רקע
אברהם שמואל שטיין
יוסף רוזנזפט – "אבי משפחת ברגן־בלזן"
יוסף רוזנזפט1.png

בנדין היהודית, היא המכונה ירושלים ד’זגלמביה, דורות של יהודים בנוה, שיקעו בה מרצם וכוחם ונפשם – כוורת של פעלתנות וחמדת חיים ומידות טובות, של שאיפות נעלות ואהבת ציון וישראל.

מלחמת קיום מצויינת בחריצות ובכשרון, בעקשנות ובאופטימיות, מלכות של חסידות וציונות ועממיות, ונוער גאה, עורג, חולם ולוחם. עיר חשופה כמעט מפאר גנים ויערים ואפרים, שוכנת בלב מחוזות הפלדה והפחם, בסמוך לגבול המערב, בגבולה של גרמניה, ושירת חייה – העשייה, היצירה.

הנה משפחת ר' מנדל רוזנזפט, שנולד בשנה בה פרץ מרד הפולנים נגד משטר הצאר, 1863, שגדל אצל אביו, בן תורה, ממקורביו של הרבי מגור בעלי חידושי הרי"מ. חינוכו בחדר ובישיבה. מצוין בפקחות ובעירנות, נושא בגיל צעיר אשה ממשפחת הנגיד ר' יענקל’ה שפירא, אציל־רוח ובעל־צדקה. והיא, האשה, דבורה’לה, מנהלת העסקים בבית אביה, אספקת ברזל ישן למִכרות. ואך הוא, ר' מנדל, עיקר חֵילו לתורה ולחסידות ולמעשים טובים, ובכלל זה לימוד עם בחורים, בעלית ביתו, וקיימים עליו עד שחותנו השיאם. ואין צריך לומר, שהוא מצויין בדאגתו לנצרכים, ומקפיד על מתן בסתר. איש אגודת ישראל והכול רוחשים לו כבוד, כי הוא מעסקני הצבור הנושאים בצערו ומשרתים אותו נאמנה ועומדים לימינו – וביחוד לרעב, ליתום ולנצרך. פעילותו מביאה אותו במגע עם משכילים ומתקדמים ומתבוללים למיניהם. ואולם הוא אין הוא בוש לדבר יידיש, כי הוא איש העם ומעורה בעם. ידו בכל מוסדות העזרה והגמל, והוא עצמו מוסד מסוגם, ולוֹ לב חם, טוב ומיטיב.

והאם, לבית שפירא, בית של חסידות וגדוּלה, היא הרוח החיה בסיר הברזל ונאמנת מסורת עד תום. בית שפירא המסועף זו, מלכי סחר הברזל, חצר גוּר “ביתם” והם מכובדיה. וכמוה האחים מנדל ומשה והניך ואחותם.

בפנקס הזכרון לקהילת בנדין (תל־אביב, תש"ך) כותב דוד ליור, ההיסטוריון שלה:

– “והנה עומדת לעינַי דמותו של הָאָב, והוא מלא חיים ולהט, בתנועת תמיד, על אף גילו. קומה ממוצעת, כתפים רחבות, פנים מעוגלות, עטורות זקן שיבה, לבוש קפוטה ארוכה, נקי ומצוחצח. תלמיד חכם שאין רבב על בגדו. נמנה עם הטיפוס היהודי שנֵר התמיד דלק בליבם, אש יהודית אשר לא תכבה, המאצילה בחומה ובאורה על המדוכדך והמדוכא, ולא חסך זמנו להושטת עזרה לנצרכים, לכל אדם, שהוא היה להם כאב רחום בעל לב רגיש ונשמה עדינה”.

…ובלילות, כאשר ה“סימטא” עטופה בשינה היה הוא, ר' מנדל, יושב בחדרו ולומד, או מתייחד בכתיבה, והרבה לכתוב. לצערנו, לא זכינו לראות את כתביו, שאבדו יחד עמו בלהבות אושוויץ".

הבאנו את הדברים המהימנים דלעיל על ר' מנדל רוזנזפט, שמחברם, ליור, בן למשפחה המעונפת והמסועפת בבנדין, ממייסדי הקהילה ומראשוניה הוא גם מקוננה ומנציח זכרה של בנדין (“עיר המתים” ת“א, תש”ח), לפי שלא שרד בחיים אלא בנו, והוא כממשיך מורשתו ודרכו, הוא יוסל רוזנזפט.

בבית זה, שגדולה ונדיבות חברו בו, בצלו של הדוד (אחי אמו) משה’לה שפירא, המופלג במרץ־עשייה (הקים במו ידיו מפעלי־יציקה ומכרה־פּחם), גדל הוא, צעיר הבנים. פיקחות ועירנות ואומץ־לב ניכרים בו מנעוריו. למד ב“חדר” וב“שטיבל” של חסידי גור, אחר־כך “מתפקר”, אך ממשיך להתפלל בגלל כיבוד אב וכיבוד סבו הדגול, יענקלע שפירא, המצויין במידות טובות – והוא, הנכד, ליווה אותו במשך שנים בתפילה ליד העמוד. אוהב ציון ופעיל בשדה הספורט, איש העם ודבוק בעם, וניכרים בו סימניו של העסקן היוזם, הנועז, הבלתי־נכנע העומד בשער. קשריו הדוקים עם וארשה ועם ערי הסביבה, דבוק במשפחה וברחוב היהודי, בהמוני העם ובציון, ואך חוסר־שלווה פנימי, עלום, כמו מדריכו כל הימים…

והנה בא האסון – כרעידת־אדמה שאין לעמוד בפניה, כסופת־טבע שאין לבלמה. איומה ואכזרית וטורפנית. והיא תובעת הכול – הגוף והנפש והרכוש והכבוד, הכול.

הצבא הנאצי פולש לגבולות פולין והמדינה. הגרמנים עולים על פולין ויהודיה – בדם ואש ותמרות עשן.

המוות קרב ובא ביבשה ובאויר. אימה וחרדה ובהלה במשכנות היהודים. בבנדין היהודית, הפעלתנית, הייצרנית, אוהבת החיים ושופעת המרץ. המונים בורחים לכל אשר תשא העין.

אנו, שלא נתנסינו במלחמת הַשמֵד, אפילו אלה שפקדו אותם מלחמות “רגילות”, שחזו בהן בסרטים, או קראו עליהן בספרים, אין בכוחם אלא לתארה לעצמן באימוץ כל כוחות הדמיון. כמו נעקרו בבת־אחת, כל יסודות הקיום ויחסי אנוש, מושגים וערכים מדורי דורות. המונים עקורים, פליטים, איש ואשה וזקן וטף, סחופים ודוויים, עזבו אחר גֵוום ביתם ועברם, ונמלטים בדרכים צפופות אדם, מופצצות, ברגל וברכב כנמלטים מן הדליקה הגועשת, מן המגיפה – הגרמנים.

ובין הבורחים גם יוסף רוזנזפט (הוריו יצאו את העיר ימים אחדים קודם לכן, בעגלה, אל קרובי משפחה בעיירה סמוכה), ואילו הוא ממהר אף הוא – במכונית של מכר, פולני, חבר מפלגת פ.פ.ס. שנזדמנה לו בדרכים הגדושות אדם ורכב, פצועים והרוגים, בהאפלה ובאזעקה, לעבר קאלץ וראדום ווארשה.

התמונות הנפרשות לעיניו – סיוטים.

ווארשה אף היא במצור. היא אחרית התקווה של פולין, גאוותה, עתידה. הוא מוצא מחסה אצל חבר ותיק, ממנהיגיה של תנועת הנוער של פועלי ציון, והוא מוצא עזרה אצל ד"ר פולמן, מנהלת בית־חולים לילדים.

אשת מכר פולני, עסקן באיגוד הספורט של הפועלים, מסייעת בידו והוא מקבל יום יום ככרות לחם אחדים וחלות. הוא פורס מלחמו ומקיים ארבע מִשְפּחות, ובכללן משפחת המנהיג הוותיק רב־הזכויות שכנא זאַגאַן ואיש־הציבור והמדע הנודע ד"ר יצחק שיפר. וכך עוברים חולפים, במתח וברעב, בחרדה ובצפייה, השבועות חורצי הגורל, של ההתקפה והפצצה של וארשה ועד לכיבושה בידי צבאו של בכור הצוררים, היטלר.

ושוב, עוקר יוסף רוזנזפט ונמלט בדרך חזרה לביתו, מָשָל לוחש לו חוש פנימי, המזהירו מפגישה עם הכובש. מפרבר אוקאנצ’ה, מקום חנייתם של האוטובוסים, הוא נמלט לעבר פיוטרקוב. האוטו גדוש פליטים ומטען. שעת ערב, על היהודים אסורה התנועה ברחובות. על היהודים מאיים המוות וחייהם הפקר. תופסים אותם לשילוח לעבודות פרך, למאסרי התעללות. הוא דוחק עצמו אל מתחת לערמת שקים טעונים. לפני חצות הוא מגיע לעיר, הנראית כעיר מתים. אולם מופתע, באפילה, הוא שומע קול אדם הנוקב בשמו. מכרים הבחינו בו והזמינוהו ללינת הלילה. הוא מצא משכב ומזון בבית, שבעליו יצאו ועדיין לא חזרו. למחרת ממשיך יוסף רוזנזפט בריחתו – ובעגלת סוסים הוא ממהר לעבר צ’אנסטוחוב. בכל מקום – אימה ורעב וסכנות וגרמנים. מגמת פניו הביתה – לבנדין, לבית הורים.

והוא חוזר לבנדין, לגיטו.

יוסף רוזנזפט ממהר לביתו, ובעגלתו “נכסים רבים” – שבעה שקים מלאים צנימים וארגזים עם שימורי־דגים. ידוע ידע, שהרעב משתולל בעיר, שנתמוטט הקיום.

הבית ריק ושומם. אימת המוות סביב.

(אני מבחין בריגשתו, שעה שהוא מספר לי, במשפטים קצרים, חפוזים, את רשמי הימים ההם, ראשית החורבן, ונראה, שהם קמים מחדש לתחייה, לעיניו ובלבו ולעולם לא יישכחו).

פרק הזמן הקצר שחלף מאז פלישת צבא אשמדאי לפולין, ועד לשובו לעיר־הולדתו בנדין, אין לו מידות ותחומים. הוא מוטט אשליות ותקוות־שוא. עתה ברור: הנאצים שולטים בפולין ללא ערעור, והצפוי ליהודים – סימניו הנוראים, שגם בחלום־בלהות לא שיערוהו, כבר ניכרים במלוא אימתם.

ואולם, עוד צפוייה אימה מעבר לכל אימה, שאין להעלותה בדמיון אנושי כלל.

והוא נאבק באותם הימים, בין גירוש לגירוש, על שביב החיים והתקווה, מציל ומסייע ככל יכלתו. הפעלתנות הציבורית שלו, ייצר ההצלה והעזרה מוצאים לעצמם אפיק גם בגיטו. ואולם, עיקר מעייניו נתונים לרעיון הבריחה מן הגיהינום.

ב־22 ביוני 1943 נגרף גם יוסף רוזנזפט ובני־משפחתו עם נחשול מגורשים לאושוויץ'. אין לתאר את ה“מסע” הזה. הרכבת אצה, אצה. והנה חלון שתריסו נסגר רק עד למחציתו. ואולם גם בקרון הזה, בדרך המוות הזאת בין בנדין לאושוויץ, מנסים מגורשים לנחם, להשלות עצמם שיישלחו לעבודה, וביחוד הצעירים והחזקים, וכי לא ירצחום נפש. ויש החוששים ממעשי נקם אכזריים. אז פנתה אלי – מספר יוסף רוזנזפט – בתי הקטנה ואמרה: – “אבא, קפוץ דרך החלון, כי מי ינקום בגרמנים? הן לא מוג־לב אתה, קפוץ!” הוא יודע, כי המוות בלתי־נמנע. ואף־על־פי־כן מעז הוא, קופץ וצונח על חוף הויסלה. מעל גגות הקרונות ממטירים עליו אש איומה. אחריו קפצו עוד חמישה אנשים ונהרגו באש המשמרות. ארבעה כדורים פוגעים בו – ביד, במצח, בברך. הוא שוחה במים, פצוע, זב דם ומגיע לשדה. השעה שבע ורבע לפנות ערב בדיוק – שעונו הרטוב במים שפסק מלכת מצביע על שעה זו. בשדה עובדים איכרים בשלווה, מָשָל לא נתרחש דבר. הוא דוחק עצמו לתוך הקמה הבשלה. תולש תחתוניו, חובש פצעיו הצורבים, השותתים. חושש לנוע לאור היום, גם בדמדומים. אך שקעה השמש ופשטה החשכה – הוא מתקדם, לעבר היער. ובחשכה הוא רואה אורות וגִצִים ותִמרות עשן: כבשני אושוויץ הם הדולקים בלי הרף. הוא קרב אל בִקתת איכרים נידחת, כלבי־ענק נובחים. איכרה זקנה פותחת לפניו הדלת, נפחדת. דמומה. אחר כך היא קוראת לבנה אשר בעלייה, והוא יורד בסולם, ומסייע בידו לרחוץ פצעיו, לחבשם, משקהו כוס קפה ומוציאו אל הדרך – חזרה, לבנדין לגיטו.

(האב המתין לו, כל הלילה, משָל ידע שיחזור, כקפוא למקומו. אב שכול. משחזר, קם והלך להתפלל).

ושוב – גירוש. האחרון. המוחלט.

הוא נמנה עם אחרוני המגורשים שנצטוו לעסוק בפינוי החורבות של בנדין היהודית. הרחובות מוצפים דם, זרועים גוויות, איברים מרוסקים. הוא חומק לראות שמא שרד מי מבני ביתו. בבונקר הוא מוצא את אביו הזקן, שהוציא את נפשו הקדושה והטהורה לידו.

ובגירוש האחרון נתן נפשו גם אחיו, יצחק, מתחת למיטה ולא היה בידו, לצערו, אף להביאו לקֶבר ישראל.

ושוב נמלט בכוח היאוש. בדחף הֶעזה, חבוש כובע של שוטר יהודי. מצוד וגירוש, הגיטו מוקף, אך הוא פורץ לעצמו דרך, על אף המוות האורב על כל צעד ושעל. דרך המשמרות עבר, כמו מבלי לתת הדעת על המתרחש סביב, ופניו לעיר זאווירצ’ה. שם מצויים עדיין יהודים, שם חיים עדיין שרידי המשפּחה. הוא מתגלגל לבית־החולים במקום, והוא עד לתמונה – סיוט: איש הגיסטאפו, כופה על האחות להזריק לחולים זריקות־בנזין. מכאן נשלח לכפר לאגישה – עובר על פני בנדין הריקה מיהודים – ולבו שותת דם. בכפר מחנה־עבודת־כפייה, מחנה־ריכוז. כאן מקימים הגרמנים תחנת־כוח. הוא עובד בפרך, אך מאמץ כל כוחו ויזמתו בתיכנון הבריחה. השיג לבוש אזרחי, שתי קופסאות סיגריות לצרכי שוחד המשמרות, שכולם מרצחים פראי־אדם. בהשתדלות מקבל רשוּת לצאת אל בית־הכסא אשר בשדה הפתוּח, קודח חור בקִיר לראות דרכו את המתרחש, מחליף במשך עשרים דקה את בגדי האסיר, לובש את הבגדים האזרחיים – וחומק חיש על נפשו. הוא ממהר לעיירה הסמוכה.

הוא נכנס לחשמלית בדרך לבנדין, ולתדהמתו מתברר לו ששכח להכין לעצמו 20 פניג דמי הנסיעה, אך למזלו נחלץ מסכנה ובחצות חוזר לביתו, בית שסוי ובזוז ומוכה הפרעות, כשאר בתי היהודים, והוא מוצא בו מגילה עתיקה, בת 400 שנה, טבולה בדם, מתגוללת… והיא שמורה בידו עד היום. באין מוצא הוא נכנס לדירה בה התגורר בשעתו דודו, ועתה שוכן בה גוי.

ואך הוא נאלץ להימלט על נפשו, ועם זה עושה מאמצים שונים גם באמצעות ראש העיר, פולני איש שלזיה, בן־צדיק שמו (!) להשיג תעודות ליציאה להונגריה, ובינתיים, בבריחתו, נתפס שוב. אינה לו המקרה בדרך גוי שעבד בפקודת הגרמנים באיסוף ריהוט יהודי; הפולני נמלט, הגרמנים רצים אחריו – ויוסף רוזנזפט נופל ישר ללוע הטורפים. הם מבחינים מיד בראשו הגלוח, כדרך האסירים, חושפים המספר החקוק בזרועו, כובלים אותו בידיו וברגליו, מחזירים אותו למחנה, ללאגישה, לצינוק העונשין. ומשם – לאושוויץ. הוא אסיר “פוליטי”. כלוא בצינוק. אסיר שניסה לברוח, ואחד דינו מוות. אלא שבינתיים הוא נחקר, בעינויים קשים. הם מבקשים לדעת, מי סייע לו בבריחה, ואצל מי שהה. הוא מספר, שישן במבצר הישן בבנדין, וקיומו על גֶזר שמצא בשדה, או פרוסת־לחם שנזדמנה. אין הוא מסגיר את הפולני שהתחבא אצלו. העינויים – מי יבטאם? הזרמת חשמל בידים, תלייה על הידים במשך 38 רגעים ושפיכת מים בצינור עליו, ומלקות! קודם ראש השנה הוא ספג 250 מלקות, והרופאים עומדים לידו (המלקה הוא יעקב קוז’לצ’יק, אסיר ענק. הוא גם התליין במחנה. מצטיין באכזריות. וזכור לו, ליוסף רוזנזפט: עמד פעם חייל איטלקי, ידיו כבולות לאחור, ערב תלייתו. והתייפח מרה. אפילו איש הס.ס. שעבר לידו ביקש להרגיעו. ואך קוז’לצ’יק לא נתן לבו לו – וחינקו בלחיצה אחת. גויים הרבה חנק ברצחנות. גם הוציא כאמור, להורג יהודים. ועם זאת סייע בידי יהודים. דמות טראגית.)

וכאן, בצינוק, היה יוסף רוזנזפט בעל תפילה בראש השנה ויום הכפורים. עירום וערייה. ללא מחזור וללא טלית. בקבר הצינוק. וכאן הוא נתנסה בהתעללות, שאך דמיון מטורף עלול להמציאה. הנה הוא ניצב במערומיו, בקושי, בנסי נסים, נחלץ משם. ונתפס. (ההסגירו אותו?). וגורש לאושוויץ. מול אלפי אסירי מאושוויץ בשעת המסדר, תוף ענק תלוי עליו וצילינדר חבוש לראשו, והוא מצוּוה להכריז – “אני היהודי המזוהם שניסה לברוח”…

בינתיים מתקרב הצבא האדום – מפשמישל לעבר קראקא, ואנשי הס.ס. מתחילים בפינוי מזורז. הוא נמנה עם 14 יהודים מפונים בתוך שיירה של 200 כלואים. הגרמנים מגרשים אותם אל לַנְגֶזַלְצֶה, בתושככי גרמניה, לבית חרושת תת־קרקעי לייצור אווירונים.

כאן, על אף התנאים החמורים, הוא נושם לרווחה: יש מקלחת, ויש מעט מזון. עם זאת בורחים יום יום, בעיקר הכלואים הרוסים. גם הוא בבורחים. נתפס – ונשלח למחנה הנודע לשמצה בשם דורה, ומשם – דרך האמבורג – הוא מגיע בתחילת אפריל 1945 לברגן־בלזן, כשהוא עמוס שתי מזוודות של איש הס.ס. המאיץ בו…

וכאן זכה לשחרור – השחרור המלווה רבבות קורבנות גם מקרב הניצולים.

פרשה זו הלא היא רשומה בספר “ברגן־בלזן”.


*


הפעלתנות, המסירות, היזמה, שהוא מגלה בקרב שארית הפליטה – אין לה גבול. מָשָל נתרכז בו כל חפץ־הקיום־והחיים שדוכא ונרמס כל שנות האימים. למן הרגע הראשון לשחרור, שבו נבחר – גם בהצעת כלואי בנדין – נציג המשוחררים, לפי דרישתו של מפקד איזור הכיבוש הבריטי – ועד לחיסול אחרוני המחנות באיזור שהוא עמד בראשם.

כאן הוא הקים את משפחתו החדשה, ונשא לאשה את הרופאה הדסה בימקו, בת סוסנוביץ, למשפּחה מחסידי גוּר, שהשתלמה ברפואה בצרפת ושימשה רופאה בקופת חולים בפולין ואחר־כך באושוויץ שבו עמדה בראש בית־החולים עם השתוללות המַגיפָה לאחר השחרור, ובו פעלה בכל המוסדות – זכתה להביא 1000 ילדי הניצולים הראשונים לארץ ישראל. וכאן, בברגן־בלזן נולד לה בנם. והמקום הזה, שספג רָווה נהרי נחלי דם ודמעות, משמש עתה ליוסף רוזנזפט “בסיס” לעשייה אנושית ולאומית בלהט של מילוי שליחות קדושה.

“ברגן־בלזן, או בקצור בלזן, הוא סמל כפול בקורותינו ובקורות האנושות. השם “בלזן” מעורר פלצות בלבות יהודיים. בלזן נחרתה בתודעה היהודית כאחד המקומות הארורים ביותר בגרמניה, שבו טמונות עצמותיהם של רבבות קורבנות יהודיים… אולם, בלזן היא גם המחנה המשוחרר שלאחר 15 לאפריל 1945, המסמל את התקומה וההתחדשות, את תחיית המתים של השרידים”.

במילים אלה, מאת יוסף רוזנזפט, בפתח הספר הנושא את שם המחנה (בהוצאת ארגון שארית הפליטה מהאיזור הבריטי בישראל), דומה, אצור בהן כל הניתן לומר גם על ההתרחשות בחיי משוחרריו של המחנה וכל הכרוך בו לאחר השחרור, והלא הם ארוגים ומזוגים גם בחיי כותבם.

לא האמין יוסף רוזנזפט, ולא האמינו חבריו למחנה, באותו יום ה־15 באפריל בשעה 3 ו־7 דקות אחה"צ, שאמנם אירע הדבר אשר רבבות מעונים למוות חלמו עליו ולא זכו לו, כי אכן האיר השחרור במלכות גדרי־התיל ומגדלי־השמירה, העינויים והכליון. אך הנה עומדים טנקים וחיילים בריטיים בשערי המחנה, ובכללם שלושה חיילים יהודים. ערמות של גופות – צללי אדם. רעב. סחי. עירום. וכבשנים עשנים עדיין. את ההתפעמות הזאת, את החדווה הזאת, והן מהולות בצער ובדמעות – מי יתאר ומי יבטא? נס גדול נתרחש, נס תחיית המתים וגאולה, נס־אשר־לא־יאומן, ואולם עם זאת ברור, כי הפצעים שבנפש לא יגלידו לעולם ומכוותם הצורבת לא תסוף. והזכרונות! לא, אין בכוחם לחוג את חג שחרורם…

ולא זו בלבד. הם, שנולדו מחדש, הם שזכו לפגוש את אחיהם, נתקלו – כלשונו של יוסף רוזנזפט – “בעולם קר וזר”, שראה בהם נושא־של־רחמים, מָשָל לא היו לפני החורבן, שהם מניצוליו, ככל האדם, וללא הזדהות שלמה ומוחלטת עם שִברם, שהוא שבר העם, ועם לקח ניסיונם שהוא לקח העם.

והוא מוסיף ומספר, דרך דוגמה, שחודשים חלפו, ולא נמצא בעולם כולו רופא־ילדים יהודי, מנתח, או גינקולוג שיבוא לבלזן, חרף כל הפניות. והחולים והתשושים באלפיהם נזקקו, על אף הזעזוע שפקדם, לרופאים גרמניים. לא יצא זמן רב ובאה העזרה הרפואית הנפלאה במסירותה של האנגלים. ובכלל, נציגים למיניהם באו והלכו, ואך יהודים סתם לא ראו משום־מה לבוא אל אחיהם הניצולים… ודומה, כל אשר הוא מספר כיום, בדפיו של ספר בלזן, ביטוי נאמן בו לחוויות הימים ההם ורטטם עומד בו.

בא השחרור – ואך מלאך המוות קוצר במשוחררים – ויש הכרח דחוף בהצלה פיסית, בעידוד רוחני, בחיפוש משפחות השרידים, במלחמה למען זכויות, שפירושה, בין היתר, מאבק עם האנגלים משלטונות הכיבוש – הייפלא שמתעורר בו, ביוסף רוזנזפט, ייצר החיים בכל עוזו, וגוברת תחושת־האחריות עד תום, ונדלק מרץ סוער ובונה? והלא הוא נבחר כבר ביום השלישי לשחרור לתפקידו כבד־האחריות – יו"ר ניצולי מחנה ברגן בלזן – ומאז נבחר שנה שנה לתפקידו זה ועמד על משמרתו – עד הסוף. הוא עוד לא התאושש (משקל גופו 42 קילוגרם) וכבר והוא נתבע לשליחות לאמריקה. ורבורג, ראש המגבית, מצאוֹ והנשיא המנוח וייצמן מזמינו לבוא לאלתר. שלושים ושמונה שעות בלבד מפרידות בין ברגן־בלזן לואשינגטון – ואולם ההבדל הוא בין עולמות רחוקים־רחוקים!

שר האוצר המנוח אליעזר קפלן ויב"ל ציר ישראל לינטון, מסבירים לו את התפקיד העומד לפניו. בן־גוריון שולח לו מברק ברכה, סטיפן וייז מברכו, וויצמן מנשקו בראשו. לילה שלם הוא יושב ליד מיטתו של הנשיא, מספר מספר… הוא אף מזמין את הנשיא לבקר בעמק־הבָּכָא. וגם בוועדת המגבית, באולם גדוש משתתפים, הוא משמש פה למעונים למוות. המיית נצח ישראל בדבריו. אין הוא מבקש כסף ועזרה. ואך הכנסות המגבית עולות על כל המשוער.

והוא חוזר אל אחיו. אל משפחת ברגן בלזן.

מלחמת המשוחררים על עתידם נמשכת גם לאחר הבסת הנאצים. הוא מעז להתנגד לנסיונות־ההפרדה בין היהודים הגרמניים לבין שאר המשוחררים, ולניסיון להעבירם למחנות אחרים באיזור־שממה ולמעין מחנה יהודי נפרד, והוא, היו"ר, אף הועמד לדין צבאי. בינתיים נשלחים אלפי חולים לריפוי ולהבראה בשוודיה, ויוצא המשלוח הראשון של ילדים (מחוץ למכסת הסרטיפיקטים, לאחר יגיעות הרבה ומשא־ומתן קשה ונועז עם בווין, בארבע פגישות, עם מיניסטר־המלחמה, עם גנרלים) לארץ־ישראל והנותרים, אומְנם ברור להם שעליהם לעזוב את האדמה הטמאה, אלא שבינתיים אנוסים הם להילחם שנים על עצם אפשרות העזיבה הזאת.

“משלוח העולים הראשון – מעיר יוסף רוזנבלט – היה לא רק מאורע מרטיט־לב, אלא גם בעל משמעות היסטורית. הגורל זימן כך, שהרכבת עם העולים, בדרך לארץ־ישראל, יצאה מאותה תחנה, שבה אילצונו הגרמנים לרדת בדרכנו לבלזן, שנתיים לפני כן”.

דרכם הוליכה במישרין מן האונייה אל שדות־הקרב במלחמת העצמאות, ורבים מהם נתנו נפשם עליה. ואין צריך לומר, שבלזן תרמה מלוא חלקה – באדם ובחומר – להקמת המדינה. ועם זה בולמת יצרים המבקשים להתפרץ בטרור נגד האנגלים על אדמת גרמניה. וכבר פועלים בתי־ספר, גני ילדים ואף גימנסיות, ילדים לומדים ומשחקים. והנה נולד העיתון הראשון של שארית הפליטה “אונזער־שטימע”. והתיאטרון הראשון, באוהל, במרחק מטרים ספורים מקברות־האחים, ולימים – הוצאת–ספרים ואוניברסיטה עממית, ישיבה, מועדוני ספורט וספריות ומפעל ביבליוגרפי יחיד במינו. ותנועות ציבור וחיים דתיים. הקונגרס הראשון של העקורים, שהד חזק נענה לו בעולם היהודי, בהשתתפות נציגי ברגן בלזן, שגיבש את ציבור המשוחררים ככוח יהודי חלוצי במערכה לכינון מדינה יהודית, לשיווי־זכויות מלא של הניצולים ולחיסול המחנות. ובתוך כל אלה לא תישכח פעולתם של השליחים מהארץ, חיילי הבריגדה, וביקורו של ד. בן- גוריון שהכריז:

“עיניכם רואות את שערות השיבה הללו – שערות שיבה אלו עוד יזכו למדינה יהודית בארץ־ישראל”… ויוסף רוזנזנפט – בלב לבה של פעילות זו.

ולא זו בלבד – ברגן־בלזן גם קולטת פליטים יהודים, ביניהם חולים וילדים, ממרחקי רוסיה, מפולין. הייפלא, שעל אף המערכה הבלתי־פוסקת, והחיכוכים הרבים והמרים עם השלטונות הבריטים, רוחשים הם כבוד ליוסף רוזנזפט, האמיץ והגא, ומבינים שאין זו מרדנות־להכעיס, אלא ביטוי לרוח החרות של המשוחררים ולמלחמה על כבודם וצדקתם.

וכל אותו זמן, אין הוא מבקש סיוע כלשהו מהממשלה הגרמנית, או ממוסדות גרמניים. ואין רגלם של גרמנים דורכת במחנה, שהוא כקהילה אכסטריטוריאלית יחידה־במינה, בתקומתה ובמערכותיה, בתסיסתה הלאומית והאנושית, ובגורלותיה בתולדות ישראל. והוא, יוסף רוזנזפט, עם הניצולים, במסירות־אין־קץ עד לעזיבת אחרוניהם את אדמת בלזן – והוא עמם תמיד, עד עצם היום הזה. “בלעדי יוסף (או, יוסל של כולנו) והדסה רוזנזפט היתה ההיסטוריה של “בלזן” לאחר 1945 אחרת” – קובע מר נורברט וולהיים, מראשי הפעילים בקרב שארית הפליטה באיזור הבריטי, שיחד עמו פעל ושימש נציגה ודוברה גם בפני שלטונות־חוץ, לרבות ממשלת בריטניה, בימי מסה ומבחן.

וכל האמור בזה אינו אלא צרור מועט – רמזים לדרך חייו של האיש בשלוש תחנותיו – בנדין, החורבן, השחרור; והוא בעיצומה של פעולתו – ומלוא הסיפור טרם סוּפּר.

אירגון שארית הפְּליטה הוא, דומה, מהפעילים והעירניים בארץ – למן הטיפול בהשגת הפיצויים לחבריו שהוא, כמובן, טיפול אישי־אנושי, הושטת סעד ותמיכה, קופת גמילות חסדים, טיפוח קשרים עם החברים ועם מוסדות וארגונים וידידים, אף עזרה לסטודנטים, ועד – להנצחה לצורותיה.

בחוזר נוגע־ללב של הארגון אל ראשי העיריות, המועצות המקומיות וועדות השמות שלידן, פונה היו"ר רפאל אולבסקי בקריאה נרגשת “לקרוא את אחד הרחובות באיזו שיפוטכם בשם קדושי בלזן, – ויהיה בזה מן התבונה ומן הצדק, כדי שגם הדור הצעיר יידע, מה עולל הצורר ליהדות ומה זמם לה”. והוא מציין (שבט תשי"ח) שעד כה נענו לפנייה רק עיריות נתניה וכפר סבא, להלן הוא עומד על דרך־העינויים של הניצולים, על חלקם בתקומת המדינה במפעל החלוצי וההתיישבותי, על “מנהיגותם הנאמנה שהתרוממה מבין החורבות לאמונה, לפעולה, ליחסי חברות ואהבת ישראל למופת”, וקובע:

"הרוח החברתית והדאגה לאסירי מחנות הנאצים לשעבר, שנטענו עמוק בלבבות חברינו בברגן בלזן ובאיזור הבריטי בגרמניה – שהיתה לדוגמה ליתר חלקי שארית הפליטה – העברנו בגאווה ונטענו אותה בעקשנות כאן, בארצנו, והיא מפעמת עד היום.

…ברגן בלזן היה למושג, על כל הטרגדיה הכלולה בו, ולאות לעתיד – אזהרה לדורות הבאים".

שנה שנה, מתכנסים הם, מתייחדים הם באזכרות עם זכר המושמדים, במועד זה ניטע “יער ברגן בלזן” בהרי ירושלים, ועולים לרגל “לפינת בלזן” אשר במרתף השואה ולתפילה במקום.

ניצולי ברגן־בלזן מפוזרים ברחבי תבֵל, אולם מרכזם ולבם בישראל. וכאן פועל ארגון שארית הפליטה שהקימו, הטורח נאמנה – בראשותו הפעילה והנאמנה של מר רפאל אולבסקי, מן הניצולים אף הוא (שהיה מראשי הוועד היהודי המרכזי של ניצולי האיזור הבריטי בגרמניה, מנהל מחלקת ההסברה שלו וחבר־מערכת של בטאוניו); עתה הוא ממשיך טפולו בהם בישראל, בכל אחד מהם, שהם כמשפּחה, בחיבה ובהבנה, ונוצר את זכרם של הקדושים ואת מורשת ההקרבה שלהם. והיש צורך להוסיף, שיוסף רוזנזפט תומך במפעלם והוא פטרונם והרוח החיה שבהם – “אבי משפחת ברגן בלזן”. ולא זכרם הרוחני בלבד. ולא הקמת קתדרה לחקר החורבן באוניברסיטת בר־אילן בלבד. הלא הוא נאלץ היה להיחלץ אף למערכה מרה נגד חילול קברות הקדושים על־ידי ממשלות שביקשו לחפור ולהוציא את שלדי הקרבנות “שלהן”. ואולם, מעל לכל, הקשר האישי. הנה, דרך דוגמה, מקבל יוסף רוזנזפט כל שבוע, בביתו בניו יורק, איגרת מאוסטרליה הרחוקה. והיא מזכירה לו, האיגרת, ימים רחוקים… הוא היה אז במחנה האיום “דוֹרה”, בהרים. שלושה שבועות לא בא אוכל לפיו זולת תפוח־אדמה רקוב. אך את פרוסות הלחם העלובות צבר והעניקן מתנה ליהודי האדוק מרומניה הכלוּא עם בניו באותו מחנה, ואשר קידש על ה“פת” הזאת בליל ששי… כל ימיו אין הוא שוכח דבר זה. אל המפה הרקומה בזהב שהוא שולח מאוסטרליה ליום הולדת בנו של יוסף רוזנזפט מצורפת הבקשה לאביו, שיספר לו, עם התבגרותו, על מקור הקשר שביניהם…

השתתפתי בזימוּניהם של משוחררי ברגן־בלזן, ראיתים בתוגתם ובשמחתם בישראל, ובכל חושי הרגשתי באחווה ובחיבה שהם רוחשים ליוסל רוזנזפט, בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם, שארח לדרכם ועמד במערכותיהם למן יום השחרור ועד היום הזה, שהוא להם חבר וידיד, ואח ואב – וידעתי, כי גדולה וקדושה הזכות שנתגלגלה לידו, וידעתי שהוא, אשר עמד לא־אחת בשערי עולם האמת, קנה לעצמו חלק נכבד בעולם־הבא…

לעד תהא חרותה הדמות, שגדלה בדור החורבן והתחייה, בזכרון עם ישראל.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות