אַבָּא שֶׁל גַּלְיָה, אַמְנוֹן שְׁמוֹ, הָיָה רוֹעֵה צֹאן.

גַּלְיָה הָיְתָה גֵּאָה. הִיא הָיְתָה מִתְהַלֶכֶת בַּדִּיר כְּאִלּוּ הוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּהּ. הַטְּלָאִים וְהַטְּלָיוֹת הִכִּירוּ אוֹתָהּ וְלֹא בָּרְחוּ מִפָּנֶיהָ. הָאַמִּיצִים שֶׁבֵּינֵיהֶם הָיוּ נִגָּשִׁים אֵלֶיהָ, מְלַקְקִים אֶת יָדָהּ וּמוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם הַקְּטַנוֹת אֶת מִכְנָסֵיהָ, וְהִיא הָיְתָה מַחֲלִיקָה עַל פַּרְוָתָם וּמְלַטֶפֶת אֶת פְּנֵיהֶם.

גַּלְיָה אָהֲבָה אֶת הַכְּבָשִׂים וְאֶת הַטְּלָיוֹת. גַּלְיָה אָהֲבָה מְאֹד, כַּמּוּבָן, גַּם אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ. בְּיִחוּד – כַּאֲשֶׁר הוּא הָיָה בַּדִּיר, בֵּין הַכְּבָשִׂים: חוֹלֵב אוֹתָן, מְחַלֵּק לָהֶן אֹכֶל אוֹ מְטַפַּל בָּהֶן. אֲבָל הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה כַּאֲשֶׁר אַבָּא לֹא הָיָה אִתָּהּ בָּעֶרֶב בַּחֶדֶר. הַסְבָּרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמָּא, שֶׁאַבָּא צָרִיךְ לַחֲלב אֶת הַכְּבָשִׂים בָּעֶרֶב, לֹא הוֹעִילוּ וְהִיא כָּעֲסָה גַם עַל אַבָּא וְגַם עַל הַכְּבָשִׂים.

הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה גַּם כַּאֲשֶׁר אַבָּא הָיָה יוֹצֵא עִם הָעֵדֶר לַמִּרְעֶה בְּיוֹם סְעָרָה וְגֶשֶׁם וְהָיָה חוֹזֵר רָטֹב וְעָיֵף כָּל־כָּךְ.

יוֹם אֶחָד, יוֹם שֶׁל גֶשֶׁם עַז וְרוּחוֹת חֲזָקוֹת, עָמְדוּ גַּלְיָה וַחֲבֵרוֹתֶיהָ בַּגַן לְיַד הַחַלּוֹן וְהִסְתַּכְּלוּ אֵיךְ הַגֶּשֶׁם מְמַלֵּא אֶת הַשְׁלוּלִיוֹת וְהוֹפֵךְ אֶת הָאֲדָמָה לְבֹץ. אִישׁ לֹא הִסְתּוֹבֵב בַּחֲצַר הַקִּבּוּץ. כָּל אֶחָד הִסְתַּתֵּר מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם. לְפֶתַע רָאוּ הַיְלָדִים אֶת אַמְנוֹן, עָטוּף בִּמְעִיל וְחוֹבֵשׁ כּוֹבַע, יוֹרֵד מֵחֶדְרוֹ בַּשְׁבִיל הָעוֹבֵר לְיַד הַגַּן.

– “הִנֵּה אַבָּא שֶׁלָּךְ, גַּלְיָה” – קָרְאוּ הַיְלָדִים. וַאֲחָדִים הִתְחִילוּ לִקְרֹא בְּמַקְהֵלָה: “אַ־בָּא שֶׁל גַּ־לְיָה! אַ־בָּא שֶׁל גַּ־לְיָה…” אַמְנוֹן שָׁמַע אֶת קוֹלָם, הִסְתַּכֵּל וְרָאָה אֶת גַּלְיָה שֶׁלּוֹ עוֹמֶדֶת בֵּין הַיְלָדִים וּמְנַפְנֶפֶת לוֹ בְּיָדָהּ לָבוֹא אֵלֶיהָ. הוּא נִגַּשׁ לְמִרְפֶּסֶת הַגַּן. גַּלְיָה פָּתְחָה סֶדֶק בַּחַלוֹן וְקָרְאָה: “אַבָּא, בּוֹא, הִכָּנֵס לַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלָּנוּ עַד שֶׁיִפָּסֵק הַגֶשֶׁם”.

“אֵינֶנִּי יָכוֹל” – הֵשִׁיב לָהּ אַמְנוֹן – “צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵדֶר מֵהַמִּרְעֶה. יִצְחָק אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אוֹתָם הַבַּיְתָה לְבַדּוֹ בַּדֶּרֶךְ בֵּין הַשָּׂדוֹת הַזְּרוּעִים”.

– “אָז תַּחֲזִירוּ אוֹתָם אַחֲרֵי שֶׁיֶּחְדַּל הַגֶּשֶׁם”.

– “אִי אֶפְשָׁר, גַּלִית – הַטְּלָאִים מְחַכִּים לָאִמָּהוֹת כְּדֵי לִינֹק וְעוֹד מְעַט יַחֲשִׁיךְ ו…”

– “אֲבָל, אַבָּא!” – קָרְאָה גַּלְיָה וְהִסְתַּכְּלָה עַל רַגְלָיו שֶׁל אַמְנוֹן “אַבָּא, לָמָּה אַתָּה בְּנַעֲלַיִם? לָמָּה לֹא נָעַלְתָּ מַגָּפַיִם? הֲרֵי לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת בַּנַּעֲלַיִם בְּבֹץ וּבְגֶשֶׁם חָזָק כָּל כָּךְ!”

– “כָּךְ, גַּלִּית, חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי אֶלָא אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּגָּפַיִם שֶׁלִּי, מַגָּף אֶחָד נֶעְלָם. אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהָבִין כֵּיצַד, אֲבָל נֶעְלַם”.

גַּלְיָה הִסְתַּכְּלָה בִּנְעָלָיו שֶׁל אַבָּא הַמְכֻסּוֹת בֹּץ. רָאֲתָה אֶת קְצוֹת הַמִּכְנָסַיִם הָרְטֻבִּים שֶׁמְּעִיל־הַגֶּשֶׁם לֹא הִגִּיעַ עָדֵיהֶם. לִבָּהּ נִמְלָא צַעַר, הִיא הִתְחִילָה לַחְשֹׁב: הֵיכָן יָכוֹל לִהְיוֹת הַמַּגָּף שֶׁל אַבָּא? הַמַּחֲשָׁבוֹת רָצוּ מַהֵר מַהֵר בְּרֹאשָׁהּ וּפִתְאֹם…

– אוּלַי – הִיא חָשְׁבָה – אוּלַי אַצְלִיחַ לִמְצֹא אוֹתוֹ.

בֵּינְתַיִם יָצְאָה הַגַּנֶּנֶת לַמִּרְפֶּסֶת וְהִתְחִילָה לְדַבֵּר עִם אַמְנוֹן. גַּלְיָה הִסְפִּיקָה עוֹד לִשְׁמֹעַ שֶׁרוּתִי, הַגַּנֶּנֶת, מְדַבֶּרֶת אִתּוֹ עַל הַטָּלֶה שֶׁהִיא רוֹצָה לְהָבִיא לַחֲצַר הַגַּן, אֲבָל לֹא הִקְשִׁיבָה עַד הַסּוֹף. הִיא רָצָה אֶל הַחֶדֶר שֶׁלָּהּ בַּגַּן, פָּתְחָה אֶת הַחַלּוֹן וְקָרְאָה לַחֲבִיבָה.

חֲבִיבָה הָיְתָה הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁל גַּלְיָה. הִיא גָּרָה בִּמְלוּנָה לְיַד הֶחָצֵר. אֵיךְ וּמֵאַיִן הֵבִיאָה אוֹתָהּ? – זוֹהִי מַעֲשִׂיָּה שְׁלֵמָה:

חֲבִיבָה הָיְתָה שֶׁל שְׁלֹמֹה. פַּעַם טִלְפְּנוּ לִשְׁלֹמֹה וְהוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְתֵל־אָבִיב. הוּא נָסַע וְשָׁכַח לְבַקֵּשׁ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמֹר עַל חֲבִיבָה וְיִדְאָג לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ. עָבַר יוֹם, עָבְרוּ יוֹמַיִם. חֲבִיבָה הָיְתָה רְעֵבָה מְאֹד. הִיא הִתְהַלְכָה וְלִקְּטָה אֹכֶל מִפַּחֵי הָאַשְׁפָּה. הִיא נִרְאֲתָה עֲצוּבָה וּבוֹדֵדָה. גַּלְיָה שָׁמְעָה שֶׁהִיא נוֹבַחַת נְבִיחוֹת עֲצוּבוֹת וְרָאֲתָה שֶׁהִיא מְחַפֶּשֶׁת בְּכָל פִּנָּה מַשֶׁהוּ לֶאֱכֹל.

אָמְרָה גַּלְיָה: “אִמָּא, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַכַּלְבָּה שֶׁל שְׁלֹמֹה נוֹרָא רְעֵבָה וַעֲצוּבָה”.

“נִדְמֶה לִי שֶׁאַתְּ צוֹדֶקֶת, בִּתִּי” – אָמְרָה הָאֵם.

גַּלְיָה לָקְחָה צַלַחַת פַּח וְנָתְנָה בָּהּ מִן הֶחָלָב שֶׁנִּשְׁאַר מַאֲרוּחַת־אַרְבַּע, שָׂמָה אֶת הַצַּלַחַת עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְשָׁרְקָה לַכַּלְבָּה. הַכַּלְבָּה הָרְעֵבָה הִתְקָרְבָה בְּחַשְׁדָּנוּת, אֲבָל כְּשֶׁהֵרִיחָה אֶת הֶחָלָב מִהֲרָה לַמִּרְפֶּסֶת, הִתְנַפְּלָה עַל הֶחָלָב וְגָמְעָה בֶּן־רֶגַע מְלֹא הַצַלַּחַת.

“הִיא חַבֻּבָּה” – אָמְרָה חַנָה, אִמָּא שֶׁל גַּלְיָה.

“לֹא אוֹמְרִים חַבֻּבָּה'” – תִּקְנָה לָהּ גַּלְיָה

– ״רוּתִי אוֹמֶרֶת ‘חֲבִיבָה’ ".

– "טוֹב, יִהְיֶה ‘חֲבִיבָה’ " – אָמְרָה חַנָּה.

מֵאָז נִקְרְאָה הַכַּלְבָּה בְּשֵׁם חֲבִיבָה.

נָהֲגָה חֲבִיבָה לָבוֹא יוֹם יוֹם לַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל גַּלְיָה וּלְקַבֵּל שָׁם אֹכֶל. כְּשֶׁשְׁלֹמֹה חָזַר הוּא לֹא לָקַח אוֹתָהּ מִגַּלְיָה. “מֵעַכְשָׁו הִיא שֶׁלָּךְ, כִּי אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת זְמַן רַב בְּתֵל־אָבִיב וְלֹא אוּכַל לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי”.

מֵאָז עָבַר זְמַן רַב מְאֹד.

בְּשָׁעָה שְׁאַמְנוֹן דִּבֵּר עִם רוּתִי הַגַּנֶּנֶת על הַטָּלֶה, שֶׁיוּבָא לַחֲצַר הַגַּן, קָרְאָה גַּלְיָה לַחֲבִיבָה. חֲבִיבָה הָיְתָה חֲבֵרָה טוֹבָה שֶׁל גַּלְיָה וְהִיא הֵבִינָה תָּמִיד מַה שֶׁגַּלְיָה אָמְרָה לָהּ.

– “חֲבִיבָה” – אָמְרָה לָהּ גַּלְיָה לְאַט לְאַט – “אוּ־לִי אַתְּ לָ־קַ־חַתְּ אֶת הַמַּ־גָּף שֶׁל אַ־בָּא?” הֵרִימָה מַגָּף וְהֶרְאֲתָה לָהּ. הִצְבִּיעָה עַל חֲבִיבָה וְאַחַר כָּךְ עַל אַמְנוֹן שֶׁנִּרְאָה מֵרָחוֹק, בַּמִּרְפֶּסֶת.

חֲבִיבָה נִעְנְעָה בְּרֹאשָׁהּ וּבְאָזְנֶיהָ וְנָבְחָה: לָאו! לָאו! וָב! וָב!

גַּלְיָה יָדְעָה, שֶׁהַכְּלָבִים בַּמֶּשֶׁק אוֹהֲבִים לִסְחֹב מֵהַמִּרְפָּסוֹת נַעֲלַיִם וּמַגָּפַיִם וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם. פְּעָמִים רָאֲתָה אוֹתָם בְּכָךְ.

חָזְרָה וְשָׁאֲלָה אֶת חֲבִיבָה: - “אַתְּ לֹא לָ־קַ־חְתְּ, חֲבִיבָה? בֶּ־טַח לֹא?”

– לָאו! לָאו! וָב! לָאו! – נָבְחָה שׁוּב חֲבִיבָה. הִיא לֹא לָקְחָה אוֹתוֹ. גַּלְיָה חָזְרָה וְנִתְעַצְבָה.

– אַבָּא הַמִּסְכֵּן. כָּל כָּךְ יִתְרְטֵב.

דְמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינֶיהָ.

חֲבִיבָה הִסְתַּכְּלָה בְּגַּלְיָה וְרָאֲתָה שֶׁהִיא עֲצוּבָה מְאֹד. נָבְחָה נְבִיחָה אוֹ שְׁתַּיִם וְרָצָה לְעֵבֶר שִׁכּוּן הַחֲבֵרִים.

עָבְרוּ שְׁתֵּי דַּקּוֹת וְהִנֵּה גַּלְיָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה מְיֹאֶשֶׁת עַל מִטָּתָהּ, שׁוֹמַעַת אֶת הַיְלָדִים קוֹרְאִים: – “חֲבִיבָה רָצָה עִם מַגָּף בַּפֶּה! חֲבִיבָה רָצָה עִם מַגָּף!”

גָּלְיָה קָפְצָה וְרָצָה לַמִּרְפֶּסֶת. חֲבִיבָה הִגִּיעָה וְהַמַּגָּף שֶׁל אַמְנוֹן בְּפִיהָ. לְיָדָהּ עָמַד “גִּבּוֹר” – הַכֹּלֵב שֶׁל דָּן – בְּרֹאשׁ מוּרָד, כְּאִלּוּ הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה.

גַּלְיָה לָקְחָה אֶת הַמַּגָּף, לִטְּפָה אֶת חֲבִיבָה וְהִסְתַּכְּלָה סְבִיבָהּ. אַבָּא כְּבָר הָלַךְ, הוּא עוֹד נִרְאָה בַּדֶּרֶךְ. נִסְּתָה גַּלְיָה לִקְרֹא לוֹ. עָזְרוּ לָהּ כָּל הַיְלָדִים. אֲבָל הַגֶּשֶׁם יָרַד בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְאַבָּא לֹא שָׁמַע. גַּלְיָה לֹא שָׁאֲלָה אִישׁ, לָבְשָׁה אֶת הַמְּעִיל, אֶת הַמַּגָּפַיִם וְרָצָה…

הַמַּגָּף הָאָבוּד הָיָה בְּיָדָהּ. הִיא מִהֲרָה לַחֶדֶר שֶׁל הַהוֹרִים, לָקְחָה מִשָּׁם אֶת הַמַּגָּף הַשֵּׁנִי וְהִמְשִׁיכָה לָרוּץ עִם זוּג הַמַּגָּפַיִם הַכְּבֵדִים.

הִיא רָצָה מַהֵר מַהֵר, אֲבָל לְאַבָּא יֵשׁ פְּסִיעוֹת גְדוֹלוֹת. הִיא לֹא הָיְתָה מַשִׂיגָה אוֹתוֹ לְעוֹלָם אִלְמָלֵא הִפְנָה אַמְנוֹן אֶת רֹאשׁוֹ כְּדֵי לִרְאוֹת אִם הַיְלָדִים עוֹד עוֹמְדִים לְיַד חַלּוֹן הַגַּן.

הוּא רָאָה מַשֶׁהוּ קָטָן, עָגֹל וְרָטב, רָץ בַּדֶּרֶךְ.

זוֹ הָיְתָה גַּלְיָה.

אַמְנוֹן עָמַד. הִסְתַּכֵּל. כְּשֶׁהִכִּיר אֶת גַּלְיָה שֶׁלוֹ מִהֵר וְרָץ לִקְרָאתָהּ.

– “גַּלְיָה, גַלִּית שֶׁלִי, לָמָּה יָצָאת בְּגֶשֶׁם כָּזֶה?”

וְהִנֵּה רָאָה אֶת זוּג הַמַּגָּפַיִם שֶׁלּוֹ בְּיָדֶיהָ.

– “יַקִירָה!” – חִבֵּק אוֹתָהּ בְּחָזְקָה – “אַתְּ מָצָאת אוֹתָם. תּוֹדָה, גַּלִּית, תּוֹ־דָה!” לַמָּחָרָת הָיְתָה גַּלְיָה חוֹלָה קְצָת.

– ״הִיא הִצְטַנְּנָה" – אָמַר הָרוֹפֵא – “אֲבָל – זֶה יַעֲבֹר בִּמְהֵרָה”.

אַבָּא לָקַח יוֹם חֹפֶשׁ וְיָשַׁב לְיַד גַּלְיָה שָׁעוֹת רַבּוֹת.

“אַבָּא, סַפֵּר לִי סִפּוּר” – בִּקְשָׁה גַּלְיָה – “אֲבָל חָדָשׁ, שֶׁאַף פַּעַם לֹא סִפַּרְתָּ”.

“עַל מָה, גַלִּית שֶׁלִּי?” שָׁאַל אַמְנוֹן וְהִתְחִיל לַחְשֹׁב.

“עַל הַכְּבָשִׂים שֶׁלְךָ!” וְאַמְנוֹן סִפֵּר. – – –