במועצת “אחדות־העבודה”, תל־אביב

בביקורת מסקנות המומחים של ועדת הסוכנות היהודית עשו החברים ברל כצנלסון, שלמה קפלנסקי ודויד בן־גוריון¹ עבודה חשובה. לפי מושגינו: חתיכה זו שהוגשה לנו היא – טריפה. גם טעמה, טעם האפוטרופסות, כבר נשכח מפינו. וסבור אנכי, כי בטרם ראינו את המסקנות היה הויכוח בינינו על הרחבת הסוכנות היהודית מכוּון יותר ליסודם של הדברים. המסקנות הירודות הללו מורידות גם את גובה הבירור בינינו. אפס, כלום נעקרה עמדתנו?!

אני – לציונות מגַשמת, לכן – גם לסוכנות יהודית מורחבת.² אני רואה בה נסיון לצוּר צורה לאומית יותר כוללת למפעלו הארץ־ישראלי של העם היהודי. צורה זו מחייבת אותנו לעמוד בפני חוגים חדשים, להיאבק אתם ולכבשם.

לשם מה באה האידיאליזציה של המצב בהסתדרות הציונית הקיימת? יש גם בה די טריפה ביחס לפועלים. אמת: שונו כמה מושגים יסודיים. יושרו כמה בליטות, ניטלו כמה עקצים, אך גם שם לא אידיליה. ואין לפחוד מפני שיתוף כוחות יהודיים פעילים. מעונינים בארץ־ישראל, אף על פי שמלאכה זו, שנעשתה על ידי “ועדת־חקירה”, ראויה לנזיפה.

עצם מלאכת ההרכבה של ועדת־חקירה³ זו וסידור עבודתה נעשו שלא כשורה. ברם. עלינו להודות ולהכיר כי לא נקיים גם אנו מעווֹן. היכן היינו אנחנו? הן השתתפנו בקונגרס, בועדות, במוסדות! מי גזר עלינו לשתוֹק, על כל אותה דרך ה“סוד” וה“הֶעלֵם” בה התנהלה החקירה? “המומחים” עשו את ביקוריהם בארץ על פי מועדי הלוח שלהם. אך אם היה צורך כי מישהו יהיה בארץ, בבוא המומחים, היה עליו להיות כאן. היינו צריכים ללוות את עשיית המומחים. לכל דרגותיה. חקירה מדעית משקית אינה חקירת בולשת: מאז חרטומי מצרים חדלו המדע והסוד להיות תאומים.

ועכשיו בל נעמוד כאובדי־עצות בפני התעודה הזאת. עלינו להראות כי אין זו תורה מסיני. אם נכוון את המלחמה נגד הזיופים שבמסקנות, מזוינים בידיעת ענינינו בארץ – נצליח. היתה גם בתוך תחומי ההסתדרות הציונית מערכה לא קטנה על מקומה של החקלאות בתוך המפעל הארץ־ישראלי, עד אשר נקבע העיקר. עכשיו, בסוכנות המורחבת, עיקר זה כבר שריר וקיים. גם לעקרונות הלאומיים האחרים יש תקוה להיקלט. אלה בתוכנו אשר גישתם לענין יצירת הסוכנות לא נקבעה מתוך הרצון לעשות נחת־רוח לחיים וייצמן, יריבו במסקנות, נאמנים לחשבון הראשון, היסודי.

את הציונות נושאים כיום שני כוחות מקבילים: התנועה הציונית בגולה והישוב העברי בארץ, מה שלא היה כן בתקופת תיאוֹדוֹר הרצל, וגם לא בתקופה שלפני הכיבוש הבריטי בארץ. דוקא באשר הישוב שלנו בארץ חי, גדל והולך – חייבים אנו לשקוד על צמיחתו המזורזת. כיצד נשיג זאת, אם לא בעזרת יניקה מוגברת מכוחה של היהדות בתפוצות? אל נתעלם מראות כי הישוב החי וגדל מעורר כוחות יריבים. הישוב החי הזה דופק יום יום בסוס, אשר רוכבים עליו אחרים. בעוד אשר אנו מתנהלים לאטנו, עניים ורכובים על חמורנו, החבוש אמנם חוטי־משי של זכויות בין־לאומיות, אך לא יתחרה את הסוס. מבלי די אוכלוסים, מבלי די קרקע ומבלי די תנופה כלכלית תפגר ארץ־ישראל אחר התפתחות פלשתינה. על כן אמרנו: בחמש־עשרה השנים הקרובות יש לנו ענין מרכזי – הארץ! ומוטב שנחלק עם שותפים את השפעתנו הציונית בגולה למען הגביר את המשק העברי בארץ. ואל יגלו בדברים אלה פנים שלא כהלכה. אין אני ממַעט את דמות הערכים המוסריים של התנועה הציונית ואינני תופס אותה רק כמסַפקת לארץ אמצעים חמריים בלבד. ואולם עינינו הרואות: קם לנו בגולה דור חלוצי צעיר ההולך לאיבוד, מאין כוח להעלותו ולישבו. יש על כן הכרח בגיוס כוחות גדולים, על בסיס של שותפות לאומית. בינתים מציאותנו הגלותית מקצצת בשלימותו של הכלל הישראלי ומחבלת בעֵרוּתוֹ. היהדות באמריקה שקועה בהתאַקלמוּתה ובהתבוללותה. היהדות ברוסיה שוקעת בחורבנה. ההמונים בפולין וברומניה שקועים במצוקתם. ומשום כך חובה עלינו למהר וללכד את כל הכוחות הפעילים ביהדות העולמית, המוכנים להשתתף אתנו במפעל הארץ־ישראלי.

היש הגיון לאמור כי משבאו המסקנות האלה נגזר דינוֹ של השיתוּף? לא! ה“דוֹקוּמנט” הזה אומר כי צריך לריב על עיקרים יסודיים – ובריבנו ננצח. שכן לא יתכן כי הספר הזה, בן מאתים העמוד, יהי לתורה. הוא לא יהיה פרוגרמה. ספר האוסר הקמת משקים בהרים בארץ־ישראל – לא יהיה פרוגרמה.

הסוכנות היא – ברית. אנו רצינו ורוצים בסוכנות מורחבת – אך לא באפוטרופסות על דעות ועל צורות התישבות. לא נרצה ולא נקבל סוכנות מורחבת שתפסול את יסוד היסודות בתפיסתנו הציונית הישובית – את עיקר הקרקע הלאומית. זוהי תורה הדיוֹטית. אנו יכולים לעורר גם בתוך החוגים של הסוכנות המורחבת עצמה התקוממות נמרצת לשאיפות אלו. אכן, בכל החתירות האלה: נגד הקרן הקיימת, נגד הקבוצות, נגד “ניר” – יד ציונית באמצע. אנו מכירים את המסתתר מאחורי גבה של הסוכנות; את מצדדי שתי העמדות הכרנו במפרץ חיפה. ואין כלל להבין מדוע פלכסנר–וַרבוּרג שם יהיה בעד הקרן הקיימת לישראל, ומרשל–וַרבוּרג⁴ בסוכנות יהיו נגדה. ומדוע נחוץ לאנשי הסוכנות היהודית המורחבת, כי האיכר הבונה את משקו בכסף ציבורי יהיה חפשי לסרסר באדמתו?

המעליב ביחוד בדוֹקוּמנט הזה – שטחיוּתוֹ. ואנו צריכים לערוך קרב על שתי נקודות יסודיות: הלאמת הקרקע ואי־ההתערבות בחופש הרצון

של המתישבים בנוגע לצורות ההתישבות, עד כמה שאין הן פוגעות פגיעה ישרה במשק (בן־גוריון: אין “עד כמה”!). עד כמה שמאליה לא תפול, בכוח לחץ הציבור המתישב עצמו, הצורה בעלת נטיה נפסדה אם היא כזו. ועל אלה עלינו לריב עד כדי קיצוניות מוחלטת. ותנאי גדול: גילוי־הלב, מלכתחילה.

המערכה העקרונית תחזק אותנו. וטוב שיהיה עם מי לריב. חולשת המפעל הציוני לא נתנה לכוחות להתפתח. כלום מפני שחסרה לנו עמדה קיצונית לא נלחמנו מלחמה נמרצת בתוך הציונות? הכלי, במצבו עד היום, לא יכול היה לעמוד בשום ריב של ממש, אם הסוכנות תעבוד, תיַשב יהודים בארץ – היא תעבוד ברוחנו. אם לא תעבוד – תפּול. אין לה קיום בלי עבודת ישוב גדולה. גם בעיני הצד השני עצמו לא יכול להיות קסם לחוזה עם ההסתדרות הציונית, אם לא לשם מעשה גדול בארץ ובמעשה – נקוּם.

יתכן שאני טועה. יתכן שטועים שוללי הסוכנות. ההתנגדות שלנו כיום צריכה להיות מכוּונת לא לרעיון הסוכנות ולא ליוצרו – אחד מ“דוחקי־ הקץ” בדור הזה – כי אם למסקנות השוא. בהן נריב, ואני מאמין כי התוצאה תהי פוריה.

תמוז תרפ"ח.