בועידת ההסתדרות השביעית

במידה שיש כאן ויכוח של ממש, הויכוח אינו בין מפא“י למפ”ם, כי אם בין החשבון הקטן לחשבון הגדול. לא זו הפעם הראשונה נתקלים שני חשבונות אלה זה בזה, בעבודתנו בארץ. רק הנציגים של החשבונות מתחלפים. היה פעם חשבון קטן של עבודה ערבית. אנחנו נלחמנו מלחמה מרה במשך דור שלם על עבודה עברית בפרדס העברי והפרדסן טען – וטענתו היתה ניצחת ונוקבת: איך אעמוד בזה?! אני יכול לכלכל את עבודת הפרדס בשליש, ברבע ולכל הדעות – בחצי, מדוע אהיה אני המשלם הפרש כזה – ואיך אשא בו? היו שנים טובות לפרדסנות, אך היו גם שנים רעות, על גבול ההפסד. מבחינת החשבון הקטן, הרגעי, צדק הפּרדסן. מבחינת החשבון הגדול, המרחיק ראות, צדקנו אנחנו. השכלולים הבאים עכשיו, מקץ דור – חילוף עבודת היד בעבודת המכונה – היו יכולים לבוא לפני 20 שנה, לפני 25 שנה, כל המהלך המשקי היה מתחלף – וזה היה החשבון הגדול!

דוקא בענין שלפנינו – שבירת היקרוּת – הניגוד בין החשבון הקטן לגדול – לא רב! הרי החבר בנדוֹרי מודה כי בענין שכר העבודה – שבעים־שמונים למאה הגיעו לרמה הנדרשת והם מחוץ לכל חשש – ואותם עשרים, עשרים וחמישה למאה, הטעונים עוד תיקון, מובטחני, יתוקנו ללא ויכוח. וכן בטענת היצוּר החקלאי. אין איש מאתנו סבור כי מן הנכון הוא לקצץ בו. שמעתי דברים בכינוס החקלאי של המפלגה על פגיעה בלול – ואני אומר בפירוש: יש למצוא כל דרך לא להקטינו. ולא זו בלבד: גם על היצוּר התעשייני יש לגונן, בדרכים תכליתיות. הן גם התאחדות בעלי התעשיה לא הציגה מעולם דרישה להגנת תוצרתנו החרשתית ללא כל הבחנה. בודקים היינו את טיבה ומחירה, כדי לדעת אם יצוּרה מוסיף על כוח היצירה הכלכלי שלנו או אולי גורע ממנו, בגדרו את הדרך בפני יִצוּר משופר, בכלים מתוקנים.

כי אין לשאת עוד ביוקר החיים – מודים הכל! החבר ווֹשצ’ינה אך זה הכריז כאן: “אם נמשיך בדרך זו, לא נוכל לקלוט עליה – ויש צורך במאמץ מצד כולנו!” – נשאלת השאלה: מה הוא המאמץ? כשאומרים “מאמץ” צריך לפרש: מה תכנו! נראה לי כי הדמיון שלנו כשל. כדאי וכדאי לנו להזיז את נקודת־הכובד של ראייתנו אל המבצעים הכלכליים הגדולים הצפויים. אשר הם הם גורל עתידנו. אני עומד כאן תוהה: היכן היא גישתנו התוקפנית אל המבצעים הכלכליים הגדולים, שהם בעיקרם: אש ומים – חשמל זול ומים מוגשים לכל המקומות שניתן להגישם שם? ועידה זו, ראשונה במדינת ישראל, מקדישה 12 שעות לדיון על צנע, 11 שעות לדיון על האינטרנציונל המקצועי – ושתי שעות לחברים העובדים?!

נזכור כי לנו ים המלח, לנו אֵילת, לנו ההרים, לנו העמקים, לנו הנמלים, לנו הדרכים. בנערותנו, אם מותר לי להגיד כך, היינו צמודים אל הגדולות – “בחלומות ראינום” – בתור כוח פעיל ומפעיל, מעורר ומבצע – ועתה, כיום?! אולי חוק הוא, כי לאחר מתיחת־כוחות גדולה – והמלחמה מתחה את כוחותינו עד לשיעור הגבוה ביותר, אשר אדם, ציבור ועם מסוגלים לו – תבוא איזו ירידה, איזו התפרקות. אך כאן, בועידה זו, רציתי לראות לא את החיטוט הדל בפרטי פרטים של צנע הכרחי, כי אם את התפיסה הגדולה, האוחזת בבלורית עתידנו.

לשם אחיזה בבלורית עתידנו נחוצים לנו מיליוני דולרים, מאות מיליונים, וכל דולר ודולר שאנחנו מביאים אלינו היום – הרי אנו שורפים לאפר את מחציתו, ואולי את רובו. למי, אם לא לנו, יש ענין חיוני בכך שהדולר יהיה דולר ושגיוס ההון מן החוץ יהיה מכסימלי, שהמפעלים הגדולים יבוצעו, שהתעשיה והתחבורה יועמדו על בסיס של חשמל זול, שמיליוני דונמים יזכו להשקאה, שניכּנס לגיאות של קליטה? אני מקוה כי בשטח השיכון אנו הולכים להתנער מן הקפאון – והמפעל יזוז. אבל השיכון אינו מקור פרנסה. מקורות החיים שלנו הם החשמל והמים. וכדי להגיע אליהם עלינו לשבור את היקרוּת.

בדוֹר אחד היו שני גדולי ישראל, אשר דרכם בעבודת האלוהים היתה שונה: האחד עבד את האלוהים בצומות ובסיגופים. השני – בלבוש־הדר. אני יודע גדול שלישי: ציבור פועלי ישראל. לציבור זה לא זרו שתי המידות. דרך עבודתנו היא בהידור לבוש ונעל, אך אם יש צורך לעבור נהר – ניחלץ ונעבור! לכל זמן. ואין צורך בשמירה ובהשגחה מצד מפלגה זו או זו עלינו. רמת־החיים שלנו מובטחת ועתידה להתקיים – ובלבד שיפכּוּ מקורות החיים.

סיון תש"ט