כדור-הזכוכית נשבר 🔗
א 🔗
דניאל רצה לראות את לנורה במרוצת-המֶחְלָקַיִם, ועל כן הלך אל מַקספֶלד בשעה שקוה למצאה שם.
הוא ראה אותה מיד, ושמח בשעה שעברה בטיסה על פניו, ובשעה שנעלמה בתוך ההמון קמט את מצחו. אחריה רצו גימנזיסטים טרחנים מתוך בישנות, וסטודנט אחד אשר כובע אדום היה חבוש לראשו, החליק ונפל על בטנו בשעה שהחוה קִדה לפניה.
שני קצינים, אשר היא טסה ביניהם, הפריעו חן-תנועותיה המלא חיים, ובהשארה שוב לבדה ועגה את עוגותיה הנאות, ראתה בתוך הקהל את דניאל ונגשה אליו. חיכה אליו חיוך של קרבה, פטפטה קצת, החליקה אחורנית במעגל מסביבו, צחקה בחוצפה לרגזו על שאינה עומדת על מקום אחד, זרקה לו את המוּף שלה כמו כדור ודרשה שיחזיר ויזרוק לה אותו; בשעה שהמוּף הגביה לעוף למעלה והיא שלחה למרום את זרועותיה לקלטו התותה בתנועותיה צורה אמנותית יפה.
הוא התבונן אליה ולבו נתמלא יראת-כבוד מפני השלמות וההרמוניה שבמהותה.
ב 🔗
הם היו הולכים לעתים קרובות, בשעת בין-השמשות, אל מחוץ לעיר ואל גבעות המבצר. גרטרוד בראותה כי דניאל ולנורה שוב מתרָעים בידידות שמחה מאד.
בלכתה פעם אל המבצר, ספרה לה לנורה, ששם למעלה נפרדה מאברהרד פון אופנברג. היא עוד זכרה כל דבר מדבריו ולא הסתירה ממנו דבר מכל מה שהיא אמרה לו אז. הספור הזה לא בדח את דעתו של דניאל. הוא עמד מלכת ואמר:
“בתי! הניחי את דברי תעתועיך. אל נא תחטאי אל מציאותך היפה.”
“אל נא תדבר אלי כך,” השיבה לנורה. “קשה לי לשאת את מבטך בשעה שהוא עושֵׂני, כמו עתה, לאשה.”
הם הלכו אל בית-היראה של סיבַלדוס הקדוש והתבוננו בהתפעלות אל פסילי-המתכת של קבר סיבַלדוס; וגם אל בית-הנכאת הגרמני הלכו, ובחפץ-לב התהלכו בחדרים הרבים לאין מספר והריקים מאדם, עמדו דוממים לפני התמונות העתיקות, לא נלאו מהתבונן אל הצעצועים, הגלוֹבּוּסים העתיקים, אל המטבחים העתיקים, אל הנשק העתיק.
אבל התענוג הגדול ביותר היה ללנורה בשעה שהתהלכה בחוצות הצרים, הציצה מבעד לשער הפתוח אל חצר אחת שנשקף מתוכה פסל עתיק, התיצבה לפני חלון-ראוה של בית ממכר עתיקות, והביטה אל ארג הברוקדה, אל שרשרות-הכסף, אל הטבעות עם אבני-החן המגוונות, אל קערות-הבדיל עם פתוחי ציורים, אל השעונים יקרי המציאות. אז היו עולים במחשבתה כל מיני הלצות, ואת כל אחת מתשוקותיה היתה מקשטת בבדותה. די לה באמתלה כל-שהיא למען תפרח נפשה אל עולם הפלאים, כאילו הוסיפו לחיות בה שיָרי כל האגדות והמעשיות, אשר נמסרו מבית אל בית, מדור אל דור.
חיט שיושב על השלחן ישיבה תורכית; נפח שמכה בפטישו על ברזל מלובן; י’ונגלר המחזר על החצרות עם קוף מאולף, רוכל יהודי, מנקה מעשנות, חיל זקן ברגל אחת, זקנה לבושה בלויי סחבות, שמציצה בחלון של דירת-מרתף, קורי-עכביש בפנת קיר, – עם כל אלה קשרה מוצגים קבועים, נוגים או עליזים, את הכל ראתה כראות אותם בפעם הראשונה; הדברים והאנשים היו חדשים לה, כאילו לא היו במציאות רגע לפני כן. ומשום כך לא היה רוחה רעה עליה מעולם, אף פעם לא השתעממה, לא היתה אף פעם נרפית ומתעצלת.
אבל היה בה משהו פלאי בשביל דניאל, אם כי לא ידע מה. אס הושיטה לו את ידה, דִמה כאילו אך למראית-עין עשתה זאת; אם אגב שיחה דרש למבטה, והיא נשאה אליו את עיניה, היה דומה עליו, כאילו התפלג מבטה וזרם ועבר על פניו ימינה ושמאלה; אם הלכה סמוכה אצלו עד שנגעו זרועותיהם, היה לו הרגש כאילו לא יוכל לתפשה לכשירצה בכך.
הוא נלחם בכח המשיכה שהיה צפון בכל אלה.
חֶברתה היתה מרוממת את אהבת-הכבוד שבו ועשתה אותה אצילה יותר, היא פזרה ענני ספקותיו, היא חננה אותו עב יפה-צורה, אילן שהתקשט בנוף צעיר, ירח שמתנשא מעל לגגות, היא חננה אותו את האדמה כלה, אשר לא מצא עליה שלום ומנוחה.
כל חשש לא היה בו, לא צפה מראש את גורלו. ולנורה לא התיראה ממנו, היא לא חששה כל סכנה.
ג 🔗
יום ראשון אחד אחר הצהרים, בחודש אפריל, טילו מחוץ לעיר. גרטרוד הרגישה את עצמה בזמן האחרון עיפה, ולא יכלה להטפל אליהם.
לנורה היתה הַלכנית מצוינה, ודניאל התענג ללכת יחד עמה בפסיעות שוות ומאוששות. ההליכה המהירה הגבירה בו את התרשמותו ממראות הנוף המתחלפים, מה שאין כן בלכתו עם גרטרוד המתונה והאוהבת לשקוע בהזיותיה.
אחרי שעה אחת התקדרו השמים הכחולים, השמש חדלה מזרוח, וטפות גדולות התחילו נופלות. לנורה לא לקחה עמה סוכך ולא מעיל, ועל כן החישה את צעדיה. אחרי התאמצות קלה הגיעו אל המסעדה אשר מאחורי היער, לחסות שם מפני המטר העז הממשמש ובא.
משנכנסו אל חדר המסעדה, בתוך הקהל הצפוף, שגם הוא בקש כאן חסות, נפתחו ארובות השמים וזרם מים נתך ארצה. לנורה, שהיתה משולהבת, לא חפצה להמצא בתוך רוח הפרצים, ונכנסו אל האולם שהיה מלא אנשים כל כך, שזמן רב הוצרכו לבקש להם מקום. משפחת פועלים, איש ואשה עם ארבעה ילדים חולניים, הצטופפו ברצון; שני הנערים פִּנו להם את כסאותיהם, ולעצמם בקשו כסאות אחרים.
מחמת העננים הנמוכים החשיך היום לפני זמנו והדליקו מנורות שמן, אשר הקיטור שעלה מהן התערב בשאר האדים הרעים שרחפו באויר. מנגנים כפריים אחדים נגנו מנגינה מבולבלה, ועיני הילדים של הפועל הבריקו. פניהם החורים והתנהגותם ההגונה נגעו עד לבה של לנורה, והיא נתנה לכל אחד מהם כורכית. האם הודתה לה, והאב, שהיה פועל בבית-חרושת של זכוכית, נכנס עם דניאל בשיחה על צוק העתים.
פתאם ראה דניאל על יד אחד השלחנות הקרובים פרצוף ידוע לו, שזז ופִנה מקום לפרצוף שני גם הוא ידוע לו, ואחר כך לשלישי ולרביעי. לאורן הדל של המנורות עשה זה עליו רושם מיָרא. אחר כך הכיר מי הם האנשים האלה.
האדון הַדיבוש והגברת הדיבוש, האדון פרַנקה והאדון בנימין דורן יצאו מחוץ לעיר לעשות להם את היום הראשון לשבוע עונג. פני אשתו של עושה-המברשות קרנו משמחה במצאה בקהל את מי שהיה דיָרה. היא נענעה בראשה, מצמצה בעיניה, שלבה מרוב התרגשות ידיה, והאדון הדיבוש הרים לו כוסו, אשׁר שתה לכבודו.
בנוגע ללנורה טעו בודאי בחשבם אותה לאשתו של דניאל. על טעותם זו העמידם, כנראה, אחר כך המתודיסטן, אשר פשט את צואר-הברבורים שלו. לילית שבצורת הגברת הדיבוש קרצה לו עדין בעיניה ונענעה בראשה, אבל במבע של רחמים על פניה. לועה היה פעור וחָטיה העליונות בצבצו מתוך תהום אפלה והטילו אימה.
צואר-הברבורים של המתודיסטן התפתל בתנועה כה נועזה וציורית מעל לראשי האנשים, שלנורה לא יכלה לבלי להכיר את בעליה; היא קמטה את מצחה והביטה בשאלה אל דניאל.
בהביטה אל סביבה, ראתה בכל מקום מתושבי העיר, אשר את קצתם ידעה בשמותיהם ואת קצתם מתוך פגישות תדירות. מוכרת באחת החנויות של לודיבגשטרסה; מוכר, בפנים מצולקים מאבעבועות, שבמחסן מכולת; מנהלת נכבדה של גן-ילדים; פקיד בקופת-חסכון; עושה-הכובעים, היושב בקרן זוית של ככר-השוק, יחד עם בנותיו המבוגרות; הפֶלדפֶבל המצדיע תמיד בפגעו בה.
כל האנשים הללו היו לבושים מחלצות חג וסבר פניהם יפות ובלי דאגה. אבל כיון שפגעו יניהם בה, מיד הפיקו פניהם רוע-לב. לאור הלהבות המרטטות היו פני האנשים מבהילים, ושכרונם הקל הסיר את פני הלוט מעל מערומי מחשבות לבם הנבובות והטמאות; לנורה הביטה בדאגה רבה אל דניאל, כמבקשת מנסיונו ומבינתו, הגדולים משלה, לעמוד לה בשעת דחקה.
צר היה לו עליה ועל עצמו. הוא ידע את הנכון פה לו ולה. בראותו את האספסוף הזה, כאילו יצא מתחתית שאול, ואשר חרף שמחת החג ועליצות בית-המרזח, היה מלא יצרים אפלים מכל מין, תאוות, מסולפות ולקויות, קנאה חשאית ותשוקה חשאית לנקם וריח של דם, – לא יכול להשלות את נפשו בנוגע למה שנכון לו. להגן על לנורה ולשמור עליה, להפרד ממנה ובלבד שלא להתחיב בבת-הצחוק הילדותית שעל פניה, – בסתר לבו האמין שהוא יכול להבטיח זאת ללנורה ולו לעצמו.
משפחת הפועל קמה מעם השלחן. הואיל והגשם חדל, יצאו מיד גם הרוב של שאר האורחים, בחדר אחד שמעל לאולם רקדו, המנורות קשקשו ולא נשמעה אלא המיתו של קוֹנטרַבַּס. דניאל כתב בעפרונו תוי-נגינה על השלחן, לנורה התכופפה אליו, הסתכלה בו בשאלה, וכמוהו שקעה שוב בהרהורי הזיה.
אף אחד משניהם לא נכסף לשמוע את דברי רעהו. הם שוחחו שיחת-אלם, ועל ידי כח שאין להתגבר עליו נמשכו בנפשם זה אל זה. לא הרגישו בנטות צללי ערב, בהתרוקן בינתים האולם, ובסלק הנערים המשמשים מעל השלחנות את הכוסות; לבסוף נשתתקה גם מנגינת הרוקדים.
כמו בתוך מערה שוממה, ישבו שניהם צד אל צד בקרן-זוית אפלולה, וכאשר הקיצו מדומיתם העמוקה, הביטו איש אל עיני רעהו, תחלה משתאים ואחר כך במבוכה מתגברת.
“מה זאת? מה אנו עושים כאן?” קראה לנורה בחצי קול, “השעה מאוחרת, עלינו להזדרז לשוב הביתה.”
השמים התקשרו בעבים, נשבה רוח פושרת על פני המישור, על פני דרך-המלך עמדו שלוליות רחבות. אילך ואילך הבריק אור מתוך החשכה, מכפרים רחוקים נשמעה נביחת כלבים. כיון שהכביש נטה אל תוך היער, הושיט דניאל את זרועו אל לנורה. היא חבקה אותה, אבל מיד הרפתה אותה. דניאל עמד מלכת ואמר בכעס כמעט:
“כלום מכושפים אנו שנינו? דברי נא, לנורה!”
“מה אדבר?” השיבה אותו לנורה חרישית, איני יודעת מה אדבר. אני כה יראה; הלילה הוא כה אפל."
“האם אַת יראה? את, לנורה? הרי זה מפני שאין את יודעת את הלילה. מסביבך ובתוכך עוד לא היה מעולם לילה; עתה אולי תביני לנפש ההלך בלילה.”
היא לא ענתה.
“הבי לי את ידך,” בקש, “אני חפץ לנהלך.”
היא נתנה לו את ידה. במהרה ראו את אורות הכרך.
הוא הביא אותה אל הבית, אבל תחת להפרד זה מזה, הביטו שוב איש אל רעהו במבט נבוך, מבקש, חדל-ישע, שניהם חורים ואלמים.
לנורה חשה אל הפרוזדור, החזירה אצל המדרגות את פניה וקרצה אליו בעיניה כמו מתוך ערפל. בגרון לחוץ עמד והביט אל המקום שם נעלמה הדמות הזקופה.
ד 🔗
מבלי להשגיח בזמן, ללא לאות, ללא כל מחשבה, משוחרר מכל חובה ומנותק מן ההווה, נע-ונד אז ברחובות בלי מטרה. בשעה מאוחרת מאד קלט אותו בית-מרזח אחד על האי שיוט. מכווץ ישב שם, בסַכוֹתו בכפו על עיניו, בלי לראות דבר, בלי לשמוע, בלי להרגיש. יין-שרוף שנשפך נצנץ על פני השלחן כמו חזזת, הקוביוסטוסים התקוטטו, בעל הבית היה שכור.
רעש של דלֵקה ברחוב הוציאוֹ החוצה. בפרבר שופרס-הוף היתה דלקה. השמים היו מאדמים, ירד זרזיף. לדניאל נדמה כאילו התחלחלה האטמוספירה כלה מפאת אימת אסון שמפצפצת את הלב. במרום התנשאו אלומות אש.
פתאום לפתע התנשאה מתוך מעמקיו, בצורת קשת שַׂגיאה, המלודיה, אשר אליה יִחל בלילות-יאוש ארוכים ורבים, והיא נגלתה אליו כאילו נולדה יחד עם המלים של “המסע אל הַרץ”:
“בלפיד בוער אַת מאירה את הדרך בלילה, במסלות לא סלולות, על פני שדמות שוממות.”
בטֶרציות נכאים, שהולכות ושואפות לשוב אחורנית, שוקעים להם הקולות, ובמרום נשאר קול אחד ערירי, מופרש מכל, מתוך יראת-השמים.
בעוד הוא הולך ומזמם את המלודיה בשפתים רותתות, פגעו בו רוזנטל, סוקרטס זה של המאה התשע-עשרה, עם חברת מרעיו, מ“עמק הבכא”. כמו אז הוסיפו להיות נעים-ונדים בלילות.
הם דברו כלם בבת אחת; הם הלכו אל מקום הדלקה. דניאל עבר על פניהם בלי שהכירו אותו. האמן קרופוטקין קרא בקול חודר: “שלום ללהבה המתלקחת! שלום להולך ובא!” תרועת צחוקם של חברי הבִּצה גועה במרחק.
גרטרוד עמדה למעלה ליד מעקה המדרגות של דירתם, ונר בידה. למן השעה השתים-עשרה היא עומדת כאן על המדרגות ומחכה. בשעה אחת-עשרה צלצלה ליד שער בית אביה. לנורה הנבהלה הוציאה ראשה מבעד לחלון ואמרה לה שבתשע שעות נפרדה מדניאל.
הוא הכניס הביתה את אשתו אשר כמעט לא היה בה רוח חיים. “אל תחכי לי לעולם, לעולם!” אמר לה.
הוא פתח את החלון, הראה על השמים המתלקחים, מאחרי בית-היראה, ובעוד היא תומכת על כתפו את ראשה עם עינים עצומות, אמר:
“הביטי נא וראי שמה. שלום ללהבה המתלקחת. שלום להולך ובא!”
ה 🔗
למחרת בבוקר לא שאלה כבר לנורה את עצמה מפני מה לא הלך אמש דניאל ישר הביתה.
אך גמר האינספקטור את סעודת הבוקר, והנה נשמע בכח צליל הפעמון בדלת. לנורה יצאה לפתוח, ושבה מיד יחד עם האדון ציטֶל, שהיה שרוי בהתרגשות בלתי שכיחה.
“אני בא לשאול אותו על אודות בנו, אדוני האינספקטור,” פתח ואמר אגב שעול קל, מתוך מבוכה.
“על אודות בני?” השיב יורדן משתומם, “אני הייתי סבור שאדוני נתן לו חופשה לשלשה ימים.”
“הדבר הזה אינו ידוע לי כל עקר,” אמר האדון ציטל.
“במוצאי שבת נסע לבַמבֶּרג, אל ידידי גֶרְבֶּר, על חג-משפחה, ועומד לחזור מחר. אם אדוני אינו יודע מזה דבר, אין זאת כי אם התיר לו האדון דירוף את הנסיעה.”
מנהל המשרד קפץ את שפתיו.
“שמא יכול אדוני להודיעני את כתבתו של אותו אדון גרבר?” שאל, “הייתי רוצה לשלוח אליו טלגרמה.”
“בשם אלהים, מה קרה, אדוני ציטל?” קרא האינספקטור בפנים חורים.
האדון ציטל תלה את עיניו, הנוצצות בגון ירוק, בחלל האויר, ופניו קדרו.
“ביום השבת אחר הצהרים מסר האדון דירוף לבנו של אדוני המחאה על שלשת אלפים ושבע מאות מרק, עם הפקודה למסרה אל הסניף של הבנק הבַּירי ואת התמורה להביא. הייתי עסוק ולא שבתי אחר הצהרים אל המשרד. רק היום, לפני חצי שעה, שאלני האדון דירוף אם קבלתי את הכסף. והנה נודע שבנוֹ לא הופיע שוב ביום השבת אחר הצהרים, וכיון שלא בא גם הבוקר הרי יבין אדוני לחרדתנו.”
האינספקטור הזדקף לכל מלוא קומתו.
“נכבדי, הלא פרוש הדברים שחושדים את בני בעוון פלילי?” הרעים בקולו ואת פרקי אצבעותיו הקפוצות לאגרוף לחץ על השלחן.
האדון ציטל משך בכתפיו.
“אפשר מאד שיש כאן טעות או רשלנות,” ענה, “מכל מקום מעוררים התנאים חשד, ויש מן ההכרח להשתמש באמצעים הדרושים, ואם אדוני לא יסַיע בידי, אצטרך לפנות אל עזרת המשטרה.”
פני יורדן נעשו לבנים. משום סבת-מה בקש את האמתחת בבגדו השחור והארוך. אבל לבגדו לא היתה כל אמתחת. ואף על פי כן הוסיף לחפש באצבעות פזיזות. רצה לדבר, אך לשונו לא נשמעה לו. מצחו כוסה זעה.
לנורה חבקה אותו בעדנה של פחד.
“השקט, אבא יקירי,” דברה על לבו, “רק לא לחשוב מיד על הרעה הגדולה ביותר. שב נא במנוחה על מקומך ונמלך בדעתנו.”
היא נגבה במטפחתה את הזעה מעל מצחו ודבקה בו בנשיקה.
האינספקטור צנח בכורסה, מאין בו כח להתנגד, והביט אל לנורה במבט מתוח מלא תחִנה. עוד מן השניה הראשונה ידעה מה שארע ומה שעתיד להתרחש, אבל אסור היה לה להראות כי אבדה לה כל תקוה, והתאזרה כל כחותיה כדי לשמור על הזקן מטרוף-דעת.
בעזרת ציטל חברה טלגרמה אל אותו גרבר. המענה התכוף שסולק בעדו מראש היה צריך להגיע ישר אל הסוכנות הכללית, ועל לנורה היה לבוא שמה בין אחת-עשרה לשתים. היא לותה את האדון ציטל אל הפרוזדור, ומנהל המשרד אמר לה:
“עשי כל מה שבכחך כדי להשיג את הכסף בחזרה. אם ההפסד יּושב מיד, יסתלק האדון דירוף מתביעה במשפט.”
אולם לנורה ידעה שסכום כזה קשה יהיה להם לאסוף, לאביה לא נשאר עוד כלום מחסכונותיו, וגם לנותני-העבודה לא היה עוד אמון בו. התאמצות כלשהי היתה למעלה מכחותיו והוא היה זקוק למנוחה.
בפנים שוחקות נכנסה אל החדר ואמרה מתוך התעוררות: “כך, אבא! הבה ונמתין עד שבֶּנו יענה לנו; ולמען לא תשקע בהרהוריך אקרא לפניך דבר-מה יפה.”
ישבה על שרפרף לרגלי אביה, קראה לפניו מתוך גליון אחד של העתון “גרטֶנלובֶּה” תמונת עליה על הַמּוֹן-בְּלַן, ואחר כך דבר אחד שנזדמן לפני עיניה. בשעה שקוֹלה הבהיר צלצל יחידי בחדר, שתה עצות בנפשה להחלץ מן המֵצר והאזינה אל טקטוק השעון. שאביה לא הבין ממש כמוה, ממה שהיא קראה, היה ברור לה.
לבסוף השמיע השעון אחת-עשרה. היא קמה ואמרה שהיא צריכה לילך אל המטבח ולשפות את הסירים. תמיד היתה משרתת באה אליהם לבשל את ארוחת הצהרים. המשרתת הזאת טרם באה. בפרוזדור הסירה לנורה את כובע-הקש שלה מעל היתד ורצה חיש מהר אל גרטרוד. דניאל לא היה בבית, גרטרוד קלפה תפוחי-אדמה.
בשלשה משפטים הגידה לנורה לגרטרוד את הכל.
“בואי מיד אחרי והכנסי אל אבא,” אמרה, “השגיחי עליו, תעכבי אותו אם ירצה ללכת מן הבית. בעוד חצי שעה אשוב אליכם.”
גרטרוד כמעט נסחפה על ידי לנורה מעל המדרגות, וטרם הספיקה להוציא מלה מפיה, כבר נעלמה לנורה מעיניה.
בסוכנות הכללית יצא לקראתה האדון ציטל עם הטלגרמה הפתוחה בידו. היא חתומה בידי גרבר, רעו של בֶּנו, ובה היה כתוב כדברים האלה: “בֶּנו יורדן לא היה כאן.”
בנימין דורן עמד מאחרי האדון ציטל ופניו לבשו תלונת-צער מתוקה.
“האדון דירוף מבקש ממנה להטריח את עצמה ולהכנס אליו,” אמר ראש המשרד בקול צונן.
בפנים חורים נכנסה לנורה אל חדר-עבודתו הפרטי של דירוף. האדון דירוף הוסיף לכתוב עוד שלשה רגעים, עד שהרגיש בה. ואז נפקחו בעצלתים עיניו הדומות לשזיפים; בת-צחוק תאונית מוזרה התגנבה במהירות הבזק מתחת לשפמו. הוא אמר: “הגנב נשא, כנראה, את רגליו, ‘והילד איננו’. הלא כן?”
לנורה לא זזה זיז כלשהו.
“האם יכול הסכום הגנוב לשוב אלי בִן עשרים וארבע שעות?” שאל שר הלבלרים השמן והקודר.
“אבי יעשה כל מה שביכולת אדם,” לחשה מדוכאה.
“תואיל נא גברתי בטובה להודיע לאביה שמחר בצהרים, בשעה שתים-עשרה, תוגש על ידי תביעה, אם עד אותה שעה לא יסולקו בקופתי שלשת האלפים ושבע מאות המרקים.”
לנורה מהרה הביתה. עתה מן ההכרח הוא לעורר את כחות אבא ולזעזעו. גרטרוד והאינספקטור ישבו בדומיה נוראה זה אצל זה. לנורה גלתה את האסון, שמן הנמנע היה לכסותו עוד.
“שמי הטוב,” נאנח יורדן המעונה.
הוא היה מוכרח להנצל מהחרפה. בארכה שנִתנה לרשותו ראה עוגן הצלה. הוא לא פקפק שימצאו לו ידידים אשר יעמדו לו בשעת צרה, כי ערבון ישמשו לו עֲבָרוֹ אשר אין בו שום כתם ושמו הטוב של איש מהימן, שאפשר לסמוך עליו.
כה אמר בלבו. וכאשר גמר בנפשו לפנות אל עזרת ידידיו, אשר, לפי דעתו, היה יכול לבטוח בהם, נראה לו כאילו התגבר על המכשולים. את היסורים אשר באו עליו עקב כבודו המחולל, אהבת האב המרומה והרמוסה, ישא ויסבול הוא לבדו. זוהי תעודה בפני עצמה.
והוא יצא מביתו לפנות אל ידידיו.
ו 🔗
בראשונה פנה אל גיסה של אחותו, אל קופרשמיד, מי שהיה שליש ראשי ומקבל כעת קצבה מהממשלה. אחותו מתה לפני חצי שנה ולא הורישה אחריה כלום, ובכל זאת היה השליש הראשי איש אמיד; הוא לקח לו אשה ממשפחת פבריקנט עשיר. יורדן היה תמיד מתהלך עמו בנועם ומאיש-הצבא הזקן נודעה לו חבה יתרה. אולם אך שמע עתה מפיו מה שהוא דורש ממנו, התמרמר מאד. הוא אמר שראה מראש את הצרה הקרובה לבוא. מי שמחנך את בניו לא בהסכם עם תנאי חייו אינו צריך לתמוה כשהם נעשים אנשים רעים וחטאים, ושום דבר בעולם לא ישפיע עליו לתת לו אף פרוטה.
יורדן הסתלק דומם.
בשניה פנה אל מכרו הישן אל הנוטריון ריבזם. שם השמיעו לו הרבה דברי השתתפות בצערו, קריאות התמרמרות לאין מספר, “אוי!” על “אוי!” תלונות על הימים הרעים, קללות על בעלי-החובות שמשתמטים מפרעון חובותיהם, דברי נחומים לאין קץ ועצות בטלות. עוד אתמול אפשר היה לקבץ באיזה אופן שהוא את הסכום הזה. בחודש הבא אולי שוב יכנס איזה סכום. אבל היום, דוקא היום, היה אנוס לשלם את המסים אשר דחו לו את תשלומם, וכן הלאה וכן הלאה.
מדוכא על ידי הבזיונות, כתת את רגליו אל השלישי, אל סוחר, הורנשוך שמו, שיורדן עזר לו פעם הרבה מאד. את זאת שכח האדון הורנשוך, אבל זכור זכר שפעם אחת הזדמן לו להסב את דעת האינספקטור על קלות-הדעת שבהתנהגותו של בֶּנו. בכסף יש לו תמיד מחסור; בסוף החודש שעבר הוכרח להסתלק מחכירה אחת, ואשתו היתה אפילו אנוסה למשכן את יהלומיה.
והנה, אחרי זה, הלך אל הרביעי, אל האדריכל, אשר אמר לו פעם, שלטובתו הוא מוכן להקריב הכל, אם יהיה צורך בדבר. ממנו – אל החמישי, אל הששי והשביעי. לבסוף הלך אל דירוף ובקש ממנו לדחות את התשלום ליומים. אבל קשה היה לקחת את לב האדון דירוף בשבתו בתוך כורסתו. הוא עשן את הסיגרה ההוַנית שלו, העבה, היהלום שלח קוי-אור מסנורים, הוא חיך חיוך לאֶה, קר ומשתאה, ונענע בראשו.
בשוב יורדן לעת ערב הביתה, היו דניאל וגרטרוד בחדר. גרטרוד הביאה לו כוס יין לחזקו.
למן ארוחת הבוקר לא בא אוכל אל פיו.
“איה לנורה?” שאל, אבל, כנראה, לא מצא כל ענין במענה שיענו לו, הוא רק צנח על כסא, סמך את שתי זרועותיו ולחץ את ראשו בידיו.
גרטרוד בראותה את אביה דועך כדעוך נר, היה ראשה עליה סחרחר מגודל צערה. את תקותה האחרונה נתנה בלנורה, שיצאה בחמש שעות, מפני שקצר כחה לשבת בבית שעה על שעה ולצפות לבוא אביה. לכל המולה שנשמעה בבית היתה מאזינה בנפש משתוקקת.
דניאל עמד אצל החלון והביט החוצה אל הדמדומים הסגליים אשר על הככר השקטה.
השעון דפק שבע שעות, שבע שעות וחצי, דפק שמונה שעות, ולנורה טרם באה. דניאל התחיל מהלך בחדר נפעם מאד. בדחפו ברגלו כסא, התחלחלה גרטרוד כלה.
זמן-מה אחרי שמונה פעמו צעדים על פני המדרגות. המפתח חרק בתוך חור המנעול, דלת החדר נפתחה, נכנסו לנורה ופיליפינה שימלויס.
ז 🔗
כלם הסתכלו בפיליפינה; אפילו האינספקטור הצמיד אליה מבט עיף. דניאל וגרטרוד היו תמוהים מאד. דניאל לא הכיר את בת-דודו, כי הוא לא ידע על קיומה; הוא רק ראה אותה פעם בהיותה תינוקת. הוא לא ידע מי הוא יצור מבהיל בכעורו זה, ובגבותיו המורמות כלפי מעלה דרש מלנורה באורים.
לנורה היתה היחידה שהתבוננה אל פיליפינה בסבר פנים יפות. ומלבד זאת הפיקו פניה סקרנות ידועה.
פיליפינה בכל הופעתה היתה דומה למפלצת. תלבשתה בלבד היתה משונה. כובעה החום הגדול עם הסרט המזדקף כלפי מעלה, היה מסולק קצת אל ערפה שלא לקפח את רושם התלתלים התלויים על מצחה, כדרישת האפנה אז. שמלתה הבהירה והמשובצה היתה הדוקה אל גופה, מתחת לחזה, בחגורת אריג כתומה, עד כדי להבליט באופן מצחיק מאד את גלמיות גופה, ועשתה אותה דומה אל שעון-חול גדול. קוי פניה הגסים הביעו מזמות נכלים.
רגעים עברו בדומיה מעיקה; אחר כך נגשה אל דניאל ומשכה אותו בשרוול.
“אתה בודאי אינך יודע מי אני?” שאלה ועיניה הקטנות הבריקו בפראיות פלאית, “אני פיליפינה, פיליפינה שימלויס הנני.”
דניאל נרתע ממנה.
“שפיר! אבל מה חפצך?” שאל בזעם.
היא הלכה אחריו, שוב אחזה בשרוולו ומשכה אותו אחריה אל ירכתי החדר.
“שמע נא, דניאל!” אמרה בלחש, “אבי חיב ליתן לך כסף, כמה שתרצה. לפני שנים רבות רבות נתן אביך לאבי את כל כספו שהיה לו, שלשת אלפים טלרים, לפקדון בשבילך. ההבינות? אזני לקחה שמץ דבר משיחה שהיתה בין הורי. מאז עברו שבע שנים שלמות, אבל הדברים נחרתו במֹחי. אבי בזבז את הכסף על צרכיו, כי סבור הוא שאין איש יודע מזה דבר. לך אליו ודרוש ממנו כמה שנחוץ לך כדי לסיע לבני משפחתך. אך אל נא תגלה מפי מי שמעת זאת, פן יהרגני אבי. אל נא יעבור שמי פתחי פיך. השמעת?”
“האמנם כן הוא?” פרצה שאלה מפי דניאל, אשר חמה ללא בטוי נלחמה בו בסלוד-נפש ללא-בטוי.
“אמת ויציב, דניאל, אני נשבעת לך בחיי,” השיבה פיליפינה, “אתה אין אתה צריך אלא ללכת אליו, ותראה כי אמת דברתי.”
לנורה לא גרעה כל זמן השיחה את עיניה משניהם, אם כי אל אזניה הגיע אך קול דבריהם.
ח 🔗
מאז הטילה פיליפינה מום במַרק אחיה הקטן, היתה שנואה בבית אבותיה.
אולי לא היו בטבעה בכלל מזרע הטוב והאור, אבל ידו הקשה של אביה האפילה וטמאה את נשמתה לעולם. משנת השתים-עשרה לימי חייה שלט ברוחה אך יצר המשטמה.
המשטמה העירה אותה, עוררה בה רעיונות ותכניות, חננה אותה כח של רצון ורוח עזה, וגרמה לה בגרות מוקדמת.
היא שטמה את אביה, את אמה ואת אחֶיה.
היא שטמה את ביתה וחדריו, את המטה אשר ישנה עליה, את השלחן אשר אכלה עליו. היא שטמה את האנשים אשר באו אל הבית, ואת הלָקוֹחוֹת שבאו אל החנות, את הבטלנים העומדים לפני שלחן-הראוה, את צונציגר הגבח, את הספרים ואת העתונים.
אבל אז בצהרים, כשהקשיבה לשיחה בין אבא ואמא, נוסף למשטמה כח שני בנשמתה האפלה והשוממה. בעמדה מאחורי הדלת בראש לוהט, שמעה כי היתה מיועדת להיות לדניאל לאשה. המלה הזאת נתקעה במֹחה של בת השלש-עשרה בכל פראיותו של אדם כבול, בכל חמתו של יציר נטול-דמיון.
היא לא הבינה את זאת כתכנית מפוקפקת פחות או יותר של אביה, אלא כצו הגורל, ומאז חיתה על הרעיון שהכניס אל חייה אור והעמיד לפניהם מטרה.
זמן מועט אחרי בוא דניאל לניורנברג, ראתה אותו בפעם הראשונה בין אהלי השוק על האי שיוט. אביה הראה לה אותו. היא ידעה שיש בדעתו להיות מוסיקאי. הדבר הזה לא עשה עליה כל רושם. היא ידעה שמצבו רע מאד; היא לא השתתפה בצערו ולא חמלה עליו. וכשראתה אותו אחר כך באולם הקונצרטים הרי היה בעיניה האיש המיועד לה; הוא היה שיך לה. לכבשו, לקחתו באונס, אחת היא לה באיזו אמצעים, – זו היתה שאיפתה תמיד, שבהמיות ושגעון התמזגו בה באופן מוזר.
הגנבות, אשר החליטה עליהן והוציאה אותן יום יום לפועל, הצטברו בִּן שנה לסכום הגון. בלתי חצופה מטבעה, כמו כל הגנבים, נעשתה פיליפינה במשך הזמן יותר ויותר זהירה. היא כה הפליאה להעמיד פנים של תמימה וחסודה, עד שחשדנותו של יסון פיליפ, שנגש אל חקירה ודרישה חמורות, עברה ובטלה למראה התנהגותה ההגונה.
היא שאפה להגיע אל חרות ידועה באמצעות הכספים הגנובים, מפני שהיתה מוכנה לכך, שהוריה עתידים להטרידה סוף סוף מן הבית. היא היתה בטוחה שאביה ואמה מחכים להזדמנות להפטר ממנה באיזו אמתלה חוקית.
מלבד זאת היו לה שתי תאוות: ממתקים וסרטים מגוונים.
ממתקים היתה קונה בערבים. היא היתה מתגנבת בחשאי אל חנותו של אופה הממתקים, דֶגֶן, ובעיני-תאוה פקוחות לרוחה היתה מוציאה משם חפיסות מלאות קרמֶלים ממולאים בעשרים פֶניג והיתה מוצצת אותם עד לכתה לישון.
מהסרטים היתה תופרת לה עניבות לכובעה, או לצוארה או לשמלתה. יותר שהגון היה צעקני, יותר מצא חן בעיניה, וכששאלה אותה האם: “מנין לך הסרט הזה?” היתה אנוסה לשקר, ואף על פי שלא היו לה כל ידידות, ובכלל לא היה לה כל משא ומתן עם מישהו, אמרה שנערה פלונית נותנת לה מפעם לפעם סרטים. וכשהקִשוט היה מעורר יותר מדי חשד, היתה נותנת אותו על שמלתה אחרי צאתה מן הבית, מאחורי שער החצר.
אל עלית-הגג היתה מעִזה לעלות רק פעם בשבוע, בשעה שאחיה היו בבית-הספר והוריה בחנות. הפחד שמא יגזלו ממנה את אוצרה עשה אותה משנה לשנה חששנית יותר ומשך על פניה חוט של חשדנות זעומה.
ברעד עלתה בשלש-עשרה המדרגות המוליכות מרחבת הדירה אל עלית-הגג. המספר שלש-עשרה של המדרגות גרם לאמונות התפלות, ששקעה בהן אפילו ברטט של עונג-תאוה. אם במקרה דרכה על המדרגה הראשונה ברגלה השמאלית, והיא הרגישה בדבר באמצע המדרגות, חזרה בה ובאותו יום הסתלקה מהתענוג לראות את רכושה. היא היתה מתיראה מפני רוחין, מכשפות וקוסמים, ובשעה שחתול היה עובר על דרכה, חורו פניה.
לתרזה לא היתה כבר משרתת, ומפאת העבודה במטבח הוּגס עור פניה של פיליפינה ועור ידיה נסדק. פעמים היתה משתמטת במנוסה משטיפת הכלים, ואז צעקה עליה תרזה בקול גדול, עד שהשכנות היו שולחות את ראשיהן בחלון. אז היתה פיליפינה מתנקמת בה ומַשחיתה וקורעת את הסדינים, הכתנות והמגבות שהיו מונחים בתוך הסל לתקון. היא היתה משתמשת אז בלחשי קללה שהמציאה לה לעצמה ושהיו מחוברים ממלים מצלצלות כבדות-משקל ונבובות מתוכן.
היתה תקועה בה אמונת שגעון שהיא עשויה להביא צרה על בני-אדם. בזמן שיסון פיליפ התחיל מתאונן על העסקים הרעים, הרגישה פיליפינה ספוק-נפש שטָני. השנוי שחל בדעותיו דחה ממנו את חבריו-לדעה הקודמים, ולחדשים לא היה אמון בו. שוב היה לו הכרח למכור חבורים פורנוגרפיים כדי למצוא מחיתו, עד שלבסוף רגילים היו הבריות לחיך בשעה שידובר בחנות הספרים של שימלויס. בטחון החיים של הפועלים הכניס הרבה פחות מאשר בתחלה, כי פקע האמון בחברת “פרודנציה” ובסוכניה.
יש חוק בעליתו ובירידתו של קיום האזרח. יש נקודת משבר בישרו ושקידתו של זה ובמזמות הנכלים של זה. כך נפל האינספקטור יורדן וכך ירד פלאים יסון פיליפ שימלויס.
פיליפינה חשבה שזה בא בכחה של השפעתה הרעה והחשאית. עם כל מדחה וכשלון שבאו על אביה, נתרופפה השרשרת שכבלה את חרותה. היו שעות שהיא חלמה על עוני, רעב, פשיטת-רגל ואפס תושיה אצל הוריה, ואז לא תהיה עוד הלִכלוכִית, לא תצטרך עוד להשכים קום ולחטוב עצים ולצחצח את נעלי אחיה. אז היתה הדרך בינה ובין דניאל סלולה.
ט 🔗
פעמים חשבה שהיא יכולה ללכת אליו ולהשאר בביתו. פעמים נראה לה שהוא יבוא לקחתה אליו. אם כך או כך, הכרח הוא שתתקים אחת משתי אלה.
ביום ראשון אחד, בערב, דוקא בשעה שמלאו לה שמונה-עשרה שנה, בא סגן-סוכן של יסון פיליפ, ושמו פֶפֶרקורן, אל ביתם והשיח לפי תומו, שבתו הבכירה של יורדן מאורסה זה כבר אל המנגן נוֹטהַפט, שארוסין אלה הם לפי שעה בסוד, וכי בקרוב יוחג חג חתונתם.
“כפי ששמעתי,” סים פפרקורן את שיחתו, “המנגן נוטהפט הוא שאר-בשרכם.”
יסון פיליפ הביט לפניו קודר, תרזה לגמה את הקפה העשוי מעולש, העמידה את הספל על השלחן ומדדה את בעלה במבט של בוז.
אז פרצה פיליפינה בצחוק שהטיל צנה בעצמות כלם. היא יצאה בריצה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת ברעש.
“דעתה נטרפה עליה,” רטן יסון פיליפ בחרון אף.
אחר כך בא אותו ליל יולי, שעבר עליה מחוץ לבית. פיליפ סער ושאג בשובה למחרת בבוקר, אולם היא שתקה. הוא סגר אותה במרתף לשש-עשרה שעות; היא שתקה.
מאז לא יצאה מפתח ביתה במשך חדשים שלמים; לא התרחצה עוד ולא פקסה את שערותיה. עמדה במטבח ודלילי שערותיה הפרועות ירדו על כתפיה ועל שכמה.
צמאון נקמה עד כלות הנפש סָער בחזה, והסבלנות, שהטילו עליה נגד רצונה, נתאבנה בה יותר ויותר והיתה לקהות צבועה.
פתאם התחילה שוב מתקשטת ואחרי הצהרים התהלכה ברחובות העיר. סרטיה הססגוניים העירו בחוסר טעמם לעג אצל הכל מנער ועד זקן.
נודע לה שלנורה יורדן באה לעתים קרובות לשמוע את ההרצאות באגודת התרבות. אף היא הלכה שמה, תמיד היתה נדחקת שם סמוך אצל לנורה, ובכל זאת לא עלה בידה זמן רב להסב על עצמה את תשומת לבה של לנורה. פעם אחת ישבה אצל לנורה; מטיף נודד נאם על אודות שריפת מתים. פיליפינה הוציאה את ממחטתה ולחצה אותה אל עיניה, כבוכה כביכול. נפעמה פנתה אליה לנורה ושאלה, מה לה. “הדברים אשר האדון הזקן מרצה שם הם כה מעציבים,” השיבה פיליפינה. תמהה לנורה, הואיל ובדעות אשר הביע המטיף לא היה שום דבר שאפשר היה לומר עליו שהוא מעציב או שהוא עלול להוציא דמעות מעיני מישהו.
אחר כך הלכה לה לנורה יחד עם פיליפה, וכשהבריה המכוערה הזו ספרה לה על סבלה ועניה, כמה היא מתענה בידי הוריה ואחיה, ואין לה אף נפש אחת בתבל כלה אשר תדאג לה, התרגשה לנורה לשמע התלונות הללו. מה שפיליפינה היתה בת-דוד לדניאל החליש את רגש המִאוס שרחשה אליה, והבטיחה לה לקחתה פעם עמה לטיול.
היא עמדה בדבורה. לא נתנה את דעתה לנענועי-הראש של אלה אשר פגשו בה כשהיא מטילת בגן העיר עם הנערה המזוהמה, הלבושה שמלות בנות צבעים צעקניים, כאחת מנשי השוק. אבל אחר כך העדיפה בכל זאת לדחות את הטיולים האלה, שחלו פעמים או שלש פעמים בכל חודש, לשעות הערב.
פיליפינה גופה רצתה בזה. היא רמזה ללנורה על המשטמה הטמירה שבין משפחת שימלויס ובין משפחת נוטהפט, והשביעה אותה לבל תגלה לדניאל את דבר התודעותן. קשה היה ללנורה לשמוע את פיליפינה חוזרת תמיד על בקשה זו. היה משהו מציק בהשתדלותה להוציא מפיה מלים על אודות דניאל וגרטרוד. פעם שאלה על פרט זה ופעם על פרט אחר, בלי בושה שאלה על הנדוניה של גרטרוד, ולבסוף בקשה שלנורה תביא פעם עמה את אחותה.
לנורה הרגישה סלוד-נפש חזק מפני הנערה, ונדהמה בראותה בקוי פניה, אפילו בחשכה, רוע-לב של מכשפה. קול פנימי, שמן הנמנע היה שלא לשמעו, הזהיר אותה; היא השתמטה מאז מהפגש עם פיליפינה, עד כמה שאפשר היה לעשות זאת בלי לגלות רגש מעליב. אפילו אילו לא הבטיחה לה לשתוק, היה איזה רגש, מעין בושה, מונע ממנה לקרוא בפני דניאל את שמה של פיליפינה.
לא עלה על דעתה שפיליפינה מתחקה בסתר על שרשי רגליה. פילפינה ידעה את השעות שבהן היו דניאל ולנורה מזדמנים יחד, ועקבה במרחק ידוע אחיהם בכל ארחותיהם. למה עשתה כך? כמעט שלא ידעה זאת; היא היתה אנוסה לעשות זאת.
מה שהשיגה אצל לנורה, שאפה להשיג גם אצל גרטרוד. במקולין, אשר בשוק החמאה, צצה פתאם לפני מוכרת הירקות, הציצה בפני גרטרוד בחוצפה, העמידה פנים של חשיבות טפשית ואמרה: “אלהים! אלהים! מה נתיקרו הפולים,” או: “רוח קרה נושבת, אפשר לקבל נזלת.” אבל גרטרוד היתה יותר מדי פרושה מן העולם ויותר מדי רגישה לגבי מגע זר, כדי שתשים לב לנסיונות טפשיים כאלה של התקרבות.
“חכי,” חשבה פיליפינה, “עוד אפָּרע ממך על גאותנותך.”
י 🔗
באותו יום שני של פורענות בשביל משפחת יורדן, שוב פרצה בין פיליפינה ובין אמה מריבה גדולה בגלל התרשלותה המתמדת. תרזה עוד עמדה בעצם צוחותיה, בשעה שיסון פיליפ עלה מהחנות לדעת מה הדבר אשר נפל ביניהן שוב.
“אל נא תשאל,” צוחה תרזה, “מוטב שתיסר את בתך בשבט לגֵוה. המנוולת הזאת סופה להיות חבושה בבית-האסורים. את זאת אני רואה מראש.”
פיליפינה עותה את פניה בעויה רעה. אבל ליסון פיליפ לא היה אז כל חשק להראות את ידו הנטויה. הוא הביא עמו חדשה ופניו קרנו משמחה.
“זה עתה פגשתי את הורנשוך,” פנה אל תרזה, “את יודעת אותו, הפירמה יורשי הורנשוך עשירים כקורח, והאיש ספר לי, שבנו של יורדן גנב סכום כסף מחברת ‘פרודנציה’ ועקבותיו לא נודעו. מיד רצתי אל הסוכנות הכללית, וציטל אִשר לי את הדבר במלואו. ארבעת אלפים מרק בערך! האינספקטור מחויב להחזיר את הכסף, אבל אין לו אף פרוטה, ומשום כך הוא עלול להתבע למשפט. מה תאמרי לזאת? דירוף אינו איש חומד לצון.”
תרזה שמה את ידיה מתחת לסינרה ונתנה את עיניה ביסון פיליפ. היא הבינה לסבת שמחתו ודומם השפילה את ראשה.
יסון חיך בפני עצמו, ובהשענו אל התנור צפצף את המרסליזה בקורת-רוח. הוא מצפצף עדין תמיד את המרסליזה מתוך שכחה ומתוך הרגל של שנים רבות.
הוא לא ראה איך פיליפינה הקשיבה לדבריו בנשימה עצורה ואיך הוארו קוי פניה מתוכה בלהבה נוראה. היא קמה ממקומה ובפסיעות מרשרשות עזבה את החדר.
חמשה רגעים אחר כך עמדה לפני ביתו של יורדן. היא שלחה למעלה ילד קטן לבקש שהעלמה לנורה תרד למטה. הודיעו לה שלנורה הלכה, אז עמדה ליד השער וחכתה.
יא 🔗
מורדפת ממצוקת נפשה, נחפזה לנורה ללכת אל מרתה ריבזם, ונודע לה שם כי אביה כבר היה אצלם לפי שלש שעות. מבוכת פניה של ידידתה ענתה בה, כי אביה בא אליהם בבקשה ואת פניו השיבו ריקם.
אחר כך עמדה באחד הרחובות הראשיים והביטה אובדת עצות אל העוברים והשבים. הכל היה אמת וקים עד לידי אימה.
היא שקלה בדעתה, אל מי תפנה? גל ארגמן הציף את פניה, כשאברהרד עלה במחשבתה. שלא מדעת עשתה תנועה מסרבת בעזוז רגש. הקו הראשון של התקוה היה גם האחרון. לבה נְקָפה, אך אחרת לא יכלה לעשות. היה כאן רגש אשר שום טעם ונמוק לא היו יכולים להשפיע עליו, הוא היה מזוין נגד כל פיתוי. מלבד זאת, הנה אברהרד נסע לחוץ-לארץ; אנחת רְוָחָה פרצה מפיה בזכרה זאת.
אולי ילך דניאל אל אשת הברון? לא, אין להעלות זאת אפילו על הדעת.
היא לא יכלה שאת עוד את העיר ואנשיה ויצאה אל השדה. לא יכלה שאת את השמים ואת המרחביה, ותשב על עקבותיה. בעברה על פני ביתו של גרוביוס, נכנסה וצלצלה אל דירתה של הגברת בנדה. היא ידעה שהגברת הזקנה אינה בעיר, ואף על פי כן, כאילו נטרפה עליה דעתה, צלצלה ארבע פעמים. מי יתן ובנדה בא, מי יתן והידיד טוב-הלב ישב בחדרו ויצא אליה!
אבל שום דבר לא זז. מהקומה הראשונה חדרו צלילי פסנתר באקורדים מלאים, בחצר ילל קיסר הכלב.
בלב פועם חזרה על ביתה. ליד השער פגשה בפיליפינה.
“שמעתי על אסונכם,” אמרה אליה פיליפינה בקולה הצורח, “אין אדם בעולם אשר יכול לעזור לכם חוץ ממני.”
“את? את יכולה לעזור?” גמגמה לנורה, וכל הככר הסתובבה סביב לה במעגל.
“בחיי, אני יכולה לעשות זאת. אין לי לשם כך אלא לדבר עם דניאל. אל נא נשהה הרבה. כלום הוא שם למעלה?”
“סבורה אני שהוא שם. ולא, אביאנו.”
“אם כן הבה ונעלה.”
הן הלכו אל המדרגות.
יב 🔗
יסון פיליפ בלה בנעימים ערב אחד במועדון, ואחרי הסעודה השתמש בשעת המנוחה למקרא המאמר הראשי בעתון קוריֶר". שם בקרו את נאומו האחרון של ביסמרק בחריפות רבה כל כך, שמפי יסון פיליפ פרצה מפעם לפעם המיה של שמחה-לאיד.
הוא הביא עמו משם תפוח-זהב. הפרי היה מונח לפניו על צלחת מנותח לפלחיו ועליו מזורה סוכר. מזמן לזמן הוא שולח אליו את ידו, לוקח פלח, מכניס אל פיו, מוצץ אותו ובולעו לתאבון, ואחר כך לוקק את שפתיו.
ויליבַּלד טרח והתענה על השואה אלגבראית; פניו האפורים הפיקו חוסר-כשרון ורוגז. למרקוס היה אסור, בגלל עורון עינו האחת, לעבוד לאור המנורה; הוא סיע בידי אמו לנקות את העדשים, ולמען הכעיסה על פיליפינה היה מפליט כל הזמן הערות עוקצות על אודות העדר אחותו מן הבית.
הפלח האחרון נעלם מאחרי זקנו של יסון פיליפ, בשעה שצלצל פעמון הדלת.
“שם בחוץ עומד איש,” אמר מרקוס שיצא החוצה לראותו ועתה עמד על המפתן ולטש אוילית בעינו האחת.
יסון פיליפ פשט את צוארו. מיד אחר כך קפץ מעל כסאו. בתוך אפלולית המסדרון הכיר את דניאל שעמד שם.
“דבר לי אליך,” אמר דניאל בהכנסו אל החדר. הוא מעך בידיו את כובע הלבד, ומתוך עיניו, אשר תעו בחדר, נשקפה התרגשות עצומה.
הוא לא ראה את יסון פיליפ, לא את תרזה ואף לא את הנער. מבטיו רפרפו על פני הכתלים והחפצים המעטים, המכוערים וחסרי-הטעם מאין כמותם, שהיו תלויים עליהם: נרתיק לעתונים עם סרטים רקומים; כוננית אשר הכוס לבירה, שעמדה עליה, היתה עשויה בתבנית גוף כרסני עם ראשו של נזיר; תמונה אולֵאוגרפית המתארת חיָל בהפרדו מבני ביתו הרבים טרם צאתו למלחמה. החפצים הללו היו בעיני דניאל כחלום חסר-טעם. לבסוף אחרי נשימה ארוכה קדד במבטו את פני יסון פיליפ. אותו רגע נשכחו שנים רבות כלא היו, והוא ראה את עצמו ליד הבאר באֶשֶנבך, מסביב להטו האבנים והקורות המסודרות בשתי-וערב בכתלי הבתים, ויסון פיליפ הנרגז מהר ללכת כמפחד בדרך עקיפין, כבורח מפני העולם, מפני השמש, מפני בני-האדם ומפני המוסיקה.
“צריך אני לדבר עמך,” חזר על דבריו.
תרזה דמתה כי כל הרעות אשר נבא לה לבה עומדות עתה להתקים, רגליה כאילו קוצצו בקוּמה ממקומה. היא לא העזה להביט למקום שם עמד דניאל, לא ראתה, אלא חשה בתנועת-ידו של יסון פיליפ, שבה צוה לה ולילדים לצאת מן החדר.
לקחה את מרקוס בידו ואת ויליבלד בשרוולו ובין שניהם יצאה ברגלים כושלות.
“מהו הענין?” שאל יסון פיליפ, שלב את זרועותיו על חזהו והביט קודר אל תל העדשים על השלחן, “אתה מתנהג, איך אֹמר לך, אתה מתנהג באופן נועז וחודר. מנהג כזה מעלה על הזכרון את החוקים נגד האנשים המשביתים שלום בית. האקציות שלך כמדומני עלו בזמן האחרון מעלה מעלה. אם כן מה חפצך?”
הוא כעכע ותופף באצבעותיו על פרקי זרועותיו המשולבות.
דניאל הרגיש שמנוחתו עוזבת אותו. הוא הרגיש שאין לו עוד שלטון על ידיו; הרגיש בהן גרוי. אבל עדין לא מצא את המלה הראויה. עדין נראתה לו השאלה, שהיה עליו לשאול, כה משונה, שלא יכול לדכא בקרבו את יראתו מפני שגיאה ופזיזות יתרה.
“היכן הכסף שנתן לך אבי?” נפלט סוף סוף מפיו בקול אטום ורועם.
יסון פיליפ החויר וזרועותיו נשמטו.
“הכסף? היכן הכסף? שאביך…” גמגם במבוכה. הוא רצה להרויח זמן, רצה לשקול בדעתו מה להודות ומה להכחיש. פני דניאל, אשר הצליף עליהם במורא את מבטו, היו איומים. הוא נבהל מהפנים הכחושים, השריריים והמחוצפים הללו.
הוא רתח בחרון אפו למחשבה שהצעיר הזה, אשר לפנים היה הוא, יסון פיליפ, בעיניו בר-סמך אשר מפיו היה חי, מרהיב עתה עוז בנפשו לדרוש ממנו דין-וחשבון, ובהשפעת המחשבה הזו מצא את עצמו צדיק בכל מעשיו אין עולתה בו, כמו שהיה משים את עצמו בעיני הבריות וכמו שהיה מאמין שכך הוא. בו בזמן שם לו מחנק בגרונו פחדו להפסיד את הכסף, שמזמן רב כבר התרגל לחשבו לקנינו, שבו סחר-מכר, עבד, עד שנעשה לחלק ממהותו כביתו, כמסחרו, כתכניותיו. העמיק את ידיו בתוך כיסי מכנסיו ונשם בכבדות; יראתו ומורך-לבו מפני תוצאות ההונאה הכריחוהו להודות במחצית התביעה, אבל מתוך דבריו נשמעה השתדלות לוהטת להתפלפל, המצויה אצל אוהב-בצע שמוסר את נפשו על ממונו ביאוש שמטרוף-הדעת.
“הכסף ישנו. בודאי ישנו. היש מקום אחר אשר שם יהיה? ובנוגע לרבית ולדמי-קדימה שנשלחו לאשנבך, זאת פנקסי יגידו. פנקסי עומדים לבדיקה בכל עת ובכל שעה. אני עבדתי בעזרת ה', כל ימי חיי, ומי שעלה כמוני למדרגה ממי יירא? וכי סבור אתה שאפשר להלוך אימים על יסון פיליפ שימלויס, סתם, בדברים בעולם. לכך לא אתה הוא האיש. כי מי אתה? מה מעשיך? מי יִפה את כחך? ברשות מה אתה מתנפל עלי בתוך כתלי ביתי? שמא האמנות הכניסה בך רוח יוהרה? כל האמנות שלך אינה שוה בעיני אלא קלפת השום. כל השטות וההבל אינם כדאים שאשליך עליהם רוק. איזה טרוף-הדעת הוא לעסוק במוסיקה. למי היא דרושה? מי שמכבד את עצמו יעסוק בזה אולי בחגים. עלי אינך עושה כל רושם טוב. במֹחך אין הכל כשורה, ואם יש עם לבך לקבל ממני כסף, אין זה אלא מצחיק, לשם כך דרושות דרכים אחרות, צריכים לנהוג בי כבוד, אבל לא בדרך זו: ‘הבה לי כסף’. לא, חביבי, לא!”
בפני דניאל הופיעה בת-צחוק, שנראתה ליסון פיליפ מכוערה. הוא הפסיק פתאם את שיחתו. הוא החליט להתפשר עמו ולהציע לו סכום קטן. הוא קוה למצוא לו, לפי שעה, מנוחה במחיר מאתים מרק.
אבל הפעם היה דניאל בטוח שהדין עמו. הוא נזכר בכל סבלותיו אשר עברו עליו, ואש בערה בלבו. בו בזמן התביש באיש הזה ונפשו בחלה בו.
הוא אמר בקול שקט ועז:
“עד למחרת בבוקר בעשר שעות. עלי לקבל שלשת אלפים שבע מאות מרק. הכסף נחוץ לי כדי לשמור על משפחה נכבדה מכליון. אם תסכים לסכום הזה, אז אני מוַתר על השאר בדרך חוקית. הניר הזה עם חתימתי יהיה מונח בחדרי מוכן. ואם הכסף לא יגיע אל ידי לפני עשר, אז נפגש במקום אחר לפני אנשים שעושים עליך בודאי רושם.”
הוא פנה ללכת.
יסון פיליפ פער את פיו ולחץ את אגרופו אליו.
“שלשת אלפים ושבע מאות מרק”, אמר בקול צרוד, “האיש הזה יצא מדעתו. השתגע לגמרי. אדם, אדם, האם דעתך שפויה עליך?” קרא אל דניאל לעצרו, “ההשתגעת? היש ברצונך להרסני? כלום אינך שומע לי, איש ארור!”
דניאל הסתכל ביסון פיליפ בזועה. פתאם נפתחה הדלת של החדר הסמוך ותרזה פרצה אליהם. פניה היו כפני עפר, רק על עצמות לסתותיה היו שני כתמים אדומים ועגולים.
“אתה תקבל את כספך, דניאל,” צוחה בקול היסטרי, “אתה תקבל את כספך, ולא – אשליך עצמי המימה. אני אשליך עצמי המימה!”
“שתקי!” חרק יסון פיליפ בשניו ותפש אותה בכתפיה.
היא צנחה על כסא ובתפשה את שערותיה בידיה, הוסיפה לדבר:
“בכל מקום עומד הוא, גוטפריד המנוח, ומסתכל בי. לפני ארון-הלבנים עומד הוא, לפני המזנון עומד, ואצל המטה עומד הוא, ומנענע בראשו, ומאים באצבעו, ואין לו מנוחה בקבר, ואינו מניח לי לישון, כל השנים האלה אינו מניח לי לישון.”
“אבל זכרי נא את ילדיך!” גער בה יסון פיליפ.
תרזה שמטה ידיה אל חיקה וכבשה את עיניה הנבובות בקרקע “כספי הרבים והנחמדים! כספי הרבים והנחמדים!” יללה בקול אטום, ואחר כך שוב צוחה בפנים נעוים: “אבל אתה תקבלוֹ, דניאל! אני אחראית לכך, אני בעצמי אביאוֹ לך,” ושוב התחילה נאנחת חרישית ובקול עגום: “כספי הרבים והנחמדים!”
דניאל היה מזועזע. נראה לו, כאילו עד עכשו לא תפש את המושג כסף במלוא משמעותו, ושאך בשעה זו ומתוך קולה של תרזה נתגלה לו ערכה של המלה הזאת.
“אם כן מחר בבוקר, בעשר שעות,” אמר.
תרזה נענעה לו בראשה דומם, והרימה, כאילו לשם הגנה על עצמה, את שתי ידיה באצבעות פשוקות כלפי יסון פיליפ. ויליבלד ומרקוס נדחקו מאחורי הדלת. דלת החוץ לא היתה, כנראה, נעולה, מפני שפתאם הופיעה בחדר גם פיליפינה, שלִותה את דניאל עד השער, ואחר כך עמדה וחכתה שם בחוץ. לחכות עוד לא היה בכחה. כי גדולה היתה בה סקרנותה לדעת מה היו תוצאות בגידתה.
היא הביטה לצדדין בתמימות עשויה. האם מראה חיוכה בלבד שהיה בה מעין פחדנות, מעין ציניות, האם הוא הרגיז את יסון פיליפ, או חמת שגעונו העור, שנצטברה בקרבו, היא שבקשה לה מוצא, או שהיה לו רגש עצום שידה היתה במעל, בין כך ובין כך, הוא נגש אליה והכה לה על פניה באגרופו הקפוץ.
היא לא הזיעה אף עורק אחד בפניה.
מתמרמר על גסותו של העונש, התיצב דניאל בין יסון פיליפ ובין בתו. אבל הלעג הארסי שבעיני הנערה החניק בו את רגש השתתפותו בצערה, הוא פנה אל הדלת ויצא דומם.
“כספי הרבים והנחמדים,” רטנה תרזה.
יג 🔗
כשהביא דניאל אל יורדן את הידיעה שמחר בבוקר ימציאו לו את הכסף, לטש עליו בתחלה את עיניו מתוך אי אמון, ואחר כך פרץ בבכי.
לנורה הושיטה דוממת לדניאל את שתי ידיה. גרטרוד, ששכבה על הספה, הזדקפה, הצטחקה בבת-צחוק רכה, ושוב שכבה. דניאל שאל מה לה, ולנורה ענתה במקומה שעוד מאחרי הצהרים היא מרגישה את עצמה לא בריאה. “מן ההכרח שתלך לשכב,” הוסיפה.
“אם כן נלכה נא אפוא,” אמר דניאל וסיע בידי גרטרוד לקום. אבל שתי רגליה לא נענו לה, ובארשת של כאב העבירה את מבטיה מדניאל אל לנורה.
“האם לא תכעס עלי, אבא חביבי, אם אני אלוה אותם?” שאלה לנורה את האינספקטור בקול של מתחטאת.
אדרבא, תוכלי ללכת," השיב האינספקטור, “מפני שיש לי צורך להשאר לבדי.”
דניאל ולנורה חבקו את זרועותיה של גרטרוד. על רחבת הקומה השניה נשא דניאל את אשתו על כפיו עד לחדר-המטות. היא לא חפצה שיעזור לה להתפשט את בגדיה. ספל חלב חם, זה היה כל מה ששאלה ממנו.
“אין חלב בבית,” אמרה לנורה, בהכנסה אל חדר-האוכל, אל דניאל המתהלך אילך ואילך. הוא עמד והביט אליה כמקיץ לרגע משנתו, “אמהר וארוצה אל טֶצֶלגַסֶה ואביאה משם חצי ליטר חלב. את דלת המסדרון אשאיר פתוחה, כדי שלא תבהל גרטרוד בשובי.”
היא כבר יצאה, ופתאם שבה ואמרה מתוך חדות-תודה, כשעיניה הכחולות זרחו בזוהר-נפשה: “מחמדי!”
פניו לבשו קדרות.
היה קצב איום בפסיעותיו הלוך ושוב. שרשרות המנורה התלויה צללו. מהלהבה עלה חוט עשן דק, אך הוא לא הרגיש בדבר. “מה מתמהמהת היא לשוב,” הגה בקוצר-רוח שלא-מדעת וכמו מתוך שכרון, והרגיש את עצמו עזוב מאד.
יצא אל המסדרון והקשיב. פתאם רחפו לפניו מתוך החושך פני פיליפינה, שהפיקו אותו קפאון הלעג, שבו ספגה את מכת-האגרוף. יצא אל המדרגות ומתוך רגש של רפיון ושל מרי ללא-כונה, שתקפו עליו, צנח על המדרגה הראשונה. בתמכו את ראשו בידו, נזכר דברי תרזה: “כספי הרבים והנחמדים.”
צללים בכל מקום; בכל מקום צללים ולילה.
והנה סוף סוף באה לנורה בפסיעותיה הקלות. בראותה אותו, עמדה מלכת. הוא קם ושלח אליה את זרועו, כרוצה לקחת ממנה את כד החלב. כך הבינה לחפצו והושיטה לו את הכד הקטן. אולם הוא העמידוֹ על הרחבה, ושם נצנץ בלָבנו לאור שפרץ מהחדר. הוא משך את לנורה אליו, חבק אותה ונשק לה בפיה.
היא נהיתה רק יצור-הטבע, רק אשה, רק לב ונשמה, רק כמיהה ושכחה, שכחה לרגע אחד, בהתגלותה לעצמה רגע, בהרגישה ובידעה את עצמה, נלחצה אליו, אבל ידיה היו שלובות בין חזהו ובין חזה וחצצו בין שניהם.
ואחר כך השתחררה מבין זרועותיו, פרשה ידיה, נשאה אליו את עיניה, שוב נלחצה אליו, שוב נרתעה, שוב פרשה כפיה בדממה, בדממה גמורה, בנועם איום כמעט ובחן.
והנה הכל היה לאחר ושונה ממה ששערה לעצמה היא, אחר ושונה באופן עמוק ונורא. והיא התבלבלה, לא קמה בה רוח, בלבה המפרפר היה חושך, והיא עברה אל הויה שניה ללא כל דמיון עם הראשונה.
מהיום נקשרה בו, נכנעה אליו, הוא שעבדה, גזרת הגורל נתקימה, כחו של החוק נעשה יפה. אבל כדור-הזכוכית התפוצץ לרסיסים, והיא עמדה בלי הגנה, מעורטלת בין בני-האדם, מופקרה למבטיהם ולמגעיהם.
היא הלכה אל המטבח וחממה את החלב. דניאל חזר אל החדר. עורקיו הלמו, עיניו להטו. לא חש בזרם הזמן, ובהכנס לנורה התחיל רועד.
היא קרבה אליו והתחילה מדברת באש וביגון:
“היודע אתה על גרטרוד? האם אינך יודע? אלהים פקד את אשתך.”
“לא ידעתי זאת,” לחש דניאל: “האם היא הגידה לך זאת?”
“ברגע זה הגידה לי זאת.”
Tres faciunt collegium 🔗
א 🔗
למסובים אל השלחן במסעדה “התנין” היה ידוע כל מה שהתרחש בין בית יורדן ובין בית שימלויס. ספרו פרטים אשר על פיהם אפשר היה לשער שהשיחות בשני הבתים נשמעו על ידי אנשים זרים מבעד לחרכים שבכתלים ובעד חורי המנעולים.
היו אשר לא יכלו להאמין כי יסון פיליפ החזיר את הכסף אשר העלים מנוטהפט הצעיר, כי, כמו שהיה סבור אופה-הממתקים דגן, ידו של שימלויס אינה פתוחה, וכל שרוצה להוציא מידו כסף עליו להיות ערום כנחש.
“ואף על פי כן הלא סלק,” עמד על שלו השעָן גרונדליך, “ביום השלישי לשבוע בבוקר הלכה אשת מוכר-הספרים אל נוטהפט ועל גבה שק ממולא כסף. בשובה הביתה שכבה חולה, ועדין לא החלימה.”
“כל הענין הזה לא עבר בדרכים הגונות,” אמר פקיד הדאר קיצלר, “או שעלינו לשער שהמוסיקאי נוטהפט הוא בר-נש מסוכן מאד, שאינו נרתע גם מפני איום בנשק”.
“מעתה ימונה למנצח בתאטרון העירוני”, הודיע העורך ויבֶצַל, שנתקבל לפני זמן מועט אל חבורת המסובים, “מחכים למנוי בימים הקרובים”.
“האמנם? למנצח? מה הוא סח? הדבר הזה יהיה למורת-רוחו של אנדריאס דידרלין”.
האדון גרוביוס, שהצמיד את פיו אל כוס השֵׁכר, צחק, עד שהשכר ירד לא אל המקום הדרוש, והוא השתעל זמן רב. פקיד האוצר קוֹרן טפח לו על גבו.
“אבל הלא מסוכן הוא הדבר, שסובלים בין אזרחים אנשי-שלום אורח-פורח מסוכן כמו נוטהפט,” אמר האדון קלֵינלֵין, שמֻנה זה כבר שופט הגליל. “היש אמת בכל הספורים שמספרים על אודות המוסיקאי?”
“אכן,” השיבו לו, “מספרים דא והא. אבל שום דבר אינו ידוע לנו בודאות. אולי יודע האדון הרוקח דבר-מה ודאי, כיון שהפרוביזור שלו יוצא ונכנס בבית המוסיקאי”.
הרוקח פלאום העמיד פנים כאילו הוא יודע באמת דברים ברורים, אלא שאסור לו כביכול לספרם.
“כן, כן,” סנן דרך שניו, “הגיעו לאזני דברים על הנהלת הבית בקלות-ראש, על עבר מפוקפק ועל יחס של זלזול אל האשה.”
“אח, כן, כן, יחס של זלזול כלפי אשתו, אך חדשים מספר אחרי החתונה? אם כן אפוא ידה של אשה אחרת באמצע. מי היא זאת? המ, יש לנהוג זהירות בהשערות כאלה. למה הזהירות? אדרבא, יש צורך להוקיע לעין השמש את הדבר, כי בכבוד נשינו ובנותינו הוא.”
היה משהו בלתי מובן באיבתם זו אל המוסיקאי; כלם היו כה מאוחדים ברגש זה, כאילו שדד את אוצרות הזהב שלהם, כאילו פצץ את חלונותיהם ונתן את כבודם לשמצה לעיני כל.
הם לא ידעו מפני מה עליהם להתירא אצל האיש הזה, הם עברו על פניו כמו שעוברים על פני פצצה שעליה להתפוצץ בכל רגע.
ב 🔗
בשבת האדון גרוביוס לבדו, קרא בעתון על קַטַסטרוֹפה במכרות-הפחם אשר בסילֶזיה. המספר הרב של ההרוגים הניח את דעתו. בקראו על נשי הכורים האבודים, שעמדו מסביב למכרה וקראו בבכי לבעליהן, התעורר בו אותו כליון-הנפש הנעים, שהיה חביב עליו לא פחות מאשר הסיום המעציב של אחד הנוֹקטיורנים לשופן.
אך הוא לא יכול לשכוח את מבט הרוקח בשעה שדבר על יחסו של דניאל אל אשתו. הרי זה היה דומה למבט פולש דרך סדק וילאות את חדר-המשכב. לא הכל הולך כאן למישרים.
זה כבר חשד האדון גרוביוס שלא הכל הולך כאן למישרים. פעמים נפגש לעת ערב בדניאל ובלנורה כשהם הולכים ומשוחחים באופן מיוחד. איזה דבר התרחש שם. מאחורי גבו של האדון גרוביוס מתרחשים מאורעות, שאסור לו להסיח את דעתו מהם.
למין אותו יום, בו הותירה לו לנורה את פתיל משקפיו מעל כפתור מעילו, נחרתה בו דמות הנערה, בל תמחה. עוד כיום נצבת לנגד עיניו התקמרות חזה הצעיר, בשעה שהרימה את זרועה כלפי מעלה.
כשנה וחצי אחרי המקרה הזה, מצא בין נירותיו של אברהרד מכתב כתוב אל לנורה שלא נשלח אליה ושלא נגמר. אברהרד בא לניורנברג להשתדל בדבר מלוה חדש, הוא יצא מחדר מלונו והאדון גרוביוס הצטרך לחכות זמן רב לשובו. בינתים, עד שהאלוף שב, חטט בנירות שבשלחנו הבלתי-נעול.
ושם מצא את המכתב. איזו מלים! איזו תאוה! מעולם לא היה עולה על דעתו שקפדן בעל מרה-שחורה זה מסוגל לרגשות כאלה. לפניו כאילו נתגלו חדרי לבו הנסתרים ביותר של אברהרד. צפונות הנפש הזאת שעלה בידו לפענח חוללו בו רטט של תאוה בתענוגותיה. גם הם בשר-ודם, אלה שם רמי-המעלה – הגה בשמחת נצחון – הם מאבדים עשתונותיהם למראה פרצוף נאה של אשה, הם מתבלבלים לקול אִוֱשָה של שמלה תחתונה.
אבל כל מה שהיה נוגע לאלוף הצעיר, נגע גם לאדון גרוביוס. תאוה שמלאה את לב האלוף, האדון גרוביוס היה צריך לשקוד עליה, לעמוד על טיבה ולבסוף גם לקחת חלק בה.
הבדידות הפרה לאט לאט את שווי-המשקל של האדון גרוביוס. יצרים שנחנקו, השתרגו עלו על רוחו. העסקים הנועזים והמסוכנים ששקע בהם, למען יוכל לשפוך את ממשלתו על אברהרד, כמעט שהורידוהו מנכסיו. הרשת שסרג בשביל הצפור המתלבט ללא-ישע, אחזה והדקה אותו לגופו. העולם היה לו כעור אדם מכוסה מכות וחבורות, אשר בהן הרוה את צמאונו להתענג על מראה נגעים ועל סבלות אדם; אולם הוא היה לו גם כמרבד רקום תמונות ססגוניות, אשר טרם מצא את לחש-הלהטים לפיח בהן אוח חיים ולעשותן ממשיות.
לשֵמע רמזיו של הרוקח, נסתמרו כל קוציו ועקציו. כל רגש לא עמם בו מרוב ימים, וכל יצר לא דעך בו בביתו, בשכבו אחרי ארוחת הצהרים על הספה להרדם, תמונת לנורה בזעיר-פנים מקסים פזזה לנגד עיניו. בשבתו אל הפסנתר לנגן אטיודים, עמד לפניו דניאל נוטהפט וגִנה מתוך יוהרה את מגע אצבעותיו. בצאתו בערב אל הרחוב, ראה על כל השלטים כתוב שמו של נוטהפט, ופני כל אשה היו כפני לנורה.
בחצות הלילה היה עומד לבוש גלימת השנה לפני המראה, ועד אור הבוקר היה קורא ברומן, בו מתואר איש כבן חמשים שמצא בחשאי את אשרו אצל גברת צעירה. ובו בזמן נתחזקה בו יותר ויותר ההכרה שדבר-מה מתרחש. בחוץ, באיזה מקום בעולם, בבית ליד ככר אבגידיוס הקדוש, מתרחש דבר-מה.
בעיני דמיונו ראה פגישות במסדרון אפל, נדברים יחד על ידי לחיצות-יד, ואותות נִתנים לנאוף. ברור שכך עשו, כך גם היו עושים בנדה ומרגריטה. שנאה ישנה נתעוררה מחדש. את משטמתו הביע בנגינה, אבל גם את תקותו. המוסיקה היתה צריכה לגשר ביו ובין לנורה ודניאל; הוא היה מוכן לחונן אותם בינתו, ערמתו ונסיונות חיו, ובלבד שיוכל להמצא אצלם בשעה שהם עושים את המעשה הנורא; ובלבד שלא יצטרך לעמוד מאחורי הכותל, מעונה על ידי קנאה תפלה, שיוכל להשתתף עמהם בחויותיהם, להשביע את עיניו לראות, לפשוט את ידו, ידו הריקה והמזדקנת.
“גם אני קורצתי מבשר-ודם כמו אותו האיש,” הגה ברוחו הקשה, “גם אני בקרבי שוכן ווֹלפגנג אמדיאוס מוצרט. אמנם את הנשים בזיתי, מפני שראויות הן לכך. אולם אם תזדמן לי על דרכי אשה, שנוצרה לדברים טובים יותר מאשר להגדיל בשתים או שלש יחידות את המספר הגדול של האידיוטים הפרים ורבים בלעדי כן, הריני מוכן לחזור בתשובה ולעמוד כאביר לימינה.”
הוא חדל לישון, חדל לאכול ולא מצא כל ענין לענות בו, באותה ההסתערות של היצר המיני, שהתחוללה בו באחור זמן, בשעת ההתבגרות השניה, הלהיב עתה את דמיונו בתמונת אשה, אשר פאר אותה כמכלל השלמות הגופנית והנפשית.
באותם הימים הגיעה אליו השמועה שאחת מיצירותיו של דניאל תנוגן בביתה של האלופה פון אופנברג, בפני אורחים מוזמנים. הוא טלגרף אל אברהרד בבקשה להמציא לו הזמנה אל אותו קונצרט. התשובה היתה שלילית. בגודל כעסו כמעט ששלח יד בדַוָר. הוא פנה במכתב אל דניאל, בדברי חונף הביע לו את התענינותו כביכול ביצירתו של דניאל, ובקש רשות להיות בין השומעים. הוא קבל כרטיס-הזמנה מודפס ובו הביעה האלופה את תקותה לקבל את פניו בביתה, ביום הקבוע.
הוא נמצא ברקיע השביעי, החליט לבקר את דניאל בביתו ולהודות לו במו פיו.
ג 🔗
“מן ההכרח הוא שאסע מכאן, מן ההכרח הוא שארחיק לנסוע מכאן,” חשבה לנורה באותו לילה שנשתנה מכל הלילות בחייה.
בסרקה את שערותיה, היה לה רגש כאילו היא מחויבה לגזוז אותן למען השחת את מראָה. בלילה נגשה אל חלונה לבקש כוכבים. “מי יתן והדבר לא היה, מי יתן והיה זה רק חלום!” שועה נפשה בקרבה.
עם הנץ החמה קמה. היא אצה לצאת מחוצה לעיר, דרך הרחובות הריקים מאדם. אולם כל דבר נשתנה והיה לאחר. עץ ושיח הביטו אליה במבטי זעם. הערפל צף נמוך, צנת הבוקר היתה כאמבט קר. אחר כך בקע אור השמש והפרחים על האפָר הצהיבו. “מי יתן והיה זה חלום!” המה בה נהי תחנונים.
בשובה הביתה, ספר לה אביה שהכסף שולם לדירוף, דניאל הביאו שמה.
האינספקטור שהה כל היום בחדרו, וגם בימים שבאו אחר כך לא התראה אלא לעת ארוחת הצהרים. אז היה יושב דומם ושח-עינים. לפעמים היתה לנורה מקשיבה מאחורי דלת חדרו. שום רחש לא נשמע משם, הבית עמד בשממונו.
יורדן בקש מאת בעל-הבית רשות לעזוב את דירתו לפני גמר זמן החוזה, הואיל ודירתו היא יותר מדי מרווחה ויקרה בשבילו לפי תנאי חייו. בעל-הבית עשה את בקשתו. בבית שבו דרו דניאל וגרטרוד, היו שני חדרים פנויים בעלית-הגג, גרטרוד דברה על לב אביה לשכור אותם לו. האינספקטור הסכים.
לנורה נמלכה עם לבה: אם אבא יעבור אל הדירה החדשה תוכל לעזבו. מגרטרוד, שהיתה באה אליהם פעם ביומים לראות את אביה, נודע לה, שדניאל השיג סוף סוף את משרת המנצח על התזמורת בתאטרון. אם כן אפוא תוכל בלב שקט יותר להוציא את חפצה לפועל, כיון שחיי גיסה ואחותה מבוססים על פרנסה קבועה.
נזכרה בדברי האדון ריביר, שהיה תמיד מיעץ לה לנסוע לפריס. האדון ריביר היה בא לעתים קרובות אל בית יורדן, למן היום בו הוזמן על ידם אל חג הלדה, ועל פי בקשת לנורה, דבר עמה צרפתית.
באחד הימים באה אל ריביר. הוא קבע דירתו במקום הרומנטי ביותר של העיר, על סוללת המבצר. לחדרו היתה גזוזטרה שהקִסוס והלילך צמחו מסביבה וכסוה כלה, ומתחתיה בעמק היו העצים והשיחים מהוים נד ירוק סבוך שאין לחדור בו. אויר האביב השתפך אל החדר גלים גלים, ובעוד לנורה מבארת לו את תכניותה, לא יכלה להסב את עיניה המלאות התפעלות מצרור זיוניות שעמד בתוך אגרטל נחושת על השלחן. ריביר הוציא מתוכו מלוא חופן זיוניות ונתנן לה. הפרחים היו עוד בשרשיהם, ולנורה צחקה וששה על ריחן.
האדון ריביר אמר שיכתוב מיד אל אמו בפריס, שתוכל לסיע ללנורה בקשריה הרבים.
לנורה יצאה אל הגזוזטרה. העולם הוא יפה, אמרה בלבה, ופרצה בצחוק למראה מאמציה של חפושית קטנה אחת לטפס ולעלות על פני עלה תלוי למטה. אולי הכל היה חלום, נחמה את עצמה.
בבית מצאה את דניאל יושב אצל אביה, שני הגברים ישבו בתוך האפלולית.
לנורה הדליקה את המנורה, ואחר כך מִלאה כוס מים והעמידה לתוכה את הזיוניות.
“דניאל שואל מדוע אינך באה אליהם עוד?” אמר האינספקטור נלאה ומפוזר כמו שהיה תמיד בזמן האחרון, “אני ספרתי לו שאת הוגה תכניות גדולות. נו, ומה דעתו של הצרפתי?”
לנורה השיבה אותו בקול רפה.
“צאי אל העולם הגדול, בתי!” אמר יורדן, “את כבר בגרת במדה שתוכלי לצאת אל מרחקים. אין הדבר מוטל בספק…ישמרני האל מעצור בך.”
הוא קם בכבדות ממקומו ופנה ללכת אל חדרו. אחז בכף המנעול ואמר מתוך הרהורים רבים: “מה מוזר הדבר שאפשר למות חיים, שרגש כזה יכול לבוא אליך: אין אתה יאה עוד לזמנך. שמן הנמנע עוד לחיות יחד עם כל הבריות, שאין אתה יכול להבין עוד, לדעת עוד: הטוב הוא אם רע הדבר המתרחש ובא. נורא!”
אגב נענועי ראש עזב את החדר. באזני דניאל צללו הדברים כקול קורא מתוך הקבר.
זמן רב שתקו, הוא ולנורה. פתאם שאל בקול גוזר:
“הבאמת ובתמים את מדברת על פריס?”
“מובן מאליו שאני מדברת באמת ובתום לב,” השיבה, "כלום אני יכולה לעשות אחרת?
הוא נתר ממקומו והביט אל פניה בזעם:
“יש שאתה מתביש בפני עצמך,” קרא בחריקת שנים, “יש אשר נפשך תקוץ בשפת בני-אדם. כלום אין לך שאט-נפש בשעה שאת מהרהרת את הרהוריך? כלום אין לך שאט-נפש מאותה מפלצת המכונה בפיכם לב או נפש וכדומה?”
“אין אני מבינה לך, דניאל,” אמרה לנורה בלחש, מעולם לא עלה במחשבתה שהוא עלול לא להסכים לרגש הנוחם שבה ולהחלטתה הנובעת ממנו. אם כן לא היתה זאת להבה בת-חלוף, שהתלקחה אך לרגע, לא מה שקותה עד עתה לשמוע מפיו, דברי חרטה, דברים שמחיבים את עצמו, מה שיכלה לסלוח לעצמה, לסלוח ולשכוח. אם כן אפוא היכן היתה? היכן היא חיה?
“כלום את סבורה שבקשתי לי שעשועים?” שאל דניאל במדדו אותה במבטו מלמעלה למטה, “כלום את סבורה שמותר לעשות את היותר קדוש שבטבע למשחק? אכן למדת בבית-ספר טוב, מוריך יוכלו להתפאר בך, לכי לך אפוא. אין לי צורך בך, לכי לך פריסה ועזבי אותי לאנחות.”
הוא צעד כלפי הדלת. שוב החזיר את פניו. נטל את המנורה ונגש סמוך סמוך אצלה. עיניה נעצמו שלא מרצון. “אני רוצה רק לראות אם את הנך זאת עוד,” אמר בבוז לוהט, “כן, את הנך זאת,” לעג לה, “כן, זאת את!” ושוב העמיד את המנורה על השלחן.
“אין אני מבינה לך, דניאל,” מלמלה לנורה. עיניה בקשו נקודת משען באויר.
“כן, אני רואה זאת. שלום.”
“דניאל!”
אבל הוא כבר יצא. דלת המסדרון נסגרה ברעש. הכל בבית נדם.
הספה הירוקה והבלויה, כתם הפיח הנושן על התקרה המסוידה, חמשת הכסאות, הדומים לאנשים זקנים וחולניים, המראה עם מלאך הגבס המוזהב שממעל לה, כל זה היה כה מיגע, כה מציק, כמו הסבך בתוך היער.
אחא יקר! אחא יקר!
ד 🔗
שלשה ערבים שבוע היו מוקדשים לאופרה ושאר הערבים היו מוקדשים לבמה.
המנצח הראשי היה איש באמצע שנותיו, קִוֵּץ אשר תלתליו צדו לבותיהן של כל הנערות הפַּגוֹת שבעיר. הוא היה עצלן, חסר תרבות ושמו לֶברֶכט.
המנהל היה איש אשר עסק זה שנים רבות במלאכתו ודבר בקהל כשמש חצוף מזלזל כבוד אדוניו שלא בפניו. על הצעותיו של דניאל לשבח את התוכן במנגינות חשובות יותר, היה משיב במשיכת כתפים. האפריקאית, רוברט השד, הסטודנט הקבצן, פראַ דיאבלו, אלו הן בערך האופרות, שבכח משיכתן היה לו אמון. המזמרים והמנגנים לא עלו בהרבה על אותם של האופרה הנודדת, והרבה פחות אפשרות יהיה פה לחנך ולהלהיב את העובדים. הזכויות וההרגלים המושרשים של השגרה היו למכשול לכל רצון של חדוש ותקון.
אם אתה מוצא בעלי-בתים פחדנים והולכי-בטל הסמוכים על שלחן הצבור, במקום שהאמנות היתה צריכה להשמיע את קולה, הרי יפסק אצלו כל מעוף ולא יהיה לך שיור אלא החובות האזרחיים. הפרחים יקמלו, החלום ידל והרוח החפשי יהיה אנוס לצאת חמוש נגד כל שדי הקטנוּת והבינוניוּת או שיפול בנופלים.
“פִּנה חמה, פרנסה קלה, זהו עקר הדברים.” אמר המנהל.
“למה יתן את צוארו בעול עבודה רבה? העולם הוא גולם,” אמר לו האדון לברכט.
“זה תשע שנים אני שרה במקום זה Fis ולא יעלה על דעתי לצית לפקודת איזה מנגן מחדש בא לשיר דוקא F,” אמרה העלמה בַּריני, הפרימַדוֹנה, אשר על חזהָ הענקי התענגו עיני הקהל ביציע ובאולם.
“קַריֵריסטן,” אמר הכנור הראשון.
“חמום המח,” אמר הבחור המכה בתוף, אשר פעם כששגה בזמן התפיפה אים עליו דניאל לסטור על לחיו.
האלופה מצאה לו מוציא-לאור אשר הסכים להוציא על חשבונה סדרה של ששה-עשר שירים מאת דניאל. הדבר לא שִמח אותו שמחת אמת. לא היה בהדפסה זו משום נצחון, משום הכרח. היה לו רגש כאילו הוא גופו הוא הנותן מתנה בענין זה, ובאמת היה הוא המקבל. לבסוף הוא גם חיב תודה. האלופה אהבה לשמוע תודות. לא עלה על דעתה שהוא לא עושי-צדקה בקש כי אם אנשים אשר תפש אותם בלבותם. אין העשירים יודעים נפש העניים, אין העליונים יודעים נפש התחתונים.
רגשנותו הטבעית היא ששמרה עליו. ביראתו הנהדרה מפני תעודתו, שהיא, יראתו זו, אות וכקללה היא לנושא התעודה, פרש מן העולם אשר ממנו בקש להם; רק לחם בלבד ולא יותר מזה.
כאשר הופיעו השירים, בא ב“פניכס” מאמר בקורת, אשר אל האנשים הבלתי-מומחים עשה רושם של מומחיות, אבל לאמתו של דבר לא היה אלא מכת-מות מתוך מארב. הוא היה יתום באות “ו”. וורצלמן, השמש הקטן, שלח בו חץ ממארב.
עתוני מקצוע אחרים העתיקו את המאמר הזה. חצי תריסר אנשים קנו את השירים, ואחר כך נשכחו.
פסו כל התקוות. רק לחם עליו למצוא. רק לחם.
ה 🔗
לעתים קרובות היה קשה לו למצוא שעת מנוחה לעבודה. בחודש מאי היו ימים קרים, היה צריך להסיק, התנור העלה עשן. בא עושה-התנורים, סלק את רעפי התנור. החדר דמה לגיהנום מרופש.
גרוטרוד חטבה סוכר. “אל נא תכעס עלי, דניאל, את הסוכר מחויבה אני לחטוב היום.” והיא חטבה עד שהפטיש הלם את מחו המשותק של בעלה.
הדלת חרקה על ציריה. “את צריכה למשחה בשמן, גרטרוד.” גרטרוד חפשה את בקבוק השמן בכל הפנות, וכשמצאה אותו סוף סוף, חסרה הנוצה למשוח בה. היא הלכה לבקש נוצה מהמשרתת של אשת היועץ-הממשלתי, ובינתיים גלש החלב, ששפתה על האש, והצחנה מלאה את חלל הבית.
צלצלו. זה היה הסנדלר שבא לבקש את הכסף בעד נעלי-הלַכָּה. אשתו של היועץ-הממשלתי ואשת הנוטריון ריבזם אמרו שמן הנמנע לו להופיע אל הקונצרט בביתה של האלופה לא בנעלי-לכּה.
“אין לי הכסף לכך, גרטרוד. היספיק לך?”
גרטורד חטטה בתבתה הקטנה ומצאה עוד ששה מרק. חמשה מהם נתנה לסנדלר על חשבון החוב. הוא רטן בכעס ודניאל נחבא מפניו.
גרטרוד ישבה בחדר-האוכל ותפרה לבנים לתינוק. לפניה היה מבע של שמחה. דניאל ידע אמנם שזו שמחת-אם וצפיתה, אבל כיון שלא יכול להיות שותף עמה בשמחה זו, כי אם להפך. התירא מפני הופעת הילד. נעשה סר וזעף בגלל אשרה.
בין גבעולי הפוכסיה עמד אדום-צואר, הטה ראשו הצדה והביט אל החדר. “צא החוצה,” ציץ. ודניאל קם ויצא.
הוא קבע ראיון להאדון ריביר בבית-הקפה אשר בשוק. כיון שלא עלה בידו לראות עוד את לנורה, רצה לשאול את האיש על אודות התכנית הפריסאית.
הצרפתי ספר לו על מהלך חקירותיו בענין קספר-הויזר. בשפה הגרמנית המסורסת דבר על הרצח הגופני והרוחני שנעשה באסופי. “הרי זה איש comme une étoile (כמו כוכב),” אמר, “בעלי-הבתים שמו מחנק לנפשו. העולם של בעלי-הבתים c’est la racine (השורש) של כל הרע.”
קשה היה לדניאל לשאת את שם לנורה. הוא רצה להשלים עם זה שהיא נשמטת מידיו. הוא חרק בשניו ואמר לעצמו: “רוצה אני,” אבל מישהו חזק ממנו אשר בקרבו לא רצה. וזה החזק ממנו היה לקבצן, המבקש נדבות. “תן לי,” התחנן, “תן לי.”
כדורי-הביליַרד השיקו. אדון אחד לבוש מעיל-קטיפה התקוטט בקול עם בר-נש מרופט, זה שעתים קרא ב-Fleigende Blätter, מפעם לפעם היה חוזר וקורא מבתחלה ופעם בפעם פרץ בצחוק למקרא אותה הבדיחה, עד שרעד כל גופו.
הואיל ודניאל שתק כל הזמן, שאל אותו ריביר על יצירתו “המסע להַרץ”. ובבישנותו הביע את חפצו לשמוע איזה קטע ממנה. " Sans la musique, la vie est insupportable (בלי מוסיקה קשים החיים מנשוא)," אמר, “יש בה משהו משגעון.” יש לילות שהוא פותח חוברת המזמורים של שוברט או של ברהמס ומזמר את המלודיות, בגמגום ובמלמול, למען לא יכרע תחת כובד היאוש, אשר האנשים בהתנהגותם ממלאים את לבו. “הייתי רוצה להיות סטואיקאי,” סיֵם, “אבל איני יכול היותו. יש בי trop de musique, et c’est au contraire (מוסיקה יותר מדי, וזה הוא ההפך).”
דניאל הסתכל בו בעינים פקוחות לרוחה. “יבוא נא עמדי”, אמר פתאם, קם ממקומו ואחז בזרועו.
במסדרון הבית פגשתם לנורה, שהיתה שם למעלה בדירה החדשה יחד עם המטיח. למחרת היום עמדו כבר לעבור אל הדירה.
“איך נעשה הדבר כה מהר?” שאל דניאל, מלא אושר סתום, שנגרם על ידי התרגשותה הגלויה של לנורה.
“מקרה הוא,” ענתה, והשתמטה מהביט בפניו, “קצין אשר העבירוהו מרגנסברג הנה, עובר אל דירתנו. מעציב מאד הדבר שעלינו לעזוב את החדרים הישנים והחביבים. הרבה דברים לקח הסמרטוטר; בשני החדרים אשר למעלה צר המקום. מה שלום גרטרוד? האפשר להכנס אליה?”
“בואי עמנו.” אמר דניאל קשות “אם רצונך בכך תוכלי לשמוע: אני אנגן את ה’מסע להַרץ'.”
“אם רצוני בכך? יש לי כמעט זכויות לכך. אתה הבטחת לי אותה מכבר.”
“סוף סוף סבורה היא שאני רוצה לצוד אותה,” עִנה את נפשו בחטוטיו. “מוטב שאניח זאת לגמרי ובלבד שלא יולד במח-הנשים שלה החשד שמא יצירתי החדשה עשויה לכתחלה לסדר את ענינינו הפרטיים.” בראש שחוח עלה במדרגות יחד עם ריביר ועם לנורה, כשאזניו עשויות כאפרכסת לקלוט מפי לנורה את המלה “פריס”, אולם הם שוחחו על מזג האויר.
משנכנסו אל חדר-האוכל, מצאו את גרטרוד יושבת ומחזיקה את הנֵבל בין ברכיה. אבל היא לא נגנה. ידיה היו מונחות על המיתרים וסנטרה נשען על המסגרת. “מפני מה אינך מעלה אור?” שאל דניאל נרגז.
היא נבהלה והסתכלה בפניו במבט מרוכז. מבט זה הביא לידי הכרתם של כמה וכמה דברים, שבחיי יום יום שלו היה דוחה אותם מתוך חוג הרהוריו; כל מסירות נפשה אליו, נדבת רוחה הגדולה, תקוות לבה ומוראיו, אשר היו תלויים בתקוותיו ובמוראיו הוא, כאשר תלויה הכספית שבמדחום באטמוספרה; סגולת נפש להקריב דומם את עצמה בכל אלפי הקטנות שבחייהם, לבה הרַגש וכחה להעלים את פצעיה, הסגולה שיש בה ושהיא כמעט למעלה מן הטבע, לרעוד בלבה לפי רעד לבו בשעה שהוא מרהיב עוז נפש בנפשו להשיג את הנשגב ואה עמוק ביותר.
ועל כן מצא במבטה משהו מעין הזהרה רחוקה ורצינית. במורך-לב וביראת-הכבוד כאחד, בהכרת אשמתו ובקוצר-רוח כאחד נגש אליה ונשק לה על שפתיה. בתנועה מרפרפת תמכה את מצחה בחזהו, ואז הרגיש בכל המעמסה אשר היא העמיסה עליו שלא מדעת.
הוא אמר לה שיש ברצונו לנגן. הוא אמר: “שוב אבד לי צלמי. הבה ואמצאנו בדמויותיהם של אחרים.”
גרטרוד בקשה ממנו בפנים חורים רשות להשאר בחדר-האוכל, רק את הדלת השאירה קצת פתוחה.
ו 🔗
בשירי גיתה הקוראים בשם “המסע בחורף אל הַרץ” צפונים רעיונות כגושי סלע, ורגשות איומים ונשגבים, כנוגה עולמות-הכוכבים הזורחים ועולים. עצמת היסורים שלא תשוער, שֶׂגב שלא ישוער, נראו כאילו נהפכו מאליהם, ביצירת דניאל למוסיקה.
כשעוברים המוטיבים בחלק השני אל קולות-אנשים, והקולות האלה תחלה מתנשאים מפורדים מיָם שואן של קולות, ואחר כך הם מתמזגים למקהלה באחדות, בכמיהת-הנפש ובהתגלות יותר ויותר גדולות, הם נראים שהיו נחנקים בחושך לולא הפדות והגאולה שנִתנו להם.
מרעיד את הלב היה הפיַניסימו של הבַּסים שנשמע לפני הופיע הסופרנו: “שירי יעוף נא כנשר זה הדוֹאה ברֹך על פני ענני בוקר הכבדים;” כקול בשורת-הנצחון היה סולו השופר, שמפיח רוח חיים בנשמת התזמורת הגוועת.
ביגיעה רבה השתדל דניאל לבאר את נגינתו באמצעותם של שירה, של מלים ושל תנועות-יד.
השיר היה מלא שברים וחצאי-טונים, שבאו ללמד, חֵרֶף השלמות הגמורה, על רוח הזמן החדש, וביחוד על הזמן הממשמש ובא. לא היתה שום מתיקות משתפכת; היא היתה מחוספסת כקלפתו של עץ, כמו כל דבר שנוצר מתוך בטחון גמור בהתמדת-הקיום הפנימית.
הריתמוס שלו היה חדגוני ועומד רק על העליה. לא היו בו להטים, ממנעמי רקוד וכלום מן הרשמים הזולים, כלום ממה שמעניג את אוזן הקופאים על הישן. לא היה בו כלום מן המרושל והממוזמז, כי אם כובד-משקל ותכלית השלמות. המלודיה היתה צפונה כחרצן בתוך הזג הקשה, ולא רק מפונה כי אם מפוררה לפרורי פרורים, חנוקה, מחוברה במעמקי האדמה; רק פעם אחת יחידה פרצה לרום לשלוט ולנצח: “אבל את הגלמוד תעטפי בענן זהבך! עטרי בעצי-השִׂכִּים הירוקים בחורף, עד הפָּתח הורד, את שערותיו הרטובות של משוררך, אה, יקירה!”
היצירה הזאת נוצרה עשרים וחמש שנים לפני עִתה; לא היה לה שום יחס אל עצבי בני-הזמן; לא היה לה כל תקוה למצוא מעריצים ומבינים; להתפשט ולהתפרסם על ידי אנשים שהיא מכוונת אל רגשותיהם; חותם הנשיה היה טבוע בה. דומה היתה לעוף מן הארצות הטרופיות שהובילוהו אל חוף גרנדלנד.
אבל בשביל האנשים הקרובים-בלב קים זרם שמעביר ביניהם את האמת העליונה מאיש אל רעהו. האדון ריביר ולנורה ישבו בנשימה עצורה. עיני לנורה הגדולות היו שקטות עד לאין גבול ולאטן נעצמו ונפקחו שוב. כשדניאל סים, נגב בממחטתו את מצחו הרטוב ושמט את זרועותיו העיפות, היתה לו ההרגשה כאילו זוהר עיניה חודר לתוכו עד לקצות שערותיו ומחשמל אותן.
“עטרי בעצי-השִׂכִּים הירוקים בחורף, עד הפָּתח הורד, את שערותיו הרטובות של משוררך, אה, יקירה!”
“קשה לתת מושג מזה. הפסנתר דומה לסנדל ספרדי,” אמר דניאל.
פתאם הגעו אליהם מחדר-האוכל קולות מוזרים. נכנסו לשם ומצאו את גרטורד שהיתה חורת מאד, ישבה על הספה בידים שלובות על חזה ודברה אל עצמה מקצתה כמו מתוך חלום, מקצתה כמו מתפללת. אי אפשר היה להבין את דבריה. נראה היה כאילו היא מדמדמת.
לנורה חשה אליה, דניאל הביט אליה קודר. בינתיים צלצלו בחוץ והאדון ריביר הלך לפתוח. נשמע קול גבר קודד, הדלת נפתחה והאדון גרוביוס נכנס.
ז 🔗
האדון גרוביוס החוה קִדות לכל צד. רגליו היו נעולות נעלים כתומות עם חבטי נחושת. הוא היה לבוש מכנסים שחורים, מעיל ירוק ונוצץ, ועניבה לבנה ובלתי-חדשה על צוארו. את כובעו עם התִּתורת הנטויה הניח על כסא, ואמר כי הוא מבקש סליחה, אם בא לא בשעה הרצויה, אבל הוא רצה להודות לרבן הצעיר והחביב על ההזמנה.
“דומני, דומני,” אמר אגב קריצת-עינים מתוך ערמה, “שלתומי ובהסח-דעתי הפרעתי כאן ליצירה מענינת. שם בחוץ עומדים אנשים ומקשיבים, ואני לא יכולתי למנוע גם מעצמי לשמוע. את ההמונים הלא אין מפזרים, הי-הי-הי. אני מקוה שאני לא אפסיק את חג הקרבן אל המוּזוֹת. במה העניג את שומעיו, רבני? האם אין זו סימפוניה?”
“כן, סימפוניה,” השיב דניאל, שהיה מנומס רק מתוך השתוממות על הופעתו של האיש והתנהגותו.
“לי עלתה הסימפוניה שלו כבר בכסף, בין אם יאמין בין אם לא יאמין; תפרתי לי מעיל כמו בשביל המרקיז, לפי הגִזרה החדשה ביותר, עם צוארון-קטיפה, עם כנפים עד לקִבורת. מהודר מאד, מהודר מאד.” הוא נעץ את מבטו, מעל לראשה של גרטרוד, בפנה, וצחק חי-חי במשך חמשה-עשר רגע.
איש לא השיב אותו. הכל היו במצב אוילי ומדוכא.
“אלי! הלא יש חובה צבורית.” הוסיף האדון גרוביוס, “אין אני דר מאחרי היער. המוסיקה מעדינה את האדם גם בחיצוניותו. אגב, פשטה השמועה שזוהי סימפוניה עם מקהלות. איך זה בא לידי המצאה כזו? כלום זר-הדפנים של התשיעית1 אינו מניח לו לישון? אני הייתי סבור שהסיח לגמרי את דעתו מהיצירות הקלסיות. הלא כיום מחשיבים במוסיקה את המלמול של התינוקות. אבל אין זו אלא תקופת מעבר, כמו שאמר השועל בשעה שפשטו ממנו העור.”
הסיר את המשקפים, קנח אותם בתנועה נחפזת, משך בפתיל ושוב הרכיבם. לאחר שהרויח זמן התחיל מדבר באריכות על שקיעת האמנות, שאל את דניאל אם לא שמע על אודות איש הוגו וולף שמו, שהיה לשיחה בפי רבים; הוא יושב באחת הפנות הנדחות ביותר שבאוסטריה ומחבר שירים הוֹטנטוטיים; אמר דבר גנאי על הבאר החדשה, שעומדים לבנות בפלֶרֶר, ספר שבאגודה התרבותית מופיעה קבוצת רקדנים משונים, שבדרכו לכאן גלה שֶקַים בעיר מוסד להשאלת שקים לתפוחי-אדמה, ושבקושטא פרצה דלֵקה גדולה.
ותוך כדי דבורו הסתכל בדניאל ובאדון ריביר חליפות, ונהימת הגמגום של האחד ומבטי המבוכה של השני נראו לו כמעודדים אותו להמשיך את דברי פטפוטיו, תקן את משקפיו על חטמו, קנח אותם, החליק את ידו על שערותיו החלקות גם בלי כן, שפשף את ידיו זו בזו, כאילו מצא את עצמו נתון במצב נוח מאד, והשמיע צחוק חי-חי שלו בשעה שבאה הפסקה בזרם דבריו.
בגרטרוד היה שולח רק לפעמים מבט נבוך, ומיד היה מסב את מבטו ממנה, כגנב שמחזיר את ידו משהוא מרגיש שמתבוננים אליו. לנורה כאילו לא היתה קימת לפניו, וכשקמה סוף סוף ממקומה, הועיל והיו עליה לטורח מראהו, שהפר את הרושם הקודם, דבריו התפלים, הרעים ללא סבה והמתוקים ללא-טעם, התרומם אף הוא ממקומו, הוציא נבהל את שעונו; בקש רשות לשְנות את בקורו ונפרד מגרטורד בהשתחויה מצחיקה, לפי מנהג ישן נושן, מדניאל בחיצת-יד ידידותית, ומהצרפתי בנמוסיות בישנית. ושוב כאילו הסיח את הדעת מלנורה.
בחוץ עמד על המדרגות מלכת, נענע פעמים אחדות בראשו ובבת-צחוק של משוגע כמעט, אמר אל חלל האויר: “להתראות, היפה בנשים! להתראות, היפה מכל אדם. שלום עליך, מלאכי, אל נא תשכחיני!”
בבית פנימה, לחשה לנורה ברוח נכאה: “מה זה היה? מה זה היה?”
ח 🔗
פיליפינה שימלויס הציעה את עזרתה ללנורה בעברה אל דירתם החדשה. תחלה השתאתה לנורה ואחר כך שמחה על הסיוע. האינספקטור לא לקח חלק בכל הטורח הזה שנראה לו כתבוסתו האחרונה שהשמידה את כל תקוותיו.
גם בימים שלאחר כך היתה פיליפינה באה אליהם, עד שנעשה לה לבסוף הרגל לבלות בביתם שעות אחדות, או בדירתה של לנורה או למטה אצל גרטרוד, כל עוד היתה זו עסוקה במטבח. התרגלו אל מראָה המכוער והתהלכו עמה בסבלנות. היא התאמצה לבלי להקים רעש ופניה היו כפני איש שממלא תפקיד חשוב, אשר טרם העריכוהו בני-אדם כראוי. היא למדה את מוצאיו ומבואיו של הבית. היא ידעה את כל חדריו. היא העדיפה ביותר לבוא אליהם בשעת בין-השמשות. ואמרה ללנורה, שראתה על המדרגות אדם זר ומוזר. לנורה הביאה נר והציצה אל המדרגות, אבל לא ראתה כלום. ובכל זאת עמדה פיליפינה על דעתה, בבטחה ובתוקף, שעמד שם איש במתניה ירוקה והראה לה את החוטם.
וביחוד משך את לבה החדר שמתחת לגג. לשכנים היתה מספרת ששם מקנן ינשוף. ועקב ספוריה אלה התחילו הילדים שבסביבה לירוא את הבית, ואשת היועץ-הממשלתי שדָרה בקומה העליונה, נפחדה גם היא ועזבה את הדירה.
לדירת האינספקטור החדשה לא היה כל פרוזדור, מהמדרגות נכנסו ישר אל חדר לנורה, ששם ישנה ועבדה. אל החדר הזה היה סמוך חדרו של אביה. הבריות היו קוראים אותו עדין בשם אינספקטור, אם כי לא היתה לו כבר כל משרה של אינספקטור.
כל היום היה יושב לפני חלונות סגורים בחדרו הצר אשר אחד מכתליו היה נטוי. כשלנורה היתה מביאה לו פת שחרית או קוראה לו לסעודת הצהרים, שהיתה מחממת במטבח הזעיר, הדומה למזָוה, והגישה אותה אל השלחן בחדרה הפעוט גם הוא, היתה מוצאה את הזקן יושב אל השלחן לפני גל נירות, חשבונות ישנים ומכתבים ישנים ותמיד מסודרים באותו הסדר.
פעם אחת נכנה אליו לנורה לפתע פתאם, בלי לדפוק בדלת, ואז מהר וסגר בחפזון את הארון, תחב את המפתח בכיס חזיתו ונסה להצטחק בבת-צחוק תמימה, עד שנדם לב לנורה בקרבה.
רק עם חשכה היה יוצא החוצה, ובחזרו היה כעין צרור בידו שלקח אותו עמו אל חדרו.
בתחלה היה לב לנורה נוקפה בשעה שהצטרכה ללכת מן הבית. היא היתה מבקשת אז את פיליפינה לשמור את הבית ולא לתת לשום אדם זר להכנס אליו. פיליפינה העמידה בשִדה של לנורה קופסה עם סרטים; היתה מסמיכה כסא אל דלת חדרו של האינספקטור, ולאחר שעיפה לחטט בסרטים ועיניה שבעו לראות את שלל גוניהם, היתה מרכינה את אזנה אל הדלת לשמוע מה עושה הזקן בחדרו.
פעמים היתה שומעת אותו מדבר, כאילו משוחח עם מישהו. הוא דבר בקול של הזהרה ופעמים גם ברֹך וחבה,. אז התחלחלה פיליפינה מאימה ופחד. פעם לחצה את כף יד המנעול למטה ובקשה להכנס ולראות מה שם. אך למורת-רוחה היתה הדלת נעולה במנעול.
אצל גרטרוד היתה עושה מלאכות-יד קטנות ועושה שליחותה בחנות המכֹּלת או אצל האופה. גרטרוד נעשתה יותר ויותר כבדת-תנועה, העליה במדרגות כבדה עליה, ופיליפינה מלאה אצלה כמעט מקומה של משרתת. אולם היא סרבה לעשות את המלאכות העלולות לטנף את שמלותיה. שתקנותה הפחדנית של גרטרוד הרגיזה אותה, והיא אמרה פעם דרך עקיצה: “את גאותנית מאד, וכנראה אין את יכולה לסבול אותי.” גרטרוד הביטה אליה משתאה ולא מצאה כל מענה בפיה.
מדניאל היתה פיליפינה נחבאת, כמעט שמעה את פסיעותיו. אולם בשעה שהיה מרגיש בה, היה מושך בכתפיו. אבל היתה לו הרגשה שלא בלתי-מסוכן הוא לנהוג בה מנהג של זלזול. ונראה לו שמן הראוי הוא לא לסרב לשרותיה הבלתי-מובנים וגם למצוא בהם קורת-רוח.
הוא התגבר פעם על רגש התעוב שלו ונתן לה את ידו, אבל מיד החזירהּ, כי כמדומה לו, לא נגע אף פעם בדבר כה חלקלק, כה צפרדעי כמו ידה. פיליפינה העמידה פנים כאילו לא הרגישה בדבר, אבל אך נכנס דניאל אל חדרו, אמרה לגרטרוד בקולה הגס ובלהבת התופת בעיניה: “אלי! מה רב-חסד הוא דניאל! אכן, רב-חסד מאד. לא לחנם אין בני-אדם יכולים לשאתו. הנה איש רב-חסד!”
ובראותה כי פני גרטרוד התקדרו, הסתובבה בתנועה גלמית על עקבה וקראה כאשה אשר דבוק נכנס אל תוכה: “אוי, גרטרוד! אוי, הצלי קודח! הצלי קודח!”
זו היתה חרדת שוא, הצלי רחש לו במנוחה במרחשת.
ט 🔗
ביום יוני סוער שב דניאל אחר הצהרים מהחזרה האחרונה של “המסע להַרץ”, סר וזעף. החזרות נעשו בגן וירוטֶר. הוא התקוטט עם כל המנגנים, המזמרים והמזמרות.
בבואו אל ככר אבגידיוס עבר אותו פתאם רעד. בהכרח הניח את כפו על עיניו ועמד מלכת. האמין שהוא הולך למות מכליון-נפש אל רעננות-בתולה שחמקה עברה מלפניו עקב רשלנותו.
הוא עלה במדרגות, עבר על פני דירתו וטפס במדרגות האפלות אל דירתו של האינספקטור.
מבטו נפל בחדר הקטן ששם עמדה הכירה ועל הקיר הבהיקו כלי הנחושת. שם ישבה לנורה; בתמכה את מרפקה על אדן החלון ובהניחה את ראשה על כפה, שקעה בהרהוריה במבע של עוז מיוחד. פניה היו פנויים אל המדרון התלול של הגג, אל הפגמים הנושנים, אל הקירות האפורים ואל יציעות-העץ ההרוסים למחצה, תחת חופת הדממה ורבוע השמים המעוננים.
“ערב טוב.” אמר דניאל בעברו מן האפלה אל האפלולית, “מה את עושה שם, לנורה? במה את מהרהרת?”
לנורה התחלחלה. “אח, אתה הוא זה, דניאל? לבסוף הופעת ואתה שואל להרהורי? מיד סקרנות כזו! אם רוצה אתה, נכנס אל חדרי.”
“לא, שבי על מקומך,” השיב, ובנגעו אל כתפה לא נתן לה לקרום, “האם אבא בבית?”
היא נענעה לו בראשה. הוא הקריב אל שלחן המטבח ספסל קטן וצר, שסלק מעליו טחנת-קפה וכברה, וישב הרחק מלנורה עד כמה שאפשר, ואף על פי כן היה המרחק ביניהם כה מצער, כאילו ישבו במרכבה זה מול זו.
“מה מצבך?” שאלה במבוכה וממבטה פג כל חום.
“הלא את יודעת שאני מתופף בתוף נקוב, לנורה,” ואחרי הפסקה הוסיף: “אבל מה עשו הבריות אחת היא, בין שנינו צריך שיהיו הדברים ברורים. האם את נוסעת לפריס?”
היא שתקה והשפילה את ראשה. “אני הייתי יכולה ללכת, שום דבר אינו עומד על דרכי,” אמרה אחר כך מתוך הסוס כלשהו, “אבל אתה הלא רואה אתה איך אני… אני איני כבר כמו שהייתי… קודם הייתי סבורה שאושר נפלא הוא למצוא אדם אשר יהיה לי אמון בו ואשר ישתתף בגורלי. לא הרבה זמן הייתי מפקפקת. אבל אם אסע, איך יתבררו ויתלבנו הדברים? ומה יתברר אם אשאר? אני כבר אמרתי לך לפני זמן-מה: איני מבינה אותך, דניאל. כל מלה ומלה שאתה מדבר על אודות זאת מבעיתה אותי מאד. מה את הרוצה אפוא? מה תהיינה תוצאות הדבר?”
“הזוכרת את, לנורה, את מכתבו האחרון של בנדה? את בעצמך הבאתיו אלי, ואני הייתי כאיש אשר אבדו עשתונותיו. הוא כתב לי אז (כאילו לא ידע דבר על אודות גרטרוד), שלא אסיח את דעתי ממך. הוא כתב שאין לך דבר בעולם כה מיועד כמו שאנו שנינו מיועדים זה לזה. ודאי את זוכרת איך הייתי לאחר שקראתי את המכתב. ועוד קודם לכן, הזוכרת את איך היום החתונה שמת את זר ההדסים על ראשך? אז ידעתי: הכל אבד, הכל חמק עבר. אבל לא, עוד לפני כן כאשר ראיתי אצל העלמה סילביה פוֹן ארפט את גון פניך, את גזרת גופך, שערותיך וידיך! ועוד זמן רב מקודם, כאשר טילת עם בנדה ביער, ואני הלכתי אחריכם, וכה נעים היה לי להתבונן אל הליכתך, אבל אני לא ידעתי זאת.”
“מה שהיה, כבר היה ואינו עוד,” השיבה לנורה בנשימה עצורה ואדמומית עלתה על פניה, ומיד במהירות מחרידה נסתלקה ופנתה מקום לחורון.
“כלום את סבורה שאני הנני איש אשר יֵרגע למחשבה שמה שהיה לא ישוב עוד? כל אדם, לנורה, חיב כלפי אשרו ויוכל להשיגו אם אך יחליט זאת בנפשו. ואם נתן לאשרו כי יתחמק ממנו, הרי יהפוך אותו גורלו לכלב.”
“זהו הדבר שקשה לי להבינו,” אמרה לנורה והביטה אל פניו במבט חפשי ובהיר, “לבי מתכוץ בראותי אותך כה מַשלה נפשך ומתעקש בעקשות מאוסה. הלא אף שנינו לא נוכל לעשות מעשה רשע, דניאל, הלא זה הוא בלתי אפשרי כל עקר. לא כן, דניאל?”
מתוך ההתרגשות התכופף דניאל סמוך יותר אליה. “יודעת את להיכן אני הולך?” שאל וּורידיו הכחולים ברקותיו התנפחו. “הנני להגיד לך. הנני עומד על קרש רקוב המונח על פי תהום. מימיני ומשמאלי פורצים מאותה התהום זאבים צמאי-דם; אחת משתי אלה בידי לעשות: או לקפוץ התהומה או להיות לטרף בפי הזאבים. ואם ברגע זה מרחף באויר יצור כמוך. יצור בעל כנפים כמוך, האם יש עוד מקום לפקפוקים?”
לנורה שלבה ידיה על חזה ועצמה עיניה למחצה.
“אח, לא, דניאל!” אמרה כמחוננת אותו, “אתה מגזים באמת. אתה רואה שחור יותר מדי ולבן יותר מדי. יצור בעל כנפים, אני? היכן הכנפים שלי? והזאבים? כל אלה הבריות פחותי-הערך כלום זאבים הם? אח, לא! וצמאי-דם, חדל לך מזה!”
“אל נא תרמסי לי את רגשי, לנורה!” קרא דניאל בקול נחנק ובהסתערות-תאוה, “אל תרמסי את רגשי, כי בלעדיו אין לי כלום. מן הנמנע כי כה תחשבי, כי כה תרגישי, ברפיון כזה, ברשלנות כזו. קול עליון! קול עליון! התעשתי אפוא! האם אין את שומעת את המיתם יום ולילה? האם את יכולה לומר כי טובים הם, כי רחמנים הם? המסוגלים לראות מישהו שאיפה אל הטוב ואל הנשגב? האם מאמינה את לוּ לאחד מהם? האם לא הרעילו בארסם אף את שמך המתוק? האם קדוש להם דבר מהדברים הקדושים לי ולך? האם יזוזו ממקומם כדי מילימטר אחד למען עזור לי, לך או למישהו אחר במצוקה? האם אין פיותיהם מנובלים בדבות ודברי רכיל? האם אין צחוקך כצנינים בעיניהם? האם אינם מקנאים בי על לחמי בפי, שאני מוצא בזעת אפי, ואת המוסיקה שהיא למעלה מתפיסתם והשנואה עליהם מפני שהיא למעלה מתפיסתם? אילו נִתנה הרשות בידם היו אונסים אותי לסתת אבנים או לנקות ביבין מפני שאינם מוחלים לי את חיי ואת תוכן חיי? ולאלה יאָמר כי אינם זאבים? מוטב שתאמרי לי שאת מתיראה מפניהם, מוטב שתאמרי לי שאינך רוצה להסיתם בך, אבל אל נא תאמרי לי כי רעה נעשֶׂה אם אני קוראה לך אלי, לך עם כנפיך, ואם את באה לקול קריאתי.”
ידיו היו שטוחות לפניה על לוח השלחן ורעדו עד לקצות אצבעותיהן.
“הרעה הזאת, דניאל, מה לה ולאותם האנשים?” לחשה לנורה, “אנו נפשע רק למוסריות העליונה, רק לרגש החובה והכבוד אשר בקרבנו.”
“שקר!” קרא ברעדה, “שקר! הם הם ששננו לך את התורה הזאת. מאות ומאות בשנים נטעו את המוסר הזה בלבך ובלב אמך ואם-אמך. שקר וכזב. בשקר הזה הם תומכים את שלטונם ומגנים על אגודתם. ולעומת זאת אמת הוא מה שממלא את הלב, מה שמביא שמחה, מה שמַנחני קדימה. אמת היא מצות הטבע ועשיתה. אמת ברגשותיך, בחורה, ברגשותיך הכפותים, בדמך וב’הן' אשר תשמעי מתוך חלומותיך. אמנם אני יודע וָעֵד כי השקר נחוץ להם, הואיל והכרח להם להיות מאוגדים, הכרח להם להיות לכַת, אלולא כך הם אין ואפס. אולם אני רק אמת אחת היא לי, על קרשי אשר על פני התהום רק אמת אחת.”
“אֲמִתְּךָ,” אמרה לנורה, “לך היא אבל לא לי.”
“לא, לנורה? לא אֲמִתֵּך? אם כן למה זה אשחית דברי לפניך? אם כל שאר הדברים אך טעות ומרמה, אבל ברור לי כמו שברור לי מאור עיני כי אמתי גם אמתך היא.”
“האם תוכל להתקומם לכל העולם כלו,” נפלטה קריאה מתוך חזה הנפחד של לנורה, “הלא גם אתה מִדָרֵי העולם הזה אתה.”
“אמנם, בכל העולם רוצה אני להלחם,” השיב, “זאת היא החלטתי. אני משלם לו במטבעותיו הוא. כשם שהוא עומד נגדי, כך עומד אני נגדו. אין אני בעל פשרות, אין אני תגרן, אין אני מבקש נדבות. אני חי לפי חוקי אני, במקום שלאחרים יש צורך, או התר או אִסור, שם יש לי הכרח. מי שאינו מבין זאת, אין ביני ובינו ולא כלום.”
ההעזה שבדבריו הפחידה אותה, ובכל זאת זעו בקרבה מעין גיל וגאוה, והתעוררה בה התשוקה לחיות בעבורו, להיות יחד עמו, אם הוא מתקומם לשלטון העומד להשמידו, הריהו עושה זאת לשמָה, בגללה, ועל כן אינה רשאית להתחמק ממנו. מה שהרגיע אותה באופן מפליא ויחד עם זאת רִפּה את כח התנגדותה ומשך אותה בכח אחריו, הרי זו היתה האש והבטחה שברצונו וברגשו.
אבל אז נפגשו עיניהם, וכל אחד קרא מתוך עיני חברו את השם גרטרוד.
גרטרוד עמדה ביניהם חיה; כל אשר דברו יצא מאת גרטרוד וחזר אליה. שלא היה בדעתו של דניאל לגרש את אשתו, שהדבר לא היה יכול לעלות על לבו, את זאת ידעה לנורה. ילד עתיד להולד, היתכן לגרש את האם? איך אפשר, בתנאים החמריים הקשים, לעזוב את האם ואת הילד לאנחות ולעוני. דניאל לא היה מסוגל לכך, את זאת ידעה לנורה.
אולם עם זאת היא גם ידעה (כי יותר מדי הכירה את אחותה כדי שתדע זאת) שפרידת דניאל ממנה, פרושה להמית את גרטרוד. היא גם ידעה, נוסף לזאת, שדניאל חשב שהוא קשור אל גרטרוד קשרי-נשואים בל ינותקו, לא רק מדעתו את אפיה של גרטרוד אלא גם מפני שבנשואיו עם גרטרוד היה משהו בלתי-תלוי בתאוות, בכונות והחלטות, משהו שכובל אפילו באיבה ומרתק ביאוש.
את כל זאת ידעה, וידעה שדניאל יודע זאת. וכשהסיקה מדבריו וממהלך-רוחו את המסקנה האפשרית היחידה, הרי ידעה ברור את מה שהוא מבקש ממנה.
הוא בקש ממנה כי תקריב את עצמה. לא היה בזה עוד שום ספק.
אבל איך קריב את עצמה? הבחשאי? האם יצמח להם מזה אושר? בהסכמת גרטרוד? התוכל גרטרוד לשאת זאת, גם אם תהיה נדיבת-לב כקדושה? אי הדרך? איזה הדרך לא ישכנו בו מבוכה, פחד וכליה?
השחה את פניה וכסתה אותם בידיה. זמן רב ישבה ככה. ובחוץ מעל לגגות ירדו הדמדומים.
פתאם הזדקפה, שלחה אליו את ידה, הצטחקה בדמעות בעיניה ואמרה מתוך נסיון אחרון להשתמט מהאיום, מתוך רגש לוהט ובתשוקה ובליצנות מזעזעת:
“אחא חביב!..”
הוא נענע בתוגה את ראשו, אבל לקח את ידה והחזיקה בתוך בין שתי ידיו.
פתאם חשכו פניה כמראה נוף עם בוא הלילה. מבטה שהסתלק הצדה ראה עצי גן גדול, ראה אשה מכוערה וחולה מאחורי משׂוּכה, ושתי ילדות קטנות שפחדו והתבוננו אל השמש השוקעת מתוך אימת-העתיד.
כעין רחש הרעיד אותה ואת דניאל. על המפתן עמדה פיליפינה שימלויס. עיניה נוצצו כעוֹרוֹ של שרץ שצף ועולה מתוך הבִּצה.
דניאל ירד אל דירתו.
י 🔗
האולם העשוי סגנון רוקוקו, בארמונו של אופנברג, היה נעול תשע שנים בפני כל אספה חגיגית. בין מזכירה של הגברת האלופה ובין מזכירו של האלוף ברומא היתה חליפת-מכתבים ממושכה, כדי לקבל מזה האחרון רשיון להשתמש באולם.
האכזבה מיצירתו של נוטהפט היתה כללית. אנשי החברה השתעממו, וחובבי המוסיקה שהוזמנו על פי המלצה לא התענגו גם הם ביותר, התענוג היחידי היה לראות את הקומפוניסט מנצח. למראה החבר המפזז, המכרכר והמפרפר התגלגל יועץ הקונסיסטוריה צלנר מצחוק.
הגרף הזקן שלֵים-נוֹטהים, שלא רק איבה יתרה נודעה ממנו לספרות הפורנוגרפית, כי אם גם שתה אחרי כל סעודת צהרים רבע ליטר של צרי-החיים אשר לרופא רוזא, הודיע שתרבוכת הקולות של המנגנים בסוכות הירידים היא גלוי אמנותי לעומת מנגינת-חתולים זו. ראש מועצת שופטי המחוז אמר בגלוי שזהו קשר נגד הטעם הטוב.
הדברים הללו נאמרו בירכתי האולם; כדי שלא להעליב את הגברת האלופה, פזרו כלם מחיאות-כפית ביד רחבה. אחר כך ישבו השומעים והמשתתפים מאוחדים מסביב לשלחן ענקי בחצי-גורן לסעודה.
הגרף שלים-נוֹטהים ישב ליד האלופה ושאל אותה על אודות אישיות שונות מעולם האמנות. הוא שאל מי היא הגברת המענינת בפנים עצובים שיושבת ליד המַיוֹר בֶּלמַן? זוהי אשת הקומפוניסט. אשתו? לגמרי לא רעת מראה אשה זו. עם אשה כזו אפשר באמת לראות חיים. ומי היא אותה אשה שם בין הרולד הזקן ובין הצרפתי? יצור נחמד; עיניה כעין הים הליגוּרי, וידים ענוגות כידי נסיכה. היא אחותה של האשה. אחותה? אַי, לעזאזל, משפחה נהדרה, הראויה באמת לתמיכה.
על הכוסות נאמו נאומים. בעל בית-החרושת אֶהרנרַיך שתה לחיי יוצר “המסע להַרץ”; הגרף – לחיי הנשים הנוכחות.
רושם קשה עשה על המסובים האדון גרוביוס. הוא ישב בין חברי אגודת המזמרים, שהשתתפו במקהלת הקונצרט, והם התבישו בו, כי התנהג שלא כהוגן.
בידו עלה להרים כסיה שאבדה ללנורה ולתתה בכיסו. אולי מטעם זה היה כה שואן בחדותו. הוא זרק אל העלמה בָּריני שקד שלקח מעל טִיריֵן השלחן. הוא העביר את מבטיו על פני נברשות הגביש ועל הכתבים המקושטים במסגרות-זהב, ולא עיף לשבח ולפאר את הזוהר והעושר של הבית, כאילו הוא גופו היה אחד מבני הבית. הרים את כוס היין והביע את התפעלותו על הגון ועל הריח של היין, כאילו ידע את היינות שבבית משכבר הימים.
ואז קרה שבתנועת יד מהירה דחף את צלחתו ועל פני חזיתו הלבנה השתפכה שלולית של רוטב-צלי חום. הוא נדם. שקע בתוך הרהוריו. טבל את המפיה במים ושפשף ושפשף. הלַקיים צחקו בצחוק כבוש. הוא רִכֵּס את מעילו ודמה לחלון-ראוה באישון לילה.
עוד תופעה אחת נתגלתה לעיני הלקיים הליצנים. הם ראו שהמנצח נוֹטהפט ישב אל השלחן רק בגרבים לבד. נעלי-הלכה החדשות כה לחצו את רגליו, עד שלא פקפק הרבה והשתחרר מהן בשעת הסעודה וכה עמדו בהפקרות אחת מימינו ואת משמאלו. בשעה שהלקיים היו עוברים ושולחים מבט מתחת לכסא, היו קופצים בכעס את פיהם, כדי שלא יפרצו בצחוק.
העברה הגדולה הזו על הלכות דרך-ארץ לא נעלמה גם מעניני השכנים. אנשים התעלו באגרוף, הצטחקו, משכו בכתפים, נענעו בראשים. הואיל ובשעה שכל המסובים קמו ממקומותיהם, לא טרח דניאל טרחה כלשהי להסתיר מעיניהם את יחופו, ובלי להשגיח בהם נתן שוב את רגליו בסַדי הלכה שלו, הוא הפסיד בעיני הבריות, הפסיד לחלוטין.
הידיעה על המאורע הזה היוצא מן הכלל פשטה למחרת היום ההוא בכל הבתים מקושטה בקשוטי-חן, וחדרה ממרומי החברה עד לחוגי שפל המדרגה, ובכל מקום עוררה רעם של צחוק. אף אחד לא ידע לאמר מלה על אודות הסימפוניה עצמה, ולעומת זאת ידע כל אחד לספר את המאורע בנעלי-הלכּה לפרטי פרטיו.
יא 🔗
בדרך שובו הביתה, הלך דניאל עם לנורה. גרטרוד הלכה עם האדון ריביר, במרחק-מה אחריהם, כי לא יכלה ללכת אלא לאט לאט.
“איך הרגשת את עצמך, לנורה?” שאל דניאל, “אם לא היתה לך ההרגשה כאילו היית בחג המתים?”
“אהובי”, לחשה, והלכה הלאה.
ואחרי עברם זמן-מה בדומיה, באו אל מבוי צר. אז חשה לנורה שלא תוכל שאת עוד את שאלות-האֵלם של דניאל. היא היטיבה להדק את הסודר מסביב ללחייה, ולחשה:
“תן לי שהות. אל תדחק את השעה. תן לי שהות.”
“לולא נתתי לך שהות, לִבָּתי היקרה, לא הייתי ראוי לרגע זה.”
“לא אוכל, לא אוכל!” פרצה מפיה קריאה נואשה. עוד תקוה אחת יחידה היתה לה, נצנוץ אחרון של תקוה, וכל נפשה נכספה וכלתה אל נצנוץ זה. אולם עליה היה לפעול בדממה.
דניאל בעמדו עם גרטרוד בחדר-האוכל, ראה שהמסכה של צינגרלה מקושטה בזלזלי ורדים. בין העלים הרכים בצבצו פקעים, כעין פנסים אדומים וזעירים נשתלו מעל גבס הלבן.
“מי עשה זאת?” שאל.
“לנורה היתה כאן ביום. היא עשתה זאת,” השיבה גרטרוד.
מבטו הלוהט היה צמוד אל המסכה בשעה שגרטרוד חבקה אותו ובשפע רגשותיה קראה:
“אח, דניאל! מה נפלאה היא יצירתך! מה נפלאה!”
“האמנם?” האמנם מצאה חן בעיניך? הרי זה משמח אותי מאד." השיב בקול יבש.
“הבריות אינם מבינים זאת,” הוסיפה בקול נמוך והסמיקה, “רק אני יודעת זאת, רק אני לבדי, מפני שהיא קניני.”
ביום השני הניח את הפרטיטורה של “המסע להַרץ” בתוך ארגז גדול וישן. הרי זה היה דומה לקבורת מת.
יב 🔗
בסמטות האפלות והמתפתלות אשר מחוץ לחומת העיר עמדו בתים קטנים מסומנים במספרים גדולים, ועם פנסים מגוונים. הם מלאים ריח תפל של רקבון, ועשויים תאים קטנים הרוסים למחצה ומקושטים בצמצום. מבעד לתריסים המוגפים היו בוקעים מדי לילה קולות צחוק חודרים ואת המבקרים שם פוגשות מפלצות ערומות למחצה ומישבות אותם על ספות וכסאות מצופים בפלוסין אדומים עד לזועה.
האזרח מכנה את הצריפים הללו “מערות הפריצות”, ומהרהר בין יום ששי ובין יום ראשון לשבוע מתוך אימת תשוקה על דַירותיהן נפוחות-הגוף או הצנומות, בעלות העינים הנוגות או מעורפלות-השכרון.
שמה הרים האדון גרוביוס פעמיו. הואיל והיה מחבק אך צל בשעה שדמיונו המלוהט בכל רעלי העולם ומציר לנגד עיניו גוף אדם ידוע, הרי הלך לקנות לו בשר אדם.
לאחר שסיֵּר ששה מהבתים האלה, בזה אחר זה, שקדמו שם את פניו בשמחה ולווּהו בקללות גסות, מצא סוף סוף את מבוקשו, יצור אשר לא מלפני שנים רבות נשרף מתוכו, ששמר עדין צלם אדם, ואשר בהליכותיו ובקלסתר פניו אינו מטשטש את האילוסיה של האדם, בשעה שזה החליט לראות מה שהוא רוצה לראות ולשכוח מה שהוא רוצה לשכוח.
שמה היה לֶנָה. צליל מתוק למציאות חמודה! הוא הלך אחריה בעזבה את חוג חברותיה לעלות אל תאה העלוב אשר מתחת לגג. הוא צלצל במטבעות וצוה שהריבה תתלבש בשמלת חוץ, תחבוש לראשה מגבעת צנועה ותשים צעיף על פניה הצבועים. אחר כך נגש אליה, פנה אליה בדברים בנמוס רב ונשק לה בידה. עוד לא היתה גברת בעולם שנהג בה מנהג של דרך-ארץ ואבירות כמו בריבה הזאת.
הנערה נבהלה וברחה, צריך היה ללמדה דרך-ארץ. בעלת-הבית היא אשר נתנה לה לקח טוב, כי האדון גרוביוס צלצל במטבעותיו.
“אל נא באפך. אדוני,” אמרה האשה, “אנו איננו רגילות לדקות כזו.”
הוא חזר ובא שנית. את לנה אִלפו בינה. לאט לאט התרגלה אל תפקידה.
“אם אֹמר בהתגלות-לב,” אמר אל לנה, “אין אני רגיל ומנוסה בדרכי האהבה. הייתי יותר מדי גא לבלי להשתחוות לפני אלילת האהבה. הנקבה היא נקבה והזכר הוא זכר. והם משקרים זה לזה, באמרם שכל נקבה היא נקבה ממין מיוחד, וכל זכר הוא ממין מיוחד. טמטום המח!”
הריבה הצטחקה.
הוא התהלך בחדר הלוך ושוב. הוא לא יכול לפסוע אלא שלש פסיעות אילך ואילך. הוא נזכר במבע פני לנורה, בשעה שנגנו את הסימפוניה, שהתבונן אליה בצמאון מתוך מארבו. בערה בו חמתו. “הן לא יעלה על דעתך לקרוא רעות-רוח דילטנטית זו בשם קדמה,” צוח, “הרי זו אונאת רבים. באמנות בכלל אין קדמה, כשם שאין קדמה במהלך הכוכבים. הסכיתי ושמעי!”
והוא שאג את הפתיחה השַׂגיאה ל-Sonata quasi una fantasia אשר למוצרט. “דא-דאדא-דא-דאדאא! היש מקום כאן להתקדמות? אל נא תטי אוזן, מלאכי, לפטפוטי ההבל, היי נאמנה לעצמך. הוא הרעילך באמצעים נרקוטיים. בלבך התמים נעשו עליונים למטה ותחתונים למעלה. אנא הסתכלי בי! כלום מתיראה את מפני? אני אעשה בגללך כל מה שיש בכחותי, הבי לי את ידך. דברי נא עמי.”
הזונה הוכרחה להושיט לו את זרועה מתוך תשוקה אליו והוא ישב סמוך אצלה בתנועה מתונה מתוך יראת-הכבוד, אחר כך הוציא את המכבנת מתוך מגבעתה, וברוך הניח את המגבעת הצדה, והיא היתה צריכה לסמוך את ראשה על כתפו."
יג 🔗
“מחאי, מחאי כפים! אבא יקנה נעלים!” אגב פזום מפזמון העממי הזה, נכנסה פיליפינה אל חדר-האוכל של גרטרוד. דניאל לא היה בבית.
“הא לך!” אמרה וזרקה צרור חוטים עלה שלחן.
גרטרוד נענתה להפצרותיה ודברו זו לזו בלשון “את”. “הלא אנו הננו קרובות-משפחה לכאורה,” הוכיחה פיליפינה.
גרטרוד פחדה מפיליפינה, אבל נבצר ממנה להשתמט מהשתדלויותיה המוגזמות לשמש אותה. מה שלא הרגישה בפני שום אדם, הרגישה בפני פיליפינה: בושה בהריונה.
ואמנם פיליפינה מצאה שיש משהו מהפריצות בהריונה של גרטרוד, ובדברה עמה היתה תמיד מביטה בחלל האויר.
“לא, עד כמה אין הבריות יודעים בושת,” פתחה פיליפינה ואמרה אחרי שהשתטחה על כסא, “המשרת בחנות שאל אותי, האמת הדבר שבין דניאל ולנורה אין היחסים פשוטים. איזו חוצפה! אבל נתתי לו בעד זה מנה אחת אפים.”
המחט בין אצבעותיה של גרטרוד חדלה מעבוד. זאת לא הפעם הראשונה שפיליפינה התירה לעצמה רמזים מסוג זה. פעם באה ולחשה לה שדניאל הוא אצל לנורה למעלה, ופעם הביעה בחנף דברי רחמים על לנורה: פני המסכנה כה נפלו, ויש שספרה מה שסח פלוני ופטפט אלמוני. או שהעמידה פנים של נערה חסודה הדואגת למוסריות, ואומרת שאין צורך לזלזל בדעת הבריות.
המלה “הבריות” תמיד בפיה, והיא הלא יודעת מה תמה וחפה מכל עברה היא לנורה, ומה אוהב דניאל את אשתו, אבל הבריות, הבריות! וגם מן הנמנע לנקר עיני אדם שבא בשאלות הנשמעות לשני פנים, כי אז לא היו נשארים פקחים בעיר.
התלתלים על מצחה של פיליפינה הגיעו לידי אורך בלתי-רגיל, כסו את המצח והגיעו כמעט עד לשמורות העינים. עקב זאת הפיק מבטה, שבו התבוננה אל גרטרוד, כעין מזמת-ערמה רעה. גם היא גופה אינה כה בטוחה בבעלה – עברה מחשבה במחה, ובתנועה בלתי זריזה, בפשוק רגלים של פריצות התישבה על הכסא ישיבה מרווחה.
“כסבורה אנכי שדניאל זה צריך להתנהג ביתר זהירות,” הוסיפה לדבר בקולה הנוקב, “שעות רצופות עומדים הם יחד. כל טובה לא תצמח מזה. לא תצמח כל טובה, אומרת אני לך. ותמיד אורבים הם זה לזה. הוא – לה והיא – לו, סוף סוף צריכה את לדעת זאת. כשהם נתפשים ביחידות, הרי הם נרתעים זה מזה כאיל נתפשו בעברה. זה שבועים נמשך המצב הזה יום יום, כלום מן הנמוס הוא? אין את צריכה להרשות זאת, גרטרוד,” סימה את דבריה, בנסתה נסיון מכוער להעמיד פנים עגבניים-נוגים. אחר כך השפילה עיניה ופניה הפיקו תום.
לגרטרוד נעשה קר בחזה. אמונה בדניאל היה מוצק, אבל דברי הרעל שללו ממנה את צהילות הדעת והמנוחה. וכמה מכאיב היה עצם הדבר, שאפשר היה לדבר ככה על גרטרוד ועל לנורה ושהיא לא מצאה מלים בפיה למנוע את הדבורים האלה, מפני בטחון אמונה ומפני שָׂנְאה דברי לשון-הרע.
וכמה שטחית היתה כל סתירה וכמה חלשה היתה כל התנגדות! כלום יכלה להראות על אפיו המיוחד של דניאל כדי לסתום פיות דוברי רע. כלום חיב הוא לִתן את הדין לפיליפינה זו? בת-צחוק של בוז החליקה ועברה על פניה.
ובכל זאת למה כה יכאב לבה? האם התחילה מכירה שמעט מאד אהבה נתן לה?
בלי משים נפל במטה על מסכת הגבס שעדין היתה מקושטה בזלזלי הורדים שנבלו כבר. קמה והסירה את הזר הקטן. ידה רעדה תוך כדי כך, כאילו עשתה מעשה רע.
“לכי לך, פיליפינה! אין לי צורך בך עוד.”
- “אי, באמת, השעה כבר מאוחרת. עלי ללכת,” צוחה פיליפינה,
- את אל נא תעצבי אל לבך, גרטרוד," הרגיעה אותה, “ואל נא תתאונני עלי לפני בעלך. הוא יהרגני. אם תתאונני, תבוא עליך צרה, האמיני לי. אמנם אני טפשה הנני ואיני יכולה לשמור לשוני. ליל מנוחה.”
בדיקנות מצחיקה יִשרה על עצמה את שמלתה ויצאה. על המדרגות שוב התחילה לשיר: “מחאי, מחאי כפים, אבא יקנה נעלים.”
יד 🔗
בשעה שדניאל שב הביתה היתה כבר השעה מאוחרת. ובכל זאת ישב בחדרו לפני מנורתו וקרא בספרו של י’ן פול “טיטן”.
אחרי שעה קלה השתחררו מחשבותיו מהספר וזרמו בערוצן שלהן. קם, נגש אל הפסנתר, הרים את המכסה ופתח חרישית באקורד. הקשיב בעינים עצומות. נדמה לו כי מישהו קורא לו. הלילה היה שחון, הדממה מפחידה.
שוב אותו אקורד. צלילי פעמונים מעולם המתים. ובשעה שהם פורצים רכים אל עָל, דרך ערפל ירוק-אפור, וכל צליל שולח מלפניו את עדת משרתיו כשביבי-אש הפורצים מתוך רַקֶטה, והמתאימים נפגשים יחד, והזרים נרתעים אחורנית,ובמרומי גובה שאין להשיגם עברה, מחרידה בצלילותה אבל רחוקה כחזון השלמות שמופיעה לעיני ההולך למות, מלודית האהבה, מלודית לנורה…
כן, קרא לו מישהו; אבל מאיזו פנה מפנות העולם? האם אשתו? הרחוקה, הקודרה, המצַפה? הוא הפיל את מכסה הפסנתר, באופן שהד המולת הנפילה חזר מצריח בית-התפלה דרך החלון הפתוח.
הוא כבה את המנורה, נכנס בחושך אל חדר-המטות והתפשט לאור הירח. קצות הוילון היו מקושטים בזר של פיפין שחור, שצלו הצטיר על הרצפה כעין שבילים מתפתלים ללא כל מטרה. כל הקוים הרבים הללו לא היו לכאורה מחוברים אלא מקו אחד.
הוא שכב במטה וללבו התחיל פתאם דופק. פתאם נודע לו, אף על פי שלא הביט אליה, שגרטרוד אינה ישנה, ושהיא שוכבת כמוהו על גבה ומביטה כלפי מעלה, אל החלל הריק.
“גרטרוד!” קרא.
מתוך רשרושו הקל של הכר הבין שהיא הפנתה אליו את פניה.
“השומעת את אותי?”
“כן, דניאל.”
“את מחויבה לעוץ לי עצה. את מחויבה לעזרני. היי נא לעזר לי ולאחותך, וָלא – מי יודע מה שיקרֵנו.”
הוא הפסיק כדי לשמוע, אך כל רחש לא נשמע.
“אפשר לשתוק זמן רב מתוך זהירות.” הוסף לדבר, “אבל אם השתיקה נמשכת זמן יותר מדי, רק שקר וכחש יולדו ממנה. אבל מה בצע בהתגלות-לב אם על ידי כך אתה תוקע סכין בלב אדם, למען פַּנות לעצמך דרך? מה תועלת להתוַדות אם השני לא יבין לך? שנים כבר זבים דם, היש צורך כי גם השלישי דמו יהא שותת, ובלבד שהדברים יאָמרו? גם בלעדי זאת ידובר הרבה. דברים נוראים, ללא-בושת, אשר מפניהם ינדף ליל התמימות של התחושות! האם מן ההכרח שדמו של אדם יהא שותת עד תמציתו, אם הוברר לו שאותו דבר אשר הוא מתקומם לו אינו כלל מהחוקים הנצחיים, ואיך אוכל אני, רמה ותולעה, לפגוע בחוקים הנצחיים? לא, אלה הן מצווֹת בני-אדם שאין להן קבע והן עלולות לחלוף ולהבטל – התשמעיני, גרטרוד?”
כקול צפור בא ממרחקים, נשמע “כן”.
“אבל עתה אין בכחי עוד לשתק. בלעדיך דרכי נפסקת. איני רוצה לדבר לפניך גבוהה גבוהה, לדבר לפניך על תעצומות אהבתי ושאחרת היא מן הנמנעות. אפשר שתמיד יש מקום לשנות, אם להתחיל בעוד עת. אבל איך יוכל אדם לדעת את עתו? והאהבה? רבות ושונות הן למיניהן. כל בזוי-אדם כך יכנה ליצריו השפלים. עד עתה לא ידעתי תאוה כזו, אשר האשה תהיה חיבת בה. אתה היא תפשה אותי, תְּפָשתני כלי. השליתי את נפשי שאוכל להציל ממנה את עצמי ואותך. עמל שוא! בקרבי, גרטרוד, אש בוערה, אני נשרף, איני עוד מה שהייתי, כלי שֻניתי, ואם לא ימהר לבוא עזרי, אלך לאבדון.”
זמן רב היתה בחדר דממת-מות. הוא הוסיף עוד לדבר:
“אבל מה עצה אשר תנתן לי? מוזר הדבר, מאז קרה הדבר, יודע אני מה מקשר את שנינו, אותי ואותך. בינינו נטויים חוטים, והיד אשר תגע בהם יבוש תיבש, כמו שכתוב בספרי הקודש. יש בזה תעלומה, תעלומת קודש, אשר אם אָפֵר אותה והייתי כמחנק לא רק את הילד אשר בבטנך כי אם גם את כל הזמירות אשר טרם נולדו בחזי. בחיי כל גבר מזדמנת אשה שבה נולדת בשבילו מחדש אֵם אשר הוא קשור אליה בטבורו סמוי מן העין, וכלפי האשה הזאת, אהבתו אם קטנה או גדולה, אפילו שנאתו, אדישותו נעשית לצל עובר. ויש עוד אשה, יצירתי, פרי חלומותי, היא צלמי, בדמי חוללתיה, היא היתה ספונה טמונה בקרבי כזרע בתוך הנִצן, והיא תהיה בהכרח לי, אחרי התגלותה, או שאמות מבדידות וגעגועים.”
האיש שאינו יודע לכבוש את יצרו לחץ את ראשו אל הכר ונאנח:
“היא מן ההכרח שתהיה לי וָלא – לא אקום לעולם ממטתי. אבל אם אשטה מעליך ואעבור לדרכי אקרא כמו פויסט: ‘טוב לי שלא נוצרתי משנוצרתי!’”
גרטורד לא השמיעה כל הברה. רגע אחרי רגע עבר, ודניאל בהרגעו לאט לאט, הקשיב אל חלל החדר, ודומית אשתו מלאה את נפשו פחד. התרומם וישב. הירח נעלם ובחדר ימש חושך. דניאל גשש ומצא גפרורים והדליק נר. הוא התכופף עם הנר הבוער אל פני גרטרוד. היא היתה חורת כמו מתה. בעינים פקוחות לרוחה הביטה למעלה.
“כבה את הנר, דניאל,” לחשה, “אני צריכה לאמר לך דבר.”
הוא נשב על הנר והעמיד אותה הפמוט על השלחן.
“תן לי את ידך, דניאל?”
הוא בקש את כפה, תפש אותה, קרה כקרח, והניחה על חזהו.
“האוכל להשאר אצלך, דניאל? התאבה לסבול אותי בביתך?”
“אם אסבול, גרטרוד? מה פֵּרוש, אם אסבול?” שאל בקול חנוק, “את אשתי, אשר קדשתיך לי באמונה,” הוסיף בתוך שזָכר זֵכר מטושטש מדברי שניה.
“אם כן רצוני להיות אמך שנתחדשה באשתך, כרצונך.”
“איך, גרטרוד, איך?”
“אני רוצה לעזור לכם, לך וללנורה. לי אל נא תדאגו. תנו נא לי רק לשבת עמכם.”
“נקל להגיד זאת, אבל קשה לעשות,” הוא התקרב ונלחץ אליה, סגר אותה בין זרועותיו והתחיל מתיפח פתאם בגעיה.
“קשה. כן, קשה הדבר. אסור כי דמך יזל עד תמציתו בגללי.”
ראשו היה מונח על חזה. הוא פרפר בעוית עד עלות עמוד השחר.
אז פרצה פתאם צעקה מפי גרטרוד:
“הלא גם אני אדם הנני!”
וכאשר לפתו אותה זרועותיו בכח, מלמלה:
אמנם קשה הדבר, אבל הרָגע, דניאל, הרגע!"
טו 🔗
לרוקח פלאום נעשה צרה מקום בדירתו, הוא בקש לו דירה נוחה יותר לחפצו, ולבסוף בחר לו בביתו של שימלויס, שעמד למכירה. בית-המרקחת נשאר לפי שעה במקומו הקודם וגם חנותו של שימלויס נשארה במקומה. הרוקח, בתורת בעל-הבית, רצה לתפוש את הקומה הראשונה והשניה; בני ביתו היו מרובים.
פעם אחת ביום אבגוסט בהיר יצאו הרוקח ומוכר-הספרים ממשרד הנוטריון ריבזם ששם נהלו משא ומתן על אודות המשכנתא. מעל לעיר זרחו שמים טהורים מעבים, אשר לתכלתם היה כבר גון ערבית.
פני הרוקח היו פני איש אשר עזב את כל צרותיו וטרדותיו מאחרי גבו, והוא שמח על חוסר-הדאגה. יסון פיליפ שימלויס, להפך, הלך קודם. פניו היו כפני איש אשר נהפך עליו הגלגל. על בגדו היה נוצץ רבב שומן. רבב זה העיד על אי-נעימויות ביתיות; הוא העיד שליסון פיליפ אשה אשר זה חדשים היא שוכבת חולה, בלי שיוכל רופא לעמוד על טיב מחלתה. יסון פיליפ התמרמר על אשתו, על מחלתה, על הרופאים ועל המבוכה והבלבול המתרבים בתנאי חייו.
בעברם על פני ככר אבגידיוס הקדוש, הצליף על הבית שבו דר דניאל מבט מפיק משטמה ללא גבול. אך לא אמר דבר, רק קפץ את פיו והשפיל ראשו. בו בזמן הרגיש ברבב השומן ורטן בכעס. “אלך עמו, אדוני הרוקח, ואקח בקבוק קטן עם בנזין,” אמר אל הרוקח שלא מרצונו ברוח נמוכה כדַבר עני שפל-ברך לפני עשירים.
“מוטב, מוטב,” החזיר הרוקח, “יבוא נא עמי,” והוא הִשיב רוח בפיו מפני שהיה חם מאד, “שלום! שלום!” קרא פתאם בהניפו ידו, “מה חפצו כאן?”
הקריאה הזו היתה מכוונה כלפי האדון גרוביוס, שעמד לפני הבאר עם פסל האיש בעל שתי האַוָזות שקוע בהרהוריו באופן מוזר.
“הנני עבדכם, רבותי!” החזיר האדון גרוביוס.
“רואה אני שיש עוד מאנשי המקום שלומדים לדעת את יצירות האמנות שבמקומנו,” לגלג הרוקח ועמד מלכת. גם יסון פיליפ עמד והתבונן ברוח פזורה אל איש הברונזה עם האוזותים. בקרוּב מקום שחקו ילדים בכדור; בראותם את שלשת האנשים עומדים לפני הבאר, הפסיקו את המשחק והתיצבו מחיכים מסביבם, כאילו היה כאן חדוש מפליא.
“אין אנו יודעים כלל את כל האוצרות שברשותנו,” אמר האדון גרוביוס.
“ודאי, ודאי,” נענע לו הרוקח בראשו.
“ואני עומד כאן ומהרהר על חשיבותה של קבוצה זו,” המשיך האדון גרוביוס, “יש כאן משהו מוסיקלי במוטיב הזה; אין להכחיש, שיש כאן משהו מוסיקלי.”
“ודאי, ודאי,” חזר הרוקח, ואחרי הפסקה קלה הוסיף משתאה: “הא כיצד ‘משהו מוסיקלי’?”
“בדיוק גמור מוסיקלי?” רטן יסון פיליפ, אשר מהמלה מוסיקה עצמה חלשה דעתו.
“כן, דבר זה צריך עיון רב,” אמר האדון גרוביוס, ובכח רב כל כך משך באזנו של הנער שהתרוצץ לידו, עד שזה פרץ בקול יבבה.
יסון פיליפ, לאחר שזרק שנית מבט זועם כלפי הפסל, פרץ פתאם בצחוק. “עכשו אני מבין,”גמגם אגב שעול, “אדוני גרוביוס היקר, הוא ערום כשועל, גדולים חקרי לבו!”
“מה הרמזים הללו?” שאל הרוקח במבוכה, כי הוא חשש שמא אליו מכוון הצחוק הזה.
“נַא, כלום אין אדוני רואה? כלום אינו מבין?” שאל יסון פיליפ בקול חנוק ובפנים אדומים כתולע, “את שתי האוזות? המוסיקליות ושתי האוזות? כלום עדין לא אוֹרוּ עיניו?”
“אף כמלוא נימה,” השיב הרוקח והשתדל למצוא נמוק כדי להשתתף עמהם בצחוק.
אולם גרוביוס הבין. הוא זקף את אצבע שמאלו כלפי מעלה ופרץ גם הוא בנהמת צחוק, תפש את הרוקח בזרועו, ובהפסקה בין שני רעמי צחוק געה: “נפלא! תחת כל זרוע אוזה! לא יסולא בפז! אדוני שימלויס, זכותו של חדוד זה תעמוד לך גם בעולם הבא; שפתים ישק!”
לבסוף הוברר גם לרוקח הקשר שבין שני הדברים, טפח על שוקיו וקרא: “יקחני הרוח, אם אין זה החדוד הטוב ביותר מכל אלה ששמעתי בחיי.”
יסון פיליפ נרגע שוב. הוא פכר את ידיו על בטנו ואמר בנשימה כבדה: “מי מלל לנו שאיש האוזותים יתהלך בתוכנו חי וקים?”
“כן, מי מלל לנו זאת,:” הסכים האדון גרוביוס, “הנה רעיון גאוני! אנו מחליטים בפשטות: בעל האוזותים! יפה כחנו להחליט, כי על פי בית-דין שלשה תקום כל החלטה. כי כה יאמר משל קדמוני: tres fasciunt collegium.”
“ואלה,” גמגם יסון פיליפ כשהוא מצביע על פסל הבאר ודמעות צחוק מתגלגלות על לחייו העגולות, “גם אלה שלשה, גם אלה!”
“גם אלה, גם אלה, אמנם נכון הדבר!” מתגלגל האדון גרוביוס בצחוק.
“קמיצת טבק, רבותי!” הציע הרוקח בהוציאו את קופסת הטבק שלו.
“לא, לכבוד ההלצה אני מחויב להצית סיגרטה,” אמר יסון פיליפ כשהוא מגהק.
“נכבד את המאורע בכוס סַלבטור,” הציע גרוביוס.
השנים הסכימו, ושלשת חברי בית-הדין פסעו על פני הככר, ומפעם לפעם היתה אוחזתם שוב עוית של צחוק והיו עומדים מלכת, עד שנכנסו אל בית-היין בגרונות יבשים.
אולי פני משחקם של צללי הערב היה זה או אולי האצלה רוחנית, מכל מקום האיש שעמד גא על פני הבאר נראה כמביט אחריהם מבעד לסורג, עצוב ומשתאה והילדים המשחקים שם שכחו במהרה את המקרה המבדח.
פיליפיניה מבעירה אש 🔗
א 🔗
כמו באותם הימים, שזכרו אותם לא ברצון, חדלו דניאל ולנורה לדבר יחד. לפעמים קרובות היו עוברים במדרגות איש על פני רעהו בתנועת-ראש קלה לבד, ובבוא לנורה אל אחותה, היה דניאל מסתלק דומם מן החדר.
פעם באה, בשעה שגרטרוד לא היתה בבית. דניאל נאלם, ולנורה גם היא לא יכלה לאמר דבר של טעם. לא יכול שאת את מראָה; חשובים היו בעיניו חורונה ודעתה המבודחה, המעושה ביגיעה רבה. “הרי זה מצב בלתי הוגן לנו, לנורה,” פרצו מלים מפיו, “נשים לזה קץ.”
לשים קץ? כן, אבל איכה? חשבה לנורה. כל יום מהדק את השלשלת יותר ויותר.
אף מראה פני גרטרוד היה מצער את דניאל. הוא הרגיש שהיא מתחקה אחריו, והרגיש את חרדתה לו. נוסף לזה היה מֵמשמש ובא המאורע המעוטר בזר של יסורים ודרש יחס של רתוי עליה. מתוך קוי פניה, אף על פי שנעשו כחושים ומשחתים, נשקפה הארה כהה.
בראותה פעם שהוא הזניח את עבודתו ולא שמח עוד על שום דבר, גמרה בנפשה לקחת דברים עם לנורה. היא עשתה זאת בלי כל הכנות ובלי עדנות יתרה.
“האם אין את רואה שאת מביאה עליו כליה?” קראה אליה.
“רצונך הוא אפוא שתבוא כליה עלי?” שאלה לנורה נדהמה ונבהלה. היא תפשה מיד את כל גודל מסירות נפשה של גרטורוד.
“על מה בתוכך את חסה?” השיבה גרטרוד קשות, “בשביל מי את חוסכת את עצמך?”
המלים האלו הביאו בקרבה את כל מושגיה על חובה וסדר לידי התרופפות. מתוך אי-אמון הסתכלה דומם באחותה. לא עוד גרטרוד המאושרה והעדינה דברה את הדברים האלה, כי אם גרטרוד הקודמת, הגלמודה וחסרת-האהבה.
על מה בתוכך את חסה? בשביל מי את חוסכת את עצמך? פרוש הדברים הוא: הפסיקי את חוט חייך, ואל תאריכי את האפיזודה הקטנה שבה נקלעת אל תוך חייו.
אז החליטה לנורה לבסוף להוציא לפועל את חפצה אשר זה מכבר שקלה אותו בדעתה ואשר בו תלתה את תקותה האחרונה.
פעם אחת בערב נגה אל דניאל ואמרה לו:
“הייתי רוצה, דניאל, לנסוע אמך לאשנבך, לראות את אמך.”
“מנין לך הרצון הזה?” שאל בתמיהה. הוא ואמו לא כתבו זה לזו; הרי זה בא מחמת יחסיהם ומחמת אפיָם. אבל הוא ידע שלנורה מקבלת מזמן לזמן מכתבים מאשנבך ושהיא משיבה עליהם בלא שתדבר על זה עמו. רק עכשו, בקשר עם בקשתה, נראה לו הדבר מוזר.
כשחזרה אחרי יומים על בקשתה, נאות לה, והם החליטו לצאת לדרך ביום הראשון הבא.
ב 🔗
חמה ומועמה עמדה השמש על פני הארץ; היערות להטו בצבעי הסתו, השדמות השתרעו חשופות, לאורך גבעות פרנקוניה שטו עבים תְּפוחים.
עד טריסדורף נסעו ברכבת, ואחר כך עד מֶרקֶנדורף בקרון-הדואר, ומשם הלכו ברגל. דניאל הראה על סיעת אוזים על שפת אגם ואמר: “הרי זה עוף מולדתנו; קול הקרקור שלו הוא באזנינו כמוסיקה. והצליל אמנם אינו רע כל עקר.”
אכרה אחת עברה והצטלבה לפני איקונין קדושה, " מוזר שפה הכל פתאם קתולי," אמרה לנורה.
דניאל נענע בראשו ואמר שבבוא אביו לראשונה לאשנבך גרו שם עוד משפחות פרוטסטַנטיות אחדות, שהיו מתכנסות יחד לעבודת אלהים. אחר כך עקרו רֻבן את מושבן משם, ועתה אמו אולי היא הפרוטסטנטית היחידה בכל המקום. אולם משום כך לא פגעו בה לרעה, והוא גופו, בהיותו נער, היה בא לעתים קרובות אל הכנסיה הקתולית לשמוע את מנגינת העוגב, ואיש לא כהה בו בגלל זה.
לנורה לא גרעה עיניה מצריח הכנסיה שגגו הירוק בנוסח ספרדי בצבץ ועלה מתוך העמק. אחרי שתיקה ממושכה אמרה: “היהיה ילד או ילדה, הוְלד של גרטרוד? ודאי שילדה. יום אחד יהיה מבאי תבל, יביט אלי בעינים, בעינים ממש. מה מוזר יהיה מבט ילדך אשר יביט בי.”
“מה פלא! רבים הנולדים ורבים המביטים אל מישהו.”
“איך תקרא אותו?” שאלה לנורה.
“אם הילדה תהיה בלונדית ועינה תכולות כעיניך, תקָרא חוה.”
“חוה!” קראה לנורה, “לא, כך לא תוכל להקרא.” היא בעצמה בחרה אז לילדת המשרתת השם הזה, ועכשו עלה גם במחשבתו השם הזה. הדבר הפליא אותה מאד.
“למה לא חוה?” שאל הוא, “שוב דברים בגו. כל אשה טמון אצלה תמיד משהו לבשל בקדרה מיוחדת. גלי את פני הלוט.”
לנורה נענעה בצחוק את ראשה. בחפץ-לב היתה מספרת לו הכל, אבל לא ידעה איך יתיחס הוא אל זאת. חששה שמא יחזור מאמצע הדרך מכעסו על ערמתה. כיון שהילדה תופיע לפניו,יתקשר אליה, בזאת היתה בטוחה.
הם עמדו מלכת והשקיפו אל המישור שקוי-השמש. “מה יחידים אנחנו פה!” אמר דניאל.
“הכל פה קל יותר,” אמרה לנורה שקועה בהרהוריה, “אילו יכולנו לשכוח את אשר מאחרינו, היינו יכולים להיות מאושרים.”
ג 🔗
“שבע שנים לא הייתי כאן,” אמר דניאל בעברם את שער העיר. הכל נראה קטן במדה מצחיקה. בית ועד העיר, בית הכנסיה, הככר ובארו של וולפרַם. כמו כן ציֵר לעצמו את הרחובות נקיים יותר, ואת הבתים – שמראה אמיד יותר להם. בעלותו על שלש המדרגות ליד השער, המעוקלות כמו שבלולים, ונכנס אל החנויות עם ריחות הבשמים שלהם, נמוג הזמן שעבר וכלֹא היה.
מרינה, מרוב שמחה, לא יכלה להביע מלה. הושיטה לדניאל את ידה האחת וללנורה את השניה. שאלתה הראשונה היתה לשלום גרטרוד.
בבית ישבה ילדה בת ארבע שנים עם עתרת שערות בהירות ועם עיני-תכלת אגדיות. פניה היה להם יופי עדין ביותר, ולגופה מבנה עדין ביותר.
“מי הילדה הזאת? בת מי היא?” שאל דניאל.
“זוהי בתך, דניאל,” השיבה האם.
“בתי?” ובפנים מסמיקים ומחוירים הביט אל האם ואל לנורה חליפות.
“עצמך ובשרך. האם אינך זוכר עוד את מֶטה?”
“מטה… אם כן זאת היא. ואתן, אתן לקחתן אותה? ואת, לנורה, את ידעת זאת? ואת, אמי, לקחת אותה?” הוא ישב אל השלחן והסתיר את פניו, “אם זהו הדבר שהיה מוכן בקדרה המיוחדה,” רטן בבישנות בפני עצמו, “ודאי ששמה חוה?…”
“כן, שמה חוה,” אמרה לנורה בלחש ובהתרגשות, “גשי אל אביך, חוה, ותני לו את ידך.”
הילדה עשתה כמצווה עליה. אחרי כן ספרה מרינה לבנה, שלנורה היא שהביאה את המשרתת לאשנבך, ושמֶטה התחתנה ונסעה עם בעלה לאמריקה.
כל מבט, כל עוית-פנים של מרינה הוכיחו מה גדולה אהבתה אל הילדה, וכי היא שומרת אותה כאישון עינה.
מהלך המאורעות, שהתגלגלו לפניו כמעשי נסים, לחץ כטבעת את לבו מסביב. קשה היה לו לתחום תחומים בין אחריות ובין חובה, היכן נגמר הרצון ומתחילות מסִבות הגורל. אילו אמר להביע תודה, כי אז היה זה המוני, להעלים את סערת נפשו היה לו קשה. הוא התביש בפני שתי הנשים. אבל בהתבוננו אל היצור החי, לא היה טעם לבושה. מה נִשׂאה לנורה בעיניו, היא היתה ראויה להערצה גם בתור רבת-פעלים וגם בתור דקת-הרגשוֹת. כמעט שבאה אימה אל קרבו מפאת היותו כה קרוב אליה, וההכרה שכל מה שעשתה למענו עשתה, הנמיכה את רוחו.
נפלאה מכֹּל היתה חוה הקטנה. לא שבעה עינו לראותה, והוא השתומם על משחק הטבע להוציא מבטן משרתת גלמית וגסה דמות אדם אשר רוח אצילות נאצל עליה. היה בילדה זו מעין קלוּת שמימית. היו לה ידים ענוגות, מרפקים ענוגים ומצח שקוף, שרשת כחלחלה של גידים הסתעפה עליו לכל עברים. צחוקה צלל כמוסיקה טהורה ביותר, בהליכתה ובתנועותיה היה כעין ריתמוס שהבטיח חן חרות לעתיד לבוא.
דניאל הוליך את לנורה דרך רחובות העירה ואחר כך מעבר לשער. יום שוק היה אז והצפיפות היתה שם מרובה. הם חזרו משם אל הרחובות השקטים ואחר כך נכנסו אל בית-היראה. בא השוער, הוא הכיר את דניאל ופתח לפניו את יציע המקהלה. דניאל ישב לפני העוגב, השוער לחץ על מפוחים, לנורה ישבה על שרפרף ליד הקיר מן הצד.
מבטי דניאל היו מוצקים. בכח רוחני תפשו אצבעותיו את המנענעים. שני מוֹטיבים, בִּקְוִינטים חפשיים, ששאפו זה אל זה, שהתמזגו אחר כך והיו לאחד, כשהם עולים מהרגיסטר הנמוך אל הרגיסטר העליון. מתחתיות שאול דרך העולם אל גבהי שמים. הימנוֹן עטר את האימפרוֹביזציה הזאת.
זמן רב אחר כך עוד עמד עם לנורה בדממה. במרומים המקומרים לא פסקה נשמת הזמירות. דומה היה על שניהם כאילו דמו של האחד זורם לתוך גופו של השני. מה שעבר עליהם קודם נעלם מהזכרון, כאילו דרך רחוקה היתה מאחריהם; שום קול לא קרא לשוב, הם נגאלו מחובה ומפחד.
ד 🔗
לנורה היתה צריכה לישון אצל מרינה וחוה, דניאל בחדרו הישן. הוא הראה אותו ללנורה, ושניהם נגשו אל החלון והביטו החוצה. שם ראו בחצר את חוה עולה יחפה על פני מעקה עץ. היא פשטה את ידיה הקטנות ופזזה מתוך שמירה על שווי משקלה, ולתנועותיה היה חן של פֵיוֹת נאה כל כך, שדניאל ולנורה הביטו זה אל זה והצטחקו משתאים.
אחרי סעודת הערב יצא דניאל מעבר לשער, מרינה ולנורה ישבו זמן-מה לפני החלון, לאור המנורה. אחר כך יצאו גם הן החוצה אל דניאל. מרינה דאגה לחוה, היום הזה גרם לה התרגשות רבה, ואפשר שתיקץ ותקרא לה. “את יכולה להשאר כאן כמה שתרצי, הדלת לא תהיה נעולה,” אמרה וחזרה לביתה.
דניאל ולנורה עברו שוב את ככר השוק. השעה עוד לא היתה מאוחרת, אבל הקהל כבר התפזר, הם עברו על פני סוכות החנויות, עמדו לשמוע אל מליצות אחד הכרוֹזים או להתבונן אל צעירי האכרים היורים בפסלים ובכדור-זכוכית הרוקד בקצה קלוח מים שפורץ למעלה. פה ושם בערו עששיות אדומות וירוקות, מעל הסוללה למעלה שרקו רַקטוֹת, בבתי-המרזח נגנו מנגנים וזמרו אורחים שכּורים.
אחר כך באו אל אֲפָר שהיה מואר רק באורה של עגלת קרקס; על מדרגות העגלה ישב איש אחד לבוש טריקוֹ והחזיק על ברכיו ראש פּוּדל שחור.
“אלה היו דרי עולם האחרונים,” אמר דניאל בעברם את הככר. הרעש גוע, האורות דעכו.
“כמה אתה רוצה עוד להרחיק ללכת?” שאלה לנורה בלא פחד בקולה.
“אני ארחיק ללכת עד כי אבוא אליך,” נשמעה תשובתו המהירה.
בקוים מטושטשים נראה מרחוק גשר, בלי המיה זרמו המים מתחתיו. השביל הבהיק כרצועה כתומה, השמים היו בלי כוכבים. פתאם נראה כאילו נגמרה הדרך, שם עמדו עצים, שהיו הולכים וקרֵבים ונעשו צפופים יותר ויותר, האפלולית היתה לאפלה הרגלים נתקלו בשרשים.
“אנחנו אמרנו זה לזה הכל,” אמר דניאל, “מלים אין אנו חיבים זה לזה, פטפטנו למדי, פקפקנו למדי; סבלנו למדי, שגינו למדי. אין אנו יכולים עוד אחרת ועל כן אין אנו צריכים אחרת.”
“השקט”" לחשה לנורה, “איני אוהבת את דברי ריבך, כה מעט השלום וכה רב רוע-הלב שבדבריך. אמש חלמתי, שאתה עומד על ברכיך וידיך המפוכרות נשאות למעלה. ככה אהבתיך מאד.”
“הדרושים חלומות למען תאהביני, עלמה! לא כן אני. לי דרושה את, את כמוֹת שהנך. בקרוב תמלאינה לי שלשים שנה, לנורה. בשנת השלשים מקיץ הגבר, ורק אז הוא זוכה בעולמו. את יודעת את השוכן בקרבי, לבך מגיד זאת, את יודעת כמה אני צריך אותך, את חשה זאת, את הנך קרבי, מתוך מנגינותי יצרתיך. בלעדיך אני רק נרתיק ריק, כנור בלי מיתרים.”
“אה, אני מאמינה לך, ובכל זאת אין זו אמת,” השיבה לנורה ונדמה לו כאילו הוא רואה בחשכה את בת-צחוקה הלגלגנית-נוגה, “אי שם, כמעט חפצתי לאמר – לפני אלהים – אין זו אמת. ואילו היינו אנשים טובים יותר, בני-אל, היינו צריכים לותר. ואז מה יפים היו החיים, כאילו היינו שוכני מרום מעל לעננים. בחדוה ובטהרה.”
“האם מתוך לבך יוצאים הדברים, לנורה? הכן יהגה לבך?”
“אהובי! אח, אהובי! לבי כלבך מעורפל ומכושף. איני יכולה עוד להרפות ממך. עשיתי חשבון-נפשי בכל דבר. אני מכירה בכל אשמתי. אני יודעת את אשר אני עושה, ואני נוטלת על עצמי את כל האשם. אין כל תועלת להתקומם, השבולת שטפתנו, את שנינו. רצוני לומר, שלא תשלה את נפשך בשוא כאילו עלינו על ידי כך על שאר בני-אדם, כאילו אנו ראויים לתשואות חן מהגורל. לא, דניאל, את אשר אנו עושים יעשו כל אלה שתעו מן הדרך, כל אלה שצללו תהומות. קחני, אהובי, נשקני, נשקני עד מות.”
ה 🔗
פיליפינה הבטיחה ללנורה להשגיח ביום הראשון על האינספקטור ולדאוג לגרטרוד.
בדרך אל ביתם נכנסה אל חנות מכולת ובקשה בעד שלש פרוטות אספלנית. בבית פצעה במסמר את אצבעה עד זוב דם. המוכר חתך את האספלנית ושאל מה חדש.
“נו, אדוני, האוהב לדבר לשון-הרע, אולי מתאוה הוא לשמוע את הדבה האחרונה?” לחשה פיליפינה בבת-צחוק של קורת-רוח.
“במדה שהידיעה היא חדשה בה במדה הנאה היא גדולה.”
פיליפינה התכופפה אל הדלפק ואמרה בלחש: “היום הם יוצאים יחד לטיול-הנשואים.” היא געתה בצחוק, והמוכר פקח את שתי עיניו בתמהון. שעה אחר כך עברה המלה הזאת מפה על פה בין כל נשי הרובע.
גרטרוד שכבה במטתה. האשה העוזרת במטבח נתנה לפיליפינה קערה עם אוכל בשביל האינספקטור, בשר, שלק ושזיפים חמוצים אחדים. על המדרגות אכלה פיליפינה שנים מהשזיפים ולקקה את אצבעותיה.
את כל שעות אחר הצהרים חטטה בחדר לנורה, בדקה בארונות, במגרות ובכיסי הבגדים; עם רפות היום עמד פתאם לפניה האינספקטור, לבוש מעיל עליון וחבוש כובע והביט דומם, בפנים זועפים, אל התעסקותה של הנערה.
פיליפינה תפשה את המטאטא שעמד בפנה והתחילה מטאטאה, ותוך כדי כך זמרה בנעימה מזויפה, מחוצפה ופראית: “כל גחלת, כל שלהבת לא תבער בעוז, כבעוֹר האהבה בסתר, אהבת-רז.”
יורדן הלך לו, בלי להגיד מלה. הוא שכח לנעול את חדרו. אך הרגישה פיליפינה במפתח הנעוץ בתוך המנעול, פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר. בפחד, מתוך אמונה תפלה, התבוננה מסביב. היא התיראה מפני האינספקטור כמפני מכשף זקן אשר לא נבצר ממנו דבר. למקרים כאלה היו מוכנים לה דברי לחש. היא אמרה בלחישה: “כסה בעפר, חבוש הכִּפה, לחץ באצבע, ירוק על הנעל,” והיא ירקה לתוך נעלה.
אחר כך התחילה טורחת במנעול הארון, מפני שלפי סברתה היו בו טמונים כל הסודות של האינספקטור. אבל המנעול לא נשבר, ונרגזת ישבה אל שלחן-הכתיבה. על השלחן עמדו תמונות-צלום של גרטרוד ולנורה במסגרות-עץ פשוטות. מהרה ויצאה מן החדר, וחזרה עם מחט-סריגה ונעצה אותו בתמונת לנורה, בדיוק בין העינים. אחר כך תפסה את תמונת גרטרוד, ולאחר שהחזיקה אותה לפניה שעה קלה והתבוננה אליה במבט קודר, מצאה שהיא מוכתמה בדם. האספלנית זזה מעל אצבעה והפצע התחיל שוב זב דם.
“עתה לכי לך, פיליפינה החמודה, וראי מה שלום גרטרוד,” אמרה אל עצמה. בהכנסה אל חדרה של גרטרוד, מצאה את זו ישנה. נגשה בלאט על ראשי אצבעותיה אל המטה, נטלה כסא וישבה עליו ברכיבה, תמכה את סנטרה במשענת, ובלי תנועה נתנה עיניה בפני האשה הצעירה, שבתוך האפלולית לא נראו כמעט אלא ככתם בהיר.
אז חלמה גרטרוד שצפור שחורה ירדה עליה ונקרה במקור את חזה. היא צעקה והקיצה.
שעה קלה אחר כך היתה פיליפינה צריכה לרוץ לקרוא למיַלדת.
בחצות הלילה הביאה גרטרוד, אחרי יסורים גדולים, ילדה לעולם. פיליפינה ראתה הכל. שעות רצופות היתה מתרוצצת בעינים פקוחות לרוחה מן המטבח אל החדר, מן החדר אל המטבח, וכמטורפה מלמלה מלים שאין להן שחר.
לשוא קראה גרטרוד ביסוריה לדניאל, לשוא צִפתה לבואו כל היום.
“היכן דניאל זה?” יבבה פיליפינה, “היכן הוא שוהה עם לנורה שלו הארורה?” ידיה שלובות בחיקה, ישבה בירכתי החדר בעיני מטורפת ובשערות פרועות. המילדת עדין טפלה בגרטרוד, התינוקת צרחה.
ו 🔗
דניאל החזיק את התינוקת על זרועו, התבונן אליה בתשומת-לב, אבל בלא אהבה. “למה באת, תולעת מסכנה, לעולם?” דבר אליה. כובעו היה עדין על ראשו, וכמוהו גם לנורה, שניהם באו זה עתה מהרכבת ועמדו כאן נפעמים ונרגשים מחמת המאורע. לנורה היתה חורת שלא כרגיל, עיניה היו גדולות והוזות, ודמותה היתה זקופה כדמות נער כמעט. לפעמים היתה מצטחקת, ומיד היתה בת-צחוקה גוועת על פניה, כאילו לא עמד לה לבה לכך.
גם האינספקטור היה בבית וכמו תמיד, מאז באה עליו צרתו, התנהג כאורח שחושש שמא יהיה לטורח. הוא אמר בענותנות: “אני הצעתי לגרטרוד שתקרא לילדה אגנס בשם אשתי המנוֹחה.”
“טוב, תקָרא אפוא אגנס,” הסכים דניאל.
גרטורד בקשה את היונקת להיניק. ולנורה נשאה אותה והניחתה אצל שַׁדה של גרטרוד. בשעה שידיהן של שתי האחיות נגעו זו בזו, הביטה גרטרוד אליה במבט עמוק לאין שעור, של ידיעה ועם זאת של חבה. לנורה צנחה פתאם על ברכיה, חבקה בזרועותיה את צוארה של גרטרוד ונשקה לה בחשק. גרטרוד שלחה את שמאלה אל דניאל והוא כמהסס נתן לה את ידו פני האינספקטור קרנו. “מה יפה, ילדי, שאתם אוהבים זה את זה, יפה מאד,” אמר בהתרגשות.
“אתה, דניאל, אתה מחויב לעבור למעלה אל אבא,” אמרה גרטרוד, “פסנתרך ומטתך וכל חפציך יעלו היום למעלה ומטלטלי לנורה ירדו אל דירתנו. אני כבר דברתי עם אבא והוא הסכים, והוא יהיה שקט מאד, כדי שלא להפריעך. צוחת הילדה וכל התעסקות כאן לא תנעמנה לך.”
“הצעה מעשית מאד,” ענה יורדן תחת דניאל והביט אל שרוול מעילו שהיה כבר מצויץ, ועל כן מהר לסלקו מאחרי גבו, “וגם אשמח מאד, אם לנורה תהיה על ידך. הגבר עדין מאריך בשֵׁנה בשעה שהאשה כבר על רגליה. לא כן, חתני?” ומחיך טפח על כתפו של דניאל.
“כל עוד לא תוכל גרטרוד לקום מעל מטתה, אישן כאן,” אמרה לנורה והשתמטה מפגוע במבטו של דניאל, “הרי לא תוכל להשאר לבדה ושומרת-חולים עולה בהרבה כסף.”
“נכון מאד, נכון מאד,” העיר האינספקטור ופסע כלפי הדלת. אולם משם חזר שוב. “אולם הייתי רוצה לדעת מי השחית לי את תמונות לנורה וגרטרוד,” אמר בקול עצוב, “האחת היא נקובה והשניה מלוכלכה בכתמים אדומים, כתמי דם. הרי מוזר הדבר, לא כן? לא אוכל לבאר לי זאת. מי זה חמד לצון עמדי.” הוא נענע בראשו והלך לו.
“היודעת את שמחרתים הוא הראשון לנובמבר?” שאלה גרטרוד את אחותה. “היש לכם שכר-דירה? ההרויח אבא קצת?”
“אבא לא הרויח כלום,” השיבה לנורה, “אבל אני כמעט שצברתי את הסכום כלו.”
על האינספקטור כבר אי אפשר היה בשום אופן להשען. הוא התכלכל על חשבון בנותיו, וכנראה לא מצא שזה פוגם בכבודו. פעמים היה רומז על ענין גדול שעתיד להביא לו גם כסף וגם כבוד. ואם נשאל לפרטים, היה מרים את גביניו למעלה ושם את אצבעו על שפתיו.
“אני חיב לאיש הזה יותר מכפי שעור שכר-הדירה,” אמר דניאל. הוא נשק למצחה של גרטרוד ויצא.
“השכיבי את הילדה בעריסה ובואי אלי,” אמרה גרטרוד אל לנורה, לאחר שננעלה הדלת מאחרי דניאל. לנורה עשתה כדבריה. היונקת ישנה. היא נשאה אותה והביטה נפעמת אל פניה המכוערים והמקומטים. ואחר כך נגשה אל גרטרוד.
גרטרוד תפשה אותה בשתי ידיה, ובכח לא צפוי משכה אותה אליה למטה, עד שעיני לנורה היו סמוכות מאד אצל עיניה היא. “את מחויבה, לנורה, לעשותו מאושר,” אמרה בקול צרוד ובברק חולני בעיניה השחורות, “אם לא כן מוטב שאחת משתינו תהא מתחת לאדמה.”
חֵרֶף פחדה, השתחררה לנורה מידיה לאטה.
“קשה לדבר על זאת, גרטרוד,” אמרה בקול דק כנשימה וחורה, “קשה לחיות זאת וקשה להרהר בזאת.”
“את מחויבה לעשותו מאושר ולהיות בעצמך מאושרה,” הוסיפה גרטרוד לדבר מתוך התרגשות עצומה, “הגידי זאת לעצמך כל יום, כל שעה, כל רגע. את מחויבה, את מחויבה, את מחויבה.”
“אני רוצה ללמוד זאת,” השיבה לנורה לאט לאט ובכובד-ראש, “אני… איני יודעת מה אני עתה ומה בלבי. עליך להתיחס אלי באורך-רוח, אני אלמד זאת.”
מתוך סקרנות מלאה פחד הביטה אל פני גרטרוד. וזו לחצה את שתי ידיה אל לחיי לנורה, שוב משכה אותה אליה ונשקה לאחותה בהתלהבות בלתי רגילה.
“גם אני צריכה ללמוד זאת,” לחשה בקול כמעט בלתי נשמע, “אני מחויבה ללמוד את החיים כלם מחדש.”
דפקו בדלת. באה המילדת לשאול לשלום החולה שלה.
ז 🔗
בזמן ההוא עוד שלטה האמונה התפלה שאסור לפתוח את החלון בחדר היולדת, ומשום כך היה תמיד בחדר ריח רע של חדר-חולים, שלנורה סבלה אותו בקושי רב, ולא יכלה לישון בגללו. נוסף לזה לא נתנו לאור היום לחדור במלואו, וכיון שהחדר גם בלי כן היה חשך, האפיל אותו עוד יותר הוילון הירוק שירד עד למחצית החלון.
בלתי נוחים ביותר היו בקורי-הנשים הרבים, שלפי המקובל היתה היולדת צריכה לקבל אצלה. באה אשת מנהל התאטרון, באה מרתה ריבזם, באה אשת היועץ-הממשלתי קירשנר, באה אשת הקצב ואשת האופה, ואשת הכהן ואשת הרופא ואשת הרוקח, וכלן נתנו עצות, וכלן התפעלו מיפי הילוֹדה. פעם מצא דניאל אספה כזו בבית, העביר דומם מבטיו מאחת אל חברתה, הפשיל ראשו אחורנית ויצא.
הפרוביזור זלנפרום והאדון ריביר גם הם מצאו את עצמם מחויבים לבוא בברכותיהם. אבל עוד מהפרוזדור החזירה אותם לנורה. יום אחד הופיע אפילו האדון גרוביוס לשאול לשלום היולדת מתוך רגש של השתתפות. לזה נתנה פיליפינה ידיעות, פיליפינה זו שבאו עליה עתה ימים רעים, הואיל ולא הרשוה להכנס אל חדר גרטורד. גרטרוד לא רצתה לראותה בהחלט.
כדי שלא לפגר בעבודתה, שהתפרנסה בה הקריבה לנורה את השלחן אל החלון וכתבה, חֵרֶף האור הדל, ובלילה עשתה זאת לאור המנורה, אף על פי שעיניה היו נעצמות מרוב עיפות.
אחרי שלשה ימים פסק החלב בשדי גרטרוד; התינוקת היתה צריכה לקבל מזון מלאכותי, וצרחה שעות רצופות בלא הפסקה. וכשנרגעה לבסוף, היה צורך לכבס חִתולים או לעשות אמבט, או שגרטרוד בקשה לאכול, או שבאה אחת המבקרות הטרדניות. לנורה היתה מוכרחה לסלק את עבודתה הצדה, ובערב היתה נופלת על מטתה ונרדמת שעתים תרדמה כבדה. ואם לא צעקת היונקת הרעבה העירה אותה, היתה מקיצה מחמת לחץ האויר הרע. ראשה כאב עליה יותר ויותר, אבל היא הסתירה את מכאוביה, את געגועיה, את צערה, ואפילו דניאל לא הרגיש בדבר.
אותו זמן יכלה לדבר עמו אך למקוטעים, אבל בעולם כלו אולי לא היה עוד זוג עינים כעיניה להבעת הבטחה, תחנה, מסירת-נפש. בערב אחד נפגשו במבוא המטבח. “לנורה, אני נחנק” לחש לה.
היא הניחה לו ידיה על כפיו ובמנוחה הציצה בפניו.
“בבואי עמי,” דחק כמו נער פוחז, “בואי עמי לאיזה מקום שהוא, נלך שנינו מכאן לעולם.”
לנורה הצטחקה. היא חשבה: רוח האדם עוברת תמיד בדרישותיה צעד אחד אל מעבר לגבול האפשרי ואשר כבר הושג.
בבוקר השני פרץ בסערה אל החדר; לנורה ישבה עדין לבושה למחצה, ובשלחה את ידה אל מטפחת ובהתעטפה בה, הביטה אליו בחרון אף נפלא. ואף על פי כן ישב על מטתה של גרטרוד, והתחיל מדבר דברים נמהרים וחטופים: “אני רוצה לחבר ‘שיר הנודד בסערה’. הרי זה יהיה מעין תוספת אל ‘המסע אל הַרץ’. וקשור עמו קשר של ציקלוס. כל הלילה לא יכולתי להרדם, המוטיב הראשי הוא יותר מדי נהדר.” והוא התחיל לשיר בקול עורב דק: “מי שעומד עמך בברית ידידות, ה, גנוס! זה לא יפחד מרוח סועה וסער'. המצא חן בעיניך?”
גרטרוד הסתכלה בו מלאה התפעלות.
“לכבוד היצירה זאת יש לקחת אל הפה טפה הגונה,” הוסיף, “לעתים רחוקות היתה לי תשוקה כזו אל בקבוק יין. מה מתועב הוא המצב שמונע ממני את היכולת להשיג דבר כזה. אבל המתינו נא, אם אך ארויח כסף, יעמוד כל היום על שלחני בקבוק יין טוקאי.”
“אוהו, רְאֵה אדון גדול!” רטנה פיליפינה שנכנסה אותו רגע ושמעה את הדברים.
דניאל רמז לה בכעס לשתוק ולצאת. הוא לא שם לב אל דברי התנגדותה, ובלי תת לה לגמור את דבריה, אמר: “אך צריך אני לעשות משהו. אם מן הנמנע לי לשתות, הבה ארקוד. אנא, רקדי עמי, לנורה, אל נא תסרבי, בואי, נרקוד נא.” הוא חבק את לנורה, לחץ אותה אל חזהו, פתח במלודיה של וַלס ומשך אחריו את הנערה שהתנגדה מבוישה.
פיליפינה פרצה בצחוק צעקני, ואחר כך אמרה בקול רם, שאשת היועץ קירשנר עומדת בפרוזדור ורוצה לבקר את גרטרוד. גרטרוד עשתה כלפי דניאל תנועה של בקשה; באותה שעה התחילה הילדה בוכה, ולנורה פרצה מזרועות דניאל, סדרה את שערותיה ורצה אל העריסה. פיליפינה פתחה את הדלת לגברת אשת היועץ, ומבחוץ נשמע קול ריב דברים. נשמעו קולותיו של האינספקטור ושל אדם זר.
הרי זה היה מוכר הרהיטים שתבע באופן גס את הכסף בעד העריסה שקנו אצלו. הוא אומר שזה ארבע פעמים היה כאן ובכל פעם השיבו פניו ריקם. לאמתו של דבר היה מצבו הכספי של דניאל כעת רע מאד.
אשת היועץ-הממשלתי משכה את דניאל הצדה והציעה בצורה אדיבה מאדל להלוות לו מאתים מרק. וכשדניאל שתק והשפיל עיניו בשפתים קפוצות, נזפה בו: “תמיד אדוני אויב לעצמו,” אמרה, “אל נא יתביש, נוטהפט החביב, היום בצהרים אשלח לו את הכסף, ולכשירוח לו יחזיר לי.”
דניאל יצא ונתן לחנוני הרועש את עשרת המרקים האחרונים שלו.
אשת היועץ הביאה בשביל גרטרוד בקבוק יין טוקאי, כי בימים ההם נחשב היין הזה לסם חיים.
“הרואה אתה, המשאלות מתמלאות כה מהר,” אמרה גרטרוד אל דניאל בערב בשעה שזה נכנס אל חדרה, ומזגה לו כוס מלאה.
“היש לכן עוד חובות לשלם?” שנה דניאל מקצתו אל גרטרוד ומקצתו על לנורה, בפתחו את ארנקו המלא כסף נוצץ, “זהב יועץ-ממשלתי. זהב יועצים ממש. מה נוצץ הוא! מה נוצץ הוא בברק משוקץ. ובמטבעות המזוהמות הללו תלויה פדות נפשי!” הוא פזר את כל הכסף על שמיכתה של גרטרוד, שלח לשון ובתועבה החזיר את פניו.
לנורה הגישה לו את כוס היין הטוקאי ולעיניה היה ברק רטוב.
“לא, לנורה,” אמר, “היום החטאתי את המטרה. בגאותי אמרתי בלבי שאני מסוגל לבצע מפעל הגון. ישבתי לדגור והנה הריתי עמל וילדתי רוח. במצב כזה יש לי הרגשה כאילו נשבעתי לשוא. לְמה אוכל להועיל, לנורה? לְמה אוכל להועיל, אשתי? אנא הגדנה לי!”
“שתה!” בקשה לנורה, “אולי יפוג עָצבך.” והיא העבירה כפה על מצחו.
אז קראה גרטרוד אל אחותה:
“הניחי לו. העמידי את הכוס!” היא קראה את המלים בזעם כל כך שלנורה נרתעה נבהלה ודניאל קם ממקומו.
“עזבוני עתה לבדי!” אמרה אחרי שעה קלה. דניאל ולנורה יצאו מהחדר.
שם, בחדר-האוכל, ישבה לנורה אל השלחן ותמכה את ראשה בידה.
“מה יהיה עתה, דניאל?” שאלה, ומתוך קולה, קול הכנור, נשמע משהו מזעזע.
דניאל העמיד את הנר, התכופף אל השלחן, אחז את ידי לנורה בפרקיהן הצרים.
“קבלי את המר בגלל המתוק,” רטן, “האמיני בי, האמיני בי, האמיני בחוק העליון. אמונתי, שקים עבורי בעולם יצור בעל-כנפים אינה צריכה להיות רק פרי הדמיון. דרוש לי דבר שאוכל להאחז בו, דבר שאין הכליה שולטת בו, כן, אני אומר זאת בפרוש, דבר שלמעלה מן האדם.”
“דבר שלמעלה מן האדם,” חזרה לנורה על דבריו מכנית והיא הרהרה בזה שהוא דרש מה שלמעלה מן האדם גם מאחרים, גם מאשתו. בתנועה של מורך-לב לאין סוף הרימה את אצבעה, כמזהירה בו.
אבל דניאל כמעט שלא הרגיש בדבר. בתעצומות עזותו ותאותו היה מוכן לפוצץ את בנין עולמנו ולבנותו מחדש, ובלבד שיוכל לעַצֵב את היצור היחיד והמיוחד הזה כרצונו, צַיתן עד לאין גבול עם זה אוהב אהבה פעילה, בועט בחוקים הראויים לכבוד ומקבל בחדוה את החוק שנוצר מתוך צורך ומרי.
“קר לי,” לחשה לנורה ברעדה והביטה אל חשכת החדר העמוקה.
ח 🔗
להרגיש את העינים האלה ואת אִשן הטהורה כה מקרוב. לנגוע בשפתים, בפה הגלוי, הקר והמדבר בדממתו; להחזיק בידי עצמו את הידים האלה, אשר התאוה שוכנת בתוכן, ללחוץ אל החזה את הגוף המרטט הזה בהתמסרותו, בהִסוסו, – הרי זה היה כמעט יותר מדי בשביל דניאל, כאב היה כמוס בזה, קוצר-רוח, צמאון לעוד, תמיד ליותר וליותר, וכל הרהוריו, תכניותיו ועסקיו היו מתפזרים על ידי כך ללא כל קשר ויחס ביניהם.
עם אנשים ממכריו היה מדבר כעִם זרים לו; את הזרים היה מַתמיהַ בהתגלות-לבו ואמונו; בלכתו בחוץ היה שוכח לחבוש את כובעו, ובהזדמנויות שונות היה מראה פזור-נפש רב כל כך, שהיה לצחוק. הוא לא הבחין בשעת הצהרים; היה בא בשעה שלש וחשב שהשעה היא שתים-עשרה; פעם אחת כמעט היה מרמס לרגלי סוס דוהר, ובפעם אחרת גנבו ממנו סוכך, ממש הוציאוהו מתוך כפו, והוא לא הרגיש בדבר.
“הַ, בעל-כנפים, בעל-כנפים,” היה אומר לפעמים אל עצמו, וחִיֵך כסהרוּרי. במעמקי נפשו סער ים של צלילים; הוא האזין אליו, בהיותו בטוח שפעם תָּשֹׁך הסערה, חֵרֶף כעסו על נסיונותיו הבלתי-מוצלחים לשלוט באוצר הזה. הוא היה במדה כזו שקוע בעצמו, שלא ראה את השמים, את הבתים, את האנשים, את בעלי-החיים ואת כל הנוגע אל צרכי הקיום, – ואם ראה לא היה זה אלא כמו מתוך חלום.
בעל-כנפים, בעל-כנפים!
-
הסימפוניה התשיעית לבטהובן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.