במועצה השניה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין, חיפה

עוד לא מלאה שנה לקבלתנו את הכביש הראשון: טבריה–צמח ולאחריו כביש חיפה–ג’דה. אחד־עשר חודש הללו יש לחלק לשתי תקופות, כמעט שוות: חמישה חדשים האחת – וששה חדשים השניה. בתקופה הראשונה התנהלה כל אחת מן העבודות הללו בידי אחת משתי המפלגות. רק בתקופה השניה באה הנהלת כל העבודה תחת יד המוסד הקבלני של ההסתדרות. בדרך הטבע, היה עידן ראשון של תקופה ב' מעין המשך לתקופה א' – הן לשבח והן לפגם.

נצחון או כשלון? שאלה זו ערוכה כבר מולנו. אף באה כבר הכרזה פומבית על כשלוננו לאורך כל החזית. אני סבור: העובד בעבודות הציבוריות ניצח: ניצח את התוצרת, ניצח את האבן. אלף ושמונה מאות הפועלים, אשר מצאו את מקלטם בעבודות הציבוריות, אשר הסתערו עליה ללא כל הכנה קודמת וכבשוה – אין להם במה להתבייש.

העבודות, בעברן לרשות המוסד הקבלני המאוחד – עברו כמו שהן. סידורן ומצבן – שונה. לא מניה וביה יכולנו לעשות סיכום למצבן, מפאת חוסר חשבונות מסודרים פה ושם. רק מקץ שלושה חדשים עלה בידינו הדבר. התוצאה: לא נצחון ולא כשלון לאורך כל החזית, כאשר יכריזו בקולי־קולות, אלא נצחון פה – וכשלון שם. ואַל נרשיע את עצמנו. לא שהנצחון הוא מקרי והכשלון הוא יסודי, כי אם: להיפך. מחצית העבודה שלנו, זו של טבריה–צמח, הוּצאה אל הפועל בלי כל גרעון. להפסדים במקומות אחרים גרמו בעיקר: עודף אנשים במחנות, מכפי שתוכל העבודה לפרנסם – וחוסר אמצעים להנהלת העבודה.

כיום הזה כל עבודתנו מתנהלת בלי הון חוזר. תחת אשר נקדים אנחנו כספים ל“המשביר”, על פיהם ישקו מחנותינו, מקבלים אנחנו מידו קרדיטים גדולים מאד, בעוד אשר הוא עצמו נתון בהיאבקות בלתי פוסקת עם דלוּתוֹ. בנק הפועלים עזר לנו בתקופה ב' עזרה חשובה – ובסבר פנים יפות. עוד אשראי אחד ניתן לנו בזמן הראשון – והוא: מכולת מאוצר הממשלה.

ליום 1 באפריל 1921 היו חובות העבודות בסכומים עגולים: 45,000 לי“מ. כנגדן היו לנו נכסים רק כדי 20,000. הוה אומר: גרעון – למן היום הראשון בעבודת הכבישים! – סך 25,000 לי”מ.

הלואות ועד־הצירים¹ לכל העבודות הצטרפו יחד לסך 13,000 לי“מ – כמחצית מסכום הגרעון. היינו מוכרחים לדרוש הלואה נוספת מועד הצירים. לכל הפחות עד סכום של 30,000 לי”מ – לפריקת נטל הגרעון ולהון חוזר כל שהוא. ביום 31 למאי 1921 הסכים ועד הצירים לעזור לנו בסילוק החובות עד סך 16,000 לי"מ, נגד תנאים אשר עליהם אדבר הלאה.

נחלנו גרעון של 25 אלף לי"מ, אך בגלל הגרעון הזה לא נגיד, כי הענין של העבודה הציבורית בארץ נחל כשלון. במחיר הגרעון רכשנו לנו כיבושים ראשונים יפים במקצוע הסלילה: חונכו עובדים למאות רבות והוקנה נסיון חשוב למנצחים על המלאכה.

לצערי, לא השגנו עוד את המטרה שלשמה דחינו את המועצה: את המאזן הכללי המלא של העבודות עד לאחד באוגוסט 1921. גיוס “פלוגת העבודה העברית” לעבודה במחנות הצבא, במסגרת “גדוד העבודה המצרי” (Egyptian Labour Corps) וכמה טרדות נוספות בקבלת עבודות חדשות – חייבו את כל תשומת־הלב. אפס, גם בלי המאזן המלא והמקיף יכולים אנו לסקור את המצב.

אין הפסד לעבודת החבוּרות: לכולן מגיע כסף מן המשרד לעבודות ציבוריות. במשך זמן קצר השיגו את הנצחון המוחלט כמעט. העבודה העצמית האחראית כבשה והולכת וכובשת כמעט את כל שטח עבודתנו הציבורית. רוב העבודה נמצא עכשיו בידי חבורות וגדודי־עבודה. אלה נותנים את הפתרון גם לשאלת שמירת הרכוש הציבורי: כלי־העבודה.

במחנות שנשארו להנהלתנו הישירה המצב הוא כך: עבודת טבריה–צמח לא היתה מעולם בגדר של דפיציט. במחנה חיפה–ג’דה עלתה התוצרת בתקופה ב' במידה ניכרת, וכך גם בעפולה–נצרת: הפועלים שנשארו במקום סילקו את חובותיהם הפרטיים וזיכּוּ את חשבונותיהם.

עבודת ענף הרכבת לוד–צריפין, אשר תחת לחץ העליה קיבלנוה במחירים נמוכים מידי קבלן פרטי, גרמה לסבך של יחסים בינינו לבין הקבלן – וגררה גרעון גדול. בכל זאת, אילו נסתלקנו ממנה, היו 200 איש נשארים בלי עבודה; וגם היה עלינו לשלם תשלום קנס על ביטול החוזה. נאלצנו איפוא להוסיף ולשאת בעול העבודה הזו. השקענו בה אלפים אחדים פונטים – בלי עזרה מן הצד. סכום זה אנו חייבים לחברים העובדים בחבורות ובמחנות.

בטבריה–טבחה הושב כמעט כל הון ההשקעה למשרד, בהתאמצות גדולה של עבודה.

ובכן, זהו המצב. ובעצם השעה הזאת, כשהעבודה מתחילה לשאת את העובד, באה מצד ועד הצירים התקפה חזקה על המוסד הקבלני ההסתדרותי הצעיר: דרישת קפיטולציה והתניית תנאים משפילים, בגלל הדפיציטים. במקום לעודד, לנחם ולאמץ, בא החוזה של 31 למאי, לפיו התחייב ועד הצירים לעזור לנו בסילוק הסך 16,000 לי"מ – ואנו הוכרחנו לחתום על תנאים, שכשהם לעצמם אין בהם משום עלבון, אבל כשהם באים בתור תמורה בעד כסף – הם מעליבים ומחפירים:

תנאי א'. על המשרד לעבודות ציבוריות ובנין לעבור לירושלים. ביררנו, כי עלינו להיות קרובים למחנות העבודה – ואולם הסכמנו לעבור.

תנאי ב'. ביקורת על החשבונות: כתנאי זה מעליב – שהרי חשבונותינו היו תמיד גלויים לכל.

תנאי ג'. הרכבת אַלוּפים לראשינו: ד"ר דויד אידר² היה חוזר ושונה, כי הוא שומר על האבטונומיה שלנו – ולמעשה, משבאו הדברים לקבלת עבודה חדשה – הורכבו עלינו אלופים. איני עומד על הסיבות שגרמו לכך. גם לנו, לפועלים, חלק בהן.

המשא־והמתן שהתנהל בדבר קבלת עבודת באר־שבע הוכיח עד מה רחוק ועד הצירים מלהבין לצרכי עבודתנו לאמיתם. קבלת עבודת באר־שבע עמדה להיבּטל, משום שלא היו לנו 1,000 לי"מ לערבון. ועד הצירים דרש מאתנו לחתום כי נבחר לעבודה זו הנהלה מיוחדת וכי אחד משלושת מנהלי־העבודה יהיה קבוע מטעם ועד הצירים, כלומר: ביטוּל המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של ההסתדרות. סוף סוף באנו לידי פשרה. הפשרה תראה לנו להבא כי דרך אמצעית איננה: או שאנו מנהלים את העבודה – או שמנהל אותה ועד הצירים. בשותפות לא נוכל לעבוד. רגיל אני לשמוע בועד הצירים כי זאת היא דעת מיעוט הפועלים – ואילו רוב הפועלים בארץ סבור כועד הצירים. תבוא המועצה ותברר את הכל גלוי. עלינו לפתור את שאלת האמצעים: איך הם ניתנים לנו מן ההסתדרות הציונית – אם הם ניתנים – ובאילו תנאים.

המועצה הראשונה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין התקינה שלוש תקנות חשובות:

א. השואת המחירים: עלינו להוסיף ולפתח את הנטיה הזו.

ב. החבורה האחראית־העצמאית: זו הצליחה – ועלינו לקשר אותה אוּצוֹת להסתדרות.

ג. הכרת העבודה הציבורית כחלק מעבודת החקלאות וההתישבות: שעתה של תקנה זו הולכת ובאה. תתחיל בארץ פעולה ישובית־חקלאית, תבואנה עבודות הכשרה: אחדוּת המסגרת ההסתדרותית לפועלי העבודות הציבוריות ולפועלים החקלאיים תועיל לחזק גם את החקלאות גם את העבודה הציבורית.

המועצה צריכה להקדיש סעיף להבנתנו ולהכשרתנו. למלאכת הבניה, אשר המשרד ניסה לעשות לקראתה פסיעות ראשונות, למען נוכל להופיע גם בשדה זה כגורם קבלני עצמאי.

אב, תר"פ.