מצבנוּ חמוּר. לא מפּני שאין לנוּ הכּוֹח לדחוֹת את ההתקפה הערבית נגדנוּ. אני מַרשה לעצמי לוֹמר במלוֹא הכּרתי, אף על פּי שהדבר לא יתקבּל על דעת רבּים, כּי אילוּ היתה המערכה בּארץ-ישׂראל בּין היהוּדים היוֹשבים בּה כּיוֹם וּבין הערבים בּלבד, היה לנוּ די כּוֹח לדחוֹת את ההתקפה. יתכן כּי בּיוֹם הראשוֹן בּיפוֹ לא היינוּ מוּכנים, אבל בּמשך ימים אחדים היינוּ מוּכנים. אבל עלינוּ להוֹדוֹת שגם בּמערכה הפיסית וּבמערכה הפּוֹליטית אנוּ עוֹמדים לא רק נגד הערבים, אלא גם נגד משטר מסוּים, והמשטר הזה הוּא הקוֹבע. עוּבדה היא שמשטר זה אינוֹ הוֹדף את ההתקפה הערבית, ונוֹתן לה להתקפה הפיסית שתתגלגל בּהתקפה פּוֹליטית, והוּא שיוֹצר לנוּ כּמה וכמה קשיים בּמלחמה זוּ.

אין לשכּוֹח: אנוּ חיים בּמדינה, שאמנם היא נקראת מדינת מַנדט, אבל המשטר שלנוּ הוּא משטר ערבי, האַפּרט של המדינה, המַנגנוֹן שלה, – רוּבּוֹ של הכּוֹח המוֹציא לפּוֹעל הוּא ערבי. האַפּרט של התחבּוּרה, הרכּבת, המשטרה, המשפּט, החקירה, הוּא תמיד ערבי בּרוּבּוֹ. וּבהגיע ימי-נסיוֹן מתבּרר שלא רק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ולא רק בּעיריוֹת, אלא המדינה כּוּלה קיימת כּמדינה ערבית שיש עליה צמרת אנגלית. אני נמנע כּרגע לדוּן על הכּוָנוֹת. אינני בּוֹחן לבבוֹת. אני רק מציין את העוּבדה שהפּקידוּת הגבוֹהה והאַדמיניסטרציה פּוֹעלוֹת בּמדינה שמשטרהּ הוּא כּזה.

כּשאנוּ בּאים לבקר את השלטוֹן הזה אנוּ עוֹמדים וּתמהים. אנוּ מלאים תמיהוֹת. פּעם אנוּ שוֹאלים: איפה החריצוּת? איפה הנבוֹנוּת המדינית? איפה המשפּט? וּפעם אנוּ שוֹאלים: איפה ההוּמַניזם, איפה מידת הרחמים, איפה היחס האנוֹשי לנרדף? בּכמה מקרים הדברים לא מוּבנים לנוּ. אבל מבּחינה פּוֹליטית מצטרפוֹת התמיהוֹת הרבּוֹת לתמוּנה אחת. מצבנוּ אינוֹ משתנה על ידי כּך, אם השלטוֹן לקוּי בּחוֹסר כּשרוֹן החלטה, אוֹ שהוּא שבוּי בּידי פּקידוּת שאינה רוֹצה לקיים את החלטוֹתיו, אוֹ שהמגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שלוֹ אינן עוֹלוֹת בּכלל בּקו ישר, אוֹ שיש עליו לחץ פּוֹליטי חיצוֹני. בּשבילנוּ אין המצב משתנה על ידי כּך. הארץ הזאת יכלה להתגבּר על הפּוּרענוּת בּמשך ימים אחדים, ולא היה הכרח להביא אוֹתה למצב כּזה שאחרי חדשיים יבוֹא אוֹרמסבּי גוֹר ויכריז על מלחמת-אזרחים כּעל עוּבדה. אינני יוֹדע שוּם כּוֹח, לא כּוֹח ערבי-פּלשׂתינאי, לא כּוֹח פּאן-ערבי ולא כּוֹח חיצוֹני, שעשׂה כּל כּך לטיפּוּח התנוּעה הערבית, בּהיקפה וּבאָפיה כּיוֹם הזה, לבטחוֹנה בנצחוֹנה, כּמוֹ השלטוֹן הזה.

נוֹח לוֹ לשלטוֹן להציג את עצמוֹ כּבעל מדיניוּת נבוֹנה וּזהירה, כּנמנע מבּוֹא בּדמים, ואוֹתנוּ כּצוֹעקים “נקם” ותוֹבעים יד חזקה. אבל הישוּב היהוּדי לא דרש כּלל יד חזקה בּמוּבן המקוּבּל. הוּא איננוּ צמא-דמים, הוּא דוֹרש רק דבר אחד, שהארץ תכּיר מה רצוֹן השלטוֹן, בּלי דוּ-מַשמעוּת וּבלי נענוּנים. הוּא רצה שהארץ כּוּלה תדע, גם הרוֹדף וגם הנרדף, שהשלטוֹן לבּוֹ עם הנרדף. וּלכך לא היה צוֹרך בּ“יד חזקה” ולא היה צוֹרך לקנתר ואף לא להרוֹג אנשים. השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת בּרוּר את רצוֹנוֹ בּעשׂרוֹת מעשׂים חיוּביים. המזח בּתל-אביב היה בּוֹ משהוּ מדבר זה. אבל כּשהשלטוֹן היה כּאן וּבלוֹנדוֹן רוֹאה את אנשינוּ וּמשקינוּ שוֹתתים דם, והוּא מכריז כּי על פּיצוּיים אינוֹ יכוֹל לפי שעה לדבּר, אין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּזה יחס קמצנוּת של גזבּר בּלבד. אי אפשר לנוּ שלא לראוֹת בּזה עוּבדה פּוֹליטית מרה מאד, שנגדה צריך להתקוֹמם. אי אפשר שלא לראוֹת בּזה סמל, גילוּי כרקטריסטי של יחס השלטוֹן אלינוֹ וּליסוּרינוּ.

והנה מצב החקירה המשפּטית בּארץ. כּלוּם זוֹהי דרישת יד חזקה אם אנוּ דוֹרשים שלא יכסוּ על דמינוּ? הלא מצב החקירה צוֹעק עד לב השמים. הפּוֹשעים אינם עתידים כּלל להגיע למשפּט מפּני שאין כּמעט כּל חקירה, אין חיפּוּשׂ רציני של האשם. אין מוֹצאים שוּם דבר, אין מוֹצאים נשק, אין מוֹצאים את בּתי-החרוֹשת לפּצצוֹת. בּדין-וחשבּוֹן לחֶבר הלאוּמים מכריזה הממשלה בּרוֹב ידיעתה, כּי הדאגה לנשק הערבי בּארץ היא מוּגזמת. לאחר הכרזוֹת פּוֹליטיוֹת כּאלה, הבּנוּיוֹת על אינפוֹרמַציה שממציאים נאמני השלטוֹן, מה פּלא אם אין השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת מחסנים רציניים של נשק. מצד שני מגלה המשטרה מדי פּעם יהוּדים חשוּדים על הטלת פּצצוֹת. מצד שליש המשפּטים עצמם, יהיה הצד הפוֹרמַלי שבּהם כּאשר יהיה, יש בּהם כּדי להוֹכיח שאין מתיחסים בּחוֹמר הדין לעבירוֹת שהוּבאוּ.

ואם יש למי שהוּא ספק באֳפי המשטר וּביחסוֹ אלינוּ, בּא הדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים והביא ראָיה שאין אחריה כּלוּם. תעוּדה זוֹ היא כּתב פּלַסתר נגדנוּ שהוּגש, בּחתימת ממשלת ארץ-ישׂראל, לדעת-הקהל העוֹלמית.

שלוֹשה דברים אלה: היחס לפּיצוּיים, מצב החקירה והדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים דיים לפקוֹח את עינינוּ. ואני מסיק, בּתכלית-הקיצוּר: אין לנוּ כּל אפשרוּת לנַצח בּהיאָבקוּת העוֹמדת לפנינוּ אם לא יעלה בּידינוּ להשׂיג את שינוּי המשטר הארץ-ישׂראלי.

----------

לפני זמן-מה הרבּוּ לדבּר בּישוּב על משׂא-וּמתן יהוּדי-ערבי. אני אהיה האחרוֹן להימנע בּכל הזדמנוּת שהיא מנסיוֹן לבקש דרכי הסכּם עם העם הערבי. אבל כּל תנוּעה חייבת לא רק להיוֹת ישרה כּלפּי מתנגדה, אלא גם להיוֹת ישרה כּלפּי עצמה ולא להשתעשע בּדברים בּשעה שהם שעשוּעי-שוא. ואני חייב לשאוֹל את עצמי קוֹדם כּל: מה יש לנוּ בּשעה זוֹ לתת לתנוּעה הערבית כּפי שהיא כּיוֹם? ואַל נשכּח: נתינה פּירוּשה לתת לשני מה שרצוּי לוֹ, וקבּלה פּירוּשה לקבּל ממנוּ מה שנחוּץ לי. אם לא זאת הנתינה ולא זאת הלקיחה אזי אין הסכּם.

כּרגיל אצלנוּ, בּימי פּוּרענוּיוֹת, יש כּבר מי שמכּה על לבּנוּ ואוֹמר: על חטא שחטאנוּ בּזלזוּל וּבהזנחה כּלפּי הערבים. זוֹהי בּכלל מידה נאה של בּיקוֹרת עצמית: כּשמכּים אוֹתנוּ, כּשפּוֹרעים בּנוּ, אנוּ מתעוֹררים לצעוֹק: אבל אנחנוּ אשמים. וזהוּ נוּסח האשמה: “כּשטוֹב לנוּ איננוּ רוֹצים לדבּר אל הערבים, וּכשרע – אוֹמרים אנוּ שעכשיו אי אפשר לדבּר”. שיגרה מהלכת זוֹ אינה אלא אינסינוּאַציה על התנוּעה הציוֹנית.

מהימים הראשוֹנים אנוּ עוֹסקים בּשאלה זוֹ. עסקוּ כּל האֶכּסקוּטיבוּת ועד האֶכּסקוּטיבה האחרוֹנה, משׂיחוֹת וייצמן-פייצל ועד השׂיחוֹת האחרוֹנוֹת עם הערבים, בּזמן הגיאוּת דוקא. לא נכוֹן שמצדנוּ זילזלנוּ בּדבר זה. אבל יש דברים אשר להצלחתם לא די שאין מזלזלים בּהם, צריך שתהיה גם אפשרוּת של תוֹצאוֹת. הנה בּן-גוּריוֹן קם ונודע לגֶנף וּמדבּר שם עם איחסַן אל ג’אבּרי ושכּיבּ אַרסלאן, מדבּר דברים אשר כּל ציוֹני יכוֹל להתגאוֹת עליהם. מדבּר בּגילוּי-לב כּדבּר תנוּעת שחרוּר לאוּמית אל חברתה, מדבּר בּיוֹשר לבב, מגוֹלל פּרוֹגרמה ציוֹנית גדוֹלה וּמוּכן להבטיח לא רק יחסי ידידוּת, כּי אם גם בּרית פּוֹליטית, והם הוֹפכים את דבריו ללעג וּלקלס, מפּני שהם סבוּרים שלהם אין צוֹרך בּזה. אך אם כּל נסיוֹנוֹתינוּ עד עכשיו לא הצליחוּ, לפיכך נתקלס בּעצמנוּ ונאמר: זילזלנוּ, הזנחנוּ? דיבּוּרים אלה נעשׂוּ למוֹדה וּלעדוּת של חכמה פּוֹליטית עילָאית. ויש שעוֹשׂים מהם את הקפּיטל המפלגתי שלהם, כּי הם הם, כּידוּע, ש“גילוּ” את התנוּעה הערבית, ומבּלעדיהם מי ידע את הסכּנוֹת האוֹפפוֹת אוֹתנוּ. ואצלם היה גם רצפּט מוּכן, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי לקבּלוֹ מהם.

אין עתה, לדעתי, סיכּוּיים להשׂגת הסכּם עם הערבים. לא מפּני שרצוֹננוּ רע, ולא מפּני שאנשינוּ אינם מוּכנים להיכּנס בּרצינוּת לכל הענין הזה, אלא מטעם פּשוּט: יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין שתי תנוּעוֹת לאוּמיוֹת המבקשוֹת עצמאוּת, אבל לא יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין תנוּעה שמבקשת עצמאוּת וּבין תנוּעה שמבקשת שׂררה. התנוּעה הערבית בּצוּרתה כּיוֹם איננה תנוּעה של שחרוּר. גם בּאירוֹפּה ישנן תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שאינן תנוּעוֹת שחרוּר, וגם המזרח יש לוֹ אימפּריאַליזם משלוֹ, אימפּריאַליזם מזרחי. ראוּ את יחס עיראק לאַשוּרים ולכּוּרדים, ראוּ את פּחד המַרוֹניטים בּסוּריה. זהוּ אָפיה של התנוּעה הערבית. היא אינה מסתפּקת בּחוֹפש לעצמה אלא מבקשת שׂררה על כּל הבּא בּגבוּלה.

ולתנוּעה זוֹ מה יכוֹלים אנוּ לתת? כּלוֹמר, לתת נוֹסף למה שהם מקבּלים מאתנוּ בּין כּה וכה. כּספים, רוָחה – הם מקבּלים מאתנוּ גם בּלי הסכּם. ויש מי שמציע להם עתה אחוּזים הגוּנים של עבוֹדה ערבית בּמשק העברי. מה יכוֹלים אנוּ לתת למנהיגים הערבים? כּל הדברים הפּרוגרסיביים והסוֹציאַליים לטוֹבת הפּלח והפּוֹעל שאנחנוּ יכוֹלים להבטיח להם לא יקחוּ את לבּם. לא על כּך היוּ צריכים להילָחם. להם יש צוֹרך בּיתר-שלטוֹן בּארץ, בּיתר משׂרוֹת בּאַדמיניסטרציה, בּמשטרה. הנבטיח להם יתר-עַרביזַציה של המשטר? הנבטיח להם עליה, אשר לא תבקש שוּם חלק בּפּקידוּת, בּמשטרה, בּמשפּט, בּשירוּתים?

הסכּם וייצמן-פייסל מרמז מה הדרך היחידה להסכּם. אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית גדוֹלה הרוֹאָה לפניה בּרית ארצוֹת ערב כּמוֹ שראה פייסל, היתה יכוֹלה לבוֹא לידי הסכּם אתנוּ על פּרוֹבינציה קטנה זוֹ ששמה ארץ-ישׂראל, תמוּרת עזרה הגוּנה. אך מנהיגי הערבים בּארץ-ישׂראל, אשר כּל אַמבּיציוֹתיהם הן בּשלטוֹן כּאן, בּפּרוֹבינציה זוֹ, וכל מה שהיהוּדים עוֹשׂים בּארץ מצמצם את ערכּם וּמערער את הסטאטוּס הפּוֹליטי והסוֹציאַלי שלהם בּארץ – על מה יבוֹאוּ אתנוּ לידי הסכּם, מחוּץ לצמצוּמנוּ וּלקיצוּצנוּ? אם בּרגע פּוֹליטי מסוּים יתהווה מצב בּין-לאוּמי שערבים בּארצוֹת הסמוּכוֹת יראוּ צוֹרך בּעזרתנוּ אזי אוּלי ינוּסח חוֹזה אשר יבטיח את האַספּירציוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ על ארץ-ישׂראל. כּשרוֹצים להסבּיר לנוּ עד כּמה אנוּ זקוּקים לשלוֹם,

מפחידים אוֹתנוּ בּחזרת הפּוּרענוּיוֹת ואוֹמרים: האם כּכה נבנה? עוֹד מאוֹרעוֹת ועוֹד מאוֹרעוֹת? אין לנוּ אלא לענוֹת: כּן, כּכה נבנה. ואני אוֹמר כּן, לא מפּני שהפּרספּקטיבה של מלחמוֹת וּמריבוֹת מלבּבת אוֹתי, אלא מפּני שעדיין לא בּידינוּ טוּבנוּ וּשלוֹמנוּ. אי אפשר לבוֹא אלינוּ ולאמוֹר: שאם מסכּימים להסכּם פּוֹליטי, אזי תבנוּ את הארץ בּשלוָה וּבבטחוֹן, ואם לָאו – יהיו “מאוֹרעוֹת”. היוּ בּארץ מאוֹרעוֹת וּפוּרענוּיוֹת קוֹדם שקמה הציוֹנוּת הפּוֹליטית. הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת:

גדרה, נס-ציוֹנה וּפתח-תקוה, והשכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים היוּ יכוֹלוֹת לספּר הרבּה על התנפּלוּיוֹת עליהן. יש דבר-מה באֳפי הסביבה, בּמוּסר שלה לגבּי “הזר” והחלש, יש תרבּוּת של “ועל חרבּך תחיה”. ויש גם מצבים בּין-לאוּמיים, ויש איטליה-חַבּש, וגרמניה, ורוּסיה, וּמי יוֹדע מה עוֹד. וכל זה משפּיע. זה מר מאד וזה קשה מאד, אבל מי הבטיח לנוּ שנבנה בּקלוּת בּלי יסוּרים? נעשׂה כּל מה שנוּכל להפחית אוֹתם. אנוּ מצוּוים על זהירוּת. אנוּ מצוּוים על שיכּוּך הרוּחוֹת כּכל האפשר. אסוּר לנוּ להגיש גפרוּרים למחסן הדינמיט. ויש להוָתנוּ מי שמגיש גפרוּרים. אבל אין להגיד לנו: בּידכם למנוֹע כּל פּוּרענוּת. פּוּרענוּיוֹת מוּבטחוֹת לנוּ.

וּמאידך, הפּוּרענוּיוֹת אוֹמרוֹת לנוּ למַה אסוּר לנוּ להסכּים. אם היה עוֹד בציוֹנוּת לפני היטלר סוּג אנשים שיכוֹל היה להסתפּק בּציוֹנוּת קטנה, וּבישוּב קטן שישמש מרכּז רוּחני לעם הגדוֹל בּגוֹלה, – אנחנוּ כּפרנוּ בּזה, אמרנוּ תמיד: בּלי המוֹני ישׂראל גם תרבּוּת עברית נבוֹל תבּוֹל בּארץ-ישׂראל – הרי לאחר המצוּקה הגדוֹלה של יהוּדי גרמניה נשתנוּ הרבּה מוּשׂגים גם אצל המסתפּקים בּמוּעט. לאחר מה שעבר עלינוּ עכשיו נלמד עוֹד משהוּ: נדע כּי אם לא נהיה כּאן רבּים מאד, אם לא נסַגל לעצמנוּ קצב-גידוּל אשר יחַזק ויבצר אוֹתנוּ בּמהירוּת, נהיה כּאן בּגלוּת ישמעאל. אם ההסכּם יכוֹל לתת לנוּ גידוּל זה – נחתוֹם עליו בּשתי ידים. אך אין אנחנוּ יכוֹלים להיוֹת תלוּיים בּהסכּם.

---------

ענין ההבלגה מוּצג אצל כּמה אנשים כּרכרוּכיוּת אוֹ כּהתחסדוּת מצדנוּ, כּאילוּ אנוּ מתכּוונים לצדוֹק הרבּה. לא כן הוּא.

מצבנוּ מחייב אוֹתנוּ לשיקוּל-דעת. אנוּ שוֹמרים לא רק על 400,000 יהוּדים בארץ, כּי אם גם על העליה העתידה. ואנוּ מוּכרחים לדעת מה אנוּ מסַכּנים. אם נערים שלנוּ מגישים גפרוּרים לאש מתוֹך “רגש טבעי”, אנחנוּ צריכים לגעוֹר בּהם ולאמוֹר להם שהם חייבים לבלוֹם את הרגשוֹתיהם ולא לסכּן את עתידנוּ. אין כּל טעם, לא מוּסרי ולא פּוֹליטי, לנקוֹם בּשאֵר-בּשׂרוֹ של הבּא להרגנוּ. ולנגוֹע בּהבּא להרגנוּ לא נתן לנוּ השלטוֹן. עד אתמוֹל נקט השלטוֹן בּשיטה זוֹ: אם גנבוּ את הסוּס מן האוֹרוה צריך לסגוֹר את האוּרוה. בּרוֹב המקרים לא ניתן לנוּ לפגוֹש את האוֹיב, לגלוֹת את מאוּרתוֹ. יכוֹלנוּ רק לעשׂוֹת מעשׂי-התפּרקוּת שאינם אלא מעשׂי-שטוּת. האם בּכך נמצא שילוּמים לדמינוּ הנקיים אם ישָפך דם של איזה עוֹבר-אוֹרח, אשה אוֹ ילד, שלא חטאוּ ולא פּשעוּ? האם המנהיגים הערבים והרוֹצחים יבּהלוּ מזה? האם זה יעצוֹר אוֹתם? לחיוּב אין בּזה שוּם תוֹצאוֹת. לשלילה כּמה וכמה. בּטוּח אני שכּל אוֹיבינוּ, בּכל המחנוֹת, ציפּוּ לרגע שנצא בּדרך זוֹ. תעוּדת בּגרוּת פּוֹליטית היא בּשבילנוּ שהישוּב לא הלך בּדרך זוֹ. ויש להזהיר ממסקנה מזוּיפת, המהלכת בּחוּץ-לארץ, שהישוּב הוּא פּחדן והוּא מחכּה רק שה“גוֹרוֹדוֹבוֹי” יגן עליו. הוֹאיל והננוּ “ילדי-שעשוּעים” של כּלל ישׂראל רוֹצים לראוֹתנוּ מקוּשטים בּכל המעלוֹת. היהוּדי בּגוֹלה מוּתר לוֹ לסחוֹר בּשבּת ולאכוֹל טריפוֹת, אבל אוֹתנוּ הוּא רוֹצה לראוֹת שוֹמרי שבּת וּמקיימי מצווֹת. הוּא עצמוֹ יכוֹל להיוֹת פּחדן, אנחנוּ חייבים להיוֹת אמיצים. הוּא שמע שיש פּה שוֹמרים, גיבּוֹרים, רוֹכבים על סוּסים, מנַצחים, מטילים אימה על ערבים, והנה – אַכזבת-פּתאוֹם! כּלוּם רשאים אנוּ לאַכזב את מוּשׂגיו האידיאַליים? ואני אוֹמר, מתוֹך הכּרתי העמוּקה, כּי מעוֹלם לא הראה הישוּב גם בּמוּבן פיסי גבוּרה כּזאת ואוֹמץ-לב וכוֹח-הגנה כּמו שהוּא מראה עכשיו. צריך לדעת זאת גם בּשביל עצמנוּ, וגם לאמוֹר לעמנוּ למען יֵדע. שמירת התחבּוּרה בּארץ, עבוֹדת הנהגים, הגפירים, השוֹמרים והשוֹטרים, שמירת אנשי המשקים, עבוֹדת הנערים הקטנים העוֹמדים הכן לכל שליחוּת בּשעת סכּנה – כּמה אוֹמץ וּגבוּרה וּמסירוּת מוּשקעים בּזה יוֹם יוֹם ולילה לילה. וצריך גם להבין מה שינוּיים בּאוּ בּהגנת הישוּב. הגנה איננה ענין קפוּא שצוּרתוֹ נקבּעת פּעם אחת לדוֹרי-דוֹרוֹת. היה זמן והגיבּוֹר היה חוֹגר חרב. אחר כּך בּאוּ רוֹבים, דבר פשוּט יוֹתר, לא כּל כּך רוֹמַנטי כּחרבוֹת נוֹצצוֹת.

ואפשר שגם רוֹבים הנם רוֹמנטיים יוֹתר מצוֹללוֹת ותוֹתחים ואוירוֹנים. וגם האיסטרטגיה שלנוּ עכשיו אינה יכוֹלה להתלבּש בּרוֹמַנטיקה של ההגנה מאז. נכּיר בּשינוּיים. אין אנוּ בּתוּרכּיה. השלטוֹן אחר, התנאים אחרים, וצריך להבין את כּל רצינוּתם ולפעוֹל בּמסגרת הנתוּנה (חברים גם נפלוּ בגלל אי-ידיעת התנאים האלה). בּשבוּעוֹת האחרוֹנים, בּכל מקוֹם שהיתה כּל אפשרוּת שהיא רדפוּ והדפוּ ולא חיכּוּ לצבא ולשוֹטרים. מה היה לפנים בּישוּב? קבוּצה קטנה של שוֹמרים ואנשים צעירים שהפקירוּ את עצמם. עכשיו נוסעים בּאוֹטוֹמוֹבּילים נהגים, אנשים בּעלי משפחה, אבוֹת לילדים. על המשמר בּמשקים עוֹמדים אנשים שעשׂרוֹת שנוֹת עבוֹדה בּארץ מאחוֹריהם. כּבר שלוֹשה דוֹרוֹת עוֹמדים עכשיו בּמשמרוֹת. ולא יחידים אלא אלפים. זאת צריכים אנחנוּ לדעת למען עצמנוּ. וצריך להעביר הרגשה זאת ליהדוּת בּגוֹלה. ההגבה נתקלה בּקשיים שוֹנים, גם עליהם צריך להתגבּר ומתגבּרים. והמאמץ הגדוֹל של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס “שוֹטרים מיוּחדים” וגפירים, מה זאת אם לא צוּרה של הגנה לגלית, הדוֹרשת לא פּחוֹת אוֹמץ-לב והיא יוֹתר אֶפקטיבית מאשר הצוּרוֹת הישנוֹת של ההגנה.

--------

שוּב צפה השאלה של האחדוּת בּתנוּעה הציוֹנית. יש אוֹמרים: אחדוּת גם עם אלה העוֹמדים מחוּץ למסגרת ההסתדרוּת הציוֹנית, עם הצ"ח, ויש מתכּוונים ליצירת אחדוּת יוֹתר חזקה בּפנים.

אינני מאלה ששׂמחוּ ליציאת הרביזיוֹניסטים. חשבתי זאת לצרה. אני גם אשׂמח אם הרביזיוֹניסטים ישוּבוּ אלינוּ, אם כּי ידעתי את חטאיהם וליקוּייהם. אוּלם כּשמדבּרים על “איחוּד” צריך לדעת מה תכנוֹ הפּוֹליטי וּמה פּירושוֹ האִרגוּנִי. קוֹדם כּל מבּחינה פוֹליטית. אנחנוּ רוֹצים להיוֹת יוֹתר חזקים, אנחנוּ רוֹצים שהפּעוּלה הפּוֹליטית שלנוּ תהיה יוֹתר אפקטיבית וּתקָרב אוֹתנוּ למטרה. מה ערכּה של הצ"ח מבּחינה זוֹ? אין לראוֹת בּה תוֹספת כּוֹח: לא אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת, לא קשרים ולא חיזוּק אוֹתה הפּוֹליטיקה השקוּלה והמחוּשבת אשר מפלגוֹת האוֹפּוֹזיציה תוֹמכוֹת בּה.

והבּחינה האִרגוּנית מַהי? אילוּ בּאוּ הרביזיוֹניסטים ואמרוּ שהם רוֹצים לשוּב להסתדרוּת הציוֹנית, היינוּ אוֹמרים להם: בּבקשה. ההסתדרוּת הציוֹנית היא פּתוּחה. אין כּאן שאלה של סימפּטיה ואַנטיפּטיה. כּל מי שמכּיר בּיסוֹדוֹתיה, בּאִרגוּנה וּבמרוּתה יכוֹל להכּנס. אילוּ בּא ז’בּוֹטינסקי ואמר: אנחנוּ עוֹמדים בּחוּץ ונישאֵר בּחוּץ, אוּלם ננסה לראוֹת אֵילוּ פּעוּלוֹת ניתנוֹת להתאמה, היינוּ נוֹהגים בּוֹ כּשם שאנוּ נוֹהגים עם “אגוּדת ישׂראל”. אנחנוּ מוּכנים לעבוֹד עם כּל גוּף יהוּדי בּאוֹתם הענינים אשר עליהם אנוּ בּאים לידי הסכּם. אבל אי אפשר לבלי לראוֹת שמַה שז’בּוֹטינסקי מציע זהוּ שנטאז' פּוֹליטי. הוּא בּא ואוֹמר: דרוּשה סוֹכנוּת יהוּדית רחבה! הבה ונקים אוֹתה, כּשני שוּתפים שוים. לכם יש 600,000 חברים, לי יש אמנם קצת יוֹתר, 700,000, אבל אינני מקפּיד… חלק כּחלק ננהל את הענינים. אין צוֹרך להוֹכיח מה טיב המשׂחק הזה. הוּא שוֹלח אנשים לתוֹמַס, לבקש אוֹתוֹ שישפּיע וילחץ על וייצמן שיתאַחד עם ז’בּוֹטינסקי, וּבאוֹתה שעה אינוֹ חדל מכּתיבת מאמרים המשפּילים את הסוֹכנוּת. כּך אין מתאחדים.

ואשר לתוֹספת אחדוּת בּפנים, לא בּרוּר לי מהוּ הדבר הזה. רק לפני שנה בּחרנוּ בּאֶכּסקוּטיבה קוֹאַליציוֹנית, בּחרנוּ מתוֹך שידענוּ כּי אנוּ הוֹלכים לקראת ימים קשים. יכוֹל להיוֹת שלכל אחד ואחד מאִתנוּ היה קוֹשי בּזה. אוּלם חשבנוּ שזהוּ הפּתרוֹן בּשביל המצב הנוֹכחי ואיחדנוּ מסביב לאֶכּסקוּטיבה 90 אחוּזים של התנוּעה. מַהי איפוֹא כּונת הדיבּוּרים האלה עכשיו? תובעים “חזית מאוּחדת” בּציוֹנוּת. וּמה שיש לנוּ היוֹם הזה, בּהנהלה, האין זוֹ חזית מאוּחדת? מי הם איפוֹא המוּעמדים לחזית מאוּחדת? אם יש מפלגוֹת שאין להן אֵמוּן בּשליחיהן – יחליפוּ אוֹתם. אבל תמוּה הדבר שמבּיעים אֵמוּן לאֶכּסקוּטיבה וּמציעים להקים פוֹרמַציוֹת חדשוֹת, סינַטים ו“הרחבוֹת”. כּל מפלגה רצינית עוֹמדת בּקשר עם נבחריה. זוֹהי זכוּתה של המפלגה. הנבחר איננוּ איזה נוֹטבּל. הנבחר יוֹשב עם חבריו, דן אתם, מתיעץ אתם, אבל אם ישנה אֶכּסקוּטיבה מנבחרי כּל המפלגוֹת, הרי זהוּ הקשר שישנוֹ למפלגה עם האֶכּסקוּטיבה. אי אפשר ליצוֹר בּמקוֹם קשר חוּקי איזה קשרים בּלתי-חוּקיים. אם יש תפקידים מסוּימים שבּהם דרוּשה עזרה לאֶכּסקוּטיבה יבוֹאוּ המתנדבים. התנוּעה הציוֹנית איננה עשירה מדי בּכוֹחוֹת עבוֹדה שוֹנים, ואין להניח שהאֶכּסקוּטיבה תדחה את המתנדבים שיציעוּ עצמם לתפקידים שוֹנים. בּזה יש צוֹרך רב, אולם לא בּסינַטוֹרים.

---------

ועדה מלכוּתית עוֹמדת לפנינוּ. אין אנוּ יוֹדעים בּמה ידוּנוּ בּועדה זוֹ, איזה עלילוֹת נצטרך לסתוֹר, ועלינוּ לפיכך לעבּד את כּל השטחים. נסיוֹן לנוּ: שאוּ, סימפּסוֹן, פרינטש. עמדנוּ בּשער. נלחמנוּ. והיה ערך למלחמתנוּ, אם כּי לא כּל השׂטנה כּנגדנוּ בּוּטלה. מלחמה כּזאת יש לה ערך לשעה, ויש לה ערך לשנים. איננוּ שׂשׂים לקראת מלחמה זוֹ, אבל כּוֹפים אוֹתה עלינוּ. אין לנוּ אלא לצאת למלחמת-תנוּפה נגד הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתינוּ.

תמוּז תרצ"ו.