לחיים נחמן ביאליק

ליום המלא לו ששים שנה, בי' בטבת תרצ"ג

באהבה

המחבר

 

אל הקוראים    🔗

בספר הזה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה בדרכו, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה, ברומאן “לבדה”. בטיטראלוגיה ¹ שלו שמסתיימת ברומאן הזה, צייר המחבר אנשים שונים וסביבות שונות, בין שעמדו בתוך תנועתנו הלאומית ובין שעמדו מחוצה לה, והיא פגעה בהם מאיזה צד שהוא באיזה צורה שהיא. בשום ספר מספרי הטיטראלוגיה לא היתה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת, זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי-נפש, להגויות-לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות.

ומפני כן לא ימצאו הקוראים בטיטראלוגיה הזאת דברים אחרים זולת תולדותיהם של מומנטים נפשיים ידועים, של מצבי רוח ידועים, של חלומות צעירים ויפים ושאיפות רומאנטיות, של אכזבות מרות ורפיונות מעליבים, שעברו עלינו בארבע עשרות השנים האחרונות.

ההבדל בין שרה ברמאן (ב“לבדה” ובין אילה כרמלית או מרים וייס, או ההבדל בין דניאל שפרנוב ובין אפרתי או שמואל כרמלי הוא כהבדל שבין שבין צעירינו בני זמנם של הקונגרסים הראשונים ובין צעיריני בני זמנה של ההצהרה הבאלפורית… בספר הזה, כמו בספרים שקדמו לו, אל נא יטריחו הקוראים את עצמם לבקש פרצופי אנשים ידועים לו מבין העסקנים, הפועלים, המורים וכו' בארץ-ישראל, כי לשוא ייגעו. רחוקה היתה מהמחבר הכוונה לצייר את האנשים שהתהלכו או שמתהלכים בתוכנו. רצונו היה לצייר טיפוסים אפשריים או מחויבי המציאות הארצישראלית, בתוך האטמוספירה שלפני המלחמה ובימיה, כפי שהמחבר ראה אותם ועד כמה שהיו ראויים לממש בכל הוויתם את האידיאה שביקשה את תיקונה בספר הזה. בשעה שהמחבר עסק בספרו זה, נזדמנו לידיו שני ספרים שעשו עליו רושם עז, והקוראים ימצאו את השפעתם גם בין טורי היצירה הזאת. מהם רחובתי להזכיר בראשונה את הס' . “כ ת ב י - מ ש פ ח ה עבריים”, לד"ר הרצברג (בתרגומו היפה של ר' בנימין, הוצאת סניף “בני־ברית” בירושלים), אשר דעותיו על היהדות והנצרות לא נתישנו גם היום, ועוד היום יש בכוחן להרעיד נימין רבות בלב כל חרד לשאלה הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. ובשניה את הס' “דברי הפועלות” (הוצאת מועצת הפועלות תל-אביב). עוד טרם העריכו אצלנו את כל השגב והקדושה המוצנעים בעלים הפשוטים והיקרים האלה. דומני שכל החזיון ושיר אשר יושר עוד על אדמת ישראל, לא יהיו אלא בחינת אפוקריפין כלפי כתבי הקודש של “דברי הפועלות”. הבאים ילמדו בספר הקטן הזה את צעירי יהודה לדעת איך עבדו, איך סבלו, איך נלחמו ואיך אהבו אמותיהם, כל רוח כמהה אל אלהים, כל נפש צחיחה בלי אידיאל, אשר בקרבנו, תשתוחח אל האיפוס ההירואי הזה כמו אל מעיני ישועה לשאוב מתוכו אמונה ונוחם. גם בין עמדי הספר הזה, מלאי ברכת ה', לקט המחבר זעיר-שם גרגירי זהב אחדים של גבורה ואמונה, ויתן אותם אל כליו, ברחשי הערצה ותודה.

קוראַי! כאשר יצאנו בראשית דרכנו עוד היו עלומים בלבנו ושחור בשערות ראשינו. עמדנו אז בירחי הדבש של הבשורה ההרצלית. והנה הגענו אל שער החיים החדשים אשר פתחה “ההצהרה”. השנים האריכו מעניתם על פניני והשליגו על ראשינו. ההעשירו אותנו בבינת החיים? הבגרה והתעמקה מחשבתנו על זכויותינו וחובותינו כלפי אבותינו ובנינו? כזאת וכזאת ישאל בלב חרד הסופר אשר ליווה את תהלוכת התחיה עד הלום, עד שער החיים החדשים על שאלותיו יענה סופר אחר אשר יבוא אחריו, מאושר וטוב ממנו, אשר יתחיל את דרכו מעבר לשער מבפנים, ויצא בעקבות השנים, בדרך הגורל של נצח ישראל. דרך זה, אשורנו מרחוק, מבעד לערפלי העתים, והוא זורח באופקי אור ויפעה לאין קץ…

 

פרק ראשון בֵּין יָם וּבֵין מִדְבָּר    🔗

א

הילדים הסתובבו במחול, מתוך התלהבות ושירה. המורה ציפרין נהל את המשחק והתלהב גם הוא. שר ורקד עמהם, ופניו היו שטופי זיעה. יש שהרגלים הקטנות היו נחשלות, ומפעם לפעם נשמטו ילדים, בכוח התנועה, מתוך המעגל ונפלו פרקדן על החול הרך, כשרגליהם מקרטעות כלפי מעלה. ובחלל האויר עמד צחוק עליז.

מרים וייס ניסתה בתחילה להשתתף גם היא, אך מיד עיפה וצִידדה את עצמה. הסתכלה בקבוצה הרוקדת והשתוממה על ה' ציפרין. דומה שמן המשחק נהנה הוא יותר מן הילדים. בעברו, אגב רקוד והסתובבות, על פניה, ניסה פעם ופעמים למשכה שוב אל תוך המעגל. אך היא השתמטה. ההתעוררות שתקפתה לרגע בתחילת המשחק, נסתלקה ממנה. פני ה' ציפרין נראו לה עתה, מתוך מסגרת זקנו השחור, טפשיים במקצת.

התחילה מתהלכת על פני המגרש הרחב, הסמוך אל בית-הספר. רגליה דרכו בכבדות בחול הדק והעמוק. האומנם כה עיפו רגליה מן הרקוד הקל שרקדה אך רגעים אחדים? ביחוד הרגישה חולשה בברכיה שרעדו. ברי לה שאין זה מתוך חוסר הרגל אל קרקע החול. פשוט אין היא ניזונה די צרכה. סעודותיה של הגב' ציפרין, מהנ… תמהה היא על הפועלים הסועדים אצלה שיש להם כוח לעבוד. זוהי גם הסיבה לכל מצבי-רוחה בזמן האחרון, לעצביה שהתחילו «מנגנים» יותר מדי… וגם למה שהיה אמש…

אה! אמש… איזה לילה של טרוף-הדעת היה לה אמש! רגע עמדה אפילו מלכת, כה המם אותה זכר ליל אמש, כה לא נעים היה לה.

היא טילה אמש עם אפרתי על חוף הים. היה ערב יפה. הלבנה שפכה את להטיה על הבתים, על האנשים, על החולות ועל הים. כשעיפו מן ההליכה השתטחו על חול החוף. זמן רב שכבו שם ושתקו יותר משדברו. היא זוכרת שאמרה לו:

— בשעה כזו אני נוטה להאמין בארמנות האלגביש שעל קרקע הים ואני מקנאה באלה המנודנדים שם, כמו בעריסה, מנודנדים על-ידי בנות-הים.

— יש אנשים — השיב הוא — שכל ימיהם הם מתהלכים מנודנדים על-ידי נינפות.

— גם באלה יש לפעמים לקנא.

— אבל אחר כך?… אבל היקיצה? — שאל בפכחותו הרגילה.

ושוב לא דיברו דבר.

בשובה מן הטיול הביתה, לא התפשטה את בגדיה ולא שכבה לישון. כל הלילה ישבה על הגזוזטרה נפעמה מאד. זו הפעם הראשונה, מיום שהכירה את אפרתי, הרגישה שהוא יקר לה. איזה חום לפף אותה. על לבה התדפקה צפיה סתומה לאושר… ובו בזמן שאלה את עצמה ביראה חשאית: האומנם היא אוהבת את האיש הקר וזעום-הפנים הזה? האומנם הוא אוהב אותה? וכי יכול הוא הכלל לאהוב את מישהו? ואותה, אותה ביחוד? מהי כלפי אדם כאפרתי? לא. אך שוטה היא אם היא סבורה שהוא אוהב אותה! אך אִ כוזב שיש כביכול במבטיו, שהוא משהה לפעמים עליה, משהו מעין רגש מיוחד… הספקות והשאלות נעשו לה שלא-מדעת ודאיות שליליות. יחד עם זאת באה עליה הרגשת הבדידות. רגע אחד חפצה אפילו לקום וללכת אליו, אל חדרו; לבוא אליו ולדבר עמו גלויות, לברר את המצב, למען לא תשלה עוד את נפשה בשוא. מפני אדם כאפרתי אין להתבייש בהתגלות-לב. אבל נרתעה ממחשבה זו, «יצאתי מדעתי!», קראה אל עצמה נבהלה. ואז תקפוה רחמים כה גדולים על עצמה. ראתה את חייה והנה הם כה עלובים בריקנותם, ללא אושר ותקוה. ראתה את עצמה אובדת בתוך העולם הרחב, בין בני-האדם הרבים והזרים (הלא כולנו, כולנו זרים זה לזה!) כגרגר אבק נישא בתוך סופת מדבר ללא טעם וללא תכלית…

מרים נזכרה כעת את הלילה, את הרהוריה וסערת רוחה. נתבישה בפני עצמה. העצבים, העצבים!…

נגשה אל יגאל, בנו של ה' ציפרין, ילד כבן עשר, שישב יחידי, פרוש מכל הילדים, ובנה מבצר בחול.

— מה אתה עושה כאן? — שאלה בצנחה על הקרקע סמוך אצלו.

הילד לא הרים אליה את עיניו ולא ענה.

— מפני מה אינך משחק עם כל הילדים שם?

— ככה — רטן הילד מבלי להפסיק את עבודתו.

— מה ככה? למה ככה?

הילד שתק.

העבירה את ידה על ראשו, נגבה את זיעת מצחו, הַשַׁחה אליו את פניה, תמכה באצבעה את סנטרו וניסתה להרים את ראשו.

— מפני מה אינך רוצה להביט אלי? מפני מה אינך עונה לי?

כמו בכעס השמיט הילד את סנטרו מעל אצבעה:

— ככה.

ראתה שלא תוכל להוציא מפיו מלה והרפתה ממנו. והוא, מבלי לשים לה לב, כביכול, ומבלי להרים את עיניו, הוסיף לתפור בחול ביתר שקידה. רחמים גדולים התגלגלו בה על הילד הזה. הרי הוא יחיד לאביו ולאמו, ובכל זאת כאילו עזוב הוא ביניהם. מאחרי יריעת החיים של ה' ציפרין ואשתו כאילו מסתתר דבר-מה מעיר ומר, והילד מתלבט בשולי היריעה…

יגאל היה ילד לא יפה, מעוכר כמעט: ראשו גדול ושרטוטי-פניו גסים, גוף ובעל כרס בולטת על רגלים שמנות וקצרות. פעמים נראה לה שמפאת הכרת כיעור עצמו הוא מתרחק מהילדים וזועם. לא פעם התעורר בה הרצון לקרבו ולקשרו אל עצמה, אך יגאל התיחס אליה באי-אמון ולטיפותיה הרגיזוהו.

יגאל נמנע מהרים אליה את עיניו, אך בלבו חרד בכל זאת פן תקום הגב' וייס ותלך לה, והוא לא רצה כי תלך ממנו… עוד בתחילת ההפסקה, מיד אחר הצלצול, הלך ופרש אל פינתו וחיכה לה. חיכה שתגש אליו. בראותו אותה רוקדת במעגל, יחד עם אבא ועם כל הילדים, קינא בהם וכעס. התרעם ביחוד עליה. כשניגשה אליו סוף-סוף, פעם לבו בחזקה. מרוב התרגשות לא ענה. לא יכול. ידוע ידע למפרע שהיא תגע בשערותיו, כדרכה, שתפציר בו לדבר, שתנסה להרים ראשו, ומשום כך שתק, השפיל עוד יותר את ראשו. וכי היו לו אמצעים אחרים?… ועכשיו הוא מצטער על שנואשה ממנו, על שהיא שותקת ואינה מנסה שוב לשדלו בדברים. ואף-על-פי-כן טוב לו שהיא יושבת כאן, כה סמוכה אליו, אם כי עיניו היו מושפלות כל הזמן.

אך הנה צלצל הפעמון לשעור האחרון. הילדים מסתדרים בשורה. יגאל אינו זז. הוא שקוע במלאכתו.

— יגאל! הלא כבר צלצלו — אומרת לו מרים.

— יצלצלו להם — קטן הילד.

— אבא יכעס עליך.

— יכעס לו.

— הלא הילדים כבר נכנסו אל הכתה.

— לא אמת — נהם בזעף, אף-על-פי שידע שזה אמת.

— ראה אין אף ילד אחד בחוץ.

ויגאל בשלו: «לא אמת!». ובנפשו הוא מתרעם: מה היא רוצה ממנו? מפני מה היא רוצה דוקא שיקום וילך מכאן?

— עצלן גדול אתה — קראה בכעס. קמה והלכה לה.

מכיון שהלכה, קפץ יגאל פתאום ממקומו והתחיל רץ אל בית-הספר, כשהוא משמיע, אגב ריצה, קריאות וצריחות משונות. אח! היא עומדת שם ומביטה אל הים, היא אינה רואה אותו כשהוא רץ אל בית-הספר. השומעת היא, לפחות, את קולו? היא אינה רואה, אינה שומעת…

מרים וייס עמדה סמוכה אל מסוכת חוטי-ברזל שמסביב לחצר בית-הספר. מאחריה הגיעה אליה, דרך החלונות הפתוחים, המולה אטומה של עשרות ילדים, ומתוך ההמולה בוקע ועולה קול המורה המדבר בטוחות. במרחק-מה מבית-הספר, מבין פיגמי בתים חדשים שהולכים ונבנים ברחוב הסמוך, ניסרו בדממת הצהרים קולות בנאים, הלמות פטישים וחריקת משורים. מול עיניה זרח הים. בפאתיו הקרובות אל החוף, נשתמרה עוד תכלתו העזה, תכלת מרגיעה ומלטפת. אך הרחק מן החוף מתמזמזת ונמוגה תכלת מתוקה זו בתוך תמיסת שמש, רועדת ורוטטת כזהב רותח ומבעבעה בעבועות-אורה, שמתפקעות ומתיזות שפודי כסף מבהיק החובלים בעין המסתכלת. העין נלאית להסתכל באופק מבעד לקטורת הנגוהות.

זמן רב הביטה מרים לפניה כשהיא סכה בכפה על עיניה. הים הקיא אל חולות אלה, אל תוך עולם לוהט ופלאי זה, אותה, את האנשים העובדים שם, את הילדים. צוחק לו הים צחוק לעג, והלב הומה לגורל הילדים, שאת המולתם התמימה-הנעימה היא שומעת. נתקבצו כאן יהודים מפינות נדחות ורחוקות והתחילו בונים עיר חדשה; חיים חדשים רוצים הם לבנות כאן. מעבר לים אשר מאחריהם מביט אל רצועת יבשת זו עולם נוצרי גדול: מה הוא צופן להם בחובו? לפניהם משתרע עולם מושלמי גדול: מה הן המזימות אשר הוא חורש להם בחביון מדבריותיו? אח! מי יודע מה מחכה להם כאן בין שני העולמות הזרים והעוינים, כאן בין הים ובין המדבר?

— מהי רואה שם? — נשמע קול מאחריה.

בחלחלה החזירה פניה. מאחריה עמד ה' ציפרין עם חבילת מחברות תחת בית-שחיו. פניו היו עייפים מאד, ולא דמו כלל לפני אותו האיש שלפני שעה רקד בהתלהבות כזו עם הילדים. סמוך אל ידו עמד יגאל.

ה' ציפרין, שהיה חביב על מרים בגלל מזגו הטוב והנלהב, בגלל האידיאליות שבהלך-דעותיו ובגלל חוט האצילות המשוך על פניו החיורים והמעוטרים זקן שחור כזפת, — ה' ציפרין זה הרגיז אותה היום. קודם, בשעה ששחק עם הילדים, נראה לה כשוטה, ועתה חששה שמא יתחיל לדבר על «ימנו התיכון» ועל «אקלימנו» או «שמשנו». הקדימה ושאלה:

— הנלך הביתה?

— פשיטא! כלום אין היא רעבה?

«אם אני רעבה? — חשבה מרים — ומתי אין אני רעבה?» ואמרה:

— מה יהיה בסופי, ה' ציפרין? יום יום אני מבקרת בבתי-הספר כעצתו, ועוד טרם נושעתי.

שניהם דרכו בכבדות בחול. ציפרין השתדל לעודדה, כשהוא נושם בקושי ומוחה מרגע לרגע את הזיעה מעל פניו. הוא מאמין, הוא בטוח שעבודה תמצא לה. «סוף-סוף יסתדר הענין».

מרים וייס באה לתל-אביב כחודש ימים אחרי התחלת הלימודים. מפתח-תקוה באה; שם עבדה, או יותר נכון: חיפשה עבודה, בתורת פועלת פשוטה. ציפרין הבטיח לה להשתדל בעבורה ולמצוא לה משרת מורה באחד מבתי-הספר.

— כבר שמעתי ממנו כזאת פעמים רבות, ה' ציפרין! — העירה מרים. שלא ברצונה נפלטה מפיה הערה זו בלי עדינות יתרה, ומיד התחרטה.

ציפרין פרש בכפיו מבויש, כנזוף, והצטדק:

— הרי זה מעניין! מזדמנים תמיד עיכובים ומכשולים, שלא יכולתי לראות מראש. אב אין דבר! קצת סבלנות, גברת, קצת סבלנות… לפני כמה ימים דיברו על הצורך לפתוח בבית-ספרנו כתות מקבילות. התלמידים מרובים יותר מדי בכתה, וזה אסור, ממש אסור.

«אה! — חשבה מרים בלעג ואי-אמון — הרי זו כבר תכנית חדשה!» היא ידעה מה פרושו של «דיברו» זה, ר"ל שהוא בא בהצעה חדשה, שהוא דיבר…

יגאל פסע מאחריהם. תיקו על גבו תלוי ברצועה אחת. לרצועה השניה חסר חובט והוא מחזיק אותה בידו. לבו מלא רוגז. אבא «מקשקש» עם הגב' וייס על ענינים שונים ואינו מספר לה כמה השתדל הוא, יגאל, בשעור האחרון.

ראתה מרים שהיא דוחקת את ציפרין יותר מן המדה, התבישה ומהרה לעבור אל ענין אחר:

— יגאל שוב כועס עלי — אמרה — אינו רוצה כלל לדבר עמדי.

— הרי זה מעניין! מדוע זה? היום הייתי שבע-רצון ממנו. הקשיב במנוחה והשיב כהלכה.

פני הילד הפכו תולע.

«וגם אל השעור לא אחרתי, ובאתי לפני שהתחיל» — השתוקק להודיע ולא העיז.

לצערו, התחילה הגב' וייס לדבר עם אבא רוסית, השפה שאמא רגילה להשתמש בה בשעת כעסה, ויגאל הבין בה אך מלים בודדות.

— וכי אין אדוני סבור שהילד מתבודד יותר מדי? — שאלה מרים.

— האומנם? כך, כך… מה לעשות? הוא מרגיז את כל הילדים, מרגיז גם את המורים. תמיד הוא מתכוין להכעיס. מה עשה אתמול? ישב ילד, בשעת ההפסקה, לאכול, בא הוא ושפך חול על הלחם והחמאה שלו. אינני יודע מה לעשות בו, איך להשפיע עליו.

— הוא ילד מוזר — הסכימה מרים.

— אין מי שיטפל בו — הודה ה' ציפרין בקול נמוך, מה שלא רצה להגיד בתחילה.

מרים נמנעה מהגיד מה שהיה בדעתה. שנים-שלושה רגעים הלכו ושתקו,

ה' ציפרין מילמל:

— אני הלא תמיד עסוק, והאֵם גם היא…

שלא-מרצון זרקה בו מרים מבט שאלה. הוא תפש מבטה ואמר:

— הסעודות שהיא מבשלת בשביל הפאנסיונרים שלה גוזלות ממנה הרבה זמן וכח. ומלבד זאת… היא בכלל נרגזת לעתים קרובות.

מרים שתקה שוב, והוא המשיך:

— הנשים שלנו בכלל אינן מרוצות מהחיים בארץ-ישראל.

— אין כל פלא — העירה מרים — אתם הגברים עסוקים בעניני צבור ובעבודתכם. בחייכם יש תמיד ענין מה יש כאן בשביל הנשים?

ה' ציפרין כאילו נשכו נחש. שלא במתכווין נעצה מרים סיכה במקום הכואב לו.

— והבית? והילדים? וכי אלה אינם ולא כלום? הרי זה מעניין! — קרא בקול. בלחייו הכחושות עלו כתמים אדומים — ואיזה ענין היה להן שם? האם מארמנות נסיכים יצאו? אנו באנו לכאן מפני שלא רצינו לחיות שם. עלינו להשלים איפוא עם הכל.

«אֶמָה ציפרין לא רצתה לחיות «שם», חה!…», הרהרה מרים בלעג.

הם פסעו בעצלתים, פסוע ולוש בחול, כשהם מסתפגים מדי רגע מזיעת פניהם.

ב

על המרפסת הרחבה והמוצפת צל כבר היה ערוך השולחן, והפאנסיונרים של אֶמה ציפרין, שלושת הפועלים, ישבו והמתינו לסעודת הצהרים.

מרים אהבה את ביתו של ה' ציפרין, שעמד בין גבעות חול וגפנים, מול פני הים המכחיל מרחוק. ביחוד אהבה אותו בשעה שבחוץ, מאחרי התריסים המוגפים, להט השרב והאור הבהיר צרב את העינים, וחדריו הקטנים היו שרויים באפלולית צוננת ונעימה ובשלות-תנומה של מחסה שאנן… שרביטי האור, שהיו בוקעים דרך סדקי התריסים ובותקים את האפלולית המנמנמת, היו מעלים על הלב את אש התפתה שמעבר לתריסים ומגבירים מתוך כך את נועם הצל והמרגוע המלטפים אותך כאן. בשעה שברוחה של אֶמה ציפרין היה שקט, צפנו גם הצללים שלום ומנוחה בכל זוית ומאחורי כל דבר. העולם הגדול היה מתקפל בתוך הכתלים הדוממים הללו, ואיזה חן צנוע ומלבב על כל דבר. הכל נעשה אהוב ונחמד. שני כלבי הזכוכית הקטנים שעל גבי השידה, צמד חמד מלא חן; המארקיז והמארקיזה של חרסינה, העומדים כשומרים על המגדל, משני צדי השעון המעורר, המבריק חשאית בניקל שלו, מבהיקים מבעד למעטה הצל, הדורים בלבושיהם, נאהבים ונעימים; החמור, אשר, מזמן שיגאל חדל לרכוב עליו, קבע לו מקום עמידתו בקרן זוית שבין ארון-הבגדים והקיר, החמור הזה מחכה באורך-רוח של חמורים לרוכב שני קטן שיבוא לרכוב עליו, — כל היצורים הללו עצרו בנשימתם בדממת-הצהרים, הפסיקו את סוד-שיחם, שיח לחש של רעים וידידים זה רבות בשנים, כדי שלא להפריע את מנוחת הבריות. אפילו הפרחים אשר על השולחן ועל השידה הכהו את גוני צבעיהם, ועוטי צל כאילו כבשו את ריחות בשמיהם. רק יש שאחד מחיצי האור, שבקעו אי-שם דרך סדק, פוגע באחד השיחים האלה, ונעשה השיח במקום הפגיעה שקוף כזכוכית ובוער בתוך האפלולית בזהרי האודם, הלשם והאחלמה… ואמה ציפרין, לבושה גלימה לבנה, מסתובבת בחדרים שתקנית, מרוכזה, עובדת, מקנחת, מסדרת. תוך-כדי-עבודה היא לוחשת דברי פיוסין וחיבה ליגאל, הכרוך אחריה במטבח, בחוץ ובכל מקום. הוא משתדל לעזור לה ובו-בזמן מפטפט עמה בלי הפסק; ובשעה שהיא יושבת ותופרת, יושב גם הוא על שרפרף לרגליה, מצייר, כותב וקורא בקול לפניה מתוך ספר-הציורים שלו.

אבל יש שהמנוחה נעדרת מלב אמה ציפרין ואין איש יודע מה חסר לה. היא מתרגזת, גוערת, קובלת, צועקת. כלים נופלים, כוסות או צלחות נשברות בלי רחמים וברעש. אבא שותק. יגאל פורש לו בפחד אל קרן-הזוית שלו, בין ארון-הבגדים והקיר, ושעות ארוכות הוא חי שם עם חמורו חיים מרוכזים וסמויים-מן-העין, או שהוא נמלט לכל היום החוצה וחוזר הביתה רק עם חשכה, ואיש אינו שואל אותו מהיכן הוא בא, מפני מה פניו וידיו מטונפים ובגדיו קרועים עליו.

אותן השעות מסתלקים מן הבית הצל הסוכך והשקט המתוק. שכחו להגיף את התריסים. אור היום ממלא את החדרים בחוצפה ובלי רחמים, ופתאום מתגלה ששני כלבי הזכוכית אינם חמודים כלל וכלל! הם שחוקים מרוב ימים ושבורים שבר על שבר, עד לבלי היות לבם צלם כלב; המארקיז והמארקיזה פנה זיום ועומדים ככלים מלאי בושה וכלימה: המארקיז שחוק-אף וקטוע-רגל עומד בנס; והמארקיזה — בושה לספר! — כרותת ראש. הפרחים — אויה! — נתגלו בכל נוולותם: הם עשויים מנייר, ואין אף סימן כלשהו לאותן האבנים היקרות, האודם, הלשם, והאחלמה… החמור שפל-הרוח וארך-האף עומד בעלבונו, נטול זנב, סומא, ורגליו — ספק עץ ספק קרטון צבוע… בכל מקום אי-סדר ועזובה, והעיקר — אין מסתר עוד מהחום הלוהט ששופע מהחלונות ומלבני הרצפה המלוהטות, ואין מחבוא מהזבובים המזמזמים בחלל האויר…

גם ה' ציפרין וגם מרים, בעלותם אל המרפסת, שלחו שלא מדעת את מבטיהם אל עקרת הבית, לנחש בפניה על מצב-רוחה. פניה הפיקו הפעם קורת-רוח. הם לא היו בדרך כלל יפים כהי-עור, עגולים, שמנים וגבסים קצת, אם כי לא בלי קוים ישרים; גביניה היו שחורים, צפופים ועבותים, ושמורותיה הארוכות הֵצֵלו על עיניה הגדולות, האפורות והמבריקות כמי נחל בעֲבי חרש מצל. פיקס דק-מן-הדק השחיר על גבי שפתה העליונה והתאוונית; שערות משי דקות וזהבהבות ניצנצו בשפולי לסתותיה ובסביבות סנטרה העגול, גם על זרועותיה השזופות, והמכוסות נמשים כתומים-כהים כעין החלודה, היה מבהיק פיקס זהב. את פניה העגולים והמלאים החיה מבט מלא תמימות של ילדות חולמת ומושך את הלב. חטובה יפה בגזרת גופה וזקופה בקומתה, עשתה (בניגוד לרוך ולרשלנות המפונקת שבתנועותיה) רושם של נקבה בריאה, רבת אונים כמוסים. הגברים היו מזינים עיניהם ממראה, והיא ידעה שכל רואיה חומדים אותה.

היא חגרה סינור לבן עם זֵרים אדומים, ועל צוארה מחרוזת אלמוגים אדומים. האודם הלם את פניה החומים-כהים ומשך עליה חוט של חן נעורים. היא פיטפטה עם שנים מהפועלים, מֶקלֶר ושְׁקלוֹר, ולא הרגישה בבוא בעלה ומרים וייס. הפועל השלישי, אפרתי, לא השתתף בשיחה. עיניו היו נתונות ב«הפועל הצעיר». מאפס מעשה ומתוך המתנה לסעודה, לעסו כולם לחם. בלחם לא היה על השלחן הזה מחסור; בלחם היו ממלאים את החסר במידת התבשילים.

מרים, בראותה מרחוק את אפרתי, שוב נזכרה בליל אמש ופניה השתלהבו ולבה התחיל דופק בחזקה. אגב קריאה היה מתנועע במקצת פנים ואחור ומעסה מתוך עצבנות פתותי לחם; פניו רחבי הלסתות עם הסנטר העקשני והבולט, עם הפה הקפוץ, היו קשים. איזו הבעה של מרירות היתה לו, כאילו קפץ בחזקה את שניו מרוב התאמצות או מכאב עצור. מצחו הגדול והחלק מעוטר בכיפת שערות שחורות, צפופות ומסולסלות, אשר מפעם לפעם הוא טובל בהן את אצבעותיו, תופש באחת מציציותיהן ומסלסלה בהתרגשות. מתחת למצח הביטו מבעד למשקפים עינים טובות וחולמות.

מכיוון שישבה מרים אל השולחן, עקר אפרתי את עיניו מ«הפועל הצעיר» ונעץ בה את מבטו החולם והרחוק. מרים הרגישה בהבטה זו, ושוב עלה סומק בפניה.

פתאום שאל אותה:

— הקראת את מאמרו של לבנוני? כדאי לקראו. מלא ענין.

טרם הספיקה מרים להשיב, קרא מֶקלֶר בלעגו הרגיל:

— בהחלט, אפרתי רוצה להכניסה אל «הפועל הצעיר».

למקלר קראו מכריו «צועני» על שעיניו, שערותיו ופניו הכחושים היו שחורים מאד, וגם מתוך יחס של חשד אל אפיו ואל דעותיו, שלא היו ברורים למדי. מסביב לפיו העקום קצת התפתלה תמיד בת-צחוק דקה וארסית, שהרגיזה את הבריות. מרים לא אהבה אותו.

—מפני מה דוקא אל «הפועל הצעיר»? — שאלה.

— מפני שאפרתי מרצף את הרחוב בשם «הפועל הצעיר», מניח טלאים על מכנסיו בשם «הפועל הצעיר» ואוכל עגבניות בשם «הפועל הצעיר».

אפרתי לא ענה דבר. הוא אך גילגל בין אצבעותיו כדורי לחם רך ושתק.

כדי להפיס את דעתו של אפרתי ולסנוט במקלר, העירה מרים:

— דומני שבארץ-ישראל יש מקום אך ורק ל«הפועל הצעיר».

— מהנ! « הצעיר»… אולי תאמרו לי מָהם סכוייו לכשיזקין?

— לכשיזקין? מדוע יזקין? זקן הוא רק מי שיודע להתלוצץ ולזרוק ארס בזולתו.

ה' ציפרין, שגם הוא לא אהב את מקלר, פרץ בצחוק. צחק גם שקלור והתיז על שכניו מרוק פיו.

— אני מקוה — אמר מקלר גם הוא בצחוק — שאין זה רמז אלי.

— אבל אתה מזדקן כבר, חביבי! — קרא ה' ציפרין.

את ה«צועני» לא אהבו, מפני שהוא, כמדומה, לא אהב שום אדם ושום דבר, ואף לא את הארץ. לחידה היה הדבר לכול: למה עזב בחור זה את בית-המרקחת שנהל באחת מערי רוסיה הדרומיות, ובא לכאן לעבוד כפועל פשוט. לה' ציפרין היתה עוד סיבה לבלי לאהוב את מקלר, ומרים עמדה עליה רק אחר כך.

— שוב החילות בויכוחים? נמאסו לי! — קראה אֶמה אל בעלה, כשנכנסה מן המטבח בקערה מלאה חמיצת סלק ורודה-אדמדמת תאוה לעינים.

רצה ציפרין להצטדק לפניה שלא הוא התחיל בויכוח, וראה פתאום את האלמוגים על צוארה:

— הרי זה מעניין, אֶמה! — קרא — מניין לך זה?

— המצא חן בעיניך? — שאלה אמה באבק גנדרנות, כשאצבעותיה משחקות במחרוזת.

— כן. הם הולמים אותך.

ה«צועני» ושקלור השפילו משום-מה את עיניהם אל הצלחות כשהם פוזלים זה אל זה, ונמנעים מהפגש במבטי ה' ציפרין.

אחרי דקות אחדות של שתיקה, שאל ה' ציפרין בקול מהסס, לא בטוח:

— הקנית אותם?

— כן… לא… — מילמלה במבוכה — לקחתים ממקלר. הוא קנה את האלמוגים הללו בשביל הבחורה שלו. שמתים על צוארי סתם, לראות אם יפים הם עלי. אך אין לי חשק להחזירם. מה יש! אשלם לו ויקנה אחרים.

שקלור הרים את עינו היחידה (השניה היתה מכוסה בתבלול גדול) מעל הצלחת ושלח מבט של השתוממות אל האשה הזאת.

— אין דבר — העיר גם מקלר במבוכה — שלמתי בעדם פרוטות.

שקלור העביר את עינו התמהה מאֶמה ציפרין אל מקלר, במתכוין, כדי שהכול ירגישו בתמיהתו המעוררת חשד.

על פני ה' ציפרין עבר צל:

— החזירי אותם, אֶמה! אין צורך לקחתם. תוכלי בעצמך לקנותם בחנות.

— מה יש! — נסתה האשה לעמוד על דעתה, אבל פניה כבר הפכו תולע — מה איכפת לך אם למקלר לא איכפת?

שוב נתן בה שקלור את עינו המפיקה השתוממות. מקלר צבט לו בחשאי ברגל מתחת לשולחן כדי שיחדל מהבטה זו. אך שקלור — כאילו לא את רגלו צבטו…

ראה ציפרין את תולע פני אשתו, אשר לא בישר לו טובות, השקיע עיניו בצלחת ולא עמד עוד על דעתו. אשתו, להיפך, התחילה משום-מה מפטפטת יותר על המידה ונכנסת לתוך דברי המשוחחים, כמתיראה מפני-מה שמא ישתתק מישהו או כמשתדלת להשתיק את מישהו… פתאום התחילה נוזפת ביגאל הקטן:

— איך אתה יושב? מה אתה עושה אדם בידיך? שב כבן-אדם!

— מה את רוצה ממנו? הלא הוא יושב במנוחה — העיר בעלה.

— הנה! מתערב! כלום אתה משגיח עליו? כלום אתה רואה איזה דבר? הלא אף רגע לא יֵשב הילד במנוחה; תמיד יש לו ענינים בכיסיו. ילד שלא יֵדע לאכול כבן-אדם. למה אתה מחזיק ידך בכיסך כשאתה אוכל? מה יש לך שם?

— לא כלום — ענה יגאל אדום כסלק.

— לא כלום? רק זאת תשמע ממנו, «לא כלום»!…

— אבקשך להניח לילד — אמר ציפרין כבר ברוגז קל — יחזיק לו את ידו במקום שהוא רוצה ובלבד שישב במנוחה ויאכל.

בשעת השיחה בין הבעל ואשתו, מצא שקלור הזדמנות לזרוק אל מקלר כאילו בלחש, אבל באופן שהכול ישמעו:

— יש לך הצלחה, צועני!

שקלור היה בחור מכוער עד להבהיל. מלבד התבלול הנורא על עינו, היו לו שנים עקומות וארוכות עד שקצרה שפתו העליונה לכסותן, והן היו תמיד חשופות ונראו כצומחות מתוך שפתו התחתונה. מרושל מאוד בחיצוניותו, היה תמיד עושה רושם כבלתי מרוחץ למדי. את שקלור אהבו עוד פחות מאשר את מקלר. מקלר היה לפעמים מרגיז ומלעגו היו מתיראים, אבל משקלור היו מתרחקים בשאט-נפש מבלי להשתדל אפילו להעלים זאת ממנו. מפני מה? איש לא היה יכול לבאר זאת בבירור, אצל הכול היתה ההרגשה שגם בנפשו הוא מכוער כמו בחיצוניותו. שהוא מסוגל לכל מעשה מגונה, אף-על-פי שעדיין לא נתפש בשום דבר רע. רק מקלר לבד התרועע עמו וכאילו לקח אותו תחת חסותו. מקלר היה גם משלם לעתים קרובות מקופתו הדלה בעד ארוחות חברו. את ההתרועעות הזאת היו זוקפים על אופיו הנפתל של מקלר. ה' ציפרין היה אומר עליהם: «לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב…»

מרים וה' ציפרין שמעו את ההערה שהפליט שקלור אל חברו, ושניהם בבת אחת זקפו עליו מבט שואל. הם לא ידעו שלפני שובם מבית-הספר, בשעה שאפרתי היה שקוע ב«הפועל הצעיר», הוציא מקלר מתוך כיסו את המחרוזת ותחבה לתוך כפה של אֶמה. זו התבישה בתחילה, סרבה, והוא הפציר בה שתענדה לצוארה. סוף-סוף נענתה לו, ומכיון שראתה שהאלמוגים נאים לה, שוב לא רצתה להסירם. ובכל זאת היססה: «מה תגיד לציפרין (רגילה היתה לקרוא את בעלה בשם משפחתו)?» — «תגידי לו שקבלת אותה מאיזו חבֵרה», פִּיתה אותה מקלר. «לא — השיבה — כך לשקר לא אוכל». — «אם כן, תשקרי לו באופן אחר», השיב לה הצועני בצחוק.

לשמע הערתו של שקלור חָורו פני מקלר, ובקול קר, שקט כביכול אבל תקיף ומצַוה, אמר לו:

— לך מכאן!

— עוד לא גמרתי לאכול — השיב שקלור במנוחה גם הוא ובלי סימן כלשהו של מבוכה.

— לך מכאן ומיד! — חזק מקלר על פקודתו.

— הוֹ-הוֹ! — קרא שקלור — רואה אני שיש לך כאן זכויות מיוחדות.

מקלר לא השיב דבר, אך במנוחה תפש את הצלחת שעמדה לפני שקלור מלאה בשר ודייסה, ושפך את כל זה החוצה; אחר כך תפש בערפו של שקלור בכוח ובמהירות, עד שזה לא הספיק אפילו להגן על עצמו ולהאבק, והשליכו מעל מדרגות המרפסת. הנוכחים נדהמו ולא הוציאו מלה מפיהם. שקלור גופו נדהם, כנראה, ולא ניסה אפילו להתנגד. התהפך פעמים בנפלו, קם, עמד תוהה-בוהה, ואחר כך הלך לו דומם. מקלר חזר אל מקומו כאילו כלום לא קרה והמשיך לאכול.

— מה זה? מְ-מה זה? — שאל ציפרין נפעם בשוב רוחו אליו.

— זה השלכתי את שקלור — השיב מקלר בקולו השקט — אל-נא ידאג, אדוני! הוא עוד ישוב.

— באמת הוא מרגיז מאוד — העירה אֶמה.

— אבל כך לעשות לאדם, כך לבייש אדם — לא יכול ציפרין להרגע — אי-אפשר! אי-אפשר!

פתאום פרץ יגאל בצחוק:

— חחח! איך התגלגל, חחח! הוא עוד חלש ממני, התגלגל כך, כך… — והראה בגופו ובידיו את התנועות שעשה שקלור אגב נפילה.

המסובים, למרות רצונם, צחקו אף הם, קצת מבוישים בצחוק זה.

כולם הרגישו בתחלה התמרמרות על מעשהו הגס של שקלור. ואפרתי, אפילו אפרתי לא עצר בבת-צחוקו, וכדי להצדיק את עצמו, אמר:

— לוּ לפחות היה מתרחץ.

— אני מתפלאה על שנותנים לו דריסת רגל בבית רוזין — העירה אֶמה.

— האם משפחת רוזין כבר שבה מחוץ-לארץ? — שאל ה' ציפרין.

— זה כשבוע הם כאן — ענה מקלר.

מרים כבר שמעה לא פעם מדברים על איזו משפחת רוזין עשירה מאוד, שישבה ביפו לפני שנתים.

— הרי זה מעניין! הציונים הללו, אח!… — נאנח ציפרין אגב תנועת-יד של יאוש — יהודי עשיר, ועדיין לא קנה אף שעל אדמה בארץ. מה דעתך אתה, אפרתי, על ציונים כאלה?

— ציוני ככל הציונים.

— ככל הציונים? הרי זה מעניין! אף אמה אחת של קרקע לא רכש לו! אם לא אנשים כרוזין, מי יקנה? אני? אתה? הוא?

אפרתי ענה:

— יש לו, כפי שאומרים, עסקים גדולים בחוץ-לארץ, ובכל זאת קבע את ישיבתו בארץ. עזב אותה פעם, וחזר שוב. סימן שיש לו קשר אל הארץ.

מרים התפלאה: המלים הפשוטות ביותר כשהן יוצאות מפיו של אפרתי, בקולו השלֵו והשוה, מקבלות לפעמים איזו משמעות מיוחדת, כאילו הן נובעות מאיזה מבוע-אור חבוי בנפש…

— שמעתי — אמר מקלר שהיה מבאי בית רוזין — שהפעם בא אל הארץ בתכניות כספיות גדולות. הוא מדבר על אילו מסילות-ברזל, על «פלאנטאציות»… תראו שעוד נזכה פה ל«פרוליטַריוני כל הארצות התאחדו!»…

אי-אפשר היה להבחין בקולו ובדבריו את הגבול בין כובד-הראש ובין הלעג.

— איזו «פלאנטאציות»! — קראה אֶמה ציפרין — הוא חולה בריאתו והוא יושב כאן על-פי פקודת רופא. המפקדת בבית היא הבת הגדולה. שמעתי שיש לה איזו יחסים עם בן אכר מגבעת-השרון… שכחתי את שמו… יגאל! — קראה פתאום אל בנה — שוב? מה אתה מתעסק שם בכיסך? שב במנוחה; ואם לא, אשליכך מכאן כמו שמקלר השליך את שקלור.

— מה הגברת רוצה ממנו? — לא התאפקה מרים מהעיר מלה להגנת הילד.

ה' ציפרין משך בכתפיו, אגב מבט של כעס וסבל כלפי אשתו. לדבר לא ההין אך רצה להסב את לבה מהילד, ועל כן אמר:

— איני מאמין שֶׁבִּתו של רוזין תנשא לאיזה אכר.

— רַאיסה רוזין היא בלתי נורמלית — הכריזה אֶמה.

מרים צחקה:

— גברתי! במה העלמה המסכנה ההיא אשמה, אם יגאל מרגיז אותה?

— מי אינו יודע שבתו של רוזין, רַאִיסה, אינה שפויה בדעתה? יש לה תענוג לבלבל את ראשם של הבחורים.

— אכן זהו באמת שגעון — העיר גם בעלה בצחוק.

— היא — המשיכה אשתו — מושכת את הבחורים אליה, משַגעת אותם, מוצצת את הכוחות, ואחר כך משליכה אותם.

— אם כן, היא אמנם משוגעת, אבל הבחורים שלה טפשים!

— זה הבחור מגבעת-השרון מספרים עליו כמה מעשיות.

כשהוא מתקרב אליה היא דוחה אותו, וכשהוא מתרחק, היא מתחילה שוב למשכו. משחקת בו כמו חתול ועכבר. ובינתים היא מסובבת את הראש לד"ר הוֹלם… אומרים שהוא מקבל מהציונים חמש מאות פרנק לחודש. בעד מה? בעד לא כלום! והוא מחזר אחרי בחורות…

— מי הוא זה אותו בחור מגבעת-השרון? — שאלה מרים.

— אֶמה מתכוונת בודאי לכרמלי — אמר ה' ציפרין — שמואל כרמלי הוא טפוס! מי יודע איזה רעיון חדש יביא לנו הפעם במזוודתו. לפני שנתים, בשובו מאירופה, הביא לנו תכניות רבות, האחת משונה ומצחיקה מחברתה. הזוכר אתה, אפרתי, את ענין הגדוד? רצה לארגן בארץ-ישראל גדוד ערבי-עברי שילחם בתורכים, גם הלהיב כאן את מוחותיהם של בחורים ידועים, ומי יודע אל מה היו מגיעים אלמלא נעלם פתאום מן הארץ. כך דרכו. בא, מבלבל המוחות, מלהיב, מטיל סערה, ואחר כך עוזב הכל ונעלם.

— אומרים — אמר אפרתי בבת-צחוק דקה — שבזמן האחרון הטיף באנגליה או באמריקה לאיזו דת חדשה, מין תערובת של נצרות ויהדות, או מעין זה.

— מעניין הדבר שבכל מקום הוא מוצא לו אזנים קשובות, ואפילו חסידים ומעריצים. תמיד מתלקטים סביבו חמומי-מוח, ריקים ופוחזים — סיפר ציפרין.

— הוא בעל טֶמפֶראמֶנט, ואולי גם לא בלי כשרון — העיר אפרתי — וגם נואם טוב. חבל שאינו משתמש בכוחותיו לענינים מועילים.

— ראיתיו פעם — אמר אמה — איני מבינה מדוע כל הבחורות רצות אחריו. הלא איננו כלל יפה. אבל כלל וכלל לא!… אה! אה! — פרצה פתאום מפיה צוחת-פחד באמצע דיבורה עד שהכול קפצו נבהלים ממקומותיהם. היא עמדה כולה חיוורת נַעות-אימה ודומם, כאילו שוּתקה לשונה, הראתה בידה על יגאל. ויגאל גם הוא הביט אליה בתמהון-פחד מבלי להבין פשר הדבר.

פתאום פרץ צחוק מפי ה«צועני» ואחריו צחקו גם ה' ציפרין ומרים: מתוך חיקו של יגאל, מתחת ללסוטתו ביצבצה לטאה גדולה. כל זמן הסעודה השתדל יגאל להחביאה בכיסו, וכשלא עלה הדבר בידו, העבירה בחשאי אל מתחת ללסוטתו. אך ללטאה נמאס כנראה לשבת בחושך, והנה השתמשה בהזדמנות הראשונה כששתי ידי יגאל היו עסוקות, והוציאה את ראשה אל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא; הפנתה את ראשה לכאן ולכאן כמתאוה לדעת מה נתחדש בעולם משעה שנתנה בשבי.

— השליכה את הבוץ הזה! — צוחה הגב' ציפרין בקול היסטרי — איני יכולה להביט… ילד נבזה! חזיר! תמיד הוא מביא הביתה כל מיני שרצים ורמשים. עוד פעם אם תביא אלי את הגועל הזה, אסיר את ראשך מעליך. השמעת? טפוי! איך הפחיד אותי הילד הזה.

יגאל היה בתחילה חיוור מפחד, אחר כך הפכו פניו ארגמן. מהר ונסתלק.

אחרי המקרה הזה עוד התלוצצו שעה קלה על פחדה של הגב' ציפרין. וזו עוד רטנה זמן-מה על בעלה ועל «החנוך הטוב שהוא נותן לבנו». ה' ציפרין נזהר מהשיב דבר ובשתיקה גמר את לעיסתו האחרונה.

אחרי הסעודה התפזרו כולם, איש אל עבודתו.

ג

מרים וייס יצאה אל ארץ-ישראל כשם שבאה אל הציוניות, וקודם לכן אל הסוציאליזם, כלומר פתאום. פתאום קמה והלכה לארץ-ישראל. פתאום נמאס עליה למשוך את חייה (או כמו שהיא היתה אז מתבטאת, את «סבל חייה») במענית אשר דרכה בה שנים; ובלי היסוסים כמעט, בפנִיָּה מהירה, סטתה ממנה ועברה, כאילו בקפיצת-הדרך, אל נתיב חדש לגמרי.

בת יחידה לסוחר-יערות עשיר בנפת היערות בפולֶסיה אשר ברוסיה, עברו שנות עלומיה הראשונות בחוג «פרחי זהב», סוחרים צעירים ובני סוחרים. אלה היו עליזי החיים, עשירים בכסף ועניים בדמיון. שנה שנה היו משחקים, בלילות החורף בקלפים ומרבים בשתיה, ובימות הקיץ היו מסדרים אותם ה«פיקניקים» באותם המקומות עם אותם השירים והבדיחות.

בכל שנות הגמנסיה שלה לא פסקה מרים ללמוד גם תנ"ך והשפה העברית. הוריה שקדו על כך שתדע את השפה הזאת. לא מתוך הכרה לאומית לבד (אומרים גם זו השפיעה במקצת) אלא גם, ואולי בעיקר, מפאת המושג החדש של היהודי המודרני ברוסיה על שלמות החנוך. בת עשירים אי אפשר לה בלא תעודת-גמנסיה, בלא פסנתר ובלא לשון הקודש. לא עצם ההשכלה ולא דאגת הפרנסה, חלילה, דרשו כך, אלא הנימוס הטרקליני, דרך הכבוד בחברה.

למרים היתה חיבה יתרה אל התנ“ך. דמיונה ונטיות נפשה קשרוה אל הספר הזה, וגם הסבא שלה ידע לחבבו עליה. הסבא, אבי אמה, היה רב זקן בדרום רוסיה, לא הרחק מגבול רומניה, מדי שנה בשנה היתה מבלה את חדשי החופש בביתו. וגם לאחר שגמרה את הגמנסיה ונהיתה ל«עלמה», ל«בת-כרך» כביכול, היתה פוקדת את נוהו לעתים קרובות. תענוג גדול מאין כמוהו היה לה, גם בקטנותה וגם בבגרותה, לישב ליד הזקן הזה וללמוד עמו פרק בתנ”ך ובמשנה. המשנה היתה מוזרה. ורומזת על חיים רחוקים וקדומים, על מצוות ומעשים שמקשרים את היהודי אל בוראו בחוטים נעלמים. אגב, גם החיים בעיירה ובבית סבא, השבתות והמועדים, המנהגים והמצוות, אשר בבית אבא כבר היו מזלזלים בהם, אך הם היו מוזרים וצדים את הלב, כאגדה המתהלכת בנתיבות חיי הממש ומספרת על הברית בין ישראל והקדוש-ברוך-הוא…

בשעותיה הפנויות (והן היו כה מרובות) היתה מרים שטופה בקריאה. חביבים היו עליה ספרי היסטוריה (הרבולוציה הצרפתית והאֶפופיה של נפוליון לקחו את לבה עוד בגמנסיה. שארלוטה קורדֶה… אח! זוהי אשה…); קראה גם ספרים על התנועות הצבוריות, שבדרך נס נתגלגלו אל בית-הספרים שבעיר המחוז ורומנים. רומנים ביחוד. לאט לאט, מבלי שהרגישה בדבר, הלך ונבנה בדמיונה עולם אגדי מלא שגב; עולם אשר האהבה והקנאה מסתערות בו כסופות, אשר האושר בו שגיא והיסורים גדולים ונאים. כל ימיה היתה נודדת בין העולם הנפלא הזה ובין המציאות אשר בעיר-המחוז. בלילות החורף הארוכים והמשעמים, בשעה שבחוץ המתה סופת שלג, היתה אוהבת לשבת שטוחה בכורסת-הנדנדה עם ספר על ברכיה, ידיה משולבות מאחורי ערפה ועיניה משוטטות במרחקי תפאה הסמויים מעיני כל… פתאום בבוקר סתיו מעונן אחד, עמדה בוהה באמצע החדר עם נהי שממון בלב. חייה נמאסו עליה, נמאס עליה להסתובב בחדרים המרווחים הללו, בין הרהיטים היקרים, בין הבחורים הריקים, המתגדרים בפזרנותם ובציניותם. אימה נפלה עליה בזכרה שבחדרים כאלה, בין רהיטים ואנשים כאלה תשב עוד שנים רבות, גם אחר כך, גם אחר נשואיה. «לא ולא!» — קראה לעצמה. ואז פתאום עשתה מעשה שהדהים אחר כך את כל אנשי העיר. קמה והלכה אל מוטקה עושה הכובעים, אותו מוטקה שיום אחר ראוהו מובל כבול בלוית שוטרים אל בית-האסורים, אותו מוטקה, שלא הכירה ולא ראתה אותו אף פעם, רק את שמו שמעה מפי «פרחי הזהב» שהיו מלגלגים על עושה הכובעים, מתוך פחד כמוס וחריקת שנים («הצאר ניקולי אינו רצוי על מוטקה; לא מצא חן בעיניו!»), — אליו באה נפעמה ורוהה, בשעה שהיה יושב ומנצח על שלשת פועליו, וארבעתם מזמרים אגב עבודה איזה פזמון באידיש. מוטקה הכניס אותה אל איזה חדר חשוך וצר, ושם, בתוך אויר מעופש ומחניק, עמדו שניהם והתלחשו כחצי שעה. אחר כך יצאה ממנו עם חוברות אחדות מוצנעות על חזיה מתחת למעילה המרוכס…

מרים נכנסה אל העבודה הסוציאליסטית החשאית בהתלהבות גדולה, שנאצלה ממנה גם על חבריה. באספות ובויכוחים הפומביים היתה נלחמת בשוביניסטים היהודים, ר"ל בציונים, והוקיעה לעיני כל את «הפסיכיקה הבורגנית הקטנה» שלהם. על ארץ-ישראל היתה מדברת בלגלוג כמו על איזו הזיה של ילדים, ארץ-ישראל היתה מצטיירת תמיד בדמיונה בדמות האידילית של «אהבת ציון», של רועים ורועות מתאהבים ושרים שירים, של מאורעות והרפתקאות בלתי שכיחים… מפני מכשולים לא היתה נרתעת. בשעה שחבריה היו עומדים רפי-ידים ואובדי עצות, ידעה היא באומץ ובמנוחה להלחם ולהתגבר. בועידות היו נשמעים לקולה מפני שדיברה קצרות ובעוז. בעלת שאיפות נועזות ודמיונות נלהבים, היתה רחוקה מן המציאות וקשה היה לה להשלים עמה. המעשים המופלאים ביותר, שנראו לכאורה כנמנעי המציאות, מכיון שלקחו את לבה, ראתה בהם הכרח וניגשה אליהם בפשטות ובאמונה. «חמומת-מוח זו — ריננו אחרי הותיקים — עלולה לגרום לנו צרות». מרים עשתה את מלאכתה באמונה. איש לא פיקפק בזה. אבל איש לא ידע את המניע העיקרי בעבודתה הרותחת: היא אהבה לא את המטרה, כי אם העבודה עצמה; ואף לא את העבודה, כי אם את הסכנות הנוראות והמסתורין הכרוכים בה ואשר שתו לחייה איזו לוית-הוד. לנגד עיניה רחפה שארלוטה קוֹרדֶ, רחפו וֵירה פיגנֶר, רוזה לוקסנבורג…

לבסוף בחלה נפשה בסידור שביתות בסדנאות ובבתי-החרושת הקטנים אשר בתחום-המושב, מקום שם אי-אפשר היה לדעת מי רעב יותר, נותן העבודה או מקבלה; נפשה בחלה באירגון הפרוליטריון העובד אצל שען או עושה דיו, בשעה שמחוץ לתחום-המושב, בתעשיה הגדולה והכבדה, במכרות וברכבות, אצל עורקי החיים הכלכליים והמדיניים של רוסיה, לא היתה לה ולחבריה דריסת רגל. צר היה לה בסימטאות ה«תחום», בשעה שאי-שם על פני דרך המלך הרחבה עוברת תהלוכת המהפכה… הריבולוציה המדינית והסוציאלית בלי השתתפותו של הפועל היהודי לא לקחה את לבה. בת תחום-המושב נשאה בקרבה ירושת דורות שקשה היה לה להשתחרר ממנה. צלו של הסבא נגרר אחריה… הציונים מאושרים יותר. יש מן השגב הטראגי במלחמה ובסבל בעד מולדת רחוקה, בעד גאולת עם. שום פְּנִיה מהירה ופתאומית מן המענית הקודמת. מרים היתה לציונית באותה התלהבות הדמיון ובאותו צמאון לקרבן.

מרים השתוקקה כל ימיה לתפארת שבחיים, לבלתי שכיח, לכל שלמעלה מן הבינוניות ומן החולין. השתוקקה שלא-מדעת. בדעתה ובהכרתה היו רק מבוכה ואכזבה והחיים היו נפתחים פתאום לפניה כמדבר אין-קץ ללא שביל וללא דרך. בשעת מבוכה כזו החליטה יום אחד לעזוב את חייה המסודרים, התרבותיים, והנוחים ולנסוע לאסיה, לאותה פלשתינה, שקודם ידעה לדבר עליה בלעג עוקץ כזה. מדוע לא תוכל גם היא ללכת בנתיב היסורים והקרבן, אשר בו הלכו רבים וטובים ממנה?

בפתח-תקוה היתה יכולה אמנם להרוויח למחיתה בתעודת הגימנסיה שלה ובידיעותיה בעברית, שהביאה עוד מן הבית. היא לא באה אל הארץ לחיות בה חיים קלוקלים של אינטליגנט. היא הלכה לעבוד במעדר. אה! מה רינן בה לבה מגאוה והכרת ערך עצמה בוקר-בוקר בצאתה אל העבודה יחד עם הבחורים הפועלים ומעדר על שכמה… בתחילה היתה מתביישת לעבור את הרחוב, בחורה יחידה, בין הרבה פועלים, וכלי עבודה עליה: חששה שמא יראו בזה מעין יהירות, והיתה מוסרת לאחד מחבריה, אפרתי שמו, שישא גם את כליה. אפרתי זה היה בחור שתקן, זעום, ותמיד נראה כמתרעם על מישהו או משהו. הוא היה עוזר לה תמיד בעצות ובעבודה; במלים מקוטעות שהיה זורק לה, כדרכו, כמו דרך אגב ובלי רצון, היה מעודד את רוחה ומחזק את לבה, בשעה שהיתה זקוקה לכך. ולעדוד וחזוק היתה כבר זקוקה אחרי שבועות-העבודה הראשונים. האכר בפתח-תקוה נפשו כאילו נעשתה מיובלת ונקשה מעבודה קשה ומרה בשנות התישבותו הראשונות. כמעט מן הנמנע היה לו להבין לפועל העברי החדש, והפועל לא הבין גם אותו. מרוב יסורים ובדידות התבצר האכר במסורת אבותיו ובקנאות דתית, והצעירים, פליטי המהפכה הרוסית, באו עם הלך-מחשבות חדש, עם סגנון חדש, עם סיסמאות חדשות, שהיו זרים לאכרים — וכך נפתחה תהום בין שני דורות אנשים שבאו לכאן לשם מטרה אחת. לבסוף בא מה שצריך היה לבוא בדרך טבעית: האכרים חדלו לקבל אל העבודה את הפועלים העברים, בוקר-בוקר ראתה מרים את תהלוכת האבל של הצעירים היוצאים אחד אחד ממלון-הפועלים המזוהם, אחרי ליל נדודים מרעב ומפשפשים, אל שוק העבודה וחוזרים כנזופים, כמיותרים: לא רצו את קרבנם… מרים היתה מן המאושרים המעטים שהיתה להם עוד עבודה. אבל קשה היה לחוש מאחריה על גבה בעיני עשרות חבריה הבוערות בקנאה. לבסוף באה גם הקדחת לפרך את גופה. אל לבה התגנב הספק: האם אין טעות בכלל בחייה? מה טעם של יצירה בחפירת בורות ובכיסוים בכרמו של אכר פלוני? מה טעם בחיי פועל אבטומַטוס בבית-חרושת לתעשית תפוחי-זהב (כמו שראו חבריה לפתח-תקוה).

אפרתי הבין למצב-רוחה ובלי חקירות ושאלות, כמעט בצניעות ובישנות היה יודע להרגיעה, ליתן בלבה תקוה ובטחון.

אך הנה בבוקר אחד אמר לה שהוא נוסע ליפו, לחפש עבודה בבנין בתים, בתל-אביב. מבלי חשוב הרבה אמרה:

– גם אני אסע.

– מה תעשי שם?

– איני יודעת עוד. אני עיפה מעבודה. אתפרנס זמן-מה משעורים, אנוח, ואחר כך נראה.

ולא אמרה לו שבלבה גם פחדה להשאר בפתח-תקוה לבדה, בלעדיו.

בתל-אביב נפגשה במורה ציפרין, הנלהב והמתפעל תמיד, שהצליח בשיחה הראשונה להלהיב גם אותה בתקוות טובות. הוא התרגש מאוד בשמעו שעבדה בכרמים ובפרדסים כפועלת ממש: אה, כך, כך? הרי זה מעניין… בודאי היא צריכה לנוח, לאסוף כוח! אל תדאג, גברתי, אנו נדאג לה! פה יש חבר מורים מצוין, כמו אחים ממש… ותוך כדי דיבור התחיל מצייר לפניה תכניות עבודה שונות בעתיד: בבית-ספר פלוני כמדומה לו, חסר מורה; הועד האודיסאי², כפי ששמע, עומד ליסד בית-ספר לבנים חדש, והיא תוכל לקבל את הנהלתו… והוא, ציפרין גופו, שמח על רעיונותיו ותכניותיו, ושיפשף את ידיו מרוב הנאה: בית-ספר כזה! הרי זוהי, זוהי הגאולה! ממש גאולה! הלא זכות גדולה תעמוד לה לעבוד בו!… והתכניות, שכל אחת מהן צפנה בחובה גם את גאולת ישראל וגם את כבודה של מרים, היו כה מרובות ושונות, עד שמרים התקשתה לבחור באחת מהן. בינתים השיג לה ציפרין שני שעורים שהתפרנסה בהם בדוחק רב. אולם מהתכניות הגדולות שלו לא יצאה עדיין, לפי שעה, אף אחת לפועל…

ד

אחרי סעודת הצהרים, שנסתיימה בבהלה ובצחוק בגלל הלטאה של יגאל, עלתה מרים אל חדרה, שהיה בעלית גג ביתו של ציפרין.

חביבה היתה תמיד על מרים שעה זו שאחרי הסעודה: שעת שובע, מנוחה והתיחדות עם ספר טוב. בחוץ לוהטת השמש בלי רחמים, ובחדר צל ירקרק נעים מהתריסים המוגפים. מפעם לפעם פורצת דרך סדקי התריסים רוח-ים קלילה, ומשחקת לאטה בפיפי המפה שעל השולחן. מרים שכבה שטוחה על הספה פניה מטה, כדרכה, ועיניה בספר פתוח. אבל קרוא לא קראה. חשבה על הכל ועל שום דבר. נזכרה בדברים שדיברו ליד השולחן על אודות אותה הצעירה רוזין ועל אודות אותו האכר הצעיר מגבעת-השרון. ופתאום, בלי כל קשר עם כל זה, חלפה מחשבה במוחה: הנה היא מורה, נותנת שעורים פרטיים בבתי תל-אביב ותמיד רעבה! הנה זה שנשאר לה מכל חלומותיה ותקוותיה!…

קפצה מעל הספה ונגשה אל החלון. פתחה את התריסים, ועל פניה נשפך סילון של אור עד שהוכרחה לעצום רגע אחד את עיניה. בחוץ עמדה דומיה של אחרי הצהרים. למטה, על איזו גזוזטרה, רָעש פרימוס. אי-שם נָער חמור לתוך הדממה הלוהטת בתלונת-כאב ותאנית-יאוש. הים, שם מעבר לבתים ולחולות, היה כחול-קודר עם נחשים לבנים שרצו-דצו עליו בלי הפסק. משבריו חבטו בזעם על החוף, כאילו באו לתבוע ולהזכיר בלי לאות דבר חשוב שנשכח… בלב מרים התעורר שוב אותו הרגש שהרגישה הבוקר בהביטה מעל מגרש בית-הספר אל הים: בין הים ובין המדבר… משך הים את כולם הנה כמו באיזו משאה, נְטָלם על גבו והשליכם אל החוף הזה. ועכשיו ידבר אליהם בלשון-בוגדים מתנכרה: “עשו פה כחפצכם. נפצו ראשיכם אל סלעי אלה, אם טוב הדבר בעיניכם. מה לי ולכם כי נזעקתם עלי?”…

מרים החזירה פניה אל החדר, פסעה פסיעות אחדות ועמדה בראש מורד, וידיה מופשלות על גבה. שטויות! אל אלוהים, מה זה היה לי? איזו שטויות! הגם את אפרתי רימה הים? הגם את ציפרין? ועוד רבים, רבים כמותם שעובדים, עמלים, ואוהבים את הארץ וסובלים, אוהבים אותה למרות סבלם או בגלל סבלם?… לא, בלי סבלנות, בלי התמדה ויסורים אין יצירה. מרוּמים כאן רק בני-אדם כמו הגב' ציפרין, כמוה היא, מרים, ועוד כיוצא בהן…

משום-מה נזכרה שוב באותו צעיר מגבעת-השרון, וכאילו נפחדה מהרהורים נעלמים שנחבאו מעֵבר לסף-הכרתה והמתינו לכל הזדמנות לעלות, הרהורים שאין להם לכאורה כל קשר עם אותו בחור ניגשה שוב אל החלון והצמידה את מבטיה אל החומר הכחול-כהה ההוא שהיה נראה מרחוק כבד וחדל-תנועה כעופרת רותחת, למרות הקמטים הרבים והמעוטרים זֵרים לבנים, שנעים וזעים עליו. על העופרת הכחולה הזאת התחלקה אניה, אשר מאחת ממעשנותיה עלתה, כנוצת-קובע מסולסלת, רצועת עשן, שהשתרבבה והתרחבה בקצהָ, הלוך והתרחב, הלוך והתמזמז. מרים שמעה את שאגת הגלים על יד החוף, ודמתה שעכשיו היא מבינה לתביעותיהם הבלתי פוסקות: עבודה! עבודה! אם תבואו ועבדתם, תהיו כמו ספינותי שמביאות לכל מקום מזון וחיים; אם תמאנו – והייתם כעשן ספינותי הרודף אחרי אפס ותוהו והוא הולך ונמוג…

כן, לעבוד! לעבוד! – קראה בקול אל עצמה – אך אורך-רוח, סבלנות! עבודה תמָּצא…

זמן רב עמדה לפני חלונה והזינה עיניה מהאור השפוך בעולם. הגבעות שהשתרעו לפניה בין תל-אביב ונוה-שלום והבהיקו בזהב חולותיהן, ברקת הגפנים המשתרגות עליהן פה ושם, ספיר הים עם ספינותיו העוגנות מול יפו, כה הרנינו את לבה. הבתים החדשים של תל-אביב עם פרחי הגֶרַניום על החלונות, עם תאנות-חוה בגנות, עם קול הנערה שזמרה אי-שם מתוך חלון פתוח, והכבסים שמתיבשים על הגגות ובחצרות, – כל זה היה צעיר, שליו ומביט באמון-ילדים מול פני העתיד. עולם חדש וצעיר… כן, לעבוד! לעבוד!…

בערב הלכה מרים אל קלוב-הפועלים, דרך החולות. כפטריות גדולות היו פזורים כאן אהלים של בדוים. בערה מדורה גדולה, וסביבה ישבו הבדוים, רגליהם מקופלות תחתם, עשנו בחשיבות רבה ושוחחו במתינות ובישוב הדעת. הנשים, רובן זקנות ומכוערות, לשו בצק ואפו “פתות” ובתוך כך היו מדיינות זו עם זו, צורחות וצועקות. תינוקות ערומים כיום הולדם התפלשו בחול, התגוששו, השתובבו. לתוך שאון זה נער פתאום חמור מאחרי אחד האהלים.

מרים עמדה רגע והסתכלה. המדורה רבצה כעוף-אש גדול ונפנפה למרחוק את כנפיה, כטורחת לפזר את החשכה. בין האהלים – רקוד של אורות וצללים. ונגלים ונעלמים חליפות זְקַן בדוי לבן, זרועות חשופות של בדוית, ופתאום נחלץ מתוך החשכה צואר נטוי של גמל רובץ, וצלו הרועד הרחק על החול דומה לצלע עוגב ענקי…

מרים חשבה: מי יֵדע, מי יבין את רזי הנפש של החיים המוזרים אשר מסביב למדורות הללו? מאות ואלפים בשנים רובצים פה אלה על חולות ארץ-ישראל והנה באים יהודים מרוסיה, ליטה, פולין וגליציה ומבקשים לכבות את המדורות הללו. מה ידליקו במקומן? היהיה אז, אחר כך, יפה יותר?… מי יֵדע, מי יגיד עתידות? לפי שעה עלינו, הראשונים, לעבוד, לעבוד, לעבוד; ואחר כך… ודאי תהיה אחרת… הכל ישתנה וטוב יהיה, טוב מאשר עתה. אבל אנו לא נהיה אז עוד…

על לבה נחה עצבות קלה, שהיתה בה גם שמינית שבמתיקות: טוב לסבול עם הראשונים…

בקלוב-הפועלים נפל עליה לבה. שעמום ועצב נשקפו מעל הכתלים המפויחים, הדומים למצורעים רקובי-גוף, מפאת הטיח שנפל מהם פה ושם. תמונות מארכס, לאסאל והרצל היו תלויות עליהם בלי זכוכית, והזבובים התעללו בהן כאוות נפשם. השעמום והעצב נשקפו גם מעיני הצעירים שחדלו זה כבר מהיות צעירים, ופניהם אכולי קדחת ועיפים-יגעים…

בחדר אחד קטן ישבו, מסביב למנורה, בחורים בעלי קרחות ובעלי בלוריות מדובללות, כפופים על גבי עתונים. בחדר השני, חדר המזנון, שהיה מרווח יותר, דלקה מנורה אחת גדולה, תלויה בתקרה ומפייחת. אילך ואילך התהלכו או ישבו פועלים ופועלות, משוחחים, מתלוצצים, מתווכחים ומפהקים. מזוית אל זוית טייל לאורך החדר זוג: בחורה בעלת פנים קמלים כבר ושומר-לילה בתל-אביב, לבוש מתניה בלה עם כפתורי-נחושת של גימנזיסט רוסי. הבחור מדבר על לבה בתנועות ידים ובחום. היא מקשיבה לדבריו מתוך התרגשות. דברים כגון אלה שמעה אמנם זה כבר מפי צעירים אחרים ברוסיה. ויודעת היא שגם חומו של זה יפוג במהרה כשם שפגה התלהבותם של הבחורים ההם. אך מתוקה האילוסיה… בפינה אחת התכנסה חבורה של בחורים ובחורות ושרו שיר רוסי עממי שתורגם על ידי המורה ה' ציפרין לעברית, שרו בלי רגש והתעוררות, וכמדומה לא הפסיקו, מפני שלא ידעו במה להתחיל אחר כך. פתאום מתחילים רועדים בתוך המקהלה קולות של נשים, כאילו התעוררו פתאום. התעוררו גם הגברים, והשיר נעשה ערב ועצוב. שתי נערות צעירות עוזבות את התֵּי ששתו יחד עם חברותיהן וניגשות חבוקות-זרוע אל המזמרים, עומדות חבוקות, מתנועעות בקצב הזמרה; אחר רגע נקלעים לתוכה גם קולותיהן.

מרים ניגשה אל קבוצת פועלים אחת שהצטמצמה בפינה חשכה על כסאות-קש קטנים, מול חלון פתוח. על אדן החלון שכב מקופל בחור אחד כשידיו חובקות את סורג הברזל, ופניו כלפי חוץ. נזכרה מרים שראתה באיזה מקום תמונה דומה לזו של חבוש בבית-אסורים, שמביט ככה בגעגועים החוצה דרך שבכת-הברזל… דברו על הקטיף ועל הצורך ללכת לחפש עבודה. השנה היתה ברוכה בשקדים ואין ידי הערבים במושבות מספיקות. חוזרים על פועלים יהודים ומבטיחים להם מֵטַליק³ וחצי ל“פח”⁴, בשעה שלערבים משלמים אך מטליק. “לארוחה ביום יספיק ואת הלבנים תכבס לנו בתו של ראש ועד המושבה”, התלוצץ מי. ניגש אל החבורה בחור אחד שהחזיק בידו האחת כוס תי בלי פינכה, ובשניה – כסא קש קטן. הכל קבלו את הבחור בתרועות שמחה. הוא אורח. בא היום מקושטינא. שאלו לחדשות. הבחור ישב רכוב על הכסא, והתחיל מספר על האכרים הסובלים מאד מפועליהם הערביים. בלילה מפחדים האכרים לצאת החוצה. יש שהפועלים או השומרים הערביים גופם גונבים תרנגולות ומטלטלים ואין עצה ואין תחבולה נגדם. והיה מעשה לפני שבועים שבת אכר יצאה לפנות ערב אל הגורן, ושבה הביתה בבכי: “ערבי אחד רצה לאנסה”.

– מנין לה שרצה? – שאל מֶקלר שהיה באותו מעמד. הכל פרצו בצחוק, שצלל באזני מרים כצחוק לאיד.

הבחור ששכב מקופל על אדן החלון, בלי כל תנועה כמנמנם, קרא פתאום:

– תיתי להם! כך טוב!

– ואני שמעתי – העיר מישהו – שהמושבות ביהודה אומרות לבוא בדברים עם ה“שומר”.

האיש שישב על החלון ירק בכל כוחו החוצה. אחר כך החזיר את פניו אל החבורה, שלשל את רגליו וקרא:

– ואני אומר לכם שזהו פשוט סקאנדאל! זהו פשוט… אנטי-מוסרי!

– מהו אנטי-מוסרי? – שאל מקלר – לגנוב, לאנוס ילדות או למסור את השמירה לגנבים ולאנסים?

– לא! לא לאכרים אני מתכוין. ילכו לעזאזל עם הערבים שלהם! אבל ה“שומר”… הסתדרות זו רק תומכת בהולכי בטל, בפאראזיטים. הסתדרות של טירור הייתי מארגן נגד בעלי-בתים אלה, ה“אכרים” כביכול. מה זאת? הבנים יחידים הם לקב“ה או לעם ישראל? הכל דואגים להם! מגדלים ומפרנסים ישוב של ערבים מסביב למושבותינו, ואם הערבים גונבים רכושם, אונסים את בנותיהם, בא “השומר” מסכן חייו בשבילם. ואם פועל שלנו יבוא לבקש עבודה, אומרים לו “יאללה!”⁵. יתָּלו יחד עם הערבים שלהם. אני הייתי אומר ל”חַוַגַ’תְּ"⁶ הללו: אין שמירה עברית במקום שאין עבודה עברית! טירור, טירור ולא שמירה הייתי מסדר בשבילם. טפו! לעזאזל!

התחילו מתווכחים על אודות השמירה והעבודה העברית במושבות. מקלר שישב לא הרחק ממרים, שתק וחייך את חיוכו הארסי. מישהו ניגש אליו מאחריו בלאט וחבט לו על כתפו. זאת היתה בחורה גבוהה מאד, רחבת-כתפים מאד, רחבת-גרם מאד; פניה הגרומים היו מכוערים: חוטם אדום וגדול, לסתות רחבות ובולטות, פה גדול, שפתים כבדות ומסורבלות. היא לא היתה צעירה.

מקלר מהר להציגה לפני מרים:

– גליק… החברה גליק.

– צעירה חדשה באה מחוץ-לארץ, מי חוזר עליה? הוה אומר: מקלר, כמובן!… העירה גליק בקול קשה, צרוד קצת וגברי כמו כל גופה, בהושיטה לה כף-יד קשה מיובלת, מגורמת ומזיעה. מרים מהרה לחלוץ מתוכה את כפה הקטנה ולנגבה בלא-רואין בשמלתה…

הבחורה הזאת ודבריה דחו אותה. ובכלל כל הזמן שישבה בקלוב היתה לה הרגשה מעיקה כאילו ישבה בתוך קיטור מחניק. היא ידעה כמה בחורים ובחורות טובים יש בין הצעירים הללו, ידעה כמה הם סובלים פה בארץ, רעבים וקודחים, ידעה שרבים מהם באו לכאן רק לאורו הגנוז של האידיאליסם שלהם, ידעה את כל זה, ובכל זאת לא יכלה נשוא את השממון הנורא אשר לפף אותם כערפל קר; הכעיסה אותה השנאה שפעפעה בדבריהם על האכרים לא מפני ששנאת-חנם היתה זאת אלא מפני שהיה בה, כמדומה לה, משום חולשה, משום כעס חסר-אונים. אילו לפחות יכלו לשנוא שנאה גדולה ועמוקה שמתבטאת במעשים, במלחמה… גם הטירור, שעליו דיבר אותו בחור מעל אדן החלון, גם הוא היה לוקח את לבה, באין דבר אחר… איזו פעולה⁷, בקיצור, איזו כוחות נאבקים… אבל חריצת לשון זו וקללות⁸ אלו…

כשפנתה מרים לשוב הביתה, שאלה אותה גליק למקום דירתה, הערב הוא נעים ותשמח ללוותה. מרים כמעט נבהלה כששמעה את ההצעה הזאת. עוד זה חסר לה: בחורה זו, כעין תבלין לרשמי הערב הזה… התבלבלה, וכדי להשתמט ממנה אמרה שדירתה היא רחוקה מאד.

– היכן הוא מקום זה הרחוק מאד?

– על יד תל-אביב, בבית המורה ציפרין.

– ח-ח-ח – צחקה גליק בצחוק של הוסאר – הרי זה מרחק כעשרה רגעים מכאן; אני יושבת ממש מול ביתו של ציפרין. הבה ונלכה! – קראה בקול מצוה כמפקד צבא, כביכול, אחת-שתים, מארש!

ראתה מרים שאין לה מפלט ויצאה אחריה. נטפל אליהן גם מקלר.

בדרך שאלה אותה גליק:

– את באת אל הארץ לפני זמן קצר, לא כן?

– כן, לפני זמן קצר – ענתה קצרות.

– ואת, גליק, כבר היה לך סיפק לשכוח מתי באת את הנה – אמר מקלר – זוהי כבר מן ההיסטוריה הקדומה.

– ואתה – השיבה גליק – חושב כבר בוודאי לעזוב את הארץ.

– לפי שעה, לא! – ענה מקלר במנוחה.

– למה בכלל באת לכאן? – לא התאפקה מרים ושאלה פתאום לא בלי נעימה של רוגז.

שניהם הסתכלו בה בתמיהה. מקלר משך בכתפיו ובצחוק קל:

– בבירור לא אוכל להגיד לך. חשקתי לבוא ובאתי.

– שמעתי – אמרה גליק – שיש מין עופות נודדים, שמתעצלים לבנות להם קן והריהם באים לדור בקני זרים עד שמטרידים אותם משם.

– לך יש קן משלך, המנ… – ענה מקלר בעווית-לעג – אשריך. ואני עוף נודד, צדקת. אבל איני יכול לומר שאני זר בכל מקום. אדרבה… אף-על-פי ששום מקום אינו מקומי… בניו-יורק הייתי מחייט כפתורים באחד ה“שופים”, והרוחתי לא רע. בגרמניה הייתי חולב את הפרות אצל אכר, במרסיליה הייתי סבל… רע לא היה לי בשום מקום. גם פה לא רע, כשיש עבודה, אדרבה… פעמים אני מוצא שטוב כאן, מעַניין…

– איני סובלת אורחים-פורחים כאלה! – רטנה גליק בעוייה של שאט-נפש.

מקלר כאילו לא הרגיש בדבר והמשיך:

אולי צדקת, גליק, לא טוב היות נע-ונד. אבל להקבר בפינה אחת כתולעת בחזרת ולחזור במשך כ"ד שעות: “תחי ארץ ישראל! הידד!” – משעמם!

– וחלס?⁹ ואין כל פרובלימה יהודית בעולם?

– אח, הפרובלימות… מתי פתרו אנשים פרובלימות? איפה פתרו פרובלימות? ומה התועלת בפרובלימות הפתורות? פתרת אחת וצצה שניה, וכך עד לאין סוף…

– שמע, בחור! – קראה גליק בקול גוזר – תנח את הפרובלימות שלך לזמן אחר. מוטב שתענה לי על שאלתי זו: משפחת רוזין חזרה לארץ ישראל, יושבת בתל-אביב, ואתה לא מצאת לנחוץ לספר לי זאת. מדוע?

– לא הזדמן לי, הלא כמעט לא ראיתיך – הצטחק מקלר.

– ורַאִיסה?

– לא כלום. כמו אז. כמו תמיד. אתמול גרשה את שקלור. גאה, קרה ויפה יפה, לעזאזל, כמו תמיד!…

– זה מובן! אבל לא זהו עיקר שאלתי. הדיברה עמך על כרמלי? מה דיברה עליו?

– אף חצי מלה.

– וכי אין אתה משקר?

– הפעם לא, בחיי! נזדמן לי פעמים אחדות להזכיר שמו אבל היא היתה חרשה.

– די. יותר איני רוצה לדעת.

– מה כאן? – שאלה מרים. הם עמדו לפני בית מואר בכל חלונותיו.

– בית-הספר-לבנות – אמר מקלר – נגש ונראה.

מסביב לשולחן ארוך מואר באור בהיר ישבו אנשים אחדים והתווכחו בקול רם. ביניהם היה גם ציפרין.

מקלר צחק:

– אלה הם מורי הדור. לילה לילה הם יושבים כאן עד שעה מאוחרת, משפשפים את המכנסים בספסלים. ועוזבים את נשיהם לאנחות, חחח…

אחר עברם פסיעות אחדות אמר:

– גבירותי הנכבדות! לצערי הגדול אני מוכרח לעזבכן מחר מוכרחים להשכים לקום לעבודה. בימות החול אין פנאי לטייל עם בחורות עד שעה מאוחרת בלילה. אסור!

– מקלר! חכה, מה היה לך? – ניסתה גליק לעצרו. אך הוא כבר נפנף בכובעו ונעלם בחשכה.

מרים לא רצתה לשוב אל ביתה וגם לא רצתה ללכת לטייל עם גליק. מצאה אמתלה ואמרה שיש ברצונה ללכת אל אפרתי. בלבה קיוותה שגליק תפרד ממנה, אך זו הציעה, לצערה, ללוותה קצת בדרך.

אחרי פסיעות אחדות מתוך שתיקה, קראה פתאום גליק אל עצמה:

– עכשיו ברור לי שכרמלי ישוב בקרוב לארץ-ישראל.

– מיהו זה כרמלי, שעליו דיברתם? – שאלה מרים – דוקא היום שמעתי במקרה את השם הזה.

– אה! עוד תכירי אותו, כדאי להכירו. הלא ראית פה הפועלים שלנו… לא כן הוא. הוא אחר!

– וזו, מה שמה, ראיסה?

גליק צחקה משום-מה:

– תכירי גם אותה ותדעי מה טיבו של פרי זה. האמת היא שפחדתי שמא יאמר לי מקלר שראיסה דיברה על אודות כרמלי. כיון שאינה מדברת עליו ואינה רוצה שגם אחרים ידברו עליו, סימן שלא הכול נגמר ביניהם… יש איפוא תקוה שהוא ישוב, ואולי בקרוב… שוב ישוב הנשר אל קנו! – קראה בקורת-רוח בלתי-מסותרה. – אך הנה כאן דירתו של אפרתי. שלום לך. אם נתאים זו לזו עוד נפָגש. שלום!

ושוב מעכה בכפה הגרמית והמזיעה את כפה הקטנה של מרים.

מרים, בהשארה לבדה, שאלה את עצמה אם להכנס אל אפרתי. היה לה רגע של פקפוק, אחרי ליל אמש… אבל מיד התגברה על פקפוק זה: הלא הוא אינו יודע כלום, מדוע איפוא לא תכָּנס? תשב אצלו שעה קלה. אחרי הערב הזה בקלוב הפועלים היה לה צורך לשבת בחברתו שעה קלה, כשם שיש צורך לצאת מחדר צר לאויר חפשי וטהור. ניגשה קודם אל חלונו והציצה. על השולחן דלקה מנורה עם אבאז’ור לבן. אפרתי פסע פסיעות גסות לאורך החדר באלכסון, מפינה אל פינה. ידיו בכיסי מכנסיו וראשו מורד כמביט אל תוכו פנימה. צלו הגדול התנועע על הכתלים. רושם של בדידות עשו עליה הדומיה שבחדר, האדם המודד את שטח הרצפה הלוך ושוב, הצל המטייל על הכתלים. תמיד הוא זעום, תמיד קודר ודומם כצלו; דומה שהוא מתיחס אל כל אדם באדישות. מפני מה היא נמשכת איפוא אליו? מפני מה לא רצתה להשאר אז אחריו בפתח-תקוה? היא שאלה זאת את עצמה ולא הבינה שגם היא גלמודה. גם הצור הקודר והקר אינו מרנין לב, אבל ביום סגריר, בסועה וסער, טוב למצוא אצלו מחסה, להתחמם באש המדורה הבוערת לרגליו…

מרים דפקה על הדלת. ונכנסה לאט לאט כמהססת.

הוא האפיל בגבו על המנורה ופניו היו בצל. פסע פסיעה אחת כלפי הפתח, ועל פניו זרחה פתאום בת-צחוק של הפתעה.

– אח! האת הנך זאת? הכנסי נא, בבקשה!

סגרה מאחריה את הדלת. עברה את החדר וישבה לא על הכסא שהראה לה ליד השולחן אלא בפאתי הספה המצופה שעוונית שחורה וקרה. הוא עמד ממולה, ידיו בכיסי מכנסיו, ושתק כמחכה.

– אני באה עתה מהקלוב של הפועלים – אמרה פתאום כלפי הכוננית.

– והיה שם שמח מאד? – שאל בבת-צחוק של אירוניה דקה.

– לא. לא היה שם שמח כלל וכלל.

– נו, מובן מאליו… – נטל כסא וישב ממולה, כשהוא נשען במרפקו אל השולחן ומאפיל בכפו על פניו.

– מפני מה מובן מאליו? – שאלה מרים – לי, למשל, אין הדבר מובן כלל. אמנם לא תמיד יש עבודה, ועוד צרות אחרות. אבל לכתחילה מה היו סבורים? הלא לאנשים הללו היתה מטרה ידועה. וכי כך בונים? המרירות הזאת, השנאה הזאת כלפי האכרים, ובכלל…

– החיים, יקירתי, עושים עמנו בצדיה. מי שתובע מהם הרבה, לו הם נותנים דוקא מעט מאד.

– אתה תובע מן החיים מעט מאד ויש לך איפוא הרבה מאד – אמרה בצחוק ולא בלי אבק לעג – הנה ישבתי בקלוב הפועלים והיה לי קשה, דבר-מה העיק עלי שם. ואתה כאילו כלום לא איכפת לך, כאילו לא היית אחד מהם.

– אח! גם מן האדם אין לדרוש הרבה. תאמיני לי, פחות שתדרשי ממנו יותר תמצאי בו.

הוא דיבר בקול נובל ועיף. על מרים השפיעו הפסימיות וכניעת האכזבה שהרוו את דבריו וגם הקול שבו נאמרו. מפיה נפלטה הערה בהיסח-הדעת כמעט, בחצי-לחש:

– גם בך, אפרתי, איני מקנאה!

הרים את ראשו מעל כפו שתמכה בו, גחן אליה, כרוצה להסתכל יפה בפניה:

– מדוע? מדוע, מרים?

אותו רגע חלפה במוחה שאלה נועזה: אולי תגיד לו שהיא אוהבת אותו? אך מרים נבהלה מהשאלה הזאת, משכה בכתפיה לשאלתו ושתקה.

– האינצידנט שנפל היום בין מקלר ושקלור בשעת הארוחה אינו נותן לי מנוח – אמר פתאום בהתרגשות גדולה ובלי כל קשר עם המדובר – מקלר עשה מעשה מכוער, גס, ואנחנו צחקנו, יחד עם יגאל!… מדוע אנו שונאים אותו, את שקלור, כל כך? אנו מאושרים למצוא בינינו איזה שעיר משתלח שאפשר לבזותו, לשטמו, ובכלל לעשותו שפל ממנו. כל זה מפני שכולנו מבזים את עצמנו בלבנו יותר מדי! המשטמה הזו לעצמנו מלווה אותנו מן העריסה, עוד מקודם לכן, מדורות קדומים. הארס הזה מחלחל כבר בלבו הקטן של יגאל, ועל כן שמח כל כך על מפלתו של אדם גדול ממנו. הפרי שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת היה מרעל… היה מרעל… ומיד אחר האכילה מן העץ נפל האיצידנט הפאטאלי בין קין והבל. ומה היה היום? לקח איש את חברו אשר משום-מה לא היתה דעתו נוחה ממנו והשליכו החוצה לאחר שהשחית את אכלו. עובדה באנאלית עד לידי בושה… הלא זוהי… זוהי… כל ההיסטוריה המכוערת של האדם. מה? וכי לא כך?

– אני יודעת. אבל שקלור, יש להודות, הוא אדם דוחה. הוא עושה על הכול רושם של אדם בלתי מוסרי.

– בלתי מוסרי, מהנ-מהנ… ואנו כולנו מוסריים הננו?

– ובכל זאת, בגבול ידוע.

חייך חיוך משונה. קם והתמודד בכל גופו.

– אולי נשתה תי, מרים?

שמחה על שהִסטה את השיחה ממסלולה:

– היש לך תי? – שאלה.

– רגע כמימרה.

יצא מן החדר ושב מיד עם קומקום מלא מים, והתחיל מטפל במכונת נפט. מרים התחקתה על כל תנועותיו ולא ידעה מפני מה התעוררו בה רחמים על האיש הזה, על בדידות חייו. קמה גם היא והתחילה עוזרת לו. שטפה את הכוסות, סידרה את השולחן, מזגה את התי ושניהם ישבו זה מול זה. מרים תמכה את ראשה בכפה והביטה אל הפרפרים הלבנים שרצדו דומם מסביב למנורה ונפלו כוויות על פני האבאז’ור. פתאום שאלה טרודה בהרהוריה:

– האם לא קשה לך לחיות לבדך, תמיד לבדך?

אפרתי זקף עליה את עיניו קצרות-הראי והטובות והביט אליה ככה דומם דקות מספר עד שנעשה לה לא נעים; אחר-כך הצטחק בבת-צחוקו הדקה ואמר:

– האדם מוכרח לצאת מן העולם הזה יחידי. הבריות מפריעים לצאת מכאן בשלום ומרצון. המתבודד מוצא בנקל ובמנוחה את פתח היציאה, בשעת הצורך.

המלים האלה הפתיעוה ומבולבלה מתוך אימת-סתר גימגמה:

– למה?… למה… הדיבורים האלה?

אפרתי בראותו את מבוכתה, צחק לה כמו שצוחקים לילדה אשר הפחידוה קצת במתכווין:

– אל נא תפחדי, סוף-סוף אין אני גלמוד לגמרי. הלא אני ארוס הנני.

– ארוס? לא ידעתי. עם מי? – שאלה בקול נחנק משהו.

– עם זו שהתאהבתי בה וארסתיה לי לעולם.

– אבל מי היא זאת? – שאלה בקול עמום.

– אמנם זקנה היא, זקנה מאוד,שמשתוקקת להעשות צעירה.

– ובאשה כזו התאהבת? – הביטה אליו בעינים תוהות ובוחנות: האם אינו מהתל בה?

אפרתי הוסיף בקול שליו וישר:

– התארסתי עם הארץ הזאת.

מרים פרצה בצחוק. התנפלה בגבה על משען הכסא וצחקה. הוא צחק יחד אתה.

אחר כך אמר ברצינות:

– כשאני מרצף את הרחוב החדש העובר בשְתִי את רחוב הרצל, יש שאני חושב: כאן יהיה כרך גדול, על המרצפת הזאת תרוצנה ותשקשקנה כרכרות, קרונות טראמוואי יעברו בהמולה, מחסנים גדולים, עם חלונות-ראווה מופארים יפליטו בלילות אלומות אור; לא הרחק מכאן יבנו נמל, קטרים ישמיעו קולות שאגה, מעל בתי-חרושת משרוקיות תשרוקנה… ולא יזכור ולא יֵדע איש שהיה אדם אחד אפרתי שמו, והוא חיטט באדמה כמו חפרפרת, בשעה שהיה עוד מסביב מדבר חול, חיטט יום יום, מן הבוקר עד הערב, באדמת חול זו, ובלילות לא ישן כי גבו כאב עליו מעבודה קשה, והאדם אהב את העיר הזאת על כל תושביה שאונם והמונם, טרם היותם… טרם היותם…

– אין זה מרנין ביותר – העירה מרים.

– זהו צו החיים, מרים!

צו החיים… – חשבה מרים – והאושר הפרטי, והשמחה, והאהבה כלום אינם צו החיים?

אחרי התי יצאו שניהם החוצה. עמדו זמן-מה על יד הפתח והביטו אל הלילה הבהיר. גבעות החול שהשתרעו לפניהם היו חיוורות-כחלחלות, והגפנים הסורחות עליהן השחירו כשרטוטי דיו. טילו זוגות. נשמע זמר, צחוק, לחש. זרים ופלאיים היו הזוגות, זרות ופלאיות היו השמלות הצחורות כטוויות אור… נשבה רוח קלה והשמים נראו זעים-רועדים כחופת שיראים דקה בגעת בה הרוח. רבבות כוכבים גדולים ונמוכים התנדנדו ורטטו על חוטי אור דקים וארוכים. הבתים הלבנים עמדו כחולמים-מוקסמים וגוון מוזר להם, איזה נוגה חיוורין-ירקרק. והצללים שהשתטחו לרגליהם ולרגלי העצים דמו כרדידי ערביות וכעביות שטוחים על החול להתיבש. הים עצר את נשימתו הכבדה, הקשיב וחיכה. יצורים לבנים וזורחים ככסף מבצבצים ועולים מפעם לפעם מתוך תהומותיו ונעלמים שוב… לא הרחק מהם, אי-שם נשמעו יללות משונות, מרים זקפה אזניה והקשיבה.

– התנים – אמר אפרתי.

– גם אז התהלכו כאן תנים – אמרה מרים חולמת אל נפשה, מבלי לפרש מתי “אז”.

– בלילה כזה – אמר אפרתי – ישב אברהם אבינו בפתח אהלו, ושקט היה סביבו. רק תנים יללו מרחוק, ועצב כבד רבץ על לבו. הבדידות של הולך ערירי העיקה עליו. ואז נראה אליו אלהים בחזון ואמר לו: “שא עיניך השמימה וספור הכוכבים… כן יהיה זרעך”. הכוכבים, כעתה כן אז, לחשו לרבבות, לרבבות…

– דומני שלא כך כתוב שם בתורה – העירה מרים בבת-צחוק.

– בקירוב כך. אין אני מלומד כמוך – השיב גם הוא בבת-צחוק.

– ולך הבטיח אלהים כרכרות, שריקות של בתי-חרושת, חלונות-ראוה של חנויות…

אפרתי צחק.

– ואת מצטערת על זאת?

– צר לי כי תחדל יללת התנים בלילות.

– אין רחמים עלינו ועל התנים. אחר כך, לאחר שנמות אנחנו ולאחר שימותו התנים, יתחילו החיים האמתיים…

­– מהנ… צו החיים שלך הוא אכזרי, אפרתי.

מרים שבה הביתה לבדה. לא רצתה כי אפרתי ילוונה. כמדוכאה תחת משא כבד הלכה לאט לאט הלוך ושרוך רגליה בחול. לא ראתה עוד את הלילה, ולא שמעה עוד את הקולות מסביבה. הקשיבה רק לרחש הצער בקרבה.

בהתקרבה אל ביתה התעוררה מפני קול הלחש שהגיע אל אזניה מעל המרפסת. פתאום, לקול פסיעותיה קפץ איש מתוך אפלת המרפסת ועבר בטיסת חתול על פניה, עד שנבהלה ונרתעה. זה היה הצועני…

טפו! – ירקה מרים וצחקה לפחדה. הנה אלה – שאלה את עצמה – השמעו גם הם הערב אל צו החיים, או אולי עברו עליו?…

ה

יום המחרת שבת היה. אפרתי השכים לקום ויצא אל מכריו הפועלים לחקור אותם על מקום מגוריו של שקלור. נתגלה שלא כל כך קל למצוא אותו, כפי שהיה סבור לכתחילה, אף אחד ממכריו לא ידע היכן הוא גר. לאחר שייגע את עצמו ואת אחרים זמן רב, מצא סוף-סוף את ביתו באג’אמה, השכונה הערבית הסמוכה ליפו. הבית כולו היה בן חדר אחד די מרווח ונקי, אך אוירו היה כבוש וקשה לנשימה. אפרתי מצא את שקלור כשהוא מתהלך בחדר מפנה אל פנה פרוע-שער, יחף, בכתונת ובמכנסים תחתונים לבד, למרות צינת הבוקר. זה עתה קם כנראה משנתו ועוד טרם התרחץ. שקלור היה שקוע בהרהוריו ולא הרגיש זמן-מה בכניסתו של אפרתי שעמד ליד המזוזה קצת מבויש. אצל הקיר עמדה מיטה רחבה ובה שכבה אשה מסורבלת גוף וחבושת שביס, אשר מתחתיו נשמטו על הכר ועל פניה השמנים קווצות שיבה דלולות ומדובללות. היא ישנה ונחרתה עמדה בחלל החדר. כשראה אפרתי את האשה הישנה, רצה לחזור ולצאת, אך בו-ברגע נתקל בו מבטו של שקלור. עמד זה מלכת, הביט רגע אל אפרתי מתוך השתוממות כאינו מאמין למראה עיניו. אחר כך חלפה בת-צחוק של סקרנות על פניו.

– אפרתי! – קרא נדהם – האתה הוא זה? נו, למה אתה עומד שם על יד הפתח? בוא, שב.

אפרתי פסע פסיעות אחדות וישב על כסא באמצע החדר. שקלור התיצב ממולו כשידיו מסולקות על גבו.

– למה באת? – שאל.

אפרתי גימגם:

– בדבר האינצדנט של תמול. אנחנו לא התנהגנו שם יפה. היינו צריכים להתערב בדבר, להפריע. אבל צחקנו. כן, לא אכחיד, צחקנו. זה לא היה מעשה מהוגן.

פני שקלור שונו פתאום. איזה זעזוע עבר עליהם; שעינו היחידה הפקוחה נעצמה ופיו נקפץ כשקצות שניו ביצבצו מתוכו כאילו מצץ עצמות קטנות. אך מיד אחר כך נפקחה עינו, נפער פיו בשניו הגדולות שנראו כצומחות מתוך שפתו התחתונה. קשה היה לדעת אם הוא צוחק או כועס.

– כפי שאני רואה, באת לבקש סליחה – אמר ותוך-כדי-דבור הרעיד רגל אחת באופן מגוחך.

– כן. מצאתי לנחוץ, על כל פנים אני… – גימגם אפרתי.

– נו, טוב! נו, טוב!… עכשיו אתה יכול להסתלק.

– מדוע? – שאל אפרתי נבוך.

התחיל שקלור שוב מתהלך בחדר אילך ואילך כשהוא עושה לו בידיו תנועות מסלקות, מבלי להסתכל בפניו:

– עשית את שלך. הראית שאתה הנך אדם הגון ועכשיו אתה יכול להסתלק.

– רואה אני שעודך כועס; מצטער אני מאד. באתי פשוט, באמת ובתום לבב…

שקלור הפסיקו:

– איני אוהב – קרא משום-מה רוסית – כשמעמידים לפני פנים של טיפש. אתם צחקתם, גם אתה צחקת – המשיך בעברית – ומה בכך? גם אני צחקתי! גם אני צחקתי! המחזה היה באמת מצחיק מאד. איכה לקח בתחילה במנוחה כזו את הצלחת מלפני ושפך את המרק עם הבשר החוצה… נו, מובן. אתה אולי אינך יודע שהמרק והבשר היו שלו, קנינו. הוא משלם בעדם לגב' ציפרין. איני מרויח בימים האלה אף מטליק. היתה לו איפוא הרשות לעשות בהם כרצונו. ואחר כך איך אחז בערפי כמו שנוטלים חבילה וטילטלני בכוח כזה כאילו שילם בעדי למישהו, לרבונו-של-עולם… השד! לא ידעתי שהוא חזק כל כך. הלוא התגלגלתי פעמים עד שקמתי. מצחיק, מצחיק מאד היה הדבר. גם אני צחקתי. צחקתי לאוביֶקט ששמו שקלור… אוביקט מכוער, אין לכחד, שמקבל בעיטה באחוריו, מתגלגל פעמים, בכוח בעיטה זו, כשקיבתו הריקה מצלצלת… מצחיק מאד, אין לכחד. מצחיק היה גם לראות (זאת ראיתי בדמיוני, כמובן) איך יושבים מורה, פועל, גבירות, כולם אינטליגנטים משופרא דשופרא, וצוחקים לנפילתו של אותו האוביקט, דמתקריא שקלור. ח ח ח… וכי אין זו קומדיה? אם אתה רוצה, אפרתי, – אמר בהתיצבו שוב לפניו – יש בזה קומדיה גדולה בשביל איזה גוגול או מוליֶר… יש קומדיה בכל, יא חביבי¹⁰! ולאחר שצחק אדם די שבעו אינו מסתפק בשעה קלה זו של קורת-רוח היפה לעיכולן של הקציצות; נזכר שחסרה לו עוד הנאה אחת: להיות אדם הגון, מתלמידיו של ישו וטולסטוי. מה הוא עושה? הריהו טורח ובא לבקש סליחה. ולאחר שעשה מעשה רב זה, הוא יכול להפטר אל ביתו ולטפח על כרסו: שישו בני מעי! איזה אדם יפה אנכי! התנהגתי כצדיק. ומה אני חסר עוד? לישון במנוחה! ח ח ח…

ניסה אפרתי לאמר לו דבר, אך שקלור לא נתן לו לדבר. הוא צחק בפניו איזה¹¹ צחוק מכוער והתיז אל פניו את רוקו, אשר אפרתי התבייש למחותו.

– כך, כך, האדון אפרתי הנכבד! קומֶדיאנטים, קומדיאנטים… טפו, לעזאזל! באמת זה מצחיק מאוד…

– אני באמת מצטער, שקלור! שאתה מפרש ככה את כוונתי, במקרה זה… בדרך כלל אני מסכים. אין אנו די¹² סבלנים ביחס לאנשים…

– אנו! אתה מדבר בלשון רבים. אין אתה סבלן, אפרתי? טוב איפוא. הנה אני צחקתי לעצמי. תעשה גם אתה כמוני. תתיצב לפני הראי ותירוק בפרצופך, אם אין אתה סבלן ביחס אל אנשים… צריך אדם להיות קוֹנסֶקוֶנטי…

– אבל אני משתדל, לפחות, להבין…

נחרת האשה נפסקה פתאום. פקחה עינים גדולות ושחורות, ושאלה בקול עבה ונחר ובאידית מוזרה:

– מי יושב כאן?

שקלור לא השגיח בה או לא שמע את שאלתה ובצחוק משונה כשמח לאידו של מי:

– אה, ככה? אתה משתדל להבין? נו, תשתדל להבין גם את זאת: אתה רואה את הזקנה הזאת? היא אינה שומעת; היא חרשה כמו קיר… הרואה אתה אותה? היא הפילגש שלי, או להיפך, אני שלה, כי היא המכלכלת אותי. כלום לא סיפרו לך עדיין את זאת? אני מתפלא. סבור הייתי שכולכם יודעים. אני מקבל אצלה דירה וארוחות בוקר וערב חינם, בעד תשמיש-המיטה. ארוחות הצהרים אינה נותנת לי. אין לה, אומרת היא. אבל שקר! רק לפי חשבונה המחיר הוא יקר יותר מדי, לא שוה העסק במחיר כזה. בזמן של חוסר עבודה אני מרוצה גם מזה שאני מקבל. זקנה זו כפי שאתה רואה אותה… היא אומרת: בת ארבעים. צריכים להוסיף עוד עשרים… זקנה זו היא בעלת תאוה כנערה, ממש גועל נפש! קשה לספק אותה…

קשה היה לאפרתי למנוע את עצמו מהזדעזע כלשהו:

– למה אתה מספר לי כל זה?

– ומה? וכי לא מצא הדבר חן בעיניך?

– אבל… אבל… למכור את עצמך, באופן כזה… באמת, גועל-נפש!

– ואתם, מה אתם עושים? ואתם כלום אינכם מוכרים את עצמכם? ואתם כלום בלי אהבה לא תגשו אל שום אשה? חחח! מה ביני ובינכם? אתם משלמים לאשה, ולי האשה משלמת. אבל תשלום יש כאן, גם אצלי וגם אצלכם, א? מה החילוק? גם אתם, גם אתם משלמים! מביאים לאשה מחרוזת אלמוגים אדומים, או מעין זה; וכי אין בכך משום גועל-נפש? א? מדוע? מפני שהאשה שאתם קונים אותה, גופה צעיר וחם, וגופה של זו השוכבת כאן הוא כבר בלה. אתם מאושרים! אתם המשלמים ועל כן אתם בוחרים לכם דוקא את הצעירות, ואני מוכרח להסתפק במה שמזדמן לי. אבל בעצם, בעצם, מנקודת מבט המוסריות העליונה והרומנטיקה התחתונה, ח… אחת היא! היינו הך!…

– כשאני לעצמי איני מצדיק כל יחס בין גבר ואשה בלא אהבה.

– ובכל זאת היחס של מקלר אל… אל… האשה הוא כהוגן, ואינו מעורר גועל נפש, אדרבא… אבל שקלור הוא מנוול, שקלור הוא בזוי. מדוע? אך שוטה ישאל מדוע ולא יראה את החילוק שביני ובינכם. יש ויש חילוק, למרות הכל. אתם יכולים לאמור: לא! ואני לא נזדמן לי וגם לא יזדמן לי אף פעם בחיי לומר: לא. אותי לא מבקשים, אלי לא דורשים, ואני איני בוחר. שמא אתה סבור שאני מקנא בכם? א, לא! לכאורה אתם המאושרים, מפני שאתם מיחלים תמיד לדבר שעלול לבוא, אתם חולמים חלומות אשר אם לא בשלמותם, הרי במקצתם ודאי יתגשמו, ואני… לי אין חלומות כאלה. לי יש רק חלום אחד, רק אחד ויחיד אשר לא יתגשם לעולם. אולי אתה משער שיש לך מושג מטעמו של חלום זה מלא זיו וִיקָר אשר אדם נושאו בחובו חדשים ושנים, ואשר הוא יודע בבטחה שלא יתגשם, ובכל זאת אין הוא רוצה לוותר עליו, כי את נפשו כרך בו. והוא חולם אותו בשכבו ובקומו… שמא אתה חושב שאתה יודע מה זה, אינך אלא טועה. לכם לא ניתן לאהוב אהבה כזו. והנה לי ניתנה! אני אוהב אהבה כזו! אם אתה רוצה, אוכל אפילו לגלותו…

אפרתי עשה תנועה בידו. רצה להפסיקו. אך שקלור לא נתן לו:

– בבקשה, בבקשה, אל נא תפריע לי לדבר כאוות-נפשי. לפחות כאן בביתי אשתמש נא בזכות זו לדבר ככל אשר עם לבי. אם כן, אתה רוצה בודאי לדעת את חלומי. אני אוהב את ראיסה, את בתו של ה' רוזין, את ראיסה אברמובנה רוזין!… ואם אתה רוצה, אגיד לך עוד! דע לך, שלילה לילה לא אוכל להרדם, לא אוכל להכנס אל מיטתה של הנבֵלה הזאת… בררר! מה אני עושה? אני מסתובב עד שעה מאוחרת לבדי, מסביב לביתו של רוזין, מביט אל חלון חדרה… לילה לילה, גם בגשם גם ברוח… ומחכה לראותה מבעד לחלון… אל אלהים! כלום אנו מבינים את כל מה שאנו עושים? אני עושה כך, מפני שאני מוכרח לעשות כך, מפני שאחרת לא אמצא לי מנוחה, מפני שבמיטה מחכה לי זו, תפח רוחה… ואחר כך, בחושך, במיטתי, אני קורא לעזרה את דמיוני, ובמקומה של האשה הזאת, ימח שמה, אני מחבק את ראיסה בזרועותי… המבין אתה? הנה, הרואה אתה? אני הגדתי לך דברים אשר אתה לא היית מעיז להוציאם מפיך, מחשש שמא זה יזיק לך, שמא תהיה לצחוק ולקלס. ואני איני חושש, איני מתירא! לי לא יוכל שום דבר להזיק. איש לא יקחנה מידי, לא יעקרה מלבי וממוחי. אף לה, אם יוודע לה, לא יזיק. רק תצחק ותתבדח. יותר מגוחך מכפי שהנני, לא אוכל להיות… כך!

האשה, אשר שכבה במיטה, התרוממה והחלה לצעוק חצי השפאניולית וחצי אידית:

– מה זאת? לא אוכל כל היום לצאת מהמיטה? איזו דרך-ארץ? אשה ישנה והוא מקבל אורחים! אני צריכה לקום…

– אהא! כבר קמה הנבלה, כבר פערה את פיה! – השיב שקלור. ניגש אליה וצעק לה לתוך אזנה:

– זה חברי, פרידה! אדם מצוין, חסיד וצנוע…

– חסיד או לא חסיד, אחת היא לי. תקבל את חסידיך בחוץ. צאו מהר, מפני שאני צריכה למקום אחד…

– גם האורח צריך למקום אחד. תלכו יחד, כי הוא זר פה.

האשה השמיעה קול צווחה בגידוף מנוול כזה, עד ששקלור נרתע ממיטתה ומיהר יחד עם אפרתי לצאת החוצה.

– הלוא שאלתיך – אמר שקלור לפני הפרדם – מפני מה, מפני מה שקלור הוא כל כך בזוי?

– גם אני שאלתי את השאלה הזאת.

– למה אתה שואל? הלוא אתה יודע! אם יבואו ויגידו לך ששקלור הלשין, ריגל, תענה: נו, הרי זה מובן מאליו, איש כזה!… אם שופכים את המרק מצלחתו, הרי זה מובן! אם משליכים אותו החוצה ככלב, אם מבזים אותו, נו, הרי זה מובן! שקלור מחויב להיות בזוי, כי מה יעשה אדם ולא יבזה את עצמו? הוא מבזה את שקלור! וגם מפני ששקלור משמש לבריות מטפחת לקנח בו את האף… ר"ל את המצפון המלוכלך… נעים לבוא אל אדם כמו שקלור ולבקש ממנו סליחה… אילו היה שקלור אדם הגון ומכובד כמוך, כמו ציפרין ואפילו כמו מקלר – מה ערך ומה טעם יש בבקשת סליחה זו? נו, מכל מקום תודה לך, אפרתי, על השיחה הנעימה והמעניינת. אתה יכול להיות מרוצה מעצמך… נשאר ידידים כמו שהיינו!

וטרם הספיק אפרתי להוציא מלה מפיו, נעלם שקלור מאחורי דלת ביתו.

 

פרק שני בּמּוֹשָׁבָה    🔗

א

למרים וייס היה דוד ברחובות, מזקני הביל“ויים, זלמן וייס שמו. פעם בשנה, על פי רוב בערב ראש השנה, היו מתקבלים מכתבים מהדוד, הדודה והבנים; לפעמים גם בצירוף תמונת-צלום מהמושבה ומן העבודה בשדה. כל מכתב היה כקול ממרחקים מופלאים… אבא ואמא היו אוהבים לספר על הדוד זלמן, על בריחתו מבית אביו לארץ-ישראל יחד עם חבורת בחורים נלהבים כמותו. אגב היו מספרים גם על הארץ עצמה ממה ששמעו מפי “משולחים” וממה שקראו בספרים ובעתונים. הספורים הללו, יחד עם מכתבי הדוד ותמונותיו, היו מצטרפים בנפשה אל פרקים רבים מהתנ”ך, שידעה אותם על-פה, ורקמו בה דמות אגדית על הארץ הרחוקה, על המושבות העבריות שם, אשר שכינת גבורה חופפת עליהן… ודמות זו לא הועמה אחר כך גם על-ידי ה“מאטריאליסם ההיסטורי” שכבש את רוחה. אולי זו היתה הסיבה, הסיבה שלא מדעת, שהצטערה כל-כך לשמוע בחוגי הפועלים שבארץ-ישראל את דברי הגנאי וההתמרמרות על האכרים.

מרים לא הזדרזה ללכת לראות את הדוד. רצתה להופיע לפניו דוקא כפועלת ותיקה, אחרי זמן ידוע של עבודה באחת המושבות. ואחר כך, כשהתהלכה מחוסרת עבודה, שוב לא היו נימוקים להזדרז בביקורה; יותר מדי מדוכאה היתה ברוחה. ואולי גם חששה שלא-מדעת שמא תבוא המציאות ברחובות ותטפח על פני חלום נעוריה (המציאות פגעה בה אמנם פגיעה קשה בפתח-תקוה, אבל שם לא היה הדוד), ועל כן היתה ממציאה אמתלאות שונות לדחות את נסיעתה אל הדוד.

יום אחד לאחר שבטלו, במקרה, שעוריה שהתפרנסה בהם, יצאה סוף-סוף לרחובות, ודוקא ברגל. נטפלה אליה גם גליק. בדרך הפליאה אותה גליק זו בידיעתה את הארץ. נהירין היו לה כל שבילי הישוב. דיברה ערבית שוטפת. היתה נכנסת עם הערביות בשיחה, קונה מהן “לֶבֶּן” ופירות ומתגרת עמהן ארוכות. בכרמים המה אז הבציר. חמורים הלכו, חמורים באו טעוני ענבים. גליק היתה מעכבת את המחמרים, באה עמהם בדברים, ותוך-כדי-דיבור תורמת אשכולות לעצמה ולחברתה. מרים לא פיללה שהטיול הזה עם גליק יהיה כה מעניין. בדרך נודעו לה ממנה הרבה דברים על הישוב העברי, על הפלחים ועל מנהגיהם על עבודות שדה שונות, שמרים לא התנסתה בהן.

– מניין לך כל הידיעות הללו? – שאלה מרים.

– מהנסיון.

– האומנם? ובמה עסקת בזמן האחרון?

– בתל-אביב? בבנין. ערבבתי סיד, סחבתי לבנים על גבי… תחילה היו מסרבים לצרפני אל העבודה: אשה! אחר-כך נוכחו, שאיני אשה כלל… גליק פרצה בצחוק – עסקתי גם ב-פ-ד-ג-ו-ג-י-ה! – את המלה האחרונה הביעה בהטעמת לעג מיוחדה.

– כיצד?

– פשוט! תעודת גמנסיה נחוצה לפעמים יותר מאשר לצור על פי צלוחית.

– ולמה עזבת את “ה-פ-ד-ג-ו-ג-י-ה” שלך? – שאלה מרים.

– אמנם אני חפצתי להמשיך, אבל הילדים לא חפצו. הם אוהבים ממתקים. ואני איני מתוקה לגמרי. ובכלל….

ומבלי לגמור את משפטה תפשה את מרים במתניה, הגביהה אותה למעלה ושמטה אותה למטה בכוח עד שמרים כרעה וכמעט נפלה, אלמלא הזדרזה גליק להחזיק בה.

– אח. שֵדה! – קראה מרים רוסית מרוב כעס.

– מה אעשה בכוחי זה בין התינוקות?

מרים התרעמה בלבה על חוסר העדינות שבבחורה זו.

– ההולכת את כעת לחפש עבודה ברחובות? – שאלה.

– לא. יש לי שם ענין אל פועל אחד. החלטתי ללכת אל הגליל לעבוד שם.

– אל הגליל? – השתוממה – איך תסעי לשם?

– בכרכרה שלי! אם יזדמן לי בדרך חמור או סוס, ארכב עליהם, ואם לא – ארכב על מקלי. למה אשב כאן? כאן הפועל אך מתנוון. שם אחרת! בגליל חיי עבודה ממש. שם אוכל להראות להם שגם האשה מסוגלה, לכשתרצה בכך, לחרוש, לקצור. שם חיים אכרינו ממש כמו שחיו אבותינו, מימי השופטים.

על הגליל שמעה כבר מרים סיפורים רבים מעוררי דמיון והתפעלות. האכר היהודי ביהודה הוא בחינת בעל-אחוזה שמעביד פועלים; בגליל הוא אכר כהלכה. הולך אחרי מחרשתו ועובד יחד עם פועלו את אדמתו. בגליל עובד “השומר” המעונד אגדות על גבורותיו וחרף נפשו. פעם אחת ראתה מרים פועל יהודי שבא מן הגליל כלו שזוף כפחם, סנדלי ערבים אדומים לרגליו, כֶּפיה לבנה לראשו. ואמנם הבחור עשה אז עליה רושם, כאילו קם לתחיה אחד מנערי גדעון או יפתח… הדרך הגלילה היא של ימים אחדים וכרוכה בסכנות.

– כלום לא תפחדי?

– אני? ה' לא! – ופתאום: – שמעי, אולי תצטרפי גם את אלי? מה תעשי כאן? שם תמצאי לך בחור נאה מבין השומרים, תתאהבי, תתחתני, תלדי “שומרים” קטנטנים.

– תודה, גליק, בעד הסיכויים הנחמדים. עוד אמלך בדבר. אולי באמת…

עברו במסילה צרה בין פרדסים וכרמים. משני צדי המסילה התמתחו מסוכות של צָבָר. צמח עצוב, פראי ורב-אונים זה משך תמיד את עיני מרים, בירק הנצחי שלו, בעליו העבים והכבדים עם הקוצים הרבים והקשים שביצבצו עליהם כיבלות שעירות; בין סעיפיו המסתבכים בכוח פראי, המעורסלים והמשוגמים זה בזה במעין כאב של תאוה, ניצנצו פה ושם פירות ורודים, עסיסיים ומתוקים, כעין סמל לגרעיני הטוב שמצוה לבקשם אפילו בין חוחים מכאיבים.

– הסתכלי יפה בצָבָר! – אמרה אליה גליק אחרי לכתן כעשרים רגע שותקות ועיפות.

– צמח עגום מאד.

– זהו צמחנו… צמח יהודי בארץ-ישראל.

ההערה הזאת מצאה חן בעיני מרים וצחקה:

–אכן, עם-הצבר הננו.

– זהו גם צמחי אני – הוסיפה גליק – אף אני כצבר הזה.

– אך בלי פירותיו המתוקים – התלוצצה מרים, ושתיהן צחקו.

כחצי שעה לפני רחובות נטה היום לערוב. עבר “דיליז’אנס” מלא נוסעים ושתי הבחורות הוזמנו לעלות אליו. מרים ישבה לחוצה אל גליק ושתקה. לא גרעה עיניה מן האופק ששם הפציעה השקיעה והשתפכה בצבעי הוד אדומים. על פני השדות היה מוגר תולע הרימון. פני האנשים היו פני להבים ובתוך רעמות הסוסים היבהבה אש. באופק האדום התנשא תמר ערירי ושחור, כנסוך חלום. שם עבר גמל, והוא עם רוכבו היו כרשומים בפחם על יריעת ארגמן, ואבק זהב מקטר ועולה בעקבותיהם… על לבה של מרים עלו סיפורים מהחוּמש שלמדה בילדותה. חשבה: גם בשעה שעמד אליעזר עם רבקה על יד הבאר ושוחחו יחד, היתה בוודאי שקיעה כמו זו, וזרוע הנערה שהורמה להראות להולך את בית הוריה, נסתמנה על גבי רקיע לוהט כמו זה…

מרים ניגשה אל חצר אחת גדולה מוקפת מימוזות לאורך מסוכת חוטי ברזל. שני ילדים ערביים, ערומים למחצה, רדפו אחרי סייח. ערביה זקנה הסירה כבסים מעל חבל, כשהיא צועקת כלפי ערבי שמשח בעטרן סרנו של קרון. פתחה מרים פישפש השער ונכנסה. הערבים קראו לה מה בערבית והיא לא הבינה אף מלה. פתאום קרה מקרה לא נעים מאוד. הסייח כיון שראה פתח פתוח, לא פקפק והזדקר החוצה. אגב ריצתו כמעט שבעט בה, אלמלא הספיקה להרתע אחורנית. אך אגב תנועה לא זריזה נפלה פרקדן על-גבי פקעת גדולה של חוטי-ברזל קוציים. קמה על רגליה בשמלה קרועה ובגב כואב. בחצר קמה מהומה. הערביה עזבה את כבסיה, הערבי את סרנו, מפינות שונות הופיעו פרצופים ערביים, וכולם קוראים אליה בקולות גרוניים ובגידופים, כפי שהבינה על-פי פניהם ותנועות ידיהם. בצעקות פרצו אל הרחוב לרדוף אחרי הסייח. מרים מהרה להסתלק, מבולבלת ונבהלה. עברה אל מעבר מזה לחצר, והנה באחת מרוחותיה עמד בית מטויח ומסויד לבן, נמוך ורחב, עם גג רעפים. על גזוזטרה מוסכה בגפנים מודלות, עמדה נערה צעירה, שמנמונת, עגלגולת. על ראשה הקטן והחטוב יפה היתה עטרת שערות ערמוניות כבדה ששִׁותה ברק לעיניה החוּמות והחמות. היא הביטה בענין רב אל התרוצצות הערבים הרודפים אחרי הסייח. מרים ניגשה אליה ושאלה לביתו של ר' זלמן וייס.

– כאן ביתנו – אמרה הנערה.

כשאמרה לה מרים מיהי, התרגשה הנערה מאוד והסמיקה. פשטה לה את ידה ואחרי דקה אחת של היסוס, חבקה את צוארה ונשקה לה על פיה. ומיד עזבה אותה ורצה לבשר את בוא האורחת.

יצאה אליה אשה קטנה רבת-תנועה בסבר פנים צוחקות, כשהיא מקנחת את ידיה בסינר מלוכלך בקמח.

– הזאת את מרים? שאלה האשה כמו ליתר בטחון אחרי חיבוקים ונשיקות. – שבי-נא, למה תעמדי? לא חשבתי כלל שלישראל יש כבר בת גדולה כזו. את, כמדומני, בגיל אחד עם אביגיל שלנו? בת שמונה-עשרה, אה?

– לא, יותר – ענתה מרים, ומהרה לצנוח על כסא כדי שלא יראו בשמלתה הקרועה מאחריה.

– לבי אמר לי שיבוא מישהו אלינו. החתול התרחץ אתמול כל היום. אתן הצעירות לא מאמינות בדברים האלה – פתאום נזכרה האשה וספקה כפיה הכחושות והמגוידות – חכי! הלא חלמתי אתמול בלילה, כן אראה בישועות ונחמות, הלוא חלמתי שפאטמה באה אלי ואמרה: “יְהַנִיךְ אַדֵיף” ¹³. אין את מבינה? זה כלום, זה כלום… תשבי כאן איזה זמן ותלמדי… גם אני כאשר באתי להנה, הייתי עוד צעירה כמו את. לא הבנתי כלום. מאיפה אדע ערבית? אצלנו בחַרקוב לא דיברו ערבית. תחילה היה לי קשה מאוד. צריך לקנות לחם, צריך לקנות ירקות, זה וזה… ואני בלי לשון! ועתה כמו זה בא מעצמו… כלום! את תלמדי מהר את הלשון. לבתו של ישראל יש בודאי ראש טוב…

– אמא! – הפסיקה אותה אביגיל – דומני שהחלב על האש…

– אה! כן, החלב! שכחתי מרוב שמחה שבמטבח אין איש והחלב יכול לברוח… כל כך הרבה אנשים ואין על מי לסמוך מפה עד שם. כולם, כל הערבים ימח שמם, גנבים, אוי! איזה גנבים, כלבים ממש… הנה אני רצה. עוד זה חסר! אורחת כזו, בתו של ישראל, וחלב לא יהיה… אבל אל תדאגי! נִיש’קָשֶה! ¹⁴ ) רעבה לא תהיי אצלנו, אנחנו לא כמו כל האכרים. לנו יש…

– אמא! החלב… – הזכירה לה שוב אביגיל.

– אה! כן, כן, החלב… – ומהרה סוף-סוף להסתלק. כששטף דיבורה בעברית המשונה שלה קלח מתוך המסדרון והמטבח.

כשנשארו שתי הנערות לבדן, שאלה אביגיל את האורחת אם היא רוצה לאכול או לסעוד. מרים בקשה כוס מים. אביגיל יצאה בתנועות רכות, שלוות ומפונקות וחזרה עם כוס מים מבהיקה, עם מיני מרקחת וענבים על גבי טִריַן-כסף.

ישבה ממול מרים, ידיה משולבות על ברכיה, והביטה כשהיא אוכלת.

– עוד מעט ויבואו אבא ואבשלום, ונסעד סעודת-הערב. הם ישמחו מאוד לראותך…

דיברה בקול צעיר ורענן ובאיזו שלוה עצלנית, שעשו רושם נעים ומרגיע אחרי פציחת קולה של הדודה.

באו הדוד ובנו. האב היה גבה-קומה וכפוף קצת, רחב כתפים, חסון-גוף וזקַן-שֵׂיבה הכתיר את פניו הרחבים. מרים השתוממה לראות, כמה דומים פניו לפני אביה, אלא שאביה היה נמוך וזקנו ארוך יותר. על תנועותיו המתונות והכבדות של הדוד היו נסוכים איזו שלוה ובטחון, שנשקפו גם מתוך עיניו המפיקות בינה. כַּפו היתה גרומה, חזקה וחמה. אף-על-פי שנשיקותיו היו בלתי שגורות, מרפרפות, מוצצות יותר את האויר מאשר נוגעות בפנים, עוד הרגישה מרים זמן-מה אחר-כך מסביב לפיה, דקירות שערותיו הגזוזות והקשות. הבן היה דומה לאמו: צנום, שחרחר, ורב תנועה.

הדליקו מנורה על הגזוזטרה. לכבוד האורחת כיסו את השולחן במפה לבנה, במקום השעוונית הישנה והקרועה. אכלו בתיאבון, קישקשו בכפות ובולגות. דיברו בהתרגשות. האם התחילה מפצחת בקולה ושופכת קתוני דיבוריה. בני הבית, מתוך הרגל למבול דבריה, לא נתנו לה את דעתם. נפש מרים סלדה בראותה אותם משוחחים ביניהם, מבלי שים לב לדברי האם, בין אם קבלה תשובה על שאלתה ובין אם לא קבלה. אבל האם גם היא היתה רגילה בכך, ולא היה איכפת לה שאין שומעים לה. האשה הטובה הזאת כאילו לא היתה זקוקה כלל לאזנים שומעות בדברה. האב שאל את מרים על שלום בית אביה, על מצב עסקיו; אביגיל נכנסה לתוך דבריו ושאלה על רוסיה, על הבחורים והבחורות דעתם, על האפנה והמנהגים שם. “המתיני, אביגיל! הלא שאלתי איזה דבר – מעיר האב – רציתי לדעת”… ואביגיל מקוצר-רוח מניחה את כפה החלקלקה והפעוטה על כף אביה הגדולה: "חכה, חכה, אבא’לה! רק את זאת, חביבי, אני רוצה לדעת “לא יותר…”. שותק רק אבשלום. לכאורה הוא גם אינו שומע כלום, הוא שקוע באכילה. פתאום יש והפליט כלפי הצלחת איזו הערה מבדחת בענין השיחה והכל פורצים בצחוק. בשעה שעל פניו אינו זע אף עורק קל. לפעמים גם יעיף עין על סביבותיו כתמה כביכול: לצחוק מה זו עושה?

מרים סיפרה על חייה בפתח-תקוה ובתל-אביב. הדוד שמח לשמוע שבתו של אחיו תהיה מורה ולא פועלת. בימינו אין בארץ-ישראל עבודה טובה מן ההוראה. אנחנו עובדים כחמורים מן הבוקר עד הערב, אין רואים ברכה. והמורה בא לשעות אחדות אל בית-הספר, משחק קצת עם הילדים והולך לו, ובסוף החודש ה“מזומנים” על השולחן. המורה עומד בכל דבר בראש, בכל דבר הוא מתערב, מחווה דעה… אין פרנסה טובה משלו.

אבשלום פזל כלפי אחותו ורטן:

– אביגיל!

גם אביגיל וגם האב הבינו פרושה של קריאה זו וצחקו.

– אמנם – העיר האב – לא נזהרתי בלשוני.

ואגב צחוק סיפר לאורחת שבזמן האחרון רוח שטות נכנסה באביגיל, והיא רוצה לנסוע לתל-אביב ללמוד שם הוראה… למה זה נחוץ לה? וכי אין לה די עבודה בבית? ותמול… היספר, אביגיל? תמול אפילו אימה עלינו שתברח מן הבית אם לא ירשו לה לנסוע לתל-אביב. אבשלום הציע לכלוא אותה באורווה יחד עם הסייח. שגם הוא מתפרץ מפעם לפעם מן החצר.

– אח, הסייח שלכם! – נזכרה מרים וסיפרה מה שארע לה בבואה הנה, ולבסוף גילתה דבר השמלה הקרועה.

האם ספקה כפים מרוב יאוש ומבוכה, וגם קפצה ממקומה. חפצו לקרוא לרופא להניח תחבושת על גבה. בקושי עלתה ביד מרים להרגיעם.

חמימות נעימה לפפה אותה מהמסיבה המשפחתית הזאת, גם מהמנורה עם הפרפרים הרוקדים מסביבה, מרעש השיחות וצלצול הכפות שהגיע אליהם מגזוזטראות אחרות.

אל הגזוזטרה ניגש מישהו בלתי נראה בחשכת הערב ואמר “שלום”; הדוד ואבשלום ניגשו אל המעקה ודיברו עם האיש על האורחת שבאה אליהם, על העבודה, על עניני המושבה ועל “הפועלים שלנו”.

– אך צרות עמהם ואין נחת – התאונן הדוד – הנה הפועל שלי, למשל, ככה הוא בחור טוב, אין מה לדבר; אבל כל הזמן כאילו הוא מתנפח, כאילו עשה לי איזו סיבה, על עצם עבודתו איני יכול להתאונן. זריז, נבון, אין מה לדבר! אבל עם שגעונות! יש שאתה אומר לו כך, והוא עושה דוקא להיפך, כמו להכעיס.

– הוא סתם מנוול – ריטן הבן לתוך דברי האב.

– לא. מנוול איננו. אך עקשן גדול. מה לעשות עם פועלים כאלה? ככה הם ישרים וגם חרוצים רק טירוף-הדעת שלהם. והגאוה. הגאוה שלהם, אין לשער… אין אלה לך לא עבדאלה ולא חאסאן… בני אברהם יצחק ויעקב! אקלֵיניקייט¹⁵)!… כך…

– מנוולים! – רטן שוב הבן.

– תכשיטים! – נשמע מתוך האפלה צחוק האיש העומד בחוץ.

מרים היתה עיפה מאוד. גם הדוד והדודה מצמצו כבר בעיניהם ופהקו בקול. לבסוף הכניסה אביגיל את מרים אל חדרה, ומבלי להדליק מנורה, שכבו שתיהן לישון. אביגיל עוד דיברה אליה, סיפרה מה בצחוק. אך אחרי המשפטים הראשונים שקעה מרים בשינה עמקה.

ב

למחרת בבוקר, כשפקחה מרים את עיניה, מצאה את עצמה במיטת-עץ לבנה, בתוך חדר קטן. היה חם. מאחורי הוילון שכיסה את מחציתו התחתונה של החלון הסמוך למיטתה, זימזם והתלבט זבוב על גבי השימשה. על השמיכה ועל הקרקע היה שטוח רבוע-אור עם צללי פרחים. שלחה מרים את ידה ופתחה את החלון. פרצו אל החדר בבת-אחת רוחות קלילות, קולות שחרית רעננים כמו רחוצי טל, געית פרה, נעירת חמור. לא הרחק מן החלון, בין בדי עץ פילפל, צייצו צפרים בלי הרף ובהתרגשות. אי-שם קרא עוד תרנגול מאַחר… מרים עוד הרגישה ליאות ערבה בכל אבריה. היה לה עוד כאב קל בגבה. התמתחה לכל אורך גופה פרקדן, פהקה וחייכה לעצמה סחוטות רצתה לזכור את חלומה שחלמה בלילה ולא יכלה בשום אופן. דומה לה שמישהו אמר, בחלומה, על הפועלים את המלה “מנוולים” אבל לא זכרה מי אמר ואיך היה הדבר…

הדלת נפתחה לאט ובפתח ננעץ ראש מעוטר שערות ערמוניות ועם פנים צוחקות.

– אביגיל?

אביגיל נכנסה ובידיה טִריָן עמוס כוסות תי וחלב, חמאה ורקיקים ריחניים. השמש שחקה בכוסות ובעינים הבהירות של הנערה.

– בוקר טוב, מרים! איך ישנת?

קולה של אביגיל היה רענן ושחרי-בהיר כמו ציוץ הצפרים וזימזום הדבורים באויר. גם פניה נראו יפים ומלאים יותר חן-נעורים מכפי שהיו תמול. היתה לבושה חולצה לבנה עם פרחים אדומים קטנים ומחרוזת זגוגיות על צוארה. ישבה בקצה המיטה וצחקה אל בת-דודה ידידות.

– מה חלמת? האם לא ראית בחלומך את הסייח ואת שמלתך הקרועה?

– אוֹ! איני יכולה לזכור. אך זה עתה, כמדומני, היה לילה, ישבנו על הגזוזטרה ושוחחנו. והנה פתאום בוקר ואני במיטה. מוזר! ואַת האם זה כבר קמת?

– אוֹהוֹ! אני כבר שטפתי את הרצפות, כבר האכלתי את התרנגולות, והנה גם את שמלתך תקנתי.

– את הנך חביבה יותר מדי, באמת. תודה רבה, אביגיל! טוב פה אצלכם.

– כן, להתארח כאן לא רע. אבל לישב כאן בקביעות קשה.

– במה קשה?

– משעמם.

– האם אין כאן צעירים וצעירות?

– רבים נסעו. אין להם מה לעשות כאן. ואלה שנשארו משתעממים גם הם כמוני.

– הלא יש כאן גם פועלים ופועלות.

– הפועלים… – אביגיל השפילה את עיניה וצחקה בזגוגיות אשר על צוארה – כן, יש אמנם ביניהם גם מעניינים, שראו את העולם, אבל הם אינם אוהבים את בני האכרים, מביטים אליהם מגבוה. ובאמת מה אנו כלפיהם? והאכרים שלנו… הלא את יודעת, איך הם אוהבים את הפועלים – פתאום הרימה ראשה ובהתעוררות קראה: – הנה ראי! עובד אצלנו פועל אחד, צעיר טוב, אפילו מצוין, הוא כנראה בין עשירים, למד אפילו בגימנסיה, עובד חרוץ ומסור. והנה… הלא שמעת את אבא מתאונן עליו. אמנם אבא בכל זאת אוהב אותו. אבא אינו כמו כל האכרים. בלבו הוא אוהב את הפועלים. רק אחי שונא את שמואל’יק, הפועל שלנו, הוא מרגיזו ומתקוטט עמו.

– מדוע?

אביגיל משום-מה הסמיקה, וקראה:

– מפני שאחי הוא גס, גס!

ובעיניה נוצצו דמעות.

מרים הזדרזה וגילגלה את השיחה אל ענין אחר:

–שמעתי שאת רוצה להיות מורה.

– הלא מחויבים לעסוק באיזה דבר. אי אפשר ללכת ככה בטלה כל הימים.

– וכי אין כאן עבודה בשביל צעירה כמותך?

– אה! יש ויש. אבל… עבודה גופנית קשה ומפרכת איני אוהבת, ועבודה ביתית, התפירה, הסריגה, החדרים וכדומה, – איזה ענין יש לי בזה?

הרקיקים היו מתפוררים בין השינים ונבלעים בנעימות התה והחלב היו טעימים. אביגיל לא גרעה עין ממרים בשעה שזו אכלה בתיאבון רב.

– הדודה עובדת, כנראה, הרבה מאד – אמרה מרים.

– אמא רגילה בעבודה וכמעט אינה נותנת לי להכנס אל המטבח – ענתה אביגיל כמתנצלת – היא חסה עלי ואינה רוצה שגם אני אהיה כמוה. אבא מספר שכשבאה אמא אל הארץ, בת עשרים היתה אז, היתה בחורה יפה, זקופה. הערבים קראו לה “בִּנְתְ אללה”, בת אלהים, בלשונם. ועכשיו… הלא ראית אותה! כל זה מעבודה קשה ומצרות. הילדים הראשונים מתו עליה ממחלות שונות וגם מחוסר רופאים ורפואות. בכלל אבא ואמא סבלו פה הרבה מאד בתחילה.

מרים מיהרה להתלבש ולצאת ולברך את הדודה בבוקר טוב (הדוד ואבשלום כבר יצאו עם השכמה אל הכרמים). החדרים היו פשוטים, נמוכים ורחבים; מן הרצפות ששטפון לפני כחצי שעה, עלה עוד ריח הרטיבות שצנן את האויר. על הקירות תמונות הירצל וביאליק והרבה פוטוגראפיות משפחתיות. על הכוננית, בין המחזורים והחומשים, עמדו “אהבת ציון”, “אוהל הדוד תם” ועוד רומנים אחדים צרפתיים לזוֹלא ולי’וּל ורן.

הדודה קידמה את פני מרים בשמחה ובאותן השאלות ששאלה כבר אביגיל: איך ישנה? מה חלמה? לפני שלושים שנה היתה גם היא בת-כרך ואהבה בכל בוקר להתפנק זמן רב במטה, אבל משנהיתה אשת אכר, התרגלה להשכים לקום. מה לעשות! והרקיקים? מה דעתה על הרקיקים? טעם טוב, לא כן? אַ מחַיה¹⁶)… זה לכבוד האורחת אפתה הבוקר ממין חדש…

מרים התבוננה אליה בדברה, ראתה את כתפיה השמוטות, את גבה הכפוף, את כרסה הגדולה התלויה עליה משנות ההריון ומן העבודה הקשה, את ידיה המגוידות והאדומות, וחשבה: לפני שלושים שנה, גם לא פיטפטה בוודאי, גם לא הרבתה כה לעשות תנועות בידיה, ורחמים גדולים נתגלגלו בה על האשה הזאת. מה הפלא אם אביגיל אינה רוצה להיות כמותה אחרי שלושים שנה?…

הסתכלה בחלון אל החצר. שם עמד בחור בכתונת לבנה מופשלת שרוולים, במכנסים מופשלים עד הברכים, יחף, ובכובע קש רחבת תיתורת על ראשו. הוא טיפל בפֶרד: ערבי שפך על הפרד מים מדלי, והבחור קרד אותו במקרדת.

– הזהו הפועל שלכם? – שאלה מרים.

אביגיל שוב הסמיקה:

– כן, זהו שמואל’יק. עוד תכירי אותו. הוא בחור לא רע. כלל וכלל לא רע. הוא עליז וטוב.

למן היום הראשון אהבה מרים את בית דודה עם מפות הסריגה על השולחנות, עם התמונות על הקירות ועם עציצי הפרחים על החלונות; אהבה את המושבה המנמנמת בחום היום על בתיה הקטנים, על גינותיה ושדרות עציה, על בית-התפילה שלה המתנשא על ראש גבעה. לבה המה חרישית עם שעות שחרית טלולות וצלולות, עם ימי-חמה תפושי-תנומה וספוגי-הזיה ללא-תכלית וללא-מאוֶיי, עם שעות ערבית כחולות ושקופות, רוויות ערגון-נעורים סתמי… אהבה את המושבה על אכריה שלא היו דומים כלל אל האכרים, שהיתה רגילה לראות ברוסיה: ביניהם היו גם בעלי-בתים חשובים, גם אנשים בעלי-צורה, העוסקים בפוליטיקה ובצרכי-ציבור. היו ביניהם גם אנשים פשוטים שקועים כל חייהם בעבודת השדה והכרם ומתלבטים ברשת של חובות. אל כל דבר שיש בו אבק אידיאליות, שמתרומם כלשהו מעל שטח הממשות המעשית, מעל שטח החשבון והמסחר, היו מתייחסים בלעג, לפעמים בציניות ידועה…

אבשלום היה בחור שתקן, זעום ובלתי -נוח לבריות. במשך כל ימי שבתה אצלם לא נקבע ביניהם כל יחס של קורבה משפחתית. הוא כאילו היה מתבייש בחברתה ומשתמט להשאר עמה ביחידות. אולם עם כל הזדמנות היה שמח לשרת אותה בדברים שונים, שהיו נותנים אחר כך לאביגיל חומר להתלוצץ בפני מרים על ה“קאוואליר” הזה… אולם אבשלום היה רוב הימים עסוק בכרם, בשדה ובחצר יחד עם הפועלים הערביים, שהיה מרגיז אותם בקפידותיו הנמהרות ובדבריו הכבושים. לא פעם היו מגיעים הדברים ביניהם לידי קטטות והכאות, והערבים היו מתנפלים עליו בסכינים. ואז היתה הדודה סופקת כפיה ומתעלפת, והדוד מתערב ומפריד ביניהם חיוור ונפעם. אבשלום לא אהב כנראה את העבודה, אך צעיר היה וביקש מוצא לכוחותיו, יש ופתאום, מבלי להגיד לאיש דבר, היה עוזב את הבית והעבודה, אפילו בעצם שעת הרתיחה, נעלם לזמן-מה. ולאחר ימים היה חוזר שוקט ונוח יותר לבריות. ואז התהלך עיף, מדוכא ושקוע בהרהורים.

לעומת זאת נקשר קשר של ידידות בין מרים ובין אביגיל. אביגיל היתה נערה טובת-לב ובעלת-רגש. הרומאנים שקראה וחוסר כל עבודה מתמידה של אחריות פיתחו בה במידה גדושה רגשנות תמימה ונטיה לדמיון. לא היה בה אף סימן לאותן הפיקחות והערמומיות המעשית שהיו בטבען של בנות המושבה. הללו לא בקשו חשבונות רבים. דרכן בחיים היתה ברורה וקצרה: מבית אבא אל בית הבעל; למצוא שידוך טוב, כלומר להנשא לאכר שאינו עמוס חובות או לבן-כרך שמרוויח די מחיתו. אל מושבתן ואל ארצן היו קשורות כצמח אל אדמתו, ובגדולות לא הלכו. אך בהפגשן עם מרים, היו מבקשות אותה, מתוך סקרנות ילדותית, לספר להן על החיים “שם, בעולם הגדול”… לכולן היו כיסופים עמומים ושלא-בהכרתן, אל החיים אשר מעבר לים, אל הכרכים הגדולים אשר מפעם לפעם היו מגיעים אליהן משם הדים. עם כל עולה חדש, עם כל פועל חדש במושבה… מרים, כשהיתה, שומעת את שיחותיהן, חשבה שלכל הצעירים שלנו בכל מקום יש תמיד איזה כליון-נפש אל מרחקים, אל אשר מעבר לגבול חייהם…

לפעמים היה מופיע במושבה בחור אחד מתל-אביב. יעקב לוי שמו, ושהיה ידוע במושבה בכינויו “האדמוני” על שום ששערותיו היו אדומות וחלקות ופניו מכוסים בנמשים אדמדמים. אביו היה סוחר במאנופאקטורה ביפו אך עיקר פרנסתו היה בהלואות שהיה מלווה לאכרים במושבות יהודה ברבית גדולה. בנו, יעקב לוי, היה עובר מפעם לפעם את המושבות לשם עסקי אביו. זה היה בחור שמן קצת, שוטה קצת אך טוב לב ועליז. במושבה היו הצעירים שמחים לקראתו, מפני שהיה מבדח אותם, ממציא כל מיני משחקים, מספר אניקדוטות מסופקות, שהיו, כנראה, עשויות להיות מצחיקות מאוד, אך בפיו כאילו ניטל טעמן המבדח ונשאר רק ריח של ניבול-פה לבד. חוסר יכולתו לספר הוא שהצחיק ביותר את השומעים, ולוי, בטוח בהצלחתו, היה צוחק יותר מכולם. הוא היה מבזבז כסף על מגדנות ועל יין, ואגב צובט לבחורה שמזדמנת לו; כאן “חוטף” נשיקה ושם “מקבל” סטירת-לחי, וכל זה בקלות, אגב צחוק ועליצות. רגיל היה להתאכסן בביתו של ר' זלמן (שהיה כנראה חייב לאביו הרבה כסף) וחזר על אביגיל. לוי אהב אותה ואהבתו מפורסמה היתה בין כל החברות, ושימשה חומר לדברי ליצנות וגם לקנאה חשאית. אולם את אביגיל הביאה לא פעם רוגז ודמעות. הוא היה מעניק אותה מתנות ומגדנות, והיא היתה שואלת את מרים בתמימות ילדותית: “מה הוא רוצה ממני?”, אם כי בעומק לבה אולי היתה לה הנאה של גאוה ושל הכרת יתרונה בראותה את האדמוני “מתמוגג” לפניה… פעמים היתה מתעוררת בקרבה האשה הגסה, ואז היתה יודעת לדבר עמו בַקוקֶטיות ידועה, ביחוד בהיותם שניהם לבדם, ומעוררת אותו לוידויי אהבה ו“לדברי שטות”, שהיתה אחר כך מספרת אותם למרים ומתגלגלת בצחוק: “האדמוני” התלקח כאש. כאש… חחח…

אך בלילות (הן ישנו יחד בחדר אחד) יש שאביגיל היתה נכנסת אל מטתה של מרים, נלחצת אליה, מחבקתה ומתחילה קובלת ומתאוננת על חייה, על החיים בכלל. מרים הרגישה במבוכה אשר בלב הנערה, אף-על-פי שדבריה היו סתומים. איזה דבר תסס וצרב בקרבה, אבל לא עמד בה לבה או לא מצאה מלים להביע לה את זאת כמו… מרים היתה מרגישה במבוכת לבה גם בשעה שהיו יושבות שתיהן בערבים על הגזוזטרה, מביטות אל הרחוב הנם, מקשיבות אל ציווחות השועלים במרחק ואל דפיקות פרסותיו של הסוס באורווה, ואביגיל מספרת על הרומאן שקראה ושהיתה עדיין כולה מלאה ממנו. אז היתה מרים שומעת מתוך סיפור-המעשה את הגיגיה הכמהים של הנערה הזאת…

פעם אחת, בליל-ירח חם, לא יכלה מרים להרדם. שכבה ערה בעינים עצומות. פתאום שמעה והנה נפל דבר-מה מבחוץ דרך החלון הפתוח ונחבט רכות בקרקע. חשבה מרים שזהו איזה רמש לילה שעף ונתקל ברצפה. מיד אחר-כך נפל שוב דבר-מה, והפעם לא על הקרקע כי אם על מיטתה של אביגיל. טרם הספיקה מרים להרים את ראשה, קפצה אביגיל מעל מיטתה וניגשה אל החלון.

– מי שם? – שאלה בלחש.

– אני, שמואלי’ק – ענה קול גם כן בלחש.

– אתה משוגע!

– אני משוגע באמת, הלבנה לא נתנה לי לישון.

– גם אני לא ישנתי בגלל הלבנה הארורה.

– היא אינה ארורה, אביגיל, חי ידידותנו. היא ידידתם של כל האוהבים.

– אם כן, לא הידידה שלי היא, שמואלי’ק!

– לא נכון! איני מאמין לך. היא גם ידידתך; היא אוהבת גם אותך ועל כן אינה נותנת לך לישון. הנה באה אלי הלבנה ואמרה לי: קום, בחור, למה תשכב? לך אל אביגיל כי גם היא אינה ישנה…

אביגיל צחקה כבושות:

– אה, כ-כה? האם כל סודותי היא מספרת לך? מה עוד אמרה לך?

– סוד! לא אוכל לגלותו אלא מפה אל אוזן.

אביגיל הוציאה יותר את ראשה החוצה; נשמעה לחישה חרישית-חרישית ואחר כך צילצלה נשיקה חזקה.

– רמאי! – קראה אביגיל בתרעומת-לטיפה.

שמואלי’ק התחנן לפניה שתצא אליו החוצה. אביגיל סרבה זמן רב: “היא תתעורר ולא תראני על מיטתי”… אך הוא הפציר, לחש בקול מתחנן וחודר. אביגיל שתקה וכנראה נענעה דומם ובשלילה את ראשה. וקול הגבר המלטף והמתחנן לחש, דיבר, פיתה. מפעם לפעם היה קולו נפסק על-ידי נשיקה. פתאום נדם הקול. אביגיל עזבה את החלון; בתנועות חשאיות התעטפה באיזה מעיל ובתנועה קלה קפצה מבעד לחלון החוצה ונעלמה בתכלת הלילה…

למחרת, כשהקיצה מרים, היתה אביגיל ישנה עדיין. על הרצפה התגולל אשכול פילפל אדום. במטתה של אביגיל היה על הסדין ככתם דם: אשכול פילפל אדום היה מעוך תחתיה…

ג

מרים יצאה לרחובות לכאורה ליום אחד וצקלונה הקטן על גבה. בבית הדוד עמדו על כך שתשהה אצלם עוד זמן-מה, ושלחו איש מיוחד תל-אביבה להביא משם את מטלטליה. השקט בחיי המושבה מצא תחילה חן בעיניה; אך אחרי זמן קצר התחילה הבטלה מעיקה עליה וחברת צעירי המושבה, יחד עם האדמוני שלהם, שעממוה. התחילה מבקרת יום-יום את בית הפועלים, ושם לא השתעממה כלל וכלל. ביחוד ליבבוה הפועלות. הן דיברו מעט מאוד על עברן ועל חייהן ברוסיה, אבל מרים קראה מתוך עיניהן את תולדות חיי עצמה… הצעירות, שאך זה מקרוב באו, עשו רושם של אותם החיילים הטירונים שמתפרצים, נלהבי-­­­­פאטריוטיות, באש-בתולים אל חזית המלחמה; הבחורות הללו היו כמהות לעבודה הקשה ביותר. כאילו הסבל הוא מטרה בפני עצמה, כאילו פֵּרוך הגוף והתשת כוחותיו מקדשים את החיים… אצל רבות מהן כבר נשקף מתוך העיניים עצבון ההתנגשות הראשונה של החלום עם המציאות. בתוך כתלי הבית רחפה שכינה חמורה של אחריות וחובה, שהורגשה גם מתוך שיחות בטלות של ליצנות, גם בשעות של השתובבות נעורים, של ריקודים ושירה. היה ביניהם זקן אחד, שומר באחד הכרמים, שהיה משווה לכל הבית ליווית-חן אנושית עילאה. יהודי בר-אורין, משכיל, עם נטיה לעיון ולהתבוננות, חי את רוב שנותיו ברוסיה כשם שחיים אלפים יהודים כמותו, בעלי-בתים הגונים נכבדים בעדתם. הקים בנים, יהודים טובים, סוחרים ויראי שמים (אחד מהם גם שימש בכתר הרבנות), והנה יום אחד מצא שלא כך צריך יהודי לחיות. היהודי חולה בגופו וברוחו מפני שניתק מן האדמה. עמד ועזב את עסקיו ואת בניו, הלך לארץ-ישראל והיה לעת זיקנה לפועל. בניו התקוממו, פרשו ממנו. אך הוא לא נתן את דעתו לזאת; הוא כבר עמד לא רק מעבר למושגים ולרגשות ידועים, כי אם גם מחוץ לבנין-החיים היהודיים. הוא האמין אמונת נוער בשליחותו לחתור במעדרו מתחת לבנין-החיים הזה ולהפכו על פיו. וכאילו שמח על האושר שניתן לו להבין מה שאין אחרים מבינים עדיין, ולכן היתה רוחו תמיד טובה עליו. עיניו הקטנות והטובות היו מצטחקות תמיד, ודמה שהן רואות במבטן הנבון מה שסמוי עדיין מעיני רבים. רוח גבאים לא סבל מסביבו; הוא היה מחבר שירים ומלמד את ה“חברה” לזמרם; תמיד היה מזרז ומעורר לרקודים. במחיאות כפים קצובות ובקול זקן רצוץ אך חביב היה מלַוה ומעודד את זימרתם ויש שהוא בעצמו היה נכנס לתוך המעגל ומכריח את רגליו הזקנות לא לפגר אחרי תנועות הרגלים הצעירות, כשזקנו הארוך מתנופף על חזהו כמטפחת לבנה… או יש שהוא ניגש אל בחורה, שפרשה אל צל קרן-זוית להתיחד עם הרהוריה וספקותיה, נוגע בכפו בכתפה ואומר לה: “למה את עצובה, ילדה? ראי, אני זקן ממך ושמח”. והנערה מרימה אליו את עיניה במבט מבויש. בפני הזקן הזה היתה בושה להתעצב. השלוחות הרכות ששו לצמוח ולגדול מסביב לגזע זקן רב-אונים זה…

עתים היתה מרים מבלה שעות רצופות על-יד הדוד בשדה. היא אהבה לשמוע את סיפורי הדוד על מעשים ומקרים מימי הישוב הראשונים. היתה יוצאת אליו בליווית אביגיל, אבל בדרך היתה זו מושכת אותה לטייל בין הפועלים. מרים הבינה לכוונתה החשאית. יש שעוד מרחוק מגיע אליהן קולו של שמואל’יק השר איזה שיר רוסי, ואז זוקפת אביגיל את אזניה ואומרת, כולה תולע:

– זה הוא!… שמואל’יק… הוא שר יפה, לא כן?

אך בשעה שאבשלום נמצא במקום העבודה, אין אביגיל ניגשת אל שמואל’יק: אחיה חושד בהם ועוין אותם באיזו טינה כבושה בלתי-מובנת…

פעם אחת יצאו שתיהן אל הכרם. היתה שעת ההפסקה לארוחת הצהריים. קבוצות קבוצות התפזרו העובדים בתוך אמת צלם של העצים שעמדו בצדי הדרך, נימנמו, אכלו, שוחחו. עברו על פני כל הקבוצות ואת שמואל’יק לא ראו. אביגיל נעשתה מפוזרת. אמרו כבר ללכת ישר אל הדוד. פתאום מבין עפאי איקליפטוס גבוה אחד, שמעה שריקה ואחר כך קריאה:

–אֵהוּ! אֵהוּ! שלום לכן, בנות-ציון היקרות!

הרימו את ראשיהן למעלה.

– א, שמואל’יק! – קראה אביגיל – מה אתה עושה שם, עצלן?

–אני נח פה.

– ואין אתה מתיירא שמא תפול, קל דעת?

– מתיירא? מדוע אהיה מתיירא? עכשיו בוודאי לא אתיירא.

– מדוע?

– אם אפול, הלא את תקלטיני בין זרועותיך.

– חצוף שכמותך!

ואחר רגע:

– שמע, שמואל’יק!

– מה יש, אביגיל?

– גם אני רוצה לעלות שמה.

– ואין את יראה שמא תפלי?

– הלא אתה תקבלני בוודאי בין זרועותיך, ח ח ח…

שמואל’יק ירד בזריזות מענף אל ענף וצנח למטה. זה היה בחור כבן עשרים ושתים בעל תלתלים, פנים כחושים ועינים עליזות מלאות חיים, שהבריקו מתחת לתיתורת הרחבה של כובע הקש שלו.

– עֲלי בסולם הזה. הנה אני עולה לפניך, ואת תחזיקי בי.

אביגיל אחזה במתני הפועל ושניהם עלו בשלבי הסולם שהיה סמוך אל גזע העץ.

– עכשיו תחבקי את צוארי, ואביגיל, רק אל נא תפחדי!

אביגיל עמדה ופיקפקה.

– והענפים לא ישברו תחתנו? – שאלה ביראה.

– כל ענף, יוכל לשאת שתי טיפשות כמותך.

– חכם שלי… ואם ישברו?

מבלי לענות לה, חבק את מתניה בזרוע אמיצה, הרימה מעל הסולם כשהעמיד את רגלו על הענף הסמוך והחזיק בידו הפנויה בגזע העץ. אביגיל מהרה ולפתה ברטט של פחד את צווארו. מלמטה, התפלאה מרים על קלות תנועותיו של שמואל’יק בהרימו את משאו החביב.

– אני יראה… א-ני נופלת… שמואל’יק… איני רוצה… אני רוצה לרדת – התחננה אביגיל בקול פחדים.

אך שמואל’יק צחק וטיפס ועלה מענף אל ענף. לבסוף ישבו שניהם על אחד הענפים.

מרים עמדה בראש מושפל והביטה על שני הצעירים היושבים שם חבוקים ואחוזים יחד. שמואל’יק חבק בידו האחת את גזע העץ, ובשניה – את מתני אביגיל, שהיתה כולה מצומדה אליו וחובקת צוארו. מבעד לענפים בקעו קוי השמש, כאילו התכוונו לגלות את צפונותיהם, אך ציללי הבדים והעלים רטטו עליהם וכיסום כמו במעטה-רקמה. נשמעו משם לחש וצחוק.

– מרים! - קראה אליה אביגיל מתוך הצללים והאורות –את כה קטנה, כשאני מביטה אליך.

– הטוב שם? – שאלה מרים לא בלי אבק קנאה.

– מאד, מאד! נחמד!

החליטה מרים לא להפריע להם וללכת.

– למה, מרים, תלכי? – התחננה אביגיל – חכי. עוד מעט ואלך גם אני.

– ואיך תרדי? – שאל שמואל’יק.

– אתה תורידני.

– אם ארצה.

– מה פירוש הדבר? אתה מחויב!

– פירוש הדבר, לכשארצה אורידך וכשלא ארצה לא אורידך.

– שמואל’יק! אנא תורידני תיכף ומיד!

– ואם לא?

– אל תהיה גס! אתה מחויב להורידני.

– מחויב, אוֹ–חוֹ–חוֹ–חוֹ…

שמואל’יק צחק, ומרים למטה צחקה עמו להתרגשותה של אביגיל.

מרים הלכה לה. בלכתה לבדה שרתה עליה איזו עצבות. היא קנאה באביגיל. מדוע לא תוכל גם היא לאהוב, להַאָהֵב ולהיות מאושרה כמוה? נזכרה את אפרתי והשתוממה שכל ימי שבתה ברחובות לא חשבה כלל על אודותיו. שכחה אותו לגמרי, כאילו לא היה קיים בעולם. הלוא היה זמן אשר לא ישנה בלילות מפני אהבתה אליו. איזו שטות היתה בה אז!… אוהב באפרתי לא יטפס עמה על עצים… ואף היא, אף היא אינה מסוגלה, כנראה לאהוב כמו שאוהבת אביגיל. עשתה חשבון ומצאה שהיא גדולה מאביגיל אך בשלש שנים ובכל זאת הלא היא כבר זקנה, זקנה כלפי הנערה הזאת…

היא מצאה את הדוד אי-שם בצל מסוכת צָבָר. הזקן שמח מאד לקראתה. היא צנחה על ידו ושניהם אכלו מהביצים והענבים שהיו מונחים על גבי עתון פרוש על ברכיו. מענין אל ענין, שב הזקן אל זכרונותיו מחיי הבילויים בארץ-ישראל. הארץ היתה אז שוממה וצחיחה, האדמה זרועה קמשונים. נחשים ועקרבים רמשו בה למכביר ויושב הארץ פראי. בלי מליצות, בפשטות גמורה, ולפעמים גם בהומור דק, סיפר על בדידותם הנוראה אז, על מלחמתם הקשה בטבע הזר, באנשים הזרים, על סבלותיהם, מחסוריהם ותחלואיהם בימים ההם. פעם בשבוע היה רוכב איש ליפו לקנות צרכי אוכל לשבוע. יש שליסטים ערביים היו מתנפלים על השליח בדרך שובו וגוזלים את כל אשר לו. ואז היו יושבים האנשים בתענית, כי ידם לא השיגה לקנות פעמים בשבוע אותה מכסת הצרכים. בחרולים בקימשונים ובבעלי-החיים ששרצו בתוכם לרוב, היו נלחמים באש. היו יוצקים נפט ומדליקים. ובלילות היה קשה להרדם מהעשן והסרחון שלפפו את אהליהם ומציווחת השרצים והרמשים שעלו באש, ושהיתה מהלכת אימים, על הנשים ביחוד. נימין חמות רעדו בקולו של הזקן בשעה שדיבר על הנשים הצעירות שעזבו את הוריהן והלכו אחרי בעליהן למדבר שממה, וקיבלו בדומיה את כל היסורים. הלא כמעט ילדה היתה הדודה בהביאו אותה לכאן. עליזה ושובבה היתה. מזמרת וצוחקת בעבודה הקשה, גם ברעב הקשה, ותומכת את רוח כולם שלא תפול. בזמן הראשון לא היה להם גם בית. הבנין הראשון שהקימו היתה רפת, והאנשים דרו במחיצה אחת עם הבהמות. הילד הראשון שכב באבוס. אמנם את אשר היה בעומק נפשה של דבורה לא ידע; לא דיברו על ענינים אלה. התיירא לנגוע בהם. אך הילדים לא התקיימו. מתו זה אחר זה. עם כל ילד שמת, הלכה עליצותה של האשה הלוך ונמוג. ועם מות הילד הרביעי, היתה כבר אחרת. לילה אחד לא ישכח כל ימי חייו. הילד הזה, הרביעי, היחידי שנשאר להם בחיים, שכב בחום גדול. האם לא זזה מעל משכבו, ומונה את נשימות אפו הלוהטות. לא רופא, לא בית-מרקחת, הימים היו ימי גשמים, הדרכים מקולקלות, אין יוצא ואין בא. פעם בלילה הקיץ הדוד משנתו וראה לאור העששית, את אשתו כפופה על משכב הילד, ולבו נשבר בקרבו. ישב וקרא:

– דבורה!

נזדעזעה האשה:

– מה לך, זלמן?

– אינך ישנה כל הלילות ודועכת כנר. לכי לנוח ואני אשב במקומך.

– לא. אתה עובד כל היום… תפקידך אתה לעבוד, ותפקידי אני לשבת על יד ילדנו.

אז לא התאפק עוד ואמר:

– שמעי, דבורה! – הדמעות חנקו את גרונו – עד היום לא דיברתי עמך ולא שאלתיך דבר. נלחמתי בעצמי. חשבתי: באנו הנה מפני שמצאנו שכך נחוץ וטוב, ואנו מחוייבים לסבול. כל הזמן קויתי לטובה. אבל ה' לא רצה, כנראה… אין לי רשות לדרוש ממך עוד. עד עתה חיית וסבלת כפי רצוני. ועתה, כיוון שגם ילדנו זה חלה, אני מחוייב לשאול את פיך. עכשיו את תחליטי…

– מה אחליט, זלמן?

– אם להשאר כאן או ללכת.

מפי האשה פרצה יבבה. היא בכתה זמן רב. הוא נתן לה לבכות. וכשיבבתה נשתתקה, שאל אותה שוב:

– דבורה! אני חפץ לשמוע מה בדעתך!

– עתה?

– מדוע לא עתה?

– חכה! חכה, זלמן, לפחות עוד שלושה ימים…

שלושה ימים לא דיברו עוד על זה. ביום הרביעי מת הילד. הוא חפר בידיו קבר על יד שלש הגבשושיות הקטנות, ששם טמן את אֶחיו שהלכו לפניו, בשורה אחת. אחר כך העיף עיניו אל ארבע הגבשושיות האלה, ואמר אל אשתו:

– הנה קָברנו גם את זה… די לך. דבורה, לבכות. לא תחַיִּים בדמעותיך. תלכי הביתה ותסדרי את מטלטליך. תודה לאל שעבודה רבה לא תהיה לך בזה. ואני אלך אל חברַי לסדר את הענינים. מחר נצא מכאן.

היא הביטה אליו בעינים נפוחות ויבשות:

– הלא אמרת לי שמכאן ואילך אני המחליטה.

– בוודאי.

– אם כן, נשאר.

– להשאר? להשאר את אומרת? – כמעט צעק – ובארבעת הקברים הללו עוד לא די לך?

– אם רצונך ללכת מכאן, לא אוכל לעצרך. אני אשאר כאן, על יד ילדי.

הוא לא ישכח את רגש הבושה שתקף אותו בפני אשתו.

אבשלום ואביגיל נולדו בתנאים יותר טובים.

– עכשיו בכלל שוּנו הרבה דברים לטובה – אמרה מרים.

הזקן חייך לתוך זקנו הגזוז:

– אם אעשה סך-הכל לכל שנות חי פה… הלא בשנותי מחוייב אני לעשות סוף-סוף חשבוני… מה אני משאיר אחרי? לבנים אין עוד אותו המרץ ואותה העקשנות שהיו לנו. הבנים אינם רוצים לסבול כמונו. אבשלום אינו מסוגל להתחיל לחיות כמו שאני בשנותיו החילותי. אין אני מתרעם כלל על צעירינו. לנו היתה הממשלה הרשעה של רוסיה, היו הפרעות, לנו היתה חיבת-ציון, השאיפה לארץ שלא ראינוה אף פעם בעינינו. אבל לאבשלום שלי לא היה כל זה. הוא אמנם אוהב את המושבה שבה נולד, אבל אידיאלים אין לו. ואלה החדשים, הפועלים שלכם, שבאים ממקומות שונים ומספרים על חיים אחרים בארצות שונות, אלה מכניסים אנדרלמוסיה במוחותיהם… הנה אביגיל שלי גם היא שואפת העירה, להיות מורה. אין זו אלא אמתלה: היא, פשוט, אינה רוצה להשאר במושבה.

לאט לאט נעשו עפעפי הדוד כבדות. הוא מתפרקד על גבי האדמה הקשה, מקפל את ידיו מתחת לערפו ושוקע בתנומה. מרים יושבת על ידו ומפריחה מעליו את הזבובים בחמלה ובאהבה.

ובלבה חשבה: בודדים היו האנשים האלה בבואם אל הארץ. ואחרי שלושים – ארבעים שנות עמל עומדים הם בבדידותם. בודדים הם בתוך ישוב עברי חדש ומתרבה בערים. עם האינטליגנציה הדימוקרטית, עם הסיסמאות החדשות… מרים ידעה שצדק הפועל היהודי בהתמרמרותו למראה הישוב העברי שהולך ומתרכז מסביב למושבה היהודית, שבשעה שהוא, אשר בא הנה לשם אותה המטרה שבשעתה הביאה גם את הזקנים הללו, אין דורש לידיו. ובכל זאת לא יכלה להתרעם על דודה ועל האכרים בני גילו. כלום רק שאלת הכסף כאן? כל ימיו עבד הדוד עם הערבי והתרגלו זה לזה. עבודת שנים רבות טישטשה את הניגודים שבין שני הגזעים, סיגלה את שניהם זה לזה וקבעה ביניהם יחס של רב ועבד. והנה הפועל היהודי החדש והזר לו ברוחו, בהרגליו, בדעותיו, בנימוסיו. דרוש רצון חזק ומרץ כדי להתגבר על החיכוכים והניגודים ההכרחיים שביניהם, דרוש כוח להסתגל. האפשר לדרוש כזאת מהזקן העייף המתנמנם פה לפניה?

בליל שבת אחד, האחרון לשבתה במושבה, יצאה מרים עם חבורת צעירים וצעירות מבני המושבה ומהפועלים, לטייל אל השדה. היה ביניהם גם יעקב לוי מיפו. ואביגיל אחזה בידה של מרים ולחשה לה שלא תעיז לעזבה לבדה, עם האדמוני, שהלך על ידה. אך הוא לא שמע זאת. הוא הרגיש את עצמו בטוב. הכל התלוצצו עליו והוא צחק יחד עם כולם. הבחורות היו מלגלגות לא רק על האדמוני כי אם על הבחורים מבני האכרים ומקנטרות אותם. קינטורן הרגיז את אלה, ביחוד מפני שזה היה בחברת הפועלים, כי מזלם של הפועלים אצל הבחורות היה טוב ממזלם הם. הפועלים היו מפותחים מהם. ראו את העולם, ביחסיהם אל הבנות היה הרבה מן החופש, מן ההעזה הגנדרנית והמגרה. שפתו של הפועל היתה חריפה ולטיפתו חזקה; הוא בא מרחוק וצופה למרחוק…

הלילה היה בהיר מאד ורך מאד. אי-משם הביאו רוחות קלילות, כנשימות שוות של חזה צעיר, ריחות של מימוזות חריפים. כולם ישבו על גבעה. היתה אז אחת מאותן השעות כשאור הירח, לובן השמלות, ריח השדות וצללי האנשים והעצים מתמזגים לנסך-כשופים אחד בתוך הדם הצעיר, כשממגע קל של שערות נערה בלחייך, או מהחום הניחוח של גוף צעיר הנלחץ אליך, נעשה צר ללב בתוך החזה, ומאוויים סתומים מתחילים רוקדים בו כמו שדי לילה…

פועל אחד מהגליל סיפור על השומרים הגליליים, על התנגשויותיהם עם הבדווים, על חרף-נפשם וגבורתם. בחורה אחת, שבילתה חדשים אחדים בגליל, אצל אכר ממשפחתה, סיפרה בפעם האלף על גבורותיו של נשרי הקווקזי, ראש השומרים, ודיברה עליו כמו שמדבר אדם על אושר שהבליח פעם בחייו ולא יסף…

– כל ענין השמירה שלהם עושה רושם של “פנטסיה” ערבית – העיר אחד מבני האכרים.

– הרי זה פלא שכל הנסים והנפלאות נעשים להם דוקא בלילות אופל, כשאין אדם רואה… – הוסיף אבשלום בלעג.

הבנות נעלבו וקראו למלגלגים “פלחים פחדנים”.

– אכן, רק חפרפרות הנכם – אמרה אותה הבחורה שהיתה חדשים אחדים בגליל – לא לכם לשפוט את הנשרים.

– מפני שטיילת בלילות עם נשרי סבורה את שכל השומרים הם נשרים – השיב אבשלום.

שמואל’יק שבזה לבני האכרים, ושכל הוויכוח שעמם אותו, התחיל מזמר איזה רומאנס רוסי.

– הנה! הרי לכם שיר “מוסקובי” – קרא אבשלום ברוגז – גם השומרים מדברים אך ז’רגון ושרים שירים רוסיים, כולכם ככה.

– וכי אסור?

– אנחנו בארץ-ישראל הננו.

– כמה זמן עוד תשאר בארץ-ישראל?

בביתו של זלמן וייס התלחשו זה כחדש ימים שאבשלום רוצה לנסוע לאמריקא, ואביגיל בפיטפוטיה עם שמואל’יק גילתה לו את הדבר לפי-תומה, במושבה לא ידע איש מזאת והצעירים לא הבינו את הרמז. אולם אבשלום הבין, פניו חוורו. ידיו התכווצו לאגרופים, אך התאפק בחימה עצורה:

– אל מה אתה מרמז?

– לא כלום… סתם…

– בר מזל אתה – נהם אבשלום ואגרופיו התרופפו. אך שוב לא הוציא מילה מפיו.

– שמור על אביגיל שלך – התלוצצו מסביבו – עוד תלמד משמואל’יק רוסית.

אבשלום לא ענה דבר.

מרים הרגישה שיד חמה וקשה תפשה את כפה והרפתה מיד: זאת היתה יד שמואל’יק שתעתה בחשך בחפשה כף ידה של אביגיל.

כשקמה כל החבורה לשוב הביתה, התפרדה לקבוצות. רק מרים הלכה לבדה בצד הדרך והביטה אל אביגיל ושמואל’יק, שהתרחקו מכולם והפליגו שם בעולם החלומות והאהבה. הירח עטף אותם ואת סוד הגיגם במעטה קטורת כחלחלה ורווית-אור שני צללים שמרו את צעדיהם…

– שוּר, אבשלום! – התלוצץ מי – הנה שמואל’יק נותן שם לאחותך שיעורים ברוסית.

– אבשלום לא ענה.

כשבאה מרים הביתה, עמדו אביגיל ושמואל’יק על יד הגזוזטרה שקועים בשיחת לחשם. דומם עברה על פניהם. נכנסה בלאט, כדי שלא להעיר איש, אל חדרה ושכבה על מיטתה. אחרי כן נכנסה גם אביגיל ושכבה דומם גם היא על מיטתה שלה, ושתיהן לא יכלו להרדם.

עבר זמן רב. פתאום בקעו מתוך החצר קולות צורחים מחרישי אזנים. מרים ואביגיל קפצו בבהלה מעל מיטותיהן ונגשו אל החלון. הצווחות בקעו מתוך האורווה, ששם ישן שמואל’יק על יד הסוסים, בחצר רצו ערבים צועקים וצורחים גם הם. הופיעו אחדים מבני המושבה, השכנים כולם בלבנים; הדוד במכנסים תחתונים רץ אל האורווה; הדודה עמדה באמצע וספקה כפיה. אביגיל הסתירה פניה בכתף מרים הערומה, חבקה אותה ברטט ובפחד ויבבה חרישית: "הוא ימית אותו… הוא ימית אותו…"

נשתתקו הקולות באורווה. משם יצאו אנשים אחדים וביניהם הכירה מרים את הדוד שפניו היו לבנים כלובן זקנו. אלה החזיקו בצעיר אחד, ואלה בצעיר שני. פניהם של שני הצעירים היו זבים דם עד לבלי הכירם. “מים! מים!” התחילו פתאום קוראים: אחד משני הצעירים קרס, נפל והתעלף.

למחרת ביום השבת, לא ראו את אבשלום. שוב נעלם ולא ידוע לכמה זמן. על בני הבית שכנה קדרות, נזהרו לבלי לדבר על מה שארע אמש. אביגיל שכבה כל היום על מיטתה ומטפחת רטובה לראשה, כל היום בכתה דומם אל תוך כרה.

ביום הראשון, אחרי השבת, שבה מרים בדיליז’אנס הביתה, ועל ברכיה תרנגולת צלויה, ורקיקים מאותו המין החדש שהדודה אפתה לכבודה ביום הראשון לבואה. כל זה היה עטוף בעיתונים אחדים שקופים מרוב שומן.

 

פרק שלישי בְּשׁוּלֵי צְעִיף הַחֲמוּדָה    🔗

א

ילדותו של אפרתי עברה באפלת הסדנה של אביו הנפח. הסדנה עמדה בסימטה צרה ומרופשה; על פתחה שקדו סוסים שהמתינו לפרזולם, עגלונים עם קרונות לתקון. בתוך הסדנה היתה תמיד אפלה. בחלל אוירה היתה תלויה ועומדת הלמות פטישים כבדה, אטומה ועקשנית-מטומטמה. הדבר היחידי שרינן כאן את הלב היו שביבי האש שזינקו אלומות מעל כירת המפוח ותולע הברזל המלוהט שהתנופף אילך ואילך בידי אבא. בבית גם כן היתה שרויה אפלולית אפורה. בתוך צלליה התנועעה דמותה החיוורת של אמו השתקנית והמדוכאה. אבא היה תמיד קצוף. מזוית פיו האחת לא משה מקטרתו, ומזוית פיו השניה היה מפעם לפעם נזרק רוק בכוח. ידיו, הרגילות לפטיש הכבד, היו קפוצות תמיד לאגרופים. מן האגרופים האלה פחדו האֵם והילד. פחדו גם מקולו העבה, הצרוד קצת והאטום כהלמות פטישו. יש שהיה גם מכה אותם, ושניהם סבלו דומם. בפני אבא התיראו לדבר. ושלא בפניו שכחו את הדיבר. כן גדל הילד בדממה, בחשכה ובפחד, מתיירא מגדולים, מובדל מילדים, מכונס לתוך נפשו והרהוריו. פעמים היה יוצא אביו לחזור על פתחי האכרים בכפרים הסמוכים לגבות את חובותיו במזומנים ובתבוּאה, ואז, בשעת רצון, היה אביו לוקחו עמו ואחר כך היה הילד יושב ימים רבים שרוי באפלת הסדנה או בצללי הבית, על יד אמו השותקת, וחולם על עולם רחוק ומלא זיו, על עצים, פרחים ומרחביה רווית שמש.

עוד בנערותו יצא מרשות אביו. נדד ממקום אל מקום ומאומנות אל אומנות ותמיד רעב. המקרה אינה לו חברים מחובשי בתי-הספר; אלה לימדוהו עברית ורוסית, היו נותנים לו ספרים לקריאה שהשכיחו את רעבונו והעשירו את חייו הבודדים.

גם בשנות בחרותו, בהיותו פועל בבית-חרושת לתעשית סיגארות וחבר ותיק לאגודה סוציאליסטית, לא חדל מלהיות גלמוד בין חבריו. הפועלים היו מתייחסים אליו בכבוד על התמסרותו ונאמנותו. בו אפשר היה לבטוח שלא ינהג קלות-ראש בעבודתו, לא יפטפט ולא יפר את ה“קונספיראציה” המפלגתית, אבל בוויכוחים ובפלוגתות עיוניים לא אהב להשתתף; היה בכלל ממעט בדברים, ועל כן חשבוהו לאדם משעמם, מוגבל ובעל-גאווה במקצת. מתרחק מן הבריות, מכונס בתוך עצמו, לא היה חבר או ידיד לשום אדם. אך אחת אהב: ספרים. במשך כל יום העבודה חלם על הספר והמנורה שמחכים לו בעלית-גגו, כמו על פגישה עם ידיד אהוב. איש מחבריו לא ידע מהנעשה בנפשו וכשעבר מן העבודה הסוציאליסטית אל הציונות, הפתיע הדבר את כולם. איש לא הבין זאת; הוא לא באר לשום אדם את נימוקיו. היכול לבאר זאת לעצמו?… בשביל לעבוד בתנועת הפועלים, לסדר שביתות, להלחם בעד תנאי עבודה טובים וכיוצא בזה, היו דרושים אהבה לאדם ואמון בו. והוא לא אהב את האנשים ולא האמין בהם. עוד מילדותו היתה לו יראה סתומה מפני הבריות, וכשגדל לא היה יכול להשתחרר מיראה זו. הוא ראה שהאדם הוא שפל, מתרפס, מחניף, מפחד, מקנא. על כל פעולה אנושית טובה, על כל עלילה מוסרית יפה היה תמיד שמח מאד, אבל בשמעו על איזה מעשה נבלה לא התרגז אף לא השתומם, כעל דבר שבטבע האדם. אהבה שאין עמה כוח, היא תמיד נלעגה וסימן לחולשה; אהבה שיש עמה כוח גוררת הכרת טובה וחנופה. שנאה בלב אדם חלש היא מכוערה וגוררת בוז ומשטמה, ושנאה בלב החזק יש בה מן היופי ומעוררת הערצה, פחד והתרפסות. זו היתה פילוסופית החיים שלו. את החיים לא אהב, את חדוותם לא ידע; אבל לא רגן ולא קָבל, כי אם נשא את משאם בשלווה מתוך כניעה והשלמה עמהם.

בתוך עולמו של הקדוש-ברוך-הוא היה אפרתי מתהלך כמו בילדותו בבית הסדנא של אבא: אפלה, הלמות פטישים, שביבי-אש מתלהבים וכבים, ואי-שם בחוץ מרחבים שקויי שמש… המרחבים שעליהם חלם עתה, היו בימי סוציאליותו, האנושיות כולה, ואחר כך, בימי ציונותו – העם היהודי. כן, העם! את היהודי בתור יחידה, בתור אישיות, לא יכול לאהוב. נשמתו של האדם בישראל לא נראתה לו די פשוטה כדי שיאהבנה. יש בה יותר מדי קמטים, קרעים, וזויות אפלות, יותר מדי התפתלות, הסתגלות והתחכמות; גאווה רוחנית, אידיאליות ומרי מצד אחד, ומצד שני – כניעה שפלה, חמרנות מזוהמה ומטומטמה. כל זה דחה אותו. אבל אי-שם במרחק זרח עולם יהודי, חי עם יהודי מוסרי וטהור בין כל העמים, מעונה ומורדף על-ידי כל העמים. העבודה בשביל העם הזה, העבודה בשביל להכשיר לו מולדת, נראתה לו ממשית יותר מהעבודה הסוציאלית לתקון האנושיות. ומשנעשה ציוני, בא בהכרח הגיוני לארץ ישראל. הארץ הזרה והחדשה, עם-הארץ שלא הבין את לשונו, השממה והפראיות מסביב הסירו מעל נפשו איזה מעטה של אבלות, חמסו מעליה איזו אסורים שכפתוה כל ימיו. כאן נמצא יותר חפשי, קל היה לו לנשום. כאן היה בביתו. בתל-אביב החדשה עסק בעבודות בניין, בסלילת רחובות ושש לקראת הציוויליזציה העתידה לבוא. לא מפני שאהב אותה ציוויליזציה, אלא מפני שדרושה תהיה לעם הרחוק, שיבוא הנה לחיות, ושראה אותו מעבר לאופקי תכלת הים, כשם שהנזיר רואה מבעד לכתלי תאו את אלוהיו אשר אליו הוא מתפלל…

כשנפרדה מרים ממנו, עמד אפרתי על יד הפתח והתבונן אליה, כשהיא הולכת ממנו הלוך והתרחק בתוך דמדומי-הכסף. וזמן רב אחרי הֵעָלמה, דמה לראות את דמותה הבהירה, נעה ומרחפת עדיין שם במרחק, ממוזגה בקוי-הירח. אחר כך כשנכנס אל חדרו, והתבונן אל סביבו, כאילו לא הכירו. על השולחן עוד עמדו הכוסות הריקות, בפינה עוד זימזם הקומקום על האש. לפני זמן-מה דיברה, צחקה פה, ישבה פה בפאתי הספה, כפופה קצת, כמו תחת משא הרהורים כבדים… והנה איננה! פזזה וזרחה כאן בהרת שמש וכבתה. הכתלים, המנורה, הכוסות הביטו אליו ברחמי אֵלם. מבחוץ נשמעו קולות מטיילים. מפליא הדבר שעד עתה כאילו לא הגיעו אל אזניו כלל הקולות הללו. וכעת הם פורצים אליו, אל תא-הנזירים שלו, בחוצפה, נוגשים, מפצירים, קוראים… סמוך ליד חלונו עברה כנופית צעירים וצעירות מתווכחים בהתלהבות.

“סהרוריים!…” קרא, לא בלי אבק של קנאה.

יש אנשים שכל דרך חייהם הם עוברים כסהרוריים. והוא כל ימיו היה מחזיק טובה לעצמו על שברח מן הדמיון והביט אל המציאות בעינים פקוחות, מבלי להסיח ממנה את מבטו אף לשעה קלה. והנה עתה דומה לו שהבטתו זו היתה מאומצה יותר מדי, מרותקה ומכוונה יותר מדי אל נקודה זו שקרא אותה מציאות, עד שנתערפלה ראִיָתו, השתבשה המציאות ונטשטשו התחומים בינה ובין הדמיון… נערה זו הופיעה לקראתו כעין קו-אור שהצליף על עיניו והביאוֹ במבוכה. הרי זה היה לו המגע הראשון עם אדם, שלא סלדה נפשו ממנו. לבו מפרפר בו; חום מיוחד מלפף את כל מהותו ולא ידע פרושו…

לאחר שמרים הלכה לרחובות, היה אפרתי יוצא יום-יום אל עבודתו בשעה הקבועה, יום יום היה עובד עבודתו הקבועה, יושב בשעה הקבועה אל שולחנו של ה' ציפרין ומגלגל עליו כדורי לחם רך. אך כל מה שעשה וכל מה שדיבר במשך היום כאילו היה רקום על גבי איזה רקע בהיר; את כל דבריו ומעשיו ליווה איזה ניגון-לוואי חשאי אך עליז ומגרה. כך עברו עליו ימים אחדים. לאט לאט חדל משמוע מה שמדברים אליו, חדל מענות אל הענין. מן העבודה ניטל טעמה והוא עבד כמכונה, בלא רצון וכמעט בלא הכרה. מנגינת חייו כאילו הלכה הלוך והִדום. נשאר רק אותו רקע בהיר בנפשו, זימר בו רק אותו ניגון-לוואי שמילא את כל ישותו:

מרים!…

בערבים היה צר לו בתוך כתלי חדרו. היה מסתובב בין גבעות החול, כשידיו מסולקות על גבו, שכמו כפוף וראשו מורד, לכל קול נערה שהגיע אליו, מיד היה ראשו מתרומם ואזניו מזדקפות: האם לא קול מרים זה? לכל שמלה בהירה שניצנצה לעיניו באפלולית הלילה היו עיניו מתרחבות ומבטו נעשה דרוך: האם לא דמות מרים היא זו?… בשעה שמרים היתה בתל-אביב והוא היה נפגש עמה יום-יום, לא התעוררה בו, כמדומה, אף פעם תשוקה אל גופה. ועתה, דוקא עתה, בהיותה רחוקה ממנו, ובזכרו כל תנועה מתנועות גופה, סער דמו בקרבו מתוך כמיהת-יצר בוערת; בזכרו את ברק עיניה, שחור שערותיה, לובן עורה ונעימות קולה, היה מתלהט דמיונו והיו בוערים בו כיסופי-גוף עד למכאוב, מפאת ההכרה שאפסה כל תקוה…

במתכווין היה מסתובב דוקא בין גבעות החול אשר בסביבות תל-אביב. אבל, שלא ברצונו, היו רגליו מובילות אותו תמיד אל ביתו של ה' ציפרין; הוא ידע שמרים טרם שבה, ובכל זאת היה מעיף בהיסח-הדעת את עיניו אל חלונות חדרה: אולי, אולי יראה שם אור… ויש אשר הירח היה מתעתע בו ומדליק את אחת השמשות בחלונה, ולב אפרתי היה מפרפר מרחוק לקראת האור הזה; ברגלים כושלות, מבלי להאמין באושר הצפון לו, רץ להווכח אם באמת הודלקה מנורה שם בעלית-הגג. ואחר כך היה צונח בלי כוח על החול ומהרהר על ענינים שונים, רק על אחת השתדל לא לחשוב.. בשעות ההרהורים האלה נתברר לו שעבודתו בבנין נמאסה לו. שם בחוץ-לארץ עבד מפני שאי-אפשר היה לו לא לעבוד, מפני שאדם לעמל יולד, מפני שאדם צריך פרנסה; אף-על-פי שאינו מעשן, עבד בבית-חרושת לסיגארות, ולא מצא בזה שום טעם לפגם. לא כן פה בארץ-ישראל. לא פרנסה בא לבקש כאן, ואם אין עבודתו קשורה ברקמת מאווייו ושאיפותיו, מה טעם בה? להכשיר את הארץ לעם, שפיר! אבל להשתתף בבנין כרכים אינו יכול; את הכרך שנא תמיד. כל ימיו היה סבור שהחיים הם סדנת-נפחים אפלה, מי מחזיק את הפטיש ומי על הסדן. רק דבר אחד משמח בסדנה זו – החלום על מרחקי הנוגה… בשעות הרהוריו הרבים על החול, מול חלונות חדרה של מרים, התעוררה בו תשוקה עזה לקרב את מרחקי-החלום, חלומו הוא. וזאת יוכל להשיג רק ליד המחרשה, על-ידי מגע עם האדמה, עם בעלי החיים: הסוסים, הפרות, העופות, עם תנובת השדה והגן. וניגון-הלוואי, שלפני זמן-מה נדם בקרבו, התחיל פתאום מזמר. בית קטן בצל ברושים אי-שם לרגלי הרי הגליל. הוא חוזר מעבודתו, ובפתח הבית צוחקת לקראתו מרים המחכה לו… היא עומדת בתוך צבור גדול של תרנגולות וברוָזים המקרקרים בשמחה סביבה, והיא חופנת מפעם לפעם מתוך סינרה וזורקת להם גרעיני שבולת-שועל… כן, לא יוכל לעסוק עוד בעבודת בנין בעיר. כל אדם חייב לעסוק בעבודה שמספקת את דרישותיו הוא ולא דרישת זולתו. כל יהודי פה חייב לשאוף להעשות הוא גופו תא בריא בגוף הלאומי שהולך ומתרקם; והתא מבקש מזון לו לעצמו ולא לאחרים… התא הראשון, אבי-הקיום בגוף האומה, הוא עובד האדמה. כל שעל שנעבד פה על-ידי יהודים הוא קרקע מוכן לרגלי הגואל העתיד לבוא… אח! מרים, מרים…

פתאום קפץ, והתחיל פוסע על החול פסיעות גסות ומהירות כבורח בפחד מפני אשרו הגדול מנשוא…

אבל היא? אבל היא? הלוא היא כה רחוקה ממנו. אילו רעדה בה איזו נימה של אהבה, של חיבה לפחות, כלום היתה הולכת מכאן לשבועות, ולחדשים מבלי להתגעגע אליו? מדוע לא שאל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: האוהבת היא אותו?

איזו שטות! איזו שטות! נהם בלחש אל עצמו. וכאילו כדי להצדיק את עצמו התחיל עוד פעם חוזר בזכרונו על כל פגישותיו ושיחותיו עם מרים; זכר עוד פעם את ביקורה האחרון בחדרו, ושוב התחיל מרנן בקרבו אותו ניגון עליז ומגָרה, כמו להכעיס… אח, מדוע שתק? מדוע לא אמר לה פשוט שהוא אוהב אותה? סוף-סוף הלא היא רק נערה, מתוך ביישנות שתקה; היא חיכתה בוודאי שיפתח הוא בשיחה. אבל הוא נהם כל אותו הערב כמו דוב, ופיטפט על כל מיני שטויות, ונתן לה לנסוע מבלי הגד מילה… בפעם הראשונה בחייו נקרע בו לבו על תקלה שהביא בעצמו לעולמו. בידיו נעל מאחריו, מתוך קוצר-דעתו, את דלתות גן-העדן שהיו פתוחות לו.

אפרתי, אשר לא טעם מימיו את האהבה אל החיים אשר כל ימיו רק נכנע להם בבת-צחוקו והשלים עמהם, לא ידע גם את הצער הגדול. פתאום בא עליו כאב שׂגִיא וכמו ילד קטן חשב כי כאבו מלא עולם…

היתה עוד נפש אחת שחיכתה לשובה של מרים בכליון עינים. זה היה יגאל ציפרין. גם הנער הזה התהלך גלמוד בבית הוריו. מילדותו הראשונה נשארו לו זכרונות עמומים כמו מימי-זוהר רחוקים שנדעכו מכבר. אימתי? ואיך? זאת לא יזכור. אבל היֹה היו ימים שישב על ברכי האם לְפוּת זרועותיה החמות, ואבא ישב סמוך אצלם כשהוא משחק בידיו הזעירות של ילדו המפטפט. הוא ידע אז שכל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו היא שי יקר לאבא ולאמא, על כן חמד לפטפט בלי הרף, והוא גם ידע את תגמולו: צחוקם, התפעלותם ולטיפותיהם של אבא ואמא. טוב היה לו אז גם ללכת לטייל עמהם, והוא ביניהם, כשהוא משים בביטחון כזה את כפות ידיו הקטנות אל תוך כפותיהם החזקות והגדולות. בלילה בלילה, לפני הרדמו, היתה אמו יושבת על ידו, מדברת על לבו במנוחה, כמעט בלחש, כשהיא מתקנת עליו את השמיכה, מניחה כפה על שכמו ומפתה אותו לנום. והוא אינו פוסק מפטפט; הוא משתדל, נגד רצונה, לא לעצום את עיניו מפני חשש שמא ירדם ואמא תעזוב אותו… ולבסוף היתה באה נשיקתה, נשיקת הפרידה, האחרונה לפני השינה. כחותמת יקרה היתה נשיקה זו, שנחתמו בה חיי יום אחד מלאי תנועה, צבא מאורעות וחליפות רשמים. כל הלילה היה ישן מתוך הרגשת מגע האצבעות החביבות על שכמו ועל ראשו, ומגע השפתים החמות על פיו. האושר הגדול ביותר היה צפוי לו בוקר בוקר, כשהיה פוקח את עינו ורואה את אמא ישנה במיטתה. מיטת אבא כבר ריקה, והוא יורד אז בזהירות מעל ערשו הקטנה ומטלטל את עצמו בלאט ובחשאי אל אמא, ונכנף בתוך חיקה החם. אמא, בעינים עצומות, עדיין נים-ולא-נים, מחייכת, מחבקתו ומכניסתו בין זרועותיה, כתרנגולת זו שמכניסה את אפרוחיה מתחת לכנפיה. אך לשכב זמן רב במנוחה אינו יכול. הוא מתחיל משתעמם על יד אמא הנרדמת. ואז הוא מתנועע, מתהפך מצד אל צד, שולח את אצבעותיו אל עיניה ורוצה דוקא לפקחן. והיא, מתוך רוגז וחיבה גם יחד, גוערת בו על שאינו נותן לה לישון. זו השעה קיווה לה. מתחילה שיחה, מתחילים סיפורים מיום אתמול, שאלות ותשובות, וביחוד מרובות השאלות: מפני מה יש לה שערות ארוכות ולו אין? מפני מה אין לה זקן כמו לאבא? למה החורים באזניה, בחוטמה? מי הם אבא ואמא של הזבוב אשר עמד על מצחה? האם הזבוב כבר שתה קאקאו?

כל זה היה בשכבר הימים. איך ומדוע גורש מגן-עדנו, אינו יודע. אבל זה כבר, זה כבר לא ישב על ברכי אמא, לא צחקו אליו פניה ופני אבא. ובלילות היה נרדם לבדו על מיטתו. הרבה זמן היה לו קשה לקבל עליו את הגזירה הזאת. בלילות היה בוכה וצועק אל אמא שתגש אליו. הצעקות הללו היו תמיד גוררות גערות ומכות מיד אמא. ואז היה מערים ודורש מים לשתיה או מבקש לו את העביט, וכל זה כדי לראות עוד פעם ועוד פעם את פני אמא לפני השינה, להכריחה לטפל בו, בתקוה מסותרת אולי תשחק לו השעה ויציל מפיה נשיקה חטופה. אך הנשיקה לא באה. יותר שתקפו דרישותיו ובקשותיו, יותר נעשו פני אמא זעומים ומפיקים קוצר-רוח. וכך היה נרדם נרגז, מוכה ודמעות על לחייו. ובלילות מאיים עליו הקולב אשר על הקיר; בתוך הכובע התלוי על אחד מיתדותיו, מסתתר ראש סמוי-מן-העין, שמוכן בכל רגע להתקרב אליו; המגבת גם היא חורשה עליו מזימות רעות… והוא פורץ בציווחות בלהה. כי מיום שחדל מהרגיש על זרועו את מגע היד הטובה, על שערותיו – את האצבעות הרכות, ועל פניו – את השפתים החמות והמתוקות, היה שוכב בלילות בלי כל חסות והגנה… בבוקר אך פקח את עיניו, היה אבא מזרזו להתלבש: צריך ללכת אל ה“גן” (גן-הילדים). א! כמה שנא ברגעים ההם את אבא… שנאה זו חילחלה בו בלא-יודעים זמן רב גם אחר כך, כשנעשה כבר נער הולך אל בית-הספר אבא בכלל אשם בכל הצרות הגדולות שבאו עליו. בגלל אבא הוא סובל, בגללו שונאה אותו אמו. זה ברור. תמיד כשאמא כועסת על אבא (היא תמיד כועסת עליו בזמן האחרון) וצועקת עליו בזעם ובקולי קולות, ברוסית הבלתי מובנת לו, ליגאל, אבא שותק או מדבר גם כן רוסית, מדבר בניחותא, משדלה ומרגיעה. ויגאל, בשמעו אותו מדבר ככה, מחליט שאבא בוודאי חטא לאמא, ומכיר בחטאו ובעוותתו. ועל כן ידבר אליה רכות כמצטדק… ואז גדלה בקרבו טינא כבושה כלפי האיש הזה. וביחוד מפני שלא ידע במה אשם לאמא, מפני מה היא סוערת, צווחת וקובלת עליו, מפני מה היא משליכה צלחות וכוסות ומפני מה היא שוכבת אחר כך על המיטה ובוכה… פעם בשעת קטטה, בעצם צעקותיה של אמא, לא התאפק יגאל ובפנים מתולעים מקצף ובאגרופים קפוצים התנפל על אביו וצרח בקול-זוועה: “אתה ילד רע! אתה אבא רע! אתה ילד טיפש!”… אמא נדהמה ונשתתקה. אבא, לתמהונו הגדול של הילד,לא נזף בו, גם לא ענה לו. רק הביט בתוכחת-אֵלם אל אמא, ולחש בדממה: “הנה, הנה אל מה הבאת!”. ואז גרשה אותו אמא בנזיפה: “אין זה עסקך… אל תתערב! לך החוצה. גם אתה נחוץ על ראשי…”

בימי הזעם לא מצא לו יגאל מקום בבית. כל מה שעשה, בין בשוגג בין במזיד, כל דיבור שהפליט מפיו לתומו היה מרגיז את אמו שהיתה שופכת עליו את חמתה, ממטירה עליו סטירות לחי, צביטות ומכות אגרוף. הרע שבדבר לא היה הכאב, כי אם שאבא היה אז לוקחו תחת חסותו. מה סלדה אז נפשו מאביו! אלמלא היה מתיירא היה מכה אותו ובועט בו ובלבד שלא יגע בו ולא ילטפו. מכותיה של אמא היו חביבות עליו, והוא היה מצדיק על עצמו את הדין. אבל גם לומד על עצמו זכות: הלוא הוא אך ילד קטן. אבל אבא, אבא?… על אמא היה תמיד מרחם. אמא כועסת ובוכה. אילו ידע לפחות במה יתרצה לפניה!

ואז היה פורש אל הפינה שלו, בין ארון-הבגדים והקיר; הוא מתייחד שם עם חמורו הסומא ותלוש הזנב ובלבו קוסס יגון גדול. הוא יודע שהוא ילד רע, רע מכל הילדים, אף אחד אינו אוהב אותו, הכל שונאים ועוינים אותו. והוא מתמלא אז רחמים על עצמו. כדי להגדיל את רחמיו, הוא מחליט למות, ילך ויפיל את עצמו הימה. אחר כך ימשוהו בני-אדם ויביאוהו על קרש הביתה. מסביב ילכו חבריו, ויבכו. אך יותר מכולם תבך האם. היא תתחרט על ששנאה אותו, ותצעק ותילל שהיא אוהבת אותו. אבל מאוחר! הוא מת… את כל זה הוא מספר לחמורו הפצוע, הבודד והעזוב כמוהו. הוא מספר לו שאמא שוכבת עתה במיטתה עם מגבות רטובות לראשה ובוכה, ועל כן צריכים לשתוק, לא לדבר אף מילה, השומע אתה, חביבא? אף מילה! אסור להרגיש את אמא’לי… האין אתה יודע, רחימאי, מי העליב את אמא’לי, מי הכאיב לה? היא שוכבת שם ובוכה ואינה מרשה לו להכנס אל חדרה. אילו היתה מרשה, אילו היה יכול לגשת אליה היה נופל לפניה על ברכיו, היה מחבקה ומנשקה, ומבטיח לה להיות כל הימים טוב, טוב, טוב… אמא היתה בוודאי מאמינה לו, מחייכת אליו, שולחת אליו את ידה ומגפפת את ראשו… פתאום יזכור שהוא יושב כאן לבדו שָׂנוי ובזוי. לא, אין לו דרך אחרת בלתי אם לברוח, לברוח מן הבית! אבא ואמא לא ידעו איהו, יחפשוהו בכל מקום ולא ימצאוהו. אז יצטערו מאד על אשר לא אהבוהו, כל הימים ידאגו לבנם ויבכו כי יחשבוהו למת. אבל הוא לא מת. הוא ילך אל הגליל, יהיה לפועל… לא, “שומר” יהיה ויצטיין בגבורתו ובאומץ לבו. שמו יפורסם. אחר שנים רבות ישוב הביתה רוכב על סוסה אבירה ורובה על שכמו. אבא ואמא, כמובן, לא יכירוהו. “היודעים אתם מי אני?” ישאל. אבא יתירא מן הסוסה ומן הרובה ויסור הצידה. “לא – יענו – אף פעם לא ראינו את האדון”. “ח ח ח! – יפרוץ אז בצחוק – הסתכלו נא יפה ב”אדון" הזה! האומנם אינכם מכירים את בנכם, את יגאל?". אבא ואמא ישמחו מאד, יתחרטו ויתביישו בפניו על ששנאו אותו ויבקשו ממנו סליחה. והוא יאמר לאבא: “אני אסלח לך הכול, רק אם תבטיח לי שלא תרגיז עוד את אמא!”. אנשים יתאספו להביט אליו, ואמא תאמר להם בגאוה: “הלוא זה בני, יגאל שלי!”. הוא יקח את אמא אליו הגלילה, לשבת עמו בביתו, ושם יספרו לה האנשים על כל מלחמותיו עם השודדים הערביים ועל מעשי גבורתו…

פעם אחת קיבל יגאל מחבר את אחד הגורים שילדה כלבתו. לשמחת יגאל לא היה קץ. עם התשורה על זרועותיו רץ הביתה להראותה לאמא. הדבר היה לפנות ערב. אבא לא היה בבית. בצהלת-חדוותו פרץ משולהב אל חדר האוכל וקרא: “אמא”.. ונדם מיד. באפלולית הערב הספיק לראות את אמא יושבת על הספה ומחזיקה על חזה בידים מגפפות את ראשו של איש אחד ששכב סמוך אצלה. שניהם קפצו בבת-אחת נבהלים: אמא ומקלר. “מה לך, יגאל?”. שאלה האם. אך הילד נתבלבל, חוור. ונזדקר מיד החוצה מבלי הפליט מילה. זמן רב עמד בחוץ על-יד הבית עם הכלבלב על זרועותיו, תוהה ובוהה. ידע שלפני רגעים אחדים היה עֵד למעשה נורא, אשר לא הבינו, רק הרגש הרגיש שהמעשה הוא נורא מאד. עבירה? חטא כלפי אבא? לא. זאת לא. זה היה עוול נורא שנעשה לו, ליגאל. כאילו עשקוהו, שדדוהו. ה“צועני” הלז בא וגזל ממנו את שלו, את המגיע לו, את נשיקות אמא ולטיפותיה. אותו לילה הרבה מאד לבכות מחימה ומקנאה במקלר.

הרעיון שמקלר נכנס בינו ובין אמו ולקח ממנו את אהבתה, לא חדל מאז להציקו. פעמים היה בורח לשעות מן הבית ומתרוצץ עם ילדים ברחובות. ממציא משחקים משונים, למגינת-לב הוריו, הורס גדרות, משמיד צמחים. ביחוד אהב לשחק בין הבנינים העומדים בבניתם: שם אפשר היה להפוך חביות מים, להכנס לתוך חביות עם שיירי זפת ולהפחיד מתוכן את העוברים, להתלכלך בסיד… אך יש שפתאום, בעצם המשחק, הוא נזכר את הבית, ומיד, דחוף על ידי איזו מחשבה נסתרה, הוא עוזב את חבריו ורץ הביתה… ובשעה שהוא מוצא שם את מקלר ואמא, באין אבא אתם, שוב אינו עוזב את הבית, ובאי-מנוחה מציקה מסתובב בחדרים. פעמים הם מגרשים אותו או שולחים באיזו שליחות, והוא הולך וממהר לשוב. אמא, שלא כדרכה, שולחת אז אותו לשחק עם הילדים, כי למה ישתעמם פה לבדו; פעמים היה גם מקלר טופח על אחוריו וקורא לו: “לך לך, צפרדע, מכאן! די לך ליַבֵּל את העינים!” והנער יוצא מן הבית עם דמעות בעיניו וחמת רצח בלבו…

יגאל שנא את מקלר שנאת מות. בשעת הסעודה, כשמקלר היה משוחח ומתלוצץ, לא יכול הנער לאכול; היה יושב דומם ומתנפח, מבלי לשום לב אל הגערות על שאינו טועם כלום, ובלבו אך מחשבה אחת: “לוואי שתמות!”… מפעם לפעם היה גם מוצא הזדמנויות שונות לנקום בו את נקמותיו הקטנות. פעם אחת הקדים קצת לשוב מבית-הספר לבדו. השולחן כבר היה ערוך, הצלחות, שעמדו לפני הכסאות הריקים, היו ממולאות חמיצה קרה וחיכו לסועדים שטרם באו. אמא היתה עסוקה במטבח. במוח הנער נדלק פתאום רעיון של נקמה שהרעיד את כל גופו. מהר ונטל קומץ עפר מעל האדמה וזרק לתוך צלחתו של מקלר, ובחש בכף כדי שלא יהיה ניכר. אחרי רגע מצא שלא די לו בזה, התעשת וירק מלוא פיו לתוך החמיצה. וכולו רועד כקושר במסתרים. ואחר כך, כשראה את מקלר אוכל את החמיצה, לא היה לאשרו של יגאל גבול, ובלבו מחשבתו האָחת: “לוואי שתמו!… לוואי שתמות!”…

עם הופעתה של מרים וייס אל ביתם, בא שינוי גדול בחיי יגאל. הוא ידע שהיא אוהבת אותו. בשעה שהיו נוזפים בו או מגנים אותו, היתה תמיד מדברת בזכותו ומגינה עליו. ליגאל היה הדבר נעים מאוד, והכיר לה טובה. הוא התקשר אליה ככלב מנודה, אף-על-פי שלא הביע זאת אף פעם. אדרבא, הוא כאילו התבייש באהבתה, כאילו הכיר שאינו ראוי לה, לאהבה זו, ולא ידע במה זכה לה. אבל טוב היה לו בשעה שהיא ישבה אל שולחנם, אז הרגיש את עצמו בטוח יותר. ואז השתדל, בניגוד להרגלו, להרבות באכילה, לאכול כל מה שהגישו לו ולא לסרב לשום דבר, מחפצו להיות רצוי עליה. רק דבר אחד גרם לו הרבה אי-נעימות. מרים היתה לפעמים מקרבתו אליה, מחבקתו ומנשקת את לחייו. הדבר היה לו למורת-רוח. בשעה שהיה נלחץ אל אמו נעים היה לו להריח את ריחה, לחוש בנשימותיה, בחום גופה; היה מרגיש כאילו הוא מרווה איזה צמאון. אבל גוף האשה הזרה והאהובה עליו היה לו משונה ומוזר במשהו, אפילו דחה אותו, אם כי לא ידע במה. היתה לו הרגשה מוזרה, כאילו לא גוף אדם מגפפו ולוחצו, כי אם גופו של איזה בעל-חיים… מחומו ומחמוקיו הרכים היה מסתובב ראשו, ובפחד או בבחילה היה משתמט מידיה ובורח. אז היתה היא מביטה אליו בתרעומת ובטינה. ויֵמַר לו הדבר מאוד. לפעמים כשלא היה יכול להתגבר על ביישנותו והיה משתדל להביע לה, באיזה אופן שהוא, את רגשותיו, לא היה הדבר עולה בידו וגורם לו יסורים גדולים. פעם אחת קטף בדרך לבית-הספר צרור פרחים שוטים ויפים מאוד. הפרחים מצאו חן בעיני הסועדים. כולם בקשום ממנו. יגאל היסס רגע ואחר כך החליט ובאומץ-לב בלתי-רגיל הגיש את הצרור אל מרים. הכל פרצו בצחוק. מרים הודתה לו, אבל גם היא צחקה, והוא התאמץ בכל כוחותיו שלא לפרוץ בבכי. ואז, כשגרשוהו בחרפה מהשולחן בגלל אותה לטאה מנוולת שקפצה ויצאה מתוך כיסו שלא לצורך, הלוא בשבילה, בשביל מרים, הכין אותה. מצא אותה בדרך וכה נשאה חן בעיניו, עד שהחליט להביאה מתנה לגב' וייס: הוא היה בטוח שהיא תשמח עליה ותטפל בה, וחיכה בתשורתו לשעה שהיא תשאר לבדה, והנה מה שעלתה לו…

משנסעה מרים לרחובות, שמם עולמו של יגאל. הוא נשאר בבית לבדו עם חמורו. יום-יום היה שב מבית-הספר עם התקוה שימצא את מרים יושבת אל השולחן ומחייכת אליו. וכשהיה רואה את כסאה עומד פנוי, התכוויץ בו לבו. שוב לא יכול לנגוע באוכל, נעשה נרגז, סרבן וחורש מזימות נקם במקלר…

ב

יום אחד שב יגאל מבית-הספר עצוב והתאונן על כאב ראש. מדדו לו את החום ומצאוהו עולה. הרופא שנקרא אליו ציווה להשכיבו מיד על מיטתו ולהשקותו שלש פעמים ביום מסם הרפואה שכתב לו. הסמים היו מתוקים ונותנים טעם פגום עד לידי בחילה. והגב' ציפרין היתה מוכרחה לפתותו ולשדלו בדברי תחנונים שיקח אותו אל פיו. בכלל נעשה יגאל קפדן, רגזן וקניט מאד בימי מחלתו; אבל מעולם לא היה לו כה טוב כמו אז, כי תמיד ראה את פני אמו כפופים אליו ועיניה מביטות אליו במבט אשר זה זמן רב לא ראה כמותו. גם אבא השלים עמו; בשובו מבית-הספר היה לפעמים יושב על-ידו שעות רצופות ומספר לו סיפורים או קורא לפניו מתוך ספר איזה סיפור, ומבאר לו את הדברים הקשים, מה שלא עשה אף פעם מפני שתמיד היה טרוד בעסקיו.

פעם אחת הביא אבא מבית-הספר צרור-פרחים, ששלחו תלמידי הכיתה ליגאל. ה' ציפרין היה נרגש מאד מפאת תשומת לב זו של הילדים אל חברם החולה. כדרכו, ראה בזה סימן לאופי החדש שהולך ונוצר בין בני הדור החדש בארץ-ישראל.

– ילדי ישראל! – קרא בהתפעלות בהניחו את הצרור על המיטה לפני יגאל – כלום אנו בילדותנו היינו כה קרובים אל הטבע? כלום בגיל הזה ידענו בגולה מה הם פרחים? הילדים פה גם בעלי רגש יותר…

– הנ.. – רטנה האם כדרכה – בעלי רגש… הם פשוט פראים!

נטלה את הפרחים והגישה אותם אל אפה:

– איזה ריח! הריחו נא – והיגשתם אל אף בעלה ואל אף בנה. אחר כך הוציאה מתוכם שני גבעולי אמנון-ותמר ונעצתם לתוך לולאת לסוטתה על חזהָ.

– האוהבת את פרחים, אמא? – שאל יגאל.

– ה! כן. תמיד אהבתים.

– קחי אותם, אמא! תשימי אותם על שולחנך הקטן.

עיני הגב' ציפרין נהרו משמחה:

– חן-חן לך, בני! כשהייתי צעירה ואבא שלך חזר אחרי, היה מביא לי כמעט יום יום פרחים… הזוכר אתה, יוסף? זה כבר חדל אבא מזה; יש לו ענינים אחרים.. ועכשיו אתה בני הנך ה“קאוואליר” שלי.

אמא לא משה ממנו כל ימי מחלתו. בקולה, בדבריה ובכל תנועותיה היה אותו הרוך, שנשאר ליגאל אך זֵכר עמום ממנו, כמו בדמדומי חלום ילדות רחוק. רגש של חרטה שלא רצתה להודות בו לעצמה, הסעיר, כל ימי מחלתו, את נפש האם. היה צורך לאשה הזאת לרצות לפניו איזה עוון… יגאל שכב לפעמים עצום-עינים ונאנח חרישית מכאב, אולם אותה שעה לא היה בתבל מאושר כמוהו, מפני שאמא צונחת אז לידו על מיטתו, משליבה מתחת לערפו את זרועה ובידה השניה מסלסלת בשערותיו ושואלת:

– מה לך, בני? הכואב לך? איפוא כואב, ילדי הטוב?

אחרי שבוע ימים הרשה הרופא ליגאל לקום מעל מיטתו. ביום הראשון התהלך בחדרים שקט ודומם כנכרי ובלתי רגיל בבית. כל היום נגרר אחרי אמו, והדבר היה לה, כנראה, רצוי מאוד: היא שוחחה עמו בנחת ובמילים של חיבה ולטיפה. ביום השני, כשהותר לו לצאת אל המרפסת, להתחמם בשמש, נזכר באיזה דבר, ומבלי להגיד לאמו דבר, הלך אל איזה מקום ושב משם במעדר. התחיל לעדור בחול על יד הבית. ראתה זאת הגב ציפרין ונבהלה.

– מה אתה עושה, ילד שוטה? אתה רוצה להיות שוב חולה? הנח את זאת!

אבל יגאל לא רצה להניח.

– הנה אתה שטוף זיעה. הרופא אמר שאסור לך להתעייף. למה לך זאת, יגאל?

– אני רוצה לעשות ערוגות.

– למה לך ערוגות?

את זה לא יכול להגיד לה. כיצד יגיד לה שהחליט לנטוע פרחים בשביל אמו?

התחילה אמא מתרגזת, גוערת בו בדברים קשים ודורשת שיכנס הביתה. יגאל התעקש ביתר תוקף. חפצה הגב' ציפרין להוציא מידיו בחזקה את המעדר, והוא לא נתן.

אי! אי! אי! לא טוב! אין יגאל מציית לאמא שלו – נשמע פתאום סמוך אצלם קול מודע.

שניהם הפנו ראשיהם וראו את מרים עם מזוודתה עומדת על ידם, כולה מאובקה.

יגאל נדהם ברגע הראשון ופניו הוצפו תולע.

– אח, הגברת וייס! – קראה הגב' ציפרין – מהיכן את באה?

– מרחובות, כמובן.

שתי הנשים התנשקו. הן שמחו מאוד אשה בחברתה. ביחוד היתה מרים עליזה מאוד. סיפרה שבדיליז’אנס אשר הוביל אותה מרחובות ישב על-ידה… נחש מי? ה' רוזין! זה שעליו התווכחו פעם בשעת האכילה… אדם נעים, עשה רושם טוב עליה… יש לו בת… לא זו שעליה דיברו… יש לו, כנראה עוד אחת שלומדת או רוצה ללמוד בגימנזיה, והנה הוא ביקש ממנה שתתן לה, לבתו זו, שעורים, וגם התשלום יהיה כנראה לא רע, מובן שהיא שמחה מאוד. נו, מה נתחדש אצלם פה?

– לא כלום. את יודעת איך אנו חיים. שעמום! אותך היינו מזכירים תמיד ומתגעגעים אליך. אפילו יגאל שאל אותי פעמים אחדות מתי תשובי.

– האומנם, יגאל? – פנתה אליו מרים – התגעגעת עלי?

יגאל שתק.

– ענה, הרצית או לא רצית לראות אותי?

– כן, רציתי – ענה כמו מתוך אונס.

– אינך רוצה להתנשק עמדי? – ומבלי חכות לתשובתו חיבקה את צווארו ונשקה לו בפיו. והוא החזיר לה נשיקה קלה ומבוישה.

– מפני מה פניו כל כך חיוורים? – שאלה את אמו.

פניו אמנם נרזו קצת וחוורו. יחד עם זה נסתלקה מהם גסותם ואיזה חוט של חן-ילדות נמשך עליהם. הגב' ציפרין סיפרה לה על מחלתו ועל המריבה שנפלה ביניהם כעת בגלל התעקשותו לעשות דוקא ערוגות, אף-על-פי שהרופא אסר עליו להתעייף.

– אין דבר – אמרה מרים – אני אעזור לו. שנינו נעבוד. למדתי ברחובות קצת לעבוד בגינה – היא לחשה לגב' ציפרין מילים אחדות ברוסית, וזו חייכה לה בהסכמה – אלכה נא להחליף את בגדי ולהתרחץ ומיד אשוב ונעבוד יחד.

שתי הנשים הסתלקו, ויגאל ישב וחיכה בלב שמח.

אחרי זמן מה שבה מרים רחוצה, סרוקה, לבושה חולצת משי לבנה, קלה ומזהירה ומטפחת אדומה קשורה לראשה.

– נו, הבה ונתחיל.

היא לקחה את המעדר והתחילה חופרת. וכדי שיגאל לא ירגיש בדבר שלקחה מידיו את עיקר העבודה הקשה לו, היתה מעסיקה אותו מפעם לפעם בדברים של מה-בכך, באיזו עזרה קלה בלתי-מעייפת. אבל לאמתו של דבר לא ידעה אפילו איך מתחילים. ויגאל היה נותן לה מפעם לפעם עצות. היא השתוממה לזריזותו ולבינתו של הנער הזה.

– למה לך הערוגות האלה? – שאלה פתאום.

– לנטוע פרחים – אמר לה בלחש.

– א, זה יפה מאוד. שם במושבה כל הילדים יודעים לעסוק בגינה ובשדה. הם גם רוכבים על סוסים, כפרשים ממש.

– גם אני יודע לרכוב.

– גם אתה?

– על סוס לא רכבתי אף פעם, אבל על חמור כן. אהוד ישב על חמור הזַבָּל ופחד, ואני רכבתי עליו זמן רב. אין כל פחד. החמור אפילו רץ, ואני לא פחדתי כלל.

– בן חיל אתה!

– כאשר אהיה “שומר” ארכב גם אני על סוס. אני איני מפחד.

– וכי אתה רוצה להיות “שומר”?

יגאל נבוך במקצת,מפני שלא ברצונו הפליט מפיו את סודו על עז-מאווייו.

בעודם עובדים ומשוחחים, ניגש אליהם אפרתי. בפסיעות מתונות ניגש כמו במקרה, אגב אורחא.

– אפרתי! שלום!

– שלום לך, מרים!

– לחיצת-ידים חזקה.

– אימתי שבת?

– לפני שעה.

– וכבר עובדת?

– אנו עושים ערוגות, הלא תראה…

אפרתי נתן עינו בעבודתם, ונענע בראשו לשלילה, כשהוא מחייך משהו.

– רואה אני שעבודתנו אינה טובה בעיניך.

– לא כך עושים ערוגה. הערוגה צריכה להיות ישרה מאד. בין ערוגה לערוגה צריכים להשאיר מקום לרגלי איש שיוכל לפסוע ביניהן, להשקות, לנכש, לקטוף. וגם לא כך חופרים. תמהרי להתעיף כפי שאת מחזיקה במעדר.

נטל מידיה את המעדר והתחיל עובד במרץ ובתנועות שגורות. מרים ויגאל הביטו אל תנועותיו האמיצות והבטוחות. יגאל חזר אחריו והשתדל לשמש אותו בכל מה שאפשר. פעם הביא לו, על פי דרישתו, גזר-עץ, ופעם סכין. אפרתי בַּרא יתֵדות קטנות ותקע אותם בכל קרן-זוית של הערוגה.

– עכשיו נחוצה לי משיחה ארוכה.

יגאל רץ הביתה להביא משיחה, וכשלא מצא, רץ אל החנות, מלא התרגשות.

אפרתי ומרים עמדו וחיכו לשובו. שתקו. אפרתי התבונן אליה. פניה נעשו בריאים ורעננים יותר, התעגלו וגם השתזפו יותר מכפי שהיו לפני נסעה למושבה, והתיזו איזו עליצות וחדוות-חיים לא רגילות. לבו היה אחוז בצבת. בימים האחרונים הוא כה סבל, כה התענה בהשתוקקו אליה. והנה היא באה, והנה היא נצבת ממולו, והאושר אשר כה ציפה אליו, אַיו? היא עמדה לפניו במנוחתה, בעליצותה, כה זרה, בשעה שלבו המה וכאב. בשעת פגישותיהם לפני נסיעתה היתה, כמדומה לו, יותר קרובה, יותר חמה. הוא גם אינו יכול לבאר לעצמו במה נֶכר זה התבטא. עדיין לא נאמרה ביניהם אף מילה אחת שיש בה משום הגות-לב. אבל הוא מרגיש שהיא שבה אחרת ממה שהיתה קודם. בלבו התגנב ספק אם יבואו שניהם פעם לידי שיחה לבבית, אם יוכל פעם להשמיע באזניה אותן המלים שרתחו כל הימים בקרבו, שפעפעו על לשונו בראותו אותה מרחוק וכבו מיד כגחלים עוממות.

מרים הציצה בפניו ומצאה אותם צנומים מאד. לחייו שֻפו וסנטרו כאילו הבלט יותר. נזכרה שברחובות לא חשבה עליו כלל, כמעט שכחתו. והשתוממה על זאת. הנה הם עומדים שניהם דוממים, ובפיה אין מילה להגיד לו, אחרי פרידה של שבועות. בעובדה זו מצאה משום קורת-רוח וגם משום בטחון יותר בעצמה. ביחוד, בראותה על פניו צל כבד של נפש סכופה התעורר בה גם משהו משום חמלה עליו.

– מפני מה לא הלכת היום לעבוד? – שאלה.

-לא הרגשתי היום את עצמי בקו-הבריאות – ענה והרגיש שכבר לא יוכל להגיד לה שכל הימים האחרונים התהלך רפה-ידים בלי כל רצון לעבוד, מרוב געגועים אליה.

יגאל שב משולהב ומתרגש, ופקעת גדולה בידו. אפרתי שמח להפסיק את עמידתם זו ביחידות, נטל את המשיחה והתחיל לתקן את ערוגה. מרים ישבה שפופה על ידו מסתכלת בעבודתו. היא היתה נחמדה במטפחתה האדומה, עם קווצת שערותיה שנשמטה מתוך התסרוקת ונפלה על שכמה עם מכבנת מדולדלת בתוכה. עורה היה שזוף, כעין השוקולט, אבל משולש המחשוף על חזהָ מסומן בקצותיו בקו ברור והבליט את לובן בשרה המכוסה שניצנץ מתחת לחולצתה. הלובן הצח והעדין הזה הבריק בשעה שהיתה מתכופפת, ונראו קצות שדיה. אפרתי הסב את עיניו מרמז זה למשהו נעלם ונהדר…

– עוד לא שכחת את העבודות הללו? – אמרה לו מרים.

– אני מתכונן לעזוב את העבודה בעיר.

– להיכן תלך?

– אל הכפר. יש תקוה להתיישב על הקרקע. אנו קבוצת פועלים. עוד נשוב לדבר על זאת.

היא שמעה את דבריו בשיוויון רוח. ההבטחה “לשוב ולדבר על זאת” לא עשתה עליה רושם. רק הצטחקה ואמרה:

– הנה אתה רוצה להיות חקלאי ויגאל אמר לי שהוא רוצה להיות דוקא שומר".

אפרתי חייך מתוך אונס ואמר:

– טוב, יגאל! אנחנו נקח אותך לשמור בחווה שלנו.

– לא. בתחילה אהיה פועל, ואחר-כך “שומר” – ענה יגאל אשר ההתפנקות בשעת המחלה, השמחה לראות את מרים וגם יחסם הטוב של שני האנשים האלה אליו, פיתחו את חרצובות לשונו: – האדון אפרתי יקח אותי לפועל…

– טוב מאד! טוב מאד! בוודאי! – קרא אפרתי וגם טפח לו על שכמו. ובלבו כאילו גֵרדו בצפרנים על פצע.

– והגב' וייס! – שאל פתאום יגאל.

– אני מה כאן? – שאלה מרים מתוך מבוכה קלה, והרגישה שפניה מסמיקות.

– אנחנו, אני וה' אפרתי – אמר יגאל – נעבוד בשדה, והגב' וייס תעבוד בבית, בלול, בגן…

מרים ואפרתי פרצו בצחוק.

אך פני אפרתי התקשרו מיד בצללים.

אח! החלום היקר אשר טיפח בקרבו בזמן האחרון, החלום על הבית הקטן בצל ברושים, על הפנים היקרות והמאירות לקראתו בשובו עם המחרשה מן השדה, את החלום הזה הנה הביע הילד בקול ובפשטות כזו… ודוקא עתה, כמדומה לו, כה רחוק, כה נמנע המציאות…

באו שקלור ומקלר, אשר זה כבר השלימו ביניהם. מיד אחר כך בא גם ה' ציפרין מבית-הספר, הגב' ציפרין קראה אל הארוחה המחכה להם.

ג

כל היום נשבה רוח סערה. על שמי המשי של ארץ-ישראל נמתחה פרוכת אפורה כדי שלא יגואלו בענני החול הנישאים בחלל העולם. ערמות חול נערמו וערמות חול נתפזרו ועלו כעשן. התמרים, שהתנשאו בתוך ירק הפרדסים למלוך הם לבדם על תכלת האין-סוף בשיא כפותיהם, השחירו הפעם מתוך תועפות החול כאודים גדולים ועשנים. כפותיהם חרדו, נזדקפו כלפי מעלה מפרפרות ופרועות. הים אסף נגהיו, כיבה צבעיו והתעטף, קודר וזעום, בטלית הערפל. רק הקצף הלבן מנצנץ עליו כרעד גבות לבנות על פני שֵׂיבה זועפים.

מכורבלת בסודרה וצנופה כפקעת קטנה, עמדה מרים ווייס שעות רצופות בפינת גג ביתה, אוחזת בשתי ידיה במעקה ועיניה גדולות ונפחדות. במזרח, במקום שהיום הארצישראלי זורח תמיד והרי יהודה מכחילים בזהרם, – שם טרפה הרוח את השמים והארץ, דלחה את הזוהר, את התכלת והברקת ושב והיה הכול תוהו-ובוהו. במערב רעש הים, שאג, התהולל והשתגע. איזה בולמוס של טירוף-דעת תקפו והעולם מלא רעש כבד בלתי-פוסק של משבריו. “קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים… ה' על מים רבים…”

לבה של מרים ווייס פחד ורחב. על לבה עלו פסוקים שזכרה מנעוריה.

“מקולות מים רבים אדירים משברי ים – אדיר במרום ה'…”

ה' צבאות! ה' צבאות!… הגתה בחרדה.

רעש הים וחולות החוף בלעוה חיים. להנשא במרחבית הערבה העכורה, בתוך תמרות האבק, גרגר עם גרגריו! לטוס, לנצנץ ולכבות, כאותה כנף שחף לבן בתוך עלטה זו הרובצת על המים!… זוועה חלפה אותה מפני מחשבה זו. מה קטנה, מה קלה, מה דלה היא!…

הכול בקרבה התכווץ, הצטמצם, השתוחח. חרדת מסתורין מילאה את כולה.

“ה' צבאות! בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו!”…

כערמת גחלים קטומות בדשן, השחירו לנגדה בתי תל-אביב. ים גדול מעבר מזה, מדבריות אין-סוף מעבר מזה, ותל-אביב באמצע! תל-אביב הקטנה והמסכנה, צנופה, נפחדה ואבודה בסערה. שוב עלו על לבה דברי הנביא “אדוני ה'! חדל נא! מי יקום יעקב כי קטן הוא?” ובלבה מועקה סתומה.

מי יֵדע סוד גורלנו? אולי אך השלינו את נפשנו במאוויים ובחלומות עתיקי-ימים; כוחות איתנים עיוורים משחקים בנו, מסערות אותנו סופות, עוקרות וזוקרות אותנו ממקום אל מקום… והחלומות על תחיה, על תקומה בארץ-אבות? אח! החלומות, כלום יעצרו כוח לרתקנו אל חוף זה, בשעת סועה וסער?

כנקודת-אבק זעירה עמדה מרים בפינת גג צנופה ומכווצה, בתוך סופת החול הנוראה, ובלבה היה רגש שמוסדות עולם מתמוטטים. בעולם בכלל, גם בימי השקט והמהלך הטבעי של הדברים, הכל עובר, הכול חולף; הקבוע נעקר, המוצק מתמוטט. גם חלומות נגוזים, גם מאוויים נכזבים… החלומות והשאיפות! לא הם יהיו מבטח-עוז לאומה הטרופה, שהתחילה מתקבצת פה על החוף. המועקה הכמוסה שלחצה על לבה כל היום הזה, הפסוקים מכתבי-הקודש שנזכרו לה ושפעמו בנפשה כפעמוני בית-תפילה עזוב ונשכח, העלו על לבה מחשבה על אלוהים. זה כבר לא חשבה עליו. בחוג המושגים והרעיונות על החיים, על האדם והחברה, שבהם חיו, היא וחבריה, מיום עמדם על דעתם, לא היה מקום לאלוהים… ועתה חשבה עליו ולא התפלאה כלל על זאת, כאילו אף פעם לא נפרדה ממנו בהרהוריה. אלוהים!… לו היה הוא עמנו, הוא, אלהי אברהם, יצחק ויעקב… לו הלכנו לאור שבועתו אשר נשבע לאבותינו…

אחרי הצהרים התאזרה והתגברה המלחמה בין הים ובין היבשה, בין המים ובין הרוח. מאחרי יריעות העופרת של הערפל ירו תותחים, תקעו שופרות, הריעו חצוצרות לאין מספר, צבאות חיות-בראשית חגרו ממסגרותיהם, פרצו מנבכי תהומות ושאגו לטרף… הרוח ענתה לעומתם ברבבות חליליה ומשרוקיותיה. כל תני המדבר ושועליו התאספו ויחרישו עולם ביללותיהם, בזעם-שגעונם וקצף-יאושם. אנדרלמוסיה של שאונים… יש שלא תוכל עוד השמש להחבא מאחורי קלעיה האפורים, והיא חופתת אותם אך מעט מזער ובעד נקב צר מציצה בעין אחת אל הנעשה מטה. בקצה שרביט זהבה היא מנסה לעשות סדק במסך הערפל העוטה את הים, ואז היא רואה עוד שמש אחת מוטלת למטה על סדן של נחשול, ונפילים אדירי-אימה מכים עליה בפטישים שגיאים, ומתיזים הימנה אילך ואילך כידוני-פז וחרבות זהב, אלומות אלומות… מיד תעצום השמש במרום את עינה מפחד והכל נעלם פתאום, הכל חוזר לתוהו-ובוהו. רק שומעים את המשברים הולכים ומתגלגלים ומעפילים לעלות על חומת-מבצר סמויה-מן-העין; הרוח דוחפת אותם אחורנית והם מתאזרים עוז ועולים שוב ביתר שאת. צבאות נפילים הם אלה, עם עטרות כסף לראשיהם. הרוח ביללת-יאוש קורעת את עטרותיהם מעל ראשיהם ומשליכתן על החוף קרעים קרעים כאניצי מוך לבן: קרעי הקצף טסים על החוף טוס והתחלק כעדת שחפים לבנים…

הבדידות בעולם הסוער והזועף הזה היתה נוראה, ועוד הוסיפה והכבידה על מועקת-הלב.

עם חשכה ירדה מרים אל חדרה, שכולו היה מלא המית הים, כצדף, וכתליו רעדו כשולי פעמון מצלצל. הכל כוּסה בו שכבת חול דק, שחדר דרך כל הסדקים. נזכרה באלפי הקילומטרים המפרידים בינה ובין בית אבותיה ונבהלה. להשאר כאן, בתוך הכתלים האלה לבדה לא יכלה עוד. לאן תלך לבקש מפלט מהבדידות הזאת? בערב כזה טוב לשבת באולם מואר יפה, בין אנשים רבים מעניינים או עליזים. אילו היה כאן איזה תיאטרון, איזה אולם לקונצרטים… ובעצמה צחקה למאוויים ה“משונים” הללו: “הוי, התקלקלתי, לגמרי התקלקלתי!”…– אמרה לעצמה בצחוק.

החליטה ללכת אל בית רוזין. מיום שהתחילה מלמדת שם את נינה, הבת הצעירה, היתה לפעמים מבקרת שם בערבים.

מהם עסקיו של ה' רוזין ברוסיה ובחוץ-לארץ בכלל, איש לא ידע. אלה אמרו עליו שיש לו מכרות נפט בבאקו, ואלה – שיש לו בתי-מלון גדולים בקרים. אבל איש לא יכול לברר מַהם קשריו המסחריים עם בירות אירופה ואמריקה, שהיה מבקר אותן. ברור היה רק שהוא עשיר מאוד. לארץ-ישראל בא בפעם הראשונה בתכנית גדולה לקנות או לשכור שטחי קרקע רחבי ידים בעמק יזרעאל או במקומות אחרים בסביבות הירדן, בשביל לשתול קני-סוּכר וסלק. לפי החשבון שלו יכולה תעשית הסוֹּכר בארץ הזאת להתחרות במחיריה עם תעשיה זו שבאירופה באירופה עובדות המכונות לסחיטת המיץ מן הסלק, רק אילו חדשים בשנה, בשעה שבארץ הן יכולות לעבוד שנה תמימה כמעט (כי בהגמר עונת הסלק תתחיל עונת הקנים) באופן ש“האמורטיזציה” של המכונות תעלה פחות. הוא האמין שהתעשיה הזאת תכניס כסף לארץ, תפריח ותגדיל את הישוב, ירוויחו החקלאים, מפני שבתי-החרושת ימציאו לבהמות מזון זול ומשובח מפסולת הסלק, ירוויחו גם סוחרים וחנוונים. לא חדל מדבר על זה בהתלהבות של מאמין קנאי באזני כל העסקנים הצבוריים מבאי-ביתו, לא חדל מהמטיר מכתבים ותזכירים על המוסדות הציוניים ועל בעלי-הון פרטיים. “הרי ילד יבין זאת – היה טוען ומתחנן לפני שומעיו – הרי זה ברור כמו שתים ושתים – ארבע”. ובארץ –ישראל עשה הדבר כנפים. התווכחו על אודות הסוכר המורים והאכרים, דיברו הפקידים בכובד-ראש ודעת מיושבה של פוליטיקאים, הסתובבו והתלחשו סרסורים לקרקעות ששקדו על דלתות ה' רוזין, וכל אחד מהם הערים והסתיר מהשני את ה“מציאות” וההצעות שלו… עד שנשתקע הענין, נשכח מלב המורים, האכרים והפקידים; והסרסורים איש לעברו ולפרנסתו תעו ושכחו את מדרכות ביתו של ה' רוזין. ההסתדרות הציונית והפינאנסיסטים היהודים לא הבינו, כנראה, מה שהיה ברור לה' רוזין כשתים ושתים – ארבע… הרוזינים עזבו את הארץ… והנה עתה שבו אליה עוד פעם. ובמשרד הארץ-ישראלי, בבנק אנגליא-פלשתינא, בחדר-המורים של הגימנסיה ובמספרת בריסקר התחילו שוב מתלחשים על תכנית חדשה וחשובה מאוד שעתידה להביא גאולה לארץ…

ה' רוזין היה איש מפוזר ושקוע תמיד בעניניו. טוב-לב ואיש רעים, לא היה רואה את האנשים ולא היה מתעניין בהם באופן פרטי אלא ברגעים שהיה יורד מעל כרוב דמיונו אל עולם הממשות. והרגעים הללו היו רחוקים. כי האיש הזה פייטן היה מבחינה ידועה; הוא אהב את העסקים הגדולים, התקבולות הגדולות בגלל המעוף ועוז-הרוח שבהן, בגלל צרופי הגורמים המפתיעים והסבת המסיבות הנועזה על ידי הדמיון היוצר. כמו כל פייטן יוצר, היה מתלהב מסינתזות גדולות של המציאות ועל כן לא ראה את פרטי הדברים הממשיים אשר לנגד עיניו. הוא, כמדומה, לא ידע איך גדלו וחונכו שתי בנותיו, ראיסה ונינה; לא ידע אם טובות הן או רעות. אבל בטוב לבו האמין, כנראה, שחינוכן הולך למישרים, ובוודאי הן בנות טובות. וכי מה טעם ומה נימוק הן לבלי להיות טובות?…

על הגברת רוזין מספרים שהיתה פעם יפהפיה, שסבלה הרבה בגלל יפיה אשר רבים חמדוהו, ויותר סבלו, כמובן, הגברים. בת יחידה ומפונקה לסוחר עשיר במוסקבה, נפגשה באחד הנשפים בצעיר אחד שהתאהבה בו “עד למעלה מאזניה”. ההורים לא רצו בו והיא ברחה מהם עמו. הוא היה שטוף בשיכרות ובמשחק-קלפים והיה לפעמים מכה אותה. לבסוף ברחה גם ממנו. ואחרי שנות עוני ומחסור, התנחמה בנשואיה עם ה' רוזין. ה' רוזין היה עדין ביחסיו עם אנשים בכלל ועם אשתו בפרט. ואולי גם אהב אותה ברגעים שנתן את דעתו עליה. אבל רגעים פנויים לכך לא היו לו הרבה. והיא בקשה לה נחומים ופצויים אצל אחרים. כעת היא אשה שמנה מאד, חולת אסטמה ושתוקת-רגליה. מעבירים אותה ממקום אל מקום בכורסת-גלגלים.

הרוזינים הביאו עמהם את המנהגים הרוסיים הישנים של בית “פתוח”, של הסברת פנים יפות לאורחים ושל פשטות נעימה. אצלם אפשר היה לשמוע נגינה ושירה (בשעה שעל ראיסה בוריסובנה נחה רוח טובה), למצוא עתונים מאירופה, ספרים חדשים, אפשר היה לשמוע שיחה על האמנות והספרות, על רקדנית מפורסמת. חדשות פוליטיות. המיחם לא הסתלק מעל השולחן, ואורחים – מסביבו.

חדר-האוכל, ששם היו האורחים רגילים להתאסף, היה כבר מלא אנשים. מרים מצאה לה מקום אצל הגברת פיין והגב' גולדשטיין. הגב' פיין, אשה דקה וצנומה, יוצאת פולין, הצטיינה ביהירות ובאיסטניסות הפולנית. בעלה, עסקן ציוני מובהק, היה גדול ממנה בשנים. היא היתה תמיד מלאה תלונות ותרעומות על ארץ-ישראל, על חוסר חברה מעניינת, על חוסר קונצרטים ותיאטראות (“ציירו בנפשכם, היתה תמיד רגילה לומר מתוך יאוש, הלוא עוד מעט ואשכח פה את הפולנית שלי!” או בבת-צחוק של לעג: “מהנ… כשעוברת עגלה ברחוב הכל אצים אל החלון לראות מי הנוסע”). הגב' גולדשטיין, אשת סוחר גדול, היתה, בניגוד לגב' פיין, מסורבלת בשר, טובת-לב ובלי תרעומת על שום דבר ועל שום איש. הכול ידעו שבשעה שה' גולדשטיין נוסע מביתו לעסקיו, מתייראה אשתו לישון היא והמשרתת לבדן (ילדים לא היו לה) וידעו גם כן את מי היא מזמינה תמיד ללון אצלה ל“יתר בטחון”… אגב, יש חולות רכות בתל-אביב, שמשתרעות הרחק מן הישוב, יש גם לילות אפלים שיודעים לשמור סוד…

ממולן ישבו שני הפועלים, מקלר ושקלור, קצת ביישנים, קצת שתקנים, כאילו בטעות נתעו לכאן, ואינם יודעים איך להמלט. הפועלים האלה היו ה“קַפריזה” של הבת הבכירה, ראיסה בוריסובנה. בני הבית השלימו עם חברתם של שני הבחורים האלה, אפילו עם שקלור. למרות כיעורו הנורא ורשלנותו הדוחה בבגדיו; אגב, כמו שהיו משלימים עם כל ה“קפריזות” של הנערה. רוזין היה לפעמים מתלוצץ לפני ידידיו: “אני איני מתיירא מפני רבולוציה. יש לי בין הפועלים ידידים גדולים, וזכותה של ראיסה תגן עלינו”. הפועלים היו רחוצים ולבושים בחולצות נקיות פחות או יותר. מקלר היה מסַפר שערב אחד בא שקלור אל הבית הזה בצפרנים שחורות; ראתה זאת ראיסה ושלחה אותו מן הבית. למחרת חזר שקלור בצפרנים חתוכות ונקיות (אמנם אותו סיפור ממש היה מספר שקלור על מקלר). מרים לא התפלאה על ראיסה שהיא מקרבת את הבחורים האלה; סיפרו עליה מעשים מתמיהים יותר. אבל הפליאו אותה הבחורים: מה משך אותם לכאן? פעם אחת שמעה מרים את שקלור מֵשִׂיח לפי תומו בבית ציפרין: “כמה שאני משתדל לרחוץ את כפי, ובכל זאת בשעה שראיסה בוריסובנה נותנת לי את ידה, בזהירות וברפרוף, ונעלמת מיד מן החדר, יודע אני שהיא רצה לרחוץ בסבון את כפה”… – “למה, איפוא, אתה הולך אליהם?”, שאלוהו. “ומה איכפת לי? – השיב – אני רחצתי את כפי, ומדוע לא תרחץ גם היא?”

מחדר-העבודה הסמוך יצא ה' רוזין בלוית שני אנשים: הד“ר פריגושין, בא-כוח הוועד של חובבי-ציון אשר ברוסיה והד”ר הולם, בא-כוח המשרד הארצישראלי. הראשון היה יהודי רוסי. הוא עמד כבר על סף הזקנה. בנעוריו היה מן הבילויים, בחור סנטימנטאלי נלהב. את כל שנותיו ומרצו הקדיש לעבודה הישובית, לעבודת התמיכה שהוועד של חובבי-ציון היה תומך בבתי-הספר ובאכרי המושבות. המשא-והמתן הבלתי-פוסקים עם האכרים על צרכי חייהם הקטנים, על כל עז שהיו צריכים לקנות, על כל רעף שהיו צריכים לתקן על גג הרפת, צימצמו את אופקו וכיבו בו את אש התלהבותו. הוא היה עייף דיבר לאט לאט כמו אחרי לילות ללא שינה, ובעיניו הלאות והכבויות, מבעד לזכוכיות הפינסנה שלו, ניצנץ אך לעתים רחוקות מבט חי כלפי המדבר אליו. הד“ר הולם, בניגוד גמור לד”ר פריגושין, היה צעיר מלא חיים. יהודי מגרמניה ורופא על-פי מקצועו, עסק שנים רבות באנטרופולוגיה והספיק להתפרסם בעבודתו המדעית. לפניו היתה פתוחה קאריירה מדעית גדולה ובטוחה, אך מתוך חקירותיו במבנה הגוף של היהודי עבר לחקירות בסוציולוגיה של החיים היהודיים, ומתוך הסוציולוגיה והאנטרופולוגיה, ששתיהן הראו לפניו את כל אימת ההתנוונות והכליון שצפויים לעם בגולה, בא אל הציוניות. וויתר על הקאריירה המזהירה שהבטחה לו בארץ מולדתו, קבע את ישיבתו בארץ-ישראל ונהל בא את המשרד הארצישראלי. הוא היה צעיר חסון-גוף וגבה-קומה עם קרחת גדולה לא לפי שנותיו, אבל יפה בפניו המוכתרים זקן שחור גדול. הוא אהב חיים, חברה עליזה, יין טוב ונשים יפות. עבודתו המדעית והציבורית בארץ הקטנה והדלה בתרבות ובאנשים, לא כיבו בו את עליצות אופיו. הכול ידעו ביפו ובתל-אביב שד"ר הולם חוזר על בתו הגדולה של ה' רוזין.

ה' רוזין, בצאתו מחדר-עבודתו, היה עדיין משולהב מהוויכוח שהיה לו שם עם שני האנשים האלה. וגם בדרך עמד, והמשיך להטעים ולחזור ולהטעים את ראיותיו והוכחותיו.

– כן, כן – הפסיקו הד"ר הולם – אבל מה ענין מוֹסוּל לכאן?

– פשוט, מפני שצרפת, במקרה של מלחמה, תשתלט בוודאי על סוריה והלבנון. היא תלך בדרך המסורת שלה, הקיימת עוד מימי נפוליון…

כאן התערב ד"ר פריגושין והפסיקו בקוצר-רוח; מפני שניחר גרונו מחמת הדיבור הרב וצמא מאוד לכוס תי, כעס על ה' רוזין שעיכב בעדו:

– יסלח לי. נניח שכך, אבל מדוע לא תעביר אנגליה את הנפט שלה דרך אלכסנדריטה?

– מפני שאלכסנדריטה, כפי שאמרתי, תעבור בוודאי אל תחת השפעת צרפת. אם כן הדרך הפשוטה ביותר בשביל אנגליה היא לחבר את הצינור הראשי שילך ממכרות הנפט בפרס, עם הצנורות שיהיו מובילים אותו לחיפה…

הם עמדו שלשתם בפינת החדר, לא הרחק מדלת חדר-העבודה, ולא זזו הלאה, רוזין לא נתן להם. הוא רצה לגמור את השיחה דוקא עד שיגשו אל השולחן. הד“ר פריגושין שמע אותו בבת-צחוק עצורה, כשם ששומעים מאונס דבר משעמם מאוד. עיניו היו מפזלות מזמן לזמן כלפי המיחם. לד”ר הולם היו פני אדם מעוּנה. ובכל זאת סיכן את עצמו, אנוס על-פי הנימוס, ושאל:

– האם הוא בטוח שאנגליה כה מתעניינת בארץ-ישראל?

– אמנם רבים אינם בטוחים,מפני שאינם עוקבים את הנעשה כאן בעינים פקוחות. ווילהלם הלך לארץ ישראל, רק כמבקש אוואנטיורות, כשם שהלך לאגאדיר. לו נחוצה התפאורה האופיריטית. אבל לאנגליה יש כאן צורך חיוני. ה“פאליסטיין אכספלורישן פונד” שעובדת כאן, אינה אלא חברה בעלת כוונות פוליטיות. ארץ-ישראל תפתח לה, לאנגליה, דרך להודו. עוד נזכה לראות את אנגליה משתמשת בחיפה כמו שצרפת משתמשת בבירוט. עתה ידוע כבר שערך הנפט בשביל אניות המלחמה עולה כפלים על ערך הפחם. כמה מעלות טובות לנפט: הוא תופש פחות מקום, החצי מאשר הפחם! השמוש בו גורם לריווח בזמן: אין צורך לאניות לסור אל הנמלים אשר בדרך בשביל מטען חומר ההסקה, כפי שהיו נוהגים עד עתה עם הפחם, ועוד כיוצא בזה. אנגליה קנתה בפרס קונצסיה לנפט התופשת שטח של שני שלישי המדינה; בשוסטר עובדת חברה אנגלית הקשורה עם האדמיראליות של הצי הבריטי. בָּצרה, שאינה רחוקה משוסטר, וגם קוֹבֵיט נמצאות תחת השפעת אנגליה. איך תעביר אנגליה בשעת הצורך את הנפט? דרך הים הפרסי, לא כן? – הוא כפף את זִרתו.

באותה שערה נגשה אליהם ראיסה והזמינה אותם אל השולחן: התי עומד מזוג ויצטנן.

הד“ר פריגושין השתמש בהזדמנות זו והתחיל פוסע לאט לאט אל השולחן, כשהוא מנענע ראשו אל ה' רוזין: “כך, כך! מהנ…!” אחריו הלך הד”ר הולם גם הוא שמח כבר להכנס בשיחה קלה ונעימה עם ראיסה. אבל ה' רוזין הלך אחריהם ודיבר. הוא כפף את קמיצתו ואמר:

– ואחר כך ואחר כך… ים סוף ותעלת סוּאֶץ! לא כן? – וכאן כפף במהירות רבה את האמה והאצבע בבת-אחת, ואת האגודל נענע באויר כקריאת נצחון: – הרי זה מהלך של שבועים!… שבועים! בשעה שהדרך ממוֹסוּל לאדרעי, נאמר, ומאדרעי לחיפה היא הרבה יותר קצרה. הנפט יעלה יותר בזול, ומי שהנפט בידו הוא יהא השליט על הים…

– כל הענין הזה הוא רציני מאוד וצריך עיון… – השיב הד"ר הולם בנימוס רב כשהוא זורק מבטי השתוקקות אל ראיסה כמבקש ממנה הצלה מידי אביה; התכופף אליו במקצת, נטל אותו בזרוע ולחש לו באזנו: – אל-נא ישכח, אין בינינו כאן אף נתין אנגלי אחד. אדוני הוא נתין רוסי, אני – גרמני, כולנו כאן מאירופה המזרחית והמרכזית. מי איפוא יוכל לטפל בזה? – ואגב לחישה זו, משך אותו אל השולחן.

– אני גם לזאת נתתי את דעתי עוד מקודם. יש לי תכנית עבודה – ענה רוזין בלי חת, בגישתו עם שני אורחיו אל שולחן-התי.

הד"ר פריגושין, מכיוון שהספיק ללגום מכוסו שהגישו לו לגימות אחדות, נחה דעתו ושאל:

– מוטב! נניח שכך הוא… אבל מה יהיה לנו מזה, לנו הציונים?

– לכם הציונים? הלא אתם רוצים, כמדומני, בתחית הארץ?

– בודאי, בודאי…

– נו, וכי מאמינים אתם שהארץ תתחדש על-ידי המושבות האחדות המתקיימות בנס? כמה זמן עליכם לחכות עד שתבנה הארץ בטימפו כזה? ישאל-נא את הד"ר הולם אם עם ישראל יוכל לחכות עוד מאות שנים עד שתוכל הארץ לקלוט חלק גדול ממנו. אולם הנמל אשר יבנה בחיפה ישַׁנֶה את פני הארץ בבת-אחת. המסחר יתפתח וישגשג, יכנסו קפיטלים ועמהם אנשים. יוָּצר מעמד של פועלים יהודיים, פועלי נמל… – ובפנותו אל מקלר בצחוק: – הרואים אתם? אני דואג גם לכם…

– אני אמנם עבדתי פעם בנמל, במרסיליה, אבל הפועלים שלנו לא יסכימו לעבוד בנמל – העיר מקלר.

– מדוע?

– האם אדוני רוצה ליצור פה מעמד של “קוּלי” עבריים? – שאל הד"ר פריגושין.

– הפועל העברי בורח מכרכי הציוויליזציה האירופית – באר לו ד"ר הולם – הוא רוצה בהתחדשות הגזע על-ידי עבודת-אדמה.

– עבודת-אדמה… נו, ואיך תתפתח הארץ בלי מסחר, בלי תעשיה? – שאל ה' רוזין נואש כמעט.

הד"ר הולם לא שמע כבר את דבריו. הוא כבר הספיק להמלט מידי רוזין ולשוחח עם ראיסה, שעמדה על-יד המיחם ומזגה תי. הוא אמר לה איזו הלצה והיא הפשילה את ראשה וצחקה בקול.

– אחת משתי אלה – המשיך ה' רוזין בפנותו אל הד“ר פריגושין, לאחר ששומע אחד כבר אבד לו, אם כי הד”ר פריגושין הקשיב לדבריו בעינים עצומות למחצה, עייף מאוד וספק מנמנם ספק ער – אם אתם בונים תל-אביב, אם אתם רוצים בישוב עירוני גדול, אם תרצו ואם לא תרצו, המסחר והתעשיה יתפתחו כאן. המרץ היהודי והכשרונות היהודיים למסחר ידאגו לכך, ואם תהיה כאן תעשיה, מהכרח יווצר כאן מעמד של פועלים עירוניים. וגם פועלי נמל יהיו כאן. ואם הפועל העברי, מתוך אידיאולוגיה נבערה, יסתלק ממקצועות העבודה החדשים, יתפשו אותם אחרים, אשר ידם תהיה על העליונה…

– ואם את הנמל יבנו גרמנים, יעבדו בו פועלים גרמנים, ולא ישאלונו כלל לרצוננו – העיר הד"ר פריגושין.

– וגם ערבים – הוסיף מקלר – הראשונים מפני שהם גרמנים, ואלה האחרונים מפני שיעלו בזול יותר.

ה' רוזין התחיל מבאר שאין פחד מפני ההתחרות. אך הד“ר פריגושין הביט אל השעון, נזכר שיש לו איזו עבודה בבית, מהר להפרד וללכת. אז פנה ה' רוזין אל הד”ר בורג, יהודי מפרג, מורה בגימנסיה התל-אביבית לרומית ויוונית, ושהגב' גולדשטיין קראה לו, על שום שקומתו היתה ננסית, בשם הד“ר הקטן. הד”ר בורג שמע לדעותיו של בעל-הבית בסבלנות ובהתעניינות לכאורה, אם כי פניו היו חמוצים קצת: לפני כן היתה לו שיחה מעניינת עם הגב' פיין על היסודות המשותפים שבשפות הצ’כית והפולנית, וה' רוזין הפסיקה באמצע.

משני עברי כורסת-הגלגלים של הגב' רוזין ישבו שתי גבירות. האחת, הגב' כהן, ספרדיה, מנהלת בית-ספר-לבנות מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”, אשה לא צעירה, מתאוננת בכל הזדמנות על הפריצות של בני-הנוער, ובכל זאת קולטת בצמאון רב כל הלצה שנשמעת לשני-פנים או כל שיחה על עניני אישות… השניה היתה מורה לנגינה, עמוסה תכשיטים, טבעות, צמידים ועגילים. היא היתה ידועה ב“לשונה הרעה”. ראיסה קראה לה משום-מה “ייבדוקיה גֵיראסימובנה”, אף-על-פי שהיתה רומינית, ולא ידעה אף מילה רוסית.

ראיסה בוריסובנה עמדה על יד המיחם. זאת היתה נערה כבת עשרים. מפותחה בגופה לא לפי שנותיה, גבוהה, זקופה, בכתפים רחבות ועגולות; פניה היו בהירים מאוד תחת עטרת שערות זהב שהיו מצומתות על ערפה בעניבה גדולה. לובן פניה הבהיק ביותר מפאת עיניה החומות-כהות מתחת לגבינים עבותים וחומים גם הם. מבט מוזר היה לעיניה הלוטות תמיד צל דק ושקוף. הן היו מלפפות את האדם בחומן ובה-בשעה יש שהיו מעוררות בלבו חשש סתום וטמיר. מאחורי הערפל שעטה את רקען הפנימי ניצנצה ונעלמה חליפות אש קטנה, איזה צחוק-לעג מסותר, איזו מזימת-ערמה נעלמה, שלא הניחה לאדם להביט אליהן במנוחה. כששמורותיהן הארוכות והכבדות היו מתנפנפות, הזכירו משהו נמרי… שפתיה החזקות והתאווניות, המהוקצעות בקו יפה, הפיקו רצון ועקשנות, מֶרי ואהבת שלטון. ראיסה שימשה את האורחים. מילאה את הכוסות הריקות, סרבה לטעום מן המגדנות וממיני המרקחת שהיו על השולחן; לכל אחד ואחד ידעה להסביר פנים ולדבר חלקות באופן מיוחד ונעים לו. חייכה לזה, נענעה בראשה לזה, העירה איזו מלה או הציעה איזו שאלה לשלישי, ומבלי לחכות לתשובתו, פנתה במחמאה אל הרביעי. דומה, שהיא מסוגלה לשמוע בו-בזמן שיחות שונות מצדדים שונים אבל בו-בזמן היה לכל אחד הרושם שאינה שומעת כראוי לדבריו הוא מפני שהיא שמה יותר מדי לב לדברי חברו… מרים לא יכלה לברר לעצמה מפני מה דומה כאילו הנערה הזאת היא זרה בין כולם ומשתעממת. גם כשהיו שתיהן מזדמנות ביחידות, היה לה למרים לא נעים מפאת הרושם כאילו אין לנערה שום ענין בשיחתן, והיא אך מסתירה את שעמומה או אולי גם לעגה החבוי מתחת למסוה האדיבות וסבר-הפנים-היפות…

הגב' פיין הצליפה על מרים מבט אלכסוני מהיר אבל מפלש, מאותם המבטים השכיחים אצל נשים ואצל מרגלי-חרש. במעוף-עין אחד נתפשים פרטי החיצוניות של האיש, תלבושתו, אופן ישיבתו, מבע פניו ורגע-כמימרא נוצרות סינתיזות ומוסקות מסקנות על מהותו של האיש ודרכי חייו…

– הגב' ווייס באה זה לא כבר לתל-אביב, לא כן? – שאלה רוסית במבטא פולני.

– אני שמעתי זה כבר על בואה לארץ – סיננה הגב' גולדשטיין דרך פה כמעט קפוץ, ויצקה כפית תי דרך הנקב הקטן והעגול שנשאר פתוח בין שפתיה המכווצות.

מרים משכה בכתפיה: מה חידוש בדבר אם באה איזו בחורה אל הארץ?

הגב' פיין טעמה מן המרקחת, לקקה בקצה לשונה הקטנה את שפתה העליונה ואמרה בפעם המאה את המימרא השגורה בפיה:

– כששומעים כאן גלגלי עגלה ברחוב, הכל אצים אל החלונות; ואחר כך מרבים שיחה על האיש שישב בתוכה.

והתחילה שורה של תלונות על החול, על השעמום, על יללת השועלים בלילות, על פראותם וזוהמתם של הערבים…

– אמנם – העירה מרים – תל-אביב עושה רושם של עיירת קייטנים.

– זהו האסון – קראה הגב' פיין – כל השנה אנו יושבות כאן כמו בקייטנא. אין עובדים כאן. כלום אפשר לעבוד בחום כזה?

– ה' פיין, כפי ששמעתי, עובד הרבה. הוא עסוק כאן בכמה ענינים – זרקה ראיסה מאחרי המיחם. הכל מהקבוצה הזאת נתנו בה עיניהן. לא עלתה על דעתן שראיסה הקשיבה מקצה השולחן השני לשיחתן. למרים היה דומה כאילו יש בדבריה אבק של ליגלוג.

– כן, הגברים הם תמיד עסוקים, ואנו הנשים מפהקות.

– אכן זוהי ארץ גזרה קשה מסיביריה. ר"ל בשביל הגבירות. קשה לראות בעמל אחרים ולפהק – העיר מקלר.

הערה זו כאילו באה להטעים את האירוניה הדקה שהיתה בדברי ראיסה. הדבר לא היה לה לרצון. נתנה את עיניה במקלר בתמיהה גדולה כאילו לא הרגישה בו קודם ופתאום נתגלה לה.

– אה! – קראה אל הפועלים – אתם יושבים כאן ומלעיגים על כולנו. לכו לכם אל נינא. שם יושבים אצלה גימנזיסטים.

מקלר הביט אליה בבת-צחוק נבוכה, כמי שנכשל בעבירה ועומד להקנס.

– הלא אתם משתעממים בינינו, לכו לכם אל הצעירים.

מקלר קם וכוסו בידו, אחריו קם גם שקלור ונטל את כוסו, ושניהם פרשו דומם אל חדרה של נינא.

– שלחת אותם אל ארץ גזירה? חה חה חה! – צחקה הגב' רוזין.

– הלא זהו משורר, משורר פרוליטארי מפורסם – אמרה ראיסה אל הגבירות.

– מי? – שאלה הגב' גולדשטיין מתוך סקרנות.

– האומנם? – קראה גם הגב' פיין – מי ביניהם המשורר?

ראיסה פיקפקה דקה אחת, ואחר כך אמרה:

– נַ! מובן מאליו, זה השתקן בעל העינים הבולטות. וכי אין אתן מוצאות שפניו מעניינים מאוד אף-על-פי שהם מכוערים. יש בהם משהו… משהו מעניֵין, מקורי; ביחוד מבט עיניו הוא של פייטן… ר"ל מבט עינו היחידה… מבט עמוק, לא כן?

– אמנם כן, אמנם כן… יש לו מבט מיוחד – הסכימה הגב' גולדשטיין.

– לא פיללתי כי זה הפועל… לא יכלה הגב' פיין להרגע מתמהונה.

– ומה בכך? – השיבה ראיסה – גם גורקי היה פועל. אומרים שהוא גדול מגורקי.

– מפני מה לא אמרה זאת לנו קודם, ראיסה בוריסובנה? – קבלה הגב' פיין.

– אמנם – הסכימה הגב' גולדשטיין – חבל, חבל! הייתי מיטיבה להתבונן אליו. ושני השחור, מהו? גם כן משהו מעין זה? פניו מעניינים מאוד.

– וכי אל השחור הספיקה גברתי להתבונן? לשחור זה יש טֵנור מצוין,אַ-לַא סוֹבינוֹב…¹⁷

– האומנם? אולי תזמיני אותו לשיר לנו קצת, ראיסה בוריסובנה?

ראיסה צחקה:

– אה! אין זה כל כך קל. הוא כמו כל הארטיסטים… אם אינו במצב-רוח מתאים, אפילו אלוהים לא ישפיע עליו.

מרים הקשיבה לשיחה הזו נדהמת. מפני מה משקרת הנערה הזאת? למה לה השקר הזה?

נתגלגלו הדברים על גורקי ועל הספרות הרוסית בכלל. הגב' גולדשטיין רצתה להוכיח שמשורר גדול מפושקין אין בספרות העולם. הגב' פיין הביטה אליה בבת-צחוק של רחמים. לגב' גולדשטיין קשה לשפוט נכונה מפני שהיא יודעת רק את הספרות הרוסית. תקרא-נא בתחילה את “פַּן תדיאוש” למיצקביץ, ואחר כך תשפוט. עוד כיום, בשעה שבעלה הולך לאסיפה ועוזב אותה לבדה, ובחוץ הרוח הומה והים רועש עד שנופלת עליה אימה, מוציאה היא מתוך ארונה את מיצקביץ שלה, השמור אצלה עוד משנות הגימנסיה, קוראה בו מעט, עמוד אחד או שנים, ומיד היא נזכרת בפולין, בווארשה, בהרבה דברים, ושוב אינה מרגישה במקום שהיא יושבת בו… ומה דעתו הוא, אדוני הדוקטור? – פנתה אל הד"ר בוּרג בגרמנית – וכי יש משורר גדול ממיצקביץ?

“הדוקטור הקטן” אמנם לא קרא את מיצקביץ, אבל מרצונו לשאת חן בעיני הגב' פיין הודה לה שהוא משורר גאוני; שהוא היה לפולין מה שהיה וורכליצקי לצֶ’כים.

גלי השיחה התגלגלו והגיעו עד לקצה השני של השולחן, ושם נשמעו לה הדים בצרפתית. מנהלת בית-הספר של כי"ח, הגב' כהן, נדהמה בהודע לה שיש אנשים שמעלים על דעתם להעדיף איזה משורר שהוא על ויקטור הוגו. אבל “ייבדוקיה גיראסימובנה”, למרות רגשי הידידות וההערצה שהגתה לכבוד המנהלת, לא רצתה לוָתר על קוּשבוּק ועל אנטון פאן הרומינים שלה. אה, אילו קראתם ספורי אנטון פאן מחיי האכרים, ואת הבאלאדות של קושבוק! כמה דמעות שפכה בנערותה, בהיותה עוד בגימנסיה, על הבלאדות האלה!…

– ועדיין היא זוכרת זאת? – שאל הד"ר הוֹלם כמסיח לפי תומו.

קפצה “ייבדוקיה ניראסימובנה” כנשוכת-נחש:

– כלום אני זקנה כל כך? זה לא היה כלל לפני הרבה זמן.

הכל פרצו בצחוק.

הד"ר הולם התנצל לפני המורה לנגינה ואמר שֶלשֵם הלצה הוא מוחל אפילו על כבודן של גבירות.

– לפני שנים אחדות נזדמן לי להיות זמן-מה בבוקארסט – אמרה ראיסה – הנשים הרומיניות נאות הן…

– הה, כן,כן! – מהרה המורה לנגינה להסכים.

– ואוהבות להתקשט בתכשיטי זהב.

מבלי לקבל את הרמז על חשבונה, צחקה “ייבדוקיה גיראסימובנה” ואמרה:

– גם זה נכון. על האשה הרומינית, אפילו העניה, יש תכשיטים יותר מאשר על הגב' רוזין.

על ראיסה לא היו כל טבעת וכל צמיד.

– זמן ידוע חייתי על-יד מכרות הזהב, והזהב אבד בעיני את כל חינו – אמרה ראיסה. ומבלי ששאלוה, סיפרה בפשטות כזו, כמשׂיחה לפי תומה: – היה לי ידיד אחד, בעל מכרות זהב בדרום אפריקה. נסעתי אליו; ישבתי אצלו כשנתים, מפני שקויתי שסוף-סוף נתחתן. מכיון שראיתי שאינו חושב כלל על נשואים, ארזתי את חפצי וחזרתי הביתה. מאז – גמרה בצחוק – יש לי איזו שנאה אל תכשיטי זהב…

ד

בשעה שראיסה סיפרה את הדברים האלה היה במקרה שקט מסביב לשולחן. מנהלת בית-הספר והמורה לנגינה הקשיבו בהשתוממות גדולה ובהנאה מיוחדה. הן נהנו למפרע מהרושם שתעשינה בבתי מכריהן ביפו ובירושלים, כשתספרנה את הסיפור הזה אשר סיפרה על עצמה בתו של ה' רוזין. ה' רוזין, שהיה אותה שעה עסוק במפת מסילת-הברזל הבגדדית, ובקביעת המרחקים בין המסילה ובין חיפה וכו‘, ששירטט לפני הד"ר בורג על גבה של קופסת סיגאריטות, הפסיק פתאום את עבודתו והביט אל ראיסה משתומם. הגב’ רוזין הביטה גם היא אל בתה נדהמת, לבסוף קראו שניהם:

– מה את מפטפטת, רַאיָה? למה את בודה דברי שטות כאלה?

הנערה העמידה פנים של נעלבה ואמרה במנוחה עשויה כביכול:

– סליחה! לא בדיתי אף מלה אחת! איני מבינה מה כאן להתבייש ולהכחיש, כיוון שכך היה הדבר… וביחוד במסיבת ידידים…

– אבל הלוא אף מילה אחת של אמת לא היתה בכל ההבלים שגיבבת פה לפנינו – התמרמרה האם.

ראיסה הניעה את אצבעה כלפי חטמה דרך איום כביכול ובבת-צחוק של נזיפה אמרה אל האם:

אַי, אַי, אמא! לא טוב, לא טוב… הנה כאשר סיפרת קודם כל מיני סיפורים על מוסקבה ועל חייך שם, כלום פציתי פה? כלום ניסיתי להכחיש?

האם המסכנה אדמה כולה ופירפרה מכעסה:

– ראיה! מה עולה על דעתך? מה את מרשה לעצמך?

ראיסה מהרה וחיבקה את אמה, ליטפה אותה והשתדלה להרגיעה:

– נו, טוב, טוב! הלא אך צחקתי. איך אומר הד"ר הולם? לשם הלצה אני מוחלת…. נו, טוב!… אבל התנהגי בנימוס, אמא היקרה, אל תכעיסי גם אותי… אל תנסי להכחיש, כי זה לא יועיל; אין להצפין מרצע בתוך שק. וגם אין צורך להעלים מידידים…

האם, שחלש רצונה מחמת מחלתה, נשתתקה. הא' רוזין התחיל צוחק ל“פארס” הזה ומתוך צחוק שאל:

– אימתי היית, ראיסה, באפריקה הדרומית?

וראיסה במנוחה גמורה:

–אי! חידלו לכם רבותי, מהקומדיה הזאת. דעתי היא שונה מדעתכם: מוטב שאספר בעצמי את הדברים כהוויתם, מאשר ישמעום מפי זולתי בצורה מסולפת. וכי לא כך, גבירותי?

מכל האורחים היתה מרים היחידה שלא האמינה אף לדבר אחד מכל הדברים אשר סיפרה ראיסה. היא הקשיבה לוויכוח שהתעורר בינה ובין הוריה, והבן לא הבינה למה היא שוב משקרת? כאילו במתכווין השתדלה להמציא לגבירות תל-אביב חומר לפיטפוטי הבל וללשון-הרע, שתהיינה מספרות בלחש מפה לאוזן.

מרים קמה ממקומה, נגשה אל תמונת-נוף איטלקית, שהיתה תלויה בפינת החדר והתבוננה אליה זמן-מה. ראיסה הרגיזה אותה בשקריה וביחסה אל אמה.

המצאה חן בעיני גברתי תמונה זו? – שאלה אותה ראיסה בגשתה אליה.

– כן.

– אני הייתי שם במקום ההוא. ועל-כן קניתיה לי לזכרון.

– הבאמת שם כה יפה? – שאלה מרים.

– יפה, אבל לא כמו התמונה. הצייר צייר את מצב-רוחו יותר מאשר את המציאות. הלא כך הם עושים תמיד: משקרים בודים יפה, כדי לרמות את הבריות.

מרים הסתכלה בעינים הנמריות של הנערה, שמשהו הבהיק לה מתוכן, רחוק ומאיים, העיזה ואמרה בצחוק:

– ראיסה בוריסובנה! הלוא גם היא פיטנית. למה רקמה שם על מקלר ועל שקלור דברים שבדמיון?

– הגבירות ההן משתעממות מאוד… אבל יש להן חולשה כלפי ספרות ונגינה. הלא שמעת…

רגע אחד שתקה ואחר-כך התעבה הצל בעיניה, והיא הוסיפה, מתוך עֲוִיָת-פנים בלתי מובנת למרים:

– מסכנים. לאנשים האלה לא דרוש הרבה. אך שקר קטן אחד תשליכי להם ויהיו מרוצים. הראתה גברתי איך התלהבו שם? נהח–ח… – וצחקה צחוק לא טוב.

מרים התפלאה על הבוז שלה אל האנשים היושבים מסביב לשולחנה.

– למה היא יושבת, איפוא, עמהם ערב שלם?

– ומה אעשה? לאן אלך? – השיבה ראיסה – היש מקום ששם מעניין יותר? בכל מקום אותם האנשים, אותם האנשים… כולנו כך.

– כולנו?

– כולנו, יקירתי! – ענתה בהטעמה מיוחדה ובבת-צחוק,

ונסתלקה.

מרים עמדה תוהה על הטעמה זו בדבריה ועל בת-צחוקה.

ניגשה אל החלון. בחוץ שקטה הרוח. קטיפת השמים זעה חרישית כמו מנשיבת-הרוח שנשבה מן הים. הכוכבים זרחו ברעדה. לא הרחק מביתו של רוזין השחירו על החול אוהלי בדווים. בערה שם מדורה. צללים ודמויות הסתובבו שם. ומאחריה, בחדר הזה, – שיחות ברוסית, גרמנית, צרפתית… מה מוזר כל זה! מה מוזר!..

אותה החרדה שלא הרפתה ממנה כל היום, בעמדה בשעת הסופה על הגזוזטרה שלה, דפקה שוב על פתחי לבה. מי הביא את הגבירות הללו אל הארץ הזאת? שגעון גורלנו! אמנם היא זוכרת כי גם בשבתה בקלוב הפועלים שאלה שאלה זו. הרוח נושאת לפעמים בכנפיה זרע אל מעבר לימים וארצות, והזרע במקום שיפול, שם הוא מצמיח צמח. סופת חיינו עקרה אנשים מארצות שונות וטילטלה אותם הֵנה. היַכו כאן שרשים? היכן הם השרשים?… אוהלי הבדויים משחירים לפניה באופל הלילה והם תקועים במנוחה כזו, בבטחון כזה; אינם יודעים כל פחד ליום מחר. הלא סוף-סוף יתנגשו הצמחים החדשים בפטריות הללו. מי ידָּחה מפני מי?

פתאום שמעה מאחריה דברי ראיסה, שנאמרו אל מישהו בגרמנית ובלחש:

– בכיתי אז, מפני שצר היה לי. ואמנם כן, היכן מולדתי? היכן המולדת שלי?

מרים החזירה חיש את ראשה; ראיסה הרגישה בתנועה זו והזדרזה להסב את השיחה עם הד“ר הולם לענין אחר. פנתה אל מרים ושאלה אותה אם נינא מתקדמת בלימודיה. ומבלי לחכות לתשובה, פנתה מיד אל הד”ר הולם:

– נינא תהיה כבר אחרת. לא כמוני – ולא פרשה. ד"ר הולם לא גרע ממנה את עיניו הצמאות והקשיב לדבריה מתוך השתתפות.

– העלמה רוזין! – אמר לה – אין אני מסכים עם העיקר, עם המסקנות שהיא רוצה להסיק מכל זה. אבל הסיפור שלה היה כה יפה, כה נוגע עד הלב, עד שאיני רוצה לקלקלו על ידי וויכוח. אילו הייתי משורר…

ראיסה שהרגישה במבטיו הלוהטים, הפסיקה אותו בצחוק:

– חבל, חבל שאינו משורר!

ואחרי רגעים אחדים פנתה אל מרים ואמרה לה בחבקה את מתניה:

– נסורה נא אל נינא ונראה מה עושים שם הילדים.

ושתיהן השתמטו חרישית מן החדר.

נינא היתה נערה כבת שש עשרה, מפותחה גם היא, כמו אחותה, בגופה ובקומתה, אבל בלתי דומה אליה. היא היתה שחורת-שערות, לבנת-פנים עם ברק בלתי-טבעי, חולני כמעט, בעינים. מלבד שני הפועלים, היו בחדרה חבריה מתלמידי הגימנסיה. הם היו עסוקים באיזה משחק. שקלור עמד באמצע החדר ולעיניו קשורה מטפחת; השאר כירכרו מסביבו. ידיו הפשוטות לפניו ביקשו לתפוש את מישהו מהם, אבל כל אחד היה משתמט בזריזות. ראיסה עברה על פניו לתומה והוא תפש את זרועה בשתי ידיו. אך ראיסה דחפה אותו: “נא-נא-נא! יוֹני! לא במקום הראוי לך….”, ומהרה להתנפל לתוך כורסת-נדנדה. מעיני מרים לא נעלמה הזדעזעותה של ראיסה מחמת הזדהמות בגעת בה ידי שקלור.

הצעירים היו מפעם לפעם מושכים את שקלור בכנף בגדו או בשרוולו, דוחפים אותו, והוא היה מזדרז בתנועות בלתי-שגורות לתפוס את מישהו, אך תחת זאת היה חוטף כסא או כובע, שהיו מזמנים לידיו. נינא מתגלגלת בצחוק ילדותי, בהיר ומצלצל, כשהיא מפשילה את ראשה, כמו אחותה, ומחפה בשתי ידיה את פניה. "אח, מאמוטשקה! מואמוטשקה! ¹⁸ – נאנחה היא מפעם לפעם עייפה מצחוק. וגימנזיסט אחד אפילו אחז בבטנו בשתי ידיו, נפל על הדרגש ויבב בצחוקו: “אוי-אוי-אוי!…”

ראיסה הציתה סיגאריטה, הביטה אל החברה בפנים צוחקות, ומתוך נידנוד קל בכורסה, אמרה:

– כמה אתם טיפשים, ילדי!

ולאחר שנשתתקו ונרגעו במקצת, שמה לב אל אחד הגימנזיסטים שהשתתף במשחק בלי התלהבות יתרה, קראה אותו אליה ואמרה לו:

– שמע, בחור, יש לך כאב-ראש. לא כן?

– כן, קצת.

ביקשה להקריב אליה את מצחו, מששה אותו, ואחר דחפתו ממנה בתנועה קלה, כמו ברוגז:

– שוב קודח… נינא! גרגיר כינין!

שמע הגימנזיסט מה שנגזר עליו, והעווה את פניו במרירות.

– בלי העוויות, בבקשה! אתה די יפה גם בלעדי זה…– והכריחה אותו לבלוע את הגרגר, לקול צחוקם ומחיאת כפיהם של הצעירים, שעמדו מסביבו וקראו לו: "אסותא! אסותא!

ראתה ראיסה את פניו החמוצים-מגוחכים של קרבנה, חייכה משהו והעמידה פנים של רוגז:

– שמע נא, ידידי! אם לא תבטיח לי לקבל בכל יום גרגר אחד, אל תעיז לדרוך על סף הבית הזה! ההבנת? – ובפנותה אל מרים: – אין מי שישגיח עליו, הוריו אינם כאן, והוא מתנהג כשוטה…

והגימנזיסט, בתשובה לדבריה, התמתח בכל גופו כמיתר, הגיש את ארבע אצבעותיו אל רקתו, כדרך החיילים, ובסגנון החייל הרוסי הצייתן, ענה:

– טק טוֹטשנוֹ¹⁹, הוד מעלתה!

ראיסה מכיוון שבאה אל חברת הילדים, כאילו חל בה איזה שינוי; היא נעשתה יותר פשוטה וטבעית. על פי הצעתה, החליטו לעבור בפסיעות חשאיות דרך המרפסת אל הטרקלין למען לא ירגישו בזה המסובין בחדר האוכל. הכל מצאו ענין בהליכה חשאית זו, אחד אחד בשורה עם ראיסה בראש. עברו את המרפסת המתמתחת לאורך שורת החלונות של חדר האוכל, מן המרפסת עברו דרך חדר ראיסה וחדר-העבודה של ה' רוזין, עד שנכנסו אל הטרקלין. מי ישב על דרגש ומי צנח על השטיח הרך. ביקשו מאת ראיסה שתשיר, והיא לא סרבה. התחילה לשיר במיצו-סופראנו נעים ורווי-רגש איזה שיר רוסי סנטימנטאלי. הסופראנו הרוטט והלבבי שאל את הלילה הבהיר, מדוע הוא אוהב אותו ככה? מדוע הוא אוהב אותו עד לידי מכאוב? הוא שואל ומשיב: אולי גורם לו הלילה ביפיו צער לא ברור מפני שמנוחת נפשו נדדה ממנו…

הכל ישבו זמן-מה דוממים גם לאחר שפסקה השירה ואיש לא השגיח בשקלור שהיה חיוור כמו מת. הוא ישב לבדו מרוחק בפינת החדר לפני שולחן קטן מצופה במפת-פלוסין עם פיפים רבים וצפופים. בשעה שראיסה שרה, לא חדל למולל ולמרוט בשתי ידיו את הפיפים עד שלרגליו התגוללו על השטיח חוטים וציציות מדולדלות. וכשגמרה ראיסה את שירתה, חדל כבר מפיפי המפה כי אם החזיק בין שיניו הגדולות את קצה ממחטתו וברצח של בע"ח טורף משך אותה בכוח כאילו התכווין לקרוע את המטפחת הזהומה הזו או להוציא על-ידי כך איזו שן כואבת…

ראיסה העבירה, מתוך פזור-רוח, פעמים אחדות את אצבעותיה על המנענעים הלוך ושוב, אחר כך הסתובבה על שרפרפה והתבוננה אל הצעירים, ועל פניה חלף משום-מה רגע אחד חיוך של ליגלוג.

– הֵי ה' שקלור! – קראה פתאום – אל נא תביט אלי כמו גזלן בעינ… ב… והוציאה נא את ממחטתך מפיך, בבקשה! כשאתה לועס אותה ככה אין זה מעורר תיאבון ביותר.

על פני כולם עברה בת-צחוק מאונס. נפש מרים סלדה מאופן-הדיבור של ראיסה הקשה והעולב שמגיע לפעמים לידי גסות. למה היא נוקטת טון כזה, כאילו במתכווין להתעלל? אמנם מרים היתה בטוחה ששקלור לא יעלב (הוא בכלל אינו נעלב, כמדומה) ולא ינטור לה טינה, מפני שאין כמו ראיס היודע לפייס את “קרבנותיה” ולקשרם אליה…

ראיסה ניגשה אל החלון הפתוח, הוציאה את ראשה החוצה ואמרה:

– בחוץ שקט, טוב.

ולמרים היה הרושם שהנערה הזאת מתחילה משתעממת גם פה. שגם פה אינה מוצאה לה מקום…

– לטייל! לטייל! – קראו הצעירים וקפצו ממקומותיהם.

היה אחד מלילות ארץ-ישראל השחורים כפיח. את חשכתו אתה חש על לחייך כגוש רך, צנון ונמוג. אי-שם במרום, באפסי-האפלה תלויים כנקודות כסף כוכבים זעירים שאינם קורצים; חרמש מונח בשפולי האופק, בלי נוגה, כשקוע במוך שחור… אורחת עננים תְפוחים הרת מזימות-תעלומה, זוחלת לאיטה, וכל-כך נמוכים העננים עד ששוליהם, כמדומה, נסרחים על פני הגגות. כנף ענן עוברת על פני הירח ומפחמתו לרגע כמו בעשן, ורגע משנהו שוב הוא מבהיק בלי נוגה כלהב סכין מלוטש שנשפו עליו בהבל פה… כובד של מסתורין ותעלומה מעיק על הלב בלילות ארץ-ישראל השחורים. הכול עמום, שכוך, צנוף בתוכו. עמומה נשימתו הכבדה והנוראה של הים, אחרי עבודת יום מלחמתו הקשה, ואי אתה יודע אם הוא מתנמנם קרוב-קרוב אליך, או הרחק-הרחק ממך… גם את קולך היוצא מפיך אין אתה מכירו כאילו התעטף בשחור-הלילה. סמוך אצלך, מסביבך, שקט רזיי, ואין אתה רואה ואין אתה שומע דבר. רק את הלמות לבך אתה שומע.

דומם פסעו זוגות זוגות על פני החול. מרים הלכה לאחרונה על יד צעיר אחד שלא ראתה את פניו, ולא ידעה מי הוא. הרחק קצת מלפניה שמעה את קולה של ראיסה, שהיה גם הוא כעטוף; הרחיבה את צעדיה, ניגשה אליה ונגעה נגיעה כלשהי במרפקה.

– מי כאן? – שאלה ראיסה נבהלה.

– אני… ווייס.

שתיהן פסעו לאט-לאט, עד שכל החברה עברה על פניהן.

– ראיסה בוֹריסוֹבנה! – אמרה מרים כמעט בלחש.

– מה יש? – שאלה אף היא משום-מה בקול נמוך.

– קודם דיברה שם בחדר-האוכל עם הד"ר הולם…

– עם הד"ר הולם? אה! כן, הוא בילבל לי את המוח.

– דיברה שם על מולדתה…

– אבל איני זוכרת כלום, הגברת ווייס!

– תסלח לי, גברתי! את שיחתכם לא שמעתי. אלי הגיעה המילה “מולדת”… היא אמרה זאת בקול כזה… אולי אך נדמה לי ככה… אבל המילה הזאת משכה משום-מה את לבי.

– אה, שטויות! אין זה מעניין כלל וכלל… בילבלתי לו שם את המוח… הגרמני הלז רצה להוכיח לי שבשביל כל יהודי צריכה ארץ-ישראל להיות כמו מולדת ממש… ארץ-ישראל שלכם… ה“ריזוֹניוֹרים” הללו שמחים תמיד ברעיון הקטן שלהם, כמו בחפץ משומש שקנו בזיל-הזול… לפעמים הם מכעיסים. ישמחו להם ב“מציאה” הזאת כאוות-נפשם, בבקשה! אבל הם רוצים דוקא שגם אנחנו נשמח עליה כמותם…כדי להרגיזו, הוכחתי לו שאנו מטבענו עם בלי מולדת, אך כדי להרגיזו בלבד! סיפרתי לו איזו בדותא, מחיי. אחר כך נצטערתי, כשראיתי את פניו המסוכפים…

– ומה סיפרה לו?

– שטויות! חיברתי איזה רומאן. בעצמי השתוממתי לכוח דמיוני. סיפרתי לו שנולדתי באחת מערי רוסיה הגדולות, על חוף הוולגה. שם נולדתי ושם למדתי בגימנסיה… אגב, זאת היתה האמת היחידה שבסיפורי. הגם גברתי רוצה לשמוע את ה“רומַן” הזה? גם היא מאותו הסוג של הד“ר הולם, ציונים… אם כן, איפוא, שמעי! אהבתי את סאמארה שלי, את הוולגה, שסיירתי אותה באנית-קיטור לארכה ולרחבה, ובחורף אהבתי להחליק על קרחה. פתאום בבוקר לא-עבות או עבות אחד קמנו, עזבנו את הכול ועברנו לאנגליה, ומשם לארץ-ישראל. לא באנגליה ולא כאן יכולתי להסתגל אל החיים. כאן עוד פחות מאשר שם, באנגליה. הכל כאן חדש, זר ומופלא. והשפה… איזו שפה היא העברית שלכם! קשה היה לי להתקשר גם אל החולות האלה, אל השממון הזה, אל הימים הלבנים והמלוהטים באש ואל הלילות האפלים והקרים. התגעגעתי אל הוולגה, אל סאמארה שלנו. כלתה נפשי אל החורף הרוסי, אל השלג, אל קרח היאור ואל התנור החם בחדרים. מה לעשות, הלא סוף-סוף בת הצפון הנני. והנה לפני שנה הייתי שם עם אבא. ומה גברתי סבורה? מה מצאתי שם? לא כלום! להד”ם! כאילו מישהו החליף לי את הכול, במשך הימים שלא הייתי שם. את הכול! לא זו הוולגה, לא זה הבּוּלוואר, שכל-כך אהבתי לטייל בו, לא אלה החיים והאנשים. מישהו נטל מהם את כל חינם, הכל נעשה כה רחוק וזר… כבר לא מצאתי שם את עצמי כמו במולדת. אם כן היכן היא מולדתי?

היא דיברה יפה. בדבריה צללו נעימות נפשיות, ומרים הקשיבה בהתעניינות רבה. דמה עליה שראיסה גילתה לפניה רגע אחד קרן-זוית קטנה מנפשה. בחשכת הלילה היה הצל העוטה את עיניה אפל ובלתי חָדיר.

שתיהן הלכו דקות אחדות דוממות. פתאום כאילו נזכרה ראיסה ואמרה:

– מובן שסיפרתי כל זה לד“ר הולם אך למען הכעיסו. אף מילה אחת אמת אין בכל הסיפור הזה… אחר כך, חה-חה… הצטערתי מאוד בראותי את פניו החמוצים. אולי נוכח מדברי שה”מציאה" שקנה בשוק, אינה “מציאה” כלל…

מרים שוב לא ידעה אם להאמין לה או לא; היכן האמת והיכן השקר בדבריה? ברור שלאחד מהם היא שיקרה, אבל למי? לד"ר הולם או לה?… אולם יחד עם זאת, הרגש הרגישה מרים שאיזו אמת גדולה צפונה בסיפורה, אפילו אם בדתה אותו מלבה, אמת שלא-מדעת.

מרים שבה לבדה הביתה דרך גבעות החול, הלכה לאיטה טרודת מחשבות. הלילה היה מלא נשימתו הרחבה והריתמית של הים. נשימתה זו המתה בין הגפנים הרוחשים חרש לרגליה על החול, נשמה בין העננים הנמוכים. ערירות נוראה באין-הסוף האפל. ערירים ומיותמים הם גוי ואדם על פני ארץ רבה, בלא אם ואם, בלא פודה ומציל, עזובים ונטושים לכוחותיהם הדלים. ויותר מכולם טעונה רחמים, כמדומה לה, אותה בחורה גאה ונפתלה, שקול דבריה עוד צולל באזניה…

אולי צדקה – חשבה מרים – אולי השקר, הדמיון והונאת-עצמנו נחוצים לכולנו, כי הם חיינו ואור ימינו…

פתאום עמדה מלכת:

האם אין זה חלום, הלילה הזה, רעש הים מרחוק, האנשים שישבו בבית ההוא? חלום בתוך חלום; המציאות היא אי-שם הרחק, מעבר לגבולות קיומנו. ובקיומנו, בתוך חלום חיינו, – האהבה, הצער, האושר, השאיפות, המלחמות, המולדת: כל אלה גם הם אינם אלא חלומות, חלומות שאנו יוצרים לעצמנו. שולי צעיף המלכה, הרזית, החמודה, שאליה כמהה נפש כל אדם, שאחריה אנו רודפים כל ימינו…

מעבר לגבעות החול, בדרך הגדולה, עברה אורחת גמלים וקשקוש זוג חרישי נשמע בדמי הליל. מרים הקשיבה, עד שנתרחק הזוג ונשתתק. פתאום, בקשר-מחשבות לא ברור לעצמה, עלה ממעמקיה כמו מתוך באר אפלה, זֵכר רחוק מאוד. ערב בשלהי הקיץ. היא חוזרת אל העיר מטיול דרך שדה חרוש. ריח האדמה הטחובה ותפוחי-האדמה מגרה את הנחירים. עגלות עמוסות שקים בתפוחי-אדמה עוברות בדרך וחורקות. אילך ואילך בוערות מדורות עזובות ועשן משתרבב על פני האדמה בעצלתיים… עטופה כולה בסודר-הצמר של אמה, הולכת היא במסילה הצרה, וסמוך-לחוץ אצלה הולך עוד מישהו חביב. אינה זוכרת עוד מי היה הלז ועל מה דיברו. אבל בלבה היה רנן ופניה להבים… א! אותו סודר-הצמר של אמא ואותו הרנן בלב, – כמה הם רחוקים, אֵל!

כשנתקרבה אל ביתה, ראתה אור בוקע מחלון חדרו של ציפרין. עמדה רגע מרחוק לפני החלון הפתוח והתבוננה. ציפרין ישב לפני גל של מחברות תלמידים ותיקן את חבוריהם. המנורה האירה את פניו החיוורים והמרוכזים. אף הוא גלמוד, חשבה מרים, חיי המשפחה שלו נתקלקלו בזמן האחרון לגמרי. היחסים בינו ובין אשתו אינם טובים, וכנראה שלשתם סובלים, גם האב והאם וגם הילד. אבל לציפרין יש לפחות האהבה אל עבודתו, האמונה באידיאל הציוני. כל חבור מוצלח, כל משפט טוב, שהוא מוצא אצל תלמידיו, נותן שמחה בלבו ומביאו לידי התפעלות. אולם מי יודע, אולי אין התלהבותו זו בעבודתו אלא אמצעי לגרש את הרהוריו השחורים (ה! גם לציפרין יש בוודאי הרהורים שחורים, גם לו…); אולי גם הוא הנהו כאותם הפייטנים, שעליהם דיברה ראיסה, שבודים יפה כדי לרמות את עצמם… גם הוא רודף כל ימיו אחרי שולי צעיפה של מַלכָּתו הקורצת לו מתוך מרחקי ערפל…

היתה שעה מאוחרת. תל-אביב ישנה. ישנו גם בביתו של ה' רוזין. זולת ראיסה. זמן רב התהפכה מצד אל צד ולהרדם לא יכלה. לבסוף נמאסה לה המיטה, קפצה מעליה ועם נר בידה עברה אל הטרקלין, וישבה אל הפסנתר. בדומית הלילה, כשמחוג-ראייתה נעלמו פרצופי בני-אדם ונדמו קולותיהם, כאילו נפתח לפניה באווירו של עולם לב גדול וטמיר, נפתחו לה אזנים קשובות, והיא שלחה אליהם אקורדים בודדים, ארעיים, שרעשו כמו קריאות זעם, שצללו נכאים כדמעות מטפטפות היא קָבלה על ישימון-עולמה ועל תוהו-החיים…

לבסוף התחילו האקורדים נפגשים, מצטרפים ומתמזגים להרמוניה טראגית אחת, ל“סונאטה הפאתיטית” של בטהובן.

היה בשעה זו לב אחד, אשר קלט בצמאון ובכאב את הצלילים האלה. בחוץ מתחת לחלונה עמד שקלור; הוא נשך את ממחטתו בשניו כבע"ח טורף, ומעינו היחידה נזלה דמעה…

 

פרק רביעי בְּאֵין אֱלֹהִיּם    🔗

א

למרים ווייס היה לפעמים נעים לבלות שעה קלה בבית ה' רוזין. אהבה לשוחח שם על סיפור חדש של גורקי, לשמוע את ה' רוזין מקריא מתוך עיתון רוסי על ישיבה סוערת ב“דוּמה” הרוסית²⁰ או להקשיב אל נגינתה וזימרתה של ראיסה; אהבה להתייחד שם בפינה עם נינה בשעה שהחדר המה מאורחים ולפטפט עמה חרישית ולבבית. הנערה הזאת עשתה עליה רושם כאילו גדלה כל ימיה בחדר אטום ללא-שמש וללא-אויר. פניה העגולים והשמנים קצת היו תמיד חיוורים מאוד, ועליהם בער זוג עינים גדולות, שחורות ונוצצות בברק רטוב, חולני והוזה נוגות. תמיד היתה חובקת זרועותיה על חזה, כאילו קר לה, בשעה שהיו חבריה, תלמידי הגימנסיה, מתכנסים בחדרה ומשתובבים ומתלוצצים בחדוה, יש שהפשילה את ראשה לאחריה ומגלגלת כלפי התקרה את צחוקה הטהור והילדותי, אבל לה גופה לא היה כל רצון להשתובב עמהם. בשעה שמסביב למיחם ישבו אורחים ושוחחו והתווכחו וצחקו, איש לא שם לב ולא הביט אל הנערה המתנדנדת דומם בכורסת-הנדנדה, כשידיה שלובות על חזה ועיניה צמודות אל פינכת-הנחושת התלויה הפוכה מעל לזכוכית הנברשת הבוערת; או בלילות החמים כשבני הבית היו שותים עם האורחים תה על המרפסת, יש שנינה היתה בוחרת לה מקום לשבתה על אחת המדרגות הנמוכות ומביטה אל השמים. מרים לא פעם שאלה את עצמה: על מה מהרהרת נערה חיוורת ועצובה זו?

פעם, עזבה מרים את מקומה בין האורחים, ניגשה אל נינה וצנחה על המדרגה, סמוך אצלה:

– מה את רואה שם, נינוטשקה?

– אני מונה את הכוכבים הנופלים. הנה! תבט נא, עוד אחד נפל… כבר ארבעה…

פתאום הפנתה אליה הנערה את פניה:

– מדוע לא היתה הגברת לפועלת כמו כל חבריה?

– ניסיתי ולא הצלחתי. אולי איני מסוגלה…

– זהו! זהו הדבר! – קראה נינה – אף אני סבורה כך. יש שנערות כמוני, כמו גברתי, נעשות פתאום פועלות. אני לא הייתי יכולה… איני מסוגלה… כל אחד נולד להיות… נולד להיות מה שהנהו… כמו שהנהו… אני, למשל… אולם – הפסיקה את משפטה וגמרה בצחוק קל – אני איני יודעת לְמה אני מסוגלת.

מרים אמרה:

– יש שבני-אדם בוחרים להם דרך חדשה, מתגברים על המכשולים ומסתגלים.

– אני, כמדומני, לא נולדתי בשביל שום דבר – חזרה על שלה.

– הכול תלוי ברצון.

– אוה! אני רוצה הרבה דברים.

ואחר כך הוסיפה במנוחת-הזיה:

– אני יודעת, שאהיה אומללה.

“אח! על מה את מהרהרת, ילדתי?”, חשבה מרים.

שרטוטי פרצופה הנפשי של נינה היו מעורפלים, בלתי-ברורים. פרצופה זה היה כערב-קיץ בראשית המולד. וגם נוּגֶה כמוהו.

לעומת זאת, עשתה ראיסה אחותה רושם כאידוַת-הים בשעת גַלינָה. אשר אין לבטוח בה. פרצוף נפשה נראה למרים כמצויר בקוים נפתלים. בשעה שראיסה דיברה, לכאורה, בהתגלות לב ובהתרגשות, היתה מרים חוששת שמא היא משַטה בה, כמו שבשעה שהשקר היה בולט מתוך דבריה, היה למרים הרושם שאך במתכווין נקטה סגנון כזה למען כחש את צפוני-הגיגה. פעמים חשבה מרים שהנערה הזאת שקועה בגאוותה ובאגואיזם שלה, ולזולתה אין לה כל יחס, שהיא מלגלגת על כל הבריות מרוב שעמום, בטלה ופינוק; פעמים, להיפך, היה ברור לה שאיזה סבל טמיר קוסס את לבה, והריהי משתדלת לכסותו מעיני זולתה ומעיני עצמה. עתים היתה מעניינת אותה ועתים דוחה ומרגיזה.

לעתים קרובות מאוד, היתה מרים באה אל אפרתי, לשבת עמו בשעות הערב הפנויות.

לאפרתי היתה ההרגשה, בפגישתו עם מרים אחרי שובה מרחובות, כאילו נשפך עליו קיתון של צוננים. מרוב געגועים אליה בזמן העדרה, מרוב הרהורים בלתי-פוסקים על אודותיה, התערה בו שלא-מדעת הבטחון שהיא אוהבת אותו. אולם אחרי הפגישה הזו הבין את טעותו והתבייש. התבייש בחרדת נפשו כל הימים, בנדודי-לילותיו. בטעותו זו היה אפילו משהו מעליב, כאילו התעללו בו. והוא לא ידע מי התעלל? מרים? הגורל? הוא גופו באולתו? על מי יתרעם? ואיך יוכל לתקן את הטעות ומרים התחילה שוב מבקרת אותו, ושוב התחיל צולל בחדרו, בערבים, קולה החביב והמתוק, הקולח מתוך הנפש במנוחת הזיה, ושוב מבליחים לאור מנורתו פניה העצובים-הוזים? רצה להלחם בעצמו, להשמר על נפשו מכל מדחה חדש. וכמו כל אדם בודד ובלתי מעורב עם הבריות, היה מבע פניו נעשה במקרים כאלה זעום וקודר מתוך רצונו בלבד לכבוש את עצמו, להגיף מפניה את תריסי נשמתו… יש שהעלבון הכבוש והחבוי היה מגרה אותו לסנוט בה כלשהו אגב ליגלוג. וביחוד לא היה יכול להתאפק מזרוק בה מרה קלה, דרך אגב, על “חולשתה” כלפי “החלונות הגבוהים” – רמז לביקוריה בבית רוזין… אולם אחר כך היה מגנה את עצמו שציער את הנערה על לא דבר, והתבייש, כאילו נכשל במעשה בלתי מהוגן; מתוך כך היה מצטמצם ומתכוויץ עוד יותר לתוך עצמו.

מרים לא הבינה את היחס הזה של אפרתי אליה. תמיד היתה הולכת אליו בשמחת נפש שלמה. עוד מימי פתח-תקוה, היתה חברתו משרה עליה איזו מנוחת-נפש, איזה בטחון, וכאילו מרוממת ומטהרת אותה. בשבתה לבדה יש שעובר פתאום זכרו במוחה כלטיפה על פני נשמתה, ובשבתה בחברת אנשים משוחחים ומתווכחים, יש שהיא שואלת את עצמה: " מה היה אומר אפרתי בנידון זה?". השינוי שחל בו ביחס אליה היה לה לחידה. כאילו איזה צל חוצץ ביניהם. לא היתה עוד אותה אינטימיות של חברים, לא אותה בת-צחוק שבסבר-הפנים. דברי ליגלוגו ועקיצותיו הקלים היו מצערים אותה מאד. שמעה מתוכם מעין ביטול, מעין תרעומת בלתי-רגילים ובלתי-מובנים לה. דומה עליה שקודם היה מאמין בה ומחשיב אותה, ועתה נמצאה בלתי ראויה לכך… והדבר הזה הכאיבה עד למאוד.

פעם אחת באה אליו עייפה ונרגזת, כל אותו היום המתה הרוח ולא חדל הגשם, לפנות ערב שבה הביתה כולה רטובה; הקור חדר אל עצמותיה. תחת לעלות אל חדרה, נכנסה אל ה' ציפרין להתחמם. הגברת לא היתה בבית. המנורות לא הודלקו. ה' ציפרין ישב לפני תנור-נפט, עטוף בסודר והתחמם. דממת עצבות היתה תלויה באויר הבית. הרוח הרעידה שימשה אחת שלא חדלה מקשקש. הגשם טפח על החלונות. ציפרין הדליק מנורה ושיפשף את כפות ידיו: “איזה קור!… ומה נשמע אצלה?”. מרים התחילה משום-מה מתאוננת על השממון הגדול בחיי הארץ, שמדלדל את האדם וממעט דמות עולמו; האנשים בהכרח, נעשים כאן פעוטים מפני מיעוט הענינים החשובים, מפני שאין מרחב לפעולות גדולות. היא הלוא באה לארץ לא לשם פרנסה. לא זאת היתה מטרתה. באה לכאן מפני שחלמה על עבודה שיש בה מן הבנין, מבנינה של ארץ-ישראל. ומה היא עושה? מבזבזת ימיה וכוחותיה על דברים של מה-בכך, על שיעורים… ה' ציפרין, שגם הוא היה אותה שעה במצב-רוח נדכא התחיל משום-מה פתאום מתרגז ושלא כדרכו ענה לה קשות כנעלב. הדברים הגדולים מתגלים אך לבסוף, בחינת סכום של עבודות פעוטות, שעושים האנונימים הרבים הלהוטים למטרה אחת משותפת, המביטים איש מפינתו הקטנה אל נקודה אחת משותפת. הוא התלהב, אגב דיבור, יותר ויותר, התחיל משתעל, ובהרות אדומות עלו בלחייו. כל מלאכה – קרא – שהיהודי לא עסק בה בגולה ושהפועל העברי עושה אותה כאן, הרי זה כיבוש!… כל שיעור טוב שאת נותנת לילד זה, האזרח הארצישראלי בעתיד, הרי זה כיבוש!… ראתה מרים את התרגשותו הגדולה, כאילו נגעה בבבת-עינו, ולא ענתה לו דבר. ישבה רגעים אחדים שותקת ונרגזת. אחר כך קמה והלכה אל אפרתי.

מצאה אותו יושב כפוף על ספר. היה קר בחדר, ובכל זאת נעים. הכתלים הלבנים הביטו כאן במנוחת ידידות כמזמינים אל חסותם. עם כניסתה, הרים אפרתי לאט את ראשו והביט אליה בעינים עייפות והוזות, כאילו חיכה לה ולא התפלא כלל על שבאה אליו ברוח וגשם, אולם גם שמחה יתרה לא הראה. במוחו רחשו עדיין הדברים שקרא בספר. במנוחה עזר לה לפשוט את מעילה הרטוב והצטדק על שאין לו תנור להתחמם בו, אך הבטיח לה כי עוד מעט²¹ ירתח התי ותתחמם. אחר כך עמדה לפניו וחיממה את ידיה הקרות באבאז’ור המנורה ושתקה. נשמעו רק זימזום הקומקום וטיקטוק השעון-המעורר, שעמד אי-שם נעלם.

פתאום אמרה אל חלל החדר:

– אני רוצה לנסות לשוב אל העבודה…

– אל איזו עבודה?

– אל החקלאות. המכיר אתה את גליק? היא אמרה לי פעם שיש בדעתה ללכת הגלילה לחפש עבודה באיזו חווה. החלטתי להלוות אליה.

פתאום הרים אליה את פניו, וזמן-מה הביט אליה כאילו לא הבין את דבריה.

– את רוצה להיות פועלת חקלאית? – לאט לאט הביע כל מלה.

– כן, אנסה עוד פעם. אז כשבאתי הנה, לארץ, לא עלה הדבר בידי. עבודות שנינו דומות במובן ידוע: אתה בונה כאן בתים לחנוונים ולאינטליגנטים, ואני מלמדת את בניהם עברית. אולי זה טוב ונחוץ, אבל לבי אינו הולך אחרי זה. בשבתי ברחובות היתה לי ההרגשה שבעבודת-האדמה הייתי יכולה להיות מאושרה יותר, וגם… – חייכה – וגם טובה יותר.

בפני אפרתי זע רגע²² אחד איזה עורק ורָגע מיד. ובמנוחה, במנוחה יתרה, אמר:

– מסתדרת קבוצה שתתישב על קרקע הקרן-הקימת. לקחנו גם דברים עם הנוגעים בדבר.

לפניו הבליח מחדש חלום-אור אחד שחלם פעם ונמוג. הוא מרגיש מתוך דבריה כי נפשה עגומה מאד. גם היא מבקשת לה חיים אחרים. האושר רחוק משניהם. אח! אילו שמע זאת ממנה קודם, אז…

פתאום, בלי כוונה מיוחדה:

– איך באת לידי כך… לידי החלטה זו?

לא ענתה לו מיד. כאילו חיפשה את המענה הנכון, או אולי היססה לגלות לו את אשר עם לבה. ואחר כך, שלא מענין השאלה, התחילה מתאוננת, כהמשך לשיחתה הקודמת עם ה' ציפרין, על הפועלים היוצאים אחד אחד את הארץ, על רפיון הידים שתקף רבים מהם, על הריקנות והמרירות בלבבות, על הריקנות והשעמום של הפועלים. אצל כולם מורגש שחסר להם דבר-מה, כאילו היה להם דבר יקר והלך מהם… דיברה, כדרכה, במנוחה, כמעט בלחש, בלבביות שעצבות חשאית פעפעה מתוכה. יש שאדם מתאונן על ענינים שונים, על דברים צדדיים, שאינם נוגעים אליו באופן ישר, מפני שבקרבו פנימה מבוכה גדולה ומפח-נפש שאינו יכול לספרם.

אפרתי, שישב לפניה דומם בראש מורד, הרים פתאום את מצחו המעונן ואמר:

– חסר להם שם איזה דבר. צדקת, דבר יקר שהלך מהם…

– חוסר-עבודה, יחס האכרים אל העבודה העברית… כל זה ידוע. אבל לכתחילה מה היו סבורים? דודי סיפר לי שכשבא הוא אל הארץ…

אפרתי הפסיקה בחיוך:

– לא לזאת התכוונתי, מרים! לא עבודה, כי אם דבר אחר… אין אלוהים, אין להם אלוהים, מרים!

– א-לו-הים?

אפרתי נענע חיובית בראשו.

מרים הסתכלה בו בתמיהה.

למרות רצונו והשתדלותו, לא יכול אפרתי לשמור על מנוחתו. המלים הראשונות אשר זרקה לו מרים עם כניסתה, כאילו חילחלו כל הזמן בנפשו בחשאי ומימסו את קרח המנוחה הזאת. התחיל פתאום מתרגש יותר ויותר. ואת התרגשותו הביע בדברו על ענין אחר, על השאלה שמרים נגעה בה אגב אורחא. הוא תפש את מבט-התמיהה של מרים, ואמר:

– אבותינו האמינו כי בעוונותינו הרבים גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. וזה היה טוב… טובה היתה לנו אמונה זו. אלוהים מתאנף, אלוהים מעניש, מגרש… אין זו מלתא זוטרתא! תחשבי נא, מרים, רגע: יחסים וחשבונות עם אלוהים! הרי זה מרומם, הרי זה נותן חשיבות, בטחון. ומה עשינו אנחנו עתה? סלקנו את רצון אלוהים מעל דרכנו ועשינו את עצמנו חלשים ואומללים. לא טוב, מרים, בלי אלוהים.

לו נדמה שדיבר הרבה הרבה, והצטער על שלא מצא עוד ועוד מילים, ובלבד לדבר. דומה שעצם הרעיון על אלוהים, שמצא אותו כה נכון, כה קולע אל המציאות, לא חשב עליו קודם לכן ואך זה עתה ניצנץ במוחו, מתוך צורך לדבר ולכסות על התרגשותו שהתעוררה בו פתאום.

מרים השתוממה. הלא אותו הרעיון ממש עלה פעם גם על לבה ביום-סערה אחד.

– וכי סבור אתה שנוכל בימינו להתחיל להאמין באלוהים? הנוכל?… מיהו אלוהים זה? איהו? – שאלה.

– בשמים או בשאול, בלבנו או באדמתנו, אבל ישנו! הוא מחויב להיות, הכרחי הוא…

פתאום שאלה אותו…

– ואיך באת אתה אל הרעיון לעזוב את העבודה בעיר?

הוא לא ענה לה, כמו שהיא לא ענתה לו על אותה השאלה. הוא גם לא שמע אותה. בלבו קססה מחשבה אחת כל הזמן:

«אילו אמרה לי זאת קודם, אז?…»

שלח את ידיו אל המנורה לחממן בשלהבתה מתחת לאבאז’ור, בשעה שהיא לטפה בשתי ידיה את האבאז’ור מלמעלה. החדר נתמלא צל. מתוך הצל שמעה פתאום את שאלתו:

– מה נשמע שם אצל הרוזינים?

שוב הרוזינים!… היא הרגישה בעוקץ בשאלתו. האומנם הוא לועג בלבו לכל מה שאמרה קודם על העבודה?

והוא לא הסתפק בשאלתו והמשיך:

– שם בוודאי שמח, אה? שם מנגנים כל ערב על הפסנתר.. דומני…

נעצה בו מבט חודר. רצתה לתפוש מבעד לצל העוטה את פניו, את סוד כוונתו. אך עיניו הוסיפו להסתכל בה מתוך עצבות שבהזיה.

חייכה מתוך אונס ואמרה:

– גם שם אין אלוהים.

– נמלכה מיד ותיקנה את עצמה:

– שם בורחים מפני אלוהים.

ואחרי רגע הוסיפה:

­– הרי זה, כמדומתני, גרוע.

– ואולי, להפך, עדיף! – אמר – טוב לברוח ממנו מאשר לא להאמין.

מרים שמעה ולא שמעה. בקרבה תססו עלבון וכעס. למה זה נזכר פתאום בבית רוזין? הוא עשה עליה אותה שעה רושם של אדם מוגבל, וקפדן וקנאי. מדוע אינו יכול לסלוח לה את ביקוריה שם? כעסה גם על עצמה. על שהזדרזה להעיר דבר בגנותו של הבית הזה, רק בכדי להתרצות לפניו.

גם אפרתי נעשה מפוזר. השיחה לא התגלגלה עוד בערוץ ישר וחפשי. אחרי זמן-מה קמה מרים והלכה מרוגזה ומדוכאה במקצת.

אפרתי ישב על מקומו והביט הבטה קפואה אל הדלת שנסגרה זה עתה לפניו. כאילו ראה משהו מבעד לדלת, בחשכת החוץ… הקומקום העלה אד, אך לשוא קישקש וקישקש במכסהו, איש לא נתן את לבו אליו…

ב

למחרת אחרי הצהרים (יום הששי היה אז) התבהרו השמים ושככה הרוח. אחד אחד נשמטו מן השמים הווילאות האפורים-כהים, וכולם נערמו תלי-תלים בשפולי האופק, כשמלות לרגלי האשה שהתפשטה מהן. והשמים שחקו בזיו מערומיהם כעצם הבדולח לטוהר. השמש זרחה וחיממה ביתר עוז, כאילו מתוך כוונה לפצות את הבריות על הרוח, הגשם והקור אשר עכרו את נפשם ימים רבים. והבריות אשר כה השתוקקו לאור, ניפתו על נקלה להאמין שזעף הימים עבר לבלי שוב עוד. עם זרוח השמש פרחו בלבבות תקוות בהירות לימים טובים.

חוף הים המה לפנות ערב מרוב מטיילים. היתה אחת השקיעות החרפיות הנפלאות ביותר. הרימון, התולע והארגמן התמזגו הכא והתם עם וורידים כחלחליים כהים ומפציעים כרצועות עשן; זעיר-שם זעיר שם הציצו, כמו מתוך רקע אחורי רחוק, רמזי בדולח, ברקת ופרוזג, כעין קטעי ארמנות-קסם מנצנצים אחוזים לשונות-אש ועשן. פני המטיילים היו מתולעים מנוגה השקיעה.

מרים התהלכה עם קבוצת פועלים; דיברו והתווכחו על מה שהפועלים היו רגילים לדבר ולהתווכח, בימים האחרונים בכל אסיפותיהם ופגישותיהם. דיברו על העבודה במושבות, על האכרים המעסיקים ערבים ואינם נותנים לפועל היהודי דריסת רגל במשקיהם, על הסכנה הצפויה לנקודות היהודיות הקטנות והמפוזרות מישובי הפועלים הערביים ההולכים ומתרכזים מסביב להן; על הצורך ליצור חוות של פועלים יהודיים ליד המושבות, עם גינות ירק ולולים; על הקוֹמוּנות החקלאיות שהחלו מבצבצות אי-שם. התאוננו על התנוונותו של הפועל, על היאוש והקדחת שאוכלים את גופו ואת נפשו. אלה אמרו שרק פתרון אחד יש לכל המצב הזה והוא – קרקע; מן ההכרח הוא להפוך את הפועל משכיר-יום לאריסה של הקרן-הקימת ואלה טענו שהקרקע יהפוך את הפועל העברי ל«בועז» ממין חדש, שאולי לא יהיה טוב מן האכר המעביד ערבים, שאף הוא היה בשעתו אידיאליסטן; יש איפוא מן ההכרח להמשיך את המלחמה בעד עבודה עברית, ליצור מעמד פועלים חקלאיים קבוע מסביב למושבות וכו' וכו'.

מרים הקשיבה לשיחה זו בענין רב. לה היה ברור שכל השאלות הללו נוגעות ביסודות, שבפתרון אשר ינתן להן במשך הימים תלוי נצחונו של הרעיון הציוני, תלויים פרצופה החברתי וחשיבותה הלאומית של ארץ-ישראל שבעתיד. עלו על לבה דברי ה' ציפרין על סכום העבודות הקטנות של האנונימים, ושאלה את עצמה אם תזכה היא, אם יזכו אלה ההולכים על-ידה לראות את הסכום הזה. אח, לא! בדרכי הכיבוש וההתיישבות המודרניים מן הנמנע לדעת זאת. בימי יהושע והשופטים לא התווכחו, לא שאלו שאלות; או שהלכו אחרי המנהיג או שלא הלכו ומרדו בו, על כן היה ברור מיד אם לשמוח על נצחון או להצטער על תבוסה. אבל כמה היה אז מקום למפעלי-עוז ולעלילות-גבורה. נאפדי תפארה!… אח, לו היתה היא בתקופה כזו! ומרים חדלה כבר להקשיב אל השיחות מסביבה; היא כבר הפליגה בסירת דמיונה אל עולם החלומות בהקיץ… המון צפוף יורד מאניות מפרשים אל החוף. מרים מלהיבה את ההמון בשם אלהי העברים, קוראה את העם לכבוש את ארץ כנען שנית, לגרש את «היבוסי והגרגשי», להניסם אל המדבר ולהשיב את עם הסגולה אל קנו…

פתאום ראתה מרחוק את ראיסה הולכת. מרים שמחה להפטר מחלומותיה הילדותיים וגם מהוויכוחים הבלתי-פוסקים, ומהרה לגשת אליה.

בין המטיילים הרבים הצטיינה דמות קומתה הזקופה של ראיסה, בהילוך-הנסיכה, בעטרת שערות הזהב, בשמלה הירוקה ובכסיות אשר עין קש בהיר להן. היה דומה כאילו נתעתה לכאן, מפני שאף פעם לא היו רואים אותה בתוך המון המטיילים… גם ראיסה שמחה לראות את מרים מתקרבת אליה. תחילה הלכו שתיהן ושתקו. התבוננה בה מרים מן הצד וראתה שלפניה הבהירים עין חיוור-חולני, תחת עיניה חוגים כהים, פיה החזק קפוץ, ובכל מבעה איזה ריכוז מתוח. כשיצאו מתוך ההמון הצפוף אל מקום שהיו שם מעט אנשים, חפצה מרים לחזור. ראיסה משכה אותה הלאה.

– נשב נא על החול – אמרה – סבורני שכבר נתייבש.

– אבל הלא אין שם איש.

ראיסה הביטה אליה בתמיהה:

– שמא מתיראה גברתי?

– לא, סתם… בלי אנשים…

– בלי אנשים נעים יותר.

על החול היתה מונחת שלד של חמור, שטופה מהגשם ומבריקה לאור השקיעה. ראיסה עמדה רגע לפניה, הציצה בה ונקשה במטריתה על הקרקפת. סיעה של זבובים נבהלה פרצה והתרוממה מתוכה. פנו והלכו הלאה. במקום ריק מאדם צנחו על החול.

ראיסה אמרה:

– איני אוהבת להתהלך שם בין האנשים.

– מדוע?

– ריח זיעתם של האנשים מעורר בי בחילה.

– השתוממתי אמנם לראותה כאן.

– יצאתי להתבודד כאן מול פני השקיעה.

אמרה זאת וצחקה לדברי עצמה, כאילו הרגישה שאין הרומאנטיות הזו הולמת אותה. אבל למרים היה רושם שדבריה יצאו הפעם מתוך הלב, ושבכלל אין בלבה שקט.

פתאום הפנתה אל מרים את פניה:

– איזה רושם עושה עליה שקיעה זו?

– מובן, נהדר… – השיבה מרים קצת במבוכה.

– ודאי. אבל אותי היא מדכאה, גם מפחידה, אף-על-פי שאני אוהבת את הפחד הזה.

– פחד?

– כן, פחד. אני מרגישה את עצמי אבודה בעולם, איזה אין. מה לעולם ולי? לא כלום! מה לי ולעולם? מה לי ולך ולכל האנשים? לא כלום! לא מפני שאני ככה… לא טובה… אלא כולנו, כולנו זרים… נפגשים, מדברים, מתקשרים בענינים שונים, אוהבים, אבל זרים… כשאני מביטה אל השמים המתלקחים האלה, אני מרגישה יותר מי אני, את האין שלי… הקרקפת ההיא שראינו שם, היא משהו יותר ממני, שם זבובים חיים ומתפרנסים, בני אדם עוברים וסרים הצדה. אבל אני? גם לא יסורו הצידה בגללי, גם לירוק לא ירצו. לא כדאי…

בתחילה לא האמינה לה מרים. חשבה: שוב היא מפטפטת כדי להתחפש, לתעתע ולשַטות. אבל הציצה בעיניה, והנה נשקפה מתוכן איזו עצבות ענוה, עיני נמרה בכלוב… ונעימה לבבית ונוגה כזו פעמה בדבריה, עד שבלב מרים התעוררה חמלה עליה. ראיסה בדברה שירטטה בלי הרף במטריתה על החול. אש השקיעה אחזה בשערותיה ותהיינה כעין להבה אדומה מסביב לראשה. גם בקרבה כאילו נישקו אש ויגון של שקיעה. דבר-מה חרך את נפשה, ואילו יכלה להשיח אותו כי אז הוקל לה. אבל היא דיברה על רושם השקיעה עליה.

– הבדידות בעולם! כן – אמרה מרים – מי אינו נמצא לפעמים בודד? אבל מן הבדידות יש רק מפלט אחד – העבודה! לעבוד קשה ולסבול מתוך המסירות אל העבודה.

מרים בדברה האמינה שכך הוא, שדבריה אמת, אבל בו-בזמן נזכרה בחייה היא, ומצאה את עצמה בטלה בפני האמת הזו הרחוקה עדיין גם ממנה…

– בשביל מי לעבוד? למי נחוצה עבודתי? – שאלה ראיסה בחיוך קל – אני איני אוהבת להתעייף. העיקר לשם מה?

אחר כך הוסיפה:

– אמנם לכם זה קל יותר…

פתאום שאלה:

– מה הד"ר הולם בעיניך?

– אדם מעניין ונעים, אומרים עליו שהוא מלומד גדול.

– אילו נִשאתי לד"ר הולם, מה היית אומרת עלי?

השאלה הפתיעה קצת את מרים וגימגמה:

– אם את אוהבת אותו…

– אה! האהבה… כלום היא כל כך חשובה? – ומשכה בכתפיה. פתאום חייכה לעצמה: – הגברים משונים… כשהם אוהבים, הם נעשים כה טפשים, רכים, זוחלים, מתמסמסים כשבלולים, בררר…

הצבעים בשמים כבו פתאום וחשך היום. עוד רצועה אדומה אחת רטטה בשולי האופק כאצבע זהורית ענקית, אשר הראתה על מה נעלם מעיני בני-אדם מאחרי מפלשי העבים. נשבה רוח קרה ולחה. על החוף השתפכה משנה שממה. שתי הבחורות מיהרו לקום ועזבו את מקומן. הן עברו על פני השלד. פתאום ראתה מרים לתמהונה את ראיסה מתכופפת, מרימה את הקרקפת ומסתכלת בה. היא היתה מלאה תולעים, זבובים ושיירי בשר רקֵב. מרים הזדעזעה כולה:

– אנא, תשלך נא, ראיסה בוריסובנה, את החלאה הזאת!

– הנה פועלת… דימוקרטית, חחח…

השליכה את הגולגולת והלכו הלאה.

הרוח התגברה וטפחה על פניהן בטיפות רטובות (את המטריה אי-אפשר היה לפתוח). החוף היה שומם מאדם. רעש הים גבר. מפעם לפעם היו צריכות להרתע מפני הגלים שהשתפכו והשתרעו על החול ברישרוש קל, בדמות לשונות רחבות, מוקפות זרי-קצף כפאתי-תחרים. הלכו כפופות-ראש מול הרוח בפסיעות מהירות. על פניהן עבר איש אחד, אשר מרים לא הרגישה בו, מפני שהביטה אלכסונית בכיוון הרוח.

– הו! – קראה ראיסה – אין אנו כאן לבדנו.

– אה? איני שומעת דבריה. מה אמרה?

– מטייל כאן עוד מטורף אחד כמונו – צעקה לה ראיסה לתוך אזניה.

מרים החזירה פניה לאחוריה. בו ברגע החזיר גם האיש שעבר את פניו. זה היה אפרתי. אך נפגש מבטו במבט מרים הסב את פניו, והחיש צעדיו הלאה.

מרים השתוממה ולא אמרה כלום.

– מי הוא? המכירה הגברת אותו? – שאלה ראיסה.

– כן… פועל אחד.

ראיסה אמרה פתאום כממשיכה את שיחתה שנפסקה:

– לכם עולה כל דבר בנקל… הנה ראיתיה קודם מהלכת עם פועלים ומתווכחת. ואני כששקלור נותן לי את ידו, אני מחויבה לרחוץ מיד את שלי בסבון…

– נו, שקלור…

– וכולם שם… האם הם מתרחצים יום יום?

מרים גם עמדה מלכת מגודל השתוממותה:

– ראיסה בוריסובנה, למה תדבר ככה? הלא היא יודעת…

– אני רק התלוצצתי, כמובן – הצטדקה זו.

– הלא היא מקבלת אותם בכל-זאת בביתה.

– או! זהו ענין אחר. לי, למשל, ברור ששקלור ומקלר מלגלגים עלינו בפני עצמם, ואולי גם מבזים אותנו ואת אופן חיינו. ובכל זאת, הראתה גברתי איך הם יושבים אצלנו? מתכווצים, משתדלים לטשטש את עצמם, כדי שלא ירגישו בהם, מוכנים לילך על ארבע. וזה הלא מצחיק. לא כן?

הגשם גדל פתאום, והן מהרו להפרד זו מזו. למרים נדמה שהיא שומעת עוד מאחריה את צחוקה של ראיסה.

 

פרק חמישי הָאַוָּזִים מַבִּיטִים אֶל מְעוּף הַנֶּשֶׁר    🔗

א

בשוב מרים אל ביתה, ראתה מבחוץ אור בחלונותיה. הדבר התמיהה מאוד: מי זה היה יכול להכנס אל חדרה? מי זה מחכה לה? כשפתחה את הדלת, קפצה מעל הספה אביגיל, בת דודה מרחובות, ונפלה על צווארה בנשיקות.

– אני מחכה לך פה כבר כשעתיים… לא, יותר! נצח אני מחכה ומחכה, ואינך…

– מה זה פתאום, אביגיל? – לא יכלה מרים להתאפק מהביע את תמהונה – אולי ברחת מן הבית?

אביגיל פרצה בצחוק:

– אוי, לא! אולי עוד יגיע זמן כזה, אבל לפי-שעה באתי לרפא את שיני.

תמהונה של מרים גבר עוד.

– אבל ביום שבת שום רופא-שנים לא יקבלך.

– אני יודעת. אבל רצוני ללכת אליו ביום א' בבוקר השכם, למען לא אצטרך לשבת הרבה זמן בחדר ההמתנה. יש ביום א' הרבה עבודה בבית, כביסה ועוד. ואגב – הוסיפה – רצוני לנוח פה יום אחד. אני מקוה שלא אפריע אותך?

– אדרבא, אדרבא! אני שמחה מאוד מאוד.

ואמנם שמחה מאוד לנערה הזאת, שהתקשרה אליה ברחובות. אביגיל התחילה מתירה את חבילותיה ומוציאה מתוכן דורונות ששלחה לה אמה: תופינים, עוגת-צמוקים גדולה, תרנגולת צלויה²³ וכו'.

– אל אלהים! מה אעשה בכל הרכוש הזה! – קראה מרים.

– הרב לך זה? ואמא הכינה לך עוד מזוודה מלאה דברים שונים, אך, למגינת לבה סרבתי לקחת. פשוט, לא ידעתי איך אסחוב כל זה. אמא הצטערה וכעסה מאוד עלי.

– המסכנה! היא כה טובה, אמא שלך!

ושתי הבחורות צחקו מטוב-לב.

מרים מיהרה להדליק את הפרימוס ולִשפוֹת עליו קומקום מים לתי. בשעה שהיא היתה עסוקה בעבודתה, הסתובבה אביגיל בחדר. מישמשה כל דבר והפכה בו, פיטפטה, התחילה מזמרת איזה ניגון ידוע למרים, מבלי שיכלה לזכור את המלים, ושוב התחילה מפטפטת, ודולגת מענין אל ענין. שאלה על חייה בעיר, כל מכריה, סיפרה חדשות מהמושבה: בחורה פלונית נתארסה לבחור פלוני, בחור זה חוזר על בחורה זו, ושוב שאלה על החיים פה, בעיר… מרים הרגישה שאביגיל נרגשה מאוד. עליצותה הנסערה של האורחת עברה בלי-משים גם עליה, ושמחה מאוד על שבאה להכניס קצת חיים אל דְּמִי-חדרה ואל שממון חייה.

מרים סידרה את החדר. סילקה את החבילות אל הפינות; לכבוד האורחת לקחה מהגב' ציפרין מפה חדשה יחד עם כלי-אכילה נוספים. וכשישבו שתיהן אל השולחן הערוך לשתות תי, אמרה מרים:

– שמעי, אני לא אתן לך לנסוע מכאן. את תשבי עמדי עוד ימים אחדים.

– אח! – קראה אביגיל בחדוה וגם מחאה כף מרוב התפעלות. אך מיד נזכרה, ובקול עצוב:

– נקל לאמור: להשאר. ומה יאמרו בבית?

– יכעסו, יכעסו קצת ואחר-כך ישלימו.

– ישלימו, אבשלום ישלים… – אמרה לנפשה בעצבות וביאוש כמעט.

– תאמרי שהחלטת לכתחילה לבלי לשוב לגמרי, אך התחרטת; בבית טוב יותר. אז תראי שישמחו משנה שמחה ולא יזכרו לך עוונך.

שוב צחקו שתיהן להמצאה זו.

– עוד טרם סיפרת לי דבר מהבית! מה שלום אבא? מה שלום אמא? ואבשלום, כלום הוא זועם עדיין?

– אבשלום… הזוכרת אַת אותו ליל-שבת? ה«סקאנדאל» שעשה לשמואל’יק… אחר כך, ביום ראשון, הלך מן הבית מבלי להגיד לאיש דבר. הלך ולא שב.

– לא שב? – קראה²⁴ מרים בפחד ­– איך זה?

– הוא שב רק אחרי שבוע ימים.

– היכן היה?

– מי יודע באילו מקומות הסתובב? אבא ואמא כמעט שיצאו מדעתם… לבסוף שב מלוכלך, בבגדים קרועים, בלי נעלים, פצוע ושותק. הֲמִן הקיר תוכלי לשמוע מילה? כך אי-אפשר היה להציל דבר מפיו. בא והודיע רק דבר אחד: הוא החליט לנסוע לאמריקה. פתאום – לאמריקה… ואם הוא אמר אין להשיב, שום פיוס ושידול לא יועילו…

– האם אבא אינו רוצה בנסיעתו?

– וודאי שלא! מה יעשה אבא בלעדיו. אבא זקן, בלי אבשלום לא יוכל לעשות כלום, הכול ילך לאבדון.

וכשמרים לא העירה על זה דבר, הוסיפה:

– כל בני האיכרים שואפים לאמריקה או לאוסטרליה… חנוך כזה קבלו כאת.

– כן, הכול מאשימים אתכם בזה.

– אבל מה יעשו צעירינו במושבות? לא בכל מקום יש אדמה לכולם. אבשלום אוהב את רחובות. הוא נוסע לאמריקה, יקבץ קצת כסף וישוב. אבשלום ישוב, יקנה עוד אדמה, פרות, ירחיב את המשק… הלוא אנו נחנקים. דוקא אדמה יש די. עובדים עבודת פרך, ובסך הכל אין פרוטה לפורטה… אבשלום הוא אכר טוב, יודע את מלאכתו ועם כסף יוכל לעשות פה גדולות. אח, אלמלא האופי שלו…

– כן, הוא מוזר באופיו.

– תמיד אינו מרוצה, תמיד שותק ובודד. אולי אמריקה תשַנה אותו קצת.

מרים ראתה ברור שאביגיל תשמח אם אחיה יסע.

– ושמואל’יק היכן הוא?

אביגיל נבוכה קצת. תחילה היתה כמפקפקת ואינה יודעת מה לענות. אחר כך השיבה בלחש ובבת-צחוק של ביישנות:

– הוא כאן. הוא עובד באיזה מקום. ומיד הזדרזה להוסיף: – בבית אין יודעים זאת. אלמלא כך לא היו נותנים לי לנסוע לכאן.

– אח! כ–ך? עכשיו אני מבינה…

– לא כלום, לא כלום – השיבה בצחוק – אבל הרופא שלך יקבל גם בשבת…

אביגיל חיבקה פתאום את צווארה של מרים, נלחצה אליה, כרוצה להעלים מעיניה את סומק פניה, ושתיהן צחקו בקול.

לאחר שאכלו ושתו, נהייתה אביגיל אי-שקטה קצת ומפוזרה. לבסוף אמרה, כמגמגמת דרך אגב:

– שמעי, מרים! אני צריכה ללכת לאיזה מקום, אל חברה אחת, בחורה מן המושבה שיושבת כאן. את מבינה, אי אפשר שלא לבקרה… איני יודעת, אולי אאחר לשוב…

מרים שמעה בבת-צחוק כבושה את דברי גימגומה, ואמרה:

– מוטב, מוטב! תוכלי ללכת במנוחה, אני לא אסגור את הדלת. אל תדאגי. אבל עכשיו חושך, גשם, איך תלכי לבדך?

– או! זה לא כלום. זה לא רחוק מכאן.

מרים נשארה לבדה. שטפה את הכוסות וסידרה את השולחן, ופתאום נזכרה בפגישתה את אפרתי על חוף הים ושקעה בהרהורים. איזה כובד נח על לבה. היה לה מוזר ומפליא שהסתובב שם יחידי בגשם וברוח. בעומק לבה רבצה גם מעין הרגשת בושה מעיקה במה שמצא אותה דוקא בחברת ראיסה, כאילו נתפשה באיזו עבירה. זמן רב לא רצתה להודות לעצמה בהרגשה זו. אך היא, ההרגשה, צמחה ועלתה יותר ויותר מעומק הלב, עד שליפפה את כולה. מה יחשוב עלי כעת? השאלה הזאת החרישה בה את כל הרהוריה, או יותר נכון שנשמעה מתוכם, מתוך כל הגות-לבה אותו ערב. אחרי שיחתם האחרונה, עיוותה וקילקלה משהו ללא תיקון. היא בוודאי נפלה עתה בעיניו פלאים. אפרתי התחיל מדבר בזמן האחרון בלעג ובביטול על באי-בית רוזין, בניגוד אל אופיו ואל יחסיו אל אנשים בכלל; אף היא, כמדומה לה, דיברה בפניו עליהם לא בכבוד הראוי. והנה הוא רואה אותה מטיילת עם ראיסה שלובת-זרוע בשעה כזו. האם לא תהיה בעיניו כמו שקלור ומקלר בעיני ראיסה?… לבסוף התחילה מתמרמרת על עצמה ועל אפרתי. מה איכפת לה כל זה? כלום היא חייבת ליתן את הדין לפני מישהו על כל פגישותיה ומעשיה? היא לא התחייבה לפני אפרתי על שום דבר. כלום היא שואלת ממנו דין-וחשבון על מכריו ומעשיו הוא? היא אמרה זאת לעצמה, אף-על-פי שידעה שלאפרתי בכלל אין מכרים, אף-על-פי שהיתה בטוחה שאפרתי לא יעשה דבר שיש בו חשש משום טעם לפגם. היא ביארה לעצמה כמה וכמה פעמים שראיסה, על כל חסרונותיה, היא צעירה בלתי שכיחה, שיש בה משהו מלַבב ומגרה את הסקרנות. בכל פעם מופיעה הנערה כחידה חדשה ועל כן היא מעניינת. היא גם החליטה להגיד זאת לאפרתי למען יהיה לו ברור שאין היא מסכימה לדעתו, שיש כביכול מעין פחיתות הכבוד להיות מבאי-בית רוזין… היא אמרה זאת לעצמה כמה וכמה פעמים, ואף-על-פי-כן לא פסקה המועקה בלבה.

פשטה את בגדיה, כיבתה את המנורה ושכבה על מיטתה הקרה. ואז הרגישה פתאום בכל אימת בדידותה בעולם. הרוח הסתערה על עלייתה מכל ארבעת צדדיה; השמשות צללו, הכתלים רעדו. והיא חשבה: אם תהרוס הסערה את כתלי חדרה, אם תשא אותה ותשליכה הרחק מן הישוב, באיזה מקום שממה, כלום לא ישונה בחייה ואיש מאנשי הישוב לא ישאל איֶהָ. ובשעה זו יושבת אביגיל אי-שם בחדר חם ומלא אור, יחד עם שמואל’יק שלה… הנה לנערה הזאת יש טעם בחיים. הנסיעה הזאת, באמתלה הבדויה, לשם ראיון-סתר עם בחיר-לבה, – ה! היא, מרים, עוד לא טעמה דבר זה מימיה! היא ביזבזה את עלומיה על דברים של מה-בכך: אסיפות, ויכוחים… פישפשה בעֲברה ונזכרו לה שעות שגם היא מצאה את עצמה אוהבת, אהובה ומאושרה… אבל עתה נראה לה כל זה כה חיוור, כה מטושטש. אולי מפני שאצל הוריה היתה יותר מדי חפשית בתנועותיה, לא כמו אביגיל, ויותר מדי רגילה בפגישות חשאיות, «קונספיראטיביות», עד שניטל הטעם החריף מאותן שעות האושר המוצנעות… בין שאר המקרים נזכר לה אחד שגם עכשיו הזדעזעה לזכרו מהתמרמרות ושאט-נפש. היא הלכה אל מקום אחד, אל איש אחד, אשר משך אותה כהבטחה רבת אור; הבטיחה לעצמה, בביקור זה, אושר ואהבה, והדבר נגמר בהתקפה גסה על גופה, בהתאבקות מכוערה, בעלבון ודמעות…

שעות אחר שעות עברו. מרים לא עצמה עין. הקשיבה להמיית הרוח בחוץ ולהמיית התוגה בקרבה. כמעט לא שמעה בהפתח לאט לאט הדלת. «הישנה את, מרים?», שאלה אביגיל בלחש. מרים לא ענתה. עשתה עצמה כישנה. אביגיל הלכה בחשכת החדר הלוך וגשש לאיטה: קשה למצוא דרך בחדר זר בחושך. נתקלה בכסא שזז בהמולה ממקומו. «הלא היא בטוחה שאני ישנה – חשבה מרים – ובכל זאת איזה רעש היא מקימה. גסות כפרית…». אביגיל התפשטה את שמלותיה ושכבה על-יד מרים. היה לה קר מאוד. רעדה בכל גופה, ונלחצה אל גבה של מרים להתחמם. נגעה ברגלה הקרה כקרח אל רגל מרים, וזו הרגישה כאב ממש, כאילו הניחו עליה אבן קרה. ובכל זאת התגברה ולא זזה זיז כלשהו. אך בלבה התמרמרה: «עוד אצטנן! אני בוודאי אצטנן! איזו גסות מצד הנערה הזאת! נכנסה קרה אל מיטתי ועוד נלחצת אלי…»

בבוקר קמו שתיהן יחד. בלב מרים עוד רחשה במקצת טינה סתומה אל בת דודה; קשה היה לה לדבר עמה כמו תמול. וכדי שהנערה לא תכיר בזה, נמנעה מהביט בפניה. לתמהונה היתה גם אביגיל אותו בוקר שתקנית ולא פיטפטה, כדרכה. כשישבו אל השולחן לסעוד סעודת-הבוקר, הסתכלה בה מרים והשתוממה: פניה היו חיוורים ומסוכפים, עיניה היו יגעות, אדומות, כמו אחרי בכי רב.

– מה לך, אביגיל? מדוע את כה חיוורת?

– לא ישנתי. היה לי כאב-ראש.

– הראית את שמואל’יק? – נפלט מפיה בלי משים.

– כן – ענתה כמו שלא-ברצון.

– מה הוא עושה כאן? – שאלה מרים.

אביגיל שתקה בתחילה ואחר כך ענתה בקושי:

– אין לו עבודה.

פתאום התחיל סנטרה רועד, פיה התעקם באופן מגוחך, כאדם שרוצה לבכות ומתאפק:

– גם הוא נוסע… לאמריקה.

המילים נדחקו מפיה בקושי רב.

– מה את שחה?

ראשה של אביגיל נפל פתאום על שתי ידיה שהיו מונחות על השולחן, ופרצה בבכי. בכתה כבושות, וכל גופה פירפר.

רגש חם של רחמים התגלגל ועלה בנפש מרים. קמה מכסאה וניגשה אל הנערה הבוכה; ליטפה וליטפה את ראשה הכפוך.

– נו, די, די, אביגיל! חדלי, חביבתי! – דיברה אליה רכות. מטינתה הקודמת לא נשאר בה אף זכר.

הלטיפות השקטות הללו כנראה הרגיעו את אביגיל. הרימה את פניה שהיו נפוחות ורטובות, ועיניה היו מלוהטות מבכי. כילדה קטנה קינחה בלי הרף במטפחתה את חוטמה וסיפרה ששמואל’יק גם כן מדוכא מאוד מחמת הנסיעה הזאת, אבל כשל כוח סבלו. אין לו עוד כוח לרעוב ולקדוח, מבלי לדעת בבירור מה נשקף לו פה בעתיד… הוא יותר מדי קשור אל הארץ ולא יוכל לחיות זמן רב בחו"ל. הוא מקוה לקבץ איזה סכום כסף באמריקה ולשוב ולהתאכר כאן. אולי גם יעזרו לו הוריו.

– אם כן איפוא, הלא אין טוב מזה. שמואל’יק יהיה אכר ואת אשת אכר – קראה מרים בעליצות, מרצונה לבדח קצת את אביגיל.

לחיי אביגיל שוב הוצפו בדמעות: אמריקה, מי יודע… מי יודע אם ישוב כמו שהיה… חיים חדשים… ומי יודע מתי ישוב? הורי לא ישקטו, לא יתנו לי מנוחה, הם רוצים שאתחתן. אבל לא! – קראה פתאום בהתרגזות. גם דפקה באגרופה על השולחן, כאילו ראתה לפניה את אבא ואמא – לא! זאת לא! יעשו בי כאוות-נפשם, אבל להתחתן, זאת לא! לא יועיל להם שום דבר! כלום אפשר להכריחני?

מרים התבוננה אליה מן הצד אלכסונית, ובלבה חשבה: חוששת אני שכן יכריחוך, ואַת כן תסכימי, המסכנה שלי!…

– בוודאי, בוודאי… – הסכימה לה בקול.

אחרי האוכל, התחילה אביגיל מביטה בדאגה אל החלון.

– גשם ורוח – דובבה אל עצמה.

– תקחי את מעיל-הגשם שלי – הציעה לה מרים.

– תודה לך, מרים! איזה חדר משונה יש לשמואל’יק. שלושה בחורים דרים בחדר קטן אחד. השמעת מימיך דבר כזה? אי אפשר לדבר שם ביחידות…

– ואמש ודאי הסתובבת עמו באויר כזה בחוצות, המסכנה שלי!… – קראה מרים מתוך השתתפות כֵּנה בצערה של הנערה – שמעי, אביגיל, אני הולכת עוד מעט מן הבית. יש לי ענינים שונים בעיר. אשוב רק לארוחת-הצהרים… אגב, ארוחת-הצהרים נאכל יחד אצל ה' ציפרין. מדוע לא תזמיני את שמואל’יק הנה? איש לא יפריע אתכם כאן.

– מרים! את כה טובה! – קראה אביגיל ונפלה עליה בנשיקות.

ב

מרים יצאה מביתה מתוך הכרה שעשתה מעשה טוב בפנותה את חדרה לאביגיל ולשמואל’יק²⁵: תשמח לה המסכנה בשעות המועטות שגנבה מהוריה מאולי גם ממזלה.

ה«ענינים», שהיו לה בעיר, לא היו מרובים כל כך. ראשית, רצתה לדבר עם גליק. זו לא הלכה עדיין אל הגליל, כמו שחשבה לפני חדשים אחדים בלכתן יחד לרחובות. וגם פסקה לדבר על אודות זה. עכשיו רצתה מרים להציע לפניה אותה הצעה; שנית, חשבה ליתן היום שיעור לנינה רוזין, אף-על-פי ששבת היום, מפני שבאחד מימות השבוע החסירה משום-מה שיעור אחד. אמנם הענין בדבר הגליל סבל דיחוי, והצורך ליתן שעור לנינה היה מסופק! אבל כל זה ניצנץ במוחה פתאום בשעה שהחליטה לפנות לאביגיל את החדר.

מרים, סמוך לכניסתה אל חדר גליק, שאלה:

– וכי לא אפריע אותך?

– אם תשבי במנוחה ולא תפטפטי, לא תפריעי.

ראתה שגליק שרויה באיזה מצב-רוח לא טוב, וחזרה בהמהמחשבה לדבר עמה על ההליכה אל הגליל.

גליק שכבה פרקדן על ספה, מכורבלת במטפחת גדולה ועיניה תלויות בתקרה. בחדר בער תנור נפט, ועל התנור עמד קומקום עם מים רותחים ומעלים הבל. בחדר היה חם. ניחא היה למרים לשבת כאן ולהתחמם. על שולחן היה מונח ספרה של לַגֶרְלֶף: «ירושלים», בתרגום רוסי, שמרים כבר קראה אותו פעם. ישבה והתחילה מעיינת בו.

– אולי את רוצה תי? הכוסות שם בארון – אמרה גליק מבלי לזוז ממקומה.

מרים שמרה פקודתה: קראה ברומאן ולא ענתה לה.

בדיעבד היתה נעימה לה הישיבה הזאת על יד התנור עם ספר מעניין. לאט לאט נסחפה בזרם חיי האנשים הזרים שעליהם מספרת לאגרלף.

אך הנה גליק התהפכה על צדה, פניה כלפי מרים, ופתאום:

– למה באת לכאן, מרים?

– נתנה בה מרים את עיניה נדהמה. לא הבינה לשאלה.

– רצוני לאמר: למה באת אַת לארץ-ישראל? למה באתי אני לכאן? מה עושים כולנו כאן?

מרים ענתה מיכנית, עדיין מתוך תמיהה:

– הלא כולנו רוצים בבנין הארץ.

– חחח! – פרצה גליק בצחוקה הגברי והבלתי-נעים.

מרים הניחה את ספרה על ברכיה והביטה אל גליק בשאלה.

– בנין הארץ, חחח… – המשיכה גליק לצחוק – דומה עלי שאין את עיוורת, וגם שוטה אינך. מי כאן הבו-ני-ם? היכן בונים?

– ובכל זאת יש פה כבר נקודות עבריות ביהודה ובגליל…

– אנו נזדקן ונמות; הילדים אשר בארץ יגדלו, יזדקנו וימותו ולנו תהיינה פה נקודות, נקודות… לפי מהלך הדברים כעת…

חייכה גם מרים:

– אם כן, אמרי לי את איפוא למה באנו לכאן?

– אה! אילו ידעתי…

מרים השפילה עיניה אל הספר. הביטה זמן-מה אל השורות, מבלי לראות בהן כלום. אחר כך פנתה אל גליק:

– שמא יודעת את איזו כתובת אשר על-פיה נפנה בשאלתנו?

גליק, מבלי לחשוב הרבה, הצליפה מבט כלפי מעלה, אל התמונה שהיתה תלויה על הקיר מעליה ואמרה:

– הוא!

על הקיר מעל למראשותי המטה, היתה תלויה תמונת איש צעיר גזוז-שערות בעל שפם קטן וגזוז מעל לפה קטן. שרטוטי פניו היו דקים אך מפיקים מרץ; לעינים היה מבט חודר וחד. זה היה כרמלי, האכר מגבעת-השרון, שעליו שמעה מרים רבות וזרות, בקשר עם שמה של ראיסה רוזין. גם גליק דיברה עמה על אודותיו בהתפעלות-הערצה.

– ה! כרמלי שלך הכל יודע – העירה מרים קצת בלעג – אבל הוא יושב בלונדון, בפַריס, או איני יודעת אי-שם…

ובכל זאת יֵדע להגיד על גורלנו ועל גורל הארץ יותר ממישהו זולתו.

– לפי דעתי – אמרה מרים – כל אסוננו הוא שלא עלינו אל הארץ כמו שעלו האנשים האלה – וטפחה בכפה על ספרה של לאגרלף – היו לנו תורות, תכניות, נקודות-מבט… אבל הפאתוס הדתי חסר לנו; עלינו בלי אלוהים, בלי כל אלוהים…

קליק עשתה בידה תנועות-ביטול באויר.

– הניחי את אלוהים! אם אין אנשים, מה יעשה אלוהים…

– אותם האכרים של לאגרלף – המשיכה מרים – הלכו לירושלים מפני שלא יכלו להשאר בארץ-מולדתם, לא יכלו, חסרים היו שם אושר נפשם. כל אחד ביקש הצלה לנפש עצמו. אנחנו לא הלכנו הנה לבקש איש את אושרו הוא, את פדות נפשו הוא, כי אם את פדות העם…

– וכשהפדות אינה ממהרת לבוא, אורזים את המטלטלים וחוזרים הביתה, חחח!… – הסכימה גליק בצחוק ארסי.

מרים שקעה במחשבותיה. מאוד לא נעים היה לה לשמוע את צחוקה של גליק, שצלל באזניה כצחוק רע לאיד מישהו; לא נעים היה לה שגליק זו לא חלקה על דבריה, כי אם מיהרה להסכים. לכאורה חזרה כאן על הדברים ששמעה מפי אפרתי גופו. כלום לו יש אותו הפאתוס הדתי? היא, מרים, כמדומה לה, גם היא אינה יודעת טעמו של פאתוס זה. ובכל זאת היא בטוחה שלאדם כמו אפרתי אין חיים מחוץ לארץ הזאת ובלי אמונה בתחיתה. והיא, היא עצמה, כלום תרָתע פעם מצרות ויסורים אשר יתרחשו עליה כאן? כלום יעלה פעם על לבה לעזוב את הארץ? ימיה הראשונים בפתח-תקוה נתנו לה אמנם מכה גדולה, אבל הנה התחילה שוב מתגעגעת אל ימי נסיונה הראשונים. היא יודעת שהעבודה בגליל מזמנת לה הרבה ימים של סבל, מחסור ובדידות. ובכל זאת… לא! לא בכל זאת, אלא דוקא מפני זאת היא משתוקקת לעלות ולהאחז שם…

היא לא הרגישה שהיא מצטדקת לפני איזה דיין טמיר היושב בלבה, בשעה שהיא מתווכחת עם גליק, עם מצב-הרוח שהביעה.

– כלום אין את חושבת ללכת הגלילה? – שאלה פתאום את גליק – הלא פעם אמרת…

– הגליל או יהודה, אין חִלוק!

מרים נתנה בה עינים שואלות-תמהות.

– חוות של פועלים, כפי שאני מאמינה… – ניסתה מרים לבארלה. אך גליק הפסיקה אותה:

– חוות של פועלים! אני כתבתי על זה לכרמלי.

– ומה ענה לך?

– מה שענה…

היא היתה נרגזת. אך אחרי רגע הוסיפה:

– מה שאמרת קודם על אלוהים, זוהי שטות! לא זהו העיקר… אנו הלכנו לארץ-ישראל כילדים, כילדים נלהבים ושוטים. לנגד עינינו היתה המטרה, ולא ראינו את הנוצרי היושב במארב. חולמים על הסכמת הממלכות, כאילו היה זה הדבר הקשה ביותר לקבל. ממלכות ידועות אולי תסכמנה למדינה יהודית בארץ-ישראל, מדוע לא? אם המדינה היהודית תשמש את האינטרסים שלהן. אבל הממלכות לחוד, והעולם הנוצרי לחוד. הנוצרי לא יפריע לנו כל עוד נהיה חלשים ומועטים. הוא יֵשב לו במארב ויחכה. אולם אך נתחיל להכות שורש ולתקוע יתד בארץ הזאת, ה, אז לא ישב במכונו… יגיח בסתר או בגלוי וינעץ סכין בגבנו… קבר ישו במדינה יהודית – לא, לזאת לא יסכימו.

– אם כן – קראה מרים כמעט ברוגז – למה את יושבת כאן? למה לא «תארזי את מטלטליך» ולא תחזרי הביתה גם את?

– כלום אמרתי שאין לנו מה לעשות כאן?

– כך הבנתי לדבריך. אחרי כל מה שהגדת. מה יש לך לעשות?

– אם תרצי מאוד מאוד לדעת – השיבה גליק באיזו בת-צחוק רזית – אגלה לך כשתבוא השעה לכך.

בלב מרים הטילו הדברים חרדה ורוגז. הרגיזו אותה דברי האכזבה והיאוש, גם טון זה של מיסתורין. תלתה עיניה בתמונתו של כרמלי, וחשבה: בעוד עשרים רגע עליה להיות אצל נינה רוזין. אולי תקום ותלך? אין בכך כלום אם תקדים לבוא שם, ובלבד שתלך מכאן. הישיבה כאן התחילה מעיקה עליה.

ראתה גליק את עיני מרים נשואות אל התמונה, הביטה אף היא אליה זמן-מה ואמרה:

– בקרוב ישוב אל הארץ. היחסים בינו ובין ראיסה רוזין נסתכסכו יותר מכפי שהיו. עדיין לא נגמרו.

– שמעי – הפליטה מרים – בינינו לבין עצמנו, הלא גם את אוהבת אותו – מרים התחרטה מיד על הערה זו שהיתה מיותרת לגמרי ושהיה בה גם אבק-רצון לסנוט.

גליק הוסיפה להביט אל התמונה, והעמידה פנים כאינה שומעת.

גליק השליכה מעליה בתנועה נמרצה את המטפחת, הורידה רגליה, ישבה ואמרה באיזה קול מוזר, אשר נעימה של כעס צילצלה מתוכו:

– אם כן דעי לך! הלא בוא יבוא, ואת בוודאי תתחקי עליו, עלי, תתבונני, תחשדי… אם כן דעי לך: כן! אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו מאוד, והוא… גם זאת דעי לך… הוא אינו אוהב אותי…

מרים נבוכה ולא ידעה איך לפייסה:

– לשוא את נרגזת – אני מצטערת מאוד… לא היתה לי שום כוונה מיוחדה, אלא… תמוה היה הדבר בעיני, שאת כאילו שמחה שלא נגמרו עדיין על היחסים בין כרמלי ובין ראיסה.

– שום תימה אין כאן. רבות בנות אהבוהו ואוהבות אותו. אף את תאהביהו. כן, כן, חביבתי! תאהביהו… אבל את מי הוא אוהב, קשה לדעת. דומה עלי שאינו אוהב איש. אנחנו כולנו מביטות אליו כאשר תבטנה האווזות אל מעוף הנשר; הוא ממרום מעופו רואה הכול, יודע את דרכו. אך ממנו היא נפלאה. לנו, בהביטנו אל מעופו, יש רק סחרחורת…

רגע אחד שקעה במחשבות, ואחר כך, כאילו נמלכה עם לבה, אמרה בקול רפה יותר אל עצמה:

– אותי אינו אוהב. מכל מקום²⁶ אותי אי-אפשר לאהוב. מה יש בי אשר בגללו יאהבוני, או שמא הנשיות שבי, חח… כלום איני יודעת זאת, מה? ובכל זאת הוא לא דחה אותי… לא דחה… פעמים גם קרבני… מפני שאני נחוצה לו, לענין אחד, אשר אולי פעם יתגלה גם לך. רק מפני זה לא יבחל בי כל עוד יהיה לו צורך בי. ראיסה, העלמה רוזין, זהו ענין אחר לגמרי. אותה אולי הוא אוהב באמת. אבל אין אני מקנאה בשניהם. אין לקנא בשתי סכינים שנתקלו זו בזו… זולת חריקה מכאיבה, שום דבר טוב ונעים אין בפגישה זו. את, גם את הנך אחרת… אם יהיו ביניכם איזה יחס או שתמהרו להמאס איש על חברו או שייטב לשניכם…

– את מפטפטת שטויות, פי… מלמלה מרים וגל סומק הציף את פניה.

אך גליק לא השגיחה בה והוסיפה:

– בתו של רוזין אינה מן הנכפפות. תשבר ולא תתכופף; את להפך, מן הרכות והגמישות. את תכופי ולא תשברי… תקבלי את עולו ברצון ושניכם תהיו מרוצים.

– חן-חן לך על העתידות שנחשת לי חנם, אבל – הביטה על השעון – רואה אני שהתמהמהתי אצלך יותר מדי. עלי להזדרז. יש לי שיעור בשעה זו.

– בשבת?

– החסרתי בימי החול, ועל כן מחויבה אני למלא. שלום!

כשעלתה מרים אל מרפסת ביתו של רוזין מצאה שם את ראיסה לבדה יושבת וקוראה עתון. כשראתה אותה מרים נזכרה פתאום שוב בפגישתה אמש באפרתי, ולבה התכוויץ בה, אבל לא באותה החריפות כמו אמש בהשארה לבדה בחדרה. בדיעבד גם שמחה למצוא כן את ראיסה, אחרי טיולן האחרון, ולפטפט עמה קצת. אך ראיסה הרימה את עיניה מעל העתון, הביטה אליה במבט שאינו רואה כלום והקדימה אותה, לתמהונה, בפנים אדישים ובבת-צחוק, באותה בת-הצחוק המלומדה, האבטומֶטית והרגילה שאינה אומרת כלום ושהיא מזומנת אצלה בשביל כל האורחים.

– וכי באה גברתי ליתן לנינה שיעור? דומה אני שאינה מחכה לה כלל.

– אם אינה מוכנה לקחת שיעור,²⁷ אשב אצלה קצת ואפטפט.

ראיסה לא אמרה כלום והחזירה את עיניה אל העתון.

כשניגשה מרים אל דלת חדר תלמידתה, שמעה מתוך החדר קול שירה.

– היש שם מישהו? – שאלה בהחזירה את פניה אל ראיסה.

– דומני שחוץ מנינה אין שם איש.

– הלא מזמרים שם. האומנם נינה?…

– כשנינה לבדה היא תמיד מזמרת.

מרים דפקה ונכנסה. בחדר היה אי-סדר. על הרצפה ועל כסאות היו מפוזרות תמונות של צבע-שמן. נינה עמדה על שולחן ותלתה איזו תמונה על מסמר, ואגב עבודתה שרה איזה שיר רוסי בקול צרוד קצת ונעים.

– סליחה! – אמרה מרים עם כניסתה.

החזירה נינה את ראשה, וכשראתה את מרים חייכה וקפצה מעל השלחן על כסא, ומעל הכסא – על הקרקע. הביטה אליה במבוכה: הגברת באה ליתן שיעור? והיא אינה מוכנה.

ראתה מרים את מבוכתה ומיהרה להצטדק:

– א, אם אינה מוכנה אין בכך כלום. נשוחח קצת. מה שלומה?

– או! תודה רבה. אני שמחה מאוד. אנא סלחי-נא לי את אי-הסדר בחדר. ראיסה השפיעה עלי לקשט את החדר, והנה…

מרים הציעה לה את עזרתה ושתיהן התחילו בוחרות את התמונות ואת המקומות המתאימים להן. מרים לקחה בידה תמונת סנדלר תימני זקן יושב בקרן הרחוב ועובד עבודתו. התמונה מצאה חן בעיניה אם כי הכירה בה עבודת חובב.

– יש בתמונה זו גם הסתכלות יפה גם חן מיוחד – אמרה.

– קיבלתיה למתנה. וזו מה בעיניה?

הרי זה היה אקוואריל: ים כחול מכה גלים; במרחק – עיר מזרחית עתיקה ועל פני הים, ממולה, סירות מפרשים כסייעת פרפרים לבנים. עד למרחוק משתרעים לאורך החוף תלי-תלים של חול, וביניהם מבצבצים בתים לבנים וחדשים, פיגמי בנינים…

– מדבריות-מים ומדבריות-חול – בארה נינה – אך החיים החדשים באו לנצח את שניהם. גם את התמונה הזאת קיבלתי מתנה.

– מאת מי?

– מאת האדון כרמלי.

– כרמלי? האף את מכירה אותו?

– אנו מכירים אותו מכבר. כל התמונות הללו הן מעשי ידיו. תראה-נא הגב' את זאת! והנה הילדה התימנית… יפה, לא כן?

– כן. לכולן יש איזה חן. הצַיָר אוהב, כנראה, את הארץ ואת אנשיה. למה נזכרה היום לתלותם? איפה היו עד עכשיו?

נינה מילמלה:

– כל הזמן היתה ראיסה מתנגדת להן; לא רצתה לראותן על הכתלים. הצטערתי מאוד, התמונות יפות בעיני. ומדוע לא? מתנות… אבל היא: לא ולא! צר היה לי הדבר, אני בכלל… קשה לי להתנגד אל מישהו… והנה היום אומרת לי פתאום ראיסה: «מפני מה אינך משתדלת לקשט את חדרך?» – «במה אקשטו?», שאלתי. «לא נעים – אומרת היא לי – לשבת בתוך כתלים ערומים. אבל הלא יש לך אילו תמונות, למשל»… «אילו תמונות»! מובן ששמחתי. והנה…

זכרה מרים את דברי גליק ושקעה בהרהורים על היחסים שבין האחות הגדולה ובין אותו הבחור מגבעת-השרון, שמסתובב בכרכי-הים.

כשגמרו את עבודתן, הקיפה נינה במבטה את החדר ואמרה מתוך קורת-רוח:

– עכשיו יש באמת לחדרי מראה נעים יותר. כרמלי ישמח לראות את תמונותיו על כתלי חדרי.

מרים השתטחה במחצית גופה על הספה, ואמרה:

– מה מוזר הדבר שלעתים כה קרובות אני שומעת בזמן האחרון את השם הזה. ישבתי הבוקר אצל פועלת אחת, ואף היא מלאה את אזני בשם הזה. מיהו זה האיש הפלאי הזה?

נינה צחקה קלות לשמע המילים האחרונות:

– ח-ח… אכן פלאי הוא במקצת. אמא קיבלה ממנו גלויה מרומי. מדוע דוקא אמא? איני מבינה בזאת כלום. הוא כותב שבקרוב יבוא.

היא נגשה פתאום אל הספה, ישבה על-יד מרים, חיבקה את מתניה ולחשה לה:

– איך זה כשאוהבים? מה מרגישים? הטוב? האין זה מכאיב? לי נדמה משום-מה שזה גורם כאב.

נתנה מרים את עיניה בנינה, וראתה בפניה מבוכה ביישנית תמימה; אבל בזוויות שפתיה כאילו רצדה איזו בת-צחוק של ערמומיות, מסותרה בקושי וחרדה. מרים לא התאפקה ופרצה בצחוק.

– מדוע היא צוחקת?

– לצערי איני כלל מומחה בשאלות אלו. הכל מתאהבים, מכאן ראיה שאין זה רע. אולם וכי זה תלוי ברצוננו? יש שגם יסורים כרוכים באהבה, ובכל זאת…

– ובכל זאת אוהבים? כן, באמת. גם אני חשבתי כן. האוהבים גורמים זה לזה יסורים אבל… מוזר הדבר! למה זה?

– אין תלוי ברצוננו.

– ובכל זאת, ובכל זאת… איני מבינה זאת. אם יש מכאובים, איך זה?… מה זאת אהבה?

הנערה הורידה את ידיה אל ברכיה, והשמיטה ראשה אל חזהָ. כל ישיבתה אמרה התרגשות פנימית.

– ראיתי אנשים שיש להם הנאה מיוחדה כשהם שונאים. ראיסה שלנו, למשל… ודוקא בגלל אהבתה היא סובלת – חייכה אל מרים חיוך חיוור מתוך בושה בדברים שנפלטו מפיה בהיסח-הדעת – כנראה טיפשה גדולה הנני ואיני מבינה כלום.

ובזוויות שפתיה שוב רצדה אותה ערמומיות מסותרה.

מרים לא ענתה דבר. שתיהן הרהרו באותו ענין, אשה לפי הבנתה ולפי נסיונות חייה.

– חבל שאי-אפשר לדבר על זאת עם ראיסה – אמרה נינה יותר אל עצמה.

– מדוע? האם אינכן קרובות זו לזו?

– היחס בינינו הוא טוב דיו. אבל איני מעיזה לדבר אתה ולשאלה כמו ששאלתי את הגברת.

– מדוע? מפחדת.

– או! היא יכולה ללעוג ככה…

טרודה במחשבותיה, סתרה וסידרה על ברכיה את קיפולי שמלתה ואמרה כמהרהרת בקול:

– הנה חזרה אל ארץ-ישראל והביאה עמה את כולנו. לכול היא מספרת שבגללי באנו, שאני כאילו התגעגעתי לארץ. לא נכון הדבר! לפי דעתי, לא היתה צריכה לחזור, לאחר שידעה שגם הוא יחזור לכאן. ואפילו כעת טוב לנסוע מכאן. למה נחוץ לה זה, להפגש עוד פעם ועוד פעם, ולהתקוטט… – ובתנועת-יד באויר: – אח!

אחרי שעה קלה של שתיקה, הוסיפה:

– אולי להיפך. טוב שיבוא, אדרבא… תתפקע המורסה…

מרים השתוממה על נינה, השתקנית מטבעה, שפתאום כה פרצה בדברים על עניניה האינטימיים של אחותה. לא נעים היה לה הדבר. הסבה את השיחה לענין אחר, ושאלה על השיעור של מחר. נינה ענתה לה, אבל ניכר היה שהנערה נסערת מאוד ואינה יכולה לשוחח עתה על שום דבר זולת השאלה הזאת שמציקה לה.

מרים קמה ונפרדה ממנה. עזבה אותה יושבת על הספה, ואצבעותיה משחקות בקיפולי שמלתה על ברכיה.

ג

כשחזרה מרים הביתה, מצאה כבר את אביגיל, יחד אם כל ה«פנסיונרים» של הג' ציפרין, מסובים אל השולחן. את מבטה הראשון שלחה אל אביגיל. פניה של זו היו עצובות ועיניה אדומות. «שוב בכתה הסכנה», חשבה.

– היכן יגאל? – שאלה בראותה את מקומו פנוי. אבל מיד הרגישה בפני כולם שהם נבוכים. ה' ציפרין ריכז את מבטו בתוך צלחתו. הגב' ציפרין פניה היו רועמים. כאן קרה, כנראה, משהו לא נעים.

– שאלי אותו – השיבה הגב' ציפרין אגב תנועת-ראש כלפי בעלה – הוא יגיד לך.

אך ה' צפירין לא נשא עיניו מעל הצלחת. רק ריטן לתוך זקנו:

­ מעניין הדבר. כשיגאל משתובב או אינו לומד, האשם בזה הוא אני. דומני שגם לאם יש איזו שייכות אל בנה… הוא מסתובב כל היום בבית ליד סינרך…

­ ליד סינרי! – פרצה האשה בקול היסטרי – הלא כמעט שאיני רואה אותו. הוא מתגולל ברחובות; איני יודעת אפילו עם מי.

­ אבל את הנך אם; מחובתך, כמדומני…

­ אבל אתה הנך אב ­ הפסיקה אותו מתוך חיקוי לאופן דיבורו ­ מחובתך כמדומני להשגיח עליו.

­ אני טרוד בכמה וכמה ענינים.

הגב' ציפרין הניחה את כפה לתוך הצלחת, החזירה את גבה אל משענת הכסא וצחקה צחוק רעל:

­ ואני? אני בטלה מכל עבודה? יושבת בחיבוק ידים? אה? הרי זה יפה!… השמעתם? הוא טרוד בכמה עינינים! יודעת אני את עניניך!… קראה בבוז מבטל. אליבא דאמת, לא ידעה כלום מעסקנותו הציבורית (הוא לא אהב לספר עמה על עסקנות זו, וגם היא לא התענינה בה) והמילים האחרונות שלה לא היו אלא בחינת יריה ריקה…

ה' ציפרין לא השיב דבר.

­ איגואיסט! ­ זרקה אשתו קריאה באויר. ובזה כאילו הגידה לו הכול ולא היה לה עוד מה להוסיף. הזיזה ברעש את כסאה ונמלטה אל המטבח.

לכל המסובים היתה כל השיחה הזאת בלתי־נעימה מאוד. לא נעים היה לראות את ה' ציפרין הטוב והחביב בכניעתו, והתרעמו על אשתו על שלא יכלה לשלוט ברוחה. השפילו עיניהם ולגמו דומם מן המרק. הגב' ציפרין הרגישה, כנראה, שאין האנשים האלה מסכימים עמה, והדבר הזה עוד הוסיף להרגיזה. אותו רגע היה דומה עליה כאילו כל המסובים אוכלים לחם חסדה, שאין היא מחויבה כלל להטריח את עצמה בגללם ולהגיש להם את אכלם. “והוא כמו אדון יושב לו ומחכה שאשרת אותו…”, אילו יכלה היתה מגרשת את כולם, ובראש וראשונה, אותו! ילכו כולם לעזאזל!… אך כבשה את עצמה ולא אמרה כלום, רק רצה בחמה עצורה מן המטבח אל השולחן ומן השולחן אל המטבח; את כל חמתה שפכה שם במטבח, והאוכלים שתקו והקשיבו בבת־צחוק לרעש הדפיקות וקישקוש הכלים המגיע משם.

כל הקטטה פרצה בגלל זה שה' ציפרין לא נזהר בדיבורו (אף־על־פי שבכל פעם היה נודר שלא לספר לאשתו כלום, היה בכל פעם שוכח ועובר על נדרו, לאסונו) וסיפר בשעת האוכל, על השערוריה שהיתה תמול בבית־הספר. יגאל הביא עמו אל בית־הספר שני גורי כלבים בתוך תיקו. והכלכלבים התחילו נובחים באמצע השיעור; כל השיעור, כמובן, הופר על־ידי כך, כי קשה היה להשקיט את הילדים. יגאל, בהשתובבותו הפראית ובבחילתו בלמודים, נתן דאגה גדולה בלבו; נוסף לזאת סבל ה' ציפרין גם מהתפרצויותיה העצבניות של אשתו ומכל אורח־חייה. גם מדאגות פרנסה לא היה פטור: משכורתו לא היתה מספקת לו והצטרך ליתן שיעורים פרטיים. בין כל הצרות והדאגות הללו, עברה סירתו, כמו בין אבני נגף וסלעי מגור, עבור והתחלק, עבור והתלבט, אל מחוזה חפצו היחיד והיקר: טובת הצבור… הוא לא ידע שלפעמים היה מרתק את עיניו ואת כל נפשו אל נקודת מטרתו, אך ורק כדי להסיח את הדעת מהאימה אשר היתה בלבו מפני כיפי־הנגף אשר מסביבו. לא ידע זאת והיה אומר לנפשו שכל הסבל הזה בחייו הפרטיים אינו כלל מעיקרי העולם. ובשעה שניתנת לאדם היכולת לבוא במגע ישר עם עיקרי העולם ולטפל בהם, הרי זכות גדולה היא לו זאת ומן החובה שלא ליתן את הדעת על הטרדות והדאגות הפרטיות… צעקות אשתו, מריבותיה ודברי קינטורה הן כחמיצה זו שהיום (דוקא היום!) היא משום־מה תפֵלה, בלי כל טעם! מה הן דאגותיו הפרטיות כלפי עיקרי העולם! נאמר, כלפי הדאגות לתקונים הדרושים בבית־הספר, ליסוד ספריה בבית־העם, וכיוצא באלה! “איגואיסט…” ­ נזכרה לו קריאת אשתו – אולי הוא באמת איגואיסט; הוא אינו רוצה לכחד מעצמו שהוא אוהב מאוד את הישיבות, האספות והשתדלנות הצבורית. בכל אלה הוא נתון כמו דג במים. אלא באיגואיסם זה אינו מתבייש. בלי איגואיסם זה אין לבנות כלום ואין ליצור כלום. וביחוד לאדם שיש לו עסק עם עיקרי העולם, ר“ל עם תחית האומה העברית בארץ אבות… הנה למשל שיעורי־הערב שמסתדרים כאן… כמה צרות, כמה אי־נעימויות ורוגז היו לו עד שהשיג מה”ועד" באודיסה את ההבטחה למחצית התקציב, וכמה עוד יהיו לו צרות עד שימצא את המקורות למחצית השניה של התקציב…

­ הגברת וייס! קרא פתאום, כאילו לא נפל שום דבר לא־נעים לפני רגע ­ שכחתי להגיד לה כי הבאתי לה בשורה טובה. סוף־סוף נמצאה לה עבודה טובה וגם קבועה.

­ עבודה? בראוו! איזו עבודה?

ציפרין התחיל מספר לה, לא בלי אבק של התפארות והחזקת טובה לעצמו, על שיעורי־הערב שעומדים להווסד בשביל צעירים מן העדות המזרחיות; הספרדים, התימנים ועוד. סיפר באריכות על ההרפתקאות שעברו על רעיון זה, על המכשולים ואי־ההבנה שנתקלו בהם בתחילה אצל הד“ר הולם והד”ר פריגושין, לא שכח למסור גם פרטי המכתבים שהריץ בענין זה לאודיסה והתשובות שנתקבלו משם. והנה סוף־סוף יזכו לראות בהתגשמות המפעל החינוכי הזה. “הרי זה ממש גאולה לצעירי הספרדים, הגאולה עצמה!…”

באותה שעה שוחחה הגב' ציפרין עם מקלר (עמו הראשון התפייסה), וסיפרה לו בפעם האלף את הסיפור שהכול ידעוהו, איך בנעוריה באודיסה הזדמן לה לרקוד בנשף־צדקה אחד עם שר העיר; איך הציגוה לפניו, איך הגיש לה זה זר־פרחים אשר שילם בעדו עשרה רובל; היא זכרה לספר בדיוק מילה במילה על כל המחמאות שדיבר אז באזניה שר־העיר… ומקלר סיפר לה על הפודינגים שאמא שלו היתה עושה, וגם רשם לה על מפית־ניר את ה“רֶצֶפטים” של הפודינגים הללו: צנון, סלק, עדשים… והגב' ציפרין אפילו טפחה על ראשו בצחוק ל“רצפטים” הללו. מקלר, שהיה עסוק בשיחתו עם הגב' ציפרין, כמדומה לא שמע כלל את דברי בעלה. אף פתאום, כשזה גמר לדבר, פנה אליו ואמר:

­ הרי זה מעניין! הנה באמת גאולה חדשה!

הכל השתדלו להסתיר את בת־צחוקם. רק שקלור לא התאפק ופרץ בצחוק, בצחוק גדול יותר מדי; מורגש היה שבמתכווין הוא צוחק ככה, עד שמפיו ניתז רוֹק אל פני ה' ציפרין שישב ממולו. אך ה' ציפרין לא הרגיש בזה, כי נפעם מאוד מהערת מקלר שהעליבה אותו.

מקלר הוסיף:

­ מה רוצה האדון ציפרין לעשות מהתימנים שלנו? אינטליגנטים?

ה' ציפרין זקף עליו מבט של בוז, ורגע אחד פיקפק אם כדאי לענות לו. נמלך ואמר:

­ לא כל האינטליגנטים שלנו, ואפילו מן הפועלים, יודעים למה הם כאן. ואנו רוצים שכל היהודים כאן ידעו זאת. ומלבד זאת, ההשכלה העברית החדשה תועיל למזג ולהתיך את כל העדות לגוש לאומי אחד, בעל הכרה לאומית. העיקר ההכרה הלאומית!

­ אוֹ! קרא מקלר ­ אל תדאגו, הם יודעים למה הם כאן. הם ידעו זאת לפני שאנו באנו לכאן. את קבר רחל או את הכותל המערבי לא יחליפו ב“הכרה הלאומית” שלכם…

­ האדון ציפרין! – הפסיקה מרים את השיחה שהיתה עלולה להסתיים בוויכוח חריף ­ הוא רוצה בוודאי ליתן לי עבודה בשיעורים האלה. אני מכירה לו באמת טובה על שלא שכח אותי, על כל טרחותיו בשבילי. אבל לצערי לא אוכל לקבל. היה זמן שהייתי שמחה על עבודה זו. אבל עכשיו לא…

­ מדוע?

­ החלטתי לעזוב את עבודת ההוראה לגמרי. אני רוצה לשוב להיות פועלת. וודאי אמצא לי איזה מקום עבודה להספח אליו.

­ א! ככה? – שאל ציפרין באכזבה גמורה.

הוא הצטער מאוד. לאמיתו של דבר, הלא רק בזכותה של מרים בא לידי הרעיון החדש על אודות שיעורי־הערב. בבוא אליו מרים מפתח־תקוה רצוצה ומדוכאה, מצא לחובה לנחמה, לעודדה ולהבטיח לה “שדה עבודה פוריה” בבתי־הספר. לאחר ימים השתומם הוא גופו שמרים סמכה על הבטחותיו ושמה בהן את כל תקוותיה. הצטער מאוד על שלא היה לאל ידו לקיימן. עוד יותר גדל צערו בשמעו לפעמים מפי הנערה דברי יאוש מרים. לא רק מפני שלבו נקפו על כך, כאילו הוא חייב בזה, אלא מפני שבכלל לא יכול לשמוע דברים כאלה מפי מישהו. כל סימן של רפיון־ידים, כל הרהור של ספק היו מעליבים אותו, היו גורמים לו כאב. ויותר מהבטחותיו שלא יכול לעמוד בהן, הכריחוֹ דכאונה של מרים לחפש לה איזו עבודה. ובלילות־נדודיו הפך והפך במוחו הבלתי־נרדם, חיבל תחבולות וסתרן, תיכן תכניות ובטלן, עד שפתאום, כתגלית גאונית, הבריק בו רעיון זה של שיעורי־ערב לגדולים. מיד הלהיב הרעיון את מוחו והניד שינה מעיניו כל אותו הלילה. מאז לא נח ולא שקט. מבלי דַבֵּר למרים דבר, רקם מזימות, עורר את חבריו המורים, לא נתן לאנשים, שיכלו לעזור לו במשהו, מנוחה, לא ישן בלילות, ואחרי גמרו לתקן את תלי המחברות של ה“מזיקים” שלו, היה יושב, בעינים אדומות ובראש כבד מעייפות, לחבר תזכירים ארוכים אל הועד האודיסאי. והנה כשבא לבסוף אל מרים מעוטר בזר הנצחון, קיבל תשובה שהדהימתו ממש.

­ כאילו עבודת ההוראה אינה נחוצה – אמר לה מאוכזב ונעלב.

­ זאת לא אמרתי ­ מיהרה מרים להצטדק. צר היה לה לראות בצערו של האיש הטוב הזה – אדרבא, אין איש מחשיב את ההוראה כמוני. אבל מה אעשה, מר ציפרין, ולבי נמשך יותר לעבודה אחרת? ­ היא אמרה את המילים האלה בהטעמה מיוחדת; רצתה שתגענה אל אזני אפרתי.

­הרי זה מעניין! ­ קרא ציפרין בהניפו אליה את אצבעו באופן מצחיק ­ לא! גברתי לא תוכל להשתמט מעבודה זו. היא יודעת שאין לנו כאן כוחות פדגוגיים מיותרים. כל המורים עסוקים כאן יותר מדי, ואין אני רואה מי יוכל לקבל את העבודה חוץ ממנה…לא, לא! זאת היא חובתה, הגברת וייס! פשוט, חובתה הלאומית! הרי זה מעניין, באמת… ראיתיה בעבודתה בשעה שנתנה את שיעוריה הארעיים בבית־ספרי. כבר אמרתי לחברי את שבחה שלא בפניה: יש לה כוח הסברה נפלא וגם יודעת לשלוט בכיתה. בחקלאות אין לה בוודאי הכשרונות הללו ובודאי תסבול.

­ אין בכך כלום אם אסבול. אנו מחויבים פה, בארץ הזאת, לחנך את עצמנו.

­ הכול נעשים היום תלמידים ­ העיר מקלר ­ הכול הולכים אל השדה להתחנך ואת המורים עוזבים בתל־אביב.

­ “חכמה” חדשה שפירושה נעלם ממני ­ ריטן פתאום אפרתי, ומרים הסמיקה כולה.

­ לא “חכמות” אני אומר אלא אמת פשוטה! קרא מקלר, שלא כדרכו, ברצינות ­ כולכם שואפים לתקן את החיים, ל“חנך את עצמכם” ועוזבים את העיר לנפשה. תל־אביב אמנם תבנה בלעדיכם, תל־אביב תהיה כרך, בה ישבו בעלי־בתים, חנוונים וסרסורים מכל המינים, ירמו, ינצלו וישהקו איש בפני חברו, ממש כמו בכל מקום. והדבר כה ימצא חן בעיני הכפר עד שגם הוא ילך אחרי הכרך, או יותר נכון, הכפר ילך אל הכרך, גם כן כמו בכל מקום. נהח! “לחנך את עצמנו”, חה־חה־חה…תל־אביב תמצא אתכם גם אם תברחו ממנה אל הכפר הרחוק ביותר.

אפרתי שטבל את לחמו ברוטב, אבל טרם הספיק להגישו אל פיו מיהר להשיב:

­ אין אנו גוזרים על הכרך, על המסחר, התעשיה וכו' שנחוצים גם לאכר, גם לאכר! אבל לנו לנפשנו טוב יותר אויר השדה, בלי כל טענות אל הכרך… זה ענייננו הפרטי. מדוע זה אסור? למי זה מזיק? הכפר ילך אל הכרך? וודאי! ילך ויטהר אותו מעט, כמובן אם אנו גופנו נהיה טהורים…

בחברת אנשים היה לו קשה הדיבור. מרים ראתה איך רעדה ידו שהחזיקה את המזלג עם חתיכת הלחם בתוך הרוטב. לה נראה שהרעיון שהביע במלים המקוטעות הוא נכון וחשוב, והתפלאה על שלא עשה גם על המסובים רושם כזה.

­ גם בימי אבותינו היו כאן כרכים גדולים ובכפרים ישבו כורמים, יוגבים, עובדי אדמה – העיר ה' ציפרין.

­ ואיך התנהגו? שאל מקלר ­ צדיקים גדולים היו, אה?

­ נו, מובן. שומרון וירושלים לא התנהגו בצניעות ובתום…

­ אבל נביאי האמת יצאו בכל זאת מן הכפר לתקן את העיר ­ העירה מרים.

­ אם קראו לערים: “ראשית חטאת” ו“רעת הרעה”, מכאן ראיה שגם בכפרים דבקה זוהמת הערים – השיב ה' ציפרין.

­ מר ציפרין! הוא מתנקם בי על שאיני רוצה להשאר כאן ולנהל את שיעורי־הערב? ­ שאלה מרים בצחוק.

­ והסוף? מה היה הסוף? ­ אמר מקלר בבת־צחוקו הנלוזה והרעה שהופיעה פתאום על פניו ­ בא מלך אשור או בבל, או… השד יודע מי שם היה, איני זוכר עוד… בא וגרש את כולם שם מן הארץ. גם את אצילי תל־אביב… טפו! רציתי לאמור אצילי שומרון או ירושלים, גם אותם וגם את האכרים, שלא היו טובים מהם, גירש. כן!

­ בעיר לא טוב, בכפר לא טוב. אם כך, היכן לפי דעתך טוב? ­ שאלה מרים ­ אם כן להיכן נלך?

­ אילו ידעתי שתשמעו בעצתי, הייתי אומר לכם מה לעשות.

­ נו, אדרבא! ­ קרא פתאום שקלור, שכל זמן השיחה לא הוציא הגה מפיו ­ אמור, אמור, בבקשה, כיצד עושים פודינג מצנון ועדשים?

הכל פרצו בצחוק. צחק גם שקלור בפה מלא לחם, ואגב נזרקה מתוכו שוב מקלחת רוק ישר אל פני ה' ציפרין. אף ה' ציפרין צחק בנגבו את פניו במפיתו.

“שקלור זה אינו חסר הומור”, חשבה מרים ובלבה נרגזה על מקלר: אנשים משונים, זורקים מילים סתם, ומתייראים להביע את מחשבתם עד תומה. הנה גם גליק דיברה הבוקר בלשון מיסתורין שלא מצאה חן בעיניה…

הסעודה הגיעה אל קצה. הגב' ציפרין סילקה את הצלחות, ומרים התכוננה כבר להסיר את המפה, לנערה ולקפלה, כפי שהיתה נוהגת תמיד לעשות, ופתאום פנתה אליה אביגיל בקול רפה ובלתי־בטוח:

­ מרים! מה דעתך, האם אוכל לקבל איזו משרה בשעורי־ערב אלה?

אף־על־פי שאמרה את הדברים האלה בלחש, שמעו אותם כל המסובים.

­ את? ­ שאלה אותה מרים לא בלי השתוממות.

­ האם הגברת רוצה להיות מורה? ­ שאל גם ה' ציפרין.

­ או! כן. היא רוצה מאוד מאוד, אם רק הוריה ירשו לה ­ אמרה מרים.

­ ואפילו אם לא ירשו, ואפילו אם לא ירשו! ­ קראה אביגיל.

­ עוד תראי, אביגיל! ימצאו לך חתן טוב ולא תצטרכי לחפש לך פרנסה בהוראה ­ התלוצצה מרים.

­ חתן טוב? חחח! ­ צחקה גם אביגיל ­ לא ימצאו.

מרים גחנה אליה ולחשה לה באזנה:

­ את ה“אדמוני”, למשל…

כרגע שונתה אביגיל בפניה, שהסמיקו מאוד, וקראה ברוגז:

­ איני אוהבת, מרים, את השטויות הללו! הלוא את יודעת… אני מבקשת ממך לחדול בכלל… למרים היה רושם כאילו עוד מעט ותפרוץ בבכי, מלב נכאב.

מרים לטפה אותה על שכמה והרגיעה אותה.

ה' ציפרין, כדרכו, הבטיח לה שבוודאי תשיג משרה. הרי זה מעניין… יכול היות שתהיה אחר כך גם מנהלת, אם תצטיין והענין יתפתח… ומדוע לא יתפתח? וודאי שיתפתח; הלוא יש בענין הזה צורך חיוני, ממש… ואולי ימנוח למפקחת על הסניפים אשר יפתחו במשך הזמן במקומות שונים…הוא התלהב יותר ויותר, ועיני אביגיל, אשר בזוויותיהן עוד רטטו דמעות, התלקחו יותר ויותר, פניה הסמיקו ופעם אחת גם קפצה ממקומה במחיאת כפים ילדותית. מרים עמדה באמצע החדר עם המפה בידיה והביטה אליהם בבת־צחוק: סוף־סוף שניהם ילדים…

­ הרואה אתה, מקלר? ­ אמרה ­ היציאה מן העיר אל הכפר החלה כבר.

מקלר נענע אליה ראשו מתוך ליגלוג:

­ מהנ! הרי זה מעניין…

ד

אפרתי השתומם מאוד בראותו, ביום השישי בערב, את מרים מטיילת עם בתו של ה' רוזין על חוף הים, ברוח ובגשם. היה לו באמת אותו הרושם שממנו כה התייראה מרים. אפרתי בכלל לא חשב רעות על בני־אדם, מפני שלא שנא אותם, והוא לא שנא אותם מפני שבעומק לבו לא היתה לו גם שום אהבה אליהם; או אולי יותר נכון להגיד: לא היה לו שום יחס אליהם. אבל מביתו של רוזין התחילה נפשו סולדת בזמן האחרון. הוא התרעם על שיהודים אלה מביאים אתם לארץ צורות־חיים ומנהגים שעלולים רק להכניס רקבון של ציוויליזאציה, בלי ציוויליזאציה, אל מסגרת החיים הדלים של הישוב הקטן. “עדיין אין להם מקום כאן ­ חשב ­ יבואו נא אחר כך… אחר כך לא תהיה סכנתם גדולה”. ו“אחר־כך” זה ­ פירושו לכשיהיו כאן כרכים גדולים, לכשיהיה כאן ישוב גדול וחזק… בעצם לא ידע בדיוק, מַהם המנהגים הרעים ומהו רקבון־הציוויליזאציה הזה שעליהם קבל; ובעצם לא ידע גם את זאת, שלא על החיים בבית רוזין ­ אשר לא הכירם ­ חרה לו כי אם על שמרים התקרבה, כמדומה לו, אל הבית הזה בה במידה שהתרחקה ממנו, “הריהי נגררת אחרי הבחורה הזאת ­ חשב באותו יום שישי בערב על חוף הים ­ תיתי לה! אין זאת כי אם חביבים עליה היסודות הטפיליים, ש… ש”בורחים מאלוהים".

אולם למחרת, בשעת סעודת הצהרים, נחה דעתו. לאחר שסרבה מרים לקבל את הנהלת שעורי־הערב, הבין ש“העבודה”, אשר עליה היתה מדברת לפניו, אינה מליצה גרידא. ומיד התחיל לבו דופק תכופות. הוא לא צדק במשפטו על מרים. הוא גפו דחה אותה, הוא דחה אותה באולתו ובצרות־לבו. הוא תמך את ראשו בשתי ידיו הנשענות אל השולחן וזכר את כל צער געגועיו אליה בשעה שישבה ברחובות ואת החלומות אשר חלם על אושר משותף… כל המחשבות, הזכרונות והתקוות הללו לא עברו דרך מוחו זה אחר זה ברצועה ארוכה שמתמתחת והולכת, אלא ניתכו עליו בבת־אחת; הרהורים ורחשי־לב נערמו זה על גבי זה, וכולם כאחד מלאו את נפשו.

מקלר, שקלור וציפרין כבר עזבו את החדר. מרים ובת־דודה עוד שוחחו יחד בחצי־קול, וזו האחרונה הוכיחה לה בהתלהבות שמוטב לה למות מאשר לרקוב במושבה. היא תעזוב את הבית ויהי מה, אין לה מה להפסיד. בעיר לא תאבד, אין דבר… אפרתי כבר קם גם הוא. אבל עמד עדיין באמצע החדר שחוח תחת ערמת הרהוריו, זכרונותיו ורחשי־לבו, עמד ועיין כביכול בעתון. הגברת ציפרין שטאטאה את הרצפה, היתה מפעם לפעם מבקשת ממנו סליחה ומטרידתו ממקום אל מקום. ולבסוף, כששתי הבחורות קמו ללכת מתוך אמירת שלום, ניגש אל מרים, כמו דרך אגב, בלי כוונה תחילה, ומבלי הסתכל בפניה, אלא בכובעו שהפך והפך בידיו (מי זה ישב על כובעו הרטוב מגשם? מעכו אותו, עד שאין לחבשו…) ושאל למה חדלה מבקר אותו. האומנם היא כה עסוקה? אמנם ­ השיבה מרים בפנים מסמיקות קצת ­ אף היא שאלה זאת את עצמה לא פעם. היא מכתוננת אמנם זה כבר לבקרו. הערב אם תפָּנה תכנס אליו.

המתיחות שהיתה ביחסים בין מרים ואפרתי נתרופפה. שני האנשים הצעירים הללו מצאו איש אצל חברו את חוף המנוחות. אחרי אותו יום, היו נפגשים ערב ערב, דנים וחדשים באותם הענינים, ובכל פעם היו להם הענינים האלה כחדשים, וכחדשים היו מעוררים בהם גיל ומתק הזיה. שניהם יעלו אחרי עונת הגשמים הגלילה. זה היה מוחלט וגמור אצלם. עדיין היו דנים אם להספח אל קבוצת הפועלים בכפר תבור או ללכת אחרי יצחק קרן־צבי המארגן קולקטיב של פועלים על הקרקע שהקרן־הקימת קנתה אצל הכנרת. הקולקטיב של קרן־צבי משך את לבם יותר, והעיקר מפני שיש בו משום כיבוש חדש, העלול, אם רק יצליח, לשמש מופת ולגרור אחריו עוד ועוד כיבושים חדשים בשביל העובד העברי. אבל בעתונות המקומית הטילו בעלי המקצוע ספק בדבר אם הענין יתקיים ויצליח בתקציב הפעוט שהוקצב לו על־ידי הקרן־הקימת. מלבד זאת התעוררו חששות גם כלפי האיש שהקרן־הקימת אמרה למנות בתור פקיד מנהל; היה מקום לחשוש שלגבי האיש הזה אין העבודה העברית מגופי הלכה, עיקר קדוש. בשאלה זו היו שניהם הופכים והופכים מדי יום ביומו, חוזרים ודנים באותם הנימוקים בעד ונגד. אבל ברור היה להם דבר אחד: באיזה מקום שיתישבו, החיים, שמכחים להם בגליל, יהיו טובים ויפים… חלומותיהם היו גורפים אותם אל חופי האושר המקווה, בתוך הנוף הגלילי העוטה רוח קדומים וצופן בחובו זרע התחיה וההתחדשות העתידות לצמוח שם… שמעו את געיית הבקר ברפת, את קירקור העופות בלול, ראו את היונים העגות באוויר מסביב לשובך. הם דיברו על “ביתם” העומד שם בצלע ההר, צופה אל מרחבי ירק ומחכה להם. בשעה שמרים נטעה וורדים, איריסים ולוע־אריה, שיבצבצו מבעד לסרגי הגדר, לא שכח אפרתי את החמניות, האהובות עליו, שעוד מילדותו הרנינו את לבו בעטרות הזהב הכפופות אל השמש והמזהירות מתוך ירק גני הכפרים, שהיה עובר בהם לפעמים עם אביו. משהו מטעם החיים ב“ביתם” שלעתיד לבוא טעם אפרתי בשעה שמרים היתה מסתובבת בחדרו, שופתת את קומקום התי על מכונת הנפט, שוטפת את הכוסות, מסדרת את השולחן לסעודת־הערב (פעמים היו סועדים יחד). פעם מצאה אות מרים כשהוא מתכונן לחייט טלאים למעילו הקרוע. מחזה מבדח היה לראות את האיש הזה יושב כפוף בפנים מרוכזים על הבגד הפרוש לפניו, ובודק מתוך כובד־ראש ושיקול־דעת מרובה את המקומות הטעונים תיקון, כמי שבוחן פרובלימה מסובכה. “תן לי ואנסה לעשות לך את המלאכה הזאת ­ אמרה לו בטון דומה לזה שבו לקח הוא פעם מידיה את המעדר לתקן את הערוגות שעשתה ­ אני מקווה שאצליח יותר ממך בעבודה זו”. הוא התנגד בתחילה, אב היא הוציאה מידיו את הבגד. רגע אחד הרגיש מעין בושה שבצניעות בראותו את מעילו פרוש על ברכיה, כאילו משהו מגופו היה מונח שם… אבל הדבר היה נעים לו מאד. מאושר ומלא אהבה עמד והביט אליה כשהיא ממצמצת עיניה כלפי המנורה ומשחילה חוט בקוף המחט. היתה לו אז הרגשה כאילו היא משחילה בחיי שניהם חוט אשר יקשרם יחד…

בכל ערב היה אפרתי רגיל לקרוא לפיה מהעתונות הארצישראלית. אבל לעתים רחוקות היה עולה בידו לקורא איזה דבר עד גמירא. לרוב היה קורא איזו פיסקה והיא היתה מפסיקתו באיזו הערה או שאלה, ומענין לענין היתה השיחה משתלשלת ועוברת בלי משים שוב אל עניניהם הפרטיים. אל “ביתם” אשר שם בין הרי הגליל או על שפת כנרת. והמאמר עצמו היה נשכח מלבם. ואמנם, כלום המאמר היה חשוב? חשוב היה הקול השלו הקולח במנוחת הערב, האזנים הקשובות. חשובה היתה עצם הישיבה בצוותא חדא, שני ראשיהם כפופים אל שולחן אחד, לפני מנורה אחת, ששמחה גם היא להיות שותפה עמהם בסוד אשרם.

פעם אחת, בדרך אל אפרתי, שמעה מרים שקוראים אותה בשם. החזירה את ראשה: גליק עמדה עם איזה בחור ועשתה לה תנועות בידה שתגש.

­ להיכן? אֶ! להיכן? סטוֹפ! ­ קראה לה גליק בקול כמפקד.

מרים נבוכה קצת משאלת־פתע זו. עד שמצאה את תשובתה, הזדרזה גליק ואמרה:

­ שפיר! לא אפריע לך. רציתי רק להציג לפניך את האיש הזה… מר כרמלי… מרים ווייס, שעליה דיברנו תמול – אמרה בפנותה אל האיש שעמד על ידה, והוסיפה: גם עליך דבירנו לא פעם עם מרים… עם מרת ווייס זו.

מרים נבוכה עוד יותר:

­ דומני שרק את היית המדברת ואני רק הקשבתי ­ גימגמה אגב גיחוך מעושה.

­ שפיר. כמובן, כמובן… מיהרה גליק להסכים עמה, כשהיא טופחת על שכמה מתוך חיוך קל, כרוצה לאמר: “חטאתי, לא הייתי צריכה לומר מה שאמרתי”.

כרמלי לא פצה פה. מרים נמנעה מהסתכל בפניו. אבל עם המבט הראשון שהספיקה להעיף בו, השתוממה שאינו דומה כמעט לתמונה שראתה בחדרה של גליק. הוא נראה לה דק גוף יותר משחשבה וגם נמוך יותר, אף־על־פי שבאמת היתה קומתו קצת גבוהה מבינונית.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה אמרה גליק:

­ נַ, לא נפריע לך. רואה אני שאת מזדרזת לאיזה מקום. בוודאי נתראה בקרוב.

בכל דיבורה ניכר היה שהיא במצב של קורת־רוח והתעוררות.

מרים נפרדה מהם והלכה לה. היא לה חשק לפרוץ בצחוק. “הנה זה הוא הארי טורף הלבבות! את ראיסה רוזין, את גליק ועוד בחורות רבות… זהו! ח־ח־ח”.

נכנסה אל חדרו של אפרתי בצחוק וסיפרה לו על הפגישה, על נימוסי גליק בלתי־המהוקצעים²⁸ וביחוד התבדחה על אודות כרמלי. אפרתי אף הוא הצטחק.

­ אתמהה ­ אמר ­ מה לו ולארץ? למה חזר ובא?

­ לכבוש לבבות, ח־ח…

­ האם בפאריס, בלונדון ובניו־יורק כבש כבר את כל הלבבות? אל תצחקי, מרים! האיש הזה יכול עוד להיות מסוכן לנו.

­מסוכן? לנו? במה?

­ יש לו תמיד רעיונות ותכניות משונים. והוא בעל השפעה.

מרים פרצה שוב בצחוק, כשכיסתה את פיה בשתי כפות ידיה.

­ מה זה היה לך, מרים? לצחוק מה זו עושה? - תמה אפרתי. על פניו כאילו פושטו הקמטים: זו הפעם הראשונה התחיל פועם צחוק נערה בחייו בכלל…

­ ואני סבורה הייתי שהתכוונת לנו, לשנינו, שגבור הרומאנים הרבים מסוכן כביכול לשנינו…

אח! לא. אבל עוד יבלבל את המוחות לבחורים ולבחורות שלנו. שמעתי שיסד דת חדשה באמריקה. לא אתפלא אם יספרו לי יום אחד שהוא מסדר אֶכּספֶדיציה אל המארס או אל הסמבטיון…

מרים שכבר עיפה מצחוק, אמרה במנוחה:

­ זה דוקא מצא חן בעיני. השאיפה לגדולות. לחבק זרועות־העולם או האנושיות… זה מראה על מעוף, על שאר־רוח.

­ זה רק מראה על חוסר שרשים. מי שאינו מעורה במקום אחד, בשעל אדמה אחד, הוא נישא אל מרחקים, אל ה“אנושיות”.

­ אבל, אפרתי, הלא יש אנשים שאוהבים את האנושיות. על פניו עברה בת־צחוק קלה:

­ את האנושיות אין לאהוב. זהו רק מושג מפשט. אוהבים דבר ממשי, שניתן לחושים… את העם, לפחות… אותו, כן… אפשר לאהוב.

מרים משכה בכתפיה:

­ הלא יש אנשים שהקריבו את חייהם על מזבח האנושיות

­ על מזבח סקרנותם הגדולה ­ תיקן אפרתי ­ או על מזבח יצרם הגדול לנַצח, להתגבר על מכשולים גדולים… “אהבת האנושיות”! פראזה ריקה… היא יוצאת מאהבת עצמנו וחוזרת אליה…

­ כל אהבה היא ככה ­ הפליטה מרים, רק כדי לנצחו בדברים.

היא ישבה על הכסא בראש מורד וחבקה בידיה את ברכה הרכובה על חברתה. הוא בדברו התהלך בחדר מפינה אל פינה. בשמעו את דבריה האחרונים, שנפלטו מפיה דרך־אגב, התיצב ממולה והסתכל בה זמן־מה במבט מרותק ובגבות מורמות כמי שמסתכל באיזה בע"ח מוזר.

­ כל אהבה, אמרת? כל אהבה? ואני… ואני… גימגם ­ חשבתי… להיפך…

מבלי להרים את ראשה ומבלי לשנות את מצב ישיבתה, הציצה בו אלכסונית מלמטה למעלה. פניו הנדהמים ומבטו הנבוך הנעוץ בה נראו לה מצחיקים. אבל היא שמרה על מבע־הרצינות בפניה וחיכתה להמשך דבריו.

והוא התחיל שוב מתהלך בחדר ובהתרגשות קרא:

­ לא! אדרבא, מרים, כל אהבה אמיתית היא בניגוד לאהבת־עצמו… האחת מבטלת את השניה. כל אוהב אמיתי מוַתר ממילא על אהבת־עצמו. איש הגאוה משפיל את עצמו, איש החרות מקבל עבדות, בעל הרוח הסוערת נעשה שקט ככבש, יושב האוהל שאוהב חיי־רוח מכונסים, נעשה יצאן ומתהולל… איזו אהבה אגואיסטית יש כאן? אוהבים את האשה לא למרות חסרונותיה, ואף לא בגלל מעלותיה… כלום מסוגל האוהב לראות בכלל, גם את אלה וגם את אלה? אלא הוא מקשט את אהובתו ביתרונותיו הוא או ביתרונות שהיה רוצה בהם…. הוא מוַתר עליהם, גם עליהם, מסתלק מהם ותולה אותם בה. הכול הוא נותן לה, לאהובה, ולו לעצמו אינו משאיר כלום. איזו אהבה אגואיסטית יש כאן? גם העם, גם העם, מרים… גם אותו אנו אוהבים כך! ברע לנו אנו מתנחמים באשרו, בעַנינו ובמָכוּת ערכנו אנו שמחים בגדלו ובחסנו, בעשרנו ובתפארתנו אנו מתאבלים על עניו וסבלו… העם, מרים, העם…

פתאום הפסיק את עצמו, ניגש שוב אליה סמוך־סמוך, מאחרי כסאה, הניח את כפו על כתפה מעבר לערפה ולחץ אותה אליו, בהביטו אליה מלמעלה למטה.

הלוא כך, מרים… הלוא כך אוהבים? הלוא כך אנו אוהבים?

הרימה מרים את פניה אליו, והצליפה עליו מבט מלא השתוממות. זה היה מגעו הראשון בגופה. אף פעם לא ראתה אותו במצב של התרגשות כזו. אפילו פניו נעשו יפים. בסנטרו הבולט, בעיניו המשפלות אליה היה איזה עוז…

תפש אפרתי את מבטה המשתומם, ומיד כאילו נפחד, הסיר את כפו מעל כתפה והוסיף:

­ את העם… אני חושב.

מרים צחקה בלבה על התקון הזה שנראה לה תמים מאד. ימים מספר אחרי הפגישה האחרונה, באה גליק אל מרים בבוקר בעוד זו האחרונה לבושה למחצה. מרים התפלאה על הביקור המשכים ובלתי־צפוי, משום שגליק לא ביקרה אותה אף פעם בחדרה. הבינה שבאה לרגלי ענין בלתי שכיח, וחיכתה עד שזו תגיד לה מבלי שתשאל. זמן־מה פיטפטו על דברים של מה־בכך. על הקלוב, על הפועלים, על העבודה. פתאום שאלה גליק דרך־אגב, כאילו נזכרה בדבר אגב שיחה:

­ כן, ומה בדבר תכניותיך? הטרם הסתלקת מרעיונך על הגליל?

­ כלל וכלל לא. אדרבא, הענין מתקדם. מסתדרת קבוצת פועלים שתתיישב, כנראה על קרקע הקרן־הקיימת… אומרים, המקום טוב מאוד… על חוף הכנרת. ואם זה לא יצא לפועל נלך בכל זאת הגלילה. אפשר שם להסתדר על יד אחת המשובות.

גליק השהתה עליה זמן־מה מבט בוחן וחודר. מרים הביטה על גליק במבט שאלה.

­ מרים ­ אמרה עדיין מתוך הרהורי היסוס, כשהיא מוסיפה לקדוד אותה במבטה.

­ מה חפצך?

­ הגידי לי את האמת, היש לסמוך עליך?

תמהונה של מרים גדל.

­ מה פירוש השאלה?

­ המבינה את, יש אנשים שונים. יש אנשים ששמחים להיות הראשונים, המקור הראשון לחדשות אשר אחרים טרם ידעון, או… למשל… אין להם כל כוונה לגלות סודות, אלא שלא במתכווין, אגב שיחה, נפלטת מלה בלתי־זהירה, או רמז כלשהו, או קריצת־עין, כלומר שידוע להם דבר אשר, לצערם, אסור לספרו… רמזים אלמים אלה מסוכנים לסוד, יש הם משום התחלה של פיטפוט… המבינה את, יש אנשים שונים.

מרים משכה בכתפיה:

­ דומני, עד כמה שאני מכירה את עצמי, איני להוטה אחרי סודותיהם של אחרים. פטפטנית אינני, על כל פנים. כך נדמה לי. אבל איני מבינה למה כל זאת…

­ כן, צדקת. אף אני חשבתי עליך כך. יש לי הרגש שאפשר לסמוך עליך ­ ומיד בטון של החלטה: שפיר! תבואי אלי הערב.

­ למה?

­ כך… תדעי אחרי כן, תשמעי שם אצלי איזו דברים חדשים, לא בלתי־מעניינים.

­ מוטב. אבל הסוד שאמרת… איני מבינה.

­ הרי זה מבן מאליו: זהו סוד גמור ומוחלט. אם תבואי. הרי בזה תתחייבי לשמור את פיך… גם אם ידברו אחר כך אנשים לפניך על הענין הזה הידוע לך, תעמידי פנים כאילו אין את יודעת ממנו כלום ואינו מעניין אותך כלל. הרי זה מובן מאליו…

­ אה! אם כן, הרי זה רציני מאוד ­ ניסתה מרים לדבר בלעג.

אך מבע פניה של קליק היה חמור וזעום:

­ רציני מאוד, מרים! אם כן את מבטיחה? תבואי! הפצירה בה.

­ אבוא ­ ענתה מרים מיכַּנית.

­ בעשר בערב ­ אמרה ומיד קמה, מיהרה להפרד ויצאה. במשך היום שכחה מרים את ביקורה של גליק.

לפני השעה העשירית בערב נזכרה פתאום בהבטחתה לבוא אל גליק, והתחילה מתרגזת וכועסת על עצמה, שנמהרה להבטיח. לא היה לה עתה כל רצון ללכת. עצם מעטה המסתורין וההתחייבות להצפין סוד, היו לה למורת־רוח. אבל לא לעמוד בדיבורה לא יכלה. קמה והלכה.

כשניגשה מרים אל ביתה של גליק, היה לה הרושם שחושך בו. החלונות היו מכוסים בהשתדלות כזו עד שאף קו־אור אחד לא פרץ מתוכו. דפקה פעמים אחדות עד ששמעה מאחרי הדלת קולה של גליק: “מי שם”? ­ אני, מרים! ­ השיבה. גליק פתחה וזרזה אותה: “להכנס, מהר, מהר”. כמעט שמשכה אותה בידה אל תוך החדר ומיהרה לנעול את הדלת.

מסביב לשולחן ישבו כעשרים בחורים פועלים. מלבדה ומבלד גליק לא היתה שם אף בחורה אחת. בראש השולחן ישב כרמלי ומקלר על ידו. מיד הרגישה מרים, לתמהונה, שמקלר יושב כאן בלי שקלור. עם כניסתה, לחש מקלר מה באזני כרמלי. זה פנה אל גליק, ושניהם התלחשו רגעים אחדים. התמונה היתה מודעה למרים. “ממש כמו שם”, חשבה על האסיפות הסוציאליסטיות ברוסיה. וישבה בפינת החדר על גבי קרש שהיה מונח על פח־נפט ריק: המקום היחידי שהיה פנוי לישיבה.

כרמלי היה, כנראה, באמצע דיבורו בשעה שנכנסה מרים. אחרי שנגמרו המשא־והמתן שבלחש בינו ובין גליק, המשיך לדבר. מרים התבוננה אליו מתוך פינתה. אך מעט מאוד הזכיר את תמונתו, שראתה אצל גליק. בראשו היה גבוה מכל הנאספים. שערות ראשו הצפופות והמסתלסלות, שהזדקפו קצת בבלוריתם מעל למצחו הצח והגבוה, ושפמו הקטן מעל לפיו הדק והמביע מרץ, היו כתומים כהים. בתנועותיו המדודות והשקולות היה מרגש איזה בטחון עצמי. היה לבוש שחורים, אם כי בלא גנדרנות יתרה, אך בדיקנות ובטעם. זה היה האדם היחידי כמעט שראתה בארץ בצוארון קשה. עניבתו הכחולה־כהה משכה על כל דמותו חוט של איזו חגיגיות, בדברו היתה ידו האחת משחקת בשרשרת הזהב הדקה, שהבריחה את שני כיסי חזיתו העליונים, או שהיתה ממשמשת בתנועה עצבנית בעניבתו; ידו השניה היתה מונחת על השולחן ובעפרון־כסף הקישה עליו מפעם לפעם בקצב ובהדגשה לכל משפט ומשפט שהיה מבטא ברורות ובטוחות; הוא דיבר חלקות, בלי הטעמות יתרות אך בוודאות גמורה כנואם מנוסה ורגיל.

­ היכן אנו עומדים? כן, המזרח הנחנק תחת עולם של עמי אירופה. רומי האלילית הלכה דרכה ישר, באמת, בפשטות, בהתגלות־לב, בלי נכלי ערמה ובלי מסווה על הפנים. שלחה את צבאותיה אל גבולות איזו מדינה והודיעה: “אנו החזקים ואתם החלשים. פנו איפוא לנו מקום”!. והמדינה או שהיתה נכנעת ומקבלת מרותה או שהיתה נלחמת ומפרפרת עד שהיתה נרמסת תחת רגלי הלגיונות של הנשר הרומי. לא כן אירופה הנוצרית, בעלת התרבות ההומנית דהאידנא. היא באה אל ארצות אסיה ושפתיה תטופנה מור ונופת־צופים: להחיות את המזרח, לעוררו, להנחיל לו מתרבותה, ומתוך בת־צחוק של צביעות שולחת בכל וורידיו את מיקרובי הרקבון שלה, את השיכרות, הזנות, החמרנות המזוהמת ביותר שדוחקת את הפכחות המזרחית, את טהרת המשפחה ואת הנטיה הטבעית אל דתיות, אל התבוננות ואל הפשטה אידיאלית. אירופה זו מחלישה את ארצות המזרח, וכמו עכביש היא מוצצת את לשדן, חומסת את רכושן הטבעי, משמינה הולכת מחלבן ודמן כנזיר קאפוציני, לאשרנו לא המזרח כולו נוּגע עדיין. עוד יש כר נרחב לעבודתנו כאן ולתעודתנו הגדולה…

בחדר היה חם מאוד, והאויר כבוש. הוא הוציא מכיס בגדו²⁹ ממחטת־משי מבושמה וניגב את פניו. שנים שלשה דקים שתק, כמסדר את מחשבותיו, ואחר־כך המשיך:

­ כן, רבותי, אנו חוזרים הנה… רצוני לומר לא רק לארץ־ישראל אלא גם אל המזרח. אל המזרח אנו שבים, ותודה לאל, עשירי נסיון. אנו היהודים ידועים מה זו אירופה הנוצרית. מבשרנו חזינו את כל חסדה וטובה של דת האהבה והרחמים.

אנו יודעים מנסיוננו מה זו חסות מדינה אירופית. עדים היינו והננו לבריתות ולאגודות הליסטים של בריוני הדיפלומאטים, המיוּסדות על “אינטרסים משותפים”, ר“ל על “שמור לי ואשמור לך”, או ברור יותר: אני אעצום את עיני מראות את החמס והעוול בגבולותיך, למען לא תתערב אתה בענייני אני”. התרבות? הטכניקה המשוכללה? נוחות החיים? חח… הלא אלו הן אותן האינדולגֶנציות שבא־כחו של ישו ברומי היה מחפה בהן על כל הפשעים והחטאים. לאלפיהם ולרבבותיהם סוגרים את הפועלים בבתי־החרושת, בסדנאות ובמכרות, ללא אויר, ללא שמש וללא לחם לשובע, והעבדים האלה של אירופה החדשה עובדים כל ימיהם כדי להכין מכשירי הנוחיות והלוקסוס בשביל העשירים. והעשירים? ה! האמינו, כי גם בהם אין לקנא. רובם הלא נפשם סכופה, לבם חלל, חייהם עליהם למשא בשעמומם ובריקנותם. האדם באירופה לא נעשה מאושר יותר וגם לא טוב יותר בזכות התרבות הזאת. הפשעים שנעשים יום יום תחת מעשה התרבות הם יותר מזוקקים וגם יותר מתועבים ומשוקצים מאותם הפשעים הגדולים שהיו נעשים בשנים קדומות בגלוי, בלי כל מסווה, מתוך בערות ומתוך שיצר לב האדם רע מנעורי… לא, לא, לא! די לנו באירופה זו, בתפארתה, במוסריותה ובכל חמדותיה. בשאט־נפש ובתקוצה אנו עוזבים אותה וקוראים אחרינו את אחינו שעדיין לא פגעה בהם הגאנגרינה… הציוניים מתדפקים על ה“שער העליון” אשר על גדות הבוספור, אבל אין להם אמון באנשים היושבים שם ב“שער”. ועל־כן הם מדברים על הסכמה בין־לאומית של מעצמות אירופה ­ כאן הרים את ידו עם עפרון־הכסף בין אצבעותיו, שהבריק לאור המנורה, ועג בו עוגה רחבה באויר, ובת־צחוקו, שליוותה את התנועה הזאת, הראתה על כל האפס שבהיקף הרחב של המושג הזה… בהסכמה זו הם מאמינים. התחייבות הממשלות הנוצריות מהי? פיסת ניר לצור על־פי צלוחית. אבל לא! חלילה מממשלה לבטל את התחייבותה ככה, באופן פשוט, מעשה נוכל. יש לה רגש הכבוד שלה. יש לה גם המוסר שלה. הממשלות יצרו לצרכיהן לשון דיפלומאטית שיכולה לטהר כל שרץ, כל תרמית ואונאה. בלשון בשר־ודם פשוט זוהי מה שקוראים בגרמנית “גַאוּנֶרשפּראַכֶה”. כשיש צורך להסתלק מאיזו התחייבות כלפיך, אין אומרים לך: “אין לנו צורך בך, לך לעזאזל”! אדרבא ממטירים עליך פרחי חסד וצדקה עד לידי… חנק! מרוב דאגה לשלומך, שלא יאונה לך רע יסגרו עליך בריח ודלתים… למען לא תשָׁמע ממצר כלאך שוועתך וקריאתך חמס! עושים מלחמות, מכסים את שדי־קטל בפגרי אדם, וכאשר יצעק מן האדמה קול הדמים, נושאים הקטלנים את עיניהם אל על ואומרים כי העמיסו על עצמם את הצלב למען הביא פדות וגאולה לכל הנדכאים תחת עול המדינה האויבת… הצלב! אנו, היהודים, רבות נוכל לספר על הגאולה שהביא הצלב לעולם… מפני מה תפרנה יום אחד הממשלות הנוצריות את התחייבותן כלפי היהודים, כלפי ארץ־ישראל? מפני שאנו יהודים, מפני שזוהי ארץ־ישראל ומפני שהם נוצרים. הנוצרים לא יתנו לישראל תקומה בארצו. העולם הנוצרי יחריש כל עוד נהיה מועטים וחלשים. אולי עוד יַראו את הומאניוּתם ויסייעו בידינו. אבל מכיוון שנתחיל לאסוף כוח, מכיון שנתחיל לפרוש כנפים, יאמרו לנו: עמוד! עד כאן!… או לא יאמרו לנו כלום. אלא יבוא ויתיצב מול פנינו הנזיר בצלבו ובבת־צחוקו השמימית־הצבועה ומאחרינו יגש החייל הנוצרי בכידונו… (כאן נזכרה מרים, לתמהונה, שכדברים האלה, כמעט מלה במלה ממש, שמעה פעם גם מפי גליק…) כך! לא הצלוב על הגולגתה קבור שם ב“קבר הקדוש” אלא צלוב־העולם הנצחי, נינו של העקוד על הר המוריה… באותו קבר חנוקה תקות ישראל, בו קבור חלום גאולתו! והקבור הזה יקום לתחיה לעיני העולם. איך?

כאן הפסִיק כרמלי. הוציא במנוחה סיגריטה מתוך נרתיק כסף קטן, נקף בה פעמים אחדות על גבו של הנרתיק, לפני הציתוֹ אותה. הבחורים שישבו כל הזמן בלי זיז כל שהוא, התחילו מתנועעים ומתלחשים. אחד שאל בקול שפל ורוהה: “ואיך, באמת”? מיד נשמעו מכל צד חוזרים על השאלה הזאת, ביתר אומץ־לב, ובקוצר־רוח:

­ איך? מה ענין ה“קבר הקדוש” לכאן? הנלחם בנצרות?

כרמלי המתין עד שישתתקו כולם, ואחר כך במנוחה, בקול שוקט ובפשטות:

­ להדליק אש מן הארץ הקטנה הזאת בכל המזרח, מקצהו אל קצהו.

בחדר היה שקט־שקט. דממת נדהמים. נשמעה רק חריקת הכסא תחת כרמלי. הוא קם, שם את רגלו האחת על הכסא, ואת מרפק ידו, עם הסיגריטה בין האצבעות, תמך בברך, ואמר בקול יבש, מעשי:

­ ארץ־ישראל צריכה להיות מגדל־צופים לעמי־מזרח, ומעל המגדל הזה נקרא להם על הסכנה הקרובה לבוא מעבר לים התיכון… אנו שבים אל חיק מכורתנו, אל אסיה, ותחיתנו לא תקום בלתי אם יחד עם תחית אסיה כולה… כל אלה אשר נפשם אינה נרתעת מפני התעודה הנשגבה, אשר ענין האומה ואפילו ענין העולם כולו הוא ענין חייהם. הם יגויסו לעבודה קשה, רבת חתחתים וסכנות… כן, העבודה קשה, מתונה, רבת־אחריות, סכנות וחתחתים. אתם, חלוצי התחיה, מחויבים ללמוד, ללמוד וללמוד טרם תגשו אל העבודה. אתם צריכים להיות מזויינים בידיעת השפות, המנהגים ודרכי החיים של העמים אשר בתוכם תעבדו. לכסף אל תדאגו. כבר דאגו אחרים לזה.

­ וההנהלה הציונית? ­ נפלטה מאיזה מקום שאלה.

­ ההנהלה הציונית? היא הולכת עם המערב. לנו אין עסק עמה. אנו נעבוד בלי עזרתה. וגם נגדה. אנו אגודה חשאית לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. כי גם הציונים יתנגדו לנו. הציונים הם שליחי המערב. ותעודתכם אתם לבאר לעמי המזרח שהעם היהודי השב אל מולדתו אינו שליחו של העולם האריי. אדרבא, הוא נמלט מתוכו בשאט־נפש ובזעם של דורות. בתחייתו הלאומית של ישראל כרוכה תחייתו של כל הגזע השמי באסיה שלנו, אין אנו מתביישים בשם אסִיָתִים. אנו רוצים להרים אותו לנס ולתפארה. אתם תפשטו בכל אסיה כלפידי־אש ותציתו את הבערה הגדולה…

את סוף דבריו כבר לא שמעו. מסביבו קמה המולת קולות. הכל הצטפפו מסביבו עוד יותר, שאלו, חקרו, התווכחו. מרים לא התעניינה עוד בכל השיחות והדיבורים, באזניה צללו דבריו האחרונים כפעמונים תלויים אי־שם במרומים וקוראים ומבשרים…

בעוד הכול הומים ומשוחחים בהתרגשות, השתמטה מרים מן החדר לבדה ובלא יודעים.

כל אותו הלילה וכל יום המחרת לא יכלה מרים להשתחרר מן ההרגשה הכבדה שהיתה עדה להתרקמותו של דבר מוזר וגדול, גדול בסכנתו ואולי, להיפך, בישע אשר יביא… יחס ברור אל השאלה הזו לא היה לה. אבל כולה היתה נתונה תחת רושם של איזו חרדה מפני הבלתי ידוע וגם של שיא רעיון נועז שר רקם לפניה אותו הבחור עם קולו המוזר… הרגשה מעין זו יש למי שניצב על גשר צר מאד ונישא מאד מעל פני תהום…

הסוד העיק עליה ביום הראשון. ה, אילו יכלה לדבר עם אפרתי על האסיפה הזאת, על נאומו של כרמלי ולשמוע את דעתו. הצטערה על שמתוך קלות־דעת התחייבה בפני גליק לשמור את הסוד. לא נעים היה לה להפגש עם מקלר, בשעת ארוחת־הצהרים, ולדעת שסוד אחד, מעין איזו מזימת־חרש מקשרת את שניהם.

ופעם אחת בשבתה יחד עם אפרתי בחדרו, לא התאפקה וקראה פתאום, שלא מענין שיחתם:

­ היודע אתה? כרמלי הוא באמת אדם מסוכן. צדקת במשפטך עליו.

­ מה קרה? הידוע לך דבר על אודותיו? ­ שאל לא בלי חשש.

­ לא ידוע לי דבר. אבל בתל־אביב מספרים הרבה מעשיות על אודותיו ­ השתמטה מרים וכזבה.

עניני יום־יום. הראיונות התכופים עם אפרתי, השקלא־וטריא בדבר תכניתם לעתיד, חלומותיהם בהקיץ על “ביתם” ועל חייהם החדשים, שוב גררו אחריהם את כל הרהוריה והגות לבה עד שזֵכר אותה האספה התרחק, חָור ונשכח מלבה. רק משעה שהיתה רואה את מקלר אצל ציפרין חשה לפעמים מעין דקירה בלב מתוך הרהור: מי יודע מה הם מכינים לנו שם?…

ה

קרן־צבי היה צריך להביא סוף־סוף לאפרתי את ההחלטה האחרונה והגמורה בדבר סידור קבוצת הפועלים על קרקע הקרן־הקימת. כל היום עבר על מרים בתוחלת ממושכה אל שוב אפרתי מעבודתו, למען תוכל להוודע ממנו על ההחלטה הזאת.

לפנות ערב, כשהתכוננה כבר לעזוב את חדרה, דפקה גליק על הדלת. נכנסה, עמדה סמוך אצל הפתח ושאלה אם היא, מרים, מוכנה לקבל אורח. זה היה כרמלי. מרים עמדה באמצע החדר מופתעה ונבוכה קצת.

בשפולי האופק, צנחה אל הים הכחלחל־הסגול שמש אדומה כפלח רמון שגיא, והפיזה את כותל החדר שמנגד. החדר כולו, העומד בדימדומים, היה מואר על ידי דיסקוס החמה כמו בפנס התלוי, כביכול, בחוץ מול החלון. בתוך התולע שבחדר, עשה כרמלי, לבוש־השחורים ובהיר־השערות, רושם מוזר, חדש ויפה. תחילה לא יכלה מרים להתגבר על מבוכתה ושתקה. אף הוא מיעט בדבוריו. פיטפטה הרבה רק גליק, מתוך איזו התרגשות עליזה. למרות הקור היתה זו מקושטה בחולצת סאטין קלה, לבנה ורחבה מכפי מידת גופה הרחב, ובעניבת משי ירוקה וענקית שכיסתה את כל חזהָ האדיר עד לחגורה. החולצה והעניבה עשוה גמלנית מאשר תמיד. חוטמה המסורבל והאדום היה לו בדימדומי הערב עין סגול. במלבושה חסר־הטעם, לא יותר מאשר בהתרגשותה הילדותית והנואלה, היתה מצחיקה עד כדי לעורר רחמים.

­ ה! קרא כרמלי בהפנותו את ראשו כלפי החלון ­ הלוא הים כולו בחדרה, גברתי!

מרים קמה והזמינה אותו לגשת עמה אל החלון השני, אשר ממנו נראתה תל־אביב הצעירה והקטנה הצומחת מתוך גבעות החול שהתגלגלו גלים גלים עד לשפת הים. השמש יצקה על הפאנורמה הזו את קסם זהבה. בתוך החולות הוורודים־כהים והכתלים המאורגמנים זרחו והבהיקו שימשות חלונות כֶּאֲדָמים גדולים…

­ ראיתי תמונה אחת שאדוני צייר ­ אמרה לו מרים ­ והיא דומה במקצת למראה זה.

­ שאני ציירתי? היכן ראתה?

­ בביתו של ה' רוזין.

­ ה, כן! היה זמן שאהבתי להשתעשע בציור… האם הגברת זה כבר בארץ? ­ שאל פתאום.

­ לא, בערך. אבל הספקתי להתאהב בה.

­ אמנם, חן מיוחד לארצנו שקושר אליה את כל בָּאֶיהָ. נראה שאת האהבה הזו מביא כל יהודי עמו.

­ אצלי ­ אמרה מרים ­ באה האהבה לאט לאט. איני יודעת איך. תחילה פגשה אותי הארץ בפנים זעומות. גם השממון הפחידני.

והיא סיפרה לו על עבודתה בפתח־תקוה, על האכזבות והרעב שעברו עליה ועל תקוותיה לשוב אל עבודת־האדמה. הנה הערב היא צריכה להוודע מאיש אחד על החלטה אחת אשר בה תלוי כל עתידה פה בתור עובדת חקלאית.

­ במה מצאה עבודת־האדמה כה חן בעיניה?

התקשתה לענות לו, רגע נמלכה עם לבה ואחר כך אמרה בצחוק קל:

­ במה מצאה עבודת־אדמה חן בעיני… אולי מפני שעבודת ההוא היתה לי לזרא ­ ומיד הוסיפה ברצינות: ­ עבודת־האדמה מבריאה את האדם… לא רק בגופו אלא גם בנפשו… הנה אדוני דיבר באספה על הריקבון בתרבות האירופית. דבריו מצאו מאוד חן בעיני. הפרישה מן החיים, שבהם הייתי רגילה ושלא נתנו לי ספוק… ה… שקט מבחוץ ושקט בנפש, וכדומה, וכדומה… כל זה מושך את לבי. עבודת־האדמה מטהרת את האדם. ומלבד זאת אני מאמינה שגאולת העם תבוא בעיקר על־ידי שיבה אל קרקע, רצוני לומר אל אדמת האבות, שתגאל גם היא על ידי עבודה… רצוני לומר על ידי מעמד גדול של פועלים עובדי־אדמה…

כרמלי עמד ממולה, ידו האחת נתונה בכיס המתניה והשניה משחקת בשרשרת אשר על חזיתו, ומבטו נעוץ בפניה מבלי הניע עפעף. לא אמר אף מילה והיא התחיילה חוששת שדבריה לא נראו לו.

­ ומה דעתך על התכנית שלנו? שאלה גליק פתאום.

מרים משכה בכתפיה:

­ אדוני דיבר על המזרח. הרי זה ענין יותר מדי גדול כדי שאוכל לשפוט עליו. הרי זה צריך עיון רב. אבל כמעט שלא דיבר כלום עלינו, על עצמנו. ר"ל על שיבת העם.

­ הרי זה ברור.

­ לא לגמרי. ההתלהבות חדלה גם פה וגם בגולה. פה גם מורגש, וביחוד בין הפועלים. איזה רפיון, הייתי אומרת אפילו אכזבה…

­ מפני שלא הלכו בדרך הנכונה.

­ איני יודעת לאיזו דרך הוא מתכווין, אבל פה יש פועלים אשר… גם הם חושבים כי הדרך אינה נכונה, אבל מנקודת־מבט אחרת… אני מכירה פועל אחד, ודוקא מן המעולים, שמתאונן על חוסר דתיות אצלנו, המבין הוא? חסר המומנט הרליגיוזי בעבודתנו.

שפמו הדק של כרמלי זע משהו.

­ האומנם? ­ שאל באבק של לגלוג ­ לפועלים בארץ־ישראל נחוצה דת?

­ לא דת כי אם דתיות.

­ כן, כן, הבינותי. הלא הם, כמדומני, סוציאליסטים? האדם מטבעו הוא עובד־גילולים כאבותיו הקדמונים. כל דת, אפילו את הרוחנית ביותר, הוא הופך לעבודת־גילולים. גם הפועלים שלה סופם להיות עובדי גילולים. היודעות אתן מה שאמר לי פעם ז’וֹרֶס? “האבנגליון ­ אמר לי ­ הוא נגד הרכוש, אבל הגלחים הם משמשי הרכוש, אילו הופיע כעת הנוצרי, היו חובשים אותו בבית־האסורים כאגיטטור מסוכן”. אגב, זאת אמר כבר, כמדומני, דוסטוייבסקי באיזה מקום. כך יהיה גם בסופם של הפועלים פה… וואנדרוולדה השיב פעם למתנגדיו דבר שיכול להאמר גם על הסוציאליסטים. הדבר היה בבריוסל, באספת־עם גדולה לפני הבחירות…

בספרו מה שאמר לו ז’ורס חיקה באופן מצוין את תנועתו האנרגית של ז’ורס בשני אגרופיו; ובהביאו את הדברים ששמע מפי וואנדרוולדה, לא שכח להגיש את אגרופו הנבוב כעין שסופרת אל אזנו הכבדה…

­ מה עשה אדוני בברוסל? ­ נפלטה מפי מרים שאלה שלא במתכווין.

­ ה! אז היתה אצלי תקופת האמנות… האמנתי שאהיה צייר גדול. האמנתי מפני שכך אמרו לי רבים. הידוע לגברתי השם וואן גוג?

­ שמעתי. צייר בלגי, כמדומני.

­ אמן גדול היה זה. אף הוא דתי היה באמנות שלו… מיסיונר ודתי היה גם לאחר שהתפקר… יחסו אל הציור היה כיחס שדורש הפועל שלה (שוב “שלה” חשבה מרים) מתוך דתיות. המסכן… דעתו נטרפה עליו. אני בטוח שדבקות דתית זו באמנות היא שהיתה בעוכריו וקיפחה את חייו. חתך בתער את אזנו, כרך אותה בנייר והגישה שי לזונה שלו… אבל בחור טוב היה. אני אהבתיו מאוד. זמן־מה היינו חברים. חיינו אז יחד חיים מטורפים, בלתי מסודרים, אבל טובים וחפשים… רעבנו אבל עבדנו הרבה, ציירנו הרבה, ואז התגלגלתי לבריוסל.

מרים הקשיבה לדבריו מתוך השתוממות תמימה. כלפי הסוציאליסטים הגדולים כמו ז’ורס וואנדרוָלדה, נשאר אצלה יחס של הערצה ויראת הרוממות, עדו מימי עבודתה בין הסוציאליסטים. והנה עומד לפניה אדם אשר ראה אותם, דיבר עמהם והוא מספר עליהם כספר איש על מכרים טובים… את ציורי וואן גוג לא ראתה מימיה, אבל את שמו פגשה בעתונים או בירחונים רוסיים; השם ההולנדי הזה צילצל תמיד באזניה כדבר מוזר, כמעט מסטורי. והנה האיש המדבר אליה היה חבר לבעל השם המופלא… והוא גם חי ממש את חיי האמנים החפשים, המופקרים והיפים אשר עליהם גם קראה הרבה ברומנים… כל זה עורר את דמיונה כאגדה. היא היתה אמנם רחוקה מן האמנות ולא התעניינה בה ביותר, אבל אנשים מפורסמים בעולם היו בכלל מעוררים אצלה, כמו אצל כל אשה, התפעלות והערצת־רוממות. כרמלי שעמד במחיצתם היתה גם עליו שרויה מיפעת הקסם של אותם הגדולים ידועי־השם.

­ חבל ­ אמר כרמלי ­ שלא הכרתי את גברתי אז בתקופת שכרוני באמנות…

­ מדוע חבל?

­ מפני שיש לה עינים כמו לאותן הנשים שצייר בוֹטיצֶ’לי… כל גזרת פניה, וביחוד הסנטר מזכירים לי את ראש של “פאלאס” שלו אשר ראיתי בפלורנץ…

­ הייתי רוצה מאוד לראות את התמונה הזאת, שהוא מדבר עליה. האם היא יפה? ­ שאלה בקוקֶטיות קלה.

כרמלי כאילו לא שמע את השאלה,הוציא את נרתיק הסיגריטות מכיסו והצטער על שמצא אותה ריקה.

­ אנא ­ פנה אל גליק ­ רוצי אל החנות ותביאי לי קופסת סיגריטות. הלא את יודעת, את האנגליות שלי ­אמר בקול של בקשה שנשמעה מתוכה גם מעין פקודה, אשר פגעה במרים.

גליק כנראה גם כן הרגישה בטון הזה, התביישה וביקשה לטשטשו. ועל כן נקטה טון של חברות או של אפיטרופסות־שבידידות באמרה:

­ שוב סיגאריטות? אתה מעשן יותר מדי. הלא בבוקר קנית קופסה…

­ ואם לא תמצאי בחנות מאלה שאני מעשן, תקחי ממה שתמצאי. אחת היא. אבל מהרי… היתה תשובתו.

גליק לבשה את מעילה ויצאה.

אך יצאה גליק, התקרב אליה פסיעה אחת ואמר:

­ הראתה גברתי שם אצל רוזין עוד איזו תמונה משלי?

­ כן, אחָדות, כמו הסנדלר התימני.

­ איפה הן תלויות?

­ בחדרה של נינה.

­ המכבר?

­ לא! לפני זמן קצר תלתה אותן נינה. ואני עזרתי לה ­ ואחרי רגע מצאה משום־מה לנחוץ להוסיף: ראיסה דרשה זאת ממנה.

­ המ… המ… זה כבר לא אחזתי מכחול בידי.

­ האם אינו מצטער על שהזניח את האמנות?

­ לא, איני מצטער. על שום דבר איני מצטער. החיים קצרים ואין זמן להצטער על מה שאינו עוד. צריכים תמיד למצוא ענינים חדשים… חדשים ומענינים יותר.

הוא דיבר כבר בפיזור־רוח. איזה הרהור הטריד את מחשבתו.

מרים הרגישה בזה, וכל הזמן, עד שוב גליק, שתקה. האור האדום על הקיר כבה זה כבר. החדר נתמלא צללים ושאון הים.

­ אוּהַ, איזו סערה! ­ קראה גליק בפרצה אל החדר וזרקה מבט מהיר וחוקר אל שניהם שעמדו בתוך אפלולית־הערב.

מרים התכוננה להדליק את המנורה. אך כרמלי הציע לצאת לטייל אל חוף הים.

­ עתה אל חוף הים? ­ השתוממה מרים ­ מי זה מטייל כעת שם?

­ ברוח כזו מובטחני שאף איש לא יהיה שם זולתנו אנו. אומנם אינה אוהבת להיות קרובה אל הים בשעת סערה?

­ איני יודעת. אף פעם לא טיילתי במזג אויר כזה, בשעה כזו על החוף… השעות השקטות הן נעימות יותר…

­ השעות השקטות ­ חזר על דבריה ­ אבל היא טועה. אני רואה את פניה, אני שומע את קולה ואני בטוח שהיא מטבעה אוהבת דוקא את הסערה, דוקא את התנועה הגדולה! הנה, קודם בארה לי מדוע היא חפצה להיות פועלת, לעסוק בעבודת אדמה. אני מבקש לסלוח לי… לא האמנתי לה אז בדברה. לא שכיסתה ממני את האמת במתכווין. לא האמנתי, שבאמת מחשבותיה ודעותיה הן בהסכם גמור עם טבעה, עם אופיה וצרכי נפשה. היא בחרה בעבודת־האדמה דוקא מפני שבעבודה זו יש בשבילה יותר מן… היך אגיד לה זאת? מן המפעל הסגופי, מן עלילת הפרישות, מן הקרבן… יותר, אני אומר, מאשר בעבודת־ההוראה.

הוא מצץ את הסיגריטה בתיאבון, הפשיל קצת את ראשו ושלח כלפי התקרה את טבעות עשנה.

­ אילו היו בטבעה ­ המשיך ­ השקט הזה, הפרישות הזו מן העולם ושאוניו, היתה בוודאי מחפשת איזה ענין אחר, ובלבד לסבול… ובלבד להרגיש שהיא משתתפת מתוך סבל וכאב בבנין הארץ (מתוך אפלולית הפינה ששם עמדה גליק נשמע צחוק קל כבוש) אבל טבעה הוא אחר. ברור לי, שיעלה לה מה שעלה לה כבר בפתח־תקוה. החולין שבחיי יום־יום יאכלו לאט לאט את החגיגיות שבקרבנה. כל סיפוק־הנפש והשמחה שיהיו לה בתחילה מתוך ההכרה שהיא מקיימת בחייה איזו פרינציפיונים, יֵרדו לאט לאט, יחלשו, יתנדפו, ותשאר רק האכזבה, רק הריקנות… לא, גברתי, לא!… הבה נצא לטייל! ­ גמר באיזו תנועה אנרגית, אגב צחוק.

­ איך הוא קורא בלבבות! ­ אמרה מרים בלעג ­ אנסה נא, אראה אם צדק או לא.

והתחילה מתלבשת לשם טיול. לבשה מעיל קצר, עטפה לראשה מטפחת צמר קטנה, נעלה ערדלים. רגע פקפקה אם לקחת מטריה. “אני חושבת שברוח כזו אי־אפשר במטריה”, החליטה בקול. היא טיפלה במלבושה קצת יותר מדי, מפני שהיתה טרודה במחשבה אחת בלתי־נעימה; שאלה את עצמה: על איזה יסוד אמר לה את הדברים האלה? מי הגיד לו את החששות הטמירים, שהיו לעתים (אמנם רחוקות) מתעוררים בקרבה?…

אך יצאו מן הבית הסתערה עליהם, מלפניהם, כמו מתוך מארב, רוח בחוזק כזה עד ששתי הבחורות חבקו אינסטינקטיבית בזרועות כרמלי כדי לאחוז בו. ומיד רפתה הרוח לרגע, הקיפה אותם, והתחילה דוחפתם מאחוריהם, עד שלא ברצונם החישו צעדיהם, כרצים לאיזה ענין תכוף, אחרי זמן־מה חדלה מהם לגמרי, כאילו אך לנסותם התכוונה. המשיכו ללכת שלשתם חבוקי־זרוע, כשהם מתלוצצים על הרוח הזאת, על טיולם ועל תושבי תל־אביב הספונים בבתיהם. כל אחד ניחש מה היה אומר פלוני או אלמוני ממכריהם, אילו ראם בשעה זו כשהם הולכים אל הים. הרחובות היו שוממים. הבתים היו עטופים בערפל אפור כהה, נע וזוחל. אי־שם הסתתר הירח. לרגע קט היה מציץ מאיזה מקום ונעלם שוב. ובהתגלותו היו נראים עננים כבדים ונמוכים טסים במהירות על גגות הבתים, אשר בהעלמו דמו לגושי צללים עבים על גבי שְחור הערב. בעברם בסימטאות הצרות של נוה־צדק, הרפתה גליק את זרועו של כרמלי וכלה אחרי שניהם. הם יצאו לעבר מלון“Bella Vista” ששרטוטיו הגדולים עמעמו על גבי הרקע השחור. אורותיו היו נעוצים אל תוך האפלה כמו עינים פקוחות לרוחה מרוב פחד…

­ הבַּטנה! ­ קרא כרמלי ­ הנה חורבת ארמון קדמון נטוש. מֵתֵי דורות קדומים עורכים שם עתה הילולא־וחינגא ויוצאים במחולות־המות…

­ מה אתה סח? קראה מאחריהם גליק ­ הרי זה מלון אמדורסקי.

­ האומנם? ­ שאל כרמלי בצחוק.

הים לא נראה. הוא היה ממוזג עם החשכה. אך באויר עמד רעש ריתמי, כקול נשימת ריאות שַׂגיאות של החי הקוסמי אדיר־הכח. אילך ואילך נצנץ מתוך האפלה קצף הגלים, ומקרוב נשמעה התמוטטותם הכבדה. יש שהירח המתגלה לרגע קל מרעיף לתוך שְחור הערב קצת אור קלוש, והיה לתמיסה חוורוורת שמשתפכת על פני המרחקים, ואז מתגלית לעין, בכל אימת האין־סוף שלה, ערבת בדיל־כהה רותח ומבעבע…

הם כבר לא יכלו ללכת יחד, בקו ישר זה אחר זה. כל אחד השתדל להתחמק מהגלים אשר היה קשה להבחינם בהשתפכם על החוף. כל כמה שהתרחקו מהם, היו הגלים מתקרבים אליהם; היו מערימים ובלאט מתגנבים ומרטיבים בחשכה, עד שהספיקו ההולכים להרתע, את כפות רגליהם. מפני הרעש לא היו שומעים אלא בקושי את קולותיהם וקריאותיהם זה אל זה. דברים לא שמעו. בתחלה היתה מרים נתונה באיזו התעוררות־נפש עליזה שלא ידעה כמותה זה מכבר. רעש הים והרוח החזקה באפלה מתחו את עצביה, כתזמורת גדולה של חצוצרות, והמריצו את הדם בוורידיה. יותר שכבדה עליה הנשימה, בנשוב הרוח בפניה, יותר נעים היה לה, יותר ריננו דמיה בקרבה. היא התרגשה גם מחמת החידוש והזרות שבטיול הזה; כאילו הוציאו אותה פתאום מהזרם השוקט של חייה יום־יום. בעוד היא הולכת מלאה התרגשות, כשהיא מחזיקה בידה את שמלתה המתרוממת ברוח, עמדה רגע, כי פתאום מצאה את עצמה לבדה. הרחק לפניה השחירה איזו דמות גבוהה ומנפנפת באיזו קצוות כעוף בכנפים פרושות. האם זוהי גליק? והיכן כרמלי? אותו לא ראתה. היא היתה לבדה. הסתובבה הנה והנה. נבוכה ותוהה. פתאום הרגישה בנוזלים שמלפפים את רגליה עד למעלה מארכובותיה, כאילו חשוקי קרח נצמדו ונתהדקו לבשרה; לא הספיקה לנתק את רגליה ולקפוץ הצדה, והנה הים עלה למעלה, עד הקבורת. מרים רצתה לרוץ הרחק אל החוף, אבל נתבלבלה ולא הכירה בחשכה את החוף, לא ידעה אם הוא מימינה או משמאלה. אמנם מצד אחד באו גלים, אבל גם מצד שני רעשו בחשך מרחבי־ים… מחשבת־אימה על הסכנה, על המות הקרוב ציננה את דמה ועירפלה את מחשבתה… פתאום הרגישה ביד חזקה שליפפה את מתניה בכוח, הרימה אותה ונשאתה פסיעות אחדות, ובקפיצה אחת העלתה על סלע. בתחילה לא חשבה ולא שאלה יד מי היא הנושאת אותה, אל גוף מי היא צמודה ולחוצה. היא רק הרגישה בנשימות חזקות על לחייה. כאשר עמדו רגליה על הסלע, אמר לה כרמלי:

­ הרי קיבלה אמבט קר בלי תשלום…

­ אמבט קר… אמבט קר… חזרה מרים על דבריו ולא יכלה להוסיף מילה, כי מתוך נבכי ישותה פרץ צחוק, צחוק עצבני ובלתי־פוסק. היא היתה כולה רטובה, אבל לא הרגישה בזאת. האימה שחלפה והבטחון שבא אחריה מילאו אותה חדוות אושר מתוקה, מהממת. בתוך כל יצוריה חילחל הצחוק.

הסלע היה צר וחלק, והוא החזיק אותה עדין חבוקה בזרועו.

­ היכן גליק? שאלה פתאום.

­ אני כאן ­ ענתה גליק מתוך החשכה. בקול נפעם ונרגז. והדבר הזה העירה שוב לצחוק.

­ אנו צריכים לרדת ולמהר הביתה ­ אמר כרמלי ­ תמהר לפשוט את הבגדים, ולהכנס אל המיטה.

שוב הרימה בזרועו ובפסיעות זריזות וזהירות דלג מסלע אל סלע, עד שהורידה אל האדמה.

הלכו צעדים אחדים דוממים. השמלה הרטובה טפחה על רגליה ודבקה אליהן כסחבה לחה. קשה ולא נעים היה לה גם לדרוך בנעלים הרטובות.

­ לא ידעתי שאת הנך עורב כזה ­ אמרה לה גליק מתוך רוגז ניב רוסי בעברית.

­ מדוע זה עורב? ­ שאל כרמלי שלא ידע רוסית.

­ עורב… הלא תדע מה שעלה לו לעורב שהשמיט מפיו את חתיכת הגבינה שלו. אף היא הולכת בפה פעור עד שכמעט השמיטה את חתיכת־החיים אל הים… נו, שפיר! טוב הוא מה שנגמר בטוב…

מרים וכרמלי צחקו. גליק רטנה מה בפני עצמה.

­ באמת לא אדע איך קרה הדבר ופתאום אני בתוך המים ­ אמרה מרים.

ושוב צחוק.

­ רבותי! ­ קראה פתאום מרים ­ דומה אני שיש לי רק ערדל אחד… התכופפה ומששה ברגליה ­ כן, רק ערדל אחד, והשני איהו?

­ בים בודאי. אולי יש לך חשק לשוב לחפשו? ­ רטנה גליק.

­ ערדלים חדשים ­ אמרה מרים בקול נחנק מחמת הצחוק שחילחל בגרונה. כל מילה, כל תנועה נראו לה כה מבדחות, כה מצחיקות.

כשקרבו אל בית ציפרין, ראו אור בחלונות, ונשמעו קולות מדברים.

­ האדון והגברת עדיין אינם ישנים… מתווכחים עדיין. מה טוב יהיה אם אמצא אצלם כוס תי חם.

גליק לחשה שתים מילים באזני כרמלי, אך מרים לא שמה לזאת לב.

כשניגשה מרים אל הדלת והושיטה ידה אל מלוויה, אמר לה כרמלי:

­ מחר צריכים אנשינו להתאסף. אבל אצל גליק אי־אפשר. השכנים התחילו חוקרים ודורשים יותר מדי. אולי אפשר אצל גברתי?

­ בוודאי, בוודאי, מדוע לא? בערב, א?

­ כמו אז.

­ מוטב.

מרים מיהרה לעלות אל החדר להחליף את בגדיה. בסנדלי בית קלים וחמים, ועם הנעלים הרטובות בידה ירדה שוב מחדרה אל דירת ציפרין כדי לייבש אותן: שם תמיד בער ³⁰ תנור־נפט וגם קיוותה למצוא שם כוס תה חם. כל עוד ציפרין לא ישן, יש תה מוכן בבית. אבל עוד במדרגות היו הקולות שהגיעו לאזניה חשודים לה מאוד. הבעל והאשה דיברו בחום כזה עד שלא שמעו את דפיקתה. ובפתחה את הדלת, נדהמה מאוד למראה עיניה ולשמע אזניה. רגע אחד עמדה בפתח כמפקפקת, עם זוג נעליה ביד, ועד שהרגישו בה, מיהרה להסתלק.