(פּתיחה לספר “מאוֹרעוֹת תרצ”ו")
ספר זה אינוֹ מבקש, ואף אין בּכוֹחוֹ, להיוֹת נאד-דמעוֹת לימינוּ, מעין מה שהיוּ קינוֹת תתנ“ו או סליחות ת”ח לאבוֹת-אבוֹתינוּ. חָרבוּ מַעינוֹת-הדמע. דוֹר-ישׂראל זה, אשר כּל העוֹלם – וגם ארצוֹ – לוֹ גרדוֹם, אינוֹ יוֹדע בּכי ואינוֹ יוֹדע תפילה וּתחינה כּאבוֹתיו, אבל קשה-עוֹרף וּבלתי-נכנע הוּא כּמוֹהם. וּבעלוֹתוֹ לגרדוֹם אינוֹ מוֹשיט צואר להוֹרגים בּכניעה וּבצידוּק-הדין ואינוֹ מדבּר תחנוּנים, אלא עוֹמד על נפשוֹ. נאבק עם תלייניו ומידַיין עם דייניו, עוֹנה בּמעַוותי-דין כּחשם ומתאַזר להפּיל חרב מידי צוֹרר. דוֹר זה, ההוֹפך את הגרדוֹם לזירת-קרב, מעלע את דמעתוֹ ולא יזילנה.
ספר זה גם אינוֹ מתכּוון כּלפּי חוּץ. אינוֹ מבקש להיוֹת ספר-ההידַיינוּת, ההתגוֹננוּת וההסתערוּת. יש ויש צוֹרך בּספר לעמים, אשר יריב את ריבנוּ, ויכריח – גם את הממאנים – לשמוֹע את קוֹלנוּ. יש ויש צוֹרך בספר בּהיר ואַמיץ יחד אשר יקרע את קוּרי הכּזב והרמיה הנארגים בּכל קצוי תבל – בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן, בּרוֹמא וּבמוֹסקבה, בּבּרלין ובבּגדד, בּקאהיר וּבכּלכּוּתה – לחבל-מחנק על צוארנוּ. עוֹלם התרבּוּת של ימינוּ נוֹקט בּכּלל: “המוּכּה בּידי חברוֹ – עליו הראָיה”. ויש שכּל הראַיוֹת החוֹתכוֹת של המוּכּה אינן עוֹמדוֹת בּפני הראָיה האחת של המַּכּה-האַלים, הראָיה הממשית כּי כּוֹחוֹ אִתוֹ, וּלפיכך מן הראוּי “להרגיעוֹ”, לפַצוֹתוֹ ולרַצוֹתוֹ. ואף על פּי שכּך העוֹלם נוֹהג אין אנוּ פּטוּרים הימנוּ. אנוּ זקוּקים לוֹ לעוֹלם עכוּר זה ואין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר עצמנוּ ממלחמת-דברים, מהזָמת-שקרים, מהסתערוּת על מבצרי העלילה והשִׂטנה. יתר על כּן, אין אנוּ אוֹמרים נוֹאָש ממצוֹא בּרחבי עוֹלם לבבוֹת כּשרים אשר יקשיבוּ לאמת המעוּנה והבּלתי-נכנעת. אוּלם שליחוּת זוֹ לא הוּטלה על הספר הניתן בּזה. בּמידה שהוּבאוּ בּוֹ עוּבדוֹת וּתעוּדוֹת המוֹקיעוֹת את תועבוֹת מַתקיפינוּ וּמרצחינוּ ואת תעתוּעי שליטינוּ ושוֹפטינוּ, בּמידה שנארגוּ לתוֹכוֹ כּמה וכמה חוּטים ממסכת ההיאָבקוּת אשר נאבק בּגבוּרה משה בּילינסוֹן בּשער “דבר” עם שלטוֹנוֹת הארץ – לא נעשׂה זה כּאן למען דפוֹק על לבּוֹת זרים, כּי אם למעננוּ, למען עצמנוּ, למען דעת, למען הכּיר את המערכה אשר בּה עמדנוּ ואשר בּה עוֹדנוּ עוֹמדים.
כּי זוֹהי תכליתוֹ של הספר. פּניו מוּעדוֹת פּנימה.
לעוֹמדים בּמערכה, למי שעוֹמד היוֹם וּלמי שיצטרך לעמוֹד מחר. ספר להזכּיר. ללַמד בּני יהוּדה זכירה. זכוֹר את אשר קרךָ בּדרך. זכוֹר וּשמוֹר כּיצד עמדת בּפני אוֹיב אשר הקים עליך כּל כּוֹחוֹת שאוֹל להשמידך. זכוֹר ואל תשכּח.
מלחמה לנוּ בּשִכחה. והיא אוֹרבת לנוּ מכּל צד. לא גמוּל בּה על היסוּרים, לא מירוּק עווֹנוֹת, לא כּיפּוּרים על החוּלשה ולא סיכּוּי להתגבּר. וּמה יש עמה? דלדוּל הנפש, מחיקת האישיוּת של הפּרט והכּלל, והערמת-מנוּסה – לשוא. רבּוֹת לאין ספוֹר צוּרוֹתיה של השכחה היהוּדית: קהוּת סתם וחריפוּת-מוֹחין המביאה לידי קהוּת-הנפש; בּערוּת סתם וּבערוּת “נאוֹרה”; חַמדנוּת, טפּסנוּת בּסוּלם “ההצלחה” הפּרטית, רכיבה על גבּי נַחשוֹלים עוֹלמיים. רדיפת-הרגע, הסחת-הדעת, התבּטלוּת, התכּחשוּת לעצמך ולבשׂרך, כּפירה בּאחדוּת-הגוֹרל.
בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאניה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אניה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ.
יש רגעים בּהם נצרפת אוּמה. בּהם נבחנת תנוּעה. בּהם יחוּשל אדם. בּהם היסטוֹריה מתחוֹללת. “היוֹם הזה נהיית לעם”. אין רגעים אלה בּאים בּהמוֹן חוֹגג וּבתהלוּכוֹת-נצחוֹן. קשים וּמרים הם. והמתאַוים להם – אינם יוֹדעים מה מעוּתד להם. בּבוֹאם הם אחרים לגמרי מכּפי שההזיה המתקתקה רוֹאה אוֹתם בּמיטב תיאוּריה. אך משהם בּאים – בּיסוּרים, בּפוּרענוּיוֹת, בּאבידוֹת, בּתבוּסוֹת – הרי הם מעמידים בּמבחן את הנבוּאה והחכמה, את המעשׂה ואת האוֹפי. ואוֹי לוֹ לדוֹר המַכזיב בּרגעים אלה.
האין אנוּ חשים כּי מאוֹרעוֹת תרצ“ו-תרצ”ז על כּל המוֹראוֹת שבּהם, הם רגע כּזה בּחיינוּ?
אין חיי אדם ראוּיים לשמם, אלא אם כּן האדם החי אוֹתם נוֹתן אוֹתם אל לבּוֹ, מבקש לדעת אוֹתם, להשׂיג את שחרם, ואוֹצֵר את תמצית חוָיתוֹ בּאוֹצר זכרוֹנוֹ. פּוּרענוּיוֹת אוֹרבוֹת לנוּ על כּל מדרך, אסוֹנוֹת אוֹפפים אוֹתנוּ מלבָר וּמלגֵו. היסוּרים הבּאים עלינוּ, שלא בּיקשנוּם ולא צָפינוּ אוֹתם מראש, יש וּבבוֹאם הם נעשׂים לנוּ “מוּבנים”, נראים לנוּ כּתחנת-עליה והתגבּרוּת, כּדרך לעבוֹר גאוּלים. אך מה טעם ליסוּרים נשכּחים? מה שחר ליסוּרים, כּשאין בּעל-היסוּרים מכּיר בּיִסוּריו?
הנה לעינינוּ אנוּ נחרב על יהוּדי אשכּנז עוֹלמם, אשר ק"ן שנים שקדוּ על בּנינוֹ ועל פּיאוּרוֹ ועל קישוּטוֹ והאמינוּ בּוֹ שהוּא בּנין-עדי-עד. כּמה מן הנחרבים ידעוּ לקבּל את חוּרבּנם כּמאוֹרע, כּקטסטרוֹפה היסטוֹרית, כּמה מהם יצאוּ לבקש לו ֹפּשר? האם לא היה כּל הדבר כּוּלוֹ לרבּים בּלתי אם מקרה בּלתי-טהוֹר, “תאוּנת-דרכים” בּלתי-רצוּיה? מי שניזוֹק בּתאוּנת-דרכים יכוֹל להיוֹת למרמס, אך הוּא יכוֹל גם להינצל פּוּרתא, יכוֹל לגנוֹח, יכוֹל לתלוֹת את הקוֹלר בּנהג ולקבּוֹל עליו, יכוֹל לקוּם ולשוּב בּאוֹתה דרך בּתקוָה שלא כּל יוֹם תשוּב תאוּנה ולא כּל תאוּנה סיוּמה ריסוּק-אברים.
אך פּנינוּ לאדם המקבּל את מהלוּמוֹת החיים לא כּאסוֹן-דרכים, לא כּתקלה שבּאקראי. הוּא לא יִרצה לגנוֹח, לא ירצה להוֹציא לריק את ימיו בּקוּבלנוֹת על האשמים, הוּא לא ירצה בּחרוֹן-אין-אוֹנים. הוּא גם לא ירצה להיוֹת נישׂא כּשבָב על פּני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלע את הרע, לקרוֹע גזר-דין, לתקן מה שנפגם בּיסוֹד – מה שאנוּ קוֹראים בּשׂפת-חיינוּ: להתגבּר.
לא ניתן לנוּ לדעת אם כּל פּגם שבּיסוֹד ניתן לתיקוּן, אם על כּל יסוּרים אפשר להתגבּר. אוּלם ראינוּ: יש התגבּרוּת על חוּלשה ויש התעלות על ידי יסוּרים. אך אין התגבּרוּת ואין התעלוּת בּלי לחיוֹת את הדברים למלוֹאָם, לעוּמקם.
מה שעבר וּמה שעוֹבר עלינוּ בֹארץ בּתקוּפת-חיים זוֹ ראוּי שנחיה אוֹתוֹ בּכל כּוֹח החוָיה שבּנוּ, ראוּי שנדע אוֹתוֹ לאמיתוֹ, לפרטיו וּלתמציתוֹ. ראוּי שיהיה נחרת בּנפשנוּ. האם רק את הרע נקבּל ואת הטוֹב לא נקבּל? לכך רוֹצה הספר הזה לסייע. אין זה חיבּוּר היסטוֹרי. אין זה ספר-הערכה, אין כּאן סיכּוּם וּמסקנוֹת. אין כּאן אלא צרוֹר עוּבדוֹת, מעשׂים וחוָיוֹת, הגָבוֹת, צללי-דמוּיוֹת. צרוֹר שנלקט בּידי-אמוּנים וּביוֹשר-לבב בּעצם ימי המצוֹר.
אבני-זכּרוֹן. אבני-עדוּת. לא עדוּת בּפני זוּלתנוּ, כּי אם לעצמנוּ. עדוּת לידיעת עצמנוּ, להכּרת עצמנוּ. עדוּת לא רק על מה שעשׂוּ בּנוּ, כּי אם גם על המעשׂה אשר עשׂינוּ אנחנוּ. עדוּת על תוֹכן המערכה, על גילוּייה ועל אנשיה. עדוּת שנגבּתה ללא תוֹספת פּיאוּר וּללא כּוָנַת מחיקה והחלָקה.
קריאה-קשיבה בּספר זה עשׂוּיה לעוֹרר כּמה וכמה שאלוֹת עיוּניוֹת וּמדיניוֹת-מעשׂיוֹת שאין בּיד החוֹמר האָגוּר כּאן לענוֹת עליהן. למשל: האם היה בּידינוּ למנוֹע את הפּוּרענוּת? אוֹ האם היה בּידינוּ לדחוֹת את בּוֹאָה? העם הנתוּן בּמצוֹר והעוֹמד בּמערכה האם היתה לו הנהגה מדינית לפי כּל חוֹמר המצב? המערכה בּארץ לוּותה בּמאמצים הוֹלמים וּראוּיים כּלפּי העוֹלם החיצוֹני? האם נתנה היהדוּת העוֹלמית את עזרתה המדינית לישוּב הנאבק בּשליחוּתה? וחיל-החזית האם צוּיד כּהלכה? האם לא היתה אפשרוּת – בּמאמצים מוּגבּרים – לשבּוֹר את הקו המדיני של השלטוֹן אשר המיט את הרעה על הארץ והעמיק את הרעה? אין ספר זה מתימר לענוֹת על שאלוֹת אלה וּבדוֹמה להן. אין לוֹ אלא מה שצרוּר בּדפּיו מחייהם, מאֶבלם, מאבידוֹתיהם, מעמידתם, מהתבּצרוּתם, מכּשלוֹנוֹתיהם וּמהתאזרוּתם של העברים הנצוּרים.
עֵד הספר הזה לבני-אדם מישׂראל אשר עמדוּ “בּשבוּעה שבּלב: לא להירָתע”. עֵד לציבּוּר-אנשים אשר ידע לשׂאת את אֶבלוֹ בּגבוּרה, אשר קבר בּידיו את מתיו וידיו לא רפוּ ממלאכת-הבּנין. עֵד לחיוּב בחיים והעמל והבּנין נוֹכח כּל סכּנת-השמד. עֵד למאמצי-יצירה אשר לא פּסקוּ, ועתים אפילוּ פּרצוּ וגברוּ, תחת זמזוּם כּדוּרי-מארב ותחת שמים עשֵנים. עֵד להרגשת סוֹלידריוּת ושוּתפוּת-גוֹרל אשר הביאה אלפים אלפים לרצוֹנם וּלהתנַדבוּתם אל מקוֹמוֹת העמל והסכּנה. עֵד לבוֹר-לבּם של הנתוּנים במצוֹר, הפּצוּעים בּעוֹמק לבּם, החשים לכל פּרצה וּלכל מקוֹם סכּנה, אוּלם חרדים לדם נקי לבל ישָפך וּלטוֹהר הדגל לבל יכָּתם וּלגוֹרל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, אשר למענם ועל פּדוּתם הם ניצבים – מטרה לכדוּרים ולפצצוֹת. עֵד הספר לצוֹפה טהוֹר-הנפש ורב-הבּינה ועז-הראִיה, המדריך את הצבא ואת מַצבּיאָיו, ואינוֹ עוֹזב את מגדל-הצוֹפים עד אשר נפל מלוֹא-קוֹמתוֹ. עֵד הספר לגבוּרה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרוּעה בּכל עוֹרקי הישוּב: הילד הזוֹרק בּידיו את מכוֹנת-התוֹפת הימה, הנוֹסע המוֹציא בּידיו את הפּצצה מתוֹך המכוֹנית הציבּוּרית, האשה הנוֹטלת חלקה בּהגנה, הנוֹטר-המתנדב והנהג על דוּכנוֹ והזקן שוֹמר החוֹמוֹת בּעיר העתיקה ונוֹתן את חייו מחיר נאמנוּתוֹ.
אין זה עדיין כּמוּבן, ספר מלחמוֹת-הדוֹר, ספר המלחמוֹת הנטוּשוֹת עם האוֹיב למינהוּ והמלחמוֹת העוֹברוֹת בּלב הדוֹר. אך הוּא עֵדוּת לדוֹר. דוֹר אשר ידע עקירה וּשכוֹל ויתוֹם כּאשר לא ידעוּ דוֹרוֹת רבּים לפניו, ועם זה הוּטלה עליו שליחוּת אשר כּמוֹה לא ידעו דוֹרוֹת רבּים רבּים מישׂראל, והוּטל עליו לעמוֹד בּמבחן – יוֹם יוֹם וּמבחנוֹ – כּדוֹרוֹת מעטים בּתוֹלדוֹת האדם. דוֹר שרשיו מעוּרטלים, וּבגדיו הצוֹאים לא פּשט, וצעדוֹ לא תמיד צעד ישר – וּמחוֹז-חפצוֹ: להשריש וּלהיטהר. דוֹר-ספיח, דוֹר-עזוּבי, אשר עבר דרך כּמה מדוֹרי-נכר, וּמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ: בּגידה, כּחש, חוּלשה, מוֹרך, הפקרוּת, אָבדן צלם-עם ואָבדן צלם-אדם – לא כּיחש בּברית-עם ולא בּחר בּמקסם מנוּחה וּבשלוָה בּמחיר ויתוּר על תקוַת-עם. כּדניאל בּגוֹב-האריוֹת – איננוּ סוֹגד. כּקטוֹן הבּנים של חַנה, אשר לא שׂבע חיים ולא ראה טוֹבה, אינוֹ חפץ לקנוֹת את חייו בּמחיר תרמית. הוּא משלם את המחיר המלא. הוּא נוֹתן את חייו בּנאמנוּתוֹ. דמעתוֹ אינה ניגרת. אך היא ניצתת ויוֹקדת. “מה סכּינים וחִצים לעם אשר כָּלוּ לוֹ כּל הקצים?”
זה הדוֹר הניבּט לנוּ מן הספר הזה, וזה כּוֹחוֹ לעמוֹ ולאדם, חרף חוּלשוֹתיו וּשגיאוֹתיו.
חנה, אֵם השבעה, הגיבּוֹרה המוֹבילה את בּניה לעקידה בּמלחמה על נאמנוּתם לעצמוּתם, היתה רשאית לוֹמר לאברהם אבינוּ כּאשר אמרה: אַל תזוּח דעתך עליך, אתה עקדת מזבּח אחד ואני עקדתי שבעה מזבּחוֹת. דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב, אשר בּנה וּביצר וכבש בּעצם-מצוֹר, אשר הוֹציא לחיי-מגן בּנים וּבנוֹת וּנכדים, אשר העלה לחוֹפי הישוּב הנצוּר ספינוֹת עוֹלים החשים להתיצב בּחזית העבוֹדה וההגנה, דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ היתה לנוּ תל-חי, תלים חיים.
בּנכר. בּלונדוֹן. לתקוּפת השנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.