(בּאסיפת אחד בּמַאי 1936)

“וכל הארץ לי גרדוֹם”

לפני שלוֹשים ושלוֹש שנים אמר המשוֹרר העברי: “וכל הארץ לי גרדוֹם”. אָז, כּשבּיאליק נשׂא את קינתוֹ, והעוֹלם הישׂראלי נזדעזע כּוּלוֹ

לשמע פּרעוֹת קישינוֹב, אפשר שהיה בּזה עוֹד מן המליצה הגדוֹלה, מן הראִיה הרחוֹקה, מן התפיסה ההיסטוֹרית של גוֹרל ישׂראל. עוֹד היתה בּזה אמת של הזמן, אך לא אמת של המקוֹם. אבל מקישינוֹב ועד עכשיו עברוּ על ראשנוּ זוָעוֹת, אשר כּנגדן חָורוּ גם ימי קישינוֹב וגם פּרעוֹת 1905. גירוּש ספרד עם גזירוֹת חמלניצקי כּתוּמם בּאוּ עלינוּ. וּלפיכך מעמד פּוֹעלים, שעליו ועל עמוֹ בּאוּ כּדברים האלה, רשאי להתרכּז כּוּלוֹ בּכאבוֹ. כּל עוֹד אין אחרים רוֹאים את העוול נגדוֹ ואת היסוּרים שלוֹ בּכל מוֹראָם, חייב הוּא לראוֹת את עצמוֹ בּמרכּז העוֹלם ובמרכּז מלחמתוֹ.

כּוֹח מוּכּה, כּוֹח מדוּכּא, כּוֹח מוּשפּל, עוֹד יש לוֹ אפשרוּת של גאוּלה, אך בּתנאי אחד, אם הוּא עצמוֹ מכּיר בּעוול שנעשׂה לוֹ. ואפילוּ הוּא גלמוּד בּעוֹלם, ואפילוּ אין לוֹ עוֹזר וּמגן, אך אם חיה בּוֹ הכּרת צדקתוֹ עוֹד לא רחקה ישוּעה ממנוּ. וּבמכאוֹבנוּ אנוּ יש לשאוֹל: האם אנחנוּ עצמנוּ, אנחנוּ המוּכּים, אחיהם של הנדקרים והנשׂרפים בּשבוּעַיִם אלה, אֶחָיו של אותו אחד שנשׂרף בּכּביש, אשר אך זה עליו הנציב העליוֹן, האם חיים אנחנוּ בּהכּרה מלאה של צדקתנוּ?

לפני דוֹרוֹת לא ידענוּ שאלה כּזאת. אבוֹתינוּ שהוֹעלוּ על המוֹקד, אשר נסחבוּ למַרתפי האינקביזיציה, אשר נשחטוּ בּמאכלת הקוֹזַקים, היתה להם הכּרה מוּחלטת שיש להם עסק עם פּריצי חיוֹת. הם ידעוּ שאין להם כּוֹח נגד פּריצי חיוֹת, אבל אף רגע לא חָסרה להם הכּרת צדקתם הם. המעציב והמבייש בּיסוּרינוּ אָנוּ הוּא שכּמה מבּני דוֹרנוּ חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנוּ המוּחלטת.

נגד פּוֹרעים גוּפניים וּפוֹרעים רוּחניים

אנוּ חייבים להגן על עצמנוּ, ולא רק הגנה פיסית, על חיינוּ ועל פּרי עמלנוּ. לא נִתן את גוּפנוּ למכּים ואת נפשנוּ למעלילים. כּי היד המשַלחת בּנוּ את הפּגיוֹן ואת האֶבן ואת האֵש, היא גם משלחת בּנוּ את הדיבּה ואת העלילה. היד המשלחת בּנוּ את המות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינוּ וּלסלף את האמת שבּחיינוּ. ואָנוּ נתבּעים להגן על עצמנוּ לא רק מפּני הפּוֹרעים הגוּפניים, כּי אם גם מפּני פּוֹרעים רוּחניים, וּבהם גם המעיזים לדגוֹל בּשם הסוֹציאליזם, בּשעה שהם מסַלפים את תוֹכן הצדק והחירוּת שבּוֹ וּמחללים את שמוֹ.

מיטב דמנוּ

רצוֹנכם לדעת מהוּ טיב המאוֹרעוֹת שהתחוֹללוּ עלינוּ לפני חמש-עשׂרה שנה בּמאי 1921 ועכשיו בּאַפּריל 1936 – דייכם אם תתבּוֹננוּ בּדוּגמאוֹת מעטוֹת.

להבנת 1921 דיינוּ אם נעלה על לב את זכר בּרֶנֶר, מגדוֹלי היצירה, ממשפּחת אִיוֹב וירמיהוּ, מטוֹבי ההוֹגים והמרגישים הרבוֹלוּציוֹניים שבּדוֹרוֹת האחרוֹנים, אָדם אשר לא הדבּיק על עצמוֹ שוּם תּו ושוּם שלט של מפלגה ושל תנוּעה, אוּלם סֵבל כּל אָדם היה סבלוֹ, וּלכל רֶשע וּלכל שעבּוּד וּלכל צביעוּת וּלכל תרמית היה אוֹיב בּנפש. את זה רצחוּ. וּמרצחיו של זה דוֹגלים בּשם שחרוּר עֲרָב.

זעקת השׂדה

וּממאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים שוּב אך דוּגמה אחת בּלבד. לא אזכּיר את חברינוּ, התמימים והישרים, שנשׂאוּ את נפשם לשלוֹם וּלאַחוַת-עמים. אזכּיר רק את כּאֵב הצוֹמח, את זעקת השׂדוֹת המוּצתים, את אנקת העצים הכּרוּתים. וּמן הראוּי שנכּיר גם בּתוֹכן האנוֹשי והסוֹציוֹלוֹגי של מעשׂי-“מרד” אלה.

אם יש בּימינוּ ציבּוּר בּעוֹלם הרשאי להתבּרך כּי הוּא עוֹשׂה משהוּ בּאמת להגשמת הסוֹציאַליזם, שהוּא סוֹלל דרכים לחיי-חברה סוֹציאליסטיים, שאינוֹ עוֹסק רק בּדיבּוּרים על אוֹדוֹת סוֹציאליזם, כּי אם גם טוֹרח להכין את “השבּת הסוֹציאליסטית” בּמוֹ ידיו, אם יש בּימינוּ ציבּוּר כּזה בּעוֹלם, הרי זה ציבּוּר משקי העוֹבדים בּארץ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים. עמלם הוּא הנקי והטהוֹר שבּעמל בּני-אָדם, כִּי הוּא מבקש להתרחק מכּל אבק ניצוּל-הזוּלת וּמשלטוֹן אדם בּאדם לרע. עמל זה, מן האבן הראשוֹנה בּבנין המשק ועד הטיפּוּל בּציץ הרך בּיוֹתר, מלוּוה הרגשת אחדוּת-הגוֹרל וסוֹלידריוּת עם כּל האנשים העוֹבדים בּעוֹלם, מלוּוה מאמצי יצירה ותרבּוּת אשר עוֹד יתנוּ את יבוּלם. ועל העמל הזה, על נקוּדוֹת-העבוֹדה הללוּ, על האיים הסוֹציאליסטיים הללוּ, עליו הוּנף הקרדוֹם, בּנטיעוֹתיו שוּלח הגרזן, בּשׂדוֹתיו שוּלחה האֵש. והמשַלחים את

היד המקצצת והמבערת דוֹגלים בּשם “המוֹני עמלים”, בּשם “הגנת הפּלחים”. אין לך מוֹפת חוֹתך יוֹתר לתוֹכן המלחמה אשר נלחמים בּנוּ מן השׂדוֹת השׂרוּפים שלנוּ.

וּבשעה זוֹ חייבים אָנוּ לא לחפּשׂ ניחוּמים קלים, ולא לאמוֹר: “שלוֹם שלוֹם” ואין שלוֹם, כּי אם לראוֹת את חגוֹרת-הדמים, את בּרית האיבה אשר הקיפה אוֹתנוּ. לראוֹת אוֹתה בּכל רשעתה, בּכל סכּנוֹתיה, ואָז אוּלי נמצא גם את הכּוֹח לעמוֹד בּפניה.

“שיטת” השלטוֹן

וּבשעה שאני סוֹקר את בּרית האיבה אשר הקיפה אוֹתנוּ בּימים האלה, אַל תתמהוּ אם אתחיל לא מן החוֹרני המשוּסה, אשר איננוּ יוֹדע את מי הוּא רוֹצח ולמה הוּא עוֹשׂה זאת, ולא אתחיל אף בּמנהיגיו-שוֹלחיו, היוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים. לכאבִי וּלהַוָתנוּ עלי להתחיל מממשלת הארץ.

אין חלקי עם אלה המוֹצאים נחמה גדוֹלה וסיפּוּק רב בּדברי מחאָה. בּנעוּרַי שׂבעה נפשי דברי מחאָה נגד ממשלוֹת, וּבלכתי הנה חשבתי כּי כּאן תינתן לנוּ אפשרוּת של עשׂיה, ללא צוֹרך להוֹציא את רוּחנוּ בּמחאוֹת. אין חלקי עם אלה המאמינים כּי בּמצאם בּשלטוֹן את השׂעיר לעזאזל יוּקל עליהם. וכן אינני מאלה המוּכנים להחליף את האימפּריאַליזם האנגלי בּאימפּריאַליזם אחר טוֹב ממנוּ, בּאימפּריאַליזם הערבי, למשל, אוֹ בּאיזה אימפּריאַליזם אחר הלוֹטש עינים לארץ-ישׂראל. רחוֹקים אנוּ מכּל שעשוּעי-בּוֹסר פּוֹליטיים. אבל איננוּ יכוֹלים. איננוּ רשאים להעלים עין מן האחריוּת האיוּמה שקיבּל על עצמוֹ שלטוֹן הארץ בּתקוּפה האחרוֹנה, ובעשׂרת הימים האחרוֹנים, בּיחוּד. לא ננַקה אוֹתוֹ מאחריוּתוֹ.

על עוֹרנוּ ועל בּשׂרנוּ, על דמנוּ, נוֹהג שלטוֹן הארץ בּשיטה ליבּרליסטית מיוּחדת בּמינה. הוּא רוֹעה את שוֹפכי דמנוּ, המעלילים,

המשַסים, המחריבים, המַציתים, בּ“מקל-נוֹעם”, וגם לא בּמקל, כּי אם בּנוֹעם בּלבד. יחס כּזה לשוֹפכי-דם, למשסי עם בּעם, למהרסי החיים הכּלכּליים, זהירוּת כּזאת בּכבוֹדם, לא לפגוֹע בּהם, חלילה, בּשוּם דבר, לא אזהרה, לא משפּט, לא חקירה, לא מעצר – היכן תמצאוּ דוּגמתוֹ בּרחבי האימפּריה הבּריטית? שלטוֹן הארץ, בּא-כּוֹחה של בּריטניה רבּתי, לא מצאה ידוֹ אפילוּ לשלוֹח אוירוֹן ליפוֹ, כּדי שירגישוּ שיש עין רוֹאָה. שנים-עשׂר יוֹם לאחר הרציחוֹת בּיפוֹ עדיין לא הוּבא בּפני השוֹפט-החוֹקר בּלתי אם נאשם אחד, שנמסר לדין כּנאשם בּרצח בּלא כּוָנה תחילה – לא התכּוון, חס וחלילה, לרצוֹח, ודאי התכּוֹנן לדבר-מצוה. השלטוֹן האדיר אין ידוֹ מַשׂגת להסיר את המסמרים אשר ידים “נעלמוֹת” מפזרוֹת בּדרכים. השלטוֹן הזה, אשר בּאנגליה הוּא יוֹדע לשׂים קץ לשביתה של אלפי מאוֹת פּוֹעלים, אם הוּא רוֹאה בּה סכּנה לעצמוֹ, אוֹ לשלוֹם המדינה כּפי שהוּא מבין אוֹתוֹ, כּאן בּארץ לא רק שאינוֹ יוֹדע לעשׂוֹת זאת, כּי אם איננוּ מעיז להגן על מי שאיננוּ רוֹצה לשבּוֹת, על מי שאוֹנסים אוֹתוֹ לשבּוֹת, איננוּ מעיז להגן על חַמר ערבי מסכּן, המביא ירקוֹת לשוּק. אוֹתוֹ השלטוֹן היוֹדע לשלוֹח לבית-הסוֹהר פּוֹעלים יהוּדים, העוֹמדים בּמשמרוֹת שקטוֹת על יד פּרדסי יהוּדים מנַשלים, מפּני שהוּא רוֹאה בּמשמרוֹת הגזעיוֹת סכּנה לשלוֹם העמים בּארץ, איננוּ מוֹצא שיש משהוּ בּלתי-חוּקי בּמשמרת ארצית וּבשביתה “כּללית” של עם נגד עם! השלטוֹן משתתף בּצערנוּ, אך איננוּ מוֹנע את צערנוּ. וגם כּשהוּא שוֹלח אלינוּ משמרוֹת שוֹטרים וחיל-הסְפָר, הרי תחת חטמם עוֹקרים את עצינוּ וּלעיניהם מציתים את שׂדוֹתינוּ! ובאוֹתה הדרך אשר בּה עבר נציב הארץ, עם כּל השמירה המעוּלה, היאה לוֹ, יכוֹל להישׂרף נהג עברי מבּלי שכּוֹחוֹת המשטרה ירגישוּ בּדבר!

“שיטה” זוֹ איננוּ יכוֹלים שלא לראוֹת בּה דבר-מה אכזרי, עוֹמד על דמנוּ, מתנכּר ליסוּרינוּ! ואם זאת רק רשלנוּת בלבד, הרי זוֹ רשלנוּת פּוֹשעת, אשר עליה חייב השלטוֹן ליתן דין-וחשבּוֹן, לא רק בּפני ההיסטוֹריה שלנוּ, כּי אם בּפני המדינוֹת, חמישים וּשתים בּמספּר, אשר האמינוּ לוֹ והסמיכוּ אוֹתוֹ לשלוֹט בּארץ הזאת וּלפקח על בּניננוּ. יש לנוּ עם שלטוֹן הארץ חשבּוֹנוֹת מרים גם בּימים רגילים. יש שאלה של יחס צוֹדק אלינוּ, ושל מילוּי התחייבוּיוֹת. אבל יש משהוּ שכּל שלטוֹן, ואפילוּ שלטוֹן שעינוֹ רעה בּנוּ, חייב בּוֹ: בּטחוֹן החיים, בּטחוֹן היצירה, בּטחוֹן הקנין. ואת הדבר הזה, שהוּא מוּשׂכּל ראשוֹן לכל שלטוֹן תרבּוּתי, אין ממשלת הארץ יוֹדעת לסַדר, והיא מטפּלת בּוֹ בּרוֹב “דיפּלוֹמַטיה”. ויש רוֹשם שכּדי שנקבּל סוֹף סוֹף את הדבר הזה, לאחר שבוּעַיִם של “ישַׂחקוּ הנערים”, תוֹאיל בּריטניה רבּתי לשלשם בּקיצוּץ אפשרוּיוֹת חיינוּ בּארץ הזאת.

מי הביא בּגבוּלנוּ את המדבּר?

בּמה שמתרחש עכשיו בּארץ אין אנוּ יכוֹלים לראוֹת דבר שבּהפתעה. שלטוֹן שמתפּאר בּזה שהוּא נוֹתן “בּטחוֹן” לארץ איננוּ צריך לטפּח בּמוֹ ידיו כּמה יסוֹדוֹת העלוּלים לערער כּל בּטחוֹן. הנה הכּרנוּ על עוֹרנוּ ועל בּשׂרנוּ מה זאת החדרת המִדבּר לארץ-ישׂראל. בּכל מקוֹם, וגם בּמדינוֹת דוֹברוֹת ערבית, יש מלחמה בּין הציביליזציה וּבין המדבּר. מדינת מצרים ניהלה מלחמה עם המדבּר, וגם סוּריה ועיראק מפחדוֹת מפּני המדבּר ונלחמוֹת בּוֹ. לא ראינוּ שממשלה ציביליזטוֹרית תפתח לרוָחה את שעריה בּפני פּשיטת המדבּר. וּבארצנוּ, בּמקוֹם שקיימת תחוּקה חמוּרה של העליה ורגוּלציה קפּדנית ו“עבריינים” מבּני העם שהוּכּרה זכוּתוֹ לעלוֹת נרדפים ונסחבים לכּלא וּנדוֹנים לגירוּש, בּארץ זוֹ הכניס השלטוֹן לארץ אלפים, כּמה אלפים – מי יִמנה? – של בּני מדבּר, הכניס אוֹתם בּלי סרטיפיקטים, בּלי סוֹכנוּת, וּבלי משׂא-וּמתן על “שדיוּל”, בּלי תשלוּם לירה לגוּלגוֹלת, בּלי “המלצוֹת” של קרוֹבים, בּלי בּדיקת מצב “ההוֹן”, בּלי לחקוֹר למקוֹרוֹת עבוֹדה ולעתיד האוּכלוֹסים בּארץ. ולא רק שאינוֹ רוֹדף אוֹתם, כּאשר הוּא רוֹדף את הבּלתי-חוּקיים מישׂראל, כּי אם מעסיק אוֹתם בּעבוֹדוֹת שלוֹ, של השלטוֹן עצמוֹ, ואפילוּ דוֹאג לשיכּוּנם מקוּפּת משלם המסים. האוּמנם רק רשלָנוּת? רק חוֹסר-דאגה וּראיית הנוֹלד? רק טוּב-לב לגבּי בּן-עֵבר-הירדן (אשר לנוּ אסוּר לבוֹא בּגבוּלוֹ) וּבן-סוּריה, המִסכּנים, אשר להם אמנם יש ארצוֹת לרוֹב, אלא שאין להם “יהוּדים” שאפשר להתחמם לאִשם וּלהתפּרנס מהם וּלקלל אוֹתם ולראוֹת בּהם מפלצת, שבּכל שעת-כּוֹשר מוּתר לרוֹצץ את גוּלגלתם. ואת זאת עלינוּ לקבּל כּרשלנוּת בּיוּרוֹקרטית ותוּ לא?

אין אני שׂוֹנא למדבּר, וגם אין אני בּז לוֹ. אדרבּא. יש בּוֹ כּמה צדדים מרהיבים את העין. רבּים מן המערב יש להם ודאי חוּלשה לכל מיני חזיוֹנוֹת אֶכּסוֹטיים. אוּלם אין אנוּ יכוֹלים לבנוֹת את הארץ בּרוֹמַנטיקה בֶּדוית. ואני אוֹמר: בּן המדבּר מקוֹמוֹ בּמדבּר. ילכוּ לשם אנשי תרבּוּת ויחקרוּ אוֹתוֹ ויתלהבוּ ממנוּ,

אם הם מוּכנים לכך. אבל אנחנוּ בּאנוּ הנה לא כּדי להמציא פּרנסה לבֶּדוים מסוּריה וּמעֵבר הירדן, כּי אם כּדי להציל את אחינוּ מחוּרבּן, מכּלָיה. לשם כּך אנוּ משקיעים פּה כּל מה שיש לנוּ, בּגוּף וּברוּח. לא קיבּלנוּ עלינוּ לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל ארץ-מקלט לבני-המדבּר.

בּשעה שסמוּאל חילק בּיד רחבה את אדמוֹת בּית-שאָן, ללא כּל צדק לגבּי עמנוּ וּללא כּל הבנה ואחריוּת לעתיד הארץ וּלפיתוּחה החקלאי, היה לזה תירוּץ פּוֹליטי: “ניַשב את הבֶּדוים על הסְפָר, ונקים משמר בּפני פּשיטת המדבּר עלינוּ”. והנה, בּרוּך השם, האדמוֹת הללוּ עברוּ מאז מיד ליד, אלפי דוּנמים מהם נתרכּזוּ בּידי אֶפנדים, אוֹצרוֹת המים שבּהן נוֹזלים יוֹמם ולילה

לבטלה, וּקצתן נמכּרוֹת בּמחירים גבוֹהים לעוֹלה היהוּדי. האדמוֹת הללוּ אינן משמשוֹת שמירה בּפני המדבּר. והנמלים שבּחיפה וּביפוֹ, ירוּשלים העיר, והמוֹשבוֹת העבריוֹת, הם הם שנעשׂוּ אבן שוֹאבת למדבּר. הימָצא כּוֹח כּזה לעם העברי, שיבנה גם את עצמוֹ וגם את שכניו בּארץ, וגם את בּאי המדבּר?

מרד בּאַהדת הרדיוֹ הממשלתי

וּמה המחשבוֹת המתעוֹררוֹת בּנוּ למראה האדיבוּת והאַהדה היוֹצאת מן הכּלל של השלטוֹנוֹת, לשביתה “הַמהפּכנית”, כּביכוֹל? הראיתם איזוֹ מדינה, אשר בּה תנוּעה מוֹרדת כּביכוֹל המסַדרת שביתוֹת והפגנוֹת וּמנסה להשבּית את הנמלים והתעבוּרה, וּמביאה לידי הצתוֹת וּרגימוֹת, תזכּה לכל אוֹתה הסימפּטיה והפּרסוּם הידידוּתי, כּאשר הוּא ניתן בּיד רחבה בּידי שלטוֹנוֹתינוּ? כּשמאה חוֹרנים עזבוּ את העבוֹדה מוֹדיע על כּך הרדיוֹ, אבל אם אחריהם בּאוּ מאוֹת פּוֹעלים אחרים, אין זה ענין לרדיוֹ הממשלתי לפרסם. ואין הרדיוֹ מעיז, חלילה, להסבּיר למדינה כּי אין צוֹרך להיגָרר אחרי המסיתים. ואף אין הוּא מספּר על כּל אלה הנאנקים מחמת ההסתה והכּפיה והאִיוּמים וּמעשׂי-הטרוֹר, שרוֹצים להשתחרר מאפּוֹטרוֹפּסוּת זוֹ ואין עוֹזר להם.

הבּרית המשוּלשת

מזל מיוּחד לשביתה מַהפּכנית זוֹ, שיש לה ידידים ותוֹמכים רבּים. כּיוֹם הזה איננוּ יוֹדעים עדיין את כּל השוּתפים ל“מרד” הזה כּביכוֹל, איננוּ יוֹדעים מה הם מקוֹרוֹת הכּספים המאַפשרים להחזיק מחנוֹת שלמים של הוֹלכי-בּטל. איננוּ יוֹדעים אם אמנם נעשׂוּ פּתאוֹם אמידי הערבים נדיבים גדוֹלים. מעוֹלם לא ראינוּ אוֹתם בּנַדבנוּתם למטרוֹת של ציבּוּר. ודאי יבוֹא יוֹם ויפָּתחוּ אַרכיוֹנים, והרבּה דברים יתגלוּ אז לפנינוּ. הנה העתוֹנוּת הגרמנית מתמוֹגגת מנחת. ואיטליה מתענינת מאד מאד. ולא אלה בּלבד. הנה עוֹד שלטוֹן אחד, שבּאי-כּוֹחוֹ מתיחסים בּגלוּי בּסימפּטיה אַקטיבית, עד כּדי הדפּסת כּרוּזים יוֹם יוֹם בּדרישה לתמוֹך בּשביתה וּלהצטרף אליה. כּזאת עוֹשׂים בּאי-כּוֹח הקוֹמאינטרן בּארץ-ישׂראל. הראיתם מימיכם איזוֹ תנוּעה מַרדנית שזכתה לכך ששלטוֹן הארץ ינהג בּה ידידוּת וכבוֹד וסימפּטיה, והיטלר וּמוּסוֹליני ושלטוֹן סטאלין יוֹשיטוּ לה יד? מזל! אכן, תנוּעת “שחרוּר”, אשר מכּל קצוי תבל, כּוּלם כּאחד, הבּיוּרוֹקרט הבּריטי, והסוֹכן הנאצי, והתעמלן הפאשיסטי, וּשליח הקוֹמאינטרן – כּוּלם מאוּחדים בּתמיכתם בּה.

“עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”

אוּלם החזיוֹן הזה, החזיוֹן של תמיכת הקוֹמאינטרן, איננוּ דוֹמה בּשבילנוּ, לא מבּחינה מוּסרית ולא מבּחינה פּוֹליטית, לתמיכה של אנשי מוּסוֹליני ואנשי היטלר. מפּני שהתמיכה הזאת מתחפּשׂת בּמסוה של אידיאוֹלוֹגיה רחמנית, החרדה לפּלח המסכּן וּלחירוּתם הלאוּמית של בּני-ערָב; והעיקר מפּני שהיא ניתנת בּצינוֹרוֹת יהוּדיים; אמנם יהוּדים פּתוֹלוֹגיים, חוֹלי-רוּח, חוֹלי שׂנאה לעמם וּלכל מה ששייך לעמם, חוֹלי התבּטלוּת, הנוֹשׂאים בּקרבּם חַידקים של “עבדוּת בּתוֹך המהפּכה”.

מחיאת-הכּפּים לשפיכת-הדמים הזאת, השׂמחה לדחיקת הפּוֹעל העברי, השׂמחה לכל אֵיד יהוּדי בּאה עכשיו מאנשים שנוֹלדוּ על בּרכּי עמנוּ, אנשים אשר מי יוֹדע, אוּלי גם בּאוּ בּשעתם לארץ מתוֹך אילוּ געגוּעים לאוּמיים!

היוֹדע עם מן העמים נגע כּנגענוּ, צרעת כּצרעתנוּ?

מימי יציאת מצרים נשתמר בּידינוּ זכּרוֹן בּלתי-מחוּוָר על איזה שבט שתפקידוֹ היה “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. “עמלק” היה שמוֹ של אוֹתוֹ שבט. יש סבוּרים שזה היה איזה שבט שֵמי קרוֹב לנוּ. וכנראה, שבּכל שעה של יציאה ועליה מוֹפיע גלגוּל חדש של עמלק. ועל כּך נאמר: מלחמה בּעמלק מדוֹר דוֹר. ואף תפקידה של הפּק"פּ הוּא “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. והיא מגדלת אצלנוּ צמחי בּאוּשים, אשר בּשבילם דמנוּ אינוֹ דם ויסוּרינוּ אינם יסוּרים. כּל בּרית של יהוּדי עם יהוּדי היא בּשבילם פּסוּלה, ריאַקציוֹנית. אבל הבּרית של פּוֹרע עם פּוֹרע, הבּרית של מוּפתי עם אֶפנדי, הבּרית של קנאוּת מוּסלמית עם צעירי בּעלי-אחוּזוֹת היא בּשבילם מלחמת-חירוּת, היא בּשבילם חזית עממית פּרוֹגרסיבית. היש עם בּעמים אשר מבּניו הגיעוּ לידי סילוּף כּזה, שׂכלי ונפשי, שכּל מה שעוֹשׂה עמם, כּל יצירתוֹ וכל יסוּריו הם בּזוּיים וּשׂנוּאים, וכל מה שעוֹשׂה אוֹיב עמם, כּל שוֹד וכל רצח וכל אוֹנס ממלא את לבּם רגש הערצה והתמַכּרוּת? אכן, בּרוּסיה בּ-1881, בּעצם ימי הפּרעוֹת, ישבוּ בּנים ובנוֹת לעם ישׂראל והדפּיסוּ בּחשאי, מתוֹך מסירוּת-נפש, פּרוֹקלַמַציוֹת,

הקוֹראוֹת לפּוֹגרוֹמים, מתוֹך תקוה שהדם היהוּדי שישָפך יעזוֹר להתקוֹממוּתוֹ של המוּז’יק הרוּסי. אכן, יוֹדעת ההיסטוֹריה העברית כּל מיני רנגטים ודגנרטים. צוּרוֹת שוֹנוֹת ל“שמד”!

כּל עוֹד אפשרי הדבר שיבוֹא ילד יהוּדי לארץ-ישׂראל, ילד שטוּפּח על ידי יסוּרי העם וּמַשׂא-נפש של דוֹרוֹת, וכאן ידבּקוּ בּוֹ חַידקים של שׂנאה לעצמוֹ, של “עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”, ויטרפוּ עליו את דעתוֹ עד כּדי כּך שיראה את הגאוּלה הסוֹציאלית בּנאצים הפּלשׂתינאים, שהצליחוּ לרכּז כּאן בּארץ את האנטישמיוּת הזוֹאוֹלוֹגית של אירוֹפּה עם תאוַת הפּגיוֹן שבּמזרח – אַל ידע מצפּוּננוּ שקט.

אנוּסי ישׂראל בּססס"ר

עלינו להיכּוֹן. מה שעבר עלינוּ עכשיו אינוֹ התפּרצוּת ספּוֹנטנית, כּי אם פּרי בּשל של קוּרס פּוֹליטי, אשר אוֹתוֹתיו התחילוּ להיוֹת מוּכּרים בּזמן האחרוֹן. אין להניח שהקוּרס הזה יצא מתוֹך ימי-הדמים מבּלי שיכרוֹך בּהם תוֹצאוֹת פּוֹליטיוֹת, מבּלי שיעמיד אוֹתנוּ למחרתם בּנסיוֹן פּוֹליטי חמוּר. וּשאלת חיינוּ עכשיו היא: כּיצד נעמוֹד בּנסיוֹן הזה, כּיצד נעמוֹד בּפני כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים המעוּנינים כּרגע בּתסבּוֹכת בּמזרח. מניתי גם את הקוֹמאינטרן, והוֹאיל ועוֹד ישנם בּינינוּ אנשים תמימים המבדילים בּין הפּק"פּ לבין הקוֹמאינטרן, וּבין זה לבין המדינה הסוֹביטית, עלי להתעכּב משהוּ גם על תפקידה הישר של מדינת הסוֹביטים.

נמצא פּה נוֹאם שראה להעלוֹת על נס את הזכוּת הגדוֹלה של המדינה הסוֹביטית שאין בּה פּרעוֹת בּיהוּדים, וּמכּאן – שרק משטר סוֹביטי יוֹדע להגן עלינוּ מפּרעוֹת. האמת הפּשוּטה בּיוּתר יוֹדעת כּי יש עוֹד מדינה רבּת אוּכלוֹסים יהוּדים והיא קפּיטליסטית שבּקפּיטליסטית, ואף בּה אין פּרעוֹת – אלה הן ארצוֹת הבּרית של אמריקה. אוֹי לנוּ שאפשר להציע שנקבּע את יחסנוּ על פּי זה. אכן, יש בּרוּסיה שלטוֹן תקיף, השׂם קץ להרבּה דברים שהוּא רוֹצה לשׂים קץ, והוּא מבריח מן השטח העליוֹן כּמה כּוֹחוֹת שאינם לרצוֹן לוֹ, והוּא גם מרסן את האַנטישמיוּת הנפוֹצה מאד מאד בּרוּסיה. אינני יוֹדע אם לשלטוֹן סוֹציאליסטי מגיעה על זאת תוֹדה. על כּל פּנים, אנחנוּ זוֹקפים זאת לזכוּתוֹ.

אולם האוּמנם כּבר הגענוּ לידי כּך שאנוּ מסתפּקים בּזה שלא ישפּכוּ את דמינוּ ולא ישסוּ בּנוּ את הכּלבים? הלא אנחנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאנשים, כּעם בּעל תרבּוּת שלוֹ, כּעם בּעל לשוֹן שלוֹ, כּעם הקשוּר לארצוֹ ולהיסטוֹריה שלוֹ, וּמחוּבּר עם שאָר חלקי עמוֹ המפוּזרים בּארצוֹת. האוּמנם נכּיר טוֹבה על שנוֹתנים לנוּ את גוּפנוּ ונוֹטלים את נפשנוּ?

האוּמנם יכוֹלים אנוּ לשכּוֹח אפילוּ לשעה אחת, שבּתנאי המשטר הסוֹביטי, בּמקוֹם שמכּירים בּכל מיני זכוּיוֹת לאוּמיוֹת של עממים וּשבטים, נגזר על לשוֹננוּ שהיא קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנית ונאסר על אחינוּ כּל קשר עם תנוּעת התחיה של עמם, עם ספרוּתם העברית, וּבחוֹזק-יד הוּתק הקשר עם ארצם, ונעשׂה הכּל כּדי לקרוֹע אוֹתם מעל העם העברי? החלק היוֹתר יוֹצר, היוֹתר פּוֹרה, שהיה בּעם העברי, שלוֹשה מיליוֹנים יהוּדי רוּסיה נתוּנים בּמצב של שׂריפת נשמה וגוּף קיים, נגזלה מהם הרשוּת לבוֹא אלינוּ ולחיוֹת אתנוּ. ואפילוּ אינם יכוֹלים לדעת מה אתנוּ, והם אנוּסים להתפּרנס רק משקרים וּמעלילוֹת. היכוֹלים אנוּ לקווֹת שבּבוֹאנוּ לתבּוֹע את עלבּוֹננוּ בּפני חֶבר הלאוּמים – יקוּם בּא-כּוֹחה של רוּסיה הסוֹביטית ויתמוֹך בּנוּ ולא יהיה לצרינוּ?

התרוּפה הגוֹאלת

א' בּמַאי הוּא בּשביל סוֹציאליסט רציני יוֹם הדין. ואם תשאלוּני, לאוֹר החשבּוֹן הנוּגה ביוֹם זה, מה לעשׂוֹת? אוֹמַר לכם בּגילוּי-לב: אין בּידי תרוּפה כּזאת שרוֹשמים אוֹתה וּבוֹלעים אוֹתה וחסל סדר יסוּרים. תרוּפה כּזאת אין עמי. יש יוֹדעים. הם אוֹמרים לנוּ: יש דרך! הסוֹלידריוּת עם הפּוֹעל הערבי היא תגאלנוּ. תגאלנוּ מן הכּל, מן האימפּריאליזם וּמן המוּפתי וּמן האֶפנדים וּמן

היֶבסֶקציה. חלילה לי לזלזל בּערך של סוֹלידריוּת בּין-לאוּמית. כּל עם שהוּא מדוּכּא בּיוֹתר זקוּק לה בּיוֹתר. ועם כּעמנוּ יהיה תמיד הראשוֹן, ואף היה הראשוֹן תמיד, להשתוֹקק וּלסַייע לכל גילוּי נאמן של שלוֹם עמים (ולא אחת העלה קרבּנוֹת על מזבּח של שלוֹם כּוֹזב). אוּלם מי שרוֹאה את הסוֹלידריוּת הבּין-לאוּמית כּדבר אשר יקוּם בּמאמר, איננוּ אלא מַשלה.

בּרית, הסכּם, ידידוּת, אַחוה, סוֹלידריוּת הם מן הדברים שמַצריכים, לפַחוֹת, שנַים. ועד שלא יהיוּ שנַים אין “השידוּך” יכוֹל לקוּם, כּל כּמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילוּ שבּן-זוּג אחד תישָׂרף נפשוֹ בּלהבה משפעת אהבה. אני מאמין שיבוֹא יוֹם ואנחנוּ נַגשים את הסוֹלידריוּת הזאת. אבל היא לא תבוֹא רק מפּני זה בּלבד שנחליט להטיל אוֹתה על זוּלתנוּ.

יש מוּמחים להסבּיר לנוּ מה רב היה אָשרנוּ אילוּ הצלחנוּ לאַרגן את הפּוֹעל הערבי. אני מסכּים. אני מסכּים שאילוּ הצלחנוּ בּכך היה זה בּאמת טוֹב מאד. לוּ היה הפּוֹעל הערבי נאמן למעמדוֹ, משתחרר משלטוֹן האֶפנדי וּמקנאה דתית וגזעית, דוֹרש שׂכר טוֹב בּעבוֹדתוֹ, והיה מתנגד לעליה מן המדבּר ולעבוֹדה בּלתי-מאוּרגנת ותוֹמך בעליה יהוּדית, היה זה מעשׂה רב גם מבּחינה ציוֹנית. אוּלם למדנוּ משהוּ מהנסיוֹן ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּמשך מאָה שנים: אין מעמד פּוֹעלים של עם אחד משחרר וגוֹאל וּמאַרגן ונוֹתן תוֹרה למעמד פּוֹעלים של עם שני. הכּלל של אוֹטוֹאֶמנסיפּציה חל גם על תנוּעת הפּוֹעלים. ואם הפּוֹעל הרוּסי עשׂה מה שעשׂה הרי זה לא מפּני שאנחנוּ הטלנוּ עליו את הסוֹלידריוּת. ודאי אפשר לשלוֹח לכל מקוֹם אנשי תעמוּלה, מיסיוֹנרים. אפשר לנסוֹע גם לכוּש וּלהביא לשם דברי-הטפה. אבל מכּאן לא תקוּם תנוּעה. תנוּעת פּועלים לוֹחמת לא תקוּם, אלא אם כּן מארץ תצמח. ורק אָז, כּשהיא קמה מתוֹכה, יש מקוֹם לברית.

ואלה מאתנוּ שהם יוֹדעים בּבהירות את הדרך כּיצד מקימים בּידים תנוּעת פּוֹעלים אצל עם אחר, והיוֹדעים כּיצד לגשת ולקחת את לבּם של הפּלחים הערבים ושל הפּוֹעלים הערבים בּמוֹשבוֹת, וכיצד לעשׂוֹת מהם תנוּעה סוֹציאליסטית לוֹחמת ורדיקלית, לא חלילה כּמוֹ פּוֹעלי אירוֹפּה, הפּשרנים והמפגרים, אלה אוּלי ילַמדוּ אוֹתנוּ כּיצד נביא בּברית אחת את הפּוֹעלים והעמלים מבּני עמנוּ, אשר חיוּ בּין עמי המזרח, ועדיין לא למדוּ לדבּר אִתם וּלהבין לרוּחם וּלצרכיהם. והלוָית חזן, הרת-הפּוּרענוּת, האם לא גילתה לפנינוּ את פּשענוּ הכּבד, ואת מיעוּט כּשרוֹננוּ וּמיעוּט הבנתנוּ – האם לא יֶחורוּ פּניכם מבּוּשה, לשוּב וּלדבּר רמוֹת על התרוּפה הבּדוּקה אשר אתם שוֹלטים בּה?

אין ספק עכשיו שאנוּ נכנסים לתקוּפה של נסיוֹנוֹת קשים, קשים לנוּ וקשים לכל העם העברי, לנוּ וּלכל החלוּצים המחכּים בּשערי הארץ. אפשר הרגשתם היוֹם בּטלגרמה קטנה בּת שלוֹש שוּרוֹת בּ“דבר”, כּי בּפּוֹלין התאַבּד חלוּץ לשמע הידיעוֹת שבּאוּ מארץ-ישׂראל. לבּי עליך, חבר אוֹבד, המסַמל את מכאוֹב העם, אשר אין לוֹ חיים אם ניטלת ממנוּ תקותוֹ האַחרוֹנה. אַך לא צדקת, חבר. לא פּעם אחת עמדנוּ על פּתח האָבדן, לא פּעם נדמָה לנוּ שהכּל התמוֹטט, לא פּעם אחת לא ראינוּ לנוּ שוּם מוֹצא מן האסוֹן וּמן הקלוֹן, בּלתי אם התאַבּדוּת. אוּלם התגבּרנוּ. התאבּדוּתוֹ של אוֹתוֹ חלוּץ אוּמלל מעידה שוּב מהוּ מפעלנוּ כּאן לאָדם מישׂראל בּגוֹלה, כּמה יסוּרי נפש גוֹרם כּל רצח וכל כּשלוֹן כּאן לאדם העברי שם הקשוּר בארץ וּברעיוֹן. חוּטים אלה, השזוּרים זוֹהר ויגוֹן, תנחוּמים ויאוּש, אֵי התנוּעה היוֹדעת דוּגמתם! ואף על פּי כן לא צדק אוֹתוֹ חבר יקר אשר הוֹסיף את עצמוֹ בּמוֹ ידיו על מספּר חללינוּ, מתוֹך שלבּוֹ לא יכוֹל שׂאת את המכשוֹלים המחרידים. קברים כּאלה פּזוּרים בּדרכּנוּ, מימי קישינוֹב וּמַשבּר אוּגנדה, קברים של חברים טוֹבים, נאמנים, אשר לא יכלוּ בּרגעי שוֹאה ויאוּש לשוּב ולחיוֹת את חייהם כּרגיל. אוּלם גם הם לא צדקוּ, ואילוּ נשארוּ בּחיים וראוּ אתנוּ עמל וצער ושׂמחה היוּ מאוּשרים עכשיו למראה הבּלתי-אפשרי שנעשׂה לממשוּת. וּכפעם בּפעם אנוּ צריכים לאמוֹר לכל חברינוּ הרחוֹקים בּגוֹלה, לאלה שעתידים להיוֹת חברינוּ: אל תפּוֹל רוּחכם. אַל תאמינוּ כּי הבּרית המרוּבּעת והמחוּמשת נגדנוּ תנַצח. כּוֹחנוּ גדוֹל, הרבּה יוֹתר גדוֹל ממה שנראה לעין.

כּוֹחנוּ הגנוּז אתנוּ

ראוּ מה עשׂוּ ידינוּ בּמשך שנים מעטוֹת. כּי המפעל הארץ-ישׂראלי הגדוֹל הרי הוּא בּעצם רק בּן חמש-עשׁרה שנה. לפני חמש-עשׂרה שנה עמדנוּ על קברוֹ של בּרנר כּאנשים אשר נלקח מהם הכּל. וּבמשך ט"ו השנים הללוּ הלא היוּ לא רק פּרעוֹת של 1921 ו-1929, כּי אם התנקשוּיוֹת מן המארב וגזירוֹת ממשלתיוֹת בּלי הרף ומַשבּרים. והיוּ מהרסים וּמחריבים מבּפנים, מן המחריבים-המחרימים נוֹשׂאי הרכוּש והעבוֹדה הזרה, נוֹטעי העבוֹדה החוֹרנית, עד למחריבים נוֹשׂאי האידאוֹלוֹגיה הרבוֹלוּציוֹנית הצרוּפה, כּביכוֹל, המשסים לשם מצוַת

המהפּכה הסוֹציאלית אשר שֵיך אל-קאסם הוּא הוּא מבַשׂרהּ. וּבמשך חמש-עשׂרה שנים אלה הגענוּ למה שהגענוּ, הכפּלנוּ את ישוּבנוּ פּי חמישה, ויצרנוּ יצירוֹת אשר אין דוּגמתן בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אני מתכּוון לא רק למשקינוּ הסוֹציאליסטיים, כּי אם גם לכמה וכמה דברים, וראשית כּל: לעצם הסתדרוּתנוּ, שאין כּמוֹה בּעוֹלם לא לתוֹכן ולא לצמיחה. ואני מתכּוון למפעל פּדיוֹן העבוֹדה, אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים אינה יוֹדעת כּמוֹתוֹ. וּבמשך חמש-עשׂרה השנים הללוּ כּבשנוּ לנוּ מקוֹם אחר לגמרי בּהכּרת העוֹלם. שוּנוּ אלינוּ היחסים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי, וּבחוּגים שוֹנים בּאירוֹפּה מתחילים להכּיר בּערכּנוּ. וּמאחוֹרינוּ עוֹמדת תנוּעה

של מאוֹת אלפים, היוֹדעים כּי אין להם עתיד, אלא בבוֹאָם אלינוּ. האוּמנם לאחר כּל אלה נסגיר עצמנוּ לאָזלת-יד?

אל תבטחוּ בּנציבים

וּבטרם נוּכל לענוֹת על השאלה: מה נעשׂה? עלינוּ להשתחרר מכּמה השלָיוֹת. בּזה עסקנוּ בּמקצת היוֹם. ראשית כּל: אַל תבטחוּ בּנציבים! שנים רבּוֹת למדה הציוֹנוּת שלא לבטוֹח בּנדיבים, עכשיו עליה שוּב ללמוֹד מן הלקח המר, שלא לבטוֹח בּנציבים! והשאלה החמוּרה בּיוֹתר היא לא זוֹ: מה עלוּלים להיוֹת התעתוּעים הפּוֹליטיים מחר כּאן וּמחרתיים בּלוֹנדוֹן, כּי אם: מה יהיה תפקידכם אתם וּמה יהיוּ מעשׂיכם אתם מחר וּמחרתים.

אנחנו החוֹמה

מה יפה לראוֹת אסיפה עצוּמה של אלפי אנשים צעירים תחת כּיפּת השמים, אנשים אשר רעננוּתם גוֹברת על כּל הסבל של הימים האחרוֹנים. אוּלם קהל של עשׂרת אלפים איש ויוֹתר יכוֹל להיוֹת גם קהל של שוֹמעי-אוֹפּרה, קהל של צוֹפים בּקרקס, והוּא יכוֹל להיוֹת גם מחנה חלוּצי אשר בּוֹ ספוּנים כּוֹחוֹת הגאוּלה. לפנים היינוּ מעטים, אך בּשעה שנוֹעדנוּ יחד ידענוּ כּי לא קהל מקרי אנחנוּ, אלא מחנה אחים לחיים ולעבוֹדה קשה ולגוֹרל קשה, וּליסוּרים רבּים וּלעזרה. והיא שעמדה לנוּ בּשנוֹת המלחמה, והיא שעמדה לנוּ בּראשית העליה השלישית, והיא שעוֹדדה וקיימה אוֹתנוּ בּמצוֹר וּבמצוֹק. עכשיו הננוּ מחנה גדוֹל, 90 אלף אוֹ יוֹתר חברי ההסתדרוּת, רבּים רבּים מבּינינוּ לא עבר עליהם מה שעבר על ה“דוֹרוֹת” הראשוֹנים בּתנוּעת הפּוֹעלים, ועדיין לא השרישוּ בחיי הארץ. ואפשר הם עוֹמדים זאת הפּעם הראשוֹנה בּנסיוֹן גדוֹל, נסיוֹן לגוּף ונסיוֹן לנפש. היֵדעוּ לחיוֹת כּראוּי לפוֹעלים ארץ-ישׂראליים, הידעוּ לעמוֹד בּכל אוֹתן הדרישוֹת הקשוֹת אשר החיים בּתקוּפת-הנסיוֹן יציגוּ להם – זאת היא לא שאלה לתפארת המליצה, כּי אם שאלת-גוֹרל, גוֹרל הפּוֹעל, גוֹרל העם.

חבר ישׂראל בּן-יהוּדה, רק לקוֹמץ קטן זה הוּתר ללַווֹתך. אך לא רק אנחנוּ, כּי אם גם העיר, הישוּב וּמיליוֹני יהוּדים פּזוּרים בּעוֹלם, יוֹדעים כּי למענם נפלת. דרך חייך היתה קצרה וישרה: “המכּבּי”, “החלוּץ”, עליה לארץ, הסתדרוּת העוֹבדים, מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ועמידה בּשוּרת-המגן.

על מה נפלת? לא יצאת להתקיף, יצאת להגן. ולא כּדוּר מתנפּלים פּגע בּך, כּי אם כּדוּר של מי שבּא לשמוֹר על חיינוּ וּרכוּשנוּ ואוֹסר עלינוּ להגן על עצמנוּ מפּני המרצחים והמַציתים.

אין תנחוּמים לא רק להוֹריך השכּוּלים, כּי אם גם לנוּ. מעוֹדנוּ למדנוּ להכּיר את ערכּה של “נפש אחת מישׂראל”. וּבמלאכת הבּנין שלנוּ למדנוּ להוֹקיר בּיוֹתר כּל נפש בּוֹנה. ואנוּ יוֹדעים כּי נפלת על לא חטא ועל לא פּשע, אלא רק משוּם שאחרים אינם יוֹדעים לעשׂוֹת את המוּטל עליהם.

איננוּ רוֹצים לעוֹרר רגשי התמרמרוּת. אך העם הזה עוֹמד זה חמישים יוֹם בּמצוֹר – אם סוֹתמים את פּיו ואוֹסרים עליו גם לספּר על מוֹת בּניו וגם ללַווֹתם בּציבּוּר – האם לא יתמרמר? אנוּ יוֹדעים כּי לא כּל כּדוּר הוּא כּדוּר-זדוֹן, יש גם כּדוּר תוֹעה, ואנוּ יוֹדעים להעריך את אלה, לא מבּני עמנוּ, שנפלוּ בּשמרם על שלוֹם הארץ. אך למראה קבר זה איך נוּכל ולא נדרוֹש את הזכוּת להגן על עצמנוּ. איננוּ קוֹראים לנקם, פּעוּטה היא כּל נקמה לעוּמת העוול שנעשׂה לנוּ, בזוּיה כּל נקמה הפּוֹגעת בּאדם נקי, אך אנוּ רוֹצים להדוֹף את המתקיפים אוֹתנוּ, כּאשר הדפוּ בּליל שלשוֹם חברינוּ בּבאר-טוֹביה את מתקיפיהם בּלי לחכּוֹת עד שיבוֹאוּ להגן עליהם.

וגם בּשעה זוֹ לא נחטא לגוֹרלנוּ. כּל קרבּן שלנוּ יקר מיקר, אך נזכּוֹר כּי קרבּנוֹתינוּ שנפלוּ בּחמישים יוֹם אלה וּבחמישים וחמש שנוֹת שיבת-ציוֹן, מה הם מבּחינה מספּרית לעוּמת הקרבּנוֹת שאנוּ מקריבים על שׂדוֹת-קטל זרים, בּפקוּדת זרים, למען שלטוֹן זרים. איננוּ מַשלימים עם סדר-עוֹלם הקיים על קרבּנוֹת, אך אם נגזר עלינוּ שלא נקנה את ארץ-ישׂראל בּלי קרבּנוֹת ולא נרכּוֹש את גאוּלתנוּ בּלי קרבּנוֹת – הרינוּ מוּכנים לכך.

יתגדל ויתקדש שם ישׂראל, המעוּנה בּעמים, יתגדל ויתקדש שם בּניו, הנוֹשׂאים את גוֹרלוֹ בּלב נאמן וּביד נאמנה.

בּית-העלמין העתיק בּצפת ראה רבּוֹת בּימיו. הוּא קלט את עצמוֹתיהם של מקוּדשים ונערצים מדוֹר אל דוֹר, משוֹררים והוֹגים, מקובּלים וּפוֹסקים, בהם גם האר“י ור' יוֹסף קארוֹ, אשר אוֹרם זרוּע על דוֹרוֹת רבּים של תלמידים ותלמידי תלמידים. המסוֹרת יוֹדעת לציין בּמקוֹם זה אפילוּ את קברוֹ של נביא קדמוֹן – הוֹשע בּן בּאֵרי. אוּלם לא רק עצמוֹת-מתים ראה בּית-העלמין בּצפת, כּי אם גם את דמעוֹתיהם ויסוּריהם של בּני-אדם חיים. לא פּעם היוּ נמלטים אליו מפּוּרענוּת בּידי שמים (בּימי “הרעש”) וּמהשתוֹללוּת יצרי אדם. בּימינוּ אמנם רגילים לוֹמר, שאין פּורענוּת-של-השתוֹללוּת בּאה לארץ בּשביל הציוֹנוּת, והיסטוֹריוֹנים וּפּוֹליטיקאים ערבים אוֹהבים להזכּיר וּלהסתמך על הימים הטוֹבים, בּטרם היוֹת “ציוֹנים” מנַשלים ומתנשׂאים וּמשעבּדים בּעוֹלם, ואז ישבוּ ערבים ויהוּדים שבת-אחים. אלא שכּמה בּחינוֹת בּאחוה. והכרוֹניקר מלפני מאה שנה ויוֹתר (תקצ"ד), עֵד-ראִיה תמים ל”תנוּעת-שחרוּר" מאז, יוֹדע לסַפּר על “השוֹללים והבּוֹזזים” אשר מרדוּ לכאוֹרה בּ“אימפּריאַליזם” – אז לא אנגלי אלא מצרי: איבּרהים פּחה! – אך שפכוּ את חמתם “רק על היהוּדים”. ואזי ראה בּית-העלמין כּיצד מצאו “השוֹללים” בתחוּמיו פּליט יהוּדי, חסיד ומקוּבּל, ודקרוּ את עיניו. השוֹללים והבּוֹזזים האלה לא הסתפּקוּ בּביזה וּברצח ואינוּס, אלא גם טימאוּ את ספרי-התוֹרה וחתכוּ אוֹתם בּתער הגָלבים ועשׂוּ מהם “מנעלים וסינר של נפּחים”. אך ספק אם בּית-העלמין בּצפת ראה אז מה שראה עכשיו, בּימי המרד הלאוּמי האנטי-אימפּריאליסטי: חילוּל-קברים.

אין הציוּן הזה בּא להטיף מוּסר בּאזני מרצחי אדם ועץ וּמחללי קברים. הדברים נאמרים בּשבילנוּ. טוֹב כּי נדע מי וָמי הם הקמים עלינוּ. מי עוֹד כּעמנוּ עם בּעמים הגוֹמל לצוֹריו כּבוֹד תחת קלוֹן. אוֹמר צוֹרר: תנוּעת-שחרוּר, התקוֹממוּת של מדוּכּאים, התפּרצוּת-עלוּבים, מרד בּתקיפים – ובני עם חכם ונבוֹן מאמינים לכל דבר, כּל אמתלה מתקבּלת על דעתם, כּל שׂטנה נגד עצמם מסתבּרת, ולבּם מתמלא רחמים וכבוֹד, והם כּעפר תחת כּפוֹת רגלי קמיהם. רבּים מאִתנוּ מאמינים בּתוֹם-לבּם כי שכינת-המרד מַקרינה את פּני אוֹיבינוּ וּלפיכך אינם מעיזים להסתכּל בּפני המכהנים בקוֹדש, ולראוֹת בּמעשׂי ידיהם. אַל נהיה איפוֹא כּפוּיי-טוֹבה לקמינוּ, אם הם עצמם מסירים את הלוֹט מעל פּניהם ועוֹזרים לנוּ להכּירם. רבּים בּינינוּ מקדשי מלים, והם נשארים בּנאמנוּתם למלה המקוּדשת, גם אם בּינתים פּרח תכנה המקוּדש וּבמקוֹמוֹ נכנסה הטוּמאה. ואם האוֹיב יוֹדע להתלבּש בּטלית של מרד וחוֹפש, הרי נמצאים בּינינוּ אנשים הנלכּדים בּפּח. וגם יריוֹת על יהוּדים ההוֹלכים עם הטלית וּתפילין תחת זרוֹעם והטלת פּצצה בּנוֹסעי-רכּבת אינן מגלוֹת להם מה מַהוּתה של אוֹתה תנוּעת מרד וחירוּת. אוּלי תבוֹא תוֹעבת צפת ותפקח את עיניהם.

“המרד” הערבי שבּחר לקרבּן את יעקבי וּבנוֹ, את חלוּצי יגוּר, את חזן ודננבּרג, את הקהל באדיסוֹן, את מגישי המים בּנחלת-יהוּדה, את בּן-יהוּדה מעטרוֹת – מעיד על עצמוֹ, על מַהוּתוֹ, על עדתוֹ, על יצריו. מעיד, כּאשר לא יעידוּ שוּם ניתוּח ושוּם הבחנה סוֹציאלית, כּי לא מכּוֹסף-שחרוּר הוּא יוֹנק, כּי אם ממַאפלית הטוּמאה. ועכשיו בּא מעשׂה צפת והוֹסיף על העדוּת.

ודאי, נפש חיה יקרה לנוּ יוֹתר מכּל מצבה מקוּדשה, אך יש שהשחתת הצוֹמח והדוֹמם מלמדת על אֳפי המשחית ועל יצריו האפלים, מלמדת יוֹתר משפיכת-דמים. מי התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית אשר השׂבּיעה את נפשה ואת תאווֹת הנקם וההתקלסוּת שלה בּחילוּל-קברים? הוה אוֹמר: תנוּעת השחרוּר של היטלר, היא תנוּעת היוּדוֹפוֹבּיוּת הזוֹאוֹלוֹגית. עין בּוֹחנת היתה יכוֹלה מזמן להכּיר את קרבת-הנפש שבּין תנוּעת-השחרוּר של שכנינוּ השמיים לתנוּעת-השחרוּר של בּוֹזי-בּני-שם. מעשׂה-צפת אישר את הדבר.

נזכּוֹר זאת, נזכּוֹר ואַל נשכּח. ואם גם עוֹד כּדוּרים ישוּלחוּ בּנוּ, ואם עוֹד פּצצוֹת יטילוּ בּנוּ, ואם עוֹד יתפּסוּ אנשים תמימים מאתנוּ ויעלילוּ עליהם כּי הם היוֹרים וּמטילי-הפצצוֹת, ואם כּהנה וכהנה יקוּמוּ אוֹהבי-חוֹפש ודוֹרשי-צדק וּמלמדי-זכוּת על מענינוּ וּמַעלילנוּ ושוֹפכי-דמנוּ – אנחנוּ נישאֵר קשי-עוֹרף כּאשר היינוּ ולא נוֹדה לא בּאהבת-חוֹפש ולא בּמלחמת-הצדק אשר תינוֹקוֹת ישׂראל ואילנוֹת ישׂראל וקברוֹת ישׂראל משמשים להן מטרה לחצי-יצרים אפלים.

מצבנוּ חמוּר. לא מפּני שאין לנוּ הכּוֹח לדחוֹת את ההתקפה הערבית נגדנוּ. אני מַרשה לעצמי לוֹמר במלוֹא הכּרתי, אף על פּי שהדבר לא יתקבּל על דעת רבּים, כּי אילוּ היתה המערכה בּארץ-ישׂראל בּין היהוּדים היוֹשבים בּה כּיוֹם וּבין הערבים בּלבד, היה לנוּ די כּוֹח לדחוֹת את ההתקפה. יתכן כּי בּיוֹם הראשוֹן בּיפוֹ לא היינוּ מוּכנים, אבל בּמשך ימים אחדים היינוּ מוּכנים. אבל עלינוּ להוֹדוֹת שגם בּמערכה הפיסית וּבמערכה הפּוֹליטית אנוּ עוֹמדים לא רק נגד הערבים, אלא גם נגד משטר מסוּים, והמשטר הזה הוּא הקוֹבע. עוּבדה היא שמשטר זה אינוֹ הוֹדף את ההתקפה הערבית, ונוֹתן לה להתקפה הפיסית שתתגלגל בּהתקפה פּוֹליטית, והוּא שיוֹצר לנוּ כּמה וכמה קשיים בּמלחמה זוּ.

אין לשכּוֹח: אנוּ חיים בּמדינה, שאמנם היא נקראת מדינת מַנדט, אבל המשטר שלנוּ הוּא משטר ערבי, האַפּרט של המדינה, המַנגנוֹן שלה, – רוּבּוֹ של הכּוֹח המוֹציא לפּוֹעל הוּא ערבי. האַפּרט של התחבּוּרה, הרכּבת, המשטרה, המשפּט, החקירה, הוּא תמיד ערבי בּרוּבּוֹ. וּבהגיע ימי-נסיוֹן מתבּרר שלא רק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ולא רק בּעיריוֹת, אלא המדינה כּוּלה קיימת כּמדינה ערבית שיש עליה צמרת אנגלית. אני נמנע כּרגע לדוּן על הכּוָנוֹת. אינני בּוֹחן לבבוֹת. אני רק מציין את העוּבדה שהפּקידוּת הגבוֹהה והאַדמיניסטרציה פּוֹעלוֹת בּמדינה שמשטרהּ הוּא כּזה.

כּשאנוּ בּאים לבקר את השלטוֹן הזה אנוּ עוֹמדים וּתמהים. אנוּ מלאים תמיהוֹת. פּעם אנוּ שוֹאלים: איפה החריצוּת? איפה הנבוֹנוּת המדינית? איפה המשפּט? וּפעם אנוּ שוֹאלים: איפה ההוּמַניזם, איפה מידת הרחמים, איפה היחס האנוֹשי לנרדף? בּכמה מקרים הדברים לא מוּבנים לנוּ. אבל מבּחינה פּוֹליטית מצטרפוֹת התמיהוֹת הרבּוֹת לתמוּנה אחת. מצבנוּ אינוֹ משתנה על ידי כּך, אם השלטוֹן לקוּי בּחוֹסר כּשרוֹן החלטה, אוֹ שהוּא שבוּי בּידי פּקידוּת שאינה רוֹצה לקיים את החלטוֹתיו, אוֹ שהמגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שלוֹ אינן עוֹלוֹת בּכלל בּקו ישר, אוֹ שיש עליו לחץ פּוֹליטי חיצוֹני. בּשבילנוּ אין המצב משתנה על ידי כּך. הארץ הזאת יכלה להתגבּר על הפּוּרענוּת בּמשך ימים אחדים, ולא היה הכרח להביא אוֹתה למצב כּזה שאחרי חדשיים יבוֹא אוֹרמסבּי גוֹר ויכריז על מלחמת-אזרחים כּעל עוּבדה. אינני יוֹדע שוּם כּוֹח, לא כּוֹח ערבי-פּלשׂתינאי, לא כּוֹח פּאן-ערבי ולא כּוֹח חיצוֹני, שעשׂה כּל כּך לטיפּוּח התנוּעה הערבית, בּהיקפה וּבאָפיה כּיוֹם הזה, לבטחוֹנה בנצחוֹנה, כּמוֹ השלטוֹן הזה.

נוֹח לוֹ לשלטוֹן להציג את עצמוֹ כּבעל מדיניוּת נבוֹנה וּזהירה, כּנמנע מבּוֹא בּדמים, ואוֹתנוּ כּצוֹעקים “נקם” ותוֹבעים יד חזקה. אבל הישוּב היהוּדי לא דרש כּלל יד חזקה בּמוּבן המקוּבּל. הוּא איננוּ צמא-דמים, הוּא דוֹרש רק דבר אחד, שהארץ תכּיר מה רצוֹן השלטוֹן, בּלי דוּ-מַשמעוּת וּבלי נענוּנים. הוּא רצה שהארץ כּוּלה תדע, גם הרוֹדף וגם הנרדף, שהשלטוֹן לבּוֹ עם הנרדף. וּלכך לא היה צוֹרך בּ“יד חזקה” ולא היה צוֹרך לקנתר ואף לא להרוֹג אנשים. השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת בּרוּר את רצוֹנוֹ בּעשׂרוֹת מעשׂים חיוּביים. המזח בּתל-אביב היה בּוֹ משהוּ מדבר זה. אבל כּשהשלטוֹן היה כּאן וּבלוֹנדוֹן רוֹאה את אנשינוּ וּמשקינוּ שוֹתתים דם, והוּא מכריז כּי על פּיצוּיים אינוֹ יכוֹל לפי שעה לדבּר, אין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּזה יחס קמצנוּת של גזבּר בּלבד. אי אפשר לנוּ שלא לראוֹת בּזה עוּבדה פּוֹליטית מרה מאד, שנגדה צריך להתקוֹמם. אי אפשר שלא לראוֹת בּזה סמל, גילוּי כרקטריסטי של יחס השלטוֹן אלינוֹ וּליסוּרינוּ.

והנה מצב החקירה המשפּטית בּארץ. כּלוּם זוֹהי דרישת יד חזקה אם אנוּ דוֹרשים שלא יכסוּ על דמינוּ? הלא מצב החקירה צוֹעק עד לב השמים. הפּוֹשעים אינם עתידים כּלל להגיע למשפּט מפּני שאין כּמעט כּל חקירה, אין חיפּוּשׂ רציני של האשם. אין מוֹצאים שוּם דבר, אין מוֹצאים נשק, אין מוֹצאים את בּתי-החרוֹשת לפּצצוֹת. בּדין-וחשבּוֹן לחֶבר הלאוּמים מכריזה הממשלה בּרוֹב ידיעתה, כּי הדאגה לנשק הערבי בּארץ היא מוּגזמת. לאחר הכרזוֹת פּוֹליטיוֹת כּאלה, הבּנוּיוֹת על אינפוֹרמַציה שממציאים נאמני השלטוֹן, מה פּלא אם אין השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת מחסנים רציניים של נשק. מצד שני מגלה המשטרה מדי פּעם יהוּדים חשוּדים על הטלת פּצצוֹת. מצד שליש המשפּטים עצמם, יהיה הצד הפוֹרמַלי שבּהם כּאשר יהיה, יש בּהם כּדי להוֹכיח שאין מתיחסים בּחוֹמר הדין לעבירוֹת שהוּבאוּ.

ואם יש למי שהוּא ספק באֳפי המשטר וּביחסוֹ אלינוּ, בּא הדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים והביא ראָיה שאין אחריה כּלוּם. תעוּדה זוֹ היא כּתב פּלַסתר נגדנוּ שהוּגש, בּחתימת ממשלת ארץ-ישׂראל, לדעת-הקהל העוֹלמית.

שלוֹשה דברים אלה: היחס לפּיצוּיים, מצב החקירה והדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים דיים לפקוֹח את עינינוּ. ואני מסיק, בּתכלית-הקיצוּר: אין לנוּ כּל אפשרוּת לנַצח בּהיאָבקוּת העוֹמדת לפנינוּ אם לא יעלה בּידינוּ להשׂיג את שינוּי המשטר הארץ-ישׂראלי.

----------

לפני זמן-מה הרבּוּ לדבּר בּישוּב על משׂא-וּמתן יהוּדי-ערבי. אני אהיה האחרוֹן להימנע בּכל הזדמנוּת שהיא מנסיוֹן לבקש דרכי הסכּם עם העם הערבי. אבל כּל תנוּעה חייבת לא רק להיוֹת ישרה כּלפּי מתנגדה, אלא גם להיוֹת ישרה כּלפּי עצמה ולא להשתעשע בּדברים בּשעה שהם שעשוּעי-שוא. ואני חייב לשאוֹל את עצמי קוֹדם כּל: מה יש לנוּ בּשעה זוֹ לתת לתנוּעה הערבית כּפי שהיא כּיוֹם? ואַל נשכּח: נתינה פּירוּשה לתת לשני מה שרצוּי לוֹ, וקבּלה פּירוּשה לקבּל ממנוּ מה שנחוּץ לי. אם לא זאת הנתינה ולא זאת הלקיחה אזי אין הסכּם.

כּרגיל אצלנוּ, בּימי פּוּרענוּיוֹת, יש כּבר מי שמכּה על לבּנוּ ואוֹמר: על חטא שחטאנוּ בּזלזוּל וּבהזנחה כּלפּי הערבים. זוֹהי בּכלל מידה נאה של בּיקוֹרת עצמית: כּשמכּים אוֹתנוּ, כּשפּוֹרעים בּנוּ, אנוּ מתעוֹררים לצעוֹק: אבל אנחנוּ אשמים. וזהוּ נוּסח האשמה: “כּשטוֹב לנוּ איננוּ רוֹצים לדבּר אל הערבים, וּכשרע – אוֹמרים אנוּ שעכשיו אי אפשר לדבּר”. שיגרה מהלכת זוֹ אינה אלא אינסינוּאַציה על התנוּעה הציוֹנית.

מהימים הראשוֹנים אנוּ עוֹסקים בּשאלה זוֹ. עסקוּ כּל האֶכּסקוּטיבוּת ועד האֶכּסקוּטיבה האחרוֹנה, משׂיחוֹת וייצמן-פייצל ועד השׂיחוֹת האחרוֹנוֹת עם הערבים, בּזמן הגיאוּת דוקא. לא נכוֹן שמצדנוּ זילזלנוּ בּדבר זה. אבל יש דברים אשר להצלחתם לא די שאין מזלזלים בּהם, צריך שתהיה גם אפשרוּת של תוֹצאוֹת. הנה בּן-גוּריוֹן קם ונודע לגֶנף וּמדבּר שם עם איחסַן אל ג’אבּרי ושכּיבּ אַרסלאן, מדבּר דברים אשר כּל ציוֹני יכוֹל להתגאוֹת עליהם. מדבּר בּגילוּי-לב כּדבּר תנוּעת שחרוּר לאוּמית אל חברתה, מדבּר בּיוֹשר לבב, מגוֹלל פּרוֹגרמה ציוֹנית גדוֹלה וּמוּכן להבטיח לא רק יחסי ידידוּת, כּי אם גם בּרית פּוֹליטית, והם הוֹפכים את דבריו ללעג וּלקלס, מפּני שהם סבוּרים שלהם אין צוֹרך בּזה. אך אם כּל נסיוֹנוֹתינוּ עד עכשיו לא הצליחוּ, לפיכך נתקלס בּעצמנוּ ונאמר: זילזלנוּ, הזנחנוּ? דיבּוּרים אלה נעשׂוּ למוֹדה וּלעדוּת של חכמה פּוֹליטית עילָאית. ויש שעוֹשׂים מהם את הקפּיטל המפלגתי שלהם, כּי הם הם, כּידוּע, ש“גילוּ” את התנוּעה הערבית, ומבּלעדיהם מי ידע את הסכּנוֹת האוֹפפוֹת אוֹתנוּ. ואצלם היה גם רצפּט מוּכן, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי לקבּלוֹ מהם.

אין עתה, לדעתי, סיכּוּיים להשׂגת הסכּם עם הערבים. לא מפּני שרצוֹננוּ רע, ולא מפּני שאנשינוּ אינם מוּכנים להיכּנס בּרצינוּת לכל הענין הזה, אלא מטעם פּשוּט: יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין שתי תנוּעוֹת לאוּמיוֹת המבקשוֹת עצמאוּת, אבל לא יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין תנוּעה שמבקשת עצמאוּת וּבין תנוּעה שמבקשת שׂררה. התנוּעה הערבית בּצוּרתה כּיוֹם איננה תנוּעה של שחרוּר. גם בּאירוֹפּה ישנן תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שאינן תנוּעוֹת שחרוּר, וגם המזרח יש לוֹ אימפּריאַליזם משלוֹ, אימפּריאַליזם מזרחי. ראוּ את יחס עיראק לאַשוּרים ולכּוּרדים, ראוּ את פּחד המַרוֹניטים בּסוּריה. זהוּ אָפיה של התנוּעה הערבית. היא אינה מסתפּקת בּחוֹפש לעצמה אלא מבקשת שׂררה על כּל הבּא בּגבוּלה.

ולתנוּעה זוֹ מה יכוֹלים אנוּ לתת? כּלוֹמר, לתת נוֹסף למה שהם מקבּלים מאתנוּ בּין כּה וכה. כּספים, רוָחה – הם מקבּלים מאתנוּ גם בּלי הסכּם. ויש מי שמציע להם עתה אחוּזים הגוּנים של עבוֹדה ערבית בּמשק העברי. מה יכוֹלים אנוּ לתת למנהיגים הערבים? כּל הדברים הפּרוגרסיביים והסוֹציאַליים לטוֹבת הפּלח והפּוֹעל שאנחנוּ יכוֹלים להבטיח להם לא יקחוּ את לבּם. לא על כּך היוּ צריכים להילָחם. להם יש צוֹרך בּיתר-שלטוֹן בּארץ, בּיתר משׂרוֹת בּאַדמיניסטרציה, בּמשטרה. הנבטיח להם יתר-עַרביזַציה של המשטר? הנבטיח להם עליה, אשר לא תבקש שוּם חלק בּפּקידוּת, בּמשטרה, בּמשפּט, בּשירוּתים?

הסכּם וייצמן-פייסל מרמז מה הדרך היחידה להסכּם. אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית גדוֹלה הרוֹאָה לפניה בּרית ארצוֹת ערב כּמוֹ שראה פייסל, היתה יכוֹלה לבוֹא לידי הסכּם אתנוּ על פּרוֹבינציה קטנה זוֹ ששמה ארץ-ישׂראל, תמוּרת עזרה הגוּנה. אך מנהיגי הערבים בּארץ-ישׂראל, אשר כּל אַמבּיציוֹתיהם הן בּשלטוֹן כּאן, בּפּרוֹבינציה זוֹ, וכל מה שהיהוּדים עוֹשׂים בּארץ מצמצם את ערכּם וּמערער את הסטאטוּס הפּוֹליטי והסוֹציאַלי שלהם בּארץ – על מה יבוֹאוּ אתנוּ לידי הסכּם, מחוּץ לצמצוּמנוּ וּלקיצוּצנוּ? אם בּרגע פּוֹליטי מסוּים יתהווה מצב בּין-לאוּמי שערבים בּארצוֹת הסמוּכוֹת יראוּ צוֹרך בּעזרתנוּ אזי אוּלי ינוּסח חוֹזה אשר יבטיח את האַספּירציוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ על ארץ-ישׂראל. כּשרוֹצים להסבּיר לנוּ עד כּמה אנוּ זקוּקים לשלוֹם,

מפחידים אוֹתנוּ בּחזרת הפּוּרענוּיוֹת ואוֹמרים: האם כּכה נבנה? עוֹד מאוֹרעוֹת ועוֹד מאוֹרעוֹת? אין לנוּ אלא לענוֹת: כּן, כּכה נבנה. ואני אוֹמר כּן, לא מפּני שהפּרספּקטיבה של מלחמוֹת וּמריבוֹת מלבּבת אוֹתי, אלא מפּני שעדיין לא בּידינוּ טוּבנוּ וּשלוֹמנוּ. אי אפשר לבוֹא אלינוּ ולאמוֹר: שאם מסכּימים להסכּם פּוֹליטי, אזי תבנוּ את הארץ בּשלוָה וּבבטחוֹן, ואם לָאו – יהיו “מאוֹרעוֹת”. היוּ בּארץ מאוֹרעוֹת וּפוּרענוּיוֹת קוֹדם שקמה הציוֹנוּת הפּוֹליטית. הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת:

גדרה, נס-ציוֹנה וּפתח-תקוה, והשכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים היוּ יכוֹלוֹת לספּר הרבּה על התנפּלוּיוֹת עליהן. יש דבר-מה באֳפי הסביבה, בּמוּסר שלה לגבּי “הזר” והחלש, יש תרבּוּת של “ועל חרבּך תחיה”. ויש גם מצבים בּין-לאוּמיים, ויש איטליה-חַבּש, וגרמניה, ורוּסיה, וּמי יוֹדע מה עוֹד. וכל זה משפּיע. זה מר מאד וזה קשה מאד, אבל מי הבטיח לנוּ שנבנה בּקלוּת בּלי יסוּרים? נעשׂה כּל מה שנוּכל להפחית אוֹתם. אנוּ מצוּוים על זהירוּת. אנוּ מצוּוים על שיכּוּך הרוּחוֹת כּכל האפשר. אסוּר לנוּ להגיש גפרוּרים למחסן הדינמיט. ויש להוָתנוּ מי שמגיש גפרוּרים. אבל אין להגיד לנו: בּידכם למנוֹע כּל פּוּרענוּת. פּוּרענוּיוֹת מוּבטחוֹת לנוּ.

וּמאידך, הפּוּרענוּיוֹת אוֹמרוֹת לנוּ למַה אסוּר לנוּ להסכּים. אם היה עוֹד בציוֹנוּת לפני היטלר סוּג אנשים שיכוֹל היה להסתפּק בּציוֹנוּת קטנה, וּבישוּב קטן שישמש מרכּז רוּחני לעם הגדוֹל בּגוֹלה, – אנחנוּ כּפרנוּ בּזה, אמרנוּ תמיד: בּלי המוֹני ישׂראל גם תרבּוּת עברית נבוֹל תבּוֹל בּארץ-ישׂראל – הרי לאחר המצוּקה הגדוֹלה של יהוּדי גרמניה נשתנוּ הרבּה מוּשׂגים גם אצל המסתפּקים בּמוּעט. לאחר מה שעבר עלינוּ עכשיו נלמד עוֹד משהוּ: נדע כּי אם לא נהיה כּאן רבּים מאד, אם לא נסַגל לעצמנוּ קצב-גידוּל אשר יחַזק ויבצר אוֹתנוּ בּמהירוּת, נהיה כּאן בּגלוּת ישמעאל. אם ההסכּם יכוֹל לתת לנוּ גידוּל זה – נחתוֹם עליו בּשתי ידים. אך אין אנחנוּ יכוֹלים להיוֹת תלוּיים בּהסכּם.

---------

ענין ההבלגה מוּצג אצל כּמה אנשים כּרכרוּכיוּת אוֹ כּהתחסדוּת מצדנוּ, כּאילוּ אנוּ מתכּוונים לצדוֹק הרבּה. לא כן הוּא.

מצבנוּ מחייב אוֹתנוּ לשיקוּל-דעת. אנוּ שוֹמרים לא רק על 400,000 יהוּדים בארץ, כּי אם גם על העליה העתידה. ואנוּ מוּכרחים לדעת מה אנוּ מסַכּנים. אם נערים שלנוּ מגישים גפרוּרים לאש מתוֹך “רגש טבעי”, אנחנוּ צריכים לגעוֹר בּהם ולאמוֹר להם שהם חייבים לבלוֹם את הרגשוֹתיהם ולא לסכּן את עתידנוּ. אין כּל טעם, לא מוּסרי ולא פּוֹליטי, לנקוֹם בּשאֵר-בּשׂרוֹ של הבּא להרגנוּ. ולנגוֹע בּהבּא להרגנוּ לא נתן לנוּ השלטוֹן. עד אתמוֹל נקט השלטוֹן בּשיטה זוֹ: אם גנבוּ את הסוּס מן האוֹרוה צריך לסגוֹר את האוּרוה. בּרוֹב המקרים לא ניתן לנוּ לפגוֹש את האוֹיב, לגלוֹת את מאוּרתוֹ. יכוֹלנוּ רק לעשׂוֹת מעשׂי-התפּרקוּת שאינם אלא מעשׂי-שטוּת. האם בּכך נמצא שילוּמים לדמינוּ הנקיים אם ישָפך דם של איזה עוֹבר-אוֹרח, אשה אוֹ ילד, שלא חטאוּ ולא פּשעוּ? האם המנהיגים הערבים והרוֹצחים יבּהלוּ מזה? האם זה יעצוֹר אוֹתם? לחיוּב אין בּזה שוּם תוֹצאוֹת. לשלילה כּמה וכמה. בּטוּח אני שכּל אוֹיבינוּ, בּכל המחנוֹת, ציפּוּ לרגע שנצא בּדרך זוֹ. תעוּדת בּגרוּת פּוֹליטית היא בּשבילנוּ שהישוּב לא הלך בּדרך זוֹ. ויש להזהיר ממסקנה מזוּיפת, המהלכת בּחוּץ-לארץ, שהישוּב הוּא פּחדן והוּא מחכּה רק שה“גוֹרוֹדוֹבוֹי” יגן עליו. הוֹאיל והננוּ “ילדי-שעשוּעים” של כּלל ישׂראל רוֹצים לראוֹתנוּ מקוּשטים בּכל המעלוֹת. היהוּדי בּגוֹלה מוּתר לוֹ לסחוֹר בּשבּת ולאכוֹל טריפוֹת, אבל אוֹתנוּ הוּא רוֹצה לראוֹת שוֹמרי שבּת וּמקיימי מצווֹת. הוּא עצמוֹ יכוֹל להיוֹת פּחדן, אנחנוּ חייבים להיוֹת אמיצים. הוּא שמע שיש פּה שוֹמרים, גיבּוֹרים, רוֹכבים על סוּסים, מנַצחים, מטילים אימה על ערבים, והנה – אַכזבת-פּתאוֹם! כּלוּם רשאים אנוּ לאַכזב את מוּשׂגיו האידיאַליים? ואני אוֹמר, מתוֹך הכּרתי העמוּקה, כּי מעוֹלם לא הראה הישוּב גם בּמוּבן פיסי גבוּרה כּזאת ואוֹמץ-לב וכוֹח-הגנה כּמו שהוּא מראה עכשיו. צריך לדעת זאת גם בּשביל עצמנוּ, וגם לאמוֹר לעמנוּ למען יֵדע. שמירת התחבּוּרה בּארץ, עבוֹדת הנהגים, הגפירים, השוֹמרים והשוֹטרים, שמירת אנשי המשקים, עבוֹדת הנערים הקטנים העוֹמדים הכן לכל שליחוּת בּשעת סכּנה – כּמה אוֹמץ וּגבוּרה וּמסירוּת מוּשקעים בּזה יוֹם יוֹם ולילה לילה. וצריך גם להבין מה שינוּיים בּאוּ בּהגנת הישוּב. הגנה איננה ענין קפוּא שצוּרתוֹ נקבּעת פּעם אחת לדוֹרי-דוֹרוֹת. היה זמן והגיבּוֹר היה חוֹגר חרב. אחר כּך בּאוּ רוֹבים, דבר פשוּט יוֹתר, לא כּל כּך רוֹמַנטי כּחרבוֹת נוֹצצוֹת.

ואפשר שגם רוֹבים הנם רוֹמנטיים יוֹתר מצוֹללוֹת ותוֹתחים ואוירוֹנים. וגם האיסטרטגיה שלנוּ עכשיו אינה יכוֹלה להתלבּש בּרוֹמַנטיקה של ההגנה מאז. נכּיר בּשינוּיים. אין אנוּ בּתוּרכּיה. השלטוֹן אחר, התנאים אחרים, וצריך להבין את כּל רצינוּתם ולפעוֹל בּמסגרת הנתוּנה (חברים גם נפלוּ בגלל אי-ידיעת התנאים האלה). בּשבוּעוֹת האחרוֹנים, בּכל מקוֹם שהיתה כּל אפשרוּת שהיא רדפוּ והדפוּ ולא חיכּוּ לצבא ולשוֹטרים. מה היה לפנים בּישוּב? קבוּצה קטנה של שוֹמרים ואנשים צעירים שהפקירוּ את עצמם. עכשיו נוסעים בּאוֹטוֹמוֹבּילים נהגים, אנשים בּעלי משפחה, אבוֹת לילדים. על המשמר בּמשקים עוֹמדים אנשים שעשׂרוֹת שנוֹת עבוֹדה בּארץ מאחוֹריהם. כּבר שלוֹשה דוֹרוֹת עוֹמדים עכשיו בּמשמרוֹת. ולא יחידים אלא אלפים. זאת צריכים אנחנוּ לדעת למען עצמנוּ. וצריך להעביר הרגשה זאת ליהדוּת בּגוֹלה. ההגבה נתקלה בּקשיים שוֹנים, גם עליהם צריך להתגבּר ומתגבּרים. והמאמץ הגדוֹל של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס “שוֹטרים מיוּחדים” וגפירים, מה זאת אם לא צוּרה של הגנה לגלית, הדוֹרשת לא פּחוֹת אוֹמץ-לב והיא יוֹתר אֶפקטיבית מאשר הצוּרוֹת הישנוֹת של ההגנה.

--------

שוּב צפה השאלה של האחדוּת בּתנוּעה הציוֹנית. יש אוֹמרים: אחדוּת גם עם אלה העוֹמדים מחוּץ למסגרת ההסתדרוּת הציוֹנית, עם הצ"ח, ויש מתכּוונים ליצירת אחדוּת יוֹתר חזקה בּפנים.

אינני מאלה ששׂמחוּ ליציאת הרביזיוֹניסטים. חשבתי זאת לצרה. אני גם אשׂמח אם הרביזיוֹניסטים ישוּבוּ אלינוּ, אם כּי ידעתי את חטאיהם וליקוּייהם. אוּלם כּשמדבּרים על “איחוּד” צריך לדעת מה תכנוֹ הפּוֹליטי וּמה פּירושוֹ האִרגוּנִי. קוֹדם כּל מבּחינה פוֹליטית. אנחנוּ רוֹצים להיוֹת יוֹתר חזקים, אנחנוּ רוֹצים שהפּעוּלה הפּוֹליטית שלנוּ תהיה יוֹתר אפקטיבית וּתקָרב אוֹתנוּ למטרה. מה ערכּה של הצ"ח מבּחינה זוֹ? אין לראוֹת בּה תוֹספת כּוֹח: לא אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת, לא קשרים ולא חיזוּק אוֹתה הפּוֹליטיקה השקוּלה והמחוּשבת אשר מפלגוֹת האוֹפּוֹזיציה תוֹמכוֹת בּה.

והבּחינה האִרגוּנית מַהי? אילוּ בּאוּ הרביזיוֹניסטים ואמרוּ שהם רוֹצים לשוּב להסתדרוּת הציוֹנית, היינוּ אוֹמרים להם: בּבקשה. ההסתדרוּת הציוֹנית היא פּתוּחה. אין כּאן שאלה של סימפּטיה ואַנטיפּטיה. כּל מי שמכּיר בּיסוֹדוֹתיה, בּאִרגוּנה וּבמרוּתה יכוֹל להכּנס. אילוּ בּא ז’בּוֹטינסקי ואמר: אנחנוּ עוֹמדים בּחוּץ ונישאֵר בּחוּץ, אוּלם ננסה לראוֹת אֵילוּ פּעוּלוֹת ניתנוֹת להתאמה, היינוּ נוֹהגים בּוֹ כּשם שאנוּ נוֹהגים עם “אגוּדת ישׂראל”. אנחנוּ מוּכנים לעבוֹד עם כּל גוּף יהוּדי בּאוֹתם הענינים אשר עליהם אנוּ בּאים לידי הסכּם. אבל אי אפשר לבלי לראוֹת שמַה שז’בּוֹטינסקי מציע זהוּ שנטאז' פּוֹליטי. הוּא בּא ואוֹמר: דרוּשה סוֹכנוּת יהוּדית רחבה! הבה ונקים אוֹתה, כּשני שוּתפים שוים. לכם יש 600,000 חברים, לי יש אמנם קצת יוֹתר, 700,000, אבל אינני מקפּיד… חלק כּחלק ננהל את הענינים. אין צוֹרך להוֹכיח מה טיב המשׂחק הזה. הוּא שוֹלח אנשים לתוֹמַס, לבקש אוֹתוֹ שישפּיע וילחץ על וייצמן שיתאַחד עם ז’בּוֹטינסקי, וּבאוֹתה שעה אינוֹ חדל מכּתיבת מאמרים המשפּילים את הסוֹכנוּת. כּך אין מתאחדים.

ואשר לתוֹספת אחדוּת בּפנים, לא בּרוּר לי מהוּ הדבר הזה. רק לפני שנה בּחרנוּ בּאֶכּסקוּטיבה קוֹאַליציוֹנית, בּחרנוּ מתוֹך שידענוּ כּי אנוּ הוֹלכים לקראת ימים קשים. יכוֹל להיוֹת שלכל אחד ואחד מאִתנוּ היה קוֹשי בּזה. אוּלם חשבנוּ שזהוּ הפּתרוֹן בּשביל המצב הנוֹכחי ואיחדנוּ מסביב לאֶכּסקוּטיבה 90 אחוּזים של התנוּעה. מַהי איפוֹא כּונת הדיבּוּרים האלה עכשיו? תובעים “חזית מאוּחדת” בּציוֹנוּת. וּמה שיש לנוּ היוֹם הזה, בּהנהלה, האין זוֹ חזית מאוּחדת? מי הם איפוֹא המוּעמדים לחזית מאוּחדת? אם יש מפלגוֹת שאין להן אֵמוּן בּשליחיהן – יחליפוּ אוֹתם. אבל תמוּה הדבר שמבּיעים אֵמוּן לאֶכּסקוּטיבה וּמציעים להקים פוֹרמַציוֹת חדשוֹת, סינַטים ו“הרחבוֹת”. כּל מפלגה רצינית עוֹמדת בּקשר עם נבחריה. זוֹהי זכוּתה של המפלגה. הנבחר איננוּ איזה נוֹטבּל. הנבחר יוֹשב עם חבריו, דן אתם, מתיעץ אתם, אבל אם ישנה אֶכּסקוּטיבה מנבחרי כּל המפלגוֹת, הרי זהוּ הקשר שישנוֹ למפלגה עם האֶכּסקוּטיבה. אי אפשר ליצוֹר בּמקוֹם קשר חוּקי איזה קשרים בּלתי-חוּקיים. אם יש תפקידים מסוּימים שבּהם דרוּשה עזרה לאֶכּסקוּטיבה יבוֹאוּ המתנדבים. התנוּעה הציוֹנית איננה עשירה מדי בּכוֹחוֹת עבוֹדה שוֹנים, ואין להניח שהאֶכּסקוּטיבה תדחה את המתנדבים שיציעוּ עצמם לתפקידים שוֹנים. בּזה יש צוֹרך רב, אולם לא בּסינַטוֹרים.

---------

ועדה מלכוּתית עוֹמדת לפנינוּ. אין אנוּ יוֹדעים בּמה ידוּנוּ בּועדה זוֹ, איזה עלילוֹת נצטרך לסתוֹר, ועלינוּ לפיכך לעבּד את כּל השטחים. נסיוֹן לנוּ: שאוּ, סימפּסוֹן, פרינטש. עמדנוּ בּשער. נלחמנוּ. והיה ערך למלחמתנוּ, אם כּי לא כּל השׂטנה כּנגדנוּ בּוּטלה. מלחמה כּזאת יש לה ערך לשעה, ויש לה ערך לשנים. איננוּ שׂשׂים לקראת מלחמה זוֹ, אבל כּוֹפים אוֹתה עלינוּ. אין לנוּ אלא לצאת למלחמת-תנוּפה נגד הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתינוּ.

תמוּז תרצ"ו.

יוֹם הרצל, הפּוֹקד אוֹתנוּ מדי שנה, לא נתקרש ל“נוּסח” ולא יצטמק לנוּסח, כּל עוֹד אנוּ חיים את חזוֹנוֹ, כּל עוֹד אנוּ יוֹצאים בּצבאוֹתיו, כּל עוֹד אנוּ מתיסרים וּמתחַשלים בּחבלי התקוּמה. לא נוּסח, אלא באֵר מים חיים. חיינוּ הנסערים, הנרגשים, הנקלעים בּכף-הקלע, בּמַהלוּמוֹתיהם וּבהתעוֹרריוּיוֹתיהם וּבשבט עֶברתם, מחדשים כּפעם בּפעם לעינינוּ את דמוּתוֹ של הרצל, מסירים מעל פּניו כּל שכבת-יוֹשן וּמגלים מחדש את קרינתוֹ המקוֹרית, את ראִייתוֹ הנבוּאית, את המית לבּוֹ – לב חוֹזה – הפּוֹעם אתנוּ בּאשר אנוּ מתנסים, את רצוֹנוֹ – רצוֹן גאוּלה – הדרוּך ללא חת.

אך יוֹם הרצל איננוּ יוֹם-זכּרוֹן אישי בּלבד, יוֹם שאיבת עוֹז ותנחוּמים מדמוּת מבשׂרת. יוֹם זה הוּא גם יוֹם לדוֹר, יוֹם לתנוּעה.

הוּא מעוֹרר בּנוּ, בּצבא-חזוֹנוֹ, את הצוֹרך הנפשי לראוֹת את עצמנוּ בּעיניו הוּא, למדוֹד את הדרך אשר עברנוּ בּמידוֹתיו שלוֹ, לבחוֹן את רצוֹננוּ ואת אָפיֵנוּ ואת טיב פּעוּלתנוּ בּבּחינוֹת שלוֹ. מה היה הוּא אוֹמר למעמדנוּ, אילוּ ראה אוֹתנוּ בּכך? האם מאַמתים אנחנוּ – לא בּדברים בּלבד, אלא גם במעשׂינוּ וּבחיינוּ – את חזוֹנוֹ אוֹ מכחישים אוֹתוֹ? הראוּיים אנחנוּ לאבהוּתוֹ וּלקרבּנוֹ?

עינוֹ הפּקוּחה של הרצל, הניבּטת אלינוּ כּל הימים בּרחמים וּבזעם, בּוֹחנת ושוֹאלת ותוֹבעת. ולא פּעם מצא אוֹתנוּ בּירידה עמוּקה, בּאָזלת-יד, בּרפיוֹן-רוּח, בּיאוּש שלא מדעת, בּצהלה קלת-דעת, בּשעשוּעי-שוא, בּתרוּעת-נצחוֹן בּטרם זמן. אך מעט מן המעט, מצא אוֹתנוּ בּעבוֹדה פּשוּטה ושקדנית, בּהליכה מאוּמצת, בּחרדה נאמנה, בּידיעת המכשוֹלים וּברצוֹן נחרץ ללא הירָתע.

כּיצד מוֹצא אוֹתנוּ יוֹם הרצל בּמחזוֹרוֹ הל"ב?

הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּמצוֹר, כּשכּדוּרי-אוֹיב נקלעים אלינוּ וגוּפנוּ זב דם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּששוֹט שוֹטף של המדבּר עוֹלה בּגבוּלנוּ וּמלחך את פּרי עמלנוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשכּוֹחוֹת שוֹנים וּמשוּנים נוֹתנים יד זה לזה להרבּוֹת את פּצעינוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשהתקפת-הדמים על חיינוּ מתגלגלת בּהתקפה מדינית על חזוֹן גאוּלתנוּ.

ואף על פּי כן: הכּרה עמוּקה לנוּ, כּי הפּעם לא יֵבוֹש הרצל בּצבאוֹתיו ולא ינוּד להם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּיסוּרינוּ הנאמנים, אך גם בּעמידתנוּ הנאמנה. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּישוּב עממי מעוֹרה בּקרקע מטעוֹ, העוֹמד על נפשוֹ, המגן על פּרי עמלוֹ, ואינוֹ נסוֹג ואינוֹ מרפּה מעבוֹדתוֹ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּתנוּעה איתנה, הכּוֹאבת וצוֹעדת, הבּוֹטחת בּאמיתה ויוֹדעת את צדקתה, היוֹדעת לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּאנשים אשר שלוֹשת חדשי-מצוֹר לא התישוּ את כּוֹחם ולא דילדלוּ את רצוֹנם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּבטחוֹננוּ העמוֹק, כּי החזוֹן הגדוֹל אשר הוּא פּרשׂ על ראשנוּ חזוֹן-אמת הוּא, חזוֹן-צדק, והכּוֹחוֹת העמוּקים אשר פּרצוּ ממעמקי חיי ישׂראל בּעקב החזוֹן אשר נגלה וּבעקב היסוּרים אשר גברוּ, כּאשר ראה החוֹזה, לא ישוּבוּ ריקם ויעשׂוּ את שליחוּתם ההיסטוֹרית.

לא, הפּעם לא יבוֹש הרצל בּצבא-חזוֹנוֹ העוֹמד בּמצוֹר ונצרף בּאש. ימי-המצוֹר הם גם ימי-המַסה הגדוֹלים. וּצבא הרצל לא הכזיב. ולא יכזיב. וגם אם לא תמוּ היסוּרים ועוֹד תכבּד המערכה – שבעתים מלוּכּד וּמחוּשל יֵצא ממנה לקראת ימים גדוֹלים אשר נכוֹנוּ לוֹ. מזימת אוֹיבים לא תקוּם, והזרע אשר נזרע בּימי-מצוֹר לא יאבד: הוּא יביא את פּריוֹ בּימים בּאים.

מוּל פּני המות מה יתאוֹנן אדם חי על אכזריוּת החיים. ואף על פּי כן גם אכזרוּיוֹת קטנוֹת מכאיבוֹת. גוֹרל־חיים של איש־העֵדה אינוֹ עוֹזב אוֹתוֹ גם בּפני אָבדן הקרוֹב בּיוֹתר. איננוּ זכּאי לבכּוֹת את מתוֹ כּאשר תמצא נפשוֹ. גם בּשכוֹל אינוֹ רשאי לפרוֹק מעליו עוֹל־חברה וּלהתיחד עם עצמוֹ ועם אשר אבד לוֹ. החוֹבה כּלפּי העֵדה עוֹקרת אוֹתוֹ מאֵבל היחיד וכוֹפה אוֹתוֹ שיעבוֹר לפני הקהל ויחַשב חשבּוֹנוֹת ויעריך הערכוֹת.

היוּ ימים והייתי עוֹשׂה הכּל כּדי למַלט עצמי מחוֹבה זוֹ. הפּעם אני נקלע בּרצוֹני בּין שתיקה ודיבּוּר. ואילוּ היה כּוֹחי אתי לפרש את אישיוּתוֹ של בּילינסוֹן מלוֹא קוֹמתוֹ הייתי מחַזר על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּבנוּ וּמפרש וּמסבּיר. לא למענוֹ, כּי אם למעננוּ.

בּילינסוֹן, אשר היה יוֹצא וּבא לפנינוּ יוֹם יוֹם, מדבּר אל ציבּוּרנוּ וּבשם ציבּוּרנוּ, היה אוּלי האדם האלמוֹני בּיוֹתר בּתנוּעתנוּ. לכאוֹרה, אין הדבר מתישב. שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ להבּיע את עצמוֹ בּהיקף וּבבהירוּת, שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ לרכּז את עצמוֹ בּמעשׂה רב, להטבּיע כּמוֹהוּ את חוֹתמוֹ על מחשבת הציבּוּר. ואף על פּי כן היה האדם האַנוֹנימי בּיוֹתר בּין העוֹברים לפני המחנה. את דברוֹ שמענוּ וּפניו לא נראוּ. כּאילוּ טרח בּמיוּחד שלא להבליט את שיעוּר קוֹמתוֹ. אדם אשר לא השאיר כּמעט שוּם פּינה בּחיי חברתנוּ – לא רק בּשׂדה המדיניוּת והעסקנוּת הציבּוּרית – אשר לא אמר בּה את דברוֹ שלוֹ, וּלעתים קרוֹבוֹת היה דברוֹ יוֹצא מגדר הנשמע והמקוּבּל, עצמי בּיוֹתר, כּוּלוֹ שלוֹ, אדם זה הצליח להחבּיא בּתוֹך דבריו כּל נימה פּרטית של אדם המדבּר בּעדוֹ והמבקש תשׂוּמת־לב לעצמוֹ.

האַנוֹנימיוּת של בּילינסוֹן התגלמה לאו דוקא בּ“מ.ד.”¹, אוֹ בּראשי־תיבוֹת אחרים אוֹ בּפּסידוֹנימים השוֹנים. הוּא היה אַנוֹנימי גם בּשעה שחתם: מ. בּילינסוֹן. לא את עצמוֹ הציג בּפני הקוֹרא, לא את חוָיוֹתיו ואת צערוֹ ואת עקידתוֹ, אלא את עצם הלקח המתבּקש, את המסקנה הנוֹבעת בּתוֹם וּבפּשטוּת. בּילינסוֹן, שהִרבּה כּל כּך לכתוֹב ושידע כּל כּך הרבּה צוּרוֹת של הרצאת דברים, לא בּיקש מעוֹלם לגוון את כּתיבתוֹ בּהבלטה אישית כּל־שהיא. בּכל מה שכּתב היה מתחת לדברים קרקע אישי עמוֹק, אוּלם הוּא טרח להצניע כּל יסוֹד אישי וּלהגיש לקוֹרא רק את מה שמיצה מתוֹך עצמוֹ, את התמצית השוָה לכל נפש חוֹשבת. הוּא טרח, כּפי שהיה אוֹמר, שהבּיאוֹגרף שלוֹ לא יהיה לוֹ מה לעשׂוֹת. הוּא שהתענין כּל כּך בּחיי אדם, בּקוֹרוֹת אישים וגוֹרלוֹתיהם, בּיקש להעלים מכּל עין זרה את קוֹרוֹתיו ואת גוֹרלוֹ שלוֹ. אַנוֹנימיוּת מוּפלגת זוֹ, שבּה עטף את אישיוּתוֹ, את רגשוֹתיו, את סבלוֹתיו, את יקוֹד נפשוֹ – אינה אלא אחת החידוֹת אשר חד לנוּ בּחייו. אדם זה, הפּשטן, הבּהיר, המסבּיר את חפצוֹ בּנימוּקים המתקבּלים על השׂכל, הוּא עצמוֹ אינוֹ מוּסבּר כּלל וּכלל, חֲבוּר פּליאוֹת וחידוֹת.

עצם כּוֹח־העבוֹדה שלוֹ פּליאה הוּא. מנַיִן לאיש נגוּע־חוֹלי כּוֹח עבוֹדה עצוּם כּזה, רצוֹן־עבוֹדה חזק כּל כּך, שאיננוּ יכוֹל להוֹציא שעה לבטלה, קמצנוּת עקשנית כּזאת לגבּי מה שכּוּלנוּ נוֹהגים בּוֹ בּזבּזנוּת והפקרוּת – לגבּי הזמן? זכוּרני, התאָרחתי אצלוֹ בּרוֹמא.

כּשבוּע ימים. בּאוֹתם הימים גמלה התכנית, אשר עליה נדבּרנוּ, עוֹד בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּקוֹנגרס בּקרלסבּד: הוּא, שעוֹד איננוּ יוֹדע מלה עברית, יבוֹא לארץ ויכתוֹב בּ“דבר”, העתוֹן שאיננוּ קיים עדיין ואך עלה בּמחשבה. הוּא שׂמח לבוֹאי, אִיכסן אוֹתי בּביתוֹ בּחמימוּת רבּה, בּלילוֹת היינוּ מרבּים שׂיחה, אוּלם בּבּוֹקר, לאחר פּת־שחרית, היוּ פּניו לוֹבשים

התנכּרוּת, והיה אוֹמר לי בּהחלטיוּת: אתה תלך לראוֹת את רוֹמא, ואני אשאר כּאן. לאחר הוֹדעה כּזאת אי אפשר היה לבקש שיצטרף לטיוּל. אוֹדה, לא ידעתי אז כּיצד מצטרפת הכנסת־האוֹרחים החמה עם הפּסקנוּת הזאת. סוֹף סוֹף הייתי מוּכרח להכּיר שאדם זה איננוּ עיסה רכּה, שהוּא יוֹדע עֵת לחפצוֹ, שהוּא בּן־בּניהם של אלה שאינם מפסיקים ממשנתם. אוֹתה שעה שנשאר לבדוֹ וַדאי היה כּבר שוֹקד על ספר הלימוּד של הלשוֹן הזרה והקשה, שהוּא עתיד היה להיוֹת סוֹפרה־אַבּירה. לדברים בּטלים לא היה פּנאי.

וּפליאה היא גם שפע זה אשר חָלַק מרוּחוֹ לקוֹראיו. בּשקדנוּת בּלבד אין להסבּיר זאת. אדם אשר לא כּתב “סתם”, כּי אם הגה בּרוּחוֹ כּל מה שכּתב, למד, חקר – מבּלי שהקוֹרא ירגיש בּדבריו שמץ למדנוּת וחַקרנוּת – קרא הרבּה, ראה ושמע הרבּה, ולא היה מן הקוֹלטים וּפוֹלטים, אלא שוֹקל וּבוֹחן וּמעבּד עיבּוּד יסוֹדי בּמַעבּדה הרוּחנית שלוֹ – כּיצד יכוֹל היה להגיע לשפע זה בכּתיבה, שפע ענינים ועיוּנים וּבחינוֹת וצוּרוֹת הסבּרה. לא מאס בּשוּם נוֹשׂא, אבל גם לנוֹשׂא הנדוֹש בּיוֹתר ניגש גישה תמה, ללא חציצה של שיגרה. גישה של אדם הבּוֹחן כּל דבר “מחדש”.

אלה וכיוֹצא בּאלה הן מן הפּליאוֹת, אוּלם גדוֹלוֹת מהן חידוֹת־חייו.

כּיצד בּא בּילינסוֹן לציוֹנוּת עד שקיים בּה “בּכל לבבך וּבכל נפשך”? הוּא בּא מרחוֹק, הוּא בּא מן הטמיעה. לכאוֹרה רק טמיעה של דוֹר אחד, אבל יש שגם דוֹר אחד מספּיק להרחיק אל מקוֹם אשר משם לא ישוּבוּ.

זקנוֹ של בּילינסוֹן היה ר' מרדכי פּלוּנגיאן. אך ממרדכי פּלוּנגיאן ועד נכדיו כּבר נפסקה השלשלת. הנכדים עוֹד ידעוּ שזקנם היה תלמיד־חכם יהוּדי ענני, מַגיהּ בּדפוּס “האלמנה והאחים ראָם” בּוילנא, ספק אם ידעוּ כּי פּלוּנגיאן היה מן השמוֹת המפוֹארים בּתנוּעת ההשׂכּלה, מן החכמים והחוֹקרים שהמיתוּ את עצמם בּאהלה של תוֹרה. סוֹקוֹלוֹב מספּר, כּי החרדים היוּ אוֹמרים שפּלוּנגיאן התוֹרני מסוּכּן יוֹתר מד"ר ליליֶנטל “האשכּנזי” שהתקשר עם הממשלה הרוּסית בּימי נקוֹלאי הראשוֹן להקים “שקאָלעס”², ועוֹרר התנגדוּת חריפה. ויהוּדי זה אשר עם כּל “אפּיקוֹרסוּתוֹ” עוֹד עמד בּשתי רגליו בּתוך בּית־המדרש הישן, אשר עוֹד בּיקש להשלים בּין המסוֹרת וההשׂכּלה, אשר עוֹד קבל “על פּריצי הדוֹר אשר קמוּ עתה, החפצים להשכּיח את עם ישׂראל – – וּבספרוּת ישׂראל אך קברים יחזוּ” (מדברי הלוָי שלוֹ בּסיוּם הגהה על “אוֹצר הספרים” לבן־יעקב) – לא היה בּשביל ילדיו אלא מעבר לעוֹלם אחר. כּרוֹב סוֹפרי ישׂראל הגדוֹלים בּאוֹתם הימים, אשר חפצוּ להציל את ילדיהם מן העניוּת, מן הבּערוּת, מן המַחנק, פּתחוּ אשנבּים, והאפרוֹחים עוֹף התעוֹפפוּ מקניהם. בּנוֹתיו של פּלוּנגיאן היוּ כבר מן הקוּרסיסטיוֹת היהוּדיוֹת הראשוֹנוֹת, והדוֹר השלישי כּבר היה לוֹ מוּשׂג מטוּשטש מאד על שייכוּת לעמם. וּבּילינסוֹן עצמוֹ כּבר עמד בּנעוּריו על הגבוּל. גדל בּכפר רוּסי, התחנך בּגימנסיה בּיארוֹסלאבל, בּאוּניברסיטה בּמוֹסקבה, חברתוֹ היתה לא יהוּדית, האינטרסים הרוּחניים שלוֹ היוּ לא –יהוּדיים. כּמעט מקרה הוּא שלא ניתק את החוּטים האחרוֹנים.

הפּגישה עם זלמן רוּבּשוב בּפרייבּורג היתה למִפנה בּחייו. אך מי מאתנוּ לא נפגש עם אנשים העוֹמדים על הסף, ולא טרח להשיבם, וּמדוּע דוקא לגבּי משה בּילינסוֹן נעשׂתה פּגישה זוֹ למפנה מכריע בּמידה כּזאת? הוּא עקר עצמוֹ מעוֹלם קיים שבּוֹ היה חי, למען היאָחז בּכל צפּרני־הנפש בּעוֹלם שאיננוּ קיים. שלילת הטמיעה לא היתה בּשבילוֹ, כּמוֹ לרבּים אחרים, דבר שבּעיוּן, החָל על אחרים, על “הכּלל”, על ה“התפּתחוּת ההיסטוֹרית”. בּשבילוֹ נעשׂה זה לענין הנוֹגע לעצמוֹ ולבשׂרוֹ. הוּא הסיק את כּל המסקנוֹת, לא רק מעשׂיוֹת, כּי אם גם נפשיוֹת. היוֹת יהוּדי – היה בּשבילוֹ לא פּרוֹבּלמטיקה מסוּכסכת, כי אם עוֹלם שלם של חוָיוֹת ושל מצווֹת. וקוֹדם כּל יציאה מן השביה. חתירה אל העצמיוּת הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית. בּכוֹח רב ניתק את אסוּריו, את אסוּריו האהוּבים אשר חסד־נעוּרים חפף עליהם, בּיקש להשכּיח את עברוֹ, וּבאלפי שבילים ניסה וניסה לחדוֹר אל הגן העזוּב והנעוּל של התרבּוּת העברית. הוּא דפק בּכל דלת: היסטוֹריה, ספרוּת, דת, לשוֹן, ארץ.

אך הוּא לא נשאר עוֹמד בּנקוּדה זוֹ. מתוֹך בּקשת הפּדוּת האישית, מתוֹך מרידה אישית בּטמיעה, מתוֹך בּקשת האחיזה בּקרקע האוּמה דבק בּכל נפשוֹ בּגוֹרל העם החי. הוּא, אשר לא ידע את עמוֹ, אשר בּחר מרצוֹן בּגוֹרל היהוּדי, הזדהה כּליל עם היהוּדי הנַענה, הנרדף, המוּשפּל בּאשר הוּא. לא מפּני שראה את עצמוֹ בּעל כּוֹח־תביעה גדוֹל נעשׂה לתוֹבע הצדק לישׂראל, אלא מפּני שתביעת הצדק לישׂראל בּערה בּעצמוֹתיו נעשׂה הוּא התוֹבע הגדוֹל. כּל מכּה שירדה על שבט יהוּדי, אם קרוֹב ואם רחוֹק, על יחיד מישׂראל בּאשר הוּא קרבּן הגוֹרל היהוּדי – מחצה אוֹתוֹ. לבּוֹ היה מתכּווץ עם כֹל הצלפת שוֹט על הגב היהוּדי הכּפוּף. הוּא שהתחמץ על כּל עוול, לא יכוֹל היה להוֹדוֹת בּשוּם צדק שאינוֹ עוֹשׂה צדק עם עמוֹ העשוּק.

וּלפיכך נעשׂה הוּא הסוֹפר הפּרוֹזאי, המדבּר בּלשוֹן פּשוּטה ולא בּדברי שיר וּמשׂא, תנים לבכּוֹת ענוּתנוּ, ויוֹתר מזה: לריב את ריבנוּ, אשר איננוּ מוַתר לאַלימים וּלתקיפים בּשוּם נקוּדה שהיא. מה עשׂה את האדם הזה, אזרח־העוֹלם בּמיטב מוּבן המלה, אשר חי והגה בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת של עוֹלם ואדם, מה עשׂהוּ לאיש שכּוּלוֹ מרוּכּז בּגוֹרל ישׂראל. בּכאב ישׂראל, בּיקוֹד מלחמת תקוּמתוֹ? הכּאב הזה המלוּוה חרדה נוֹקבת לגוֹרל מלחמת־תקוּמתנוּ לא הרפּה ממנוּ יוֹמם וליל. בּילינסוֹן נתן אוֹתוֹ עליוֹן על הכּל בּחייו.

מה עשׂה אוֹתוֹ לכּוֹאב היהוּדי הגדוֹל שבּדוֹר? זאת היא החידה שנגלתה לפנינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וּבחדשים האחרוֹנים. אך אפשר השאלה היא אחרת: לא מה היה כּוֹחוֹ הוּא לכאוֹב כּכה, אלא מדוּע אין לנוּ הכּוֹח לכאוֹב כּמוֹהוּ?

בּבּהירוּת וּבשלימוּת של מחשבתוֹ הציוֹנית, בּיוֹשר הקו של דרכּוֹ בּפּוּבּליציסטיקה העברית היה הוּא יוֹרשוֹ של ליליֶנבּלוּם. בּעצמת הכּאב, בּחריפוּת ההרגשה, בּתחוּשת הסכּנוֹת, בּאי־היכוֹלת להסיח את הדעת מהן, היה הוּא בּימינוּ מה שהיה בּרנר לפניו. צריך אדם לקרוֹא את דבריו שנכתבוּ ערב מאוֹרעוֹת תרפ“ט וערב מאוֹרעוֹת תרצ”ו כּדי להכּיר מה חריפה היתה תחוּשתוֹ לגבּי הסכּנה.

הוּא, אשר עד שנת תרפ"ט בּארץ־ישׂראל לא ראה בּעיניו פּוֹגרוֹם, לא יכוֹל היה להסיח את הדעת מאימת הפּוֹגרוֹם הנצחי המתהפּכת עלינוּ. יוֹם יוֹם הייתי עֵד לכך “שלא יכוֹל להתרגל”. כּוּלנוּ מתרגלים. ההרגל מַקהה את הרגשתנוּ. חזיוֹנוֹת חוֹזרים אינם מעוֹררים בּנוּ את ההתרשמוּת הראשוֹנית החריפה. פּגעים חוֹזרים ונשנים מתקבּלים כּגזירוֹת, וגם הנפגע עצמוֹ נכנע בּפניהם. הוּא לא היה יכוֹל להיכּנע, ואפילוּ להתרגל סתם. כּל כּמה שהפּגעים חזרוּ ונשנוּ היוּ מעוֹררים בּוֹ אוֹתה התקוֹממוּת נפשית, אם לא חריפה יוֹתר, כּי החשבּוֹנוֹת הקוֹדמים, אשר מעוֹלם לא נשכּחוּ ממנוּ, עוֹד החריפוּ את כּוֹח התקוֹממוּתוֹ. לשוּם דבר לא התרגל, למרוֹת החזרוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, לא לרשעת אוֹיבים, לא לחטאי מוֹשלים, לא לשקרי מַעלילים, לא לצביעוּת של דיינים “אוֹבּיֶקטיביים”, אף לא לחוּלשוֹת המחנה. וכל צרה פּגעה בּמרכּז התרשמוּתוֹ בּאוֹתה החריפוּת כּאילוּ נרשמה שם לראשוֹנה. סגוּלתוֹ הנפשית הזאת היא שעמדה לוֹ בשבעת החדשים האחרוֹנים, שלא להוֹציא לרגע אחד את נשקוֹ מידוֹ. אין זה ענין של חריצוּת עתוֹנאית, של התמדה, של עט מבוֹרך, אלא קוֹנסטיטוּציה נפשית מיוּחדת בּמינה של מי שהגוֹרל בּחר בּו לשליחוּת גדוֹלה.

והוּא לא היה יכוֹל לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ אילוּלא היה איש־צמח, אשר אינוֹ עוֹמד מגדוֹל. עשירים אנחנוּ בּעילוּיים פּוֹרחים ונוֹבלים, אך יקר־המציאוּת הוּא חזיוֹן האדם המקיים יוֹתר ממה שהוּא מבטיח למַראית־עין. כּזה היה בּילינסוֹן. צמיחתוֹ לא פּסקה. שתים־עשׂרה שנוֹתיו בארץ היוּ שנים של לימוּד בּלתי־פּוֹסק, של השתרשוּת בּלתי־פּוֹסקת ושל גידוּל בּלתי־פּוסק. אפשר שהקוֹרא הבּלתי־מעמיק לא הרגיש בּזה, וּבּילינסוֹן בּא אלינוּ מלכתחילה כּאדם מבוּגר, רב־ידיעוֹת ורב־נסיוֹן. וגם דרך כּתיבתוֹ, הנזירית, של בּילינסוֹן – ההימנעוּת מחַקרנוּת ולמדנוּת, החוּפש הגמוּר מכּל מליצה (גם לוֹעזית, גם מוֹדרנית) וּמכל גנדרנוּת ספרוּתית, ההתרחקוּת מכּל מה שדוֹמה לוידוּי – היתה עשׂוּיה שלא להבליט את שלבּי העליה והגידוּל. הוּא לא בּיקש לגלוֹת בּכתיבתוֹ שׂיאים מזדקרים, אבל כּוּלה משוּלה לרמה – הנראית לעֵין הרואֶה: מישוֹר – ההוֹלכת וּמתרוֹממת.

בּילינסוֹן בּא לארץ כּבן שלוֹשים וחמש. לרבּים אצלנוּ, המקדימים לפרוֹח וּמקדימים לכמוֹש, נפתח כּאן גיל העמידה. אצל בּילינסוֹן מתחילוֹת עתה שנוֹת קליטה בּקרקע חדש. בּעם, בּלשוֹן, בּתרבּוּת, בּהסתדרוּת, בּנוֹף חברתי חדש. את הקליטה קיבּל לא כּאוֹנס, אלא השתוֹקק לה, ואף את חבלי הקליטה קיבּל בּאהבה. תהליך הקליטה לא פּסק אצלוֹ שנים רבּוֹת, ובכמה נקוּדוֹת – לא חשב עדיין שקליטתוֹ הוּשלמה. מבּלעדי הקליטה לא היה בּעיניו טעם לחיי ארץ־ישׂראל.

נזכּוֹר, כּמה ציפּינוּ בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה לגילוּי כּוֹחוֹת האינטליגנציה הציוֹנית. כּמה ציפּינוּ להצטרפוּתם למערכת החיים של הפּוֹעל בּארץ. אוֹיה, התקווֹת לא נתקיימוּ. רק יחידי־סגוּלה דבקוּ בּסלע הזה ונשארוּ נאמנים בּבּרית. כּמה מהם לא הגיעוּ כּלל אלינוּ, “הסתדרוּ” בּינתיִים בּאשר הסתדרוּ, כּמה נידלדלוּ, וכמה בּבוֹאם הנה גילוּ מרחק־נפש רב בּיניהם לבין המלכלכים ידיהם בּטיט־הבּנין. אם הקרקע שלנוּ טַרְשִי ואם כּוֹח הקליטה והגידוּל של אנשינוּ זעוּם – בּילינסוֹן היה אחד מיחידי־הסגוּלה בּמערב, אשר התגבּרוּ על הכּל והעמיקוּ שרשיהם בּאדמה זוֹ. מי שיקרא את מאמריו בּעיוּן יבחין בּסימני ההיאָבקוּת הפנימית הזאת עם עצמוֹ ועם העוֹלם אשר ממנוּ יצא. הוּא ניגש לעניני הארץ כּתלמיד, בּתוֹם־נפש, בּענוָה, בּדרך־ארץ ליֵש המעט, לעמל הקוֹדמים. וּכשהיה נתקל בּסתירה בּין מוּשׂגיו וּנטיוֹתיו לבין הקיים אוֹ המוּסכּם כּאן, היה יוֹשב כּתלמיד לפני רבּוֹתיו וּמבקש לרדת לעוּמקם של דברים. בּכוֹבד ראש וּביחס כּבוֹד היה מאזין למה שהוּנַח ונתקבּל בּארץ בּנסיוֹנוֹת חיה של תנוּעת העבוֹדה, אוּלם כּשנתקל בּמוּשׂגים שהוּא מצא אוֹתם מוּטעים אוֹ אפילוּ כּוֹזבים – לא נשׂא פּנים ולא הרכּין ראש. והיה מוּכן למלחמה גם עם המכוּבּדים עליו בּיוֹתר.

בּילינסוֹן לא היה כּפוּי־טוֹבה לתרבּוּיוֹת שמהן ינק ולא חדל לינוֹק גם בּהיוֹתוֹ בּארץ. אוּלם יחסוֹ אליהן היה של בּן־בּרית אוֹ בּר־פּלוּגתא ולא של מתבּטל מפּניהן. ציוֹניוּתוֹ לא היה בּה משוּם ויתוּר על נכסי־הרוּח של העוֹלם, משוּם הסתלקוּת ממלחמוֹת הרוּח של העוֹלם; היתה בּה הכּרת זכוּתנוּ על מקוֹמנוּ העצמי בּעוֹלם, הכּרת הצוֹרך והחוֹבה לכבּוֹש וּלבצר את מקומנו העצמי בּעוֹלם. הוּא בּא לארץ לאחר לימוּד ועיוּן בּקוֹרוֹת התנוּעוֹת הסוֹציאליות והלאוּמיוֹת של הדוֹרוֹת האחרוֹנים, לן בעוּמקן של תנוּעת שחרוּר איטליה ושל תנוּעת המהפּכה הרוּסית. התבוּסה הטרגית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לאחר המלחמה היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבתוֹ. הוּא ראה את תבוּסת הפּוֹעל לא רק בּארצוֹת שבּהן נוּצח, כּי אם גם בּמקוֹם אשר מפלגתוֹ ניצחה. מתוֹך לימוּד והתבּוֹננוּת ועיוּן וּביקוֹרת הסיק את מסקנוֹתיו. קבע לעצמוֹ אַמַת־מידה חמוּרה לָמוֹד בּה את הזכוּיוֹת והפּשעים ואפשרוּיוֹת הנצחוֹן לתנוּעוֹת עמים מדוּכּאים ולתנוּעוֹת־הפּוֹעלים. גם בּנקוּדה זוֹ לא קפא, ולא הסתפּק בּמה שידע.

עינוֹ היתה פּקוּחה תמיד על החזיוֹנוֹת המדיניים והסוֹציאליים בּעוֹלם. ועל עיקרי השקפוֹתיו, ילדי רוּחוֹ, אשר ילד בּעצב וּבנסיוֹן חיי־דוֹר, לא ויתר מעוֹלם. כּאן היה תקיף ואיתן. על אלה נלחם בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישראל. לא היה מוּכן לפשרוֹת גם עם ידידים וּבני־בּרית. הוּא ידע כּי כּפשׂע בּין טשטוּש וּבין מדרוֹן.

ויוֹתר ממה שנלחם לגבּי הערכת התוֹפעוֹת העוֹלמיוֹת, נאבק בּשׂדה חיינוּ יוֹם יוֹם. הלקח, אשר הוֹציא מנסיוֹנוֹת הדוֹר וּמתהפּוּכוֹתיו, לא הצטמצם בּהערכוֹת היסטוֹריוֹת וּפּוֹליטיוֹת־אַקטוּאליוֹת, כּי אם חדר לעוֹמק חייה של תנוּעת הפּוֹעלים. הוּא בּא לתנוּעה בּדרישוֹת גדוֹלוֹת, דרישוֹת אליה, לחבריה. הוּא לא האמין שתנוּעת שחרוּר יכוֹלה לנצח בּקטנוּת אנוֹשית, בּמוֹרך־לבב, בּפיליסטריוּת, בנוֹחיוּת בּעל־בּיתית, בּאי־שויוֹן, בּחוֹסר־העזה, בּאי־נכוֹנוּת לקרבּן.

מכּאן תביעוֹתיו הגדוֹלוֹת לאָפיה של ההסתדרוּת, לטוֹהר שלה, לרצינוּתה; מכּאן הדאגה הרבּה להוָי התנוּעה, החרדה לאדם, ההתענינוּת בּמצב השכבוֹת העזוּבוֹת בּציבּוּר, החשש להתהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים.

בספרוּת העבוֹדה שלנוּ לא חסרה מעוֹלם המלחמה בּפיליסטריוּת, התביעה לשיעוּר קוֹמה אנוֹשי, הבּיקוֹרת הפּנימית, אבל מי כּבּילינסוֹן עסק בּזה בּשיטתיוּת, בּיסוֹדיוּת, עקב את הדברים שעל־שעל, מבּלי לבוּז לקטנוֹת, מבּלי לתת להתחמק. הוּא חלה וכאב את הפּגימוֹת האנוֹשיוֹת של התנוּעה, היה מתבּייש אם היה נתקל בּקטנוּת אישית של מנהיגים גדוֹלים, אשר עם כּל גדלוּתם הם “שׂוֹחים בּמי־רקק”, כמוֹ שאמר בּאחד ממכתביו. זכוּרה סדרת מאמריו “בּמרי שׂיח”. שם זה אינוֹ מליצה נאה. הוּא כּתב אוֹתם בּאמת בּמרי־שׂיחוֹ, בּהתעטף נפשוֹ על קטנוּיוֹת האדם בּתנוּעתנוּ. אפשר כּוּלנוּ מרגישים בּפּגימוֹת, כּוּלנוּ מצטערים, כּוּלנוּ מבקשים לתקן, אוּלם לא הכּרתי בּינינוּ אדם כּמוֹהוּ, אשר פּגימוֹת אלה מיררוּ את חייו, גזלוּ את מנוּחתוֹ, אשר ראה בּהן את גזר־דינה של התנוּעה, אשר לא נלאָה לעקוֹר אוֹתן וּלהוֹקיע אוֹתן. בּמידה שדרישוֹתיו נעשׂוּ גדוֹלוֹת יוֹתר הרגיש עצמוֹ בּוֹדד יוֹתר. לא מקרה הוּא הדבר שדרך חייו רצוּפה פּגישוֹת והתרחקוּיוֹת.

כּך חי איתנוּ בּילינסוֹן שתים־עשׂרה שנה, מתוֹך גידוּל מַתמיד, מתוֹך ערוּת נפש ללא ליאוּת. עד שבּאוּ שבעת החדשים האחרוֹנים. אין צוֹרך לוֹמר, מה השׂיא אשר הגיע אליו בּמערכתוֹ האחרוֹנה. רק אדם המעלה עצמוֹ לעקידה יכוֹל לצקת להט כּזה, להט לבּוֹ, בּמלים כּתוּבוֹת. רק אדם היוֹדע בּמעמקים כּי חייו שלוֹ והמערכה הלאוּמית חד הם יכוֹלים להתלקח בּוֹ כּוֹחוֹת כּאלה. בּימים אלה היה אוֹמר לי, בּרמזוֹ על שנת תרפּ“ט ותרצ”ו: וּמי יכתוֹב בּפּעם השלישית?

שבעת החדשים האלה – שבעת חדשי סיוּם שליחוּתוֹ – העלוּהוּ לדמוּת לאוּמית כּבּירה. גם אלה אשר לא ידעוּהוּ הרגישוּ בּמציאוּת אחד אלמוֹני, אשר לא יִיעף ולא יִיגע ועצביו לא יקהוּ ונגד כּל קלגסי אוֹיבים וּבפני כּל תככי־שלטוֹן הוּא עוֹמד כּסלע ותוֹבע משפּט. ועל הכּל יבוֹא בּמשפּט. דמוּת בּילינסוֹן בּעמדוֹ בּשער אי אפשר לה שתישָכח בּתוֹלדוֹת הישוּב הנלחם על חייו ועל צדקתוֹ. על הדמוּת הזאת נתחנך לעוֹז ולאמוּנה. תנוּעה שיש בּה גילוּי כּזה – עוֹד לא נס ליחה.

בּחייו ידעוּהוּ מעטים. בּנפלוֹ הרגישוּ רבּים. עתה מעריך הישוּב כּוּלוֹ את עמידתוֹ בּשער. האם הביאה עמידתוֹ את הפּרי הפּוֹליטי הראוּי? למען האמת עלינוּ לוֹמר: לא. לא בּאשמתוֹ של בּילינסוֹן, אלא בגלל אֳפי פּעוּלתנוּ הפּוֹליטית בּתקוּפה זאת. דברוֹ לא הגיע חוּצה; אוֹ שהגיע בצינוֹרוֹת פּקידוּתיים אוֹ דילטוֹריים. כּדי שדברינוּ ישָמעוּ בּחוּץ בּכל בּלתי־אֶמצעיוּתם, צריך שימָצא להם בּיטוּי בּלוֹעזית. בּשנוֹת 1929 הבינוּ זאת אצלנוּ, הפּעם חלשה דעתנוּ. דיזנגוֹף שאל אוֹתי פּעם בּחרדה, לאחר קריאת “דבר־היוֹם”: היש דוֹאג שהדברים האלה יתוּרגמוּ ויגיעוּ לתעוּדתם? לא, לא היה דוֹאג. נוֹדה בּכאב: בּכל רחבי התנוּעה הציוֹנית, לא נמצא דם, שהכּיר בּכּוֹח הפּוֹליטי־הנפשי הגנוּז בּמלים אלה, ושידע עד מה חשוּב לנוּ שקוֹל זה ישָמע בּעוֹלם, שיגיע לאזני שליטים וּמדינאים, שיזעיק ידידים, שידעוּ: כּכה עוֹמד הישוּב בּמצוֹר.

אך גוֹרלם החיצוֹני של הדברים איננוּ יכוֹל להפחית מערכּם העצמי וּמשליחוּתם הגדוֹלה. השליחוּת היתה פּנימית. הם לימדוּ את הישוּב לעמוֹד בּמערכה, ואם ידע הישוּב לעמוֹד כּאשר עמד, הרי חלק רב בּזה למשה בּילינסוֹן.

השאלה המדאיגה יוֹתר, עם פּרוֹץ המלחמה נגדנוּ, היתה: כּיצד יעמוֹד ישוּב זה בּמבחן־האש? והן חלקוֹ הגדוֹל עוֹד אין לוֹ שרשים בּארץ. הן רוּבּם עברוּ את מדוֹרי־הקליטה הראשוֹנים, ועמידתוֹ של הישוּב הלא היא היא ראשית הכרעה, לתקוה אוֹ לתבוּסה. כּמה נסים אירעוּ לנוּ בּחדשי המצוֹר האלה, אוּלם הנס הגדוֹל בּיוֹתר הוּא שהישוּב לא נתבּהל, לא הפך עוֹרף, לא נתפּוֹרר ולא נתמוֹטט, אלא התלכּד לעם. שוּם תעמוּלה ציוֹנית בּמשך שנים לא חינכה את הישוּב לרצינוּת ציוֹנית, להכּרת גוֹרלוֹ ואחדוּת גוֹרלוֹ, כּמוֹ המאוֹרעוֹת.

וּבחינוּך זה גדוֹל חלקוֹ של בּילינסוֹן. הוּא ידע, מאֵין כּמוֹהוּ, את הפּרצוֹת של הישוּב, את מקוֹמוֹת־הרפיוֹן. וגם בּצאתוֹ למערכת־חוּץ התכּוון לרפּא את שבר העם בּפנים. הוּא ידע בּאיזוֹ מידה עלוּלים אצלנוּ להאמין לדיבּוֹת אוֹיב, וראה צוֹרך ללמד אוֹתנוּ את הכּרת צדקתנוּ. הוּא ראה בּאיזוֹ מידה אנחנוּ נכוֹנים להשלים עם גזירוֹת תקיפים, ולימד אוֹתנוּ מלחמה עקשנית, בּלתי־נכנעת. בּעמידתוֹ הוּא, בּכוֹחוֹ לראוֹת דברים בּטרם רוֹאים אוֹתם האחרים, בּמצאוֹ את הדברים הנכנסים לכל לב, בּיכלתוֹ המיוּחדת לצרף דברי הסבּרה והנמקה עם זעקה וּתביעה, בּכּוֹחוֹ להבּיט ישר אל הפּוּרענוּת ולא להיוָאֵש – לימד אוֹתנוּ לעמוֹד בּמערכה, הביא חלקוּ לעשׂוֹתנוּ לעם.

כּמוֹ כּל ימי חייו אתנוּ, בּעבודתוֹ הפּנימית בּתוֹך ההסתדרוּת, כּמוֹ בּמערכה הפּנימית בּציוֹנוּת, כּן גם בּמערכה החיצוֹנית, המערכה האחרוֹנה שלוֹ, אך לא האחרוֹנה למחננוּ, היה הוּא המחנך.

ועתה אוּלי נדע: צוֹפה היה בּקרבּנוּ, צוֹפה לבית ישׂראל.

(בּאַנטוֶרפּן בּאסיפת “מפעל הבּצרוֹן”)

לא בּאתי לכאן לשם תעמוּלה. נשלחתי בּמשלחת מדינית ללוֹנדוֹן. וּמכּיון ששמעתי שמתנהל כּאן מפעל רציני למען “בּטחון וּבצרוֹן” – אמרתי: אֵרדה ואראה.

לפני שבוּע ימים השתתפתי בּועידת מפלגת העבוֹדה הבּריטית בּאֶדינבּוּרג. בּאתי שמה על מנת להזכּיר להם את אַהדתם מכּבר למפעלנוּ וּלבקש עזרתם בּמלחמתנוּ הקשה בּשאלת העליה. נזדמנתי עם שליחיה של ספרד, שגם המה בּאוּ לבקש עזרה. נזכּרתי כּי לפני 444 שנה גוֹרשנוּ ממדינה זוֹ, והיוֹם – שליחיה וּשליחי ארץ-ישׂראל נפגשוּ בּדרך בּקשת עזרה. אוּלם אנחנוּ אין אנוּ עוֹמדים בּמצב של מלחמת-אחים, ויש בּמערכה שלנוּ יוֹתר בטחוֹן ותקוה, אף על פּי שהעם הספרדי, הנלחם לחירוּתוֹ, מעוֹרה בּקרקע; כּי אנוּ אחרי נסיוֹנוֹת משיחיים רבּים, אחרי עריגה וכיסוּפי נפש למוֹלדת, לאדמה, חוֹללנוּ כּוֹח מַפרה ויוֹצר העלוּל לעמוֹד בּפני כּל ההסתערוּיוֹת האוֹבּיֶקטיביוֹת.

אנוּ עוֹמדים בּסיוּמוֹ של פּרק אחד, בּאיסטדיה של חיסוּל השביתה. אוּלם המלחמה הגדוֹלה עדיין לא נסתיימה, וּכּשם שבּמאוֹרעוֹת ספרד פּוֹעלים כּוֹחוֹת זרים, כּן נתערבוּ גם בּחיינוּ כּוֹחוֹת-חוּץ, שמילאוּ תפקיד לא קטן בּמאוֹרעוֹת. לוּלא הכּוֹחוֹת הללוּ לא היה בּכוֹח הערבים להחזיק מעמד בּמשך ששה חדשים. אנגליה ראתה את כּוֹחוֹת-החוּץ האלה וּמשוּם כּך היתה מדיניוּתה רבּת-תהפּוּכוֹת. היא ידעה כּי כּל צעד עתיד לגרוֹם לה סכסוּכים כּבדים בּאיזה מקוֹם בּתבל. ואנוּ הוּטלנוּ בּמצב קשה. מוּקפים אוֹיבים מכּל המינים, לא ידענוּ כּי נהיה מסוּגלים לעמוֹד על נפשנוּ, כּי נדע להבליג על כּל מה שעוֹללוּ לנוּ. וּבכל זאת עמדנוּ בּנסיוֹן!

ימים רבּים התנהל ויכּוּח בּתנוּעה הציוֹנית: מפעלים ממשיים וּמפעלים מדיניים – מה עדיף? בּקרב חוּגים ציוֹניים שוֹנים היתה רוֹוַחת הדעה כּי כּל מוֹשבה שאנוּ מיסדים, כּל דוּנם קרקע שאנוּ גוֹאלים, כּל עץ שאנוּ נוֹטעים וכל גבעה שאנוּ מַפרים – חשיבוּתם אינה אלא חשיבוּת ממדרגה שניה; כּי בּעוֹלם מכריעים כּוֹחוֹת מדיניים. אוֹת כּתוּבה, לפעמים הצהרה גרידא, עלוּלה למחוֹת את כּל הישׂגינוּ. הימים הטרוּפים האלה הוֹרוּנוּ לדעת כּי הדרך הזאת היא הנכוֹנה, כּי רק בּמחרשה נכבּוֹש את הארץ, גם כּשיד זדוֹן נטוּיה אלינוּ.

בּימים אלה היתה דעה שאמרה כּי תגוּבתנוּ צריכה להיוֹת פיסית. “עין תחת עין”. בּמצבנוּ המדיני לא היתה שיטה זאת מוֹעילה לנוּ. המאוֹרעוֹת לא נתכּוונוּ לפגוֹע בּנוּ, בּישוּב הארץ-ישׂראלי; כּי החצים היוּ מוּפנים בּעיקר למיליוֹני היהוּדים בּתפוּצוֹת. אִתנוּ, עם הקוֹמץ, היוּ משלימים וּמתפשרים על נקלה. אנחנוּ ידענוּ כּי לא אנוּ בּלבד בּמערכה, כּי אם מיליוֹני היהוּדים העוֹמדים לעלוֹת וּלהשתרש בּארץ.

וּמשוּם כּך אמרנוּ: לא נעזוֹב אף שעל אדמה ונשמוֹר על כּוֹחוֹתינוּ ועצבינוּ למען יוֹם פּקוּדה. השיטה הזאת ניצחה. גם בּעצם המאוֹרעוֹת לא חדלוּ החיים בּארץ-ישׂראל ממהלכם הרגיל. ודוקא בּימים אלה אנוּ יכוֹלים לציין הישׂגים חשוּבים בּכל השטחים. העבוֹדה העברית חדרה לנקוּדוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת שלא היתה לה קוֹדם דריסת-רגל שם, כּבשנוּ עמדוֹת כּלכּליוֹת, חדרנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת של הממשלה, תקענוּ יתד בּים.

ועוֹד דבר למדנוּ: היה זמן ובחוּגים ציוֹניים ידוּעים סברוּ כּי ההתישבוּת החקלאית, ירקוֹת, גידוּל בּהמוֹת, משק מעוֹרב – אלה הם בּרכה לבטלה, נסיוֹנוֹת שצריכים לשרת אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה של חוֹלמים והוֹזים. הציוֹנים “המעשׂיים” טענוּ: המסחר, התעשׂיה, הפּרדסנוּת – רק בּהם ועל ידיהם תיבּנה הציוֹנוּת. בּאה המציאוּת וטפחה על פּנינוּ. לוּלא הישוּבים החקלאיים העברים כּמעט היינוּ בּכל רע (דגניה וּמרחביה עוֹד בּזמן המלחמה העוֹלמית¹ הצילוּ הרבּה נפשוֹת); כּי האידיאה הכּלכּלית בּמלחמה כּנגדנוּ היתה לבוֹדד את הישוּב וּלהרעיבוֹ. וכך היתה מזימתם: החקלאוּת היא ערבית. אמנם יש להם ליהוּדים תעשׂיה – היא זקוּקה לשוּק-קליטה חיצוֹני. המסחר – זקוּק לנמל, אנוּ נסגוֹר את הנמל! בּאוּ הישוּבים החקלאיים העבריים ועזרוּ לנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, להיוֹת אי-תלוּיים בּסביבה הערבית. גם נמל תל-אביב הוּא אחד ההישׂגים הכי-חשוּבים. הוּא עלוּל ליהפך למפעל מדיני וכלכּלי חשוּב לאין ערוֹך.

בּמאוֹרעוֹת האחרוֹנים נתגלה הכּוֹח המוּסרי הגדוֹל של הישוּב כּוּלוֹ, התפארת שבּגבוּרה האילמת, העקשנוּת ללא רתיעה לעבוֹר תמיד אל סדר העבוֹדה וסדר המעשׂים. זכוּרים לטוֹב הנהגים העברים. יהוּדים פּשוּטים שבּאוּ לארץ-ישׂראל לא לשם שמים, כּי אם לחיוֹת וּלפרנס אשה וּבנים, והנה נתגלוּ בּאנשים האלה כּוֹח כּזה וּגבוּרה הראוּיים להיכּתב בּדברי-הימים. עם ראשית הישוּב בּארץ התחילה להתרקם אגדת “השוֹמר”. העטוּהוּ בּצעיף של רוֹמַנטיקה. קוֹמץ יחידי-סגוּלה היוּ שאמרוּ: נקוּם ונשמוֹר על יגיע כּפּינוּ. בּימים אלה אלפים רבּים הם הנכוֹנים ללכת בּכל רגע לקראת הסכּנה, לשמוֹר בּלילה ולעבוֹד בּיוֹם ללא יֶגע וּללא הרף. גם הנשים עמדוּ ותבעוּ את חלקן בּהגנת הישוּב. תמציתה של גבוּרת תל-חי בּאה לידי גילוּי בּכל הדרה. כּפר-החוֹרש, רמת-הכּוֹבש, כּפר-יעבּץ ועוֹד נקוּדוֹת כּמוֹהן מנוּתקוֹת, צפוּיוֹת לכל סכּנה – ארוּכּה שלשלת העוֹז והנאמנוּת. וּכאחד עם הגבוּרה הנפשית הזאת של הישוּב לא נראוּ אוֹתוֹת פּחד וּבהלה בּארצוֹת הגוֹלה. בּשנה האחרוֹנה – שנת הדמים – עלוּ לארץ כּ-42.000 איש.

---------

השאלה שלפנינוּ היא: מה יהא מחר? בּהתערבוּיוֹתיהם של שליטי ערָב בּעניני ארץ-ישׂראל יש בּלי ספק תקלה מדינית לנוּ. אמנם לא נתַנוּ להם שוּם הבטחוֹת. אך בּכרוּז השליטים לערביי ארץ-ישׂראל נאמר כּי הם סוֹמכים על היוֹשר הבּריטי. ויוֹשר זה אינוֹ קבוּע ואיתן, כּי הוּא תלוּי וּמוּשפּע בּגוֹרמים רבּים, תלוּי בּלחץ מן החוּץ. והלחץ הזה יהיה: אוֹ שהעליה תוּתאם לכוֹח-הקליטה של הארץ, כּלוֹמר, לכּוֹחוֹת המַפרים של עם ישׂראל, היוֹצר את יכוֹלת-הקליטה, אוֹ שתוּתאם לחשבּונוֹת מדיניים ותצוּר לחיינוּ צוּרה מוּגבּלת: עד כּאן ותוּ לא! אוּלם אין אנוּ יכוֹלים להסכּים לגבוּלוֹת, אין אנוּ רוֹצים להישאר בּארץ-ישׂראל של גיטוֹ. אין אנוּ בּאים לארץ-ישׂראל לשם נישוּל, להצר אוֹ לדחוֹק את רגלי מי שהוּא. בּעלייתנוּ אנוּ מרחיבים את גבוּלוֹת הארץ, מגדילים שטחה וכוֹח-קיבּוּלהּ. ארץ-ישׂראל – היא עכשיו “כּבשת הרש” לעם ישׂראל.

אם יש בּין הציוֹנים יחידים הנכוֹנים לוַתר על העליה הגדוֹלה – אנוּ לא נוַתר! אין אנוּ יכוֹלים לוַתר על חשבּוֹן אחרים, על חשבּוֹן מיליוֹני היהוּדים, רצוּצי-משפּט וּשׂבעי-עמל, שארץ-ישׂראל עתידה להיוֹת להם מקלט וּבית. אין אנוּ מסכּימים לשוּם נוֹרמה וּמכסה. כּוֹחוֹתיו היוֹצרים של עם ישׂראל – הם למעל מכּל אוּמדנוּת. הגבּלת העליה מַשמעה צמצוּמם והתנַוונוּתם של כּוֹחוֹתינוּ היוֹצרים. אין אנוּ רוֹצים להישאר בּארץ מיעוּט. מצב כּזה מגרה את התיאבוֹן של השכנים, וּביחוּד בּמזרח, אשר ה“מיעוּט” נדוֹן שם בּסַיף.

היוּ בּינינוּ שהציוֹנוּת היתה להם בּבחינת “מוֹתרוֹת”, נוֹי, תרבּוּת עברית, צרת היהדוּת; באוּ צרוֹת היהוּדים. ודוקא ציוֹני גרמניה, שהיה להם מוּשׂג מינימלי על הציוֹנוּת, מבּשׂרם חזוּ את תגרת יד החיים, וּ-35 אלף מהם מצאוּ מקלט בארץ. אוֹמרים כּי אנוּ הציוּנים “נזוֹנים מצרוֹת ישׂראל”. מחשבה זוֹ בּשקר יסוֹדה. אנוּ ציינוּ את הפּרוֹגנוֹזה והקדמנוּ רפוּאה, בּזעֵיר-אַנפּין, למכּה הגדוֹלה. גם יהדוּת אנגליה, מבצר הדמוֹקרטיה, נזדעזעה בּימים האחרוֹנים. היהוּדים שהאמינוּ כּי איתן מוֹשבם – אבדה אמוּנתם. ימים קשים בּאים ליהדוּת העוֹלמית. אי אפשר להניח את אחינוּ בּפּוֹלין, בּרוֹמַניה וגרמניה בּמצבם, עלינוּ להציל לפחוֹת מאה אלף נפש בּכל שנה. אם לא נצליח – עתיד הנוֹער הישׂראלי ליפּוֹל בּזרוֹעוֹת היאוּש וליהפך ליסוֹד מהרס וּמחריב. הדברים האלה נאמרים לא לשם אִיוּם כּלפּי חוּץ, כּי אם כּלפּי פְּנים. היאוּש יביא את הנוֹער לידי דכּאוֹן וּבגידה, בּגידה בּכל מה שיצרנוּ וטיפּחנוּ, בּכל היקר והקדוֹש לנוּ. גם עכשיו הננוּ עֵדי-ראִיה לתוֹפעה פּתוֹלוֹגית זאת, שצעירים מישׂראל נכוֹנים להתקשר עם המוּפתי ועם שׂוֹנאי-ציוֹן מכּל המינים. כּי ארץ-ישׂראל עדיין אינה נוֹתנת לנוֹער העברי מה שהיא צריכה לתת. עליה קטנה מַשמע פּגיעה בּנשמת הציוֹנוּת. ועל זאת לא נוַתר! ואתם כּולכם כּאיש אחד, בּיחד עם הישוּב כּוּלוֹ, תעמדוּ על המשמר לשם חיזוּק וּביצוּר עמדוֹתינוּ.

תשרי תרצ"ז.

משה בּילנסוֹן, הִקדמת לנתק את שוּתפוּת המפעל וּברית החיים אשר כּרתנוּ. בּריתנוּ העמיקה עם תלאוֹתינוּ ויסוּרינוּ ועמידתנוּ בּנסיוֹן. בּחייך, בּעוֹד היית האַלמוֹני של “דבר”, לא יכוֹלתי לדבּר עליך בּרבּים. עכשיו עלי להספּידך בּציבּוּר.

בּמאוֹרעוֹת תרפּ“א נרצח יוֹסף חיים בּרנר; מאוֹרעוֹת תרצ”ו-תרצ"ז רצחוּ את משה בּילינסוֹן. אתה, מתוֹך חדרך, היית החייל הראשוֹן בּמערכה. אתה היית התוֹבע את דיננוּ. וכל פּגיוֹן אשר נדקר בּלב יהוּדי בּיפוֹ, וכל כּדוּר בּתינוֹק בּצפת, וכל גוֹרן שׂרוּפה וכל פּצצה נזרקת, עברוּ דרך לבּך. אתה היית הראשוֹן בּינינוּ אשר לא נכנעת לשוּם עוול, אשר לא סלחת לשוּם חיפּוּי על עוול, אשר הרגשת בּך את כּל כּוֹח-הצדק לתבּוֹע את דיננוּ. אינני יוֹדע לציוֹנוּת תוֹבע גדוֹל ממך. ואילוּ יכוֹלנוּ להביא לפני הוַעדה המלכוּתית, אשר בּאה לשפּוֹט אוֹתנוּ ואת מפעלנוּ, אילוּ יכוֹלנוּ להביא לפניה את לבּך, את כּאבך, את מחאתך העמוּקה והשקוּלה, את תוֹכחתך המזוּקקה, את התקוֹממוּתך נגד כּל משפּט מעוול ונגד כּל שלטוֹן כּוֹשל בּפני רשע – היינוּ מוֹצאים את הנצחוֹן גם בּמערכה הזאת אשר בּה עזבתנוּ לנפשנוּ.

מה נתן למשה בּילינסוֹן את הכּוֹח הזה להרגיש בּכל כּוֹח הצדק אשר לתנוּעתנוּ ולהיוֹת התוֹבע האמיץ בּיוֹתר לציוֹנוּת? מדרך רחוֹקה בּא אלינוּ. לא היה חלקוֹ עם אלה אשר מצאוּ את עצמם בּתוֹך עמם מיוֹם היוָלדם. הוּא גילה את עמוֹ. הוּא בּחר בּעמוֹ ישׂראל בּבחירה חפשית. כּהרצל וכבּרנדייס, אשר חזרוּ אלינוּ מתוֹך טעימה תרבּוּתית עמוּקה, אשר מתוֹך הטמיעה הזאת הגיעוּ לכּאב הגדוֹל על גוֹרל ישׂראל, להרגשת העוול האנוֹשי הגדוֹל אשר בּיסוּרי העם היהוּדי, להרגשת קלוֹן האדם אשר בּחיי גלוּת ואפילוּ בּטמיעה תרבּוּתית. וּמשהגיע לכך, היה מוּכן לשלם את המחיר היקר בּיוֹתר בּעד תשוּבתוֹ לעמוֹ וּבעד גאוּלת-עמוֹ. בּן שלוֹשים וכמה התחיל ללמוֹד אלף-בּית – והיה לסוֹפר עברי, ללוֹחם אבּיר בּנשק המלה העברית. עזב חיי תרבּוּת בּמערב אירוֹפּה, עזב סיכּוּיי פּעוּלה מדינית בּתנאים נוֹחים, עזב אפשרוּת קריֶרה רפוּאית. הוּא בּחר בּעמוֹ וּבחר בּגוֹרלוֹ. בּחר בּעם עני, בּארץ עניה וּבעניי-ישׂראל.

ואף לא על נקלה מצא את דרכּוֹ אל הפּוֹעל העברי בּארץ. הוּא לא בּא משוּם אַסכּוֹלה של מפלגת-פּוֹעלים ציוֹנית. את הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי שלוֹ כּבש לעצמוֹ דרך בּיקוֹרת רבּה, דרך הרבּה אכזבוֹת והיאָבקוּת רעיוֹנית, מתוֹך הכרח להתגבּר על כּמה כּוֹחוֹת רוּחניים חשוּבים, מקוּבּלים וּמוּסמכים בּעוֹלם. וּבבוֹאוֹ אל הציוֹנוּת כּאל תנוּעת-עם משחררת, כּאל תנוּעת-אדם עמוּקת-התוֹכן בּיוֹתר שבּימינוּ, הוּא בּא אליה ואל נוֹשׂאיה גם בּדרישוֹת עצוּמוּת. וּלעצמוֹ בּיקש את המערכה הכּבדה בּיוֹתר, את חיי העוֹני, את שׂדה-המערכה אשר בּה יוּכרע גוֹרל העם.

בּבוֹאוֹ לארץ עוֹד לא החליט בּלבּוֹ מה יעשׂה, היהיה רוֹפא אוֹ עתוֹנאַי. עוֹד לא ידע מה המחנה אשר בּוֹ יתן אֵמוּן. בּעינים בּוֹחנוֹת, בּדעה בּיקרתית, בּלי אידיאַליזציה, בּלי רוֹמַנטיקה ניגש אל ציבּוּר הפּוֹעלים. הוּא בּיקש את חלוּץ-האוּמה, את הנוֹטים שכם. הוּא בּיקש את המערכה אשר מבּחינת אָפיה האנוֹשי, החלוּצי, הסוֹציאליסטי, תהיה הוֹלמת את היעוּד הלאוּמי העצוּם בּכָבדוֹ. וככה, לאחר חיפּוּשׂים מרוּבּים וּלאחר בּיקוֹרת – אשר לא חדל ממנה גם בּעמדוֹ בּפְנים – מצא בּתוֹך עמוֹ את משפּחתוֹ ואת מלאכתוֹ.

ואת המלאכה הזאת, מלאכת העתוֹנַאי, הרים משה בּילינסוֹן לגוֹבה עליוֹן. בּכוֹחוֹ הוּקמה הבּמה הזאת לציבּוּר והיתה למה שהיתה. הוּא הוֹציא את הציבּוּר, אשר אוֹתוֹ שירת ואוֹתוֹ הדריך, מקרן-זוית של כּת, החיה את חייה העמוּקים והרציניים, אבל סגוּרים בּתוֹך עצמם. הוּא היה מן הראשוֹנים אשר הפנוּ את פּניהם אל העם, אל המוֹני ישׂראל, אשר הנחילוּ לתנוּעת העבוֹדה את הראִיה המקיפה והכשירוּה להנהגת התנוּעה הציוֹנית, ולעמידה בּשוּרה הראשוֹנה בּמערכה הפּוֹליטית של הציוֹנוּת.

משה בּילינסוֹן עשׂה את המאמר העברי לכוֹח משפּיע בּחיים. רבּים מבכּים את ירידת ההשפעה של הספרוּת העברית, ואפשר לא רבּים היוּ שמנוּ את בּילינסוֹן בּין בּוֹני הספרוּת העברית. אוּלם מן הימים הטוֹבים של הפּוּבּליציסטיקה העברית, מן הימים שעמדה בּראש הציבּוּריוּת היהוּדית – ההשׂכּלה וחיבּת-ציוֹן – מימי סמוֹלנסקין וליליֶנבּלוּם מוֹביל קו ישר אל בּילינסוֹן אשר הרים את קרנה של העתוֹנוּת העברית והעמיד את המאמר בּראש תנוּעת תקוּמתנוּ.

אוּלם לא תוֹבע-דין מן החוּץ בּלבד היה בּילינסוֹן, הוּא היה גם תוֹבע חמוּר כּלפּי פּנים. הוּא חי את התנוּעה לא רק בּשלבּיה החיצוֹניים, המדיניים והספרוּתיים, הוּא כּאב את כּאֵב העם לא רק כּשהוּא מוּכּה בּידי מעניו, כּי אם גם כּשהוּא מוּכּה בּידי עצמוֹ. הוּא כּאב את כּאב כּל יחיד, את כּאב העני מישׂראל, את כּאב האדם המטוּפּל בּיסוּרים. הוּא כּאב – מאין כּמוֹהוּ – את כּאב התנוּעה הלאוּמית על שגיאוֹתיה ועל פּגימוֹתיה ועל חטאיה. וּכשם שלא עבר בּשתיקה על שוּם עוול הנעשׂה לנוּ מבּחוּץ, כּך לא שתק על כּל עוול אשר אנוּ עוֹשׂים לעצמנוּ בּפנים, בּין עוול הנעשׂה לעוֹבד על ידי כוֹחוֹת מחוּץ לוֹ, וּבין עוול הנעשׂה בּפנים המחנה על ידי העוֹבד בּעצמוֹ. הוּא לא החניף מעוֹלם לציבּוּר אשר אוֹתוֹ שירת. הוּא נאבק אתוֹ, הוּא תבע ממנוּ. מתוֹך הנסיוֹן המר של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית הביא בּילינסוֹן לארץ מחשבה רבּת-לקח, יחס בּיקרתי למעשׂים וּלתוֹרוֹת, חדירה לתוֹך הדברים מעֵבר לכל מיני קליפּוֹת. וגם בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא הלך מעוֹלם אחרי המוּסכּם והמקוּבּל, מבּלי אשר יבחוֹן את הדברים בּכוֹח ההגיוֹן והאמת הפּנימית שלוֹ.

מי יכוֹל לוֹמר, אם בּילינסוֹן הוּא שהביא בּקרבּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים, שנתגלוּ בּעבוֹדת יוֹם יוֹם וּפרצוּ בּיֶתר עוֹז בּכל מערכה קשה שהדבּיקתנוּ, אוֹ שהגוֹרל, שהביא אוֹתוֹ לעמוֹ וּלארצוֹ בּתקוּפת-נסיוֹן לדוֹר, הוּא שהצמיח בּוֹ את הכּוֹחוֹת האלה, והיה הוֹלך וּמגבּיר אוֹתם עם גדוֹל הסכּנוֹת?

הוּא בּא ל“דבר” בּתפקיד צנוּע מאד, כּממוּנה על מדוֹר הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, כאדם שעדיין איננוּ יוֹדע עברית ואיננוּ בּן-בּית בּתרבּוּת וּבישוּב. את המדוֹר החיצוֹני הזה הפך מיד לגוֹרם מחנך ומשפּיע, לאוֹצר של השׂכּלה וּביקוֹרת סוֹציאליסטית. אוּלם מהר מאד צמחוּ כּנפיו. נכוֹן יוֹתר, מהר מאד העמיק שרשיו. וּכּשבּא הנסיוֹן הראשוֹן, נסיוֹן לא חיצוֹני אלא פּנימי, המשבּר של חוֹסר עבוֹדה, המשבּר הפּנימי בּהסתדרוּת, המשבּר ההתישבוּתי בּציוֹנוּת, היה בּילינסוֹן, האיש החדש בּתוֹכנוּ, אשר גילה את עוֹמק החוָיה ההסתדרוּתית, את אוֹמץ הבּיקוֹרת הפּנימית, את תוֹקף ההגנה על ערכי העבוֹדה בּציוֹנוּת. הוּא היה הראשוֹן בּמערכה נגד המבוּכה החַסלנית, שתקפה אז גדוֹלים וטוֹבים בּעניני עבוֹדה, כּלכּלה והתישבוּת.

וּלאחר המַשבּר הכּלכּלי בּארץ והמשבּר הפּנימי בּציוֹנוּת בּאוּ מאוֹרעוֹת תרפ“ט, וּבעקבוֹתיהם ההתנקשוּת הפּוֹליטית מבּחוּץ וּמשבּר האמוּנה הציוֹנית מבּפנים. בּאה הבּריחה אל ציוֹנוּת קטנה, בּאה רדיפת השלוֹם בּמחיר ויתוּר על גאוּלת ישׂראל, על הצלת המוֹני ישׂראל, ושוּב היה בּילינסוֹן הראשוֹן בּמערכה, גם בּחיצוֹנית וגם בּפּנימית. וּכשבּאוּ ימי ה”גיאוּת“, ימי השׂוֹבע והעוֹדף והבּריחה מעמדוֹת חלוּציוֹת וּמערכי חיים חלוּציים, שוּב היה בּילינסוֹן אשר מצב העוֹזרת בּבּית והפּוֹעל בּמוֹשבה ו”השלישי" בּחדר הקיבּוּץ גזלוּ את לילוֹתיו.

אך מי פּילל, כּי בּשעה שתבוֹא עלינוּ המערכה האיוּמה הזאת, מלפני שבעה חדשים ועד היוֹם, מערכה זוֹ אשר לא היינוּ מוּכנים לה, לא הישוּב ולא התנוּעה הציוֹנית ולא מוֹסדוֹתינוּ העליוֹנים, ואפשר לא שוּם אדם מתוֹכנוּ, – כּי אדם יחיד ימצא בּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים הדרוּשים לריב את ריבנוּ. היחיד הזה היה משה בּילינסוֹן.

ספר לוֹעזי משל סוֹפר יהוּדי היה קרוֹב מאד ללבּוֹ של בּילינסוֹן: “ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. ספר על גוֹרל העם האַרמני, על קוֹמץ האַרמנים שעמדוּ בּמצוֹר ארבּעים יוֹם בּפני מעניהם ולוֹחציהם וּבראשם אחד מבּני עמם אשר שב מן הנכר. והוּא, הבּן הנידח והחוֹזר, הוּא שלימד את עמוֹ לעמוֹד בּמערכה. לא ארבּעים יוֹם, אלא מאתים ועשׂרה ימים אנוּ עוֹמדים בּמצוֹר. ועוֹד לא נגמרה המערכה כּלל וּכלל. וּבמערכה הזאת עמד לנוּ בּילינסוֹן עד אשר נפל חלל.

הוּא אוּלי לא היה המַצבּיא, המאַרגן את המערכה, אך הוּא היה המַזעיק את המחנה. בּעוֹז רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ העמוּקה בּצדקתנוּ, בּהכּרתוֹ העמוּקה שאיננוּ רשאים להיכּנע, ושאיננוּ יכוֹלים לוַתר על גאוּלת המוֹני ישׂראל – ליכּד את העם, חיזק את העם לבל יִמַס רוּחוֹ וּלבל תרפּינה ידיו. הוּא לא רק השמיע בּרמה את קוֹל הישוּב והרים את קרן המלה העברית המעוֹרה בּמלחמת החיים והחירוּת של העם. הוּא חינך יוֹם יוֹם רבבוֹת שבי-גוֹלה לשוּתפוּת-גוֹרל, להיוֹתם עם אחד עוֹמד על נפשוֹ ועל צדקת רצוֹנוֹ לחיוֹת. הוּא נתן כּוֹח לאלפי אנשים העוֹמדים בּמשמרוֹת, העוֹבדים בּמשק, הנוֹהגים בּאוֹטוֹמוֹבּילים, המגינים בּחפירוֹת, בּאשר הם.

בּעוֹז-רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ, בּהתמדתוֹ, בּעמידתוֹ עד הלמוּת לבּוֹ האחרוֹנה – נתן להם את הכּוֹח לעמוֹד.

אתמוֹל, כּשבּאתי אליו, לאחר חדשיִם של פּרידה, והוֹבלתי אליו את רשמי וּמחשבוֹתי ותכניוֹתי לעבוֹדה, תכניוֹת הקשוּרוֹת בּעיקר בּוֹ, מצאתיו מעֵבר לחיינוּ וּלמאמצינוּ. פּניו נרגעוּ. ראיתי על פּניו מַרגוֹע, כּאשר לא ראיתי בּחייו. רוַח לוֹ. אוּלם מאתנוּ המַרגוֹע והלאה. עוֹד לא רוַח לנוּ.

בּמערכה הזאת המחכּה לנוּ היוֹם וּמחר ועוֹד ימים רבּים, איך נעמוֹד בּלעדיך, בּילינסוֹן?

כּסליו תרצ"ז.

שתי המלים האכזריוֹת הללוּ ניבּטוֹת מעתה מכּל מה שיבוֹא בּמדוֹר מיוּתם זה. בּמשך שבעת החדשים, מאז הוּנפה החרב על מאמצי גאוּלתנוּ, ויתר בּילינסוֹן על כּל צוּרוֹת כּתיבה אחרוֹת ושיקע את כּל כּוֹחוֹתיו, את כּוּלוֹ ללא כּל שיוּר, בּעמידה זוֹ בּשער. אלה ששיתפוּ את עצמם, אם בּרוֹב ואם בּמעט, בּמפעל-הגבוּרה של בּילינסוֹן בּשער “דבר” יכוֹלים לראוֹת צוֹרך, משוּם אנינוּת-הדעת, שלא להשמיע בּקוֹל את מלוֹא-הערכתם לשיעוּר הקוֹמה אשר אליו הרים הצוֹפה האַלמוֹני את העם הנתוּן בּמצוֹר. אוּלם לא יוּכלוּ להעלים את זעקת-השבר, כּי בּנפוֹל הצוֹפה על חרבּוֹ, בּהתנפּץ הלב המתוּח כּמיתר – נגדעה קוֹמתנוּ.

שוּדדנוּ. לא ננַחם את עצמנוּ בּתנחוּמי-שוא. הלב הזה, אשר את חָלינוּ הוּא נשׂא, אשר כּל עוול וכל עיווּת-דין וכל חיפּוּי על פּשע וכל עלבּוֹן וכל חוּלשה פּנימית פּגעוּ בּוֹ בּראשוֹנה – נשבּר ללא תקנה. הפּקדוֹן היקר הזה אשר בּוֹ זכתה תנוּעתנוּ – נגזל ללא תמוּרה. ואין יוֹדע מתי יבוֹא היוֹרש ללב בּילינסוֹן בּמגדל-הצוֹפים המיוּתם.

אך אם נתיתם המחנה – המערכה לא תמה, וחמירוּתה לא פּחתה. וכל עוֹד רוּח חיים בּאַפּינוּ – לא נפקירנה.

ואם אין כּוחוֹתינוּ אתנוּ, כּאשר היוּ עם חברנוּ הדגוּל אשר נפל בּמערכה – נעבוֹד את מלחמת צדקתנוּ וּגאוּלתנוּ בּכל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר שׂרדוּ לנוּ בּעניֵנוּ ואשר – נקוה – עוֹד יקוּמוּ לנוּ. ואם אין אתנוּ כּשרוֹן ההתמדה וּפוֹריוּת העבוֹדה וההסבּרה הצלוּלה והראִיה החריפה, כּאשר היוּ עמוֹ – אַל יבוּזוּ לנוּ כּי לא חוֹנַנוּ בּאלה.

אך אוֹי לנוּ, אם לא נבקש להידמוֹת אליו בּאִי-שאננוּתוֹ, בּכאבוֹ לכל יהוּדי מוּכּה בּאשר הוּא, בּעלבּוֹנוֹ עם כּל יהוּדי מוּשפּל בּאשר הוּא, בּחרדתוֹ העמוּקה לגוֹרל עמנוּ וּלטוֹהר חיינוּ. אוֹי לנוּ אם לא נהיה כּמוֹהוּ: יהוּדים בּלתי-נכנעים. יהוּדים אשר אינם חַתים. יהוּדים היוֹדעים את צדקתם ואת בּוֹר-שאיפתם, העוֹמדים בּפני עוֹלם של מַרשיעים וּמַעלילים ואינם מקבּלים על עצמם את דין האוֹיב. יהוּדים שאינם מתבּטלים מפּני התקיף וּמפּני התוֹקף, שאינם מוַתרים גם נוֹכח כּל תקיפי העוֹלם הזה על זכוּתם האנוֹשית הקדוֹשה לחיוֹת ולעבוֹד, ליצוֹר את יצירתם וּלקבּץ את גלוּיוֹתיהם ולהיוֹת לעם עוֹבד וּבן-חוֹרין. יהוּדים אשר אינם בּוֹרחים מפּני היסוּרים, בּאשר הם יוֹדעים כּי מחיר-הענוּשים אשר שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם בּעד עבדוּתנוּ ושפלוּתנוּ עוֹלה לאין ערוֹך על כּל מחיר אשר נשלם בּעד צדקתנוּ וּפדוּתנוּ.

זה הדגל אשר החזיק בּאמוּנה משה בּילינסוֹן עד הלמוּת לבּוֹ האחרוֹנה, בּוֹ נחזיק ולא נַרפּה.

ואל תחת הדגל הזה, אל מלחמת-החיים הקדוֹשה מסביב לדגל זה נקרא את כּל רעינוּ וידידינוּ, את סוֹפרינוּ וקוֹראינוּ המתאבּלים אתנוּ בּאֶבלנוּ.

כסלו תרצ"ז.

מגילת העינוּיים של הלשוֹן העברית ושל האדם העברי נגוֹלה היוֹם בּכל עגמתה בּעמוֹד ר' דוד יֶלין בּפני הוַעדה המלכוּתית. אכן, לא רק בּקוּבלנוֹת המרוֹת וּבראָיוֹת החוֹתכוֹת נגוֹלה פּרשת העינוּיים והעלבּוֹנוֹת, כּי אם בּעצם אוֹתה האוירה אשר בּה נתקל ראש ועד הלשוֹן העברית, מזקני המוֹרים ותלמידי-החכמים שבּדוֹר, בּשעה שעמד ותבע את זכוּת עמוּ וּזכוּת לשוֹנוֹ הנפגעת ונעשקת בּביתוֹ הלאוּמי. האוּמנם היתה זוֹ תמימוּת יתירה מצדנוּ לחכּוֹת שחברי הוַעדה המלכוּתית – אשר נשלחוּ אלינוּ בּשליחוּת כּל כּך גבוֹהה: להוֹציא משפּט על עתידוֹתינוּ – יתעכּבוּ בּכבוֹד על החזיוֹן היחיד בּמינוֹ בּעוֹלם כּוּלוֹ: עם הנתוּן כּוּלוֹ בּמצוּקה איוּמה, בּרדיפוֹת אכזריוֹת וּבמלאכת-בּנין כּבּירה, נוֹתן את דעתוֹ ואת נפשוֹ על שׂפת-קדוּמים מקוּדשת, שׂפת שירה וּתפילה והגוּת, וּמחזיר אוֹתה לחיי הוֹוה בּפי ילדיו וּבפי אִמוֹתיו, בּאוּניברסיטה וּבתיאַטרוֹן, בּשוּק ובדוֹאר, בּטלגרף וּבמשטרה, בּפקידוּת וּבמשפט?

האוּמנם לא היתה זאת מצדנוּ אלא תמימוּת יתירה אילוּ חיכּינוּ שאנשים נאוֹרים ומשׂכּילים, ממרוֹם החברה האנגלית, אשר למחרת צאתם את הארץ יוֹפיעוּ בּפני שוֹלחיהם וּבפני העוֹלם כּוּלוֹ כּבני-סמך גדוֹלים בּיוֹתר לגבּי כּל הנוֹגע אלינוּ – יבקשוּ מרצוֹנם לחדוֹר לאוֹתם החזיוֹנוֹת

המיחדים אוֹתנוּ לחטיבה מיוּחדת, ואשר בּהם אוּלי צפוּן המַפתח להכּרת מַהוּתנוּ הפּנימית וקשיוּת-ערפּנוּ הבּלתי-נכפּפת וּלהכּרת טיבם של הכּוֹחוֹת הנַעלמים הפּוֹעלים בּנוּ?

אכן, עתה עלינוּ להכּיר כּי היתה זאת מצדנוּ תמימוּת יתירה. דרך החקירה שחקרוּ חברי הוַעדה המלכוּתית את ראש ועד הלשוֹן העברית אמרה בּרוּר כּי לבּם לא הלך אחרי “דברים בּטלים”. הם הרבּוּ לחקוֹר אם אין דרישוֹתינוּ כּרוּכוֹת בּריבּוּי ההוֹצאוֹת של הקוּפּה הממשלתית, בּתוֹספת פּקידים וּמתרגמים, אוֹ בּהגדלת צנז ההשׂכּלה של נוֹשׂאי-המכתבים, אוּלם לא – אם כּרוּכוֹת הן בּמַאוַייו הרוּחניים של העם העברי וּבצרכיו המעשׂיים בּנזקיו וּבעלבּוֹנוֹ של האדם העברי.

ולא היינוּ קוֹבלים על זאת. רשאים חברי הוַעדה המלכוּתית לשקוֹד על שלימוּתה של הקוּפּה הממשלתית, רשאים הם לדאוֹג לכך שהממשלה תשתמש בּפקידים מחוּסרי-השׂכּלה וזוֹלים יוֹתר. רשאים הם אוּלי גם שלא להתענין בּחייו התרבּוּתיים וּבמאמציו הרוּחניים של העם, אשר עליו ועל עתידוֹ הם נקראים לחווֹת דעה…

אוּלם אַל יחָשב לנוּ הדבר לחטאה, אם לא נבליג הפּעם על כּאֵבנוּ ונאמר לחברי הוַעדה הנעלים, כּי אפי השאלוֹת והקוּשיוֹת אשר בּהן הקיפוּ את ר' דויד יֶלין יצא הרבּה מגדר הדאגה לחסכוֹנה של האַדמיניסטרציה וּמגדר אדישוּת לתרבּוּת העברית.

ר' דויד יֶלין לא הלך בּגדוֹלוֹת. דרישוֹתיו מלפני הוַעדה היוּ צנוּעוֹת בּיוֹתר. הוּא לא דרש, למשל, שפּקידים הנשלחים אלינוּ לשלוֹט בּנוּ וּלסייע בּהקמת הבּית הלאוּמי ידעוּ בּמקצת את לשוֹן תוֹשבי הבּית הלאוּמי, בּאוֹתה מידה שכּמה פּקידים בּריטיים בּארצוֹת ערביוֹת יוֹדעים

ערבית; אוֹ שיקבּלוּ הכשרה “תרבּוּתית” מוּתאמת לצרכים המיוּחדים של הארץ הזאת, מעין מה שמקבּלים הפּקידים הנשלחים להוֹדוּ. הוּא לא דרש שהשוֹפטים הנשלחים אלינוּ לשפּוֹט אוֹתנוּ, וּבידיהם נתוּן גוֹרל סדרינוּ הציבּוּריים וגוֹרל ילדינוּ, אם למַלקוֹת ואם לבית-ספר לפוֹשעים, יהיוּ חייבים לדעת כּלשהוּ את לשוֹן הנשפּטים וּלהבין כּלשהוּ לרוּחם, למען הימנע מ“טעוּיוֹת משפּטיוֹת” האוֹרבוֹת לכל שוֹפט, ולא כּל שכּן בּמקוֹם שהזרוּת הלשוֹנית והתרבּוּתית חוֹצצת בּין הדיין לבין הנדוֹן. לא, ר' דויד יֶלין לא יצא בּשבילים המסוּכּנים הללוּ. הוּא תפס את המוּעט, את המוּעט ההכרחי בּיוֹתר, אשר אוֹתוֹ מחייב המנדט, מחייב דבר-המלך, מחייבים תקדימים של השלטוֹן הבּריטי עצמוֹ. הוּא תבע שסעיף המנדט המאַשר בּארץ הזאת שלוֹש שׂפוֹת רשמיוֹת לא ישאֵר כּתוּב לבטלה. הוּא דרש שהאדם העברי השוֹלח טלגרמה מתל-אביב לירוּשלים יהיה רשאי לכתוֹב אוֹתה בּכתבוֹ, שהאדם העברי המשלם את מסיו יקבּל קבּלה בּלשוֹן שהוּא יוֹדע לקרוֹא בּה, והפּוֹנה למחלקת ממשלתית יוּכל לפנוֹת בּלשוֹנוֹ ולא יצטרך לשׂכּוֹר לוֹ מתרגם, ושהתעוּדוֹת והספרים אשר ממשלת הארץ מפרסמת יהיוּ נדפּסים לא רק בּלשוֹן הפּקידוּת הבּריטית, כּי אם בּלשוֹנוֹת אזרחי הארץ. כּמה דרישוֹת מסוּג זה נתמלאוּ גם בּארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי” וּסעיפי מנדט מחַייבים. כּמה ארצוֹת תרבּוּתיוֹת רוֹאוֹת בּמילוּי זה של דרישוֹת עמי-המיעוּט רק מסקנה הגיוֹנית מן ההנחה שכּל האזרחים שוים בּפני החוֹק. אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהזכוּת הזאת של האזרח העברי נקבּעה בּחוֹק היסוֹדי של הארץ, כּלוּלה בּכתב-התעוּדה, הקרוּי מנדט, אשר ממנוּ נוֹבעת זכוּת השלטוֹן לשלוֹט בּארץ – כּאן נראה הדבר מוּקשה וּמוּזר וּמיוּתר לאוֹתם האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לפרש את כּתב-התעוּדה הזה.

חברי הועדה שמעוּ בּתמיהה שאדם יהוּדי רוֹצה שיוּכל לכתוֹב כתוֹבת עברית על גבּי המכתב, והביאו ראָיה מ…לוֹנדוֹן, ששם אין אדם תוֹבע לעצמוֹ זכוּת משוּנה זוֹ. הם השתאוּ לשמוֹע שאדם יהוּדי רוֹצה ששם ארצוֹ ושם ערים וּכפרים יקרים ללבּוֹ לא ישתבּשוּ ולא יסתּרסוּ. וחברי הועדה גם ניסוּ, אגב חקירה וּויכּוּח, לגלוֹת כּיצד הם רוֹאים את השאלה, וּבמה הם מוּכנים לבקש את המוֹצא.

חבר אחד בּיקש להעניק את השויוֹן לשׂפה העברית על ידי בּיטוּל זכוּיוֹתיה של הערבית. והיטיב לענוֹת ר' דוד יֶלין: איננוּ רוֹצים לקפּח לשוֹן אחרים. ולנוּ, לשׂפתנוּ, לתרבּוּתנוּ, להגנת ענינינוּ החיוּניים, לא יֵחם ולא יֵקל בּקפּח את האחרים. יוֹשב-ראש הוַעדה גם בּיקש להסתייע בּאהבת-השלוֹם: היתכן, בּאמת וּבתמים חפצים אַתם בּידידוּת של שני העמים, כּיצד תמשיכוּ בּפירוּד לשוֹני? כּאילוּ שלוֹם-עמים תלוּי בּאַחדוּת לשוֹנית. כּאילוּ היהוּדים המדבּרים גרמנית אוֹ פּוֹלנית ניצלים על ידי זה משׂנאת עמים.

אנוּ לוֹמדים ולוֹמדים כּל הימים, אנוּ נתבּעים תדיר להבין לרוּחה של אוֹתה מדינה גדוֹלה, הממוּנה על בּנין בּיתנוּ ועל שיבת גָלוּיוֹתינוּ. וּמדי פּעם אנוּ נתבּעים ללמוֹד מחָדש. היוּ ימים ועל מצוּקתנוּ הכּלכּלית ועל תביעת זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת היוּ עוֹנים לנוּ ידידינוּ האנגלים בּמלוֹא חָפנים רוּחניוֹת. היוּ אוֹמרים לנוּ: למה תשפּילוּ שבת בּעמק עכוֹר של עליה וקרקע ותעשׂיה ולא תמריאוּ למרוֹמי תחית הלשוֹן והתרבּוּת. והנה עתה הם בּאים ואוֹמרים לנוּ: חפצים אַתם בּשלוֹם בּין העמים וּבאַדמיניסטרציה זוֹלה ושלא יגעוּ בּמנדט לרעה – בּבקשה וַתרוּ על לשוֹנכם.

כּל ימי התנוּעה הציוֹנית היינוּ משבּחים את בּריטניה רבּתי ורוֹאים לה זכוּת גדוֹלה שאין היא מבקשת “לגַייר” וּלהטמיע את העמים הנתוּנים לחסוּתה. אמרנוּ, זוֹ גדוּלתה שהיא מקיימת בּגבוּלוֹתיה עמים וּגזעים ותרבּוּיוֹת, שוֹלטת בּהם שליטה מדינית, כּלכּלית וציביליזטוֹרית, בּלי לבקש את נפשם. אמרנוּ, בּוֹטחים אנוּ בּמדינה גדוֹלה ואדירת-תרבּוּת זוֹ שלא תתנקש בּכבשׂת-הרש, לא תבקש להעביר אוֹתנוּ על לשוֹננוּ ותרבּוּתנוּ, והנה – הגענוּ גם לזאת.

בּצער רב נכתבים הדברים האלה. לא מתוֹך חשש לגוֹרל לשוֹננוּ. פּחוֹת מכּל עלוּלים אנוּ לפקפּק בּקניננוּ זה. אנוּ מאמינים בּאמוּנה שלמה כּי הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים האדירים שהביאוּ אוֹתנוּ עד הלוֹם לא יעזבוּנוּ. הם יוֹסיפוּ לפעוֹל בּנוּ. ואם אנחנוּ לא נתכּחש לעצמנוּ – לא תוּכל לנוּ שוּם התנקשוּת, לא בּשוֹגג ואף לא בּמתכּוון. אוּלם מרה היא ההכּרה שגם בּנקוּדה זוֹ, אשר בּשוּם מַשקפֶת מַגדלת אי אפשר למצוֹא בּה אבק “פּגיעה” בּזוּלת, שגם בּנקוּדה זוֹ אנוּ עלוּלים להיתקל בּחוֹמה אטוּמה.

טבת תרצ"ז

מלכי ערב בּאוּ גם הפּעם לעזרת המנהיגים הערבים והמציאוּ להם – בּרגע האחרוֹן, לאחר משׂא-וּמתן ממוּשך – את פּתחוֹן-הפּה המבוּקש למען יוּכלוּ להסתלק מפּוֹליטיקת-החרם על הוַעדה המלכוּתית, אשר הוּכרז עליה בּתרוּעוֹת וּבשבוּעֵי-שבוּעוֹת.

עזרה מיוּחדת בּמינה: משהפּוֹליטיקה של המנהיגים הערבים מתגלגלת ומַגעת עד לידי פּשיטת-רגל גמוּרה שאין להימלט ממנה ואין להצפּין אוֹתה – אין הללוּ נוֹפלים בּרוּחם, אלא מתמלאים דאגה כּיצד להגיש פּשיטת-רגל זוֹ למוּנהגים בּצוּרה המתקבּלת על הדעת, כּיצד לעטוֹר אוֹתה בּעיטוּרי הנצחוֹן. ואזי בּאה שעתה של הדיפּלוֹמַטיה הפּאן-ערבית, וּמברקים רצים הלוֹך ושוֹב, ואוֹרחים בּאים וּמשלחוֹת יוֹצאוֹת, ושליטי ערב נדרשים “להתערב” וּלהציל את האחים הנרדפים בּפלשׂתינה, כּלוֹמר: לעשׂוֹת חסד עם המנהיגים שהסתבּכוּ ונסתכסכוּ בּקוּרים אשר טווּ בּעצמם, וּלהתיר להם את נדרם. כּי המנהיגים הגדוֹלים הללוּ, אשר קנאת לאוּמיוּתם בּוֹערת בּעצמוֹתיהם, אינם מעיזים לוֹמר את האמת לצאן מַרעיתם, והם מבקשים להסיר את האחריוּת מעל כּתפיהם החלשוֹת וּלהעביר אוֹתה על כּתפים חזקוֹת יוֹתר, ורק המלכים הגדוֹלים והאדירים היוֹשבים בּמרחק יכוֹלים להתיר להם מה שפּיהם אסר על עצמם. והמלכים הנתבּעים אוֹמרים מה שאוֹמרים לאוֹתם מנהיגים עזי-נפש, אשר קוֹדם הם קוֹפצים וּפוֹרצים וּמסרבים לשמוע עצה ואחר כּך הם מבקשים פּתח-חרטה, אוּלם לבסוֹף הם נַענים להם וּמתירים להם את נדרם. כּך נתחסלה השביתה בּשעתה, כּך נתחסל החרם על הוַעדה.

המנהיגים הערבים היוּ רוֹצים, כּמוּבן, בּעזרה אחרת מצד מלכי ערב: בּכסף, בּזיין, בּאנשי-מלחמה, בּ“לחץ”. סוֹפרוֹ של “מוֹרנינג פּוֹסט” מבּגדד מוֹדיע כּי “עוֹני עבּד אל-האדי דרש עזרה כּספּית וּצבאית לחידוּש המלחמה”. ידיעה קצרה זוֹ אינה אלא רמז דק לתכנוֹ של המשׂא-וּמתן שהתנהל בּין המַנהיגוּת הפּלשׂתינאית לבין שליטי ערב בּמשך כּל החדשים הללוּ. אוּלם נראה הדבר שדרישתוֹ של עוֹני עבּד אל-האדי לא מצאה הד אצל ממשלת עיראק החדשה, זוֹ שראתה אפילוּ צוֹרך להכריז בּפוּמבּי כּי פאוּזי קאוּקג’י איננוּ לאל פּליט מדיני בּעיראק וּממילא מוּבן שאיננוּ יכוֹל לעסוֹק בּפעוּלה פּוֹליטית אנטי-בּריטית. יש להניח בּבטחה כּי גם אִבּן-סעוּד וגם שליטי סוּריה כּיוֹם הזה, שיצאוּ מגדר מַרדנים ונעשׂוּ אחראים לגוֹרל ארצם, רחוֹקים עתה מהגשת “עזרה כּספּית וּצבאית לחידוּש המלחמה”.

משלא נַענה עוֹני עבּד אל-האדי בּזה, הסתפּק בּ“התרת-נדרים”, וּלמטרה זוֹ היה ענין גם בּפרסוּם הסכּמת המפקד הגדוֹל, שיעץ לערבים לא לתת “לממשלה כּל פּתחוֹן-פּה” על ידי המשכת החרם על הוַעדה.

הועד הערבי העליוֹן עמד שוּב, כּמוֹ הרבּה פּעמים, לפני התרסקוּת פּנימית. חבריו גוּפוֹ עמדוּ להוֹפיע בּפני הוַעדה על אַפּוֹ ועל חמתוֹ של המוּפתי יריבם. אזי עמד לוֹ רוַח והצלה מאת מלכי ערב – כּמוּבן מאליו, לא בּלי עזרתן הפּוֹליטית הפּעילה של ירוּשלים ולוֹנדוֹן – והחרם בּוּטל והאַחדוּת ניצלה. אַחדוּת, עד כּדי איסוּר על כּל עדוּת בּלתי-פּוּמבּית, גזירה שמא יעיז מישהוּ מן המנהיגים לגלוֹת בּפני הוַעדה ממַאוַייו הכּמוּסים: שלא רק מן היהוּדים הוּא רוֹצה להיפּטר, אלא גם מן הדיקטטוּרה השׂנוּאה שבּתוֹך כּתלי הועד הערבי העליוֹן.

והמַנהיגוּת הערבית, אשר תחילה בּיקשה ללַמד זכוּת על בּיטוּל עמדתה הקוֹדמת, בּטענה שאין זה אלא קרבּן לאַחדוּת ערב: “בּגדד, עמַאן וריאַד ציווּ להעיד, וירוּשלים אינה רוֹצה לשבת בּדד” – מוֹצאת כּבר עכשיו כּי טוֹבה היתה החלטת החרם בּשעתה וטוֹב בּיטוּל החרם בּשעה זוֹ. לכּל עת. פּוֹליטיקאים חרוּצים עשׂוּיים לקבּל שׂכר גם על הפּרישה וגם על הדרישה.

מה הבטיחוּ מלכי ערב למנהיגים האוֹחזים בּכנף בּגדם? כּשלוֹנוֹ של נוּרי פּחה ריסן את לשוֹן הדיפּלוֹמַטיה הערבית ואוּלי גם לימד יתר זהירוּת את הדיפּלוֹמטיה האַנגלוֹ-ערבית. עתה אין המלכים מתגנדרים בּהבטחוֹת אלא מסתמכים על אמוּנם בּשלטוֹן הבּריטי שלא יכזב: “בּידענוּ את ישרה של הממשלה הבּריטית ויחסה לערבים בּאנוּ לכלל דעה כּי טוֹב יוֹתר אם תוֹפיעוּ לפני הוַעדה המלכוּתית. – – מסרנו למשלחת הנכבּדה כּל מה שבּדעתנוּ בּענין זה ונשׂמח מאד אם תהיוּ בּטוּחים כּי אנוּ נמשיך לבוֹא לעזרתכם”.

עתה שלחה הוַעדה המלכוּתית טלגרמוֹת של תוֹדה למלכי ערב על “השפּעתם הטוֹבה על ארץ-ישׂראל”. בּדין שלחה. אם ממשלת הארץ אינה יכוֹלה לחסל שביתת-דמים בּהשפּעתה היא ובכוֹחה היא והיא זקוּקה לעזרת אחרים – ודאי היא חייבת להם תוֹדה. אם ממשלת בּריטניה שוֹלחת וַעדה מלכוּתית לחקוֹר את קוּבלנוֹת תוֹשבי בארץ, בּלי שיהיה בּכוֹחה להבטיח את השתתפוּתוֹ של אוֹתוֹ חלק מן התוֹשבים אשר למען הרגיעוֹ נשלחה הוַעדה, והיא זקוּקה להשפּעת מלכי חוּץ שיעמדוּ לה – ודאי שהיא חייבת להם תוֹדה על שהוֹציאוּה מן המיצר שדחקה את עצמה לתוֹכוֹ.

לא נשאל: מה הוּבטח למלכי ערב חלף השפּעתם הטוֹבה? אפשר הוּבטח ואפשר לא הוּבטח. אפשר נתפּרש ואפשר לא נתפּרש. מלכי ערב מַצניעים לכת, הם יוֹדעים מה חייבים הם ל“אימפּריאַליזם הזר” אשר מנהיגי פּלשׂתינה חוֹתים גחלים על ראשוֹ. והם גם שׂמחים לעשׂוֹת רצוֹנוֹ וּלזכּוֹת את חשבּוֹנם בּפנקסוֹ. הם רוֹחשים אֵמוּן לידידתם הגדוֹלה. אוּלם גם ידידה גדוֹלה שנתחייבה תוֹדה הרי היא בּעלת-חוֹב. והיא מבקשת לסלק את חוֹבה. אלא שהרבּה צוּרוֹת-סילוּק יש בּעוֹלם. וידידה גדוֹלה אינה צריכה לסלק דוקא מִשלה, היא יכוֹלה לסלק גם מִשל אחרים.

ואָנוּ – שוּב אנוּ משמשים אוֹבּיֶקט של סילוּק-חוֹב וריצוּי. שוּב עוֹמדים להקנוֹת למישהוּ, שאין לו חלק בּארץ הזאת, זכוּיוֹת על חשבּוֹננוּ. שוּב פּוֹעלת מאחוֹרי גבּנוּ הדיפּלוֹמַטיה האנגלוֹ-ערבית כּאילוּ אנחנוּ איננוּ קיימים פּה.

יש איפוֹא שוּב צוֹרך שנזכּיר את קיוּמנוּ, שנזכּיר גם את קיוּמם של אלה אשר להם זכוּיוֹת חוּקיוֹת לגבּי גוֹרל הארץ הזאת יוֹתר מאשר למלכי ערב. יש איפוֹא צוֹרך לשוּב ולוֹמר לכל המבקשים לסלק סילוּקין על חשבּוֹננוּ, על חשבּוֹן חיינוּ ויצירתנוּ ואחרית תקוָתנוּ: היה לא יהיה!

טבת תרצ"ז.

אידיליה פּלשׂתינאית מקוֹרית נתקימה בּאחד הימים האלה בּהרי נצרת. על פּרסוּמה הצנוּע, בּלשוֹן כרוֹניקה פּשוּטה, חייבים אנוּ תוֹדה לסוֹפרוֹ של “איסלַמיה”, אוּלם מפּאַת מַשמעוּתה וסמליוּתה ראוּיה היא אוֹתה אידיליה שפּייטנים-פּטריוֹטים, מפאר המרד הערבי, יתנוּ עליה את דעתם וירימוּ אוֹתה על נס כּמוֹפת לדוֹר. גיבּוֹרי אוֹתה אידיליה הם גיבּוֹרי הזמן: סגן העוֹרך-דין של ממשלת פּלשׂתינה (א"י) וחבוּרת שוֹדדים מזוּינים. הללוּ עשׂוּ את מלאכתם באמוּנה וּבאין מפריע, כּמשפט הארץ הזאת: תחילה הניחוּ אבנים למִתרס בּדרך, אחר כּך ארבוּ לנוֹסעים, וּבהתקרב המכוֹנית עצרוּ בּעדה והריקוּ את כּיסי נוֹסעיה. לא כּיסים ריקים-למחצה של פּלחים אוֹ של נהג עני נזדמנוּ להם הפּעם. הם ראוּ ברכה בּעמלם: שבעים לא“י. אוּלם הנשדד אף הוּא לא היה איזה נוֹסע סתם, אלא מר פאוּזי בּיי גוּסיין, סגן-עוֹרך-דין של ממשלת ארץ-ישׂראל, בּן למשפּחת נכבּדים רבּי-נכסים, אשר אינם חסרים אפילוּ נציג משלהם בּועד הערבי העליוֹן. וּזכוּתוֹ עמדה לוֹ: הוּא אמר לשוֹדדים כּי מעשׂה זה יזיק ל”שאלה הערבית", והשלל הוּחזר לבּעליו, והשוֹדדים – כּלא היוּ, והעוֹרך-דין של הממשלה המשיך לבטח דרכּוֹ.

מה נאווּ שוֹדדיך, ארץ-ישׂראל, וּמה נמרצוּ תוֹבעי דינך ושוֹמרי משפּטך!

הגַע בּנפשך: השוֹד היה למַכּת-מדינה, השוֹטפת וּפוֹרצת את כּל התחוּמים. לא יהוּדים בּלבד ניתנים עתה לבז. המגפה אינה מַבחינה (רק הגרמנים, אוֹמרים, פּטוּרים מענשהּ, שׂריד של חינוּך פּוֹליטי מן העבר הקרוֹב וּפרי הערצה למוֹפת הדוֹר, לאַדוֹלף היטלר), ואין רחמים לפניה: פּלחים נשדדים, רוֹעים נרצחים, כּפרים נתקפים. אך לפני זמן-מה סיפּר “פלשׂתין” על אוֹטוֹבּוּס מלא חוֹרנים שנשדד. נלקחוּ מהם תשעים גרוּש. והשוֹדדים נפרדוּ מהם בּדברים מעוֹררים רחמים: “עניים אנוּ, פּלחים אנוּ, המהוּמוֹת רוֹששוּ אוֹתנוּ. אין לנוּ דרך אלא זוֹ. לכוּ ואמרוּ זאת למנהיגים”. והנה בּא לקראתם לא פּלח ולא חוֹרני, לא חנוָני ולא רוֹעה, אלא אחד מגזע המנהיגים עצמם, אשר להם יש צוֹרך לוֹמר “זאת”, והוּא הנהוּ בּא-כּוֹח אוֹתוֹ השלטוֹן “הזר והכּוֹבש”, אשר מידיו בּאוּ כּל הרעוֹת, נגדוֹ התקוֹממוּ וּמידוֹ נפלוּ כּמה מאחיהם של אוֹתם פּלחים שהפכוּ שוֹדדים, והם גם לא יצאוּ ריקם מעל פּניו ורשאים לשׂמוֹח על מצאָם שלל רב. וּראה זה פּלא: העוֹרך-דין של הממשלה שנפל בּידי שוֹדדים יש לוֹ מלת-קסמים, ההוֹפכת את השוֹדדים המזוּינים לשׂיוֹת תמימוֹת, והם מתחרטים על מעשׂיהם וּמחזירים את השלל, וּבלבד שלא יבוּלע ל“שאלה הערבית”.

האין זוֹ מעשיה נוֹגעת עד הלב וּמרוֹממת את הנפש? האין זאת אידיליה יִקרת-מציאוּת בּימים בּלתי-אידיליים שלנוּ?

והנה מסַפּר סוֹפרוֹ של “הארץ” משכם על ענינים בּלתי-אידיליים כּלל: כּפריים רבּים מגישים תזכּירים לשלטוֹנוֹת בּדבר מקרי השוֹד הרבּים, והם מבקשים “שישתמשוּ בּיד חזקה בּיחס לשוֹדדים”. וּבאחד התזכּירים הללוּ, שנשלח מכּפר בּארקא, נאמר ממש כמוֹ שהיהוּדים נוֹהגים לוֹמר: אם אין השלטוֹנוֹת יכוֹלים להגן עליהם הרי הם מוּכנים להגן על עצמם. והנה אך זה קראנוּ שהועד הערבי העליוֹן, לאחר שהחליט להוֹפיע בּפני הוַעדה המלכוּתית, החליט גם לשלח משלחוֹת לכּפרים הערבים בּדרישה לחדוֹל ממעשׂי שוֹד, כּי מעשׂים אלה “גוֹרמים נזק לעניני הערבים”. ותוֹצאוֹת ההחלטה הזאת כּבר ניכּרוֹת בּהטפה בּמסגָדים: אך לפני זמן-מה הגיעוּנוּ ידיוֹת על אוֹדוֹת הטפה דתית לקיוּם מצוַת “הכנסת-כּלה”, קרי: רכישת רוֹבה, והנה בּיוֹם ו' זה כבר הטיפוּ “להפסיק מעשׂי אַלָמוּת” “ולהיוֹת מוּכנים לאחר גמר הוַעדה המלכוּתית”. אחרי כּל אלה מי זה יעיז להטיל על המַנהיגוּת הערבית צל-צלוֹ של חשד, שיד להם בּמעשׂי-ליסטים? אלא שלפי שעה גם תזכּירי הכּפריים הבּלתי-אידיליים וגם הדרישה של הועד הערבי העליוֹן וגם ההטפה בּמסגדים טרם הביאוּ את פּרים. ויתכן כּי המנהיגים, המנַערים עתה את חָצנם ממעשׂי-אַלָמוּת ודוֹרשים מאת השוֹדדים שיחדלוּ ממעשׂי שוֹד, היוּ מצליחים עוֹד יוֹתר בּדרישתם אילוּ היוּ שוֹלחים אל השוֹדדים למען השפּיע עליהם את סגן העוֹרך-דין של הממשלה, אשר מצא מסילוֹת ללב השוֹדדים בּדרך נצרת בּהסבּירוֹ להם שמעשׂיהם “יזיקוּ לעניני הערבים”. ואפשר היוּ מצליחים עוֹד יוֹתר אילוּ היוּ שוֹלחים את דברם לא בּידי הסגן אלא בּידי עוֹרך-הדין של הממשלה עצמוֹ.

שוֹדדי הארץ, בּין שהם ילידי המקוֹם וּבין שמרחוֹק נזעקוּ לקוֹל הקריאה הפּטריוֹטית, הנם, כּידוּע, בּני גזע אציל. אינם כּפוּיי-טוֹבה. בּעצם מַרדנוּתם נגד השלטוֹנוֹת אינם שוֹכחים מה מידת האדיבוּת שנהגה בּהם התביעה הכּללית של אוֹתם השלטוֹנוֹת, והרי הם משלמים לה אדיבוּת תחת אדיבוּת, הם שוֹמרים אמוּנים למי שראוּי לכך. זוֹ נהגה בּהם לפנים משוּרת הדין, הרי הם נוֹהגים בּה לפנים משוּרת השוֹד.

מן הפּגישה האידילית הזאת בּהרי-נצרת של השוֹדדים המזוּינים עם סגן העוֹרך-דין של הממשלה נמצאנוּ למדים כּי גוֹרל הארץ ניתן בּידים אמוּנוֹת. אין ערוּבּה טוֹבה לשלוֹם הארץ מאשר אַהדת גוֹמלין ושמירת אמוּנים הדדית בּין שוֹדדי הארץ לבין תוֹבעי הדין ושוֹמרי החוֹק של הארץ.

טבת תרצ"ז

(פּתיחה לספר “מאוֹרעוֹת תרצ”ו")

ספר זה אינוֹ מבקש, ואף אין בּכוֹחוֹ, להיוֹת נאד-דמעוֹת לימינוּ, מעין מה שהיוּ קינוֹת תתנ“ו או סליחות ת”ח לאבוֹת-אבוֹתינוּ. חָרבוּ מַעינוֹת-הדמע. דוֹר-ישׂראל זה, אשר כּל העוֹלם – וגם ארצוֹ – לוֹ גרדוֹם, אינוֹ יוֹדע בּכי ואינוֹ יוֹדע תפילה וּתחינה כּאבוֹתיו, אבל קשה-עוֹרף וּבלתי-נכנע הוּא כּמוֹהם. וּבעלוֹתוֹ לגרדוֹם אינוֹ מוֹשיט צואר להוֹרגים בּכניעה וּבצידוּק-הדין ואינוֹ מדבּר תחנוּנים, אלא עוֹמד על נפשוֹ. נאבק עם תלייניו ומידַיין עם דייניו, עוֹנה בּמעַוותי-דין כּחשם ומתאַזר להפּיל חרב מידי צוֹרר. דוֹר זה, ההוֹפך את הגרדוֹם לזירת-קרב, מעלע את דמעתוֹ ולא יזילנה.

ספר זה גם אינוֹ מתכּוון כּלפּי חוּץ. אינוֹ מבקש להיוֹת ספר-ההידַיינוּת, ההתגוֹננוּת וההסתערוּת. יש ויש צוֹרך בּספר לעמים, אשר יריב את ריבנוּ, ויכריח – גם את הממאנים – לשמוֹע את קוֹלנוּ. יש ויש צוֹרך בספר בּהיר ואַמיץ יחד אשר יקרע את קוּרי הכּזב והרמיה הנארגים בּכל קצוי תבל – בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן, בּרוֹמא וּבמוֹסקבה, בּבּרלין ובבּגדד, בּקאהיר וּבכּלכּוּתה – לחבל-מחנק על צוארנוּ. עוֹלם התרבּוּת של ימינוּ נוֹקט בּכּלל: “המוּכּה בּידי חברוֹ – עליו הראָיה”. ויש שכּל הראַיוֹת החוֹתכוֹת של המוּכּה אינן עוֹמדוֹת בּפני הראָיה האחת של המַּכּה-האַלים, הראָיה הממשית כּי כּוֹחוֹ אִתוֹ, וּלפיכך מן הראוּי “להרגיעוֹ”, לפַצוֹתוֹ ולרַצוֹתוֹ. ואף על פּי שכּך העוֹלם נוֹהג אין אנוּ פּטוּרים הימנוּ. אנוּ זקוּקים לוֹ לעוֹלם עכוּר זה ואין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר עצמנוּ ממלחמת-דברים, מהזָמת-שקרים, מהסתערוּת על מבצרי העלילה והשִׂטנה. יתר על כּן, אין אנוּ אוֹמרים נוֹאָש ממצוֹא בּרחבי עוֹלם לבבוֹת כּשרים אשר יקשיבוּ לאמת המעוּנה והבּלתי-נכנעת. אוּלם שליחוּת זוֹ לא הוּטלה על הספר הניתן בּזה. בּמידה שהוּבאוּ בּוֹ עוּבדוֹת וּתעוּדוֹת המוֹקיעוֹת את תועבוֹת מַתקיפינוּ וּמרצחינוּ ואת תעתוּעי שליטינוּ ושוֹפטינוּ, בּמידה שנארגוּ לתוֹכוֹ כּמה וכמה חוּטים ממסכת ההיאָבקוּת אשר נאבק בּגבוּרה משה בּילינסוֹן בּשער “דבר” עם שלטוֹנוֹת הארץ – לא נעשׂה זה כּאן למען דפוֹק על לבּוֹת זרים, כּי אם למעננוּ, למען עצמנוּ, למען דעת, למען הכּיר את המערכה אשר בּה עמדנוּ ואשר בּה עוֹדנוּ עוֹמדים.

כּי זוֹהי תכליתוֹ של הספר. פּניו מוּעדוֹת פּנימה.

לעוֹמדים בּמערכה, למי שעוֹמד היוֹם וּלמי שיצטרך לעמוֹד מחר. ספר להזכּיר. ללַמד בּני יהוּדה זכירה. זכוֹר את אשר קרךָ בּדרך. זכוֹר וּשמוֹר כּיצד עמדת בּפני אוֹיב אשר הקים עליך כּל כּוֹחוֹת שאוֹל להשמידך. זכוֹר ואל תשכּח.

מלחמה לנוּ בּשִכחה. והיא אוֹרבת לנוּ מכּל צד. לא גמוּל בּה על היסוּרים, לא מירוּק עווֹנוֹת, לא כּיפּוּרים על החוּלשה ולא סיכּוּי להתגבּר. וּמה יש עמה? דלדוּל הנפש, מחיקת האישיוּת של הפּרט והכּלל, והערמת-מנוּסה – לשוא. רבּוֹת לאין ספוֹר צוּרוֹתיה של השכחה היהוּדית: קהוּת סתם וחריפוּת-מוֹחין המביאה לידי קהוּת-הנפש; בּערוּת סתם וּבערוּת “נאוֹרה”; חַמדנוּת, טפּסנוּת בּסוּלם “ההצלחה” הפּרטית, רכיבה על גבּי נַחשוֹלים עוֹלמיים. רדיפת-הרגע, הסחת-הדעת, התבּטלוּת, התכּחשוּת לעצמך ולבשׂרך, כּפירה בּאחדוּת-הגוֹרל.

בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאניה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אניה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ.

יש רגעים בּהם נצרפת אוּמה. בּהם נבחנת תנוּעה. בּהם יחוּשל אדם. בּהם היסטוֹריה מתחוֹללת. “היוֹם הזה נהיית לעם”. אין רגעים אלה בּאים בּהמוֹן חוֹגג וּבתהלוּכוֹת-נצחוֹן. קשים וּמרים הם. והמתאַוים להם – אינם יוֹדעים מה מעוּתד להם. בּבוֹאם הם אחרים לגמרי מכּפי שההזיה המתקתקה רוֹאה אוֹתם בּמיטב תיאוּריה. אך משהם בּאים – בּיסוּרים, בּפוּרענוּיוֹת, בּאבידוֹת, בּתבוּסוֹת – הרי הם מעמידים בּמבחן את הנבוּאה והחכמה, את המעשׂה ואת האוֹפי. ואוֹי לוֹ לדוֹר המַכזיב בּרגעים אלה.

האין אנוּ חשים כּי מאוֹרעוֹת תרצ“ו-תרצ”ז על כּל המוֹראוֹת שבּהם, הם רגע כּזה בּחיינוּ?

אין חיי אדם ראוּיים לשמם, אלא אם כּן האדם החי אוֹתם נוֹתן אוֹתם אל לבּוֹ, מבקש לדעת אוֹתם, להשׂיג את שחרם, ואוֹצֵר את תמצית חוָיתוֹ בּאוֹצר זכרוֹנוֹ. פּוּרענוּיוֹת אוֹרבוֹת לנוּ על כּל מדרך, אסוֹנוֹת אוֹפפים אוֹתנוּ מלבָר וּמלגֵו. היסוּרים הבּאים עלינוּ, שלא בּיקשנוּם ולא צָפינוּ אוֹתם מראש, יש וּבבוֹאם הם נעשׂים לנוּ “מוּבנים”, נראים לנוּ כּתחנת-עליה והתגבּרוּת, כּדרך לעבוֹר גאוּלים. אך מה טעם ליסוּרים נשכּחים? מה שחר ליסוּרים, כּשאין בּעל-היסוּרים מכּיר בּיִסוּריו?

הנה לעינינוּ אנוּ נחרב על יהוּדי אשכּנז עוֹלמם, אשר ק"ן שנים שקדוּ על בּנינוֹ ועל פּיאוּרוֹ ועל קישוּטוֹ והאמינוּ בּוֹ שהוּא בּנין-עדי-עד. כּמה מן הנחרבים ידעוּ לקבּל את חוּרבּנם כּמאוֹרע, כּקטסטרוֹפה היסטוֹרית, כּמה מהם יצאוּ לבקש לו ֹפּשר? האם לא היה כּל הדבר כּוּלוֹ לרבּים בּלתי אם מקרה בּלתי-טהוֹר, “תאוּנת-דרכים” בּלתי-רצוּיה? מי שניזוֹק בּתאוּנת-דרכים יכוֹל להיוֹת למרמס, אך הוּא יכוֹל גם להינצל פּוּרתא, יכוֹל לגנוֹח, יכוֹל לתלוֹת את הקוֹלר בּנהג ולקבּוֹל עליו, יכוֹל לקוּם ולשוּב בּאוֹתה דרך בּתקוָה שלא כּל יוֹם תשוּב תאוּנה ולא כּל תאוּנה סיוּמה ריסוּק-אברים.

אך פּנינוּ לאדם המקבּל את מהלוּמוֹת החיים לא כּאסוֹן-דרכים, לא כּתקלה שבּאקראי. הוּא לא יִרצה לגנוֹח, לא ירצה להוֹציא לריק את ימיו בּקוּבלנוֹת על האשמים, הוּא לא ירצה בּחרוֹן-אין-אוֹנים. הוּא גם לא ירצה להיוֹת נישׂא כּשבָב על פּני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלע את הרע, לקרוֹע גזר-דין, לתקן מה שנפגם בּיסוֹד – מה שאנוּ קוֹראים בּשׂפת-חיינוּ: להתגבּר.

לא ניתן לנוּ לדעת אם כּל פּגם שבּיסוֹד ניתן לתיקוּן, אם על כּל יסוּרים אפשר להתגבּר. אוּלם ראינוּ: יש התגבּרוּת על חוּלשה ויש התעלות על ידי יסוּרים. אך אין התגבּרוּת ואין התעלוּת בּלי לחיוֹת את הדברים למלוֹאָם, לעוּמקם.

מה שעבר וּמה שעוֹבר עלינוּ בֹארץ בּתקוּפת-חיים זוֹ ראוּי שנחיה אוֹתוֹ בּכל כּוֹח החוָיה שבּנוּ, ראוּי שנדע אוֹתוֹ לאמיתוֹ, לפרטיו וּלתמציתוֹ. ראוּי שיהיה נחרת בּנפשנוּ. האם רק את הרע נקבּל ואת הטוֹב לא נקבּל? לכך רוֹצה הספר הזה לסייע. אין זה חיבּוּר היסטוֹרי. אין זה ספר-הערכה, אין כּאן סיכּוּם וּמסקנוֹת. אין כּאן אלא צרוֹר עוּבדוֹת, מעשׂים וחוָיוֹת, הגָבוֹת, צללי-דמוּיוֹת. צרוֹר שנלקט בּידי-אמוּנים וּביוֹשר-לבב בּעצם ימי המצוֹר.

אבני-זכּרוֹן. אבני-עדוּת. לא עדוּת בּפני זוּלתנוּ, כּי אם לעצמנוּ. עדוּת לידיעת עצמנוּ, להכּרת עצמנוּ. עדוּת לא רק על מה שעשׂוּ בּנוּ, כּי אם גם על המעשׂה אשר עשׂינוּ אנחנוּ. עדוּת על תוֹכן המערכה, על גילוּייה ועל אנשיה. עדוּת שנגבּתה ללא תוֹספת פּיאוּר וּללא כּוָנַת מחיקה והחלָקה.

קריאה-קשיבה בּספר זה עשׂוּיה לעוֹרר כּמה וכמה שאלוֹת עיוּניוֹת וּמדיניוֹת-מעשׂיוֹת שאין בּיד החוֹמר האָגוּר כּאן לענוֹת עליהן. למשל: האם היה בּידינוּ למנוֹע את הפּוּרענוּת? אוֹ האם היה בּידינוּ לדחוֹת את בּוֹאָה? העם הנתוּן בּמצוֹר והעוֹמד בּמערכה האם היתה לו הנהגה מדינית לפי כּל חוֹמר המצב? המערכה בּארץ לוּותה בּמאמצים הוֹלמים וּראוּיים כּלפּי העוֹלם החיצוֹני? האם נתנה היהדוּת העוֹלמית את עזרתה המדינית לישוּב הנאבק בּשליחוּתה? וחיל-החזית האם צוּיד כּהלכה? האם לא היתה אפשרוּת – בּמאמצים מוּגבּרים – לשבּוֹר את הקו המדיני של השלטוֹן אשר המיט את הרעה על הארץ והעמיק את הרעה? אין ספר זה מתימר לענוֹת על שאלוֹת אלה וּבדוֹמה להן. אין לוֹ אלא מה שצרוּר בּדפּיו מחייהם, מאֶבלם, מאבידוֹתיהם, מעמידתם, מהתבּצרוּתם, מכּשלוֹנוֹתיהם וּמהתאזרוּתם של העברים הנצוּרים.

עֵד הספר הזה לבני-אדם מישׂראל אשר עמדוּ “בּשבוּעה שבּלב: לא להירָתע”. עֵד לציבּוּר-אנשים אשר ידע לשׂאת את אֶבלוֹ בּגבוּרה, אשר קבר בּידיו את מתיו וידיו לא רפוּ ממלאכת-הבּנין. עֵד לחיוּב בחיים והעמל והבּנין נוֹכח כּל סכּנת-השמד. עֵד למאמצי-יצירה אשר לא פּסקוּ, ועתים אפילוּ פּרצוּ וגברוּ, תחת זמזוּם כּדוּרי-מארב ותחת שמים עשֵנים. עֵד להרגשת סוֹלידריוּת ושוּתפוּת-גוֹרל אשר הביאה אלפים אלפים לרצוֹנם וּלהתנַדבוּתם אל מקוֹמוֹת העמל והסכּנה. עֵד לבוֹר-לבּם של הנתוּנים במצוֹר, הפּצוּעים בּעוֹמק לבּם, החשים לכל פּרצה וּלכל מקוֹם סכּנה, אוּלם חרדים לדם נקי לבל ישָפך וּלטוֹהר הדגל לבל יכָּתם וּלגוֹרל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, אשר למענם ועל פּדוּתם הם ניצבים – מטרה לכדוּרים ולפצצוֹת. עֵד הספר לצוֹפה טהוֹר-הנפש ורב-הבּינה ועז-הראִיה, המדריך את הצבא ואת מַצבּיאָיו, ואינוֹ עוֹזב את מגדל-הצוֹפים עד אשר נפל מלוֹא-קוֹמתוֹ. עֵד הספר לגבוּרה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרוּעה בּכל עוֹרקי הישוּב: הילד הזוֹרק בּידיו את מכוֹנת-התוֹפת הימה, הנוֹסע המוֹציא בּידיו את הפּצצה מתוֹך המכוֹנית הציבּוּרית, האשה הנוֹטלת חלקה בּהגנה, הנוֹטר-המתנדב והנהג על דוּכנוֹ והזקן שוֹמר החוֹמוֹת בּעיר העתיקה ונוֹתן את חייו מחיר נאמנוּתוֹ.

אין זה עדיין כּמוּבן, ספר מלחמוֹת-הדוֹר, ספר המלחמוֹת הנטוּשוֹת עם האוֹיב למינהוּ והמלחמוֹת העוֹברוֹת בּלב הדוֹר. אך הוּא עֵדוּת לדוֹר. דוֹר אשר ידע עקירה וּשכוֹל ויתוֹם כּאשר לא ידעוּ דוֹרוֹת רבּים לפניו, ועם זה הוּטלה עליו שליחוּת אשר כּמוֹה לא ידעו דוֹרוֹת רבּים רבּים מישׂראל, והוּטל עליו לעמוֹד בּמבחן – יוֹם יוֹם וּמבחנוֹ – כּדוֹרוֹת מעטים בּתוֹלדוֹת האדם. דוֹר שרשיו מעוּרטלים, וּבגדיו הצוֹאים לא פּשט, וצעדוֹ לא תמיד צעד ישר – וּמחוֹז-חפצוֹ: להשריש וּלהיטהר. דוֹר-ספיח, דוֹר-עזוּבי, אשר עבר דרך כּמה מדוֹרי-נכר, וּמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ: בּגידה, כּחש, חוּלשה, מוֹרך, הפקרוּת, אָבדן צלם-עם ואָבדן צלם-אדם – לא כּיחש בּברית-עם ולא בּחר בּמקסם מנוּחה וּבשלוָה בּמחיר ויתוּר על תקוַת-עם. כּדניאל בּגוֹב-האריוֹת – איננוּ סוֹגד. כּקטוֹן הבּנים של חַנה, אשר לא שׂבע חיים ולא ראה טוֹבה, אינוֹ חפץ לקנוֹת את חייו בּמחיר תרמית. הוּא משלם את המחיר המלא. הוּא נוֹתן את חייו בּנאמנוּתוֹ. דמעתוֹ אינה ניגרת. אך היא ניצתת ויוֹקדת. “מה סכּינים וחִצים לעם אשר כָּלוּ לוֹ כּל הקצים?”

זה הדוֹר הניבּט לנוּ מן הספר הזה, וזה כּוֹחוֹ לעמוֹ ולאדם, חרף חוּלשוֹתיו וּשגיאוֹתיו.

חנה, אֵם השבעה, הגיבּוֹרה המוֹבילה את בּניה לעקידה בּמלחמה על נאמנוּתם לעצמוּתם, היתה רשאית לוֹמר לאברהם אבינוּ כּאשר אמרה: אַל תזוּח דעתך עליך, אתה עקדת מזבּח אחד ואני עקדתי שבעה מזבּחוֹת. דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב, אשר בּנה וּביצר וכבש בּעצם-מצוֹר, אשר הוֹציא לחיי-מגן בּנים וּבנוֹת וּנכדים, אשר העלה לחוֹפי הישוּב הנצוּר ספינוֹת עוֹלים החשים להתיצב בּחזית העבוֹדה וההגנה, דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ היתה לנוּ תל-חי, תלים חיים.

בּנכר. בּלונדוֹן. לתקוּפת השנה.