טוֹבִיָה או, כאשר נקרא שמו בישראל, אָשר־טוֹביה היה איש עני בעל עינים תרוטות ומגמגם בלשונו. אבל ידעו טיבוֹ בעיר. הוא היה דר בחרבות בית סמוך לבית־המדרש והיה שכן בית־אל.

טוביה לא עשה מסחר מימיו וגם לא היה מסוגל לכל עבודה וקנין. ואם ישאלו הקוראים: מאין התפרנס? וממה מצא הגבר הלז את לחמו? על זה גם הוא לא ידע להשיב. מה שייך? בני־אדם חיים בדוחק, כאשר גזור מאת הבורא יתברך. ואשתו מעשיה הם בשוק, מוֹכרת תפוחים חמוצים או גם קישואים וירקות ומביאה ערב ערב איזו פרוטות לבית או גם צוֹררי תפוחי־אדמה. לא להתענג היא מנת חלקנו עלי אדמות. העיקר הוא לבר־נש אם הוא בעל־בית, כלומר, הוא איש שלו דירה נכתבה בספר־המקנה של העיר על שמו ואדון הוא לארבע אמות קרקע בארץ. אָשר־טוביה היה בעל־בית כזה. למרות עניוֹ וּמרוּדוֹ היה לו בית ברחוב התיכונה של העיר, בית שהמקום שעליו הוא עומד שייך לו “מתהום אַרעא עד רוּם רקיע”. הנה לפניכם איש עברי בעל־בית גמור בלוּטוֹן, ואַל יהיה הדבר קל בעיניכם.

לכאורה היה ביתו של טוביה רק בן גג של תבן נושן, נשען על ארבעה כתלים בנויים חומר רעוע; בהם חמישה חורים קטנים וחור אחד גדול, בלשונו: החלונות והדלת. ומשני עברי הדלת היה גם מעין כרכוב טוּח בטיט כהה ואבן אחת שנחלקו שוּליה מוּנחת לפני מפתן הבית.

ואין זה בית לחוּד, כי אם נחלה; הוא ירש את הבית מהוריו. במסגרתו הצרה נולד, בו גדל, בו גדל, בו נשא אשה, בו הוליד בנים ובנות, בו גם ישדך אותן הבנות ונותן הוא לבעליהן בתור נדוניה “שטר חצי זכר” על חלקת הבית בעצמו… כל חתן חדש מקבל שטר חדש בלוית בת זקנה לימים מעט. אם שוטה הוא החתן אז יאמין אחרי הנישואין בנייר הצרוּר עמו ויתבע את חלקו בגלוי והדבר יבוא לידי הכּאוֹת ומַצוֹת בשערים; ואם פיקח הוא אז כורך הוא אותו שטר עם הכּתוּבּה, שנותן לאשתו קודם החופה, ומשליך שניהם לארגז החפצים, כדברים שאין צורך בם לבן־אדם כל ימיו. –

כי טוביה התנהג בטוֹב עם בנותיו הנשוּאות, יודעים כולי עלמא. בביתו הן גרות, בתנורו הן מבשלות. ואם עגלון הוא אחד מחתניו אז נותן הוא לו מלוא ככר אדמה מסביב לדירה להעמדת העגלות. – וכשהבנות חולות או הן בבחינת יולדות, הוא, אביהן, מבשל ואפה בעדן, מטאטא את הרצפה ומיבש את גללי הבהמה להסקה. מה לא יעשה אב רחמן בעד יוצאי חלציו?

טוביה היה איש שאינו יודע ספר כלל. אבל את פירוש המלות שבתפילה הבין לפי דרכו. ובכל האמירות, שהוא היה אומר מעל הסידור או בעל־פה, היה מתכוון שיושב־מרומים ישמור את ביתו מכל פגע. בימות הגשמים כִיוֵן שלא ישטפוהו המים, ובימות הקיץ – שלא יהיה לשריפה.

גם באמירת תהילים ו“חוק לישראל”, שהיה רגיל לומר אחרי התפילה כ“בעל־בית” הגון, היה מכוון רק לשם קיום ביתו… במהות ביתו הכללה גם מהותו ובאוירו – חיוּתו… הוא לא היה יכול לצייר לו את חייו בלא ביתו. ביתו ודירתו מילאו את רחשי נפשו וחביון לבו. תוכן חייו ועולמו היו ארבע אמותיו, ואך ארבע אמותיו.

ובו ביום שבא חור חדש בכתליו או שנשברה הדלת, יום שבו התנור היה מעשן יותר מן השיעור או נימַך הכרכוב מרגלי העזים שהיו בו, הרי הוא, אָשר־טוביה, מרגיש כמעט מעין נחת־רוח. הוא בעצמו עוסק עתה בבדק הבית ומתקן הכל כיד ה' הטובה עליו. ביום הזה היה משכים להתפּלל, אוכל במהירות את פת־הקיבר שלו, מסיר את מעילו וחוגר את מכנסיו בחגורה ירוקה, כגוי עובד לכל חוקותיו והלכותיו, ומכין עצמו למלאכתו. כל טיח בחומר גרם לו עונג גדול, ומכל הרמת הגרזן או המקבת היתה לו מין הרחבת־הנפש.

מובן שכל מה שהוא עושה בתיקון ביתו הוא עושה על צד היותר טוב; וכי עברו עליו אז בני הרחוב ושאר בטלני העיר היה משׂיח עמהם על דבר התיקונים בבתים וצפוּנתם כל בני ביתו הקטנים ואלה מבני השכונה הקרובה היו עומדים אז מסביבו לראות במלאכה. וכי נשפכו המים מהכד לגוּמה היו מלקקים בלשונם, מתהוללים ושמחים.

אָשר־טוביה היה גם “מבין” בטיב בתים יותר מכל אנשי עירו. ועם כל זה לא היה מחליף את ביתו אף בבתי העשירים. למכור את ביתו לאחר – זה הוא דבר שלא היה יכול לתפסו במוחו ולצייר לו מציאותו.

לגורל אנשים כאלה, שאין להם בתים לשבת בהם ושאנוסים המה לדור ב“שכנוּת” כל ימיהם היה נד בלבו וכבּד לא כּיבּדם.. חיים כאלה, באין בית לשבת בו, חיים בלי אופק ביתי בנוי על קרקע עצמי, לא היה מבין כלל. הוא גם לא הבין לדרך האנשים האלה, אשר מוכרים בשעת הדחק את בתיהם לאחרים, או גם מחליפים אתום בבתים אחרים.

אָשר־טוביה אינו רגיל לחשוב על יום מותו, אף כי כבר הזקין… אבל כשעולה רעיון כזה על לבו לפעמים מיד הוא חושב על דבר השארת נחלת ביתו אחריו… הוא ילך לעולם־האמת ויקבר בקצה שדה־הקברות; והם, חתניו, לוקחי בנותיו, יקימו אחריו ויחזיקו בנחלתו ויעשו בביתו כבשלהם ממש… על אותו דבר היה מצטער מאוד… אבל למה ידאג לאחריתו? עודנו בחיים הוא, הבית ביתו והכתלים כתליו. אמנם יש גם ארץ־ישראל מרחוק, וה“משיח” הלא אפשר כי יבוא בכל יום. – אבל אולי יתגלגל אז ביתו ויהי נשוא לאדמת־הקודש עם שאר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבגולה. פעמים רבות התפללו אצלו ב“מנין”, והרי ביתו כבית־הכנסת לכל דבר… טוב הדבר שעוד אין הדור ראוי לכך… עתה בני־אדם כבר אינם עובדים את ה' כראוי; והבנים אינם הולכים עוד בדרך האבות.

בעצם, ענין הגלות הוא אצל אָשר־טוֹביה אך אמירה בעלמה. כל אחינו בני־ישראל, מלבד מוּעט דמוּעט, יושבים כאן וגם עיני הקדוש־ברוך־הוא משגיחות ביושבים כאן. בביתו יושב אשר־טוביה כל הימים, הכל יש לו, הכל. – – –

ובאחד הימים החל לאַבּד הכל…

שכנו בצד שמאל, יוחנן לבית ראובן, מכר לאחר את חלק האדמה הפנויה שבין לביתו ובית אשר־טוביה, והקונה היה בן הכפר גדליהו, שנתעשר ממסחר יער, ויבוא העירה לבנות לו בית לשבת בו.

הנה מביאים עצים וקרשים, אבנים ורעפים לבנין החדש. חופרים בקרקע וטחים בחומר. קול הערלים העובדים נשמע. עומדים אנשים מסביב ומשיחים, ילדים קופצים..

הבית החדש הזה יבּנה עליה על גבי חצי־עליה, ויסוּדתוֹ אבן, גם המדור התחתון יספּיק להאפיל את חלונות טוביה. –

ימים ושנים ישב טוביה בשלוה והיה מטייל לכל עברי ביתו כחפצו. ומעולם לא עלה על לבבו ולא חשב בזה כי יכול הדבר להשתנות – ושבככר הרחבה, אשר בינו ובין שכנו, יעמידו שוב בית גדול משני הבתים גם יחד. מעולם לא חשב כי תבוא עליו שוֹאה כזאת לקלקל את נחלתו, זו ביתו. – –

לשוא קרא את גדליהו לפני בית־דין המקום, אין התורה מצלת אותו מן החזק ממנו. לשוא חגר בעצמו שארית כוחו להילחם עם גדליהו ולהפריע את עבודת הבנין, אשר כבר החלו לעסוק בו. עושי המלאכה חזקים ממנו. וכשיציק להם כופתים את ידיו לעץ אחד חזק ומוסיפים לבנות ולעשות מלאכתם. התערבו פעם במלחמה זו גם חתניו ולוקחי בנותיו, ותבוא הרשות המקומית ותעמוד לימין החזק…

כה נבנה הבנין החדש והלך ונגמר. הנה כוּסה הגג, הועמדו החלונות והדלתות. הנה טוּחוּ הקירות, רוּצפוּ קרקעות החדרים. הכל התכונן ממסד עד הטפחות. והנעלב אָשר טוביה יושב כּלוּי ביגונו בביתו, כל אשר בו נהרס בבת־אחת.

עוד זיק תקוה מתגנב אל לבו, אולי ירחם ה' יושב מרום וישמע תפילתו, לקעקע בירת הבית החדש על ידי נס; אבל תשועה כזאת לא באה. הבנין עומד על עמדו ומתנוסס למרחוק.

טוביה כבר הזקין, אור עיניו אין אתו, כל גופו כשלד יבש וגם נפשו אפלה, והוא עודנו יושב בחרבות ביתו, בו נקבר בחייו…

אמו של גיבור סיפורי היתה אשה אלמנה, שגידלה ופירנסה את בניה לפי כוחה והיתה אשת-חיל באמת. בימי-השוק היתה מוכרת בד באוהל בנוי בחוץ, משכימה לעבודתה ומאחרת לשוב; ובימות-החול מכרו בביתה זפת למשיחת אופני עגלות. אישה מת בשכבר הימים במחלת השחפת והניח לה שלושה ילדים ושלוש ילדות. והיא – בריאה היתה, בעלת לחיים אדומות וזרועות אמוּצות; ולוּ חפצה להינשׂא כי אז גם מצאה לה שוב בעל. אבל היא אמרה: אחיה בעד טפּי ועוֹללַי ולא אתן להם אב זר, יכניס בהם אך עינו הרעה. אלוהים בשמים הוא גזבר ליתומים מאז ושומר עליהם. אחי אישה דר גם כן באותו רחוב, איש מתון וחכם בעיניו ומתנהג בעצמו מנהג אפּיטרופּוס. זה היה בימי-עלומיו איש קצב וּמוכר בשר במַקולין; אחר זה נפסל למלאכתו, בהחליפו בשר טריפה, הזול, בבשר כשר, היקר מזה, ונעשה לממַצע במכירת כבשים ועזים.

שאוּל היה שם האפיטרופוס וחנה שם האלמנה. לשאול אשה חולנית ילדה לו אך בת אחת רזת-הגוף ואחר זה עמדה מלדת. וכשבא לבית חנה לשאול בשלומה, וגיסתו טרודה כדרכה ולבושה קצר היה לפי גופה הרחב, אז היה מסתכל בה באיזה רגש נודע רק לו ולא לה. – –

שמואל בכורה של חנה, שכבר נשא אשה בינתים, היה צעיר קטן קומה ואינו חכם ברב. תיכף אחרי נישואיו התחיל לפרנס את עצמו ממזיגת משקאות חריפים; והיה מחזר בכפרים ושני בקבוקים מלאים יי"ש תחובים באמתחת בגדיו ודופק על פתחי האיכרים ומוזג להם כוס אחר כוס. לו לא היתה שום כונה אחרת, כי אם להריק את הבקבוק על שוליו ולמלא את הכיס שלו מטבעות.

העולם אינו צר, רק למי שאינו מרויח כלל. ובלכתך בדרך לבדך ממושב למושב והשדמות זרועות וכיפת השמים כפויה ממעל, הרי אתה חושב מעט גם ברעיתך היושבת-בית; והנך מחבב אותה כדת והיא אינה חושבת בך. דוקא לו, קטן-הקומה, היתה רעיה גבוהת-הקומה. הוא לכאורה אינו יפה כלל והיא – גם יפה היא. הזיווּג נעשה על ידי שדכנים. נקשר הקשר בתנאים, בחופה וקידושין, ועל מזבח הלב לא הציתו עצים. אני מרבּה לדבּר.

לשמואל זה קרה פעם איזה אסון. הוא נקרא לשם איזה מאורע ביום שבת לבית-הפקודות. שאלו אותו וחזרו ושאלו באותו הדבר – ומוחו היה כל כך מעורבב, עד ששכח את היום הקדוש ומקודש לאלהים ושבטיו, ויחתום את שמו על גבי פיסת-נייר. בודאי היה זה דבר "חילול-השם וכל בני העיר תמהו תמוה על המעשה. נגזר על החוטא מאת הרב דמתא “לעשות תשובה”; והוא התבייש ימים רבים לבוא לבית-הכנסת וגם לא ביקר איזה זמן את בית אמו.

שם אחיו השני היה הירש, צעיר בעל גוף עב ובעל-שער. הוא לא היה עוד נשוא וכבר החל לעסוק בקנית תבואות בשוק מידה מידה ולמכרן אחר זה לאחרים. בחור בימים וסוחר, גם זה דבר לא מצוי אצל יהודים.

הבת הבכירה צירל היתה עלמה לא יפה, אבל נישאת כבת שבע-עשרה. ובעלה משה’ל, שאכל על שוּלחן חמוֹתוֹ, היה מחבבה וחי עמה ברעוּת, הוא לא היה עוסק עוד בשום מסחר, ומעשהו כל היום לבנות בתים מנייר. ולבתים הללו גגות וחלונות, מעלות ומורדות, גם ארובות-עשן מלמעלה, ובפנים היו מדליקים נר קטן של שעוה והוא מאיר מתוך זכוכיות החלונות. ויהי הדבר לשיחה בלוטון. ובאו כל נערי ה“חדר”, ואף אברכים סתם, לראות בפלא הזה. גם האפיטרופוס שאוּל היה מעיד כי למשה’ל בזה אוּמנוּת יתירה…

הקוראים מבני גילי בודאי יזכרו כי בימי העלומים היו “אוּמנים” כאלה במיצרי החדר עצמו, והם היו בונים בחדשי החורף, כשהגיעו פרשת תרומה וּתצוה וכל דברי מלאכת המשכן, משכן ממש מנייר ומדבקי-נייר לצעצועים וגם ללימוּד. מורי ומלמדי היה חורת לנו גם את החושן ואת האפוֹד ושאר בגדי הכוהנים. ימי חכמה, תבונה ודעת רבּה היו ימי בצלאל בן אוּרי למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, אשר יסופר עליהם בחוּמש.

נשאר עלי עוד לתאר את אחיות צירל הקטנות, את יוכבד ואת צפורה. והנה הראשונה נמחתה כמעט מזכרוני, אולם את השניה עוד זכור אזכור… יוכבד היתה עוזרת לאמה במדידת הזפת, ניקתה את החדרים וגם פיקחה על התנור הבוער בעת הבישול. מצהרים ואילך ישבה ותפרה והתמידה במלאכתה. היא היתה נערה – אשרי למי שתפול בגורלו! מעולם לא גערה באחיותיה ולא אמרה: רבה עלי העבודה לבדי. אחרת, אחרת לגמרי היתה אחותה, השניה לה, צפּורה. היא היתה עלמה בעלת גו זך ולה יופי מיוחד לוקח לב. כשעמדה ממושבה והניעה את מקלעת שערותיה השחורות והפתוחות לשני עברי פניה הכהים והארוכים מעט, אז התעורר איזה רוח חדש בחדר. היא לא שׂחקה ברב ולא הצהילה פנים מעין עוצב-מה ריחף עליה תמיד, וזה הוסיף לה לוית חן מיוחד. היא התרגלה לשבת בין-ערבּים על יד החלון ולהסתכל למועדי העולם. מימי הַעֲרֵב שמש הבּריאה נשאר החלום משוטט בארץ, כי לא סגר אלהים בשר בעדו.

הנני נפנה אל גופו של הסיפור, אל הֶשֶא, האח השלישי של הבנות. זה היה מעט עילוי, בעל-זכרון ובעל-השגה יחד. והוא למד יחד עם בן הרב של אותה העיר בחדרו של יחיאל-מיכל. יחיאל-מיכל ידע היטב את ה"יורה-דעה ואת “חושן-משפט” והיה המלמד היחידי בעיר, שהורה לתלמידיו דברי הפוסקים. – בתלמוד סוגיות סוגיות ואצל בעלי השולחן ערוך סעיפים סעיפים. זה אסור וזה מותר. בדבר זה חוששים להחמיר ובדבר אחר נוהגים בקצת מקומות להקל.

ה“חדר” של אותו המורה היה במדור התחתון של הבית, קבור בקרקע ממש ולו אך חלונות שקופים. בקומה למעלה הימנו היתה גם חנות פתוחה, ושם מכרה הבת הבכירה של המלמד תאנים וצימוקים ושאר פירות יבשים הבאים מכרכי הים. מן ה“חדר” אל החנות עלו במעלה בפנים הבית.

יחיאל-מיכל היה איש אוהב את השינה, ומהצהרים ואילך שכב במיטה בחדר הסמוך כמעט עד לתפילת-המנחה. מה עשו אז בחורי החדר? היו עולים במעלות וקונים אצל אסתר – כך היה שמה של בת המלמד – תאנים וצימוקים במעט כסף, שגנבו לשם זה בבית הוריהם. וכשנתגלה הדבר היה שוב חילול-השם במלוא העיר, ויהי הדבר לשיחה בפי כל.

בימים האלה בא להֶשֶא באיזה גלגול ספר “אשמת שומרון”, שחסרים היו בו הפרקים הראשונים, ויחל להגות בו. בלבבו היה נוטה זה מכבר מעט לדברי-חזון שבנ“ך, שמהם לוקחו ההפטרות לפרשת השבוע, ובזמן קצר היה ל”משכּיל“. ויחל גם לכתוב “מליצות” ואף דברי חרוזים ויתפרסם בלוּטוֹן ל”בעל-לשון". אולם כתב-ידו היה מגושם ורע מאד וכל ענין הכתיבה לו דבר לא נקל כלל, והיה בעת אשר “עשתונותיו כמעין המתגבר וכגלי הים דא לדא נקשן”. היה מביא עמו אל בית אמו בחור אחד מפרחי המשכילים, והלז כותב את המליצות עלי גליון, שהיה קורא באזניו בעל-פה.

יהירוּת גדולה היה מרגיש השא בעת שהיה מוליד “הגיגיו” הוא לא ישב לעומת הכותב, כי אם היה עומד נשען ברגל אחת על הכסא, כובעו נדחק אל הצד והוא קורא ומטעים: “כקדוֹח אש המָסים כן חיתתי על השמים ועל כל צבאם. רוחי רמוֹת מיללה ונפשי עייפה כתנין במדבר. מבין עפאים אתן קול. – אראלים, אראלים, התקבצו ממקום רבצכם וקראו עלי מספד כתנים. למה רגשו רגשותי והגיוני יהגו ריק”…

וצפורה אחותו שחקה בראשונה על צלצול המלים הזרות, שאת פירושן לא הבינה. אבל לאט לאט התרגלה אל המליצות הרמות ותמצא בהן איזה שאון מעולם רחוק…

בין פרחי המשכילים שבלוּטוֹן היה גם נער אחד יתום מאמו, שמו נפתלי, והוא עלם נחמד למראה ונושא איזה חלום בחובו. אמו מתה בנעוריה ביום השלושים ללדתה אותו, איזו שעות אחרי שנפדה מהכוהן לפי דיני התורה. וישא אביו ישעיה אחרי ימי אבלו את אחותה הצעירה ממנה ויתנחם. – עד שנת השתים-עשרה כמעט לא ידע נפתלי כי יתום הוא. דודתו בעלת-לב חינכה וגידלה אותו ברחמי-אם. אולם כשהתחיל להניח תפילין שנה אחת קודמת, מכפי המנהג ליתום, ידע כי זו האשה שבבית יורשת מקום נפש אחרת שהלכה עולמה, החל רוח משטמה לפעם בקרבו…

כתב-ידו של נפתלי היה יפה ונקי, ובהגיעו לשנת החמש-עשרה היה איזה זמן “מזכירו” של השא המשכּיל ויתמכר בכל רוחו לעבודת ההעתקה של המליצות הנשגבות. בימים ההם הגיע לידי השא הספר “שוּלמית” שחוּבּר מאת קלמן שוּלמאן, ושם ידוּבּר על אודות הר הכרמל, הר הלבנון וארזי הלבנון. מי יברא לבן-אדם ניב שפתים להביע אחד מני רבבות רגשותיו שמתרוצצים בחדרי לבבו, בעת יקשיב וישמע את שמע מטעי אלהים ומטעי הטבע גם יחד? חג לאנוש בן בנם של שבטי הקדם. חיי נשמות, רבבות פרחי חמד מעוּלפים הוד והדר! בחדר לא רחב, בו מוכרים זפת שחורה, נושאים מידבּרות על דבר פלאי ארץ קדוּמים, שם בחר לו יה בית משכן לשבת. ובלבה של צפורה מפכה איזה רגש, בל ידעה אותו עד כה. לא אחיה השא המטעים בעוז הוא קרוב לה, כי אם אותו הנער התמים, הכותב באיזה יחוד מה שמקריא אחיה לו. הנביאים לא ידעו מהמית האהבה אף מקצת ממשוררי שיר השירים; ועל כן הם אך קודש יכוּנוּ. – ושיר השירים קודש קודשים הוא.

חניכי השא, שרשוּת היתה להם להעתיק את מליצותיו של השא בן האלמנה גם לעצמם, נעשו גם הם ל“מליצים אבירים” ההשכלה גברה בלוטון; וּמתי מספר מבני-הנעורים כבר החלו לדבר על זה שנחוץ לעזוב את ה“מבואות האפלים” וללכת למקום משתלמים שם בלימודים. – העולם הוא רחב והנה גם לטבע תורות וחוקים. והן גם שלמה בן דויד הנקרא ידידיה דיבּר על העצים ועל האבנים ויאסוף רוב חכמה ודעת.

פעם התכנסו החניכים יחד ודיברו בהתלהבות גדולה על אודות “מלחמת האור עם החושך” ו“נצחון הדעת על הבּערוּת”. נמנו וגמרו לאסוף בעד השא איזה סכום ממון ולשלוח אותו לעיר של חכמה, למען יפלס הוא בראשונה את הנתיבה.

באמצע הקיץ היה הדבר. נער זה גנב מזלג של כסף בבית אביו, ובחור זה שׂם בכיסו את ההדס של מצוה; משׂכּיל אחד שׂם בכיסו כוס של כסף, וחברו – צרור של כפות קטנות. את הכל צררוּ הבחורים האלה בצרור, תלו אותו על צוארו של השא ויתנו לו גם צידה לדרך רקיקים ופירות. נפתלי הביא למורו חתיכות נופת הרבה למנחה.

ליל יפה היה. הירח עמד במילוּאו והעמקים עודם עוטפים בר. רוח צח נשב. והשיירה הקטנה ליותה את השא מחוץ לשער העיר. התרוממוּת אותה השעה מרגיש גם אני, גם אתם, קוראי.

בחור אחד פתח את “ברכת הפרידה” ויקרא באזני השׂם לדרך החכמה פעמיו את הדברים האלה: “אתה הולך לפנינו לכבוש את הנתיב בו ישכון אוֹר… חזק ואמץ והיה לנו לעינים… עד מתי נשב בין חשוּכים מורדי-אור? קוּמוּ, קוּמוּ לעבודת הדעת, לשחרור רוח-האדם ואל נהיה למשל בגויים”… התרומם השא וענה אף הוא לנושא המשא: “ידעתי גם ידעתי את מלאכוּתי… כקדוּח אש המסים כן לבי יבער, בראותי אפלה מנוּדח. היו שלום… חזקו ואמצו אף אתם ואל יפול לבבכם… את נפשי אקריב על מזבח הדעת… הה! לבי בי מתרוצץ בראותי אבדן בת עמי… כקדוח אש המסים”…

למחרת בבוקר ידעו כבר כל בני העיר לוטון על “בריחת” השא, שהלך בלילה לארץ מגוּרי ההשכלה. דבר כזה בודאי לא נשמע עוד! והנה חסרו באיזה בתים גם כלי-כסף אחדים. מי לקחם עמדוֹ? ומי המירם? “יומו של משיח” מתקרב ובא. מדברים על המאורע הזה בבתי-כנסיות. רבים התאספו לבית הרב, לבקש עצה מפיו. גם האלמנה, אֵם השא, באה אל ראש התורה ותבך לפניו תמרורים על אבדן בנה. אמנם יצחק שלח את יעקב, כי שׂטם אותו אֳדוֹם, הוא עשׂיו; אבל פרי בטנה הלך מעצמו בלי אומר ובלי דברים, עזב אותה לאנחות.

ימים עברו. שבועות חלפו. אמנם שׂחוּ עוד על אודות השא ורבים עמלו לדעת משכנו איה ובאיזו עיר גדלה ורבתי ישקוד על דלתות החכמה. על מהר“ל מפראג אומרים שהיה בקי ב”לימוּדיוּת" ואף בחכמת-התשבּוֹרת, ושכּל אלה היוּ אצלו רק “רקחוֹת וטבּחוֹת”. מה שייך? השא הוא בעל-שכל. בודאי ישיג מטרתו, יתעטר ברבוֹת הימים בכתר ד“ר ויבוא שוב ללוטון מגולח זקן. ואולי גם קרוב-למלכות. מעשים כאלה גם קרו ויאתיוּ! בן רב אחד נעשה לרופא מפורסם, הלוקח עשרה רו”כ בשכרו. בנו של רבי ישראל סַלַנטֶר פרש מן התורה והיה לתוכן מודד את רוחב הכוכבים וגדלם, ותצא בכל העולם תהילתו. אך אביו התאַבּל אחריו כאחרי מת וירד ביגונו אלי קבר…

והשא החליף את כלי-הכסף בממון עובר מיד ליד, הוציא את כל הסכום בימים מעטים. התגלגל לארץ בֶסַרַבִיה ולמד מלאכת דריכת-ענבים. “מלחמת האור עם החושך” כבר שכח. אחר זה נעשה למורה שׂפת-עבר לבני איש יהודי מתגורר בכפר, וימצא שם את לחמו. בבית אדוניו שירתה שפחה אחת בריאת-בשר וטובת-מראה, וישא השא את עיניו אליה. הרגיש אדוניו בזה וגירש אותו מביתו בחרפה. כה באו לנודד גם ימים קשים; ויחל לכתוב לרעיו אשר בלוטון מכתבי-מליצה על “נכאי הזמן בלי תחבושת” ועל “מר גורל אנוֹש עלי אדמות”. מקוים אתם לאור והנה חתחתים. השמש אסף אורו, גם כוכבי השמים יסתירו את נגהם. הלב יעטה אבל, הנך קם בבוקר והנה אפלה מנוּדח".

צריך אני לומר כי מתי-סודו של השא כבר התרגלו להתיאש מלימוּדים כוללים; חדלו גם לחלום חלומות על אודות השתלמות בבתי-ספר גבוהים. בינתים כבר אירסו להם אחדים מהם כלות נאות, וכדי לקיים “מצוַת השכלה” נסעו גם הם עם הוריהם לחוֹג את חג ה“תנאים” ולשיח קצת עם המיוּעדוֹת פנים אל פנים. ויהי הדבר למאורע גדול בלוטון ובעיירות אשר מסביב לה.

אוהבי השא מלפנים עוד התלוצצו בו וידברו בו סרה. לא כן נפתלי. הוא שמר עמו את “מליצות” בן האלמנה והיה קורא בהן לעתים תכופות. – מעת יצא השא לארץ ההשכלה אין לו עוד כל מוצא לבקר את בית אמו. וזה גרם לו שממון… האלך רכיל? נפשו של נפתלי עגבה על הנערה צפורה. עבר הסתיו, הגשם חלף לו. נראו הניצנים הארץ ועת האביב הגיע. והוא רחוק מחמדת לבו. וצפורה אף היא ביקשה את שאהבה נפשה – ואין בחדר הורתה ואפס תארו. אך חמישה רחובות מפליגים בין מושבה ובין מושב אותו העלם – ומה רב הדרך!

פעם חלתה צפורה והוּכּתה בקדחת; ובעלות חוּמה עד ארבעים התחילה לקרוא בקול רם: “כקדוֹח אש המסים כן לבי בי יבער…” שערו בנפשכם: נערה יהודיה, לא תדע גם פסוק אחד עברי, אומרת פסוקים ושברי-פסוקים בעל-פה… חשבו השכנות כי דיבּוּק נאחז בה ותעשינה לה השבּעוֹת.

אמנם צפורה שבה לאיתנה, אבל ימים רבים נשארה רוחה דוממה, והיתה יושבת איזו שעות על מקום אחד, מבלי דבּר דבר. חשבה בנפתלי כל הימים. נפשה החולמת אבדה את תפקידה.

והגיעו בעצמכם: ביום אחד סגריר שב פתאום ה“בן האובד” ללוטון והעיר אף לא נבוכה. לא בא השא לבית אמו במרכבה רתומה לסוסים דוהרים; אף לא הביא עמו תעודת ד"ר וצרור כסף וזהב ורוב מתנות. רק פיאותיו נתקצרו, כובע משונה על ראשו ושפמו החל לבצבץ. נבהלות ונרעשות עמדו אמו ואחיותיו עת צעד על סף הבית. אין דברי-תוכחה, ולאידך, גם לא דברי-חיבּה. מעת שהלך מזה עברו שנתיִם ימים, והוא עומד כאז בתוך עמו, אבל פניו אינם כמו אז. השא גם לא הלך באותו הערב לבית-הכנסת, לא ביקר את אחיו הגרים ברחוב אחר.

ממחרת היום באו אליו ארבעה רֵעים מלפנים לבקרו ולשאול אותו גם מהנעשה בשׂדי הלימוּדים… גם נפתלי התחבר אליהם. הם באו וישבו לפני השא באיזו יראת-הרוממות. מה שייך? במרחקים ישב זה ימים רבים, ראה אף ראה מרחב העולם, ואולי גם משכנות הגויים. – והשא – השא חשב אחרת. לוֹ היה הביקור הזה לא-רצוי והרגיש בחוּבּוֹ בושה וחימה גם יחד. צפורה אחותו ישבה נשענת על המיטה ומבטת בעינים חמות על נפתלי משאת-נפשה. לפתע קם השא ממושבו, הפסיק את הדוּמיה ויקרא בלשון רוסית: “נִיטֶשבוֹ!” והמלה הזאת עשתה רושם על הנאספים, ויקומו גם הם ממושבם ויעמדו בחבוּרה. מה עשה השא? הרים מקל אחד, שעמד בפינת החדר, והניף אותו על חבריו ויקרא: “צאוּ! להתל בי באתם אלי, ואתם לא תדעו את אשר עמדי!” פניו מלאו כעס, עיניו נוצצו וכמו יצאו מחוֹריהן וכמעט אמר להכותם. ותקפוץ צפורה ממקומה, מיהרה אל נפתלי, שעמד אובד עצות מרחוק. ותחבק אותו ותנשקוֹ על פיו בשחוק מהוּל בבכי; ותקרא אל אחיה הנבהל: “זה רעי וזה דוֹדי. אל נא תרחיקהו מזה!”

לא תאמינו לי, ואני אך מעשה שהיה אספר.

שני שותפים היו עוסקים ימים רבים במסחר אחד, חיים ויונקים ממקור-מעשה אחד, ושונים היו איש מרעהו, מה שונים!

הראשון, התוֹרני וקצת מקובל, מנחם הלוי, היה איש קטן-קומה וכחוש-הגוף. זקנו לא היה מגודל, פיאותיו לא היו ארוכות ואבנטו לא היה רחב. בכלל לא היה נוהג כבוד בעצמו, כדרך יודעי-ספר או יראים ושלמים להנאתם, כי אם היה איש חי במסיבּוֹ, ועובד את ה' גם מיראה גם מאהבה.

מנחם היה נוהג בטבעו ללכת בצדי-הדרכים והיה משתמט מכל עניני הקהל. גם בקהל החסידים לא היה פותח בחבורה והיה שותק יותר ממה שהוא מדבּר. הוא היה מוֹדע לה“זקן” בעצמו, וצל אותו קדוש היה הוא רואה תמיד לפניו.

זהו כוחו של מנחם, להיות מצניע-לכת, לדבּר בשוּק בפשטות ושלא להסיח דעתו מן הבורא; להיות דר בתחתונים ולחשוב בעליונים.

בנו יחידו דויד’ל מת בלא עתו. ברוך דיין אמת! ומי יודע דרכי השם יתברך? בודאי היו צרכים למעלה לבנו, ועל כן לקחוהו מכאן. – המיתה רק מין לקיחה היא ממקום למקום. – בעיקר הכל שייך להקדוש-ברוך-הוא, ומה שהוא נותן לנו אינם אלא פקדונות ארעיים בידינו…

ביתו נשרף ב“שריפה הגדולה”. בודאי הדבר בא בהשגחה פרטית. – עוונותיו של האדם מרובים הם; וכשגובה אלהים ממנו, הוא גובה אך מעט…

ה“פלונית” שלו אסתר היא חולנית תמיד. זה הדבר הוא באמת דבר רע, בשביל שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו… ובכלל הנשים, אף היראות והתמימות, אין להן הסגולה לקבל יסורין באהבה לשמה. אבל מה יעשה אדם כלפי דין שמיא? בודאי רצונו יתברך הוא כך. ואם היא לא חטאה הוא חטא…

קרה הדבר ש“גזירות רעות” באו משׂר המחוז על כלל ישראל בלוּטוֹן עיר מושבו ובעיירות אשר מסביבה. הגזירות דרשו במפגיע לנקות את הרחובות; וכל העובר על זה נענש. גם זה הוא רק נסיון, שמנסה בו קוּדשא-בּריך-הוּא את בריותיו, כדי לעורר את לבבם לעבדו. ובעיקר הלא “נקיוּת” דבר-מצוה היא, כתובה ב“שוּלחן ערוך”. – ה“גויים” כשהם לעצמם בודאי אינם יודעים מהכתוב וממה שנאמר; אבל המה עושים את הדבר כסוּמא בארובה…

הגויים המה כמעט דבר של “מוֹתר” בעולם. – מובן שהם נחוצים לנו לדבר ה“פרנסה” ולעבודות קשות, כמו חפירת בורות וחטיבת עצים… אבל להני הך יספיקו גם מתי מספר… וכשהוא מדבּר בענין זה עם שמעיה שוּתפוֹ, מיד עונה לו הלז: “שיננא, התשכח, שאילמלא הגויים תחסר מסכת אחת – עבודה זרה – עם כל מפרשיה ונושאי-כליה”. מסכת אחת תחסר בגמרא, אתמהה?!

מנחם ושמעיה היו שותפים, וסוחרים היו ביחד זה ימים ושנים בשערות-חזיר, שהיו קונים אותן צרורות צרורות ב“סביבה” ושולחם אותן למדינת-הים… מנחם איש אמיד היה מבית אביו; ושמעיה היה העסקן והבקי בטיב סחורה זו. מנחם גם לא היה יכול להתעסק בדברים טמאים, והיה מוסר את כל המשא-ומתן לשמעיה. שמעיה היה גם הוא מעט ירא-שמים ונזהר בדיני התורה והמצוות; אבל היה גם גנב במקצת. אל תבינו את הדברים כפשוטם, ששמעיה, הלומד משניות בכל יום וטובל את בשרו במקוה, גנוב יגנוב – הוא רק אינו עושה את החשבונות אשר לו עם מנחם כהוגן. ואם תאמרו: המוֹנה את חברו לא ינָקה; יאמר הוא: מתעמל אנכי יותר מחברי בדבר-המסחר ואיכּא כאן גם שכר-טרחה…

שמעיה היה גם איש חונף לפי דרכו. אוהב היה לשתות חמים אצל שוּתפו ולשיח עמו בנפלאות האל. מוחו לא היה מסוגל להבין השגות מופשטות; ועל כל דבר שהוא שמע ממנחם היה מגרד באצבעו על מצחו וקורא: איך? איך? פשיטא!

שמעיה היה אדם מכוער, חטמו קטן לגבי פניו הארוכים, עיניו שקועות, על לחיו השמאלית היתה יבּלת כעין קטנית, לזקנו חסר צבע מיוחד ורובו נאכל. שמעיה היה גם כילי גדול, מקמץ בצרכי ביתו וכעסן בשיחה עם אשתו, ולא דיבּר עמה מעודו רכות. היא היתה יפה לפני הנישואין; אבל פניה קוּמטוּ מרוב עבודה ושירוּת בבית. והיא גם ילדה בכל פעם. מה תעשה בת ישראל? הבעל הוא בעל וה' הוא אלהים.

ראה שמעיה פעם שפחה נאה אחת בשכנוּתו והרגיש איזה חשק אליה. – אבל דבר זה היה אצלו “יצר הרע” גמור. לעשות עבירה בלא דררא דממונא דבר מכוער היה גם לגבי שמעיה.

לכאורה לא היה יודע שמעיה איזה צורך שם בכרכי הים בשערות חזיר, – אבל מה לו לדעת זאת? העיקר שמשלמים שם פי שנים או גם פי שלושה מאשר נתן הוא במחירן לערלים הטיפשים.

יודע היה שדרכם של בני-הכפר להוביל את הזיבּוּרית אל השוק ולשמור בביתם תחת כרעי המיטה את העידית. ומה עשה? חזר עליהם בכפרים, הביא עמו בקבוק יי"ש ושאל בשלום כל אחד. הוא העמיד עצמו כתם ולפתע הטה ראשו אל תחת המיטה והראה באצבעו על הצרורים המונחים שם ושאל: “מה לך שם, אהוּבי?”

וכיון שקיבץ שערות הרבה ומשלוח מהכא להתם החל, אז באו לו ימי הכנה יתירה וחיבת העבודה. בחדר לפנים מחדר עשה את מעשהו. את השערות הוא מניח צרור צרור על גבי סינר לבן פרוש על הקרקע, ואת הדלת סגר בעדו, לבל יפריעוהו ילדיו. שערות לבנות, שחורות, זהובות מונחות לפניו, דקות ועבות, קלות ושאינן קלות. השׂק נשען בעץ אל הקיר ומוכן לקבל אל תוכו כל המינים האלה; וצריך לזה התחכמות יתירה, לסדר את הדברים היטב, חליפות חליפות.

בנוהג שבכרכי הים, שכיון שבאים לשם השקים מלאים סחורה ניגשים הקונים לבחון ולבדוק את הסחורה, פותחים את תפרי השק בסכין עשוי לכך, מכניסים את היד בפנים ומוצאים צרור צרור ובודקים את השערות. אולם ההשערה החריפה של המוכרים מרחוק תסַכּל גם בדיקה זו למפרע ותדין בעת סידוּר השערות, באיזה מקום יפתחו האנשים הזרים את השק ואיפה יש להניח את השער היותר טוב, ושמעיה בקי היה בכמו אלה. הוא פיזר את החלקים הטובים בכל פינות השק, ושׂם את המשובח בראשו ותחתיתו.

שמעיה לא היה אך שמח ב“התחכמותו” זו היתירה, כי אם גם ידע שהאמצעים האלה מובילים אל התכלית הנרצה. והן בחַשבו את חשבונותיו עם שותפו היה גם זה מכריע את הכף לגבי עצמו. אין זו לקיחה בידים, כי אם מתן-שכר. וכי אדם עושה ומתעמל בעומק שכלו ולא לו? – שמעיה הבין גם במילי-דעלמא גם במילי-דשמיא; והיה גם מבין מעט דברי חכמים ותורתם. כי חייב אדם לשבּר את היצר היה משיג. מה ששוב לא השיג בבירור זה היה ענין ה“צדקה”. בעולם יש עשירים ועניים; הללו אמנם נותנים והללו לוקחים. אבל איך אפשר לאדם בעל-בית סתם ואינו מבעלי ה“אוצרות של קורח” לפתוח את הכיס ולקחת ממנו סכום פרוטות של נחושת ולתתן לאחר בלא דבר? לבר-נש אפשר לקיים מצוות גם בלי נזקי-ממון. והוא גם הוא מקפיד תמיד לקדש על היין ולא על החלות. הוא קונה תמיד דגים ליום השבת.

שמעיה היה גם כן נזהר לשרוף את צפרניו, כי חתכם מאצבעותיו, וּלצרף להם “עדים” נאמנים ילוו אותם על דרכם… הוא לא מאס בעולם הזה, אדרבה, הבין כי העולם הוא עולם, בכל זאת חשב גם לנחול מה מהעולם הבא. הוא גם היה “מעביר על הסדרה” בערבי שבתות, שנים מקרא ואחד תרגום; וכשהיה קורא בפרשת האבות, בספר בראשית, היה שמח שהוא בן לאברהם, ליצחק וליעקב. ומה היה עושה לו היה בן ישמעאל ואיתימא בנו של עשׂיו הרשע, רע-העין? ולא שׂם אל לבו כלל שהוא בעצמו מעט אכזרי הנהו וקשה-לב.

ומנחם שותפו, הלא יודעים אתם, כי היה אדם כשר ואיש אחר לגמרי משמעיה. הלז הולך בדרכו והלז בדרכו ושניהם נעשו חברים לעסק אחד… על פי “השגחה פרטית” נגזר בשמים שיתפרנס מנחם ממסחר בשערות חזיר, לקיים: מי יתן טהור מטמא. ולעסוק במסחר זה היה צריך לחברת שמעיה, שהיה יודע בו ובקי בו כהוגן. ממשלת אלהים היא רבה, ובני-אדם יבינו מזה פרקים איש איש לפי מידתו…

מנחם ושמעיה בודאי שונים היו זה מזה; ומובטחני שבעולם העליון זה פורש לחלקו בגן-עדן וזה מציץ מבין החרכים. אבל בעולם הזה היו בשותפות כל הימים, טהור וטמא יחד.

נתן בן נתן היה מין בריה תורנית-מקובלת -פילוסופית, שעסקה גם ב“טבעיות”. נתן היה עוסק בעניני התלמוד על פי דרכי ההיקש וההגיון. הוא ידע יותר ממעט בחיצוניוּת, למד גיאוגרפיה, הבין ב“מורה נבוכים” התפאר בדעת תכונה וחשבון, גם את המלה “חכמת הפּוֹליציה” שמעתי מפיו; ופעם הזכיר גם את השם אֶתּיקה בלע"ז. במוחו התערבו פתגמי אריסטוֹ, מוֹפתים על מציאוּת השם, עם מאמרים מבעל “קרבן אהרן”, פתגמים מספר “נפוצות יהודה” וּדרשות סתם. הוא היה עניו שבענוים וגאה שבגאים. בימי נעוריו גם עשה סיגופים וטבילות; אחר-כך התעצם במוּשׂכּלוֹת, היה שונה באבן-עזרא; וכשנקרה לפניו ספר “מלוא הרועים”, התחיל לסדר סוּגיוֹת מעצמו, לקשרן וּלפרקן, לענוֹד להן התחלות ולעשות מהן תוצאות. בודאי, הוא אך ילוד-אשה ושייך לסוג של החי מדבר, אבל הנה במוחו תּאי תאים; ובכל תּא משכּן לחכמה מיוּחדת וּלעיוּן מיוחד.

על נתן בן נתן כבר עברה שנת הארבעים, והוא עוסק בלימוּדיוּת ומתעצם בעיוּנים. הוא בא לכלל דעה שרוח הקודש אינו מענין המוֹפת או גם טבע נמנע, כי מה שהיה הוא שיהיה; ועל כן אפשר לבוא פעם למדרגה זו על ידי כוחות הרצון והתגברוּת התשוקה האלהית על הצרכים הבהמיים. בא תורני אחר ויתעקש ויאמר: “היתכן? היתכן כדבר הזה בזמן הזה?” – הִרבּה עליו גיבּוֹרנו צרור ראָיוֹת לקוחות מכללי ההגיון ומחכמת החימיה.

בנו של נתן בן נתן, שנתפּטם כבר בהיותו בן שתים-עשרה בדברי הכּוּזרי, עזב אותו, שקד על דלתות בית-ספר גבוה ונתגלגל ובא לפריז הבירה ו“עבד שם באיזה קליניק בכבוד גדול”. הוא “כתב דִיסֶרטַציה בענין עמוק”… ראוּה חכמים וַיהללוּה“… ו”בקרוֹב יתפרסם שמו במלוא רחבי תבל"…

נתן בן נתן היה מלמד בשעת-הדחק לבני עשירים, משנן להם “ידיעות השיעורים” לגבריאל ליכטנפלד ומראה להם בכל תוקף, כי עשׂר ידות להלז על חז"ס בעל-דבביה. פעם מצא אצל משכיל אחד את ספר “המנוחה והתנועה” ויאמר לחבּר עליו פירוש והשׂגוֹת גם יחד… הביא אחד מתלמידיו את הספר “תולדות הטבע” לאבּרמוֹביץ, ויחל לחזור גם עליו. חולה היה אז ימים רבים והרגיש חלשוּת הכוחות ולולא זה היה כותב בעזרתו תוספות חדשות למסכת חולין. הוא לא היה מאלה החפצים לשלב את התורה והחכמה יחד, כי אם מאלה המוציאים את התוך מן הקליפה ומבינים שכּל התפשטות חוזרת לשרשה. –

החי למינהו אינו מבין את דרכי ההוָיה, עצם ההשׂגה הוא אך דבר האדם, כלומר, דבר נתן בן נתן. הלא התברר לו כמה פעמים שהעולם אינו קדמון ושהשׂכל הוא מופשט מן הרצון. בודאי יש חומר קדוּם… ובאיזה צד הנה שוררת גם המהוּת והכוחות ההיוּלים… הנפש היא עילה מוּרכבת ורוחניות גם יחד. יש גורמים שמימיים, והרי בעולם המציאוּת התחתון: דוֹמם וצוֹמח ועוד. החכמים הטבעיים מדברים גם על ארבעה יסודות. בטוֹלמיוּס היה חכם גדול, וגם הנַרבּוֹני הוא עמוק עמוק. אמנם ה“משכילים” מדהיוֹם עוסקים גם במליצה ולשון והיה להקדמונים גם בזה כללים וחוקים; אבל מה כל זה מול העיוּן גוּפו וכל יסודי הלימוּדיוּת… בעל-לשון גדול היה גם האבן-עזרא ובימינו המלבּי"ם. קִראו את ההקדמוֹת שלו, קראוּ את מבוֹאיו. אבל הרי כל זה אך לבוש הוא… הנך פושט את מלבושיך והנך שוכב במיטה, פושט את רגליך וסוגר גם עינך והמוח חושב בעניני הגלגלים והספירות…

הטבע האנושי הוא ענין עמוק. הרי נשמה והרי גוף ולזה האחרון גם צרכי-פרנסה. הלא בעל אשה הוא ודוקא היא כּעסנית: היא בעלת נפש כזו שאינה מבינה כלל במוּפשטות, רק במוּחשיות. והוא, הוּא כופף את קומתו לה, שומע חרפתו מפיה ואינו משיב. – וכ“שיבואו מים עד נפש” וימי חג בישראל הולכים וּקרבים והצרכים מרובים, הוא מנסה גם ללוות לו איזה שקלים מאחד מתלמידיו, שכבר נשא בת עשיר וזכה בחלקו. בעולם הזה יש גם נגידים ובני נגידים וחתני נגידים, ובנו יהושע ליב שיחיה, זה שהזכרנו, כשיכלה חוק לימודיו, בודאי גם הוא ירבה עושר. בני הקדמונים כחלו בימיהם את עיני היצר-הרע, ועם כל זה עדיין הוא קיים… ולאידך, אף זה שאנו קוראים לו תאוה הוא אך כוח חיוּני לקיוּם המין וגומר. לו, לנתן בן נתן, יש אסמכתות וגם ראָיות לקוחות מטבע ההכרחיוֹת האלהיוֹת, שהשׂכל אף הוא דבר מושכל. הנך תופס דבר בשכלך וקערת-המוח גם היא נתפסת ונאחזת באיזה מניע עומד מחוצה לה. הוא, נתן בן נתן עצמו, הוא באיזו בחינה מושג קיים, והרי הוא נוֹשׂא ונשׂוּא ביחד. הוא, נתן בן נתן, הוא השם העומד ומתחלף גם יחד. –

ימים עברו, וגם אני המסַפּר, שעוד מעט מזער והייתי ממתי-סוֹדה של הבריה הזאת, הלכתי למדינה שׂרתי בחכמות להשתלם שם בלימודים. לא למדתי חכמה בקליניק, כי אם מפי מורים מטיילים באהלי המחשבה והעיון ואשׂכּיל גם אנכי והתעמלתי בהבנת כוחות העולם והכרת מרחבי השכל, והנה באַני מכתב מבן נתן ובו היה כתוב לאמור:

“חלש אנכי עתה מאד, מכוּבּדי, חלש ממש, מפני הזקנה וטבע הגופניות, כדאיתא אצל גלינוס ורופאי יוָן. לכאורה הייתי צריך לעסוק ברפואות, אבל בני מת בלא עתו ושבר כל תקותי בחיים, ואני קורא בספר איוֹב ואחשוב לבארו בדרך המושכל”.

“הלא בעיר רבתי בגויים אתה יושב ולומד, כפי הנשמע, בחכמת הפילוסופיה מה דעתם של הפּרוֹפסוֹרים האלה בדבר קישורי עניני הטבעיוּת בהאלהיוּת, בהתדבקות החומר והצורה… גם מושג ‘הזמן’ אינו מובן לי כל צרכו. – חפץ אנכי גם לדעת אם לומדים אצלכם גם עינין ‘תורה מן השמים’ וכתוֹב נא לי מעט משיטותיהם העיוּניוֹת בזה”.

“לוּ לא הייתי חלש כל כך, כי אז אולי נשאתי את רגלי ללכת לארץ הקיר”ה ¹ להזדמן עמך בפונדק אחד, כדי לשיח עמך בענינים רמים. יש לי באיזה עיוּנים דברים חדשים, לא שיערוּם גם המורה והכּוּזרי. – כה דברי החלש ואינו יודע את עתו. גם זוגתי פורסת בשלומך במסירת הקולמוס, גם בתי שהתבגרה ואף לומדת לשונם, ואני מספּר לה לפעמים ממך. נתן בן נתן".

הקורא בודאי יבין את סוף פסוק של אותו מכתב, ודי לחכימא…

שמואל-יעקב יעקוֹבקין היה קרוב-רחוק של העשיר דויד-נתן לבית לוי. דויד-נתן היה אחד מן ה“מַלוים” היותר גדולים בעיר והונו עלה לכך וכך אלפים; תחת זה היה שמואל-יעקב מן היורדים.

עשיר לא היה שמואל-יעקב מעודו, אבל בעל-הבית הגון היה. בימים שלפנים התפּלל במזרחו של בית-הכנסת, היה איש נוח לבריות ונוח למקום ורחוק מן הצביעוּת. גם גומל-חסד היה ועסקן לפעמים בענייני העיר; אבל כל זה היה זה כבר. עתה הוא רק “יורד” סתם. את ביתו כבר מכר; ודויד-נתן קרובו לא קיים כלל מצות “עזוֹב תעזוֹב”, אדרבה, הוא סבב את דבר-המכירה ואומרים ששם חלקו בזה. שמואל-יעקב לא ישלח ידו עוד בעסקים. הוא הזקין ודר בשכונה בבית קטן בשפל העיר. בנו הבכור נפל מעגלה במשוּבת הסוסים ומת; ויתומה בת שתים-עשרה גדלה בביתו, וגם היא חולה במחלת החזה.

שנאתו לדויד-נתן קרובו היתה גדולה ורבה. הוא ראה בו ובעשרו איזה קישוּר לאסונו. לוּ היה יכול להכחיד אותו ואת ביתו, לעשות אותו כלה בשעה אחת! גם על הקדוש-ברוך-הוא הוא קורא תגר, על אשר יתן עָצמה לאנשים כאלה, אשר יאכלו טוּב עניים ומבתיהם יבּנוּ.

בכלל זה מעשה-ניסים, שהוא וביתו לא יִגועוּ ברעב, אחרי שלא ירויח מאומה זה ימים רבים. וּדבוֹרה רעיתו צוֹפיה הליכות ביתה, תופרת ומתקנת “לבנים” בעד אחרים, ובשעת הדחק היא גם מקבלת עזר משפרה אשת דויד-נתן, שמשתדלת להיטיב במקצת את אשר הֵרַע בעלה עמהם. היא שולחת לפעמים לדבורה תפוחי-אדמה ושוּמן או גם כסף ממש.

איני צריך לאמור ששמואל אינו יודע מזה כל עיקר. הוא היה בוחר למוּת מלקבל עזרה מבית האכזרי. ודבורה בת-הנדיבים אנוסה לשקר לבעלה ולהטעותו; וברחשי לבה היא מרגשת כי השקר עוון הוא…

ושמואל יושב שומם כל היום על יד החלון העכור ומסתכל לפניו בדומיה… הספרים המעטים שלו, שהיה רגיל לפתוח אותם בשכבר הימים, מונחים קרועים במקומם מבלי אשר יגע בהם. מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע שכתוב שם כך וכך, אם העולם – אינו כך; אדרבה, הוא מתנהג להיפך ממה שכתוב שם…

רחל שוכבת על המיטה העומדת אצל הקיר המבדיל פנים הבית מחדר-הבישול; היא גונחת ומפסקת, גונחת ומפסקת, לפעמים אינה יכולה לישון כלל ולפעמים היא ישנה הרבה. בפניה הצמוקים עוד ניכּר מעט יופי ושערות ראשה הרכות וכמו לבנות מטבען יוסיפו לה עוד עתה לוית חן. ידיה גלוּיות ולובן המות ניכּר בהן. אבי-אביה אינו יכול לראות אותן מבלי להוריד דמעות בחשאי. לבנתן וטהרתן מעוררות רחמים בלב כל רואה, שמואל אינו משׂיח עמה הרבה, משום שהדיבור מזיק לה, וגם מה ידבר עמה?

לדבוֹרה זקנתה אין פנאי לבכות על נוער בת בנה, היא טרודה בצרכי הבית. ימי החורף קרובים ועצים להסקה עוד אין. “אנו בעצמנו, אומרת היא לעצמה, יכולים לסבול ולשאת, אבל החולה… אולי תחוס עלינו שפרה… אמנם עוון הוא לקחת מידה, בלי רשות בעלי, אבל מה לעשות? שפרה לא שלחה לנו זה כמה… אולי שכחה אותנו”.

ובו ביום כמו התעורר לב שפרה בחזקה… אלי, אלי! קראה לאמור, הלא שכחתי את קרובי העניים כליל".

שפרה היתה טרודה גם היא בהכנות הבית לימי החורף, ו“בעשית אדרות-שער יפות לבנים”, למלכה בתה ולראובן חתנה; והמה, היונים התמות, יושבים על שולחנה. בתה מלכה היא הכי-יפה והכי-ענוגה בכל העיר, וראובן חתנה היה אדם מרחף בספירות ועיוּנים, עוסק במחקר ובדעת. הוא היה בן רב ירא ובעצמו נתחנך לרבנוּת, אבל הוא החמיץ. וההשכלה בת-השמים לקחה את לבבו. מבחוץ מושל החורף והוא יושב בחדרו החם בבית חותנו, ושקוע הוא במוּשׂכּלוֹתיו. – את ערך המטבע לא יכיר ומן החיים לא ידע. –

פעם אחת בבוקר קראה לו חותנתו, מסרה לו עשרה רו“כ ותצוהו ללכת אל בית קרובה שמואל, למסרם לדבורה אשתו. יום סגריר היה, אדמת העיר חלקלקה. ראובן לבש את מעילו, עזב את הבית וילך אל ביתו של הקרוב. רגשות לא ידעם קיננו בו. ובפתחו את הדלת עמד רגע על הסף. שמואל ישב על יד החלון, עטוף בגד ארוך נושן ולא נפנה אליו. פני נכדתו החולה מוּסבּים אל הקיר. ראובן פנה כה וכה ובראותו שאין האשה בבית אמר בלבו: הלא אין הבדל אם אמסור לבעלה את שטר הכסף. ויגש אל שמואל כמתבייש ויאמר: חותנתי שולחת לכם את הכסף הזה בידי”. ויקפוץ שמואל ממקומו, כמו נשכו נחש. גם את נכדתו רחל אחזה פלצות.

“צא מזה, כּוֹפר”, קרא שמואל בקול צורח, בקרעו את שטר הכסף לגזרים. “אתם מרהיבים בנפשכם להושיט לי עזר, אתם, האכזרים ויושבים בשלוה; רעים וחטאים אתם כולכם, גם אתה, גם חותנך וחותנתך, גם רעיתך העדינה, שאף אצבע אחת של בת בני אינה שוה. זו מתימרת בחוּצות בבגדי-כבוד וזו גוֹועת. לך מזה, נבל!” הוא פותח בחמתו את הדלת ודוחק את השליח החוצה.

ראובן לא הבין את קישור הענינים. אבל יד אדם נגעה בו… גם את רעיתו חירפו בפניו. כל אשר בו חרד מבושה ומצער. נכאי-החורף שוררים בחוץ. ברגלים כושלות הוא הולך לבית חָמיו…

שלהי דקיץ. בבית רב העיר יחוֹגוּ בקרוב חג חתונת הבת הצעירה. הרב היה מכובד בעמו וקהילתו התכבדה בו. גם שנת שׂוֹבע היתה, פירות האילן ופירות האדמה התגוללו בחוצות ממש; ואף הנכשלים בחיים מצאו איזה רוַח. וכולם ידעו מראש כי אף אם חוטאים בני-אדם בימות השנה, אמנם מרעישים עליהם בימי-הדין ממעל, ואחר זה חוזרים וסולחים להם ועוד כותבים עליהם לפרנסה ולחיים ארוכים בשנה הבאה. –

לפני יום החופה, יום בו מקדש החתן את הכלה לעיני העם והשושבינים עומדים מימין ומשמאל, מכים בתופים וכלי-הזמר משמיעים קולם, לפני יום זה – הנה ליל מחול מיוּחד לבנות העיר. כולן לובשות את בגדיהן החמודים ומתאספות באוהל רחב, בנוי לשם המשתה וימי-השמחה, ומרקדות. בנות ישראל בעיר קטנה אינן מטיילות ואינן נראות הרבה בחוץ, להן אין תורה ואין מצווֹת ולא עבודת-אלהים, ואף במלאכה לא תשלחנה ידיהן, בספרים בודאי אינן קוראות. אך בלילי-המחול בימי חתונות הנן יוצאות ממסגרתן הצרה. כלי-הזמר מנגנים, מנורות מאירות. איזה רוחב במלוא העולם והרגלים נעות, הגופות סובבים. אין זה חדוה, כי אם מעגל-הנפש וזמזום-הנפש.

אך בת איתמר הבכירה לא מצאה מרגוע. “ליל-המחול” הולך וקרוב ולה אין בגד נאה, למען תשׂימוֹ אז עליה כראוי, משהו בגד יפה אין; ואביה, חובש בית-המדרש ומשתקע אך בעניני תורה קדומה, לא יבין בכאלה ולא ירגיש.

ויהי בצהרים ניגשה ריבה’לה אל אִמה והתחילה לדרוש ממנה בגד בפה. “אמי, קראה, השתדלי בעדי, כי יעשה לי בגד נאה ולא אשאר גלמודה בבית בליל המחול”.

“מה תבקשי?” נתנה עליה אמה קולה, “אין לחם בבית ואף אין שמלה פשוטה. ליֶקלי אין מנעלים לרגליו, והוא הולך יחף אל החדר. פֶסי אחותך גונחת זה כמה ואף חלב מעט לא נוכל לקנות בעבוּרה. מנשה אחיך הוא מתמיד בלימודיו כל הימים והלילות ואך אינו בריא כל צרכו. לנו דרושים עצים להסקה לימי החורף. אין קמח אף ליום השבת, והחנוני אינו רוצה לתת לנו בהקפה; ובראשך מקנן רעיון על דבר ליל-המחול, אין דבר אחר חסר לנו בעולם”.

“ירויח האב”, קראה ריבה’לה בכעס, “וימלא צרכינו. למה הוא יושב בבית-המדרש כל היום? המן השמים יוריד לנו האל, אם לא נתעמל פּה מטה?”

הניחי לאב, אומרת אני לך", קראה האם, “לא די לנו צרותינו עד עתה ואַתּ עוד רוצה לעמוס עליך חטא של זלזוּל הורים. בושה וכלימה היא לשמוע כאלה. האב הוא חלש ואינו יכול לעבוד הרבה. ובעיקר, כשהשם יתברך לא יתן ממעל מה תוֹעלנה כל תחבולותיו?”

אבל אנכי חפצה ללכת למחול", התחננה ריבה’לה ולא הבינה טעמיה של אִמה כלל.

את המטאטא אקח מפינת הבית ואכה על ראשך ואגרש את הרעיון על דבר ליל-מחול מראשך. שבי בבית, השומעת אַתּ? לנפשות עניים כמונו אין צורך במחולות ובחתונות".

“האם אין אנו בני-אדם?” השיבה ריבה’לה בקול בכי. “מה לי בחיים? כל הימים אני עובדת בבית כאָמה. ערבה אני בעד כל דבר שאינו בא כצריך להיות. האב גוער בי וגם אַתּ גוערת בי תמיד. בבוקר עלי להכין את הבנים הקטנים ל’חדר', ובערב עלי לתקן את בגדיהם. אין מנוח ואין אור בנפשי. ואם פעם אחת בשנה קרוּאָה אני לליל-מחול, אַתּ עוצרת בעדי”.

היא עומדת על יד החלון ובוכה. – – –

מזמן לזמן היה הנגיד אָשר-אַנשיל בן מאיר נפנה מעסקיו השונים ונוסע מעיר מגוּריו אל עיר אחרת לשבוע ימים, לבקר את בתו היחידה יוכבד, שנשׂוּאה היתה שם לעשיר אחד ובוּר.

אמה של יוכבד מתה זה כבר, ולקח אָשר אשה אחרת תחתיה וילדה בנים ובנות. אבל איזה שריד מקדם נשאר בנפשו, והוא קשרוֹ עם בתו; רוח אחר נסך עליו בשבתו עמה. אשת נעוריו טובת לב היתה ובעלת נפש שקטה. היא האזינה לאמרי פיו תמיד, ואיזה נועם וקרבה שררו אז בבית. אשתו השניה היא אשה בריאת-בשר ואמיצה, מרתה עליו, והוא נכנע לה ולגופה. מידות שונות לחיים ודרכי ההשגחה בודאי הן נסתרות. מה אנוֹש כי ידע אשוּריה? –

יחיאל-נחמן, בעלה של יוכבד בתו, היה גדול ממנה בשנים ואלמן מאשתו. נערה בת עשרים ובתולה בעמה נישאת לבן ארבעים וחמש. לוּ קראו אותה ביום האירוסין ושאלו את פיה אז ידעו ללבה. ולאידך – יתומה גרה במסיבּי אם-חורגת, נכסי אמה אוכלים זרים לעיניה ובחוץ רוָחה. פותחים את מבוא הבית והנה השמים מתרחבים וגבוהים הם מאה מונים מהתקרה. –

יחיאל היה נושא עיניו עוד בחיי אשתו אל אמות הבית והיה חומדן אחת אחת האדם יסודו מבשר. רבות סבלה רעיתו אז. – אחרי שנשא אחריה את יוכבד לא נלוֹז ימים רבים. נערה תמימה ברשותו ולה משפּט הבנות. והיא גם היא החלה להתקרב אליו. בנות ישראל עמלות לאהוב את בעליהן, כי כן דְבר ה' ומצות החכמים. אבל שוב נמתקו לו מים גנוּבים, והוא אוכל מפּרי העץ בזדון ובשגגה. בחוש לא הבינה יוכבד את פשר הענין, אבל הרי זה כמחט בבשר החי. עינים חודרות לאשה; קורעים כסותה מעליה בעצם היום והעלבון בוער כצרבת בכל אבר, והיא נושאת את הצער בחוּבּה ספר האהבה בין איש לאשה כבר כתבוהו המשוררים, מֵספר-התוגה הזה אך הפרשות הראשונות לנו, וגם אלה עוד לא נשלמו…

פעם בא אביה לבקרה וישב את בתו שלושת ימים. ראה עננה פרושה עליה ויצק לה להגיד לו את אשר עם לבבה, ושתקה ולא ענתה דבר. ויהי ביום הרביעי אחרי הצהרים ויצאו לרתום את הסוסים לשוב לעירו. יוכבד עומדת עגומה על יד החלון. לפתע הסבה פניה ותתן קולה בבכי ותאמר: “לא אשב עוד פה, טמא הוא הבית. אלי! למה נתת לי חיים כאלה. כרה לי קבר ולא אראה עוד את השמש”. נבהל בן מאיר, ענה ואמר: “אין לנו תחבולה אחרת, בתי, כי אם לנסוע אל הרבי, והוא יורה לנו את הדרך בעצתו”. וַתמח יוכבד דמעותיה.

על שוּרת רֵעַי בימים שנפטרתי מהחדר והחילותי ללמוד ולהשכיל בבית-המדרש היה נמנה נפתלי בן האלמנה לאה, ולוֹ אח גדול ממנו ושמו ישעיהו. עליו אספר עתה.

לאה היתה אשה קטנת-הקומה, בעלת שפה עבה ושינַים בולטות. טרודה היתה בעניני הבית כל היום ומעולם לא גמרה את מלאכתה. – באגף בית נמוך גרה עם בניה, לבית אין פרוזדור והדלת נפתחת לחוץ. נפתלי רעי דק-הגוף היה ואהוב האם. הוא הבין בתלמוד ובמקרא וידע גם מעט בחשבון. בכל יום שבת אחרי הצהרים היה מספּר לאמו מפרשת השבוע, וכה ידעה מעט ממאורעות ימי קדם. קשה היה לה אך להשיג איך יעקב אבינו, שהיה צדיק גמור, נשא שתי אחיות בחייהן, ומלבד אלה לקח לו עוד שתי פילגשים. חידה עוד יותר גדולה מזה היה לה הדבר כי משה רבנו נותן התורה ובחיר האדם לקח לו לאשה בת כוהן לעבודה-זרה, ובמדין בודאי לא היה רב כבלוטון העיר לסדר את הקידושין ולערוך אחרי זה שבע ברכות. ביום השבת היו נאספות אל לאה איזו שכנות, כי היא היתה ארש המדבּרות ויודעת להטיח דברים גם נגד הרבנית דמתא ושאר נשי “כלי-הקודש”. אך זה דור אחד לפנים הלכו עוד בני-האדם בדרך-הישר ושמרו כולם את מצווֹת ה'; עתה כל אחד דואג רק לעניני החומר והתאוות מושלות בעולם יתר מאשר עד כה.

מין שלישי היה בנה ישעיהו הבכור. איש רוחני לא היה כלל, אם גם התפלל על מקום אביו בבית-הכנסת. עסקו היה לקנות דגן וחיטים מאת איכרי הכפרים. ולמכרם לסוחרי תבואות. בחור בן עשרים, והוא כבר סוחר גמור, נושא ונותן, לוֹוה ומשלם ומרויח ומפרנס את בית אמו. אם לא היה הוא עובד בחומר, כי אז לא היה יכול אחיו לעסוק בלימוד ובהשלמה; אם אין רגלים אין ראש.

במסתרי נפשה חשבה לאה כי כבר באה העת לבנה לישׂא לו אשה. וכשבא שדכן אחד והציע לפניה נכבדות עם בת יתומה, שנפלו לה בירושה חמש מאות רו“כ, היה נראה זה בעיניה… בא שדכן אחר וביאר לה כי מן הראוי לבנה לשאת בת סוחר מובהק ולעלות בסוּלם החברה, וגם את הרעיון הזה מצאה למאוּמת העיקר הוא זה: קודם שנתת יד לשידוך מיוחד הרי לנו הבחירה; אולם אחרי שכבר נכתבו התנאים שוב אין בחירה… טוב ה”קרן" לאו דוקא. כל בתולה, אם אך אינה בעלת-מום, ראויה להיות כלה לבנה; העיקר הוא אך ה“מעמד” וגם “צד” המשפחה. להשיא בן או בת למשפחה הגונה זה כבר דבר בישראל. אלהים אך יאריך ימיה ויזַכה אותה “לראות נחת” בבניה הלא הוא גם אבי יתומים ומנהל הוא עסקי האלמנות מקדמת דנא.

מה עשה ישעיהו? הלך ונשא עיניו אל נערה אחת, שבאה מעיר אחרת לגור אצל קרובתה ממשפחת החייטים, והנערה יפה ובעלת-קומה. לה אין אב ואם, אבל עיניה הבהירות מדריכות אותה; כל רואיה משלימים עמה. בעצם לא הרגישה קרבה יתירה אל הבחור הסוחר; אבל ידעה היטב כי לקחה את לבבו וכי הוא מסור לה בכל מהוּתו, ועל כן גם לא דחתה אותו ותתן לו את ידה ותעש אותו למאוּשר ואת אמו לבלתי מאושרה. מה שייך? אשה יפה לאדם מרויח אך בעמל רב. ומבלי עשירות כלל – היא מותרות גמוּרים. ידים רכות גם לא עובדות בבית-המבשלוֹת, לא תנקינה את הבית. וגוף נאה חובב גם בגדים נאים. ומאין יספיק ישעיהו את הצרכים הרבים האלה, ולו אין גורן ואין יקב. בשבת שמברכין הקדימה לבית-הכנסת ותשפוך שיחה לפני משגיח-עולמים, כי יפתח את לב בנה ויסיר ממנו את החשק המוּזר; אבל תפילתה היתה לשוא. ישעיהו התעקש לשאת דוקא נערה זו, וגם אם כל העולם יקום כנגדו. וכי בכתה אמו לפניו ואמרה לו: “ראה מה אתה עושה לי, בני בחירי, בגלל אותו שידוך ארד ביגוני שאולה”. ענה הוא ואמר: “הביטי ללבבי, אמי, ותראי דמות אותה נערה קבועה שם במסמרות. אש אפשר לכבות; נוכל גם לעקור עץ מן הקרקע, אבל – חשקי אליה לא ימָחה. בליל מדליקים נר, אם יקחו אותה ממני אהיה עיור כל ימי ואך חושך ימוּשני”. דיבּוּרים כאלה יוצאים מפי בחור עברי. האין זה כבר מעשה-שטן? אין מכאוב כמכאובי לאה.

עד הימים ההם היה ישעיהו סוחר הגון, הוא מילא אחרי דבריו, לא העביר על מידת-יכלתו ולא קנה מאה כּוֹר חיטים, בעת שכסף בידו אך לחמישים. מתוּן היה במעשיו והיה חושב בצד הפסדוֹ של עסק יותר מבּשׂכרוֹ. הוא הוציא אך מה שהכניס; ובעת שלא ראה רוַח ביקש מאמו שתקיף בהוצאות. אדם אחר שׂם לבו לעתים אל המאמר: השלך על ה' יהבך, ומרהיב בנפשו עוז לקפוץ גם אל מסחר מסופק… לא כן ישעיהו. אבל במידה זו החזיק אך לפני ארסו לו את הנערה הנאה והיה חי בפשטות ולא הלך בגדולות ממנו לא כן עמדו אחרי שכּרת את הברית. לבבו כמו נהפך בקרבו ויחל לשחוֹת בים המסחר בכל כּוֹח… הוא לוֹוה וחוזר ולוֹוה, קונה ומוכר, אם ברוַח אם גם בלא רוַח. כגלגל מנסר תמיד במוחו וקורא: עשה ועסוק! כי הן רב עליך להוציא. הוא השכים בבוקר, הלך מכפר לכפר או היה רץ בשוָקים וברחובות, שוב לא אכל בזמנו ולפעמים שכח גם להתפלל… רק ערב ערב התגנב אל בית החייטת, ששם לנה כלתו משׂוֹשׂ לבו, והיה נזון בנפשו וברוחו מיפיה וחנה. ואור זה הסיק בו את החשק להרויח ממון הרבה ולהלביש את הנערה כראוי לה. הלא בידה אין מאומה, ואם הוא לא ידאג לה מי לה? על משכבו בלילות חשב בכל אפשרות הקנין והמעשה שבעיר. אין העולם חסר עושר וכסף, צריך רק לסבּב ולהניע שהוא ירויח חצי אלף רו"כ ועוד חצי אלף ואף יותר. עתה גם מצא את הפתח ללב גנבים וגזלנים. אם יש צורך בכסף רב והשעה דוחקת אז לוקחים גם מאחרים. חייך וחיי כלתך קודמים!

בלכתו אל הכפר הסמוך לקנות שם תבואה הוא עובר על יד הבית הרחב של הגביר דמתא שם ממון קורח. הגביר צריך רק לחתום שמו ושם משפחתו על שטר ונותנים לו אלפים ורבבות. אם יש את נפש הגביר לקנות בגדי-משי לרעיתו או תכשיטים ואדרת-שער יקרה, אז נוסע הוא במרכבתו לעיר המחוז ושם הוא קונה מה שלבו חפץ. מי יאמר לו הרף? ומי יעצור בידו? אבל רק הוא, ישעיהו, אינו יכול למלא מאוַיי לבו. יש לו כלה נאה, שאין על עפר משלה. חרוזי-פנינים מתאימים יותר לצוארה היפה מלצואר הגבירה בעלת עינים טרוטות. בת-מלך נפלה בגורלו – והוא סוחר פעוט, עמל הוא ויגע, דמיונו מטפס על הרים ויורד בקעות ומה שעולה לו אך מעט הוא. השמש יוצא ומאיר לארץ ולדרים עליה ואלפי ניצוצות יוצאים ממנו ובחדר אין חלונות שורר האופל..

דאגותיו של ישעיהו עלו למעלה ראש, נושא הוא משא כבד על שכמו. כלתו לא תבין ללבו ויפיה לא יוּעם. הגבילו את זמן הנישואין אחרי עבור איזה ירחים, ואין לישעיהו גם חלק עשירי ממה שדרוש לו ולה. הוא החתן והוא המחותן ל“שני הצדדים”… יום ירדוף יום ושבוע שבוע, החובות רבו והשתרגו על צוארו. כבר מרננים בלוטון אבתרי דעסקיו. מה שייך? בחור בן אשה אלמנה מוציא הוצאות בכל פעם למעלה מכוחו. אין הבּוֹר מתמלא מחוּליתו, ובאין נדה – אין גם יסוד לבית. ישעיהו מקוה לאיזה נס ממרום. אולי ירחם אלהים וימצא מציאה גדולה בימי השוק. גם דבר כזה כבר היה לעולמים. כשהלך בחוץ היו עיניו נטויות למטה והוא מחפּש אחרי הסכום הגדול, אשר יעמידוֹ על רגליו. כל עובר עליו יחשבהו למשוגע. לוּ לא התבייש כי אז השתטח לפני הגביר וביקש ממנו עצה ותשועה. אין רחמים בין בני-אדם. כלה נאה וקצרה ידך להובילה אל בית אמך.

ישעיהו יצָא מדעתו.

שינה-טויבה היתה אשה עניה. היא כלכלה את ביתה באיזה סדר, אם גם עגונה היא מבעלה ולה ילדים שלושה. בדבריה ובמהלכה היה לה נימוס. לא קבלה על רוע גורלה, לא דיברה סרה גם על אישה, שהלך מאתה והניחה בלי סיוע ויסוד. אלוהים ממרום מנהיג את עולמו ומחלק מנות מנות לבריותיו, לזה נותן מעט ולזה הרבה ולזה לפעמים אף לא כלום. ואם הוא בין קרובים יפריד לו נצפנו עלילות…

היא תפרה בעתות הפנאי לבנים לאחרים, ומזה מצאה סיפוקה בדוחק. בימות השבוע בישלה בכל יום מרק ותפוחי-אדמה, ורק לעתים רחוקות עלה דג-מלוח על שולחנה. אולם את יום השבת כיבדה, ואם לא בדגים, הנה במעט בשר קנוי מן השוק. בערב היום ההוא רחצה גם הילדים בחמין, סרקה את ראשיהם ותלבישם כותנות לבנות. ילדי ישראל לא כילדי הגויים המה. עשיו הוא אדום ולו רחבי ארץ בעולם הזה, יעקב הוא יושב אהלים ומשרת הוא את מלכו של עולם.

פעם עזרה בהכנת חתונה אחת, שחגגו אותה בשכונה הקרובה, ונתנו לה תרנגולת חיה למתּנה. בני לוטון נדיבים היו וידעו לשׂמח לב בודדה. שעשוע לילדים! דבר חי אוכל ורואה ומרגיש בתוכם; ולא ידעו כי סופו לשחיטה. שוחט ובודק בישראל ממלא את החוק כבימי המזבח ומכסה את דם הנשחט. מורטים את הנוצות, פותחים את הגוף, משפשפים אותו במים, ואחר-כך מקיימים בו דיני מליחה לכל פרטיה. מצוות רבות לנו, כדי לצרף את הלבבות.

אחרי שנאפה הלחם ליום המכובד הסיקה שינה-טוֹיבּה את התנור בעצים יבשים ושׂמה את בשר-העוף בקדירה על האח. העצים מקרקרים ומשמיעים קול. ניצוצות ניתזין. והנה כמו קולה של התרנגולת נשמע, שארית נשמה מעולם האמת נדבקה בגוף הנשחטת והיא צועקת מגוֹדל החום. האשה עמדה נבהלה לפני פתחו של גיהינום, הסירה מהרה את הבשר מעל האש ותרץ אל הרב דמתא לספר לו את דבר המאורע. עצם לא נשברה בעוף, לא ניקבה הגרגרת, אבל גם השמעת-קול על האח היא דבר “שאלה”; ועל הרב להורות ולשפוט כדת מה לעשות.

הוא קם מכסאו ולקח מארון-הספרים ספרים ארוכים וגולים לחפּשׂ ולעיין בהם. בינתים חקר ודרש אם באמת האזינה השואלת קול יוצא מהתרנגולת הבּשוּלה. לבו על האשה הדלה ובקש למצוא אמתלה, שאך הטעה אותה חוש-השמיעה. אבל כיון שהרגישה האשה שכאן יש “גבית עדוּת” גמורה ושבאמרי פיה תלוי הדבר אם יאָכל הבשר אם לא, התאמצה להטעים לפני הרב כי אמנם כך וכך היה הדבר וששמעה קול-אנחה יוצא מהקדירה. ראה הרב שאין מוצא וחָשש שמא באמת נתגלגלה נשמה תועה באותו חי, וגם נתן על לבו שעכשיו אין אנשים כשרים בדוֹר לתקן את עוון הנשמה, כי יברכו על הזבח. הוא קיבל על עצמו לאמר מזמורי-תהילים בכל יום חודש שלם לזכר אותה הנשמה, ורמז לרעיתו שתתן לעניה חלק מהבשר שהכינה ליום השבת. את העוף כרכו במטלית לבנה, קראו לקברן ונפקד עליו להביא את הצרור לקבר ישראל.