משה בּילנסוֹן, הִקדמת לנתק את שוּתפוּת המפעל וּברית החיים אשר כּרתנוּ. בּריתנוּ העמיקה עם תלאוֹתינוּ ויסוּרינוּ ועמידתנוּ בּנסיוֹן. בּחייך, בּעוֹד היית האַלמוֹני של “דבר”, לא יכוֹלתי לדבּר עליך בּרבּים. עכשיו עלי להספּידך בּציבּוּר.
בּמאוֹרעוֹת תרפּ“א נרצח יוֹסף חיים בּרנר; מאוֹרעוֹת תרצ”ו-תרצ"ז רצחוּ את משה בּילינסוֹן. אתה, מתוֹך חדרך, היית החייל הראשוֹן בּמערכה. אתה היית התוֹבע את דיננוּ. וכל פּגיוֹן אשר נדקר בּלב יהוּדי בּיפוֹ, וכל כּדוּר בּתינוֹק בּצפת, וכל גוֹרן שׂרוּפה וכל פּצצה נזרקת, עברוּ דרך לבּך. אתה היית הראשוֹן בּינינוּ אשר לא נכנעת לשוּם עוול, אשר לא סלחת לשוּם חיפּוּי על עוול, אשר הרגשת בּך את כּל כּוֹח-הצדק לתבּוֹע את דיננוּ. אינני יוֹדע לציוֹנוּת תוֹבע גדוֹל ממך. ואילוּ יכוֹלנוּ להביא לפני הוַעדה המלכוּתית, אשר בּאה לשפּוֹט אוֹתנוּ ואת מפעלנוּ, אילוּ יכוֹלנוּ להביא לפניה את לבּך, את כּאבך, את מחאתך העמוּקה והשקוּלה, את תוֹכחתך המזוּקקה, את התקוֹממוּתך נגד כּל משפּט מעוול ונגד כּל שלטוֹן כּוֹשל בּפני רשע – היינוּ מוֹצאים את הנצחוֹן גם בּמערכה הזאת אשר בּה עזבתנוּ לנפשנוּ.
מה נתן למשה בּילינסוֹן את הכּוֹח הזה להרגיש בּכל כּוֹח הצדק אשר לתנוּעתנוּ ולהיוֹת התוֹבע האמיץ בּיוֹתר לציוֹנוּת? מדרך רחוֹקה בּא אלינוּ. לא היה חלקוֹ עם אלה אשר מצאוּ את עצמם בּתוֹך עמם מיוֹם היוָלדם. הוּא גילה את עמוֹ. הוּא בּחר בּעמוֹ ישׂראל בּבחירה חפשית. כּהרצל וכבּרנדייס, אשר חזרוּ אלינוּ מתוֹך טעימה תרבּוּתית עמוּקה, אשר מתוֹך הטמיעה הזאת הגיעוּ לכּאב הגדוֹל על גוֹרל ישׂראל, להרגשת העוול האנוֹשי הגדוֹל אשר בּיסוּרי העם היהוּדי, להרגשת קלוֹן האדם אשר בּחיי גלוּת ואפילוּ בּטמיעה תרבּוּתית. וּמשהגיע לכך, היה מוּכן לשלם את המחיר היקר בּיוֹתר בּעד תשוּבתוֹ לעמוֹ וּבעד גאוּלת-עמוֹ. בּן שלוֹשים וכמה התחיל ללמוֹד אלף-בּית – והיה לסוֹפר עברי, ללוֹחם אבּיר בּנשק המלה העברית. עזב חיי תרבּוּת בּמערב אירוֹפּה, עזב סיכּוּיי פּעוּלה מדינית בּתנאים נוֹחים, עזב אפשרוּת קריֶרה רפוּאית. הוּא בּחר בּעמוֹ וּבחר בּגוֹרלוֹ. בּחר בּעם עני, בּארץ עניה וּבעניי-ישׂראל.
ואף לא על נקלה מצא את דרכּוֹ אל הפּוֹעל העברי בּארץ. הוּא לא בּא משוּם אַסכּוֹלה של מפלגת-פּוֹעלים ציוֹנית. את הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי שלוֹ כּבש לעצמוֹ דרך בּיקוֹרת רבּה, דרך הרבּה אכזבוֹת והיאָבקוּת רעיוֹנית, מתוֹך הכרח להתגבּר על כּמה כּוֹחוֹת רוּחניים חשוּבים, מקוּבּלים וּמוּסמכים בּעוֹלם. וּבבוֹאוֹ אל הציוֹנוּת כּאל תנוּעת-עם משחררת, כּאל תנוּעת-אדם עמוּקת-התוֹכן בּיוֹתר שבּימינוּ, הוּא בּא אליה ואל נוֹשׂאיה גם בּדרישוֹת עצוּמוּת. וּלעצמוֹ בּיקש את המערכה הכּבדה בּיוֹתר, את חיי העוֹני, את שׂדה-המערכה אשר בּה יוּכרע גוֹרל העם.
בּבוֹאוֹ לארץ עוֹד לא החליט בּלבּוֹ מה יעשׂה, היהיה רוֹפא אוֹ עתוֹנאַי. עוֹד לא ידע מה המחנה אשר בּוֹ יתן אֵמוּן. בּעינים בּוֹחנוֹת, בּדעה בּיקרתית, בּלי אידיאַליזציה, בּלי רוֹמַנטיקה ניגש אל ציבּוּר הפּוֹעלים. הוּא בּיקש את חלוּץ-האוּמה, את הנוֹטים שכם. הוּא בּיקש את המערכה אשר מבּחינת אָפיה האנוֹשי, החלוּצי, הסוֹציאליסטי, תהיה הוֹלמת את היעוּד הלאוּמי העצוּם בּכָבדוֹ. וככה, לאחר חיפּוּשׂים מרוּבּים וּלאחר בּיקוֹרת – אשר לא חדל ממנה גם בּעמדוֹ בּפְנים – מצא בּתוֹך עמוֹ את משפּחתוֹ ואת מלאכתוֹ.
ואת המלאכה הזאת, מלאכת העתוֹנַאי, הרים משה בּילינסוֹן לגוֹבה עליוֹן. בּכוֹחוֹ הוּקמה הבּמה הזאת לציבּוּר והיתה למה שהיתה. הוּא הוֹציא את הציבּוּר, אשר אוֹתוֹ שירת ואוֹתוֹ הדריך, מקרן-זוית של כּת, החיה את חייה העמוּקים והרציניים, אבל סגוּרים בּתוֹך עצמם. הוּא היה מן הראשוֹנים אשר הפנוּ את פּניהם אל העם, אל המוֹני ישׂראל, אשר הנחילוּ לתנוּעת העבוֹדה את הראִיה המקיפה והכשירוּה להנהגת התנוּעה הציוֹנית, ולעמידה בּשוּרה הראשוֹנה בּמערכה הפּוֹליטית של הציוֹנוּת.
משה בּילינסוֹן עשׂה את המאמר העברי לכוֹח משפּיע בּחיים. רבּים מבכּים את ירידת ההשפעה של הספרוּת העברית, ואפשר לא רבּים היוּ שמנוּ את בּילינסוֹן בּין בּוֹני הספרוּת העברית. אוּלם מן הימים הטוֹבים של הפּוּבּליציסטיקה העברית, מן הימים שעמדה בּראש הציבּוּריוּת היהוּדית – ההשׂכּלה וחיבּת-ציוֹן – מימי סמוֹלנסקין וליליֶנבּלוּם מוֹביל קו ישר אל בּילינסוֹן אשר הרים את קרנה של העתוֹנוּת העברית והעמיד את המאמר בּראש תנוּעת תקוּמתנוּ.
אוּלם לא תוֹבע-דין מן החוּץ בּלבד היה בּילינסוֹן, הוּא היה גם תוֹבע חמוּר כּלפּי פּנים. הוּא חי את התנוּעה לא רק בּשלבּיה החיצוֹניים, המדיניים והספרוּתיים, הוּא כּאב את כּאֵב העם לא רק כּשהוּא מוּכּה בּידי מעניו, כּי אם גם כּשהוּא מוּכּה בּידי עצמוֹ. הוּא כּאב את כּאב כּל יחיד, את כּאב העני מישׂראל, את כּאב האדם המטוּפּל בּיסוּרים. הוּא כּאב – מאין כּמוֹהוּ – את כּאב התנוּעה הלאוּמית על שגיאוֹתיה ועל פּגימוֹתיה ועל חטאיה. וּכשם שלא עבר בּשתיקה על שוּם עוול הנעשׂה לנוּ מבּחוּץ, כּך לא שתק על כּל עוול אשר אנוּ עוֹשׂים לעצמנוּ בּפנים, בּין עוול הנעשׂה לעוֹבד על ידי כוֹחוֹת מחוּץ לוֹ, וּבין עוול הנעשׂה בּפנים המחנה על ידי העוֹבד בּעצמוֹ. הוּא לא החניף מעוֹלם לציבּוּר אשר אוֹתוֹ שירת. הוּא נאבק אתוֹ, הוּא תבע ממנוּ. מתוֹך הנסיוֹן המר של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית הביא בּילינסוֹן לארץ מחשבה רבּת-לקח, יחס בּיקרתי למעשׂים וּלתוֹרוֹת, חדירה לתוֹך הדברים מעֵבר לכל מיני קליפּוֹת. וגם בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא הלך מעוֹלם אחרי המוּסכּם והמקוּבּל, מבּלי אשר יבחוֹן את הדברים בּכוֹח ההגיוֹן והאמת הפּנימית שלוֹ.
מי יכוֹל לוֹמר, אם בּילינסוֹן הוּא שהביא בּקרבּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים, שנתגלוּ בּעבוֹדת יוֹם יוֹם וּפרצוּ בּיֶתר עוֹז בּכל מערכה קשה שהדבּיקתנוּ, אוֹ שהגוֹרל, שהביא אוֹתוֹ לעמוֹ וּלארצוֹ בּתקוּפת-נסיוֹן לדוֹר, הוּא שהצמיח בּוֹ את הכּוֹחוֹת האלה, והיה הוֹלך וּמגבּיר אוֹתם עם גדוֹל הסכּנוֹת?
הוּא בּא ל“דבר” בּתפקיד צנוּע מאד, כּממוּנה על מדוֹר הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, כאדם שעדיין איננוּ יוֹדע עברית ואיננוּ בּן-בּית בּתרבּוּת וּבישוּב. את המדוֹר החיצוֹני הזה הפך מיד לגוֹרם מחנך ומשפּיע, לאוֹצר של השׂכּלה וּביקוֹרת סוֹציאליסטית. אוּלם מהר מאד צמחוּ כּנפיו. נכוֹן יוֹתר, מהר מאד העמיק שרשיו. וּכּשבּא הנסיוֹן הראשוֹן, נסיוֹן לא חיצוֹני אלא פּנימי, המשבּר של חוֹסר עבוֹדה, המשבּר הפּנימי בּהסתדרוּת, המשבּר ההתישבוּתי בּציוֹנוּת, היה בּילינסוֹן, האיש החדש בּתוֹכנוּ, אשר גילה את עוֹמק החוָיה ההסתדרוּתית, את אוֹמץ הבּיקוֹרת הפּנימית, את תוֹקף ההגנה על ערכי העבוֹדה בּציוֹנוּת. הוּא היה הראשוֹן בּמערכה נגד המבוּכה החַסלנית, שתקפה אז גדוֹלים וטוֹבים בּעניני עבוֹדה, כּלכּלה והתישבוּת.
וּלאחר המַשבּר הכּלכּלי בּארץ והמשבּר הפּנימי בּציוֹנוּת בּאוּ מאוֹרעוֹת תרפ“ט, וּבעקבוֹתיהם ההתנקשוּת הפּוֹליטית מבּחוּץ וּמשבּר האמוּנה הציוֹנית מבּפנים. בּאה הבּריחה אל ציוֹנוּת קטנה, בּאה רדיפת השלוֹם בּמחיר ויתוּר על גאוּלת ישׂראל, על הצלת המוֹני ישׂראל, ושוּב היה בּילינסוֹן הראשוֹן בּמערכה, גם בּחיצוֹנית וגם בּפּנימית. וּכשבּאוּ ימי ה”גיאוּת“, ימי השׂוֹבע והעוֹדף והבּריחה מעמדוֹת חלוּציוֹת וּמערכי חיים חלוּציים, שוּב היה בּילינסוֹן אשר מצב העוֹזרת בּבּית והפּוֹעל בּמוֹשבה ו”השלישי" בּחדר הקיבּוּץ גזלוּ את לילוֹתיו.
אך מי פּילל, כּי בּשעה שתבוֹא עלינוּ המערכה האיוּמה הזאת, מלפני שבעה חדשים ועד היוֹם, מערכה זוֹ אשר לא היינוּ מוּכנים לה, לא הישוּב ולא התנוּעה הציוֹנית ולא מוֹסדוֹתינוּ העליוֹנים, ואפשר לא שוּם אדם מתוֹכנוּ, – כּי אדם יחיד ימצא בּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים הדרוּשים לריב את ריבנוּ. היחיד הזה היה משה בּילינסוֹן.
ספר לוֹעזי משל סוֹפר יהוּדי היה קרוֹב מאד ללבּוֹ של בּילינסוֹן: “ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. ספר על גוֹרל העם האַרמני, על קוֹמץ האַרמנים שעמדוּ בּמצוֹר ארבּעים יוֹם בּפני מעניהם ולוֹחציהם וּבראשם אחד מבּני עמם אשר שב מן הנכר. והוּא, הבּן הנידח והחוֹזר, הוּא שלימד את עמוֹ לעמוֹד בּמערכה. לא ארבּעים יוֹם, אלא מאתים ועשׂרה ימים אנוּ עוֹמדים בּמצוֹר. ועוֹד לא נגמרה המערכה כּלל וּכלל. וּבמערכה הזאת עמד לנוּ בּילינסוֹן עד אשר נפל חלל.
הוּא אוּלי לא היה המַצבּיא, המאַרגן את המערכה, אך הוּא היה המַזעיק את המחנה. בּעוֹז רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ העמוּקה בּצדקתנוּ, בּהכּרתוֹ העמוּקה שאיננוּ רשאים להיכּנע, ושאיננוּ יכוֹלים לוַתר על גאוּלת המוֹני ישׂראל – ליכּד את העם, חיזק את העם לבל יִמַס רוּחוֹ וּלבל תרפּינה ידיו. הוּא לא רק השמיע בּרמה את קוֹל הישוּב והרים את קרן המלה העברית המעוֹרה בּמלחמת החיים והחירוּת של העם. הוּא חינך יוֹם יוֹם רבבוֹת שבי-גוֹלה לשוּתפוּת-גוֹרל, להיוֹתם עם אחד עוֹמד על נפשוֹ ועל צדקת רצוֹנוֹ לחיוֹת. הוּא נתן כּוֹח לאלפי אנשים העוֹמדים בּמשמרוֹת, העוֹבדים בּמשק, הנוֹהגים בּאוֹטוֹמוֹבּילים, המגינים בּחפירוֹת, בּאשר הם.
בּעוֹז-רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ, בּהתמדתוֹ, בּעמידתוֹ עד הלמוּת לבּוֹ האחרוֹנה – נתן להם את הכּוֹח לעמוֹד.
אתמוֹל, כּשבּאתי אליו, לאחר חדשיִם של פּרידה, והוֹבלתי אליו את רשמי וּמחשבוֹתי ותכניוֹתי לעבוֹדה, תכניוֹת הקשוּרוֹת בּעיקר בּוֹ, מצאתיו מעֵבר לחיינוּ וּלמאמצינוּ. פּניו נרגעוּ. ראיתי על פּניו מַרגוֹע, כּאשר לא ראיתי בּחייו. רוַח לוֹ. אוּלם מאתנוּ המַרגוֹע והלאה. עוֹד לא רוַח לנוּ.
בּמערכה הזאת המחכּה לנוּ היוֹם וּמחר ועוֹד ימים רבּים, איך נעמוֹד בּלעדיך, בּילינסוֹן?
כּסליו תרצ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.