על שוּרת רֵעַי בימים שנפטרתי מהחדר והחילותי ללמוד ולהשכיל בבית-המדרש היה נמנה נפתלי בן האלמנה לאה, ולוֹ אח גדול ממנו ושמו ישעיהו. עליו אספר עתה.

לאה היתה אשה קטנת-הקומה, בעלת שפה עבה ושינַים בולטות. טרודה היתה בעניני הבית כל היום ומעולם לא גמרה את מלאכתה. – באגף בית נמוך גרה עם בניה, לבית אין פרוזדור והדלת נפתחת לחוץ. נפתלי רעי דק-הגוף היה ואהוב האם. הוא הבין בתלמוד ובמקרא וידע גם מעט בחשבון. בכל יום שבת אחרי הצהרים היה מספּר לאמו מפרשת השבוע, וכה ידעה מעט ממאורעות ימי קדם. קשה היה לה אך להשיג איך יעקב אבינו, שהיה צדיק גמור, נשא שתי אחיות בחייהן, ומלבד אלה לקח לו עוד שתי פילגשים. חידה עוד יותר גדולה מזה היה לה הדבר כי משה רבנו נותן התורה ובחיר האדם לקח לו לאשה בת כוהן לעבודה-זרה, ובמדין בודאי לא היה רב כבלוטון העיר לסדר את הקידושין ולערוך אחרי זה שבע ברכות. ביום השבת היו נאספות אל לאה איזו שכנות, כי היא היתה ארש המדבּרות ויודעת להטיח דברים גם נגד הרבנית דמתא ושאר נשי “כלי-הקודש”. אך זה דור אחד לפנים הלכו עוד בני-האדם בדרך-הישר ושמרו כולם את מצווֹת ה'; עתה כל אחד דואג רק לעניני החומר והתאוות מושלות בעולם יתר מאשר עד כה.

מין שלישי היה בנה ישעיהו הבכור. איש רוחני לא היה כלל, אם גם התפלל על מקום אביו בבית-הכנסת. עסקו היה לקנות דגן וחיטים מאת איכרי הכפרים. ולמכרם לסוחרי תבואות. בחור בן עשרים, והוא כבר סוחר גמור, נושא ונותן, לוֹוה ומשלם ומרויח ומפרנס את בית אמו. אם לא היה הוא עובד בחומר, כי אז לא היה יכול אחיו לעסוק בלימוד ובהשלמה; אם אין רגלים אין ראש.

במסתרי נפשה חשבה לאה כי כבר באה העת לבנה לישׂא לו אשה. וכשבא שדכן אחד והציע לפניה נכבדות עם בת יתומה, שנפלו לה בירושה חמש מאות רו“כ, היה נראה זה בעיניה… בא שדכן אחר וביאר לה כי מן הראוי לבנה לשאת בת סוחר מובהק ולעלות בסוּלם החברה, וגם את הרעיון הזה מצאה למאוּמת העיקר הוא זה: קודם שנתת יד לשידוך מיוחד הרי לנו הבחירה; אולם אחרי שכבר נכתבו התנאים שוב אין בחירה… טוב ה”קרן" לאו דוקא. כל בתולה, אם אך אינה בעלת-מום, ראויה להיות כלה לבנה; העיקר הוא אך ה“מעמד” וגם “צד” המשפחה. להשיא בן או בת למשפחה הגונה זה כבר דבר בישראל. אלהים אך יאריך ימיה ויזַכה אותה “לראות נחת” בבניה הלא הוא גם אבי יתומים ומנהל הוא עסקי האלמנות מקדמת דנא.

מה עשה ישעיהו? הלך ונשא עיניו אל נערה אחת, שבאה מעיר אחרת לגור אצל קרובתה ממשפחת החייטים, והנערה יפה ובעלת-קומה. לה אין אב ואם, אבל עיניה הבהירות מדריכות אותה; כל רואיה משלימים עמה. בעצם לא הרגישה קרבה יתירה אל הבחור הסוחר; אבל ידעה היטב כי לקחה את לבבו וכי הוא מסור לה בכל מהוּתו, ועל כן גם לא דחתה אותו ותתן לו את ידה ותעש אותו למאוּשר ואת אמו לבלתי מאושרה. מה שייך? אשה יפה לאדם מרויח אך בעמל רב. ומבלי עשירות כלל – היא מותרות גמוּרים. ידים רכות גם לא עובדות בבית-המבשלוֹת, לא תנקינה את הבית. וגוף נאה חובב גם בגדים נאים. ומאין יספיק ישעיהו את הצרכים הרבים האלה, ולו אין גורן ואין יקב. בשבת שמברכין הקדימה לבית-הכנסת ותשפוך שיחה לפני משגיח-עולמים, כי יפתח את לב בנה ויסיר ממנו את החשק המוּזר; אבל תפילתה היתה לשוא. ישעיהו התעקש לשאת דוקא נערה זו, וגם אם כל העולם יקום כנגדו. וכי בכתה אמו לפניו ואמרה לו: “ראה מה אתה עושה לי, בני בחירי, בגלל אותו שידוך ארד ביגוני שאולה”. ענה הוא ואמר: “הביטי ללבבי, אמי, ותראי דמות אותה נערה קבועה שם במסמרות. אש אפשר לכבות; נוכל גם לעקור עץ מן הקרקע, אבל – חשקי אליה לא ימָחה. בליל מדליקים נר, אם יקחו אותה ממני אהיה עיור כל ימי ואך חושך ימוּשני”. דיבּוּרים כאלה יוצאים מפי בחור עברי. האין זה כבר מעשה-שטן? אין מכאוב כמכאובי לאה.

עד הימים ההם היה ישעיהו סוחר הגון, הוא מילא אחרי דבריו, לא העביר על מידת-יכלתו ולא קנה מאה כּוֹר חיטים, בעת שכסף בידו אך לחמישים. מתוּן היה במעשיו והיה חושב בצד הפסדוֹ של עסק יותר מבּשׂכרוֹ. הוא הוציא אך מה שהכניס; ובעת שלא ראה רוַח ביקש מאמו שתקיף בהוצאות. אדם אחר שׂם לבו לעתים אל המאמר: השלך על ה' יהבך, ומרהיב בנפשו עוז לקפוץ גם אל מסחר מסופק… לא כן ישעיהו. אבל במידה זו החזיק אך לפני ארסו לו את הנערה הנאה והיה חי בפשטות ולא הלך בגדולות ממנו לא כן עמדו אחרי שכּרת את הברית. לבבו כמו נהפך בקרבו ויחל לשחוֹת בים המסחר בכל כּוֹח… הוא לוֹוה וחוזר ולוֹוה, קונה ומוכר, אם ברוַח אם גם בלא רוַח. כגלגל מנסר תמיד במוחו וקורא: עשה ועסוק! כי הן רב עליך להוציא. הוא השכים בבוקר, הלך מכפר לכפר או היה רץ בשוָקים וברחובות, שוב לא אכל בזמנו ולפעמים שכח גם להתפלל… רק ערב ערב התגנב אל בית החייטת, ששם לנה כלתו משׂוֹשׂ לבו, והיה נזון בנפשו וברוחו מיפיה וחנה. ואור זה הסיק בו את החשק להרויח ממון הרבה ולהלביש את הנערה כראוי לה. הלא בידה אין מאומה, ואם הוא לא ידאג לה מי לה? על משכבו בלילות חשב בכל אפשרות הקנין והמעשה שבעיר. אין העולם חסר עושר וכסף, צריך רק לסבּב ולהניע שהוא ירויח חצי אלף רו"כ ועוד חצי אלף ואף יותר. עתה גם מצא את הפתח ללב גנבים וגזלנים. אם יש צורך בכסף רב והשעה דוחקת אז לוקחים גם מאחרים. חייך וחיי כלתך קודמים!

בלכתו אל הכפר הסמוך לקנות שם תבואה הוא עובר על יד הבית הרחב של הגביר דמתא שם ממון קורח. הגביר צריך רק לחתום שמו ושם משפחתו על שטר ונותנים לו אלפים ורבבות. אם יש את נפש הגביר לקנות בגדי-משי לרעיתו או תכשיטים ואדרת-שער יקרה, אז נוסע הוא במרכבתו לעיר המחוז ושם הוא קונה מה שלבו חפץ. מי יאמר לו הרף? ומי יעצור בידו? אבל רק הוא, ישעיהו, אינו יכול למלא מאוַיי לבו. יש לו כלה נאה, שאין על עפר משלה. חרוזי-פנינים מתאימים יותר לצוארה היפה מלצואר הגבירה בעלת עינים טרוטות. בת-מלך נפלה בגורלו – והוא סוחר פעוט, עמל הוא ויגע, דמיונו מטפס על הרים ויורד בקעות ומה שעולה לו אך מעט הוא. השמש יוצא ומאיר לארץ ולדרים עליה ואלפי ניצוצות יוצאים ממנו ובחדר אין חלונות שורר האופל..

דאגותיו של ישעיהו עלו למעלה ראש, נושא הוא משא כבד על שכמו. כלתו לא תבין ללבו ויפיה לא יוּעם. הגבילו את זמן הנישואין אחרי עבור איזה ירחים, ואין לישעיהו גם חלק עשירי ממה שדרוש לו ולה. הוא החתן והוא המחותן ל“שני הצדדים”… יום ירדוף יום ושבוע שבוע, החובות רבו והשתרגו על צוארו. כבר מרננים בלוטון אבתרי דעסקיו. מה שייך? בחור בן אשה אלמנה מוציא הוצאות בכל פעם למעלה מכוחו. אין הבּוֹר מתמלא מחוּליתו, ובאין נדה – אין גם יסוד לבית. ישעיהו מקוה לאיזה נס ממרום. אולי ירחם אלהים וימצא מציאה גדולה בימי השוק. גם דבר כזה כבר היה לעולמים. כשהלך בחוץ היו עיניו נטויות למטה והוא מחפּש אחרי הסכום הגדול, אשר יעמידוֹ על רגליו. כל עובר עליו יחשבהו למשוגע. לוּ לא התבייש כי אז השתטח לפני הגביר וביקש ממנו עצה ותשועה. אין רחמים בין בני-אדם. כלה נאה וקצרה ידך להובילה אל בית אמך.

ישעיהו יצָא מדעתו.