רות / דוד פרישמן
פורסם ב“הצפירה”, 1 ביוני 1911
לפני הצהרים: – אני מחזיק בידי בספר קטן וקורא בו. האם יודע אני עד כמה פעמים כבר קראתי בספר הקטן הזה ונפשי לא תשבע אותו? הנה האידיליה היותר יפה שבספרות-העולם. תחלת קציר שעורים. על פני השדה בוערת השמש. הרוח אשר מסביב זולף ריחות עדנים עם שלות עולמים ועם שלום-נצח. בשבלים אחרי הקוצרים מלקטת אשה נכריה, צעירה ויפה, ואוספת בעמרים. לרגעים היא הולכת אל הכלים, והנערים שואבים לה והיא שותה מן הדלי. הנה בעל-השדה בא. הנער הנצב על הקוצרים מתעורר. ה' עמכם! – “יברך ה'!” – למי הנערה הזאת? – “נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב!” – רות שומעת והיא חפצה לתקן את השגיאה הקטנה: הן לא נערה היא עוד, כי אם אשה, אשה צעירה ואלמנה, ורק אסונה הקטן הוא, כי עוד מראיה כמראה נערה קטנה – ואולם נכלמה היא ולשונה תדבר אל פיה. ובועז עומד ומשתאה לה: מה נחמדה המואביה הקטנה הזאת! אך פתאם הוא מוריד את עיניו לארץ. ואולם רות לא תוריד את עיניה; היא לא נשאה עוד אותן כלל. עיניה רק בשדה אשר יקצורון ומחשבותיה רק בחמותה. הן חמותה מחכה לה ועליה עוד ללקט. מרגע לרגע היא מביטה אל מטפחתה ואל אשר לקטה. מי יתן והרשו לה לשול קצת גם מן הצבתים. ופתאם והנה קול חצוצרה. עת האוכל באה. האשה הצעירה, אשר פניה כפני נערה, יושבת מצד הקוצרים ואוכלת מן הלחם וטובלת את פּתה בחומץ – ואולם מרגע לרגע יגש אליה בועז וצובט לה קלי והיא אוכלת מידו. מה תמימה עוד הנערה-האשה הזאת! ואחרי-כן שול ישול לה גם מן הצבתים ואומר לה, כי תדבק עם נערותיו. ההבינה האשה התמימה את אשר הוא שואל? אכן תמימה היא קצת יותר מדי! – מה מאושרה היא, כי היא יכולה ללקט עד הערב וכי אחרי חבטה את אשר לקטה והנה הוא כאיפה שעורים. איפה אחת תמימה! בשמחה רבה היא נושאת את צרורה ובאה העירה ומראה לחמותה את אשר לקטה…
ואחרי הצהרים: – אני מחזיק בידי בגליון האחרון של העתון “זמשצינה” ואני קורא בו. רבונו של עולם, האם נהפכו בני האדם פתאם והיו לזאבי ערבות? מרקוב כותב: אם לא הממשלה תשפוט את היהודים על הדם הנקי של הילד הנוצרי אשר שפכו, אז יקום העם הרוסי בעצמו וישפוט. הן כך הוא דרכו של העם הרוסי מעולם והשפטים אשר יעשו, יהיו נוראים. גם איש אחד מן היהודים לא ישאר בחיים, ובאותו יום אשר יכתוב מרקוב את הדברים האלה, יאמר דרך-אגב לאחד מאנשי-שיחו: כמובן, יודע אני היטב, כי כל העלילה בדויה ואולם דרושה היא לנו, בכדי להגדיל את השנאה ולהסית את ההמון הנבעת ביהודים…
איה פתאם כל האידיליה שלי? איה כל אותו העולם היפה עם הקוצרים ועם האשה הקטנה ועם הרוח הזולף ריחות טובים ועם השלוה הגדולה ועם השלום מקצה העולם ועד קצה העולם?
ורגש של גועל תוקף אותי מפני כל הסביבה ומפני כל העולם. אנסה נא ואקחה לי שנית את הספר הקטן…
____
על פרשת הדרכים עמדו שלשתן רגע אחד תחתיהן: האשה הזקנה, אשר בפניה הכמושים נכרו עוד שרידי יופי ושתי הנשים הצעירות כפרחי השדה הם השתים, אשר לא יזכרו כי עבר עליהם אתמול הרוח ואשר לא יעלו על לב כי יש אשר מחר תבוא סערה. האחת – צמות שערותיה צהובות ועבותות ועל שפתיה ובתוך עיניה לוהט תמיד שחוק הוללות עם תאוה מסותרה, והשניה – עינים שחורות לה,עיני-ילד גדולות ותמימות, והיא מביטה תמיד על סביביה ברוב מחשבה ובדממה.
והאשה הזקנה אומרת:
– שובנה, בנותי, לכנה שובנה אשה לבית אמה! עוד יתן אלהים לכן ותמצאנה מנוח האשה בית אישה. הן יפים שדי מואב ויפים החיים ועליזים האנשים אשר שם וקול תרועה וקול ששון בם למן הבוקר ועד הערב. אבל מה תוכל יהודה לתת לכן? והחיים קשים כל-כך פה והאנשים כבדי ראש מאד והעבודה רבה תמיד, ואתן הלא צעירות עוד כל כך…
ורות מביטה על פני חמותה בעיניה הגדולות והנבהלות, ופתאם היא נושאת את קולה ובוכה. יעשו נא עמה את כל אשר יעשו, ואולם שוב לא תשוב עוד! ברגע ההוא וערפה לעסה בהחבא גרעין של עדשה מתוקה, ובראותה כי רות נושאת את קולה ובוכה, ותבך גם היא. ואולם בעוד רגע והיא רואָה את תמונתה מתוך הנחל השוטף הקטן, אשר תעבור עליו, והיא ממהרת ומתקנת את צמתה הצהובה אשר על קדקד ראשה ושבה והיתה עליזה כבראשונה. ואולם גם שתיהן עונות ואומרות: לא, לא נשוב מאחריך עד עולם!
אבל בעוד עשרה רגעים וכבר נגשה ערפה ותשק לחמותה ותפּרד מעליה. הן סוף סוף יפים כל-כך שדי מואב ויפים החיים ועליזים האנשים – וחמותה הזקנה ויבמתה הכבדה כבר היו לה למשא קצת. אכן יפות בשדי מואב גם הבמות ושבעת המזבחות ועליזים המחולות ונחמדים הנערים הצעירים המשרתים לפני בעל-פעור. רק פעם אחת ראתה את ראש הפעור הנשקף על פני הישימון ואת הנער המשרת שם – ואת היום ההוא ואת הלילה ההוא ואת אשר עשו עמה לא תשכח עוד לעולם. מי יודע, אולי יקח אותה גם עתה כהן אשר כזה והיתה לו לפלגש, והיו כל ימיה מחולות ושמחות וחיי נועם. הן עלמה יפה היא גם היא!…
ורות הולכת וצועדת בשדה אחרי חמותה, מחרישה ומעמיקה לחשוב. מה קצה נפשה בכל החיים ההם אשר שם! ובפרט שנואה עליה אותה הדת, אותה הדת הנוטפת כל היום רק “אהבה”, “אהבה”. למן הבוקר ועד הערב אין להם דבר עוד ואין דורשים מעם האדם דבר, בלתי אם אהבה. אומה אשר תדבר כל היום על האהבה ואשר האהבה לא תרד רגע מעל לשונה – סופה להיות חיה טורפת, אשר תהרוג על ימין ועל שמאל ולא תחמול. למה לנו לאהב כל היום? הן סוף-סוף אין אנו מלאכים, כי אם בני אדם. האם לא יותר טוב, כי נשנא קצת – ורק לא נהיה לחיות טורפות? האם לא יותר טוב, כי נלמד את בנינו, אשר עשות עול קטן הוא ממדות האדם – ורק אכול לא נאכל איש את אחיו מרוב אהבה ומרוב היות צדיקים? האם לא יותר טוב, כי יהיה לנו אל קנא ונוקם – ורק לא נטרוף מיום אל יום קדקד ולא נשבר זרוע ולא נשסע כרש?…
ופתאם והנה נעמי מעוררה אותה שוב מתוך הרהוריה וחלומותיה:
– רות, הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, קומי ושובי גם את! בפעם האחרונה אני מחלה את פניך לשוב…
ורות השתרעה מלא קומתה ותפול על צוארי האשה האהובה ותבך בקול גדול:
– אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר.
כה יעשה אדוני לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך!
____
ועוד הפעם אותו הגליון של העתון.
ידעתי: עוד שבוע ימים יעבור, עוד שבועים, עוד חודש. העלילה כאשר באה כן תחלוף. הורג הנער ימצא, צדקת היהודים תצא כנוגה, והכל ישכח, והכל ישוב כשהיה והכל יהיה כבראשונה. אבל מי ישיב לי את אשר סבלתי ואת אשר נשאתי? מי ישלם לי חלף הרגעים אשר גרעו ממני את דמי נטף אחרי נטף? כן, עוד מעט ועוד זמן מה וצדקת היהודים תצא כנוגה – אבל האם לצדקת היהודים אני דואג? האם הייתי מסופק אפילו רגע, כי הצדקה תגלה? ואולם אם דואג אני, הלא רק אדאג, כי הכל ישוב כשהיה והכל יהיה כראשונה, ויהי ערב ויהי בוקר, ובני-אדם לא יתפלצו כלל על השערוריה אשר עשו נוכלים בנכליהם. ואם דואג אני, הלא רק אדאג, כי בעולם כזה אני חי ובתוך סביבה כזאת, וכי אין חברת אדם אשר תכבוש פניה במעמקי האדמה מרוב בושה וכלמה, ואין אדם אשר ירעל הדם בעורקיו והזעם בחובו יהיה לחמת תנינים, אשר תגזול שנתו בלילה ומנוחתו ביום ואשר יקפוץ האדם את אגרופו פעם אחת ולא ישנה והכה לרסיסים את כל היקום הזה ואת כל התכונה הארורה אשר לפניו!
____
הוי רות, מה עשית, כי חשת לך מפלט אל עם אמלל וחלכה אשר כזה?…
ראי, הנה בן לך, זה עובד הקטן הנה הוא שוכב בערשו הקטנה אשר לפניך ואת מטלטלת את הערש ומניעה אותה ופיך מזמר לפרח-בטנך את זמירותיך. זמרי נא לו את הזמירות, אשר תמסוכנה רעל בקרבו בעוד מועד. האם ידעת אותן? זמרי לו: שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם! למדי אותו: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע! אמרי לו: תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי!
האם ידעת את הזמירות היפות האלה?
רק לא אהבה – הן אשה יהודית את…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.