¹

רבים יגעו ועמלו לשרש מקרב העם האמונה הנבערה בשדים ומלאכי חבלה, הששים ושמחים, לפי דעת ההמון, להשחית ולהבל מעשה ידי יוצר בראשית, לצוד ציד נפשות אדם בתמורת כסף וזהב הונם, אשר יתנו למו במחירן, וכדומה מדברים שאין להם שחר – אך לשוא היה כל עמלם עד כה. האמונה הנבערה הזאת שלחה פארות עמוק עמוק בלב ההמון, השואף תמיד אחרי אותות ומופתים כי יולדו בארץ, ועד היום הזה עודנה מטלת אימתה ומזרה פחדה עליו.

כבר נשאו ונתנו גם רבים מקדמונינו בענין השדים, יש מהם מאמינים, כי השדים כבר נגרשו לארץ מדבר ושממה, ארץ חושך וצלמות, מקום לא יעבור איש ולא תדרוך כף רגל בן תמותה, ושמה יחיו חבורות חבורות במערות עמוקות מתחת לאדמה; אחרים מהם מאמינים, כי השדים היו בימים מקדם אבל בימים האלה כבר ספו תמו מן הארץ, ומשכילים על דבר יראו אותותם אותות, כי האמונה השקרית הזאת נולדה בימי קדם קדמתה, בהיות העמים מתאבקים בעבודת אלילים הרבה (היידענדיענסט) ויקומו בקרבם אנשים חכמים, אשר הורום לדעת אחדות האלהים, אך באשר כי לא יכול עוד העם להשיג מציאות כח אחד בלתי מוגבל כזה, העושה ויוצר כל בעצמו ובכבודו, הוכרחו החכמים ההם להחיש מפלט למו אל המלאכים והשדים, ויאמרו לעם, כי אלהים אחד הוא, אך משרתיו, עושי דברו רבו כמו רבו הטובים מהם, הממונים להיטיב בארץ, יקראו בשם “מלאכים” והממונים על הרעה השם “שדים” קורא למו. אולם קרוב יום והארץ תמלא דעה ואז יפקחו עיני העם לראות, כי אך שקר נחל לו באמונתו הנבערה ולא יוסיף עוד לירא מפני אלילי ידיו, מעשה אצבעותיו, ואל תקשה עליהם מן התלמוד, כי כבר נודע, אשר רוח המליצה והשיר נשאם לדבר בחידות ולכנות את הכח הרע השורר בעולם בשם “שד” “שעיר” וכדומה. יהיה איך שיהיה, שקר וכזב תהיה לדעת הכל האמונה בשדים בימים האלה² ובזמן הזה ובכל זה עוד ילך העם תועה בדרכי אמונתו, וכל צרה שלא תבוא הרחוקה מעט לפי דעתו העניה, מדרך הטבע יתלה בכח הטומאה של השדים ומלאכי חבלה.

כן קרה מקרה מוזר בעיני ההמון בעירי מאהלוב (על נהר דניעפּר) בליל מוצאי השבת, השייך ליום א' י“א תמוז העבר, רצען אחד גר בביתו של טבח ימים רבים, אין פרץ ואין צוחה באוהל ולא נשמע קול שד מעולם בבית. ויהי בלילה ההוא, אך יצא השבת והרצען לקח כוסו בידו ויתחיל לברך ברכת המבדיל בין קודש לחול (בטח לא הספיק עוד להוציא מפיו המלים “בין אור לחושך”, לכן שם חושך לאור) והנה אבנים יורדות ומכות בחלוני הבית, וימהר הרצען ויצא החוצה, ויבקש את האיש המכה בחלונות ולא מצאו, ויוסיף לבוא אל הבית ויוסיפו גם החלונות להבקע, ויוסיף לצאת– ואין איש. ויפלא הדבר בעיני הרצען, ויחשוד את השדים כי הם המה האשמים בדבר, ויעזוב את הבית, הוא ואשתו ובניו עמו, וילך ויאסוף את שכניו ושכנותיו להראות גם אותם את הדבר הנפלא הזה, ויעמדו על עמדם רגעים אחדים וישמעו אחרי כן מהלומות יורדות ומכות בחלונות מבית (ולא מחוץ). כל האסיפה כאיש אחד גזרו אומר, כי השד “דאמאוויק” (ר"ל “שוכן בתים”, כה יכנוהו, ובמשפט) קנן בבית. כל אחד ואחד מבני החבורה הראה נפלאות לחברו. “שד שחור משחור” – אמר האחד – “עבר כעת על פני. ראה ראה, הנהו! הביטה מראה פניו האיומים!” וחבירו מראה באצבע, משיב ואומר: “ראה גם ראה, איך מן התנור ירקד כף של בדיל ומכה בכותלי הבית מכל עבריו”. כה היו הנפלאות הולכות וגוברות מרגע לרגע ומשעה לשעה עד שעה השתים עשרה באישון ליל. ויהי בהגיע השעה השתים עשרה שבתו מהלומות השדים, הלכו, חלפו כחות הטומאה ויעזבו את הבית. ויהי ממחרת ויבוא הרצען ובניו אל הבית וימצאו סכינים אחדים מסכיני ביתם מפוזרים על קרקע הבית, אחד הנה ואחד הנה (נקל להבין לכל בן דעה ישרה, כי בחפזם ופחדם השליכו בשגגה את הסכינים מן השלחן על הארץ) ויהי הדבר לפלא גדול בעיני הרצען, ויעבור קול בעיר, כי שדים ומלאכי תפתה בקרו את ביתו בלילה הזה, ויאסף כל העם לראות את הנסים והנפלאות (כלומר: החלונות המוכים) והרצען מספר בפני כל אחד את הדבר מראשו ועד סופו, כל השומע ישרוק, יתפלא, תאחזהו רעדה, ינענע בראשו וילך לו לספר לחבירו את החדשה הנעשה בעיר, והקול הולך וחזק מפה אל פה, וגם הנפלאות עם הפיפיות ילכו ויגדלו, עד כי בסוף גמר הרצען אומר לעזוב את הבית ולגור במקום אחר. הרצען יצא מן הבית ויהי ל”חורבה“, למורת רוח הטבח בעל הבית. בעזוב הרצען את הבית עזבוהו גם השדים, ולא יבקרוהו עוד, אך בכל זאת מסופקני, אם יושע ע”י זה הטבח האומלל ואם ימצא מי, אשר ירצה לדור בביתו מעתה.

רעדאקטאר נכבד! את אשר שמעתי אותה ספרתי באזניך היום, אך אולי יבוא אחד מבני עירי מבלעדי ויספר לפניך את הספור הזה באותות ומופתים אחרים, אל נא תאמר, כי עדים מוכחשים ופסולים להעיד אנחנו, כי אמנם, יוכל להיות, כי כנים אנחנו גם שנינו, רק מאנשים שונים שמענו הדבר, אולי גם מאיש אחד ובזמנים שונים.