להשיב דברים נכוחים אל אחד השׁעלים הקטנים המחבלים כרם ספרותנו, הלא הוא עז פנים שבדור, אשר בעזותו ובפחזותו הנמרצה לקח לו קרנים לנגוח ולשון לנבוח, ויוציא עתק מפיו וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב פלסתר שלו שקרא בשם חקר דבר והוא קטב ודבר, ובשיחות בטלות שלו אשר בשגגת המו“ל מצאו להם מקים בכחבי העתים לישראל שבארצנו (וכבר נתחרט על זה החכם בעל “המליץ” ויגרשהו מהסתפח במ"ע שלו) וישם עליהם עלילות דברים, פטומי מילי בעלמא, בלי טעם וריח, שאין בספריהם רוח חיים ועל ספרי גאוני עולם עמודי הדת והאומה הוא אומר בפה מלא בלי בושה וכלימה שהם גל של הבלים, וגם על הספרים הקדושים לכל העמים המתוקנים, ספרי תנ”ך, הוא אומר שילדי הדמיון הם כשאר תורות עמי קדם עובדי אלילים, וכאלה רבות עמו דברי עמל ואון שאסור לאמרם ולשמעם, יסבר פה כדבר שקרים. – יעבר עלי רוח קנאה וקנאתי לתורתנו שבכתב ושבע"פ ולסופרינו החכמים מאורי עינינו, והשיבותי לו גמולו בראשו, והעריתי את מקורו המשחת אשר משם יוצאים ומפכים המים הזדונים האלה. ונמשך הענין לדבר דבר בעתו על הניהיליזמוס המר והנמהר, אשר השחית את דרך בני הנעורים ההולכים אחריו כשור אל טבח, למען דעת כל קורא משכיל להזהר מפרחי סופרים כאלה אשר פרחה במצחם נגע הצרעת הממארת הזאת, ודרכם חשך וחלקלקות, ולא ילכד בשחיתותם.

מאת אברהם בער הכהן גאטטלאבער

מורה תלמוד ורת בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר

זיטאמיר

ואמר רבי יוחנן משום רשב“י מותר להתגרות ברשעים בעוה”ז שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם תניא נ“ה כו' ואם לחשך אדם לומר והא כתיב אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה וכו' והאמר ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגר בו שנאמר כו' לא קשיא הא במילי ‏ דידיה הא במילי דשמיא ואיבע”א הא והא במילי דשמיא ול"ק הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו (ברכות פ“א, דף ז' ע”ב).

במ“ע הכרמל שנה ו' נומ' 24–26 הביא לנו המו”ל מאמר משמיע תהלתו בקול רם, מאיש פלוני, אשר שם לו עזות מצח לקו ונער הוא. זה הגבר אשר אין דרך ממוצע נודע לו, הבורח מן הקצה עד קצה האחרון, נושך או נושק, בפיו ובשפתיו מבקש אור והוא הולך חשכים ואין נוגה לו, למראה עינים דורש אמת וכל היוצא מפיו שקר, מתעבר על החנפים ופיהו מלא חנף ותוך ומרמה, זה הגבר המראה לכל אשר עינים לו, כי השה אותו אלהים חכמת סופרים, ולא חלק לו רוח יתרה ללמד לאדם דעת, וכל דבריו לא מלבו יוצאים, לב יודע מחסורי הספרות ותקונם, כ“א מרוח גאותו, ברצותו להיות סופר ומורה דרך ביד חזקה. ומשנאתו את העם אשר מבטנו יצא, השנאה הזאת עורה את עיניו לראות תהפוכות ולחשוב את העם כבהמות הארץ אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם¹, ולכן כל הרוצה ליטול לו שם סופר, מחבר ומוכיח בשער, בא ונוטל ועושה לו שם. ומבלי אין בידו מה לכתוב שם לו לחוק להיות עומד על הפרק ומלסטם את הסופרים, ואין לו אלא לקרות כלאחר יד כל ספר חדש היוצא מבית הדפוס, יהיה מאיזה מין שיהיה, ספר חכמה, מליציי, תלמודי, דקדוק וכדומה, הכל שוה לו, ועוד בטרם יקרא אותם נפשו יודעת מאד כי בקרת (כבקרת רועה עדר) תהיה להם, כי אותה הוא מבקש. ובדרך זו פרנסתו מצויה בכל מקום, כי הספרים החדשים (וגם ישנים) ימלאו טרף חוריו, ולבו בטוח כי יהיה מחבר ומבקר בישראל, ואין אומר השב ידך אל חיקך, כי יד כהה היא ואין בה כח לשאת עט סופרים; כי מי מחכמי יועצי עמנו יאמר לו מה תעשה? הלא ספרותנו – לדעתו – עיר פרוצה אין חומה, ומעת החלו כתבי העתים בלשוננו לצאת בעמנו היו כל הנערים סופרים וכל אדם כותב; כי מה יעשה המו”ל, אשר אין אונים הוא לשלם פשוטי הספרא לאנשי חיל יודעי בינה לעתים, אם לא יקח מן הבא בידו מנערים מביאים לו מנחה בכורי פרי עטם, במה ימלא מחסורו? ובאמת הם מחללים עי“ז כבוד כתבי העתים שלהם ומקפחים את פרנסתם. סוף דבר, בדרך זו החל ק‘, להיות גבור־עט בארץ, ואמר בלבו, הנני ככל המון הסופרים, ועוד יתרה עשיתי כי על כלם הרימותי את ידי – כי על כן ברכני אלהים בעזות יתרה מחברי – ואוריד כביר יושבים, ושמתי חחי באפי מפורסמים, ועל נודעים לשם ולתהלה שפכתי לעג כמים ושמתי בם תהלה. ועלתה לו ערמתו, בהיותו שפל בעיני המחברים המשכילים ורובם אינם רוצים לדבר עמו מטוב ועד רע, כי חרפה היא להם להשיב אותו דבר, והם נשענים על מאמר החכם אל תען גו’, ואם קצתם הרשו לעצמם להשיב חרפתו אל חיקו ולהראות לו כי גבר לא יצלח לבקרת הוא, כי הוא שואל שלא כענין ולא בינת אדם לו, כאשר עשה החכם מרח”צ לערגער במ“ע המליץ שנה ה' נומ' 48 ורש”יא שם שנה ו' נומ' 2. 3. 6, הנה שם ק' יד לפיו ונאלם דומיה (לזה האחרון כתב עוד מכתב בקשה ויכרע וישתחוה לו ויתחנן אליו כי ישיב ידו ממנו) כי אין בפיו תוכחות וצדקתם נגדו לעולם עומדת. ובכל זאת הוא אומר בלבו: יהיה איך שיהיה, סופר אני, מחבר אני, מבקר אני, ובתוך קהל אחי אנכי יושב, כמוני כמוהם אני שואל וחם משיבים, ומי יאמר כי נופל אנכי מהם; הם כותבים ואני כותב, הם כותבים ומקבלים שכר – בקרת שלי, ואני כותב ומקכל שכר – תשובה שלהם; די לי, כי כבר הגעתי אל מטרתי ותאותי נהיה – כי לתאוה יבקש נפרד – להיות נחשב בין הסופרים (אחר שהכל יודעים שאין אני כדאי להקרא ח"ו בשם משכיל, שלא לחלל שם ההשכלה, אשר לא אביתי בדרכיה הלוך), אע“פ שעל הרוב אין אני מבין כלל דבריהם, אינני שומע אשר הם מדברים, כי לא נסיתי באלה ולא שמשתי ת”ח; בכל זאת מה בכך: הנה אנכי צועק בקול גדול, מתאנה להם ומבקש עלילות, ועל קצתם אני מוציא דבר אשר לא עלה על לבם², והיה כל הקורא לתומו (יען לא נתפתחה עוד דעת הקהל בספרות ישראל לערוך איש כערכו) ואמר כי אמת יהנה‏ חכי, ויבזה בלבו את האיש אשר הפצתי בזותו והרשיע את הצדיק,‏ כאשר יאמר המשל ההמוני: כסיל אחר ישליך אבן אל תוך הכרמים, ולא ימשוה משם עשרה חכמים – ואם המצא ימצא איש אשר ישאלני לאמור, מה תצעק מבלי הבין ובלי דעת מלין תכביר, וכאויל שפתים בלשונו ילבט תסתור דבריך מניה וביה, גם תגנוב דברים וסגנון לשונות ותשים בכליך³, ובדרך כלל, מה בצע במאמריך בהתערבך עם מחברים וסופרים, אתה בין לא תבין את אשר לפניך, ודבריהם לך כספר החתום, אף אני אקהה את שניו ואומר לו: הס, כי לא להזכיר! דעת הקהל שלא נתפתחה עוד מדברת מתוך גרונך. עיניך הרואות כי מחבר אני. עיין מאמרי בהמליץ שם, ובהכרמל שם (את המגיד שנאתי, ע"כ לא אשלח מאמרי אליו – כמשל השועל והענבים) ועיין ספרי הגדול חקר דבר ומה לך עוד. בינותי בספרים אשר בקרתים או לא בינותי, סוף סוף, חברתי ובקרתי, ואתה דע לך.

משל למה הדבר דומה,‏ למשורר באס שנאטמו אזניו ונעשה חרש שאינו שומע וכשהיה עומד על יד החזן, בשבתות וימים טובים, היה שואג בקול נורא ואיום, וכשהחזן היה מנצח בנגינותיו, אף הוא היה מתכוון להראות כחו ורב אונו, בשרירי בטנו ובגרונו אבל מבלתי שמעו נגינות החזן לא היתהּ נגינתו מתיחסת כלל לנגינתו של זה, לא בערך הקולות ולא בלחנים, והיה רק זועה הבין שמועה כזאת, לא תאר ולא הדר לה כ"א להרעיש את האזנים, כאשר יעשו האוחים והחתולים. ויגש אליו איש אחר מבין זמרה ויודע נגן וישאלהו לאמור: למה תצעק באזנינו ותבלבל אותנו משמוע שיר החזן הנעים לנו, ואתה אינך שומע קולו ונגינותיך אין להם שום ערך ויחס עם ננינותיו. ויען הבאס ויאמר: מה לי ולחזן? השומר קולו אנכי? הוא מנגן ואני מנגן, ינגן הוא את שלו ואני אננן את שלי כי לכך נוצרתי. כן זה הבן־בקר ק‘, מה לו ולמחבר? מה לו להבין דבריו ולתת לב אליהם? יכתוב לו המחבר מה שלבו חפץ – רק יכתוב, למען תת לו מקום לבקר ולהשמיע קולו במחנה העברים ולעשות לו שם בארץ לאמור, גם ק’ בסופרים, כי זה כל מגמתו, ולא אחד בלבד הוא המרים קול וצועק, מבלי דעת על מה ולמה ונושך בשניו את כל אשר לא ידע, יש מי שקדמהו ‏ בענין זה ‏ במעשה בראשית, ויפה המליץ על כמו זה המשורר חחכם לעססינג, לאמור:

מכתב לאויב יחרפני.

פְּלוֹנִי אוֹיֵב לִי, כִּמְעַט יְבַהֲלֵנִי בַחֲרוֹנוֹ,

יִצְעַק, יִכְעַס, יִרְגַּז, עַד כִּי נִחַר גְּרוֹנוֹ,

הֲיָדַע אוֹתִי זֶה, כִּי כֹה פִּיו עָלַי פָּעַר,

לֹא! אַךְ יִדְמֶה לְאָחִיו, אָסוּר עַל יַד הַשָּׁעַר,

גַּם הוּא רַק לְכָל אֲשֶׁר לֹא יֵדַע יֶחֱרַץ לְשׁוֹנוֹ,

והנה דבר שלח ה' בדורנו זה ונפל בצעירי עמנו, המחקים כקוף בפני אדם את קצת כופרי העמים שאין רוח המקום ורוח הבריות נוחה מהם, והוא, לבלתי הדר פני זקן וחכם (לקיים מה שנאמר ישעיה ג‘, ה’: וירהבו הנער בזקן וגו'), לתעב כל קודש ולאמור על כל דבר חכמה שהנפש לבד מתמלאה ממנה ומתענגת בה מבלי תת חלק ונחלה לתאות הגוף (ועל הרוב גם לתועבותיו): שאין בזה רוח חיים – ואני, מדי דברי אל ק' זה, שהוא קוף הקופים, ר“ל שהוא מחקה את אלה הצעירים, המחקים את קצת סופרי העמים שהשחיתו את דרכם, והוא ק' לא הגיע למדרגתם, שהם תעו לרוח הזמן אשר הוליכם שולל בדרך לא סלולה, באשר לא הבינו דרכו דרך ישרה (צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה), והוא, מבלי ידוע מאומה, ומבלי השכל לדעת, כי לא יחפוץ בתבונה כ”א בהתגלות לבו, הולך אחריהם כשור אל טבח וכסומא בארובה – מדי הראותי לו סכלותו פעם אחת ולא אשנה לו, אף לא אוסיף להשיב לו על גדופותיו, כי באמת חרפה היא לכל איש להשיב אותו דבר, ולולא בקשת הרבים החרשתי גם הפעם – אעיר אזני הקורא המשכיל על מקור הדברים שעל ידם הגיעו בעלי חיים אלה, והם קצת צעירינו וביחוד בארצנו, להרים קולם בכל עת מצוא, להתלונן על הספרים שאין בם רוח חיים לפי דעתם, ואודיע צערם ברבים, ומה החיים אשר הם מבקשים, למען יבקשו בני ישראל רחמים עליהם, שיפקחו עיניהם ושבו וחיו:

דבר ידוע הוא, שבני עמנו אוהבים לחקות את העמים אשר בקרבם הם יושבים, ולפיכך באה להם האזהרה כמה פעמים בתורה, שלא יעשו כמעשה הגוים אשר גרשם אלהים מפניהם ואשר היו מדותיהם נשחתות מאד. ואולי הוא מטבע כל אדם וסגולה מיוחדת למינו, ועכ“פ נמצאת הסגולה הזאת בקרב ישראל בשיעור גדול יותר. והמעיין לא יחוש למצוא גם בזה אצבע אלהים,‏ כדי שיוכלו להתערב בין כל העמים ולמלאות עי”ז תעודתם לקרוא בשם ה' יחיד ומיוחד. ואין אחריות השונה ותועה מדרך הישר בכח הבחירה שנתנה לו, על הטבע שהוטבע בחיי הלאומי ע“י יוצר הכל ב”ה לטובתו, ואין לך דבר טוב בעולם שכלו טוב בכונת הבריאה, שלא תוכל לשלוט בו יד האדם לרע לו בכח בחירתו. סוף דבר עינינו הרואות, שכל כתות עמנו מחקות ‏ את מעשה הכתות הדומות להן באו“ה: המון העם מחקה את המוניהם, החכמים והסופרים את חכמיהם וסופריהם; זולתי החסידים ותופשי התורה, אשר דבר אין להם עם איש אחר אשר לא מזרע היהודים הוא, הם לא יעשו כמעשה יתר העמים, כי רחוקים הם מהמה, ואינם יודעים לעשות טוב ורע אשר לא מבטן ישראל יצא; אשר על כן הם לבדם בעמדם יעמדו ולא ישנו את מנהגיהם לשונם ומלבושם ודרך חייהם. והנה כל משכיל מבין מאליו, שגם על העמידה הזאת יש לדרוש לשבח ולגנאי, דבר אשר לא ימלט ממנו שום ענין בעולם, ואין אני משבח בשלוה את העמידה הזאת, כשם שאי אפשר לי לגנות את הליכת המהלכים; אבל אומר אני, שירא שמים, משכיל דורש את אלהים, יצא ידי שניהם, יאחז בזה ונם מזה לא ינח ידו, ונתן לנפשו מהלכים בין העומדים וזה וזה יתקיים בידו. ילך מחיל אל חיל בחכמה ובכשרון המעשים להיות איש אירופי לבל חקות המדינה ותורת האדם, ועמדו רגליו ביום ההוא על הר בית ה' בכל דבר הנונע לדת ואמונה ולספרות ישראל, שהיא עצמות האומה וקשורה בה כשלהבת בגחלת, כי כן רוח כל עם ועם הוא בספרותו והיא תחייהו. לא כן הסכלים, כמעט יניעו רגלם ללכת הלאה יכשלו בהליכתם ונוקשו ונלכדו וטבעו בבוץ ואין מעמד. והיה האיש אשר גדע את סרח העודף אשר לבגדו והעביר תער על זקנו, יאמר לגדע בחרי אף את קרנות הספרות הישנה ולקרעה בתער הגלבים אשר בידו, ועמה מקור חיים של האומה השוכן בקרבה זה אלפי שנה,‏ ויאמר להחליף כלבוש את רוח הלאומי, והיא היה לא תהיה, כי החלומות האלה השוא ידברון,‏ כאשר הראו אותנו לדעת קורות ישראל עד הנה. – ולכן ידידי הקורא,‏ כלל זה נקוט בידך, כי תראה דעות חדשות צומחות ברוש על תלמי שדי קצת ספרי משכילי הזמן או במאמריהם הבאים לרוב בכתבי העתים העברים, אשר חנן ה' אותנו זה לא כביר בארצנו (אשר מוציאיהם לאור לא יבינו לפעמים אל פעולתם לברור האוכל מתוך הפסולת, ולפעמים יבושו בשת מחמת זוחלי עפר בעלי חיים אלה‎,‏ לבלי יאמרו שאין רוח חיים בכתבי העתים שהם מוציאים לאור), ושבת וראית בטויים חדשים ומלים אין הבין בם, אשר לא שערום חובשי ביהמ”ד העוסקים כל ימיהם בתורה ויודעים היטב לה“ק ולשון חכמים, אל תתמה על החפץ ואל תאמר, ראה זה דבר חדש אשר המציאו משכילינו יצ”ו בשכלם כי גדול וחכמתם כי רבה מאד. לך ובדוק בספרי העמים, אשר הורו והגו משכיליהם אשר חרשים מקרוב באו, ותמצא שם את כל האוצר אשר משם לקחו ושמו בכליהם. והיה הדבר הזה לך לאבן בוחן, כי אם תשית לבך לדעת, איך קבלו חכמי העמים האמתים את דברי אלה החדשים, אם הסכימו עמהם או לא, ואם רוח עמם נוחה מהם, אז תדע ובחנת אם יש ממש בדברי ‏ משכילי עמנו החדשים בעלי החיים האלה, אשר לא חדשו דבר, כ"א לקחו מכל אשר בחרו, אלה מבוכנער אלה משליידען אלה מפייערבאך אלה מטשערנישעווסקי וכו' לעשות להם שם בספרותנו כדברים אשר לא נשמעו בה מעולם⁴. כי אמנם ספרותנו מעולם רוח ה' נוססה בה, רוח האמונה הטהורה, ואם שנתה מראיה וסגנון לשונה, מדור הפיטנים עד דור המליצים והמשוררים החדשים, רוח אחד לכלם, רוח דעת ויראת ה', רוח כתבי הקודש והתורה המסורה. ואם נמצאו לפעמים כותבי פלסתר ומכתבי עמל אשר לא כדת, נחשבו תמיד ליוצאים מן הכלל וסוערו כמוץ מגורן הספרות וגם זכרון לא היה להם, כי לא דבקו בחיי האומה להיות עמה לבשר אחד.

והנה זה שנים לא כבירים התחילו קצת פרחי המשכילים (לדעתם) בעמנו לרהב בזקנים ויצאו להלחם נגד ‏ אנשים חכמים וידועים, גם במתים אשר כבר מתו וקנו להם שם טוב בעולם הספרות ע“י חכמתם המצוינת אשר בחוץ תרונה (כמו עד“מ שני עמודי ספרותנו אשר כמעט לא נמצא דוגמתם בדורנו, החכמים רנה”ו והרשד“ל, אשר פער עליהם ק' כשאול פיו, והראה עי”ז שהוא בעל חי גמור, שאין לו בושה וכלמה ואינו מכיר ערכו נגדם, שהוא פחות מקליפת השום,‏ ואם בא לבקר היה לו לבקש סליחתם עכ"פ, כאשר‏ יעשו כל המשכילים מעולם, וכי על המבקר חל להיות עז פנים ומצח נחושה. – אבל מה לכהן הבעלי חיים בבית הקברות? מי גבר כק' ייחס שמו על המתים ויבקש מחילה ממי שכבר שב אל העפר ונתפרד ליסוד הפחמי החמצי ופאספאר וכו'.) – והנה הם אומרים, שאין לשמוע דברי חכמים ולבקש תורה מפי רב וגדול ואפילו יהיה דומה למלאך ה' צבאות, כי במה נחשב הוא לעומת השכל המכלה את הכל, מנפש עד בשר, ואין לך דבר עומד בפני הבקרת,‏ ורק ממנה לבד יתד פנה לכל דבר חכמה, ובלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו, כקטן כגדול אליה ישמעון כי תורת אמת רק בפיה. – הן אמנם הדין דין אמת, ומעולם לא נסתפק בזה שום חכם, שרק לבקרת הטהורה לבד, הבנויה על יושר ההגיון,‏ מאזני משקל לשקול כל דבר בפלס, וחכמינו מאז מעולם לא קבלו דבר בעינים‏ עצומות בשביל שהאומרו גברא רבא הוא, ופיק חזי כמה ספרים נתחברו בכל ענפי ספרות ישראל בכל דור, שכל ענינם לברר וללבן דברי תורה וחכמה ‏ ע”פ הבקרת ושכל הבריא⁵, הראב“ד משיג על הרמב”ם, בעלי התוספות על פי' רש“י ז”ל, וכן כלם עצמו מספר, ומדורות עולם לא השגיחו חכמי ישראל ברוממות איש נגד האמת, ובכל מקום שיש חלול האמת לא חלקו כבוד לרב, ואפילו בב“ק אמרו שאין משגיחין, וחרוב ואמת המים וכותלי ביהמ”ד לא הוכיחו מאומה;‏ ובכל זאת ‏ שונים היו מאד מאלה הבע“ח החדשים, אשר לא נתנו שעור לדבריהם ומכלים הכרם עם הקוצים וחוצפא מהני להם, אפילו כלפי שמיא, והבקרת היתה בידיהם למאזני מרמה, כי לכל אשר יחפצו‏ יטוה, להלל ולחלל כאות נפשם, וכפי הנאות למטרתם, ולב האבן אשר בקרבם שם בכיסם אבן ואבן⁶. וכל זה בא להם בעבור שלא שאבו ידיעתם מבאר מים חיים, כ”א מבורות נשברים, אשר חצבו קצת מחכמי או"ה, שלא נחה מהם גם דעת חכמיהם וגדוליהם.

צא וראה, ידידי הקורא, מה בין רשעי עמנו של דורות שעברו לאלה אשר חדשים מקרוב באו: הן כאשר אין שדמה בארץ, אשר ברוב עשותה פרי תבואה לא תצמיח גם קוץ ודרדר בין תלמיה, ‏ככה אין עם וגוי צדיק שומר אמונים, אשר לא יצאו מקרבו גם אנשים רעים וחטאים, האומרים לאל סור ממנו דעת דרכיך לא חפצנו, ולפעמים יהיו האנשים האלה גם מלומדים, יודעים ספר וידם רב להם בלשונות וספרותם, ורק זדון לבם השיאם לכחש באל ממעל למען לא תהיה יראתו על פניהם והישר בעיניהם יעשו. הנה אנשים כאלה היו גם לפנים בישראל בכל דור ודור. ובכל זאת, האף אמנם השחיתו דים את נפשם, הנה שמו מחסום לפיהם ועצרו במלים, ולא הוציאו רוחם הקשה נגדה נא לכל העם, והודו עכ"פ שעצה טובה היא להנהגת האומה, למען שום מתג ורסן בפי כל התועבות הגדולות, להעמיד הדת על תלה וללמד בפומבי זאת תורת האדם, שיש לבירה מנהיג ואלהים יבא במשפט עמנו על כל דבר פשע, וחיבה יתרה הודיע לבני ישראל לתת להם תורתו מן השמים כו' כו'. ואם בסתר לבם אליהם דבר מר יגוגב, אבדה האמונה ונכרתה מלבם, הנה בפיחם לא דברו רע ועולה לא נמצאה בשפתם. לא כן החדשים, לא די להם בהשחתת עצמם, כי הם חפצים בהשחתת העולם, יביעו בשפתם וחרבות בפיהם להפוך האמונה לתהו ובהו והם מבקשים לעקור את הכל, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ישימו סחי ומאוס מולדת בית הדמיון הכוזב (ח"ד צד 65). ומאז פרחה הצרעת הממארת הנקראת בשם ניהיליזם בין קצת סופרי העמים,‏ וביחוד בארצנו, נמשכו אחריהם קצת צעירי עמנו הקוראים בספריהם וילכו במועצותיהם ויחליטו מהם כל דבריהם אשר אין להם שחר.

ולמען תדע, הקורא היקר, אם תם אתה ולא ידעת עד הנה, מה הוא הנגע הזה אשר יקראו בשם ניגיליזמוס (ניהיליזמוס), ונשמרת מכל דבר רע אשר יכיל בקרבו לצבות בטן ולנפול ירך, הנני להצינו לפניך בקצת סימניו, כפי אשר‏ יעלו על זכרוני בעת כתיבתי, כי לא שומר תורתו אנכי להיותו לטוטפת בין עיני תמיד, על כן רק קצתו תראה בזה וכלו לא תראה. וידעת היום והשיבות אל לבבך, אם יקרה לפניך ספר או מאמר מאלה, לדעת מבטן מי יצא ואם יש לך לשום לב עליו, כי תצא להלחם בו או מוטב שתשמור לפיך מחסום ולא תענהו,‏ וכמו שנהגו חכמינו הנכבדים בימים האלה ובזמן הזה לבלתי השכ אותם דבר כי ניהיליסטים הם כמשמעו, אפס ותהו.

דע, ידידי הקורא, כי ניהיל Nihil בלשון רומי בעצם וראשונה אפס, דבר שאין בו ממש, ומזה נעשה אח“כ ניהיליזמוס (Nihilismus), היינו האפיסה, העדר ההויה, ומזה אח”כ במובן “למוד האפסות”, ר“ל שיטה של למוד המחזיר כל הישות לתהו ובהו ואומר שהכל אפס ותהו, ונקרא בעל הלמוד הזה, ר”ל המחזיק בשיטתו, ניהיליסט (Nihilist), ומזה בלשון רוסיא הנוהגת בארצנו, ניגיליסט,‏ לפי שהרוסים כותבים ג במקום ה (h); והכונה, מי שאינו מאמין באמתת שום דבר בהחלט, ורק למראה עין בקרתו ישפוט ולמשמע חקירתו יוכיח, והכה אמונה בשבט פיו, יסיג גבול עולם, יבוס קודש במו חמר וכתת דת קדומים כתות לא יחמול, ואף דתי המלך ידיו תהרסינה, אם יעביר עליהם רוח בקרתו ולא יקומו לפניו במשפט, כי חוא חכם בעיניו משבעה משיבי טעם ואין זולתו שופט בצדק.

גלוי ומפורסם, שבלעדי תורתנו הקדושה הנתונה מפי הגבורה, והיא קיימת לעד בנצחיות נותנה ב“ה, כל שיטות החכמה נופלות תחת השינוי והתמורה, וכבר ראינו תמורות ‏רבות בשיטותיהם, מחכמי יון הקדמונים שהניחו מציאת הריקות ועצמים פרדים (אטאמען ), ואחריהם סוקראט, אפלטון, פיתגור ואריסטו, עד קארטיזיוס, שהניח ליסוד הכל את הספק והראה שהדרך היותר טוב בחקירה הוא מהסבה אל המסובב, וביטל מציאות הריקות וגזר על התנועה שהיא בלתי נמצאת בשלוה (אבסאלוט) כ”א בצרוף (רעלאטיוו), ועד ניוטאן, שהניח ליסוד חקירתו רק ציורים לקוחים מבחינת הדברים הנמצאים בפועל והשתדל לבאר דרכי הפעולות ולא איכות הכחות הפועלים, עד לייבניץ, שהשתדל להראות מהות הסבות והכחות הפועלים והניח מציאת עצמים פשוטים (מאנאדען) שמהם התהוות כל גשם, והטביע אדני חקירתו על יסוד הסתירה ויסוד טעם המספיק (דער זאטץ דעס ווידערשפרוכס אונד דעס צורייכענדען גרונדעס), אשר בדרכיו הלכו החכמים וואלף והרמבמ“ן ז”ל, ועד העוקר הרים וטוחנם זב“ז קאנט (אשר משכילי עמנו החזיקו כ“כ בכנף חקירותיו עד שכינוהו כאנת כדי לדרוש עליו בר”ת כי אליך נפשי תערוג, כמוזכר באיזה מקום במ"ע כרם חמד), אשר ערה עד היסוד כל השיטות שלפניו, ואשר העלה שראוי ‏לבקש סבת כל דבר מוחשי במוחשי אחר ולא במושכל, לפי שהדברים הנמצאים בפועל בבחינתנו הם רק מוחשים, והעמיד יסוד חקירותיו על ארבעה מאמרות (קאטיגאריען) – על כל הדברים היגעים האלה עברו המון שינויים ותמורות, זה בונה וזה סותר, ובבל זאת רואים ‏אנחנו שכל בעלי השיטות האלה ודומיהם השתדלו לא לבד לסתור כ”א גם לבנות; מלבד הניהיליזמוס אשר יהרוס ולא יבנה, ולכן הוא באמת אפס ותהו כשמו. ומה מאד תאות עליו מליצת הבדרשי (ב“ע סוף פ”ד): “בעלם יאסף אל ידו ניצוץ השמש מלא קומצו ובפתחו עומד מרעיד כי איננו רואה את כל מאומה בידו”. וכמאמרם ז"ל (יומא דף כ ע"ב): "האי

חירגא דיומא לא (ניהיל) שמיה“. ע”כ צדקו יחדו דברי הרב החכם הנודע ד"ר פהיליפפזאן (צייטונג‏ ד"י יאהרג 30, נומ' 1 צד 3 בסוף): “– דעגן דיא פערנייגונג ווידערשפריכט דער איננערן נאטור דעס מענשען אונד אללען איהרען בעדירפניססען; זיא איזט דאס ניכטס, אויס דעם דיא מענשהייט אויך ניכטס מאכען קאנן; זיא איזט איין קריטעריום אונד קאררעקטיוו, אבער קיין אינהאלט אונד קיין וועזען”. –

ראשית למודי הניהיליזמוס ויסודותיו אלה הם. א) אין להכיר שום יתרון לדבר, הן בלמוד, הן באמונות ודעות, מצד היותו מן המפורסמות או המקובלות (שני עמודי התוך לדעת כל חכמי הפילוסופים והתורנים הקדמונים מאז מעולם, והרבה חכמות יש בעולם אשר לא תקומנה בלעדי הקבלה, ואי אפשר לו לאדם ‏ לעמוד עליהם בשכלו לבד, אם יחיה אלף שנים, מבלי שמוע לדברי חכמים שקדמוהו, ובפרט הדברים התלוים בקורות הדורות, אמתתם הוא רק מצד הקבלה ולא תתכן זולתה, ועיין מזה בס' ירושלים להרמב“ן ז”ל פרק ב' ובהעתקתי העברית צד 68), ואין להאמין בשום דבר מצד האמונה לבד, ואפילו כל הקדושות שבעולם חופפות עליו, וזה מה שהם מכנים “בטול אוטוריטטיס” (פי' אוטוריטט היינו כבוד, ומזה איש מכובד, איש נודע ומפורסם לנאמן ודובר אמת ומישרים), ורק להשען על בינתו (בהיפך ממה שאמר החכם מכל אדם, אשר לפי שיטתם גם הוא גם אבי כל החכמים‏ והנביאים אוטוריטטים הם ואין משניחין בם). מקור היסוד הזה וסבתו הוא המון אנשי הכבוד והשם שנתרבו בדורותנו אלה, וכלם סמוכים לעד לעולם, והיו למשען עוז לכל החפץ להשען עליהם, זה אומר קים לי כפלוני, וזה אומר כדין יהא שרי למיסמך עליה, וזה דורש על עצמו בר סמכא אנא. וסבת רבוי הסמוכים היא תארי הכבוד שנעשו הפקר, והרי אנו ובנינו כלנו רבנים, כלנו חכמים מפורסמים, כלנו נודעים בשערים, וכל המרבה לספר בשבח חברו הרי זה משובח ממנו, ומי לא יסמוך א“ע על אנשי שם כאלה! ויש אשר בלי חמדה הוא ננרר אחר המנהג ונגד ידיעתו הוא מפריז על המרה להרבות בתארים למי שאינו ראוי להם, לבלתי יתראה כרע עין וקמצן בדבר שזה נהנה וזה לא חסר, ובעיני נראים כל התארים האלה כקאקי חוזרי, אחר שידעתי שהכותבם אינו מכוון בם והקוראם אינו משגיח בם, כיון דרש בהם, והרי הם כתאר מוהרר שכותבים היום לקל שבקלים ולע”ה דאורייתא, והוא שהיה לפנים תתואר היותר גדול ונכבד, ר“ת מורנו ורבנו הרב רבי פלוני. וסיפר לי ידידי ורעי הנכבד הר”ר א“צ צווייפעל נ”י, שידע איש אחד מגדולי התורנים המפורסמים והיה ענו גדול ושפל רוח, פ"א ראוהו מקורביו כותב לאיש פשוט והמוני כבוד הרב הגאון והחריף כו', וישתוממו וישאלוהו למה הוא כותב לאיש המוני תארים גדולים כאלה, ויען להם בענות צדקו ותמימותו: "ומה בכך?

הלא גם לי כותבים כן" – זאת היא הסבה אשר בעבורה ראו הניהיליסטים לבטל כל סמיכה, ולא יפה עשו! כי, כאשר. יאמר האשכנזי, שפכו את מי האמבטי עם הילד אשר בתוכו. ולו לא שכחו ניהיליסטי עמנו את תורת אלהיהם, הן כל יקר ראתה עינם, שאין לנו לסמוך אלא על דבריה בלבד, אשר כלם צדקו יחדו, כהיותם מוצא פי ה‘, אשר לא איש הוא ויכזב, ואין בתורתנו מה שיסתרהו השכל הבריא, ולא תתנגד אף אל החכמות המתגלות בימינו וכל מעין יפה ימצא שדברי שניהם מתאימים (עין מאמרי “יהי אור”! מ"ע המגיד שנה ט' נומ' 4–7); וזולתה אין שום חוב מוטל עלינו לסמוך על דברי מי שיהיה בחכמות ובדעות, ואם אמרה תורה (דברים יז, י"א): לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך גו’, לא אמרה אלא בדינים, שבהם תולה קיום המלכות ושלום הארץ בימי הבית, ואחדות העם במנהגי הדת בארצות פזורנו⁷, ולא באמונות ודעות ובפרט בעניני חכמה שנמסרה לחכמי כל דור להשלימה כפי האפשר למדרגת השכלתם. ואדרבה, תורתנו הקדושה היא הראשונה שבטלה אוטוריטטים וצותה שלא לשמוע בקולם, באמרה (דברים יג, ב–ה): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת גו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא גו' אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו' ". – לו חכמו השכילו אלה החכמים בעיניהם, והיתה להם התורה לאור עולם ולא תעו בישימון; אבל לבשתם ולחרפתם עברו חוק וגבול והרחיקו ללכת, ויהי להם גם דבר ה' אלהיהם ככל שאר האוטוריטטים לבלתי שמוע בקולו, כי אבדה אמונתם.

ב) היסוד השני הוא להם, שאין להכיר שום ‏ יתרון מעלה בחכמות ומדעים שהנפש מתמלאה ורוח האדם נוחה מהם, כמו עד“מ, המליצה והציור, וכל המתפעל מיופי הטבע ונפשו תדרוך עוז ותהלה ותפארת‏ בפיו ובלבו ליוצר בראשית הרי זה לדעתם שוטה וחסר דעה ואין בו מכל המדות הטובות שמנו הניהיליסטים בניהיליסט, כי מה כל היופי וההוד וההדר בכל מעשה בראשית? מה הציצים והפרחים האלה הנוצצים לעינינו? הלא רק יסוד הפחמי, יסוד החמצי, סיד וגפרית וחלקי פאספאר כו' מורכבים יחד וזולת זה אין דבר (ואעפ"כ יודע ומכיר אני כמה ניהיליסטין שלא בזו ולא שקצו מין יופי אחר שיש בעולם, ולא הריחו בו ריח פאספאר כלל, כפי שהורה להם הנסיון היומי והלילי, ומאד מאד הם יודעים להבחין בזה המין בין היפה ובלתי יפה). המקור המשחת של היסוד הזה הוא, מה שהם מכחישים ברוחנית הנפש אשר עשה לנו אלהים להתענג מכל הרכבה שיש בה ערך‏ ושיווי (הארמאניע אונד זימעטריע), כי באמת היופי הוא מורגש רק בנפש ולא חוצה לה, ולולא עצם משכיל מרניש יופי הערכים אין בהרכבה הזאת שום יופי מצד עצמה, ואין החוש משיג עד”מ, מיופי ערך הבית מאומה, זולתי סכום אבנים והאחדות של האבן הפרטי; והשגת היופי, ואפילו השגת תל אבנים אחד, הוא כבר פעולה שכלית, ופעולת החושים היא רק למסור להשכל את ההרגלות, לא לבד בחמרן כ"א גם בצורתן (הזמן והמרחק), אשר תהיינה לו לעצמיים (אביעקטע) שעליהם ישכיל, כנודע לכל משכיל אשר לא זרו לו ספרי חכמה וביחוד של קאנט ואין כאן המקום להאריך. אפס האנשים האלה המכחישים בנפש ורוחניותה, בעל כרחם ישימו תהלה בכל יופי והדר,‏ ויאמרו כי הכל הבל הוא מעשה תעתועים, וכל רגש קודש הוא חולשת הלב וחרפה הוא לאיש חיל רב פעלים. –

ג) שאין להכיר שום קדושה בנשיאי איש ואשה מצד מה שקדושת הדת חופפת עליהם, ואין הקדושין אוגדין אותם לאגודה אחת יותר מלפנים, להיות שבועת ה' בין שניהם והיו לבשר אחד ואל יבריחו ואל יעלימו לזמ“ז ולזמ”ז; כי גם אחרי כן כמו קודם לכן הרשות לכל אחד משני הצדדים ללכת בשרירות לבו לתור אחרי לבבו ואחרי עיניו (למוד יפה ומועיל לטובת הכלל ולתיקון מצב החברה האנושית הקרובה בפיהם ורחוקה מכליותיהם, היוצא מתוך ‏ענינו של ספר מה לעשות? “дѢлвть? Что”, מעשה ידי טשערנישעווסקי, אשר רבים חללים הפיל בעטו ועצומים כל הרוגי קסת הסופר אשר במתניו) ממילא מובן שכאשר הותרה הרצועה שבין איש ואשתו נתפרדה גם החבילה של אבות ובנים, וסר לב אבות מבנים ולב בנים מעל אבותם, דדילמא לאו אביו הוא; הבנים עזי פנים והאבות חרבות לנצח, והאשה תשטה תחת אישה ונטמאה ומעלה מעל, ועליה יכרעון אחרון. כה השחיתו התעיבו עלילה, לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם ועשו העולם הפקר. הבנים מלקטים עצים למדורה והאבות עודרים מערכה ונשים באות מאירות אותה, והיתח לנחל אש, וזפת בוערה, להעלות על מוקדה כל קדשי שמים וקדשי העם, דת אלהים ודתי חארץ ואושר החברה השה לעולה, ובערו כלם יחדו ואין מכבה. מאש של גיהנם זו, מבטן שאול ואבדון (Aдъ) יצא העגל הנורא כר־כזב, מקרקר קיר שלום הארץ, אשר בקש לשלוח ידו בקדוש ה' מכובד משיח אלהי עולם, מלכנו האדיר החסיד אלכסנדר השני יר"ה, העושה חסד לאלפים ולרבבות; מאש של גיהנם זו יצאה חנופה לכל הארץ והארץ חנפה תחת יושביה, לחלל כל קודש ולתעב את גאון תפארת כל מדה טובה שנשתבחו בה צדיקים, תמימים וישרי לב בכל עם ועם ובכל דור ודור; כי במה יזכה אדם את ארחו לשמור לבו מכל רע, אחר אשר חלל לארץ נזר תפארת האמונה ודתי המדינה, כבוד חכמים והדרת זקנים, ברית הנשואים וקשר אבות ובנים, שהם כלם עמודי החברה ושתותיה ובלעדיהם לא תכון ולא תקום?! –

הניהיליסטים יבחרו להם את נחלותיהם בספרים הידועים, אשר הם קוראים בשום לב, לא לבד את ספרי אהובי נפשם (כטשערנישעווסקי והדומים לו), כי גם ספרי מנאציהם (כטורגעניעוו בספרו אבות ובנים Отцы и дѢти), ויבקשו משם את אלה אשר ישימם המחבר לתועבה, ובחרו בהם ובתועבותיהם ויענדום עטרות לראשם. כל אחד מבקש לו תבנית איש או אשה (כי גם הנשים יתנו יקר לניהיליזמוס, והנה קצוצות פאה וגדועי קרני־לינה ומגבעות עגולות לראשן ושבע תועבות בלבן) מהנקובים בשמותם בספרים ההם למיניהם, לעשות כמעשיהם ולבחור דרכם. יש מחקה את ראהמעטאוו ויש את קארסאנאוו של טשערנישעווסקי, וזה יבחר לו את גאון באזאראוו או קערסאנאוו של טורגעניעוו כאשר אהב סלה. צא החוצה בעיר ‏ גדולה וקרית מלך רב ושא עיניך וראה ימין ושמאל ובין ‏ בכסתותיהן השחורות ‏ ופאותיהן הקצוצות ומגבעותיהן העגולות של הניהיליסטות, ושבת וראית את אשר קראת בספריהם, כמה “וויערא פאוולאוונא”, כמה “קוקשינא” “מארגא” וכו' איכא בשוקא. כה הבל יהבלו איש ואשה בחור ובתולה יחדו לכלות בתהו ימיהם ושנותם בבהלה,‏ לעשות מעשיהם זר מעשיהם, ולהכעיס תמרורים כל מישר לכת ודורש טוב לבני אדם, לחלל כל קודש, להשפיל כל נכבד ולהרים כל נקלה נבזה וחדל אישים ולהפוך משרש כל דרכי בני אדם הטובים ומנהגיהם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה, ובזה הם אומרים להרים קרן החכמה ולתקן עולם במלכות הניהיליזמוס, והיה הדרור למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה צלמות ולא סדרים ואיש את רעהו חיים יבלע וכל אח עקוב יעקוב, והיה זה שלום הארץ! – אשריכם זורעי כל כפירה, כל און וכל תועבה, משלחי רגל השור והחמור להשאות ארץ גלים נצים, ולהפוך תבל לתהו ובהו! ואשרי שיאחז בכם ונפץ את מחשבותיכם הרעות אל הסלע! –

וניהיליסטי עמנו עוד יתרה עשו, כי שמו על חקותיהם נוספות הנוגעות לנחלת איש העברי לבד. אצלם בכלל הסרת הכבוד ממכובד וכטול אוטוריטטיס ג“כ, שמצוה לבזות את שפת עבר הקדומה להסיר ממנה מחלצות קדושתה, להפשיטה ערומה ולשומה מרמס לרגל כל מבזה קודש⁸. ממילא מובן שתועבת נפשם ביחוד דברי שיר ומליצה אשר בהררי קודש שפת עבר יסודתם (כי איכא תרתי לריעותא, שפה קדושה ומליצה), והמשוררים והמליצים שנואי נפשם המה, כי מה יתרון בכל עמלם תחת השמש להלהיב הלבבות ולנשא את הנפשות על כנפי המליצה הנשגבה, שיסודה במרחבי הבריאה הבלתי תכליתות, אחר שהלבבות לביבות והנפשות לא היו ולא נבראו כי אם למשל בפי כסילים, וכל הבריאה כלה כעשן תכלה ותפרד לחלקי הפאספאר, יסוד פחמי וחמצי וחנקי וסיד וצוקער וכו' שהורכבה מהם, אם רק ניהיליסט אחרון על עפר יקום, להמציא כור גדול ורחב ידים, אשר ישים שמה את כל הבריאה כמרקחה, לעשות בה משפט הכימיאה. וע”פ הדברים האלה שומה בפיהם, שאין לאיש משכיל להתעסק בשום דבר שאינו לצורך החיים. ובטענה זו הם באים על כל מחבר, אשר הם רוצים להתנפל עליו, מבלי היותו מבעלי בריתם, או מאיזה סבה אחרת אשר לא טהורה היא, וכהרף עין יורו בו חצי זעם לשונם דבר מר, ושוטפים אותו במבול של קושיות ושאלות: מה תועלת לספרו בארצות החיים? היש בו ממש ועמו מקור חיים? העץ חיים הוא למחזיקים בו? – בטענה זו עצמה הם באים להלל ולשבח ולפאר כל ספר שכתב איש בריתם ושלומם, או אשר במנחה יחלה פניהם להריע תרועה גדולה במחנה העכרים בשבח ספרו. עליו ועל ספרו הם אומרים ומריעים כי אורח חיים בימינו (אם כי דרך נתיבו אל מות). יען שבערמתם ובתוך ומרמה שתחת לשונם הסתירו והעלימו בכונה גדולה מה הם החיים אשר הם מבקשים ודורשים מכל מחבר, והם מבטאים את המלה הזאת רק מן השפה ולחוץ, מבלתי תת לה הגדר הראוי למען יבין אותה כל קורא. – ע"כ היה נקל להם להעליל עלילות‏ ברשע על כל מחבר שנוא נפשם, ולתת כבוד וגדולה לכל מחבר אשר הם חפצים ביקרו. והנה הם אומרים: פלוני מלך המחכרים חי וקיים ודבריו חיים וקימים, ופלוני רוח חיים אין בספרו ואין לניהיליסטים שוה להניחו. –

ועל כן עלינו להודות ולהלל ולשבח את כבה־נר (המכבה מפני הנגעי־לסטים, מפני רוח רעה, שהוא קורא לו שם רוח חיים) אשר היה הראשון במאמרו “רוח חיים” (הכרמל שנה ו נומ' 24–26) הולך רכיל מגלה סוד החיים האלה אשר הם מבקשים, ואע“פ שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, לפי שבכל עזותו הנמרצה לא מלאו לבו להגיד בפה מלא מה שלא תנוח ממנו דעת כל הדתות המתוקנות, אעפ”כ רמז רמז לנו, ואנחנו נדע מהיום והלאה, אם רצוננו לישב בשלוה, במה נתרצה לו לשאת חן וחסד לפניו, ונזכה ונראה את המבקר הנפלא הזה אשר אין על עפר משלו, יוצא לפנינו בתהלות ותשבחות ויעיר אזני כל הקוראים, המקשיבים לקולו ומיחלים על דברו, שיקחו ספרינו במחיר, ועל המדפיסים יצוה, שיעלו אותם על מכבש הדפוס, ודבריו לא ישובו ריקם; כאשר שמענו דבריו יוצאים מן הלב (התלוי בכיס) אשר דבר על אודות ספרי המנוח הרב החכם ריב“ל ז”ל, אשר אין ספק שלא יהיו ימים מועטים וכל המדפיסים לא ידפיסו שום ספר בלעדי ספרי המנוח הנ“ל, אשר להם לבדם רוח חיים שבעלי החיים וביחוד הבע”ח ק' דורשים אותם. – אפס למען יהיה לנו ק' למופת ונבחר בחיים אשר נטע בתוכנו, עלינו לבחון דבריו במאמר הנ“ל, ובמאזנים נשאם יחד עם ספרי המנוח הנ”ל, לראות אם הם עולים בקנה אחד, היעמדו דבריו ‏ וחיי המנוח ריב“ל ז”ל הם עצמם חייו של ק' או כזב בפיו וחייו תלויים לו מנגד.

מתחלה עובדי עבודה זרה היינו, כלנו כצאן תעינו, לחשוב שכל ספרי חכמינו מעולם יש בם רוח חיים, וגם אנחני עובדים ועוסקים בצרכי החיים. דמינו עד“מ, שהעוסקים בגפ”ת ישיגו ארחות חיים, יען כי רבבות אלפי ישראל צריכים אליהם לשאול את פיהם כאשר ישאל איש בדבר אלהים, לדעת את האסור ואת המותר במאכל ובמשתה, הטמא והטהור במגע ובמשא, החיוב והפטור בכל מנהגי היהודים מראשית עד אחרית השנה, והרב והמורה צדק לעדתו, והמוכיח בשער ללמר דעת את העם, ללכת בחקות התורה והמצוה, לטוב להם ולבניהם כל הימים, לבלתי יהיו דור סורר כק' ועדתו – כלם עוסקים בצרכי החיים באמונה; כי חקות התורה חקי חיים הם, ואין עם מתוקן בעולם שלא תהיה לו תורתו תורת חיים, ואף כי תורתנו הקדושה, אשר אין מערער עליה מכל העמים המתוקנים, היא באמת חיינו ‏ואורך ימינו, בה עשינו חיל כל ימי היותנו מאז היינו לעם, עליה הורגנו, ובה עולם ונושע. דמינו כי העוסק בחכמת הלשון, לדעת אותה על בוריה, בכל דקדוקיה ופרטיה, בהיותה כלי למעשהו, להבין על ידה את הספרים האוצרים בקרבה חיי העם וחכמתם וספרותם האמורים למעלה והדומה לה מכל חכמה המחיה את לומדיה, הנה הוא בלי ספק הולך בדרך החיים ולחיים יפלס נתיב. דמינו, כי המליץ והמשורר המעורר ישנים ומקיץ נרדמים בנעים זמירותיו ‏אשר ברכו אלהים,‏ ולאין אונים עצמה ירבה להתעורר מתרדמתו ולהתבונן על כחות נפשו להוציאם אל הפועל ויעיר לו אוון לשמוע בלמודים, ויפקח לו עין לראות ביפי הטבע ובכל מעשה תקפו וגבורתו של יוצר הכל ב“ה, ככל אשר באר המשורר הנכבד הד”מ מיצקון נ“י בהקדמת ספרו “כנור דוד” וככל אשר עשה בספרו הנ”ל לעיני כל הקוראים אשר חכם יבין מתק המליצה – הנה פעולתו לחיים וחיי עולם נטע בתוכנו, כי כל דבריו הם חיים למוצאיהם ולכל בשרם מרפא. דמינו, כי כל חקירה וכל דרישה הנונעת לנחלת העם, לחייהם הגופנים והרוחנים, במצבם התוריי המוסרי והביתי והמדיני, לכלם יש רוח חיים בקרבם, אשר לא תמוש משם כל ימי חיי האומה – כה דמו אבותינו מעולם וכה דמינו גם אנחנו –אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, גלה ממנו משוש החיים, עד שבא ק' להאיר לנו הדרך במאמרו “רוח חיים”, והראה ברור, שכל הסופרים והספרים האלה התעו את העם מדרך החיים ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם אשר נתקלקלו מזוקן, נתיב לא ידעו ניהיליסט, כי הראו להם אורח חיים למעלה למשכיל, אשר לא יועילו ולא יצילו, חיים שאין בם לא שחוק ולא קלות ראש, לא עלמות תופפות ולא מחולות המחנים; כי באמת (לפ"ד ק') אין חיים אלא לגוף, לאכול ולשתות ולפרות בארץ כבהמות השדה וחיות הארץ, וזה כל פרי הספרות, להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, להפיח רוח חיים בלבב המון אחינו, להראות למו ‏ “כי השמים‏ שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם לעבדה ולשמרה” (הכרמל נומ' 26), ולא עור אלא שיזהרו מאד מאשרי העם הזה לבלתי שחרם מוסר “ומורי ישראל לא ימיתו עוד את רוח חפץ החיים בקרב העם ולא יוסיפו לקרוא אותם לצום ולתפלה, ללמוד התורה וספרי מוסר, כאשר עשו מאז מעולם” (שם צד 201 ע"ב), וחלילה חלילה לדבר על לב האיש הישראלי ולהבינו (או לדבר בלשון ק' “ליתן לו להבין”) שיש חיים אחרי מות הגוף, והנפש לא תמות, ומהראוי שיכין עצמו האדם בעוה“ז לקבל חיי העוה”ב כי עושה זאת משחית נפש העם, הלא כה דברי ק‘: “ובספרים אשר יולדו מכאן ולהבא על ברכי הליטעראטור העברית לא יראה ולא ימצא עוד הרוח והחפץ לטהר ולזכך את נפש האדם לעולם הבא” (שם) אשר אמנם גלוי וידוע שרק טהר לב כזה, המשוה תכליתו האחרון לנגדו תמיד, הוא הישר באדם, הטוב בכל מעשיו ורוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, אבל ק’ אינו רוצה בזה. כי לדעתו טוב וישר שיתעה איש לדרכו לא יתבונן לאחריתו ולא יסתכל בשלשה דברים כדברי עקביא ‏ בן מהללאל “והדרשות והתקנות לא יובילו עוד אל המטרה הזאת להזכיר את האדם כי צל הוא עלי ארץ”. (שם) “וכי כל רוחו ומחשבותיו פעולותיו ועלילותיו דרושים לפנות לו דרך לחיי עוה”ב" (שם), “ולא יהיו עוד המון בני ישראל בימינו אלה, אשר חדלו הסבות לאמונה כזאת, לאנשים אשר יחשבו העוה”ז לפרוזדור" (שם צד 202 ע"א). מי יתן ואדע מתי חדלו או יחדלו הסבות לאמונה טהורה ויקרה זאת שהעוה“ז דומה לפרוזדור והעוה”ב לטרקלין, “התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין” (אבות פרק ד') ומה יפה ונעים באר הדברים האלו מורנו הרמבמ“ן ז”ל בספרו היקר ירושלים (עי' העתקתי העברית צד 7 ד"ה ומצד אחר) והראה מזה, שאין להפריש האושר הזמני מאושר הנצחי וששני מיני החיים, ר“ל חיי עוה”ז ועוה“ב, אחד המה, וסוף דבריו: “והכרח גדול הוא שישוה אדם לנגדו תמיד שלא תבטל מציאותו ככלות חייו הזמניים; עוד יש לפניו עתיד בלי אחרית, וחייו פה הם רק הכנה לחייו העתידים לבוא, כמו שבכל הבריאה כל הוה הוא רק הכנה לאשר עתיד לבוא אחריו. החיים האלה אמרו הרבנים חכמי התלמוד, “הם כפרוזדור, אשר יתקן האדם את עצמו בו כפי שהוא רוצה להתראות בטרקלין. “אבל השמרו לכם ג”כ לשום התנגדות בין החיים האלה והעתידים, ולהביא את בני אדם לחשוב שאשרם האמתי בעוה”ז איננו מתאחד עם אשרם והצלחתם בעוה”ב, שיש אושר זמני לחוד ונצחי לחוד ושאפשר לו לאדם לרשת האחד ולעזוב השני כו' “. ראה ק', שידע הרמבמ”ן ז”ל כמוך להעריך את החיים‏ הזמניים ואושר בני אדם בעוה“ז, ובכל זאת לא סך בעדם הדרך להבין א”ע לטובות העוה“ב, אדרבה הראה לדעת ששנידם אחד ולא יתכן לזה בלא זה, ולא נשא על שפתי קדשו דברי נאצה וחרוף לאמור: “כי אם יפיחו רוח חיים בלבות עם היהודים לדעת כי השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם כנ”ל ולהראות להם כי מטרת האדם (גם) לחיות ע”פ האדמה" שם). והנה אף כי הציג ק' מלת גם לפני לחיות, ב' פעמים במאמר הנ“ל, אולם אני אל הקורא אדרוש ואותו אבקש לקרות המאמר הנ”ל בשום לב, אם לא עיניו יראו עפעפיו יבחנו, שהמלה הזאת מיותרת שם לגמרי, וגם זה אינו לטובה, ואין לו מקום שם כלל, אחר שכונת ק' גלויה, שמטרת האדם רק לחיות על פני האדמה, לא זולת, וגם זה הוכרח לכתוב כאילו כפאו שד, לבלתי יפגעו בו קנאים, כי לדאבון נפשו, שאינה מכנת א“ע בפרוזדור, עוד לא הוכשר דרא להניד בפומבי שאין חיים אחרים זולתי חיי עוה”ז. ואם הנקל בעיניו להבזות אמונת עמו לעיני עדת ישראל עכ"פ די שכל ותבונה לו לבלתי הגד בפה מלא דברים שגם דתי המדינה לא יאבו סלוח לו.

יהיה איך שיהיה, ע"פ דברי ק' זכינו לדעת, מה המה חחיים‏ הדרושים לכל חפצי הבעלי חיים האלה, המצטערים תמיד ודואגים ומתאוננים רע באזנינו שאין רוח חיים בספרות‏ ישראל. – ובלי ספק על החיים האלה היתה כונת נעים זמירת‏ ישראל באמרו: תודיעני ארח חיים, מי האיש החפץ חיים, והחכם מכל אדם, באמרו: פעולת צדיק לחיים, ודרך חיים תוכחת מוסר, כי ממנו תוצאות חיים, פי צדיק עץ חיים, תורת חכם מקור חיים, יראת ה' מקור חיים וכדומה הרבה.

ויהי כאשר בקש ק' בכל ספרי חכמי ישראל. לא מצא בם (בלעדי חלומות ערטער, חזיונות מאפו, וס' מגלה טמירין, שעליהם נדבר אי“ה במ”א) החיים אשר הוא מבקש – זולתי בספרי הרב החכם ר' יצחק בער לעווינזאן ז"ל!… מאריה דאברהם! איזה רוח שטות נכנס בבע“ח זה לראות תהפוכות כאלה! והלא ספרי הריב”ל רכם ככלם סובבים על ציר אחד, והוא להגין על התלמוד ולתבוע עלבונו מאת המלעיגים עליו והמונים אותו בטענות שוא ומלשינות שקר, אשר אמנם לא נכחד מכלנו שאתה ק' אחד מהם ומתלמידי

תלמידיהם (באשר לא בסתר דברת כמאמרך ע“ד השאלות, היינו “על אודות השלשה זמנים הראשונים” שמטעם נודע לך – וגם לכלנו – לא יכלת להדפיסם בח”ד שלך כאשר העירות ‏ שם צד 38), ואיה מקור חיים של ק' שמצא בספרי ריב"ל שיסכימו לדעתו המשובשת? –

ורוח לבשה את ק' המעיר לארץ ולדרים עליה ברחמיו כמה הערות טובות ומועילות, להעיר את לכ נשיאי חברתנו, חברת מפיצי השכלה בישראל בארץ רוסיא, להוציא לאור הדפוס את כל ספרי החכם ריב"ל, ולכל בני ישראל יהיה אור החיים של ק' במושבותם.

אני הגבר זכיתי לדעת את הרב החכם ריב“ל ז”ל שנים הרבה, ומודעת זאת בכל הארץ שהייתי אוהבו הנאמן בכל לבי, ועדותו נאמנה במכתבו שנדפס בראש ספרי “ענף עץ עבות” שגם הוא היה המיוחד שבאוהבי, ובכל לבי אני רוצה שיתפרסמו כל ספריו היקרים בדפוס, בכל לבי אני דורש ומבקש הדבר הטוב הזה מאת ראשי חברתנו, אם יש לאל ידם לעשות, לא בשוחד ולא במחיר אני דורש את הדבר הזה, כ“א מאהבתי אותו ואת ספריו, המלאים חכמה ודעת ויראת ה' טהורה על כל גדותם. אבל החיים שמצא בם ק‘, תודות לה’, לכבודו ולתהלתו של הרב החכם ז”ל, לא נמצאו בספריו ולא עלו על לבו מעולם! – ראה החיים אשר מצאתי בם למרבה: חיים שיש בם אהבת תורה ויראת שמים; חיים שיש בם אהבת עמו, אשר לו הקדיש עתותיו לתורה ולתעודה בישראל; חיים של עושר גדול בכל סעיפי ספרות ישראל ובקיאות עצומה בכל ספרי הקדמונים והאחרונים, וירא ראשית לו ספרי התלמוד והמדרשים שמפיהם אנו חיים. ואתה ק' שנאת אותם ותשלך דבריהם ארצה, אתה פרצת גדריהם ותאמר השמד⁹, אתה שלחת פיך ברעה על התלמוד והעוסקים בו, ותאמר להרוס בידיך את מסד בית יהודה וישראל אשר עליו אדניו הטבעו וממנו גם יתד ופנה לספרי ריב“ל, ומה לך איפוא כי עלית לגג ותשמיע את הֵד קולך לפאר ולרומם ספרי ריב”ל אשר היה לך לפי דרכך לבזותם ולשומם סחי ומאוס? – המאתך תהלתו בקהל רב? המעז כמוך יצא מתוק? – אל נא ק' תחלל את שם החכם הזה במהללך, אל תגע בו כי קדוש הוא! ונוח לו לריב“ל שתקללהו קללה נמרצת מאשר תהללהו בתהלות החשובות בעיניך.‏ מה יאמרו הבריות בראותם כי אתה תמלא פיך תהלותיו?‏ הלא יחשכו חלילה כי כמוהו כמוך ומחשבותיך (שהתלמוד מוכרח היה להיות בימים ההם וחיי היהודים בימים ההם קראו את התלמוד לאור עולם, ולכן, בימינו אלה,‏ שנשתנו חיי היהודים, איננו מוכרח עוד וראוי לעזבו ולעשות תקונים וסדרים אחרים כאשר יעשו החכמים העומדים בראש כל עם ועם – הכרמל נו' 26 צד 202 ע"ב) הם מחשבותיו. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב ועצתך רחקה ממנו. ‏כי לא הואיל הלוך אחרי שוא, לשנות דיני התלמוד,‏ כפי העולה על רוח כל משנה, ולכלוא עי”ז את הרוח החיים האמתי, המחיה את הגוף הלאומי להיות כל אבריו מחוברים יחד חיים וקיימים בהיות רוח אחד לכלם, ואלמלא איש הישר בעיניו יעשה לשנות ולתקן כרצונו,‏ כבר היו מתפוצצים לרסיסים, ‏ומי יודע אם היה עוד ישראל גוי אחד בארץ, והיינו למעמסה גם לארץ מולדתנו, כי תחת היותנו היום הזה עם אחד בעל תורה תמימה ברה ומאירת עינים מתאמת ומסכימת לתורת המדינה וקוראת בפה מלא: דינא דמלכותא דינא, היינו עם השינויים כתות כתות בעלי מנהגים שונים ודתות שונות, אשר אין לשום ממלכה שוה להניח שערוריה כזאת בארצה. – סוף דבר, דעת ריב“ל ז”ל רחוקה מדעתך כרחוק מזרח ממערב, ולדעתו, כמו לדעת כל גדולי עמנו היתה כוונת בעלי המשנה והתלמוד לטובה לפי ערך כל הזמנים, ועל כן היה רק בע“פ,‏ שהוא הדבור החי המחובר למקום גדולו וגדל ועושה פרי מבלי שישתנה בעצמו (כמ שבארתי בארוכה בפרק א' מספרי בקרת לתולדות הקראים). לא כן אחר שנכתב בספר, חלילה לנו לשנות דבר מעתה לעשות איש כישר בעיניו, שתתפרד החבילה חלילה ונפלה בתולת ישראל ולא תוסיף קום. וכל המשנה ידו על התחתונה וגורם בנזקים‏ גדולים; וכל מה שנשאר לנו לעשות לפי מה שהזמן והמקום גורם ומכריח, הוא לתקן תקונים ישרים (ולא שינויים) ברוח התלמוד עצמו, ולבער הקוצים ‏ שעלו בכרם בית ישראל ע”י קצת אנשים שאין אחריותם על התלמוד, או מנהגים של ימי הבינים והצרות שכבר עבר זמנם ובטלה סבתם. וראוי לכל בעל דת ודעת שלא יתחלפו לו מנהגים כאלה בדיני התלמוד שיסודתם בהררי עוז התורה שנתנה מסיני הוא ופירושה. – עתה ראה, לו היה היום ריב“ל חי ע”פ האדמה ושמע תהלותיך אלה, אם לא היה מזדעזע לאחוריו ד“א והיה קורא: עיזי דבי טבחא שמיני מינאי! – ולו האמנת לראות בטוב צדיקים בנ”ע, כי עתה נשתנו פניך ככרום (זולת לבני אדם!) כי האזנת לשיחת ריב“ל עם ה”ר שד"ל, זה אומר: אוי לי, שזה מהללני! וזה אומר: אשרני שזה מחללני! –

ואני טרם אכלה לדבר אשאל נא את פי הרב החכם המו“ל‏ מ”ע הכרמל, אשר ידענוהו לאחד משלומי אמוני ישראל, איכה נפתה לבו אחרי תהלותיו של ק' ושוחד ודברים עור עיני חכם כמוהו לקחת מידו את כוס התרעלה ולהציגו בראש הכרמל? וכבוד יערו וכרמלו יחלל בכתבי און ונער יכתבם?‏ מה לק' בין סופרים משכילים ומעשהו בכרמל? ואנחנו ‏אמרנו רק צדקה בכרמל תשב ועתה יבש ראש הכרמל! ובדרך כלל אשאלה נא את פי החכם ההוא, מה ענין מה“ע היוצא מתחת ידו? הלנו הוא אנשי אמונה ודת קדומים, הרוצים בתקנת עמנו להוליכם קדימה בדרך החכמה והאמונה הצרופה יחד, או ח”ו לצרינו אשר בהפקירא ניחא להם וכל דת ואמונה כקוץ ממאיר בעיניהם? – בטרם ישיבני ‏ידעתי תשובתו, כי עברי כשר הוא, מלא תורה וחכמה, תורת ה' חפצו ודעת לנפשו ינעם, ורוצה בתקנת שתיהן. א“כ מה לך איפא ידידי היקר, כי תתן לפריץ חיות לשחת כרמך ויכרסמנו חזיר מיער?‏ – הן לא יעשה כן שום מ”ע בעולם, לקחת דברים סותרים לדרכו אשר סלל לו (זיינע טענדענץ) עד“מ בנומ' 34 שנה ו' באו דברים בעלה הרוסיא, אשר לא יתכנו לבוא במ”ע שתכליתו לחזק בדקי האמונה הישנה ולהקדיש קודש. הן בעל המאמר לשיטתו אזיל ואי אפשר לי להאשים אותו על כי ישר בעיניו מנהג קצת בני עמינו באשכנז שדחו את השבת ליום א' והוא מצפה עי“ז לגאולה, שנהיה לעם אחד עם יתר עם הארץ (אע"פ שטעות הוא בידו, ואדרבה, גם עם ישראל יתחלק לשני עמים ויגדל השבר). אבל היה לו לכתוב מאמרו באיזה מ”ע המסכים לדעתו, ומה להם במ“ע הכרמל אשר עוד רד עם אל ועם קדושיו נאמן? לפ”ד צחוק עשה בעל הברמל להבעל המאמר עצמו אשר אמר בלבו, או שהמו“ל מה”ע איננו יודע תעודתו ועושה שתי שליחות בבת אחת, או שהוא ירא מפני כותב בלשון רוסיא וכל כת דיליה.‏ ואני לא מלבי הוצאתי מלים, כי העירני ע“זּ אחד מבעלי ברית בעל המאמר הרוסיא ואשר דעתו כדעתו, ובצחוק וקלות ראש דבר אלי לאמור: ראה מה המו”ל מכתבי עתי עברים עושים, לוקחים מאמרים מתנגדים לדעתם ואינם יודעים במה יכשלו! – גם במאמר ר“ח של ק' נכשלת ופתתת פה לשטן המשחית, ובדרך כלל היה לך לתהות יותר על קנקני סופריך לבלי יהיה הקולר תלוי בצואריך, כי אילון גדול אתה וכל הרוצה ליחנק יתלה בך ויאמר קים לי כרשי”ף.

ויהי כאשר קרבו ימי הכרמל ללכת בדרך כל הארץ (מקץ שנת ‏ 1867) – בן שש שנים היה הכרמל ‏ בנטות ‏ שמשו לערוב, ושש שנים דרש טוב לעמו ודבר טוב על כל דבר מועיל ומצא חן ושכל טוב בעיני כל משכיל דורש את אלהים; רק באחת חטא בשגגה, כי נעמו לחכו מטעמי איש מחליק לשון וציד חנף בפיו,‏ ויאכל מצידו ויהי למרורת פתנים בקרבו,‏ ויחלה למות – ויבואו הסופרים לספוד‏ לו ולבכותו, ויבא גם השטן להתיצב בתוכם, וישא קולו ויבך ויאמר: הנה אנכי נפחתי בך רוח חיים והרמותיך בחור מכל כתבי העתים, ועתה הנך הולך למות, ורוחי‏ אשר שמת בפיך ישא הרוח יקחהו אופל. עוד המליץ חי וקיים, רטפש בשרו מנוער, כחו חדש עמו לחיות עוד לאורך ימים, הקול מבשר מבשר והולך ואור עד נכון היום ורבים הולכים ‏לאורו ושמו מבורך בפי כל, המגיד מתערה כאזרח רענן,‏ טוב רואי ויפה ‏ עינים, עצמיו ‏ מלאו עלומיו,‏ יראה זרע יאריך‏ ימים ועוד ינוב בשיבה טובה; ואתה הכרמל גוע בטרם עתך, עודך באבך נקטפת, עלה הכורת עליך ונגדעת לארץ, הילל בן שחר! אוי לי כי נדמיתי אל מי אנוס לעזרה, הן כלם גרשוני מהסתפח בנחלתם, ואנה אני בא. הן אמת לקטתי לי “צרור פרחים” לצרור לגלות ערות‏ ספרים רבים ואוריד כביר יושבים ואך בהם מכה רבה –" אך מה יוכל ספר אחד לפעול על עדת הקוראים? ובפרט אחרי אשר ביד המוציאים לאור מכתבי‏ עתים חרב פיפיות להכות את מתקוממם הכה ופצוע"…. ויקם אחד מן הסופרים ויאמר: יגער ה' בך השטן, בך הבוחר בחיים שאין בם יראת חטא ואהבת תורה! שים בעפר פיך, אל תספד ואל תקונן, כי לא לכבוד אתה אל הכרמל בחייו ובמותו. אם תעת אחריך רגע לא כמוהו כמוך, ולא מחשבותיו מחשבותיך,‏ כי לכרמל בשגגה וה' יסלח לו. כל האומר‏ הכרמל מת אינו אלא טועה כי צדיקים גם במיתתם קרוים חיים. וצדיק ככפיר יבטח כי אחרי בלותו עוד תהיה לו עדנה, עוד יתנער מעפר ומצהרים יקום חלדו ויחי עוד לנצח, כי אוהביו ידרשוהו ויפיחו ‏בו נשמת חיים, ואתה השטן ‏מת אתה ולא תחיה וצרור המר שלך יצרור רוח אותו ככנפיו ונשאו בדרך אשר לא עבר בו איש כאשר נשא את מאמרך חקר דבר אשר אין קורא אותו והיית לכלמה ולדראון עולם, כל השומע ‏ישחק לך – כי פעלך מאפע והדבור אין בך כסוס עגור כן תצפצף; לך אל פאפירנא, סכל, ראה דרכיו וחכם, ואם תזכה תבחין מה בינו ובינך. האף אמנם לא אחליט כי הלכה כפאפירנא בכל מקום¹⁰ אבל בזאת אני בוטח, אם בנתי לרעו ופיו ולבו שוים. הנה מאמריו יעידו כי לא חפץ חנף הוא, ואיננו דורש מקוראי דבריו הודאה עורית. ובדרך ‏ כלל אנו רואים בו איש צעיר לימים מזמן החדש ככל אשר אנחנו מבקשים אותו, משכיל דורש אמת אשר רוח הבקרת לבשה אותו כמעיל ועטרתה הולמתו. על כן נקוה לו כי כרבות חייו תרבה חכמתו ילך מחיל אל חיל ויראנו נפלאות מבקרת‏ שלו, כאשר הראה כחו ביתר שאת במחברתו השנית שהוציא לאור החכם בעל המליץ, אשר ידבר בה על הדרמה בכלל ובפרט על העברית. מי יתן ורבים יחכמו לבקר כמוהו ותרבה הדעת! – ואתה קאוונער! מה לך כי תפשת עט? הגם אתה במבקרים?‏ הנח מלאכת הבקרת לאחרים‏ כי לא לכך נוצרת. – לא אתה תהיה למופת לצעירינו, כי הולך חשכים אתה ואין נוגה לך. תועבה יבחר בך.

ואתם צעירי בני עמי המשכילים, אשר מלא אתכם ה' חכמה ודעת ויתן את דברו בפיכם לצאת לישע עמכם בעט סופרים, לכו באור ה' ללמד דעת את העם, פנו דרך, ישרו לפניהם מסלה, נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים, אל תחקו את הקופים המחקים קופים אחרים, דרשו משפט אמת בשערי הספרות, שימו לבכם לשאלות אשר הזמן והמקום דורש אותם, ובחרתם בחייים באמת ובצדק ושלום יהיה לכם מסביב, כי בכם יבורך ישראל ותברככם נפש כל דורש טוב לעמו ובתוכם גם נפש אוהבכם א. ב. ג.