הרושם הראשון: נעורים. תסיסת נעורים שהיא מעבר לגיל. להיטות ופעלתנות, להט וסער, שהם, אולי, נחלת מורשתו החסידית. וזו העירנות והרבגוניות. וכל אלה, חרף הגלגולים והנסיונות, היסורים והאכזבות. מעיין שופע של חיים וחיוניות, של מהפכנות ואמונה. אמונה של לא־מאמין, כביכול.

אכן, זו היניקה מן הבית, משם, מן העיירה המועטה, עיירת חסידים בעיקרה, אשר בין וארשה לביאליסטוק. כאן כיהן ברבנות רב גאון מופלג, יהודה לייב גורדין, “מתנגד” ומשכיל וחובב־ציון, שהליכותיהם ומושגיהם של חסידי ה“שטיבעלך” למיניהם גרמו לו צער ועינויי־רוח; וכאן עמדה ישיבה להוטה בקנאות וביראה; ומכאן נמשכו חוטים־של־רוח ודבקות אל חצרותיהם של רביים שונים בפולין המדינה, והחוטים נשקו זה בזה, נפתלו, נסתכסכו, נתערבבו – ויהיו לפקעת של יצרים ומאבקים וקנאות־לשם־שמים. עדה כזאת של יהודים, התשקוט על שמריה?

והנה, חלפה הרוח, רוח הזמנים החדשים, גם עליה נתפוררו חומות וסייגים, וקם דור חדש ובידו דגלים חדשים ואף הוא מניפם בהתלהבות ובחירוף־נפש כאשר הניפו האבות את דגל התורה והיראה בלבוש החסידות…

האב כבר כורך מסורת עם חיבת־ציון, שהיא עדיין בחזקת איסור על רובם של החסידים, והאֵם חותרת להקנות לבניה חכמה והשכלה. הוא ־–איש ה“מזרחי”, והיא פעילה ב“ויצ”ו". ואולם, הבן כבר הרחיק לכת מהם, הוא ממייסדי קן “השומר הצעיר” ומחניכיו, תנועת־הנוער שכבשה לבבות בחידושה, בהעזתה, בקנאותה. תקוות ציון מזה ולהט הצדק הסוציאלי מזה, עולים בשלמות אחת בנפשו הרכה, העורגת, הסוערת של הבן, ישעיהו אוסטריאק, בנו של הנגיד בעל־הנכסים.

מעבר מזה “העולם הישן” – ששה־עשר “שטיבלעך” ובית מדרש ובית אולפן נוסח “בית־יעקב” ושיאו ישיבת המוסר בשיטת ליטא־נאווארהדאק, ומעבר מזה – הכביש… מי יבטא טעמו וחינו ועוזו של הכביש הפתוח החוצה את העיירה, והוא כמו מוליך אל המרחבים, אל החירות? חבורות־חבורות מהלכים בני הנוער בכביש, נושמים אוירת עצמאותם ומרדנותם ואבהביהם וחלומותיהם, ונמשכים אל סתרי היערות הרעננים־המלבלבים, ובהם עולים שיריהם החדשים, העבריים, בהתלהבותן התמימה של השירות והזמירות ההן… הייפלא, שהנער נמשך עדיין אל ה“שטיבל” שלו, הנמנית עם “חצר” חסידי סטריקוב, על עממיותו ומשפחתיותו וחדוותו ודבקותו, אף־על־פי שכבר הפליג הרחק?

וכאן, ברחוב הפתוח, בכביש בואך וארשה, הוא כמו מגלה את החיים, את הרעות הטובה, את הנערה, וכאן מתחולל מרד הנעורים באבות ונרקמים חלומות־עתיד. וביחוד שהוא עצמו נמנה עם טובי פעילי הנוער, בחורי ישיבה לשעבר, בוגרי גמנסיות “תרבות” וסמינריונים, והוא ממחפשי הדרך ומסולליה לפני הנוער בעיירה יהודית־שרשית זו, ואף מנסים לערוך ולהוציא־לאור כתבי־עת בעברית וביידיש. ואך האנטישמיות הגוברת ופושטת מעברים דוחקת את הנוער מן הכביש, כשם שהיא דוחקת רגליהם של יהודים ומנשלתם, שעינם צרה בהישגיהם, והלא הם, הגויים, כמו נתונים כאן, בעיירה, ב“גלות” אצל היהודים, שאף סגן־ראש־עיר להם…

למן ה“חדר” הוא נודד על פני אכסניות של תורה, דרך בית־המדרש לרבנים “תחכמוני” בוארשה, הגמנסיות “תרבות” בביאליסטוק ובבריסק ועד לאוניברסיטה שבבריסל. אמנם, הוא דבק ב“השומר הצעיר” המחייב הליכה להכשרה ועליה לקיבוץ, ואך גוברת השפעת האם הטוענת להמשך ההשתלמות. מה עוד שבשנתיים־ימים ההם אפסה כמעט אפשרות ההכשרה ורבים הסתובבו באפס מעשה. אך כל עוד הוא בעיירה וקשור בה, אין הוא עומד בנסיון, ואין פדות בין ההטפה לזולת והמעלה העצמי. מרכז חייו – הקן, וממנו נמשכת השפעתו על חיי העיירה בכלל, והציונות שבה בפרט. כאן, בקן, מרכז הבחירות לועידות “תרבות” ולקונגרס ציוני, מוקד הפעילות למען ה“קרן הקיימת לישראל”, ההזדהות עם ארץ־ישראל־העובדת, ועם הישוב העומד במערכות חייו נגד הערבים הקמים עליו והבריטים המצרים צעדיו. ובכל אלה מזוגים נעוריו ולהטו. ודגלו על עיירת־הולדתו אהבה ־–עד עצם היום הזה.

עוד העיירה נטועה, כמדורות, באדמת פולין, בלב יערות ואפרים, הומה בימות הירידים והמשא־ומתן עם המוני בני הכפרים, ורוקמת אגדת חיי היהודים, ואך הנוער שלה, החלוצי, כבר חי הרחק מכאן, והוא כביטוי לחרדה סתומה־עמומה לבאות המערערת את בטחון נצח ישראל עם ערעור האמונה ואורח־החיים הכרוך בה על יציבותו ורציפותו. והיפוכו, בני הנוער האחר, הקנאי והחלוצי כדרכו, בחורי־ישיבה, שהם בעיניהם של חלוצי “השומר הצעיר” כחיילים הנאבקים על קיומו של מבצר פרוץ חשוך־עתיד… על כן לא ייפלא, שדרכו של ישעיהו, מראשי הלוחמים־הסוללים־המגשימים של הדרך החדשה, והמשתיתה על יסודות “מדעיים” ומעטרה בפאר הדמיונות והחוויות של נוער מרדני־מהפכני – מוליכה אל קיבוץ ההכשרה של “השומר הצעיר”.

אלא שקדמו לה, להכשרה, ארבע שנות לימודים בבריסל. בלהיטות מסתער הוא אל הלימוד, ובתשוקת־צמא, אך שומר אמונים לדגלו ולדרכו, והוא ממזג שליחות חלוצית וקניית השכלה. אין צריך לומר, שכל אותן שנים שומר הוא על גינוני־החן החלוציים באורח חייו, וכל שעתו הפנוייה קודש ל“השומר הצעיר” בבלגיה. גם אז, בשנות הבלבדיות החלוצית של “השומר הצעיר”, לא נתישבה בדעתו הסתירה כביכול בין ההגשמה לבין הלימוד, והלא מבשרו חזה, ונוסף על כך, הרי הוא גם מחנך ומכשיר נוער יהודי, בני הישוב העירוני של בלגיה־מלפני־ההשמדה לעליה ולקיבוץ, וקבוצות חברים – בני שני דורות – כבר נקלטו ב“עין החורש”. זו ועוד, הלימוד וההשכלה כשהם מזווגים לחלוציות, מגבירים כוחה ומעלים משקלה. ועל כן הוא משתתף בשעורים בהרגשה של רוממות וגאווה, וביחוד בהרצאות שעניינם בהוגי־דעות, וביניהם גם יהודים; ואגב־כך כותב עבודה בשביל פרופסור ספייאֶרס, אחד מששת סגניו של יושב־ראש הסוכנות היהודית הראשונה, בנושא החוקה של ספרד הרפובליקאית והמנדט הארץ־ישראלי, כרמז לכפל חזונו של “השומר הצעיר”: הלאומי והאנושי. ואילו עבודת הדוקטוראט שלו שהוגשה לפרופסור פּייר אוֹרטס, יושב־ראש ועדת המאנדאטים של חבר הלאומים, נושאה: “הבעייה היהודית והציונות”, – ולימים ראתה אור בכרך רב־כמות בלשון הספרדית במכסיקו – והיא חוויה ליהדות הלאומית של בריסל, שנוכחה בטכס הפומבי ובויכוח הסופי של התיזה, וביחוד לנוער.

ואולם, הלימודים באוניברסיטה שנשלמה בתואר ובהצטיינות, אינה אלא כפרוזדור לטרקלין, שהיא העליה וההתיישבות, ועל כן, מוליכה הדרך חזרה לפולין, לתנועת־האם הגדולה ואחר־כך להגשמה העצמית בקיבוץ־הכשרה במלאווה.

וזו טבילת־האש. הנסיון והמיבחן, לגוף ולנפש ולמצפון כאחת. ולאמת הדרך החלוצית וההגשמה האישית. אכן, לא קלה עליו, לדוקטור הצעיר, שלא טעם טעמו של עמל־כפיים, ההזדהות בפועל עם העובדים עבודה פיסית קשה והחיים חיי־שיתוף בדוחק ובמצוק. ומפרכת עבודת הסבלות במחסני התבואה. ואך עם זאת חווייה עמוקה בה ומקור חדווה פנימית ותחושת הקרבה ומעשה מהפכני. ועוד זכורה התמונה השגורה של בני־הבית המלווים את העגלה בה יצא את העיירה כאבלים והוא בעיניהם כאחד שיצא ל“תרבות רעה” ומקפח עתידו בידי עצמו. ואילו כאן, במלאווה, רבים וגאים עליו, על ה“דוקטור מבריסל” שהיה לסבּל בקיבוץ… והוא גובר על קשיי ההסתגלות ונעשה פועל בין פועלים, עד שהוטלו עליו רוב משימות הציבור של קיבוץ־ההכשרה, – תרבות, גזברות, מזכירות. הייפלא שזו תקופת אושר בחייו, בה זכה לשלמות נפש ול“תיקון”?

ומכאן הוא נשלח לאיזור לובלין, לניהול הפעולה בקני “השומר הצעיר” ההומים נוער יהודי רב וטוב, מיטב הנוער היהודי, ולא יצא זמן רב והוא נמנה עם כ"א שליחי תנועתו מפולין לועידתה העולמית החמישית, בפופראַד שבצ’כוסלובקיה, החורצת בגורל דרכה הרוחני. ברגל מפסיעים הם, בשבילי פולין, בכיוון אל הרי הקרפאטים. והועידה – כשיא לשליחות מרוממת־הרוח שמיטב שנות חייו קודש לה. ומכאן הוא חוזר (ועמו רעייתו הצעירה עליזה, בת העיירה, חניכת התנועה, שהיגרה לאמריקה ועתה נצטרפה אליו) לבלגיה, בשליחות ההנהגה העליונה – ועד לפרוץ מלחמת השמד.

*

ראשית האיבה – והיא ראשית השואה – עברה עליו בבריסל, ואז סיים חוק לימודיו (עוד היה סיפק בידו להודיע על הכתרתו להוריו בביאליסטוק אשר בכיבוש הסובייטי לשם נמלטו מן העיירה השדודה, ולקבל ברכתם – פרישת השלום האחרונה מהם, שנספו בסלונים העיר). ניתן להם לעלות, אלא מסיבה של אותה צמידות משפחתית וחוש־המשפחה היהודי – נשארו ולא עלו לארץ. אך, ערב כליונה זכתה האֵם ונתגשם חלומה – קודם שנתנה נפשה יחד עם כל בני ביתה. את פרשת הכלייה של עיירת הולדתו העלה הבן, ישעיהו, בפואימה רחבת־מידות “לא בכדי” (“נישט אומזיסט” בתירגום מעברית, מכסיקו 587 עמודים) ובה מזוגה מיזוג דרמאטי תוגת השבר בחריפות הכאב והגעגועים והנקם והתקווה).

בריסל – במלחמה. מכונת־הדמים הגרמנית טרם הופעלה. עדיין כל מאווייו של הגרמני נתונים לביצור כיבושיו הראשונים ולביצורם. והוא נחלץ למעשים שיזמת־הצלה בהם – מכנס את בוגרי “השומר הצעיר” מבריסל ומאנטוורפן בדירה על שפת הים במרחק של כמה קילומטרים מנמל־הפינוי הטראגי וההירואי של צבאות הברית בדונקרק. וודאי מסכימים היו להחלץ מתוך מלכודת הכיבוש עם המפונים ממבול האש והמוות לחופי בריטניה והוא אף מבקש, בשם עדת הבוגרים להתגייס לצבא המפונים, אך הקצין הבריטי אליו הם פונים, עונה: “שמא אתם מגידים לי, כיצד אגיע אנוכי לחופי אנגליה?!”

והם חוזרים, באין ברירה, לבתיהם בבלגיה הכבושה.

משפחת “השומר הצעיר” בבלגיה מגבירה ליכודה ואחוותה בתנאים הרי־סכנה, מהם בנים להורים שאבדו או נמלטו בפרוץ הסופה, והוא, ישעיהו, מקים את “השיתוף” הקיים כחמשה חדשים רצופים, וקיומם על מנות השימורים והצנימים שקיבלו מהצבא הבריטי המפונה. החדשים האלה – כשנים. מי יבטא הדאגה והחרדה האצורה בהם?

דוגמה, המעשה בבית־הכנסת היהודי באנטוורפן, אשר פלאמים פאשיסטים מעלים אותו באש, ושני חברי “השומר הצעיר”, שאף עברית ויידיש לא שמעו, מחרפים נפשם ומצילים את ספרי־התורה… ובתנאים אלה הוא מקיים את הועידה השמינית של “השומר הצעיר” בבלגיה, בספטמבר 1940, הדנה בבעיות התנועה ובהמשך פעולתה ובחיפושי דרכים לעליה. פשטה שמועה, שמהעיר “ליוֹן” שבצרפת אפשר לטוס ארצה דרך בירות ובמרסייל עוד מפליגות אניות לחופי לבנון, – האין כאן דרך העפלה לארץ? והוא נוסע עם קבוצת בוגרים לפאריז, דרך הגבול הצבאי שעל נהר ה“סוֹם” ומשם יוצאים שליחים למארסייל ול“ליוֹן” לבחון את הדרך. התקוות נכזבו. שני חברים נופלים למחנה־ריכוז צרפתי שמיד לאחר־כן ניצולים ממנו.

עם החרפת המצב, חוזרת הקבוצה לאנטוורפן ומתכנסת שוב הפעם ועידה של “השומר הצעיר”, שבה הוחלט על חילופי משמרות. ניתנה האפשרות לכל אחד שבידו הדבר להציל את עצמו בדרך בריחה, שיעשה כמיטב יכולתו. אף הוא, ישעיהו, מקבל ידים חופשיות בהחלטת הועידה המעריכה שליחותו כגמורה והוא מבריח את הגבול ונמלט לצרפת. במקום נשארת הנהגה חדשה, שחבריה הצעירים לא יכלו, או לא רצו, לעזוב את הוריהם.

כשנה שהה בפאריס, ועיקר מאמציו מכוונים להשגת אפשרות של בריחה מאירופה האחוזה להבות אש, הנתונה במלתעותיה של חיית־הטרף החומה. ואך לבסוף עלתה בידו להגיע לבילבּאו אשר בספרד, ומשם – אפריל 1941 – הוא מפליג לחופי קובה, אשר באמריקה המרכזית, הארץ היחידה המעניקה רשות־כניסה לפליטי־מלחמה. ואך מבילבאו הצליח, לאחר ניתוק של שלוש שנים, להודיע לרעייתו שבאמריקה הצפונית, כי ניצל.

ומכאן, מקובה, שגם בה נתן חילו, כמובן, ל“השומר הצעיר”, הוזמן לשמש מורה בבית־הספר העברי “תרבות” שלפני חודש ימים הוקם בבירת מכסיקו, והיא התחנה השלישית בחייו, הנמשכת שמונה־עשרה שנים.

*

לפליט היהודי, יליד פולין, שנמלט ממערבה של אירופה, מכסיקו היא ארץ אכסוטית, עולם חדש, מפתיע, קוסם. מאחוריו – העולם הישן במאבק הדמים ושה פזורה ישראל בין שבעים זאבים. הוא – כאן, בארץ השמש העתיקה, ולבו עם המוני בית ישראל ועם הישוב בארץ העומד במערכה. וללא חבלי־קליטה והסתגלות מזנק הוא אל העשייה החדשה שאינה אלא כהמשך עשייתו־עד־כה – שדה החינוך והפעלתנות בחיי הציבור והרוח הטבועים בחותמה של החלוציות. וכאן הוא מקים משפּחתו ונולדים ילדיו.

צעיר הוא הישוב היהודי במכסיקו, אף־על־פי שבאוירתה נשמו יהודים עוד בתקופת הכיבוש הקולוניאלי, ההתישבות והאנוסות הספרדית. הללו רובם כבר נטמעו כליל, או יש המשמרים בסתר מורשתם הרחוקה. לאחר מאות בשנים, שוב מגיעים יהודים לחופים רחוקים־נידחים אלה – ספרדים ואשכנזים – בעיקר גברים צעירים. בשנת תרפ“ב הוקם בית־הכנסת הראשון ובתרפ”ד – בית הספר הראשון. תחילה מאות אחדות של מהגרים, ואילו בשנת תר“ץ כבר עולה מנינם לתשעת אלפים ובשנת תרצ”א לארבעה עשר אלף – בזכות הזרם הגובר של מהגרים מישובי היהודים באירופה המזרחית. תחילה רב הדוחק, הרוכלות מדכדכת, הבדידות מציקה וכוססים הגעגועים אל בית־ההולדת שבמרחקים. והם מתרפקים איש אל רעהו ומחפשים עידוד ונוחם ואחווה וחום־אדם. זה שרשו הנפשי של האירגון היהודי שענינו וטעמו בשמו, קהילת “נדחי ישראל”, וכבר ניכרים הסימנים הראשונים לחיי ציבור ולחיי תרבות, על כל המגוונת הרוחנית־חברתית הקלאסית שלהם ועל מוסדות העזרה והצדקה, וכבר מתגלפים ומתעצבים קוי־דיוקנו המיוחד של ישוב יהודי עצמאי, מצויין בעירנותו ובפעלתנותו ובשרשיותו היהודית, ברשת החינוך המסועפת, בנסיונות מתמידים ומצליחים להוצאת כתבי־עת, קבצים וספרים, בקשריו עם ארץ־ישראל והציונות בכל צבעי קשתה וגוניה נטועה בו מראשיתו.

מכסיקו, “ספרד החדשה”, שוב אינה ארץ שמעבר להרי חושך. הארץ המפליאה באוצרות טבע ונוי אגדיים, שאוכלוסייתה חיה ברובה הגדול חיי דלות משוועת ובערות חשוכה, רוח של חירות עומדת בה. יהודים, כשאר בני מיעוטים, עושים הרבה לפיתוחה ולתיעושה ולקידומה – ויותר מהם. אך זה מקרוב באו במקלם ובתרמילם, והנה הם כבר מעורים בחיי המשק ושליטים בענפים שונים, ואף־על־פי־כן אין הם נתפסים להתבוללות וטמיעה, לפי שצעיר ומועט הוא הישוב המונה שתי רבבות, עדיין נטוע באתמול, קרוב בגופו ליהדות ארצות־הברית וקרוב ברוחו לארץ־ישראל, ובעיקר – עמוקה התהום בינו ולבין תרבות עם הרוב הנחשל… והוא חי את חייו התוססים והססגוניים, המאורגנים והדמוקראטיים, על כל השלילות והחיובים שבישוב יהודי מועט ונידח, שהוא אחד מפלאיה של התפוצה. החורבן היהודי באירופה מחריף ומעמיק תודעתו הלאומית – אין בו בית שאין בו אבל… אף תנועת “השומר הצעיר” נוסדה כאן (ב־1940) וראשוני חלוציה כבר עלו להגשמה, והרי כר נרחב לפעולה לעסקן הצעיר, הסוער, ישעיהו אוסטרידן שהוא כהמשך מישרין לשדה בו חרש ועמל ושיקע אונו וחומו שנים הרבה.

בעיצומה של המלחמה בא לכאן – ועמוקים רישומיה של פעולתו בתנועתו, בקהילה היהודית, בשדה החינוך, בציונות ובקונגרס היהודי.

עד היום זוכר הוא הפגישה עם מיכאעלס ופפר שבאו מברית המועצות למכסיקו, ב־1943, וביקרו בבתי־הספר ובמוסדות. הם היו גם אורחי בית־הספר “תרבות”. ואז אמר באזניהם, בין היתר: מברך אני אתכם, מנהיגיה הרוחניים של יהדות רוסיה הסובייטית, לא כציוני וכמורה וסופר עברי בלבד, אלא גם כסוציאליסט יהודי־ציוני ואיש תנועת העבודה החלוצית בישראל.

ואעירכם, שלא רק רעיונות השלום אלא גם רעיון הסוציאליזם נביאי ישראל הגוהו ראשונים. אבות הרבה היו לסוציאליזם, אבל ראשון לכולם הוא עמוס הנביא, ועל כך גדולתנו וגאוותנו…

בכל השנים הללו עודר הוא בשדה האמנות והספרות ועד לעתון – פעלו האחרון (בשלוש לשונות: יידיש, עברית וספרדית) שהוא עורכו ומוציאו־לאור: “מעקסיקאנער לעבן”.

שלל־גוני יבולו הרוחני: שירה בעברית, ביידיש וגם בספרדית. תירגומים מיצירות פאבלו נרודה, ומשוררי המאות הי“ט והכ' ביבשת האמריקאית, ומחזות רחבי־יריעה, שעלילותיהם שאובות מן החורבן ומן הגאולה; אף־על־פי שהוא כבר שלח ידו גם למוטיב המקומי, המכסיקני, והעלה בכתובים ועיצב בעברית משובחת ובעדינות רגש ובחן של דמיון את אסופת הסיפורים “מופלאות המאייב” – לפי המיתולוגיה הקדומה של עמי־הבראשית במכסיקו הטרומקולומביאנית, ופירסם דברי־שיר וכרכים של מחקר בבעיות חברה, יהדות וחינוך – מפתיע השפע והוא כעדות לכוחות־נפש גואים. ועם כל זה – פובליציסטיקה שוטפת, לוחמת למן העתונות המקומית ביידיש, “הדואר” שבניו־יורק ועד ל”על המשמר" ו“בשער”, בטאונה העיוני של מפ"ם. והלא הוא משמש עד היום שליחה של מפלגתו לועד־הפועל הציוני, ויונק חיותוֹ והשראתו ממיפעלה ההתישבותי בארץ, אליה הוא מזדמן מפעם בפעם למושבי הועד הפועל וכינוסיה, וכל פגישה עם הארץ היא לו כהתרוננות חדשה, כטבילה במעיין־ברכה וכשיקוי־נפש, כפיצוי ונחמה, והוא כחולם …

הרי מבתי־השיר “דור דובב”, “הדואר” שבניו־יורק תשי"ח, ואולם כתיבתו בכינוס אולפנים בגבעתיים:

…דָלְקוּ כּוֹכָבִים בָּעֵינַיִם

וְהַמָּחָר נֶחְפָּז לְצַלְצֵל.

עוֹד הֶהָגִיג בוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם

וּמִתְנַדֵּף מִרְדַּף הַצֵּל.

דַרְכִּי מֵאָז רְפוּדַת נִיבִים

בָּשְׁלוּ עַל שִׂפְתוֹת אֲחָיוֹת

וָאֵדַע – חָלַמְתִּי בֶּהָקִיץ –

חָיִיתִי בְּתוֹכֵכִי קִבּוּץ־גָלֻיוֹת!

אין צריך לומר, שעל אף היותו מראשי יהדות מכסיקו, מפעיליה וממעצבי דרכה ורוחה, חולם הוא על השתקעותו והתערותו בישראל וסופו לקיימו. אמנם, ארוכה הדרך למן העיירה בפולין שנכרתה, כך נכרתה, על פני אירופה המערבית ועד לירכתי התפוצה שמעבר לים, ואולם, דומה, הוא עומד עדיין בנקודה הראשית ובעיצומה של סערת־חייו ובפתח של עשייה ויזמה מתמדת – והוא כעץ מלבלב שעלהו לא יבול ופריו לא יכזיב…