פעם אחת בלילה, כשהייתי יחידי בחדרי ואור העששית היה כהה והירח נגה והצלילים רקדו והעלמה רבתה ואותי תקפו געגועים וזעזועים ודמדומים ורטטים וכו' וכל יתר המדות היפות, שבן-אדם מודרני מחויב להצטיין בהן, – אז קמתי והלכתי לבקש את אלהים. באמצע הלילה עסק זה הוא העסק היותר יפה, שאדם יכול לבחור בו. אגב הוא הספורט האחרון שבאחרונים, שיש לו עתה לכל אדם הגון ממשפחה הגונה. אחדים עוסקים בתעופות האוירופלן, אחרים במרוץ-סוסים, אחרים בריצת סקטינגרולינ-רינק ואחרים – בבקשת-אלהים. הולך אתה בטל, אין לך עבודה קבועה, ירושה של איזה דוד מאמריקה גם כן אין לך והשעמום הבא מרוב בטלה גדול ואתה אינך יודע מה לעשות – לך ובקש את אלהים. כיצד מבקשין ובמה ובאיזה אופן – דבר זה עושה כל אחד לפי רוחו ולפי תכונתו האינדיבידואלית. אני, למשל, השקפת-העולם היהודית עתיקה יותר מדי, הביבליה היהודית אינה אלא היפנוזה, רוח היהדות אין אדם מן הישוב יודע מה היא, ולעומת אלה מצאתי – גם כן בפתע פתאם – כי האמונה השניה יפה כל-כך, הרבי הצהוב יש בו פואיזיה רבה כל-כך, תוכן-החיים של אותם הצהובים טהור כל כך, החיה הרעה והטורפת שבאותם הצהובים ורציחותיה רומנטיות כל-כך – עד שנבראו לי געגועים וזעזועים ורטטים ואני החלותי להתגעגע ולהמשיך כל-כך לכל היפי הנאצל והנפלא הזה…
אמת, בשעה שדעתי היתה מיושבת עלי רגע אחד, הייתי מתביש קצת מפני דודי. יש לי דוד זקן. הדוד הזה אינו יודע שום חכמות. אדם פשוט הוא, סוחר. שנה נופלת עליו בשעה שהוא קורא את מאמריו של הד“ר קלויזנר, לא משום שאינו בקי במלים ואינו יודע את הטרמינים של בעלי המדעיות הטהורים שבטהורים, אלא שחושד אני בו, שהוא פילוסוף יותר מכל שבעת חכמי אתונא שבספרותנו. בכל אופן אדם בעל בינה ישרה הוא מאין כמוהו. כשהוא נכנס אלי, הוא נכנס עמי לפעמים גם בוכוחים קטנים. לא בדברים העומדים ברומו של עולם – את זה הוא מניח לבעלי המדעיות הטהורים שבטהורים – אלא בדברים העומדים דוקא בשפולו של עולמנו, כגון: על אבותינו ועל בנינו ועל חיינו – דברים פשוטים כל-כך. אגב עלי להעיר, כי דודי זה, שהוא כבר כבן שבעים, אין לו עדיין מחלת הטחורים. בקיצור, אינו כלל איש מדעי. מדבר הוא על אלהים ועל העבר ועל העתיד כמו שהוא מדבר על הפרח או על האור או על ה”חכמה" האחרונה של נכדו האחרון – הכל בקלות פזיזה ובלשון שוטפת. בקיצור. אינו כלל חכם אלא מין יפה-רוח גרידא. מובן מאליו, כי גא ביחוד לא אוכל להיות על דוד כזה; בפרט בימים האלה, שהמדעיות תקפה כל-כך את העולם כולו, עד שאפילו הד“ר קלויזנר הלך ונעשה מדעי. ואולם הנה דודי זה נכנס אלי פעם אחת ואמר לי: “למה לי כל החכמות שלך? אין אני יודע מה זה מוסר היהדות ואין אני יודע מה זאת רוח היהדות ואין אני יודע אפילו מה זה הצדק עולמי של נביאינו, שמחויבים אנו להתגדר בו לשאוף אליו, ואולם דבר אחד אני יודע: אנחנו היהודים, אפילו אם חפצנו, לא היינו יכולים בשום אופן לקום בבקר לא-עבות אחד על עיר שוקטה של אינם יהודים ולהשם את נויהם ולשבר את כליהם ולשסע את בטן הרותיהם ולהכות יתדות ברקותיהם של ילדיהם. אנחנו היהודים, אפילו אם היתה ידנו תקיפה, לא היתה לנו היכולת הפנימית לקחת ילד מילדינו ולהמיתו באופן אכזרי אך ורק בכדי שנוכל אחרי כן לעולל עלילות על אחרים ולעורר שאלות של עלילות-דם לצרכי איזה עסק פוליטי או עסק של טובת הנאה. אנחנו היהודים, אפילו אם היינו בתור עם היושב בארצו שלו, לא היינו יכולים בשום אופן לתת לאומה שניה היושבת בקרבנו להיות מפרפרת יום ולילה בין חיים ומות ולכרות עליה יום יום עלילות חדשות ולחקר בשבילה יום יום גזרות חדשות. לדבר הזה קורא אני רוח היהדות. אפשר שזהו פרי הדם שלנו, הנוזל בעורקינו, אפשר שזהו פרי רגילות ארוכה, מין סבל של ירושה, תכונה לאומית. גדול של תרבות רבת-ימים, אבל מכיון שכך הוא והמרות האלה נתפתחו בנו ונעשו לטבע, גא אני שאני שייך לאומה זו ואיני שייך לאומה השניה שכנגדה, ולכן רוצה אני שגם בני ונכדי ונכד נכדי יהיו שייכים לאומה זו דוקא, שנתפתחה אצלה מוסריות זו והיתה לעצם מעצמיה בלי שום חקירה וישוב-דעת, ולא יהיו שייכים לאומה אחרת, שהחיה הטורפת עוד יושבת בכל רמ”ח אבריהם ושס”ה גידיהם ומתפרצת יום יום החוצה, בכדי לעשות כל רגע ורגע עולות קטנות עם גדולות. לדבר הזה אני קורא קיום היהדות. ומובטחני כי אם תהיה בעולם אנושיות מתוקנת, תהיה גם יהדות עולמית. אין אני יודע את מליצותיכם ואין אני יודע, אם יש צדק עולמי, ובלי-ספק לא ידע את זה גם אבי-זקני ולא ידע גם נכדי, ואולם אם זה מה שחתום בדמי וצרור בעורקי ונעשה לי לטבע הוא אותו הצדק או רגש הצדק, שאתם אומרים, אז הנני מאמין כי עתיד אני להיות עולמי. אם רואה אני אדם יהודי נעשה פתאם בבקר לא-עבות אחד למתנענע ועושה העויות משונות ויש לו פתאם נענוע של מליצה לא?? היפי שבהוד לזרים ביחד עם היפי של קרבן הדם ושל הסכלות החולנית בשביל האנושיות, המלמדת עם כל זאת שוד ורצח ועשות עול, ונותן יתרון לאלה על הטבע הבריא של הנפש היהודית, – אז אני מרגיש בי כעין גועל-נפש; ברור בעיני אז, כי יש לי עסק כאן עם צבוע או שוטה או איש האוהב רק להתיפות ולהשתעשע קצת בקוקיטריה". כך אומר דודי. אבל יש והוא מתנשא גם מזה ומעלה, והוא בא אז גם לידי דברים כאלה: "בעצם אין בעולם אל שני מיני בני-אדם: הילנים ויהודים. ההילנים, כפי הנראה, כבר השלימו את ח קם, עשו את שלהם וירדו מעל הבמה ואין להם בעולמנו עוד אלא האמנות לבד. נשאר אפוא בעולם רק עוד רוח אחד. רוח היהודים. כל העולם כולו יהיה רק יהודי – או לא יהיה כלל. כל העולם כולו יהיה יהודי או יהיה עולם של רצח וזדון ומעשה-עול איש לרעהו…מובן מאליו, כי נותן אני לדודי לדבר בכל מה שהוא רוצה ואיני שם אליו לב כלל. מי ישים לב לאיש שאינו אלא אדם פשוט, האוהב לדבר דברים פשוטים. ואינו מדעי כלל ואינו חכם כלל? באמצע הלילה, כשאני יושב יחידי והלבנה זורחת והגעגועים באים, אני קם ויוצא החוצה ומבקש את אלהים. אדם מודרני אני.
ואולם היה זה נכנס אלי דודי לפני ימים אחדים. המעשה, שהביא אותו אלי הפעם הזאת, נפלא קצת. לפני חודש ימים מת בברלין הפרופיסור הרמן סינאטור. מי מאתנו ברוסיה לא ידע את הפרופיסור הזה או לכל הפחות את שמו? כשם שאדם מישראל, כשמגיעים ימי הקיץ והוא מצוי דרך-אגב בחוץ לארץ, רואה חובה לעצמו לסור גם לבזל בשעה שיש שם קונגרס, כך ראה כל אדם מישראל חובה לעצמו למצוא בגופו איזו מחלה ולסור בברלין בדרך מסעו גם אל הפרופיסור סינאטור. סינאטור הוא הטוב שברופאים. ואולם שסינאטור זה היה גם הטוב שביהודים – דבר זה הגיע לאזננו רק זה עתה. רק זה עתה פרסם הד"ר ריכרד בורדינסקי, רעו של סינאטור, צרור מכתבים אשר כתב אליו הפרופיסור לפרקים שונים על דבר היהדות והיהודים, ועתה הנה זה בא אלי דודי עם צרור זה של המכתבים, ועל שפתיו משוך חוט של לעג דק. אכן נפלא הדבר! בשעה שרבים מאתנו ראו חובה לעצמם להתגעגע פתאם על כל זר ועל כל נכרי ולעגוב קצת על הרבי הצהוב ועל תורתו הצהובה, בשעה זו ממש בא פרופיסור זקן ומלומד ויש לו געגועים באמת, גדולים וחזקים, דוקא אל התורה שלנו ואל היהדות ורוח היהדות ואל היהודים – מאחורי שצר לו המקום בתוך החומות הצרות וההשקפה הצרה והמוסר הצר של הבית השני.
היהודי הולך ומבאר לי את הדברים. הרמן סינאטור, הקליניקן והחוקר הגדול במקצוע הידיעות המדויקות, עסק הרבה גם בלימודי הדתות. את האֶמונה היהודית הוא רואה בתור האמונה היותר נשגבה שבין כל האמונות שבעולם. אלמלא נולד באותה אמונה, היה עוזב אחרת מפני זו והיה דבק דוקא בזו. והכל משום שהמוסריות היוצאת מן היהדות היא המוסריות היותר נעלה שבעולם. צר לו רק על זה, כי המעיט כל-כך העולם אשר מסביב להתעמק בתורת המוסר הזאת, או שבני אדם שיש להם עסק בצרותיהם של נרדפים העלימו מן העולם בכונה את האור הגנוז הזה. העולם אשר מסביב, כשהוא שומע דבר על אודות מוסר היהדות, יודע לצעוק רק את האחת! "אַה, הלא זאת היא היהדות אשר למדה “עין תחת עין”! הלא זאת היא אשר יש לה “אל קנא ונוקם!” ויותר מזה אינו יודע. אינו יודע, כי מוסר היהדות הוא היסוד אשר לכל קולטורה וקולטורה, ואינו יודע, כי האמונה שכנגדה אינה באה אלא לחתור מתחת לכל קולטורה. היהדות אינא אלא מחאה כנגד תורת היהודים, היונים, הבבלים, הפרסים והמצרים. האם עם השקפת-העולם של הדת המתהלכת נוכל לעשות פוליטיקה סוציאלית ואטיקה פרקטית.
ואולם מי ישים לב לפרופיסור זקן, שאין לו קצת מן הקצת מפּואיזיה מודרנת? מי ישמע לפרופיסור העומד תחת היפנוזה ידועה ביחד עם דודי, שאינו מדעי כלל? – בלילה, כשאני יושב יחידי בחדרי והעששית הולכת הלוך וכבה והירח זורח והצללים נטויים והערפל מתגבר והגעגועים והזעזועים והדמדומים והרטטים עולים ובאים – או אז אני קם והולך לבקש את אלהים. מתגעגע אני פתאם – אוי, איך אני מתגעגע! – ודוקא לתורות צהובות!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.