בכינוס לחינוך חקלאי במדרשה החקלאית

צר לי מאד, כי לא יכולתי להיות נוכח כל השעות של הכינוס. הייתי רוצה לשמוע וללמוד הרבה יותר מאשר הספקתי בשעה האחרונה בהקשיבי לדבריהם של החברה עדה מימון ושל החבר אריגי ושל יוסף שפירא.

ובדבר התביעות שהופנו כאן אלינו להרחבת החינוך החקלאי יש לי, קודם כל, תשובה קצרה: אני מסכים. ולאחר שאני מסכים, רצוני להגיד כי לרבים מאתנו, ולי בתוכם, דרוש כוח־דמיון רב כדי לתפוש את כל היקף המשא שנפל עלינו בשנים אלו. מבחינת חינוך חקלאי, הייתי רוצה, קודם כל, לתת חינוך לאלה היושבים על האדמה, לאלה שמילאו את הארץ. מדי עברי בארץ ומדי ראותי הטורים הארוכים של הבתים ואת אורותיהם בלילה – לבי מתמלא הערצה. עברתי במקומות האלה עשרות אחדות של שנים – ואני רואה שמילאו את הארץ! הייתי רוצה איפוא שינתן חינוך לילדים היושבים במקומות החדשים האלה, מקומות שאינם לא עיר ואפילו לא מושבה ותיקה, כי אם ריכוזים חדשים. והרי הילדים כאן שרויים עוד בחוסר כל: לא מורה כהלכה (לא לחקלאות; לאלף־בית!), לא ספר, לא ספר תנ"ך ולא ספר לימוד של חול. במידה גדולה אין עוד לא ספסל ולא כסא, לא לוח ולא מחברת ולא עיפרון. תיאור זה איננו מוגזם. זהו המצב הקיים בחלק גדול מן הריכוזים החדשים.

והיות ואנו מוסיפים עליהם – וכן ירבו! – הרי צריך לרדוף אחרי המציאות הזאת ולהדביקה. זה כששה חדשים אשר אני עושה רק דבר אחד: אני מנסה לרדוף אחרי המציאות הזאת, שהיא מבורכת, והייתי רוצה להדביקה, לו רק מבחינת הדברים ההכרחיים הראשונים. אילו הצלחתי לבצע זאת, הייתי סבור שמילאתי את חובתי. 

היות וחברה עדה הקפידה להגיד דוקא בלע"ז “מיניסטרים”, אני רוצה להגיד לה, כי לא המיניסטרים הם הנתבעים, אלא המדינה. כי מה יעשה המיניסטר כשהמדינה קובעת לו תקציב “כדאֶשתקד'” – ויהודים הוסיפו לו? והלא דוקא אשתקד היה המצב בכל רע, ואי אפשר בשום פנים להשלים עם המצב של אשתקד! ואני מדבר רק על דברים שבלעדיהם אי אפשר, שבלעדיהם אין לנו רשות לשבת בבית הזה. ובכן, בעלת הדברים היא – המדינה. ואם כך – אין כמעט הבדל אם הצינור הוא המשרד החקלאי או משרד החינוך. אין כל הבדל. ואני מודה: אין לי יצר “אימפּריאליסטי”, כי דוקא משרד החינוך ימלא את הצורך הזה. ודאי: אילו עיינות ומקוה־ישראל והמדרשה החקלאית וחַוַת רחל ינאית היו יצירות המשרד לחינוך – וצרכיהן עליו – הייתי חושב זאת לתפארת למשרד. אבל גם אם יקום הדבר במסגרת המשרד לחקלאות, אברך – כשר החינוך – על הדברים.

המדינה, בשנים אלו, צרכיה מרובים, ואני מפחד להגיע גם לסיפא דקרא: “ודעתם קצרה”. נדמה לי כי נתקיימו בנו שני הדברים גם יחד. מכל מקום, כאחד מחברי הממשלה, נראה לי כי אין אנו מאַזנים יפה את סיפוק הצרכים שלנו עם סיפוק ההכרחיוֹת לסוגיהן השונים.

אנו מוציאים, לדעתי, יותר מדי כסף מסביב לענינים ופחות מדי – לענינים עצמם. זוהי אחת מנקודות־הביקורת שיש לי עלינו, על עצמנו. נראה לי שלוּ היינו מסובבים את הענין בפחות משרדיות והיינו עושים את הדברים ביתר פשטות, בפחות תזכירים ואַנקיטוֹת – כשם שהיינו עושים אותם פעם – היינו משיגים יותר.

חוששני כי בקרב המדינה נסתבך משהו מעודף של משרדיות. הייתי מוכן ללכת ברצון עם כל כינוס, אשר היה נוטה לדרוש מעצמנו (ואנו הננו, בכל זאת, הגורם החשוב במדינה הזאת!) להעביר קצת תחת שבט הביקורת את הריבוי העצום של גינוּנים משרדיים: חדרים, טלפונים, מזכירים ומזכירי־מזכירים.

אני גם רוצה להאמין כי עתידים אנו למצוא דרך לפשט קצת את העשיה שלנו במדינה ולבצע בדרך קצרה יותר את הדברים הקשים המוטלים עלינו, שהם באמת קשים.

ואגיד עוד משהו. אשר לא הייתי רוצה כי תפרשוהו כרצון להעתיק מכתף לכתף, אין זו מידתי. יש כמה דברים אשר המדינה חוסכת עכשיו להסתדרות, יכולה לחסוך להסתדרות, גם חוסכת. הנה שמענו לא מכבר, כי הועד הפועל של ההסתדרות חיסל את קרן חוסר־העבודה. הייתי ביוזמי הקרן הזאת ואני יודע כי זאת היתה בשעתה קרן־הצלה, כאשר היינו רק הסתדרות ורק ישוב והיו לנו אלפי מחוסרי־עבודה, ולא היתה כל מסגרת אחרת לדאוג להם. וכשיצרנו אז, ב־1936, את קרן חוסר־העבודה – היתה זו לברכה רבה. והנה עכשיו המדינה, בכל זאת, מזילה עשרות מיליונים לירות לתעסוקה והיא יוצרת נפלאות בשטח זה. כל הכבישים הללו, וכל הבניה העצומה הזאת – הרי הם: תעסוקה. ולנוכח המדיניות הזו – קרן חוסר־העבודה אולי לא יכלה כבר למלא תפקיד רב.

וגם זאת: הרי הולכים אנו לעשות במדינה התחלה של ביטוח כולל, למחלה וליתמוּת ולאַלמנוּת ולנכות ולכיוצא באלה. כל אלה היו ענפי פעולתה של הקרן לחוסר־עבודה. וגם בענין קופת־חולים מסייעת כבר המדינה עכשיו לא מעט ובודאי תוכל ותוסיף במשך הזמן להגדיל את חלקה.

והנה יש דבר אחד, אשר לפי שעה, ואולי גם לתמיד, חייב ציבור הפועלים לא להרפות ממנו ולהשקיע בו יותר מאשר השקיע בטרם מדינה ובטרם קיבוץ גלויות – החינוך לחקלאות, החינוך החלוצי המובהק! היש עוד דבר אשר כל כך יהיה חשוב לציבור הפועלים ולהסתדרות לאחוז בו? וכמה חשוב למדינה כי יימצא בתוכה גורם – נוסף – אשר הענין הזה יהיה אחד הענינים הראשיים בפעולתו!

על כן אני אומר: המדינה היום מותחת את כוחותיה עד הקצה. המאמץ שלה הוא בדרך כלל מאמץ עצום. אם הוספנו כבר משפחה יהודית על כל משפחה ותיקה, הרי זה מאמץ כביר; עם כל העזרה שאנו מקבלים מהחוץ ועם כל התקוה לקבל עזרה גדולה יותר, הרי זה מעשה אשר לא היה דוגמתו ואין לחשוב כי יהיה בעולם דוגמתו – שלמדינה בת־יומה של 600,000 יהודים ייכנסו במשך שנתים וחצי עוד 600,000 יהודים! זאת מתיחת כוחות רבה לאין שיעור, ועל כן היה חשוב מאד כי ציבור הפועלים, אשר השתחרר מדאגה לחוסר־עבודה, – ועניני בריאות ונכות ומחלה הולכים להיות גם הם במידה גדלה והולכת על המדינה – יקדיש כוח רב לענין החינוך לחקלאות.

אני יודע כי גם ההסתדרות היא רבת צרכים וגם היא עמוסה, וגם חייה אינם קלים. ואף אני, כשאדבר על הקנית הלשון, למשל, לא אוכל לשחרר את ההסתדרות מן הדאגה הזאת – והיא גם לא תוכל להשתחרר ממנה, כי להסתדרות נחוצים חברים אשר תוכל לדבר אליהם. אם היא לא תוכל לדבר אל החבר – אבד סיכויה. ואף על פי כן נראה לי, כי בנקודה הזאת, בהפנית מרץ ההסתדרות למפעלי החינוך החקלאי – יכול וצריך הכינוס הזה למלא תפקיד. לא בלי המדינה; עם המדינה, וברצינות!

ועוד מלים אחדות בשטח החינוך. אני שר חינוך צעיר ועדיין אינני שליט בכל מלוא השדה. ברם, אל נשכח כי יחד עם קיבוץ הגלויות החלטנו על חינוך חובה חינם. והרי דבר זה נותן לאדם העובד תוספת חשובה מאד למשכורתו! הטלנו עלינו את הענין הזה בשנה השניה לקיום המדינה, ואנו צריכים למלאותו בשעה שהנוער שלנו נמצא בצבא. גומרי בתי־ספר תיכוניים, רובם ככולם, הם בגיל שמונה־עשרה, בגיל הצבא. הם נלקחים לצבא. מהם רבים עושים שם עבודה חשובה של השכלה ותרבות וחינוך והנחלת הלשון – וגם עושים לבטחון. גם הנוער הבא אלינו בגיל זה מן הגולה – אף הוא הלך לצבא. ואנו עומדים לא רק בפני שאלה של כסף, של בנינים, של כלים, כי אם בפני שאלה מסוג אחר לגמרי: מהיכן נקח מורים?

ועדיין אין אני רואה פתרון. אני מחפש אותו, אבל עוד לא מצאתיו. כמובן, אנו יכולים לחכות שלוש שנים, עד אשר אנשים יצאו מהצבא – אבל מה נעשה במשך שתים־שלוש השנים הללו? מאין נקח מורים ומורות?

באלף דרכים אנו הולכים להכשיר מורים ומורות וגננות – הכשרה מהירה. אנו חושבים עכשיו על תכנית גדולה של הכשרת־קיץ, לנסות לרכז גילים קשישים, לתת להם הקלות שונות, על מנת שיוכלו ללכת להכשרה ואחר כך – להוראה. לא בערים ובמושבות, כי אם במקומות החדשים. ומבחינה זו יש לי איזו תביעה שכנגד. לא סיפרתי זאת רק כדי להשיח את הדאגה. לי לא ברור, שאין למצוא בישובים הקיימים שלנו, בהסתדרות (נכניס בזה גם את חברינו העובדים בפקידות וגם את הפועלים בבתי־חרושת) אלף בחורים ובחורות שהיו יכולים לשתי השנים האלו, או לפחות לשנה אחת, לתת לנו כתף בשטח ההוראה. אני יודע כי אין אתנו הולכי־בטל, אבל אם הגיעו הדברים לידי כך שיש לנו קיבוץ גלויות, יש לנו חוק לימוד חובה חינם (ואף אלמלא היה לנו חוק זה, היה לנו הכרח לא להשאיר את הילדים בטלים: שנה אבודה לרבבות הילדים האלה – הרי תתנקם בנו שנים רבות!), אם באו הדברים עד הלום ואנו איננו יכולים להחליש את כוחות הבטחון שלנו, ואנו מוכרחים לקיים את הצבא כמתכונתו, האין למצוא במחננו אלף קשישים, אשר יבואו לעזרה בשטח ההוראה? אני מדבר על לימוד אלף־בית, על לימוד ראשית קריאה בספר, על משהו ידיעת הארץ, על משהו שיחה, על משהו חינוך, להיעקר נדבה לשנה אחת ולתת את השנה הזאת ממש לתורה.

אני מפנה תשומת־לב המכונסים כאן לצורך הבוער הזה. הייתי רוצה כי יקום חיל של אלף מורים, מתוך הישובים שלנו בעיקר, גם מתוך בית־ החרושת ומתוך הפקידות, ושילכו לעשות במעברות ובמחנות ובישובי העולים את השנה הזאת. הייתי רואה בדבר הזה לא רק ענין של לימוד ותורה, אשר הוא ענין גדול, כי אם גם צעד חשוב – אולי מכריע – לקראת אותה המטרה, אשר אנו שואפים להשיגה בחינוך לחקלאות. רצוננו לחבב על הילד, לחבב על הנער, על הנערה, את עבודת השדה, את חיי העבודה. זאת באמת אין לעשות על ידי “געדוּנגענע קדיש’ים”. אילו הגדוד הזה של אלף איש ואשה היה הולך למקומות אלה – הריני בטוח כי הוא היה מחנך לחקלאות. בעצם מציאותו ובעצם עבודתו בתוך הציבור הזה היה מחנך. וקשה לי להבין: האומנם כל כך דלוֹנוּ, לבלי יוכל קום חיל כזה של אלף איש ללכת לאותם 500 המקומות החדשים. שנים למקום?

הרבה שנים חיכינו: מי יתן לנו עם, עם כמו שנאמר: המוני אנשים, אשר בפעולה תרבותית־חינוכית נוכל להעלותם, להתעלות אתם, להתקשר אתם ולהתמזג אתם! וכאשר זה בא – אנו כאילו משותקים. אנו יושבים כל אחד בפינתו, במקומו. העם ישנו – אבל המעשה איננו.

ואם לא תבוא עזרה כזאת מן הצד שלנו, מהתנועה, מעובדי התנועה – כיצד נמלא את חובתנו, כיצד נקיים: “הבאים יַשרֵש יעקב, יציץ ופרח ישראל – ומלאו פני תבל תנובה”.

ניסן תשי"א.