תשובה לויכוח בועידת ההסתדרות השלישית, תל־אביב
כחבר הועד הפועל, אשר השתתף שנים אחדות במנהלת “סולל־בונה” אקדים את הדיבור על עניני מוסד זה, אם כי אחרי דברי הבקורת שנשמעו כאן על כלל עבודתה של ההסתדרות טבעי הוא כי יהיה לי רצון לנגוע גם בענינים אחרים. ביחס ל“סולל־בונה”, הריני מקיים חובה של הגנה על עצמי, על חברַי לעבודה – ועל המוסד. מסופקני אם ההסתדרות, הועד הפועל שלה ושאר מוסדותיה מילאו את חובתם לאחד ממוסדות ההסתדרות בשעת דחקוֹ. אנשי “סולל־בונה” לא זו בלבד שלא נעזרו בגיוס כוחות מוסריים וחמריים לעידודם הם ולהצלת המוסד, אלא הם הפכו מטרה לקטרוג כפול: משקי ואישי. שני הקטרוגים גם יחד – המשקי והאישי – באו ברוב ענין. שניהם זכו להיעתק במשך 24 שעות מתוך עתונות הפועלים אל דפי “דואר היום”.
ורוצה אני למַצוֹת קודם כל לעצמי: מה אמרה הבקורת הזאת למוסד, אשר במשך שמונה שנים לחם מלחמת־כיבּוש גדולה והשלים את הפועל העברי על עמדה מקצועית חשובה? מה אמרה הבקורת הזאת לאנשי המוסד, אשר נשאו בעולו 6, 7, 8 שנים?
“סולל־בונה” ניהל עבודת־כיבוש משקית וכלכלית בתנאים אשר שום משק בעולם לא היה יכול לעמוד בהם! רבי־הכשרון שבנו מצאו להם מקומות שקטים יותר; ב“סולל־בונה” התרכזו רק “מחוסרי־הכשרון”, אשר בין השאר חסר להם גם הכשרון לעזוב את המערכה. מי הפריע לאחרים, מחונני כשרון־היצירה, לבוא במקום מחוסרי־הכשרון? הגדר מישהו בפניהם את הדרך? אלה אשר לא נכשלו מעולם ב“מפלגתיוּת” ואשר כוחם אתם ב“אֵתיקה מסחרית” – מי הפריע בעדם לקחת את רסן “סולל־בונה” בידיהם ולנהלוֹ לקראת הנצחון? אוֹדה על האמת: לי היו הימים האחרונים בהסתדרות – ואני הנני חבר לה מיום היוֹתה – ימים ראשונים בתוכה. לא ידעתי כי יתכן גמול זה מצד ההסתדרות לשליחיה, אשר עקרה אותם מפינתם וממשקם וריתקה אותם למוסד, בהניפה עליהם שוט של משמעת ואחריות הסתדרותית; אין איש במנהלת “סולל־בונה” אשר ברצותו ללכת לא נגזר עליו להישאר במקומו. אין איש! ועכשיו באה הבקורת וכותבת: אנשים לא למדו כלום – ולא שכחו כלום. אכן, שמות האנשים האלה לא נתפרשו, אך כל אחד יודע מי הם. רק בשנה השמינית לקיום המוסד נזכרו מומחי־ההסתדרות, כי שם יושבים אנשים אשר לא למדו כלום. והבקורת הזאת המכריזה: “אתם הנכם מחוסרי־כשרון”, מופיעה בדיוק לעת היות המוסד נתון במצוקה יוצאת מן הכלל. דוקא אז מתפרסמת באחד מעתוני הפועלים הצעה: לסגור אותו, אם לא נמצא את המומחים הדרושים. ודברים אלה מיתרגמים לאלתר לאנגלית ונשלחים לאמריקה. ובו בזמן לוחצים באי־כוח ההנהלה הציונית ודורשים כי מתוך שלושת חברי מזכירות המנהלה יבּחרו שנים בהסכמה עם ה“קוֹנסוֹרציוּם” ורק באחד תבחר ההסתדרות כרצונה. לא עלי לתת הערכה למנהלת “סולל־בונה”. אולם אם כל כך נטולת ערך היא, אשאל את ההסתדרות: מדוע השאירה את האנשים האלה במנהלה זו? כיצד מסרו משק לאנשים אלה? לגבי הבקורת הזאת, אין הקו בין “הפועל הצעיר” ו“אחדות־העבודה” קבוע, כי אם מתחלף. הסניגורים של “סולל־בונה” אף הם משתדלים לבוֹר לו מיתה יפה של “מוסד שנכשל מתוך מעוף ומתוך אי־תשומת־לב לקטנוֹת”. המוסד עף ונכשל! ואולם אגדת־המעוף אגדת־שקר היא. וידברו על זאת כמה שידברו גם חיים ארלוזורוב, גם אליעזר קפלן וגם שלמה קפלנסקי – “סולל־בונה” לא נפל מתוך מעוף ונתרסק, כי אם חונק בידים.
בימים האחרונים נהגו להפליג בשבחים למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – קודמו של “סולל־בונה”. כלום לא החל גם הלה ב“מעוף”? מדוע קיבלתם עליכם, אתם אנשי “הפועל הצעיר”, את עבודת כביש חיפה–ג’ידה, עבודה על סכום של 20,000 לירות – ולא התחלתם בנסיון של כביש על סך 1000 לירות? וכביש עפולה–נצרת מה דינו? כיצד קרה הדבר שהנחילו ל“סולל־בונה” ירושת גרעון של 25,000 מן ה“מעוף” של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין? כיצד אמרו לנו אז כל אלה הנבונים – אשר בהנהלה הציונית ואשר בהסתדרות – כי “סולל־בונה” חייב לשלם את חובו של המשרד לעבודות ציבוריות? וכשעשיתי אני מעשה, כדי לפרוק מעלינו את החוב הזה, כלום לא אמר לי חבר ח. א. איש המועצה לכספים ולכלכלה, כי “אין זה מעשה קוֹלגיאלי ולוֹיאלי”? וכלום לא סילקנו במשך ארבע שנים סך 24,000 לי"מ חובות של המשרד לעבודות ציבוריות? אם יש למישהו צורך באידיאליזציה של המשרד לעבודות ציבוריות, עליו לדעת כי “סולל־בונה” אינו אלא המשכו.
ואמנם טעינו: כשיסדנו את “סולל־בונה” היתה בנו אמונה גדולה כי התנאים ישתנו לטובה. לא העלינו בדעתנו כי יעברו על ציבורנו עוד ארבע שנים של מציאות קטסטרופלית. האמַנו אז כי ההסתדרות – לאחר שהקימה את “סולל־בונה” – תדאג לבססו ותעמיד לרשותו לפחות את הסכום ההכרחי להנהלת משקו. אולם ההסתדרות לא נתנה לנו זאת, ואף לא נלחמה על זאת כהוגן בקונגרס הציוני. ומקצתם של אנשי “סולל־בונה” נאלצו לנדוד לבלגיה ולהוֹלנד ולקצוי תבל, לשם מכירת מניות, מפני שהיתה להם ההרגשה כי בלי הון יסודי המוסד יפול. וכך הוכרחנו לחלק חזיתנו העייפה לשנַים.
ואם נחוצה עדות נוספת על התפקיד אשר מילא העדר ההון ההכרחי, הרי עדותם של מומחי קרן־היסוד, אשר כתבו לפני שנתים לאמור: “אין אתם יכולים לדרוש שום רפורמות ב”סולל־בונה" עד שתמציאו מינימום של 50,000 לי“מ. כי בשעה שהבית אחוז אש אין לטפל בסידור הרהיטים. כל הדרישות לסידור הרהיטים במצב זה הן התעללות”. כדברים האלה אמרתי גם לחברים בימי מלחמת הבחירות לועידת ההסתדרות. בחַוות־הדעת הנזכרת של המומחים כתוב מפורש כי לשם הנהלת משק, המגשים מדי חודש עבודה על סך 20,000 לירה, יש הכרח תמידי לפחות בהון יסודי של 50,000 לירה, אחרת – הריבית אוכלת את הכל – וכשאין עוד אפשרות לאכול את המשק, אוכלת הריבית את אנשי המשק. וחובה היתה על מותחי הבקורת בתוכנו לקרוא לפחות את חוות־הדעת של שני הגוברנרים מטעם קרן־היסוד. ואולם בועד הפועל של ההסתדרות היה, כנראה, בטחון דוקא ברוב כשרונם של אנשי “סולל־בונה”, כי הם יבינו להסתדר גם בלי כסף. ואמנם עשה “סולל־בונה” (ולאו דוקא רק המשרד לעבודות ציבוריות) משהו גם בארבע השנים 1924–1927, אשר מהן היו שתים הראשונות – קטסטרופה של עליה, ושתים האחרונות – קטסטרופה של ירידה.
מה היה תפקידו של “סולל־בונה” בתוך הגיאוּת? הוא היה אז הקבלן של החלשים, של הקבוצות החלוציות, אשר המומחים עזבוּן. תפקידו היה לאמץ את נחשלי המקצוע, כי ידביקו את הזרם – ולא היה קץ ליסורי המוסד בימים ההם, כשבעלי המקצוע, רובם ככולם, נהרו לשוק הפרטי וכל פועל שהתרומם רק טפח אחד מעל דרגת העבודה השחורה היה צריך להשיגו בהשתדלות. וכך הפך “סולל־בונה” להיות אז קבלן גדול של אוּמנים קטנים. אינני מאשים את בעלי המקצוע, אשר אחרי שנות רעב נהרו לשוק הבנין הספּקוּלטיבי, שהבטיח שכר־יום של 70–80–100–120 גרוש ליום. ואולם, כלום לא ההסתדרות חייבת היתה לענות לאלה שלא ידעו עוד להניח כהוגן לבנה על גבי לבנה?וזהו תפקיד הכיבוש שמילא “סולל־בונה” בימים ההם – תפקיד הדומה בדיוק לזה של המשרד לעבודות ציבוריות!
לצירי הערים איני צריך לומר את אשר היה “סולל־בונה” בימי הקטסטרופה של ירידה. אז הפך “סולל־בונה” להיות הקבלן של הרעבים, בין מומחים ובין בלתי מומחים: קבלן שקיבל עליו תפקיד של חלוקת העבודה וחלוקת פרוסת הלחם בין הרעבים. הקטסטרופות, הן של העליה והן של הירידה, הן שחייבו את “סולל־בונה” לטפל כל ימיו בעבודה של סתימת פרצים. בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות אמרו לי, כי אם “סולל־בונה” לא הרויח ב־1925 אזי אין הוא קרוּיּ קבלן – ואין לו כל תקוה להרויח גם להבא. ואולם מי שאמר זאת לא זכר כי הקבלן הזה היה נתון לשני פגעי־תמיד: חוסר מינימום של קפּיטל והכרח של מילוי תפקידים סוציאליים. אילו, לפחות, היינו עומדים רק בפני האחד בהם, אילו היה בידינו הקפיטל ההכרחי להנהלת המשק והיה נדרש מאתנו רק מילוי אותם התפקידים הסוציאליים, או להיפך: אילו, גם בהעדר הקפיטל הדרוש, היה נושא מסוים של מספר קיבוצים לעבודתנו – בשני המקרים היינו יכולים אולי להתקיים. ואולם בלי נושא לעבודה – ובלי הון – ועוד יותר: עם הון שלילי, הַיינוּ, עם גרעון – מיהו הגאון אשר ילמדנו איך לעשות בתנאים אלה את העבודה ולעשותה יפה? איפה הצליחו אחרים להיטיב לעשות ממנו את העבודה בתנאים כאלה? אדרבא, יראונו ונראה!
ומלה אחת לסניגורים. שמעתי אותם אומרים: מה פליאה? הן נפלו גם “קדם” ו“הבונה”![5] ואולם מה דוּגמה יש כאן? “הבונה” הן הביא אתו הון של 50 אלף לי“מ ולא קיים תרי”ג מצוות – ונפל. והן “קדם” הביא אתו מהנדסים חשובים מאד ונסיון של בנין ושמוֹ הלך לפניו, ואומרים כי היו אתו גם 20–30 אלף לי“מ – וכלום קיים הוא את המצווֹת התלויות בלשכת העבודה, בקואופרציה, בקיבוצים, בלימוד המקצוע וכו'? והרי לפניכם וילסון, קבלן אמריקאי שהיתה לו קלינטוּרה אמריקאית חשובה מאד – ואתו שני בונים העוזרים על ידו, ולא היה זקוק לפיכך לאַפַּרַט, והן ידעתם כי גם ללשכה לא נזקק. והנה גם הוא בנה בתים והגיע עד הגבול. והיה בתל־אביב קבלן לנדאו, אשר אפ”ק פירנסה אותו במשך שנים בהלואות, אשר “סולל־בונה” לא זכה לקבלן ממנו במשך שבע שנים. וגם קבלן זה גמר. ולאחר זאת מותר היה, לפי עניות דעתי, לכולכם – כמומחים כחברים הפשוטים – לבלי התבייש בהפסד של “סולל־בונה” ואסור היה לכם להגיש לאנשי המוסד הזה כף רעל. לא. על העמידה הזאת על דם רעיכם, כשהמוסד מפרפר ואין רואים כוחות להצלתו – על זאת צריכים הייתם לוַתר.
והן ידעתם כי את הקבלנות של הפועלים אנו בונים לא מתוך עידודה של ההסתדרות הציונית. אם לגבי העבודה החקלאית זכינו לתעודה בינונית לפחות, הרי לגבי משק־פועלים עצמאי בעיר לא זכינו עדיין לשום תעודה. אנו נתרגל, כמובן, לחיות גם בלי “סולל־בונה”. הן חיים אנו בלי שכונת עובדים ובן־ציון ישראלי חושב כי זה טוב. חיים אנו בלי עבודה – ובאוֹקטוֹבּר נחיה, מן הסתם, גם ללא סיוע. הענינים “יסתדרו”. שלמה לביא חושב כי אַל לנו להשקיע כספים בעיר. ואם תשאל: והן כאן אלפים? לא קשיא! (ש. ל.: האלפים יכולים לחיות בכפר). אדרבא! ובכן, “סולל־בונה” אינו נחוץ: הפועלים, אומרים, “הסתבכו” בבנין בתים לאחרים. “אנו נבנה בתים לעצמנו” – כמאמר חיוּתה בוּסל – והכל, כמובן, יסתדר. ובינתים יהא הציבור שרוי במצבו הקטסטרופלי: רע, רצוץ, ללא טפח של אדמה, ללא תקרה וללא תקוה ובטחון ליום המחרת.
הנה אמר א. ק.: אנו לא ידענו עד כמה נורא המצב ב“סולל־בונה”. אולם אני הזהרתיכם כבר מימים רבים, כי אנו נולכים ושוקעים ויורדים לתהום. במשך ישיבת הועד הפועל הציוני חזרנו אחרי כל אחד מחברינו ולא עלה בידנו להניעם כי יבטיחו לפחות 8,000 לי“מ הון יסודי ל”סולל־בונה" ואז הוכרחתי אני עצמי, בישיבה האחרונה, לצעוק על זאת ולהזהיר, פן נפּוֹל. ודאי, יתכן להחליט: אין לנו צורך במשק עצמי בעיר. ברם, אם סבורים אתם כי חסרוֹנוֹ של “סולל־בונה” יעלה יותר בזול גם להסתדרות העובדים גם להסתדרות הציונית – אינכם אלא טועים. אם נשאיר את העיר לשלטונו המוחלט של הקבלן הפרטי, בלי שיהיה משק פועלים בצדו, אזי לא יהיה גם להסתדרות קיוּם בעיר. לא מפני מלחמתו של הקבלן אני מפחד, כי אם מפני שלומו. בארץ זאת, חסרת כל חוק עבודה ואיגוד מקצועי, תנוּצל יפה מציאותן של אגודות פועלים מתבדלות. ואפילו קבוצות הסתדרותיות טובות תבואנה אל הקבלן מתוך רעב – ובידי ההסתדרות תישאר השליטה רק על… חוסר־העבודה.
עלינו למצוא את הדרך להשעין את הקבלנות ההסתדרותית על כוח פועלי יציב. אנחנו, אנשי “סולל־בונה”, אמרנו זאת עוד לפני ארבע שנים, עם היוָסד “סולל־בונה”. ומתפלא אני לבוּרוּתם של האומרים כי השיל פרומקין כתב את דבריו האחרונים כאילו הציע זאת מזמן. בּוּשה לדבר כך! ראו נא: הנה עוד שמור אתי הפרטי־כל של הישיבה עם הקיבוצים בתל־אביב מלפניה שתי שנים, שבה דיברנו על הקמת הדָליוֹת. זה כארבע שנים אשר השאלות האלה – שאלת הון יסודי ל“סולל־בונה” ונושא קבוע – מנקרות במוחות אנשי “סולל־בונה”, ובינתים החזקנו את “סולל־בונה” וקיימנוהו. שוא היא האשמה כי לא טיפלנו בקטנות – עוד יבוא הזמן לברר זאת – עם החנקת המוסד, אולם כל העבודה הגדולה יורדת לטמיון.
ועכשיו לענין הקטרוג האישי של אנשי “סולל־בונה”, בעניני אבנסים ומשכורות (קם רעש). הדבר מתחיל, כנראה, לעַנין. בנידון זה ישנה בועד הפועל של ההסתדרות תעודת־קלון, הדורשת כי בועדה שתדוּן על הריאורגניזציה של “סולל־בונה” – לא ישותפו חברי מנהלתו הנוכחית. לדרישה כזאת לא הגיע גם ה“קוֹנסורציום”. זכות מיוחדת היתה זאת דוקא לחברים לדרוש קביעת תנאי מוקדם כזה – וזה קרה לאחר שכבר נתמניתי כחבר הועדה לריאוֹרגניזציה. כך ערכו עלינו חרם בזעיר אנפין! ואכן, בשנים האחרונות ראיתי הרבה חליפות ותמורות ביחסים. אולם מדבר אחד נזהרתי כמפני אש: מפני התלקחות ריב מפלגתי ב“סולל־בונה”. ויש לי הכרה שלמה כי בזאת הצלחתי. ועל שום כך, כנראה, באתי על שכרי. אינני קובל על זאת – וגם לא אשַנה את עמדתי. היתה זאת פסיכוֹזה – ונמשכו אחריה גם חברים טובים מאד. כך נגזר, כנראה – ויש לעמוד בכל הנסיונות.
ואשר לועדת המשכורות, בירוריה, פרסומיה ומשפטיה, אני קובל עליה, כי היא אמרה רק את חצי האמת והסתירה את החצי השני. על כעין זאת נאמר “ההופכים ללענה משפט”. אתם יודעים כי את דבר המשכורות בהסתדרותנו וכן בהסתדרות הציונית אני רואה כענין נכבד מאד, ואני מודיע קֳבָל כל הועידה הזאת, כי “סולל־בונה” שמר על הדרגה המשפחתית יותר מכמה מוסדות אחרים. אני דורש: תברר נא ועדה את השאלה הזאת לא לגבי השנתים האחרונות בלבד, כי אם לגבי כל שמונה השנים. מפאת הצבת הגבול של שנתים, הוארה הבעיה הזאת כולה – באור של שקר. איני רואה את עצמנו צדיקים מן האחרים, אך ב“סולל־בונה” קיבלו גם בעלי מקצוע את משכורתם לפי הדרגה המשפחתית. וכי משום שקופת־חולים הזדרזה והגישה דרגה אחרת והשיגה את ההיתר המבוקש – נוּצג אנחנו לעמוד־הקלון? איני מאשים את קופת־חולים: כולנו הלכנו להתפתחות זו. אולם אנו הלכנו לקראתה לאט לאט.
ואשר לששת־שבעת האנשים שקיבלו מפרעות הן הם יכולים היו להרויח את לחמם בכבוד רב מחוּצה לנו – ואנו רכבנו על בהמות־העבודה האלה יומם ולילה. הם לא העלימו את הסכומים שנתחייבו בהם וחובותיהם לא בוטלו. היתכן כי מוסדות אלה שביטלו חובות – יהיו הצדיקים, ואנו אשר לא ביטלנו חובות נהיה הרשעים? אני דורש מהועידה לקבוע חקירה מיוחדת לענין דרגת המשכורת ב“סולל־בונה”. אני נזכר כי פעם בא אלינו חבר אחד, עסקן נכבד, ואמר כי אינו יכול להסתפק בדרגה הקיימת ורוצה לקבל יותר. אז חשבתי זאת לגבורה מצדו, עכשיו נוכחתי כי היתה כאן גם חכמה. אם קרה כדבר הזה, שטובי חברינו נתחייבו, הרי צריכה היתה לבוא או סליחה כללית, או הרשעה כללית – לכל אלה שנתחייבו, עד אחד. ולא כך היה. מעשה זה, בהצטרפו למצב האנוש של המוסד, הביא לי בהסתדרות ימים לא ידעתים ויחסים לא הבנתים. לא כמת תספידו את “סולל־בונה”, אלא כנרצח. ואשמים אתם כולכם. ועוד יש יכולת להציל – ובלבד שלא נהיה פיקחים יותר מדי. אשר לי – מוכן הנני לפַנות את מקומי.
תמוז תרפ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.