שחורה אני ונאוה, שחורה בעוה“ז ונאוה בעוה”ב

(מ“ר שה”ש)

לא כחלוקה של עוה“ז חלוקה של עוה”ב

(ב“ב קכ”ג)

מדי עלותי על משכבי תבוא נפשי חשבון בחשבונו של עולם; אז יולדו בקרבי המון שאלות והמון תשובות, אסתור עולמות ואבנה עולמות ואשובה לסתור ואשוב ואבנה… “מדוע רבו האומללים בתבל? – הרביתי לחשוב אמש – אם יהיה ככה תמיד? ואם כן למה זה אנחנו?!”… חשבתי והפכתי במחשבות, עד שנפלה עלי תרדמה עזה… ואראה והנה הר גבוה לפני. בראש ההר עומד איש בריא אולם, בשרו רטפש משמן, פניו אדומים כדם ומבטו יפיק גאה וגאון; כל מלבושו אומר כבוד ועושר רב, גם זהב גם ספירים ינוצצו בו; כמו תו על מצחו “בן העולם הזה” ופניו מועדות – אל מורד ההר… בתחתית ההר עומד איש רפה כח ואין אונים, בשרו כחש, פניו דלים ורזים ועיניו נמקו בחוריהן; לבוש קרעים, על כתפיו משא כבד וצואריו נתונים בעול; תו מצחו “בן העולם הבא”, רגליו הוגשו לנחשתים, אך הוא יעפיל – לעלות ההרה… הנם הולכים ויפגעו איש באחיו. “בן העולם הזה” הביט על “בן העולם הבא” בגאוה “ובן העולם הבא” הפיק לו מבט בוז לתשובה. “בן העולם הזה” כעס ורגז וינע בכתפיו, ו“בן העולם הבא” בכבדות הרים ראשו וירק בפניו.

– ומי אתה, עבד נבזה? – שאל “בן העולם הזה”.

– ואתה מי הוא, תרנגול הבר? –

– אנכי לי הארץ ומלואה וכל אשר אתה רואה לי הוא, אני “בן העולם הזה!” –

– ואני – בארץ הזאת אין לי כל, אבל נכונים לי ימי טובה בבא, כי “בן עולם הבא” אנכי –

– הגידה! לוא חפצתי – אנכי לא אחפוץ, אבל נניח כי חפצתי – ההחלפת אפוא עולמך בעולמי? –

– עולמך לא יוכל למצוא חן בעיני –

– ומדוע? –

– כי עולם חולף הוא, עולם עובר, יסודותיו רעועים והוא נוטה לנפול…

– חדל אישים! היסודות הללו (מראה לו תכריך מלא שטרי כסף) אינם רעועים! במו אוכל קנות גם אותך גם את עולמך לדור דור! –

– לי אין כל חלק בעולם הזה ולך העוז והמשרה, וע"כ להעיק עולך עלי כאשר תאוה נפשך, גם לקנות אותי ואת ביתי לעבדים ולשפחות, לאכול את בשרנו ולמוץ את דמנו; – אבל אין לך חלק בעולם הבא, כי בעולם הבא לא יוכלו להיות ולא יהיו אנשים-עלוקות, הצמאים לדם אנוש והרודפים אחר ההבל ויהבלו –

– אחרי הבל נרדוף? האם טחו עיניך מראות השתלמותנו במדעים יום יום? הלא תראה התפתחות והתעדנות רגשותינו שעה שעה? הלא תראה, כי נשכיל להיטיב רגע רגע? –

– כן! ראה אראה השתלמותכם על כל צעד ושעל; אראה השתלמותכם “בחכמת המשפט”. כי השופטים השבעים יגזרו דין על הנשפטים הרעבים לשבת אסיר; אראה השתלמותכם “בחכמת הרפואה”, כי הרופאים יכתבו “רפואות” במקום שהיה להם לכתוב “לחם ושמלה”; אראה השתלמותכם “בחכמת הבנין” כי כל בתי דלת העם לא יכילו האויר הנחוץ לאדם לשאוף ורב בתי העבודה וחרושת המעשה, ששם יעבדו העובדים בזעת אפם, מיוסדים באופן שאי אפשר שלא יגררו אחריהם כל חלי וכל מדוה; אראה השתלמותכם בחכמת “חרושת המעשה”, כי מכונה אחת חדשה תגרש מגו עובדים הרבה, ינודו ללחם ואין… אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תעשו מקח וממכר בכם וביוצאי ירככם, בקחתכם לכם נשים עקב מחיר ואת בנותיכם תתנו לאנשים באתנן; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תצעקו חמס על העניים הבוחרים להם נשים ותשכחו כי הטבע לא הבדילה ביניהם ובין האוכלים בטוב ותטע גם במו הצרך לקחת אשה; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, בהעמיסכם עבודה קשה על נשים וטף, למען בצוע בצע… כן גם אדע, כי “תשכילו להיטיב”, כי תשמע אזני שירי-עם (שירים המתארים חיי העם) מעציבים רוח ונפש, והם אוצר מלא צרות רבות ורעות… אדע כי “תשכילו להיטיב” כי רבו בכם “בתי סוהר” למיניהם, בתי עוני הם, בתים לרעבים, אשר נפלו “במלחמה להחיות את נפשם”; אדע כי “תשכילו להיטב, כי תלמדו ידיכם לקרב, לקרוא מלחמה על גוי ואדם יחד… איש את אחיו תהרגו, איש את אחיו תאכלו…”

– כל הדברים אשר אמרת יצר גם לי על היותם, אך אי אפשר לשנותם, כי חק סדרי בראשית הוא, שהתקיף ימשל על החלש והחזק יגבר על הרפה; חק הדרביני הוא, ועל זה העולם עומד ומתקיים…

– העולם הזה לכל משפטיו וחקותיו, אך לא העולם הבא –

– אי אפשר לו לעולם בלא בורסקי –

– אפשר ואפשר –

– אל תביא כעס בלבי, פן אמחץ את ראשך –

– הלמני ופצעני, אסרני בזיקים ושלחני לעזאזל – לא אכחד את האמת תחת לשוני, כי האמת נשמת אפי, ובכחה של אמת אזכה לחיי העולם הבא –

– הנך חולם, הנך הוזה! –

– כן הנני בעיניך, כי אתה גדלת על ברכי דמיונות כוזבות של העולם הזה וכספך זה עולמך; עולם אחר לא תבין ולא תוכל להבין ואלילי כספך לא תשליך עד נשימתך האחרונה, לכן ראשיתך כסף ואחריתך רמה ואין לך חלק לעולם הבא –

– נרפה אתה, ע"כ תפנה לבך לבטלה –

– לא, מעיז פנים! העצלים קנו להם את העולם הזה! ידך על לבך, השיבני אם רבת יגעת בימי חיי הבלך? עם הרבה עמל יש בדבר לתת כסף בנשך ותרבית, לעשות מסחר וקנין בשטרי כסף, לקנות עבדים ולהעבידם בפרך?!… ואחרי אלה עודך מעיז פנים לקרוא “נרפה” לאיש אובד בעבודתו, לבן העולם הבא? הה! דמי ירתיח בקרבי ובעצמותי רצח! אלהי האמת! יכלו הנשמות שבגוף העצלים ויכלו העצלים מן הארץ ותמלוך העבודה בעולם הבא…

– עבד נבזה! עבד נולדת ועבדות אתה מבקש לך לנחלה! –

– הלא זה הדבר אשר אמרתי, כי עולם אחר, מלבד עולם כסף, לא תוכל להבין… העבודה בטבע מביאה עונג לאדם העמל, אם רק לא תעביר חק בריאות הגוף ושלימות הנפש, בהיות תנאי העבודה מסכימים אל תנאי החיים, בהיות שכר העבודה די החזק את נפש העובד במאכל בריא וטוב, די מצוא לו מעון בריא ומרוח, די הלבש על בשרו מלבוש הגון, שיהיה לו מחסה מקר, ומלבד זה, שלא תהיה המלאכה מרובה, בכדי שיהיה לו פנאי לנוח, לקנות שלמות לנפשו, לחיות ולחנך את בניו…

– ומה תדרוש עוד ואֶתנוֹ? –

– תתן? מתנה לא אבקש ממך, רק משפט וצדק –

– נגיש איפוא עצומותינו לפני “דעת הקהל” –

– “דעת הקהל” במחיר תקנה ושדה ספרותכם רק שוק-סופרים הוא –

– אבל נשפטה בינינו: אם לא ברצונכם הטוב, באין מכריח, תבחרו לעבוד אתנו בשכר אשר נקבה; הן אנחנו לא נבוא אל בתיכם להשתחוות לפניכם ולהתרפס לכם, רק אתם תבאו אלינו ותתחננו על נפשותיכם, וכמה פעמים יקרה שתשפכו לפנינו רב דמעות, עד אשר נאות לכם למלא חפצכם…

– המחסור והעני הם הסרסורים בינינו; כל טוב הארץ תאכלו אתם ואותם תשלחו אל בתינו להדוף אותנו בחזקה ללכת… הטבע נטע בנו צרכים רבים וכל עוד אשר נשמה באפנו נתאמץ להחיותה…

– אך אם אתן לך את אשר לי והיתה נפשי תחת נפשך?! –

– תתן? מתנה? ומי בקש ממך מאומה? רב מאד רכוש הטבע להעניק לאיש ואיש די צרכיו הטבעים, ואדם רב בארץ לעבוד את האדמה… אך בעולם הזה רבו הצרכים האינם-טבעים על הטבעים ורבו ידי העובדים על הצרכים האינם-טבעים, ע“כ יחסרו ידים עובדות בעבודת הצרכים הטבעים, וע”כ יחסרום רבים, והם המה המון האומללים אשר מעולם בארץ… אך מה אדבר אפוא? התבין אפוא למלי? התשמעני? הן בהיותך שקוע ביון מצולה של תאווה ושובבות, התוכל אפוא לראות אור בהיר? התוכל להבין, כי רוב מיני העבודות אשר חלו בהן ידי אדם בעולם הזה לא רק מותרות גמורה לבד הנן, אך גם ממיתות הרוח וההרגש בקרב האדם… הנך מתקשט פאר ותלבש שני ועדנים, גם זהב גם ספיר ינוצצו בין בגדיך – צא וחשוב, כמה יגיעות שלא לצורך יגעו פה עובדים רבים: הצובע – לצבוע את השני, האורג – לארוג החוטים בדקדוק, החייט – לתפור הבגד לפי המנהג המקובל; – כל אלה השבחים לא הוסיפו על טבע הבגד (כמכסה ומחסה לגוף) מאומה, וע“כ עבודתם מותרות גמורה, ואתה גזלת ידים עובדות מהצרכים הטבעים ותגרום רעה, ותקבע נפשות… והזהב? והספירים? כמה עצמות אדם נעשו הרס, עד אשר העלו את כל היקרות האלה?!… לוא היו לך עינים לראות, היית מוצא חמשים מיני עבודות למאה שאין בהן צורך מעיקרן, ארבעים – שיש צורך בעיקרן, אך גם בהן רבתה העבודה המותרית, ורק העשר הנשארות – מיני עבודה שיש בהן צורך; החמשים הולידה התאוה, הארבעים – ההבל, והעשר – התועלת; ע”כ מעטו הדברים של תועלת ויגדל בהם המסחר ויגדלו הריש והעני… לוא חכמתם, תשכילו זאת, הייתם דואגים לעשות סדר ומשטר בעבודה ותמלאו ראשונה ידי העובדים עבודות של תועלת, לבל יהי בם חסרון, ואחרי היות די הצרכים ההכרחיים לכלכם, אז תאצילו ידי העובדים הנשארים לעבודות אחרות, וגם אז תחשבו תמיד חשבונות, למען לא תתעו מדרכי הטבע ולמען תקחו כלכם יחד חלק כחלק בברכותיה, ולא יהיו בכם לא אדונים ולא עבדים, לא נושכים ולא מנשכים, כי אם איש ואיש יולד בכם ואחים ורעים יהיו בארץ…

“בן העולם הזה” הכביד אזניו, לבלי שמוע יתר דברי “בן העולם הבא” וימהר לרדת מן ההר…

– הוי רץ – קרא אחריו “בן העולם הבא” – הוי רץ במורד ההר לבאר שחת, ואני אתנהל לרגל המלאכה ואעפילה – לעלות ההרה ולחיי העולם הבא…