רקע
אמנון שמוש
בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב
איורים מאת: מיכל לויט
1.jpg

 

א. הַמַּפְתֵּחַ    🔗

בַּחוּץ הָיָה קַר. קַר מְאד.

בִּמְחִלַּת הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים הָיָה חַם. הַדֻּבָּה קָרְבָה אֶל הַדֹב. “הַצֵּידָה אָזְלָה” – אָמְרָה. “עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה לָנוּ מַה לֶאֱכֹל”.

“אַל דְּאָגָה, דֻּבָּה!” עָנָה הַדֹּב. “רַבִּים הַדָּגִים מִתַּחַת לַקֶּרַח. אֵצֵא וְאֶחֱזֹר עִם שְׁלַל דָּגִים”.

“אֲנִי אֵצֵא אִתְּךָ, אַבָּא”, - קָרָא בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב.

הַבֵּן הָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו. דּוֹמִים הָיוּ כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת מַיִם, כִּשְׁנֵי פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג – אֶחָד גָדוֹל יוֹתֵר וְהַשֵּׁנִי קָטָן יוֹתֵר.

אַבָּא־דֹב הִסְתַּכֵּל עַל בְּנוֹ בִּדְאָגָה: “גְּדוֹלוֹת הַסַּכָּנוֹת בַּחוּץ, בֵּן”.

“אִם מְסֻכָּן בִּשְׁבִילִי, הֲרֵי מְסֻכָּן גַּם בִּשְׁבִילְךָ. וַאֲנִי יָכוֹל לַעֲזֹר. אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל”. “הוּא בֶּאֱמֶת גָדוֹל”, אָמְרָה אִמָּא דֻּבָּה, “וּבִשְׁעַת סַכָּנָה טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד”.

אִמָּא חִבְּקָה אֶת בְּנָהּ. שִׁפְשְׁפָה אַפָּהּ בְּאַפּוֹ וְאִחֲלָה לוֹ בְּלִבָּהּ הַצְלָחָה.

יָצְאוּ הָאָב וְהַבֵּן לַדֶּרֶךְ. “לֹא נַחֲזֹר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, דֻּבָּה!” הִמְהֵם הָאָב כְּלַפֵּי הָאֵם בְּפֶתַח הַמְּחִלָּה. “לֹא בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, אִמָּא!” עָנָה הַבֵּן אַחֲרָיו.

הָלְכוּ וְהִתְרַחֲקוּ מֵעֵינֶיהָ עַד שֶׁנִּרְאוּ כִּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת – אַחַת גְדוֹלָה יוֹתֵר וְאַחַת קְטַנָּה יוֹתֵר.

- לֹבֶן פַּרְוָתָם נִבְלַע בְּלֹבֶן הַשֶּׁלֶג.

הָיוּ הַשְּׁנַיִם הוֹלְכִים וּקְרֵבִים אֶל הַחוֹף. שָׁם הַקֶּרַח דַּק. אֶפְשָׁר לְשָׁבְרוֹ עַל נְקַלָּה וְלָדוּג. הָיוּ הוֹלְכִים וּמְהַמְהֲמִים, הוֹלְכִים וּמְזַמְזְמִים.

צְעָדָיו שֶׁל הָאָב הָיוּ גְּדוֹלִים. בְּקֹשִׁי הִשִּׂיג אוֹתוֹ הַבֵּן. עֵינָיו שֶׁל הַבֵּן הָיוּ חַדּוֹת יוֹתֵר.

“אַבָּא…” לָחַשׁ פִּתְאֹם. הָאָב נֶעְצַר. – חוּשׁ־הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אָמַר לוֹ: דָּג. אַךְ לֹא רָאָה דָּבָר. הַבֵּן רָאָה. “שָׁם… עַל הַקֶּרַח… דָּג!”

זֵרְזוּ צַעֲדֵיהֶם. קָרְעוּ אֶת הַדָּג וְסָעֲדוּ בּוֹ אֶת לִבָּם. לֹא שָׁאֲלוּ אֶת עַצְמָם מִנַּיִן בָּא דָג עַל פְּנֵי הַקֶּרַח. עוֹד הֵם מִתְלַקְּקִים וְהִנֵּה הַבֵּן קוֹרֵא בְּשִׂמְחָה: “עוֹד אחָד… שָׁם!” הֵם צָעֲדוּ לְעֵבֶר הַדָּג הַשֵּׁנִי, וְאַחֲרֵי הַשֵּׁנִי הָיָה מֻנָּח שְׁלִישִׁי. בְּשׁוּרָה. בְּמֶרְחַקִּים קְצוּבִים. הִגְדִּילוּ צַעֲדֵיהֶם. צַעֲדֵי הָאָב הָיוּ עַכְשָׁו צַעֲדֵי־עֲנָק, אַחֲרֵי הַדָּג הַחֲמִשִׁי קָרָץ לָהֶם הַשִּׁשִּׁי וְאָז לְפֶתַע… נִבְקַע הַקֶּרַח. הַדֹּב־הָאָב נָפַל אֶל תּוֹךְ רֶשֶׁת שֶׁהָיְתָה טְמוּנָה בְּבוֹר עָמֹק, אֲשֶׁר הוּכַן עַל־יְדֵי צַיָּדִים עַרְמוּמִיּים.

בְּלֵב כּוֹאֵב רָאָה הַבֵּן אֶת אָבִיו מִתְלַבֵּט בָּרֶשֶׁת. “בְּרַח!” קָרָא אֵלָיו הָאָב מִמַּעֲמַקִי הַבּוֹר. נָשָׂא הַבֵּן אֶת רַגְלָיו, בָּרַח וְהִסְתַּתֵּר מַאֲחוֹרֵי גִּבְעָה.

הוּא יָדַע: רֶשֶׁת הִיא סִימָן לִבְנֵי אָדָם. וּבְוַדַּאי מִיָּד יוֹפִיעוּ. פָּקַח אֶת עֵינָיו וְצָפָה לְעֵבֶר הַבּוֹר. הַצַּיָּדִים הוֹפִיעוּ עַל מִזְחָלוֹת. שִׂמְחָתָם הָיְתָה גְדוֹלָה. עָמְדוּ סְבִיב הַבּוֹר וְהִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה הַדֹּב הַגָּדוֹל וְהַיָּפֶה. שִׁפְשְׁפוּ אֶת כְּסָיוֹת הַפַּרְוָה שֶׁעַל־יְדֵיהֶם זוֹ בְּזוֹ. טָפְחוּ זֶה לָזֶה עַל הַשֶׁכֶם.

“כָּל גַּן־חַיּוֹת יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר בְּדֹב לָבָן כָּזֶה”, אָמַר הָאֶחָד.

“נְקַבֵּל שְׂכָרֵנוּ בְּעַיִן יָפָה”, אָמַר הַשֵּׁנִי.

מָשְׁכוּ אֶת הָרֶשֶׁת. קָשְׁרוּ אֶת פִּיהָ וְהֶעֱמִיסוּ אוֹתָהּ, וּבְתוֹכָהּ הַדֹּב, עַל מִזְחֶלֶת גְדוֹלָה וְיָצְאוּ לַדֶּרֶךְ.

הַדֹּב־הַבֵּן הִתְגַּנֵּב בְּעִקְבוֹתֵיהֶם.

לא הַרְחֵק מִשָּׁם עָמְדוּ שְׁנֵי כְּלֵי־רֶכֶב – מַשָּׂאִית וְגִ’יפּ. עַד לְמָקוֹם זֶה יָכְלוּ לְהַגִּיעַ בָּרֶכֶב בְּלִי לְהִסְתַּכֵּן. פָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁל הַמַּשָׂאִית וְנִתְגַּלָּה כְּלוּב בַּרְזֶל גָּדוֹל. פָּתְחוּ אֶת דֶּלֶת הַכְּלוּב וְהִצִּיבוּ לוּחַ־עֵץ בְּשִׁפּוּעַ. עַל פְּנֵי לוּחַ זֶה מָשְׁכוּ בְּכָל כֹּחוֹתֵיהֶם אֶת הַדֹּב הַמְסֻבָּךְ בָּרֶשֶׁת. קָשְׁרוּ אֶת פִּי הָרֶשֶׁת סְבִיב פֶּתַח הַכְּלוּב. דָחֲקוּ בַּדֹּב בְּרַגְלֵיהֶם. קָפַץ הַדֹּב וְנִכְנַס מן הָרֶשֶׁת אֶל כְּלוּב הַבַּרְזֶל. הִתִּירוּ אֶת הָרֶשֶׁת וְנָעֲלוּ אֶת הַדֶּלֶת. שַׁעַר הַכְּלוּב הָיָה עָשׂוּי לוּחַ פְּלָדָה וּבְמֶרְכָּזוֹ מַנְעוּל כָּבֵד. בַּמַּנְעוּל הָיָה נָעוּץ מַפְתֵּחַ שֶׁאֵלָיו אֶפְשָׁר הָיָה לְהַגִּיעַ רַק מִבַּחוּץ.

כִּלּוּ אֶת מְלַאכְתָּם וּפָנוּ אֶל הַגִּ’יפ, הוֹצִיאוּ בַּקְבּוּק שֶׁל מַשְׁקֶה חָרִיף הַמְחַמֵּם אֶת הַקְּרָבַיִם. הַבַּקְבּוּק עָבַר מִפֶּה אֶל פֶּה, וְהַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה. הֵם הִשִׂיגוּ אֶת מַטְרָתָם, וּבְקַלּוּת! דֹּב גָּדוֹל וְיָפֶה לְגַן הַחַיוֹת הָעִירוֹנִי. שְׂכָרָם מֻבְטָח. נַהַג הַמַּשָׂאִית עָלָה וְיָשַׁב לְיַד הַהֶגֶה וְהָאֲחֵרִים יָשְׁבוּ בַּגִ’יפ. מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם הָיוּ נְתוּנוֹת אֶל הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁיְּקַבְּלוּ מִמְּנַהֵל גַן־הַחַיּוֹת. הִרְהֲרוּ מַה יַּעֲשׂוּ בַּכֶּסֶף.

שְׁקוּעִים הָיוּ בְּהִרְהוּרִים וְלֹא שָׂמוּ אֶת לִבָּם אֶל הַדֹּב־הַבֵּן שֶׁהִתְגַּנֵּב, טִפֵּס וְעָלָה עַל הַמַּשָּׂאִית. הִתְכַּרְבֵּל הַדֹּב־הַבֵּן בְּפִנַּת הַמַּשָּׂאִית וּלְאָבִיו הַנִּדְהָם וְהַמֻּדְאָג עָשָׂה סִימָן: “ששש… אַל תּוֹצִיא הֶגֶה!”

2.jpg

הַמַּפְתֵּחַ הָיָה נָעוּץ בְּשַׁעַר הַכְּלוּב, הִתְקָרֵב הַבֵּן אֵלָיו, סוֹבֵב אוֹתוֹ פַּעַם וּפַעֲמַיִם וַהֲרֵי שַׁעַר הַכְּלוּב פָּתוּחַ. הַמְּכוֹנִיוֹת נָסְעוּ לְאִטָּן. הַקֶּרַח הָיָה חֲלַקְלַק. עַתָּה הִגִּיעוּ אֶל הַנַחַל. בִּשְׁעַת הַיְרִידָה אֶל הַנַחַל הֵאֵטוּ עוֹד יוֹתֵר אֶת הַנְּסִיעָה. הַדֻּבִּים – הָאָב וְהַבֵּן – קָפְצוּ מִן הַמַּשָׂאִית וּמִהֲרוּ לְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחֵי־הַנַּחַל הָרַבִּים הָעֲטוּפִים שֶׁלֶג.

הַמְּכוֹנִיוֹת הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּן. אִישׁ לֹא הִבְחִין בַּדָּבָר. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הָעִירָה הָיוּ הַצַּיָּדִים שִׁכּוֹרִים מִיַּיִן וּמִשִׂמְחָה. צָפְרוּ בַּצּוֹפָרִים וְהִצְבִּיעוּ אֶל הַמַּשָּׂאִית לְהַרְאוֹת לַתּוֹשָׁבִים אֶת שְׁלָלָם. “רְאוּ אֵיזֶה דֹּב הֵבֵאנוּ!” קָרְאוּ אֶל עֵבֶר הָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בָּרְחוֹב. הִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִׁים בַּמַּשָּׂאִית וְלֹא רָאוּ מְאוּמָה. “הַצַּיָּדִים הַלָּלוּ יָצְאוּ מִדַּעְתָּם”, חָשְׁבוּ בְּלִבָּם. אַךְ לֹא אָמְרוּ זֹאת בְּקוֹל.

בְּשַׁעֲרֵי גַן־הַחַיּוֹת הִגְבִּירוּ הַנֶּהָגִים אֶת הַצְּפִירוֹת. מְנַהֵל גַן־הַחַיוֹת יָצָא נִרְגָּשׁ. כָּל הָעוֹבְדִים הִתְאַסְּפוּ.

“דֹּב כָּזֶה לֹא רְאִיתֶם מִימֵיכֶם!” צָעֲקוּ הַצַּיָּדִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "כָּל גַּנֵי־הַחַיּוֹת יִתְמַלְּאוּ קִנְאָה״.

הִסְתַּכֵּל מְנַהֵל גַן־הַחַיּוֹת בַּמַּשָּׂאִית וְלֹא רָאָה מְאוּמָה. “בְּוַדַּאי רוֹבֵץ הַדֹּב עַל קַרְקָעִית הַכְּלוּב וְדָפְנוֹת הַמַּשָּׂאִית מַסְתִּירוֹת אוֹתוֹ”, חָשַׁב בְּלִבּוֹ. נִכְנְסוּ הַמְּכוֹנִיּוֹת בְּשַׁעֲרֵי גַן־הַחַיּוֹת וְנֶעְצְרוּ לְיַד הַבִּיתָן הָעֲנָקִי, שָׁם בְּרֵכַת הַשְׂחִיָּה הַמְיֻחֶדֶת לְדֻבִּים. קָפְצוּ הַצַּיָּדִים, פָּתְחוּ בִּתְנוּפָה אֶת דֶּלֶת הַמַּשָּׂאִית ו… עֵינֵיהֶם חָשְׁכוּ. הַכְּלוּב רֵיק! דַּלְתּוֹ פְּתוּחָה וּמִתְנַדְנֶדֶת עַל צִירָהּ…

מְנַהֵל גַן הַחַיּוֹת נָעַץ עֵינַיִם זוֹעֲמוֹת בַּצַּיָּדִים.

“דֹּב לָבָן גָּ… גָּדוֹל… הָיָה בְּתוֹךְ הַכְּלוּב…כָּ… כָּאן” מִלְמֵל רֹאשׁ הַצַּיָּדִים. “בְּעֶצֶם יָדִי נָעַלְתִּי אֶת… אֶת… אֶת הַכְּלוּב” – מֵרֹב תַּדְהֵמָה הִתְחִיל לְגַמְגֵּם.

“חִדְלוּ לְקַשְׁקֵשׁ!” כָּעַס הַמְנַהֵל. “וְאַל תְּסַפְּרוּ לי סִפּוּרִי מַעֲשִׂיּוֹת. אֲפִלּוּ בֶּן־אָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹחַ אֶת הַכְּלוּב הַזֶּה אִם הוּא כָּלוּא בְּתוֹכוֹ. הִסְתַּלְקוּ מִכָּאן וְאַל תָּשׁוּבוּ לִרְאוֹת פָּנַי כָּל עוֹד אֵין דֹּב לָבָן בִּכְלוּבְכֶם!”

נְזוּפִים, מְבֹהָלִים וְנִדְהָמִים חָזְרוּ הַצַּיָּדִים וְיָצְאוּ לְדַרְכָּם.

3.jpg

הֵם לֹא יָכְלוּ לְהָבִין מַה קָּרָה. מַהוּ סוֹד הֵעָלְמוֹ שֶׁל הַדֹּב? – שָׁאֲלוּ אֶת עַצְמָם.

הֵם לֹא יָדְעוּ דָּבָר וְשֶׁמֶץ דָּבָר עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב.


 

ב. הַמַּשׂוֹר    🔗

לאַחַר מְנוּחַת לַיְלָה קְצָרָה בְּבָתֵּיהֶם יָצְאוּ הַצַּיָּדִים שׁוּב אֶל הַצָּפוֹן הָרָחוֹק, מְקוֹם מִשְׁכָּנָם שֶׁל הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים. “הַפַּעַם לֹא נַחֲזֹר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת!” הֶחְלִיטוּ בְּלִבָּם. “הַפַּעַם מֻכְרָחִים לְהַצְלִיחַ!”

חָפְרוּ בּוֹר עָמֹק בַּשֶּׁלֶג, הֵטִילוּ לְתוֹכוֹ רֶשֶׁת חֲזָקָה, כִּסּוּ אֶת פְּנֵי הַבּוֹר בְּגוּשִׁים שְׁטוּחִים שֶׁל קֶרַח לְבַל יֻרְגַּשׁ מְקוֹמוֹ וּפִזְּרוּ דָּגִים בַּדֶּרֶךְ אֵלָיו וּמִמֶּנּוּ – דָּגִים גְּדוֹלִים וְיָפִים שׁוֹבִים לֵב־כָּל־דֹּב.

גַּם הַדֹּב וּבְנוֹ נָחוּ בַּלַּיְלָה בִּמְחִלָּתָם. גַּם הֵם שָׁבוּ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. הַדֻּבִּים הַקְּטַנִּים – אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו שֶׁל הַדֹּב־הַבֵּן – הָיוּ רְעֵבִים, רְעֵבִים מְאֹד.

“מָחָר אֵצֵא שׁוּב לַדֶּרֶךְ”, הִבְטִיחַ הָאָב.

“מָחָר נֵצֵא לַדֶּרֶךְ”, תִּקֵּן לוֹ הַבֵּן.

“הֲרֵי רָאִיתָ וְנוֹכַחְתָּ שֶׁהַסַּכָּנָה מְרֻבָּה”, אָמַר הָאָב בְּחִבָּה.

“וְדַוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ תִּהְיֶה אוּלַי זָקוּק לִי”, עָנָה לוֹ הַבֵּן.

“קַח אוֹתוֹ אִתְּךָ”, – אָמְרָה אִמָּא דֻּבָּה. “לֹא רָחוֹק הַיּוֹם בּוֹ יִצְטָרֵךְ לְהִסְתַּדֵּר בְּעַצְמוֹ. וְטוֹב שֶׁיִּלְמַד מִמְּךָ, הוּא כְּבָר גָדוֹל”. “הוּא כְּבָר גָדוֹל”, חָזַר הָאָב אַחֲרֶיהָ כְּהֵד. וְהוֹסִיף: “גָּדוֹל וְאַמִּיץ!”

יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם לַדֶּרֶךְ. הִרְחִיבוּ צַעֲדִיהֶם. הַדֹּב הַבֵּן כִּמְעַט רָץ כְּדֵי לֹא לְפַגֵּר אַחֲרֵי אָבִיו. פִּתְאֹם הֵרִיחוּ מַשֶׁהוּ. רֵיחַ מֻכָּר וּמְפַתֶּה. הָלְכוּ בְּכִוּוּן הָרֵיחַ וְהִנֵּה לְעֵינֵיהֶם – דָּג. לֹא הִרְבּוּ לַחְשֹׁב, כִּי הָיוּ רְעֵבִים, וְחִלְקוּ אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ עָשׂוּ גַם בַּדָּג הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה מֻנָּח לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם. “דַּי לָנוּ בִּשְׁנַיִם אֵלֶּה”, אָמַר הָאָב. “אֶת הַשְּׁאָר נָבִיא לְאִמָּא וְלַקְּטַנִים”. אֶת הַדָּג הַשְּׁלִישִׁי הֵרִים הָאָב וּשְׁמָרוֹ אִתּוֹ. בְּדַרְכּוֹ אֶל הָרְבִיעִי נִבְקַע הַקֶּרַח תַּחְתָּיו וְהוּא נָפַל אֶל בּוֹר. הַבֵּן הָיָה רַק מַחֲצִית הַצַּעַד מֵאֲחוֹרָיו. זֶה עַתָּה חָשַׁב לְהַזְהִיר אֶת אָבִיו, נִזְכַּר… אַךְ אֵחֵר אֶת הַמּוֹעֵד.

4.jpg

בִּרְאוֹתוֹ אֶת אָבִיו שׁוּב בְּמַלְכֹּדֶת, נָשָׂא רַגְלָיו וּבָרַח. בָּרַח וְהִסְתַּתֵּר, הֵצִיץ מִמַּחֲבוֹאוֹ לִרְאוֹת מַה יִקְרֶה. הִגִּיעוּ הַצַּיָּדִים. שִׂמְחָתָם הָיְתָה רַבָּה. הֵם נֶחְלְקוּ לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: אֵלֶה טָעֲנוּ שֶׁהַדֹּב אֲשֶׁר תָּפְסוּ הַפַּעַם יָפֶה יוֹתֵר מִן הַקּוֹדֵם וְאֵלֶּה טָעֲנוּ שֶׁהוּא גָדוֹל יוֹתֵר, אַךְ פָּחוֹת יָפֶה. אִישׁ לֹא הִבְחִין שֶׁזֶּהוּ אוֹתוֹ הַדֹּב עַצְמוֹ.

הֶעֱמִיסוּ אֶת שְׁלָלָם עַל הַמִּזְחֶלֶת וְהִפְלִיגוּ לְדַרְכָּם. הַפַּעַם הַדֹּב־הַבֵּן לֹא הִשְׁתַּהָה אַף רֶגַע אֶחָד. רָאָה מֵאַיִן בָּאוּ, מִהֵר וְרָץ בְּאוֹתוֹ כִּוּוּן וְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי גִבְעָה מֻשְׁלֶגֶת בְּקִרְבַת הַמַּשָּׂאִית.

מִשָּׁם עָקַב אַחֲרֵי הַצַיָּדִים הַמְאֻשָּׁרִים שֶׁהֶעֱלוּ אֶת הַדֹּב אֶל הַכְּלוּב וְנָעֲלוּ אֶת הַכְּלוּב פַּעַם וּפַעֲמַיִם. “הַפַּעַם”, שָׁמַע אֶת רֹאשׁ הַצַיָּדִים צוֹעֵק, “אֲנִי נוֹעֵל בְּעֶצֶם יָדַי וְלוֹקֵחַ אֶת הַמַּפְתַּחַ אֶל כִּיסִי. הַפַּעַם לֹא יִקְרוּ מַעֲשֵׂי־נִסִּים”.

“בְּדֹק אֶת הַסּוֹרְגִים!” קָרָא אֵלָיו אַחַד הַצַיָּדִים.

“בָּדַקְתִּי אוֹתָם אֶחָד אֶחָד”, עָנָה רֹאשׁ הַצַיָּדִים וְטִלְטֵל אֶת הַכְּלוּב כְּכָל שֶׁיָּכֹל. “הוֹ, אִם הַפַּעַם יִקְרֶה מַשֶׁהוּ…”

“שְׁטֻיּוֹת! מָה יָכוֹל לִקְרוֹת?” הִרְגִיעוּ אוֹתוֹ חֲבֵרָיו. הֶעֱבִירוּ בֵּינֵיהֶם בַּקְבּוּק שֶׁל מַשְׁקֶה חָרִיף לְחַמֵּם אֶת הַקְּרָבַיִם. לָגְמוּ עַד שֶׁהֵרִיקוּ אוֹתוֹ. נִכְנַס הַנֶּהָג לְתָאוֹ. נִכְנְסוּ הַצַּיָּדִים לַגִּ’יפּ וְיָצְאוּ לַדֶּרֶךְ.

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַדֹּב־הַבֵּן רָבוּץ עַל קַרְקָעִית הַמַּשָּׂאִית, מְכֻרְבָּל בַּפִּנָּה וּמְחַיֵּךְ חִיוּךְ מְעוֹדֵד אֶל אַבָּא שֶׁלּוֹ. לִפְנֵי שֶׁעָלָה לַמְכוֹנִית לֹא הָיָה מְחַיֵּךְ כְּלָל. לֹא יָדַע כֵּיצַד יַצְלִיחַ הַפַּעַם לְהַצִּיל אֶת אָבִיו. הֲרֵי הַמַּפְתֵּחַ הוּצָא מִן הַמַּנְעוּל. אַךְ בַּעֲלוֹתוֹ עַל הַמְּכוֹנִית אוֹרוּ עֵינָיו. קָרַץ אֶל אָבִיו וְהֶרְאָה לוֹ בְּכַפּוֹ אֶת מַשׂוֹר־הַפְּלָדָה שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּתוֹךְ אַרְגָּז בְּפִנַּת הַמְּכוֹנִית, בֵּין שְׁאָר כֵּלִים וּמַכְשִׁירִים.

לֹא נָגַע בַּמָּשּׂוֹר עַד שֶׁהָיְתָה הַמְּכוֹנִית נוֹסַעַת בִּמְהִירוּת וּמְקִימָה רַעַשׁ כַּהֲלָכָה. אָז אָחַז הַבֵּן בַּמַּשׂוֹר מִצִדּוֹ הָאֶחָד וּמִבִּפְנִים אָחַז הָאָב בְּצִדּוֹ הָאַחֵר וְהֵחֵלּוּ לְנַסֵר אַחַד הַסּוֹרְגִים בְּכָל הַכֹּחוֹת. הֵם נִסְּרוּ וְנִסְּרוּ עַד שֶׁנֻסַּר הַסּוֹרֵג. סוֹרֵג אֶחָד בִּלְבַד. אֲבָל דַּי הָיָה בַּמִּרְוָח שֶׁנּוֹצַר, כְּדֵי שֶׁהַדֹּב הַמְסֻרְבָּל שֶׁהִתְכַּוֵּץ כֻּלּוֹ יַחֲמֹק, אָמְנָם בְּמַאֲמַצִים, בְּדֶרֶךְ הַפִּרְצָה שֶׁנּוֹצְרָה.

5.jpg

עַכְשָׁו יָשְׁבוּ שְׁקֵטִים מְחַכִּים לַנָּהָר הַקָּרוֹב. וּכְשֶׁעָלְתָה הַמְּכוֹנִית עַל הַגֶּשֶׁר שֶׁעַל הַנָּהָר וְנֶאֱלְצָה לְהָאֵט אֶת מַהֲלָכָהּ, קָפְצוּ הַשְּׁנַיִם מִמֶּנָּה וְהִסְתַּתְּרוּ בֵּין הַשִׂיחִים הַמְכֻסִּים שֶׁלֶג.

הַמְּכוֹנִיּוֹת הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּן. הַצַיָּדִים בַּגִ’יפּ פָּצְחוּ בְּשִׁיר. כָּל כָּךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר נוֹפְפוּ בִּידֵיהֶם וְהִצְבִּיעוּ עַל הַמַּשָׂאִית שֶׁמֵּאֲחוֹרֵיהֶם. “דֹּב לָבָן לְגַן־הַחַיּוֹת!” צָעֲקוּ אֶל הָעוֹבְרִים־וְשָׁבִים וְאֶל הָאֲנָשִׁים שֶׁעַל מִרְפְּסוֹת הַבָּתִּים.

הִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִׁים אֶל הַמַּשָׂאִית וְלֹא רָאוּ דָּבָר.

“אֵיפֹה הֵם רוֹאִים דֹּב לָבָן?!” שָׁאֲלָה אִשָּׁה מְמֻשְׁקֶפֶת, קִצְרַת־רֹאִי.

“נִדְמֶה לִי שֶׁהַכְּלוּב רֵיק”, אָמַר אִישׁ אֶחָד.

“נִדְמֶה לְךָ?” צָחַק יֶלֶד שֶׁעָמַד לְיָדוֹ עַל הַמִּדְרָכָה. “הֲרֵי רוֹאִים בָּרוּר שֶׁהוּא רֵיק, רֵיק לְגַמְרֵי!”

בְּפֶתַח גַן־הַחַיּוֹת נֶעְצְרוּ הַמְּכוֹנִיוֹת.

“פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר!” קָרָא רֹאשׁ הַצַּיָּדִים. “הֵבֵאנוּ דֹּב לָבָן. גָּדוֹל פִּי שְׁנַיִם מִזֶּה שֶׁבָּרַח אֶתְמוֹל”.

הַשְּׁמוּעָה עָבְרָה חִישׁ מַהֵר. הַמְבַקְרִים שֶׁשָׁהוּ אוֹתָהּ שָׁעָה בְּגַן־הַחַיוֹת – יְלָדִים, נְעָרִים וּמְבֻגָרִים – הִתְאַסְפוּ סְבִיב הַבִּיתָן הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹעַד לַדֹּב הַלָּבָן. עוֹבְדֵי גַן־הַחַיּוֹת הֵטִילוּ לַבְּרֵכָה שֶׁבַּבִּיתָן כַּמָּה דָּגִים, כִּבּוּד קַל לָאוֹרֵחַ. הַמְּכוֹנִיוֹת הִגִּיעוּ לַבִּיתָן, הַשְּׁעָרִים נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה. הַמְנַהֵל צִחְצַח בְּשַׁרְווּלוֹ אֶת הַשֶּׁלֶט הֶחָדָשׁ “הַדֹּב הַלָּבָן”. הַצַּיָּדִים קָפְצוּ מִן הַגִּ’יפּ, פָּתְחוּ בִּתְנוּפָה אֶת הַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁל הַמַּשָׂאִית ו… הֵם לֹא הֶאֱמִינוּ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם: הַכְּלוּב – הָיָה רֵיק!

“וּבְכֵן, זֶהוּ הַדֹּב הַלָּבָן שֶׁתְּפַסְתֶּם”, אָמַר מנַהֵל גַּן־הַחַיּוֹת. “כָּל כָּךְ לָבָן שֶׁאֵין רוֹאִים אוֹתוֹ. הִסְתַּלְקוּ מֵעַל פָּנַי! אֵינֶנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶתְכֶם עוֹד. לֹא תְּקַבְּלוּ מִמֶּנִּי אַף פְּרוּטָה אַחַת. חַפְּשׂוּ לָכֶם מִישֶׁהוּ אַחֵר לְהַתֵּל בּוֹ”.

הַצַּיָדִים כָּל כָּךְ הִתְבַּיְשׁוּ. הֵם אַפְלוּ לֹא נִסּוּ לִטְעֹן שֶׁהָיָה לָהֶם דֹב לָבָן בַּכְּלוּב. אִישׁ לֹא הָיָה מַאֲמִין לָהֶם, כִּי אִישׁ לֹא רָאָה אֶת בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב וְאַף אֶחָד לֹא יָדַע עַל קִיוּמוֹ. הֵם לֹא הֵעֵזוּ לְהַרְאוֹת אֶת פְּנֵיהֶם בְּגַן־הַחַיּוֹת. וְכַמּוּבָן, שׁוּב לֹא נִסּוּ לָצֵאת לְצֵיד דֻּבִּים לְבָנִים.

6.jpg

אוּלָם הַרְפַּתְקוֹת הַדֹּב וּבְנוֹ לֹא תָּמוּ.

צַיָּדִים אֵינָם הַסַּכָּנָה הַיְחִידָה הָאוֹרֶבֶת לְדֻּבִּים לְבָנִים.


 

ג. הַקַּרְחוֹן    🔗

לְאַחַר שֶׁהַבֵּן הָאַמִּיץ הִצִּיל פַּעֲמַיִם אֶת אָבִיו, קָבַע הַדֹּב נֹהַג לֹא לָצֵאת מִמְּחִלָּתוֹ אֶלָּא בְּלִוְיַת בְּנוֹ.

“אַף פַּעַם לֹא נִפָּרֵד”, אָמַר הָאָב לִבְנוֹ וְהִבִּיט בּוֹ בְּאַהֲבָה.

"אַף פַּעַם לֹא נִפָּרֵד חָזַר הַבֵּן עַל דִּבְרֵי אָבִיו, מְאֻשָּׁר וְגֵאֶה. הַם הָיוּ יוֹצְאִים יַחַד וְחוֹזְרִים יַחַד.

פַּעַם אַחַת יָצְאוּ הַרְחֵק אֶל חוֹף הָאוֹקְיָנוֹס. לאַחַר שֶׁשָּׂבְעוּ דָּגִים רָצוּ לְהָבִיא סוּס־יָם אוֹ כֶּלֶב־יָם לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתָּם. אִמָּא דֻּבָּה רָמְזָה לָהֶם שֶׁזֶּה זְמָן רַב לֹא טָעֲמוּ בְּשָׂרוֹ שֶׁל כֶּלֵב־יָם, וְהֵם הֶחְלִיטוּ לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹנָהּ וְאֶת רַעֲבוֹנָם שֶׁל הַקְּטַנִים בְּמַעֲדַנֵּי בְּשָׂרוֹ שֶׁל כֶּלֵב־יָם. הָלְכוּ אֵפוֹא לַחוֹף. הָיָה זֶה בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב וְקַרְחוֹנִים רַבִּים שָׁטוּ דָּרוֹמָה.

“מֵעוֹלָם לֹא שַׁטְתִּי עַל גַּבֵּי קַרְחוֹן”, אָמַר הַבֵּן אֶל אַבָּא־דֹּב. בְּקוֹלוֹ נִשְׁמַע רָצוֹן עַז לַעֲשׂוֹת זֹאת, וּמִיָּד. דֻּבִּים לְבָנִים הֵם כַּיָּדוּעַ שַׁחְיָנִים מְצֻיָּנִים. פָּחוֹת יָדוּעַ שֶׁהֵם אוֹהֲבֵי הַרְפַּתְקוֹת, אֲבָל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָם שָׁטִים עַל פְּנֵי קַרְחוֹנִים – יָעִיד עַל כָּךְ. הַדֹּב שָׁלַח לְעֵבֶר בְּנוֹ מַבָּט שֶׁל חִבָּה וּבְלִי הִסוּס קָפַץ אֶל הַמַּיִם בִּמְלֹא אֹרֶךְ גוּפוֹ וְהֵחֵל לִשְׁחוֹת. הַבֵּן לֹא פִּגֵּר אַחֲרָיו. הֵם שָׂחוּ לְעֵבֶר קַרְחוֹן קְטַנְטָן שֶׁנָּע בִּמְהִירוּת עַל פְּנֵי הַגַּלִּים, טִפְּסוּ וְעָלוּ עָלָיו. נִעֲרוּ אֶת הַמַּיִם מֵעַל פַּרְוָתָם וְהִסְתַּכְּלוּ סְבִיבָם. הַרְבֵּה קַרְחוֹנִים, מִכָּל הַגְּדָלִים, שָׁטוּ דְּרוֹמָה.

“נִתְפֹּס אֵיזֶה כֶּלֶב־יָם הָגוּן, נִשְׂחָה בַּחֲזָרָה וְנָבִיא הַבַּיְתָה מַטְעַמִּים־שֶׁל־מַמָּשׁ”, אָמַר הָאָב. “אֲנִי שָׁכַחְתִּי כְּבָר טַעְמוֹ שֶׁל כֶּלֶב־יָם”, אָמַר הַבֵּן.

“לֹא נָשׁוּב עַד אִם נִתְפּס אֶחָד”, עָנָה הָאָב.

אַךְ כֶּלֶב־יָם לֹא נִרְאָה לְעֵינֵיהֶם. הֵם הָיוּ שְׁקוּעִים בְּחִפּוּשׂ אַחֲרֵי כֶּלֶב־יָם וְלֹא שָׂמוּ לֵב, כִּי הַקַּרְחוֹן הָלַךְ וְהִתְרַחֵק אֶל לֵב־הַיָּם עַד כִּי לֹא נִרְאֲתָה הַיַּבָּשָׁה. וְצָרָה עַל צָרָה, הַקַּרְחוֹן שֶׁעָלָיו יָשְׁבוּ הָלַךְ וְנָמַס, הָלַךְ וְקָטֵן. חֻמָּן שֶׁל קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ הָאָבִיב, הָלַךְ וְחָזַק.

7.jpg

“הַקַּרְחוֹן שֶׁלָנוּ נִגְמַר”, אָמַר הַבֵּן בְּפַחַד.

“מַה נַעֲשֶׂה?”

“נִשְׂחֶה אֶל קַרְחוֹן אַחֵר”, אָמַר הָאָב.

וְכָךְ עָשׂוּ. אַךְ גַּם גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקַּרְחוֹן הַשֵּׁנִי הָיָה דּוֹמֶה. וּבֵינְתַיִם הֵם כְּבָר נִתְרַחֲקוּ מֶרְחָק רַב מֵאַרְצוֹת הַצָּפוֹן הַמְכֻסוֹת קֶרַח תָּמִיד. כָּאן שָׂרַר חֹם שֶׁל מַמָּשׁ. הַקַּרְחוֹנִים הַקְּטַנִּים נָמַסּוּ בִּמְהִירוּת. קַרְחוֹנִי עֲנָק כְּלָל לֹא נִרְאוּ בַּסְבִיבָה.

וְהָרַע מִכֹּל – לֹא הָיָה סִימָן לְיַבָּשָׁה.

הַבֵּן הַחֵל חוֹשֵׁב מַה יַעֲשׂוּ כְּשֶׁיִּמַּס הַקַּרְחוֹן שֶׁעָלָיו הֵם יוֹשְׁבִים. אָמְנָם הֵם יְכוֹלִים לִשְׂחוֹת, אֲבָל לְאָן? וְכַמָּה זְמַן? לְפֶתַע רָאָה בָּאֹפֶק פִּסַּת־אֲדָמָה וְעָלֶיהָ עֵצִים גְּבוֹהִים. מֵעוֹלָם לֹא רָאָה כָּזֹאת, אַךְ הֵבִין, שֶׁלִפְנֵיהֶם הִזְדַמְנוּת לְהַצִיל עַצְמָם. רְאִיָּתוֹ שֶׁל אַבָּא־דֹב הָיְתָה קְצָרָה – הוּא הִסְתַּכֵּל בַּכִּוּוּן שֶׁאֵלָיו הִצְבִּיעַ הַבֵּן אַךְ לֹא רָאָה דָּבָר.

“נִקְפֹּץ וְנִשְׂחֶה לְשָׁם”, הִפְצִיר הַבֵּן בְּאָבִיו.

“לֹא נַעֲשֶׂה כָּזֹאת”, עָנָה הָאָב, “כָּל עוֹד עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ עַל קַרְחוֹן אָנוּ בְּטוּחִים”. הָאָב לְמוּד־הַנִּסָיוֹן לֹא רָצָה לְהִסְתַּכֵּן.

“אַךְ הַקַּרְחוֹן הוֹלֵךְ וְנָמֵס וְקַרְחוֹנִים אֲחֵרִים אֵין”, הִתְחַנֵּן הַבֵּן.

“אַךְ מַה יִהְיֶה אִם יִתְבָּרֵר שֶׁעֵינֶיךָ הִטְעוּ אוֹתְךָ וְאֵין שָׁם יַבָּשָׁה? כַּמָּה זְמַן נוּכַל לִשְׂחוֹת בְּלִי לְהַצִיג רַגְלֵינוּ עַל דָּבָר מוּצָק, הָהּ?”

הַבֵּן סָמַךְ עַל מַרְאֵה עֵינָיו אַךְ לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לְשַׁכְנֵעַ אֶת אָבִיו. הוּא סָקַר בְּעֵינָיו אֶת הַקַּרְחוֹן שֶׁעָלָיו עָמְדוּ, מַרְאֵהוּ הָיָה כְּשָׁטִיחַ לָבָן שֶׁמִּתַּחְתָּיו נִשְׁכְּחוּ כַּמָּה חֲפָצִים וְיָצְרוּ בּוֹ גַּבְשׁוּשִׁיוֹת. אֲבָל גַּם גָּדְלוֹ לֹא עָלָה עַל גָּדְלוֹ שֶׁל שָׁטִיחַ, וּבְכֵן, הֶחְלִיט לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה. קָפַץ לַמַּיִם וְהֵחֵל לִשְׁחוֹת בַּכִּוּוּן לָאִי, הָאָב קָרָא לוֹ בְּכָל כֹּחוֹ, נוֹפֵף בְּכַפּוֹתָיו, הִפְצִיר בּוֹ לַחֲזֹר, אִיֵּם עָלָיו – אַךְ הַבֵּן הִמְשִׁיךְ לִשְׁחוֹת. הוּא יָדַע כִּי אָבִיו לֹא יַפְקִיר אוֹתוֹ. “לְעוֹלָם לֹא נִפָּרֵד”, הִדְהֵד בְּאָזְנָיו קוֹל אָבִיו.

לְאַחַר שֶׁשָׂחָה מֶרְחַק מָה הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְרָאָה אֶת אָבִיו שׁוֹחֶה מֵאֲחוֹרָיו. לֹא יָכוֹל הָיָה הָאָב לַעֲזֹב אֶת בְּנוֹ לְנַפְשׁוֹ וּבָא בְּעִקְבוֹתָיו.

“מַה נַעֲשֶׂה אִם לֹא נִמְצָא יַבָּשָׁה?” קָרָא לְעֵבֶר הַבֵּן.

8.jpg

“נִמְצָא! אֲנִי רָאִיתִי יַבָּשָׁה”, עָנָה הַבֵּן בְּקוֹל בּוֹטֵחַ.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הִגִּיעוּ לַיַּבָּשָׁה. אוֹתָהּ שָׁעָה וּמִן הַקַּרְחוֹן שֶׁלָּהֶם לֹא נוֹתְרָה אֶלָּא גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַגַּלִים, וְאַף זוֹ הָלְכָה וְנָמַסָּה.


 

ד. שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים    🔗

רַגְלֵי הַדֹּב וּבְנוֹ דָּרְכוּ עַל אֲדָמָה מוּצֶקֶת. מוּצֶקֶת, אַךְ זָרָה וּמְרֻחֶקֶת. לֹא יָדְעוּ הֵיכָן הֵם נִמְצָאִים. הָאִי שֶׁאֵלָיו הִגִּיעוּ הָיָה מְיֻעָר כֻּלּוֹ. הָאָב וּבְנוֹ הִבִּיטוּ סְבִיבָם מְלֵאֵי תִּמָּהוֹן. מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ עֵינֵיהֶם כַּדָּבָר הַזֶּה. הָאֲדָמָה חוּמָה וְלֹא לְבָנָה. אֵין עָלֶיהָ שֶׁלֶג! הָעֵצִים גְדוֹלִים, עֲנָקִים – גִּזְעֵיהֶם חוּמִים וְשִׁפְעַת עָלִים יְרֻקִּים לָהֶם, וְאֵין עֲלֵיהֶם שֶׁלֶג! הַכֹּל נִרְאָה כֹּה מוּזָר. מֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלוּ עַל דַּעְתָּם שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת הַשׁוֹנִים מֵאֶרֶץ־הַקֶּרַח הַצְפוֹנִית.

אַךְ מוּזָר מִכֹּל הָיָה הַמַּרְאֵה שֶׁנִּגְלָה לְעֵינֵיהֶם בִּמְרוֹמֵי אַחַד הָעֵצִים. שָׁם הָיוּ תְּלוּיִים, חוֹבְקִים עַנְפֵי הָעֵץ, מִינִי יְצוּרִים מְגֻשָּׁמִים וּמְשֻׁנִּים. שְׁנַיִם הָיוּ – אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. אַךְ רָאוּ הַיְצוּרִים הַמְשֻׁנִּים אֶת שְׁנֵי הָאוֹרְחִים הַלְּבָנִים מִיָּד מִהֲרוּ וְיָרְדוּ מֵעַל הָעֵץ. סָקְרוּ תְּחִלָּה בְּחַשְׁדָנוּת אֶת הַבָּאִים וְאַחַר הִתְקָרְבוּ לְעֶבְרָם בִּצְעָדִים מְהַסְסִים.

“מִי אַתֶּם?” שָׁאֲלוּ שְׁנֵי הַיְצוּרִים הַשְּׁחוֹרִים.

“אֲנַחְנוּ? אֲנַחְנוּ דֻּבִּים!” עָנוּ הַיְצוּרִים הַלְּבָנִים.

“אַתֶּם לֹא דֻּבִּים!” קָרָא הַקָּטָן מִבֵּין הַשְּׁנַיִם הַשְׁחוֹרִים, כַּנִּרְאֶה הַבֵּן, “אֲנַחְנוּ דֻּבִּים וְאַתֶּם אֵינְכֶם כָּמוֹנוּ כְּלָל וּכְלָל”.

“אַתֶּם דֻּבִּים? אַתָּה בְּוַדַּאי אוֹמֵר זֹאת כְּדֵי לְהַצְחִיק אוֹתָנוּ”, אָמַר אַבָּא־דֹּב הַלָּבָן. “הֲרֵי צִבְעֲכֶם לֹא כְּצִבְעֵנוּ. אֲנַחְנוּ דּוֹמִים לַשֶׁלֶג, וְאַתֶּם דּוֹמִים… לַלַּיְלָה”.

“לֹא יִתָּכֵן”, אָמַר אַבָּא־דֹּב הַשָּׁחוֹר וּפָנָיו מַבִּיעִים תְּבוּנָה, “אִם אֲנַחְנוּ דֻּבִּים לֹא יִתָּכֵן שֶׁגַּם אַתֶּם דֻּבִּים, וְאִם אַתֶּם דֻּבִּים לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֲנַחְנוּ דֻּבִּים. וּמִכֵּיוָן שֶׁבָּרוּר לִי כַּשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם שֶׁאֲנַחְנוּ דֻּבִּים הֲרֵי הַמַּסְקָנָה הִיא שֶׁאַתֶּם אֵינְכֶם דֻּבִּים”.

9.jpg

“נָכוֹן!” קָפַץ בְּנוֹ וְאִשֵּׁר דִּבְרֵי אַבָּא־דֹּב הַשָּׁחוֹר.

מִי יוֹדֵעַ בַּמֶה הָיָה הַוִּכּוּחַ מִסְתַּיֵּם, לוּלֵא בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב שֶׁפָּתַח אֶת פִּיו וְשָׁאַל:

“אַבָּא, אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַצַּיָּדִים שֶׁתָּפְסוּ אוֹתְךָ פַּעַם?”

הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים נָסוֹגוּ צַעַד אֶחָד לְאָחוֹר לְמִשְׁמַע הַמִּלָּה “צַיָּדִים”.

אֲבָל בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב הַלָּבָן לֹא שָׂם לִבּוֹ אֲלֵיהֶם וְהִמְשִׁיךְ: “הָיָה בֵּינֵיהֶם אֶחָד שְׁחוֹר־עוֹר, זֶה שֶׁיָּשַׁב בַּגִּ’יפּ עַל יַד הַנָּהָר. הוּא הָיָה בֶּן אָדָם, נָכוֹן?”

“בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה בֶּן־אָדָם”, אָמַר אַבָּא־דֹּב. “הוּא בָּעַט בִּי בְּמַגָּפָיו”.

“וְאִם בֵּין בְּנֵי־הָאָדָם יֵשׁ לְבָנִים וְיֵשׁ שְׁחוֹרִים”, – הִמְשִׁיךְ הַבֵּן, “לָמָה לֹא יִהְיוּ שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים גַּם בֵּין הַדֻּבִּים?”

כָּל הָאַרְבָּעָה הֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם מַבָּטִים, לִבְדֹּק זֶה אֶת מַרְאֵהוּ שֶׁל זֶה. עַכְשָׁו הִתְחִילוּ לְהַבְחִין שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה־הַרְבֵּה דְּבָרִים דּוֹמִים בֵּינֵיהֶם. “כְּפִי הַנִּרְאֶה, אַתֶּם דֻּבִּים לְבָנִים וַאֲנַחְנוּ דֻּבִּים שְׁחוֹרִים”, אָמַר הַדֹּב הַשָּׁחוֹר לְבַסוֹף. "וְאִם־כֵּן, בּוֹאוּ אִתָּנוּ וְתִהְיוּ אוֹרְחֵינוּ. בְּוַדַּאי אַתֶּם רְעֵבִים וַעֲיֵפִים.

וְאָכֵן, הַדֹּב הַלָּבָן וּבְנוֹ הָיוּ עֲיֵפִים מְאֹד וּרְעֵבִים מְאֹד מְאֹד. מֵאָז יָצְאוּ מִמְחִלָּתָם לֹא בָּא אֹכֶל אֶל פִּיהֶם. בִּטְנוֹ שֶׁל הַבֵּן הָיְתָה מְקַרְקֶרֶת מֵרָעָב.

“אִם יֵשׁ לָכֶם אֵי־אֵלוּ דָּגִים, נוֹדֶה לָכֶם מִקֶּרֶב־לֵב, כִּי אִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת…” פָּתַח אַבָּא־דֹּב הַלָּבָן.

“דָּגִים???” – תָּמְהוּ הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים “וְכִי מִי זֶה אוֹכֵל דָּגִים? בּוֹאוּ אִתָּנוּ לִמְאוּרָתֵנוּ וּתְקַבְּלוּ אֹכֶל טוֹב לְשָׂבְעָה”.

“אֹכֶל טוֹב”, – הִתְפָּאֵר הַבֵּן הַשָּׁחוֹר, “אֱגוֹזִים, בַּלוּטִים, פְּקָעוֹת! אָבִיא לָכֶם גַּם דְּבַשׁ טָרִי, יָשָׁר מִן הָעֵץ”, וּבְאָמְרוֹ זֹאת טִפֵּס בִּזְרִיזוּת עַל אַחַד הָעֵצִים.

הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים עָמְדוּ נִדְהָמִים. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ עַל מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה. אוּלַי מְהַתֵּל בָּהֶם הַדֹּב הַקָּטָן? אַךְ לֹא. הִנֵּה הוּא יוֹרֵד מִן הָעֵץ וּמְלַקֵק מִין נוֹזֵל דָּבִיק־צְהַבְהַב מִתּוֹךְ כַּפּוֹ וְעַל פָּנָיו נִכֶּרֶת הַנָאָה רַבָּה.

“וְאַל תֹּאמְרוּ לִי שֶׁאֵינְכֶם אוֹהֲבִים דְּבַשׁ!” אָמַר הַדֹּב הַשָּׁחוֹר שֶׁרָאָה אֶת הַמַּבָּט הַמוּזָר בְּעֵינֵי הַדֻּבִּים הַלְבָנִים.

10.jpg

“מֵעוֹלָם לֹא טָעַמְנוּ דְּבַשׁ”, אָמַר הַדֹּב הַלָּבָן.

״מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ עַל טְבַשׁ. מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ טְבַשׁ", אָמַר בְּנוֹ.

“אוֹמְרִים דְּבַשׁ”, – תִּקֵּן לוֹ הַדֻּבּוֹן הַשָּׁחוֹר. “אִם לֹא טְעַמְתֶּם, הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתִּטְעֲמוּ. אֵין דָּבָר טָעִים מִדְּבַשׁ”, וְהוֹשִׁיט אֲלֵיהֶם אֶת כַּפּוֹ.

תְּחִלָּה לֹא הֵעֵזּוּ, אַךְ הָרָעָב הָיָה חָזָק. הָאָב הוֹשִׁיט את כַּפּוֹ, לָקַח טִפַּת דְּבַשׁ וְקֵרְבָהּ אֶל פִּיו. פָּנָיו הִתְעַוְּתוּ. מֵעוֹלָם לֹא הִכְנִיס לְפִיו מַאֲכָל מָתוֹק. הַבֵּן הוֹשִׁיט קְצֵה לְשׁוֹנוֹ וְלִקֵּק מִתּוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל הַדֻּבּוֹן. תְּחִלָּה לֹא טָעַם הַדְּבַשׁ לְחִכּוֹ – כֹּה שׁוֹנֶה טַעְמוֹ מִטַּעַם שֶׁל דָּג או כֶּלֶב־יָם. אַךְ לְאַט לְאַט הֵחֵל לְהַרְגִּישׁ שֶׁהַמְּתִיקוּת נְעִימָה. “לֹא רַע”, מִלְמֵל תּוֹךְ מְצִיצָה, “לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא” וְהוּא הוֹשִׁיט שֵׁנִית את לְשׁוֹנוֹ, וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית. וּלְפָתַע מָצָא אֶת עַצְמוֹ מַחֲזִיק בְּכַפּוֹ שֶׁל הַדֻּבּוֹן הַשָּׁחוֹר וּמְלַקֵּק אוֹתָהּ עַד שֶׁהִבְרִיקָה מִנִּקָּיוֹן.

“זֶה טָעִים אֲפִלּוּ”, אָמַר הַבֵּן. “אֶפְשָׁר לְקַבֵּל עוֹד?”

הַדֹּב הִתְפַּלֵא עַל בְּנוֹ, אַךְ גַּם לוֹ הֵצִיק הָרָעָב. וּכְשֶׁחָזַר הַדֻּבּוֹן שֵׁנִית וּבְכַפּוֹ דְּבַשׁ, הִתְנַגֵשׁ מִצְחוֹ שֶׁל הַבֵּן בְּמִצְחוֹ שֶׁל הָאָב כַּאֲשֶׁר נֶחְפְּזוּ שְׁנֵיהֶם לְלַקֵק מִתּוֹךְ כַּף־הַיָּד הַמוּשָׁטָה שֶׁל הַדֹּב הַשָׁחוֹר הַקָּטָן.

“עַכְשָׁו אֵין לִי סָפֵק שֶׁהֵם דֻּבִּים”, אָמַר הַדֹּב הַשָּׁחוֹר לִבְנוֹ.

יָמִים רַבִּים בִּלּוּ הַדֹּב וּבְנוֹ בְּחֶבְרָתָם שֶׁל הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים. לֹא לְכָל מְזוֹנוֹתֵיהֶם הִתְרַגְלוּ. מִנְהֲגֵיהֶם הָיוּ זָרִים וּמוּזָרִים בְּעֵינֵיהֶם. לְטַפֵּס עַל הָעֵצִים לֹא הִצְלִיחוּ, לַמְרוֹת כָּל נִסְיוֹנוֹתֵיהֶם. בְּנוֹ־שֶׁל-הַדֹּב הַלָבָן קִנֵּא בַּדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים שֶׁהִפְלִיאוּ לַעֲשׂוֹת בְּטִפּוּס עַל עֵצִים. לְעֻמַּת זֹאת הִפְלִיא הַדֻּבּוֹן הַלָּבָן לִשְׁחוֹת וְהַדֻּבּוֹנִים הַשְּׁחוֹרִים הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַחוֹף מִתְפָּעֲלִים וּמְקַנְּאִים בּוֹ בְּסֵתֶר־לִבָּם.

הַדֹּב הַלָּבָן וּבְנוֹ נֶהֱנוּ מֵהַכְנָסַת־הָאוֹרְחִים שֶׁל הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים. נֶהֱנוּ מִן הַדְּבָרִים הַמֻּפְלָאִים וְהַמַּפְתִּיעִים שֶׁעֵינֵיהֶם רָאוּ וְאָזְנֵיהֶם שָׁמְעוּ לָרִאשׁוֹנָה. אַךְ בְּצַד הַהֲנָאָה עָלוּ וְגָבְרוּ, הָלְכוּ וְרַבּוּ הַצַּעַר וְהָעֶצֶב וְהַגַּעְגּוּעִים. הֵם הִתְגַּעְגְעוּ עַל בֵּיתָם וְעַל בְּנֵי־בֵיתָם, עַל אִמָּא הַמְצַפָּה לָהֶם וְדוֹאֶגֶת לְגוֹרָלָם, וְעַל הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת הַדּוֹאֲגִים לְאַבָּא וְלָאָח הַנִּמְצָאִים אֵי־שָׁם, רָחוֹק רָחוֹק, עַל הַמְּחִלָּה שֶׁבַּקֶרַח וְעַל שְׂדוֹת הַשֶּׁלֶג הָרְחָבִים וְהַלְּבָנִים.

11.jpg

יוֹם־יוֹם עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים וּמְטַכְּסִים עֵצָה כֵּיצַד לָשׁוּב לְבֵיתָם וּלְמִשְׁפַּחְתָּם.

“אֵין לָנוּ שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לַחֲזֹר אֶל בֵּיתֵנוּ” – הָיָה הָאָב אוֹמֵר בְּעֶצֶב וְנֶאֱנָח, “אֵין אֶפְשָׁרוּת לַעֲבֹר בִּשְׂחִיָּה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ, וּמַה יִּהְיֶה? מַה יִּהְיֶה עָלֵינוּ? וּמַה יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה שָׁם?”

יוֹם אֶחָד נִצְנֵץ רַעְיוֹן בְּלִבּוֹ שֶׁל הַבֵּן. אַךְ בְּטֶרֶם יְסַפֵּר אוֹתוֹ לְאָבִיו הָלַךְ אֶל חֲבֵרָיו הַדֻּבִּים הַשְׁחוֹרִים וְשָׁאַל אוֹתָם: “כֵּיצַד נִרְאֶה הַיָּם הַזֶּה שֶׁמִּסָבִיב לָאִי בַּחֹרֶף, כַּאֲשֶׁר קַר מְאֹד מְאֹד?” וְהַדֻּבִּים סִפְּרוּ לוֹ: בַּחֹרֶף הַיָּם כֻּלּוֹ קוֹפֵא וּמִתְכַּסֶּה בְּשִׁכְבַת קֶרַח. “עוֹד מְעַט יָבוֹא הַחֹרֶף וְתוּכַל לִרְאוֹת זֹאת בְּעֵינֶיךָ”, אָמְרוּ. “גַּם אֶצְלֵנוּ קַר מְאֹד־מְאֹד בַּחֹרֶף”, אָמַר לוֹ אַחַד הַקְּטַנִים, “לֹא רַק אֶצְלְכֶם”. רָץ הַבֵּן אֶל אָבִיו וְקָרָא: “אַבָּא, שׁוֹב נָשׁוּב אֶל בֵּיתֵנוּ! עָלֵינוּ רַק לְחַכּוֹת בְּסַבְלָנוּת עַד הַחֹרֶף”.

“כֵּיצַד?” שָׁאַל הָאָב, מֻפְתָּע וְנִרְגָּשׁ. מִנִּסְיוֹנוֹ יָדַע שֶׁכְּדַאי לְהַטוֹת אֹזֶן לְדִבְרֵי הַבֵּן.

הִסְבִּיר הַבֵּן: “בַּחֹרֶף מִתְכַּסֶּה הַיָּם הַמַּפְרִיד בֵּין הָאִי הַזֶּה לְבֵין הַיַּבָּשָׁה שֶׁלָנוּ בְּקֶרַח, וַהֲרִי אֲנַחְנוּ רְגִילִים בַּהֲלִיכָה עַל קֶרַח. נִקַּח אִתָּנוּ צֵידָה וְנֵצֵא לַדֶּרֶךְ צָפוֹנָה. נֵלֵךְ צָפוֹנָה, נֵלֵךְ וְנֵלֵךְ וְנַגִּיעַ אֶל בֵּיתֵנוּ”.

“מִתְכַּסֶּה בְּקֶרַח? הֲרֵי זֶה נִפְלָא, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי!” אָמַר הָאָב. “חָשַׁבְתִּי שֶׁכָּאן הַמַּיִם אֵינָם קוֹפְאִים כְּלָל”.

מֵאָז אוֹתוֹ יוֹם צִפּוּ בְּקֹצֶר־רוּחַ לְבוֹא הַחֹרֶף. יוֹם יוֹם יָצָא הַבֵּן מִן הַמְאוּרָה, הִסְתַּכֵּל בַּשָּׁמַיִם, רִחְרַח סְבִיבוֹ, וְהָיָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “עוֹד לֹא בָּא הַחֹרֶף”, וְאָבִיו הָיָה נֶאֱנָח. יוֹם אֶחָד חָזַר הַבֵּן לַמְאוּרָה בְּדִלּוּגִים שֶׁל שִׂמְחָה. “אַבָּא, עֲנָנִים כְּבֵדִים בַּשָּׁמַיִם! רוּחַ קָרָה נוֹשֶׁבֶת. הַחֹרֶף מִתְקָרֵב!”

מֵעוֹלָם לֹא שָׂמְחוּ כָּל כָּךְ לְבוֹאוֹ שֶׁל הַחֹרֶף. מֵעַתָּה הָיוּ יוֹצְאִים יוֹם־יוֹם גַּם הַבֵּן גַּם הָאָב לרְאוֹת בְּהִשְׁתַּלֵּט הַחֹרֶף עַל שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וָיָם.

יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַזִּים. סוּפוֹת רְעָמִים וּבְרָקִים בָּאוּ בְּעִקְבוֹתֵיהֶם. עִם כָּל בָּרָק הִבְרִיקוּ עֵינֵיהֶם שֶׁל הַדֻּבִּים וְעִם כָּל רַעַם הֵם נָהֲמוּ נְהִימָה שֶׁל שִׂמְחָה. עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים וּפְתוֹתֵי שֶׁלֶג הֵחֵלּוּ לָרֶדֶת. שֶׁלֶג בַּיּוֹם וְשֶׁלֶג בַּלַיְלָה. וּבְלֵב הַדֻּבִּים הַלְבָנִים שִׂמְחָה.

הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים הִתְכּוֹנְנוּ לִשְׁנַת הַחֹרֶף הָאַרֻכָּה שֶׁלָּהֶם. הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים הִתְכּוֹנְנוּ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה הַבַּיְתָה. אֵלֶּה וְאֵלֶּה הִצְטַעֲרוּ שֶׁעֲתִידִים הֵם לְהִפָּרֵד בְּקָרוֹב, אַךְ יָדְעוּ שֶׁהַפְּרִידָה הִיא הֶכְרֵחִית. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַיּוֹם. הַיָּם הִתְכַּסָּה קֶרַח. תְּחִלָּה הָיְתָה הַשִּׁכְבָה דַּקָּה וּשְׁבִירָה, אַךְ מִיּוֹם לְיוֹם הִתְעַבְּתָה וְהִתְקַשְּׁתָה. הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים הָיוּ מְפַהֲקִים וּמְפַהֲקִים – כֹּה נִתְאַוּוּ לִשְׁקֹעַ בְּשֵׁנָה־שֶׁל־חֹרֶף, אַךְ לֹא מִן הַנִּימוּס הוּא שֶׁלֹא לְלַוּוֹת אֶת יְדִידֵיהֶם לְדַרְכָּם וְעַל כֵּן חִכּוּ בְּקֶצֶר רוּחַ לָרֶגַע שֶׁיּוּכְלוּ לִשְׁקֹעַ בַּשֵׁנָה הָעֲמֻקָּה וְהַמְמֻשֶּׁכֶת.

וּבָא הַיּוֹם הַמְקֻוֶּה. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ, כִּי הַקֶּרַח קָשֶׁה וְחָזָק. נָתְנוּ הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים צֵידָה לְאוֹרְחֵיהֶם וְשִׁלְּחוּ אוֹתָם לְדַרְכָּם בְּצַעַר וּבְשִׂמְחָה. צַעַר – עַל שֶׁלֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹתָם שֵׁנִית, וְשִׂמְחָה – עַל כִּי חוֹזְרִים הֵם בְּשָׁלוֹם אֶל מִשְׁפַּחְתָּם. לֹא שָׁכְחוּ גַם לְצַיְּדָם בִּדְבַשׁ כְּדֵי שֶׁיִּטְעֲמוּ בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, הַמְצַפִּים לְיַקִּירֵיהֶם, מִן הַמָּתוֹק־הַמָּתוֹק הַזֶּה.

נִפְרְדוּ שְׁחוֹרִים מִלְבָנִים וּלְבָנִים מִשְּׁחוֹרִים. הוֹדוּ הַלְּבָנִים לַשְּׁחוֹרִים עַל הַכְנָסַת־הָאוֹרְחִים הַנָּאָה. אִחֲלוּ הַשְּׁחוֹרִים לַלְּבָנִים דֶּרֶךְ צְלֵחָה. וְהַשְׁנַיִם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ.

עָמְדָה כָּל מִשְׁפַּחַת הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים וְהִבִּיטָה אַחַר הַשְׁנַיִם – הָאֶחָד גָּדוֹל וְהַשֵּׁנִי קָטָן – שֶׁהָלְכוּ וְהִתְרַחֲקוּ, הָלְכוּ וְקָטְנוּ עַד שֶׁנִּרְאוּ מֵרָחוֹק כִּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת לְבָנוֹת, כִּשְׁנֵי פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג לְבָנִים.

עַתָּה יָרְדוּ הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים לִמְאוּרָתָם, הִתְכַּרְבְּלוּ וְשָׁקְעוּ בִּשְׁנַת הַחֹרֶף. אָבִיב וְקַיִץ כֹּה נְעִימִים וּמְלֵאֵי־עִנְיָן לֹא יָדְעוּ מִזֶּה שָׁנִים, לֹא כָּל שָׁנָה מַגִיעִים אוֹרְחִים כָּאֵלֶּה מִמֶּרְחַקִים.


 

ה. הַבַּיְתָה    🔗

הַדֹּב הַלָּבָן וּבְנוֹ צָעֲדוּ צָפוֹנָה וּבְלִבָּם עוֹלָה הַהִתְרַגְּשׁוּת וְגוֹאָה. הַבֵּן הִבִּיט אֶל אָבִיו וְרָאָה דְּמָעוֹת בְּזָוִיּוֹת עֵינָיו, הָיוּ אֵלֶה דְמָעוֹת שֶׁל שִׂמְחָה. אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִשִּׂמְחַת הַשִּׁיבָה הַבַּיְתָה, וּמַה גַּם לְאַחַר זְמַן כֹּה רַב.

הֵם צָעֲדוּ זֶה בְּצַד זֶה. עַכְשָׁו הָיוּ צַעֲדֵי הַבֵּן גְּדוֹלִים כְּשֶׁל אָבִיו. הָאָב הִתְחִיל מְזַמֵּר בְּקוֹלוֹ הֶעָבֶה: אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים הַבַּיְ־תָה…

וְהַבֵּן עָנָה אַחֲרָיו בְּקוֹלוֹ הַדַּק: הַבַּיְ־תָה… הַבַּיְ־תָה…! הָאָב: מַה טוֹב לָשׁוּב הַבַּיְ־תָה! וְהַבֵּן אַחֲרָיו: הַבַּיְ־תָה! הַבַּיְ־תָה! – נִפְלָא לַחֲזֹר הַבַּיְ־תָה!

– הַבַּיְתָה! הַבַּיְ־תָה!

– אַשְׁרֵי הַשָּׁב הַבַּיְ־תָה!

– הַבַּיְ־תָה הַבַּיְ־תָה!

– נַפְשִׁי יוֹצֵאת הַבַּיְ־תָה!

– הַבַּיְתָה! הַבַּיְ־תָה!

– לִבִּי נִמְשָׁךְ הַבַּיְ־תָה!

– הַבַּיְ־תָה! הַבַּיְ־תָה!

וְכָךְ הָיוּ חוֹזְרִים וְשָׁרִים בְּקֶצֶב הַהֲלִיכָה, וּמַגְבִּירִים צַעֲדֵיהֶם לְקֶצֶב הַשִּׁירָה. הָלְכוּ וְהָלְכוּ, יָמִים וְלֵילוֹת. הַרְבֵּה צָרוֹת וּתְלָאוֹת נָכוֹנוּ לָהֶם בַּדֶּרֶךְ, אַךְ רְצוֹנָם לָשׁוּב לְבֵיתָם הָיָה כֹּה חָזָק שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל הַכֹּל.

שִׁבְעָה יָמִים לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ לְדַרְכָּם רָאוּ מֵרָחוֹק אֶת הַנַּחַל שֶׁלְיָדוֹ קָפְצוּ מִמְכוֹנִית הַצַּיָדִים. מִכָּאן וָהָלְאָה כְּבָר הָיְתָה הַדֶּרֶךְ קַלָה וִידוּעָה.

וְעַכְשָׁו תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֶת הַשִּׂמְחָה בְּמִשְׁפַּחַת הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים כַּאֲשֶׁר הָאֵם וְהַקְּטַנִים רָאוּ לִפְנֵיהֶם אֶת הָאָב וְהַבֵּן שֶׁנֶּעֶלְמוּ לִפְנֵי זְמַן כֹּה רַב. אֶת הַצְּעָדִים הָאַחֲרוֹנִים אֶל הַמְּחִלָּה עָשׂוּ הָאָב וּבְנוֹ בְּרִיצָה, לַמְרוֹת עֲיֵפוּתָם הָרַבָּה וְגוּפָם הַמְסֻרְבָּל. אִמָּא־דֻּבָּה יָצְאָה לִקְרָאתָם נִפְתַּעַת וְנִרְגֶשֶׁת וְהַקְּטַנִים קָפְצוּ וְנִתְלוּ עַל כִּתְפֵי הָאָב וְעַל גַבּוֹ וְלֹא חָדְלוּ לְלַטֵּף אֶת פַּרְוָתוֹ.

הָאֵם חִבְּקָה אֶת בְּנָהּ וְאָמְרָה: “כָּל כָּךְ דָּאַגְתִּי לָכֶם!”

הַבֵּן חִבֵּק אֶת אִמּוֹ וְאָמַר: “וַאֲנִי דָאַגְתִּי לָכֶם. כָּל פַּעַם שֶׁאָכַלְתִּי לְשָׁבְעָה הָיִיתִי חוֹשֵׁב: וַדַּאי רְעֵבִים אַתֶּם וְאֵין מִי שִׁיָּבִיא לָכֶם אֹכֶל”.

“לֹא רָעַבְנוּ”, – אָמְרָה הָאֵם וּלְהַפְתָּעַת הָאָב וְהַבֵּן הִגִּישָׁה הָאֵם לִפְנֵיהֶם נְתָחִים שֶׁל כֶּלֶב־יָם.

“זֶה – מִנַּיִן?” שָׁאֲלוּ.

12.jpg

“מִשֶּׁנֶּעְלְמוּ עִקְבוֹתֵיכֶם”, אָמְרָה הָאֵם, “לא הָיְתָה לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לָצֵאת בְּעַצְמֵנוּ לְצַיִד. לֹא, לֹא רָעַבְנוּ”.

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה לֹא שָׁכְבוּ לִישֹׁן בִּמְחִלַּת הַדֻּבִּים. אַבָּא־דֹּב יָשַׁב וְסִּפֵּר אֶת כָּל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ מֵאָז יָצְאוּ מִן הַמְּחִלָּה. כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הִקְשִׁיבוּ לְסִפּוּרוֹ בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

“אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה גּוֹרָלִי וְסָפֵק אִם הָיִיתִי זוֹכֶה לִרְאוֹת אֶתְכֶם שֵׁנִית לוּלֵא הַבֵּן הַנָּבוֹן וְהָאַמִּיץ שְׁלִי”, סִיֵּם הַדֹּב אֶת סִפּוּרוֹ.

כָּל הָעֵינַיִם הֻפְנוּ אֶל בְּנוֹ שֶׁל הַדֹּב בְּחִבָּה וּבְהַעֲרָצָה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!