מגילת העינוּיים של הלשוֹן העברית ושל האדם העברי נגוֹלה היוֹם בּכל עגמתה בּעמוֹד ר' דוד יֶלין בּפני הוַעדה המלכוּתית. אכן, לא רק בּקוּבלנוֹת המרוֹת וּבראָיוֹת החוֹתכוֹת נגוֹלה פּרשת העינוּיים והעלבּוֹנוֹת, כּי אם בּעצם אוֹתה האוירה אשר בּה נתקל ראש ועד הלשוֹן העברית, מזקני המוֹרים ותלמידי-החכמים שבּדוֹר, בּשעה שעמד ותבע את זכוּת עמוּ וּזכוּת לשוֹנוֹ הנפגעת ונעשקת בּביתוֹ הלאוּמי. האוּמנם היתה זוֹ תמימוּת יתירה מצדנוּ לחכּוֹת שחברי הוַעדה המלכוּתית – אשר נשלחוּ אלינוּ בּשליחוּת כּל כּך גבוֹהה: להוֹציא משפּט על עתידוֹתינוּ – יתעכּבוּ בּכבוֹד על החזיוֹן היחיד בּמינוֹ בּעוֹלם כּוּלוֹ: עם הנתוּן כּוּלוֹ בּמצוּקה איוּמה, בּרדיפוֹת אכזריוֹת וּבמלאכת-בּנין כּבּירה, נוֹתן את דעתוֹ ואת נפשוֹ על שׂפת-קדוּמים מקוּדשת, שׂפת שירה וּתפילה והגוּת, וּמחזיר אוֹתה לחיי הוֹוה בּפי ילדיו וּבפי אִמוֹתיו, בּאוּניברסיטה וּבתיאַטרוֹן, בּשוּק ובדוֹאר, בּטלגרף וּבמשטרה, בּפקידוּת וּבמשפט?
האוּמנם לא היתה זאת מצדנוּ אלא תמימוּת יתירה אילוּ חיכּינוּ שאנשים נאוֹרים ומשׂכּילים, ממרוֹם החברה האנגלית, אשר למחרת צאתם את הארץ יוֹפיעוּ בּפני שוֹלחיהם וּבפני העוֹלם כּוּלוֹ כּבני-סמך גדוֹלים בּיוֹתר לגבּי כּל הנוֹגע אלינוּ – יבקשוּ מרצוֹנם לחדוֹר לאוֹתם החזיוֹנוֹת
המיחדים אוֹתנוּ לחטיבה מיוּחדת, ואשר בּהם אוּלי צפוּן המַפתח להכּרת מַהוּתנוּ הפּנימית וקשיוּת-ערפּנוּ הבּלתי-נכפּפת וּלהכּרת טיבם של הכּוֹחוֹת הנַעלמים הפּוֹעלים בּנוּ?
אכן, עתה עלינוּ להכּיר כּי היתה זאת מצדנוּ תמימוּת יתירה. דרך החקירה שחקרוּ חברי הוַעדה המלכוּתית את ראש ועד הלשוֹן העברית אמרה בּרוּר כּי לבּם לא הלך אחרי “דברים בּטלים”. הם הרבּוּ לחקוֹר אם אין דרישוֹתינוּ כּרוּכוֹת בּריבּוּי ההוֹצאוֹת של הקוּפּה הממשלתית, בּתוֹספת פּקידים וּמתרגמים, אוֹ בּהגדלת צנז ההשׂכּלה של נוֹשׂאי-המכתבים, אוּלם לא – אם כּרוּכוֹת הן בּמַאוַייו הרוּחניים של העם העברי וּבצרכיו המעשׂיים בּנזקיו וּבעלבּוֹנוֹ של האדם העברי.
ולא היינוּ קוֹבלים על זאת. רשאים חברי הוַעדה המלכוּתית לשקוֹד על שלימוּתה של הקוּפּה הממשלתית, רשאים הם לדאוֹג לכך שהממשלה תשתמש בּפקידים מחוּסרי-השׂכּלה וזוֹלים יוֹתר. רשאים הם אוּלי גם שלא להתענין בּחייו התרבּוּתיים וּבמאמציו הרוּחניים של העם, אשר עליו ועל עתידוֹ הם נקראים לחווֹת דעה…
אוּלם אַל יחָשב לנוּ הדבר לחטאה, אם לא נבליג הפּעם על כּאֵבנוּ ונאמר לחברי הוַעדה הנעלים, כּי אפי השאלוֹת והקוּשיוֹת אשר בּהן הקיפוּ את ר' דויד יֶלין יצא הרבּה מגדר הדאגה לחסכוֹנה של האַדמיניסטרציה וּמגדר אדישוּת לתרבּוּת העברית.
ר' דויד יֶלין לא הלך בּגדוֹלוֹת. דרישוֹתיו מלפני הוַעדה היוּ צנוּעוֹת בּיוֹתר. הוּא לא דרש, למשל, שפּקידים הנשלחים אלינוּ לשלוֹט בּנוּ וּלסייע בּהקמת הבּית הלאוּמי ידעוּ בּמקצת את לשוֹן תוֹשבי הבּית הלאוּמי, בּאוֹתה מידה שכּמה פּקידים בּריטיים בּארצוֹת ערביוֹת יוֹדעים
ערבית; אוֹ שיקבּלוּ הכשרה “תרבּוּתית” מוּתאמת לצרכים המיוּחדים של הארץ הזאת, מעין מה שמקבּלים הפּקידים הנשלחים להוֹדוּ. הוּא לא דרש שהשוֹפטים הנשלחים אלינוּ לשפּוֹט אוֹתנוּ, וּבידיהם נתוּן גוֹרל סדרינוּ הציבּוּריים וגוֹרל ילדינוּ, אם למַלקוֹת ואם לבית-ספר לפוֹשעים, יהיוּ חייבים לדעת כּלשהוּ את לשוֹן הנשפּטים וּלהבין כּלשהוּ לרוּחם, למען הימנע מ“טעוּיוֹת משפּטיוֹת” האוֹרבוֹת לכל שוֹפט, ולא כּל שכּן בּמקוֹם שהזרוּת הלשוֹנית והתרבּוּתית חוֹצצת בּין הדיין לבין הנדוֹן. לא, ר' דויד יֶלין לא יצא בּשבילים המסוּכּנים הללוּ. הוּא תפס את המוּעט, את המוּעט ההכרחי בּיוֹתר, אשר אוֹתוֹ מחייב המנדט, מחייב דבר-המלך, מחייבים תקדימים של השלטוֹן הבּריטי עצמוֹ. הוּא תבע שסעיף המנדט המאַשר בּארץ הזאת שלוֹש שׂפוֹת רשמיוֹת לא ישאֵר כּתוּב לבטלה. הוּא דרש שהאדם העברי השוֹלח טלגרמה מתל-אביב לירוּשלים יהיה רשאי לכתוֹב אוֹתה בּכתבוֹ, שהאדם העברי המשלם את מסיו יקבּל קבּלה בּלשוֹן שהוּא יוֹדע לקרוֹא בּה, והפּוֹנה למחלקת ממשלתית יוּכל לפנוֹת בּלשוֹנוֹ ולא יצטרך לשׂכּוֹר לוֹ מתרגם, ושהתעוּדוֹת והספרים אשר ממשלת הארץ מפרסמת יהיוּ נדפּסים לא רק בּלשוֹן הפּקידוּת הבּריטית, כּי אם בּלשוֹנוֹת אזרחי הארץ. כּמה דרישוֹת מסוּג זה נתמלאוּ גם בּארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי” וּסעיפי מנדט מחַייבים. כּמה ארצוֹת תרבּוּתיוֹת רוֹאוֹת בּמילוּי זה של דרישוֹת עמי-המיעוּט רק מסקנה הגיוֹנית מן ההנחה שכּל האזרחים שוים בּפני החוֹק. אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהזכוּת הזאת של האזרח העברי נקבּעה בּחוֹק היסוֹדי של הארץ, כּלוּלה בּכתב-התעוּדה, הקרוּי מנדט, אשר ממנוּ נוֹבעת זכוּת השלטוֹן לשלוֹט בּארץ – כּאן נראה הדבר מוּקשה וּמוּזר וּמיוּתר לאוֹתם האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לפרש את כּתב-התעוּדה הזה.
חברי הועדה שמעוּ בּתמיהה שאדם יהוּדי רוֹצה שיוּכל לכתוֹב כתוֹבת עברית על גבּי המכתב, והביאו ראָיה מ…לוֹנדוֹן, ששם אין אדם תוֹבע לעצמוֹ זכוּת משוּנה זוֹ. הם השתאוּ לשמוֹע שאדם יהוּדי רוֹצה ששם ארצוֹ ושם ערים וּכפרים יקרים ללבּוֹ לא ישתבּשוּ ולא יסתּרסוּ. וחברי הועדה גם ניסוּ, אגב חקירה וּויכּוּח, לגלוֹת כּיצד הם רוֹאים את השאלה, וּבמה הם מוּכנים לבקש את המוֹצא.
חבר אחד בּיקש להעניק את השויוֹן לשׂפה העברית על ידי בּיטוּל זכוּיוֹתיה של הערבית. והיטיב לענוֹת ר' דוד יֶלין: איננוּ רוֹצים לקפּח לשוֹן אחרים. ולנוּ, לשׂפתנוּ, לתרבּוּתנוּ, להגנת ענינינוּ החיוּניים, לא יֵחם ולא יֵקל בּקפּח את האחרים. יוֹשב-ראש הוַעדה גם בּיקש להסתייע בּאהבת-השלוֹם: היתכן, בּאמת וּבתמים חפצים אַתם בּידידוּת של שני העמים, כּיצד תמשיכוּ בּפירוּד לשוֹני? כּאילוּ שלוֹם-עמים תלוּי בּאַחדוּת לשוֹנית. כּאילוּ היהוּדים המדבּרים גרמנית אוֹ פּוֹלנית ניצלים על ידי זה משׂנאת עמים.
אנוּ לוֹמדים ולוֹמדים כּל הימים, אנוּ נתבּעים תדיר להבין לרוּחה של אוֹתה מדינה גדוֹלה, הממוּנה על בּנין בּיתנוּ ועל שיבת גָלוּיוֹתינוּ. וּמדי פּעם אנוּ נתבּעים ללמוֹד מחָדש. היוּ ימים ועל מצוּקתנוּ הכּלכּלית ועל תביעת זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת היוּ עוֹנים לנוּ ידידינוּ האנגלים בּמלוֹא חָפנים רוּחניוֹת. היוּ אוֹמרים לנוּ: למה תשפּילוּ שבת בּעמק עכוֹר של עליה וקרקע ותעשׂיה ולא תמריאוּ למרוֹמי תחית הלשוֹן והתרבּוּת. והנה עתה הם בּאים ואוֹמרים לנוּ: חפצים אַתם בּשלוֹם בּין העמים וּבאַדמיניסטרציה זוֹלה ושלא יגעוּ בּמנדט לרעה – בּבקשה וַתרוּ על לשוֹנכם.
כּל ימי התנוּעה הציוֹנית היינוּ משבּחים את בּריטניה רבּתי ורוֹאים לה זכוּת גדוֹלה שאין היא מבקשת “לגַייר” וּלהטמיע את העמים הנתוּנים לחסוּתה. אמרנוּ, זוֹ גדוּלתה שהיא מקיימת בּגבוּלוֹתיה עמים וּגזעים ותרבּוּיוֹת, שוֹלטת בּהם שליטה מדינית, כּלכּלית וציביליזטוֹרית, בּלי לבקש את נפשם. אמרנוּ, בּוֹטחים אנוּ בּמדינה גדוֹלה ואדירת-תרבּוּת זוֹ שלא תתנקש בּכבשׂת-הרש, לא תבקש להעביר אוֹתנוּ על לשוֹננוּ ותרבּוּתנוּ, והנה – הגענוּ גם לזאת.
בּצער רב נכתבים הדברים האלה. לא מתוֹך חשש לגוֹרל לשוֹננוּ. פּחוֹת מכּל עלוּלים אנוּ לפקפּק בּקניננוּ זה. אנוּ מאמינים בּאמוּנה שלמה כּי הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים האדירים שהביאוּ אוֹתנוּ עד הלוֹם לא יעזבוּנוּ. הם יוֹסיפוּ לפעוֹל בּנוּ. ואם אנחנוּ לא נתכּחש לעצמנוּ – לא תוּכל לנוּ שוּם התנקשוּת, לא בּשוֹגג ואף לא בּמתכּוון. אוּלם מרה היא ההכּרה שגם בּנקוּדה זוֹ, אשר בּשוּם מַשקפֶת מַגדלת אי אפשר למצוֹא בּה אבק “פּגיעה” בּזוּלת, שגם בּנקוּדה זוֹ אנוּ עלוּלים להיתקל בּחוֹמה אטוּמה.
טבת תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.