– הַטַּלְיָה “אַפְסָה” נוֹלְדָה בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ שֶׁאַתָּה נוֹלַדְתָּ – פָּתַחְתִּי וְסִפַּרְתִּי לְדוֹרוֹן.
– מִי, אֲנִי? – שָׁאַל דּוֹרוֹן.
– כֵּן, אַתָּה. וְאַתָּה זוֹכֵר הֵיכָן עָבַדְתִּי בְּאוֹתָם הַיָּמִים כְּשֶׁאַתָּה הָיִיתָ תִּינוֹק קָטָן?
– עָבַדְתָּ בַּדִּיר. הָיִיתָ רוֹעֵה!
– כֵּן. וְכָךְ הִכַּרְתִּי אֶת אַפְסָה.
– אֵיזֶה מִין שֵׁם זֶה “אַפְסָה”?
– תִּשְׁמַע אֶת הַסִּפּוּר וְתָבִין.
– תֵּן לוֹ לְסַפֵּר – הִתְעָרְבוּ יַלְדֵי הַקְּבוּצָה, קְבוּצַת יַקִּנְתּוֹן, שֶׁהִתְאַסְפוּ סְבִיבֵנוּ. כֻּלָּם לָבְשׁוּ פִּיזַ’מּוֹת. אָזְנֵיהֶם הָיוּ נְטוּיוֹת לִשְׁמֹעַ סִפּוּר. אֲחָדִים – פִּיהֶם הָיָה פָּעוּר, לִבְלֹעַ כָּל מִלָה.
– בְּכָל בֹּקֶר – הִתְחַלְתִּי לְסַפֵּר – הָיִינוּ בָּאִים לַדִּיר וּמוֹצְאִים כְּבָשִׂים אֲחָדוֹת שֶׁהִמְלִיטוּ בְּמֶשֶךְ הַלַּיְלָה. זוֹ עוֹמֶדֶת וּמְלַקֶּקֶת אֶת טַלִיָתָהּ וְזוֹ כְּבָר מֵינִיקָה אוֹתָהּ; זוֹ סוֹבֶבֶת סְבִיבָה וּמְגִנָּה עָלֶיהָ וְזוֹ מַעֲבִירָה אוֹתָה מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּהִתְרַגְּשׁוּת, בִּדְחִיפוֹת־פֶּה וְלָשׁוֹן.
אוֹתוֹ בֹּקֶר מָצָאנוּ טָלֶה קָטָן שֶׁעָמַד וְיָנַק מֵאִמּוֹ. הִכְנַסְנוּ אֶת שְׁנֵיהֶם לְתָא סָגוּר – לאַפְשָׁר לָאֵם לְטַפֵּל בִּבְנָהּ וּלְהִתְיַחֵד אִתּוֹ, וְלַטָּלֶה לְהַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְלִלְמֹד לִינֹק בְּלִי שֶׁיָּצִיקוּ לוֹ שׁוֹבָבִים וְרַעַבְתָּנִים. מִסְפָּרָה שֶׁל הָאֵם הָיָה, אִם אֵינֶנִי טוֹעֶה, מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. הִטְבַּעְנוּ אֵפוֹא בְּתָוִית־מַתֶּכֶת אֶת הַמִּסְפָּר 281 וְתָלִינוּ אוֹתָהּ בְּחוּט כָּחֹל לְצַוָּארוֹ שֶׁל הַטָּלֶה.
לְפֶתַע גִּלִּינוּ אֶת אַפְסָה. רָאִינוּ שֶׁהִיא טַלְיָה. לָקַחְתִּי חוּט אָדֹם, קָשַׁרְתִּי אֵלָיו תָּוִית וְרָצִיתִי לְהַטְבִיעַ מִסְפָּר בַּתָּוִית.
“שְׁמִיל, תִּרְאֶה מָה הַמִּסְפָּר שֶׁל הָאֵם” – קָרָאתִי לָרוֹעֶה שֶׁעָבַד אִתִּי. לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה. נגַּשְׁתִּי אֵלָיו. “אֵיננִּי מוֹצֵא אֶת הָאֵם” – אָמַר. וּבֶאֱמֶת לֹא נִמְצְאָה כִּבְשָׂה בְּקִרְבַת הַטַּלְיָה, שֶׁשָּׁכְבָה רוֹעֶדֶת בַּקַּשׁ. הַכְּבָשִׂים הִבִּיטוּ בָּהּ מֵרָחוֹק, בַּאֲדִישׁוּת.
הֵרַמְתִּי אֶת הַטַּלִיָה. נִכָּר הָיָה שֶׁלֹא יָנְקָה. קֵרַבְתִּי אוֹתָה אֶל הַכְּבָשִׂים וְקָרָאתִי פַּעַם לְכָאן וּפַעַם לְכָאן: פְּרר… ר… ר… בְּרר… ר… ר… פְּר… ר… רָה. הַכְּבָשִׂים זָקְפוּ רֹאשָׁן, הִקְשִׁיבוּ, וְחָזְרוּ לִלְעִיסָתָן. אַף אַחַת לֹא נִגְשָׁה.
הִנַּחְתִּי אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן עַל הַקַּשׁ וְהִתְרַחַקְתִּי, שֶׁמָּא נוֹכְחוּתִי מַפְרִיעָה. הַכְּבָשִׂים הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנָּה. שְׁתַּיִם שָׁלשׁ נִגְשׁוּ אֵלֶיהָ מְהַסְסוֹת, רִחְרְחוּ בָּהּ וְשָׁבוּ אַף הֵן וְהִתְרַחֲקוּ. נִשְׁמְעוּ פְּעִיוֹת אֲדִישׁוֹת כְּאִלּוּ אָמְרוּ: “אֵינֶנָהּ שֶׁלִי… אִינֶנִּי מַכִּירָה אוֹתָהּ”. פְּעִיוֹת כָּל־כָּךְ שׁוֹנוֹת מֵאוֹתָן פְּעִיוֹת נִרְגָּשׁוֹת וַחֲמִימוֹת שֶׁל אֵם הַבָּאָה אֶל הַטַּלְיָה שֶׁלָּהּ.
עָשִׂינוּ מַאֲמַצִים נוֹאָשִׁים לִמְצֹא אֶת הָאֵם, אַךְ לַשָׁוְא – לֹא מָצָאנוּ. הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה: אֵיזֶה מִסְפָּר נִתֵּן לָהּ? אֵיזֶה מִסְפָּר נַטְבִּיעַ עַל הַתָּוִית שֶׁתִּתָּלֶה עַל צַוָּארָהּ? מַה הֱיִיתֶם מַצִיעִים אַתֶּם? – פָּנִיתִי אֶל הַיְלָדִים.
– עֶשְׂרִים! – הִצִּיעַ דְּרוֹר וּמָשַׁךְ אֶת מִכְנְסֵי הַפִּיזַ’מָּה, לָתֵת יֶתֶר תֹּקֶף לְהַצָּעָתוֹ.
– אַרְבָּעִים! – הִצִּיעָה מִירָה בְּרֹחַב־לֵב. עֵינֵיהָ הָיוּ נוֹצְצוֹת וּכְאֵלוּ רָמְזוּ “אֲנִי תָּרַמְתִּי יוֹתֵר”.
– אֲבָל אָז הָיִינוּ עֲלוּלִים לִטְעוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁהִיא בִּתָּהּ שֶׁל הַכִּבְשָׂה שֶׁמִּסְפָּרָה אַרְבָּעִים אוֹ בִּתָּהּ שֶׁל הַכִּבְשָׂה שֶׁמִּסְפָּרָהּ עֶשְׂרִים. נָתַנּוּ לָהּ אֵפוֹא אֶת הַמִּסְפָּר…
– אֶפֶס! — צָעַק דוֹרוֹן.
נָכוֹן. הִטְבַּעְנוּ אֶת הַסִפְרָה 0 בַּתָּוִית וּמֵאוֹתוֹ יוֹם נִקְרָא שְׁמָה בְּפִי כֻּלָנוּ…
– אַפְסָה!! – עָנְתָה אַחֲרַי מַקְהֵלָה נִלְהֶבֶת.
אֲבָל הַשְּׁאֵלָה אֵיזֶה מִסְפָּר לָתֵת לָהּ הָיְתָה שְׁאֵלָה קְטַנָּה לְעֻמַּת הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה וְהַקָּשָׁה שֶׁהִתְעוֹרְרָה אוֹתָהּ שָׁעָה: מִי יְטַפֵּל בָּהּ? וּמִי יַאֲכִיל אוֹתָהּ? וּמִי… כֵּן, זוֹ הָיְתָה הַשְּׁאֵלָה. קָשֶׁה לִהְיוֹת בַּת־בְּלִי־שֵׁם, וְקָשֶׁה שִׁבְעָתַיִם לִהְיוֹת בַּת־בְּלִי-אֵם. בָּרוּר הָיָה שֶׁעָלֵינוּ לְטַפֵּל בָּהּ. אַךְ לֶאֱכֹל עֲדַיִן לֹא יָדְעָה. יָכְלָה רַק לִינֹק. מַה לַעֲשׂוֹת? הָלַכְנוּ לְבֵית־הַתִּינוֹקוֹת וּבִקַּשְׁנוּ מִמַּזָּל בַּקְבּוּק עִם פַּטְמָה – כָּזֶה שֶׁמַּשְׁקִים מִמֶּנּוּ תִּינוֹקוֹת.
הִתְנַדַּבְתִּי לִהְיוֹת הַ“מֵּינֶקֶת” הָרִאשׁוֹנָה. מִלֵּאתִי אֶת הַבַּקְבּוּק חֲלֵב־כְּבָשִׂים חַם וּמַהְבִּיל, שֶׁזֶּה עַתָּה נֵחֱלַב, וְיָשַׁבְתִּי “לְהֵינִיק” אֶת אַפְסָה. תְּחִלָּה לֹא הֵבִינָה מָה רוֹצִים מִמֶּנָּה, אַךְ לְאַט־לְאַט, לְאַחַר שֶׁמָּצְצָה אֶת אֶצְבָּעִי הַטְּבוּלָה בְּחָלָב וְטַעְמוֹ הַטּוֹב שֶׁל הֶחָלָב בָּא אֶל פִּיהָ, הֵבִינָה אֶת כַּוָּנָתִי וְהִתְנַפְּלָה עַל הַבַּקְבּוּק בְּרַעַבְתָנוּת. לֹא הִרְפְּתָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁהִתְרוֹקֵן.
הַשִּׂמְחָה בַּדִּיר הָיְתָה גְדוֹלָה. אֲנַחְנוּ נְטַפֵּל בְּאַפְסָה וּנְגַדֵּל אוֹתָה! – הֶחְלִיטוּ כָּל הָעוֹבְדִים.
הָיִינוּ מַאֲכִילִים אוֹתָהּ לְפִי תּוֹר וְהִרְבִּינוּ לְשַׁחֵק אִתָּהּ וּלְלַטְפָה – בִּשְׁעַת אֲכִילָה, לְפָנֶיהָ וְאַחֲרֶיהָ. אַפְסָה גָּדְלָה וְיָפְתָה. הָיְתָה גְּדוֹלָה מִכָּל בְּנֵי גִילָהּ, נְבוֹנָה מִכֻּלָּם וְעַלִּיזָה מִכֻּלָּם.
אֲבָל הַמְּלָאכָה הָיְתָה מְרֻבָּה. הַרְבֵּה הַמְלָטוֹת – וְצָרִיךְ לְטַפַּל בְּכֻלָּן; הַרְבֵּה חָלָב – וְצָרִיךְ לַחֲלֹב וְלִשְׁלֹחַ לַמַּחְלָבָה; הַרְבֵּה מִרְעֶה – וְצָרִיך לְנַצְּלוֹ עַל־יְדֵי רְעִיָה מְמֻשֶּׁכֶת כְּכָל הָאֶפְשָׁר. קָשֶׁה הָיָה לְהִתְפַּנּוֹת לְהַאֲכִיל אֶת אַפְסָה חָמֵשׁ וְשֵׁשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם. מָצָאנוּ “פַּטֶנְט”. קָשַׁרְנוּ אֶת הַבַּקְבּוּק אֶל אֲבוּס וְהִרְגַּלְנוּ אֶת אַפְסָה לָגֶשֶׁת אֵלָיו וְלִשְׁתּוֹת חָלָב בְּעַצְמָהּ. לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים וְאֶל הָאֵבוּס הָיוּ קְשׁוּרִים שְׁנֵי בַּקְבּוּקִים, כִּי אָכֵן תֵּאָבוֹן בָּרִיא הָיָה לָהּ לְאַפְסָה.
אַפְסָה הִתְרַגְּלָה לַסִּדּוּר הֶחָדָשׁ. הִיא נָתְנָה בָּנוּ אֵמוּן וְעָשְׂתָה כָּל מַה שֶׁהִרְגַּלְנוּ אוֹתָהּ לַעֲשׂות. הֶרְגֵּל אֶחָד “הִמְצִיאָה” בְּעַצְמָהּ – לְלַוּוֹת אוֹתָנוּ לַחֶדֶר, אַחֲרֵי גְּמַר הָעֲבוֹדָה.
יוֹם אֲחָד עָלִיתִי לַחֶדֶר, עָיֵף וְיָגֵעַ אַחֲרֵי יוֹם־עֲבוֹדָה אָרֹך וְקָשֶׁה (עוֹנַת הַהַמְלָטָה הָיְתָה בְּעִצּוּמָה) וְהִנֵּה הִרְגַּשְׁתִּי בְּגַבִּי מַבָּט מֻכָּר וַהֲבִינוֹתִי שֶׁמִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹתַי, הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי וְרָאִיתִי אֶת אַפְסָה מְקַפֶּצֶת אַחֲרַי. נֶעְצַרְתִּי, נֶעֶצְרָה גַּם הִיא. עַד שֶׁלּא חִיַּכְתִּי, לֹא הֵעֲזָּה לְהִתְקָרֵב אֵלַי. כְּשֶׁהִתְקָרַבְתִּי, לִקְּקָה אֶת קַרְסֻלַּי וּפָעֲתָה פְּעִיָה שֶׁל תַּחֲנוּנִים. הִתְחַנְּנָה שֶׁלֹּא אֶשְׁלַח אוֹתָהּ חֲזָרָה לַדִּיר. אָמְנָם יֵשׁ לָהּ שָׁם אֹכֶל דֵי שָׂבְעָהּ, אֲבָל טַלְיָה זְקוּקָה לֹא רַק לְאֹכֶל.
הֵבֵאתִי אוֹתָהּ אִתִּי לַחֶדֶר. אֲנִי הָיִיתִי עָיֵף מִכְּדֵי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ אִתָּהּ. אֲבָל מִשֶׁבָּאָה לַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ לֹא הָיְתָה צְרִיכָה אוֹתִי כְּלָל. שָׁם מָצְאָה חֲבֵרוֹת יְשָׁנוֹת וְהַשִׂמְחָה הָיְתָה רַבָּה. גַּלְיָה וְאוֹרְלִי (גַּלְיָה הָיְתָה בַּת שֵׁשׁ וְאוֹרְלִי בַּת שָׁלשׁ) שְׁתֵּיהֶן הִכִּירוּ אֶת אַפְסָה, אָהֲבוּ אוֹתָהּ וְשָׂמְחוּ לְכָל הִזְדַמְנוּת לְשַׁחֵק אִתָּהּ. מַאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה הָיְתָה אַפְלָה אוֹרַחַת קְבוּעָה שֶׁלָּהֶן, וְשֶׁלְךָ!
– אֲנִי? – שָׁאַל דּוֹרוֹן.
– כֵּן, אַתָּה. הָיִיתָ קָטָן, תִּינוֹק. וְלֹא יָכֹלְתָּ לְשַׁחֵק עִם אַפְסָה. אֲבָל הִיא הִכִּירָה אוֹתְךָ וְאֶת הַמִּטָּה שֶׁלְּךָ וְלֹא הָיָה יוֹם שֶׁלֹא הָיְתָה נִגֶּשֶׁת אֵלֶיךָ לְ“בִקּוּר”. יוֹם-יוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי הָיִיתִי עוֹלֶה מִן הַדִּיר וּבְעִקְּבוֹתַי אַפְסָה, הָיְתָה אִמָּא מְבִיאָה אוֹתְךָ מִבֵּית־הַתִּינוֹקוֹת לַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ.
כְּשֶׁהָיָה יוֹם יָפֶה הָיִינוּ מוֹצִיאִים אֶת מִטַּת־הַבֻּבּוֹת אֶל הַדֶּשֶׁא (קְבַּלְנוּ רְשׁוּת מִגַּלְיָה וְאוֹרְלִי) וּמַשְׁכִּיבִים אוֹתְךָ בְּתוֹכָהּ. לֹא הָיִיתָ גָּדוֹל מִבֻּבָּה. הָיִיתָ מִסְתַּכֵּל אֶל הַצִּפֳּרִים, אֶל הָעֵצִים וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְהָיִיתָ “מְדַבֵּר” אֲלֵיהֶם בְּמִלִּים שֶׁרַק תִּינוֹקוֹת מְבִינִים. מִין “בְּלָה אוּאֶה בָּ־ה־ה גַע־גַע”. אָהַבְתָּ לִשְׁכַּב שָׁם בַּחוּץ. מִפַּעַם לְפַעַם הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּיָדַיִם קְטַנְטַנּוֹת־שְׁמַנְמַנּוֹת אֶת בַּקְבּוּק הֶחָלָב, שֶׁהָיָה תָּמִיד אִתְּךָ בַּמִּטָּה, מַכְנִיסוֹ לַפֶּה. אִם לֹא הָיָה בַּקְבּוּק, הָיִיתָ מֵרים קוֹל זְעָקָה וְתוֹבֵעַ אֶת שֶׁלָּךְ.
בְּאַחַד הַיָּמִים הָאֵלֶּה הוֹצֵאנוּ אֶת מִטַּת־הַבֻּבּוֹת לַדֶּשֶׁא, הִשְׁכַּבְנוּ אוֹתְךָ בְּתוֹכָהּ וְאִמָּא הֵכִינָה בַּקְבּוּק וְשָׂמָה לְךְ בְּפִנַּת הַמִּטָּה, חָשַׁבְנוּ – הִנֵּה נוּכַל לְהָכִין תֵּה וְלִשְׁתּוֹת עִם הַבָּנוֹת בְּשֶׁקֶט. אַךְ לְהַפְתָּעָתֵנוּ פָּתַח מַר דּוֹרוֹן הַנִּכְבָּד…
– אֲנִי! — קָרָא דּוֹרוֹן.
– כֵּן, אַתָּה. פָּתַחְתָּ בִּצְרִיחָה גְדוֹלָה, אַחַת מֵאֵלֶּה שֶׁפֵּרוּשָׁן: “הֵיכָן הֶחָלָב שְׁלִי?!”
“נָתַתְּ לוֹ בַּקְבּוּק?” – שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא.
“נָתַתִּי בָּזֶה הָרֶגַע” – עָנְתָה אִמָּא.
הַזְּעָקָה נִמְשְׁכָה. נִגַּשְׁתִּי אֶל הַמִּטָּה. הַבַּקְבּוּק הָיָה מֻטָּל שָׁם רֵיק.
“אֲבָל הַבַּקְבּוּק רֵיק!” – קָרָאתִי לְאִמָא.
"לא יִתָּכֵן! לִפְנֵי רֶגַע שַׂמְתִּי אוֹתוֹ מָלֵא״.
אוּלָם הַבַּקְבּוּק הָיָה רֵיק. לא הֵבֵנּוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה.
פִּתְאֹם הוֹפִיעָה אוֹרְלִי וּבִזְרוֹעוֹתֶיהָ אַפְסָה. בְּפִנּוֹת שְׂפָתֶיהָ שֶׁל אַפְסָה הִבְרִיקוּ טִפּוֹת חָלָב. הַתַּעֲלוּמָה נִפְתְּרָה – אַפְסָה הַשּׁוֹבֵבָה הִיא שֶׁהֵרִיקָה אֶת הַבַּקְבּוּק.
לְדוֹרוֹן הֵבֵאנוּ בַּקְבּוּק אַחֵר, נָקִי, מִבֵּית־הַתִּינוֹקוֹת. הַבַּקְבּוּק מֵהַמִטָּה הָעֳבַר לַדִּיר, לְשִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל אַפְסָה. אַךְ לֹא לְאֹרֶךְ יָמִים. אַפְסָה כְּבָר לֹא הִזְדַּקְּקָה לְבַקְבּוּקִים. לְאַט לְאַט לָמְדָה לֶאֱכֹל עֵשֶׂב, חָצִיר וְתַעֲרֹבֶת. לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים וְהִתְחִילָה יוֹצֵאת עִם הָעֵדֶר לַמִּרְעֶה. מֵאָז הָלְכוּ וּפָחֲתוּ בִּקּוּרֶיהָ אֵצֶל הָרוֹעִים. אַךְ הַיְדִידוּת נִשְׁמְרָה.
הגִּיעַ הַחֹרֶף. הַשְּׁמוּעָה פָּשְׁטָה בַּמֶּשֶׁק: אַפְסָה הִמְלִיטָה. יְלָדִים רַבִּים יָרְדוּ לִרְאוֹת אֶת הַטָּלֶה הַקָּטָן וְאֶת אִמּוֹ. יָרְדוּ גַּם גַּלְיָה וְאוֹרְלִי. אוֹתְךָ הֵבֵאנוּ עַל הַכְּתֵפַיִם. הַדֶּרֶךְ לַדִּיר הָיְתָה מְלֵאָה בֹּץ. עָמַדְנוּ כֻּלָּנוּ וְהִסְתַּכַּלְנוּ בְּאַפְסָה הַמְאֻשֶּׁרֶת. הַטָּלֶה שֶׁלָּהּ יָנַק מִמֶּנָּה בַּהֲנָאָה. הוּא לֹא הָיָה זָקוּק לְבַקְבּוּק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.