לחיים נחמן ביאליק

ליום המלא לו ששים שנה, בי' בטבת תרצ"ג

באהבה

המחבר

אל הקוראים

בספר הזה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה בדרכו, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה, ברומאן “לבדה”. בטיטראלוגיה ¹ שלו שמסתיימת ברומאן הזה, צייר המחבר אנשים שונים וסביבות שונות, בין שעמדו בתוך תנועתנו הלאומית ובין שעמדו מחוצה לה, והיא פגעה בהם מאיזה צד שהוא באיזה צורה שהיא. בשום ספר מספרי הטיטראלוגיה לא היתה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת, זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי-נפש, להגויות-לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות.

ומפני כן לא ימצאו הקוראים בטיטראלוגיה הזאת דברים אחרים זולת תולדותיהם של מומנטים נפשיים ידועים, של מצבי רוח ידועים, של חלומות צעירים ויפים ושאיפות רומאנטיות, של אכזבות מרות ורפיונות מעליבים, שעברו עלינו בארבע עשרות השנים האחרונות.

ההבדל בין שרה ברמאן (ב“לבדה” ובין אילה כרמלית או מרים וייס, או ההבדל בין דניאל שפרנוב ובין אפרתי או שמואל כרמלי הוא כהבדל שבין שבין צעירינו בני זמנם של הקונגרסים הראשונים ובין צעיריני בני זמנה של ההצהרה הבאלפורית… בספר הזה, כמו בספרים שקדמו לו, אל נא יטריחו הקוראים את עצמם לבקש פרצופי אנשים ידועים לו מבין העסקנים, הפועלים, המורים וכו' בארץ-ישראל, כי לשוא ייגעו. רחוקה היתה מהמחבר הכוונה לצייר את האנשים שהתהלכו או שמתהלכים בתוכנו. רצונו היה לצייר טיפוסים אפשריים או מחויבי המציאות הארצישראלית, בתוך האטמוספירה שלפני המלחמה ובימיה, כפי שהמחבר ראה אותם ועד כמה שהיו ראויים לממש בכל הוויתם את האידיאה שביקשה את תיקונה בספר הזה. בשעה שהמחבר עסק בספרו זה, נזדמנו לידיו שני ספרים שעשו עליו רושם עז, והקוראים ימצאו את השפעתם גם בין טורי היצירה הזאת. מהם רחובתי להזכיר בראשונה את הס' . “כ ת ב י - מ ש פ ח ה עבריים”, לד"ר הרצברג (בתרגומו היפה של ר' בנימין, הוצאת סניף “בני־ברית” בירושלים), אשר דעותיו על היהדות והנצרות לא נתישנו גם היום, ועוד היום יש בכוחן להרעיד נימין רבות בלב כל חרד לשאלה הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. ובשניה את הס' “דברי הפועלות” (הוצאת מועצת הפועלות תל-אביב). עוד טרם העריכו אצלנו את כל השגב והקדושה המוצנעים בעלים הפשוטים והיקרים האלה. דומני שכל החזיון ושיר אשר יושר עוד על אדמת ישראל, לא יהיו אלא בחינת אפוקריפין כלפי כתבי הקודש של “דברי הפועלות”. הבאים ילמדו בספר הקטן הזה את צעירי יהודה לדעת איך עבדו, איך סבלו, איך נלחמו ואיך אהבו אמותיהם, כל רוח כמהה אל אלהים, כל נפש צחיחה בלי אידיאל, אשר בקרבנו, תשתוחח אל האיפוס ההירואי הזה כמו אל מעיני ישועה לשאוב מתוכו אמונה ונוחם. גם בין עמדי הספר הזה, מלאי ברכת ה', לקט המחבר זעיר-שם גרגירי זהב אחדים של גבורה ואמונה, ויתן אותם אל כליו, ברחשי הערצה ותודה.

קוראַי! כאשר יצאנו בראשית דרכנו עוד היו עלומים בלבנו ושחור בשערות ראשינו. עמדנו אז בירחי הדבש של הבשורה ההרצלית. והנה הגענו אל שער החיים החדשים אשר פתחה “ההצהרה”. השנים האריכו מעניתם על פניני והשליגו על ראשינו. ההעשירו אותנו בבינת החיים? הבגרה והתעמקה מחשבתנו על זכויותינו וחובותינו כלפי אבותינו ובנינו? כזאת וכזאת ישאל בלב חרד הסופר אשר ליווה את תהלוכת התחיה עד הלום, עד שער החיים החדשים על שאלותיו יענה סופר אחר אשר יבוא אחריו, מאושר וטוב ממנו, אשר יתחיל את דרכו מעבר לשער מבפנים, ויצא בעקבות השנים, בדרך הגורל של נצח ישראל. דרך זה, אשורנו מרחוק, מבעד לערפלי העתים, והוא זורח באופקי אור ויפעה לאין קץ…

פרק ראשון בֵּין יָם וּבֵין מִדְבָּר

א

הילדים הסתובבו במחול, מתוך התלהבות ושירה. המורה ציפרין נהל את המשחק והתלהב גם הוא. שר ורקד עמהם, ופניו היו שטופי זיעה. יש שהרגלים הקטנות היו נחשלות, ומפעם לפעם נשמטו ילדים, בכוח התנועה, מתוך המעגל ונפלו פרקדן על החול הרך, כשרגליהם מקרטעות כלפי מעלה. ובחלל האויר עמד צחוק עליז.

מרים וייס ניסתה בתחילה להשתתף גם היא, אך מיד עיפה וצִידדה את עצמה. הסתכלה בקבוצה הרוקדת והשתוממה על ה' ציפרין. דומה שמן המשחק נהנה הוא יותר מן הילדים. בעברו, אגב רקוד והסתובבות, על פניה, ניסה פעם ופעמים למשכה שוב אל תוך המעגל. אך היא השתמטה. ההתעוררות שתקפתה לרגע בתחילת המשחק, נסתלקה ממנה. פני ה' ציפרין נראו לה עתה, מתוך מסגרת זקנו השחור, טפשיים במקצת.

התחילה מתהלכת על פני המגרש הרחב, הסמוך אל בית-הספר. רגליה דרכו בכבדות בחול הדק והעמוק. האומנם כה עיפו רגליה מן הרקוד הקל שרקדה אך רגעים אחדים? ביחוד הרגישה חולשה בברכיה שרעדו. ברי לה שאין זה מתוך חוסר הרגל אל קרקע החול. פשוט אין היא ניזונה די צרכה. סעודותיה של הגב' ציפרין, מהנ… תמהה היא על הפועלים הסועדים אצלה שיש להם כוח לעבוד. זוהי גם הסיבה לכל מצבי-רוחה בזמן האחרון, לעצביה שהתחילו «מנגנים» יותר מדי… וגם למה שהיה אמש…

אה! אמש… איזה לילה של טרוף-הדעת היה לה אמש! רגע עמדה אפילו מלכת, כה המם אותה זכר ליל אמש, כה לא נעים היה לה.

היא טילה אמש עם אפרתי על חוף הים. היה ערב יפה. הלבנה שפכה את להטיה על הבתים, על האנשים, על החולות ועל הים. כשעיפו מן ההליכה השתטחו על חול החוף. זמן רב שכבו שם ושתקו יותר משדברו. היא זוכרת שאמרה לו:

— בשעה כזו אני נוטה להאמין בארמנות האלגביש שעל קרקע הים ואני מקנאה באלה המנודנדים שם, כמו בעריסה, מנודנדים על-ידי בנות-הים.

— יש אנשים — השיב הוא — שכל ימיהם הם מתהלכים מנודנדים על-ידי נינפות.

— גם באלה יש לפעמים לקנא.

— אבל אחר כך?… אבל היקיצה? — שאל בפכחותו הרגילה.

ושוב לא דיברו דבר.

בשובה מן הטיול הביתה, לא התפשטה את בגדיה ולא שכבה לישון. כל הלילה ישבה על הגזוזטרה נפעמה מאד. זו הפעם הראשונה, מיום שהכירה את אפרתי, הרגישה שהוא יקר לה. איזה חום לפף אותה. על לבה התדפקה צפיה סתומה לאושר… ובו בזמן שאלה את עצמה ביראה חשאית: האומנם היא אוהבת את האיש הקר וזעום-הפנים הזה? האומנם הוא אוהב אותה? וכי יכול הוא הכלל לאהוב את מישהו? ואותה, אותה ביחוד? מהי כלפי אדם כאפרתי? לא. אך שוטה היא אם היא סבורה שהוא אוהב אותה! אך אִ כוזב שיש כביכול במבטיו, שהוא משהה לפעמים עליה, משהו מעין רגש מיוחד… הספקות והשאלות נעשו לה שלא-מדעת ודאיות שליליות. יחד עם זאת באה עליה הרגשת הבדידות. רגע אחד חפצה אפילו לקום וללכת אליו, אל חדרו; לבוא אליו ולדבר עמו גלויות, לברר את המצב, למען לא תשלה עוד את נפשה בשוא. מפני אדם כאפרתי אין להתבייש בהתגלות-לב. אבל נרתעה ממחשבה זו, «יצאתי מדעתי!», קראה אל עצמה נבהלה. ואז תקפוה רחמים כה גדולים על עצמה. ראתה את חייה והנה הם כה עלובים בריקנותם, ללא אושר ותקוה. ראתה את עצמה אובדת בתוך העולם הרחב, בין בני-האדם הרבים והזרים (הלא כולנו, כולנו זרים זה לזה!) כגרגר אבק נישא בתוך סופת מדבר ללא טעם וללא תכלית…

מרים נזכרה כעת את הלילה, את הרהוריה וסערת רוחה. נתבישה בפני עצמה. העצבים, העצבים!…

נגשה אל יגאל, בנו של ה' ציפרין, ילד כבן עשר, שישב יחידי, פרוש מכל הילדים, ובנה מבצר בחול.

— מה אתה עושה כאן? — שאלה בצנחה על הקרקע סמוך אצלו.

הילד לא הרים אליה את עיניו ולא ענה.

— מפני מה אינך משחק עם כל הילדים שם?

— ככה — רטן הילד מבלי להפסיק את עבודתו.

— מה ככה? למה ככה?

הילד שתק.

העבירה את ידה על ראשו, נגבה את זיעת מצחו, הַשַׁחה אליו את פניה, תמכה באצבעה את סנטרו וניסתה להרים את ראשו.

— מפני מה אינך רוצה להביט אלי? מפני מה אינך עונה לי?

כמו בכעס השמיט הילד את סנטרו מעל אצבעה:

— ככה.

ראתה שלא תוכל להוציא מפיו מלה והרפתה ממנו. והוא, מבלי לשים לה לב, כביכול, ומבלי להרים את עיניו, הוסיף לתפור בחול ביתר שקידה. רחמים גדולים התגלגלו בה על הילד הזה. הרי הוא יחיד לאביו ולאמו, ובכל זאת כאילו עזוב הוא ביניהם. מאחרי יריעת החיים של ה' ציפרין ואשתו כאילו מסתתר דבר-מה מעיר ומר, והילד מתלבט בשולי היריעה…

יגאל היה ילד לא יפה, מעוכר כמעט: ראשו גדול ושרטוטי-פניו גסים, גוף ובעל כרס בולטת על רגלים שמנות וקצרות. פעמים נראה לה שמפאת הכרת כיעור עצמו הוא מתרחק מהילדים וזועם. לא פעם התעורר בה הרצון לקרבו ולקשרו אל עצמה, אך יגאל התיחס אליה באי-אמון ולטיפותיה הרגיזוהו.

יגאל נמנע מהרים אליה את עיניו, אך בלבו חרד בכל זאת פן תקום הגב' וייס ותלך לה, והוא לא רצה כי תלך ממנו… עוד בתחילת ההפסקה, מיד אחר הצלצול, הלך ופרש אל פינתו וחיכה לה. חיכה שתגש אליו. בראותו אותה רוקדת במעגל, יחד עם אבא ועם כל הילדים, קינא בהם וכעס. התרעם ביחוד עליה. כשניגשה אליו סוף-סוף, פעם לבו בחזקה. מרוב התרגשות לא ענה. לא יכול. ידוע ידע למפרע שהיא תגע בשערותיו, כדרכה, שתפציר בו לדבר, שתנסה להרים ראשו, ומשום כך שתק, השפיל עוד יותר את ראשו. וכי היו לו אמצעים אחרים?… ועכשיו הוא מצטער על שנואשה ממנו, על שהיא שותקת ואינה מנסה שוב לשדלו בדברים. ואף-על-פי-כן טוב לו שהיא יושבת כאן, כה סמוכה אליו, אם כי עיניו היו מושפלות כל הזמן.

אך הנה צלצל הפעמון לשעור האחרון. הילדים מסתדרים בשורה. יגאל אינו זז. הוא שקוע במלאכתו.

— יגאל! הלא כבר צלצלו — אומרת לו מרים.

— יצלצלו להם — קטן הילד.

— אבא יכעס עליך.

— יכעס לו.

— הלא הילדים כבר נכנסו אל הכתה.

— לא אמת — נהם בזעף, אף-על-פי שידע שזה אמת.

— ראה אין אף ילד אחד בחוץ.

ויגאל בשלו: «לא אמת!». ובנפשו הוא מתרעם: מה היא רוצה ממנו? מפני מה היא רוצה דוקא שיקום וילך מכאן?

— עצלן גדול אתה — קראה בכעס. קמה והלכה לה.

מכיון שהלכה, קפץ יגאל פתאום ממקומו והתחיל רץ אל בית-הספר, כשהוא משמיע, אגב ריצה, קריאות וצריחות משונות. אח! היא עומדת שם ומביטה אל הים, היא אינה רואה אותו כשהוא רץ אל בית-הספר. השומעת היא, לפחות, את קולו? היא אינה רואה, אינה שומעת…

מרים וייס עמדה סמוכה אל מסוכת חוטי-ברזל שמסביב לחצר בית-הספר. מאחריה הגיעה אליה, דרך החלונות הפתוחים, המולה אטומה של עשרות ילדים, ומתוך ההמולה בוקע ועולה קול המורה המדבר בטוחות. במרחק-מה מבית-הספר, מבין פיגמי בתים חדשים שהולכים ונבנים ברחוב הסמוך, ניסרו בדממת הצהרים קולות בנאים, הלמות פטישים וחריקת משורים. מול עיניה זרח הים. בפאתיו הקרובות אל החוף, נשתמרה עוד תכלתו העזה, תכלת מרגיעה ומלטפת. אך הרחק מן החוף מתמזמזת ונמוגה תכלת מתוקה זו בתוך תמיסת שמש, רועדת ורוטטת כזהב רותח ומבעבעה בעבועות-אורה, שמתפקעות ומתיזות שפודי כסף מבהיק החובלים בעין המסתכלת. העין נלאית להסתכל באופק מבעד לקטורת הנגוהות.

זמן רב הביטה מרים לפניה כשהיא סכה בכפה על עיניה. הים הקיא אל חולות אלה, אל תוך עולם לוהט ופלאי זה, אותה, את האנשים העובדים שם, את הילדים. צוחק לו הים צחוק לעג, והלב הומה לגורל הילדים, שאת המולתם התמימה-הנעימה היא שומעת. נתקבצו כאן יהודים מפינות נדחות ורחוקות והתחילו בונים עיר חדשה; חיים חדשים רוצים הם לבנות כאן. מעבר לים אשר מאחריהם מביט אל רצועת יבשת זו עולם נוצרי גדול: מה הוא צופן להם בחובו? לפניהם משתרע עולם מושלמי גדול: מה הן המזימות אשר הוא חורש להם בחביון מדבריותיו? אח! מי יודע מה מחכה להם כאן בין שני העולמות הזרים והעוינים, כאן בין הים ובין המדבר?

— מהי רואה שם? — נשמע קול מאחריה.

בחלחלה החזירה פניה. מאחריה עמד ה' ציפרין עם חבילת מחברות תחת בית-שחיו. פניו היו עייפים מאד, ולא דמו כלל לפני אותו האיש שלפני שעה רקד בהתלהבות כזו עם הילדים. סמוך אל ידו עמד יגאל.

ה' ציפרין, שהיה חביב על מרים בגלל מזגו הטוב והנלהב, בגלל האידיאליות שבהלך-דעותיו ובגלל חוט האצילות המשוך על פניו החיורים והמעוטרים זקן שחור כזפת, — ה' ציפרין זה הרגיז אותה היום. קודם, בשעה ששחק עם הילדים, נראה לה כשוטה, ועתה חששה שמא יתחיל לדבר על «ימנו התיכון» ועל «אקלימנו» או «שמשנו». הקדימה ושאלה:

— הנלך הביתה?

— פשיטא! כלום אין היא רעבה?

«אם אני רעבה? — חשבה מרים — ומתי אין אני רעבה?» ואמרה:

— מה יהיה בסופי, ה' ציפרין? יום יום אני מבקרת בבתי-הספר כעצתו, ועוד טרם נושעתי.

שניהם דרכו בכבדות בחול. ציפרין השתדל לעודדה, כשהוא נושם בקושי ומוחה מרגע לרגע את הזיעה מעל פניו. הוא מאמין, הוא בטוח שעבודה תמצא לה. «סוף-סוף יסתדר הענין».

מרים וייס באה לתל-אביב כחודש ימים אחרי התחלת הלימודים. מפתח-תקוה באה; שם עבדה, או יותר נכון: חיפשה עבודה, בתורת פועלת פשוטה. ציפרין הבטיח לה להשתדל בעבורה ולמצוא לה משרת מורה באחד מבתי-הספר.

— כבר שמעתי ממנו כזאת פעמים רבות, ה' ציפרין! — העירה מרים. שלא ברצונה נפלטה מפיה הערה זו בלי עדינות יתרה, ומיד התחרטה.

ציפרין פרש בכפיו מבויש, כנזוף, והצטדק:

— הרי זה מעניין! מזדמנים תמיד עיכובים ומכשולים, שלא יכולתי לראות מראש. אב אין דבר! קצת סבלנות, גברת, קצת סבלנות… לפני כמה ימים דיברו על הצורך לפתוח בבית-ספרנו כתות מקבילות. התלמידים מרובים יותר מדי בכתה, וזה אסור, ממש אסור.

«אה! — חשבה מרים בלעג ואי-אמון — הרי זו כבר תכנית חדשה!» היא ידעה מה פרושו של «דיברו» זה, ר"ל שהוא בא בהצעה חדשה, שהוא דיבר…

יגאל פסע מאחריהם. תיקו על גבו תלוי ברצועה אחת. לרצועה השניה חסר חובט והוא מחזיק אותה בידו. לבו מלא רוגז. אבא «מקשקש» עם הגב' וייס על ענינים שונים ואינו מספר לה כמה השתדל הוא, יגאל, בשעור האחרון.

ראתה מרים שהיא דוחקת את ציפרין יותר מן המדה, התבישה ומהרה לעבור אל ענין אחר:

— יגאל שוב כועס עלי — אמרה — אינו רוצה כלל לדבר עמדי.

— הרי זה מעניין! מדוע זה? היום הייתי שבע-רצון ממנו. הקשיב במנוחה והשיב כהלכה.

פני הילד הפכו תולע.

«וגם אל השעור לא אחרתי, ובאתי לפני שהתחיל» — השתוקק להודיע ולא העיז.

לצערו, התחילה הגב' וייס לדבר עם אבא רוסית, השפה שאמא רגילה להשתמש בה בשעת כעסה, ויגאל הבין בה אך מלים בודדות.

— וכי אין אדוני סבור שהילד מתבודד יותר מדי? — שאלה מרים.

— האומנם? כך, כך… מה לעשות? הוא מרגיז את כל הילדים, מרגיז גם את המורים. תמיד הוא מתכוין להכעיס. מה עשה אתמול? ישב ילד, בשעת ההפסקה, לאכול, בא הוא ושפך חול על הלחם והחמאה שלו. אינני יודע מה לעשות בו, איך להשפיע עליו.

— הוא ילד מוזר — הסכימה מרים.

— אין מי שיטפל בו — הודה ה' ציפרין בקול נמוך, מה שלא רצה להגיד בתחילה.

מרים נמנעה מהגיד מה שהיה בדעתה. שנים-שלושה רגעים הלכו ושתקו,

ה' ציפרין מילמל:

— אני הלא תמיד עסוק, והאֵם גם היא…

שלא-מרצון זרקה בו מרים מבט שאלה. הוא תפש מבטה ואמר:

— הסעודות שהיא מבשלת בשביל הפאנסיונרים שלה גוזלות ממנה הרבה זמן וכח. ומלבד זאת… היא בכלל נרגזת לעתים קרובות.

מרים שתקה שוב, והוא המשיך:

— הנשים שלנו בכלל אינן מרוצות מהחיים בארץ-ישראל.

— אין כל פלא — העירה מרים — אתם הגברים עסוקים בעניני צבור ובעבודתכם. בחייכם יש תמיד ענין מה יש כאן בשביל הנשים?

ה' ציפרין כאילו נשכו נחש. שלא במתכווין נעצה מרים סיכה במקום הכואב לו.

— והבית? והילדים? וכי אלה אינם ולא כלום? הרי זה מעניין! — קרא בקול. בלחייו הכחושות עלו כתמים אדומים — ואיזה ענין היה להן שם? האם מארמנות נסיכים יצאו? אנו באנו לכאן מפני שלא רצינו לחיות שם. עלינו להשלים איפוא עם הכל.

«אֶמָה ציפרין לא רצתה לחיות «שם», חה!…», הרהרה מרים בלעג.

הם פסעו בעצלתים, פסוע ולוש בחול, כשהם מסתפגים מדי רגע מזיעת פניהם.

ב

על המרפסת הרחבה והמוצפת צל כבר היה ערוך השולחן, והפאנסיונרים של אֶמה ציפרין, שלושת הפועלים, ישבו והמתינו לסעודת הצהרים.

מרים אהבה את ביתו של ה' ציפרין, שעמד בין גבעות חול וגפנים, מול פני הים המכחיל מרחוק. ביחוד אהבה אותו בשעה שבחוץ, מאחרי התריסים המוגפים, להט השרב והאור הבהיר צרב את העינים, וחדריו הקטנים היו שרויים באפלולית צוננת ונעימה ובשלות-תנומה של מחסה שאנן… שרביטי האור, שהיו בוקעים דרך סדקי התריסים ובותקים את האפלולית המנמנמת, היו מעלים על הלב את אש התפתה שמעבר לתריסים ומגבירים מתוך כך את נועם הצל והמרגוע המלטפים אותך כאן. בשעה שברוחה של אֶמה ציפרין היה שקט, צפנו גם הצללים שלום ומנוחה בכל זוית ומאחורי כל דבר. העולם הגדול היה מתקפל בתוך הכתלים הדוממים הללו, ואיזה חן צנוע ומלבב על כל דבר. הכל נעשה אהוב ונחמד. שני כלבי הזכוכית הקטנים שעל גבי השידה, צמד חמד מלא חן; המארקיז והמארקיזה של חרסינה, העומדים כשומרים על המגדל, משני צדי השעון המעורר, המבריק חשאית בניקל שלו, מבהיקים מבעד למעטה הצל, הדורים בלבושיהם, נאהבים ונעימים; החמור, אשר, מזמן שיגאל חדל לרכוב עליו, קבע לו מקום עמידתו בקרן זוית שבין ארון-הבגדים והקיר, החמור הזה מחכה באורך-רוח של חמורים לרוכב שני קטן שיבוא לרכוב עליו, — כל היצורים הללו עצרו בנשימתם בדממת-הצהרים, הפסיקו את סוד-שיחם, שיח לחש של רעים וידידים זה רבות בשנים, כדי שלא להפריע את מנוחת הבריות. אפילו הפרחים אשר על השולחן ועל השידה הכהו את גוני צבעיהם, ועוטי צל כאילו כבשו את ריחות בשמיהם. רק יש שאחד מחיצי האור, שבקעו אי-שם דרך סדק, פוגע באחד השיחים האלה, ונעשה השיח במקום הפגיעה שקוף כזכוכית ובוער בתוך האפלולית בזהרי האודם, הלשם והאחלמה… ואמה ציפרין, לבושה גלימה לבנה, מסתובבת בחדרים שתקנית, מרוכזה, עובדת, מקנחת, מסדרת. תוך-כדי-עבודה היא לוחשת דברי פיוסין וחיבה ליגאל, הכרוך אחריה במטבח, בחוץ ובכל מקום. הוא משתדל לעזור לה ובו-בזמן מפטפט עמה בלי הפסק; ובשעה שהיא יושבת ותופרת, יושב גם הוא על שרפרף לרגליה, מצייר, כותב וקורא בקול לפניה מתוך ספר-הציורים שלו.

אבל יש שהמנוחה נעדרת מלב אמה ציפרין ואין איש יודע מה חסר לה. היא מתרגזת, גוערת, קובלת, צועקת. כלים נופלים, כוסות או צלחות נשברות בלי רחמים וברעש. אבא שותק. יגאל פורש לו בפחד אל קרן-הזוית שלו, בין ארון-הבגדים והקיר, ושעות ארוכות הוא חי שם עם חמורו חיים מרוכזים וסמויים-מן-העין, או שהוא נמלט לכל היום החוצה וחוזר הביתה רק עם חשכה, ואיש אינו שואל אותו מהיכן הוא בא, מפני מה פניו וידיו מטונפים ובגדיו קרועים עליו.

אותן השעות מסתלקים מן הבית הצל הסוכך והשקט המתוק. שכחו להגיף את התריסים. אור היום ממלא את החדרים בחוצפה ובלי רחמים, ופתאום מתגלה ששני כלבי הזכוכית אינם חמודים כלל וכלל! הם שחוקים מרוב ימים ושבורים שבר על שבר, עד לבלי היות לבם צלם כלב; המארקיז והמארקיזה פנה זיום ועומדים ככלים מלאי בושה וכלימה: המארקיז שחוק-אף וקטוע-רגל עומד בנס; והמארקיזה — בושה לספר! — כרותת ראש. הפרחים — אויה! — נתגלו בכל נוולותם: הם עשויים מנייר, ואין אף סימן כלשהו לאותן האבנים היקרות, האודם, הלשם, והאחלמה… החמור שפל-הרוח וארך-האף עומד בעלבונו, נטול זנב, סומא, ורגליו — ספק עץ ספק קרטון צבוע… בכל מקום אי-סדר ועזובה, והעיקר — אין מסתר עוד מהחום הלוהט ששופע מהחלונות ומלבני הרצפה המלוהטות, ואין מחבוא מהזבובים המזמזמים בחלל האויר…

גם ה' ציפרין וגם מרים, בעלותם אל המרפסת, שלחו שלא מדעת את מבטיהם אל עקרת הבית, לנחש בפניה על מצב-רוחה. פניה הפיקו הפעם קורת-רוח. הם לא היו בדרך כלל יפים כהי-עור, עגולים, שמנים וגבסים קצת, אם כי לא בלי קוים ישרים; גביניה היו שחורים, צפופים ועבותים, ושמורותיה הארוכות הֵצֵלו על עיניה הגדולות, האפורות והמבריקות כמי נחל בעֲבי חרש מצל. פיקס דק-מן-הדק השחיר על גבי שפתה העליונה והתאוונית; שערות משי דקות וזהבהבות ניצנצו בשפולי לסתותיה ובסביבות סנטרה העגול, גם על זרועותיה השזופות, והמכוסות נמשים כתומים-כהים כעין החלודה, היה מבהיק פיקס זהב. את פניה העגולים והמלאים החיה מבט מלא תמימות של ילדות חולמת ומושך את הלב. חטובה יפה בגזרת גופה וזקופה בקומתה, עשתה (בניגוד לרוך ולרשלנות המפונקת שבתנועותיה) רושם של נקבה בריאה, רבת אונים כמוסים. הגברים היו מזינים עיניהם ממראה, והיא ידעה שכל רואיה חומדים אותה.

היא חגרה סינור לבן עם זֵרים אדומים, ועל צוארה מחרוזת אלמוגים אדומים. האודם הלם את פניה החומים-כהים ומשך עליה חוט של חן נעורים. היא פיטפטה עם שנים מהפועלים, מֶקלֶר ושְׁקלוֹר, ולא הרגישה בבוא בעלה ומרים וייס. הפועל השלישי, אפרתי, לא השתתף בשיחה. עיניו היו נתונות ב«הפועל הצעיר». מאפס מעשה ומתוך המתנה לסעודה, לעסו כולם לחם. בלחם לא היה על השלחן הזה מחסור; בלחם היו ממלאים את החסר במידת התבשילים.

מרים, בראותה מרחוק את אפרתי, שוב נזכרה בליל אמש ופניה השתלהבו ולבה התחיל דופק בחזקה. אגב קריאה היה מתנועע במקצת פנים ואחור ומעסה מתוך עצבנות פתותי לחם; פניו רחבי הלסתות עם הסנטר העקשני והבולט, עם הפה הקפוץ, היו קשים. איזו הבעה של מרירות היתה לו, כאילו קפץ בחזקה את שניו מרוב התאמצות או מכאב עצור. מצחו הגדול והחלק מעוטר בכיפת שערות שחורות, צפופות ומסולסלות, אשר מפעם לפעם הוא טובל בהן את אצבעותיו, תופש באחת מציציותיהן ומסלסלה בהתרגשות. מתחת למצח הביטו מבעד למשקפים עינים טובות וחולמות.

מכיוון שישבה מרים אל השולחן, עקר אפרתי את עיניו מ«הפועל הצעיר» ונעץ בה את מבטו החולם והרחוק. מרים הרגישה בהבטה זו, ושוב עלה סומק בפניה.

פתאום שאל אותה:

— הקראת את מאמרו של לבנוני? כדאי לקראו. מלא ענין.

טרם הספיקה מרים להשיב, קרא מֶקלֶר בלעגו הרגיל:

— בהחלט, אפרתי רוצה להכניסה אל «הפועל הצעיר».

למקלר קראו מכריו «צועני» על שעיניו, שערותיו ופניו הכחושים היו שחורים מאד, וגם מתוך יחס של חשד אל אפיו ואל דעותיו, שלא היו ברורים למדי. מסביב לפיו העקום קצת התפתלה תמיד בת-צחוק דקה וארסית, שהרגיזה את הבריות. מרים לא אהבה אותו.

—מפני מה דוקא אל «הפועל הצעיר»? — שאלה.

— מפני שאפרתי מרצף את הרחוב בשם «הפועל הצעיר», מניח טלאים על מכנסיו בשם «הפועל הצעיר» ואוכל עגבניות בשם «הפועל הצעיר».

אפרתי לא ענה דבר. הוא אך גילגל בין אצבעותיו כדורי לחם רך ושתק.

כדי להפיס את דעתו של אפרתי ולסנוט במקלר, העירה מרים:

— דומני שבארץ-ישראל יש מקום אך ורק ל«הפועל הצעיר».

— מהנ! « הצעיר»… אולי תאמרו לי מָהם סכוייו לכשיזקין?

— לכשיזקין? מדוע יזקין? זקן הוא רק מי שיודע להתלוצץ ולזרוק ארס בזולתו.

ה' ציפרין, שגם הוא לא אהב את מקלר, פרץ בצחוק. צחק גם שקלור והתיז על שכניו מרוק פיו.

— אני מקוה — אמר מקלר גם הוא בצחוק — שאין זה רמז אלי.

— אבל אתה מזדקן כבר, חביבי! — קרא ה' ציפרין.

את ה«צועני» לא אהבו, מפני שהוא, כמדומה, לא אהב שום אדם ושום דבר, ואף לא את הארץ. לחידה היה הדבר לכול: למה עזב בחור זה את בית-המרקחת שנהל באחת מערי רוסיה הדרומיות, ובא לכאן לעבוד כפועל פשוט. לה' ציפרין היתה עוד סיבה לבלי לאהוב את מקלר, ומרים עמדה עליה רק אחר כך.

— שוב החילות בויכוחים? נמאסו לי! — קראה אֶמה אל בעלה, כשנכנסה מן המטבח בקערה מלאה חמיצת סלק ורודה-אדמדמת תאוה לעינים.

רצה ציפרין להצטדק לפניה שלא הוא התחיל בויכוח, וראה פתאום את האלמוגים על צוארה:

— הרי זה מעניין, אֶמה! — קרא — מניין לך זה?

— המצא חן בעיניך? — שאלה אמה באבק גנדרנות, כשאצבעותיה משחקות במחרוזת.

— כן. הם הולמים אותך.

ה«צועני» ושקלור השפילו משום-מה את עיניהם אל הצלחות כשהם פוזלים זה אל זה, ונמנעים מהפגש במבטי ה' ציפרין.

אחרי דקות אחדות של שתיקה, שאל ה' ציפרין בקול מהסס, לא בטוח:

— הקנית אותם?

— כן… לא… — מילמלה במבוכה — לקחתים ממקלר. הוא קנה את האלמוגים הללו בשביל הבחורה שלו. שמתים על צוארי סתם, לראות אם יפים הם עלי. אך אין לי חשק להחזירם. מה יש! אשלם לו ויקנה אחרים.

שקלור הרים את עינו היחידה (השניה היתה מכוסה בתבלול גדול) מעל הצלחת ושלח מבט של השתוממות אל האשה הזאת.

— אין דבר — העיר גם מקלר במבוכה — שלמתי בעדם פרוטות.

שקלור העביר את עינו התמהה מאֶמה ציפרין אל מקלר, במתכוין, כדי שהכול ירגישו בתמיהתו המעוררת חשד.

על פני ה' ציפרין עבר צל:

— החזירי אותם, אֶמה! אין צורך לקחתם. תוכלי בעצמך לקנותם בחנות.

— מה יש! — נסתה האשה לעמוד על דעתה, אבל פניה כבר הפכו תולע — מה איכפת לך אם למקלר לא איכפת?

שוב נתן בה שקלור את עינו המפיקה השתוממות. מקלר צבט לו בחשאי ברגל מתחת לשולחן כדי שיחדל מהבטה זו. אך שקלור — כאילו לא את רגלו צבטו…

ראה ציפרין את תולע פני אשתו, אשר לא בישר לו טובות, השקיע עיניו בצלחת ולא עמד עוד על דעתו. אשתו, להיפך, התחילה משום-מה מפטפטת יותר על המידה ונכנסת לתוך דברי המשוחחים, כמתיראה מפני-מה שמא ישתתק מישהו או כמשתדלת להשתיק את מישהו… פתאום התחילה נוזפת ביגאל הקטן:

— איך אתה יושב? מה אתה עושה אדם בידיך? שב כבן-אדם!

— מה את רוצה ממנו? הלא הוא יושב במנוחה — העיר בעלה.

— הנה! מתערב! כלום אתה משגיח עליו? כלום אתה רואה איזה דבר? הלא אף רגע לא יֵשב הילד במנוחה; תמיד יש לו ענינים בכיסיו. ילד שלא יֵדע לאכול כבן-אדם. למה אתה מחזיק ידך בכיסך כשאתה אוכל? מה יש לך שם?

— לא כלום — ענה יגאל אדום כסלק.

— לא כלום? רק זאת תשמע ממנו, «לא כלום»!…

— אבקשך להניח לילד — אמר ציפרין כבר ברוגז קל — יחזיק לו את ידו במקום שהוא רוצה ובלבד שישב במנוחה ויאכל.

בשעת השיחה בין הבעל ואשתו, מצא שקלור הזדמנות לזרוק אל מקלר כאילו בלחש, אבל באופן שהכול ישמעו:

— יש לך הצלחה, צועני!

שקלור היה בחור מכוער עד להבהיל. מלבד התבלול הנורא על עינו, היו לו שנים עקומות וארוכות עד שקצרה שפתו העליונה לכסותן, והן היו תמיד חשופות ונראו כצומחות מתוך שפתו התחתונה. מרושל מאוד בחיצוניותו, היה תמיד עושה רושם כבלתי מרוחץ למדי. את שקלור אהבו עוד פחות מאשר את מקלר. מקלר היה לפעמים מרגיז ומלעגו היו מתיראים, אבל משקלור היו מתרחקים בשאט-נפש מבלי להשתדל אפילו להעלים זאת ממנו. מפני מה? איש לא היה יכול לבאר זאת בבירור, אצל הכול היתה ההרגשה שגם בנפשו הוא מכוער כמו בחיצוניותו. שהוא מסוגל לכל מעשה מגונה, אף-על-פי שעדיין לא נתפש בשום דבר רע. רק מקלר לבד התרועע עמו וכאילו לקח אותו תחת חסותו. מקלר היה גם משלם לעתים קרובות מקופתו הדלה בעד ארוחות חברו. את ההתרועעות הזאת היו זוקפים על אופיו הנפתל של מקלר. ה' ציפרין היה אומר עליהם: «לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב…»

מרים וה' ציפרין שמעו את ההערה שהפליט שקלור אל חברו, ושניהם בבת אחת זקפו עליו מבט שואל. הם לא ידעו שלפני שובם מבית-הספר, בשעה שאפרתי היה שקוע ב«הפועל הצעיר», הוציא מקלר מתוך כיסו את המחרוזת ותחבה לתוך כפה של אֶמה. זו התבישה בתחילה, סרבה, והוא הפציר בה שתענדה לצוארה. סוף-סוף נענתה לו, ומכיון שראתה שהאלמוגים נאים לה, שוב לא רצתה להסירם. ובכל זאת היססה: «מה תגיד לציפרין (רגילה היתה לקרוא את בעלה בשם משפחתו)?» — «תגידי לו שקבלת אותה מאיזו חבֵרה», פִּיתה אותה מקלר. «לא — השיבה — כך לשקר לא אוכל». — «אם כן, תשקרי לו באופן אחר», השיב לה הצועני בצחוק.

לשמע הערתו של שקלור חָורו פני מקלר, ובקול קר, שקט כביכול אבל תקיף ומצַוה, אמר לו:

— לך מכאן!

— עוד לא גמרתי לאכול — השיב שקלור במנוחה גם הוא ובלי סימן כלשהו של מבוכה.

— לך מכאן ומיד! — חזק מקלר על פקודתו.

— הוֹ-הוֹ! — קרא שקלור — רואה אני שיש לך כאן זכויות מיוחדות.

מקלר לא השיב דבר, אך במנוחה תפש את הצלחת שעמדה לפני שקלור מלאה בשר ודייסה, ושפך את כל זה החוצה; אחר כך תפש בערפו של שקלור בכוח ובמהירות, עד שזה לא הספיק אפילו להגן על עצמו ולהאבק, והשליכו מעל מדרגות המרפסת. הנוכחים נדהמו ולא הוציאו מלה מפיהם. שקלור גופו נדהם, כנראה, ולא ניסה אפילו להתנגד. התהפך פעמים בנפלו, קם, עמד תוהה-בוהה, ואחר כך הלך לו דומם. מקלר חזר אל מקומו כאילו כלום לא קרה והמשיך לאכול.

— מה זה? מְ-מה זה? — שאל ציפרין נפעם בשוב רוחו אליו.

— זה השלכתי את שקלור — השיב מקלר בקולו השקט — אל-נא ידאג, אדוני! הוא עוד ישוב.

— באמת הוא מרגיז מאוד — העירה אֶמה.

— אבל כך לעשות לאדם, כך לבייש אדם — לא יכול ציפרין להרגע — אי-אפשר! אי-אפשר!

פתאום פרץ יגאל בצחוק:

— חחח! איך התגלגל, חחח! הוא עוד חלש ממני, התגלגל כך, כך… — והראה בגופו ובידיו את התנועות שעשה שקלור אגב נפילה.

המסובים, למרות רצונם, צחקו אף הם, קצת מבוישים בצחוק זה.

כולם הרגישו בתחלה התמרמרות על מעשהו הגס של שקלור. ואפרתי, אפילו אפרתי לא עצר בבת-צחוקו, וכדי להצדיק את עצמו, אמר:

— לוּ לפחות היה מתרחץ.

— אני מתפלאה על שנותנים לו דריסת רגל בבית רוזין — העירה אֶמה.

— האם משפחת רוזין כבר שבה מחוץ-לארץ? — שאל ה' ציפרין.

— זה כשבוע הם כאן — ענה מקלר.

מרים כבר שמעה לא פעם מדברים על איזו משפחת רוזין עשירה מאוד, שישבה ביפו לפני שנתים.

— הרי זה מעניין! הציונים הללו, אח!… — נאנח ציפרין אגב תנועת-יד של יאוש — יהודי עשיר, ועדיין לא קנה אף שעל אדמה בארץ. מה דעתך אתה, אפרתי, על ציונים כאלה?

— ציוני ככל הציונים.

— ככל הציונים? הרי זה מעניין! אף אמה אחת של קרקע לא רכש לו! אם לא אנשים כרוזין, מי יקנה? אני? אתה? הוא?

אפרתי ענה:

— יש לו, כפי שאומרים, עסקים גדולים בחוץ-לארץ, ובכל זאת קבע את ישיבתו בארץ. עזב אותה פעם, וחזר שוב. סימן שיש לו קשר אל הארץ.

מרים התפלאה: המלים הפשוטות ביותר כשהן יוצאות מפיו של אפרתי, בקולו השלֵו והשוה, מקבלות לפעמים איזו משמעות מיוחדת, כאילו הן נובעות מאיזה מבוע-אור חבוי בנפש…

— שמעתי — אמר מקלר שהיה מבאי בית רוזין — שהפעם בא אל הארץ בתכניות כספיות גדולות. הוא מדבר על אילו מסילות-ברזל, על «פלאנטאציות»… תראו שעוד נזכה פה ל«פרוליטַריוני כל הארצות התאחדו!»…

אי-אפשר היה להבחין בקולו ובדבריו את הגבול בין כובד-הראש ובין הלעג.

— איזו «פלאנטאציות»! — קראה אֶמה ציפרין — הוא חולה בריאתו והוא יושב כאן על-פי פקודת רופא. המפקדת בבית היא הבת הגדולה. שמעתי שיש לה איזו יחסים עם בן אכר מגבעת-השרון… שכחתי את שמו… יגאל! — קראה פתאום אל בנה — שוב? מה אתה מתעסק שם בכיסך? שב במנוחה; ואם לא, אשליכך מכאן כמו שמקלר השליך את שקלור.

— מה הגברת רוצה ממנו? — לא התאפקה מרים מהעיר מלה להגנת הילד.

ה' ציפרין משך בכתפיו, אגב מבט של כעס וסבל כלפי אשתו. לדבר לא ההין אך רצה להסב את לבה מהילד, ועל כן אמר:

— איני מאמין שֶׁבִּתו של רוזין תנשא לאיזה אכר.

— רַאיסה רוזין היא בלתי נורמלית — הכריזה אֶמה.

מרים צחקה:

— גברתי! במה העלמה המסכנה ההיא אשמה, אם יגאל מרגיז אותה?

— מי אינו יודע שבתו של רוזין, רַאִיסה, אינה שפויה בדעתה? יש לה תענוג לבלבל את ראשם של הבחורים.

— אכן זהו באמת שגעון — העיר גם בעלה בצחוק.

— היא — המשיכה אשתו — מושכת את הבחורים אליה, משַגעת אותם, מוצצת את הכוחות, ואחר כך משליכה אותם.

— אם כן, היא אמנם משוגעת, אבל הבחורים שלה טפשים!

— זה הבחור מגבעת-השרון מספרים עליו כמה מעשיות.

כשהוא מתקרב אליה היא דוחה אותו, וכשהוא מתרחק, היא מתחילה שוב למשכו. משחקת בו כמו חתול ועכבר. ובינתים היא מסובבת את הראש לד"ר הוֹלם… אומרים שהוא מקבל מהציונים חמש מאות פרנק לחודש. בעד מה? בעד לא כלום! והוא מחזר אחרי בחורות…

— מי הוא זה אותו בחור מגבעת-השרון? — שאלה מרים.

— אֶמה מתכוונת בודאי לכרמלי — אמר ה' ציפרין — שמואל כרמלי הוא טפוס! מי יודע איזה רעיון חדש יביא לנו הפעם במזוודתו. לפני שנתים, בשובו מאירופה, הביא לנו תכניות רבות, האחת משונה ומצחיקה מחברתה. הזוכר אתה, אפרתי, את ענין הגדוד? רצה לארגן בארץ-ישראל גדוד ערבי-עברי שילחם בתורכים, גם הלהיב כאן את מוחותיהם של בחורים ידועים, ומי יודע אל מה היו מגיעים אלמלא נעלם פתאום מן הארץ. כך דרכו. בא, מבלבל המוחות, מלהיב, מטיל סערה, ואחר כך עוזב הכל ונעלם.

— אומרים — אמר אפרתי בבת-צחוק דקה — שבזמן האחרון הטיף באנגליה או באמריקה לאיזו דת חדשה, מין תערובת של נצרות ויהדות, או מעין זה.

— מעניין הדבר שבכל מקום הוא מוצא לו אזנים קשובות, ואפילו חסידים ומעריצים. תמיד מתלקטים סביבו חמומי-מוח, ריקים ופוחזים — סיפר ציפרין.

— הוא בעל טֶמפֶראמֶנט, ואולי גם לא בלי כשרון — העיר אפרתי — וגם נואם טוב. חבל שאינו משתמש בכוחותיו לענינים מועילים.

— ראיתיו פעם — אמר אמה — איני מבינה מדוע כל הבחורות רצות אחריו. הלא איננו כלל יפה. אבל כלל וכלל לא!… אה! אה! — פרצה פתאום מפיה צוחת-פחד באמצע דיבורה עד שהכול קפצו נבהלים ממקומותיהם. היא עמדה כולה חיוורת נַעות-אימה ודומם, כאילו שוּתקה לשונה, הראתה בידה על יגאל. ויגאל גם הוא הביט אליה בתמהון-פחד מבלי להבין פשר הדבר.

פתאום פרץ צחוק מפי ה«צועני» ואחריו צחקו גם ה' ציפרין ומרים: מתוך חיקו של יגאל, מתחת ללסוטתו ביצבצה לטאה גדולה. כל זמן הסעודה השתדל יגאל להחביאה בכיסו, וכשלא עלה הדבר בידו, העבירה בחשאי אל מתחת ללסוטתו. אך ללטאה נמאס כנראה לשבת בחושך, והנה השתמשה בהזדמנות הראשונה כששתי ידי יגאל היו עסוקות, והוציאה את ראשה אל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא; הפנתה את ראשה לכאן ולכאן כמתאוה לדעת מה נתחדש בעולם משעה שנתנה בשבי.

— השליכה את הבוץ הזה! — צוחה הגב' ציפרין בקול היסטרי — איני יכולה להביט… ילד נבזה! חזיר! תמיד הוא מביא הביתה כל מיני שרצים ורמשים. עוד פעם אם תביא אלי את הגועל הזה, אסיר את ראשך מעליך. השמעת? טפוי! איך הפחיד אותי הילד הזה.

יגאל היה בתחילה חיוור מפחד, אחר כך הפכו פניו ארגמן. מהר ונסתלק.

אחרי המקרה הזה עוד התלוצצו שעה קלה על פחדה של הגב' ציפרין. וזו עוד רטנה זמן-מה על בעלה ועל «החנוך הטוב שהוא נותן לבנו». ה' ציפרין נזהר מהשיב דבר ובשתיקה גמר את לעיסתו האחרונה.

אחרי הסעודה התפזרו כולם, איש אל עבודתו.

ג

מרים וייס יצאה אל ארץ-ישראל כשם שבאה אל הציוניות, וקודם לכן אל הסוציאליזם, כלומר פתאום. פתאום קמה והלכה לארץ-ישראל. פתאום נמאס עליה למשוך את חייה (או כמו שהיא היתה אז מתבטאת, את «סבל חייה») במענית אשר דרכה בה שנים; ובלי היסוסים כמעט, בפנִיָּה מהירה, סטתה ממנה ועברה, כאילו בקפיצת-הדרך, אל נתיב חדש לגמרי.

בת יחידה לסוחר-יערות עשיר בנפת היערות בפולֶסיה אשר ברוסיה, עברו שנות עלומיה הראשונות בחוג «פרחי זהב», סוחרים צעירים ובני סוחרים. אלה היו עליזי החיים, עשירים בכסף ועניים בדמיון. שנה שנה היו משחקים, בלילות החורף בקלפים ומרבים בשתיה, ובימות הקיץ היו מסדרים אותם ה«פיקניקים» באותם המקומות עם אותם השירים והבדיחות.

בכל שנות הגמנסיה שלה לא פסקה מרים ללמוד גם תנ"ך והשפה העברית. הוריה שקדו על כך שתדע את השפה הזאת. לא מתוך הכרה לאומית לבד (אומרים גם זו השפיעה במקצת) אלא גם, ואולי בעיקר, מפאת המושג החדש של היהודי המודרני ברוסיה על שלמות החנוך. בת עשירים אי אפשר לה בלא תעודת-גמנסיה, בלא פסנתר ובלא לשון הקודש. לא עצם ההשכלה ולא דאגת הפרנסה, חלילה, דרשו כך, אלא הנימוס הטרקליני, דרך הכבוד בחברה.

למרים היתה חיבה יתרה אל התנ“ך. דמיונה ונטיות נפשה קשרוה אל הספר הזה, וגם הסבא שלה ידע לחבבו עליה. הסבא, אבי אמה, היה רב זקן בדרום רוסיה, לא הרחק מגבול רומניה, מדי שנה בשנה היתה מבלה את חדשי החופש בביתו. וגם לאחר שגמרה את הגמנסיה ונהיתה ל«עלמה», ל«בת-כרך» כביכול, היתה פוקדת את נוהו לעתים קרובות. תענוג גדול מאין כמוהו היה לה, גם בקטנותה וגם בבגרותה, לישב ליד הזקן הזה וללמוד עמו פרק בתנ”ך ובמשנה. המשנה היתה מוזרה. ורומזת על חיים רחוקים וקדומים, על מצוות ומעשים שמקשרים את היהודי אל בוראו בחוטים נעלמים. אגב, גם החיים בעיירה ובבית סבא, השבתות והמועדים, המנהגים והמצוות, אשר בבית אבא כבר היו מזלזלים בהם, אך הם היו מוזרים וצדים את הלב, כאגדה המתהלכת בנתיבות חיי הממש ומספרת על הברית בין ישראל והקדוש-ברוך-הוא…

בשעותיה הפנויות (והן היו כה מרובות) היתה מרים שטופה בקריאה. חביבים היו עליה ספרי היסטוריה (הרבולוציה הצרפתית והאֶפופיה של נפוליון לקחו את לבה עוד בגמנסיה. שארלוטה קורדֶה… אח! זוהי אשה…); קראה גם ספרים על התנועות הצבוריות, שבדרך נס נתגלגלו אל בית-הספרים שבעיר המחוז ורומנים. רומנים ביחוד. לאט לאט, מבלי שהרגישה בדבר, הלך ונבנה בדמיונה עולם אגדי מלא שגב; עולם אשר האהבה והקנאה מסתערות בו כסופות, אשר האושר בו שגיא והיסורים גדולים ונאים. כל ימיה היתה נודדת בין העולם הנפלא הזה ובין המציאות אשר בעיר-המחוז. בלילות החורף הארוכים והמשעמים, בשעה שבחוץ המתה סופת שלג, היתה אוהבת לשבת שטוחה בכורסת-הנדנדה עם ספר על ברכיה, ידיה משולבות מאחורי ערפה ועיניה משוטטות במרחקי תפאה הסמויים מעיני כל… פתאום בבוקר סתיו מעונן אחד, עמדה בוהה באמצע החדר עם נהי שממון בלב. חייה נמאסו עליה, נמאס עליה להסתובב בחדרים המרווחים הללו, בין הרהיטים היקרים, בין הבחורים הריקים, המתגדרים בפזרנותם ובציניותם. אימה נפלה עליה בזכרה שבחדרים כאלה, בין רהיטים ואנשים כאלה תשב עוד שנים רבות, גם אחר כך, גם אחר נשואיה. «לא ולא!» — קראה לעצמה. ואז פתאום עשתה מעשה שהדהים אחר כך את כל אנשי העיר. קמה והלכה אל מוטקה עושה הכובעים, אותו מוטקה שיום אחר ראוהו מובל כבול בלוית שוטרים אל בית-האסורים, אותו מוטקה, שלא הכירה ולא ראתה אותו אף פעם, רק את שמו שמעה מפי «פרחי הזהב» שהיו מלגלגים על עושה הכובעים, מתוך פחד כמוס וחריקת שנים («הצאר ניקולי אינו רצוי על מוטקה; לא מצא חן בעיניו!»), — אליו באה נפעמה ורוהה, בשעה שהיה יושב ומנצח על שלשת פועליו, וארבעתם מזמרים אגב עבודה איזה פזמון באידיש. מוטקה הכניס אותה אל איזה חדר חשוך וצר, ושם, בתוך אויר מעופש ומחניק, עמדו שניהם והתלחשו כחצי שעה. אחר כך יצאה ממנו עם חוברות אחדות מוצנעות על חזיה מתחת למעילה המרוכס…

מרים נכנסה אל העבודה הסוציאליסטית החשאית בהתלהבות גדולה, שנאצלה ממנה גם על חבריה. באספות ובויכוחים הפומביים היתה נלחמת בשוביניסטים היהודים, ר"ל בציונים, והוקיעה לעיני כל את «הפסיכיקה הבורגנית הקטנה» שלהם. על ארץ-ישראל היתה מדברת בלגלוג כמו על איזו הזיה של ילדים, ארץ-ישראל היתה מצטיירת תמיד בדמיונה בדמות האידילית של «אהבת ציון», של רועים ורועות מתאהבים ושרים שירים, של מאורעות והרפתקאות בלתי שכיחים… מפני מכשולים לא היתה נרתעת. בשעה שחבריה היו עומדים רפי-ידים ואובדי עצות, ידעה היא באומץ ובמנוחה להלחם ולהתגבר. בועידות היו נשמעים לקולה מפני שדיברה קצרות ובעוז. בעלת שאיפות נועזות ודמיונות נלהבים, היתה רחוקה מן המציאות וקשה היה לה להשלים עמה. המעשים המופלאים ביותר, שנראו לכאורה כנמנעי המציאות, מכיון שלקחו את לבה, ראתה בהם הכרח וניגשה אליהם בפשטות ובאמונה. «חמומת-מוח זו — ריננו אחרי הותיקים — עלולה לגרום לנו צרות». מרים עשתה את מלאכתה באמונה. איש לא פיקפק בזה. אבל איש לא ידע את המניע העיקרי בעבודתה הרותחת: היא אהבה לא את המטרה, כי אם העבודה עצמה; ואף לא את העבודה, כי אם את הסכנות הנוראות והמסתורין הכרוכים בה ואשר שתו לחייה איזו לוית-הוד. לנגד עיניה רחפה שארלוטה קוֹרדֶ, רחפו וֵירה פיגנֶר, רוזה לוקסנבורג…

לבסוף בחלה נפשה בסידור שביתות בסדנאות ובבתי-החרושת הקטנים אשר בתחום-המושב, מקום שם אי-אפשר היה לדעת מי רעב יותר, נותן העבודה או מקבלה; נפשה בחלה באירגון הפרוליטריון העובד אצל שען או עושה דיו, בשעה שמחוץ לתחום-המושב, בתעשיה הגדולה והכבדה, במכרות וברכבות, אצל עורקי החיים הכלכליים והמדיניים של רוסיה, לא היתה לה ולחבריה דריסת רגל. צר היה לה בסימטאות ה«תחום», בשעה שאי-שם על פני דרך המלך הרחבה עוברת תהלוכת המהפכה… הריבולוציה המדינית והסוציאלית בלי השתתפותו של הפועל היהודי לא לקחה את לבה. בת תחום-המושב נשאה בקרבה ירושת דורות שקשה היה לה להשתחרר ממנה. צלו של הסבא נגרר אחריה… הציונים מאושרים יותר. יש מן השגב הטראגי במלחמה ובסבל בעד מולדת רחוקה, בעד גאולת עם. שום פְּנִיה מהירה ופתאומית מן המענית הקודמת. מרים היתה לציונית באותה התלהבות הדמיון ובאותו צמאון לקרבן.

מרים השתוקקה כל ימיה לתפארת שבחיים, לבלתי שכיח, לכל שלמעלה מן הבינוניות ומן החולין. השתוקקה שלא-מדעת. בדעתה ובהכרתה היו רק מבוכה ואכזבה והחיים היו נפתחים פתאום לפניה כמדבר אין-קץ ללא שביל וללא דרך. בשעת מבוכה כזו החליטה יום אחד לעזוב את חייה המסודרים, התרבותיים, והנוחים ולנסוע לאסיה, לאותה פלשתינה, שקודם ידעה לדבר עליה בלעג עוקץ כזה. מדוע לא תוכל גם היא ללכת בנתיב היסורים והקרבן, אשר בו הלכו רבים וטובים ממנה?

בפתח-תקוה היתה יכולה אמנם להרוויח למחיתה בתעודת הגימנסיה שלה ובידיעותיה בעברית, שהביאה עוד מן הבית. היא לא באה אל הארץ לחיות בה חיים קלוקלים של אינטליגנט. היא הלכה לעבוד במעדר. אה! מה רינן בה לבה מגאוה והכרת ערך עצמה בוקר-בוקר בצאתה אל העבודה יחד עם הבחורים הפועלים ומעדר על שכמה… בתחילה היתה מתביישת לעבור את הרחוב, בחורה יחידה, בין הרבה פועלים, וכלי עבודה עליה: חששה שמא יראו בזה מעין יהירות, והיתה מוסרת לאחד מחבריה, אפרתי שמו, שישא גם את כליה. אפרתי זה היה בחור שתקן, זעום, ותמיד נראה כמתרעם על מישהו או משהו. הוא היה עוזר לה תמיד בעצות ובעבודה; במלים מקוטעות שהיה זורק לה, כדרכו, כמו דרך אגב ובלי רצון, היה מעודד את רוחה ומחזק את לבה, בשעה שהיתה זקוקה לכך. ולעדוד וחזוק היתה כבר זקוקה אחרי שבועות-העבודה הראשונים. האכר בפתח-תקוה נפשו כאילו נעשתה מיובלת ונקשה מעבודה קשה ומרה בשנות התישבותו הראשונות. כמעט מן הנמנע היה לו להבין לפועל העברי החדש, והפועל לא הבין גם אותו. מרוב יסורים ובדידות התבצר האכר במסורת אבותיו ובקנאות דתית, והצעירים, פליטי המהפכה הרוסית, באו עם הלך-מחשבות חדש, עם סגנון חדש, עם סיסמאות חדשות, שהיו זרים לאכרים — וכך נפתחה תהום בין שני דורות אנשים שבאו לכאן לשם מטרה אחת. לבסוף בא מה שצריך היה לבוא בדרך טבעית: האכרים חדלו לקבל אל העבודה את הפועלים העברים, בוקר-בוקר ראתה מרים את תהלוכת האבל של הצעירים היוצאים אחד אחד ממלון-הפועלים המזוהם, אחרי ליל נדודים מרעב ומפשפשים, אל שוק העבודה וחוזרים כנזופים, כמיותרים: לא רצו את קרבנם… מרים היתה מן המאושרים המעטים שהיתה להם עוד עבודה. אבל קשה היה לחוש מאחריה על גבה בעיני עשרות חבריה הבוערות בקנאה. לבסוף באה גם הקדחת לפרך את גופה. אל לבה התגנב הספק: האם אין טעות בכלל בחייה? מה טעם של יצירה בחפירת בורות ובכיסוים בכרמו של אכר פלוני? מה טעם בחיי פועל אבטומַטוס בבית-חרושת לתעשית תפוחי-זהב (כמו שראו חבריה לפתח-תקוה).

אפרתי הבין למצב-רוחה ובלי חקירות ושאלות, כמעט בצניעות ובישנות היה יודע להרגיעה, ליתן בלבה תקוה ובטחון.

אך הנה בבוקר אחד אמר לה שהוא נוסע ליפו, לחפש עבודה בבנין בתים, בתל-אביב. מבלי חשוב הרבה אמרה:

– גם אני אסע.

– מה תעשי שם?

– איני יודעת עוד. אני עיפה מעבודה. אתפרנס זמן-מה משעורים, אנוח, ואחר כך נראה.

ולא אמרה לו שבלבה גם פחדה להשאר בפתח-תקוה לבדה, בלעדיו.

בתל-אביב נפגשה במורה ציפרין, הנלהב והמתפעל תמיד, שהצליח בשיחה הראשונה להלהיב גם אותה בתקוות טובות. הוא התרגש מאוד בשמעו שעבדה בכרמים ובפרדסים כפועלת ממש: אה, כך, כך? הרי זה מעניין… בודאי היא צריכה לנוח, לאסוף כוח! אל תדאג, גברתי, אנו נדאג לה! פה יש חבר מורים מצוין, כמו אחים ממש… ותוך כדי דיבור התחיל מצייר לפניה תכניות עבודה שונות בעתיד: בבית-ספר פלוני כמדומה לו, חסר מורה; הועד האודיסאי², כפי ששמע, עומד ליסד בית-ספר לבנים חדש, והיא תוכל לקבל את הנהלתו… והוא, ציפרין גופו, שמח על רעיונותיו ותכניותיו, ושיפשף את ידיו מרוב הנאה: בית-ספר כזה! הרי זוהי, זוהי הגאולה! ממש גאולה! הלא זכות גדולה תעמוד לה לעבוד בו!… והתכניות, שכל אחת מהן צפנה בחובה גם את גאולת ישראל וגם את כבודה של מרים, היו כה מרובות ושונות, עד שמרים התקשתה לבחור באחת מהן. בינתים השיג לה ציפרין שני שעורים שהתפרנסה בהם בדוחק רב. אולם מהתכניות הגדולות שלו לא יצאה עדיין, לפי שעה, אף אחת לפועל…

ד

אחרי סעודת הצהרים, שנסתיימה בבהלה ובצחוק בגלל הלטאה של יגאל, עלתה מרים אל חדרה, שהיה בעלית גג ביתו של ציפרין.

חביבה היתה תמיד על מרים שעה זו שאחרי הסעודה: שעת שובע, מנוחה והתיחדות עם ספר טוב. בחוץ לוהטת השמש בלי רחמים, ובחדר צל ירקרק נעים מהתריסים המוגפים. מפעם לפעם פורצת דרך סדקי התריסים רוח-ים קלילה, ומשחקת לאטה בפיפי המפה שעל השולחן. מרים שכבה שטוחה על הספה פניה מטה, כדרכה, ועיניה בספר פתוח. אבל קרוא לא קראה. חשבה על הכל ועל שום דבר. נזכרה בדברים שדיברו ליד השולחן על אודות אותה הצעירה רוזין ועל אודות אותו האכר הצעיר מגבעת-השרון. ופתאום, בלי כל קשר עם כל זה, חלפה מחשבה במוחה: הנה היא מורה, נותנת שעורים פרטיים בבתי תל-אביב ותמיד רעבה! הנה זה שנשאר לה מכל חלומותיה ותקוותיה!…

קפצה מעל הספה ונגשה אל החלון. פתחה את התריסים, ועל פניה נשפך סילון של אור עד שהוכרחה לעצום רגע אחד את עיניה. בחוץ עמדה דומיה של אחרי הצהרים. למטה, על איזו גזוזטרה, רָעש פרימוס. אי-שם נָער חמור לתוך הדממה הלוהטת בתלונת-כאב ותאנית-יאוש. הים, שם מעבר לבתים ולחולות, היה כחול-קודר עם נחשים לבנים שרצו-דצו עליו בלי הפסק. משבריו חבטו בזעם על החוף, כאילו באו לתבוע ולהזכיר בלי לאות דבר חשוב שנשכח… בלב מרים התעורר שוב אותו הרגש שהרגישה הבוקר בהביטה מעל מגרש בית-הספר אל הים: בין הים ובין המדבר… משך הים את כולם הנה כמו באיזו משאה, נְטָלם על גבו והשליכם אל החוף הזה. ועכשיו ידבר אליהם בלשון-בוגדים מתנכרה: “עשו פה כחפצכם. נפצו ראשיכם אל סלעי אלה, אם טוב הדבר בעיניכם. מה לי ולכם כי נזעקתם עלי?”…

מרים החזירה פניה אל החדר, פסעה פסיעות אחדות ועמדה בראש מורד, וידיה מופשלות על גבה. שטויות! אל אלוהים, מה זה היה לי? איזו שטויות! הגם את אפרתי רימה הים? הגם את ציפרין? ועוד רבים, רבים כמותם שעובדים, עמלים, ואוהבים את הארץ וסובלים, אוהבים אותה למרות סבלם או בגלל סבלם?… לא, בלי סבלנות, בלי התמדה ויסורים אין יצירה. מרוּמים כאן רק בני-אדם כמו הגב' ציפרין, כמוה היא, מרים, ועוד כיוצא בהן…

משום-מה נזכרה שוב באותו צעיר מגבעת-השרון, וכאילו נפחדה מהרהורים נעלמים שנחבאו מעֵבר לסף-הכרתה והמתינו לכל הזדמנות לעלות, הרהורים שאין להם לכאורה כל קשר עם אותו בחור ניגשה שוב אל החלון והצמידה את מבטיה אל החומר הכחול-כהה ההוא שהיה נראה מרחוק כבד וחדל-תנועה כעופרת רותחת, למרות הקמטים הרבים והמעוטרים זֵרים לבנים, שנעים וזעים עליו. על העופרת הכחולה הזאת התחלקה אניה, אשר מאחת ממעשנותיה עלתה, כנוצת-קובע מסולסלת, רצועת עשן, שהשתרבבה והתרחבה בקצהָ, הלוך והתרחב, הלוך והתמזמז. מרים שמעה את שאגת הגלים על יד החוף, ודמתה שעכשיו היא מבינה לתביעותיהם הבלתי פוסקות: עבודה! עבודה! אם תבואו ועבדתם, תהיו כמו ספינותי שמביאות לכל מקום מזון וחיים; אם תמאנו – והייתם כעשן ספינותי הרודף אחרי אפס ותוהו והוא הולך ונמוג…

כן, לעבוד! לעבוד! – קראה בקול אל עצמה – אך אורך-רוח, סבלנות! עבודה תמָּצא…

זמן רב עמדה לפני חלונה והזינה עיניה מהאור השפוך בעולם. הגבעות שהשתרעו לפניה בין תל-אביב ונוה-שלום והבהיקו בזהב חולותיהן, ברקת הגפנים המשתרגות עליהן פה ושם, ספיר הים עם ספינותיו העוגנות מול יפו, כה הרנינו את לבה. הבתים החדשים של תל-אביב עם פרחי הגֶרַניום על החלונות, עם תאנות-חוה בגנות, עם קול הנערה שזמרה אי-שם מתוך חלון פתוח, והכבסים שמתיבשים על הגגות ובחצרות, – כל זה היה צעיר, שליו ומביט באמון-ילדים מול פני העתיד. עולם חדש וצעיר… כן, לעבוד! לעבוד!…

בערב הלכה מרים אל קלוב-הפועלים, דרך החולות. כפטריות גדולות היו פזורים כאן אהלים של בדוים. בערה מדורה גדולה, וסביבה ישבו הבדוים, רגליהם מקופלות תחתם, עשנו בחשיבות רבה ושוחחו במתינות ובישוב הדעת. הנשים, רובן זקנות ומכוערות, לשו בצק ואפו “פתות” ובתוך כך היו מדיינות זו עם זו, צורחות וצועקות. תינוקות ערומים כיום הולדם התפלשו בחול, התגוששו, השתובבו. לתוך שאון זה נער פתאום חמור מאחרי אחד האהלים.

מרים עמדה רגע והסתכלה. המדורה רבצה כעוף-אש גדול ונפנפה למרחוק את כנפיה, כטורחת לפזר את החשכה. בין האהלים – רקוד של אורות וצללים. ונגלים ונעלמים חליפות זְקַן בדוי לבן, זרועות חשופות של בדוית, ופתאום נחלץ מתוך החשכה צואר נטוי של גמל רובץ, וצלו הרועד הרחק על החול דומה לצלע עוגב ענקי…

מרים חשבה: מי יֵדע, מי יבין את רזי הנפש של החיים המוזרים אשר מסביב למדורות הללו? מאות ואלפים בשנים רובצים פה אלה על חולות ארץ-ישראל והנה באים יהודים מרוסיה, ליטה, פולין וגליציה ומבקשים לכבות את המדורות הללו. מה ידליקו במקומן? היהיה אז, אחר כך, יפה יותר?… מי יֵדע, מי יגיד עתידות? לפי שעה עלינו, הראשונים, לעבוד, לעבוד, לעבוד; ואחר כך… ודאי תהיה אחרת… הכל ישתנה וטוב יהיה, טוב מאשר עתה. אבל אנו לא נהיה אז עוד…

על לבה נחה עצבות קלה, שהיתה בה גם שמינית שבמתיקות: טוב לסבול עם הראשונים…

בקלוב-הפועלים נפל עליה לבה. שעמום ועצב נשקפו מעל הכתלים המפויחים, הדומים למצורעים רקובי-גוף, מפאת הטיח שנפל מהם פה ושם. תמונות מארכס, לאסאל והרצל היו תלויות עליהם בלי זכוכית, והזבובים התעללו בהן כאוות נפשם. השעמום והעצב נשקפו גם מעיני הצעירים שחדלו זה כבר מהיות צעירים, ופניהם אכולי קדחת ועיפים-יגעים…

בחדר אחד קטן ישבו, מסביב למנורה, בחורים בעלי קרחות ובעלי בלוריות מדובללות, כפופים על גבי עתונים. בחדר השני, חדר המזנון, שהיה מרווח יותר, דלקה מנורה אחת גדולה, תלויה בתקרה ומפייחת. אילך ואילך התהלכו או ישבו פועלים ופועלות, משוחחים, מתלוצצים, מתווכחים ומפהקים. מזוית אל זוית טייל לאורך החדר זוג: בחורה בעלת פנים קמלים כבר ושומר-לילה בתל-אביב, לבוש מתניה בלה עם כפתורי-נחושת של גימנזיסט רוסי. הבחור מדבר על לבה בתנועות ידים ובחום. היא מקשיבה לדבריו מתוך התרגשות. דברים כגון אלה שמעה אמנם זה כבר מפי צעירים אחרים ברוסיה. ויודעת היא שגם חומו של זה יפוג במהרה כשם שפגה התלהבותם של הבחורים ההם. אך מתוקה האילוסיה… בפינה אחת התכנסה חבורה של בחורים ובחורות ושרו שיר רוסי עממי שתורגם על ידי המורה ה' ציפרין לעברית, שרו בלי רגש והתעוררות, וכמדומה לא הפסיקו, מפני שלא ידעו במה להתחיל אחר כך. פתאום מתחילים רועדים בתוך המקהלה קולות של נשים, כאילו התעוררו פתאום. התעוררו גם הגברים, והשיר נעשה ערב ועצוב. שתי נערות צעירות עוזבות את התֵּי ששתו יחד עם חברותיהן וניגשות חבוקות-זרוע אל המזמרים, עומדות חבוקות, מתנועעות בקצב הזמרה; אחר רגע נקלעים לתוכה גם קולותיהן.

מרים ניגשה אל קבוצת פועלים אחת שהצטמצמה בפינה חשכה על כסאות-קש קטנים, מול חלון פתוח. על אדן החלון שכב מקופל בחור אחד כשידיו חובקות את סורג הברזל, ופניו כלפי חוץ. נזכרה מרים שראתה באיזה מקום תמונה דומה לזו של חבוש בבית-אסורים, שמביט ככה בגעגועים החוצה דרך שבכת-הברזל… דברו על הקטיף ועל הצורך ללכת לחפש עבודה. השנה היתה ברוכה בשקדים ואין ידי הערבים במושבות מספיקות. חוזרים על פועלים יהודים ומבטיחים להם מֵטַליק³ וחצי ל“פח”⁴, בשעה שלערבים משלמים אך מטליק. “לארוחה ביום יספיק ואת הלבנים תכבס לנו בתו של ראש ועד המושבה”, התלוצץ מי. ניגש אל החבורה בחור אחד שהחזיק בידו האחת כוס תי בלי פינכה, ובשניה – כסא קש קטן. הכל קבלו את הבחור בתרועות שמחה. הוא אורח. בא היום מקושטינא. שאלו לחדשות. הבחור ישב רכוב על הכסא, והתחיל מספר על האכרים הסובלים מאד מפועליהם הערביים. בלילה מפחדים האכרים לצאת החוצה. יש שהפועלים או השומרים הערביים גופם גונבים תרנגולות ומטלטלים ואין עצה ואין תחבולה נגדם. והיה מעשה לפני שבועים שבת אכר יצאה לפנות ערב אל הגורן, ושבה הביתה בבכי: “ערבי אחד רצה לאנסה”.

– מנין לה שרצה? – שאל מֶקלר שהיה באותו מעמד. הכל פרצו בצחוק, שצלל באזני מרים כצחוק לאיד.

הבחור ששכב מקופל על אדן החלון, בלי כל תנועה כמנמנם, קרא פתאום:

– תיתי להם! כך טוב!

– ואני שמעתי – העיר מישהו – שהמושבות ביהודה אומרות לבוא בדברים עם ה“שומר”.

האיש שישב על החלון ירק בכל כוחו החוצה. אחר כך החזיר את פניו אל החבורה, שלשל את רגליו וקרא:

– ואני אומר לכם שזהו פשוט סקאנדאל! זהו פשוט… אנטי-מוסרי!

– מהו אנטי-מוסרי? – שאל מקלר – לגנוב, לאנוס ילדות או למסור את השמירה לגנבים ולאנסים?

– לא! לא לאכרים אני מתכוין. ילכו לעזאזל עם הערבים שלהם! אבל ה“שומר”… הסתדרות זו רק תומכת בהולכי בטל, בפאראזיטים. הסתדרות של טירור הייתי מארגן נגד בעלי-בתים אלה, ה“אכרים” כביכול. מה זאת? הבנים יחידים הם לקב“ה או לעם ישראל? הכל דואגים להם! מגדלים ומפרנסים ישוב של ערבים מסביב למושבותינו, ואם הערבים גונבים רכושם, אונסים את בנותיהם, בא “השומר” מסכן חייו בשבילם. ואם פועל שלנו יבוא לבקש עבודה, אומרים לו “יאללה!”⁵. יתָּלו יחד עם הערבים שלהם. אני הייתי אומר ל”חַוַגַ’תְּ"⁶ הללו: אין שמירה עברית במקום שאין עבודה עברית! טירור, טירור ולא שמירה הייתי מסדר בשבילם. טפו! לעזאזל!

התחילו מתווכחים על אודות השמירה והעבודה העברית במושבות. מקלר שישב לא הרחק ממרים, שתק וחייך את חיוכו הארסי. מישהו ניגש אליו מאחריו בלאט וחבט לו על כתפו. זאת היתה בחורה גבוהה מאד, רחבת-כתפים מאד, רחבת-גרם מאד; פניה הגרומים היו מכוערים: חוטם אדום וגדול, לסתות רחבות ובולטות, פה גדול, שפתים כבדות ומסורבלות. היא לא היתה צעירה.

מקלר מהר להציגה לפני מרים:

– גליק… החברה גליק.

– צעירה חדשה באה מחוץ-לארץ, מי חוזר עליה? הוה אומר: מקלר, כמובן!… העירה גליק בקול קשה, צרוד קצת וגברי כמו כל גופה, בהושיטה לה כף-יד קשה מיובלת, מגורמת ומזיעה. מרים מהרה לחלוץ מתוכה את כפה הקטנה ולנגבה בלא-רואין בשמלתה…

הבחורה הזאת ודבריה דחו אותה. ובכלל כל הזמן שישבה בקלוב היתה לה הרגשה מעיקה כאילו ישבה בתוך קיטור מחניק. היא ידעה כמה בחורים ובחורות טובים יש בין הצעירים הללו, ידעה כמה הם סובלים פה בארץ, רעבים וקודחים, ידעה שרבים מהם באו לכאן רק לאורו הגנוז של האידיאליסם שלהם, ידעה את כל זה, ובכל זאת לא יכלה נשוא את השממון הנורא אשר לפף אותם כערפל קר; הכעיסה אותה השנאה שפעפעה בדבריהם על האכרים לא מפני ששנאת-חנם היתה זאת אלא מפני שהיה בה, כמדומה לה, משום חולשה, משום כעס חסר-אונים. אילו לפחות יכלו לשנוא שנאה גדולה ועמוקה שמתבטאת במעשים, במלחמה… גם הטירור, שעליו דיבר אותו בחור מעל אדן החלון, גם הוא היה לוקח את לבה, באין דבר אחר… איזו פעולה⁷, בקיצור, איזו כוחות נאבקים… אבל חריצת לשון זו וקללות⁸ אלו…

כשפנתה מרים לשוב הביתה, שאלה אותה גליק למקום דירתה, הערב הוא נעים ותשמח ללוותה. מרים כמעט נבהלה כששמעה את ההצעה הזאת. עוד זה חסר לה: בחורה זו, כעין תבלין לרשמי הערב הזה… התבלבלה, וכדי להשתמט ממנה אמרה שדירתה היא רחוקה מאד.

– היכן הוא מקום זה הרחוק מאד?

– על יד תל-אביב, בבית המורה ציפרין.

– ח-ח-ח – צחקה גליק בצחוק של הוסאר – הרי זה מרחק כעשרה רגעים מכאן; אני יושבת ממש מול ביתו של ציפרין. הבה ונלכה! – קראה בקול מצוה כמפקד צבא, כביכול, אחת-שתים, מארש!

ראתה מרים שאין לה מפלט ויצאה אחריה. נטפל אליהן גם מקלר.

בדרך שאלה אותה גליק:

– את באת אל הארץ לפני זמן קצר, לא כן?

– כן, לפני זמן קצר – ענתה קצרות.

– ואת, גליק, כבר היה לך סיפק לשכוח מתי באת את הנה – אמר מקלר – זוהי כבר מן ההיסטוריה הקדומה.

– ואתה – השיבה גליק – חושב כבר בוודאי לעזוב את הארץ.

– לפי שעה, לא! – ענה מקלר במנוחה.

– למה בכלל באת לכאן? – לא התאפקה מרים ושאלה פתאום לא בלי נעימה של רוגז.

שניהם הסתכלו בה בתמיהה. מקלר משך בכתפיו ובצחוק קל:

– בבירור לא אוכל להגיד לך. חשקתי לבוא ובאתי.

– שמעתי – אמרה גליק – שיש מין עופות נודדים, שמתעצלים לבנות להם קן והריהם באים לדור בקני זרים עד שמטרידים אותם משם.

– לך יש קן משלך, המנ… – ענה מקלר בעווית-לעג – אשריך. ואני עוף נודד, צדקת. אבל איני יכול לומר שאני זר בכל מקום. אדרבה… אף-על-פי ששום מקום אינו מקומי… בניו-יורק הייתי מחייט כפתורים באחד ה“שופים”, והרוחתי לא רע. בגרמניה הייתי חולב את הפרות אצל אכר, במרסיליה הייתי סבל… רע לא היה לי בשום מקום. גם פה לא רע, כשיש עבודה, אדרבה… פעמים אני מוצא שטוב כאן, מעַניין…

– איני סובלת אורחים-פורחים כאלה! – רטנה גליק בעוייה של שאט-נפש.

מקלר כאילו לא הרגיש בדבר והמשיך:

אולי צדקת, גליק, לא טוב היות נע-ונד. אבל להקבר בפינה אחת כתולעת בחזרת ולחזור במשך כ"ד שעות: “תחי ארץ ישראל! הידד!” – משעמם!

– וחלס?⁹ ואין כל פרובלימה יהודית בעולם?

– אח, הפרובלימות… מתי פתרו אנשים פרובלימות? איפה פתרו פרובלימות? ומה התועלת בפרובלימות הפתורות? פתרת אחת וצצה שניה, וכך עד לאין סוף…

– שמע, בחור! – קראה גליק בקול גוזר – תנח את הפרובלימות שלך לזמן אחר. מוטב שתענה לי על שאלתי זו: משפחת רוזין חזרה לארץ ישראל, יושבת בתל-אביב, ואתה לא מצאת לנחוץ לספר לי זאת. מדוע?

– לא הזדמן לי, הלא כמעט לא ראיתיך – הצטחק מקלר.

– ורַאִיסה?

– לא כלום. כמו אז. כמו תמיד. אתמול גרשה את שקלור. גאה, קרה ויפה יפה, לעזאזל, כמו תמיד!…

– זה מובן! אבל לא זהו עיקר שאלתי. הדיברה עמך על כרמלי? מה דיברה עליו?

– אף חצי מלה.

– וכי אין אתה משקר?

– הפעם לא, בחיי! נזדמן לי פעמים אחדות להזכיר שמו אבל היא היתה חרשה.

– די. יותר איני רוצה לדעת.

– מה כאן? – שאלה מרים. הם עמדו לפני בית מואר בכל חלונותיו.

– בית-הספר-לבנות – אמר מקלר – נגש ונראה.

מסביב לשולחן ארוך מואר באור בהיר ישבו אנשים אחדים והתווכחו בקול רם. ביניהם היה גם ציפרין.

מקלר צחק:

– אלה הם מורי הדור. לילה לילה הם יושבים כאן עד שעה מאוחרת, משפשפים את המכנסים בספסלים. ועוזבים את נשיהם לאנחות, חחח…

אחר עברם פסיעות אחדות אמר:

– גבירותי הנכבדות! לצערי הגדול אני מוכרח לעזבכן מחר מוכרחים להשכים לקום לעבודה. בימות החול אין פנאי לטייל עם בחורות עד שעה מאוחרת בלילה. אסור!

– מקלר! חכה, מה היה לך? – ניסתה גליק לעצרו. אך הוא כבר נפנף בכובעו ונעלם בחשכה.

מרים לא רצתה לשוב אל ביתה וגם לא רצתה ללכת לטייל עם גליק. מצאה אמתלה ואמרה שיש ברצונה ללכת אל אפרתי. בלבה קיוותה שגליק תפרד ממנה, אך זו הציעה, לצערה, ללוותה קצת בדרך.

אחרי פסיעות אחדות מתוך שתיקה, קראה פתאום גליק אל עצמה:

– עכשיו ברור לי שכרמלי ישוב בקרוב לארץ-ישראל.

– מיהו זה כרמלי, שעליו דיברתם? – שאלה מרים – דוקא היום שמעתי במקרה את השם הזה.

– אה! עוד תכירי אותו, כדאי להכירו. הלא ראית פה הפועלים שלנו… לא כן הוא. הוא אחר!

– וזו, מה שמה, ראיסה?

גליק צחקה משום-מה:

– תכירי גם אותה ותדעי מה טיבו של פרי זה. האמת היא שפחדתי שמא יאמר לי מקלר שראיסה דיברה על אודות כרמלי. כיון שאינה מדברת עליו ואינה רוצה שגם אחרים ידברו עליו, סימן שלא הכול נגמר ביניהם… יש איפוא תקוה שהוא ישוב, ואולי בקרוב… שוב ישוב הנשר אל קנו! – קראה בקורת-רוח בלתי-מסותרה. – אך הנה כאן דירתו של אפרתי. שלום לך. אם נתאים זו לזו עוד נפָגש. שלום!

ושוב מעכה בכפה הגרמית והמזיעה את כפה הקטנה של מרים.

מרים, בהשארה לבדה, שאלה את עצמה אם להכנס אל אפרתי. היה לה רגע של פקפוק, אחרי ליל אמש… אבל מיד התגברה על פקפוק זה: הלא הוא אינו יודע כלום, מדוע איפוא לא תכָּנס? תשב אצלו שעה קלה. אחרי הערב הזה בקלוב הפועלים היה לה צורך לשבת בחברתו שעה קלה, כשם שיש צורך לצאת מחדר צר לאויר חפשי וטהור. ניגשה קודם אל חלונו והציצה. על השולחן דלקה מנורה עם אבאז’ור לבן. אפרתי פסע פסיעות גסות לאורך החדר באלכסון, מפינה אל פינה. ידיו בכיסי מכנסיו וראשו מורד כמביט אל תוכו פנימה. צלו הגדול התנועע על הכתלים. רושם של בדידות עשו עליה הדומיה שבחדר, האדם המודד את שטח הרצפה הלוך ושוב, הצל המטייל על הכתלים. תמיד הוא זעום, תמיד קודר ודומם כצלו; דומה שהוא מתיחס אל כל אדם באדישות. מפני מה היא נמשכת איפוא אליו? מפני מה לא רצתה להשאר אז אחריו בפתח-תקוה? היא שאלה זאת את עצמה ולא הבינה שגם היא גלמודה. גם הצור הקודר והקר אינו מרנין לב, אבל ביום סגריר, בסועה וסער, טוב למצוא אצלו מחסה, להתחמם באש המדורה הבוערת לרגליו…

מרים דפקה על הדלת. ונכנסה לאט לאט כמהססת.

הוא האפיל בגבו על המנורה ופניו היו בצל. פסע פסיעה אחת כלפי הפתח, ועל פניו זרחה פתאום בת-צחוק של הפתעה.

– אח! האת הנך זאת? הכנסי נא, בבקשה!

סגרה מאחריה את הדלת. עברה את החדר וישבה לא על הכסא שהראה לה ליד השולחן אלא בפאתי הספה המצופה שעוונית שחורה וקרה. הוא עמד ממולה, ידיו בכיסי מכנסיו, ושתק כמחכה.

– אני באה עתה מהקלוב של הפועלים – אמרה פתאום כלפי הכוננית.

– והיה שם שמח מאד? – שאל בבת-צחוק של אירוניה דקה.

– לא. לא היה שם שמח כלל וכלל.

– נו, מובן מאליו… – נטל כסא וישב ממולה, כשהוא נשען במרפקו אל השולחן ומאפיל בכפו על פניו.

– מפני מה מובן מאליו? – שאלה מרים – לי, למשל, אין הדבר מובן כלל. אמנם לא תמיד יש עבודה, ועוד צרות אחרות. אבל לכתחילה מה היו סבורים? הלא לאנשים הללו היתה מטרה ידועה. וכי כך בונים? המרירות הזאת, השנאה הזאת כלפי האכרים, ובכלל…

– החיים, יקירתי, עושים עמנו בצדיה. מי שתובע מהם הרבה, לו הם נותנים דוקא מעט מאד.

– אתה תובע מן החיים מעט מאד ויש לך איפוא הרבה מאד – אמרה בצחוק ולא בלי אבק לעג – הנה ישבתי בקלוב הפועלים והיה לי קשה, דבר-מה העיק עלי שם. ואתה כאילו כלום לא איכפת לך, כאילו לא היית אחד מהם.

– אח! גם מן האדם אין לדרוש הרבה. תאמיני לי, פחות שתדרשי ממנו יותר תמצאי בו.

הוא דיבר בקול נובל ועיף. על מרים השפיעו הפסימיות וכניעת האכזבה שהרוו את דבריו וגם הקול שבו נאמרו. מפיה נפלטה הערה בהיסח-הדעת כמעט, בחצי-לחש:

– גם בך, אפרתי, איני מקנאה!

הרים את ראשו מעל כפו שתמכה בו, גחן אליה, כרוצה להסתכל יפה בפניה:

– מדוע? מדוע, מרים?

אותו רגע חלפה במוחה שאלה נועזה: אולי תגיד לו שהיא אוהבת אותו? אך מרים נבהלה מהשאלה הזאת, משכה בכתפיה לשאלתו ושתקה.

– האינצידנט שנפל היום בין מקלר ושקלור בשעת הארוחה אינו נותן לי מנוח – אמר פתאום בהתרגשות גדולה ובלי כל קשר עם המדובר – מקלר עשה מעשה מכוער, גס, ואנחנו צחקנו, יחד עם יגאל!… מדוע אנו שונאים אותו, את שקלור, כל כך? אנו מאושרים למצוא בינינו איזה שעיר משתלח שאפשר לבזותו, לשטמו, ובכלל לעשותו שפל ממנו. כל זה מפני שכולנו מבזים את עצמנו בלבנו יותר מדי! המשטמה הזו לעצמנו מלווה אותנו מן העריסה, עוד מקודם לכן, מדורות קדומים. הארס הזה מחלחל כבר בלבו הקטן של יגאל, ועל כן שמח כל כך על מפלתו של אדם גדול ממנו. הפרי שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת היה מרעל… היה מרעל… ומיד אחר האכילה מן העץ נפל האיצידנט הפאטאלי בין קין והבל. ומה היה היום? לקח איש את חברו אשר משום-מה לא היתה דעתו נוחה ממנו והשליכו החוצה לאחר שהשחית את אכלו. עובדה באנאלית עד לידי בושה… הלא זוהי… זוהי… כל ההיסטוריה המכוערת של האדם. מה? וכי לא כך?

– אני יודעת. אבל שקלור, יש להודות, הוא אדם דוחה. הוא עושה על הכול רושם של אדם בלתי מוסרי.

– בלתי מוסרי, מהנ-מהנ… ואנו כולנו מוסריים הננו?

– ובכל זאת, בגבול ידוע.

חייך חיוך משונה. קם והתמודד בכל גופו.

– אולי נשתה תי, מרים?

שמחה על שהִסטה את השיחה ממסלולה:

– היש לך תי? – שאלה.

– רגע כמימרה.

יצא מן החדר ושב מיד עם קומקום מלא מים, והתחיל מטפל במכונת נפט. מרים התחקתה על כל תנועותיו ולא ידעה מפני מה התעוררו בה רחמים על האיש הזה, על בדידות חייו. קמה גם היא והתחילה עוזרת לו. שטפה את הכוסות, סידרה את השולחן, מזגה את התי ושניהם ישבו זה מול זה. מרים תמכה את ראשה בכפה והביטה אל הפרפרים הלבנים שרצדו דומם מסביב למנורה ונפלו כוויות על פני האבאז’ור. פתאום שאלה טרודה בהרהוריה:

– האם לא קשה לך לחיות לבדך, תמיד לבדך?

אפרתי זקף עליה את עיניו קצרות-הראי והטובות והביט אליה ככה דומם דקות מספר עד שנעשה לה לא נעים; אחר-כך הצטחק בבת-צחוקו הדקה ואמר:

– האדם מוכרח לצאת מן העולם הזה יחידי. הבריות מפריעים לצאת מכאן בשלום ומרצון. המתבודד מוצא בנקל ובמנוחה את פתח היציאה, בשעת הצורך.

המלים האלה הפתיעוה ומבולבלה מתוך אימת-סתר גימגמה:

– למה?… למה… הדיבורים האלה?

אפרתי בראותו את מבוכתה, צחק לה כמו שצוחקים לילדה אשר הפחידוה קצת במתכווין:

– אל נא תפחדי, סוף-סוף אין אני גלמוד לגמרי. הלא אני ארוס הנני.

– ארוס? לא ידעתי. עם מי? – שאלה בקול נחנק משהו.

– עם זו שהתאהבתי בה וארסתיה לי לעולם.

– אבל מי היא זאת? – שאלה בקול עמום.

– אמנם זקנה היא, זקנה מאוד,שמשתוקקת להעשות צעירה.

– ובאשה כזו התאהבת? – הביטה אליו בעינים תוהות ובוחנות: האם אינו מהתל בה?

אפרתי הוסיף בקול שליו וישר:

– התארסתי עם הארץ הזאת.

מרים פרצה בצחוק. התנפלה בגבה על משען הכסא וצחקה. הוא צחק יחד אתה.

אחר כך אמר ברצינות:

– כשאני מרצף את הרחוב החדש העובר בשְתִי את רחוב הרצל, יש שאני חושב: כאן יהיה כרך גדול, על המרצפת הזאת תרוצנה ותשקשקנה כרכרות, קרונות טראמוואי יעברו בהמולה, מחסנים גדולים, עם חלונות-ראווה מופארים יפליטו בלילות אלומות אור; לא הרחק מכאן יבנו נמל, קטרים ישמיעו קולות שאגה, מעל בתי-חרושת משרוקיות תשרוקנה… ולא יזכור ולא יֵדע איש שהיה אדם אחד אפרתי שמו, והוא חיטט באדמה כמו חפרפרת, בשעה שהיה עוד מסביב מדבר חול, חיטט יום יום, מן הבוקר עד הערב, באדמת חול זו, ובלילות לא ישן כי גבו כאב עליו מעבודה קשה, והאדם אהב את העיר הזאת על כל תושביה שאונם והמונם, טרם היותם… טרם היותם…

– אין זה מרנין ביותר – העירה מרים.

– זהו צו החיים, מרים!

צו החיים… – חשבה מרים – והאושר הפרטי, והשמחה, והאהבה כלום אינם צו החיים?

אחרי התי יצאו שניהם החוצה. עמדו זמן-מה על יד הפתח והביטו אל הלילה הבהיר. גבעות החול שהשתרעו לפניהם היו חיוורות-כחלחלות, והגפנים הסורחות עליהן השחירו כשרטוטי דיו. טילו זוגות. נשמע זמר, צחוק, לחש. זרים ופלאיים היו הזוגות, זרות ופלאיות היו השמלות הצחורות כטוויות אור… נשבה רוח קלה והשמים נראו זעים-רועדים כחופת שיראים דקה בגעת בה הרוח. רבבות כוכבים גדולים ונמוכים התנדנדו ורטטו על חוטי אור דקים וארוכים. הבתים הלבנים עמדו כחולמים-מוקסמים וגוון מוזר להם, איזה נוגה חיוורין-ירקרק. והצללים שהשתטחו לרגליהם ולרגלי העצים דמו כרדידי ערביות וכעביות שטוחים על החול להתיבש. הים עצר את נשימתו הכבדה, הקשיב וחיכה. יצורים לבנים וזורחים ככסף מבצבצים ועולים מפעם לפעם מתוך תהומותיו ונעלמים שוב… לא הרחק מהם, אי-שם נשמעו יללות משונות, מרים זקפה אזניה והקשיבה.

– התנים – אמר אפרתי.

– גם אז התהלכו כאן תנים – אמרה מרים חולמת אל נפשה, מבלי לפרש מתי “אז”.

– בלילה כזה – אמר אפרתי – ישב אברהם אבינו בפתח אהלו, ושקט היה סביבו. רק תנים יללו מרחוק, ועצב כבד רבץ על לבו. הבדידות של הולך ערירי העיקה עליו. ואז נראה אליו אלהים בחזון ואמר לו: “שא עיניך השמימה וספור הכוכבים… כן יהיה זרעך”. הכוכבים, כעתה כן אז, לחשו לרבבות, לרבבות…

– דומני שלא כך כתוב שם בתורה – העירה מרים בבת-צחוק.

– בקירוב כך. אין אני מלומד כמוך – השיב גם הוא בבת-צחוק.

– ולך הבטיח אלהים כרכרות, שריקות של בתי-חרושת, חלונות-ראוה של חנויות…

אפרתי צחק.

– ואת מצטערת על זאת?

– צר לי כי תחדל יללת התנים בלילות.

– אין רחמים עלינו ועל התנים. אחר כך, לאחר שנמות אנחנו ולאחר שימותו התנים, יתחילו החיים האמתיים…

­– מהנ… צו החיים שלך הוא אכזרי, אפרתי.

מרים שבה הביתה לבדה. לא רצתה כי אפרתי ילוונה. כמדוכאה תחת משא כבד הלכה לאט לאט הלוך ושרוך רגליה בחול. לא ראתה עוד את הלילה, ולא שמעה עוד את הקולות מסביבה. הקשיבה רק לרחש הצער בקרבה.

בהתקרבה אל ביתה התעוררה מפני קול הלחש שהגיע אל אזניה מעל המרפסת. פתאום, לקול פסיעותיה קפץ איש מתוך אפלת המרפסת ועבר בטיסת חתול על פניה, עד שנבהלה ונרתעה. זה היה הצועני…

טפו! – ירקה מרים וצחקה לפחדה. הנה אלה – שאלה את עצמה – השמעו גם הם הערב אל צו החיים, או אולי עברו עליו?…

ה

יום המחרת שבת היה. אפרתי השכים לקום ויצא אל מכריו הפועלים לחקור אותם על מקום מגוריו של שקלור. נתגלה שלא כל כך קל למצוא אותו, כפי שהיה סבור לכתחילה, אף אחד ממכריו לא ידע היכן הוא גר. לאחר שייגע את עצמו ואת אחרים זמן רב, מצא סוף-סוף את ביתו באג’אמה, השכונה הערבית הסמוכה ליפו. הבית כולו היה בן חדר אחד די מרווח ונקי, אך אוירו היה כבוש וקשה לנשימה. אפרתי מצא את שקלור כשהוא מתהלך בחדר מפנה אל פנה פרוע-שער, יחף, בכתונת ובמכנסים תחתונים לבד, למרות צינת הבוקר. זה עתה קם כנראה משנתו ועוד טרם התרחץ. שקלור היה שקוע בהרהוריו ולא הרגיש זמן-מה בכניסתו של אפרתי שעמד ליד המזוזה קצת מבויש. אצל הקיר עמדה מיטה רחבה ובה שכבה אשה מסורבלת גוף וחבושת שביס, אשר מתחתיו נשמטו על הכר ועל פניה השמנים קווצות שיבה דלולות ומדובללות. היא ישנה ונחרתה עמדה בחלל החדר. כשראה אפרתי את האשה הישנה, רצה לחזור ולצאת, אך בו-ברגע נתקל בו מבטו של שקלור. עמד זה מלכת, הביט רגע אל אפרתי מתוך השתוממות כאינו מאמין למראה עיניו. אחר כך חלפה בת-צחוק של סקרנות על פניו.

– אפרתי! – קרא נדהם – האתה הוא זה? נו, למה אתה עומד שם על יד הפתח? בוא, שב.

אפרתי פסע פסיעות אחדות וישב על כסא באמצע החדר. שקלור התיצב ממולו כשידיו מסולקות על גבו.

– למה באת? – שאל.

אפרתי גימגם:

– בדבר האינצדנט של תמול. אנחנו לא התנהגנו שם יפה. היינו צריכים להתערב בדבר, להפריע. אבל צחקנו. כן, לא אכחיד, צחקנו. זה לא היה מעשה מהוגן.

פני שקלור שונו פתאום. איזה זעזוע עבר עליהם; שעינו היחידה הפקוחה נעצמה ופיו נקפץ כשקצות שניו ביצבצו מתוכו כאילו מצץ עצמות קטנות. אך מיד אחר כך נפקחה עינו, נפער פיו בשניו הגדולות שנראו כצומחות מתוך שפתו התחתונה. קשה היה לדעת אם הוא צוחק או כועס.

– כפי שאני רואה, באת לבקש סליחה – אמר ותוך-כדי-דבור הרעיד רגל אחת באופן מגוחך.

– כן. מצאתי לנחוץ, על כל פנים אני… – גימגם אפרתי.

– נו, טוב! נו, טוב!… עכשיו אתה יכול להסתלק.

– מדוע? – שאל אפרתי נבוך.

התחיל שקלור שוב מתהלך בחדר אילך ואילך כשהוא עושה לו בידיו תנועות מסלקות, מבלי להסתכל בפניו:

– עשית את שלך. הראית שאתה הנך אדם הגון ועכשיו אתה יכול להסתלק.

– רואה אני שעודך כועס; מצטער אני מאד. באתי פשוט, באמת ובתום לבב…

שקלור הפסיקו:

– איני אוהב – קרא משום-מה רוסית – כשמעמידים לפני פנים של טיפש. אתם צחקתם, גם אתה צחקת – המשיך בעברית – ומה בכך? גם אני צחקתי! גם אני צחקתי! המחזה היה באמת מצחיק מאד. איכה לקח בתחילה במנוחה כזו את הצלחת מלפני ושפך את המרק עם הבשר החוצה… נו, מובן. אתה אולי אינך יודע שהמרק והבשר היו שלו, קנינו. הוא משלם בעדם לגב' ציפרין. איני מרויח בימים האלה אף מטליק. היתה לו איפוא הרשות לעשות בהם כרצונו. ואחר כך איך אחז בערפי כמו שנוטלים חבילה וטילטלני בכוח כזה כאילו שילם בעדי למישהו, לרבונו-של-עולם… השד! לא ידעתי שהוא חזק כל כך. הלוא התגלגלתי פעמים עד שקמתי. מצחיק, מצחיק מאד היה הדבר. גם אני צחקתי. צחקתי לאוביֶקט ששמו שקלור… אוביקט מכוער, אין לכחד, שמקבל בעיטה באחוריו, מתגלגל פעמים, בכוח בעיטה זו, כשקיבתו הריקה מצלצלת… מצחיק מאד, אין לכחד. מצחיק היה גם לראות (זאת ראיתי בדמיוני, כמובן) איך יושבים מורה, פועל, גבירות, כולם אינטליגנטים משופרא דשופרא, וצוחקים לנפילתו של אותו האוביקט, דמתקריא שקלור. ח ח ח… וכי אין זו קומדיה? אם אתה רוצה, אפרתי, – אמר בהתיצבו שוב לפניו – יש בזה קומדיה גדולה בשביל איזה גוגול או מוליֶר… יש קומדיה בכל, יא חביבי¹⁰! ולאחר שצחק אדם די שבעו אינו מסתפק בשעה קלה זו של קורת-רוח היפה לעיכולן של הקציצות; נזכר שחסרה לו עוד הנאה אחת: להיות אדם הגון, מתלמידיו של ישו וטולסטוי. מה הוא עושה? הריהו טורח ובא לבקש סליחה. ולאחר שעשה מעשה רב זה, הוא יכול להפטר אל ביתו ולטפח על כרסו: שישו בני מעי! איזה אדם יפה אנכי! התנהגתי כצדיק. ומה אני חסר עוד? לישון במנוחה! ח ח ח…

ניסה אפרתי לאמר לו דבר, אך שקלור לא נתן לו לדבר. הוא צחק בפניו איזה¹¹ צחוק מכוער והתיז אל פניו את רוקו, אשר אפרתי התבייש למחותו.

– כך, כך, האדון אפרתי הנכבד! קומֶדיאנטים, קומדיאנטים… טפו, לעזאזל! באמת זה מצחיק מאוד…

– אני באמת מצטער, שקלור! שאתה מפרש ככה את כוונתי, במקרה זה… בדרך כלל אני מסכים. אין אנו די¹² סבלנים ביחס לאנשים…

– אנו! אתה מדבר בלשון רבים. אין אתה סבלן, אפרתי? טוב איפוא. הנה אני צחקתי לעצמי. תעשה גם אתה כמוני. תתיצב לפני הראי ותירוק בפרצופך, אם אין אתה סבלן ביחס אל אנשים… צריך אדם להיות קוֹנסֶקוֶנטי…

– אבל אני משתדל, לפחות, להבין…

נחרת האשה נפסקה פתאום. פקחה עינים גדולות ושחורות, ושאלה בקול עבה ונחר ובאידית מוזרה:

– מי יושב כאן?

שקלור לא השגיח בה או לא שמע את שאלתה ובצחוק משונה כשמח לאידו של מי:

– אה, ככה? אתה משתדל להבין? נו, תשתדל להבין גם את זאת: אתה רואה את הזקנה הזאת? היא אינה שומעת; היא חרשה כמו קיר… הרואה אתה אותה? היא הפילגש שלי, או להיפך, אני שלה, כי היא המכלכלת אותי. כלום לא סיפרו לך עדיין את זאת? אני מתפלא. סבור הייתי שכולכם יודעים. אני מקבל אצלה דירה וארוחות בוקר וערב חינם, בעד תשמיש-המיטה. ארוחות הצהרים אינה נותנת לי. אין לה, אומרת היא. אבל שקר! רק לפי חשבונה המחיר הוא יקר יותר מדי, לא שוה העסק במחיר כזה. בזמן של חוסר עבודה אני מרוצה גם מזה שאני מקבל. זקנה זו כפי שאתה רואה אותה… היא אומרת: בת ארבעים. צריכים להוסיף עוד עשרים… זקנה זו היא בעלת תאוה כנערה, ממש גועל נפש! קשה לספק אותה…

קשה היה לאפרתי למנוע את עצמו מהזדעזע כלשהו:

– למה אתה מספר לי כל זה?

– ומה? וכי לא מצא הדבר חן בעיניך?

– אבל… אבל… למכור את עצמך, באופן כזה… באמת, גועל-נפש!

– ואתם, מה אתם עושים? ואתם כלום אינכם מוכרים את עצמכם? ואתם כלום בלי אהבה לא תגשו אל שום אשה? חחח! מה ביני ובינכם? אתם משלמים לאשה, ולי האשה משלמת. אבל תשלום יש כאן, גם אצלי וגם אצלכם, א? מה החילוק? גם אתם, גם אתם משלמים! מביאים לאשה מחרוזת אלמוגים אדומים, או מעין זה; וכי אין בכך משום גועל-נפש? א? מדוע? מפני שהאשה שאתם קונים אותה, גופה צעיר וחם, וגופה של זו השוכבת כאן הוא כבר בלה. אתם מאושרים! אתם המשלמים ועל כן אתם בוחרים לכם דוקא את הצעירות, ואני מוכרח להסתפק במה שמזדמן לי. אבל בעצם, בעצם, מנקודת מבט המוסריות העליונה והרומנטיקה התחתונה, ח… אחת היא! היינו הך!…

– כשאני לעצמי איני מצדיק כל יחס בין גבר ואשה בלא אהבה.

– ובכל זאת היחס של מקלר אל… אל… האשה הוא כהוגן, ואינו מעורר גועל נפש, אדרבא… אבל שקלור הוא מנוול, שקלור הוא בזוי. מדוע? אך שוטה ישאל מדוע ולא יראה את החילוק שביני ובינכם. יש ויש חילוק, למרות הכל. אתם יכולים לאמור: לא! ואני לא נזדמן לי וגם לא יזדמן לי אף פעם בחיי לומר: לא. אותי לא מבקשים, אלי לא דורשים, ואני איני בוחר. שמא אתה סבור שאני מקנא בכם? א, לא! לכאורה אתם המאושרים, מפני שאתם מיחלים תמיד לדבר שעלול לבוא, אתם חולמים חלומות אשר אם לא בשלמותם, הרי במקצתם ודאי יתגשמו, ואני… לי אין חלומות כאלה. לי יש רק חלום אחד, רק אחד ויחיד אשר לא יתגשם לעולם. אולי אתה משער שיש לך מושג מטעמו של חלום זה מלא זיו וִיקָר אשר אדם נושאו בחובו חדשים ושנים, ואשר הוא יודע בבטחה שלא יתגשם, ובכל זאת אין הוא רוצה לוותר עליו, כי את נפשו כרך בו. והוא חולם אותו בשכבו ובקומו… שמא אתה חושב שאתה יודע מה זה, אינך אלא טועה. לכם לא ניתן לאהוב אהבה כזו. והנה לי ניתנה! אני אוהב אהבה כזו! אם אתה רוצה, אוכל אפילו לגלותו…

אפרתי עשה תנועה בידו. רצה להפסיקו. אך שקלור לא נתן לו:

– בבקשה, בבקשה, אל נא תפריע לי לדבר כאוות-נפשי. לפחות כאן בביתי אשתמש נא בזכות זו לדבר ככל אשר עם לבי. אם כן, אתה רוצה בודאי לדעת את חלומי. אני אוהב את ראיסה, את בתו של ה' רוזין, את ראיסה אברמובנה רוזין!… ואם אתה רוצה, אגיד לך עוד! דע לך, שלילה לילה לא אוכל להרדם, לא אוכל להכנס אל מיטתה של הנבֵלה הזאת… בררר! מה אני עושה? אני מסתובב עד שעה מאוחרת לבדי, מסביב לביתו של רוזין, מביט אל חלון חדרה… לילה לילה, גם בגשם גם ברוח… ומחכה לראותה מבעד לחלון… אל אלהים! כלום אנו מבינים את כל מה שאנו עושים? אני עושה כך, מפני שאני מוכרח לעשות כך, מפני שאחרת לא אמצא לי מנוחה, מפני שבמיטה מחכה לי זו, תפח רוחה… ואחר כך, בחושך, במיטתי, אני קורא לעזרה את דמיוני, ובמקומה של האשה הזאת, ימח שמה, אני מחבק את ראיסה בזרועותי… המבין אתה? הנה, הרואה אתה? אני הגדתי לך דברים אשר אתה לא היית מעיז להוציאם מפיך, מחשש שמא זה יזיק לך, שמא תהיה לצחוק ולקלס. ואני איני חושש, איני מתירא! לי לא יוכל שום דבר להזיק. איש לא יקחנה מידי, לא יעקרה מלבי וממוחי. אף לה, אם יוודע לה, לא יזיק. רק תצחק ותתבדח. יותר מגוחך מכפי שהנני, לא אוכל להיות… כך!

האשה, אשר שכבה במיטה, התרוממה והחלה לצעוק חצי השפאניולית וחצי אידית:

– מה זאת? לא אוכל כל היום לצאת מהמיטה? איזו דרך-ארץ? אשה ישנה והוא מקבל אורחים! אני צריכה לקום…

– אהא! כבר קמה הנבלה, כבר פערה את פיה! – השיב שקלור. ניגש אליה וצעק לה לתוך אזנה:

– זה חברי, פרידה! אדם מצוין, חסיד וצנוע…

– חסיד או לא חסיד, אחת היא לי. תקבל את חסידיך בחוץ. צאו מהר, מפני שאני צריכה למקום אחד…

– גם האורח צריך למקום אחד. תלכו יחד, כי הוא זר פה.

האשה השמיעה קול צווחה בגידוף מנוול כזה, עד ששקלור נרתע ממיטתה ומיהר יחד עם אפרתי לצאת החוצה.

– הלוא שאלתיך – אמר שקלור לפני הפרדם – מפני מה, מפני מה שקלור הוא כל כך בזוי?

– גם אני שאלתי את השאלה הזאת.

– למה אתה שואל? הלוא אתה יודע! אם יבואו ויגידו לך ששקלור הלשין, ריגל, תענה: נו, הרי זה מובן מאליו, איש כזה!… אם שופכים את המרק מצלחתו, הרי זה מובן! אם משליכים אותו החוצה ככלב, אם מבזים אותו, נו, הרי זה מובן! שקלור מחויב להיות בזוי, כי מה יעשה אדם ולא יבזה את עצמו? הוא מבזה את שקלור! וגם מפני ששקלור משמש לבריות מטפחת לקנח בו את האף… ר"ל את המצפון המלוכלך… נעים לבוא אל אדם כמו שקלור ולבקש ממנו סליחה… אילו היה שקלור אדם הגון ומכובד כמוך, כמו ציפרין ואפילו כמו מקלר – מה ערך ומה טעם יש בבקשת סליחה זו? נו, מכל מקום תודה לך, אפרתי, על השיחה הנעימה והמעניינת. אתה יכול להיות מרוצה מעצמך… נשאר ידידים כמו שהיינו!

וטרם הספיק אפרתי להוציא מלה מפיו, נעלם שקלור מאחורי דלת ביתו.

פרק שני בּמּוֹשָׁבָה

א

למרים וייס היה דוד ברחובות, מזקני הביל“ויים, זלמן וייס שמו. פעם בשנה, על פי רוב בערב ראש השנה, היו מתקבלים מכתבים מהדוד, הדודה והבנים; לפעמים גם בצירוף תמונת-צלום מהמושבה ומן העבודה בשדה. כל מכתב היה כקול ממרחקים מופלאים… אבא ואמא היו אוהבים לספר על הדוד זלמן, על בריחתו מבית אביו לארץ-ישראל יחד עם חבורת בחורים נלהבים כמותו. אגב היו מספרים גם על הארץ עצמה ממה ששמעו מפי “משולחים” וממה שקראו בספרים ובעתונים. הספורים הללו, יחד עם מכתבי הדוד ותמונותיו, היו מצטרפים בנפשה אל פרקים רבים מהתנ”ך, שידעה אותם על-פה, ורקמו בה דמות אגדית על הארץ הרחוקה, על המושבות העבריות שם, אשר שכינת גבורה חופפת עליהן… ודמות זו לא הועמה אחר כך גם על-ידי ה“מאטריאליסם ההיסטורי” שכבש את רוחה. אולי זו היתה הסיבה, הסיבה שלא מדעת, שהצטערה כל-כך לשמוע בחוגי הפועלים שבארץ-ישראל את דברי הגנאי וההתמרמרות על האכרים.

מרים לא הזדרזה ללכת לראות את הדוד. רצתה להופיע לפניו דוקא כפועלת ותיקה, אחרי זמן ידוע של עבודה באחת המושבות. ואחר כך, כשהתהלכה מחוסרת עבודה, שוב לא היו נימוקים להזדרז בביקורה; יותר מדי מדוכאה היתה ברוחה. ואולי גם חששה שלא-מדעת שמא תבוא המציאות ברחובות ותטפח על פני חלום נעוריה (המציאות פגעה בה אמנם פגיעה קשה בפתח-תקוה, אבל שם לא היה הדוד), ועל כן היתה ממציאה אמתלאות שונות לדחות את נסיעתה אל הדוד.

יום אחד לאחר שבטלו, במקרה, שעוריה שהתפרנסה בהם, יצאה סוף-סוף לרחובות, ודוקא ברגל. נטפלה אליה גם גליק. בדרך הפליאה אותה גליק זו בידיעתה את הארץ. נהירין היו לה כל שבילי הישוב. דיברה ערבית שוטפת. היתה נכנסת עם הערביות בשיחה, קונה מהן “לֶבֶּן” ופירות ומתגרת עמהן ארוכות. בכרמים המה אז הבציר. חמורים הלכו, חמורים באו טעוני ענבים. גליק היתה מעכבת את המחמרים, באה עמהם בדברים, ותוך-כדי-דיבור תורמת אשכולות לעצמה ולחברתה. מרים לא פיללה שהטיול הזה עם גליק יהיה כה מעניין. בדרך נודעו לה ממנה הרבה דברים על הישוב העברי, על הפלחים ועל מנהגיהם על עבודות שדה שונות, שמרים לא התנסתה בהן.

– מניין לך כל הידיעות הללו? – שאלה מרים.

– מהנסיון.

– האומנם? ובמה עסקת בזמן האחרון?

– בתל-אביב? בבנין. ערבבתי סיד, סחבתי לבנים על גבי… תחילה היו מסרבים לצרפני אל העבודה: אשה! אחר-כך נוכחו, שאיני אשה כלל… גליק פרצה בצחוק – עסקתי גם ב-פ-ד-ג-ו-ג-י-ה! – את המלה האחרונה הביעה בהטעמת לעג מיוחדה.

– כיצד?

– פשוט! תעודת גמנסיה נחוצה לפעמים יותר מאשר לצור על פי צלוחית.

– ולמה עזבת את “ה-פ-ד-ג-ו-ג-י-ה” שלך? – שאלה מרים.

– אמנם אני חפצתי להמשיך, אבל הילדים לא חפצו. הם אוהבים ממתקים. ואני איני מתוקה לגמרי. ובכלל….

ומבלי לגמור את משפטה תפשה את מרים במתניה, הגביהה אותה למעלה ושמטה אותה למטה בכוח עד שמרים כרעה וכמעט נפלה, אלמלא הזדרזה גליק להחזיק בה.

– אח. שֵדה! – קראה מרים רוסית מרוב כעס.

– מה אעשה בכוחי זה בין התינוקות?

מרים התרעמה בלבה על חוסר העדינות שבבחורה זו.

– ההולכת את כעת לחפש עבודה ברחובות? – שאלה.

– לא. יש לי שם ענין אל פועל אחד. החלטתי ללכת אל הגליל לעבוד שם.

– אל הגליל? – השתוממה – איך תסעי לשם?

– בכרכרה שלי! אם יזדמן לי בדרך חמור או סוס, ארכב עליהם, ואם לא – ארכב על מקלי. למה אשב כאן? כאן הפועל אך מתנוון. שם אחרת! בגליל חיי עבודה ממש. שם אוכל להראות להם שגם האשה מסוגלה, לכשתרצה בכך, לחרוש, לקצור. שם חיים אכרינו ממש כמו שחיו אבותינו, מימי השופטים.

על הגליל שמעה כבר מרים סיפורים רבים מעוררי דמיון והתפעלות. האכר היהודי ביהודה הוא בחינת בעל-אחוזה שמעביד פועלים; בגליל הוא אכר כהלכה. הולך אחרי מחרשתו ועובד יחד עם פועלו את אדמתו. בגליל עובד “השומר” המעונד אגדות על גבורותיו וחרף נפשו. פעם אחת ראתה מרים פועל יהודי שבא מן הגליל כלו שזוף כפחם, סנדלי ערבים אדומים לרגליו, כֶּפיה לבנה לראשו. ואמנם הבחור עשה אז עליה רושם, כאילו קם לתחיה אחד מנערי גדעון או יפתח… הדרך הגלילה היא של ימים אחדים וכרוכה בסכנות.

– כלום לא תפחדי?

– אני? ה' לא! – ופתאום: – שמעי, אולי תצטרפי גם את אלי? מה תעשי כאן? שם תמצאי לך בחור נאה מבין השומרים, תתאהבי, תתחתני, תלדי “שומרים” קטנטנים.

– תודה, גליק, בעד הסיכויים הנחמדים. עוד אמלך בדבר. אולי באמת…

עברו במסילה צרה בין פרדסים וכרמים. משני צדי המסילה התמתחו מסוכות של צָבָר. צמח עצוב, פראי ורב-אונים זה משך תמיד את עיני מרים, בירק הנצחי שלו, בעליו העבים והכבדים עם הקוצים הרבים והקשים שביצבצו עליהם כיבלות שעירות; בין סעיפיו המסתבכים בכוח פראי, המעורסלים והמשוגמים זה בזה במעין כאב של תאוה, ניצנצו פה ושם פירות ורודים, עסיסיים ומתוקים, כעין סמל לגרעיני הטוב שמצוה לבקשם אפילו בין חוחים מכאיבים.

– הסתכלי יפה בצָבָר! – אמרה אליה גליק אחרי לכתן כעשרים רגע שותקות ועיפות.

– צמח עגום מאד.

– זהו צמחנו… צמח יהודי בארץ-ישראל.

ההערה הזאת מצאה חן בעיני מרים וצחקה:

–אכן, עם-הצבר הננו.

– זהו גם צמחי אני – הוסיפה גליק – אף אני כצבר הזה.

– אך בלי פירותיו המתוקים – התלוצצה מרים, ושתיהן צחקו.

כחצי שעה לפני רחובות נטה היום לערוב. עבר “דיליז’אנס” מלא נוסעים ושתי הבחורות הוזמנו לעלות אליו. מרים ישבה לחוצה אל גליק ושתקה. לא גרעה עיניה מן האופק ששם הפציעה השקיעה והשתפכה בצבעי הוד אדומים. על פני השדות היה מוגר תולע הרימון. פני האנשים היו פני להבים ובתוך רעמות הסוסים היבהבה אש. באופק האדום התנשא תמר ערירי ושחור, כנסוך חלום. שם עבר גמל, והוא עם רוכבו היו כרשומים בפחם על יריעת ארגמן, ואבק זהב מקטר ועולה בעקבותיהם… על לבה של מרים עלו סיפורים מהחוּמש שלמדה בילדותה. חשבה: גם בשעה שעמד אליעזר עם רבקה על יד הבאר ושוחחו יחד, היתה בוודאי שקיעה כמו זו, וזרוע הנערה שהורמה להראות להולך את בית הוריה, נסתמנה על גבי רקיע לוהט כמו זה…

מרים ניגשה אל חצר אחת גדולה מוקפת מימוזות לאורך מסוכת חוטי ברזל. שני ילדים ערביים, ערומים למחצה, רדפו אחרי סייח. ערביה זקנה הסירה כבסים מעל חבל, כשהיא צועקת כלפי ערבי שמשח בעטרן סרנו של קרון. פתחה מרים פישפש השער ונכנסה. הערבים קראו לה מה בערבית והיא לא הבינה אף מלה. פתאום קרה מקרה לא נעים מאוד. הסייח כיון שראה פתח פתוח, לא פקפק והזדקר החוצה. אגב ריצתו כמעט שבעט בה, אלמלא הספיקה להרתע אחורנית. אך אגב תנועה לא זריזה נפלה פרקדן על-גבי פקעת גדולה של חוטי-ברזל קוציים. קמה על רגליה בשמלה קרועה ובגב כואב. בחצר קמה מהומה. הערביה עזבה את כבסיה, הערבי את סרנו, מפינות שונות הופיעו פרצופים ערביים, וכולם קוראים אליה בקולות גרוניים ובגידופים, כפי שהבינה על-פי פניהם ותנועות ידיהם. בצעקות פרצו אל הרחוב לרדוף אחרי הסייח. מרים מהרה להסתלק, מבולבלת ונבהלה. עברה אל מעבר מזה לחצר, והנה באחת מרוחותיה עמד בית מטויח ומסויד לבן, נמוך ורחב, עם גג רעפים. על גזוזטרה מוסכה בגפנים מודלות, עמדה נערה צעירה, שמנמונת, עגלגולת. על ראשה הקטן והחטוב יפה היתה עטרת שערות ערמוניות כבדה ששִׁותה ברק לעיניה החוּמות והחמות. היא הביטה בענין רב אל התרוצצות הערבים הרודפים אחרי הסייח. מרים ניגשה אליה ושאלה לביתו של ר' זלמן וייס.

– כאן ביתנו – אמרה הנערה.

כשאמרה לה מרים מיהי, התרגשה הנערה מאוד והסמיקה. פשטה לה את ידה ואחרי דקה אחת של היסוס, חבקה את צוארה ונשקה לה על פיה. ומיד עזבה אותה ורצה לבשר את בוא האורחת.

יצאה אליה אשה קטנה רבת-תנועה בסבר פנים צוחקות, כשהיא מקנחת את ידיה בסינר מלוכלך בקמח.

– הזאת את מרים? שאלה האשה כמו ליתר בטחון אחרי חיבוקים ונשיקות. – שבי-נא, למה תעמדי? לא חשבתי כלל שלישראל יש כבר בת גדולה כזו. את, כמדומני, בגיל אחד עם אביגיל שלנו? בת שמונה-עשרה, אה?

– לא, יותר – ענתה מרים, ומהרה לצנוח על כסא כדי שלא יראו בשמלתה הקרועה מאחריה.

– לבי אמר לי שיבוא מישהו אלינו. החתול התרחץ אתמול כל היום. אתן הצעירות לא מאמינות בדברים האלה – פתאום נזכרה האשה וספקה כפיה הכחושות והמגוידות – חכי! הלא חלמתי אתמול בלילה, כן אראה בישועות ונחמות, הלוא חלמתי שפאטמה באה אלי ואמרה: “יְהַנִיךְ אַדֵיף” ¹³. אין את מבינה? זה כלום, זה כלום… תשבי כאן איזה זמן ותלמדי… גם אני כאשר באתי להנה, הייתי עוד צעירה כמו את. לא הבנתי כלום. מאיפה אדע ערבית? אצלנו בחַרקוב לא דיברו ערבית. תחילה היה לי קשה מאוד. צריך לקנות לחם, צריך לקנות ירקות, זה וזה… ואני בלי לשון! ועתה כמו זה בא מעצמו… כלום! את תלמדי מהר את הלשון. לבתו של ישראל יש בודאי ראש טוב…

– אמא! – הפסיקה אותה אביגיל – דומני שהחלב על האש…

– אה! כן, החלב! שכחתי מרוב שמחה שבמטבח אין איש והחלב יכול לברוח… כל כך הרבה אנשים ואין על מי לסמוך מפה עד שם. כולם, כל הערבים ימח שמם, גנבים, אוי! איזה גנבים, כלבים ממש… הנה אני רצה. עוד זה חסר! אורחת כזו, בתו של ישראל, וחלב לא יהיה… אבל אל תדאגי! נִיש’קָשֶה! ¹⁴ ) רעבה לא תהיי אצלנו, אנחנו לא כמו כל האכרים. לנו יש…

– אמא! החלב… – הזכירה לה שוב אביגיל.

– אה! כן, כן, החלב… – ומהרה סוף-סוף להסתלק. כששטף דיבורה בעברית המשונה שלה קלח מתוך המסדרון והמטבח.

כשנשארו שתי הנערות לבדן, שאלה אביגיל את האורחת אם היא רוצה לאכול או לסעוד. מרים בקשה כוס מים. אביגיל יצאה בתנועות רכות, שלוות ומפונקות וחזרה עם כוס מים מבהיקה, עם מיני מרקחת וענבים על גבי טִריַן-כסף.

ישבה ממול מרים, ידיה משולבות על ברכיה, והביטה כשהיא אוכלת.

– עוד מעט ויבואו אבא ואבשלום, ונסעד סעודת-הערב. הם ישמחו מאוד לראותך…

דיברה בקול צעיר ורענן ובאיזו שלוה עצלנית, שעשו רושם נעים ומרגיע אחרי פציחת קולה של הדודה.

באו הדוד ובנו. האב היה גבה-קומה וכפוף קצת, רחב כתפים, חסון-גוף וזקַן-שֵׂיבה הכתיר את פניו הרחבים. מרים השתוממה לראות, כמה דומים פניו לפני אביה, אלא שאביה היה נמוך וזקנו ארוך יותר. על תנועותיו המתונות והכבדות של הדוד היו נסוכים איזו שלוה ובטחון, שנשקפו גם מתוך עיניו המפיקות בינה. כַּפו היתה גרומה, חזקה וחמה. אף-על-פי שנשיקותיו היו בלתי שגורות, מרפרפות, מוצצות יותר את האויר מאשר נוגעות בפנים, עוד הרגישה מרים זמן-מה אחר-כך מסביב לפיה, דקירות שערותיו הגזוזות והקשות. הבן היה דומה לאמו: צנום, שחרחר, ורב תנועה.

הדליקו מנורה על הגזוזטרה. לכבוד האורחת כיסו את השולחן במפה לבנה, במקום השעוונית הישנה והקרועה. אכלו בתיאבון, קישקשו בכפות ובולגות. דיברו בהתרגשות. האם התחילה מפצחת בקולה ושופכת קתוני דיבוריה. בני הבית, מתוך הרגל למבול דבריה, לא נתנו לה את דעתם. נפש מרים סלדה בראותה אותם משוחחים ביניהם, מבלי שים לב לדברי האם, בין אם קבלה תשובה על שאלתה ובין אם לא קבלה. אבל האם גם היא היתה רגילה בכך, ולא היה איכפת לה שאין שומעים לה. האשה הטובה הזאת כאילו לא היתה זקוקה כלל לאזנים שומעות בדברה. האב שאל את מרים על שלום בית אביה, על מצב עסקיו; אביגיל נכנסה לתוך דבריו ושאלה על רוסיה, על הבחורים והבחורות דעתם, על האפנה והמנהגים שם. “המתיני, אביגיל! הלא שאלתי איזה דבר – מעיר האב – רציתי לדעת”… ואביגיל מקוצר-רוח מניחה את כפה החלקלקה והפעוטה על כף אביה הגדולה: "חכה, חכה, אבא’לה! רק את זאת, חביבי, אני רוצה לדעת “לא יותר…”. שותק רק אבשלום. לכאורה הוא גם אינו שומע כלום, הוא שקוע באכילה. פתאום יש והפליט כלפי הצלחת איזו הערה מבדחת בענין השיחה והכל פורצים בצחוק. בשעה שעל פניו אינו זע אף עורק קל. לפעמים גם יעיף עין על סביבותיו כתמה כביכול: לצחוק מה זו עושה?

מרים סיפרה על חייה בפתח-תקוה ובתל-אביב. הדוד שמח לשמוע שבתו של אחיו תהיה מורה ולא פועלת. בימינו אין בארץ-ישראל עבודה טובה מן ההוראה. אנחנו עובדים כחמורים מן הבוקר עד הערב, אין רואים ברכה. והמורה בא לשעות אחדות אל בית-הספר, משחק קצת עם הילדים והולך לו, ובסוף החודש ה“מזומנים” על השולחן. המורה עומד בכל דבר בראש, בכל דבר הוא מתערב, מחווה דעה… אין פרנסה טובה משלו.

אבשלום פזל כלפי אחותו ורטן:

– אביגיל!

גם אביגיל וגם האב הבינו פרושה של קריאה זו וצחקו.

– אמנם – העיר האב – לא נזהרתי בלשוני.

ואגב צחוק סיפר לאורחת שבזמן האחרון רוח שטות נכנסה באביגיל, והיא רוצה לנסוע לתל-אביב ללמוד שם הוראה… למה זה נחוץ לה? וכי אין לה די עבודה בבית? ותמול… היספר, אביגיל? תמול אפילו אימה עלינו שתברח מן הבית אם לא ירשו לה לנסוע לתל-אביב. אבשלום הציע לכלוא אותה באורווה יחד עם הסייח. שגם הוא מתפרץ מפעם לפעם מן החצר.

– אח, הסייח שלכם! – נזכרה מרים וסיפרה מה שארע לה בבואה הנה, ולבסוף גילתה דבר השמלה הקרועה.

האם ספקה כפים מרוב יאוש ומבוכה, וגם קפצה ממקומה. חפצו לקרוא לרופא להניח תחבושת על גבה. בקושי עלתה ביד מרים להרגיעם.

חמימות נעימה לפפה אותה מהמסיבה המשפחתית הזאת, גם מהמנורה עם הפרפרים הרוקדים מסביבה, מרעש השיחות וצלצול הכפות שהגיע אליהם מגזוזטראות אחרות.

אל הגזוזטרה ניגש מישהו בלתי נראה בחשכת הערב ואמר “שלום”; הדוד ואבשלום ניגשו אל המעקה ודיברו עם האיש על האורחת שבאה אליהם, על העבודה, על עניני המושבה ועל “הפועלים שלנו”.

– אך צרות עמהם ואין נחת – התאונן הדוד – הנה הפועל שלי, למשל, ככה הוא בחור טוב, אין מה לדבר; אבל כל הזמן כאילו הוא מתנפח, כאילו עשה לי איזו סיבה, על עצם עבודתו איני יכול להתאונן. זריז, נבון, אין מה לדבר! אבל עם שגעונות! יש שאתה אומר לו כך, והוא עושה דוקא להיפך, כמו להכעיס.

– הוא סתם מנוול – ריטן הבן לתוך דברי האב.

– לא. מנוול איננו. אך עקשן גדול. מה לעשות עם פועלים כאלה? ככה הם ישרים וגם חרוצים רק טירוף-הדעת שלהם. והגאוה. הגאוה שלהם, אין לשער… אין אלה לך לא עבדאלה ולא חאסאן… בני אברהם יצחק ויעקב! אקלֵיניקייט¹⁵)!… כך…

– מנוולים! – רטן שוב הבן.

– תכשיטים! – נשמע מתוך האפלה צחוק האיש העומד בחוץ.

מרים היתה עיפה מאוד. גם הדוד והדודה מצמצו כבר בעיניהם ופהקו בקול. לבסוף הכניסה אביגיל את מרים אל חדרה, ומבלי להדליק מנורה, שכבו שתיהן לישון. אביגיל עוד דיברה אליה, סיפרה מה בצחוק. אך אחרי המשפטים הראשונים שקעה מרים בשינה עמקה.

ב

למחרת בבוקר, כשפקחה מרים את עיניה, מצאה את עצמה במיטת-עץ לבנה, בתוך חדר קטן. היה חם. מאחורי הוילון שכיסה את מחציתו התחתונה של החלון הסמוך למיטתה, זימזם והתלבט זבוב על גבי השימשה. על השמיכה ועל הקרקע היה שטוח רבוע-אור עם צללי פרחים. שלחה מרים את ידה ופתחה את החלון. פרצו אל החדר בבת-אחת רוחות קלילות, קולות שחרית רעננים כמו רחוצי טל, געית פרה, נעירת חמור. לא הרחק מן החלון, בין בדי עץ פילפל, צייצו צפרים בלי הרף ובהתרגשות. אי-שם קרא עוד תרנגול מאַחר… מרים עוד הרגישה ליאות ערבה בכל אבריה. היה לה עוד כאב קל בגבה. התמתחה לכל אורך גופה פרקדן, פהקה וחייכה לעצמה סחוטות רצתה לזכור את חלומה שחלמה בלילה ולא יכלה בשום אופן. דומה לה שמישהו אמר, בחלומה, על הפועלים את המלה “מנוולים” אבל לא זכרה מי אמר ואיך היה הדבר…

הדלת נפתחה לאט ובפתח ננעץ ראש מעוטר שערות ערמוניות ועם פנים צוחקות.

– אביגיל?

אביגיל נכנסה ובידיה טִריָן עמוס כוסות תי וחלב, חמאה ורקיקים ריחניים. השמש שחקה בכוסות ובעינים הבהירות של הנערה.

– בוקר טוב, מרים! איך ישנת?

קולה של אביגיל היה רענן ושחרי-בהיר כמו ציוץ הצפרים וזימזום הדבורים באויר. גם פניה נראו יפים ומלאים יותר חן-נעורים מכפי שהיו תמול. היתה לבושה חולצה לבנה עם פרחים אדומים קטנים ומחרוזת זגוגיות על צוארה. ישבה בקצה המיטה וצחקה אל בת-דודה ידידות.

– מה חלמת? האם לא ראית בחלומך את הסייח ואת שמלתך הקרועה?

– אוֹ! איני יכולה לזכור. אך זה עתה, כמדומני, היה לילה, ישבנו על הגזוזטרה ושוחחנו. והנה פתאום בוקר ואני במיטה. מוזר! ואַת האם זה כבר קמת?

– אוֹהוֹ! אני כבר שטפתי את הרצפות, כבר האכלתי את התרנגולות, והנה גם את שמלתך תקנתי.

– את הנך חביבה יותר מדי, באמת. תודה רבה, אביגיל! טוב פה אצלכם.

– כן, להתארח כאן לא רע. אבל לישב כאן בקביעות קשה.

– במה קשה?

– משעמם.

– האם אין כאן צעירים וצעירות?

– רבים נסעו. אין להם מה לעשות כאן. ואלה שנשארו משתעממים גם הם כמוני.

– הלא יש כאן גם פועלים ופועלות.

– הפועלים… – אביגיל השפילה את עיניה וצחקה בזגוגיות אשר על צוארה – כן, יש אמנם ביניהם גם מעניינים, שראו את העולם, אבל הם אינם אוהבים את בני האכרים, מביטים אליהם מגבוה. ובאמת מה אנו כלפיהם? והאכרים שלנו… הלא את יודעת, איך הם אוהבים את הפועלים – פתאום הרימה ראשה ובהתעוררות קראה: – הנה ראי! עובד אצלנו פועל אחד, צעיר טוב, אפילו מצוין, הוא כנראה בין עשירים, למד אפילו בגימנסיה, עובד חרוץ ומסור. והנה… הלא שמעת את אבא מתאונן עליו. אמנם אבא בכל זאת אוהב אותו. אבא אינו כמו כל האכרים. בלבו הוא אוהב את הפועלים. רק אחי שונא את שמואל’יק, הפועל שלנו, הוא מרגיזו ומתקוטט עמו.

– מדוע?

אביגיל משום-מה הסמיקה, וקראה:

– מפני שאחי הוא גס, גס!

ובעיניה נוצצו דמעות.

מרים הזדרזה וגילגלה את השיחה אל ענין אחר:

–שמעתי שאת רוצה להיות מורה.

– הלא מחויבים לעסוק באיזה דבר. אי אפשר ללכת ככה בטלה כל הימים.

– וכי אין כאן עבודה בשביל צעירה כמותך?

– אה! יש ויש. אבל… עבודה גופנית קשה ומפרכת איני אוהבת, ועבודה ביתית, התפירה, הסריגה, החדרים וכדומה, – איזה ענין יש לי בזה?

הרקיקים היו מתפוררים בין השינים ונבלעים בנעימות התה והחלב היו טעימים. אביגיל לא גרעה עין ממרים בשעה שזו אכלה בתיאבון רב.

– הדודה עובדת, כנראה, הרבה מאד – אמרה מרים.

– אמא רגילה בעבודה וכמעט אינה נותנת לי להכנס אל המטבח – ענתה אביגיל כמתנצלת – היא חסה עלי ואינה רוצה שגם אני אהיה כמוה. אבא מספר שכשבאה אמא אל הארץ, בת עשרים היתה אז, היתה בחורה יפה, זקופה. הערבים קראו לה “בִּנְתְ אללה”, בת אלהים, בלשונם. ועכשיו… הלא ראית אותה! כל זה מעבודה קשה ומצרות. הילדים הראשונים מתו עליה ממחלות שונות וגם מחוסר רופאים ורפואות. בכלל אבא ואמא סבלו פה הרבה מאד בתחילה.

מרים מיהרה להתלבש ולצאת ולברך את הדודה בבוקר טוב (הדוד ואבשלום כבר יצאו עם השכמה אל הכרמים). החדרים היו פשוטים, נמוכים ורחבים; מן הרצפות ששטפון לפני כחצי שעה, עלה עוד ריח הרטיבות שצנן את האויר. על הקירות תמונות הירצל וביאליק והרבה פוטוגראפיות משפחתיות. על הכוננית, בין המחזורים והחומשים, עמדו “אהבת ציון”, “אוהל הדוד תם” ועוד רומנים אחדים צרפתיים לזוֹלא ולי’וּל ורן.

הדודה קידמה את פני מרים בשמחה ובאותן השאלות ששאלה כבר אביגיל: איך ישנה? מה חלמה? לפני שלושים שנה היתה גם היא בת-כרך ואהבה בכל בוקר להתפנק זמן רב במטה, אבל משנהיתה אשת אכר, התרגלה להשכים לקום. מה לעשות! והרקיקים? מה דעתה על הרקיקים? טעם טוב, לא כן? אַ מחַיה¹⁶)… זה לכבוד האורחת אפתה הבוקר ממין חדש…

מרים התבוננה אליה בדברה, ראתה את כתפיה השמוטות, את גבה הכפוף, את כרסה הגדולה התלויה עליה משנות ההריון ומן העבודה הקשה, את ידיה המגוידות והאדומות, וחשבה: לפני שלושים שנה, גם לא פיטפטה בוודאי, גם לא הרבתה כה לעשות תנועות בידיה, ורחמים גדולים נתגלגלו בה על האשה הזאת. מה הפלא אם אביגיל אינה רוצה להיות כמותה אחרי שלושים שנה?…

הסתכלה בחלון אל החצר. שם עמד בחור בכתונת לבנה מופשלת שרוולים, במכנסים מופשלים עד הברכים, יחף, ובכובע קש רחבת תיתורת על ראשו. הוא טיפל בפֶרד: ערבי שפך על הפרד מים מדלי, והבחור קרד אותו במקרדת.

– הזהו הפועל שלכם? – שאלה מרים.

אביגיל שוב הסמיקה:

– כן, זהו שמואל’יק. עוד תכירי אותו. הוא בחור לא רע. כלל וכלל לא רע. הוא עליז וטוב.

למן היום הראשון אהבה מרים את בית דודה עם מפות הסריגה על השולחנות, עם התמונות על הקירות ועם עציצי הפרחים על החלונות; אהבה את המושבה המנמנמת בחום היום על בתיה הקטנים, על גינותיה ושדרות עציה, על בית-התפילה שלה המתנשא על ראש גבעה. לבה המה חרישית עם שעות שחרית טלולות וצלולות, עם ימי-חמה תפושי-תנומה וספוגי-הזיה ללא-תכלית וללא-מאוֶיי, עם שעות ערבית כחולות ושקופות, רוויות ערגון-נעורים סתמי… אהבה את המושבה על אכריה שלא היו דומים כלל אל האכרים, שהיתה רגילה לראות ברוסיה: ביניהם היו גם בעלי-בתים חשובים, גם אנשים בעלי-צורה, העוסקים בפוליטיקה ובצרכי-ציבור. היו ביניהם גם אנשים פשוטים שקועים כל חייהם בעבודת השדה והכרם ומתלבטים ברשת של חובות. אל כל דבר שיש בו אבק אידיאליות, שמתרומם כלשהו מעל שטח הממשות המעשית, מעל שטח החשבון והמסחר, היו מתייחסים בלעג, לפעמים בציניות ידועה…

אבשלום היה בחור שתקן, זעום ובלתי -נוח לבריות. במשך כל ימי שבתה אצלם לא נקבע ביניהם כל יחס של קורבה משפחתית. הוא כאילו היה מתבייש בחברתה ומשתמט להשאר עמה ביחידות. אולם עם כל הזדמנות היה שמח לשרת אותה בדברים שונים, שהיו נותנים אחר כך לאביגיל חומר להתלוצץ בפני מרים על ה“קאוואליר” הזה… אולם אבשלום היה רוב הימים עסוק בכרם, בשדה ובחצר יחד עם הפועלים הערביים, שהיה מרגיז אותם בקפידותיו הנמהרות ובדבריו הכבושים. לא פעם היו מגיעים הדברים ביניהם לידי קטטות והכאות, והערבים היו מתנפלים עליו בסכינים. ואז היתה הדודה סופקת כפיה ומתעלפת, והדוד מתערב ומפריד ביניהם חיוור ונפעם. אבשלום לא אהב כנראה את העבודה, אך צעיר היה וביקש מוצא לכוחותיו, יש ופתאום, מבלי להגיד לאיש דבר, היה עוזב את הבית והעבודה, אפילו בעצם שעת הרתיחה, נעלם לזמן-מה. ולאחר ימים היה חוזר שוקט ונוח יותר לבריות. ואז התהלך עיף, מדוכא ושקוע בהרהורים.

לעומת זאת נקשר קשר של ידידות בין מרים ובין אביגיל. אביגיל היתה נערה טובת-לב ובעלת-רגש. הרומאנים שקראה וחוסר כל עבודה מתמידה של אחריות פיתחו בה במידה גדושה רגשנות תמימה ונטיה לדמיון. לא היה בה אף סימן לאותן הפיקחות והערמומיות המעשית שהיו בטבען של בנות המושבה. הללו לא בקשו חשבונות רבים. דרכן בחיים היתה ברורה וקצרה: מבית אבא אל בית הבעל; למצוא שידוך טוב, כלומר להנשא לאכר שאינו עמוס חובות או לבן-כרך שמרוויח די מחיתו. אל מושבתן ואל ארצן היו קשורות כצמח אל אדמתו, ובגדולות לא הלכו. אך בהפגשן עם מרים, היו מבקשות אותה, מתוך סקרנות ילדותית, לספר להן על החיים “שם, בעולם הגדול”… לכולן היו כיסופים עמומים ושלא-בהכרתן, אל החיים אשר מעבר לים, אל הכרכים הגדולים אשר מפעם לפעם היו מגיעים אליהן משם הדים. עם כל עולה חדש, עם כל פועל חדש במושבה… מרים, כשהיתה, שומעת את שיחותיהן, חשבה שלכל הצעירים שלנו בכל מקום יש תמיד איזה כליון-נפש אל מרחקים, אל אשר מעבר לגבול חייהם…

לפעמים היה מופיע במושבה בחור אחד מתל-אביב. יעקב לוי שמו, ושהיה ידוע במושבה בכינויו “האדמוני” על שום ששערותיו היו אדומות וחלקות ופניו מכוסים בנמשים אדמדמים. אביו היה סוחר במאנופאקטורה ביפו אך עיקר פרנסתו היה בהלואות שהיה מלווה לאכרים במושבות יהודה ברבית גדולה. בנו, יעקב לוי, היה עובר מפעם לפעם את המושבות לשם עסקי אביו. זה היה בחור שמן קצת, שוטה קצת אך טוב לב ועליז. במושבה היו הצעירים שמחים לקראתו, מפני שהיה מבדח אותם, ממציא כל מיני משחקים, מספר אניקדוטות מסופקות, שהיו, כנראה, עשויות להיות מצחיקות מאוד, אך בפיו כאילו ניטל טעמן המבדח ונשאר רק ריח של ניבול-פה לבד. חוסר יכולתו לספר הוא שהצחיק ביותר את השומעים, ולוי, בטוח בהצלחתו, היה צוחק יותר מכולם. הוא היה מבזבז כסף על מגדנות ועל יין, ואגב צובט לבחורה שמזדמנת לו; כאן “חוטף” נשיקה ושם “מקבל” סטירת-לחי, וכל זה בקלות, אגב צחוק ועליצות. רגיל היה להתאכסן בביתו של ר' זלמן (שהיה כנראה חייב לאביו הרבה כסף) וחזר על אביגיל. לוי אהב אותה ואהבתו מפורסמה היתה בין כל החברות, ושימשה חומר לדברי ליצנות וגם לקנאה חשאית. אולם את אביגיל הביאה לא פעם רוגז ודמעות. הוא היה מעניק אותה מתנות ומגדנות, והיא היתה שואלת את מרים בתמימות ילדותית: “מה הוא רוצה ממני?”, אם כי בעומק לבה אולי היתה לה הנאה של גאוה ושל הכרת יתרונה בראותה את האדמוני “מתמוגג” לפניה… פעמים היתה מתעוררת בקרבה האשה הגסה, ואז היתה יודעת לדבר עמו בַקוקֶטיות ידועה, ביחוד בהיותם שניהם לבדם, ומעוררת אותו לוידויי אהבה ו“לדברי שטות”, שהיתה אחר כך מספרת אותם למרים ומתגלגלת בצחוק: “האדמוני” התלקח כאש. כאש… חחח…

אך בלילות (הן ישנו יחד בחדר אחד) יש שאביגיל היתה נכנסת אל מטתה של מרים, נלחצת אליה, מחבקתה ומתחילה קובלת ומתאוננת על חייה, על החיים בכלל. מרים הרגישה במבוכה אשר בלב הנערה, אף-על-פי שדבריה היו סתומים. איזה דבר תסס וצרב בקרבה, אבל לא עמד בה לבה או לא מצאה מלים להביע לה את זאת כמו… מרים היתה מרגישה במבוכת לבה גם בשעה שהיו יושבות שתיהן בערבים על הגזוזטרה, מביטות אל הרחוב הנם, מקשיבות אל ציווחות השועלים במרחק ואל דפיקות פרסותיו של הסוס באורווה, ואביגיל מספרת על הרומאן שקראה ושהיתה עדיין כולה מלאה ממנו. אז היתה מרים שומעת מתוך סיפור-המעשה את הגיגיה הכמהים של הנערה הזאת…

פעם אחת, בליל-ירח חם, לא יכלה מרים להרדם. שכבה ערה בעינים עצומות. פתאום שמעה והנה נפל דבר-מה מבחוץ דרך החלון הפתוח ונחבט רכות בקרקע. חשבה מרים שזהו איזה רמש לילה שעף ונתקל ברצפה. מיד אחר-כך נפל שוב דבר-מה, והפעם לא על הקרקע כי אם על מיטתה של אביגיל. טרם הספיקה מרים להרים את ראשה, קפצה אביגיל מעל מיטתה וניגשה אל החלון.

– מי שם? – שאלה בלחש.

– אני, שמואלי’ק – ענה קול גם כן בלחש.

– אתה משוגע!

– אני משוגע באמת, הלבנה לא נתנה לי לישון.

– גם אני לא ישנתי בגלל הלבנה הארורה.

– היא אינה ארורה, אביגיל, חי ידידותנו. היא ידידתם של כל האוהבים.

– אם כן, לא הידידה שלי היא, שמואלי’ק!

– לא נכון! איני מאמין לך. היא גם ידידתך; היא אוהבת גם אותך ועל כן אינה נותנת לך לישון. הנה באה אלי הלבנה ואמרה לי: קום, בחור, למה תשכב? לך אל אביגיל כי גם היא אינה ישנה…

אביגיל צחקה כבושות:

– אה, כ-כה? האם כל סודותי היא מספרת לך? מה עוד אמרה לך?

– סוד! לא אוכל לגלותו אלא מפה אל אוזן.

אביגיל הוציאה יותר את ראשה החוצה; נשמעה לחישה חרישית-חרישית ואחר כך צילצלה נשיקה חזקה.

– רמאי! – קראה אביגיל בתרעומת-לטיפה.

שמואלי’ק התחנן לפניה שתצא אליו החוצה. אביגיל סרבה זמן רב: “היא תתעורר ולא תראני על מיטתי”… אך הוא הפציר, לחש בקול מתחנן וחודר. אביגיל שתקה וכנראה נענעה דומם ובשלילה את ראשה. וקול הגבר המלטף והמתחנן לחש, דיבר, פיתה. מפעם לפעם היה קולו נפסק על-ידי נשיקה. פתאום נדם הקול. אביגיל עזבה את החלון; בתנועות חשאיות התעטפה באיזה מעיל ובתנועה קלה קפצה מבעד לחלון החוצה ונעלמה בתכלת הלילה…

למחרת, כשהקיצה מרים, היתה אביגיל ישנה עדיין. על הרצפה התגולל אשכול פילפל אדום. במטתה של אביגיל היה על הסדין ככתם דם: אשכול פילפל אדום היה מעוך תחתיה…

ג

מרים יצאה לרחובות לכאורה ליום אחד וצקלונה הקטן על גבה. בבית הדוד עמדו על כך שתשהה אצלם עוד זמן-מה, ושלחו איש מיוחד תל-אביבה להביא משם את מטלטליה. השקט בחיי המושבה מצא תחילה חן בעיניה; אך אחרי זמן קצר התחילה הבטלה מעיקה עליה וחברת צעירי המושבה, יחד עם האדמוני שלהם, שעממוה. התחילה מבקרת יום-יום את בית הפועלים, ושם לא השתעממה כלל וכלל. ביחוד ליבבוה הפועלות. הן דיברו מעט מאוד על עברן ועל חייהן ברוסיה, אבל מרים קראה מתוך עיניהן את תולדות חיי עצמה… הצעירות, שאך זה מקרוב באו, עשו רושם של אותם החיילים הטירונים שמתפרצים, נלהבי-­­­­פאטריוטיות, באש-בתולים אל חזית המלחמה; הבחורות הללו היו כמהות לעבודה הקשה ביותר. כאילו הסבל הוא מטרה בפני עצמה, כאילו פֵּרוך הגוף והתשת כוחותיו מקדשים את החיים… אצל רבות מהן כבר נשקף מתוך העיניים עצבון ההתנגשות הראשונה של החלום עם המציאות. בתוך כתלי הבית רחפה שכינה חמורה של אחריות וחובה, שהורגשה גם מתוך שיחות בטלות של ליצנות, גם בשעות של השתובבות נעורים, של ריקודים ושירה. היה ביניהם זקן אחד, שומר באחד הכרמים, שהיה משווה לכל הבית ליווית-חן אנושית עילאה. יהודי בר-אורין, משכיל, עם נטיה לעיון ולהתבוננות, חי את רוב שנותיו ברוסיה כשם שחיים אלפים יהודים כמותו, בעלי-בתים הגונים נכבדים בעדתם. הקים בנים, יהודים טובים, סוחרים ויראי שמים (אחד מהם גם שימש בכתר הרבנות), והנה יום אחד מצא שלא כך צריך יהודי לחיות. היהודי חולה בגופו וברוחו מפני שניתק מן האדמה. עמד ועזב את עסקיו ואת בניו, הלך לארץ-ישראל והיה לעת זיקנה לפועל. בניו התקוממו, פרשו ממנו. אך הוא לא נתן את דעתו לזאת; הוא כבר עמד לא רק מעבר למושגים ולרגשות ידועים, כי אם גם מחוץ לבנין-החיים היהודיים. הוא האמין אמונת נוער בשליחותו לחתור במעדרו מתחת לבנין-החיים הזה ולהפכו על פיו. וכאילו שמח על האושר שניתן לו להבין מה שאין אחרים מבינים עדיין, ולכן היתה רוחו תמיד טובה עליו. עיניו הקטנות והטובות היו מצטחקות תמיד, ודמה שהן רואות במבטן הנבון מה שסמוי עדיין מעיני רבים. רוח גבאים לא סבל מסביבו; הוא היה מחבר שירים ומלמד את ה“חברה” לזמרם; תמיד היה מזרז ומעורר לרקודים. במחיאות כפים קצובות ובקול זקן רצוץ אך חביב היה מלַוה ומעודד את זימרתם ויש שהוא בעצמו היה נכנס לתוך המעגל ומכריח את רגליו הזקנות לא לפגר אחרי תנועות הרגלים הצעירות, כשזקנו הארוך מתנופף על חזהו כמטפחת לבנה… או יש שהוא ניגש אל בחורה, שפרשה אל צל קרן-זוית להתיחד עם הרהוריה וספקותיה, נוגע בכפו בכתפה ואומר לה: “למה את עצובה, ילדה? ראי, אני זקן ממך ושמח”. והנערה מרימה אליו את עיניה במבט מבויש. בפני הזקן הזה היתה בושה להתעצב. השלוחות הרכות ששו לצמוח ולגדול מסביב לגזע זקן רב-אונים זה…

עתים היתה מרים מבלה שעות רצופות על-יד הדוד בשדה. היא אהבה לשמוע את סיפורי הדוד על מעשים ומקרים מימי הישוב הראשונים. היתה יוצאת אליו בליווית אביגיל, אבל בדרך היתה זו מושכת אותה לטייל בין הפועלים. מרים הבינה לכוונתה החשאית. יש שעוד מרחוק מגיע אליהן קולו של שמואל’יק השר איזה שיר רוסי, ואז זוקפת אביגיל את אזניה ואומרת, כולה תולע:

– זה הוא!… שמואל’יק… הוא שר יפה, לא כן?

אך בשעה שאבשלום נמצא במקום העבודה, אין אביגיל ניגשת אל שמואל’יק: אחיה חושד בהם ועוין אותם באיזו טינה כבושה בלתי-מובנת…

פעם אחת יצאו שתיהן אל הכרם. היתה שעת ההפסקה לארוחת הצהריים. קבוצות קבוצות התפזרו העובדים בתוך אמת צלם של העצים שעמדו בצדי הדרך, נימנמו, אכלו, שוחחו. עברו על פני כל הקבוצות ואת שמואל’יק לא ראו. אביגיל נעשתה מפוזרת. אמרו כבר ללכת ישר אל הדוד. פתאום מבין עפאי איקליפטוס גבוה אחד, שמעה שריקה ואחר כך קריאה:

–אֵהוּ! אֵהוּ! שלום לכן, בנות-ציון היקרות!

הרימו את ראשיהן למעלה.

– א, שמואל’יק! – קראה אביגיל – מה אתה עושה שם, עצלן?

–אני נח פה.

– ואין אתה מתיירא שמא תפול, קל דעת?

– מתיירא? מדוע אהיה מתיירא? עכשיו בוודאי לא אתיירא.

– מדוע?

– אם אפול, הלא את תקלטיני בין זרועותיך.

– חצוף שכמותך!

ואחר רגע:

– שמע, שמואל’יק!

– מה יש, אביגיל?

– גם אני רוצה לעלות שמה.

– ואין את יראה שמא תפלי?

– הלא אתה תקבלני בוודאי בין זרועותיך, ח ח ח…

שמואל’יק ירד בזריזות מענף אל ענף וצנח למטה. זה היה בחור כבן עשרים ושתים בעל תלתלים, פנים כחושים ועינים עליזות מלאות חיים, שהבריקו מתחת לתיתורת הרחבה של כובע הקש שלו.

– עֲלי בסולם הזה. הנה אני עולה לפניך, ואת תחזיקי בי.

אביגיל אחזה במתני הפועל ושניהם עלו בשלבי הסולם שהיה סמוך אל גזע העץ.

– עכשיו תחבקי את צוארי, ואביגיל, רק אל נא תפחדי!

אביגיל עמדה ופיקפקה.

– והענפים לא ישברו תחתנו? – שאלה ביראה.

– כל ענף, יוכל לשאת שתי טיפשות כמותך.

– חכם שלי… ואם ישברו?

מבלי לענות לה, חבק את מתניה בזרוע אמיצה, הרימה מעל הסולם כשהעמיד את רגלו על הענף הסמוך והחזיק בידו הפנויה בגזע העץ. אביגיל מהרה ולפתה ברטט של פחד את צווארו. מלמטה, התפלאה מרים על קלות תנועותיו של שמואל’יק בהרימו את משאו החביב.

– אני יראה… א-ני נופלת… שמואל’יק… איני רוצה… אני רוצה לרדת – התחננה אביגיל בקול פחדים.

אך שמואל’יק צחק וטיפס ועלה מענף אל ענף. לבסוף ישבו שניהם על אחד הענפים.

מרים עמדה בראש מושפל והביטה על שני הצעירים היושבים שם חבוקים ואחוזים יחד. שמואל’יק חבק בידו האחת את גזע העץ, ובשניה – את מתני אביגיל, שהיתה כולה מצומדה אליו וחובקת צוארו. מבעד לענפים בקעו קוי השמש, כאילו התכוונו לגלות את צפונותיהם, אך ציללי הבדים והעלים רטטו עליהם וכיסום כמו במעטה-רקמה. נשמעו משם לחש וצחוק.

– מרים! - קראה אליה אביגיל מתוך הצללים והאורות –את כה קטנה, כשאני מביטה אליך.

– הטוב שם? – שאלה מרים לא בלי אבק קנאה.

– מאד, מאד! נחמד!

החליטה מרים לא להפריע להם וללכת.

– למה, מרים, תלכי? – התחננה אביגיל – חכי. עוד מעט ואלך גם אני.

– ואיך תרדי? – שאל שמואל’יק.

– אתה תורידני.

– אם ארצה.

– מה פירוש הדבר? אתה מחויב!

– פירוש הדבר, לכשארצה אורידך וכשלא ארצה לא אורידך.

– שמואל’יק! אנא תורידני תיכף ומיד!

– ואם לא?

– אל תהיה גס! אתה מחויב להורידני.

– מחויב, אוֹ–חוֹ–חוֹ–חוֹ…

שמואל’יק צחק, ומרים למטה צחקה עמו להתרגשותה של אביגיל.

מרים הלכה לה. בלכתה לבדה שרתה עליה איזו עצבות. היא קנאה באביגיל. מדוע לא תוכל גם היא לאהוב, להַאָהֵב ולהיות מאושרה כמוה? נזכרה את אפרתי והשתוממה שכל ימי שבתה ברחובות לא חשבה כלל על אודותיו. שכחה אותו לגמרי, כאילו לא היה קיים בעולם. הלוא היה זמן אשר לא ישנה בלילות מפני אהבתה אליו. איזו שטות היתה בה אז!… אוהב באפרתי לא יטפס עמה על עצים… ואף היא, אף היא אינה מסוגלה, כנראה לאהוב כמו שאוהבת אביגיל. עשתה חשבון ומצאה שהיא גדולה מאביגיל אך בשלש שנים ובכל זאת הלא היא כבר זקנה, זקנה כלפי הנערה הזאת…

היא מצאה את הדוד אי-שם בצל מסוכת צָבָר. הזקן שמח מאד לקראתה. היא צנחה על ידו ושניהם אכלו מהביצים והענבים שהיו מונחים על גבי עתון פרוש על ברכיו. מענין אל ענין, שב הזקן אל זכרונותיו מחיי הבילויים בארץ-ישראל. הארץ היתה אז שוממה וצחיחה, האדמה זרועה קמשונים. נחשים ועקרבים רמשו בה למכביר ויושב הארץ פראי. בלי מליצות, בפשטות גמורה, ולפעמים גם בהומור דק, סיפר על בדידותם הנוראה אז, על מלחמתם הקשה בטבע הזר, באנשים הזרים, על סבלותיהם, מחסוריהם ותחלואיהם בימים ההם. פעם בשבוע היה רוכב איש ליפו לקנות צרכי אוכל לשבוע. יש שליסטים ערביים היו מתנפלים על השליח בדרך שובו וגוזלים את כל אשר לו. ואז היו יושבים האנשים בתענית, כי ידם לא השיגה לקנות פעמים בשבוע אותה מכסת הצרכים. בחרולים בקימשונים ובבעלי-החיים ששרצו בתוכם לרוב, היו נלחמים באש. היו יוצקים נפט ומדליקים. ובלילות היה קשה להרדם מהעשן והסרחון שלפפו את אהליהם ומציווחת השרצים והרמשים שעלו באש, ושהיתה מהלכת אימים, על הנשים ביחוד. נימין חמות רעדו בקולו של הזקן בשעה שדיבר על הנשים הצעירות שעזבו את הוריהן והלכו אחרי בעליהן למדבר שממה, וקיבלו בדומיה את כל היסורים. הלא כמעט ילדה היתה הדודה בהביאו אותה לכאן. עליזה ושובבה היתה. מזמרת וצוחקת בעבודה הקשה, גם ברעב הקשה, ותומכת את רוח כולם שלא תפול. בזמן הראשון לא היה להם גם בית. הבנין הראשון שהקימו היתה רפת, והאנשים דרו במחיצה אחת עם הבהמות. הילד הראשון שכב באבוס. אמנם את אשר היה בעומק נפשה של דבורה לא ידע; לא דיברו על ענינים אלה. התיירא לנגוע בהם. אך הילדים לא התקיימו. מתו זה אחר זה. עם כל ילד שמת, הלכה עליצותה של האשה הלוך ונמוג. ועם מות הילד הרביעי, היתה כבר אחרת. לילה אחד לא ישכח כל ימי חייו. הילד הזה, הרביעי, היחידי שנשאר להם בחיים, שכב בחום גדול. האם לא זזה מעל משכבו, ומונה את נשימות אפו הלוהטות. לא רופא, לא בית-מרקחת, הימים היו ימי גשמים, הדרכים מקולקלות, אין יוצא ואין בא. פעם בלילה הקיץ הדוד משנתו וראה לאור העששית, את אשתו כפופה על משכב הילד, ולבו נשבר בקרבו. ישב וקרא:

– דבורה!

נזדעזעה האשה:

– מה לך, זלמן?

– אינך ישנה כל הלילות ודועכת כנר. לכי לנוח ואני אשב במקומך.

– לא. אתה עובד כל היום… תפקידך אתה לעבוד, ותפקידי אני לשבת על יד ילדנו.

אז לא התאפק עוד ואמר:

– שמעי, דבורה! – הדמעות חנקו את גרונו – עד היום לא דיברתי עמך ולא שאלתיך דבר. נלחמתי בעצמי. חשבתי: באנו הנה מפני שמצאנו שכך נחוץ וטוב, ואנו מחוייבים לסבול. כל הזמן קויתי לטובה. אבל ה' לא רצה, כנראה… אין לי רשות לדרוש ממך עוד. עד עתה חיית וסבלת כפי רצוני. ועתה, כיוון שגם ילדנו זה חלה, אני מחוייב לשאול את פיך. עכשיו את תחליטי…

– מה אחליט, זלמן?

– אם להשאר כאן או ללכת.

מפי האשה פרצה יבבה. היא בכתה זמן רב. הוא נתן לה לבכות. וכשיבבתה נשתתקה, שאל אותה שוב:

– דבורה! אני חפץ לשמוע מה בדעתך!

– עתה?

– מדוע לא עתה?

– חכה! חכה, זלמן, לפחות עוד שלושה ימים…

שלושה ימים לא דיברו עוד על זה. ביום הרביעי מת הילד. הוא חפר בידיו קבר על יד שלש הגבשושיות הקטנות, ששם טמן את אֶחיו שהלכו לפניו, בשורה אחת. אחר כך העיף עיניו אל ארבע הגבשושיות האלה, ואמר אל אשתו:

– הנה קָברנו גם את זה… די לך. דבורה, לבכות. לא תחַיִּים בדמעותיך. תלכי הביתה ותסדרי את מטלטליך. תודה לאל שעבודה רבה לא תהיה לך בזה. ואני אלך אל חברַי לסדר את הענינים. מחר נצא מכאן.

היא הביטה אליו בעינים נפוחות ויבשות:

– הלא אמרת לי שמכאן ואילך אני המחליטה.

– בוודאי.

– אם כן, נשאר.

– להשאר? להשאר את אומרת? – כמעט צעק – ובארבעת הקברים הללו עוד לא די לך?

– אם רצונך ללכת מכאן, לא אוכל לעצרך. אני אשאר כאן, על יד ילדי.

הוא לא ישכח את רגש הבושה שתקף אותו בפני אשתו.

אבשלום ואביגיל נולדו בתנאים יותר טובים.

– עכשיו בכלל שוּנו הרבה דברים לטובה – אמרה מרים.

הזקן חייך לתוך זקנו הגזוז:

– אם אעשה סך-הכל לכל שנות חי פה… הלא בשנותי מחוייב אני לעשות סוף-סוף חשבוני… מה אני משאיר אחרי? לבנים אין עוד אותו המרץ ואותה העקשנות שהיו לנו. הבנים אינם רוצים לסבול כמונו. אבשלום אינו מסוגל להתחיל לחיות כמו שאני בשנותיו החילותי. אין אני מתרעם כלל על צעירינו. לנו היתה הממשלה הרשעה של רוסיה, היו הפרעות, לנו היתה חיבת-ציון, השאיפה לארץ שלא ראינוה אף פעם בעינינו. אבל לאבשלום שלי לא היה כל זה. הוא אמנם אוהב את המושבה שבה נולד, אבל אידיאלים אין לו. ואלה החדשים, הפועלים שלכם, שבאים ממקומות שונים ומספרים על חיים אחרים בארצות שונות, אלה מכניסים אנדרלמוסיה במוחותיהם… הנה אביגיל שלי גם היא שואפת העירה, להיות מורה. אין זו אלא אמתלה: היא, פשוט, אינה רוצה להשאר במושבה.

לאט לאט נעשו עפעפי הדוד כבדות. הוא מתפרקד על גבי האדמה הקשה, מקפל את ידיו מתחת לערפו ושוקע בתנומה. מרים יושבת על ידו ומפריחה מעליו את הזבובים בחמלה ובאהבה.

ובלבה חשבה: בודדים היו האנשים האלה בבואם אל הארץ. ואחרי שלושים – ארבעים שנות עמל עומדים הם בבדידותם. בודדים הם בתוך ישוב עברי חדש ומתרבה בערים. עם האינטליגנציה הדימוקרטית, עם הסיסמאות החדשות… מרים ידעה שצדק הפועל היהודי בהתמרמרותו למראה הישוב העברי שהולך ומתרכז מסביב למושבה היהודית, שבשעה שהוא, אשר בא הנה לשם אותה המטרה שבשעתה הביאה גם את הזקנים הללו, אין דורש לידיו. ובכל זאת לא יכלה להתרעם על דודה ועל האכרים בני גילו. כלום רק שאלת הכסף כאן? כל ימיו עבד הדוד עם הערבי והתרגלו זה לזה. עבודת שנים רבות טישטשה את הניגודים שבין שני הגזעים, סיגלה את שניהם זה לזה וקבעה ביניהם יחס של רב ועבד. והנה הפועל היהודי החדש והזר לו ברוחו, בהרגליו, בדעותיו, בנימוסיו. דרוש רצון חזק ומרץ כדי להתגבר על החיכוכים והניגודים ההכרחיים שביניהם, דרוש כוח להסתגל. האפשר לדרוש כזאת מהזקן העייף המתנמנם פה לפניה?

בליל שבת אחד, האחרון לשבתה במושבה, יצאה מרים עם חבורת צעירים וצעירות מבני המושבה ומהפועלים, לטייל אל השדה. היה ביניהם גם יעקב לוי מיפו. ואביגיל אחזה בידה של מרים ולחשה לה שלא תעיז לעזבה לבדה, עם האדמוני, שהלך על ידה. אך הוא לא שמע זאת. הוא הרגיש את עצמו בטוב. הכל התלוצצו עליו והוא צחק יחד עם כולם. הבחורות היו מלגלגות לא רק על האדמוני כי אם על הבחורים מבני האכרים ומקנטרות אותם. קינטורן הרגיז את אלה, ביחוד מפני שזה היה בחברת הפועלים, כי מזלם של הפועלים אצל הבחורות היה טוב ממזלם הם. הפועלים היו מפותחים מהם. ראו את העולם, ביחסיהם אל הבנות היה הרבה מן החופש, מן ההעזה הגנדרנית והמגרה. שפתו של הפועל היתה חריפה ולטיפתו חזקה; הוא בא מרחוק וצופה למרחוק…

הלילה היה בהיר מאד ורך מאד. אי-משם הביאו רוחות קלילות, כנשימות שוות של חזה צעיר, ריחות של מימוזות חריפים. כולם ישבו על גבעה. היתה אז אחת מאותן השעות כשאור הירח, לובן השמלות, ריח השדות וצללי האנשים והעצים מתמזגים לנסך-כשופים אחד בתוך הדם הצעיר, כשממגע קל של שערות נערה בלחייך, או מהחום הניחוח של גוף צעיר הנלחץ אליך, נעשה צר ללב בתוך החזה, ומאוויים סתומים מתחילים רוקדים בו כמו שדי לילה…

פועל אחד מהגליל סיפור על השומרים הגליליים, על התנגשויותיהם עם הבדווים, על חרף-נפשם וגבורתם. בחורה אחת, שבילתה חדשים אחדים בגליל, אצל אכר ממשפחתה, סיפרה בפעם האלף על גבורותיו של נשרי הקווקזי, ראש השומרים, ודיברה עליו כמו שמדבר אדם על אושר שהבליח פעם בחייו ולא יסף…

– כל ענין השמירה שלהם עושה רושם של “פנטסיה” ערבית – העיר אחד מבני האכרים.

– הרי זה פלא שכל הנסים והנפלאות נעשים להם דוקא בלילות אופל, כשאין אדם רואה… – הוסיף אבשלום בלעג.

הבנות נעלבו וקראו למלגלגים “פלחים פחדנים”.

– אכן, רק חפרפרות הנכם – אמרה אותה הבחורה שהיתה חדשים אחדים בגליל – לא לכם לשפוט את הנשרים.

– מפני שטיילת בלילות עם נשרי סבורה את שכל השומרים הם נשרים – השיב אבשלום.

שמואל’יק שבזה לבני האכרים, ושכל הוויכוח שעמם אותו, התחיל מזמר איזה רומאנס רוסי.

– הנה! הרי לכם שיר “מוסקובי” – קרא אבשלום ברוגז – גם השומרים מדברים אך ז’רגון ושרים שירים רוסיים, כולכם ככה.

– וכי אסור?

– אנחנו בארץ-ישראל הננו.

– כמה זמן עוד תשאר בארץ-ישראל?

בביתו של זלמן וייס התלחשו זה כחדש ימים שאבשלום רוצה לנסוע לאמריקא, ואביגיל בפיטפוטיה עם שמואל’יק גילתה לו את הדבר לפי-תומה, במושבה לא ידע איש מזאת והצעירים לא הבינו את הרמז. אולם אבשלום הבין, פניו חוורו. ידיו התכווצו לאגרופים, אך התאפק בחימה עצורה:

– אל מה אתה מרמז?

– לא כלום… סתם…

– בר מזל אתה – נהם אבשלום ואגרופיו התרופפו. אך שוב לא הוציא מילה מפיו.

– שמור על אביגיל שלך – התלוצצו מסביבו – עוד תלמד משמואל’יק רוסית.

אבשלום לא ענה דבר.

מרים הרגישה שיד חמה וקשה תפשה את כפה והרפתה מיד: זאת היתה יד שמואל’יק שתעתה בחשך בחפשה כף ידה של אביגיל.

כשקמה כל החבורה לשוב הביתה, התפרדה לקבוצות. רק מרים הלכה לבדה בצד הדרך והביטה אל אביגיל ושמואל’יק, שהתרחקו מכולם והפליגו שם בעולם החלומות והאהבה. הירח עטף אותם ואת סוד הגיגם במעטה קטורת כחלחלה ורווית-אור שני צללים שמרו את צעדיהם…

– שוּר, אבשלום! – התלוצץ מי – הנה שמואל’יק נותן שם לאחותך שיעורים ברוסית.

– אבשלום לא ענה.

כשבאה מרים הביתה, עמדו אביגיל ושמואל’יק על יד הגזוזטרה שקועים בשיחת לחשם. דומם עברה על פניהם. נכנסה בלאט, כדי שלא להעיר איש, אל חדרה ושכבה על מיטתה. אחרי כן נכנסה גם אביגיל ושכבה דומם גם היא על מיטתה שלה, ושתיהן לא יכלו להרדם.

עבר זמן רב. פתאום בקעו מתוך החצר קולות צורחים מחרישי אזנים. מרים ואביגיל קפצו בבהלה מעל מיטותיהן ונגשו אל החלון. הצווחות בקעו מתוך האורווה, ששם ישן שמואל’יק על יד הסוסים, בחצר רצו ערבים צועקים וצורחים גם הם. הופיעו אחדים מבני המושבה, השכנים כולם בלבנים; הדוד במכנסים תחתונים רץ אל האורווה; הדודה עמדה באמצע וספקה כפיה. אביגיל הסתירה פניה בכתף מרים הערומה, חבקה אותה ברטט ובפחד ויבבה חרישית: "הוא ימית אותו… הוא ימית אותו…"

נשתתקו הקולות באורווה. משם יצאו אנשים אחדים וביניהם הכירה מרים את הדוד שפניו היו לבנים כלובן זקנו. אלה החזיקו בצעיר אחד, ואלה בצעיר שני. פניהם של שני הצעירים היו זבים דם עד לבלי הכירם. “מים! מים!” התחילו פתאום קוראים: אחד משני הצעירים קרס, נפל והתעלף.

למחרת ביום השבת, לא ראו את אבשלום. שוב נעלם ולא ידוע לכמה זמן. על בני הבית שכנה קדרות, נזהרו לבלי לדבר על מה שארע אמש. אביגיל שכבה כל היום על מיטתה ומטפחת רטובה לראשה, כל היום בכתה דומם אל תוך כרה.

ביום הראשון, אחרי השבת, שבה מרים בדיליז’אנס הביתה, ועל ברכיה תרנגולת צלויה, ורקיקים מאותו המין החדש שהדודה אפתה לכבודה ביום הראשון לבואה. כל זה היה עטוף בעיתונים אחדים שקופים מרוב שומן.

פרק שלישי בְּשׁוּלֵי צְעִיף הַחֲמוּדָה

א

ילדותו של אפרתי עברה באפלת הסדנה של אביו הנפח. הסדנה עמדה בסימטה צרה ומרופשה; על פתחה שקדו סוסים שהמתינו לפרזולם, עגלונים עם קרונות לתקון. בתוך הסדנה היתה תמיד אפלה. בחלל אוירה היתה תלויה ועומדת הלמות פטישים כבדה, אטומה ועקשנית-מטומטמה. הדבר היחידי שרינן כאן את הלב היו שביבי האש שזינקו אלומות מעל כירת המפוח ותולע הברזל המלוהט שהתנופף אילך ואילך בידי אבא. בבית גם כן היתה שרויה אפלולית אפורה. בתוך צלליה התנועעה דמותה החיוורת של אמו השתקנית והמדוכאה. אבא היה תמיד קצוף. מזוית פיו האחת לא משה מקטרתו, ומזוית פיו השניה היה מפעם לפעם נזרק רוק בכוח. ידיו, הרגילות לפטיש הכבד, היו קפוצות תמיד לאגרופים. מן האגרופים האלה פחדו האֵם והילד. פחדו גם מקולו העבה, הצרוד קצת והאטום כהלמות פטישו. יש שהיה גם מכה אותם, ושניהם סבלו דומם. בפני אבא התיראו לדבר. ושלא בפניו שכחו את הדיבר. כן גדל הילד בדממה, בחשכה ובפחד, מתיירא מגדולים, מובדל מילדים, מכונס לתוך נפשו והרהוריו. פעמים היה יוצא אביו לחזור על פתחי האכרים בכפרים הסמוכים לגבות את חובותיו במזומנים ובתבוּאה, ואז, בשעת רצון, היה אביו לוקחו עמו ואחר כך היה הילד יושב ימים רבים שרוי באפלת הסדנה או בצללי הבית, על יד אמו השותקת, וחולם על עולם רחוק ומלא זיו, על עצים, פרחים ומרחביה רווית שמש.

עוד בנערותו יצא מרשות אביו. נדד ממקום אל מקום ומאומנות אל אומנות ותמיד רעב. המקרה אינה לו חברים מחובשי בתי-הספר; אלה לימדוהו עברית ורוסית, היו נותנים לו ספרים לקריאה שהשכיחו את רעבונו והעשירו את חייו הבודדים.

גם בשנות בחרותו, בהיותו פועל בבית-חרושת לתעשית סיגארות וחבר ותיק לאגודה סוציאליסטית, לא חדל מלהיות גלמוד בין חבריו. הפועלים היו מתייחסים אליו בכבוד על התמסרותו ונאמנותו. בו אפשר היה לבטוח שלא ינהג קלות-ראש בעבודתו, לא יפטפט ולא יפר את ה“קונספיראציה” המפלגתית, אבל בוויכוחים ובפלוגתות עיוניים לא אהב להשתתף; היה בכלל ממעט בדברים, ועל כן חשבוהו לאדם משעמם, מוגבל ובעל-גאווה במקצת. מתרחק מן הבריות, מכונס בתוך עצמו, לא היה חבר או ידיד לשום אדם. אך אחת אהב: ספרים. במשך כל יום העבודה חלם על הספר והמנורה שמחכים לו בעלית-גגו, כמו על פגישה עם ידיד אהוב. איש מחבריו לא ידע מהנעשה בנפשו וכשעבר מן העבודה הסוציאליסטית אל הציונות, הפתיע הדבר את כולם. איש לא הבין זאת; הוא לא באר לשום אדם את נימוקיו. היכול לבאר זאת לעצמו?… בשביל לעבוד בתנועת הפועלים, לסדר שביתות, להלחם בעד תנאי עבודה טובים וכיוצא בזה, היו דרושים אהבה לאדם ואמון בו. והוא לא אהב את האנשים ולא האמין בהם. עוד מילדותו היתה לו יראה סתומה מפני הבריות, וכשגדל לא היה יכול להשתחרר מיראה זו. הוא ראה שהאדם הוא שפל, מתרפס, מחניף, מפחד, מקנא. על כל פעולה אנושית טובה, על כל עלילה מוסרית יפה היה תמיד שמח מאד, אבל בשמעו על איזה מעשה נבלה לא התרגז אף לא השתומם, כעל דבר שבטבע האדם. אהבה שאין עמה כוח, היא תמיד נלעגה וסימן לחולשה; אהבה שיש עמה כוח גוררת הכרת טובה וחנופה. שנאה בלב אדם חלש היא מכוערה וגוררת בוז ומשטמה, ושנאה בלב החזק יש בה מן היופי ומעוררת הערצה, פחד והתרפסות. זו היתה פילוסופית החיים שלו. את החיים לא אהב, את חדוותם לא ידע; אבל לא רגן ולא קָבל, כי אם נשא את משאם בשלווה מתוך כניעה והשלמה עמהם.

בתוך עולמו של הקדוש-ברוך-הוא היה אפרתי מתהלך כמו בילדותו בבית הסדנא של אבא: אפלה, הלמות פטישים, שביבי-אש מתלהבים וכבים, ואי-שם בחוץ מרחבים שקויי שמש… המרחבים שעליהם חלם עתה, היו בימי סוציאליותו, האנושיות כולה, ואחר כך, בימי ציונותו – העם היהודי. כן, העם! את היהודי בתור יחידה, בתור אישיות, לא יכול לאהוב. נשמתו של האדם בישראל לא נראתה לו די פשוטה כדי שיאהבנה. יש בה יותר מדי קמטים, קרעים, וזויות אפלות, יותר מדי התפתלות, הסתגלות והתחכמות; גאווה רוחנית, אידיאליות ומרי מצד אחד, ומצד שני – כניעה שפלה, חמרנות מזוהמה ומטומטמה. כל זה דחה אותו. אבל אי-שם במרחק זרח עולם יהודי, חי עם יהודי מוסרי וטהור בין כל העמים, מעונה ומורדף על-ידי כל העמים. העבודה בשביל העם הזה, העבודה בשביל להכשיר לו מולדת, נראתה לו ממשית יותר מהעבודה הסוציאלית לתקון האנושיות. ומשנעשה ציוני, בא בהכרח הגיוני לארץ ישראל. הארץ הזרה והחדשה, עם-הארץ שלא הבין את לשונו, השממה והפראיות מסביב הסירו מעל נפשו איזה מעטה של אבלות, חמסו מעליה איזו אסורים שכפתוה כל ימיו. כאן נמצא יותר חפשי, קל היה לו לנשום. כאן היה בביתו. בתל-אביב החדשה עסק בעבודות בניין, בסלילת רחובות ושש לקראת הציוויליזציה העתידה לבוא. לא מפני שאהב אותה ציוויליזציה, אלא מפני שדרושה תהיה לעם הרחוק, שיבוא הנה לחיות, ושראה אותו מעבר לאופקי תכלת הים, כשם שהנזיר רואה מבעד לכתלי תאו את אלוהיו אשר אליו הוא מתפלל…

כשנפרדה מרים ממנו, עמד אפרתי על יד הפתח והתבונן אליה, כשהיא הולכת ממנו הלוך והתרחק בתוך דמדומי-הכסף. וזמן רב אחרי הֵעָלמה, דמה לראות את דמותה הבהירה, נעה ומרחפת עדיין שם במרחק, ממוזגה בקוי-הירח. אחר כך כשנכנס אל חדרו, והתבונן אל סביבו, כאילו לא הכירו. על השולחן עוד עמדו הכוסות הריקות, בפינה עוד זימזם הקומקום על האש. לפני זמן-מה דיברה, צחקה פה, ישבה פה בפאתי הספה, כפופה קצת, כמו תחת משא הרהורים כבדים… והנה איננה! פזזה וזרחה כאן בהרת שמש וכבתה. הכתלים, המנורה, הכוסות הביטו אליו ברחמי אֵלם. מבחוץ נשמעו קולות מטיילים. מפליא הדבר שעד עתה כאילו לא הגיעו אל אזניו כלל הקולות הללו. וכעת הם פורצים אליו, אל תא-הנזירים שלו, בחוצפה, נוגשים, מפצירים, קוראים… סמוך ליד חלונו עברה כנופית צעירים וצעירות מתווכחים בהתלהבות.

“סהרוריים!…” קרא, לא בלי אבק של קנאה.

יש אנשים שכל דרך חייהם הם עוברים כסהרוריים. והוא כל ימיו היה מחזיק טובה לעצמו על שברח מן הדמיון והביט אל המציאות בעינים פקוחות, מבלי להסיח ממנה את מבטו אף לשעה קלה. והנה עתה דומה לו שהבטתו זו היתה מאומצה יותר מדי, מרותקה ומכוונה יותר מדי אל נקודה זו שקרא אותה מציאות, עד שנתערפלה ראִיָתו, השתבשה המציאות ונטשטשו התחומים בינה ובין הדמיון… נערה זו הופיעה לקראתו כעין קו-אור שהצליף על עיניו והביאוֹ במבוכה. הרי זה היה לו המגע הראשון עם אדם, שלא סלדה נפשו ממנו. לבו מפרפר בו; חום מיוחד מלפף את כל מהותו ולא ידע פרושו…

לאחר שמרים הלכה לרחובות, היה אפרתי יוצא יום-יום אל עבודתו בשעה הקבועה, יום יום היה עובד עבודתו הקבועה, יושב בשעה הקבועה אל שולחנו של ה' ציפרין ומגלגל עליו כדורי לחם רך. אך כל מה שעשה וכל מה שדיבר במשך היום כאילו היה רקום על גבי איזה רקע בהיר; את כל דבריו ומעשיו ליווה איזה ניגון-לוואי חשאי אך עליז ומגרה. כך עברו עליו ימים אחדים. לאט לאט חדל משמוע מה שמדברים אליו, חדל מענות אל הענין. מן העבודה ניטל טעמה והוא עבד כמכונה, בלא רצון וכמעט בלא הכרה. מנגינת חייו כאילו הלכה הלוך והִדום. נשאר רק אותו רקע בהיר בנפשו, זימר בו רק אותו ניגון-לוואי שמילא את כל ישותו:

מרים!…

בערבים היה צר לו בתוך כתלי חדרו. היה מסתובב בין גבעות החול, כשידיו מסולקות על גבו, שכמו כפוף וראשו מורד, לכל קול נערה שהגיע אליו, מיד היה ראשו מתרומם ואזניו מזדקפות: האם לא קול מרים זה? לכל שמלה בהירה שניצנצה לעיניו באפלולית הלילה היו עיניו מתרחבות ומבטו נעשה דרוך: האם לא דמות מרים היא זו?… בשעה שמרים היתה בתל-אביב והוא היה נפגש עמה יום-יום, לא התעוררה בו, כמדומה, אף פעם תשוקה אל גופה. ועתה, דוקא עתה, בהיותה רחוקה ממנו, ובזכרו כל תנועה מתנועות גופה, סער דמו בקרבו מתוך כמיהת-יצר בוערת; בזכרו את ברק עיניה, שחור שערותיה, לובן עורה ונעימות קולה, היה מתלהט דמיונו והיו בוערים בו כיסופי-גוף עד למכאוב, מפאת ההכרה שאפסה כל תקוה…

במתכווין היה מסתובב דוקא בין גבעות החול אשר בסביבות תל-אביב. אבל, שלא ברצונו, היו רגליו מובילות אותו תמיד אל ביתו של ה' ציפרין; הוא ידע שמרים טרם שבה, ובכל זאת היה מעיף בהיסח-הדעת את עיניו אל חלונות חדרה: אולי, אולי יראה שם אור… ויש אשר הירח היה מתעתע בו ומדליק את אחת השמשות בחלונה, ולב אפרתי היה מפרפר מרחוק לקראת האור הזה; ברגלים כושלות, מבלי להאמין באושר הצפון לו, רץ להווכח אם באמת הודלקה מנורה שם בעלית-הגג. ואחר כך היה צונח בלי כוח על החול ומהרהר על ענינים שונים, רק על אחת השתדל לא לחשוב.. בשעות ההרהורים האלה נתברר לו שעבודתו בבנין נמאסה לו. שם בחוץ-לארץ עבד מפני שאי-אפשר היה לו לא לעבוד, מפני שאדם לעמל יולד, מפני שאדם צריך פרנסה; אף-על-פי שאינו מעשן, עבד בבית-חרושת לסיגארות, ולא מצא בזה שום טעם לפגם. לא כן פה בארץ-ישראל. לא פרנסה בא לבקש כאן, ואם אין עבודתו קשורה ברקמת מאווייו ושאיפותיו, מה טעם בה? להכשיר את הארץ לעם, שפיר! אבל להשתתף בבנין כרכים אינו יכול; את הכרך שנא תמיד. כל ימיו היה סבור שהחיים הם סדנת-נפחים אפלה, מי מחזיק את הפטיש ומי על הסדן. רק דבר אחד משמח בסדנה זו – החלום על מרחקי הנוגה… בשעות הרהוריו הרבים על החול, מול חלונות חדרה של מרים, התעוררה בו תשוקה עזה לקרב את מרחקי-החלום, חלומו הוא. וזאת יוכל להשיג רק ליד המחרשה, על-ידי מגע עם האדמה, עם בעלי החיים: הסוסים, הפרות, העופות, עם תנובת השדה והגן. וניגון-הלוואי, שלפני זמן-מה נדם בקרבו, התחיל פתאום מזמר. בית קטן בצל ברושים אי-שם לרגלי הרי הגליל. הוא חוזר מעבודתו, ובפתח הבית צוחקת לקראתו מרים המחכה לו… היא עומדת בתוך צבור גדול של תרנגולות וברוָזים המקרקרים בשמחה סביבה, והיא חופנת מפעם לפעם מתוך סינרה וזורקת להם גרעיני שבולת-שועל… כן, לא יוכל לעסוק עוד בעבודת בנין בעיר. כל אדם חייב לעסוק בעבודה שמספקת את דרישותיו הוא ולא דרישת זולתו. כל יהודי פה חייב לשאוף להעשות הוא גופו תא בריא בגוף הלאומי שהולך ומתרקם; והתא מבקש מזון לו לעצמו ולא לאחרים… התא הראשון, אבי-הקיום בגוף האומה, הוא עובד האדמה. כל שעל שנעבד פה על-ידי יהודים הוא קרקע מוכן לרגלי הגואל העתיד לבוא… אח! מרים, מרים…

פתאום קפץ, והתחיל פוסע על החול פסיעות גסות ומהירות כבורח בפחד מפני אשרו הגדול מנשוא…

אבל היא? אבל היא? הלוא היא כה רחוקה ממנו. אילו רעדה בה איזו נימה של אהבה, של חיבה לפחות, כלום היתה הולכת מכאן לשבועות, ולחדשים מבלי להתגעגע אליו? מדוע לא שאל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: האוהבת היא אותו?

איזו שטות! איזו שטות! נהם בלחש אל עצמו. וכאילו כדי להצדיק את עצמו התחיל עוד פעם חוזר בזכרונו על כל פגישותיו ושיחותיו עם מרים; זכר עוד פעם את ביקורה האחרון בחדרו, ושוב התחיל מרנן בקרבו אותו ניגון עליז ומגָרה, כמו להכעיס… אח, מדוע שתק? מדוע לא אמר לה פשוט שהוא אוהב אותה? סוף-סוף הלא היא רק נערה, מתוך ביישנות שתקה; היא חיכתה בוודאי שיפתח הוא בשיחה. אבל הוא נהם כל אותו הערב כמו דוב, ופיטפט על כל מיני שטויות, ונתן לה לנסוע מבלי הגד מילה… בפעם הראשונה בחייו נקרע בו לבו על תקלה שהביא בעצמו לעולמו. בידיו נעל מאחריו, מתוך קוצר-דעתו, את דלתות גן-העדן שהיו פתוחות לו.

אפרתי, אשר לא טעם מימיו את האהבה אל החיים אשר כל ימיו רק נכנע להם בבת-צחוקו והשלים עמהם, לא ידע גם את הצער הגדול. פתאום בא עליו כאב שׂגִיא וכמו ילד קטן חשב כי כאבו מלא עולם…

היתה עוד נפש אחת שחיכתה לשובה של מרים בכליון עינים. זה היה יגאל ציפרין. גם הנער הזה התהלך גלמוד בבית הוריו. מילדותו הראשונה נשארו לו זכרונות עמומים כמו מימי-זוהר רחוקים שנדעכו מכבר. אימתי? ואיך? זאת לא יזכור. אבל היֹה היו ימים שישב על ברכי האם לְפוּת זרועותיה החמות, ואבא ישב סמוך אצלם כשהוא משחק בידיו הזעירות של ילדו המפטפט. הוא ידע אז שכל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו היא שי יקר לאבא ולאמא, על כן חמד לפטפט בלי הרף, והוא גם ידע את תגמולו: צחוקם, התפעלותם ולטיפותיהם של אבא ואמא. טוב היה לו אז גם ללכת לטייל עמהם, והוא ביניהם, כשהוא משים בביטחון כזה את כפות ידיו הקטנות אל תוך כפותיהם החזקות והגדולות. בלילה בלילה, לפני הרדמו, היתה אמו יושבת על ידו, מדברת על לבו במנוחה, כמעט בלחש, כשהיא מתקנת עליו את השמיכה, מניחה כפה על שכמו ומפתה אותו לנום. והוא אינו פוסק מפטפט; הוא משתדל, נגד רצונה, לא לעצום את עיניו מפני חשש שמא ירדם ואמא תעזוב אותו… ולבסוף היתה באה נשיקתה, נשיקת הפרידה, האחרונה לפני השינה. כחותמת יקרה היתה נשיקה זו, שנחתמו בה חיי יום אחד מלאי תנועה, צבא מאורעות וחליפות רשמים. כל הלילה היה ישן מתוך הרגשת מגע האצבעות החביבות על שכמו ועל ראשו, ומגע השפתים החמות על פיו. האושר הגדול ביותר היה צפוי לו בוקר בוקר, כשהיה פוקח את עינו ורואה את אמא ישנה במיטתה. מיטת אבא כבר ריקה, והוא יורד אז בזהירות מעל ערשו הקטנה ומטלטל את עצמו בלאט ובחשאי אל אמא, ונכנף בתוך חיקה החם. אמא, בעינים עצומות, עדיין נים-ולא-נים, מחייכת, מחבקתו ומכניסתו בין זרועותיה, כתרנגולת זו שמכניסה את אפרוחיה מתחת לכנפיה. אך לשכב זמן רב במנוחה אינו יכול. הוא מתחיל משתעמם על יד אמא הנרדמת. ואז הוא מתנועע, מתהפך מצד אל צד, שולח את אצבעותיו אל עיניה ורוצה דוקא לפקחן. והיא, מתוך רוגז וחיבה גם יחד, גוערת בו על שאינו נותן לה לישון. זו השעה קיווה לה. מתחילה שיחה, מתחילים סיפורים מיום אתמול, שאלות ותשובות, וביחוד מרובות השאלות: מפני מה יש לה שערות ארוכות ולו אין? מפני מה אין לה זקן כמו לאבא? למה החורים באזניה, בחוטמה? מי הם אבא ואמא של הזבוב אשר עמד על מצחה? האם הזבוב כבר שתה קאקאו?

כל זה היה בשכבר הימים. איך ומדוע גורש מגן-עדנו, אינו יודע. אבל זה כבר, זה כבר לא ישב על ברכי אמא, לא צחקו אליו פניה ופני אבא. ובלילות היה נרדם לבדו על מיטתו. הרבה זמן היה לו קשה לקבל עליו את הגזירה הזאת. בלילות היה בוכה וצועק אל אמא שתגש אליו. הצעקות הללו היו תמיד גוררות גערות ומכות מיד אמא. ואז היה מערים ודורש מים לשתיה או מבקש לו את העביט, וכל זה כדי לראות עוד פעם ועוד פעם את פני אמא לפני השינה, להכריחה לטפל בו, בתקוה מסותרת אולי תשחק לו השעה ויציל מפיה נשיקה חטופה. אך הנשיקה לא באה. יותר שתקפו דרישותיו ובקשותיו, יותר נעשו פני אמא זעומים ומפיקים קוצר-רוח. וכך היה נרדם נרגז, מוכה ודמעות על לחייו. ובלילות מאיים עליו הקולב אשר על הקיר; בתוך הכובע התלוי על אחד מיתדותיו, מסתתר ראש סמוי-מן-העין, שמוכן בכל רגע להתקרב אליו; המגבת גם היא חורשה עליו מזימות רעות… והוא פורץ בציווחות בלהה. כי מיום שחדל מהרגיש על זרועו את מגע היד הטובה, על שערותיו – את האצבעות הרכות, ועל פניו – את השפתים החמות והמתוקות, היה שוכב בלילות בלי כל חסות והגנה… בבוקר אך פקח את עיניו, היה אבא מזרזו להתלבש: צריך ללכת אל ה“גן” (גן-הילדים). א! כמה שנא ברגעים ההם את אבא… שנאה זו חילחלה בו בלא-יודעים זמן רב גם אחר כך, כשנעשה כבר נער הולך אל בית-הספר אבא בכלל אשם בכל הצרות הגדולות שבאו עליו. בגלל אבא הוא סובל, בגללו שונאה אותו אמו. זה ברור. תמיד כשאמא כועסת על אבא (היא תמיד כועסת עליו בזמן האחרון) וצועקת עליו בזעם ובקולי קולות, ברוסית הבלתי מובנת לו, ליגאל, אבא שותק או מדבר גם כן רוסית, מדבר בניחותא, משדלה ומרגיעה. ויגאל, בשמעו אותו מדבר ככה, מחליט שאבא בוודאי חטא לאמא, ומכיר בחטאו ובעוותתו. ועל כן ידבר אליה רכות כמצטדק… ואז גדלה בקרבו טינא כבושה כלפי האיש הזה. וביחוד מפני שלא ידע במה אשם לאמא, מפני מה היא סוערת, צווחת וקובלת עליו, מפני מה היא משליכה צלחות וכוסות ומפני מה היא שוכבת אחר כך על המיטה ובוכה… פעם בשעת קטטה, בעצם צעקותיה של אמא, לא התאפק יגאל ובפנים מתולעים מקצף ובאגרופים קפוצים התנפל על אביו וצרח בקול-זוועה: “אתה ילד רע! אתה אבא רע! אתה ילד טיפש!”… אמא נדהמה ונשתתקה. אבא, לתמהונו הגדול של הילד,לא נזף בו, גם לא ענה לו. רק הביט בתוכחת-אֵלם אל אמא, ולחש בדממה: “הנה, הנה אל מה הבאת!”. ואז גרשה אותו אמא בנזיפה: “אין זה עסקך… אל תתערב! לך החוצה. גם אתה נחוץ על ראשי…”

בימי הזעם לא מצא לו יגאל מקום בבית. כל מה שעשה, בין בשוגג בין במזיד, כל דיבור שהפליט מפיו לתומו היה מרגיז את אמו שהיתה שופכת עליו את חמתה, ממטירה עליו סטירות לחי, צביטות ומכות אגרוף. הרע שבדבר לא היה הכאב, כי אם שאבא היה אז לוקחו תחת חסותו. מה סלדה אז נפשו מאביו! אלמלא היה מתיירא היה מכה אותו ובועט בו ובלבד שלא יגע בו ולא ילטפו. מכותיה של אמא היו חביבות עליו, והוא היה מצדיק על עצמו את הדין. אבל גם לומד על עצמו זכות: הלוא הוא אך ילד קטן. אבל אבא, אבא?… על אמא היה תמיד מרחם. אמא כועסת ובוכה. אילו ידע לפחות במה יתרצה לפניה!

ואז היה פורש אל הפינה שלו, בין ארון-הבגדים והקיר; הוא מתייחד שם עם חמורו הסומא ותלוש הזנב ובלבו קוסס יגון גדול. הוא יודע שהוא ילד רע, רע מכל הילדים, אף אחד אינו אוהב אותו, הכל שונאים ועוינים אותו. והוא מתמלא אז רחמים על עצמו. כדי להגדיל את רחמיו, הוא מחליט למות, ילך ויפיל את עצמו הימה. אחר כך ימשוהו בני-אדם ויביאוהו על קרש הביתה. מסביב ילכו חבריו, ויבכו. אך יותר מכולם תבך האם. היא תתחרט על ששנאה אותו, ותצעק ותילל שהיא אוהבת אותו. אבל מאוחר! הוא מת… את כל זה הוא מספר לחמורו הפצוע, הבודד והעזוב כמוהו. הוא מספר לו שאמא שוכבת עתה במיטתה עם מגבות רטובות לראשה ובוכה, ועל כן צריכים לשתוק, לא לדבר אף מילה, השומע אתה, חביבא? אף מילה! אסור להרגיש את אמא’לי… האין אתה יודע, רחימאי, מי העליב את אמא’לי, מי הכאיב לה? היא שוכבת שם ובוכה ואינה מרשה לו להכנס אל חדרה. אילו היתה מרשה, אילו היה יכול לגשת אליה היה נופל לפניה על ברכיו, היה מחבקה ומנשקה, ומבטיח לה להיות כל הימים טוב, טוב, טוב… אמא היתה בוודאי מאמינה לו, מחייכת אליו, שולחת אליו את ידה ומגפפת את ראשו… פתאום יזכור שהוא יושב כאן לבדו שָׂנוי ובזוי. לא, אין לו דרך אחרת בלתי אם לברוח, לברוח מן הבית! אבא ואמא לא ידעו איהו, יחפשוהו בכל מקום ולא ימצאוהו. אז יצטערו מאד על אשר לא אהבוהו, כל הימים ידאגו לבנם ויבכו כי יחשבוהו למת. אבל הוא לא מת. הוא ילך אל הגליל, יהיה לפועל… לא, “שומר” יהיה ויצטיין בגבורתו ובאומץ לבו. שמו יפורסם. אחר שנים רבות ישוב הביתה רוכב על סוסה אבירה ורובה על שכמו. אבא ואמא, כמובן, לא יכירוהו. “היודעים אתם מי אני?” ישאל. אבא יתירא מן הסוסה ומן הרובה ויסור הצידה. “לא – יענו – אף פעם לא ראינו את האדון”. “ח ח ח! – יפרוץ אז בצחוק – הסתכלו נא יפה ב”אדון" הזה! האומנם אינכם מכירים את בנכם, את יגאל?". אבא ואמא ישמחו מאד, יתחרטו ויתביישו בפניו על ששנאו אותו ויבקשו ממנו סליחה. והוא יאמר לאבא: “אני אסלח לך הכול, רק אם תבטיח לי שלא תרגיז עוד את אמא!”. אנשים יתאספו להביט אליו, ואמא תאמר להם בגאוה: “הלוא זה בני, יגאל שלי!”. הוא יקח את אמא אליו הגלילה, לשבת עמו בביתו, ושם יספרו לה האנשים על כל מלחמותיו עם השודדים הערביים ועל מעשי גבורתו…

פעם אחת קיבל יגאל מחבר את אחד הגורים שילדה כלבתו. לשמחת יגאל לא היה קץ. עם התשורה על זרועותיו רץ הביתה להראותה לאמא. הדבר היה לפנות ערב. אבא לא היה בבית. בצהלת-חדוותו פרץ משולהב אל חדר האוכל וקרא: “אמא”.. ונדם מיד. באפלולית הערב הספיק לראות את אמא יושבת על הספה ומחזיקה על חזה בידים מגפפות את ראשו של איש אחד ששכב סמוך אצלה. שניהם קפצו בבת-אחת נבהלים: אמא ומקלר. “מה לך, יגאל?”. שאלה האם. אך הילד נתבלבל, חוור. ונזדקר מיד החוצה מבלי הפליט מילה. זמן רב עמד בחוץ על-יד הבית עם הכלבלב על זרועותיו, תוהה ובוהה. ידע שלפני רגעים אחדים היה עֵד למעשה נורא, אשר לא הבינו, רק הרגש הרגיש שהמעשה הוא נורא מאד. עבירה? חטא כלפי אבא? לא. זאת לא. זה היה עוול נורא שנעשה לו, ליגאל. כאילו עשקוהו, שדדוהו. ה“צועני” הלז בא וגזל ממנו את שלו, את המגיע לו, את נשיקות אמא ולטיפותיה. אותו לילה הרבה מאד לבכות מחימה ומקנאה במקלר.

הרעיון שמקלר נכנס בינו ובין אמו ולקח ממנו את אהבתה, לא חדל מאז להציקו. פעמים היה בורח לשעות מן הבית ומתרוצץ עם ילדים ברחובות. ממציא משחקים משונים, למגינת-לב הוריו, הורס גדרות, משמיד צמחים. ביחוד אהב לשחק בין הבנינים העומדים בבניתם: שם אפשר היה להפוך חביות מים, להכנס לתוך חביות עם שיירי זפת ולהפחיד מתוכן את העוברים, להתלכלך בסיד… אך יש שפתאום, בעצם המשחק, הוא נזכר את הבית, ומיד, דחוף על ידי איזו מחשבה נסתרה, הוא עוזב את חבריו ורץ הביתה… ובשעה שהוא מוצא שם את מקלר ואמא, באין אבא אתם, שוב אינו עוזב את הבית, ובאי-מנוחה מציקה מסתובב בחדרים. פעמים הם מגרשים אותו או שולחים באיזו שליחות, והוא הולך וממהר לשוב. אמא, שלא כדרכה, שולחת אז אותו לשחק עם הילדים, כי למה ישתעמם פה לבדו; פעמים היה גם מקלר טופח על אחוריו וקורא לו: “לך לך, צפרדע, מכאן! די לך ליַבֵּל את העינים!” והנער יוצא מן הבית עם דמעות בעיניו וחמת רצח בלבו…

יגאל שנא את מקלר שנאת מות. בשעת הסעודה, כשמקלר היה משוחח ומתלוצץ, לא יכול הנער לאכול; היה יושב דומם ומתנפח, מבלי לשום לב אל הגערות על שאינו טועם כלום, ובלבו אך מחשבה אחת: “לוואי שתמות!”… מפעם לפעם היה גם מוצא הזדמנויות שונות לנקום בו את נקמותיו הקטנות. פעם אחת הקדים קצת לשוב מבית-הספר לבדו. השולחן כבר היה ערוך, הצלחות, שעמדו לפני הכסאות הריקים, היו ממולאות חמיצה קרה וחיכו לסועדים שטרם באו. אמא היתה עסוקה במטבח. במוח הנער נדלק פתאום רעיון של נקמה שהרעיד את כל גופו. מהר ונטל קומץ עפר מעל האדמה וזרק לתוך צלחתו של מקלר, ובחש בכף כדי שלא יהיה ניכר. אחרי רגע מצא שלא די לו בזה, התעשת וירק מלוא פיו לתוך החמיצה. וכולו רועד כקושר במסתרים. ואחר כך, כשראה את מקלר אוכל את החמיצה, לא היה לאשרו של יגאל גבול, ובלבו מחשבתו האָחת: “לוואי שתמו!… לוואי שתמות!”…

עם הופעתה של מרים וייס אל ביתם, בא שינוי גדול בחיי יגאל. הוא ידע שהיא אוהבת אותו. בשעה שהיו נוזפים בו או מגנים אותו, היתה תמיד מדברת בזכותו ומגינה עליו. ליגאל היה הדבר נעים מאוד, והכיר לה טובה. הוא התקשר אליה ככלב מנודה, אף-על-פי שלא הביע זאת אף פעם. אדרבא, הוא כאילו התבייש באהבתה, כאילו הכיר שאינו ראוי לה, לאהבה זו, ולא ידע במה זכה לה. אבל טוב היה לו בשעה שהיא ישבה אל שולחנם, אז הרגיש את עצמו בטוח יותר. ואז השתדל, בניגוד להרגלו, להרבות באכילה, לאכול כל מה שהגישו לו ולא לסרב לשום דבר, מחפצו להיות רצוי עליה. רק דבר אחד גרם לו הרבה אי-נעימות. מרים היתה לפעמים מקרבתו אליה, מחבקתו ומנשקת את לחייו. הדבר היה לו למורת-רוח. בשעה שהיה נלחץ אל אמו נעים היה לו להריח את ריחה, לחוש בנשימותיה, בחום גופה; היה מרגיש כאילו הוא מרווה איזה צמאון. אבל גוף האשה הזרה והאהובה עליו היה לו משונה ומוזר במשהו, אפילו דחה אותו, אם כי לא ידע במה. היתה לו הרגשה מוזרה, כאילו לא גוף אדם מגפפו ולוחצו, כי אם גופו של איזה בעל-חיים… מחומו ומחמוקיו הרכים היה מסתובב ראשו, ובפחד או בבחילה היה משתמט מידיה ובורח. אז היתה היא מביטה אליו בתרעומת ובטינה. ויֵמַר לו הדבר מאוד. לפעמים כשלא היה יכול להתגבר על ביישנותו והיה משתדל להביע לה, באיזה אופן שהוא, את רגשותיו, לא היה הדבר עולה בידו וגורם לו יסורים גדולים. פעם אחת קטף בדרך לבית-הספר צרור פרחים שוטים ויפים מאוד. הפרחים מצאו חן בעיני הסועדים. כולם בקשום ממנו. יגאל היסס רגע ואחר כך החליט ובאומץ-לב בלתי-רגיל הגיש את הצרור אל מרים. הכל פרצו בצחוק. מרים הודתה לו, אבל גם היא צחקה, והוא התאמץ בכל כוחותיו שלא לפרוץ בבכי. ואז, כשגרשוהו בחרפה מהשולחן בגלל אותה לטאה מנוולת שקפצה ויצאה מתוך כיסו שלא לצורך, הלוא בשבילה, בשביל מרים, הכין אותה. מצא אותה בדרך וכה נשאה חן בעיניו, עד שהחליט להביאה מתנה לגב' וייס: הוא היה בטוח שהיא תשמח עליה ותטפל בה, וחיכה בתשורתו לשעה שהיא תשאר לבדה, והנה מה שעלתה לו…

משנסעה מרים לרחובות, שמם עולמו של יגאל. הוא נשאר בבית לבדו עם חמורו. יום-יום היה שב מבית-הספר עם התקוה שימצא את מרים יושבת אל השולחן ומחייכת אליו. וכשהיה רואה את כסאה עומד פנוי, התכוויץ בו לבו. שוב לא יכול לנגוע באוכל, נעשה נרגז, סרבן וחורש מזימות נקם במקלר…

ב

יום אחד שב יגאל מבית-הספר עצוב והתאונן על כאב ראש. מדדו לו את החום ומצאוהו עולה. הרופא שנקרא אליו ציווה להשכיבו מיד על מיטתו ולהשקותו שלש פעמים ביום מסם הרפואה שכתב לו. הסמים היו מתוקים ונותנים טעם פגום עד לידי בחילה. והגב' ציפרין היתה מוכרחה לפתותו ולשדלו בדברי תחנונים שיקח אותו אל פיו. בכלל נעשה יגאל קפדן, רגזן וקניט מאד בימי מחלתו; אבל מעולם לא היה לו כה טוב כמו אז, כי תמיד ראה את פני אמו כפופים אליו ועיניה מביטות אליו במבט אשר זה זמן רב לא ראה כמותו. גם אבא השלים עמו; בשובו מבית-הספר היה לפעמים יושב על-ידו שעות רצופות ומספר לו סיפורים או קורא לפניו מתוך ספר איזה סיפור, ומבאר לו את הדברים הקשים, מה שלא עשה אף פעם מפני שתמיד היה טרוד בעסקיו.

פעם אחת הביא אבא מבית-הספר צרור-פרחים, ששלחו תלמידי הכיתה ליגאל. ה' ציפרין היה נרגש מאד מפאת תשומת לב זו של הילדים אל חברם החולה. כדרכו, ראה בזה סימן לאופי החדש שהולך ונוצר בין בני הדור החדש בארץ-ישראל.

– ילדי ישראל! – קרא בהתפעלות בהניחו את הצרור על המיטה לפני יגאל – כלום אנו בילדותנו היינו כה קרובים אל הטבע? כלום בגיל הזה ידענו בגולה מה הם פרחים? הילדים פה גם בעלי רגש יותר…

– הנ.. – רטנה האם כדרכה – בעלי רגש… הם פשוט פראים!

נטלה את הפרחים והגישה אותם אל אפה:

– איזה ריח! הריחו נא – והיגשתם אל אף בעלה ואל אף בנה. אחר כך הוציאה מתוכם שני גבעולי אמנון-ותמר ונעצתם לתוך לולאת לסוטתה על חזהָ.

– האוהבת את פרחים, אמא? – שאל יגאל.

– ה! כן. תמיד אהבתים.

– קחי אותם, אמא! תשימי אותם על שולחנך הקטן.

עיני הגב' ציפרין נהרו משמחה:

– חן-חן לך, בני! כשהייתי צעירה ואבא שלך חזר אחרי, היה מביא לי כמעט יום יום פרחים… הזוכר אתה, יוסף? זה כבר חדל אבא מזה; יש לו ענינים אחרים.. ועכשיו אתה בני הנך ה“קאוואליר” שלי.

אמא לא משה ממנו כל ימי מחלתו. בקולה, בדבריה ובכל תנועותיה היה אותו הרוך, שנשאר ליגאל אך זֵכר עמום ממנו, כמו בדמדומי חלום ילדות רחוק. רגש של חרטה שלא רצתה להודות בו לעצמה, הסעיר, כל ימי מחלתו, את נפש האם. היה צורך לאשה הזאת לרצות לפניו איזה עוון… יגאל שכב לפעמים עצום-עינים ונאנח חרישית מכאב, אולם אותה שעה לא היה בתבל מאושר כמוהו, מפני שאמא צונחת אז לידו על מיטתו, משליבה מתחת לערפו את זרועה ובידה השניה מסלסלת בשערותיו ושואלת:

– מה לך, בני? הכואב לך? איפוא כואב, ילדי הטוב?

אחרי שבוע ימים הרשה הרופא ליגאל לקום מעל מיטתו. ביום הראשון התהלך בחדרים שקט ודומם כנכרי ובלתי רגיל בבית. כל היום נגרר אחרי אמו, והדבר היה לה, כנראה, רצוי מאוד: היא שוחחה עמו בנחת ובמילים של חיבה ולטיפה. ביום השני, כשהותר לו לצאת אל המרפסת, להתחמם בשמש, נזכר באיזה דבר, ומבלי להגיד לאמו דבר, הלך אל איזה מקום ושב משם במעדר. התחיל לעדור בחול על יד הבית. ראתה זאת הגב ציפרין ונבהלה.

– מה אתה עושה, ילד שוטה? אתה רוצה להיות שוב חולה? הנח את זאת!

אבל יגאל לא רצה להניח.

– הנה אתה שטוף זיעה. הרופא אמר שאסור לך להתעייף. למה לך זאת, יגאל?

– אני רוצה לעשות ערוגות.

– למה לך ערוגות?

את זה לא יכול להגיד לה. כיצד יגיד לה שהחליט לנטוע פרחים בשביל אמו?

התחילה אמא מתרגזת, גוערת בו בדברים קשים ודורשת שיכנס הביתה. יגאל התעקש ביתר תוקף. חפצה הגב' ציפרין להוציא מידיו בחזקה את המעדר, והוא לא נתן.

אי! אי! אי! לא טוב! אין יגאל מציית לאמא שלו – נשמע פתאום סמוך אצלם קול מודע.

שניהם הפנו ראשיהם וראו את מרים עם מזוודתה עומדת על ידם, כולה מאובקה.

יגאל נדהם ברגע הראשון ופניו הוצפו תולע.

– אח, הגברת וייס! – קראה הגב' ציפרין – מהיכן את באה?

– מרחובות, כמובן.

שתי הנשים התנשקו. הן שמחו מאוד אשה בחברתה. ביחוד היתה מרים עליזה מאוד. סיפרה שבדיליז’אנס אשר הוביל אותה מרחובות ישב על-ידה… נחש מי? ה' רוזין! זה שעליו התווכחו פעם בשעת האכילה… אדם נעים, עשה רושם טוב עליה… יש לו בת… לא זו שעליה דיברו… יש לו, כנראה עוד אחת שלומדת או רוצה ללמוד בגימנזיה, והנה הוא ביקש ממנה שתתן לה, לבתו זו, שעורים, וגם התשלום יהיה כנראה לא רע, מובן שהיא שמחה מאוד. נו, מה נתחדש אצלם פה?

– לא כלום. את יודעת איך אנו חיים. שעמום! אותך היינו מזכירים תמיד ומתגעגעים אליך. אפילו יגאל שאל אותי פעמים אחדות מתי תשובי.

– האומנם, יגאל? – פנתה אליו מרים – התגעגעת עלי?

יגאל שתק.

– ענה, הרצית או לא רצית לראות אותי?

– כן, רציתי – ענה כמו מתוך אונס.

– אינך רוצה להתנשק עמדי? – ומבלי חכות לתשובתו חיבקה את צווארו ונשקה לו בפיו. והוא החזיר לה נשיקה קלה ומבוישה.

– מפני מה פניו כל כך חיוורים? – שאלה את אמו.

פניו אמנם נרזו קצת וחוורו. יחד עם זה נסתלקה מהם גסותם ואיזה חוט של חן-ילדות נמשך עליהם. הגב' ציפרין סיפרה לה על מחלתו ועל המריבה שנפלה ביניהם כעת בגלל התעקשותו לעשות דוקא ערוגות, אף-על-פי שהרופא אסר עליו להתעייף.

– אין דבר – אמרה מרים – אני אעזור לו. שנינו נעבוד. למדתי ברחובות קצת לעבוד בגינה – היא לחשה לגב' ציפרין מילים אחדות ברוסית, וזו חייכה לה בהסכמה – אלכה נא להחליף את בגדי ולהתרחץ ומיד אשוב ונעבוד יחד.

שתי הנשים הסתלקו, ויגאל ישב וחיכה בלב שמח.

אחרי זמן מה שבה מרים רחוצה, סרוקה, לבושה חולצת משי לבנה, קלה ומזהירה ומטפחת אדומה קשורה לראשה.

– נו, הבה ונתחיל.

היא לקחה את המעדר והתחילה חופרת. וכדי שיגאל לא ירגיש בדבר שלקחה מידיו את עיקר העבודה הקשה לו, היתה מעסיקה אותו מפעם לפעם בדברים של מה-בכך, באיזו עזרה קלה בלתי-מעייפת. אבל לאמתו של דבר לא ידעה אפילו איך מתחילים. ויגאל היה נותן לה מפעם לפעם עצות. היא השתוממה לזריזותו ולבינתו של הנער הזה.

– למה לך הערוגות האלה? – שאלה פתאום.

– לנטוע פרחים – אמר לה בלחש.

– א, זה יפה מאוד. שם במושבה כל הילדים יודעים לעסוק בגינה ובשדה. הם גם רוכבים על סוסים, כפרשים ממש.

– גם אני יודע לרכוב.

– גם אתה?

– על סוס לא רכבתי אף פעם, אבל על חמור כן. אהוד ישב על חמור הזַבָּל ופחד, ואני רכבתי עליו זמן רב. אין כל פחד. החמור אפילו רץ, ואני לא פחדתי כלל.

– בן חיל אתה!

– כאשר אהיה “שומר” ארכב גם אני על סוס. אני איני מפחד.

– וכי אתה רוצה להיות “שומר”?

יגאל נבוך במקצת,מפני שלא ברצונו הפליט מפיו את סודו על עז-מאווייו.

בעודם עובדים ומשוחחים, ניגש אליהם אפרתי. בפסיעות מתונות ניגש כמו במקרה, אגב אורחא.

– אפרתי! שלום!

– שלום לך, מרים!

– לחיצת-ידים חזקה.

– אימתי שבת?

– לפני שעה.

– וכבר עובדת?

– אנו עושים ערוגות, הלא תראה…

אפרתי נתן עינו בעבודתם, ונענע בראשו לשלילה, כשהוא מחייך משהו.

– רואה אני שעבודתנו אינה טובה בעיניך.

– לא כך עושים ערוגה. הערוגה צריכה להיות ישרה מאד. בין ערוגה לערוגה צריכים להשאיר מקום לרגלי איש שיוכל לפסוע ביניהן, להשקות, לנכש, לקטוף. וגם לא כך חופרים. תמהרי להתעיף כפי שאת מחזיקה במעדר.

נטל מידיה את המעדר והתחיל עובד במרץ ובתנועות שגורות. מרים ויגאל הביטו אל תנועותיו האמיצות והבטוחות. יגאל חזר אחריו והשתדל לשמש אותו בכל מה שאפשר. פעם הביא לו, על פי דרישתו, גזר-עץ, ופעם סכין. אפרתי בַּרא יתֵדות קטנות ותקע אותם בכל קרן-זוית של הערוגה.

– עכשיו נחוצה לי משיחה ארוכה.

יגאל רץ הביתה להביא משיחה, וכשלא מצא, רץ אל החנות, מלא התרגשות.

אפרתי ומרים עמדו וחיכו לשובו. שתקו. אפרתי התבונן אליה. פניה נעשו בריאים ורעננים יותר, התעגלו וגם השתזפו יותר מכפי שהיו לפני נסעה למושבה, והתיזו איזו עליצות וחדוות-חיים לא רגילות. לבו היה אחוז בצבת. בימים האחרונים הוא כה סבל, כה התענה בהשתוקקו אליה. והנה היא באה, והנה היא נצבת ממולו, והאושר אשר כה ציפה אליו, אַיו? היא עמדה לפניו במנוחתה, בעליצותה, כה זרה, בשעה שלבו המה וכאב. בשעת פגישותיהם לפני נסיעתה היתה, כמדומה לו, יותר קרובה, יותר חמה. הוא גם אינו יכול לבאר לעצמו במה נֶכר זה התבטא. עדיין לא נאמרה ביניהם אף מילה אחת שיש בה משום הגות-לב. אבל הוא מרגיש שהיא שבה אחרת ממה שהיתה קודם. בלבו התגנב ספק אם יבואו שניהם פעם לידי שיחה לבבית, אם יוכל פעם להשמיע באזניה אותן המלים שרתחו כל הימים בקרבו, שפעפעו על לשונו בראותו אותה מרחוק וכבו מיד כגחלים עוממות.

מרים הציצה בפניו ומצאה אותם צנומים מאד. לחייו שֻפו וסנטרו כאילו הבלט יותר. נזכרה שברחובות לא חשבה עליו כלל, כמעט שכחתו. והשתוממה על זאת. הנה הם עומדים שניהם דוממים, ובפיה אין מילה להגיד לו, אחרי פרידה של שבועות. בעובדה זו מצאה משום קורת-רוח וגם משום בטחון יותר בעצמה. ביחוד, בראותה על פניו צל כבד של נפש סכופה התעורר בה גם משהו משום חמלה עליו.

– מפני מה לא הלכת היום לעבוד? – שאלה.

-לא הרגשתי היום את עצמי בקו-הבריאות – ענה והרגיש שכבר לא יוכל להגיד לה שכל הימים האחרונים התהלך רפה-ידים בלי כל רצון לעבוד, מרוב געגועים אליה.

יגאל שב משולהב ומתרגש, ופקעת גדולה בידו. אפרתי שמח להפסיק את עמידתם זו ביחידות, נטל את המשיחה והתחיל לתקן את ערוגה. מרים ישבה שפופה על ידו מסתכלת בעבודתו. היא היתה נחמדה במטפחתה האדומה, עם קווצת שערותיה שנשמטה מתוך התסרוקת ונפלה על שכמה עם מכבנת מדולדלת בתוכה. עורה היה שזוף, כעין השוקולט, אבל משולש המחשוף על חזהָ מסומן בקצותיו בקו ברור והבליט את לובן בשרה המכוסה שניצנץ מתחת לחולצתה. הלובן הצח והעדין הזה הבריק בשעה שהיתה מתכופפת, ונראו קצות שדיה. אפרתי הסב את עיניו מרמז זה למשהו נעלם ונהדר…

– עוד לא שכחת את העבודות הללו? – אמרה לו מרים.

– אני מתכונן לעזוב את העבודה בעיר.

– להיכן תלך?

– אל הכפר. יש תקוה להתיישב על הקרקע. אנו קבוצת פועלים. עוד נשוב לדבר על זאת.

היא שמעה את דבריו בשיוויון רוח. ההבטחה “לשוב ולדבר על זאת” לא עשתה עליה רושם. רק הצטחקה ואמרה:

– הנה אתה רוצה להיות חקלאי ויגאל אמר לי שהוא רוצה להיות דוקא שומר".

אפרתי חייך מתוך אונס ואמר:

– טוב, יגאל! אנחנו נקח אותך לשמור בחווה שלנו.

– לא. בתחילה אהיה פועל, ואחר-כך “שומר” – ענה יגאל אשר ההתפנקות בשעת המחלה, השמחה לראות את מרים וגם יחסם הטוב של שני האנשים האלה אליו, פיתחו את חרצובות לשונו: – האדון אפרתי יקח אותי לפועל…

– טוב מאד! טוב מאד! בוודאי! – קרא אפרתי וגם טפח לו על שכמו. ובלבו כאילו גֵרדו בצפרנים על פצע.

– והגב' וייס! – שאל פתאום יגאל.

– אני מה כאן? – שאלה מרים מתוך מבוכה קלה, והרגישה שפניה מסמיקות.

– אנחנו, אני וה' אפרתי – אמר יגאל – נעבוד בשדה, והגב' וייס תעבוד בבית, בלול, בגן…

מרים ואפרתי פרצו בצחוק.

אך פני אפרתי התקשרו מיד בצללים.

אח! החלום היקר אשר טיפח בקרבו בזמן האחרון, החלום על הבית הקטן בצל ברושים, על הפנים היקרות והמאירות לקראתו בשובו עם המחרשה מן השדה, את החלום הזה הנה הביע הילד בקול ובפשטות כזו… ודוקא עתה, כמדומה לו, כה רחוק, כה נמנע המציאות…

באו שקלור ומקלר, אשר זה כבר השלימו ביניהם. מיד אחר כך בא גם ה' ציפרין מבית-הספר, הגב' ציפרין קראה אל הארוחה המחכה להם.

ג

כל היום נשבה רוח סערה. על שמי המשי של ארץ-ישראל נמתחה פרוכת אפורה כדי שלא יגואלו בענני החול הנישאים בחלל העולם. ערמות חול נערמו וערמות חול נתפזרו ועלו כעשן. התמרים, שהתנשאו בתוך ירק הפרדסים למלוך הם לבדם על תכלת האין-סוף בשיא כפותיהם, השחירו הפעם מתוך תועפות החול כאודים גדולים ועשנים. כפותיהם חרדו, נזדקפו כלפי מעלה מפרפרות ופרועות. הים אסף נגהיו, כיבה צבעיו והתעטף, קודר וזעום, בטלית הערפל. רק הקצף הלבן מנצנץ עליו כרעד גבות לבנות על פני שֵׂיבה זועפים.

מכורבלת בסודרה וצנופה כפקעת קטנה, עמדה מרים ווייס שעות רצופות בפינת גג ביתה, אוחזת בשתי ידיה במעקה ועיניה גדולות ונפחדות. במזרח, במקום שהיום הארצישראלי זורח תמיד והרי יהודה מכחילים בזהרם, – שם טרפה הרוח את השמים והארץ, דלחה את הזוהר, את התכלת והברקת ושב והיה הכול תוהו-ובוהו. במערב רעש הים, שאג, התהולל והשתגע. איזה בולמוס של טירוף-דעת תקפו והעולם מלא רעש כבד בלתי-פוסק של משבריו. “קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים… ה' על מים רבים…”

לבה של מרים ווייס פחד ורחב. על לבה עלו פסוקים שזכרה מנעוריה.

“מקולות מים רבים אדירים משברי ים – אדיר במרום ה'…”

ה' צבאות! ה' צבאות!… הגתה בחרדה.

רעש הים וחולות החוף בלעוה חיים. להנשא במרחבית הערבה העכורה, בתוך תמרות האבק, גרגר עם גרגריו! לטוס, לנצנץ ולכבות, כאותה כנף שחף לבן בתוך עלטה זו הרובצת על המים!… זוועה חלפה אותה מפני מחשבה זו. מה קטנה, מה קלה, מה דלה היא!…

הכול בקרבה התכווץ, הצטמצם, השתוחח. חרדת מסתורין מילאה את כולה.

“ה' צבאות! בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו!”…

כערמת גחלים קטומות בדשן, השחירו לנגדה בתי תל-אביב. ים גדול מעבר מזה, מדבריות אין-סוף מעבר מזה, ותל-אביב באמצע! תל-אביב הקטנה והמסכנה, צנופה, נפחדה ואבודה בסערה. שוב עלו על לבה דברי הנביא “אדוני ה'! חדל נא! מי יקום יעקב כי קטן הוא?” ובלבה מועקה סתומה.

מי יֵדע סוד גורלנו? אולי אך השלינו את נפשנו במאוויים ובחלומות עתיקי-ימים; כוחות איתנים עיוורים משחקים בנו, מסערות אותנו סופות, עוקרות וזוקרות אותנו ממקום אל מקום… והחלומות על תחיה, על תקומה בארץ-אבות? אח! החלומות, כלום יעצרו כוח לרתקנו אל חוף זה, בשעת סועה וסער?

כנקודת-אבק זעירה עמדה מרים בפינת גג צנופה ומכווצה, בתוך סופת החול הנוראה, ובלבה היה רגש שמוסדות עולם מתמוטטים. בעולם בכלל, גם בימי השקט והמהלך הטבעי של הדברים, הכל עובר, הכול חולף; הקבוע נעקר, המוצק מתמוטט. גם חלומות נגוזים, גם מאוויים נכזבים… החלומות והשאיפות! לא הם יהיו מבטח-עוז לאומה הטרופה, שהתחילה מתקבצת פה על החוף. המועקה הכמוסה שלחצה על לבה כל היום הזה, הפסוקים מכתבי-הקודש שנזכרו לה ושפעמו בנפשה כפעמוני בית-תפילה עזוב ונשכח, העלו על לבה מחשבה על אלוהים. זה כבר לא חשבה עליו. בחוג המושגים והרעיונות על החיים, על האדם והחברה, שבהם חיו, היא וחבריה, מיום עמדם על דעתם, לא היה מקום לאלוהים… ועתה חשבה עליו ולא התפלאה כלל על זאת, כאילו אף פעם לא נפרדה ממנו בהרהוריה. אלוהים!… לו היה הוא עמנו, הוא, אלהי אברהם, יצחק ויעקב… לו הלכנו לאור שבועתו אשר נשבע לאבותינו…

אחרי הצהרים התאזרה והתגברה המלחמה בין הים ובין היבשה, בין המים ובין הרוח. מאחרי יריעות העופרת של הערפל ירו תותחים, תקעו שופרות, הריעו חצוצרות לאין מספר, צבאות חיות-בראשית חגרו ממסגרותיהם, פרצו מנבכי תהומות ושאגו לטרף… הרוח ענתה לעומתם ברבבות חליליה ומשרוקיותיה. כל תני המדבר ושועליו התאספו ויחרישו עולם ביללותיהם, בזעם-שגעונם וקצף-יאושם. אנדרלמוסיה של שאונים… יש שלא תוכל עוד השמש להחבא מאחורי קלעיה האפורים, והיא חופתת אותם אך מעט מזער ובעד נקב צר מציצה בעין אחת אל הנעשה מטה. בקצה שרביט זהבה היא מנסה לעשות סדק במסך הערפל העוטה את הים, ואז היא רואה עוד שמש אחת מוטלת למטה על סדן של נחשול, ונפילים אדירי-אימה מכים עליה בפטישים שגיאים, ומתיזים הימנה אילך ואילך כידוני-פז וחרבות זהב, אלומות אלומות… מיד תעצום השמש במרום את עינה מפחד והכל נעלם פתאום, הכל חוזר לתוהו-ובוהו. רק שומעים את המשברים הולכים ומתגלגלים ומעפילים לעלות על חומת-מבצר סמויה-מן-העין; הרוח דוחפת אותם אחורנית והם מתאזרים עוז ועולים שוב ביתר שאת. צבאות נפילים הם אלה, עם עטרות כסף לראשיהם. הרוח ביללת-יאוש קורעת את עטרותיהם מעל ראשיהם ומשליכתן על החוף קרעים קרעים כאניצי מוך לבן: קרעי הקצף טסים על החוף טוס והתחלק כעדת שחפים לבנים…

הבדידות בעולם הסוער והזועף הזה היתה נוראה, ועוד הוסיפה והכבידה על מועקת-הלב.

עם חשכה ירדה מרים אל חדרה, שכולו היה מלא המית הים, כצדף, וכתליו רעדו כשולי פעמון מצלצל. הכל כוּסה בו שכבת חול דק, שחדר דרך כל הסדקים. נזכרה באלפי הקילומטרים המפרידים בינה ובין בית אבותיה ונבהלה. להשאר כאן, בתוך הכתלים האלה לבדה לא יכלה עוד. לאן תלך לבקש מפלט מהבדידות הזאת? בערב כזה טוב לשבת באולם מואר יפה, בין אנשים רבים מעניינים או עליזים. אילו היה כאן איזה תיאטרון, איזה אולם לקונצרטים… ובעצמה צחקה למאוויים ה“משונים” הללו: “הוי, התקלקלתי, לגמרי התקלקלתי!”…– אמרה לעצמה בצחוק.

החליטה ללכת אל בית רוזין. מיום שהתחילה מלמדת שם את נינה, הבת הצעירה, היתה לפעמים מבקרת שם בערבים.

מהם עסקיו של ה' רוזין ברוסיה ובחוץ-לארץ בכלל, איש לא ידע. אלה אמרו עליו שיש לו מכרות נפט בבאקו, ואלה – שיש לו בתי-מלון גדולים בקרים. אבל איש לא יכול לברר מַהם קשריו המסחריים עם בירות אירופה ואמריקה, שהיה מבקר אותן. ברור היה רק שהוא עשיר מאוד. לארץ-ישראל בא בפעם הראשונה בתכנית גדולה לקנות או לשכור שטחי קרקע רחבי ידים בעמק יזרעאל או במקומות אחרים בסביבות הירדן, בשביל לשתול קני-סוּכר וסלק. לפי החשבון שלו יכולה תעשית הסוֹּכר בארץ הזאת להתחרות במחיריה עם תעשיה זו שבאירופה באירופה עובדות המכונות לסחיטת המיץ מן הסלק, רק אילו חדשים בשנה, בשעה שבארץ הן יכולות לעבוד שנה תמימה כמעט (כי בהגמר עונת הסלק תתחיל עונת הקנים) באופן ש“האמורטיזציה” של המכונות תעלה פחות. הוא האמין שהתעשיה הזאת תכניס כסף לארץ, תפריח ותגדיל את הישוב, ירוויחו החקלאים, מפני שבתי-החרושת ימציאו לבהמות מזון זול ומשובח מפסולת הסלק, ירוויחו גם סוחרים וחנוונים. לא חדל מדבר על זה בהתלהבות של מאמין קנאי באזני כל העסקנים הצבוריים מבאי-ביתו, לא חדל מהמטיר מכתבים ותזכירים על המוסדות הציוניים ועל בעלי-הון פרטיים. “הרי ילד יבין זאת – היה טוען ומתחנן לפני שומעיו – הרי זה ברור כמו שתים ושתים – ארבע”. ובארץ –ישראל עשה הדבר כנפים. התווכחו על אודות הסוכר המורים והאכרים, דיברו הפקידים בכובד-ראש ודעת מיושבה של פוליטיקאים, הסתובבו והתלחשו סרסורים לקרקעות ששקדו על דלתות ה' רוזין, וכל אחד מהם הערים והסתיר מהשני את ה“מציאות” וההצעות שלו… עד שנשתקע הענין, נשכח מלב המורים, האכרים והפקידים; והסרסורים איש לעברו ולפרנסתו תעו ושכחו את מדרכות ביתו של ה' רוזין. ההסתדרות הציונית והפינאנסיסטים היהודים לא הבינו, כנראה, מה שהיה ברור לה' רוזין כשתים ושתים – ארבע… הרוזינים עזבו את הארץ… והנה עתה שבו אליה עוד פעם. ובמשרד הארץ-ישראלי, בבנק אנגליא-פלשתינא, בחדר-המורים של הגימנסיה ובמספרת בריסקר התחילו שוב מתלחשים על תכנית חדשה וחשובה מאוד שעתידה להביא גאולה לארץ…

ה' רוזין היה איש מפוזר ושקוע תמיד בעניניו. טוב-לב ואיש רעים, לא היה רואה את האנשים ולא היה מתעניין בהם באופן פרטי אלא ברגעים שהיה יורד מעל כרוב דמיונו אל עולם הממשות. והרגעים הללו היו רחוקים. כי האיש הזה פייטן היה מבחינה ידועה; הוא אהב את העסקים הגדולים, התקבולות הגדולות בגלל המעוף ועוז-הרוח שבהן, בגלל צרופי הגורמים המפתיעים והסבת המסיבות הנועזה על ידי הדמיון היוצר. כמו כל פייטן יוצר, היה מתלהב מסינתזות גדולות של המציאות ועל כן לא ראה את פרטי הדברים הממשיים אשר לנגד עיניו. הוא, כמדומה, לא ידע איך גדלו וחונכו שתי בנותיו, ראיסה ונינה; לא ידע אם טובות הן או רעות. אבל בטוב לבו האמין, כנראה, שחינוכן הולך למישרים, ובוודאי הן בנות טובות. וכי מה טעם ומה נימוק הן לבלי להיות טובות?…

על הגברת רוזין מספרים שהיתה פעם יפהפיה, שסבלה הרבה בגלל יפיה אשר רבים חמדוהו, ויותר סבלו, כמובן, הגברים. בת יחידה ומפונקה לסוחר עשיר במוסקבה, נפגשה באחד הנשפים בצעיר אחד שהתאהבה בו “עד למעלה מאזניה”. ההורים לא רצו בו והיא ברחה מהם עמו. הוא היה שטוף בשיכרות ובמשחק-קלפים והיה לפעמים מכה אותה. לבסוף ברחה גם ממנו. ואחרי שנות עוני ומחסור, התנחמה בנשואיה עם ה' רוזין. ה' רוזין היה עדין ביחסיו עם אנשים בכלל ועם אשתו בפרט. ואולי גם אהב אותה ברגעים שנתן את דעתו עליה. אבל רגעים פנויים לכך לא היו לו הרבה. והיא בקשה לה נחומים ופצויים אצל אחרים. כעת היא אשה שמנה מאד, חולת אסטמה ושתוקת-רגליה. מעבירים אותה ממקום אל מקום בכורסת-גלגלים.

הרוזינים הביאו עמהם את המנהגים הרוסיים הישנים של בית “פתוח”, של הסברת פנים יפות לאורחים ושל פשטות נעימה. אצלם אפשר היה לשמוע נגינה ושירה (בשעה שעל ראיסה בוריסובנה נחה רוח טובה), למצוא עתונים מאירופה, ספרים חדשים, אפשר היה לשמוע שיחה על האמנות והספרות, על רקדנית מפורסמת. חדשות פוליטיות. המיחם לא הסתלק מעל השולחן, ואורחים – מסביבו.

חדר-האוכל, ששם היו האורחים רגילים להתאסף, היה כבר מלא אנשים. מרים מצאה לה מקום אצל הגברת פיין והגב' גולדשטיין. הגב' פיין, אשה דקה וצנומה, יוצאת פולין, הצטיינה ביהירות ובאיסטניסות הפולנית. בעלה, עסקן ציוני מובהק, היה גדול ממנה בשנים. היא היתה תמיד מלאה תלונות ותרעומות על ארץ-ישראל, על חוסר חברה מעניינת, על חוסר קונצרטים ותיאטראות (“ציירו בנפשכם, היתה תמיד רגילה לומר מתוך יאוש, הלוא עוד מעט ואשכח פה את הפולנית שלי!” או בבת-צחוק של לעג: “מהנ… כשעוברת עגלה ברחוב הכל אצים אל החלון לראות מי הנוסע”). הגב' גולדשטיין, אשת סוחר גדול, היתה, בניגוד לגב' פיין, מסורבלת בשר, טובת-לב ובלי תרעומת על שום דבר ועל שום איש. הכול ידעו שבשעה שה' גולדשטיין נוסע מביתו לעסקיו, מתייראה אשתו לישון היא והמשרתת לבדן (ילדים לא היו לה) וידעו גם כן את מי היא מזמינה תמיד ללון אצלה ל“יתר בטחון”… אגב, יש חולות רכות בתל-אביב, שמשתרעות הרחק מן הישוב, יש גם לילות אפלים שיודעים לשמור סוד…

ממולן ישבו שני הפועלים, מקלר ושקלור, קצת ביישנים, קצת שתקנים, כאילו בטעות נתעו לכאן, ואינם יודעים איך להמלט. הפועלים האלה היו ה“קַפריזה” של הבת הבכירה, ראיסה בוריסובנה. בני הבית השלימו עם חברתם של שני הבחורים האלה, אפילו עם שקלור. למרות כיעורו הנורא ורשלנותו הדוחה בבגדיו; אגב, כמו שהיו משלימים עם כל ה“קפריזות” של הנערה. רוזין היה לפעמים מתלוצץ לפני ידידיו: “אני איני מתיירא מפני רבולוציה. יש לי בין הפועלים ידידים גדולים, וזכותה של ראיסה תגן עלינו”. הפועלים היו רחוצים ולבושים בחולצות נקיות פחות או יותר. מקלר היה מסַפר שערב אחד בא שקלור אל הבית הזה בצפרנים שחורות; ראתה זאת ראיסה ושלחה אותו מן הבית. למחרת חזר שקלור בצפרנים חתוכות ונקיות (אמנם אותו סיפור ממש היה מספר שקלור על מקלר). מרים לא התפלאה על ראיסה שהיא מקרבת את הבחורים האלה; סיפרו עליה מעשים מתמיהים יותר. אבל הפליאו אותה הבחורים: מה משך אותם לכאן? פעם אחת שמעה מרים את שקלור מֵשִׂיח לפי תומו בבית ציפרין: “כמה שאני משתדל לרחוץ את כפי, ובכל זאת בשעה שראיסה בוריסובנה נותנת לי את ידה, בזהירות וברפרוף, ונעלמת מיד מן החדר, יודע אני שהיא רצה לרחוץ בסבון את כפה”… – “למה, איפוא, אתה הולך אליהם?”, שאלוהו. “ומה איכפת לי? – השיב – אני רחצתי את כפי, ומדוע לא תרחץ גם היא?”

מחדר-העבודה הסמוך יצא ה' רוזין בלוית שני אנשים: הד“ר פריגושין, בא-כוח הוועד של חובבי-ציון אשר ברוסיה והד”ר הולם, בא-כוח המשרד הארצישראלי. הראשון היה יהודי רוסי. הוא עמד כבר על סף הזקנה. בנעוריו היה מן הבילויים, בחור סנטימנטאלי נלהב. את כל שנותיו ומרצו הקדיש לעבודה הישובית, לעבודת התמיכה שהוועד של חובבי-ציון היה תומך בבתי-הספר ובאכרי המושבות. המשא-והמתן הבלתי-פוסקים עם האכרים על צרכי חייהם הקטנים, על כל עז שהיו צריכים לקנות, על כל רעף שהיו צריכים לתקן על גג הרפת, צימצמו את אופקו וכיבו בו את אש התלהבותו. הוא היה עייף דיבר לאט לאט כמו אחרי לילות ללא שינה, ובעיניו הלאות והכבויות, מבעד לזכוכיות הפינסנה שלו, ניצנץ אך לעתים רחוקות מבט חי כלפי המדבר אליו. הד“ר הולם, בניגוד גמור לד”ר פריגושין, היה צעיר מלא חיים. יהודי מגרמניה ורופא על-פי מקצועו, עסק שנים רבות באנטרופולוגיה והספיק להתפרסם בעבודתו המדעית. לפניו היתה פתוחה קאריירה מדעית גדולה ובטוחה, אך מתוך חקירותיו במבנה הגוף של היהודי עבר לחקירות בסוציולוגיה של החיים היהודיים, ומתוך הסוציולוגיה והאנטרופולוגיה, ששתיהן הראו לפניו את כל אימת ההתנוונות והכליון שצפויים לעם בגולה, בא אל הציוניות. וויתר על הקאריירה המזהירה שהבטחה לו בארץ מולדתו, קבע את ישיבתו בארץ-ישראל ונהל בא את המשרד הארצישראלי. הוא היה צעיר חסון-גוף וגבה-קומה עם קרחת גדולה לא לפי שנותיו, אבל יפה בפניו המוכתרים זקן שחור גדול. הוא אהב חיים, חברה עליזה, יין טוב ונשים יפות. עבודתו המדעית והציבורית בארץ הקטנה והדלה בתרבות ובאנשים, לא כיבו בו את עליצות אופיו. הכול ידעו ביפו ובתל-אביב שד"ר הולם חוזר על בתו הגדולה של ה' רוזין.

ה' רוזין, בצאתו מחדר-עבודתו, היה עדיין משולהב מהוויכוח שהיה לו שם עם שני האנשים האלה. וגם בדרך עמד, והמשיך להטעים ולחזור ולהטעים את ראיותיו והוכחותיו.

– כן, כן – הפסיקו הד"ר הולם – אבל מה ענין מוֹסוּל לכאן?

– פשוט, מפני שצרפת, במקרה של מלחמה, תשתלט בוודאי על סוריה והלבנון. היא תלך בדרך המסורת שלה, הקיימת עוד מימי נפוליון…

כאן התערב ד"ר פריגושין והפסיקו בקוצר-רוח; מפני שניחר גרונו מחמת הדיבור הרב וצמא מאוד לכוס תי, כעס על ה' רוזין שעיכב בעדו:

– יסלח לי. נניח שכך, אבל מדוע לא תעביר אנגליה את הנפט שלה דרך אלכסנדריטה?

– מפני שאלכסנדריטה, כפי שאמרתי, תעבור בוודאי אל תחת השפעת צרפת. אם כן הדרך הפשוטה ביותר בשביל אנגליה היא לחבר את הצינור הראשי שילך ממכרות הנפט בפרס, עם הצנורות שיהיו מובילים אותו לחיפה…

הם עמדו שלשתם בפינת החדר, לא הרחק מדלת חדר-העבודה, ולא זזו הלאה, רוזין לא נתן להם. הוא רצה לגמור את השיחה דוקא עד שיגשו אל השולחן. הד“ר פריגושין שמע אותו בבת-צחוק עצורה, כשם ששומעים מאונס דבר משעמם מאוד. עיניו היו מפזלות מזמן לזמן כלפי המיחם. לד”ר הולם היו פני אדם מעוּנה. ובכל זאת סיכן את עצמו, אנוס על-פי הנימוס, ושאל:

– האם הוא בטוח שאנגליה כה מתעניינת בארץ-ישראל?

– אמנם רבים אינם בטוחים,מפני שאינם עוקבים את הנעשה כאן בעינים פקוחות. ווילהלם הלך לארץ ישראל, רק כמבקש אוואנטיורות, כשם שהלך לאגאדיר. לו נחוצה התפאורה האופיריטית. אבל לאנגליה יש כאן צורך חיוני. ה“פאליסטיין אכספלורישן פונד” שעובדת כאן, אינה אלא חברה בעלת כוונות פוליטיות. ארץ-ישראל תפתח לה, לאנגליה, דרך להודו. עוד נזכה לראות את אנגליה משתמשת בחיפה כמו שצרפת משתמשת בבירוט. עתה ידוע כבר שערך הנפט בשביל אניות המלחמה עולה כפלים על ערך הפחם. כמה מעלות טובות לנפט: הוא תופש פחות מקום, החצי מאשר הפחם! השמוש בו גורם לריווח בזמן: אין צורך לאניות לסור אל הנמלים אשר בדרך בשביל מטען חומר ההסקה, כפי שהיו נוהגים עד עתה עם הפחם, ועוד כיוצא בזה. אנגליה קנתה בפרס קונצסיה לנפט התופשת שטח של שני שלישי המדינה; בשוסטר עובדת חברה אנגלית הקשורה עם האדמיראליות של הצי הבריטי. בָּצרה, שאינה רחוקה משוסטר, וגם קוֹבֵיט נמצאות תחת השפעת אנגליה. איך תעביר אנגליה בשעת הצורך את הנפט? דרך הים הפרסי, לא כן? – הוא כפף את זִרתו.

באותה שערה נגשה אליהם ראיסה והזמינה אותם אל השולחן: התי עומד מזוג ויצטנן.

הד“ר פריגושין השתמש בהזדמנות זו והתחיל פוסע לאט לאט אל השולחן, כשהוא מנענע ראשו אל ה' רוזין: “כך, כך! מהנ…!” אחריו הלך הד”ר הולם גם הוא שמח כבר להכנס בשיחה קלה ונעימה עם ראיסה. אבל ה' רוזין הלך אחריהם ודיבר. הוא כפף את קמיצתו ואמר:

– ואחר כך ואחר כך… ים סוף ותעלת סוּאֶץ! לא כן? – וכאן כפף במהירות רבה את האמה והאצבע בבת-אחת, ואת האגודל נענע באויר כקריאת נצחון: – הרי זה מהלך של שבועים!… שבועים! בשעה שהדרך ממוֹסוּל לאדרעי, נאמר, ומאדרעי לחיפה היא הרבה יותר קצרה. הנפט יעלה יותר בזול, ומי שהנפט בידו הוא יהא השליט על הים…

– כל הענין הזה הוא רציני מאוד וצריך עיון… – השיב הד"ר הולם בנימוס רב כשהוא זורק מבטי השתוקקות אל ראיסה כמבקש ממנה הצלה מידי אביה; התכופף אליו במקצת, נטל אותו בזרוע ולחש לו באזנו: – אל-נא ישכח, אין בינינו כאן אף נתין אנגלי אחד. אדוני הוא נתין רוסי, אני – גרמני, כולנו כאן מאירופה המזרחית והמרכזית. מי איפוא יוכל לטפל בזה? – ואגב לחישה זו, משך אותו אל השולחן.

– אני גם לזאת נתתי את דעתי עוד מקודם. יש לי תכנית עבודה – ענה רוזין בלי חת, בגישתו עם שני אורחיו אל שולחן-התי.

הד"ר פריגושין, מכיוון שהספיק ללגום מכוסו שהגישו לו לגימות אחדות, נחה דעתו ושאל:

– מוטב! נניח שכך הוא… אבל מה יהיה לנו מזה, לנו הציונים?

– לכם הציונים? הלא אתם רוצים, כמדומני, בתחית הארץ?

– בודאי, בודאי…

– נו, וכי מאמינים אתם שהארץ תתחדש על-ידי המושבות האחדות המתקיימות בנס? כמה זמן עליכם לחכות עד שתבנה הארץ בטימפו כזה? ישאל-נא את הד"ר הולם אם עם ישראל יוכל לחכות עוד מאות שנים עד שתוכל הארץ לקלוט חלק גדול ממנו. אולם הנמל אשר יבנה בחיפה ישַׁנֶה את פני הארץ בבת-אחת. המסחר יתפתח וישגשג, יכנסו קפיטלים ועמהם אנשים. יוָּצר מעמד של פועלים יהודיים, פועלי נמל… – ובפנותו אל מקלר בצחוק: – הרואים אתם? אני דואג גם לכם…

– אני אמנם עבדתי פעם בנמל, במרסיליה, אבל הפועלים שלנו לא יסכימו לעבוד בנמל – העיר מקלר.

– מדוע?

– האם אדוני רוצה ליצור פה מעמד של “קוּלי” עבריים? – שאל הד"ר פריגושין.

– הפועל העברי בורח מכרכי הציוויליזציה האירופית – באר לו ד"ר הולם – הוא רוצה בהתחדשות הגזע על-ידי עבודת-אדמה.

– עבודת-אדמה… נו, ואיך תתפתח הארץ בלי מסחר, בלי תעשיה? – שאל ה' רוזין נואש כמעט.

הד"ר הולם לא שמע כבר את דבריו. הוא כבר הספיק להמלט מידי רוזין ולשוחח עם ראיסה, שעמדה על-יד המיחם ומזגה תי. הוא אמר לה איזו הלצה והיא הפשילה את ראשה וצחקה בקול.

– אחת משתי אלה – המשיך ה' רוזין בפנותו אל הד“ר פריגושין, לאחר ששומע אחד כבר אבד לו, אם כי הד”ר פריגושין הקשיב לדבריו בעינים עצומות למחצה, עייף מאוד וספק מנמנם ספק ער – אם אתם בונים תל-אביב, אם אתם רוצים בישוב עירוני גדול, אם תרצו ואם לא תרצו, המסחר והתעשיה יתפתחו כאן. המרץ היהודי והכשרונות היהודיים למסחר ידאגו לכך, ואם תהיה כאן תעשיה, מהכרח יווצר כאן מעמד של פועלים עירוניים. וגם פועלי נמל יהיו כאן. ואם הפועל העברי, מתוך אידיאולוגיה נבערה, יסתלק ממקצועות העבודה החדשים, יתפשו אותם אחרים, אשר ידם תהיה על העליונה…

– ואם את הנמל יבנו גרמנים, יעבדו בו פועלים גרמנים, ולא ישאלונו כלל לרצוננו – העיר הד"ר פריגושין.

– וגם ערבים – הוסיף מקלר – הראשונים מפני שהם גרמנים, ואלה האחרונים מפני שיעלו בזול יותר.

ה' רוזין התחיל מבאר שאין פחד מפני ההתחרות. אך הד“ר פריגושין הביט אל השעון, נזכר שיש לו איזו עבודה בבית, מהר להפרד וללכת. אז פנה ה' רוזין אל הד”ר בורג, יהודי מפרג, מורה בגימנסיה התל-אביבית לרומית ויוונית, ושהגב' גולדשטיין קראה לו, על שום שקומתו היתה ננסית, בשם הד“ר הקטן. הד”ר בורג שמע לדעותיו של בעל-הבית בסבלנות ובהתעניינות לכאורה, אם כי פניו היו חמוצים קצת: לפני כן היתה לו שיחה מעניינת עם הגב' פיין על היסודות המשותפים שבשפות הצ’כית והפולנית, וה' רוזין הפסיקה באמצע.

משני עברי כורסת-הגלגלים של הגב' רוזין ישבו שתי גבירות. האחת, הגב' כהן, ספרדיה, מנהלת בית-ספר-לבנות מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”, אשה לא צעירה, מתאוננת בכל הזדמנות על הפריצות של בני-הנוער, ובכל זאת קולטת בצמאון רב כל הלצה שנשמעת לשני-פנים או כל שיחה על עניני אישות… השניה היתה מורה לנגינה, עמוסה תכשיטים, טבעות, צמידים ועגילים. היא היתה ידועה ב“לשונה הרעה”. ראיסה קראה לה משום-מה “ייבדוקיה גֵיראסימובנה”, אף-על-פי שהיתה רומינית, ולא ידעה אף מילה רוסית.

ראיסה בוריסובנה עמדה על יד המיחם. זאת היתה נערה כבת עשרים. מפותחה בגופה לא לפי שנותיה, גבוהה, זקופה, בכתפים רחבות ועגולות; פניה היו בהירים מאוד תחת עטרת שערות זהב שהיו מצומתות על ערפה בעניבה גדולה. לובן פניה הבהיק ביותר מפאת עיניה החומות-כהות מתחת לגבינים עבותים וחומים גם הם. מבט מוזר היה לעיניה הלוטות תמיד צל דק ושקוף. הן היו מלפפות את האדם בחומן ובה-בשעה יש שהיו מעוררות בלבו חשש סתום וטמיר. מאחורי הערפל שעטה את רקען הפנימי ניצנצה ונעלמה חליפות אש קטנה, איזה צחוק-לעג מסותר, איזו מזימת-ערמה נעלמה, שלא הניחה לאדם להביט אליהן במנוחה. כששמורותיהן הארוכות והכבדות היו מתנפנפות, הזכירו משהו נמרי… שפתיה החזקות והתאווניות, המהוקצעות בקו יפה, הפיקו רצון ועקשנות, מֶרי ואהבת שלטון. ראיסה שימשה את האורחים. מילאה את הכוסות הריקות, סרבה לטעום מן המגדנות וממיני המרקחת שהיו על השולחן; לכל אחד ואחד ידעה להסביר פנים ולדבר חלקות באופן מיוחד ונעים לו. חייכה לזה, נענעה בראשה לזה, העירה איזו מלה או הציעה איזו שאלה לשלישי, ומבלי לחכות לתשובתו, פנתה במחמאה אל הרביעי. דומה, שהיא מסוגלה לשמוע בו-בזמן שיחות שונות מצדדים שונים אבל בו-בזמן היה לכל אחד הרושם שאינה שומעת כראוי לדבריו הוא מפני שהיא שמה יותר מדי לב לדברי חברו… מרים לא יכלה לברר לעצמה מפני מה דומה כאילו הנערה הזאת היא זרה בין כולם ומשתעממת. גם כשהיו שתיהן מזדמנות ביחידות, היה לה למרים לא נעים מפאת הרושם כאילו אין לנערה שום ענין בשיחתן, והיא אך מסתירה את שעמומה או אולי גם לעגה החבוי מתחת למסוה האדיבות וסבר-הפנים-היפות…

הגב' פיין הצליפה על מרים מבט אלכסוני מהיר אבל מפלש, מאותם המבטים השכיחים אצל נשים ואצל מרגלי-חרש. במעוף-עין אחד נתפשים פרטי החיצוניות של האיש, תלבושתו, אופן ישיבתו, מבע פניו ורגע-כמימרא נוצרות סינתיזות ומוסקות מסקנות על מהותו של האיש ודרכי חייו…

– הגב' ווייס באה זה לא כבר לתל-אביב, לא כן? – שאלה רוסית במבטא פולני.

– אני שמעתי זה כבר על בואה לארץ – סיננה הגב' גולדשטיין דרך פה כמעט קפוץ, ויצקה כפית תי דרך הנקב הקטן והעגול שנשאר פתוח בין שפתיה המכווצות.

מרים משכה בכתפיה: מה חידוש בדבר אם באה איזו בחורה אל הארץ?

הגב' פיין טעמה מן המרקחת, לקקה בקצה לשונה הקטנה את שפתה העליונה ואמרה בפעם המאה את המימרא השגורה בפיה:

– כששומעים כאן גלגלי עגלה ברחוב, הכל אצים אל החלונות; ואחר כך מרבים שיחה על האיש שישב בתוכה.

והתחילה שורה של תלונות על החול, על השעמום, על יללת השועלים בלילות, על פראותם וזוהמתם של הערבים…

– אמנם – העירה מרים – תל-אביב עושה רושם של עיירת קייטנים.

– זהו האסון – קראה הגב' פיין – כל השנה אנו יושבות כאן כמו בקייטנא. אין עובדים כאן. כלום אפשר לעבוד בחום כזה?

– ה' פיין, כפי ששמעתי, עובד הרבה. הוא עסוק כאן בכמה ענינים – זרקה ראיסה מאחרי המיחם. הכל מהקבוצה הזאת נתנו בה עיניהן. לא עלתה על דעתן שראיסה הקשיבה מקצה השולחן השני לשיחתן. למרים היה דומה כאילו יש בדבריה אבק של ליגלוג.

– כן, הגברים הם תמיד עסוקים, ואנו הנשים מפהקות.

– אכן זוהי ארץ גזרה קשה מסיביריה. ר"ל בשביל הגבירות. קשה לראות בעמל אחרים ולפהק – העיר מקלר.

הערה זו כאילו באה להטעים את האירוניה הדקה שהיתה בדברי ראיסה. הדבר לא היה לה לרצון. נתנה את עיניה במקלר בתמיהה גדולה כאילו לא הרגישה בו קודם ופתאום נתגלה לה.

– אה! – קראה אל הפועלים – אתם יושבים כאן ומלעיגים על כולנו. לכו לכם אל נינא. שם יושבים אצלה גימנזיסטים.

מקלר הביט אליה בבת-צחוק נבוכה, כמי שנכשל בעבירה ועומד להקנס.

– הלא אתם משתעממים בינינו, לכו לכם אל הצעירים.

מקלר קם וכוסו בידו, אחריו קם גם שקלור ונטל את כוסו, ושניהם פרשו דומם אל חדרה של נינא.

– שלחת אותם אל ארץ גזירה? חה חה חה! – צחקה הגב' רוזין.

– הלא זהו משורר, משורר פרוליטארי מפורסם – אמרה ראיסה אל הגבירות.

– מי? – שאלה הגב' גולדשטיין מתוך סקרנות.

– האומנם? – קראה גם הגב' פיין – מי ביניהם המשורר?

ראיסה פיקפקה דקה אחת, ואחר כך אמרה:

– נַ! מובן מאליו, זה השתקן בעל העינים הבולטות. וכי אין אתן מוצאות שפניו מעניינים מאוד אף-על-פי שהם מכוערים. יש בהם משהו… משהו מעניֵין, מקורי; ביחוד מבט עיניו הוא של פייטן… ר"ל מבט עינו היחידה… מבט עמוק, לא כן?

– אמנם כן, אמנם כן… יש לו מבט מיוחד – הסכימה הגב' גולדשטיין.

– לא פיללתי כי זה הפועל… לא יכלה הגב' פיין להרגע מתמהונה.

– ומה בכך? – השיבה ראיסה – גם גורקי היה פועל. אומרים שהוא גדול מגורקי.

– מפני מה לא אמרה זאת לנו קודם, ראיסה בוריסובנה? – קבלה הגב' פיין.

– אמנם – הסכימה הגב' גולדשטיין – חבל, חבל! הייתי מיטיבה להתבונן אליו. ושני השחור, מהו? גם כן משהו מעין זה? פניו מעניינים מאוד.

– וכי אל השחור הספיקה גברתי להתבונן? לשחור זה יש טֵנור מצוין,אַ-לַא סוֹבינוֹב…¹⁷

– האומנם? אולי תזמיני אותו לשיר לנו קצת, ראיסה בוריסובנה?

ראיסה צחקה:

– אה! אין זה כל כך קל. הוא כמו כל הארטיסטים… אם אינו במצב-רוח מתאים, אפילו אלוהים לא ישפיע עליו.

מרים הקשיבה לשיחה הזו נדהמת. מפני מה משקרת הנערה הזאת? למה לה השקר הזה?

נתגלגלו הדברים על גורקי ועל הספרות הרוסית בכלל. הגב' גולדשטיין רצתה להוכיח שמשורר גדול מפושקין אין בספרות העולם. הגב' פיין הביטה אליה בבת-צחוק של רחמים. לגב' גולדשטיין קשה לשפוט נכונה מפני שהיא יודעת רק את הספרות הרוסית. תקרא-נא בתחילה את “פַּן תדיאוש” למיצקביץ, ואחר כך תשפוט. עוד כיום, בשעה שבעלה הולך לאסיפה ועוזב אותה לבדה, ובחוץ הרוח הומה והים רועש עד שנופלת עליה אימה, מוציאה היא מתוך ארונה את מיצקביץ שלה, השמור אצלה עוד משנות הגימנסיה, קוראה בו מעט, עמוד אחד או שנים, ומיד היא נזכרת בפולין, בווארשה, בהרבה דברים, ושוב אינה מרגישה במקום שהיא יושבת בו… ומה דעתו הוא, אדוני הדוקטור? – פנתה אל הד"ר בוּרג בגרמנית – וכי יש משורר גדול ממיצקביץ?

“הדוקטור הקטן” אמנם לא קרא את מיצקביץ, אבל מרצונו לשאת חן בעיני הגב' פיין הודה לה שהוא משורר גאוני; שהוא היה לפולין מה שהיה וורכליצקי לצֶ’כים.

גלי השיחה התגלגלו והגיעו עד לקצה השני של השולחן, ושם נשמעו לה הדים בצרפתית. מנהלת בית-הספר של כי"ח, הגב' כהן, נדהמה בהודע לה שיש אנשים שמעלים על דעתם להעדיף איזה משורר שהוא על ויקטור הוגו. אבל “ייבדוקיה גיראסימובנה”, למרות רגשי הידידות וההערצה שהגתה לכבוד המנהלת, לא רצתה לוָתר על קוּשבוּק ועל אנטון פאן הרומינים שלה. אה, אילו קראתם ספורי אנטון פאן מחיי האכרים, ואת הבאלאדות של קושבוק! כמה דמעות שפכה בנערותה, בהיותה עוד בגימנסיה, על הבלאדות האלה!…

– ועדיין היא זוכרת זאת? – שאל הד"ר הוֹלם כמסיח לפי תומו.

קפצה “ייבדוקיה ניראסימובנה” כנשוכת-נחש:

– כלום אני זקנה כל כך? זה לא היה כלל לפני הרבה זמן.

הכל פרצו בצחוק.

הד"ר הולם התנצל לפני המורה לנגינה ואמר שֶלשֵם הלצה הוא מוחל אפילו על כבודן של גבירות.

– לפני שנים אחדות נזדמן לי להיות זמן-מה בבוקארסט – אמרה ראיסה – הנשים הרומיניות נאות הן…

– הה, כן,כן! – מהרה המורה לנגינה להסכים.

– ואוהבות להתקשט בתכשיטי זהב.

מבלי לקבל את הרמז על חשבונה, צחקה “ייבדוקיה גיראסימובנה” ואמרה:

– גם זה נכון. על האשה הרומינית, אפילו העניה, יש תכשיטים יותר מאשר על הגב' רוזין.

על ראיסה לא היו כל טבעת וכל צמיד.

– זמן ידוע חייתי על-יד מכרות הזהב, והזהב אבד בעיני את כל חינו – אמרה ראיסה. ומבלי ששאלוה, סיפרה בפשטות כזו, כמשׂיחה לפי תומה: – היה לי ידיד אחד, בעל מכרות זהב בדרום אפריקה. נסעתי אליו; ישבתי אצלו כשנתים, מפני שקויתי שסוף-סוף נתחתן. מכיון שראיתי שאינו חושב כלל על נשואים, ארזתי את חפצי וחזרתי הביתה. מאז – גמרה בצחוק – יש לי איזו שנאה אל תכשיטי זהב…

ד

בשעה שראיסה סיפרה את הדברים האלה היה במקרה שקט מסביב לשולחן. מנהלת בית-הספר והמורה לנגינה הקשיבו בהשתוממות גדולה ובהנאה מיוחדה. הן נהנו למפרע מהרושם שתעשינה בבתי מכריהן ביפו ובירושלים, כשתספרנה את הסיפור הזה אשר סיפרה על עצמה בתו של ה' רוזין. ה' רוזין, שהיה אותה שעה עסוק במפת מסילת-הברזל הבגדדית, ובקביעת המרחקים בין המסילה ובין חיפה וכו‘, ששירטט לפני הד"ר בורג על גבה של קופסת סיגאריטות, הפסיק פתאום את עבודתו והביט אל ראיסה משתומם. הגב’ רוזין הביטה גם היא אל בתה נדהמת, לבסוף קראו שניהם:

– מה את מפטפטת, רַאיָה? למה את בודה דברי שטות כאלה?

הנערה העמידה פנים של נעלבה ואמרה במנוחה עשויה כביכול:

– סליחה! לא בדיתי אף מלה אחת! איני מבינה מה כאן להתבייש ולהכחיש, כיוון שכך היה הדבר… וביחוד במסיבת ידידים…

– אבל הלוא אף מילה אחת של אמת לא היתה בכל ההבלים שגיבבת פה לפנינו – התמרמרה האם.

ראיסה הניעה את אצבעה כלפי חטמה דרך איום כביכול ובבת-צחוק של נזיפה אמרה אל האם:

אַי, אַי, אמא! לא טוב, לא טוב… הנה כאשר סיפרת קודם כל מיני סיפורים על מוסקבה ועל חייך שם, כלום פציתי פה? כלום ניסיתי להכחיש?

האם המסכנה אדמה כולה ופירפרה מכעסה:

– ראיה! מה עולה על דעתך? מה את מרשה לעצמך?

ראיסה מהרה וחיבקה את אמה, ליטפה אותה והשתדלה להרגיעה:

– נו, טוב, טוב! הלא אך צחקתי. איך אומר הד"ר הולם? לשם הלצה אני מוחלת…. נו, טוב!… אבל התנהגי בנימוס, אמא היקרה, אל תכעיסי גם אותי… אל תנסי להכחיש, כי זה לא יועיל; אין להצפין מרצע בתוך שק. וגם אין צורך להעלים מידידים…

האם, שחלש רצונה מחמת מחלתה, נשתתקה. הא' רוזין התחיל צוחק ל“פארס” הזה ומתוך צחוק שאל:

– אימתי היית, ראיסה, באפריקה הדרומית?

וראיסה במנוחה גמורה:

–אי! חידלו לכם רבותי, מהקומדיה הזאת. דעתי היא שונה מדעתכם: מוטב שאספר בעצמי את הדברים כהוויתם, מאשר ישמעום מפי זולתי בצורה מסולפת. וכי לא כך, גבירותי?

מכל האורחים היתה מרים היחידה שלא האמינה אף לדבר אחד מכל הדברים אשר סיפרה ראיסה. היא הקשיבה לוויכוח שהתעורר בינה ובין הוריה, והבן לא הבינה למה היא שוב משקרת? כאילו במתכווין השתדלה להמציא לגבירות תל-אביב חומר לפיטפוטי הבל וללשון-הרע, שתהיינה מספרות בלחש מפה לאוזן.

מרים קמה ממקומה, נגשה אל תמונת-נוף איטלקית, שהיתה תלויה בפינת החדר והתבוננה אליה זמן-מה. ראיסה הרגיזה אותה בשקריה וביחסה אל אמה.

המצאה חן בעיני גברתי תמונה זו? – שאלה אותה ראיסה בגשתה אליה.

– כן.

– אני הייתי שם במקום ההוא. ועל-כן קניתיה לי לזכרון.

– הבאמת שם כה יפה? – שאלה מרים.

– יפה, אבל לא כמו התמונה. הצייר צייר את מצב-רוחו יותר מאשר את המציאות. הלא כך הם עושים תמיד: משקרים בודים יפה, כדי לרמות את הבריות.

מרים הסתכלה בעינים הנמריות של הנערה, שמשהו הבהיק לה מתוכן, רחוק ומאיים, העיזה ואמרה בצחוק:

– ראיסה בוריסובנה! הלוא גם היא פיטנית. למה רקמה שם על מקלר ועל שקלור דברים שבדמיון?

– הגבירות ההן משתעממות מאוד… אבל יש להן חולשה כלפי ספרות ונגינה. הלא שמעת…

רגע אחד שתקה ואחר-כך התעבה הצל בעיניה, והיא הוסיפה, מתוך עֲוִיָת-פנים בלתי מובנת למרים:

– מסכנים. לאנשים האלה לא דרוש הרבה. אך שקר קטן אחד תשליכי להם ויהיו מרוצים. הראתה גברתי איך התלהבו שם? נהח–ח… – וצחקה צחוק לא טוב.

מרים התפלאה על הבוז שלה אל האנשים היושבים מסביב לשולחנה.

– למה היא יושבת, איפוא, עמהם ערב שלם?

– ומה אעשה? לאן אלך? – השיבה ראיסה – היש מקום ששם מעניין יותר? בכל מקום אותם האנשים, אותם האנשים… כולנו כך.

– כולנו?

– כולנו, יקירתי! – ענתה בהטעמה מיוחדה ובבת-צחוק,

ונסתלקה.

מרים עמדה תוהה על הטעמה זו בדבריה ועל בת-צחוקה.

ניגשה אל החלון. בחוץ שקטה הרוח. קטיפת השמים זעה חרישית כמו מנשיבת-הרוח שנשבה מן הים. הכוכבים זרחו ברעדה. לא הרחק מביתו של רוזין השחירו על החול אוהלי בדווים. בערה שם מדורה. צללים ודמויות הסתובבו שם. ומאחריה, בחדר הזה, – שיחות ברוסית, גרמנית, צרפתית… מה מוזר כל זה! מה מוזר!..

אותה החרדה שלא הרפתה ממנה כל היום, בעמדה בשעת הסופה על הגזוזטרה שלה, דפקה שוב על פתחי לבה. מי הביא את הגבירות הללו אל הארץ הזאת? שגעון גורלנו! אמנם היא זוכרת כי גם בשבתה בקלוב הפועלים שאלה שאלה זו. הרוח נושאת לפעמים בכנפיה זרע אל מעבר לימים וארצות, והזרע במקום שיפול, שם הוא מצמיח צמח. סופת חיינו עקרה אנשים מארצות שונות וטילטלה אותם הֵנה. היַכו כאן שרשים? היכן הם השרשים?… אוהלי הבדויים משחירים לפניה באופל הלילה והם תקועים במנוחה כזו, בבטחון כזה; אינם יודעים כל פחד ליום מחר. הלא סוף-סוף יתנגשו הצמחים החדשים בפטריות הללו. מי ידָּחה מפני מי?

פתאום שמעה מאחריה דברי ראיסה, שנאמרו אל מישהו בגרמנית ובלחש:

– בכיתי אז, מפני שצר היה לי. ואמנם כן, היכן מולדתי? היכן המולדת שלי?

מרים החזירה חיש את ראשה; ראיסה הרגישה בתנועה זו והזדרזה להסב את השיחה עם הד“ר הולם לענין אחר. פנתה אל מרים ושאלה אותה אם נינא מתקדמת בלימודיה. ומבלי לחכות לתשובה, פנתה מיד אל הד”ר הולם:

– נינא תהיה כבר אחרת. לא כמוני – ולא פרשה. ד"ר הולם לא גרע ממנה את עיניו הצמאות והקשיב לדבריה מתוך השתתפות.

– העלמה רוזין! – אמר לה – אין אני מסכים עם העיקר, עם המסקנות שהיא רוצה להסיק מכל זה. אבל הסיפור שלה היה כה יפה, כה נוגע עד הלב, עד שאיני רוצה לקלקלו על ידי וויכוח. אילו הייתי משורר…

ראיסה שהרגישה במבטיו הלוהטים, הפסיקה אותו בצחוק:

– חבל, חבל שאינו משורר!

ואחרי רגעים אחדים פנתה אל מרים ואמרה לה בחבקה את מתניה:

– נסורה נא אל נינא ונראה מה עושים שם הילדים.

ושתיהן השתמטו חרישית מן החדר.

נינא היתה נערה כבת שש עשרה, מפותחה גם היא, כמו אחותה, בגופה ובקומתה, אבל בלתי דומה אליה. היא היתה שחורת-שערות, לבנת-פנים עם ברק בלתי-טבעי, חולני כמעט, בעינים. מלבד שני הפועלים, היו בחדרה חבריה מתלמידי הגימנסיה. הם היו עסוקים באיזה משחק. שקלור עמד באמצע החדר ולעיניו קשורה מטפחת; השאר כירכרו מסביבו. ידיו הפשוטות לפניו ביקשו לתפוש את מישהו מהם, אבל כל אחד היה משתמט בזריזות. ראיסה עברה על פניו לתומה והוא תפש את זרועה בשתי ידיו. אך ראיסה דחפה אותו: “נא-נא-נא! יוֹני! לא במקום הראוי לך….”, ומהרה להתנפל לתוך כורסת-נדנדה. מעיני מרים לא נעלמה הזדעזעותה של ראיסה מחמת הזדהמות בגעת בה ידי שקלור.

הצעירים היו מפעם לפעם מושכים את שקלור בכנף בגדו או בשרוולו, דוחפים אותו, והוא היה מזדרז בתנועות בלתי-שגורות לתפוס את מישהו, אך תחת זאת היה חוטף כסא או כובע, שהיו מזמנים לידיו. נינא מתגלגלת בצחוק ילדותי, בהיר ומצלצל, כשהיא מפשילה את ראשה, כמו אחותה, ומחפה בשתי ידיה את פניה. "אח, מאמוטשקה! מואמוטשקה! ¹⁸ – נאנחה היא מפעם לפעם עייפה מצחוק. וגימנזיסט אחד אפילו אחז בבטנו בשתי ידיו, נפל על הדרגש ויבב בצחוקו: “אוי-אוי-אוי!…”

ראיסה הציתה סיגאריטה, הביטה אל החברה בפנים צוחקות, ומתוך נידנוד קל בכורסה, אמרה:

– כמה אתם טיפשים, ילדי!

ולאחר שנשתתקו ונרגעו במקצת, שמה לב אל אחד הגימנזיסטים שהשתתף במשחק בלי התלהבות יתרה, קראה אותו אליה ואמרה לו:

– שמע, בחור, יש לך כאב-ראש. לא כן?

– כן, קצת.

ביקשה להקריב אליה את מצחו, מששה אותו, ואחר דחפתו ממנה בתנועה קלה, כמו ברוגז:

– שוב קודח… נינא! גרגיר כינין!

שמע הגימנזיסט מה שנגזר עליו, והעווה את פניו במרירות.

– בלי העוויות, בבקשה! אתה די יפה גם בלעדי זה…– והכריחה אותו לבלוע את הגרגר, לקול צחוקם ומחיאת כפיהם של הצעירים, שעמדו מסביבו וקראו לו: "אסותא! אסותא!

ראתה ראיסה את פניו החמוצים-מגוחכים של קרבנה, חייכה משהו והעמידה פנים של רוגז:

– שמע נא, ידידי! אם לא תבטיח לי לקבל בכל יום גרגר אחד, אל תעיז לדרוך על סף הבית הזה! ההבנת? – ובפנותה אל מרים: – אין מי שישגיח עליו, הוריו אינם כאן, והוא מתנהג כשוטה…

והגימנזיסט, בתשובה לדבריה, התמתח בכל גופו כמיתר, הגיש את ארבע אצבעותיו אל רקתו, כדרך החיילים, ובסגנון החייל הרוסי הצייתן, ענה:

– טק טוֹטשנוֹ¹⁹, הוד מעלתה!

ראיסה מכיוון שבאה אל חברת הילדים, כאילו חל בה איזה שינוי; היא נעשתה יותר פשוטה וטבעית. על פי הצעתה, החליטו לעבור בפסיעות חשאיות דרך המרפסת אל הטרקלין למען לא ירגישו בזה המסובין בחדר האוכל. הכל מצאו ענין בהליכה חשאית זו, אחד אחד בשורה עם ראיסה בראש. עברו את המרפסת המתמתחת לאורך שורת החלונות של חדר האוכל, מן המרפסת עברו דרך חדר ראיסה וחדר-העבודה של ה' רוזין, עד שנכנסו אל הטרקלין. מי ישב על דרגש ומי צנח על השטיח הרך. ביקשו מאת ראיסה שתשיר, והיא לא סרבה. התחילה לשיר במיצו-סופראנו נעים ורווי-רגש איזה שיר רוסי סנטימנטאלי. הסופראנו הרוטט והלבבי שאל את הלילה הבהיר, מדוע הוא אוהב אותו ככה? מדוע הוא אוהב אותו עד לידי מכאוב? הוא שואל ומשיב: אולי גורם לו הלילה ביפיו צער לא ברור מפני שמנוחת נפשו נדדה ממנו…

הכל ישבו זמן-מה דוממים גם לאחר שפסקה השירה ואיש לא השגיח בשקלור שהיה חיוור כמו מת. הוא ישב לבדו מרוחק בפינת החדר לפני שולחן קטן מצופה במפת-פלוסין עם פיפים רבים וצפופים. בשעה שראיסה שרה, לא חדל למולל ולמרוט בשתי ידיו את הפיפים עד שלרגליו התגוללו על השטיח חוטים וציציות מדולדלות. וכשגמרה ראיסה את שירתה, חדל כבר מפיפי המפה כי אם החזיק בין שיניו הגדולות את קצה ממחטתו וברצח של בע"ח טורף משך אותה בכוח כאילו התכווין לקרוע את המטפחת הזהומה הזו או להוציא על-ידי כך איזו שן כואבת…

ראיסה העבירה, מתוך פזור-רוח, פעמים אחדות את אצבעותיה על המנענעים הלוך ושוב, אחר כך הסתובבה על שרפרפה והתבוננה אל הצעירים, ועל פניה חלף משום-מה רגע אחד חיוך של ליגלוג.

– הֵי ה' שקלור! – קראה פתאום – אל נא תביט אלי כמו גזלן בעינ… ב… והוציאה נא את ממחטתך מפיך, בבקשה! כשאתה לועס אותה ככה אין זה מעורר תיאבון ביותר.

על פני כולם עברה בת-צחוק מאונס. נפש מרים סלדה מאופן-הדיבור של ראיסה הקשה והעולב שמגיע לפעמים לידי גסות. למה היא נוקטת טון כזה, כאילו במתכווין להתעלל? אמנם מרים היתה בטוחה ששקלור לא יעלב (הוא בכלל אינו נעלב, כמדומה) ולא ינטור לה טינה, מפני שאין כמו ראיס היודע לפייס את “קרבנותיה” ולקשרם אליה…

ראיסה ניגשה אל החלון הפתוח, הוציאה את ראשה החוצה ואמרה:

– בחוץ שקט, טוב.

ולמרים היה הרושם שהנערה הזאת מתחילה משתעממת גם פה. שגם פה אינה מוצאה לה מקום…

– לטייל! לטייל! – קראו הצעירים וקפצו ממקומותיהם.

היה אחד מלילות ארץ-ישראל השחורים כפיח. את חשכתו אתה חש על לחייך כגוש רך, צנון ונמוג. אי-שם במרום, באפסי-האפלה תלויים כנקודות כסף כוכבים זעירים שאינם קורצים; חרמש מונח בשפולי האופק, בלי נוגה, כשקוע במוך שחור… אורחת עננים תְפוחים הרת מזימות-תעלומה, זוחלת לאיטה, וכל-כך נמוכים העננים עד ששוליהם, כמדומה, נסרחים על פני הגגות. כנף ענן עוברת על פני הירח ומפחמתו לרגע כמו בעשן, ורגע משנהו שוב הוא מבהיק בלי נוגה כלהב סכין מלוטש שנשפו עליו בהבל פה… כובד של מסתורין ותעלומה מעיק על הלב בלילות ארץ-ישראל השחורים. הכול עמום, שכוך, צנוף בתוכו. עמומה נשימתו הכבדה והנוראה של הים, אחרי עבודת יום מלחמתו הקשה, ואי אתה יודע אם הוא מתנמנם קרוב-קרוב אליך, או הרחק-הרחק ממך… גם את קולך היוצא מפיך אין אתה מכירו כאילו התעטף בשחור-הלילה. סמוך אצלך, מסביבך, שקט רזיי, ואין אתה רואה ואין אתה שומע דבר. רק את הלמות לבך אתה שומע.

דומם פסעו זוגות זוגות על פני החול. מרים הלכה לאחרונה על יד צעיר אחד שלא ראתה את פניו, ולא ידעה מי הוא. הרחק קצת מלפניה שמעה את קולה של ראיסה, שהיה גם הוא כעטוף; הרחיבה את צעדיה, ניגשה אליה ונגעה נגיעה כלשהי במרפקה.

– מי כאן? – שאלה ראיסה נבהלה.

– אני… ווייס.

שתיהן פסעו לאט-לאט, עד שכל החברה עברה על פניהן.

– ראיסה בוֹריסוֹבנה! – אמרה מרים כמעט בלחש.

– מה יש? – שאלה אף היא משום-מה בקול נמוך.

– קודם דיברה שם בחדר-האוכל עם הד"ר הולם…

– עם הד"ר הולם? אה! כן, הוא בילבל לי את המוח.

– דיברה שם על מולדתה…

– אבל איני זוכרת כלום, הגברת ווייס!

– תסלח לי, גברתי! את שיחתכם לא שמעתי. אלי הגיעה המילה “מולדת”… היא אמרה זאת בקול כזה… אולי אך נדמה לי ככה… אבל המילה הזאת משכה משום-מה את לבי.

– אה, שטויות! אין זה מעניין כלל וכלל… בילבלתי לו שם את המוח… הגרמני הלז רצה להוכיח לי שבשביל כל יהודי צריכה ארץ-ישראל להיות כמו מולדת ממש… ארץ-ישראל שלכם… ה“ריזוֹניוֹרים” הללו שמחים תמיד ברעיון הקטן שלהם, כמו בחפץ משומש שקנו בזיל-הזול… לפעמים הם מכעיסים. ישמחו להם ב“מציאה” הזאת כאוות-נפשם, בבקשה! אבל הם רוצים דוקא שגם אנחנו נשמח עליה כמותם…כדי להרגיזו, הוכחתי לו שאנו מטבענו עם בלי מולדת, אך כדי להרגיזו בלבד! סיפרתי לו איזו בדותא, מחיי. אחר כך נצטערתי, כשראיתי את פניו המסוכפים…

– ומה סיפרה לו?

– שטויות! חיברתי איזה רומאן. בעצמי השתוממתי לכוח דמיוני. סיפרתי לו שנולדתי באחת מערי רוסיה הגדולות, על חוף הוולגה. שם נולדתי ושם למדתי בגימנסיה… אגב, זאת היתה האמת היחידה שבסיפורי. הגם גברתי רוצה לשמוע את ה“רומַן” הזה? גם היא מאותו הסוג של הד“ר הולם, ציונים… אם כן, איפוא, שמעי! אהבתי את סאמארה שלי, את הוולגה, שסיירתי אותה באנית-קיטור לארכה ולרחבה, ובחורף אהבתי להחליק על קרחה. פתאום בבוקר לא-עבות או עבות אחד קמנו, עזבנו את הכול ועברנו לאנגליה, ומשם לארץ-ישראל. לא באנגליה ולא כאן יכולתי להסתגל אל החיים. כאן עוד פחות מאשר שם, באנגליה. הכל כאן חדש, זר ומופלא. והשפה… איזו שפה היא העברית שלכם! קשה היה לי להתקשר גם אל החולות האלה, אל השממון הזה, אל הימים הלבנים והמלוהטים באש ואל הלילות האפלים והקרים. התגעגעתי אל הוולגה, אל סאמארה שלנו. כלתה נפשי אל החורף הרוסי, אל השלג, אל קרח היאור ואל התנור החם בחדרים. מה לעשות, הלא סוף-סוף בת הצפון הנני. והנה לפני שנה הייתי שם עם אבא. ומה גברתי סבורה? מה מצאתי שם? לא כלום! להד”ם! כאילו מישהו החליף לי את הכול, במשך הימים שלא הייתי שם. את הכול! לא זו הוולגה, לא זה הבּוּלוואר, שכל-כך אהבתי לטייל בו, לא אלה החיים והאנשים. מישהו נטל מהם את כל חינם, הכל נעשה כה רחוק וזר… כבר לא מצאתי שם את עצמי כמו במולדת. אם כן היכן היא מולדתי?

היא דיברה יפה. בדבריה צללו נעימות נפשיות, ומרים הקשיבה בהתעניינות רבה. דמה עליה שראיסה גילתה לפניה רגע אחד קרן-זוית קטנה מנפשה. בחשכת הלילה היה הצל העוטה את עיניה אפל ובלתי חָדיר.

שתיהן הלכו דקות אחדות דוממות. פתאום כאילו נזכרה ראיסה ואמרה:

– מובן שסיפרתי כל זה לד“ר הולם אך למען הכעיסו. אף מילה אחת אמת אין בכל הסיפור הזה… אחר כך, חה-חה… הצטערתי מאוד בראותי את פניו החמוצים. אולי נוכח מדברי שה”מציאה" שקנה בשוק, אינה “מציאה” כלל…

מרים שוב לא ידעה אם להאמין לה או לא; היכן האמת והיכן השקר בדבריה? ברור שלאחד מהם היא שיקרה, אבל למי? לד"ר הולם או לה?… אולם יחד עם זאת, הרגש הרגישה מרים שאיזו אמת גדולה צפונה בסיפורה, אפילו אם בדתה אותו מלבה, אמת שלא-מדעת.

מרים שבה לבדה הביתה דרך גבעות החול, הלכה לאיטה טרודת מחשבות. הלילה היה מלא נשימתו הרחבה והריתמית של הים. נשימתה זו המתה בין הגפנים הרוחשים חרש לרגליה על החול, נשמה בין העננים הנמוכים. ערירות נוראה באין-הסוף האפל. ערירים ומיותמים הם גוי ואדם על פני ארץ רבה, בלא אם ואם, בלא פודה ומציל, עזובים ונטושים לכוחותיהם הדלים. ויותר מכולם טעונה רחמים, כמדומה לה, אותה בחורה גאה ונפתלה, שקול דבריה עוד צולל באזניה…

אולי צדקה – חשבה מרים – אולי השקר, הדמיון והונאת-עצמנו נחוצים לכולנו, כי הם חיינו ואור ימינו…

פתאום עמדה מלכת:

האם אין זה חלום, הלילה הזה, רעש הים מרחוק, האנשים שישבו בבית ההוא? חלום בתוך חלום; המציאות היא אי-שם הרחק, מעבר לגבולות קיומנו. ובקיומנו, בתוך חלום חיינו, – האהבה, הצער, האושר, השאיפות, המלחמות, המולדת: כל אלה גם הם אינם אלא חלומות, חלומות שאנו יוצרים לעצמנו. שולי צעיף המלכה, הרזית, החמודה, שאליה כמהה נפש כל אדם, שאחריה אנו רודפים כל ימינו…

מעבר לגבעות החול, בדרך הגדולה, עברה אורחת גמלים וקשקוש זוג חרישי נשמע בדמי הליל. מרים הקשיבה, עד שנתרחק הזוג ונשתתק. פתאום, בקשר-מחשבות לא ברור לעצמה, עלה ממעמקיה כמו מתוך באר אפלה, זֵכר רחוק מאוד. ערב בשלהי הקיץ. היא חוזרת אל העיר מטיול דרך שדה חרוש. ריח האדמה הטחובה ותפוחי-האדמה מגרה את הנחירים. עגלות עמוסות שקים בתפוחי-אדמה עוברות בדרך וחורקות. אילך ואילך בוערות מדורות עזובות ועשן משתרבב על פני האדמה בעצלתיים… עטופה כולה בסודר-הצמר של אמה, הולכת היא במסילה הצרה, וסמוך-לחוץ אצלה הולך עוד מישהו חביב. אינה זוכרת עוד מי היה הלז ועל מה דיברו. אבל בלבה היה רנן ופניה להבים… א! אותו סודר-הצמר של אמא ואותו הרנן בלב, – כמה הם רחוקים, אֵל!

כשנתקרבה אל ביתה, ראתה אור בוקע מחלון חדרו של ציפרין. עמדה רגע מרחוק לפני החלון הפתוח והתבוננה. ציפרין ישב לפני גל של מחברות תלמידים ותיקן את חבוריהם. המנורה האירה את פניו החיוורים והמרוכזים. אף הוא גלמוד, חשבה מרים, חיי המשפחה שלו נתקלקלו בזמן האחרון לגמרי. היחסים בינו ובין אשתו אינם טובים, וכנראה שלשתם סובלים, גם האב והאם וגם הילד. אבל לציפרין יש לפחות האהבה אל עבודתו, האמונה באידיאל הציוני. כל חבור מוצלח, כל משפט טוב, שהוא מוצא אצל תלמידיו, נותן שמחה בלבו ומביאו לידי התפעלות. אולם מי יודע, אולי אין התלהבותו זו בעבודתו אלא אמצעי לגרש את הרהוריו השחורים (ה! גם לציפרין יש בוודאי הרהורים שחורים, גם לו…); אולי גם הוא הנהו כאותם הפייטנים, שעליהם דיברה ראיסה, שבודים יפה כדי לרמות את עצמם… גם הוא רודף כל ימיו אחרי שולי צעיפה של מַלכָּתו הקורצת לו מתוך מרחקי ערפל…

היתה שעה מאוחרת. תל-אביב ישנה. ישנו גם בביתו של ה' רוזין. זולת ראיסה. זמן רב התהפכה מצד אל צד ולהרדם לא יכלה. לבסוף נמאסה לה המיטה, קפצה מעליה ועם נר בידה עברה אל הטרקלין, וישבה אל הפסנתר. בדומית הלילה, כשמחוג-ראייתה נעלמו פרצופי בני-אדם ונדמו קולותיהם, כאילו נפתח לפניה באווירו של עולם לב גדול וטמיר, נפתחו לה אזנים קשובות, והיא שלחה אליהם אקורדים בודדים, ארעיים, שרעשו כמו קריאות זעם, שצללו נכאים כדמעות מטפטפות היא קָבלה על ישימון-עולמה ועל תוהו-החיים…

לבסוף התחילו האקורדים נפגשים, מצטרפים ומתמזגים להרמוניה טראגית אחת, ל“סונאטה הפאתיטית” של בטהובן.

היה בשעה זו לב אחד, אשר קלט בצמאון ובכאב את הצלילים האלה. בחוץ מתחת לחלונה עמד שקלור; הוא נשך את ממחטתו בשניו כבע"ח טורף, ומעינו היחידה נזלה דמעה…

פרק רביעי בְּאֵין אֱלֹהִיּם

א

למרים ווייס היה לפעמים נעים לבלות שעה קלה בבית ה' רוזין. אהבה לשוחח שם על סיפור חדש של גורקי, לשמוע את ה' רוזין מקריא מתוך עיתון רוסי על ישיבה סוערת ב“דוּמה” הרוסית²⁰ או להקשיב אל נגינתה וזימרתה של ראיסה; אהבה להתייחד שם בפינה עם נינה בשעה שהחדר המה מאורחים ולפטפט עמה חרישית ולבבית. הנערה הזאת עשתה עליה רושם כאילו גדלה כל ימיה בחדר אטום ללא-שמש וללא-אויר. פניה העגולים והשמנים קצת היו תמיד חיוורים מאוד, ועליהם בער זוג עינים גדולות, שחורות ונוצצות בברק רטוב, חולני והוזה נוגות. תמיד היתה חובקת זרועותיה על חזה, כאילו קר לה, בשעה שהיו חבריה, תלמידי הגימנסיה, מתכנסים בחדרה ומשתובבים ומתלוצצים בחדוה, יש שהפשילה את ראשה לאחריה ומגלגלת כלפי התקרה את צחוקה הטהור והילדותי, אבל לה גופה לא היה כל רצון להשתובב עמהם. בשעה שמסביב למיחם ישבו אורחים ושוחחו והתווכחו וצחקו, איש לא שם לב ולא הביט אל הנערה המתנדנדת דומם בכורסת-הנדנדה, כשידיה שלובות על חזה ועיניה צמודות אל פינכת-הנחושת התלויה הפוכה מעל לזכוכית הנברשת הבוערת; או בלילות החמים כשבני הבית היו שותים עם האורחים תה על המרפסת, יש שנינה היתה בוחרת לה מקום לשבתה על אחת המדרגות הנמוכות ומביטה אל השמים. מרים לא פעם שאלה את עצמה: על מה מהרהרת נערה חיוורת ועצובה זו?

פעם, עזבה מרים את מקומה בין האורחים, ניגשה אל נינה וצנחה על המדרגה, סמוך אצלה:

– מה את רואה שם, נינוטשקה?

– אני מונה את הכוכבים הנופלים. הנה! תבט נא, עוד אחד נפל… כבר ארבעה…

פתאום הפנתה אליה הנערה את פניה:

– מדוע לא היתה הגברת לפועלת כמו כל חבריה?

– ניסיתי ולא הצלחתי. אולי איני מסוגלה…

– זהו! זהו הדבר! – קראה נינה – אף אני סבורה כך. יש שנערות כמוני, כמו גברתי, נעשות פתאום פועלות. אני לא הייתי יכולה… איני מסוגלה… כל אחד נולד להיות… נולד להיות מה שהנהו… כמו שהנהו… אני, למשל… אולם – הפסיקה את משפטה וגמרה בצחוק קל – אני איני יודעת לְמה אני מסוגלת.

מרים אמרה:

– יש שבני-אדם בוחרים להם דרך חדשה, מתגברים על המכשולים ומסתגלים.

– אני, כמדומני, לא נולדתי בשביל שום דבר – חזרה על שלה.

– הכול תלוי ברצון.

– אוה! אני רוצה הרבה דברים.

ואחר כך הוסיפה במנוחת-הזיה:

– אני יודעת, שאהיה אומללה.

“אח! על מה את מהרהרת, ילדתי?”, חשבה מרים.

שרטוטי פרצופה הנפשי של נינה היו מעורפלים, בלתי-ברורים. פרצופה זה היה כערב-קיץ בראשית המולד. וגם נוּגֶה כמוהו.

לעומת זאת, עשתה ראיסה אחותה רושם כאידוַת-הים בשעת גַלינָה. אשר אין לבטוח בה. פרצוף נפשה נראה למרים כמצויר בקוים נפתלים. בשעה שראיסה דיברה, לכאורה, בהתגלות לב ובהתרגשות, היתה מרים חוששת שמא היא משַטה בה, כמו שבשעה שהשקר היה בולט מתוך דבריה, היה למרים הרושם שאך במתכווין נקטה סגנון כזה למען כחש את צפוני-הגיגה. פעמים חשבה מרים שהנערה הזאת שקועה בגאוותה ובאגואיזם שלה, ולזולתה אין לה כל יחס, שהיא מלגלגת על כל הבריות מרוב שעמום, בטלה ופינוק; פעמים, להיפך, היה ברור לה שאיזה סבל טמיר קוסס את לבה, והריהי משתדלת לכסותו מעיני זולתה ומעיני עצמה. עתים היתה מעניינת אותה ועתים דוחה ומרגיזה.

לעתים קרובות מאוד, היתה מרים באה אל אפרתי, לשבת עמו בשעות הערב הפנויות.

לאפרתי היתה ההרגשה, בפגישתו עם מרים אחרי שובה מרחובות, כאילו נשפך עליו קיתון של צוננים. מרוב געגועים אליה בזמן העדרה, מרוב הרהורים בלתי-פוסקים על אודותיה, התערה בו שלא-מדעת הבטחון שהיא אוהבת אותו. אולם אחרי הפגישה הזו הבין את טעותו והתבייש. התבייש בחרדת נפשו כל הימים, בנדודי-לילותיו. בטעותו זו היה אפילו משהו מעליב, כאילו התעללו בו. והוא לא ידע מי התעלל? מרים? הגורל? הוא גופו באולתו? על מי יתרעם? ואיך יוכל לתקן את הטעות ומרים התחילה שוב מבקרת אותו, ושוב התחיל צולל בחדרו, בערבים, קולה החביב והמתוק, הקולח מתוך הנפש במנוחת הזיה, ושוב מבליחים לאור מנורתו פניה העצובים-הוזים? רצה להלחם בעצמו, להשמר על נפשו מכל מדחה חדש. וכמו כל אדם בודד ובלתי מעורב עם הבריות, היה מבע פניו נעשה במקרים כאלה זעום וקודר מתוך רצונו בלבד לכבוש את עצמו, להגיף מפניה את תריסי נשמתו… יש שהעלבון הכבוש והחבוי היה מגרה אותו לסנוט בה כלשהו אגב ליגלוג. וביחוד לא היה יכול להתאפק מזרוק בה מרה קלה, דרך אגב, על “חולשתה” כלפי “החלונות הגבוהים” – רמז לביקוריה בבית רוזין… אולם אחר כך היה מגנה את עצמו שציער את הנערה על לא דבר, והתבייש, כאילו נכשל במעשה בלתי מהוגן; מתוך כך היה מצטמצם ומתכוויץ עוד יותר לתוך עצמו.

מרים לא הבינה את היחס הזה של אפרתי אליה. תמיד היתה הולכת אליו בשמחת נפש שלמה. עוד מימי פתח-תקוה, היתה חברתו משרה עליה איזו מנוחת-נפש, איזה בטחון, וכאילו מרוממת ומטהרת אותה. בשבתה לבדה יש שעובר פתאום זכרו במוחה כלטיפה על פני נשמתה, ובשבתה בחברת אנשים משוחחים ומתווכחים, יש שהיא שואלת את עצמה: " מה היה אומר אפרתי בנידון זה?". השינוי שחל בו ביחס אליה היה לה לחידה. כאילו איזה צל חוצץ ביניהם. לא היתה עוד אותה אינטימיות של חברים, לא אותה בת-צחוק שבסבר-הפנים. דברי ליגלוגו ועקיצותיו הקלים היו מצערים אותה מאד. שמעה מתוכם מעין ביטול, מעין תרעומת בלתי-רגילים ובלתי-מובנים לה. דומה עליה שקודם היה מאמין בה ומחשיב אותה, ועתה נמצאה בלתי ראויה לכך… והדבר הזה הכאיבה עד למאוד.

פעם אחת באה אליו עייפה ונרגזת, כל אותו היום המתה הרוח ולא חדל הגשם, לפנות ערב שבה הביתה כולה רטובה; הקור חדר אל עצמותיה. תחת לעלות אל חדרה, נכנסה אל ה' ציפרין להתחמם. הגברת לא היתה בבית. המנורות לא הודלקו. ה' ציפרין ישב לפני תנור-נפט, עטוף בסודר והתחמם. דממת עצבות היתה תלויה באויר הבית. הרוח הרעידה שימשה אחת שלא חדלה מקשקש. הגשם טפח על החלונות. ציפרין הדליק מנורה ושיפשף את כפות ידיו: “איזה קור!… ומה נשמע אצלה?”. מרים התחילה משום-מה מתאוננת על השממון הגדול בחיי הארץ, שמדלדל את האדם וממעט דמות עולמו; האנשים בהכרח, נעשים כאן פעוטים מפני מיעוט הענינים החשובים, מפני שאין מרחב לפעולות גדולות. היא הלוא באה לארץ לא לשם פרנסה. לא זאת היתה מטרתה. באה לכאן מפני שחלמה על עבודה שיש בה מן הבנין, מבנינה של ארץ-ישראל. ומה היא עושה? מבזבזת ימיה וכוחותיה על דברים של מה-בכך, על שיעורים… ה' ציפרין, שגם הוא היה אותה שעה במצב-רוח נדכא התחיל משום-מה פתאום מתרגז ושלא כדרכו ענה לה קשות כנעלב. הדברים הגדולים מתגלים אך לבסוף, בחינת סכום של עבודות פעוטות, שעושים האנונימים הרבים הלהוטים למטרה אחת משותפת, המביטים איש מפינתו הקטנה אל נקודה אחת משותפת. הוא התלהב, אגב דיבור, יותר ויותר, התחיל משתעל, ובהרות אדומות עלו בלחייו. כל מלאכה – קרא – שהיהודי לא עסק בה בגולה ושהפועל העברי עושה אותה כאן, הרי זה כיבוש!… כל שיעור טוב שאת נותנת לילד זה, האזרח הארצישראלי בעתיד, הרי זה כיבוש!… ראתה מרים את התרגשותו הגדולה, כאילו נגעה בבבת-עינו, ולא ענתה לו דבר. ישבה רגעים אחדים שותקת ונרגזת. אחר כך קמה והלכה אל אפרתי.

מצאה אותו יושב כפוף על ספר. היה קר בחדר, ובכל זאת נעים. הכתלים הלבנים הביטו כאן במנוחת ידידות כמזמינים אל חסותם. עם כניסתה, הרים אפרתי לאט את ראשו והביט אליה בעינים עייפות והוזות, כאילו חיכה לה ולא התפלא כלל על שבאה אליו ברוח וגשם, אולם גם שמחה יתרה לא הראה. במוחו רחשו עדיין הדברים שקרא בספר. במנוחה עזר לה לפשוט את מעילה הרטוב והצטדק על שאין לו תנור להתחמם בו, אך הבטיח לה כי עוד מעט²¹ ירתח התי ותתחמם. אחר כך עמדה לפניו וחיממה את ידיה הקרות באבאז’ור המנורה ושתקה. נשמעו רק זימזום הקומקום וטיקטוק השעון-המעורר, שעמד אי-שם נעלם.

פתאום אמרה אל חלל החדר:

– אני רוצה לנסות לשוב אל העבודה…

– אל איזו עבודה?

– אל החקלאות. המכיר אתה את גליק? היא אמרה לי פעם שיש בדעתה ללכת הגלילה לחפש עבודה באיזו חווה. החלטתי להלוות אליה.

פתאום הרים אליה את פניו, וזמן-מה הביט אליה כאילו לא הבין את דבריה.

– את רוצה להיות פועלת חקלאית? – לאט לאט הביע כל מלה.

– כן, אנסה עוד פעם. אז כשבאתי הנה, לארץ, לא עלה הדבר בידי. עבודות שנינו דומות במובן ידוע: אתה בונה כאן בתים לחנוונים ולאינטליגנטים, ואני מלמדת את בניהם עברית. אולי זה טוב ונחוץ, אבל לבי אינו הולך אחרי זה. בשבתי ברחובות היתה לי ההרגשה שבעבודת-האדמה הייתי יכולה להיות מאושרה יותר, וגם… – חייכה – וגם טובה יותר.

בפני אפרתי זע רגע²² אחד איזה עורק ורָגע מיד. ובמנוחה, במנוחה יתרה, אמר:

– מסתדרת קבוצה שתתישב על קרקע הקרן-הקימת. לקחנו גם דברים עם הנוגעים בדבר.

לפניו הבליח מחדש חלום-אור אחד שחלם פעם ונמוג. הוא מרגיש מתוך דבריה כי נפשה עגומה מאד. גם היא מבקשת לה חיים אחרים. האושר רחוק משניהם. אח! אילו שמע זאת ממנה קודם, אז…

פתאום, בלי כוונה מיוחדה:

– איך באת לידי כך… לידי החלטה זו?

לא ענתה לו מיד. כאילו חיפשה את המענה הנכון, או אולי היססה לגלות לו את אשר עם לבה. ואחר כך, שלא מענין השאלה, התחילה מתאוננת, כהמשך לשיחתה הקודמת עם ה' ציפרין, על הפועלים היוצאים אחד אחד את הארץ, על רפיון הידים שתקף רבים מהם, על הריקנות והמרירות בלבבות, על הריקנות והשעמום של הפועלים. אצל כולם מורגש שחסר להם דבר-מה, כאילו היה להם דבר יקר והלך מהם… דיברה, כדרכה, במנוחה, כמעט בלחש, בלבביות שעצבות חשאית פעפעה מתוכה. יש שאדם מתאונן על ענינים שונים, על דברים צדדיים, שאינם נוגעים אליו באופן ישר, מפני שבקרבו פנימה מבוכה גדולה ומפח-נפש שאינו יכול לספרם.

אפרתי, שישב לפניה דומם בראש מורד, הרים פתאום את מצחו המעונן ואמר:

– חסר להם שם איזה דבר. צדקת, דבר יקר שהלך מהם…

– חוסר-עבודה, יחס האכרים אל העבודה העברית… כל זה ידוע. אבל לכתחילה מה היו סבורים? דודי סיפר לי שכשבא הוא אל הארץ…

אפרתי הפסיקה בחיוך:

– לא לזאת התכוונתי, מרים! לא עבודה, כי אם דבר אחר… אין אלוהים, אין להם אלוהים, מרים!

– א-לו-הים?

אפרתי נענע חיובית בראשו.

מרים הסתכלה בו בתמיהה.

למרות רצונו והשתדלותו, לא יכול אפרתי לשמור על מנוחתו. המלים הראשונות אשר זרקה לו מרים עם כניסתה, כאילו חילחלו כל הזמן בנפשו בחשאי ומימסו את קרח המנוחה הזאת. התחיל פתאום מתרגש יותר ויותר. ואת התרגשותו הביע בדברו על ענין אחר, על השאלה שמרים נגעה בה אגב אורחא. הוא תפש את מבט-התמיהה של מרים, ואמר:

– אבותינו האמינו כי בעוונותינו הרבים גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. וזה היה טוב… טובה היתה לנו אמונה זו. אלוהים מתאנף, אלוהים מעניש, מגרש… אין זו מלתא זוטרתא! תחשבי נא, מרים, רגע: יחסים וחשבונות עם אלוהים! הרי זה מרומם, הרי זה נותן חשיבות, בטחון. ומה עשינו אנחנו עתה? סלקנו את רצון אלוהים מעל דרכנו ועשינו את עצמנו חלשים ואומללים. לא טוב, מרים, בלי אלוהים.

לו נדמה שדיבר הרבה הרבה, והצטער על שלא מצא עוד ועוד מילים, ובלבד לדבר. דומה שעצם הרעיון על אלוהים, שמצא אותו כה נכון, כה קולע אל המציאות, לא חשב עליו קודם לכן ואך זה עתה ניצנץ במוחו, מתוך צורך לדבר ולכסות על התרגשותו שהתעוררה בו פתאום.

מרים השתוממה. הלא אותו הרעיון ממש עלה פעם גם על לבה ביום-סערה אחד.

– וכי סבור אתה שנוכל בימינו להתחיל להאמין באלוהים? הנוכל?… מיהו אלוהים זה? איהו? – שאלה.

– בשמים או בשאול, בלבנו או באדמתנו, אבל ישנו! הוא מחויב להיות, הכרחי הוא…

פתאום שאלה אותו…

– ואיך באת אתה אל הרעיון לעזוב את העבודה בעיר?

הוא לא ענה לה, כמו שהיא לא ענתה לו על אותה השאלה. הוא גם לא שמע אותה. בלבו קססה מחשבה אחת כל הזמן:

«אילו אמרה לי זאת קודם, אז?…»

שלח את ידיו אל המנורה לחממן בשלהבתה מתחת לאבאז’ור, בשעה שהיא לטפה בשתי ידיה את האבאז’ור מלמעלה. החדר נתמלא צל. מתוך הצל שמעה פתאום את שאלתו:

– מה נשמע שם אצל הרוזינים?

שוב הרוזינים!… היא הרגישה בעוקץ בשאלתו. האומנם הוא לועג בלבו לכל מה שאמרה קודם על העבודה?

והוא לא הסתפק בשאלתו והמשיך:

– שם בוודאי שמח, אה? שם מנגנים כל ערב על הפסנתר.. דומני…

נעצה בו מבט חודר. רצתה לתפוש מבעד לצל העוטה את פניו, את סוד כוונתו. אך עיניו הוסיפו להסתכל בה מתוך עצבות שבהזיה.

חייכה מתוך אונס ואמרה:

– גם שם אין אלוהים.

– נמלכה מיד ותיקנה את עצמה:

– שם בורחים מפני אלוהים.

ואחרי רגע הוסיפה:

­– הרי זה, כמדומתני, גרוע.

– ואולי, להפך, עדיף! – אמר – טוב לברוח ממנו מאשר לא להאמין.

מרים שמעה ולא שמעה. בקרבה תססו עלבון וכעס. למה זה נזכר פתאום בבית רוזין? הוא עשה עליה אותה שעה רושם של אדם מוגבל, וקפדן וקנאי. מדוע אינו יכול לסלוח לה את ביקוריה שם? כעסה גם על עצמה. על שהזדרזה להעיר דבר בגנותו של הבית הזה, רק בכדי להתרצות לפניו.

גם אפרתי נעשה מפוזר. השיחה לא התגלגלה עוד בערוץ ישר וחפשי. אחרי זמן-מה קמה מרים והלכה מרוגזה ומדוכאה במקצת.

אפרתי ישב על מקומו והביט הבטה קפואה אל הדלת שנסגרה זה עתה לפניו. כאילו ראה משהו מבעד לדלת, בחשכת החוץ… הקומקום העלה אד, אך לשוא קישקש וקישקש במכסהו, איש לא נתן את לבו אליו…

ב

למחרת אחרי הצהרים (יום הששי היה אז) התבהרו השמים ושככה הרוח. אחד אחד נשמטו מן השמים הווילאות האפורים-כהים, וכולם נערמו תלי-תלים בשפולי האופק, כשמלות לרגלי האשה שהתפשטה מהן. והשמים שחקו בזיו מערומיהם כעצם הבדולח לטוהר. השמש זרחה וחיממה ביתר עוז, כאילו מתוך כוונה לפצות את הבריות על הרוח, הגשם והקור אשר עכרו את נפשם ימים רבים. והבריות אשר כה השתוקקו לאור, ניפתו על נקלה להאמין שזעף הימים עבר לבלי שוב עוד. עם זרוח השמש פרחו בלבבות תקוות בהירות לימים טובים.

חוף הים המה לפנות ערב מרוב מטיילים. היתה אחת השקיעות החרפיות הנפלאות ביותר. הרימון, התולע והארגמן התמזגו הכא והתם עם וורידים כחלחליים כהים ומפציעים כרצועות עשן; זעיר-שם זעיר שם הציצו, כמו מתוך רקע אחורי רחוק, רמזי בדולח, ברקת ופרוזג, כעין קטעי ארמנות-קסם מנצנצים אחוזים לשונות-אש ועשן. פני המטיילים היו מתולעים מנוגה השקיעה.

מרים התהלכה עם קבוצת פועלים; דיברו והתווכחו על מה שהפועלים היו רגילים לדבר ולהתווכח, בימים האחרונים בכל אסיפותיהם ופגישותיהם. דיברו על העבודה במושבות, על האכרים המעסיקים ערבים ואינם נותנים לפועל היהודי דריסת רגל במשקיהם, על הסכנה הצפויה לנקודות היהודיות הקטנות והמפוזרות מישובי הפועלים הערביים ההולכים ומתרכזים מסביב להן; על הצורך ליצור חוות של פועלים יהודיים ליד המושבות, עם גינות ירק ולולים; על הקוֹמוּנות החקלאיות שהחלו מבצבצות אי-שם. התאוננו על התנוונותו של הפועל, על היאוש והקדחת שאוכלים את גופו ואת נפשו. אלה אמרו שרק פתרון אחד יש לכל המצב הזה והוא – קרקע; מן ההכרח הוא להפוך את הפועל משכיר-יום לאריסה של הקרן-הקימת ואלה טענו שהקרקע יהפוך את הפועל העברי ל«בועז» ממין חדש, שאולי לא יהיה טוב מן האכר המעביד ערבים, שאף הוא היה בשעתו אידיאליסטן; יש איפוא מן ההכרח להמשיך את המלחמה בעד עבודה עברית, ליצור מעמד פועלים חקלאיים קבוע מסביב למושבות וכו' וכו'.

מרים הקשיבה לשיחה זו בענין רב. לה היה ברור שכל השאלות הללו נוגעות ביסודות, שבפתרון אשר ינתן להן במשך הימים תלוי נצחונו של הרעיון הציוני, תלויים פרצופה החברתי וחשיבותה הלאומית של ארץ-ישראל שבעתיד. עלו על לבה דברי ה' ציפרין על סכום העבודות הקטנות של האנונימים, ושאלה את עצמה אם תזכה היא, אם יזכו אלה ההולכים על-ידה לראות את הסכום הזה. אח, לא! בדרכי הכיבוש וההתיישבות המודרניים מן הנמנע לדעת זאת. בימי יהושע והשופטים לא התווכחו, לא שאלו שאלות; או שהלכו אחרי המנהיג או שלא הלכו ומרדו בו, על כן היה ברור מיד אם לשמוח על נצחון או להצטער על תבוסה. אבל כמה היה אז מקום למפעלי-עוז ולעלילות-גבורה. נאפדי תפארה!… אח, לו היתה היא בתקופה כזו! ומרים חדלה כבר להקשיב אל השיחות מסביבה; היא כבר הפליגה בסירת דמיונה אל עולם החלומות בהקיץ… המון צפוף יורד מאניות מפרשים אל החוף. מרים מלהיבה את ההמון בשם אלהי העברים, קוראה את העם לכבוש את ארץ כנען שנית, לגרש את «היבוסי והגרגשי», להניסם אל המדבר ולהשיב את עם הסגולה אל קנו…

פתאום ראתה מרחוק את ראיסה הולכת. מרים שמחה להפטר מחלומותיה הילדותיים וגם מהוויכוחים הבלתי-פוסקים, ומהרה לגשת אליה.

בין המטיילים הרבים הצטיינה דמות קומתה הזקופה של ראיסה, בהילוך-הנסיכה, בעטרת שערות הזהב, בשמלה הירוקה ובכסיות אשר עין קש בהיר להן. היה דומה כאילו נתעתה לכאן, מפני שאף פעם לא היו רואים אותה בתוך המון המטיילים… גם ראיסה שמחה לראות את מרים מתקרבת אליה. תחילה הלכו שתיהן ושתקו. התבוננה בה מרים מן הצד וראתה שלפניה הבהירים עין חיוור-חולני, תחת עיניה חוגים כהים, פיה החזק קפוץ, ובכל מבעה איזה ריכוז מתוח. כשיצאו מתוך ההמון הצפוף אל מקום שהיו שם מעט אנשים, חפצה מרים לחזור. ראיסה משכה אותה הלאה.

– נשב נא על החול – אמרה – סבורני שכבר נתייבש.

– אבל הלא אין שם איש.

ראיסה הביטה אליה בתמיהה:

– שמא מתיראה גברתי?

– לא, סתם… בלי אנשים…

– בלי אנשים נעים יותר.

על החול היתה מונחת שלד של חמור, שטופה מהגשם ומבריקה לאור השקיעה. ראיסה עמדה רגע לפניה, הציצה בה ונקשה במטריתה על הקרקפת. סיעה של זבובים נבהלה פרצה והתרוממה מתוכה. פנו והלכו הלאה. במקום ריק מאדם צנחו על החול.

ראיסה אמרה:

– איני אוהבת להתהלך שם בין האנשים.

– מדוע?

– ריח זיעתם של האנשים מעורר בי בחילה.

– השתוממתי אמנם לראותה כאן.

– יצאתי להתבודד כאן מול פני השקיעה.

אמרה זאת וצחקה לדברי עצמה, כאילו הרגישה שאין הרומאנטיות הזו הולמת אותה. אבל למרים היה רושם שדבריה יצאו הפעם מתוך הלב, ושבכלל אין בלבה שקט.

פתאום הפנתה אל מרים את פניה:

– איזה רושם עושה עליה שקיעה זו?

– מובן, נהדר… – השיבה מרים קצת במבוכה.

– ודאי. אבל אותי היא מדכאה, גם מפחידה, אף-על-פי שאני אוהבת את הפחד הזה.

– פחד?

– כן, פחד. אני מרגישה את עצמי אבודה בעולם, איזה אין. מה לעולם ולי? לא כלום! מה לי ולעולם? מה לי ולך ולכל האנשים? לא כלום! לא מפני שאני ככה… לא טובה… אלא כולנו, כולנו זרים… נפגשים, מדברים, מתקשרים בענינים שונים, אוהבים, אבל זרים… כשאני מביטה אל השמים המתלקחים האלה, אני מרגישה יותר מי אני, את האין שלי… הקרקפת ההיא שראינו שם, היא משהו יותר ממני, שם זבובים חיים ומתפרנסים, בני אדם עוברים וסרים הצדה. אבל אני? גם לא יסורו הצידה בגללי, גם לירוק לא ירצו. לא כדאי…

בתחילה לא האמינה לה מרים. חשבה: שוב היא מפטפטת כדי להתחפש, לתעתע ולשַטות. אבל הציצה בעיניה, והנה נשקפה מתוכן איזו עצבות ענוה, עיני נמרה בכלוב… ונעימה לבבית ונוגה כזו פעמה בדבריה, עד שבלב מרים התעוררה חמלה עליה. ראיסה בדברה שירטטה בלי הרף במטריתה על החול. אש השקיעה אחזה בשערותיה ותהיינה כעין להבה אדומה מסביב לראשה. גם בקרבה כאילו נישקו אש ויגון של שקיעה. דבר-מה חרך את נפשה, ואילו יכלה להשיח אותו כי אז הוקל לה. אבל היא דיברה על רושם השקיעה עליה.

– הבדידות בעולם! כן – אמרה מרים – מי אינו נמצא לפעמים בודד? אבל מן הבדידות יש רק מפלט אחד – העבודה! לעבוד קשה ולסבול מתוך המסירות אל העבודה.

מרים בדברה האמינה שכך הוא, שדבריה אמת, אבל בו-בזמן נזכרה בחייה היא, ומצאה את עצמה בטלה בפני האמת הזו הרחוקה עדיין גם ממנה…

– בשביל מי לעבוד? למי נחוצה עבודתי? – שאלה ראיסה בחיוך קל – אני איני אוהבת להתעייף. העיקר לשם מה?

אחר כך הוסיפה:

– אמנם לכם זה קל יותר…

פתאום שאלה:

– מה הד"ר הולם בעיניך?

– אדם מעניין ונעים, אומרים עליו שהוא מלומד גדול.

– אילו נִשאתי לד"ר הולם, מה היית אומרת עלי?

השאלה הפתיעה קצת את מרים וגימגמה:

– אם את אוהבת אותו…

– אה! האהבה… כלום היא כל כך חשובה? – ומשכה בכתפיה. פתאום חייכה לעצמה: – הגברים משונים… כשהם אוהבים, הם נעשים כה טפשים, רכים, זוחלים, מתמסמסים כשבלולים, בררר…

הצבעים בשמים כבו פתאום וחשך היום. עוד רצועה אדומה אחת רטטה בשולי האופק כאצבע זהורית ענקית, אשר הראתה על מה נעלם מעיני בני-אדם מאחרי מפלשי העבים. נשבה רוח קרה ולחה. על החוף השתפכה משנה שממה. שתי הבחורות מיהרו לקום ועזבו את מקומן. הן עברו על פני השלד. פתאום ראתה מרים לתמהונה את ראיסה מתכופפת, מרימה את הקרקפת ומסתכלת בה. היא היתה מלאה תולעים, זבובים ושיירי בשר רקֵב. מרים הזדעזעה כולה:

– אנא, תשלך נא, ראיסה בוריסובנה, את החלאה הזאת!

– הנה פועלת… דימוקרטית, חחח…

השליכה את הגולגולת והלכו הלאה.

הרוח התגברה וטפחה על פניהן בטיפות רטובות (את המטריה אי-אפשר היה לפתוח). החוף היה שומם מאדם. רעש הים גבר. מפעם לפעם היו צריכות להרתע מפני הגלים שהשתפכו והשתרעו על החול ברישרוש קל, בדמות לשונות רחבות, מוקפות זרי-קצף כפאתי-תחרים. הלכו כפופות-ראש מול הרוח בפסיעות מהירות. על פניהן עבר איש אחד, אשר מרים לא הרגישה בו, מפני שהביטה אלכסונית בכיוון הרוח.

– הו! – קראה ראיסה – אין אנו כאן לבדנו.

– אה? איני שומעת דבריה. מה אמרה?

– מטייל כאן עוד מטורף אחד כמונו – צעקה לה ראיסה לתוך אזניה.

מרים החזירה פניה לאחוריה. בו ברגע החזיר גם האיש שעבר את פניו. זה היה אפרתי. אך נפגש מבטו במבט מרים הסב את פניו, והחיש צעדיו הלאה.

מרים השתוממה ולא אמרה כלום.

– מי הוא? המכירה הגברת אותו? – שאלה ראיסה.

– כן… פועל אחד.

ראיסה אמרה פתאום כממשיכה את שיחתה שנפסקה:

– לכם עולה כל דבר בנקל… הנה ראיתיה קודם מהלכת עם פועלים ומתווכחת. ואני כששקלור נותן לי את ידו, אני מחויבה לרחוץ מיד את שלי בסבון…

– נו, שקלור…

– וכולם שם… האם הם מתרחצים יום יום?

מרים גם עמדה מלכת מגודל השתוממותה:

– ראיסה בוריסובנה, למה תדבר ככה? הלא היא יודעת…

– אני רק התלוצצתי, כמובן – הצטדקה זו.

– הלא היא מקבלת אותם בכל-זאת בביתה.

– או! זהו ענין אחר. לי, למשל, ברור ששקלור ומקלר מלגלגים עלינו בפני עצמם, ואולי גם מבזים אותנו ואת אופן חיינו. ובכל זאת, הראתה גברתי איך הם יושבים אצלנו? מתכווצים, משתדלים לטשטש את עצמם, כדי שלא ירגישו בהם, מוכנים לילך על ארבע. וזה הלא מצחיק. לא כן?

הגשם גדל פתאום, והן מהרו להפרד זו מזו. למרים נדמה שהיא שומעת עוד מאחריה את צחוקה של ראיסה.

פרק חמישי הָאַוָּזִים מַבִּיטִים אֶל מְעוּף הַנֶּשֶׁר

א

בשוב מרים אל ביתה, ראתה מבחוץ אור בחלונותיה. הדבר התמיהה מאוד: מי זה היה יכול להכנס אל חדרה? מי זה מחכה לה? כשפתחה את הדלת, קפצה מעל הספה אביגיל, בת דודה מרחובות, ונפלה על צווארה בנשיקות.

– אני מחכה לך פה כבר כשעתיים… לא, יותר! נצח אני מחכה ומחכה, ואינך…

– מה זה פתאום, אביגיל? – לא יכלה מרים להתאפק מהביע את תמהונה – אולי ברחת מן הבית?

אביגיל פרצה בצחוק:

– אוי, לא! אולי עוד יגיע זמן כזה, אבל לפי-שעה באתי לרפא את שיני.

תמהונה של מרים גבר עוד.

– אבל ביום שבת שום רופא-שנים לא יקבלך.

– אני יודעת. אבל רצוני ללכת אליו ביום א' בבוקר השכם, למען לא אצטרך לשבת הרבה זמן בחדר ההמתנה. יש ביום א' הרבה עבודה בבית, כביסה ועוד. ואגב – הוסיפה – רצוני לנוח פה יום אחד. אני מקוה שלא אפריע אותך?

– אדרבא, אדרבא! אני שמחה מאוד מאוד.

ואמנם שמחה מאוד לנערה הזאת, שהתקשרה אליה ברחובות. אביגיל התחילה מתירה את חבילותיה ומוציאה מתוכן דורונות ששלחה לה אמה: תופינים, עוגת-צמוקים גדולה, תרנגולת צלויה²³ וכו'.

– אל אלהים! מה אעשה בכל הרכוש הזה! – קראה מרים.

– הרב לך זה? ואמא הכינה לך עוד מזוודה מלאה דברים שונים, אך, למגינת לבה סרבתי לקחת. פשוט, לא ידעתי איך אסחוב כל זה. אמא הצטערה וכעסה מאוד עלי.

– המסכנה! היא כה טובה, אמא שלך!

ושתי הבחורות צחקו מטוב-לב.

מרים מיהרה להדליק את הפרימוס ולִשפוֹת עליו קומקום מים לתי. בשעה שהיא היתה עסוקה בעבודתה, הסתובבה אביגיל בחדר. מישמשה כל דבר והפכה בו, פיטפטה, התחילה מזמרת איזה ניגון ידוע למרים, מבלי שיכלה לזכור את המלים, ושוב התחילה מפטפטת, ודולגת מענין אל ענין. שאלה על חייה בעיר, כל מכריה, סיפרה חדשות מהמושבה: בחורה פלונית נתארסה לבחור פלוני, בחור זה חוזר על בחורה זו, ושוב שאלה על החיים פה, בעיר… מרים הרגישה שאביגיל נרגשה מאוד. עליצותה הנסערה של האורחת עברה בלי-משים גם עליה, ושמחה מאוד על שבאה להכניס קצת חיים אל דְּמִי-חדרה ואל שממון חייה.

מרים סידרה את החדר. סילקה את החבילות אל הפינות; לכבוד האורחת לקחה מהגב' ציפרין מפה חדשה יחד עם כלי-אכילה נוספים. וכשישבו שתיהן אל השולחן הערוך לשתות תי, אמרה מרים:

– שמעי, אני לא אתן לך לנסוע מכאן. את תשבי עמדי עוד ימים אחדים.

– אח! – קראה אביגיל בחדוה וגם מחאה כף מרוב התפעלות. אך מיד נזכרה, ובקול עצוב:

– נקל לאמור: להשאר. ומה יאמרו בבית?

– יכעסו, יכעסו קצת ואחר-כך ישלימו.

– ישלימו, אבשלום ישלים… – אמרה לנפשה בעצבות וביאוש כמעט.

– תאמרי שהחלטת לכתחילה לבלי לשוב לגמרי, אך התחרטת; בבית טוב יותר. אז תראי שישמחו משנה שמחה ולא יזכרו לך עוונך.

שוב צחקו שתיהן להמצאה זו.

– עוד טרם סיפרת לי דבר מהבית! מה שלום אבא? מה שלום אמא? ואבשלום, כלום הוא זועם עדיין?

– אבשלום… הזוכרת אַת אותו ליל-שבת? ה«סקאנדאל» שעשה לשמואל’יק… אחר כך, ביום ראשון, הלך מן הבית מבלי להגיד לאיש דבר. הלך ולא שב.

– לא שב? – קראה²⁴ מרים בפחד ­– איך זה?

– הוא שב רק אחרי שבוע ימים.

– היכן היה?

– מי יודע באילו מקומות הסתובב? אבא ואמא כמעט שיצאו מדעתם… לבסוף שב מלוכלך, בבגדים קרועים, בלי נעלים, פצוע ושותק. הֲמִן הקיר תוכלי לשמוע מילה? כך אי-אפשר היה להציל דבר מפיו. בא והודיע רק דבר אחד: הוא החליט לנסוע לאמריקה. פתאום – לאמריקה… ואם הוא אמר אין להשיב, שום פיוס ושידול לא יועילו…

– האם אבא אינו רוצה בנסיעתו?

– וודאי שלא! מה יעשה אבא בלעדיו. אבא זקן, בלי אבשלום לא יוכל לעשות כלום, הכול ילך לאבדון.

וכשמרים לא העירה על זה דבר, הוסיפה:

– כל בני האיכרים שואפים לאמריקה או לאוסטרליה… חנוך כזה קבלו כאת.

– כן, הכול מאשימים אתכם בזה.

– אבל מה יעשו צעירינו במושבות? לא בכל מקום יש אדמה לכולם. אבשלום אוהב את רחובות. הוא נוסע לאמריקה, יקבץ קצת כסף וישוב. אבשלום ישוב, יקנה עוד אדמה, פרות, ירחיב את המשק… הלוא אנו נחנקים. דוקא אדמה יש די. עובדים עבודת פרך, ובסך הכל אין פרוטה לפורטה… אבשלום הוא אכר טוב, יודע את מלאכתו ועם כסף יוכל לעשות פה גדולות. אח, אלמלא האופי שלו…

– כן, הוא מוזר באופיו.

– תמיד אינו מרוצה, תמיד שותק ובודד. אולי אמריקה תשַנה אותו קצת.

מרים ראתה ברור שאביגיל תשמח אם אחיה יסע.

– ושמואל’יק היכן הוא?

אביגיל נבוכה קצת. תחילה היתה כמפקפקת ואינה יודעת מה לענות. אחר כך השיבה בלחש ובבת-צחוק של ביישנות:

– הוא כאן. הוא עובד באיזה מקום. ומיד הזדרזה להוסיף: – בבית אין יודעים זאת. אלמלא כך לא היו נותנים לי לנסוע לכאן.

– אח! כ–ך? עכשיו אני מבינה…

– לא כלום, לא כלום – השיבה בצחוק – אבל הרופא שלך יקבל גם בשבת…

אביגיל חיבקה פתאום את צווארה של מרים, נלחצה אליה, כרוצה להעלים מעיניה את סומק פניה, ושתיהן צחקו בקול.

לאחר שאכלו ושתו, נהייתה אביגיל אי-שקטה קצת ומפוזרה. לבסוף אמרה, כמגמגמת דרך אגב:

– שמעי, מרים! אני צריכה ללכת לאיזה מקום, אל חברה אחת, בחורה מן המושבה שיושבת כאן. את מבינה, אי אפשר שלא לבקרה… איני יודעת, אולי אאחר לשוב…

מרים שמעה בבת-צחוק כבושה את דברי גימגומה, ואמרה:

– מוטב, מוטב! תוכלי ללכת במנוחה, אני לא אסגור את הדלת. אל תדאגי. אבל עכשיו חושך, גשם, איך תלכי לבדך?

– או! זה לא כלום. זה לא רחוק מכאן.

מרים נשארה לבדה. שטפה את הכוסות וסידרה את השולחן, ופתאום נזכרה בפגישתה את אפרתי על חוף הים ושקעה בהרהורים. איזה כובד נח על לבה. היה לה מוזר ומפליא שהסתובב שם יחידי בגשם וברוח. בעומק לבה רבצה גם מעין הרגשת בושה מעיקה במה שמצא אותה דוקא בחברת ראיסה, כאילו נתפשה באיזו עבירה. זמן רב לא רצתה להודות לעצמה בהרגשה זו. אך היא, ההרגשה, צמחה ועלתה יותר ויותר מעומק הלב, עד שליפפה את כולה. מה יחשוב עלי כעת? השאלה הזאת החרישה בה את כל הרהוריה, או יותר נכון שנשמעה מתוכם, מתוך כל הגות-לבה אותו ערב. אחרי שיחתם האחרונה, עיוותה וקילקלה משהו ללא תיקון. היא בוודאי נפלה עתה בעיניו פלאים. אפרתי התחיל מדבר בזמן האחרון בלעג ובביטול על באי-בית רוזין, בניגוד אל אופיו ואל יחסיו אל אנשים בכלל; אף היא, כמדומה לה, דיברה בפניו עליהם לא בכבוד הראוי. והנה הוא רואה אותה מטיילת עם ראיסה שלובת-זרוע בשעה כזו. האם לא תהיה בעיניו כמו שקלור ומקלר בעיני ראיסה?… לבסוף התחילה מתמרמרת על עצמה ועל אפרתי. מה איכפת לה כל זה? כלום היא חייבת ליתן את הדין לפני מישהו על כל פגישותיה ומעשיה? היא לא התחייבה לפני אפרתי על שום דבר. כלום היא שואלת ממנו דין-וחשבון על מכריו ומעשיו הוא? היא אמרה זאת לעצמה, אף-על-פי שידעה שלאפרתי בכלל אין מכרים, אף-על-פי שהיתה בטוחה שאפרתי לא יעשה דבר שיש בו חשש משום טעם לפגם. היא ביארה לעצמה כמה וכמה פעמים שראיסה, על כל חסרונותיה, היא צעירה בלתי שכיחה, שיש בה משהו מלַבב ומגרה את הסקרנות. בכל פעם מופיעה הנערה כחידה חדשה ועל כן היא מעניינת. היא גם החליטה להגיד זאת לאפרתי למען יהיה לו ברור שאין היא מסכימה לדעתו, שיש כביכול מעין פחיתות הכבוד להיות מבאי-בית רוזין… היא אמרה זאת לעצמה כמה וכמה פעמים, ואף-על-פי-כן לא פסקה המועקה בלבה.

פשטה את בגדיה, כיבתה את המנורה ושכבה על מיטתה הקרה. ואז הרגישה פתאום בכל אימת בדידותה בעולם. הרוח הסתערה על עלייתה מכל ארבעת צדדיה; השמשות צללו, הכתלים רעדו. והיא חשבה: אם תהרוס הסערה את כתלי חדרה, אם תשא אותה ותשליכה הרחק מן הישוב, באיזה מקום שממה, כלום לא ישונה בחייה ואיש מאנשי הישוב לא ישאל איֶהָ. ובשעה זו יושבת אביגיל אי-שם בחדר חם ומלא אור, יחד עם שמואל’יק שלה… הנה לנערה הזאת יש טעם בחיים. הנסיעה הזאת, באמתלה הבדויה, לשם ראיון-סתר עם בחיר-לבה, – ה! היא, מרים, עוד לא טעמה דבר זה מימיה! היא ביזבזה את עלומיה על דברים של מה-בכך: אסיפות, ויכוחים… פישפשה בעֲברה ונזכרו לה שעות שגם היא מצאה את עצמה אוהבת, אהובה ומאושרה… אבל עתה נראה לה כל זה כה חיוור, כה מטושטש. אולי מפני שאצל הוריה היתה יותר מדי חפשית בתנועותיה, לא כמו אביגיל, ויותר מדי רגילה בפגישות חשאיות, «קונספיראטיביות», עד שניטל הטעם החריף מאותן שעות האושר המוצנעות… בין שאר המקרים נזכר לה אחד שגם עכשיו הזדעזעה לזכרו מהתמרמרות ושאט-נפש. היא הלכה אל מקום אחד, אל איש אחד, אשר משך אותה כהבטחה רבת אור; הבטיחה לעצמה, בביקור זה, אושר ואהבה, והדבר נגמר בהתקפה גסה על גופה, בהתאבקות מכוערה, בעלבון ודמעות…

שעות אחר שעות עברו. מרים לא עצמה עין. הקשיבה להמיית הרוח בחוץ ולהמיית התוגה בקרבה. כמעט לא שמעה בהפתח לאט לאט הדלת. «הישנה את, מרים?», שאלה אביגיל בלחש. מרים לא ענתה. עשתה עצמה כישנה. אביגיל הלכה בחשכת החדר הלוך וגשש לאיטה: קשה למצוא דרך בחדר זר בחושך. נתקלה בכסא שזז בהמולה ממקומו. «הלא היא בטוחה שאני ישנה – חשבה מרים – ובכל זאת איזה רעש היא מקימה. גסות כפרית…». אביגיל התפשטה את שמלותיה ושכבה על-יד מרים. היה לה קר מאוד. רעדה בכל גופה, ונלחצה אל גבה של מרים להתחמם. נגעה ברגלה הקרה כקרח אל רגל מרים, וזו הרגישה כאב ממש, כאילו הניחו עליה אבן קרה. ובכל זאת התגברה ולא זזה זיז כלשהו. אך בלבה התמרמרה: «עוד אצטנן! אני בוודאי אצטנן! איזו גסות מצד הנערה הזאת! נכנסה קרה אל מיטתי ועוד נלחצת אלי…»

בבוקר קמו שתיהן יחד. בלב מרים עוד רחשה במקצת טינה סתומה אל בת דודה; קשה היה לה לדבר עמה כמו תמול. וכדי שהנערה לא תכיר בזה, נמנעה מהביט בפניה. לתמהונה היתה גם אביגיל אותו בוקר שתקנית ולא פיטפטה, כדרכה. כשישבו אל השולחן לסעוד סעודת-הבוקר, הסתכלה בה מרים והשתוממה: פניה היו חיוורים ומסוכפים, עיניה היו יגעות, אדומות, כמו אחרי בכי רב.

– מה לך, אביגיל? מדוע את כה חיוורת?

– לא ישנתי. היה לי כאב-ראש.

– הראית את שמואל’יק? – נפלט מפיה בלי משים.

– כן – ענתה כמו שלא-ברצון.

– מה הוא עושה כאן? – שאלה מרים.

אביגיל שתקה בתחילה ואחר כך ענתה בקושי:

– אין לו עבודה.

פתאום התחיל סנטרה רועד, פיה התעקם באופן מגוחך, כאדם שרוצה לבכות ומתאפק:

– גם הוא נוסע… לאמריקה.

המילים נדחקו מפיה בקושי רב.

– מה את שחה?

ראשה של אביגיל נפל פתאום על שתי ידיה שהיו מונחות על השולחן, ופרצה בבכי. בכתה כבושות, וכל גופה פירפר.

רגש חם של רחמים התגלגל ועלה בנפש מרים. קמה מכסאה וניגשה אל הנערה הבוכה; ליטפה וליטפה את ראשה הכפוך.

– נו, די, די, אביגיל! חדלי, חביבתי! – דיברה אליה רכות. מטינתה הקודמת לא נשאר בה אף זכר.

הלטיפות השקטות הללו כנראה הרגיעו את אביגיל. הרימה את פניה שהיו נפוחות ורטובות, ועיניה היו מלוהטות מבכי. כילדה קטנה קינחה בלי הרף במטפחתה את חוטמה וסיפרה ששמואל’יק גם כן מדוכא מאוד מחמת הנסיעה הזאת, אבל כשל כוח סבלו. אין לו עוד כוח לרעוב ולקדוח, מבלי לדעת בבירור מה נשקף לו פה בעתיד… הוא יותר מדי קשור אל הארץ ולא יוכל לחיות זמן רב בחו"ל. הוא מקוה לקבץ איזה סכום כסף באמריקה ולשוב ולהתאכר כאן. אולי גם יעזרו לו הוריו.

– אם כן איפוא, הלא אין טוב מזה. שמואל’יק יהיה אכר ואת אשת אכר – קראה מרים בעליצות, מרצונה לבדח קצת את אביגיל.

לחיי אביגיל שוב הוצפו בדמעות: אמריקה, מי יודע… מי יודע אם ישוב כמו שהיה… חיים חדשים… ומי יודע מתי ישוב? הורי לא ישקטו, לא יתנו לי מנוחה, הם רוצים שאתחתן. אבל לא! – קראה פתאום בהתרגזות. גם דפקה באגרופה על השולחן, כאילו ראתה לפניה את אבא ואמא – לא! זאת לא! יעשו בי כאוות-נפשם, אבל להתחתן, זאת לא! לא יועיל להם שום דבר! כלום אפשר להכריחני?

מרים התבוננה אליה מן הצד אלכסונית, ובלבה חשבה: חוששת אני שכן יכריחוך, ואַת כן תסכימי, המסכנה שלי!…

– בוודאי, בוודאי… – הסכימה לה בקול.

אחרי האוכל, התחילה אביגיל מביטה בדאגה אל החלון.

– גשם ורוח – דובבה אל עצמה.

– תקחי את מעיל-הגשם שלי – הציעה לה מרים.

– תודה לך, מרים! איזה חדר משונה יש לשמואל’יק. שלושה בחורים דרים בחדר קטן אחד. השמעת מימיך דבר כזה? אי אפשר לדבר שם ביחידות…

– ואמש ודאי הסתובבת עמו באויר כזה בחוצות, המסכנה שלי!… – קראה מרים מתוך השתתפות כֵּנה בצערה של הנערה – שמעי, אביגיל, אני הולכת עוד מעט מן הבית. יש לי ענינים שונים בעיר. אשוב רק לארוחת-הצהרים… אגב, ארוחת-הצהרים נאכל יחד אצל ה' ציפרין. מדוע לא תזמיני את שמואל’יק הנה? איש לא יפריע אתכם כאן.

– מרים! את כה טובה! – קראה אביגיל ונפלה עליה בנשיקות.

ב

מרים יצאה מביתה מתוך הכרה שעשתה מעשה טוב בפנותה את חדרה לאביגיל ולשמואל’יק²⁵: תשמח לה המסכנה בשעות המועטות שגנבה מהוריה מאולי גם ממזלה.

ה«ענינים», שהיו לה בעיר, לא היו מרובים כל כך. ראשית, רצתה לדבר עם גליק. זו לא הלכה עדיין אל הגליל, כמו שחשבה לפני חדשים אחדים בלכתן יחד לרחובות. וגם פסקה לדבר על אודות זה. עכשיו רצתה מרים להציע לפניה אותה הצעה; שנית, חשבה ליתן היום שיעור לנינה רוזין, אף-על-פי ששבת היום, מפני שבאחד מימות השבוע החסירה משום-מה שיעור אחד. אמנם הענין בדבר הגליל סבל דיחוי, והצורך ליתן שעור לנינה היה מסופק! אבל כל זה ניצנץ במוחה פתאום בשעה שהחליטה לפנות לאביגיל את החדר.

מרים, סמוך לכניסתה אל חדר גליק, שאלה:

– וכי לא אפריע אותך?

– אם תשבי במנוחה ולא תפטפטי, לא תפריעי.

ראתה שגליק שרויה באיזה מצב-רוח לא טוב, וחזרה בהמהמחשבה לדבר עמה על ההליכה אל הגליל.

גליק שכבה פרקדן על ספה, מכורבלת במטפחת גדולה ועיניה תלויות בתקרה. בחדר בער תנור נפט, ועל התנור עמד קומקום עם מים רותחים ומעלים הבל. בחדר היה חם. ניחא היה למרים לשבת כאן ולהתחמם. על שולחן היה מונח ספרה של לַגֶרְלֶף: «ירושלים», בתרגום רוסי, שמרים כבר קראה אותו פעם. ישבה והתחילה מעיינת בו.

– אולי את רוצה תי? הכוסות שם בארון – אמרה גליק מבלי לזוז ממקומה.

מרים שמרה פקודתה: קראה ברומאן ולא ענתה לה.

בדיעבד היתה נעימה לה הישיבה הזאת על יד התנור עם ספר מעניין. לאט לאט נסחפה בזרם חיי האנשים הזרים שעליהם מספרת לאגרלף.

אך הנה גליק התהפכה על צדה, פניה כלפי מרים, ופתאום:

– למה באת לכאן, מרים?

– נתנה בה מרים את עיניה נדהמה. לא הבינה לשאלה.

– רצוני לאמר: למה באת אַת לארץ-ישראל? למה באתי אני לכאן? מה עושים כולנו כאן?

מרים ענתה מיכנית, עדיין מתוך תמיהה:

– הלא כולנו רוצים בבנין הארץ.

– חחח! – פרצה גליק בצחוקה הגברי והבלתי-נעים.

מרים הניחה את ספרה על ברכיה והביטה אל גליק בשאלה.

– בנין הארץ, חחח… – המשיכה גליק לצחוק – דומה עלי שאין את עיוורת, וגם שוטה אינך. מי כאן הבו-ני-ם? היכן בונים?

– ובכל זאת יש פה כבר נקודות עבריות ביהודה ובגליל…

– אנו נזדקן ונמות; הילדים אשר בארץ יגדלו, יזדקנו וימותו ולנו תהיינה פה נקודות, נקודות… לפי מהלך הדברים כעת…

חייכה גם מרים:

– אם כן, אמרי לי את איפוא למה באנו לכאן?

– אה! אילו ידעתי…

מרים השפילה עיניה אל הספר. הביטה זמן-מה אל השורות, מבלי לראות בהן כלום. אחר כך פנתה אל גליק:

– שמא יודעת את איזו כתובת אשר על-פיה נפנה בשאלתנו?

גליק, מבלי לחשוב הרבה, הצליפה מבט כלפי מעלה, אל התמונה שהיתה תלויה על הקיר מעליה ואמרה:

– הוא!

על הקיר מעל למראשותי המטה, היתה תלויה תמונת איש צעיר גזוז-שערות בעל שפם קטן וגזוז מעל לפה קטן. שרטוטי פניו היו דקים אך מפיקים מרץ; לעינים היה מבט חודר וחד. זה היה כרמלי, האכר מגבעת-השרון, שעליו שמעה מרים רבות וזרות, בקשר עם שמה של ראיסה רוזין. גם גליק דיברה עמה על אודותיו בהתפעלות-הערצה.

– ה! כרמלי שלך הכל יודע – העירה מרים קצת בלעג – אבל הוא יושב בלונדון, בפַריס, או איני יודעת אי-שם…

ובכל זאת יֵדע להגיד על גורלנו ועל גורל הארץ יותר ממישהו זולתו.

– לפי דעתי – אמרה מרים – כל אסוננו הוא שלא עלינו אל הארץ כמו שעלו האנשים האלה – וטפחה בכפה על ספרה של לאגרלף – היו לנו תורות, תכניות, נקודות-מבט… אבל הפאתוס הדתי חסר לנו; עלינו בלי אלוהים, בלי כל אלוהים…

קליק עשתה בידה תנועות-ביטול באויר.

– הניחי את אלוהים! אם אין אנשים, מה יעשה אלוהים…

– אותם האכרים של לאגרלף – המשיכה מרים – הלכו לירושלים מפני שלא יכלו להשאר בארץ-מולדתם, לא יכלו, חסרים היו שם אושר נפשם. כל אחד ביקש הצלה לנפש עצמו. אנחנו לא הלכנו הנה לבקש איש את אושרו הוא, את פדות נפשו הוא, כי אם את פדות העם…

– וכשהפדות אינה ממהרת לבוא, אורזים את המטלטלים וחוזרים הביתה, חחח!… – הסכימה גליק בצחוק ארסי.

מרים שקעה במחשבותיה. מאוד לא נעים היה לה לשמוע את צחוקה של גליק, שצלל באזניה כצחוק רע לאיד מישהו; לא נעים היה לה שגליק זו לא חלקה על דבריה, כי אם מיהרה להסכים. לכאורה חזרה כאן על הדברים ששמעה מפי אפרתי גופו. כלום לו יש אותו הפאתוס הדתי? היא, מרים, כמדומה לה, גם היא אינה יודעת טעמו של פאתוס זה. ובכל זאת היא בטוחה שלאדם כמו אפרתי אין חיים מחוץ לארץ הזאת ובלי אמונה בתחיתה. והיא, היא עצמה, כלום תרָתע פעם מצרות ויסורים אשר יתרחשו עליה כאן? כלום יעלה פעם על לבה לעזוב את הארץ? ימיה הראשונים בפתח-תקוה נתנו לה אמנם מכה גדולה, אבל הנה התחילה שוב מתגעגעת אל ימי נסיונה הראשונים. היא יודעת שהעבודה בגליל מזמנת לה הרבה ימים של סבל, מחסור ובדידות. ובכל זאת… לא! לא בכל זאת, אלא דוקא מפני זאת היא משתוקקת לעלות ולהאחז שם…

היא לא הרגישה שהיא מצטדקת לפני איזה דיין טמיר היושב בלבה, בשעה שהיא מתווכחת עם גליק, עם מצב-הרוח שהביעה.

– כלום אין את חושבת ללכת הגלילה? – שאלה פתאום את גליק – הלא פעם אמרת…

– הגליל או יהודה, אין חִלוק!

מרים נתנה בה עינים שואלות-תמהות.

– חוות של פועלים, כפי שאני מאמינה… – ניסתה מרים לבארלה. אך גליק הפסיקה אותה:

– חוות של פועלים! אני כתבתי על זה לכרמלי.

– ומה ענה לך?

– מה שענה…

היא היתה נרגזת. אך אחרי רגע הוסיפה:

– מה שאמרת קודם על אלוהים, זוהי שטות! לא זהו העיקר… אנו הלכנו לארץ-ישראל כילדים, כילדים נלהבים ושוטים. לנגד עינינו היתה המטרה, ולא ראינו את הנוצרי היושב במארב. חולמים על הסכמת הממלכות, כאילו היה זה הדבר הקשה ביותר לקבל. ממלכות ידועות אולי תסכמנה למדינה יהודית בארץ-ישראל, מדוע לא? אם המדינה היהודית תשמש את האינטרסים שלהן. אבל הממלכות לחוד, והעולם הנוצרי לחוד. הנוצרי לא יפריע לנו כל עוד נהיה חלשים ומועטים. הוא יֵשב לו במארב ויחכה. אולם אך נתחיל להכות שורש ולתקוע יתד בארץ הזאת, ה, אז לא ישב במכונו… יגיח בסתר או בגלוי וינעץ סכין בגבנו… קבר ישו במדינה יהודית – לא, לזאת לא יסכימו.

– אם כן – קראה מרים כמעט ברוגז – למה את יושבת כאן? למה לא «תארזי את מטלטליך» ולא תחזרי הביתה גם את?

– כלום אמרתי שאין לנו מה לעשות כאן?

– כך הבנתי לדבריך. אחרי כל מה שהגדת. מה יש לך לעשות?

– אם תרצי מאוד מאוד לדעת – השיבה גליק באיזו בת-צחוק רזית – אגלה לך כשתבוא השעה לכך.

בלב מרים הטילו הדברים חרדה ורוגז. הרגיזו אותה דברי האכזבה והיאוש, גם טון זה של מיסתורין. תלתה עיניה בתמונתו של כרמלי, וחשבה: בעוד עשרים רגע עליה להיות אצל נינה רוזין. אולי תקום ותלך? אין בכך כלום אם תקדים לבוא שם, ובלבד שתלך מכאן. הישיבה כאן התחילה מעיקה עליה.

ראתה גליק את עיני מרים נשואות אל התמונה, הביטה אף היא אליה זמן-מה ואמרה:

– בקרוב ישוב אל הארץ. היחסים בינו ובין ראיסה רוזין נסתכסכו יותר מכפי שהיו. עדיין לא נגמרו.

– שמעי – הפליטה מרים – בינינו לבין עצמנו, הלא גם את אוהבת אותו – מרים התחרטה מיד על הערה זו שהיתה מיותרת לגמרי ושהיה בה גם אבק-רצון לסנוט.

גליק הוסיפה להביט אל התמונה, והעמידה פנים כאינה שומעת.

גליק השליכה מעליה בתנועה נמרצה את המטפחת, הורידה רגליה, ישבה ואמרה באיזה קול מוזר, אשר נעימה של כעס צילצלה מתוכו:

– אם כן דעי לך! הלא בוא יבוא, ואת בוודאי תתחקי עליו, עלי, תתבונני, תחשדי… אם כן דעי לך: כן! אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו מאוד, והוא… גם זאת דעי לך… הוא אינו אוהב אותי…

מרים נבוכה ולא ידעה איך לפייסה:

– לשוא את נרגזת – אני מצטערת מאוד… לא היתה לי שום כוונה מיוחדה, אלא… תמוה היה הדבר בעיני, שאת כאילו שמחה שלא נגמרו עדיין על היחסים בין כרמלי ובין ראיסה.

– שום תימה אין כאן. רבות בנות אהבוהו ואוהבות אותו. אף את תאהביהו. כן, כן, חביבתי! תאהביהו… אבל את מי הוא אוהב, קשה לדעת. דומה עלי שאינו אוהב איש. אנחנו כולנו מביטות אליו כאשר תבטנה האווזות אל מעוף הנשר; הוא ממרום מעופו רואה הכול, יודע את דרכו. אך ממנו היא נפלאה. לנו, בהביטנו אל מעופו, יש רק סחרחורת…

רגע אחד שקעה במחשבות, ואחר כך, כאילו נמלכה עם לבה, אמרה בקול רפה יותר אל עצמה:

– אותי אינו אוהב. מכל מקום²⁶ אותי אי-אפשר לאהוב. מה יש בי אשר בגללו יאהבוני, או שמא הנשיות שבי, חח… כלום איני יודעת זאת, מה? ובכל זאת הוא לא דחה אותי… לא דחה… פעמים גם קרבני… מפני שאני נחוצה לו, לענין אחד, אשר אולי פעם יתגלה גם לך. רק מפני זה לא יבחל בי כל עוד יהיה לו צורך בי. ראיסה, העלמה רוזין, זהו ענין אחר לגמרי. אותה אולי הוא אוהב באמת. אבל אין אני מקנאה בשניהם. אין לקנא בשתי סכינים שנתקלו זו בזו… זולת חריקה מכאיבה, שום דבר טוב ונעים אין בפגישה זו. את, גם את הנך אחרת… אם יהיו ביניכם איזה יחס או שתמהרו להמאס איש על חברו או שייטב לשניכם…

– את מפטפטת שטויות, פי… מלמלה מרים וגל סומק הציף את פניה.

אך גליק לא השגיחה בה והוסיפה:

– בתו של רוזין אינה מן הנכפפות. תשבר ולא תתכופף; את להפך, מן הרכות והגמישות. את תכופי ולא תשברי… תקבלי את עולו ברצון ושניכם תהיו מרוצים.

– חן-חן לך על העתידות שנחשת לי חנם, אבל – הביטה על השעון – רואה אני שהתמהמהתי אצלך יותר מדי. עלי להזדרז. יש לי שיעור בשעה זו.

– בשבת?

– החסרתי בימי החול, ועל כן מחויבה אני למלא. שלום!

כשעלתה מרים אל מרפסת ביתו של רוזין מצאה שם את ראיסה לבדה יושבת וקוראה עתון. כשראתה אותה מרים נזכרה פתאום שוב בפגישתה אמש באפרתי, ולבה התכוויץ בה, אבל לא באותה החריפות כמו אמש בהשארה לבדה בחדרה. בדיעבד גם שמחה למצוא כן את ראיסה, אחרי טיולן האחרון, ולפטפט עמה קצת. אך ראיסה הרימה את עיניה מעל העתון, הביטה אליה במבט שאינו רואה כלום והקדימה אותה, לתמהונה, בפנים אדישים ובבת-צחוק, באותה בת-הצחוק המלומדה, האבטומֶטית והרגילה שאינה אומרת כלום ושהיא מזומנת אצלה בשביל כל האורחים.

– וכי באה גברתי ליתן לנינה שיעור? דומה אני שאינה מחכה לה כלל.

– אם אינה מוכנה לקחת שיעור,²⁷ אשב אצלה קצת ואפטפט.

ראיסה לא אמרה כלום והחזירה את עיניה אל העתון.

כשניגשה מרים אל דלת חדר תלמידתה, שמעה מתוך החדר קול שירה.

– היש שם מישהו? – שאלה בהחזירה את פניה אל ראיסה.

– דומני שחוץ מנינה אין שם איש.

– הלא מזמרים שם. האומנם נינה?…

– כשנינה לבדה היא תמיד מזמרת.

מרים דפקה ונכנסה. בחדר היה אי-סדר. על הרצפה ועל כסאות היו מפוזרות תמונות של צבע-שמן. נינה עמדה על שולחן ותלתה איזו תמונה על מסמר, ואגב עבודתה שרה איזה שיר רוסי בקול צרוד קצת ונעים.

– סליחה! – אמרה מרים עם כניסתה.

החזירה נינה את ראשה, וכשראתה את מרים חייכה וקפצה מעל השלחן על כסא, ומעל הכסא – על הקרקע. הביטה אליה במבוכה: הגברת באה ליתן שיעור? והיא אינה מוכנה.

ראתה מרים את מבוכתה ומיהרה להצטדק:

– א, אם אינה מוכנה אין בכך כלום. נשוחח קצת. מה שלומה?

– או! תודה רבה. אני שמחה מאוד. אנא סלחי-נא לי את אי-הסדר בחדר. ראיסה השפיעה עלי לקשט את החדר, והנה…

מרים הציעה לה את עזרתה ושתיהן התחילו בוחרות את התמונות ואת המקומות המתאימים להן. מרים לקחה בידה תמונת סנדלר תימני זקן יושב בקרן הרחוב ועובד עבודתו. התמונה מצאה חן בעיניה אם כי הכירה בה עבודת חובב.

– יש בתמונה זו גם הסתכלות יפה גם חן מיוחד – אמרה.

– קיבלתיה למתנה. וזו מה בעיניה?

הרי זה היה אקוואריל: ים כחול מכה גלים; במרחק – עיר מזרחית עתיקה ועל פני הים, ממולה, סירות מפרשים כסייעת פרפרים לבנים. עד למרחוק משתרעים לאורך החוף תלי-תלים של חול, וביניהם מבצבצים בתים לבנים וחדשים, פיגמי בנינים…

– מדבריות-מים ומדבריות-חול – בארה נינה – אך החיים החדשים באו לנצח את שניהם. גם את התמונה הזאת קיבלתי מתנה.

– מאת מי?

– מאת האדון כרמלי.

– כרמלי? האף את מכירה אותו?

– אנו מכירים אותו מכבר. כל התמונות הללו הן מעשי ידיו. תראה-נא הגב' את זאת! והנה הילדה התימנית… יפה, לא כן?

– כן. לכולן יש איזה חן. הצַיָר אוהב, כנראה, את הארץ ואת אנשיה. למה נזכרה היום לתלותם? איפה היו עד עכשיו?

נינה מילמלה:

– כל הזמן היתה ראיסה מתנגדת להן; לא רצתה לראותן על הכתלים. הצטערתי מאוד, התמונות יפות בעיני. ומדוע לא? מתנות… אבל היא: לא ולא! צר היה לי הדבר, אני בכלל… קשה לי להתנגד אל מישהו… והנה היום אומרת לי פתאום ראיסה: «מפני מה אינך משתדלת לקשט את חדרך?» – «במה אקשטו?», שאלתי. «לא נעים – אומרת היא לי – לשבת בתוך כתלים ערומים. אבל הלא יש לך אילו תמונות, למשל»… «אילו תמונות»! מובן ששמחתי. והנה…

זכרה מרים את דברי גליק ושקעה בהרהורים על היחסים שבין האחות הגדולה ובין אותו הבחור מגבעת-השרון, שמסתובב בכרכי-הים.

כשגמרו את עבודתן, הקיפה נינה במבטה את החדר ואמרה מתוך קורת-רוח:

– עכשיו יש באמת לחדרי מראה נעים יותר. כרמלי ישמח לראות את תמונותיו על כתלי חדרי.

מרים השתטחה במחצית גופה על הספה, ואמרה:

– מה מוזר הדבר שלעתים כה קרובות אני שומעת בזמן האחרון את השם הזה. ישבתי הבוקר אצל פועלת אחת, ואף היא מלאה את אזני בשם הזה. מיהו זה האיש הפלאי הזה?

נינה צחקה קלות לשמע המילים האחרונות:

– ח-ח… אכן פלאי הוא במקצת. אמא קיבלה ממנו גלויה מרומי. מדוע דוקא אמא? איני מבינה בזאת כלום. הוא כותב שבקרוב יבוא.

היא נגשה פתאום אל הספה, ישבה על-יד מרים, חיבקה את מתניה ולחשה לה:

– איך זה כשאוהבים? מה מרגישים? הטוב? האין זה מכאיב? לי נדמה משום-מה שזה גורם כאב.

נתנה מרים את עיניה בנינה, וראתה בפניה מבוכה ביישנית תמימה; אבל בזוויות שפתיה כאילו רצדה איזו בת-צחוק של ערמומיות, מסותרה בקושי וחרדה. מרים לא התאפקה ופרצה בצחוק.

– מדוע היא צוחקת?

– לצערי איני כלל מומחה בשאלות אלו. הכל מתאהבים, מכאן ראיה שאין זה רע. אולם וכי זה תלוי ברצוננו? יש שגם יסורים כרוכים באהבה, ובכל זאת…

– ובכל זאת אוהבים? כן, באמת. גם אני חשבתי כן. האוהבים גורמים זה לזה יסורים אבל… מוזר הדבר! למה זה?

– אין תלוי ברצוננו.

– ובכל זאת, ובכל זאת… איני מבינה זאת. אם יש מכאובים, איך זה?… מה זאת אהבה?

הנערה הורידה את ידיה אל ברכיה, והשמיטה ראשה אל חזהָ. כל ישיבתה אמרה התרגשות פנימית.

– ראיתי אנשים שיש להם הנאה מיוחדה כשהם שונאים. ראיסה שלנו, למשל… ודוקא בגלל אהבתה היא סובלת – חייכה אל מרים חיוך חיוור מתוך בושה בדברים שנפלטו מפיה בהיסח-הדעת – כנראה טיפשה גדולה הנני ואיני מבינה כלום.

ובזוויות שפתיה שוב רצדה אותה ערמומיות מסותרה.

מרים לא ענתה דבר. שתיהן הרהרו באותו ענין, אשה לפי הבנתה ולפי נסיונות חייה.

– חבל שאי-אפשר לדבר על זאת עם ראיסה – אמרה נינה יותר אל עצמה.

– מדוע? האם אינכן קרובות זו לזו?

– היחס בינינו הוא טוב דיו. אבל איני מעיזה לדבר אתה ולשאלה כמו ששאלתי את הגברת.

– מדוע? מפחדת.

– או! היא יכולה ללעוג ככה…

טרודה במחשבותיה, סתרה וסידרה על ברכיה את קיפולי שמלתה ואמרה כמהרהרת בקול:

– הנה חזרה אל ארץ-ישראל והביאה עמה את כולנו. לכול היא מספרת שבגללי באנו, שאני כאילו התגעגעתי לארץ. לא נכון הדבר! לפי דעתי, לא היתה צריכה לחזור, לאחר שידעה שגם הוא יחזור לכאן. ואפילו כעת טוב לנסוע מכאן. למה נחוץ לה זה, להפגש עוד פעם ועוד פעם, ולהתקוטט… – ובתנועת-יד באויר: – אח!

אחרי שעה קלה של שתיקה, הוסיפה:

– אולי להיפך. טוב שיבוא, אדרבא… תתפקע המורסה…

מרים השתוממה על נינה, השתקנית מטבעה, שפתאום כה פרצה בדברים על עניניה האינטימיים של אחותה. לא נעים היה לה הדבר. הסבה את השיחה לענין אחר, ושאלה על השיעור של מחר. נינה ענתה לה, אבל ניכר היה שהנערה נסערת מאוד ואינה יכולה לשוחח עתה על שום דבר זולת השאלה הזאת שמציקה לה.

מרים קמה ונפרדה ממנה. עזבה אותה יושבת על הספה, ואצבעותיה משחקות בקיפולי שמלתה על ברכיה.

ג

כשחזרה מרים הביתה, מצאה כבר את אביגיל, יחד אם כל ה«פנסיונרים» של הג' ציפרין, מסובים אל השולחן. את מבטה הראשון שלחה אל אביגיל. פניה של זו היו עצובות ועיניה אדומות. «שוב בכתה הסכנה», חשבה.

– היכן יגאל? – שאלה בראותה את מקומו פנוי. אבל מיד הרגישה בפני כולם שהם נבוכים. ה' ציפרין ריכז את מבטו בתוך צלחתו. הגב' ציפרין פניה היו רועמים. כאן קרה, כנראה, משהו לא נעים.

– שאלי אותו – השיבה הגב' ציפרין אגב תנועת-ראש כלפי בעלה – הוא יגיד לך.

אך ה' צפירין לא נשא עיניו מעל הצלחת. רק ריטן לתוך זקנו:

­ מעניין הדבר. כשיגאל משתובב או אינו לומד, האשם בזה הוא אני. דומני שגם לאם יש איזו שייכות אל בנה… הוא מסתובב כל היום בבית ליד סינרך…

­ ליד סינרי! – פרצה האשה בקול היסטרי – הלא כמעט שאיני רואה אותו. הוא מתגולל ברחובות; איני יודעת אפילו עם מי.

­ אבל את הנך אם; מחובתך, כמדומני…

­ אבל אתה הנך אב ­ הפסיקה אותו מתוך חיקוי לאופן דיבורו ­ מחובתך כמדומני להשגיח עליו.

­ אני טרוד בכמה וכמה ענינים.

הגב' ציפרין הניחה את כפה לתוך הצלחת, החזירה את גבה אל משענת הכסא וצחקה צחוק רעל:

­ ואני? אני בטלה מכל עבודה? יושבת בחיבוק ידים? אה? הרי זה יפה!… השמעתם? הוא טרוד בכמה עינינים! יודעת אני את עניניך!… קראה בבוז מבטל. אליבא דאמת, לא ידעה כלום מעסקנותו הציבורית (הוא לא אהב לספר עמה על עסקנות זו, וגם היא לא התענינה בה) והמילים האחרונות שלה לא היו אלא בחינת יריה ריקה…

ה' ציפרין לא השיב דבר.

­ איגואיסט! ­ זרקה אשתו קריאה באויר. ובזה כאילו הגידה לו הכול ולא היה לה עוד מה להוסיף. הזיזה ברעש את כסאה ונמלטה אל המטבח.

לכל המסובים היתה כל השיחה הזאת בלתי־נעימה מאוד. לא נעים היה לראות את ה' ציפרין הטוב והחביב בכניעתו, והתרעמו על אשתו על שלא יכלה לשלוט ברוחה. השפילו עיניהם ולגמו דומם מן המרק. הגב' ציפרין הרגישה, כנראה, שאין האנשים האלה מסכימים עמה, והדבר הזה עוד הוסיף להרגיזה. אותו רגע היה דומה עליה כאילו כל המסובים אוכלים לחם חסדה, שאין היא מחויבה כלל להטריח את עצמה בגללם ולהגיש להם את אכלם. “והוא כמו אדון יושב לו ומחכה שאשרת אותו…”, אילו יכלה היתה מגרשת את כולם, ובראש וראשונה, אותו! ילכו כולם לעזאזל!… אך כבשה את עצמה ולא אמרה כלום, רק רצה בחמה עצורה מן המטבח אל השולחן ומן השולחן אל המטבח; את כל חמתה שפכה שם במטבח, והאוכלים שתקו והקשיבו בבת־צחוק לרעש הדפיקות וקישקוש הכלים המגיע משם.

כל הקטטה פרצה בגלל זה שה' ציפרין לא נזהר בדיבורו (אף־על־פי שבכל פעם היה נודר שלא לספר לאשתו כלום, היה בכל פעם שוכח ועובר על נדרו, לאסונו) וסיפר בשעת האוכל, על השערוריה שהיתה תמול בבית־הספר. יגאל הביא עמו אל בית־הספר שני גורי כלבים בתוך תיקו. והכלכלבים התחילו נובחים באמצע השיעור; כל השיעור, כמובן, הופר על־ידי כך, כי קשה היה להשקיט את הילדים. יגאל, בהשתובבותו הפראית ובבחילתו בלמודים, נתן דאגה גדולה בלבו; נוסף לזאת סבל ה' ציפרין גם מהתפרצויותיה העצבניות של אשתו ומכל אורח־חייה. גם מדאגות פרנסה לא היה פטור: משכורתו לא היתה מספקת לו והצטרך ליתן שיעורים פרטיים. בין כל הצרות והדאגות הללו, עברה סירתו, כמו בין אבני נגף וסלעי מגור, עבור והתחלק, עבור והתלבט, אל מחוזה חפצו היחיד והיקר: טובת הצבור… הוא לא ידע שלפעמים היה מרתק את עיניו ואת כל נפשו אל נקודת מטרתו, אך ורק כדי להסיח את הדעת מהאימה אשר היתה בלבו מפני כיפי־הנגף אשר מסביבו. לא ידע זאת והיה אומר לנפשו שכל הסבל הזה בחייו הפרטיים אינו כלל מעיקרי העולם. ובשעה שניתנת לאדם היכולת לבוא במגע ישר עם עיקרי העולם ולטפל בהם, הרי זכות גדולה היא לו זאת ומן החובה שלא ליתן את הדעת על הטרדות והדאגות הפרטיות… צעקות אשתו, מריבותיה ודברי קינטורה הן כחמיצה זו שהיום (דוקא היום!) היא משום־מה תפֵלה, בלי כל טעם! מה הן דאגותיו הפרטיות כלפי עיקרי העולם! נאמר, כלפי הדאגות לתקונים הדרושים בבית־הספר, ליסוד ספריה בבית־העם, וכיוצא באלה! “איגואיסט…” ­ נזכרה לו קריאת אשתו – אולי הוא באמת איגואיסט; הוא אינו רוצה לכחד מעצמו שהוא אוהב מאוד את הישיבות, האספות והשתדלנות הצבורית. בכל אלה הוא נתון כמו דג במים. אלא באיגואיסם זה אינו מתבייש. בלי איגואיסם זה אין לבנות כלום ואין ליצור כלום. וביחוד לאדם שיש לו עסק עם עיקרי העולם, ר“ל עם תחית האומה העברית בארץ אבות… הנה למשל שיעורי־הערב שמסתדרים כאן… כמה צרות, כמה אי־נעימויות ורוגז היו לו עד שהשיג מה”ועד" באודיסה את ההבטחה למחצית התקציב, וכמה עוד יהיו לו צרות עד שימצא את המקורות למחצית השניה של התקציב…

­ הגברת וייס! קרא פתאום, כאילו לא נפל שום דבר לא־נעים לפני רגע ­ שכחתי להגיד לה כי הבאתי לה בשורה טובה. סוף־סוף נמצאה לה עבודה טובה וגם קבועה.

­ עבודה? בראוו! איזו עבודה?

ציפרין התחיל מספר לה, לא בלי אבק של התפארות והחזקת טובה לעצמו, על שיעורי־הערב שעומדים להווסד בשביל צעירים מן העדות המזרחיות; הספרדים, התימנים ועוד. סיפר באריכות על ההרפתקאות שעברו על רעיון זה, על המכשולים ואי־ההבנה שנתקלו בהם בתחילה אצל הד“ר הולם והד”ר פריגושין, לא שכח למסור גם פרטי המכתבים שהריץ בענין זה לאודיסה והתשובות שנתקבלו משם. והנה סוף־סוף יזכו לראות בהתגשמות המפעל החינוכי הזה. “הרי זה ממש גאולה לצעירי הספרדים, הגאולה עצמה!…”

באותה שעה שוחחה הגב' ציפרין עם מקלר (עמו הראשון התפייסה), וסיפרה לו בפעם האלף את הסיפור שהכול ידעוהו, איך בנעוריה באודיסה הזדמן לה לרקוד בנשף־צדקה אחד עם שר העיר; איך הציגוה לפניו, איך הגיש לה זה זר־פרחים אשר שילם בעדו עשרה רובל; היא זכרה לספר בדיוק מילה במילה על כל המחמאות שדיבר אז באזניה שר־העיר… ומקלר סיפר לה על הפודינגים שאמא שלו היתה עושה, וגם רשם לה על מפית־ניר את ה“רֶצֶפטים” של הפודינגים הללו: צנון, סלק, עדשים… והגב' ציפרין אפילו טפחה על ראשו בצחוק ל“רצפטים” הללו. מקלר, שהיה עסוק בשיחתו עם הגב' ציפרין, כמדומה לא שמע כלל את דברי בעלה. אף פתאום, כשזה גמר לדבר, פנה אליו ואמר:

­ הרי זה מעניין! הנה באמת גאולה חדשה!

הכל השתדלו להסתיר את בת־צחוקם. רק שקלור לא התאפק ופרץ בצחוק, בצחוק גדול יותר מדי; מורגש היה שבמתכווין הוא צוחק ככה, עד שמפיו ניתז רוֹק אל פני ה' ציפרין שישב ממולו. אך ה' ציפרין לא הרגיש בזה, כי נפעם מאוד מהערת מקלר שהעליבה אותו.

מקלר הוסיף:

­ מה רוצה האדון ציפרין לעשות מהתימנים שלנו? אינטליגנטים?

ה' ציפרין זקף עליו מבט של בוז, ורגע אחד פיקפק אם כדאי לענות לו. נמלך ואמר:

­ לא כל האינטליגנטים שלנו, ואפילו מן הפועלים, יודעים למה הם כאן. ואנו רוצים שכל היהודים כאן ידעו זאת. ומלבד זאת, ההשכלה העברית החדשה תועיל למזג ולהתיך את כל העדות לגוש לאומי אחד, בעל הכרה לאומית. העיקר ההכרה הלאומית!

­ אוֹ! קרא מקלר ­ אל תדאגו, הם יודעים למה הם כאן. הם ידעו זאת לפני שאנו באנו לכאן. את קבר רחל או את הכותל המערבי לא יחליפו ב“הכרה הלאומית” שלכם…

­ האדון ציפרין! – הפסיקה מרים את השיחה שהיתה עלולה להסתיים בוויכוח חריף ­ הוא רוצה בוודאי ליתן לי עבודה בשיעורים האלה. אני מכירה לו באמת טובה על שלא שכח אותי, על כל טרחותיו בשבילי. אבל לצערי לא אוכל לקבל. היה זמן שהייתי שמחה על עבודה זו. אבל עכשיו לא…

­ מדוע?

­ החלטתי לעזוב את עבודת ההוראה לגמרי. אני רוצה לשוב להיות פועלת. וודאי אמצא לי איזה מקום עבודה להספח אליו.

­ א! ככה? – שאל ציפרין באכזבה גמורה.

הוא הצטער מאוד. לאמיתו של דבר, הלא רק בזכותה של מרים בא לידי הרעיון החדש על אודות שיעורי־הערב. בבוא אליו מרים מפתח־תקוה רצוצה ומדוכאה, מצא לחובה לנחמה, לעודדה ולהבטיח לה “שדה עבודה פוריה” בבתי־הספר. לאחר ימים השתומם הוא גופו שמרים סמכה על הבטחותיו ושמה בהן את כל תקוותיה. הצטער מאוד על שלא היה לאל ידו לקיימן. עוד יותר גדל צערו בשמעו לפעמים מפי הנערה דברי יאוש מרים. לא רק מפני שלבו נקפו על כך, כאילו הוא חייב בזה, אלא מפני שבכלל לא יכול לשמוע דברים כאלה מפי מישהו. כל סימן של רפיון־ידים, כל הרהור של ספק היו מעליבים אותו, היו גורמים לו כאב. ויותר מהבטחותיו שלא יכול לעמוד בהן, הכריחוֹ דכאונה של מרים לחפש לה איזו עבודה. ובלילות־נדודיו הפך והפך במוחו הבלתי־נרדם, חיבל תחבולות וסתרן, תיכן תכניות ובטלן, עד שפתאום, כתגלית גאונית, הבריק בו רעיון זה של שיעורי־ערב לגדולים. מיד הלהיב הרעיון את מוחו והניד שינה מעיניו כל אותו הלילה. מאז לא נח ולא שקט. מבלי דַבֵּר למרים דבר, רקם מזימות, עורר את חבריו המורים, לא נתן לאנשים, שיכלו לעזור לו במשהו, מנוחה, לא ישן בלילות, ואחרי גמרו לתקן את תלי המחברות של ה“מזיקים” שלו, היה יושב, בעינים אדומות ובראש כבד מעייפות, לחבר תזכירים ארוכים אל הועד האודיסאי. והנה כשבא לבסוף אל מרים מעוטר בזר הנצחון, קיבל תשובה שהדהימתו ממש.

­ כאילו עבודת ההוראה אינה נחוצה – אמר לה מאוכזב ונעלב.

­ זאת לא אמרתי ­ מיהרה מרים להצטדק. צר היה לה לראות בצערו של האיש הטוב הזה – אדרבא, אין איש מחשיב את ההוראה כמוני. אבל מה אעשה, מר ציפרין, ולבי נמשך יותר לעבודה אחרת? ­ היא אמרה את המילים האלה בהטעמה מיוחדת; רצתה שתגענה אל אזני אפרתי.

­הרי זה מעניין! ­ קרא ציפרין בהניפו אליה את אצבעו באופן מצחיק ­ לא! גברתי לא תוכל להשתמט מעבודה זו. היא יודעת שאין לנו כאן כוחות פדגוגיים מיותרים. כל המורים עסוקים כאן יותר מדי, ואין אני רואה מי יוכל לקבל את העבודה חוץ ממנה…לא, לא! זאת היא חובתה, הגברת וייס! פשוט, חובתה הלאומית! הרי זה מעניין, באמת… ראיתיה בעבודתה בשעה שנתנה את שיעוריה הארעיים בבית־ספרי. כבר אמרתי לחברי את שבחה שלא בפניה: יש לה כוח הסברה נפלא וגם יודעת לשלוט בכיתה. בחקלאות אין לה בוודאי הכשרונות הללו ובודאי תסבול.

­ אין בכך כלום אם אסבול. אנו מחויבים פה, בארץ הזאת, לחנך את עצמנו.

­ הכול נעשים היום תלמידים ­ העיר מקלר ­ הכול הולכים אל השדה להתחנך ואת המורים עוזבים בתל־אביב.

­ “חכמה” חדשה שפירושה נעלם ממני ­ ריטן פתאום אפרתי, ומרים הסמיקה כולה.

­ לא “חכמות” אני אומר אלא אמת פשוטה! קרא מקלר, שלא כדרכו, ברצינות ­ כולכם שואפים לתקן את החיים, ל“חנך את עצמכם” ועוזבים את העיר לנפשה. תל־אביב אמנם תבנה בלעדיכם, תל־אביב תהיה כרך, בה ישבו בעלי־בתים, חנוונים וסרסורים מכל המינים, ירמו, ינצלו וישהקו איש בפני חברו, ממש כמו בכל מקום. והדבר כה ימצא חן בעיני הכפר עד שגם הוא ילך אחרי הכרך, או יותר נכון, הכפר ילך אל הכרך, גם כן כמו בכל מקום. נהח! “לחנך את עצמנו”, חה־חה־חה…תל־אביב תמצא אתכם גם אם תברחו ממנה אל הכפר הרחוק ביותר.

אפרתי שטבל את לחמו ברוטב, אבל טרם הספיק להגישו אל פיו מיהר להשיב:

­ אין אנו גוזרים על הכרך, על המסחר, התעשיה וכו' שנחוצים גם לאכר, גם לאכר! אבל לנו לנפשנו טוב יותר אויר השדה, בלי כל טענות אל הכרך… זה ענייננו הפרטי. מדוע זה אסור? למי זה מזיק? הכפר ילך אל הכרך? וודאי! ילך ויטהר אותו מעט, כמובן אם אנו גופנו נהיה טהורים…

בחברת אנשים היה לו קשה הדיבור. מרים ראתה איך רעדה ידו שהחזיקה את המזלג עם חתיכת הלחם בתוך הרוטב. לה נראה שהרעיון שהביע במלים המקוטעות הוא נכון וחשוב, והתפלאה על שלא עשה גם על המסובים רושם כזה.

­ גם בימי אבותינו היו כאן כרכים גדולים ובכפרים ישבו כורמים, יוגבים, עובדי אדמה – העיר ה' ציפרין.

­ ואיך התנהגו? שאל מקלר ­ צדיקים גדולים היו, אה?

­ נו, מובן. שומרון וירושלים לא התנהגו בצניעות ובתום…

­ אבל נביאי האמת יצאו בכל זאת מן הכפר לתקן את העיר ­ העירה מרים.

­ אם קראו לערים: “ראשית חטאת” ו“רעת הרעה”, מכאן ראיה שגם בכפרים דבקה זוהמת הערים – השיב ה' ציפרין.

­ מר ציפרין! הוא מתנקם בי על שאיני רוצה להשאר כאן ולנהל את שיעורי־הערב? ­ שאלה מרים בצחוק.

­ והסוף? מה היה הסוף? ­ אמר מקלר בבת־צחוקו הנלוזה והרעה שהופיעה פתאום על פניו ­ בא מלך אשור או בבל, או… השד יודע מי שם היה, איני זוכר עוד… בא וגרש את כולם שם מן הארץ. גם את אצילי תל־אביב… טפו! רציתי לאמור אצילי שומרון או ירושלים, גם אותם וגם את האכרים, שלא היו טובים מהם, גירש. כן!

­ בעיר לא טוב, בכפר לא טוב. אם כך, היכן לפי דעתך טוב? ­ שאלה מרים ­ אם כן להיכן נלך?

­ אילו ידעתי שתשמעו בעצתי, הייתי אומר לכם מה לעשות.

­ נו, אדרבא! ­ קרא פתאום שקלור, שכל זמן השיחה לא הוציא הגה מפיו ­ אמור, אמור, בבקשה, כיצד עושים פודינג מצנון ועדשים?

הכל פרצו בצחוק. צחק גם שקלור בפה מלא לחם, ואגב נזרקה מתוכו שוב מקלחת רוק ישר אל פני ה' ציפרין. אף ה' ציפרין צחק בנגבו את פניו במפיתו.

“שקלור זה אינו חסר הומור”, חשבה מרים ובלבה נרגזה על מקלר: אנשים משונים, זורקים מילים סתם, ומתייראים להביע את מחשבתם עד תומה. הנה גם גליק דיברה הבוקר בלשון מיסתורין שלא מצאה חן בעיניה…

הסעודה הגיעה אל קצה. הגב' ציפרין סילקה את הצלחות, ומרים התכוננה כבר להסיר את המפה, לנערה ולקפלה, כפי שהיתה נוהגת תמיד לעשות, ופתאום פנתה אליה אביגיל בקול רפה ובלתי־בטוח:

­ מרים! מה דעתך, האם אוכל לקבל איזו משרה בשעורי־ערב אלה?

אף־על־פי שאמרה את הדברים האלה בלחש, שמעו אותם כל המסובים.

­ את? ­ שאלה אותה מרים לא בלי השתוממות.

­ האם הגברת רוצה להיות מורה? ­ שאל גם ה' ציפרין.

­ או! כן. היא רוצה מאוד מאוד, אם רק הוריה ירשו לה ­ אמרה מרים.

­ ואפילו אם לא ירשו, ואפילו אם לא ירשו! ­ קראה אביגיל.

­ עוד תראי, אביגיל! ימצאו לך חתן טוב ולא תצטרכי לחפש לך פרנסה בהוראה ­ התלוצצה מרים.

­ חתן טוב? חחח! ­ צחקה גם אביגיל ­ לא ימצאו.

מרים גחנה אליה ולחשה לה באזנה:

­ את ה“אדמוני”, למשל…

כרגע שונתה אביגיל בפניה, שהסמיקו מאוד, וקראה ברוגז:

­ איני אוהבת, מרים, את השטויות הללו! הלוא את יודעת… אני מבקשת ממך לחדול בכלל… למרים היה רושם כאילו עוד מעט ותפרוץ בבכי, מלב נכאב.

מרים לטפה אותה על שכמה והרגיעה אותה.

ה' ציפרין, כדרכו, הבטיח לה שבוודאי תשיג משרה. הרי זה מעניין… יכול היות שתהיה אחר כך גם מנהלת, אם תצטיין והענין יתפתח… ומדוע לא יתפתח? וודאי שיתפתח; הלוא יש בענין הזה צורך חיוני, ממש… ואולי ימנוח למפקחת על הסניפים אשר יפתחו במשך הזמן במקומות שונים…הוא התלהב יותר ויותר, ועיני אביגיל, אשר בזוויותיהן עוד רטטו דמעות, התלקחו יותר ויותר, פניה הסמיקו ופעם אחת גם קפצה ממקומה במחיאת כפים ילדותית. מרים עמדה באמצע החדר עם המפה בידיה והביטה אליהם בבת־צחוק: סוף־סוף שניהם ילדים…

­ הרואה אתה, מקלר? ­ אמרה ­ היציאה מן העיר אל הכפר החלה כבר.

מקלר נענע אליה ראשו מתוך ליגלוג:

­ מהנ! הרי זה מעניין…

ד

אפרתי השתומם מאוד בראותו, ביום השישי בערב, את מרים מטיילת עם בתו של ה' רוזין על חוף הים, ברוח ובגשם. היה לו באמת אותו הרושם שממנו כה התייראה מרים. אפרתי בכלל לא חשב רעות על בני־אדם, מפני שלא שנא אותם, והוא לא שנא אותם מפני שבעומק לבו לא היתה לו גם שום אהבה אליהם; או אולי יותר נכון להגיד: לא היה לו שום יחס אליהם. אבל מביתו של רוזין התחילה נפשו סולדת בזמן האחרון. הוא התרעם על שיהודים אלה מביאים אתם לארץ צורות־חיים ומנהגים שעלולים רק להכניס רקבון של ציוויליזאציה, בלי ציוויליזאציה, אל מסגרת החיים הדלים של הישוב הקטן. “עדיין אין להם מקום כאן ­ חשב ­ יבואו נא אחר כך… אחר כך לא תהיה סכנתם גדולה”. ו“אחר־כך” זה ­ פירושו לכשיהיו כאן כרכים גדולים, לכשיהיה כאן ישוב גדול וחזק… בעצם לא ידע בדיוק, מַהם המנהגים הרעים ומהו רקבון־הציוויליזאציה הזה שעליהם קבל; ובעצם לא ידע גם את זאת, שלא על החיים בבית רוזין ­ אשר לא הכירם ­ חרה לו כי אם על שמרים התקרבה, כמדומה לו, אל הבית הזה בה במידה שהתרחקה ממנו, “הריהי נגררת אחרי הבחורה הזאת ­ חשב באותו יום שישי בערב על חוף הים ­ תיתי לה! אין זאת כי אם חביבים עליה היסודות הטפיליים, ש… ש”בורחים מאלוהים".

אולם למחרת, בשעת סעודת הצהרים, נחה דעתו. לאחר שסרבה מרים לקבל את הנהלת שעורי־הערב, הבין ש“העבודה”, אשר עליה היתה מדברת לפניו, אינה מליצה גרידא. ומיד התחיל לבו דופק תכופות. הוא לא צדק במשפטו על מרים. הוא גפו דחה אותה, הוא דחה אותה באולתו ובצרות־לבו. הוא תמך את ראשו בשתי ידיו הנשענות אל השולחן וזכר את כל צער געגועיו אליה בשעה שישבה ברחובות ואת החלומות אשר חלם על אושר משותף… כל המחשבות, הזכרונות והתקוות הללו לא עברו דרך מוחו זה אחר זה ברצועה ארוכה שמתמתחת והולכת, אלא ניתכו עליו בבת־אחת; הרהורים ורחשי־לב נערמו זה על גבי זה, וכולם כאחד מלאו את נפשו.

מקלר, שקלור וציפרין כבר עזבו את החדר. מרים ובת־דודה עוד שוחחו יחד בחצי־קול, וזו האחרונה הוכיחה לה בהתלהבות שמוטב לה למות מאשר לרקוב במושבה. היא תעזוב את הבית ויהי מה, אין לה מה להפסיד. בעיר לא תאבד, אין דבר… אפרתי כבר קם גם הוא. אבל עמד עדיין באמצע החדר שחוח תחת ערמת הרהוריו, זכרונותיו ורחשי־לבו, עמד ועיין כביכול בעתון. הגברת ציפרין שטאטאה את הרצפה, היתה מפעם לפעם מבקשת ממנו סליחה ומטרידתו ממקום אל מקום. ולבסוף, כששתי הבחורות קמו ללכת מתוך אמירת שלום, ניגש אל מרים, כמו דרך אגב, בלי כוונה תחילה, ומבלי הסתכל בפניה, אלא בכובעו שהפך והפך בידיו (מי זה ישב על כובעו הרטוב מגשם? מעכו אותו, עד שאין לחבשו…) ושאל למה חדלה מבקר אותו. האומנם היא כה עסוקה? אמנם ­ השיבה מרים בפנים מסמיקות קצת ­ אף היא שאלה זאת את עצמה לא פעם. היא מכתוננת אמנם זה כבר לבקרו. הערב אם תפָּנה תכנס אליו.

המתיחות שהיתה ביחסים בין מרים ואפרתי נתרופפה. שני האנשים הצעירים הללו מצאו איש אצל חברו את חוף המנוחות. אחרי אותו יום, היו נפגשים ערב ערב, דנים וחדשים באותם הענינים, ובכל פעם היו להם הענינים האלה כחדשים, וכחדשים היו מעוררים בהם גיל ומתק הזיה. שניהם יעלו אחרי עונת הגשמים הגלילה. זה היה מוחלט וגמור אצלם. עדיין היו דנים אם להספח אל קבוצת הפועלים בכפר תבור או ללכת אחרי יצחק קרן־צבי המארגן קולקטיב של פועלים על הקרקע שהקרן־הקימת קנתה אצל הכנרת. הקולקטיב של קרן־צבי משך את לבם יותר, והעיקר מפני שיש בו משום כיבוש חדש, העלול, אם רק יצליח, לשמש מופת ולגרור אחריו עוד ועוד כיבושים חדשים בשביל העובד העברי. אבל בעתונות המקומית הטילו בעלי המקצוע ספק בדבר אם הענין יתקיים ויצליח בתקציב הפעוט שהוקצב לו על־ידי הקרן־הקימת. מלבד זאת התעוררו חששות גם כלפי האיש שהקרן־הקימת אמרה למנות בתור פקיד מנהל; היה מקום לחשוש שלגבי האיש הזה אין העבודה העברית מגופי הלכה, עיקר קדוש. בשאלה זו היו שניהם הופכים והופכים מדי יום ביומו, חוזרים ודנים באותם הנימוקים בעד ונגד. אבל ברור היה להם דבר אחד: באיזה מקום שיתישבו, החיים, שמכחים להם בגליל, יהיו טובים ויפים… חלומותיהם היו גורפים אותם אל חופי האושר המקווה, בתוך הנוף הגלילי העוטה רוח קדומים וצופן בחובו זרע התחיה וההתחדשות העתידות לצמוח שם… שמעו את געיית הבקר ברפת, את קירקור העופות בלול, ראו את היונים העגות באוויר מסביב לשובך. הם דיברו על “ביתם” העומד שם בצלע ההר, צופה אל מרחבי ירק ומחכה להם. בשעה שמרים נטעה וורדים, איריסים ולוע־אריה, שיבצבצו מבעד לסרגי הגדר, לא שכח אפרתי את החמניות, האהובות עליו, שעוד מילדותו הרנינו את לבו בעטרות הזהב הכפופות אל השמש והמזהירות מתוך ירק גני הכפרים, שהיה עובר בהם לפעמים עם אביו. משהו מטעם החיים ב“ביתם” שלעתיד לבוא טעם אפרתי בשעה שמרים היתה מסתובבת בחדרו, שופתת את קומקום התי על מכונת הנפט, שוטפת את הכוסות, מסדרת את השולחן לסעודת־הערב (פעמים היו סועדים יחד). פעם מצאה אות מרים כשהוא מתכונן לחייט טלאים למעילו הקרוע. מחזה מבדח היה לראות את האיש הזה יושב כפוף בפנים מרוכזים על הבגד הפרוש לפניו, ובודק מתוך כובד־ראש ושיקול־דעת מרובה את המקומות הטעונים תיקון, כמי שבוחן פרובלימה מסובכה. “תן לי ואנסה לעשות לך את המלאכה הזאת ­ אמרה לו בטון דומה לזה שבו לקח הוא פעם מידיה את המעדר לתקן את הערוגות שעשתה ­ אני מקווה שאצליח יותר ממך בעבודה זו”. הוא התנגד בתחילה, אב היא הוציאה מידיו את הבגד. רגע אחד הרגיש מעין בושה שבצניעות בראותו את מעילו פרוש על ברכיה, כאילו משהו מגופו היה מונח שם… אבל הדבר היה נעים לו מאד. מאושר ומלא אהבה עמד והביט אליה כשהיא ממצמצת עיניה כלפי המנורה ומשחילה חוט בקוף המחט. היתה לו אז הרגשה כאילו היא משחילה בחיי שניהם חוט אשר יקשרם יחד…

בכל ערב היה אפרתי רגיל לקרוא לפיה מהעתונות הארצישראלית. אבל לעתים רחוקות היה עולה בידו לקורא איזה דבר עד גמירא. לרוב היה קורא איזו פיסקה והיא היתה מפסיקתו באיזו הערה או שאלה, ומענין לענין היתה השיחה משתלשלת ועוברת בלי משים שוב אל עניניהם הפרטיים. אל “ביתם” אשר שם בין הרי הגליל או על שפת כנרת. והמאמר עצמו היה נשכח מלבם. ואמנם, כלום המאמר היה חשוב? חשוב היה הקול השלו הקולח במנוחת הערב, האזנים הקשובות. חשובה היתה עצם הישיבה בצוותא חדא, שני ראשיהם כפופים אל שולחן אחד, לפני מנורה אחת, ששמחה גם היא להיות שותפה עמהם בסוד אשרם.

פעם אחת, בדרך אל אפרתי, שמעה מרים שקוראים אותה בשם. החזירה את ראשה: גליק עמדה עם איזה בחור ועשתה לה תנועות בידה שתגש.

­ להיכן? אֶ! להיכן? סטוֹפ! ­ קראה לה גליק בקול כמפקד.

מרים נבוכה קצת משאלת־פתע זו. עד שמצאה את תשובתה, הזדרזה גליק ואמרה:

­ שפיר! לא אפריע לך. רציתי רק להציג לפניך את האיש הזה… מר כרמלי… מרים ווייס, שעליה דיברנו תמול – אמרה בפנותה אל האיש שעמד על ידה, והוסיפה: גם עליך דבירנו לא פעם עם מרים… עם מרת ווייס זו.

מרים נבוכה עוד יותר:

­ דומני שרק את היית המדברת ואני רק הקשבתי ­ גימגמה אגב גיחוך מעושה.

­ שפיר. כמובן, כמובן… מיהרה גליק להסכים עמה, כשהיא טופחת על שכמה מתוך חיוך קל, כרוצה לאמר: “חטאתי, לא הייתי צריכה לומר מה שאמרתי”.

כרמלי לא פצה פה. מרים נמנעה מהסתכל בפניו. אבל עם המבט הראשון שהספיקה להעיף בו, השתוממה שאינו דומה כמעט לתמונה שראתה בחדרה של גליק. הוא נראה לה דק גוף יותר משחשבה וגם נמוך יותר, אף־על־פי שבאמת היתה קומתו קצת גבוהה מבינונית.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה אמרה גליק:

­ נַ, לא נפריע לך. רואה אני שאת מזדרזת לאיזה מקום. בוודאי נתראה בקרוב.

בכל דיבורה ניכר היה שהיא במצב של קורת־רוח והתעוררות.

מרים נפרדה מהם והלכה לה. היא לה חשק לפרוץ בצחוק. “הנה זה הוא הארי טורף הלבבות! את ראיסה רוזין, את גליק ועוד בחורות רבות… זהו! ח־ח־ח”.

נכנסה אל חדרו של אפרתי בצחוק וסיפרה לו על הפגישה, על נימוסי גליק בלתי־המהוקצעים²⁸ וביחוד התבדחה על אודות כרמלי. אפרתי אף הוא הצטחק.

­ אתמהה ­ אמר ­ מה לו ולארץ? למה חזר ובא?

­ לכבוש לבבות, ח־ח…

­ האם בפאריס, בלונדון ובניו־יורק כבש כבר את כל הלבבות? אל תצחקי, מרים! האיש הזה יכול עוד להיות מסוכן לנו.

­מסוכן? לנו? במה?

­ יש לו תמיד רעיונות ותכניות משונים. והוא בעל השפעה.

מרים פרצה שוב בצחוק, כשכיסתה את פיה בשתי כפות ידיה.

­ מה זה היה לך, מרים? לצחוק מה זו עושה? - תמה אפרתי. על פניו כאילו פושטו הקמטים: זו הפעם הראשונה התחיל פועם צחוק נערה בחייו בכלל…

­ ואני סבורה הייתי שהתכוונת לנו, לשנינו, שגבור הרומאנים הרבים מסוכן כביכול לשנינו…

אח! לא. אבל עוד יבלבל את המוחות לבחורים ולבחורות שלנו. שמעתי שיסד דת חדשה באמריקה. לא אתפלא אם יספרו לי יום אחד שהוא מסדר אֶכּספֶדיציה אל המארס או אל הסמבטיון…

מרים שכבר עיפה מצחוק, אמרה במנוחה:

­ זה דוקא מצא חן בעיני. השאיפה לגדולות. לחבק זרועות־העולם או האנושיות… זה מראה על מעוף, על שאר־רוח.

­ זה רק מראה על חוסר שרשים. מי שאינו מעורה במקום אחד, בשעל אדמה אחד, הוא נישא אל מרחקים, אל ה“אנושיות”.

­ אבל, אפרתי, הלא יש אנשים שאוהבים את האנושיות. על פניו עברה בת־צחוק קלה:

­ את האנושיות אין לאהוב. זהו רק מושג מפשט. אוהבים דבר ממשי, שניתן לחושים… את העם, לפחות… אותו, כן… אפשר לאהוב.

מרים משכה בכתפיה:

­ הלא יש אנשים שהקריבו את חייהם על מזבח האנושיות

­ על מזבח סקרנותם הגדולה ­ תיקן אפרתי ­ או על מזבח יצרם הגדול לנַצח, להתגבר על מכשולים גדולים… “אהבת האנושיות”! פראזה ריקה… היא יוצאת מאהבת עצמנו וחוזרת אליה…

­ כל אהבה היא ככה ­ הפליטה מרים, רק כדי לנצחו בדברים.

היא ישבה על הכסא בראש מורד וחבקה בידיה את ברכה הרכובה על חברתה. הוא בדברו התהלך בחדר מפינה אל פינה. בשמעו את דבריה האחרונים, שנפלטו מפיה דרך־אגב, התיצב ממולה והסתכל בה זמן־מה במבט מרותק ובגבות מורמות כמי שמסתכל באיזה בע"ח מוזר.

­ כל אהבה, אמרת? כל אהבה? ואני… ואני… גימגם ­ חשבתי… להיפך…

מבלי להרים את ראשה ומבלי לשנות את מצב ישיבתה, הציצה בו אלכסונית מלמטה למעלה. פניו הנדהמים ומבטו הנבוך הנעוץ בה נראו לה מצחיקים. אבל היא שמרה על מבע־הרצינות בפניה וחיכתה להמשך דבריו.

והוא התחיל שוב מתהלך בחדר ובהתרגשות קרא:

­ לא! אדרבא, מרים, כל אהבה אמיתית היא בניגוד לאהבת־עצמו… האחת מבטלת את השניה. כל אוהב אמיתי מוַתר ממילא על אהבת־עצמו. איש הגאוה משפיל את עצמו, איש החרות מקבל עבדות, בעל הרוח הסוערת נעשה שקט ככבש, יושב האוהל שאוהב חיי־רוח מכונסים, נעשה יצאן ומתהולל… איזו אהבה אגואיסטית יש כאן? אוהבים את האשה לא למרות חסרונותיה, ואף לא בגלל מעלותיה… כלום מסוגל האוהב לראות בכלל, גם את אלה וגם את אלה? אלא הוא מקשט את אהובתו ביתרונותיו הוא או ביתרונות שהיה רוצה בהם…. הוא מוַתר עליהם, גם עליהם, מסתלק מהם ותולה אותם בה. הכול הוא נותן לה, לאהובה, ולו לעצמו אינו משאיר כלום. איזו אהבה אגואיסטית יש כאן? גם העם, גם העם, מרים… גם אותו אנו אוהבים כך! ברע לנו אנו מתנחמים באשרו, בעַנינו ובמָכוּת ערכנו אנו שמחים בגדלו ובחסנו, בעשרנו ובתפארתנו אנו מתאבלים על עניו וסבלו… העם, מרים, העם…

פתאום הפסיק את עצמו, ניגש שוב אליה סמוך־סמוך, מאחרי כסאה, הניח את כפו על כתפה מעבר לערפה ולחץ אותה אליו, בהביטו אליה מלמעלה למטה.

הלוא כך, מרים… הלוא כך אוהבים? הלוא כך אנו אוהבים?

הרימה מרים את פניה אליו, והצליפה עליו מבט מלא השתוממות. זה היה מגעו הראשון בגופה. אף פעם לא ראתה אותו במצב של התרגשות כזו. אפילו פניו נעשו יפים. בסנטרו הבולט, בעיניו המשפלות אליה היה איזה עוז…

תפש אפרתי את מבטה המשתומם, ומיד כאילו נפחד, הסיר את כפו מעל כתפה והוסיף:

­ את העם… אני חושב.

מרים צחקה בלבה על התקון הזה שנראה לה תמים מאד. ימים מספר אחרי הפגישה האחרונה, באה גליק אל מרים בבוקר בעוד זו האחרונה לבושה למחצה. מרים התפלאה על הביקור המשכים ובלתי־צפוי, משום שגליק לא ביקרה אותה אף פעם בחדרה. הבינה שבאה לרגלי ענין בלתי שכיח, וחיכתה עד שזו תגיד לה מבלי שתשאל. זמן־מה פיטפטו על דברים של מה־בכך. על הקלוב, על הפועלים, על העבודה. פתאום שאלה גליק דרך־אגב, כאילו נזכרה בדבר אגב שיחה:

­ כן, ומה בדבר תכניותיך? הטרם הסתלקת מרעיונך על הגליל?

­ כלל וכלל לא. אדרבא, הענין מתקדם. מסתדרת קבוצת פועלים שתתיישב, כנראה על קרקע הקרן־הקיימת… אומרים, המקום טוב מאוד… על חוף הכנרת. ואם זה לא יצא לפועל נלך בכל זאת הגלילה. אפשר שם להסתדר על יד אחת המשובות.

גליק השהתה עליה זמן־מה מבט בוחן וחודר. מרים הביטה על גליק במבט שאלה.

­ מרים ­ אמרה עדיין מתוך הרהורי היסוס, כשהיא מוסיפה לקדוד אותה במבטה.

­ מה חפצך?

­ הגידי לי את האמת, היש לסמוך עליך?

תמהונה של מרים גדל.

­ מה פירוש השאלה?

­ המבינה את, יש אנשים שונים. יש אנשים ששמחים להיות הראשונים, המקור הראשון לחדשות אשר אחרים טרם ידעון, או… למשל… אין להם כל כוונה לגלות סודות, אלא שלא במתכווין, אגב שיחה, נפלטת מלה בלתי־זהירה, או רמז כלשהו, או קריצת־עין, כלומר שידוע להם דבר אשר, לצערם, אסור לספרו… רמזים אלמים אלה מסוכנים לסוד, יש הם משום התחלה של פיטפוט… המבינה את, יש אנשים שונים.

מרים משכה בכתפיה:

­ דומני, עד כמה שאני מכירה את עצמי, איני להוטה אחרי סודותיהם של אחרים. פטפטנית אינני, על כל פנים. כך נדמה לי. אבל איני מבינה למה כל זאת…

­ כן, צדקת. אף אני חשבתי עליך כך. יש לי הרגש שאפשר לסמוך עליך ­ ומיד בטון של החלטה: שפיר! תבואי אלי הערב.

­ למה?

­ כך… תדעי אחרי כן, תשמעי שם אצלי איזו דברים חדשים, לא בלתי־מעניינים.

­ מוטב. אבל הסוד שאמרת… איני מבינה.

­ הרי זה מבן מאליו: זהו סוד גמור ומוחלט. אם תבואי. הרי בזה תתחייבי לשמור את פיך… גם אם ידברו אחר כך אנשים לפניך על הענין הזה הידוע לך, תעמידי פנים כאילו אין את יודעת ממנו כלום ואינו מעניין אותך כלל. הרי זה מובן מאליו…

­ אה! אם כן, הרי זה רציני מאוד ­ ניסתה מרים לדבר בלעג.

אך מבע פניה של קליק היה חמור וזעום:

­ רציני מאוד, מרים! אם כן את מבטיחה? תבואי! הפצירה בה.

­ אבוא ­ ענתה מרים מיכַּנית.

­ בעשר בערב ­ אמרה ומיד קמה, מיהרה להפרד ויצאה. במשך היום שכחה מרים את ביקורה של גליק.

לפני השעה העשירית בערב נזכרה פתאום בהבטחתה לבוא אל גליק, והתחילה מתרגזת וכועסת על עצמה, שנמהרה להבטיח. לא היה לה עתה כל רצון ללכת. עצם מעטה המסתורין וההתחייבות להצפין סוד, היו לה למורת־רוח. אבל לא לעמוד בדיבורה לא יכלה. קמה והלכה.

כשניגשה מרים אל ביתה של גליק, היה לה הרושם שחושך בו. החלונות היו מכוסים בהשתדלות כזו עד שאף קו־אור אחד לא פרץ מתוכו. דפקה פעמים אחדות עד ששמעה מאחרי הדלת קולה של גליק: “מי שם”? ­ אני, מרים! ­ השיבה. גליק פתחה וזרזה אותה: “להכנס, מהר, מהר”. כמעט שמשכה אותה בידה אל תוך החדר ומיהרה לנעול את הדלת.

מסביב לשולחן ישבו כעשרים בחורים פועלים. מלבדה ומבלד גליק לא היתה שם אף בחורה אחת. בראש השולחן ישב כרמלי ומקלר על ידו. מיד הרגישה מרים, לתמהונה, שמקלר יושב כאן בלי שקלור. עם כניסתה, לחש מקלר מה באזני כרמלי. זה פנה אל גליק, ושניהם התלחשו רגעים אחדים. התמונה היתה מודעה למרים. “ממש כמו שם”, חשבה על האסיפות הסוציאליסטיות ברוסיה. וישבה בפינת החדר על גבי קרש שהיה מונח על פח־נפט ריק: המקום היחידי שהיה פנוי לישיבה.

כרמלי היה, כנראה, באמצע דיבורו בשעה שנכנסה מרים. אחרי שנגמרו המשא־והמתן שבלחש בינו ובין גליק, המשיך לדבר. מרים התבוננה אליו מתוך פינתה. אך מעט מאוד הזכיר את תמונתו, שראתה אצל גליק. בראשו היה גבוה מכל הנאספים. שערות ראשו הצפופות והמסתלסלות, שהזדקפו קצת בבלוריתם מעל למצחו הצח והגבוה, ושפמו הקטן מעל לפיו הדק והמביע מרץ, היו כתומים כהים. בתנועותיו המדודות והשקולות היה מרגש איזה בטחון עצמי. היה לבוש שחורים, אם כי בלא גנדרנות יתרה, אך בדיקנות ובטעם. זה היה האדם היחידי כמעט שראתה בארץ בצוארון קשה. עניבתו הכחולה־כהה משכה על כל דמותו חוט של איזו חגיגיות, בדברו היתה ידו האחת משחקת בשרשרת הזהב הדקה, שהבריחה את שני כיסי חזיתו העליונים, או שהיתה ממשמשת בתנועה עצבנית בעניבתו; ידו השניה היתה מונחת על השולחן ובעפרון־כסף הקישה עליו מפעם לפעם בקצב ובהדגשה לכל משפט ומשפט שהיה מבטא ברורות ובטוחות; הוא דיבר חלקות, בלי הטעמות יתרות אך בוודאות גמורה כנואם מנוסה ורגיל.

­ היכן אנו עומדים? כן, המזרח הנחנק תחת עולם של עמי אירופה. רומי האלילית הלכה דרכה ישר, באמת, בפשטות, בהתגלות־לב, בלי נכלי ערמה ובלי מסווה על הפנים. שלחה את צבאותיה אל גבולות איזו מדינה והודיעה: “אנו החזקים ואתם החלשים. פנו איפוא לנו מקום”!. והמדינה או שהיתה נכנעת ומקבלת מרותה או שהיתה נלחמת ומפרפרת עד שהיתה נרמסת תחת רגלי הלגיונות של הנשר הרומי. לא כן אירופה הנוצרית, בעלת התרבות ההומנית דהאידנא. היא באה אל ארצות אסיה ושפתיה תטופנה מור ונופת־צופים: להחיות את המזרח, לעוררו, להנחיל לו מתרבותה, ומתוך בת־צחוק של צביעות שולחת בכל וורידיו את מיקרובי הרקבון שלה, את השיכרות, הזנות, החמרנות המזוהמת ביותר שדוחקת את הפכחות המזרחית, את טהרת המשפחה ואת הנטיה הטבעית אל דתיות, אל התבוננות ואל הפשטה אידיאלית. אירופה זו מחלישה את ארצות המזרח, וכמו עכביש היא מוצצת את לשדן, חומסת את רכושן הטבעי, משמינה הולכת מחלבן ודמן כנזיר קאפוציני, לאשרנו לא המזרח כולו נוּגע עדיין. עוד יש כר נרחב לעבודתנו כאן ולתעודתנו הגדולה…

בחדר היה חם מאוד, והאויר כבוש. הוא הוציא מכיס בגדו²⁹ ממחטת־משי מבושמה וניגב את פניו. שנים שלשה דקים שתק, כמסדר את מחשבותיו, ואחר־כך המשיך:

­ כן, רבותי, אנו חוזרים הנה… רצוני לומר לא רק לארץ־ישראל אלא גם אל המזרח. אל המזרח אנו שבים, ותודה לאל, עשירי נסיון. אנו היהודים ידועים מה זו אירופה הנוצרית. מבשרנו חזינו את כל חסדה וטובה של דת האהבה והרחמים.

אנו יודעים מנסיוננו מה זו חסות מדינה אירופית. עדים היינו והננו לבריתות ולאגודות הליסטים של בריוני הדיפלומאטים, המיוּסדות על “אינטרסים משותפים”, ר“ל על “שמור לי ואשמור לך”, או ברור יותר: אני אעצום את עיני מראות את החמס והעוול בגבולותיך, למען לא תתערב אתה בענייני אני”. התרבות? הטכניקה המשוכללה? נוחות החיים? חח… הלא אלו הן אותן האינדולגֶנציות שבא־כחו של ישו ברומי היה מחפה בהן על כל הפשעים והחטאים. לאלפיהם ולרבבותיהם סוגרים את הפועלים בבתי־החרושת, בסדנאות ובמכרות, ללא אויר, ללא שמש וללא לחם לשובע, והעבדים האלה של אירופה החדשה עובדים כל ימיהם כדי להכין מכשירי הנוחיות והלוקסוס בשביל העשירים. והעשירים? ה! האמינו, כי גם בהם אין לקנא. רובם הלא נפשם סכופה, לבם חלל, חייהם עליהם למשא בשעמומם ובריקנותם. האדם באירופה לא נעשה מאושר יותר וגם לא טוב יותר בזכות התרבות הזאת. הפשעים שנעשים יום יום תחת מעשה התרבות הם יותר מזוקקים וגם יותר מתועבים ומשוקצים מאותם הפשעים הגדולים שהיו נעשים בשנים קדומות בגלוי, בלי כל מסווה, מתוך בערות ומתוך שיצר לב האדם רע מנעורי… לא, לא, לא! די לנו באירופה זו, בתפארתה, במוסריותה ובכל חמדותיה. בשאט־נפש ובתקוצה אנו עוזבים אותה וקוראים אחרינו את אחינו שעדיין לא פגעה בהם הגאנגרינה… הציוניים מתדפקים על ה“שער העליון” אשר על גדות הבוספור, אבל אין להם אמון באנשים היושבים שם ב“שער”. ועל־כן הם מדברים על הסכמה בין־לאומית של מעצמות אירופה ­ כאן הרים את ידו עם עפרון־הכסף בין אצבעותיו, שהבריק לאור המנורה, ועג בו עוגה רחבה באויר, ובת־צחוקו, שליוותה את התנועה הזאת, הראתה על כל האפס שבהיקף הרחב של המושג הזה… בהסכמה זו הם מאמינים. התחייבות הממשלות הנוצריות מהי? פיסת ניר לצור על־פי צלוחית. אבל לא! חלילה מממשלה לבטל את התחייבותה ככה, באופן פשוט, מעשה נוכל. יש לה רגש הכבוד שלה. יש לה גם המוסר שלה. הממשלות יצרו לצרכיהן לשון דיפלומאטית שיכולה לטהר כל שרץ, כל תרמית ואונאה. בלשון בשר־ודם פשוט זוהי מה שקוראים בגרמנית “גַאוּנֶרשפּראַכֶה”. כשיש צורך להסתלק מאיזו התחייבות כלפיך, אין אומרים לך: “אין לנו צורך בך, לך לעזאזל”! אדרבא ממטירים עליך פרחי חסד וצדקה עד לידי… חנק! מרוב דאגה לשלומך, שלא יאונה לך רע יסגרו עליך בריח ודלתים… למען לא תשָׁמע ממצר כלאך שוועתך וקריאתך חמס! עושים מלחמות, מכסים את שדי־קטל בפגרי אדם, וכאשר יצעק מן האדמה קול הדמים, נושאים הקטלנים את עיניהם אל על ואומרים כי העמיסו על עצמם את הצלב למען הביא פדות וגאולה לכל הנדכאים תחת עול המדינה האויבת… הצלב! אנו, היהודים, רבות נוכל לספר על הגאולה שהביא הצלב לעולם… מפני מה תפרנה יום אחד הממשלות הנוצריות את התחייבותן כלפי היהודים, כלפי ארץ־ישראל? מפני שאנו יהודים, מפני שזוהי ארץ־ישראל ומפני שהם נוצרים. הנוצרים לא יתנו לישראל תקומה בארצו. העולם הנוצרי יחריש כל עוד נהיה מועטים וחלשים. אולי עוד יַראו את הומאניוּתם ויסייעו בידינו. אבל מכיוון שנתחיל לאסוף כוח, מכיון שנתחיל לפרוש כנפים, יאמרו לנו: עמוד! עד כאן!… או לא יאמרו לנו כלום. אלא יבוא ויתיצב מול פנינו הנזיר בצלבו ובבת־צחוקו השמימית־הצבועה ומאחרינו יגש החייל הנוצרי בכידונו… (כאן נזכרה מרים, לתמהונה, שכדברים האלה, כמעט מלה במלה ממש, שמעה פעם גם מפי גליק…) כך! לא הצלוב על הגולגתה קבור שם ב“קבר הקדוש” אלא צלוב־העולם הנצחי, נינו של העקוד על הר המוריה… באותו קבר חנוקה תקות ישראל, בו קבור חלום גאולתו! והקבור הזה יקום לתחיה לעיני העולם. איך?

כאן הפסִיק כרמלי. הוציא במנוחה סיגריטה מתוך נרתיק כסף קטן, נקף בה פעמים אחדות על גבו של הנרתיק, לפני הציתוֹ אותה. הבחורים שישבו כל הזמן בלי זיז כל שהוא, התחילו מתנועעים ומתלחשים. אחד שאל בקול שפל ורוהה: “ואיך, באמת”? מיד נשמעו מכל צד חוזרים על השאלה הזאת, ביתר אומץ־לב, ובקוצר־רוח:

­ איך? מה ענין ה“קבר הקדוש” לכאן? הנלחם בנצרות?

כרמלי המתין עד שישתתקו כולם, ואחר כך במנוחה, בקול שוקט ובפשטות:

­ להדליק אש מן הארץ הקטנה הזאת בכל המזרח, מקצהו אל קצהו.

בחדר היה שקט־שקט. דממת נדהמים. נשמעה רק חריקת הכסא תחת כרמלי. הוא קם, שם את רגלו האחת על הכסא, ואת מרפק ידו, עם הסיגריטה בין האצבעות, תמך בברך, ואמר בקול יבש, מעשי:

­ ארץ־ישראל צריכה להיות מגדל־צופים לעמי־מזרח, ומעל המגדל הזה נקרא להם על הסכנה הקרובה לבוא מעבר לים התיכון… אנו שבים אל חיק מכורתנו, אל אסיה, ותחיתנו לא תקום בלתי אם יחד עם תחית אסיה כולה… כל אלה אשר נפשם אינה נרתעת מפני התעודה הנשגבה, אשר ענין האומה ואפילו ענין העולם כולו הוא ענין חייהם. הם יגויסו לעבודה קשה, רבת חתחתים וסכנות… כן, העבודה קשה, מתונה, רבת־אחריות, סכנות וחתחתים. אתם, חלוצי התחיה, מחויבים ללמוד, ללמוד וללמוד טרם תגשו אל העבודה. אתם צריכים להיות מזויינים בידיעת השפות, המנהגים ודרכי החיים של העמים אשר בתוכם תעבדו. לכסף אל תדאגו. כבר דאגו אחרים לזה.

­ וההנהלה הציונית? ­ נפלטה מאיזה מקום שאלה.

­ ההנהלה הציונית? היא הולכת עם המערב. לנו אין עסק עמה. אנו נעבוד בלי עזרתה. וגם נגדה. אנו אגודה חשאית לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. כי גם הציונים יתנגדו לנו. הציונים הם שליחי המערב. ותעודתכם אתם לבאר לעמי המזרח שהעם היהודי השב אל מולדתו אינו שליחו של העולם האריי. אדרבא, הוא נמלט מתוכו בשאט־נפש ובזעם של דורות. בתחייתו הלאומית של ישראל כרוכה תחייתו של כל הגזע השמי באסיה שלנו, אין אנו מתביישים בשם אסִיָתִים. אנו רוצים להרים אותו לנס ולתפארה. אתם תפשטו בכל אסיה כלפידי־אש ותציתו את הבערה הגדולה…

את סוף דבריו כבר לא שמעו. מסביבו קמה המולת קולות. הכל הצטפפו מסביבו עוד יותר, שאלו, חקרו, התווכחו. מרים לא התעניינה עוד בכל השיחות והדיבורים, באזניה צללו דבריו האחרונים כפעמונים תלויים אי־שם במרומים וקוראים ומבשרים…

בעוד הכול הומים ומשוחחים בהתרגשות, השתמטה מרים מן החדר לבדה ובלא יודעים.

כל אותו הלילה וכל יום המחרת לא יכלה מרים להשתחרר מן ההרגשה הכבדה שהיתה עדה להתרקמותו של דבר מוזר וגדול, גדול בסכנתו ואולי, להיפך, בישע אשר יביא… יחס ברור אל השאלה הזו לא היה לה. אבל כולה היתה נתונה תחת רושם של איזו חרדה מפני הבלתי ידוע וגם של שיא רעיון נועז שר רקם לפניה אותו הבחור עם קולו המוזר… הרגשה מעין זו יש למי שניצב על גשר צר מאד ונישא מאד מעל פני תהום…

הסוד העיק עליה ביום הראשון. ה, אילו יכלה לדבר עם אפרתי על האסיפה הזאת, על נאומו של כרמלי ולשמוע את דעתו. הצטערה על שמתוך קלות־דעת התחייבה בפני גליק לשמור את הסוד. לא נעים היה לה להפגש עם מקלר, בשעת ארוחת־הצהרים, ולדעת שסוד אחד, מעין איזו מזימת־חרש מקשרת את שניהם.

ופעם אחת בשבתה יחד עם אפרתי בחדרו, לא התאפקה וקראה פתאום, שלא מענין שיחתם:

­ היודע אתה? כרמלי הוא באמת אדם מסוכן. צדקת במשפטך עליו.

­ מה קרה? הידוע לך דבר על אודותיו? ­ שאל לא בלי חשש.

­ לא ידוע לי דבר. אבל בתל־אביב מספרים הרבה מעשיות על אודותיו ­ השתמטה מרים וכזבה.

עניני יום־יום. הראיונות התכופים עם אפרתי, השקלא־וטריא בדבר תכניתם לעתיד, חלומותיהם בהקיץ על “ביתם” ועל חייהם החדשים, שוב גררו אחריהם את כל הרהוריה והגות לבה עד שזֵכר אותה האספה התרחק, חָור ונשכח מלבה. רק משעה שהיתה רואה את מקלר אצל ציפרין חשה לפעמים מעין דקירה בלב מתוך הרהור: מי יודע מה הם מכינים לנו שם?…

ה

קרן־צבי היה צריך להביא סוף־סוף לאפרתי את ההחלטה האחרונה והגמורה בדבר סידור קבוצת הפועלים על קרקע הקרן־הקימת. כל היום עבר על מרים בתוחלת ממושכה אל שוב אפרתי מעבודתו, למען תוכל להוודע ממנו על ההחלטה הזאת.

לפנות ערב, כשהתכוננה כבר לעזוב את חדרה, דפקה גליק על הדלת. נכנסה, עמדה סמוך אצל הפתח ושאלה אם היא, מרים, מוכנה לקבל אורח. זה היה כרמלי. מרים עמדה באמצע החדר מופתעה ונבוכה קצת.

בשפולי האופק, צנחה אל הים הכחלחל־הסגול שמש אדומה כפלח רמון שגיא, והפיזה את כותל החדר שמנגד. החדר כולו, העומד בדימדומים, היה מואר על ידי דיסקוס החמה כמו בפנס התלוי, כביכול, בחוץ מול החלון. בתוך התולע שבחדר, עשה כרמלי, לבוש־השחורים ובהיר־השערות, רושם מוזר, חדש ויפה. תחילה לא יכלה מרים להתגבר על מבוכתה ושתקה. אף הוא מיעט בדבוריו. פיטפטה הרבה רק גליק, מתוך איזו התרגשות עליזה. למרות הקור היתה זו מקושטה בחולצת סאטין קלה, לבנה ורחבה מכפי מידת גופה הרחב, ובעניבת משי ירוקה וענקית שכיסתה את כל חזהָ האדיר עד לחגורה. החולצה והעניבה עשוה גמלנית מאשר תמיד. חוטמה המסורבל והאדום היה לו בדימדומי הערב עין סגול. במלבושה חסר־הטעם, לא יותר מאשר בהתרגשותה הילדותית והנואלה, היתה מצחיקה עד כדי לעורר רחמים.

­ ה! קרא כרמלי בהפנותו את ראשו כלפי החלון ­ הלוא הים כולו בחדרה, גברתי!

מרים קמה והזמינה אותו לגשת עמה אל החלון השני, אשר ממנו נראתה תל־אביב הצעירה והקטנה הצומחת מתוך גבעות החול שהתגלגלו גלים גלים עד לשפת הים. השמש יצקה על הפאנורמה הזו את קסם זהבה. בתוך החולות הוורודים־כהים והכתלים המאורגמנים זרחו והבהיקו שימשות חלונות כֶּאֲדָמים גדולים…

­ ראיתי תמונה אחת שאדוני צייר ­ אמרה לו מרים ­ והיא דומה במקצת למראה זה.

­ שאני ציירתי? היכן ראתה?

­ בביתו של ה' רוזין.

­ ה, כן! היה זמן שאהבתי להשתעשע בציור… האם הגברת זה כבר בארץ? ­ שאל פתאום.

­ לא, בערך. אבל הספקתי להתאהב בה.

­ אמנם, חן מיוחד לארצנו שקושר אליה את כל בָּאֶיהָ. נראה שאת האהבה הזו מביא כל יהודי עמו.

­ אצלי ­ אמרה מרים ­ באה האהבה לאט לאט. איני יודעת איך. תחילה פגשה אותי הארץ בפנים זעומות. גם השממון הפחידני.

והיא סיפרה לו על עבודתה בפתח־תקוה, על האכזבות והרעב שעברו עליה ועל תקוותיה לשוב אל עבודת־האדמה. הנה הערב היא צריכה להוודע מאיש אחד על החלטה אחת אשר בה תלוי כל עתידה פה בתור עובדת חקלאית.

­ במה מצאה עבודת־האדמה כה חן בעיניה?

התקשתה לענות לו, רגע נמלכה עם לבה ואחר כך אמרה בצחוק קל:

­ במה מצאה עבודת־אדמה חן בעיני… אולי מפני שעבודת ההוא היתה לי לזרא ­ ומיד הוסיפה ברצינות: ­ עבודת־האדמה מבריאה את האדם… לא רק בגופו אלא גם בנפשו… הנה אדוני דיבר באספה על הריקבון בתרבות האירופית. דבריו מצאו מאוד חן בעיני. הפרישה מן החיים, שבהם הייתי רגילה ושלא נתנו לי ספוק… ה… שקט מבחוץ ושקט בנפש, וכדומה, וכדומה… כל זה מושך את לבי. עבודת־האדמה מטהרת את האדם. ומלבד זאת אני מאמינה שגאולת העם תבוא בעיקר על־ידי שיבה אל קרקע, רצוני לומר אל אדמת האבות, שתגאל גם היא על ידי עבודה… רצוני לומר על ידי מעמד גדול של פועלים עובדי־אדמה…

כרמלי עמד ממולה, ידו האחת נתונה בכיס המתניה והשניה משחקת בשרשרת אשר על חזיתו, ומבטו נעוץ בפניה מבלי הניע עפעף. לא אמר אף מילה והיא התחיילה חוששת שדבריה לא נראו לו.

­ ומה דעתך על התכנית שלנו? שאלה גליק פתאום.

מרים משכה בכתפיה:

­ אדוני דיבר על המזרח. הרי זה ענין יותר מדי גדול כדי שאוכל לשפוט עליו. הרי זה צריך עיון רב. אבל כמעט שלא דיבר כלום עלינו, על עצמנו. ר"ל על שיבת העם.

­ הרי זה ברור.

­ לא לגמרי. ההתלהבות חדלה גם פה וגם בגולה. פה גם מורגש, וביחוד בין הפועלים. איזה רפיון, הייתי אומרת אפילו אכזבה…

­ מפני שלא הלכו בדרך הנכונה.

­ איני יודעת לאיזו דרך הוא מתכווין, אבל פה יש פועלים אשר… גם הם חושבים כי הדרך אינה נכונה, אבל מנקודת־מבט אחרת… אני מכירה פועל אחד, ודוקא מן המעולים, שמתאונן על חוסר דתיות אצלנו, המבין הוא? חסר המומנט הרליגיוזי בעבודתנו.

שפמו הדק של כרמלי זע משהו.

­ האומנם? ­ שאל באבק של לגלוג ­ לפועלים בארץ־ישראל נחוצה דת?

­ לא דת כי אם דתיות.

­ כן, כן, הבינותי. הלא הם, כמדומני, סוציאליסטים? האדם מטבעו הוא עובד־גילולים כאבותיו הקדמונים. כל דת, אפילו את הרוחנית ביותר, הוא הופך לעבודת־גילולים. גם הפועלים שלה סופם להיות עובדי גילולים. היודעות אתן מה שאמר לי פעם ז’וֹרֶס? “האבנגליון ­ אמר לי ­ הוא נגד הרכוש, אבל הגלחים הם משמשי הרכוש, אילו הופיע כעת הנוצרי, היו חובשים אותו בבית־האסורים כאגיטטור מסוכן”. אגב, זאת אמר כבר, כמדומני, דוסטוייבסקי באיזה מקום. כך יהיה גם בסופם של הפועלים פה… וואנדרוולדה השיב פעם למתנגדיו דבר שיכול להאמר גם על הסוציאליסטים. הדבר היה בבריוסל, באספת־עם גדולה לפני הבחירות…

בספרו מה שאמר לו ז’ורס חיקה באופן מצוין את תנועתו האנרגית של ז’ורס בשני אגרופיו; ובהביאו את הדברים ששמע מפי וואנדרוולדה, לא שכח להגיש את אגרופו הנבוב כעין שסופרת אל אזנו הכבדה…

­ מה עשה אדוני בברוסל? ­ נפלטה מפי מרים שאלה שלא במתכווין.

­ ה! אז היתה אצלי תקופת האמנות… האמנתי שאהיה צייר גדול. האמנתי מפני שכך אמרו לי רבים. הידוע לגברתי השם וואן גוג?

­ שמעתי. צייר בלגי, כמדומני.

­ אמן גדול היה זה. אף הוא דתי היה באמנות שלו… מיסיונר ודתי היה גם לאחר שהתפקר… יחסו אל הציור היה כיחס שדורש הפועל שלה (שוב “שלה” חשבה מרים) מתוך דתיות. המסכן… דעתו נטרפה עליו. אני בטוח שדבקות דתית זו באמנות היא שהיתה בעוכריו וקיפחה את חייו. חתך בתער את אזנו, כרך אותה בנייר והגישה שי לזונה שלו… אבל בחור טוב היה. אני אהבתיו מאוד. זמן־מה היינו חברים. חיינו אז יחד חיים מטורפים, בלתי מסודרים, אבל טובים וחפשים… רעבנו אבל עבדנו הרבה, ציירנו הרבה, ואז התגלגלתי לבריוסל.

מרים הקשיבה לדבריו מתוך השתוממות תמימה. כלפי הסוציאליסטים הגדולים כמו ז’ורס וואנדרוָלדה, נשאר אצלה יחס של הערצה ויראת הרוממות, עדו מימי עבודתה בין הסוציאליסטים. והנה עומד לפניה אדם אשר ראה אותם, דיבר עמהם והוא מספר עליהם כספר איש על מכרים טובים… את ציורי וואן גוג לא ראתה מימיה, אבל את שמו פגשה בעתונים או בירחונים רוסיים; השם ההולנדי הזה צילצל תמיד באזניה כדבר מוזר, כמעט מסטורי. והנה האיש המדבר אליה היה חבר לבעל השם המופלא… והוא גם חי ממש את חיי האמנים החפשים, המופקרים והיפים אשר עליהם גם קראה הרבה ברומנים… כל זה עורר את דמיונה כאגדה. היא היתה אמנם רחוקה מן האמנות ולא התעניינה בה ביותר, אבל אנשים מפורסמים בעולם היו בכלל מעוררים אצלה, כמו אצל כל אשה, התפעלות והערצת־רוממות. כרמלי שעמד במחיצתם היתה גם עליו שרויה מיפעת הקסם של אותם הגדולים ידועי־השם.

­ חבל ­ אמר כרמלי ­ שלא הכרתי את גברתי אז בתקופת שכרוני באמנות…

­ מדוע חבל?

­ מפני שיש לה עינים כמו לאותן הנשים שצייר בוֹטיצֶ’לי… כל גזרת פניה, וביחוד הסנטר מזכירים לי את ראש של “פאלאס” שלו אשר ראיתי בפלורנץ…

­ הייתי רוצה מאוד לראות את התמונה הזאת, שהוא מדבר עליה. האם היא יפה? ­ שאלה בקוקֶטיות קלה.

כרמלי כאילו לא שמע את השאלה,הוציא את נרתיק הסיגריטות מכיסו והצטער על שמצא אותה ריקה.

­ אנא ­ פנה אל גליק ­ רוצי אל החנות ותביאי לי קופסת סיגריטות. הלא את יודעת, את האנגליות שלי ­אמר בקול של בקשה שנשמעה מתוכה גם מעין פקודה, אשר פגעה במרים.

גליק כנראה גם כן הרגישה בטון הזה, התביישה וביקשה לטשטשו. ועל כן נקטה טון של חברות או של אפיטרופסות־שבידידות באמרה:

­ שוב סיגאריטות? אתה מעשן יותר מדי. הלא בבוקר קנית קופסה…

­ ואם לא תמצאי בחנות מאלה שאני מעשן, תקחי ממה שתמצאי. אחת היא. אבל מהרי… היתה תשובתו.

גליק לבשה את מעילה ויצאה.

אך יצאה גליק, התקרב אליה פסיעה אחת ואמר:

­ הראתה גברתי שם אצל רוזין עוד איזו תמונה משלי?

­ כן, אחָדות, כמו הסנדלר התימני.

­ איפה הן תלויות?

­ בחדרה של נינה.

­ המכבר?

­ לא! לפני זמן קצר תלתה אותן נינה. ואני עזרתי לה ­ ואחרי רגע מצאה משום־מה לנחוץ להוסיף: ראיסה דרשה זאת ממנה.

­ המ… המ… זה כבר לא אחזתי מכחול בידי.

­ האם אינו מצטער על שהזניח את האמנות?

­ לא, איני מצטער. על שום דבר איני מצטער. החיים קצרים ואין זמן להצטער על מה שאינו עוד. צריכים תמיד למצוא ענינים חדשים… חדשים ומענינים יותר.

הוא דיבר כבר בפיזור־רוח. איזה הרהור הטריד את מחשבתו.

מרים הרגישה בזה, וכל הזמן, עד שוב גליק, שתקה. האור האדום על הקיר כבה זה כבר. החדר נתמלא צללים ושאון הים.

­ אוּהַ, איזו סערה! ­ קראה גליק בפרצה אל החדר וזרקה מבט מהיר וחוקר אל שניהם שעמדו בתוך אפלולית־הערב.

מרים התכוננה להדליק את המנורה. אך כרמלי הציע לצאת לטייל אל חוף הים.

­ עתה אל חוף הים? ­ השתוממה מרים ­ מי זה מטייל כעת שם?

­ ברוח כזו מובטחני שאף איש לא יהיה שם זולתנו אנו. אומנם אינה אוהבת להיות קרובה אל הים בשעת סערה?

­ איני יודעת. אף פעם לא טיילתי במזג אויר כזה, בשעה כזו על החוף… השעות השקטות הן נעימות יותר…

­ השעות השקטות ­ חזר על דבריה ­ אבל היא טועה. אני רואה את פניה, אני שומע את קולה ואני בטוח שהיא מטבעה אוהבת דוקא את הסערה, דוקא את התנועה הגדולה! הנה, קודם בארה לי מדוע היא חפצה להיות פועלת, לעסוק בעבודת אדמה. אני מבקש לסלוח לי… לא האמנתי לה אז בדברה. לא שכיסתה ממני את האמת במתכווין. לא האמנתי, שבאמת מחשבותיה ודעותיה הן בהסכם גמור עם טבעה, עם אופיה וצרכי נפשה. היא בחרה בעבודת־האדמה דוקא מפני שבעבודה זו יש בשבילה יותר מן… היך אגיד לה זאת? מן המפעל הסגופי, מן עלילת הפרישות, מן הקרבן… יותר, אני אומר, מאשר בעבודת־ההוראה.

הוא מצץ את הסיגריטה בתיאבון, הפשיל קצת את ראשו ושלח כלפי התקרה את טבעות עשנה.

­ אילו היו בטבעה ­ המשיך ­ השקט הזה, הפרישות הזו מן העולם ושאוניו, היתה בוודאי מחפשת איזה ענין אחר, ובלבד לסבול… ובלבד להרגיש שהיא משתתפת מתוך סבל וכאב בבנין הארץ (מתוך אפלולית הפינה ששם עמדה גליק נשמע צחוק קל כבוש) אבל טבעה הוא אחר. ברור לי, שיעלה לה מה שעלה לה כבר בפתח־תקוה. החולין שבחיי יום־יום יאכלו לאט לאט את החגיגיות שבקרבנה. כל סיפוק־הנפש והשמחה שיהיו לה בתחילה מתוך ההכרה שהיא מקיימת בחייה איזו פרינציפיונים, יֵרדו לאט לאט, יחלשו, יתנדפו, ותשאר רק האכזבה, רק הריקנות… לא, גברתי, לא!… הבה נצא לטייל! ­ גמר באיזו תנועה אנרגית, אגב צחוק.

­ איך הוא קורא בלבבות! ­ אמרה מרים בלעג ­ אנסה נא, אראה אם צדק או לא.

והתחילה מתלבשת לשם טיול. לבשה מעיל קצר, עטפה לראשה מטפחת צמר קטנה, נעלה ערדלים. רגע פקפקה אם לקחת מטריה. “אני חושבת שברוח כזו אי־אפשר במטריה”, החליטה בקול. היא טיפלה במלבושה קצת יותר מדי, מפני שהיתה טרודה במחשבה אחת בלתי־נעימה; שאלה את עצמה: על איזה יסוד אמר לה את הדברים האלה? מי הגיד לו את החששות הטמירים, שהיו לעתים (אמנם רחוקות) מתעוררים בקרבה?…

אך יצאו מן הבית הסתערה עליהם, מלפניהם, כמו מתוך מארב, רוח בחוזק כזה עד ששתי הבחורות חבקו אינסטינקטיבית בזרועות כרמלי כדי לאחוז בו. ומיד רפתה הרוח לרגע, הקיפה אותם, והתחילה דוחפתם מאחוריהם, עד שלא ברצונם החישו צעדיהם, כרצים לאיזה ענין תכוף, אחרי זמן־מה חדלה מהם לגמרי, כאילו אך לנסותם התכוונה. המשיכו ללכת שלשתם חבוקי־זרוע, כשהם מתלוצצים על הרוח הזאת, על טיולם ועל תושבי תל־אביב הספונים בבתיהם. כל אחד ניחש מה היה אומר פלוני או אלמוני ממכריהם, אילו ראם בשעה זו כשהם הולכים אל הים. הרחובות היו שוממים. הבתים היו עטופים בערפל אפור כהה, נע וזוחל. אי־שם הסתתר הירח. לרגע קט היה מציץ מאיזה מקום ונעלם שוב. ובהתגלותו היו נראים עננים כבדים ונמוכים טסים במהירות על גגות הבתים, אשר בהעלמו דמו לגושי צללים עבים על גבי שְחור הערב. בעברם בסימטאות הצרות של נוה־צדק, הרפתה גליק את זרועו של כרמלי וכלה אחרי שניהם. הם יצאו לעבר מלון“Bella Vista” ששרטוטיו הגדולים עמעמו על גבי הרקע השחור. אורותיו היו נעוצים אל תוך האפלה כמו עינים פקוחות לרוחה מרוב פחד…

­ הבַּטנה! ­ קרא כרמלי ­ הנה חורבת ארמון קדמון נטוש. מֵתֵי דורות קדומים עורכים שם עתה הילולא־וחינגא ויוצאים במחולות־המות…

­ מה אתה סח? קראה מאחריהם גליק ­ הרי זה מלון אמדורסקי.

­ האומנם? ­ שאל כרמלי בצחוק.

הים לא נראה. הוא היה ממוזג עם החשכה. אך באויר עמד רעש ריתמי, כקול נשימת ריאות שַׂגיאות של החי הקוסמי אדיר־הכח. אילך ואילך נצנץ מתוך האפלה קצף הגלים, ומקרוב נשמעה התמוטטותם הכבדה. יש שהירח המתגלה לרגע קל מרעיף לתוך שְחור הערב קצת אור קלוש, והיה לתמיסה חוורוורת שמשתפכת על פני המרחקים, ואז מתגלית לעין, בכל אימת האין־סוף שלה, ערבת בדיל־כהה רותח ומבעבע…

הם כבר לא יכלו ללכת יחד, בקו ישר זה אחר זה. כל אחד השתדל להתחמק מהגלים אשר היה קשה להבחינם בהשתפכם על החוף. כל כמה שהתרחקו מהם, היו הגלים מתקרבים אליהם; היו מערימים ובלאט מתגנבים ומרטיבים בחשכה, עד שהספיקו ההולכים להרתע, את כפות רגליהם. מפני הרעש לא היו שומעים אלא בקושי את קולותיהם וקריאותיהם זה אל זה. דברים לא שמעו. בתחלה היתה מרים נתונה באיזו התעוררות־נפש עליזה שלא ידעה כמותה זה מכבר. רעש הים והרוח החזקה באפלה מתחו את עצביה, כתזמורת גדולה של חצוצרות, והמריצו את הדם בוורידיה. יותר שכבדה עליה הנשימה, בנשוב הרוח בפניה, יותר נעים היה לה, יותר ריננו דמיה בקרבה. היא התרגשה גם מחמת החידוש והזרות שבטיול הזה; כאילו הוציאו אותה פתאום מהזרם השוקט של חייה יום־יום. בעוד היא הולכת מלאה התרגשות, כשהיא מחזיקה בידה את שמלתה המתרוממת ברוח, עמדה רגע, כי פתאום מצאה את עצמה לבדה. הרחק לפניה השחירה איזו דמות גבוהה ומנפנפת באיזו קצוות כעוף בכנפים פרושות. האם זוהי גליק? והיכן כרמלי? אותו לא ראתה. היא היתה לבדה. הסתובבה הנה והנה. נבוכה ותוהה. פתאום הרגישה בנוזלים שמלפפים את רגליה עד למעלה מארכובותיה, כאילו חשוקי קרח נצמדו ונתהדקו לבשרה; לא הספיקה לנתק את רגליה ולקפוץ הצדה, והנה הים עלה למעלה, עד הקבורת. מרים רצתה לרוץ הרחק אל החוף, אבל נתבלבלה ולא הכירה בחשכה את החוף, לא ידעה אם הוא מימינה או משמאלה. אמנם מצד אחד באו גלים, אבל גם מצד שני רעשו בחשך מרחבי־ים… מחשבת־אימה על הסכנה, על המות הקרוב ציננה את דמה ועירפלה את מחשבתה… פתאום הרגישה ביד חזקה שליפפה את מתניה בכוח, הרימה אותה ונשאתה פסיעות אחדות, ובקפיצה אחת העלתה על סלע. בתחילה לא חשבה ולא שאלה יד מי היא הנושאת אותה, אל גוף מי היא צמודה ולחוצה. היא רק הרגישה בנשימות חזקות על לחייה. כאשר עמדו רגליה על הסלע, אמר לה כרמלי:

­ הרי קיבלה אמבט קר בלי תשלום…

­ אמבט קר… אמבט קר… חזרה מרים על דבריו ולא יכלה להוסיף מילה, כי מתוך נבכי ישותה פרץ צחוק, צחוק עצבני ובלתי־פוסק. היא היתה כולה רטובה, אבל לא הרגישה בזאת. האימה שחלפה והבטחון שבא אחריה מילאו אותה חדוות אושר מתוקה, מהממת. בתוך כל יצוריה חילחל הצחוק.

הסלע היה צר וחלק, והוא החזיק אותה עדין חבוקה בזרועו.

­ היכן גליק? שאלה פתאום.

­ אני כאן ­ ענתה גליק מתוך החשכה. בקול נפעם ונרגז. והדבר הזה העירה שוב לצחוק.

­ אנו צריכים לרדת ולמהר הביתה ­ אמר כרמלי ­ תמהר לפשוט את הבגדים, ולהכנס אל המיטה.

שוב הרימה בזרועו ובפסיעות זריזות וזהירות דלג מסלע אל סלע, עד שהורידה אל האדמה.

הלכו צעדים אחדים דוממים. השמלה הרטובה טפחה על רגליה ודבקה אליהן כסחבה לחה. קשה ולא נעים היה לה גם לדרוך בנעלים הרטובות.

­ לא ידעתי שאת הנך עורב כזה ­ אמרה לה גליק מתוך רוגז ניב רוסי בעברית.

­ מדוע זה עורב? ­ שאל כרמלי שלא ידע רוסית.

­ עורב… הלא תדע מה שעלה לו לעורב שהשמיט מפיו את חתיכת הגבינה שלו. אף היא הולכת בפה פעור עד שכמעט השמיטה את חתיכת־החיים אל הים… נו, שפיר! טוב הוא מה שנגמר בטוב…

מרים וכרמלי צחקו. גליק רטנה מה בפני עצמה.

­ באמת לא אדע איך קרה הדבר ופתאום אני בתוך המים ­ אמרה מרים.

ושוב צחוק.

­ רבותי! ­ קראה פתאום מרים ­ דומה אני שיש לי רק ערדל אחד… התכופפה ומששה ברגליה ­ כן, רק ערדל אחד, והשני איהו?

­ בים בודאי. אולי יש לך חשק לשוב לחפשו? ­ רטנה גליק.

­ ערדלים חדשים ­ אמרה מרים בקול נחנק מחמת הצחוק שחילחל בגרונה. כל מילה, כל תנועה נראו לה כה מבדחות, כה מצחיקות.

כשקרבו אל בית ציפרין, ראו אור בחלונות, ונשמעו קולות מדברים.

­ האדון והגברת עדיין אינם ישנים… מתווכחים עדיין. מה טוב יהיה אם אמצא אצלם כוס תי חם.

גליק לחשה שתים מילים באזני כרמלי, אך מרים לא שמה לזאת לב.

כשניגשה מרים אל הדלת והושיטה ידה אל מלוויה, אמר לה כרמלי:

­ מחר צריכים אנשינו להתאסף. אבל אצל גליק אי־אפשר. השכנים התחילו חוקרים ודורשים יותר מדי. אולי אפשר אצל גברתי?

­ בוודאי, בוודאי, מדוע לא? בערב, א?

­ כמו אז.

­ מוטב.

מרים מיהרה לעלות אל החדר להחליף את בגדיה. בסנדלי בית קלים וחמים, ועם הנעלים הרטובות בידה ירדה שוב מחדרה אל דירת ציפרין כדי לייבש אותן: שם תמיד בער ³⁰ תנור־נפט וגם קיוותה למצוא שם כוס תה חם. כל עוד ציפרין לא ישן, יש תה מוכן בבית. אבל עוד במדרגות היו הקולות שהגיעו לאזניה חשודים לה מאוד. הבעל והאשה דיברו בחום כזה עד שלא שמעו את דפיקתה. ובפתחה את הדלת, נדהמה מאוד למראה עיניה ולשמע אזניה. רגע אחד עמדה בפתח כמפקפקת, עם זוג נעליה ביד, ועד שהרגישו בה, מיהרה להסתלק.

פרק ששי הַבָּתִּים הַסְּגוּרִים

א

אותו יום הודיע ה' ציפרין, בשעת סעודת הצהרים, לאשתו שבערב יהיה עסוק באסיפה כללית של מורים ועסקנים, שבה יחליטו סוף-כל-סוף בענין שיעורי-הערב, שהעסיקו את כל מחשבותיו ואת כל זמנו הפנוי. הגב' ציפרין שאלה, כמו אגב אורח, אימתי ישוב. “סבורני – השיב – שלא לפני חצות. הלוא את יודעת, האסיפות שלנו…”. כל השעות שאחרי הצהרים לא היה בבית. לפנות ערב בא בחיפזון לשעה קלה, סעד סעודה חטופה והלך לו. אך כעבור שעתים וחצי – שלוש שעות חזר: האסיפה לא נתקיימה. בכל החדרים היה חושך. התחיל מתהלך ממקום אל מקום ומחפש גפרורים. וכשלא מצא, יצא אל המטבח, שהיה בחוץ, סמוך אל המרפסת. כשחזר מן המטבח אל חדר-האוכל, נזדקר בבהלה מחדר אשתו איש אחד ורץ ישר אל דלת המרפסת, ושם נתקל בחשכה בה' ציפרין וכמעט הפילו. ה' ציפרין התחלחל, אך הספיק להכירו: זה היה מקלר. תחילה לא הבין ה' ציפרין את פשר הדבר וכמעט לא נתן את דעתו לזאת: יותר מדי טרוד היה במחשבותיו על אודות האסיפה שלא נתקיימה. התחיל מדליק במנוחה את המנורה. אך באותה שעה יצאה גם הגב' ציפרין מחדר-משכבה. פתאום, בראותו את אשתו, כאילו הואר במוחו וראה מה שראה כאן בכל אימת וודאותו. כל דמו צף ועלה אל ראשו. רקותיו הלמו כמו בפטישים. במוחו היה רגע אחד ערפל. הרבה מחשבות ורצונות התרוצצו בקרבו, ואף אחד לא היה ברור די צרכו. ועל כן עמד רגע נדהם, מפני שלא ידע להתעכב אף על אחד מהם. פתאם שאל בקול חנוק, שהוא גופו לא הכיר אותו:

– מה עשה כאן מקלר?

היא הלכה במנוחה אל המרפסת, כאילו לא הרגישה בו, אף-על-פי שהספיקה לראות במעוף-עין את פניו שהפכו תולע ומיד אחרי כך נעשו חיוורים מאוד.

– כלום אני יודעת? חיפש כאן דבר-מה – ענתה במשיכת כתפים בעברה על פניו.

אך הוא פסע אליה פסיעה אחת גדולה, תפס את זרועה למעלה ממרפקה ובתנועה חזקה וגסה משך אותה אחורנית.

– מה לך? היצאת מדעתך? מטורף! – קראה.

– מה עשה כאן מקלר? – נשף את שאלתו בפניה.

היא הסבה ממנו את פניה. פעם אחת הצליפה עליו מבט אלכסוני, כרוצה להגיד דבר-מה. אך לא הגידה. שתקה.

– את שותקת? הגידי!

היא שתקה. על פניה לא זע אף עורק קל אחד.

– את שותקת, אבל אני יודע מה עשה כאן מקלר… אשה מחפירה… איך לא תתבישי! וכי סבורה את שלא הרגשתי כל הימים ש… ש… שאת חוזרת ומכרכרת מסביב לצועני הזה ממש כמו כלבה? ואלמוגים? והאלמוגים?… וכי לא הבינותי? באלמוגים קנה אותך. אשה נבזה! – הוא עמד ממולה, כפוף קצת ומנענע מול פניה את אצבעו הרועדת והמפרפרת. והיא הביטה אליו אלכסונית קצת, במבט נדהם וקפוא, מבלי להניד עפעף, מבלי להזיז ראשה גם כשאצבעו המאיימת רעדה סמוך-סמוך לפניה וכמעט נגעה בהם. אך אחרי רגעי-מספר נעלם מעליהם מבע התמהון הראשון. לאט לאט התכווצו שפתיה בקו אלכסוני, ובעיניה נדלקו שביבי בוז ולעג.

ה' ציפרין הרגיש, כנראה, במבט הזה. שוב נקפצה ידו לאגרוף, אך במקום להורידו על ראשה, כמו שהיה בדעתו ברגע הראשון לעשות, דפק בו בכוח על השולחן, עד שקפצה המנורה וקישקש האבאז’ור.

– תעני או לא, לעזאזל!

– שַ! שַ! – אמרה במנוחה – אל תרעיש עולמות. למה אתה שואל אותי, אם אתה יודע ומבין הכל?…

שוב צף ועלה גל דם אל ראשו וברגע אחד חשכו עיניו. כולו רעד, רעדו אגרופיו הקפוצות, רעדו ברכיו עד לאצבעות רגליו, ומפיו נדחק קול צרוד, כמעט בלחש:

– צאי!… צאי מביתי כרגע!… צאי!

המלים האלה הפתיעו כנראה את הגב' ציפרין. מבע הלעג והבוז כבה פתאום בפניה, אשר הלבינו מאד. רגע אחד נמשך זה. אחר כך תמכה את ידיה על מתניה, הפשילה במקצת את ראשה אחורנית וגילגלה אל התקרה צחוק ממושך, את צחוקה הידוע לו מאד, המלא, בשעת כעסה, ארס-לעג מרגיז כל-כך…

– אתה נחוץ לי מאד, ח ח ח!…

ומיד חזרה ונכנסה אל חדרה, שהתה שם שעה קלה, ויצאה לבושה מעיל, כובע על ראשה, וחבילה קטנה תחת זרועה, והלכה ישר אל דלת המרפסת. הוא עמד, כמו קודם, בגבו אל המנורה, נשען בשתי ידיו מאחריו אל השולחן, ומביט אליה בצאתה.

הגיעה אל הדלת, כבר אחזה בכף-המנעול, אך נמלכה בדעתה והרפתה את ידה, החזירה אליו את פניה, הביטה אליו דקה אחת, התקרבה אליו בשתי פסיעות ואמרה:

– אתה מגרש אותי! אתה?… באיזו רשות אתה מגרש אותי? הלוא אתה אידיאליסט; וכי כך עושים אנשים הגונים? מה עשיתי לך? וכי אסור לי לשוחח עם בחור, אסור לי לצחוק, כי אם להיות לך רק משרתת, לעבוד במטבח, זה אתה חפץ! הלא אתה גרוע מטורקי, מפלח ערבי… אז, אז, באודיסה, חייתי אצל אבא ואמא שלי כנסיכה, מה היה חסר לי שם? האם דאגתי פעם לשמלה? והתיאטראות, והקונצרטים… הלוא אתה יודע את חיי אז. כאשר ראש העיר הגיש לי באחד הנשפים זר פרחים, האם יכולתי אז להאמין שסוף שחור כזה מחכה לי, שאהיה מהלכת קרועה ובלואה, בידים גסות כאלה מכביסה, משטיפת סירים ומקילוף תפוחי-אדמה!… האם אצל אבא ואמא שלי עשיתי פעם את העבודות הללו? טיפשה הייתי שהאמנתי בך, שקיוויתי להיות מאושרה עמך… מה יש לי אצלך פה? באת אל ביתנו כרמאי, כגנב, כגנב ממש. היו לי בחורים טובים ממך, עשירים ממך, הייתי יכולה לעשות את השידוך הכי-טוב באודיסה, אבל אתה באת בדבריך המתוקים, באידיאליזם שלך, בדברי חלקות שלך ורימית אותי… הלוא אתה רימית כאחד הז’וליקים¹ מהמולדאוואנקה². הלוא ידעת כי אני איני ציונית. למה סחבת אותי לכאן, אל החור הזה? מה לי פה ומי לי פה? אתה הולך לאסיפות, כל הימים וכל הלילות, ואני נשארת לבדי בבית. מה נותנים לי פה החיים? הבאת אותי אל הביצה הסרוחה הזאת רק כדי להיות לך משרתת, לבשל לך, לכבוס לך, לקנח אותך…

כל עמידתה לפניו עם החבילה תחת זרועה, עם הכובע הישן, שהיה קצת שמוט הצידה מרוב התרגשותה, היתה כמשרתת שפיטרוה. הוא הרגיש בדבר והתבייש קצת. לכאורה, היא דברה שלא-כדרכה במנוחה, כשהיא מסובבת ומשכת, מתוך עצבנות, בידה האחת הפנויה את כפתור מעילה. מפעם לפעם היתה מרימה ומחזיקה בחבילתה הכבדה שהיתה צונחת מתחת זרועה. אך פתאום השתנו פניה, התעוותו, סנטרה ושפתיה התחילו רועדים, נראה שהיא משתדלת לכבוש את בכיה הלוחץ את גרונה. בקולה צללו כבר דמעות:

– אין דבר! – אמרה – אני לא אובַד. את לחמי ארוויח. בכל בית יקבלוני למשרתת. אין לי חילוק אם להיות משרתת פה או בבית אחר. אבל… שתים-עשרה שנה… שתים-עשרה שנה שחורה ישבתי בחושך ובצרות, כמו בבית-כלא, כמו שבויה, כמו שפחה… אף כותונת אחת שלמה לבשרי אין; הטלאים מתמקקים עלי; אף שמלה אחת הגונה לגופי. האם התבוננת לפחות פעם אל הנעלים שלי? הבט וראה! (הרימה קצת את שמלתה והראתה נעל מרופטה וחסרת-צורה) והילד? איך יגאל לבוש? הראית לפחות? ההתבוננת לפחות פעם אחת אל הילד ואל אשתך? שתים-עשרה שנה היו לי חיים חשכים אצלך; אף שעה אחת של שמחה, ואתה מעיז, אתה מעיז…

בשעה שדברה ירדו כל הזמן דמעות על לחייה, והיא לא ניגבה אותן, מפני שהחזיקה כבר בשתי ידיה את חבילתה; הן זרמו אל פיה, וטיפותיהן ניתלו בקצה חוטמה וסנטרה. פתאום הפסיקה, באמצע דבריה. הבכי חנק אותה. נפנתה ופרצה ביבבה החוצה.

הוא נשאר עומד כקפוא על מקומו, כמו שעמד בראשית הויכוח, נשען על השולחן, גבו אל המנורה. בחוץ המתה רוח, טפח הגשם על החלונות, ולו היה דומה שעדיין הוא שומע את קול יבבתה בחוץ…

תחילה שמע מתוך לעג וביטול לטענותיה הטיפשיות של האשה הזאת, מתוך קוצר-דעתה וצימצום-מושגיה, ולא מצא אותן ראויות אפילו לתשובה. בקרבו עוד פעפעו החימה והעלבון. עצם מציאותה בביתו גרמה לו כאב, כמציאותה של איזו רוח טמאה, ופילל בלבו שתמהר להסתלק מנגד עיניו. אך לאט לאט התחילו העלבון והכעס שוקעים יותר ויותר³ או-שם בנפשו. אחר כך, משראה דמעות בעיניה, התחיל משום-מה מתבייש בעצמו, ולבסוף לא ראה לפניו אלא אשה עלובה ואומללה. עתה היתה לו ההרגשה שהוא עלוב ואומלל ממנה, מפני שהיא הצודקת, היא המגורשת, היא הבוכה… ומדי פעם בהסתער הרוח ביתר עוז, בהצליף הגשם ביתר זעם, היה דומה עליו כאילו הלילה, הרוח והגשם באו לטעון את טענותיה, להתאונן עליו, לתבוע ולדרוש ממנו בזעם, והוא עמד בראש מושפל כנידון…

לאן תלך? מה תעשה? – עינה את עצמו בשאלות. ראה את אשתו כשהיא נכנסת אל בתים זרים דרך המטבח ומבקשת עבודה; כשהיא שוטפת את הרצפות באיזה בית ואוכלת לבדה באיזה מטבח; וגברת-בית שאין דעתה נוחה מעבודתה נוזפת בה. נזכר בעלומיה, בבית אביה. הלוא היא צודקת בהחלט! בת יחידה להורים אמידים היתה. נזכר בחדרי דירתם המרווחים והמפוארים, באורחים המרובים מסביב למיחמם, בחגיגותיהם הסואנות, שהיו באים אליהם טובי בני הנוער, סטודנטים וסטודנטות⁴, וסתם צעירים עליזים. הלוא היא צודקת! ציונית לא היתה מימיה, השאלות הציבוריות העסיקוה אך באופן שטחי; היא היתה רק צעירה יפה ועליזה. למה הלכה אחריו, מה מצאה בו? הלוא שוטה גדול היה בחשבו שבגלל ציוניותו נישאה אליו… כן, זאת היתה טעות מצדו. הוא התכונן עוד אז לנסוע, לארץ-ישראל, ועל כן היה צריך לקחת צעירה מתאימה לכך. אפילו טעות אין זאת, אלא פשע פשוט. מה רצה מהנערה ההיא שעקר אותה מתוך סביבתה והביאה לכאן. הוא, פשוט, רימה אותה… ועתה גירש אותה בלי רחמים בלילה כזה מן הבית. לאן תלך?

פתאום קפץ ממקומו כנשוך. כן, לאן הלכה? איפה היא מסתובבת כעת בגשם הזה? ברוח הזו? במוחו עברה פתאום מחשבה שהקפיאה את דמו בעורקיו: הים… מרוב יאוש תאבד את עצמה לדעת. היא מסוגלת לכך…

כמו שהיה בבית, בלי מעיל ובלי כובע, הזדקר החוצה לרוץ אחריה. הרוח כאילו חיכתה לו; אך יצא, סטרה לו על פניו בקילוח של גשם כמו בחבילת זרדים עד שנעצרה נשימתו ברגע הראשון. אך הוא לא שם לב ורץ הלאה בדרך אל הים. את כל כוחותיו אימץ כדי להחיש צעדיו מול הרוח החזקה שנשבה ממולו. הגשם הרטיב את כולו, המים נכנסו אל מתחת לכותנתו. אבל הוא לא נתן את דעתו לכך. הוא רץ. רק לא נעים שקשה לו לנשום, שמכנסיו הרטובים דבקו אל בשרו ומכבידים עליו את תנועת רגליו. אחרי שעה קלה הרגיש שעוד מעט ורגליו תכשלנה מרוב התאמצות. ובכל זאת התאמץ לרוץ כמה שיכול. הלילה היה שחור מדיו. ובכל זאת דמה מפעם לפעם כאילו הוא רואה צל שחור, כצל אדם, ואז היה קורא בכל כוח: “אֶמָה!… אֶמה!… אֶ-מ-ה-ה!…”. היו בקריאותיו גם תחנונים, גם בכי, אך בתוך יללת הרוח ורעש הגשם והמיית הים מת קולו בצאתו מפיו. לרוץ לא יכול עוד. ובכל זאת התאמץ להחיש, למהר פסיעותיו. כל בגדיו היו דבוקים אל בשרו כמשא כבד, כולו היה כגוש נוזל אחד. הליכתו כבדה עליו יותר ויותר. הוא גרר כבר את רגליו בשארית כוחותיו. הרגיש שעוד מעט, עוד רגע ויפול. וידע שאם יפול פה ברחוב, לא יקום עוד. ולא היה איכפת לו כבר. מפני האפלה והגשם לא ראה לפניו כלום, כאילו נמתח קרום שחור על עיניו. ובכל זאת סחב את רגליו הלאה, הלאה…

פתאום עמד. לא הכיר את המקום שהוא נמצא בו. ראה את עצמו אבוד בתוך החשכה, הרוח, והמטר. למצוא את אֶמה נואש כבר. נואש גם מעצמו, מחייו. לא מצא באותו רגע בנפשו כל חפץ לשוב הביתה, לא ידע בשביל מה לשוב. לא כדאי. מה טוב היה אילו פתאום בא קיצו. לאן ילך? מה יעשה?

הוא הלך כבר בלי מטרה, ישר לפניו, כשהרוח מכה באכזריות על פניו ושוללת ממנו את נשימתו, כשהוא מרים את רגליו זו אחרי זו לאטו, כשני גזרי-עץ כבדים. בפעם הראשונה, אולי, בחייו הרגיש כמה הוא בודד; כל אותם הקשרים אשר קשרוהו אל העולם ונתנו חשיבות לקיומו, נמקו ואינם. ברגעים האלה כאילו נתרוקנה נשמתו מכל מה שמילא אותה. הוא היה רק בעל-חיים עלוב, חלש, גלמוד עד לידי אימה ואובד בתוך האנדרלמוסיה החשכה הזו. בלימה! אמֶה איננה. עוד מעט ואף הוא לא יהיה. אפס. בלימה… פתאום נתקל בגדר אבנים. לא ידע היכן הוא ולאן לפנות. לכאורה היה יכול לשכב כאן. מה איכפת לו? מאי נפקותא? ובכל זאת המשיך להתנהל לאורך הגדר. כאן חדלה קצת הרוח, ואף הגשם לא סטר בכאב כזה על ידיו ועל פניו. הלך וגשש את הגדר, עד שהגיע אל קיר, הלך ומשש הלאה, עד שידיו הרגישו בשקערורית. דלת. רגע חשב: אולי לשבת פה על המפתן. תחת המשקוף, מה שיהיה – יהיה. אך בשבתו על המפתן, נתקלה ידו בדבר רך ושעיר, ונבהל. זה היה כלב. נודד ועזוב, ואולי מת. נבהל מהמחשבה שמחר בבוקר ימצאו פה את שניהם, אותו ואת הכלב. אבל ללכת הלאה אי-אפשר היה. אל אלוהים! היכן הוא? אילו לפחות ידע זאת. שם את ידו תחת הכלב: הוא לא מת, הוא חם. פתאום הרגיש על ידו מגע קל וחם. הכלב הפנה אליו את ראשו, נשף על ידיו ולקק אותן. ציפרין הגיש לו גם את ידו השניה לחממה… ממגע זה עבר חום גם אל לבו. לא היה עוד גלמוד כמו קודם… חישב את דרכו שעבר ומצא שהוא בנוה-שלום. בנוה-שלום ישב מקלר. המחשבה הופיעה פתאום במוחו, כאילו מישהו לחש אותה לו, ופתאום נעשה אור בחשכת הלילה אשר בקירבו, כאילו הבריק בה ברק: אֶמה הלכה אצל מקלר, אמה חיה, לא אבדה את עצמה לדעת, היא פה, באחד הבתים… המחשבה הזאת מילאה אותו אושר אין קץ. הוא קפץ על רגליו. נתחדשו בו כוחותיו. ולאור המחשבה אשר הודלקה בקרבו, הכיר גם את המקום. כן, פה יש סמטת ערבים, יעבור את הסימטה ואחר כך יפנה שמאלה. הוא יודע את הבית אשר בו גר מקלר… רק היום עבר במקרה על פניו.

ה' ציפרין טפח על הכלב מתוך חיבה והכרת טובה. רצה לקום וקשה היה לו בתחילה. אך אסף את כוחותיו וקם מתחלחל. התחיל שוב מהלך בכבדות אבל מתוך התעוררות של תקוה. הלך לפי אומדנה ישר אל ביתו של מקלר. יקח את אֶמה ויבקש ממנה סליחה. צריכים להתחיל לחיות מחדש, באופן אחר. הוא הזניח אותה לגמרי, כל השנים האלה. היא צדקה. הוא יתחיל לשים לה לב יותר. מהיום ואילך ישתדל להקל מעליה את החיים, לתקן את אשר עיוות. הוא יודע, הוא מכיר שעיוות הרבה, שחטא חטא גדול כלפי המסכנה הזאת. אבל כל זה יכופר על ידי אהבתו הרבה. גם את יגאל “יקח בידים”. הוא ישתדל לעשות את שניהם למאושרים… ובלבד למהר, למהר למצוא אותה. זכר שעל יד הבית יש איזה שביל משופע ושורת אבנים בשולי הכביש הזה. ציפרין מצא את המקום הזה. בחלונות הבית היה חושך. דפק על הדלת. אין עונה. דפק על החלונות. מתוך המיית הרוח נדמה היה לו שהוא שומע קול. והוא, מבלי לשמוע את הדברים, ענה: “אני, ציפרין… פתחו”. אך מבפנים התמהמהו לפתוח. ציפרין התחיל קורא בקול: “מקלר! מקלר!… אמה!… פיתחו!” שוב דפק ושוב קרא וצעק. אך לשוא. ברור היה לו עתה שאמה נמצאת מאחורי הכתלים האלה, יחד עם מקלר. אבל החשך האילם ליגלג עליו באכזריות נוראה מתוך החלונות השחורים.

האור, שנדלק בקרבו לפני זמן-מה, שוב דעך. שוב פנה ללכת מבלי לדעת לאן. כולו היה מכוסה זיעה, למרות הקור שהקפיא את כל גופו. הוא ידע שיפול, אבל לא ידע אם בעוד רגע או בעוד רגעים אחדים, אם על יד איזו גדר או על החולות אשר בסביבות תל-אביב. נפשו כחורבה שוממה, ובקרבה נוהה נהי על עלבון חייו התפלים ועל בדידותו הגדולה… כאשר הובילוהו רגליו אל ביתו, לא שמח להכנס אל תוכו. לא חכתה לו בביתו יותר טובה מאשר שם על סף הבית הזר, על יד הכלב הנודד…

ב

למחרת לא קם ציפרין ממיטתו. שכב בחום של ארבעים מעלה, היה משעל שיעול קשה ונחנק מחוסר נשימה. מרים היתה על ידו כל היום. בשעה הקבועה בא שקלור, לבדו, בלי מקלר, שמע שאין עוד ארוחות בבית ציפרין, לא השתומם והסתלק דומם. אחר כך בא אפרתי. הוא נשאר איזה זמן על יד מיטת החולה, עזר למרים במה שיכול, רץ בשליחותה פעמים אל החנות הסמוכה או אל בית-המרקחת. מרים הרתיחה תי, ואפרתי הביא, בפקודתה לחם וגבינה, ושניהם ישבו בחדר הסמוך, זה מול זה, וסעדו דומם. החולה נרדם קצת ועל כן נזהרו מִדַּבר. פעם שאל אפרתי בלחש לגב' ציפרין, מרים השפילה עיניה ולא ענתה. הוא לא הפציר. אחר כך ראתה מרים מתוך דבריו שהוא מבין מה שאירע בבית הזה. היא סיפרה לו בלחש שבבוקר בא אליה יגאל לקרוא לה: “אבא חולה” – “ואמא איה?” – שאלה. “אמא הלכה”. הילד היה מבולבל ומדוכא. אחר כך, כשירדה אל ביתם, הלך הילד אחריה כצל, הסתכל בפניה ככלב נפחד, שאינו יודע מה רוצים לעשות בו. אף פעם לא שאל אותה על אודות אמו. אבל את השאלה הזאת קראה כל הזמן מתוך עיניו. בקושי רב עלה בידה להאכילו ולשלחו מן הבית. כשחזר מבית-הספר, לא נכנס הביתה בסופה ובשאון כדרכו, כי אם על בהונות רגליו נכנס במתגנב ומתיירא; אכל דומם, בלא תיאבון, רק מפני שלא רצה לסרב לה, ונפטר לו. אך מפעם לפעם היה חוזר, נכנס בחשאי אל חדר אבא ומביט אליו מבט שואל: “מה לך אבא? מי עשה לך רע? היכן אמא’לה, אבא?”, מביט כך רגעים אחדים ואחר כך מסתלק ומסתובב בחדרים מַשְמים… לבה, לבה לילד הזה… אפרתי שמע את דבריה ושתק, אם מתוך השתתפות בצער, או מתוך שהיה רחוק במחשבתו מכל מה שספרה.

מן החדר הסמוך נשמע דרך הפתח קול נשימתו הקשה והחורקת של החולה כקול מַסור קהה. בחדר, שבו ישבו היא ואפרתי, שררה אפלולית, מפני שכיסו את האבאז’ור במטלית שחורה כדי להכהות את אור המנורה.

כל היום לא משה מרים מאצל מיטת ה' ציפרין, זמן רב טיפלה ביגאל עד שהאכילתהו ושלחתו לישון. מפאת חוסר הרגל, דימתה שעבודת אם ועקרת-בית, בלי כל משרתת, היא הקשה ביותר, עבודת פרך ממש, והתפלאה על הגב' ציפרין ועל אמהות רבות כמותה, שעושות יום יום את מלאכתן, ואינן כורעות תחת כובד משאה. והנה עתה, כשהחולה ובנו נרדמו, יושבת מרים מול אפרתי, תשושת-כוח ונוטה קצת לישון ומשוחחת עמו בלחש, בתוך אפלולית החדר.

זמן רב דברו חרישית על הטרגדיה שבבית הזה. אולם כל זמן שיחתם, ואפילו כל היום, למן הרגע שפקחה בבוקר את עיניה, ליווה אותה זֵכר טיולה המוזר אמש על חוף הים, הזֵכר הזה מילא את כל נפשה. היה הדבר דומה לאדי יין חריף שתעו במוחה, מילאו את כל חלליו ונקביו, עד שהרגישה בצורך דוחק לפתוח להם איזה מסתם, להשתחרר מהם על-ידי שיחה. נוספה לצורך זה גם הרגשה לא פחות מציקה, שאם תעלים מאפרתי את טיולה עם כרמלי, יהיה בזה משום שקר. לכחש ולשקר לא רצתה. והנה פתאום, באופן משונה, בלי כל קשר עם ענין שיחתם, התחילה מספרת על ביקורם של כרמלי וגליק אצלה, על שיחתם, ועל כל מה שעלה לה על חוף הים. תוך-כדי-סיפורה התלהבה יותר ויותר, אף גם הרימה קצת את קולה ולא הרגישה ברושם שעשו דבריה על השומע אותה. תחילה זקף עליה זוג עינים פקוחות לרווחה. הוא נדהם. מאחרי דבריה, מאחרי התרגשותה נחבא משהו מפחיד… לכאורה הקשיב במנוחה. תמך את לחיו בכף ידו הנשענת על השולחן, ובידו הפנויה גילגל על גבי השולחן כדור-לחם קטן. גילגל את הכדור הזה, נטלו, הקריבו אל עיניו, התבונן אליו, ושוב מיעכו, ושוב גילגלו. אולם בקרב נפשו נדמו כל קולות החיים. נפשו המסכנה נתכווצה, נלחצה אי-שם בפינה נידחת, ושחוחה המתינה באימה ופחד למכה…

מרים קמה עם גמר סיפורה, סיימה אותו בעמידה ובחיפזון ורצה אל החדר הסמוך לראות את החולה שהתחיל משתעל. כמה שהתה שם? רגע, ואולי שעה, או אולי הרבה יותר משעה? מי יודע… בשובה מצאה אותו במקום שעזבתו. כמו קודם תמך את ראשו בכפו וגילגל את כדור-הלחם. אך הנה קם בתנועה נמרצה ממקומו, הסיר מעל האבאז’ור את המטלית וליטף אותו בשתי ידיו דומם וארוכות. וכאילו כלום לא קרה, כלום לא היה, כאילו לא דנו אותו לפני רגעי-מספר לארבע מיתות בית-דין, התחיל שוב מדבר על ה' ציפרין. דיבר במנוחה ובבת-צחוקו הנוגה על הנישואין בכלל, על אי-הבטחון שבהם, על אי-הבטחון שיש לו לאדם בחיים, באהבתו ובאושרו. מרים הסכימה לו: יש שאת הדברים המפוארים ביותר, את הרגשות העדינים ביותר מחריבה המציאות, משפילה ומטנפת אותם.

מעל פני אפרתי לא משָה בת-צחוקו הדקה.

– המציאות חפה מפשע. ובכלל מה המציאות? היכן המציאות? אנחנו, אנחנו המציאות. מי מכריח אותנו לרמות את עצמנו? אנו משחקים בצעצועים, וכשהם נשברים מפני חוסר-הזהירות שלנו או מפני שהם בכלל שְבירים, אנו מתאוננים על המציאות, או, נה – ח – ח! על שאין בצעצועינו רוח חיים…

דברי תלונותיו של אפרתי ובת-צחוקו היו למורת-רוחה, ואמרה מתוך רוגז כבוש:

– צדקת. בתלונות מתמידות אין מן החכמה. נשברו הצעצועים, ומה בכך? תודה בעד שעות-המשחק והשעשועים הגרמו לנו, בעוד שעות האמונה שהאמנו בחייהם. אין צורך להיות כפויי-טובה כלפי המזל. נפגשים שני צעירים ומתאהבים זה בזה, ומתרגשים, ומתלהבים, וחולמים ומאושרים – הלוא זהו עיקר, ואם אחר כך יתפכחו משכרונם ויראו שטעו, מה בכך? מבחינה אובייקטיבית, אתה מבין… חשוב ששני לבבות אוהבים נפתחו לזמן-מה איש לפני רעהו, ולא האכזבות והמרירות שלאחר כך.

– שני אנשים, חביבתי, הם שני בתים העומדים זה מול זה סגורים על מסגר. בכל אחד מהם יושב אוהב ורואה אור בחלון הבית שממולו. לתומו מאמין הוא שהוא רואה כל מה שנעשה בבית השני. פעמים מגעת אמונה תמימה זו לידי כך שדומה עליו כאילו הוא יושב בתוך אותו בית… אף פעם לא דרכה שם רגלו, אף פעם לא תדרוך שם… סגורים שני הבתים ולא יפָתחו לעולם… אין אדם אוהב אלא את דמיונו. הוא מקריב את עצמו יום יום, שעה אחר שעה לדמיונו זה.

מרים צחקה:

– דומני שרעיון זה כבר שמעתי ממך פעם. אם כן, אין צורך לאהוב, אפרתי? אתה שולל את האהבה, אפרתי?

הוא שתק רגעים אחדים. כפות ידיו המשיכו לגפף את האבאז’ור ועיניו היו נעוצות לפניו באיזו נקודה סמויה מן העין. נפשו היתה עדיין אחוזה בצבת. אי-משם מתקרבות פסיעות חשאיות ומתונות של משהו מסוכן ומבהיל.

בחדר טיקטק שעון, טיקטק בלי הפסק, חדגונית. טיקטוק זה רק הוא לבדו היה תלוי אותו רגע בחללו של עולם, מעל לראשי הבריות, באכזריות התמדתו, באדישות חדגוניותו…

קשה היה לו לדבר. מוטב היה לו להכנס לתוך איזו מאורה ולינוק ולהתפרנס כל הימים, כל הימים, מהמרירות שבלב. אבל הוא לא יהיה לבדו. היא היתה כאן. היא ישבה לפניו…

– לא. איך אוכל לשלול את האהבה? האהבה היא סבל – אמר לבסוף – האדם יוצר לו אלהות בשביל להשָרף על מזבחה. בלאו הכי לא יוכל, כנראה, לחיות.

– נערה אחת, עוד ילדה כמעט, שאלה אותי פעם מדוע סובלים כאשר אוהבים. כסבורה היתה שהאהבה היתה צריכה להביא רק שמחה ותענוגות, ועל כן שאלה. דומני, אפרתי, שאותה ילדה צדקה ממך…

מרים ישבה כפופה כשהיא מחבקת את ברכה בשתי ידיה. הוא דיבר ודיבר בעגמה כזו, כמתאונן על מישהו או על משהו. אך היא לא הבינה למתרחש בקירבו, לא הבינה לעגמתו. על מה ולמה הוא מדבר ככה? הקשיבה ולא הקשיבה. עייפה ורצוצה היתה מעבודת כל היום על-יד מיטתו של ציפרין. הרגישה ששמוּרותיה נעשות כבדות. תחילה עוד התעניינה ברעיונות שהביע בשקט נוגה כזה. מרוב עייפות לא השיבה דבר. רק הקשיבה בריפרוף, כמנודנדה על-ידי קילוח קולו החדגוני. אחר כך הגיעו דבריו אל אזניה למקוטעים. בין קטע לקטע רחשו גם דמויות והרהורים זרים שלא מענין השיחה. לבסוף שמעה אך קול דברים לבד, וראתה אך זוג כפות ידים, שקופות-אדמדמות וגדולות, רוחשות על גבי האבאז’ור הלבן והשקוף…

התנערה וקמה.

– כן, כן… – אמרה סתמית, כשהעבירה את שתי כפיה על פניה – אח! מה עייפה אנכי – ואחרי הפסקה קלה – הלילה אישן פה. לוואי שיהיה שקט.

הוא נטל את כובעו ורצה להפרד ממנה, היא קמה ללוותו אל המרפסת. כשעמדה כבר על יד הדלת, אמר לה בבת-צחוקו העגומה:

– שכחת, מרים, לשאול אותי על תוצאות השתדלויותיו של קרן-צבי…

– אה! כן. איך זה שכחתי? ה' ציפרין בילבל את מוחי לגמרי.

– נו, מוטב. בפעם אחרת אגיד לך. את עייפה כעת. בפעם אחרת…

“הפעם האחרת” לא באה לעולם. הוא לא סיפר לה על עבודתו של קרן-צבי ועל ההתיישבות החדשה העומדת לצאת לפועל אחרי הפסח, מפני שהיא לא שאלה אותו זאת. לא שאלה.

פרק שביעי הַכֶּלֶב הַמִּתְפָּרֵץ עִם הַקּוֹלָר עַל צַוָּארוֹ

א

מרים התחילה מתראה עם כרמלי בתחילה מזמן לזמן ובחברת גליק, ואחר כך יום יום ובלי גליק. באסיפות החשאיות של הבחורים, אשר כרמלי משך אותם אל עניניו, היתה מרים שרויה תמיד באיזה מצב-רוח מיוחד, חגיגי-כבוש, אגב התרגשות פנימית עצבנית, כמו אז ברוסיה באסיפות החשאיות של הסוציאליסטים. הפעם היתה לה ההרגשה שהיא משתתפת באיזה ענין גדול, שמרומם אותה מעל לשטח חיי יום- יום התפלים… הרגשה זו היתה משַׁכַּרתה.

ובשבתה ביחידות עם כרמלי, היתה מרגישה תמיד שהיא יושבת לפני תופעה מוזרה, מעניינת ובלתי-שכיחה. הוא לא היה דומה לכל שאר מכריה. לא היתה בו מאותה הדימוקרטיות החיצונית של פרחי הסוציאליסטים הרוסים שגובלת עם רשלנות בחיצוניות, עם זלזול בנימוסים המקובלים. לו היו נימוסים של בן-תרבות ובן-חינוך הגון. בכל הליכותיו ודיבוריו היו מורגשות הכרה עמוקה של ערך עצמו, גאווה פנימית שנתמזגה עם פשטות ידועה. עם הבריות התנהג דרך חרות ופשטות של חבר טוב, שעמד בהן גם טעם של הורדת-עצמו מרצון, של עניוות מדעת בלתי-מעליבה. בלי התאמצות כלשהי מצדו היה מכריח את הבריות, שבאו עמו במגע, לכבדו. היה מדבר באבטוריטָטיות ידועה. והבריות היו מקבלים את דעתו בלי התנגדות. אדרבה. טוב ונעים היה בחברתו. הוא נסע הרבה, עבר ארצות הרבה, ראה הרבה דברים והכיר הרבה אנשים מעניינים, ובשבתו עם מרים, היה אוהב לספר מעשים שהיו, הרפתקאות שעברו עליו בוואשינגטון או בלונדון או בפריס. ואת המעשים שהיו, היה יודע לשקט בדברים שלא היו, בפרחי דמיונו. מאחורי סיפוריו הרגישה מרים בחיים עשירי תוכן ומלאי תנועה. אגב שיחה, שלא במתכווין כביכול, היה נוהג לשלב בסיפוריו שמות של אנשים גדולים, מפורסמים בעולם האמנות, הספרות או הפוליטיקה, שראה אותם, שדיבר עמהם כביכול. דרך אגב היה מפליט: “כמו שאמרתי כבר פעם לקויטסקי…” או: “הצחיקני פעם אנאטול פראנס באניקדוטה אחת שסיפר לי…” ומרים בהקשיבה אל שיחותיו ואל סיפוריו, לא יכלה לא להשתאות על האיש הזה שמדבר על פגישות עם מאורי האנושות, בהיסח-דעת כזה, אגב-אורח, כעל דבר של מה-בכך. יחד עם זאת ליטפה אותה בחשאי מחשבה עמומה ונעימה מאוד שהנה הוא יושב עמה, עם מרים וייס, כמו שהיה מפטפט עמהם. השיחות הללו, כמו האסיפות החשאיות ההן, כאילו ריוו את צמאונה לתפארת ולגדולה בחיים. היתה לה איזו הרגשה בלתי-מודעת כאילו היא גופה באה, באמצעותו, במגע עם אותו עולם גדול ויפה שעליו חלמה כל ימיה.

ובכל פעם כשראתה שהיא מוצאת חן בעיניו וחברתה מעניינת אותו, היו מתגלים בה מבועים חדשים של גנדרנות, של תכסיסים, אשר רק הנשים לבדן יודעות סודן, לצוד לבבות, לגרות את היצר שבגבר. המבועים הללו היו חדשים לה לעצמה. הם היו חבויים בנבכי מעמקיה ונעלמים גם ממנה גופה, לא חשדה כלל במציאותם. אדרבה, אצל כל אשה אחרת היו גילויים אלה נראים לה כסימנים לקלות-דעת ולריקנות-הנפש ובָזָה להן. ועכשיו, בשעת הצורך, התגלו פתאום בה-עצמה בהיסח-דעתה, נתגלו באלפי גוונים, בשלל צורות וביטויים בלתי-מחושבים מבתחילה ובלתי נתפשים… היה לה נעים מאוד להרגיש בהצלחתה, והרגש הנעים הזה נעשה לה כמעט לצורך. היה לה צורך להרגיש שהוא נמשך ונצמד אליה, לקרוא מתוך עיניו שהוא מצפה ממנה לחסדים טמירים, למַתּוֹת שרק ברשותה הן… לילה לילה היתה שוכבת זמן רב על יצועה בעינים פקוחות ומקשיבה אל רעש הים ואל שאון נפשה; ובוקר בוקר היתה מקיצה בבת-צחוק וברננה בלב. נעים היה לה לשהות במיטתה, מה שלא נהגה קודם, ולזכור את שיחתה תמול עם כרמלי ולקוות אל פגישתם היום. יש שבמקרה היתה נזכרת בלילה אחד של הרהורי-סבל, של כיסופים ודמעות מתוך אהבה אל אפרתי, אבל הזֵכר הזה עבר במוחה כגון זֵכר של מעשי ילדות משנים רחוקות. כולה היתה נתונה אל ההווה, סחופה בזרם אמיץ, שהיה מחזיר אותה, במו גל, אחורנית, אל העבר, כדי לגרפה אחר כך ביתר עוז הלאה לפניה, אל הבלתי-ידוע, המתוק והמחריד. כן, המחריד. כי יש אשר לבה פועם בה מתוך ציפיה מציקה וחרדה מתוקה גם יחד. יש אשר בכל תאי בשרה מתעורר זֵכר הלחץ של זרועות כרמלי האמיצות מסביב למתניה, אז בליל הסופה, על שפת הים… ואל הזרועות הללו משוועים עתה בה דמיה בערגון… מרים, אשר כל ימיה חלמה על הנשגב והבלתי-שכיח, אשר שאפה אל חיי תפארת ואל עלילות גבורה, פתאום הקיצה בה אשה, אשה זרה כביכול וחושנית, אשר כל מטרת חייה היתה לחיות בצלו של כרמלי כמו פטריה קטנה זו אשר צמחה חבויה לרגלי אילן חסון, הטובל צמרתו בגבהי שמש.

אך יש אשר פתאום היתה קופצת, מזדקפת מתוחת-עצבים. דומה היתה אז לאדם שסגר את דלתות חדרו כדי שלא יפריעו לו לשלח יד בנפשו. אבל אך זרק את החבל על וו התקרה, הקישו פתאום אצבעות על שימשת חלונו… גם על לבה הקישו אצבעות נעלמות… היו רגעים שהיתה מאושרה, כאדם שניצל מאסון, לו בא אליה אפרתי ואמר לה: “ארזי את מטלטליך. מחר אנו יוצאים אל הגליל!…”. לא פעם הלכה אל אפרתי בתקוה לשמוע מפיו דברים כאלה, שיש בהם משום פדות והצלה. אבל אפרתי שתק. אפרתי ראה שהיא משתמטת מידיו, ונמנע מהזכיר לה דבר שעכשו, כמדומה, נעים לה לשכחו. היא דברה עמו במתכווין על כרמלי, וחפצה מאוד לשמוע עליו מפי אפרתי איזו⁵ מלים קשות, איזו דעה שלילית, מתוך חרדה וכאב חפצה זאת… אבל אפרתי שתק.

פעם אחת בערב ישבו היא וכרמלי על גזוזטרת חדרה. כל היום לא היה גשם. השמש חיממה בחסד ובחנינה והחורף נשכח מלב. כרמלי בא אליה בשעת השקיעה ומצאה יושבת לבדה על הדרגש הקטן שעמד על הגזוזטרה, כשהיא מחבקת, כדרכה, את רגליה הנתמכות בפאתי הדרגש. הוא ישב על ידה גם כן נשען בגבו אל הקיר. הים כלוח צפחה היה, אבל הלב לא בטח בשיקטו, וחשש לסערות הצפונות מתחת ללוח השגיא הזה. המרחקים לחשו לנפש ופיתוה פיתויים סתומים, עוררו בה כמיהות לא ברורות אל דברים נעלמים, אל חופים לא ידועים ומקסימים… כרמלי דיבר ארוכות כמו תמיד. הפעם היתה איזו עצבות נסוכה על דבריו שנטפו ממנה נטפים גם אל נפשה. הוא דיבר כמתאונן. הים הזה… כמה פעמים כבר עבר עליו הלוך ושוב. ועתה שוב הוא מרגיש איזו אי-מנוחה בנפשו, כאילו הוא כבר יושב כאן בארץ יותר מדי זמן… אבל הוא מרותק כאן על ידי הענין אשר טרם החל לבצעו… הגילגולים והתנודות סוף-סוף מעייפים. אל אלוהים! איפוה לא התגלגל ביד גורלו? היה איכר וחשב שבעבודת אדמה מטרת חייו, כחיי האדם בכלל. ואגב עבודה גילה אפילו תרכובת חדשה, ראציונאלית, לזיבול. אחר כך הציור. מה לא קיווה אז מאמנות זו, לאחר שקשרו לו כתרים ושרו לו קילוסים מביני דבר, שראו את “נסיונותיו הילדותיים”, ואחר כך… אח, למה יש לזכור כל זה? כשתוקפים אותך געגועים למנוחה, יש שדומה עליך: הנה התערית באיזה ענין גדול, אשר מחוץ לתחומו כאילו אין בשבילך כלום. אבל אך הכית בו שורש, והנה מתחוללת עליך איזו סופה, מתוכך היא מתחוללת, עוקרת אותך מתוך הענין הזה, ושוב אתה נודד, מחפש…

– אוֹח… אין אדוני מאושר – דובבו שפתיה חרישית.

– ובכל זאת – הוסיף – איני מקנא בבני-אדם הקשורים בטבורם אל מקום אחד ואל ענין אחד. אילו ניתן לי לבחור באחד משני אלה: בגורל חיי המלאים תדיר נדודים ואי-מנוחה או בגורל חייהם של אלה המלאים מנוחה ושעמום – הייתי בכל זאת בוחר בראשון.

ואחר רגעים אחדים:

– אחרי רודף גורלו של אותו בן-מלך הנע-ונד.

– איזה בן-מלך הוא זה?

איני זוכר איפוה שמעתי או קראתי על בן-מלך אחד, אשר בהוולדו הופיעה פֵאה אחת טובה בחלום המלכה ושאלה אותה: “מה הברכה אשר תשאל נפשך לבן המלך, כי חביב הוא עלי מאד”. חשבה המלכה, חשבה ואמרה: “רצוני שבני לא ידע בחייו אכזבה; שכל דבר יקר לו לא ימאס עליו; רצוני שבני לא יראה את כל היקר והאהוב לו בכמישתו ובהפסדו…”. שמעה הפֵאה את דבריה ופניה לבשו עצבות נוראה, עיניה נתמלאו דמעות ואמרה: “מוטב, יהי כן!” ונעלמה. באושר ובששון עברו על בן המלך שנות ילדותו, רוויות שמש ואהבה. הוא לא הכיר ולא ידע איש, מלבד אביו ואמו. כי הם אהבוהו אהבת נפש ולא חפצו כי יחלק מאהבתו לרע ולידיד זולתם. וגם לא היה לו צורך באדם זולת הוריו שהיו יקרים לו מכל. אך בעמוד בן-המלך בעצם פריחתו ועלומיו הגיעו המלך והמלכה אל גבול שנות העמידה. הזיקנה כבר התדפקה על סף ביתם. עם הדפיקה הראשונה, התחוללה רוח נעלמה על ראש הנער. חרדה סתומה קמה בנפשו. עצוב ומלא געגועים כמוסים התהלך יחידי בגן אבותיו, כמחפש, כבורח, כנפחד וחרד, ונפשו לא תדע מה. יום אחד נעלם בן-המלך, ועקבותיו לא נודעו. הרוח נשאה אותו הרחק, הרחק מביתו. כי לא ניתן לו לראות את היקר והאהוב לו בכמישתו והפסדו… בן-המלך במקום גלותו רצה לעבוד, למזג א זיעתו עם זיעת בני-אדם. עשה גן, שתל עצים ופרחים. את כל חום נעוריו, את כל מירצו הצעיר נתן לאדמה, אשר סקל, עדר, חרש, השקה. לא היה קץ לאשרו בראותו את ראשוני הניצנים, את בכורי הפקעים; בוקר וערב פקד את מטעי חמדתו, את ציצי-אהבתו. גיל נפשו השתפך כמו מתוך גביע מלא על גדותיו כאשר השתוחח על פרחי החמד להריח מריחם, כאשר הרים ראשו לקטוף מפרי עציו ופיו מלא הלל ושבח לבורא על כל תגמוליו עליו. אולם ככל אשר השתפך גילו כן הלך גביע-נפשו הלוך והתרוקן; את רגליו הוקיר יותר ויותר מגנו… עם אחרית ימי הקיץ נטש אותו. הרוח נשאתו למרחקים, כי לא ניתן לו לראות את היקר והאהוב לו בכמישתו והפסדו… נזדמן אל אחד מכרכי הים. שם ראה בחורה צעירה יעלת-חן; והתלקחה בו אהבתו אליה. כצל הלך אחריה כי חמד את יפיה, כאשר יחמוד איש תרזה צעירה כולה מתוחה אל השמש, כולה רותתת בנגוהות הצהרים, אשר שַכר תשַכר את החוסה בצילה, בריח לשדה וברעש נופה המתוק. את כל אש עלומיו, את כל אהבתו הרעננה יצק על הנערה, בליל קסמים אחד. הִשָבע נשבע אז כי בחיקה ינון לעד, כי את אחרית נשימתו יוציא על חזהָ ויגווע. אך בבוקר אחד קם ונעלם… כך חי בן-המלך את חייו. אך התערה במקום אחד ואמר: “זאת המנוחה”, באה רוח וטילטלתו למקום אחר. אך התלקחה בו אהבה אל אשה אחת, באה רוח ועקרתו מבין זרועותיה. כי רבצה עליו ברכת הפיאה⁶, לבל יראה את הדבר היקר לו בכמישת ובהפסדו…

– הרי זה מעציב מאוד מה שאדוני מספר לי – אמרה מרים.

הוא הביט לפניו, אל הים, ולא ענה דבר.

– אם כבר נגזר על אדם – הוסיפה – שחייו פה על אדמות יהיו מתובלים ביגון ובצער, הרי מוטב שיבול ויגווע יחד עם אהבתו.

הוא עישן ושתק. עיניו היו תלויות באופק החשוך.

ראתה שקשה לו לצאת מתוך דומיתו, נשתתקה אף היא, כדי שלא להפריע לו. אבל העצבות הקלה שכבשה את לבה לא נתנה לה לישב במנוחה. רצתה להכריחו לדבר.

– מה אדוני רואה שם?

כמקיץ מהרהורים הפנה אליה את פניו, והביט מבעד לעשן הסיגריטה בשאלה.

והיא בצחוק:

אמנם גם אדוני הוא כאותו בן-המלך… ה! סיפרו לי עליו דברים לא יפים.

– מה סיפרו לה עלי?

– כי הוא מחליף אהובות כמו שמחליפים כסיות. האמת הדבר?

כרמלי משך דומם בכתפיו.

– אמרו לי כי הוא לוקח אשה, אוהב אותה זמן קצר ואחר כך עוזבה ושוכחה. האמת הדבר? מדוע הוא שותק?

– א! אל תאמיני לכל מה שהבריות מספרים. לא בנקל ישכח אדם את אהבתו. יש אשר יתברך אדם בלבו כי כבר נגאל מן האשה אשר אהב, שאהבתו כבר מתה בלבו, והיא, זו המתה, ספוגה שלא-מדעתו בנקבובי נשמתו, כרשמים הללו שאנו קולטים מן העולם החיצוני, מבלי שנדע כי באו אל קרבנו. רק יש ופתאום יעלה על לשוננו איזה ניגון, יש ו“בסעיפים בחזיונות לילה” תעבור איזו תמונה לנגד עינינו מבלי אשר נדע מאין באו כל אלה, לא! אין לשיכחה שליטה על האהבה. האהבה אינה מתה. יש לה מעין “השארות הנפש”. כן. אבל…

הוא צחק:

– גורלי בנידון זה רע מגורל בן-המלך. הנשים דהאידנא, נְחַה!… גם לעזבן לא כל כך קל.

– מדוע?

– מפני שהן אינן עוזבות אותך… יש שהאהבה היא כקולר על צוארך, ואי אתה יכול להפטר ממנו, להשתחרר. אתה נלחם באהבתך, בעצמך, שנים רבות ולשוא. לבסוף עולה לכאורה בידך לנתק את הכבל; פצוע ורצוץ כולך, אתה שמח על חרותך ואין קץ לאשרך. אולם מרוב שמחה אין אתה רואה שאין אתה אלא ככלב זה שהצליח לנתק את השרשרת ולהתפרץ, והוא רץ עם פאת שרשרת מדולדלת שתלויה בצוארו…

רגע חשב והוסיף:

– כל עוד פאת הקולר תלויה מדולדלה בצוארו, אינו חופשי, לא…

מרים נזכרה בראיסה רוזין ואמרה:

– לפחות יודעות הנשים דהאידנא לאהוב.

כרמלי הניע את ידו באויר, כדוחה את הרעיון הזה, ובצחוק:

– אח! אילו לפחות ידעו לאהוב… הרי הן כולן ציוניות או סוציאליסטיות או אינטליגנטיות סתם… הן דורשות באהבה איזו⁷ זכויות, הן רוצות להיות חברות… ואני אין לי צורך בחברים. וכי לכך נבראה האשה? החיים החדשים עשוה לבעלת-מום. האשה היא זו שאיש-המערה היה גונבה מתוך מערת השכן או שהיו לוקחים אותה שבי מן האויב. האשה בה"א הידיעה היא חיית-דודים, קורטיזאנית, אבל רק בשביל אדם אחד, בשבילי!

הדברים הדהימו את מרים. בכל ישותה התקוממה נגדם, ובלעג:

– תפקיד נאה לאשה…

– סבורני שכן. הייתי שמח אילו ניתנה לי מהבורא תעודה להשביע אנשים אושר ולמצוא בזה גם את אושרי אני; ליתן לבני-אדם שמחות-אוהבים, תענוגות-דודים מתוך התמסרות, מתוך אהבת-נדבות. כלום זה מעט?

מרים העוותה את פניה. בהצלפת מבט פוזל אליו ובאירוניה אמרה:

– המסכן! בארץ-ישראל כל הנשים הן “בעלות-מום”.

– פעמים מזדמן לי בחיים להפגש בנשים כרצוני – אמר לא מענין הערתה – בלעדיהן החיים חסרים איזה דבר. אפילו המפעלים שאתה מוסר להם את חייך, כאילו נטולי נשמה הם כשהאשה אינה עמך.

מוזר! הלא דברי האיש הזה עוררו בה התמרמרות וגם עלבון, ובכל זאת, עצביה היו מתוחים כאשר לא היו אף פעם. מתוך התרגשות חדשה ומוזרה לה לעצמה, מתוך איזו חרדה ונקיפת-לב, הקשיבה לדברים הללו, כאילו היו בהם איזו להטים שקשה להפטר מהם.

– המסכן שלי! – חזרה באותה האירוניה על הערתה הקודמת – הנשים דהאידנא, כמו שאמר אדוני קודם… הן לא נוצרו בשביל תפקיד נעלה כזה. חוששני שימים רבים יתהלך ערירי בתל-אביב עד שתזדמן לו בת מערות קדומים.

כרמלי צחק.

– אולי… אמר – ובכל זאת איני נופל ברוחי. אני מאמין ברוח הטבע שעושה את שלו על אף כל המכשולים. אני מאמין שסוף-סוף יזַמן לי, כלומר: הטבע, את האשה האמיתית. לאמיתו של דבר, הרי בעמקי הנפש של כל אשה שוכנת קורטיזאנית. הרי זה כמו גרגרי החיטה שהיו כלואים, במשך אלפי שנים, בתוך אגרופו של חנוט מצרים ושמרו את לשדם הטמיר… אין דבר! יש שהמתים קמים פתאום לתחיה, ח ח ח… בלילות – אנא, אל נא תספר את הדברים לשום אדם בתל-אביב! – בלילות יש שאני שוכב במיטתי ומקשיב ומצפה. אני מייחל לאשה, לאשה, אשר תבוא לדפוק על חלוני… היא אינה באה, ואני בכל זאת מייחל אליה, אל נקישות אצבעותיה…

מרים קפצה פתאום ממקומה, דחופה על-ידי התרגשות מוזרה, מעין חרדה כמוסה. התקרבה אל מעקה הגזוזטרה, ועמדה שם זמן-מה דומם בלי-תנועה. הוא ראה בחושך רק את הסילוּאֶט שלה כשהיא עומדת בגבה אליו ופניה אל הים, ושתי ידיה משולבות על ראשה.

אך הנה החזירה את פניה, ובצחוק קל שאלה ממקומה:

– וכשתבוא ותדפוק, הלא יבהל? נחה-ח…

– מרוב שמחה, כן, ח ח ח…

לאחר שכרמלי הלך, נשארה מרים עוד זמן רב עומדת על מקומה ליד המעקה. מתיחות עצביה לא נתרופפה עדין. מוחה היה מלא ערפל מהמם, כעין קטר. לא היתה בה אף מחשבה אחת צלולה. מפעם לפעם חזקה בה ההרגשה שהאדם הזה בא אל חייה כשליח הגורל, ובו-בזמן גדלה יותר ויותר גם חרדת נפשה הסתומה כמו מפני סכנה קרובה. לא פעם חלפה בה המחשבה לנתק בבת-אחת את קשר היכרותם, העלול להיות לקשר בל ינתק. לברוח, להמלט. אבל היתה נטולה כל רצון לעשות איזה דבר. כאילו כבר נסחפה אל מערבולת, וכוח לא היה לה להתגבר ולצאת מתוכה. כל מה שדיבר אליה הערב, העיר בה התמרמרות ועלבון. התמרמרה בתור אשה, בתור אדם. כל עולמה הרוחני התקומם. ובכל זאת לא יכלה להפסיק את שיחתו, לדחות את דבריו בתוקף הדרוש. אדרבה, קשה היה לה להתגבר על איזו התרגשות בלתי-מובנת. הרי זה היה מעין שיכרון. משהו מן השיכרון הזה נשאר בה גם כעת. גאמה של רגשות חדשים, בלתי-ידועים לה מקודם, בלתי-ברורים ושאינם ניתנים לביטוי, התחוללה בנפשה ועשתה אותה מבוקה ומבולקה: שיכרון, תוחלת סתומה ומסעירה את הנפש, ציפיה מתוקה ופחד. פחד מפני העתיד לבוא…

ברגלים כושלות ונחלשה מאוד, כמו אחרי טיול ממושך ומעייף, נכנסה אל חדרה. באפס כל מחשבה התפשטה את שמלותיה והתנפלה לתוך מיטתה. כמו תמיד חפצה גם הפעם לעבור בזכרונה על כל מה שדבר ולתמהונה לא יכלה לזכור אף דבר מדבריו. במוחה היה ערפל ובלבה מבוכה. אך מתוך הערפל התחילה לאט מתבלטת ומצטיירת מחשבה ברורה אחת: חייה היו עד עכשיו שקטים ושלווים, מוארים בשאיפה טובה, מכוונים אל מטרה טובה, ולא ידעה שזהו האושר. אח! אנו יודעים את אושרנו רק לאחר שנגוז ועבר. אבל מדוע עבר? אושרה עוד טרם עבר, הרי זה תלוי רק ברצונה, לשוב להתייחס אל הדברים ולהעריכם בדעה צלולה ומיושבת. הדעה הצלולה הסתלקה בזמן האחרון, ועל כן נסחפה אחר אוואנטורה מסוכנת. כי מה כרמלי זה אם לא אוונטוריסט, אולי אוואנטוריסט מהמין הגרוע ביותר?…

בו-בזמן ביצבץ ועלה מתוך מבוכת-לבה רגש אחד שקרא: “לא ולא! האושר שעליו את מדברת, הוא רק אושר מדומה, כי לא היה בא אף פעם. ואילו בא לרגע קט היה נעלם מיד כברק, ואחריו היו מתחילים נגררים באפס תקוה וניחומים חיים של חול נוראים בשממונם. אַת הלכת בשביל שלא אַת התווית אותו, כי מצאת אותו מוכן, אחרים התווהו. הלכת בו לא מפני שבחרת בו, אלא מפני שלא מצאת לפניך אחר ולא ידעת אחר. אף פעם לא שאלת את נפשך אם את מוכשרה בטבעך, באופיך לחיות את החיים הקטנים והדלים, מתוך מחסור ועבודה קשה ללא כל ענין וללא כל ברק שהוא. לא שאלת. והנה בא אליך כרמלי והגיד לך, כמעט מיד לאחר שהכירך, שאת מרמה את עצמך וסופך להענש קשה על תרמית זו. והרי זו אמת. מוכרחה את, ברצון או שלא ברצון, להודות זאת לעצמך. הרי לא חדלת כל ימיך לערוג ולהתגעגע למשהו גדול, יפה ומבריק בחיים, לאיזו הוד ותפארת בלתי-שכיחים, שמימיך עוד לא ראית אותם, אלא בדימדומי חלומותיך… והנה תפארת זו שבחיים מוגשת לפניך על כפות-ידיו של כרמלי. לסדר באסיה את חשבונותינו עם אירופה, להפיץ בין עמי המזרח את רעל התסיסה וההתקוממות, לגאול, יחד עם עם ישראל וארץ-ישראל, את המזרח כולו – כלום אין בזה הוד ותפארת?…”

המחשבה הצלולה דיברה במנוחה, בנחת, אבל כבושות, בלי בטחון בניצחונה: “מה לך ולמזרח? הלא אין בדעתנו ליהפך כאן לעם אסייתי ממש עם כל חשכתו ופיגורו. כלום אין אנו אוהבים את אירופה, את תרבותה, את אורה ואת אידיאות-החופש שלה? לא! על נכסי האנושות הנאורה לא נוותר; אדרבה, נהיה חלוצי התרבות האירופית הנאורה דוקא פה באסיה. כוחנו באמת שלנו, בקדושת עבודתנו. אם נפגש במכשולים מצד קנאי הדת במערב או במזרח, אמונתנו וצדקנו יתנו לנו כנפים לעבור על המכשולים. וודאי! עוד הרבה נסבול עד שתקומת ישראל תהיה לעבודה מציאותית; וודאי שגם את תסבלי, גם אפרתי יסבול, גם כל אחד ואחד אשר יקשור את גורלו ברגבי עפר אבותינו. וכי אין גדולה ותפארת בסבל הזה? רעיונות גדולים אינם שטרי-הגרלה; נצחונם אינו בא כזכיה פתאומית, בחינת נחלה מבוהלת, אלא פרי עמל רב, מלחמה ויסורים… על-יד אפרתי, שם בגליל; בצל החרוב אשר ליד “ביתכם הקטן” מול פני השדה הנעבד, תתחממי תמיד לאור שמש-ברכה מלטף, מנחם ומעודד…”

כאן נשמע קול צחוק הלב: “הזהו אידיאל החיים, להיות תרנגולת, תרנגולת דוגרת? לעבוד וללדת ילדים מבעל לא אהוב? כן! לא אהוב. אל נא תרמי את עצמך. הלוא אין את אוהבת אותו… אפרתי הוא אמנם אדם נפלא וטוב, אבל בלי מעוף ובלי דמיון, לפעמים משעמם, ואף פעם (הלוא תודי בזה סוף-כל-סוף, בין אם תרצי ובין אם לא תרצי) אף פעם לא הרגשת כלפי אפרתי מה שאת מרגישה כלפי כרמלי. עם אפרתי את מבלה שעות נעימות ושקטות, אבל בחברת כרמלי אין שקט בנפשך, את תמיד נפעמת, תמיד מתרגשת גם כשאין את מגלה זאת, תמיד יש לך בחברתו דפיקות לב. כל ימיך עברו בשיעמום ובחלומות, וכך גם יעברו בוודאי ימיך לעתיד כמו בערבה. וכי לא טוב לך להתלקח פעם בלהבה אחת גדולה עם אדם ככרמלי, לשרוף את נפשך באושר לוהט ואם גם קצר? ואחר כך… ואחר כך… וודאי שתהפכי לאפר, אבל באפר חייך יהא תמיד עומם ולוחש זכר נפלא אחד… כרמלי בוגד, עוזב, שוכח… ומה בכך? שוממה וגלמודה לא תשארי גם אחר כך. בפרי-אהבתך תחיי את אושרך אשר בער לפניך פעם באש פלדות…”

זמן רב שכבה מרים קרועה ושסועה בין מחשבותיה ורגשותיה שהתווכחו בינה לבין עצמה וויכוח קשה על אודות נשמתה. המחשבה, כחברה גדולה בשנים, מסורה ונאמנה, דיברה בנחת, בכבדות, מתוך שקול-דעת ואי-רגילות לקנטר ולהקניט; הרגש, כאורח חדש שפרץ פתאום אל לבה, ליגלג, הקניט, צחק צחוק מבטל ומנצח בלשון של תאווה ואש. מתוך דברי הראשונה הָרגשה אדיקות דתית של נזיר; קולה כקול אפרתי. בדברי השניה היה מפעפע כוח טבעי מתוך מבוע של אינסטינקטים עזים; קולם כקול כרמלי.

אך הנה הערים הרגש, הקריב את פיו אל אזנה, ובלחש, כמו שהיה מֶפיסטו נוהג לדבר על אזנו של פויסט, אמר: “השעון דפק אחת. שעה זו היא המכרעת בחייך. הוא שוכב שם לבדו ומצפה אליך כי תבואי לדפוק על חלונו… חושך בחוץ ולא תפגשי איש. אל-נא תאחרי את המועד. או הלילה הזה – או אף פעם…”

מרים קפצה מעל מיטתה ועמדה רגע כסהרורית, בלי כל רגש. רועדת בכל גופה, התלבשה, התעטפה בסודר שחור, שהאפיל על פניה. כל זה עשתה בלי כל מחשבה ברורה או רגש חזק, כמו מתוך חלום או קֶטֶר. כמו מתוך חלום או קטר התחמקה חרישית, כצל מתגנב, מן החדר אל תוך חשכתה לילה…

ב

בשעות הערב הפנויות, כשלא יכלה, מאיזו סיבה שהיא, להתראות עם כרמלי, היתה מבקרת את אפרתי. היתה הולכת אליו מתוך הרגל, ולפעמים גם מתוך צורך. אותם הימים שקיוותה למצוא אצלו פדות וישע, היו כבר רחוקים רחוקים מאוד. באלפי קולות שיווע בה אושרה. וכותלי חדרה היו חרשים ואלמים. היה לה צורך לדבר לפני מי על אודות כרמלי, לבטא בקול את שמו באזני מישהו. נחוץ היה לה לרוממו ולנשאו בעיני הבריות, ולשמוע את תהילתו מפיהם… לפניה אבוקות נדלקו, אבל עד לפינות הנידחות שבנפשה שלחו צללים מרטטים ומהלכי-אימים אשר לא ידעה פשרם… נפשה היתה דומה לאולם משתה מלא, תרועת מנגנים ושרים, צחוק והוללות חוגגים. אולם באפלולית הפינות הרחוקות נחבאים במארב אנשים חורשי-רע אשר מסוות שחורים על פניהם. החוגגים יודעים שבעלי מזימות רעות נמצאים כאן, אולם הם מעמידים פנים כאילו אינם חושדים בשום דבר. יודעים הם שסוף-סוף ישימו את נשף חשקם לחרדה, אך אין איש יודע אימתי ואיך. ועל כן ביתר שגעון וביתר אש מתהוללים הם ומתחוגגים ומסתובבים במערבולת הריקודים… מרים לא טעמה מימיה את טעמה של התאווה בכל צורותיה וגילוייה המחופשים, המפונקים והחולניים, כפי שידע כרמלי, המנוסה בכל, להמציאם ולעוררם. נפשה לא סלדה מהמצבים הבלתי-טבעיים והמשפילים שדרש ממנה, מפני שהוא דרש אותם, מפני שהם גרמו לו תענוגי-בשרים. ועל כן נראו לה כטבעיים. אולם אחר כך, בהשארה לבדה במיטתה תשושת-כוח, בוקה ומבולקה כשדה-קמה שעברה עליה פלוגת פרשים, יש שהיו פתאום מבצבצים מתוך פינות נשמתה אותם בעלי-המסוות השחורים שישבו שם במארב… יש אשר בשכבה לבדה בלילה בעינים פקוחות, תוהה-ובוהה על אהבתה ועל כל חייה, היה נופל עליה פחד פתאום עד כדי תשוקה לצעוק לבקש עזרה, מנוס…

בשעות דומות לאלה היה לה צורך גדול לראות את אפרתי.

אל חדרו היתה נכנסת, כמו שהיתה נכנסת תמיד, במאור פנים של ידידות, כאילו שום דבר לא נפל ביניהם, שום קרע… היתה שופתת את הקומקום על האש, שוטפת את הכוסות ואחר כך היו יושבים שניהם זה מול זה, שותים תי ומשיחים. היא מספרת על חייו ודעותיו של כרמלי, על האישים הגדולים אשר הכיר ודיבר עמהם, את האניקדוטות שלו… אפרתי שומע במנוחה, בבת-צחוק עגומה ונכנעת, במבט מפוזר. באופן בלתי-ניכר הוא מנסה להסב את השיחה על ענינים אחרים, כמו שמשתדלים להעביר חולה ישן ממקום אל מקום מבלי שיתעורר. ומרים אמנם אינה מרגישה בדבר, נגררת אחריו ומפטפטת על דא ועל הא. אבל מבלי-משים חוזרת, בקפנדריות ובנתיבות עקלקלים של שתופי-מחשבות נעלמים, שוב אל כרמלי שלה. ובלבה היא מכירה לו טובה על שהוא שותק, שומע ושותק, ונותן לה לדבר… אמנם תחילה היתה מתביישת להזכיר בפניו את שמו של כרמלי. ידעה שתגרום לו על-ידי כך צער. אבל לאט לאט התגבר על על ביישנותה ועל פיקפוקי מצפונה האיגואיזם המצוי, במקרים כאלה, רק אצל נשים; היא פיתתה את עצמה שלא איכפת לו לאפרתי, שהוא מתייחס אל זאת באדישות גמורה. בזמנים אחרים ובתנאים אחרים היתה בוודאי מרגישה כל מה שמסתתר אצלו מתחת למסווה המנוחה…

ואפרתי לבו ניבא לו רע עוד מכבר. עוד מאותו ערב שסיפרה לו בבית ציפרין על טיולה עם כרמלי על שפת הים. לא עבר זמן מרובה והוא הבין שהיא אבודה לו. הוא לא התמרמר, לא התקומם, לא שיווע מכאב. “ביתם הקטן” עם עץ החרוב מול חלונותיו, שם בצלע ההר, בגליל, נחרב, נחרב… עכשו לא ידע עוד לשם מה ילך הגלילה, לשם מה יתחיל חיים חדשים, מה יכולים עוד החיים להבטיח לו? בקרבו הכל רמוס, פצוע, זב דם… אמנם הרבה מהלומות קיבל בחייו, שְׂשֹׂונים היו בהם אך מעט. אבל עתה נדמה לו, שאז, בעבר, היה איזה דבר אשר קשָרו אל החיים גם בשעות שהיה מתפתל כתולעת תחת מכות גורלו. ואת הדבר הזה שכח ואינו יכול לזכרו שוב. אז, כמדומה לו, ידע וכעת אינו יודע עוד למה לו חיים? אה! אילו עצר כוח לעקור מלבו את אהבתו אל מרים, היה לו נקל מאוד לפתור את השאלה הזאת. אבל אהבתו זו מעורה בנפשו ובבשרו כמו שן רעועה שכל תנודתה וכל זיזה גורמים יסורים אין קץ… לפי-שעה פוקדת מרים מזמן לזמן את נווהו, לפי-שעה הוא שומע מפקידה לפקידה את קולה ההוזה ואת צחוקה הטהור. לפי שעה… ומענין הדבר! חימה אין לו עליה. אדרבה, הוא מכיר לה טובה על חסדיה עמו בתתה לו את האפשרות הזאת לראותה יושבת בחדרו על מקומה החביב עליה, בקצה הספה, שקועה בהרהורים, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה… אין כועסים על הגורל. וגם אינו ראוי כלל לאהבתה של הנערה הזאת. אילו אהבתו לא היתה אהבתה אלא טעות. למה תאהבנו? כל מה שהוא יודע על עצמו עשוי רק לדחותה. זה ברור! אולם כרמלי? כאן קשה להצדיק את הדין, קשה להתעלם מרגש הקנאה. דקירת המחט בלב היא צעקת עָוֶל… אפרתי השתדל אמנם פעם ללמד זכות על כרמלי, ולא עלה בידו… היא טועה! היא טועה!… הוא מביט אליה בצער וברחמים. כן, גם עליה הוא מרחם. איש אינו אשם כאן. שניהם כואבים. גם היא, גם הוא… הוא בטוח שהענין עם כרמלי יגמר בקאטאסטרופה גם בשבילה. היא נידונה ליסורים אשר יבואו במוקדם או במאוחר. ומרוב צער וחמלה עליה, אהב אותה עוד יותר.

פעם אחת ראתה מרים, בהתקרבה אל ביתו של אפרתי, שזה מסיר מעל חבל מתוח שתי חולצות שהתיבשו עליו אחרי הכביסה. לקחה מידו את החולצות, בעצמה הלהיבה בתוך המגהץ את הפחמים וגהצה לו אותן. הוא הרגיש שֶלמרים נעים משום-מה לשרתו ולעזור לו בעבודות שהנשים רגילות בהן. אפרתי התבונן אל תנועותיה, אל התאמצויותיה, בלחצה את המגהץ על חולצתו בכל כוחותיה לָחוֹץ והחלק אילך ואילך, התבונן אל פניה המשולהבות עם הקווצה שנשמטה על מצחה ונדבקה אליו בזיעה, – ולרגע שעשעתו האילוסיה שעוד לא אבוד הכל, שמרים תלך עמו הגלילה, אל “ביתם הקטן”…

אבל האילוסיה הזאת היתה רק לרגע. אחרי העבודה השתרעה מרים על הספה לנוח. לתמהונו ראה אפרתי שהיא נכהת-רוח ועונה לו תוך פיזור הן-הן לאו-לאו, מבלי לשמוע היטב את דבריו.

– מה לך מרים? – שאל נבהל קצת.

הביטה אליו בשאלה.

– דומני שאת יושבת עצובה.

משכה בכתפיה, השפילה עיניה וגמגמה:

– לא… כן… קצת עצוב לי… – ובשפה רפה סיפרה לו שלפני ימים אחדים יצא כרמלי, רכוב על סוס, אל גבעת-השרון; היא דואגת לשלומו, משום שהדרכים אינן בטוחות, והוא יצא יחידי.

– אל תדאגי – הרגיע אותה אפרתי בקול רפה ובמנוחה – הוא הלוא יליד-הארץ הנהו, בוודאי הוא יודע ערבית מאין כמוהו וגם להתהלך עם הערבים הוא יודע.

ובשעה שהוא דיבר ככה והיא הלכה ונרגעה, מצץ בלבו כאב קהה אשר כמותו לא ידע עד אז.

פתאום השליך את נפשו מנגד ושאל:

– הגידי, את אוהבת אותו מאד?

מרים השפילה מטה את עיניה ואמרה כמעט בלחש:

– בזמן האחרון התקשרתי אליו.

זמן רב ישבו שניהם ושתקו. היא ישבה בראש מושפל תחת כובד הרהוריה, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה, והוא דיפדף בחוברת “האחדות” מבלי לקרוא בה אף משפט אחד שלם. פתאום, כקורא מתוך העיתון, אמר:

– הגולה שלנו הקימה מתוכה בעלי-דמיון וכוחות-הרס מפליאים.

הרימה בתנועה נמרצה את ראשה והצליפה עליו מבט מוזר, שואל, מפחד ומוכן לקרב. בו-בזמן ביצבצה ברעדה ופיזזה בשיפולי לחיה האחת ובזוית פיה בת-צחוק של מבוכה ושל איזו מזימת ערמה גם יחד.

אפרתי תפש א מבטה ובת-צחוקה, והתחרט על הערתו. התבייש בחולשתו במו בכישלון מוסרי ומילמל:

– בדרך כלל, כמובן… הגולה בדרך כלל מסוכנה… לעולם כולו…

ג

לפי הצעת מרים, קיבלה גליק על עצמה, ברצון ובלי פיקפוקים, לטפל בציפרין, ששכב חולה בביתו. “הלוא הייתי פעם אחות-רחמניה – אמרה גליק – אמנם לא הצלחתי ביותר; כשם שלא הצלחתי בגן-הילדים. דוּבָה לא נבראה, כנראה, לדברים כאלה” – הוסיפה בצחוק.

– אבל – גימגמה מרים – איני יודעת כמה יוכל ציפרין לשלם. עדיין אינו במצב שאפשר לדבר עמו על זאת.

– אני מקווה שבעד האוכל ישלם לי.

– או! זה בוודאי.

– וגם מקום לישון בוודאי ימָצא לי בביתו. יותר מזה לא נחוץ לי.

מרים ראתה, לתמהונה, שהבחורה התמסרה לעבודה בלב ונפש. בסבלנות מאין כמוה, מילאה את כל הקאפריזות של החולה, ובדיקנות רבה שמרה על פקודות הרופא. היא לא דיברה הרבה, עבדה דומם, ובכל תנועותיה היה איזה רוך מוצנע; אפילו פסיעותיה הגבריות נעשו יותר רכות, פחות סואניות. גם השפעתה על יגאל היתה טובה. בתחילה הראה לה הנער התנגדות וקשיות עורף. במבטיו הזועפים, בעיניו המביטות אלכסונית מתחת לגבות הצפופות היתה מרגשת גם איזו טינה: מה רוצה “זו” ממנו? הוא התרעם על שמרים הוקירה רגליה מן הבית, ו“זו” באה למלא את מקומה. בשעה שמרים היתה ממלאה בבית את תפקיד אמו היה דומה עליו שהדבר הוא טבעי ושכך צריך להיות. אבל משבאה גליק, והתחילה מסתובבת בחדרים ובמטבח, מנקה, משפשפת ושולחת אותו בשליחויות שונות, מכריחה אותו לאכול מרק וביצים השנואים עליו, הרגיש ביותר את הצער האילם שקסס כל הזמן בלבו של העָלם אמו, על שנסעה פתאום בלילה בשעה שהוא ישן, מבלי לידע לאן; ואגב כך הגיעו לפעמים געגועיו אליה עד לידי חולניות. ואז היה הנער “בלתי אפשרי”: התמרמר על כל מילה שאמרו לו, לא ציית, עשה ההיפך ממה שציוו, כאילו בכוונה להכעיס: לפעמים היה גם גס ברוגזו, מדבר דברי גידוף, משבר ומקלקל… כל זה היה בתחילה. אבל גליק ברוחה המעויינת, בתוקפה שלא נחלש אף פעם, בחומרותיה המתונות והמוצקות, הצליחה לבלום ולמַתֵּג את החיה הקטנה הזאת. לא דיברה עמו רכות ותחנונים ואף לא גערה בו; קולה היה תמיד שווה, קשה ואבטוריטֶטי, ויגאל נשמע לו. את מרים אהב, שמח לראותה, להיות בקרבתה, אבל לא תמיד שמע בקולה. אדרבה, לפעמים היה מקשה את לבו ומסרב לה, כאילו במתכווין כדי שתתחנן אליו, תגפפו ותשדלו. אל גליק סוף-סוף התרגל והשלים עמה. מציאותה בבית נראתה לו סוף-סוף כדבר שבהכרה וטבעי; וכדבר שבהכרח וטבעי שיעשה את כל מצוותיה. מרים השתוממה על השפעת גליק הטובה על הנער. “הוא היה לאחר – היתה אומרת – אין להכירו”. ואמנם הנער נעשה מסודר במלבושיו ובאכילתו. נזהר מעשות אי-סדר בחדרים, חדל מהתרוצץ כל הימים ברחובות והתמיד לשבת בית. לתמהונה של מרים לא היה גבול. רק מבית-הספר היו באות תלונות עליו. הנער התחיל משום-מה לשנוא את בית-ספרו. בלי חמדה היה הולך אליו ובנפש מרה היה חוזר משם. פעמים היה משתולל שם כפרא, מקניט למוריו ומזיק לחבריו. כולם התלוננו עליו, אבל אף אחד לא ידע כי בזמן האחרון רע, רע לו שם מאוד. אף-על-פי שהיחס אליו מצד המורים והתלמידים, לא שונה במשהו לרעה, נתקעה בו בכל זאת איזו הרגשה היא הוא ירוד, כי הוא נופל מאחרים וניפלֶה מהם לרעה. אם במקרה שיחקו חבריו בקבוצה ולא הזמינוהו, מתוך היסח-הדעת, להצטרף אליהם, עמד לו בפינתו נעלב כמנודה ובלבו, גידף אותם: “חמורים! נבזים!…” ויש שלא התאפק ושלח אליהם לשון, מעוה כלפיהם פניו. אל המורים התיחס בטינה. הוא קינא בהם פשוט שהם בריאים והולכים אל בית-הספר, ואביו אינו יכול לעשות כמוהם, אביו המסכן שוכב חולה, גונח ושותה “רפואות”… הוא שנא את הילדים שלכולם יש אבא ואמא בבית, ואמא שלו נסעה בלילה ואפילו נשוק לא נשקה לו… פעם אחת, בשעת השיעור, לא התאפק והריק אל כיס חברו דיותה מלאה דיו… בחוץ לא יכול לשהות זמן רב. בשעת המשחקים היה תוקף אותו פתאום רגש מוזר שמשך אותו הביתה. כי לא היתה שעה שלא ציפה, מדעת או שלא-מדעת, אל שוב אמו. בשובו מבית-הספר או ממשחקיו ברחוב, היה לבו נוקף; והיה פותח את הדלת בתקוה לראות את פני “אמא’לה” משחקים לקראתו. וכשלא ראה אותה עם כניסתו, מיד רץ אל החדר הסמוך; אולי שם היא… והאכזבה אחר כך היתה מרה ומכאיבה. היה לו אז צורך גדול לבכות, ומשום כך היה מבקש תואנות להתרגז ולהתקצף, וממציא סיבות ואמתלאות כדי לבכות… במקרים כאלה היה גובר בו הרגש שהוא עזוב. אל חדר אביו היה נמנע מהכנס. הכל היה שם מוזר ובלתי-רגיל; מוזר היה לו לראות את אביו יושב במיטה נשען על גל של כרים, לשמוע אותו גונח ומשתעל בקול מבהיל, עם מכשירים משונים לנשימה, עם הריח המשונה והחריף באווירו של החדר. פעם פתח במקרה את דלת החדר ונרתע בבהלה, מפני שראה שם דבר אשר לא הבין אותו והדהימו מאוד: גליק עמדה כפופה על גבו של אבא עם נר דולק בידה, והדביקה לגופו המעורטל אילו כוסות-זכוכית קטנות… כל זה היה מפחיד אותו, פשוט מפחיד. וכשאבא היה לפעמים קורא אותו אליו, היה עומד על-יד מיטתו דומם כקפוא, בגבות צפופות, בעינים מושפלות ונושם בכבדות, ככועס.

פעם אחת כשישבה מרים על-יד מיטתו של ציפרין והדלת היתה פתוחה אל החדר השני, שמעה את גליק משוחחת עם יגאל ואומרת לו: ‑ כשתשאר במקרה לבדך בבית, אל נא תתן לשום אדם להכנס, וביחוד לעניים. תאמר: אין איש בבית, וחסל! אבל תשגיח יפה… בימים האלה הרגשתי פעמים אחדות בעניה אחת שהתחילה מסתובבת פה. תימניה בוודאי. דוקא בערבים אני רואה אותה. הדבר חשוד בעיני. אל נא תשכח כי עליך לשמור את הבית לבל יגונב ממנו דבר.

אחר כך, כשציפרין נרדם ויגאל יצא מן הבית, נכנסה מרים אל החדר הסמוך ושאלה בלחש: ­‑ על איזו אשה דיברת קודם עם יגאל? ‑ איזו גַנבה בה לכאן כמעט בכל ערב, להריח מסביב לבית. תימניה עניה בוודאי.

איזה רגש עמום אכף על מרים להוסיף לחקור: ‑ תימניה? מנין לך שהיא תימניה? ‑ דומני כך. ‑ ומה מראהָ?

‑ בוודאי גם את ראית אותה, אך את הלוא מאמינה לכל אדם. היא גבוהה, בעלת-בשר ופנים כהים. ‑ ועם פיקס דק על השפה, לא? ‑ לא התבוננתי.

מרים השפילה עיניה ועמדה איזה זמן בלי תנועה. על פניה נכרו הרהורים כבדים. ‑ על מה את חושבת? ‑חקרה אותה גליק.

מרים תלתה עיניה בגליק במבט מוזר ואמרה בלחש כמפקפקת: ‑ איני יודעת מפני מה יש לי הרגש ש… שזוהי הגברת ציפרין? ‑ מה את סחה? ‑ כפי שאת מתארת אותה… ‑ היכן היא דרה? מרים משכה בכתפיה: ‑ מניין אדע זאת? אצל מקלר, כנראה… ‑ את מקלר לא ראיתי זה כבר. גם אל אסיפותינו חדל מלבוא… אבל… האומנם?…

ושתי הבחורות שקעו בהרהורים.

‑ אבל מה יש כאן לעשות? ‑ שאלה אחת מתוך הדומיה. והשניה לא ענתה מפני שגם היא לא ידעה מה לעשות.

ימים אחדים אחרי השיחה הזאת, חזר יגאל עם חשכת הערב מבית המרקחת. בידו האחת החזיק שני בקבוקים בשביל אבא ובידו השניה קופסת פח קטנה נוצצת כזהב. את זו קיבל במתנה מאת הרוקח. במוחו כבר עבדה תכנית שלמה בקשר עם הקופסה היפה הזאת והוא אץ הביתה, כדי למהר להשתמש בה לצרכו. הלך הלוך וצפצף. סמוך אצל הבית ראה אשה אחת עומדת. היא לא ראתה אותו. “הגַנבה!”, נזכר בדברי גליק. בתחילה נפחד: הוא לא ראה אף פעם כנבים. חשב לעבור על פניה בלאט מבלי שתרגיש בו ולמהר להודיע להגליק. אך הנה קרה דבר של פילל לו. האשה שהרגישה בצעדיו, הפנתה אליו את פניה, הביטה אליו וכאילו התכוננה להתנפל עליו. הוא עמד כמוכה רעם. אם כי המטפחת שהיתה על ראשה האפילה על פניה, הכיר הנער בחשכה ומבעד לצל את הפנים האלה…

עברה רק דקה אחת והאשה שעמדה להתנפל אליו בזרועות פשוטות, מיד התעשתה, נפנתה אליו בגבה והזדרזה להתרחק ממנו בפסיעות מהירות. אך אז פרצה מפי יגאל קריאה: ‑ אמא!… אמא’לה… ורץ אחריה.

אך יותר שמיהר הוא לרוץ, יותר החישה גם האשה את מרוצתה. כמו חיה מבולבלה, שנסה מפני רודפים מבקשי-נפשה, כך רצה היא מהר, מהר, דרך חצרות וסימטאות, ויגאל רץ אחריה מוקסם על ידי צילה השחור שראה במרחק-מה לפניו, כשהוא לוחץ בשתי ידיו אל חזהו את הבקבוקים ואת הקופסה הקטנה. בתחילה קרא לה בקול, מפני שחשש שמא אינה שומעת: “א-מ-מ-א!… א-מ-לי!…”; אחר כך, משראה שהאשה אינה נפנית אליו ומתרחקת ממנו יותר ויותר, התחיל בוכה מרה, מיבב יבבת יאוש ומפיו עוד פורצת מזמן לזמן הקריאה: “אמא’לי!”… אך הנה פתאום נעלם הצל. האשה מצאה איזה מבוא-מסדרון פתוח וקפצה לתוך חשכתו. שם עמדה ליד הדלת והתבוננה אל הילד הרץ אילך ואילך, הלוך ושוב, מחפש ובוכה, מיבב וקורא לה…

כשיגאל שב לבסוף הביתה, חפצו גליק ומרים להתנפל עליו בנזיפות על שהתמהמה לבוא, אך לתמהונן ראו את פניו והנה הם נעווים-חיוורים מאוד ושטופי דמע; שפתיו הלבנות רעדו. במקום לנזוף בו, המטירו עליו שאלות: מה קרה? ממי נפחד? במי פגש? הנער עמד רגעים אחדים דומם ונדהם בשפתים רועדות. אך פתאום, באין כוח להתאפק עוד, פרץ בבכי-תמרורים, שהיה דומה ליללה היסטֶרית: ‑ אמא’לי… ראיתי את א-מ-מ… – ולא יכול יותר לדבר מרוב בכיה שחנקה את גרונו.

גליק מהרה וסגרה את דלת חדר ציפרין. מרים לחצה את הילד אליה. שתי הבחורות הפצירו בו אגב שידולים וגיפופים להרגע ולהגיע היכן ראה את אמו.

‑ היא ברחה… רצתי, רצתי ולא יכולתי להשיגה, לא יכולתי למצוא אותו…

והבכיות נכפלו ביתר חוזק ומרירות.

שתי הבחורות הוציאו עליו את כל אוצר אהבתן וחמלתן. אגב גיפופים ולטיפות הבטיחו לו שזו לא היתה אמו, אל איזו תימניה עניה, שאמו איננה כלל ביפו או בתל-אביב אלא בירושלים היא, שתשוב בימים האלה ותביא לו מתנה יפה. כך כתבה בפירוש במכתבה האחרון… ויגאל אם מפני שתקפו עליו השידולים ופיוסי האהבה, שלא היה רגיל בהם, או אולי מפני שהתעייף מרוב בכי והתרגשות, נרגע לאט לאט עד שנרדם במיטתו כשהוא לוחץ באגרופו את קופסתו היפה שקיבל מהרוקח, ומפיו עוד פרצו מזמן לזמן, מתוך שינה, יבבות בודדות, ולבסוף נפסקו אף הן…

אחר כך ישבו עוד שתי הבחורות זמן רב מדוכאות ושוחחו בלחש, כדי שלא יגיעו דבריהן אל אזני החולה אשר בחדר הסמוך. הן החליטו שאסור להניח את מצב הדברים כמו שהוא, ושמחובתן להתערב בדבר ולאחות באיזה אופן שהוא את הקרח בחיי המשפחה האומללה. קשה לחקור ולדרוש על אודות המקום ששם דרה או עובדת הגברת ציפרין, ועל כן החליטו לארוב לה בשעה שתבוא להסתובב כאן מסביב הבית, לדבר על ליבה ולהשפיע עליה לשוב. גליק היתה מדוכדכה מאוד. פניה העצובים והמדוכאים הפליאו את מרים. לא פיללה לראות את הנערה קשת-הלב הזאת משתתפת במידה כזו בצערם של אחרים.

בחיוך קל אמרה לה מרים: ‑ דומני שכשם שאת משפיעה על יגאל, משפיע גם הוא עליך. אף אותך אין להכיר בזמן האחרון.

גליק השיבה, כמבויישת וכמתנצלת: ‑ את טועה. מה לי, באמת, ולעסקי המשפחה של איזה מורה. נעניתי לך כשבקשת ממני בוא לעזור כאן, רק מפני שלא היתה לי עבודה אחרת. זולת זאת, מי לי ולהם? לכל אדם דאגות עצמו. ואם אתה אומר לדאוג לעולם עולו, אין אתה מספיק. אני מטבעי הלא איני אחות-רחמניה… את יודעת, אני שונאת עניני רחמנות ופילאנטרופיה. אבל, את האמת לא אכחד, אל יגאל התקשרתי. ואני שמחה שגם הוא התקשר אלי. אני גוּדלתי כמעט בלי אב ואם. והילד הזה מזכיר לי משהו מנעורי. הוא לא יפה בפניו, כמעט מכוער. אבל כשיהיה בחור לא ירגיש בזאת. גבר הרי זה ענין אחר. אני מקַוָה שהוא יהיה קשור אלי ויאהבני. את יודעת, הנערים, הבחורים הצעירים, מסוגלים לאהוב גם נשים זקנות ומכוערות. לכשאהיה זקנה, זקנה מאוד, יבוא יגאל לשבת עמדי שעה קלה, יתעניין בי. אז יהיה לי משהו בעולם אשר בשבילו אחיה…

רגע קל שקעה בהרהורים, ואחר כך, הוסיפה: ­‑ את יודעת, הלא אותי עוד לא אהב איש, אף איש אחד בעולם…

למרים היה לא נעים לשמוע את הווידוי הזה; לא ידעה מה להשיב עליו. ‑ פלא – אמרה לה – שאת דואגת לעת זיקנתך. הלא יש לך ענין חשוב שמעסיק אותך עד למאוד, שיעסיקך כל ימי חייך.

גליק הבינה שמרים מתכוונת לתעמולת המרד בארצות המזרח, ואמרה: ‑ ה! כן. בשביל הענין הזה כדאי לסבול. זהו, מרים, המוצא היחידי לגאולתנו, אם לא נבַצע, מאים, את המפעל הזה עוד שנים רבות ידשדשו היהודים מסביב לארץ, ואליה לא יבואו…

את אשר לא העיזה מרים להגיד לכרמלי בנוגע לרעיון שלו, הגידה הפעם לגליק. היו לו ספקות ופיקפוקים. העבודה הזאת אם תצליח – מה שקשה לשער – סופה להביא לידי מלחמות ושפך דם, לידי שוד וחמס. אין זו מדרכה של היהדות להִבָּנות ממעשי תככים, מרציחות וחורבנות.

גליק פרצה בצחוק: ‑ “אין מדרכה של היהדות”! מניין לכם זאת? אתם (ולא פרשה מי הם אלה הרבים, שאליהם פנתה בגוף שני) בדיתם אגדה על איזו יהדות צמחונית, חסרת דם וכוח. נחלשנו מאד, זה נכון. אבל היהדות המקורית היא אחרת מזו שלכם. שמעי, את יודעת את התנ"ך, כמדומני, יותר ממני. אבל שכחת מה שעשה אליה הנביא לנביאי הבעל. הוא שחט, כמדומני, את כולם ובלי חמלה. אני איני זוכרת כמה היו במספר. רבים היו, בקיצור… כך! יהדות הנביאים היתה תמיד לוחמת, תוקפת. ‑ אולי, אולי. אבל אנחנו, בני המאה הזאת, לא נוכל עוד לשחוט נביאי שקר, כוהנים או כמרים. ‑ ואם הם יזיקו לתחיית ישראל ולתקומת היהדות? מדוע לא? ובלבד שהשחיטה הזאת תועיל. ‑ אין אני אומרת שאירופה היא הצודקת ביחס אלינו או לעמי המזרח. אבל אין לי הבטחון שאסיה המתעוררת לתחיה לא תהיה פי כמה גרועה מאירופה זו, אשר עליה כה כועס כרמלי. איזו רשות יש לנו להתהלך עם אש על-יד מחסן אבק-שריפה? איזו רשות יש לנו לגרש את הדוב ממחילתו? האנושות לא תסלח לנו זאת. ‑ מאת מי עלינו לבקש רשות? האנושות הזו כלום ביקשה רשות לענות עם שלם עינויי מות, לרדפו, לדכאו, לעשותו מירמס לרגלים, לשרפו על מדורות אש, לעשות דמו, חייו וכבודו היפקר במשך מאות ואלפים שנה? וגם במאה שלנו, וגם במאה שלנו! וכי לזאת היתה לה רשות? ‑ נקמה אינה מידה הגונה. לא אכחד ממך את אשר עם לבי. הרעיון הזה הוא נגד רוחי. לא רק בתור יהודיה, אלא, פשוט, בתור אדם. המבינה את, קשה לי הדבר. ‑ ה! “בתור אדם”… זה ענין אחר. מבחינה זו… כן, מבחינה זו אין לי כל פיקפוקים! ‑ קראה באיזו רשעות גלויה, חגיגית כמעט, כאילו מצאה בה מקום להתגדר בו, עד שעשתה על מרים רושם דוחה. פניה עם החוטם הגדול והאדום, עם הפה הרחב והשפתים המסורבלות והכחולות, שתמיד הלבין בזוויותיהן קצף לבן, נראו לה איומים בכיעורם. גליק הרגישה ברושם שעשתה על חברתה. התכופפה אליה ואמרה: ‑ בתור אדם, אמרת. חפשית אני מכל סנטימנטאליות של סאכארין. זה כבר נגמלתי מכל רגשנות. בתור אדם… ומי ריחם עלי בתור אדם? בכל האנושות כולה, מי ריחם עלי? אלהים? אדם? הרחמניים והמוסריים ביותר הלוא כשיראוני יזדהמו ממני, כמו ממצורעת; לא יתעורר פעם אף אצל אחד מהם רצון קל שבקל לגשת אלי כמו אל שאר הבריות, להתעניין בי, קל-וחומר להתקרב אלי… הפשוט והגס יאמר לי זאת פשוט ובגלוי, ובעל הנימוסים הטובים יעמיד פנים בדברו אלי כאילו אינו רואה את פני כל עיקר… ומדוע אחוס אני על אחרים?

היא דיברה כמו תמיד בקולה הגברי הגס אבל בלי התמרמרות ובלי עצבות כל-שהן, כאילו לא על עצמה דיברה כי אם על מישהו אחר שאינו נוכח בשיחתן. אבל מרים הרגישה מאחורי הקול השווה והחוצב בגבריותו הקשה, צער עמוק. התפרצות-פתע זו של זעם הדהימה את מרים, ונבוכה לא מצאה ברגע הראשון דברים בפיה. ‑הַ, גליק! ‑ גימגמה מרים – לא עלה על דעתי שאת מייחסת חשיבות כזו לחיצוניות. גם החיצוניות הנעימה גורמת לבעליה תמרורים, ממש כמו החיצוניות הבלתי-נעימה, אם כי ממין אחר, אמנם… לא מעטות הן האכזות והמרירויות שבאות עקב הפרצוף היפה… ‑ ובכל זאת לא היית מסכימה להתחלף עמדי בפרצופינו – העירה גליק בצחוק מ וזר – שמעי, הניחי את הפילוסופיה שלך, את מכירה אותי. אין אני אדם שאוהב לרמות את עצמו. גם אני בשר-ודם, גם אני הייתי רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. אם את רוצה, אגיד לך את האמת, הואיל ונתגלגלו דברינו לידי-כך… את אוהבת את כרמלי, וגם אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו, מרים!… אל נא תפחדי: לא עלה על דעתי להתחרות אתך, חח… ­– ושוב אותו צחור מוזר – כשאת אוהבת אותו, נו הרי זה ענין אחר, כמובן… ואני… היודעת את, אני עושה הכול, כדי לכער את עצמי בפניו יותר מכפי שהנני, אני משתדלת לעשות את עצמי למאוסה ודוחה. ‑ מדוע? ‑ שאלה מרים בתמיה. נזכרה בחולצת הסאטין הרחבה ובעניבה הירוקה והנוראה, שבהן מתקשטת גליק לפעמים בחברת כרמלי. ‑ מדוע? יש לי הכרח בדבר. את לא תביני זאת. אולי גם אני איני מבינה היטב, רק מרגישה בו בהכרח זה. בשבילי, בשבילי אני עושה זאת, כדי שלא להיות נלעגה בעיני עצמי ובאהבתי… מסופקני אם תביני זאת כראוי… וגם… לפעמים גם מטעם אחר. יש אנשים שסובלים ממש סבל גופני למראה פרצוף כפרצופי. כרמלי הוא אחד מאלה. להפרד ממני אינו יכול, כי נחוצה אני לו; הוא מוכרח איפוא לסבול אותי. שפיר! יסבול ממני קצת יותר… – לא התאפקה וליוותה את דבריה האחרונים בצחוק הוּסארי.

מן החדר הסמוך נשמעה גניחה. ‑ אה, הנה הקיץ – אמרה גליק – עכשיו אפשר ליתן לו את הרפואה – קמה ופרשה אל חדרו של ה' ציפרין.

מרים נשארה זמן רב יושבת לבדה בעינים משפלות, כשהיא משחקת עצבנים בפיפי המפה. היא היתה נבוכה ומדוכאת מפני תהום היסורים שנפערה פתאום לנגד עיניה, בנפש חברתה.

ד

מזמן לזמן היתה מרים נפגשת עם ראיסה פגישה חטופה. יחס הידידות שנקבע ביניהן, כאילו לא שוּנה. ראיסה היתה בכל פעם מקדימה את פניה בקריאת-שמחה כמו מתוך הפתעה נעימה מאוד: “אה! שלום, הגברת ווייס! Comment aLlez-vous, mlle?” או שקוראה לה את המלים האלה באנגלית או בגרמנית. הכל לפי לשון הרומאן שקראה לפני הפגישה. אך מרים הרגישה באבק של מתיחות בשמחה זו. בכל יחסה ודיבוריה של ראיסה, הורגש מעין מבט ממרחק או מגבוה, שרק ראיסה היתה מסוגלה לו ושרק היא ידעה לעטותו מעטה דק נתפש-ואינו-נתפש…

למרים הציקו בימים ההם אי-הבהירות, והמסתורין שביחסים בין הנערה הזאת ובין כרמלי. גם הָרגשה איזו מועקה נפשית טמירה. לעתים קרובות נעשה מפוזר ונוח לרגוז על דברים של מה בכך. מרים ניסתה לחקור אותו על סיבת השינוי הזה בהלך רוחו, אך לשוא. או שהיה משתמט מתשובה ברורה או שהיה מתרגז ודורש ממנה להרפות ממנו. פעם גם הכריחהּ להבטיח לו שלא תדחק אותו עוד בשאלותיה על מצב רוחו. פעם אחת, לפנות ערב, בא אליה נרגש מאוד. אמנם, הוא השתדל לכסות ממנה זאת, התאמץ להיות שמח ומעניין; אך הדבר לא עלה בידו. באמצע דיבורו יש שהיה מפליג פתאום בהרהוריו הרחק ממנה ומענין שיחתם, מבלי לשמוע אפילו מה שהיא מדברת אליו. ‑ מה לך, שמואל? ‑ לא כלום. ‑ אתה מעלים ממני איזה דבר. ‑ את מתחילה שוב, מרים? הלא הבטחת. ‑ אבל איני יכולה לשבת עמך כך!… – קראה פתאום כולה נרתחת ודמעות בעיניה – הלוא אין אתה שומע אפילו מה שאני מדברת אליך. אם קשה עליך חברתי, בבקשה! אתה חפשי… “סצינות” לא אעשה לך… אבל לבוא אלי במצב-רוח כזה כמעט יום-יום, מבלי לספר לי דבר ומבלי שאוכל לשאול דבר… אינני יכולה, שמואל, לסבול זאת עוד. הלוא תבין.

הוא הסתכל בה במבט בוחן, ואחא היסוס פנימי, שאל: ‑ ואם מה שאגיד לך לא ינעם לך, מאוד מאוד לא ינעם לך? ‑ אני מוכנה לקראת הרעה הגדולה ביותר! ‑ ואם אציע לפניך לבחור ביני ובין העבודה אשר לקחנו על עצמנו? או אפילו ביני ובין הארץ? ‑ איני מבינה…

פתאום אמר בקול זעום וגוזר: ‑ שמעי! את אוהבת אותי? ‑ נו, כן, בוודאי. ‑ מאוד, מאוד? ‑מאוד, מאוד. ‑ אם כן, נמהר וניסע מכאן. ניסע למקום שתרצי, שתבחרי את! לאיזה כפר נידח, לאיזה מִדְבּר, אל משכנות הסאמויידים. אבל ניסע, ניסע… ‑ למה? משום מה? בגלל מי? מה קרה? מי רודף אחריך?

הוא כבשפניו בשתי ידיו: ‑ אח! מרים, מרים…

בתנועה אמהית חיבקה אותו, בידה האחת ליטפה את שערותיו ובידה השניה סילקה את ידיו מעל פניו, ולחשה מתוך השתתפות בצערו: ‑ יקירי! מה לך? ‑ הזוכרת את מה שאמרתי לך פעם על הכלב המתפרץ, שניתק את שלשלתו והקולר עוד תלוי בצוארו?… הזוכרת את? ‑ נו, כן. בוודאי. ‑ אני הוא זה, אני הוא הכלב הזה, מרים! אל נא תחקריני עוד. ניסע מכאן… אם אך אהבתנו יקרה לך. ‑ ואתה, האם אתה אוהב אותי? – שאלה היא אותו. ‑ וודאי שכן. ‑ מאוד, מאוד? ‑ אלמלא כך לא הייתי סובל ככה. ‑ אם כן, אל נא ניסע מכאן, שום דבר לא יוכל למנוע אותנו מאהוב איש את רעהו, שום רצון זר! איני מאמינה באהבה שצריכים להסתירה כדי שלא יגנבוה. לעיני כל ועל אף הכל! זהו מבחן לאהבתנו… לא, שמואל! לא ולא! אנו נשארים ואתה צריך לקחת את עצביך בידים, וזה הכל!

כרמלי נשך את שפתיו ופניו חוורו. העביר את כפיו פעם ושתים על פניו, עמד רגע אחד בידים מסולקות על גבו ובמבט מופנה אל קרבו פנימה, ורגע משנהו כאילו התנער מאיזה סיוט, והיה לאחר, נעשה שוב עליו, מעניין כמו בשעות ה“טובות” שלו. דבריו היו מתובלות בהומור, בבדיחות מוצלחות, סיפר דברים מעניינים, כאשר לא סיפר עוד אף פעם.

אחרי השיחה הזאת מצאה מרים צורך ללכת לראות את ראיסה. מה דחף אותה אליה, זאת לא יכלה לבאר לעצמה. אבל הרגישה שעד שתראה את הנערה הזאת לא תוכל לשקוט. בו-בערב הלכה אליה אף-על-פי שהשעה היתה כבר מאוחרת במקצת.

ה' רוזין לא היה בבית. הגב' רוזין הלכה כבר, כנראה, לישון, אך הטרקלין היה מלא צעירים וצעירות רועשים. היו שם “הדוקטור הקטן”, כמו שקראו לד"ר בורג, “ייבדקויה גיראסי-מובנה”, המורה למוסיקה אשר מרומיניה, גימנאזיסטים אחדים מחברי נינה, וגם פנים חדשות שמרים לא הכירה אותם, תיירם מרוסיה, לבושים מתניות ומכנסי ספורט. רק אחד מהם, צעיר יפה, מגולח למשעי, בשערות שחורות ונוצצות ממשחה, היה לבוש סמוקינג. עוד בעלותה במדרגות, שמעה מרים את צלילי הוואלס שניגנה נינה על הפסנתר. כארבעה זוגות הסתובבו בוואלס. על השולחנות, שהיו מסולקים הצידה לאורך הכתלים, עמדו בקבוקי יין, קוניאק, בירה, רובם הורקו כבר. אלה שלא רקדו ישבו או עמדו לחוצים אל הכתלים ושוחחו בעליצות. כנראה, כולם שתו פה קודם. ראתה, עם כניסתה, את שקלור יושב לבדו. איש לא ניגש אליו ולא דיבר עמו. מרים היתה סבורה שממנו אולי יוודע לה על אודות הגב' ציפרין. ניגשה אליו ובלי הקדמות שאלה: ‑ איה מקלר?

שקלור ביט אליה מבט רב-כוונות וענה אגב משיכת-כתפים: ‑ רק אללה יודע. התנדף ואיננו. ‑ הנסע? לאן נסע? שקלור משך בכתפיו ושתק. ‑ האם לא תוכל להגיד לי דבר? שקלור צחק מתוך איזו מחשבה כמוסה: ‑ לצערי, לא.

מרים פנתה אליו עורף. למה הוא בא לכאן? למי הוא נחוץ? ‑ חשבה מרים ברוגז. עמדה נשענת אל הקיר והתבוננה אל הרוקדים. יותר מכולם משכה ראיסה את עיניה. בזרועות בן-זוגה, היא שטה, לקול המנגינה, בקלות רבת-חן ובתפארת גופה, כשראשה מופשל קצת אחורנית, ועיניה עצומות למחצה, מתוך התרגשות של כמיה וכליון-נפש. אגב ריקוד הזדמן לה לראיסה לעבור על פני מרים פעמים אחדות, והעמידה פנים כאילו אינה רואה אותה כלל. כנראה רקדה הרבה מפני שעם גמר הריקוד נפלה לתוך כורסה באפיסת כוחות, והשיבה במטפחתה על פניה המשולהבים. “זה זמן רב לא רקדתי”, אמרה אל בן-זוגה שמעד כפוף לפניה. אחרי הוואלס התגבר הרעש. הבלתי-רוקדים הציעו איזה משחק משותף; הרקדנים דרשו עוד ריקוד אחד. בתוך מהומת הקולות, התבוננה מרים אל ראיסה בהשתוממות. היא היתה כולה מלאה התעוררת, צחקה והצחיקה אחרים, היא, העצורה תמיד בתנועותיה, הרשתה לעצמה לסטור לבחור אחד במניפתה על פיו, והשיקה את כוסה עם כוסו של בחור שני, ובבת-אחת הריקה חתוכה את הכוס. כל הזמן לא נזדמן לה אף פעם לזרוק מבט אל המקום ששם עמדה מרים… אבל מרים היתה בטוחה, שהיא ראתה אותה. פתאום נזרקה המילה “טאנגו”, ומיד נשתתק הוויכוח; הכל הסכימו לריקוד הזה. אבל נמצא שמכל הנוכחים היו רק שנים שידעו אותו: הבחור בסמוקינג וראיסה. הכל הצטדדו ונדחקו אל הכתלים. אל אמצע האולם יצאה ראיסה לאיטה בבת-צחוק של סערת-נפש כבושה על שפתיה, והניחה את כפה על כתף הבחור שעמד וחיכה לה. עם הפסיעות הראשונות של שני הצעירים, התחיל לבה של מרים דופק חרישית. כל המיית נפשה בזמן האחרון, כל אהבתה וכיסופי-תאוותה כאילו הושר עליהם בריתמוס תנועותיהם של שני הגופות האלה הכמהים זה אל זה. בכל כפיפה של ברך, בכל התפתלות הגוף, בכל התמתחות של כף-הרגל, בהתרוממה בזהירות מעלה הקרקע כבעל-חי המתכווין לנגוע בקצה חוטמו, להריח, לנשק… – בכל אלה כאילו היו מיתרים מתוחים אשר ניגנה עליהם סערה כבושה, רינן בהם הבשר הצמא הכָּמֵהַּ… מרים הביטה אל ראיסה כולה קסומה. היה דומה עליה שעל-פי טעות נקלעה זו לכאן מעולם אחרף מתוך אולמות מפוארים שטופי אור, אשר נסיכים לבושי-הדר ונסיכות עדויות משי ואבני חפץ יקרים רוקדים שם לקול צלילי מנגינות קסם…

אחרי הריקוד ניגשה אליה ראיסה, וכמשתוממת לראותה פה באופן כה בלתי-צפוי: ‑ א! שלום! הגם היא כאן? מאימתי? המזמן? How do you do? ‑ התענגתי על ריקודה – לא התאפקה מרים מהגיד לה – נפלא! נפלא!

ראיסה הודתה לא בתנועת ראש קלה ומהירה כאילו נאמרה לה מחמאה על דבר של מה-בכך. מבעד לערפל אשר על קרקע עיניה הבליחה אש קטנה ומיָראה, כאש הנוצצת בעיני נמרה. מרים הרגישה משום-מה שהיא צריכה לעמוד על המשמר. ראיסה אמרה לה: ‑ אולי תשתה הגברת עמדי? כולנו פה שתינו מעט… ואני, כמדומני, שתיתי לא מעט. לא? מדוע? היום יום ההולדת שלי. ואני כבר בחורה זקנה. מזדקנים, מזדקנים לאט, לאט. עשרים-ושתים! אין זה צחוק, חביבתי! קוניאק? או אולי בנדיקטין? שארטריז? ‑ בדברה חיפשה את הבקבוקים איפוה נעלמו כל הבקבוקים? האומנם שתו גבר את הכל? המ, חברה!

לבסוף מצאה שארית ליקר באיזה בקבוק, מזגה כוסות לשתיהן, השיקה, אך לא הזדרזה לשתות. החזיקה את כוסה לפניה ואמרה: ‑ המכירה פה הגברת את כולם? בשביל נינה יש כאן גימנזיסטים, בשבילי מצאתי במקרה מכרים ישנים ממוסקבה… אבל הם לא יעניינו את גבירתי; מעולם אחר הם… הלוא את, גבירתי, הנך דימוקראטית ואוהבת פועלים. פה צריך להמצא באיזה מקום שקלור – וברואתה את העווייה בפני מרים, צחקה: ‑ Pardon!, אני חשבתי, פועל בכל זאת… שכחתי שיש לה געגועים אל עולם אחר… מה לעשות, בארץ-ישראל צריכים להסתפק בסוּרוֹגאטים, ר“ל באנשים שהריחו קצת מן אותו העולם האחר, שזכו לפחות לשבת רעבים ומדולדלים באיזה קאפה באירופה ולהסתכל בעיני קנאה אל החיים היפים של הזרים, אשר עברו על פניהם אפילו מבלי לנגוע בהם… כך, כך… פה צריכה הבחורה להסתפק במועט, ב”ימעַין"… מה לעשות, חביבתי! אמרה כמשתתפת בצערה של מרים – הלוא גבירתי יודעת שאני מחשיבה את הדמיון… מדוע אין גבירתי שותה? ‑ ועוד פעם השיקה את הכוסות ושתתה קצת מהליקר שלה.

מרים הבינה יפה אל מה ואל מי מכוונים דבריה, וראתה שכשנגעה בשפתיה אל כוסה רעדה ידה… ‑ ההיתה פעם בפאריז? ‑ שאלה ראיסה. ‑ לא – ענתה מרים מיכנית. ‑ לא? ובלונדון? ‑ לא הייתי בלונדון. ‑ גם כן לא? ובברלין או בניו-יורק? ‑ לאף לא הייתי – ענתה מרים בקול חלש, ובלבה הצטנף כצנפה רגש של כעס ועלבון. ‑ חחח! זה שאמרתי! אבל לחיות הלוא צריכים; החיים דורשים את שלהם, ואז פונים אל הדמיון, רק הדמיון יכול להציל במקרים כאלה… יבוא אליך איזה בחור ויתפאר בתבשיל הטוב שדודו אכל, ואם יש לך דמיון במקצת, אשריך! כי תלקקי את שפתיך מהטעם המשובח, חחח! והריקה את שארית המשקה אל תוכה. ‑ שלום! עוד נתראה! ‑ ופרחה ממנה.

מרים עמדה חיוורת ורועדת כאילו סטרה זו על לחייה. ויותר במבט עיניה מאשר בדבריה. חפצה להגיד לראיסה שהיא יודעת אל מי היא מתכוונת ברמזיה, אבל לא הספיקה כי ראיסה מהרה להסתלק. וזה שהרגיזה ביותר. חפצה לברוח, אבל איזה רגש של בושה עצר בעדה, עמדה, והביטה מרחוק אל ראיסה המוקפה צעירים משתוללים ומגורים על-ידי הלצותיה וצחוקה, אולם כאשר המציאה זו איזה משחק שהיו צריכים להשתתף בו כל הנוכחים, “בלי יוצא מן הכלל” – כמו שגזרה היא, הזדרזה צרים להתחמק מן הבית.

בחשכת המדרגות הרגישה שמישהו חובק פתאום בּרוֹך את מתניה. ונבהלה מאוד, זאת היתה נינה שהשתמטה אף היא מן המשחק ורצה אחריה.

האפשר ללוות את הגברת? ‑ שאלה נינה – בבית אין אויר. ראשי כואב מרעש. פה בחוץ טוב.

ושתיהן הלכו יחד פסיעות אחדות דוממות. ‑ הראתה את ראיסה שלנו? ‑ כן – ענתה מרים – מה לה הערב? ‑ היא מתרגשת באופן יוצא מן הכלל.

נינה חיבקה את זרועה של מרים, נלחצה אליה בכל גופה, ואמרה חלקית: ‑ הלוא הגברת אוהבת אותי, לא כן?

מרים תמהה לשאלה הזאת, ואמרה בצחוק: ‑ מִנַיין לה זאת? מי אמר לה? ‑ איש לא אמר לי, אבל אני מרגישה. לא כן? תגיד-נא לי! ‑ נו כן! בוודאי… היאך אפשר לא לאהוב אותה? ‑ ואם אבקש ממנה איזה דבר, התעשה? למעני, למעני… ‑ איך אוכל להגיד לה למפרע, טרם אדע מה הדבר? אולי לא יהיה ביכולתי לעשותו. ‑ כן, כן, זה ביכולתה. אנא תבטיח לי, אני מבקשת ממנה, למעני. התבטיח? ‑ היא נלחצה אליה, ליטפה את זרועה, כחתלתולה, עד שמרים לא יכלה להתנגד עוד ואמרה: ‑ מוטב, אני מבטיחה, מפני שאני מקווה שלא תבקש איזו שטות שאין באפשרותי לעשות. ‑ תודה, תודה! ‑ קראה נינה בהתרגשות – אני יודעת שהיא נפגשת לעתים קרובות עם כרמלי. ‑ מי אמר לה? ‑ אנחנו יודעים הכול. אלינו אינו בא. רק פעם אחת הופיע. מיד, אחרי שובו מן הדרך, בא לשם ביקור רשמי, ישב רגעים אחדים, הלך ולא שב עוד. אני יכולה לראות בצערה של ראיסה. הלוא הגברת ראתה את אחותי הערב. אני איני יכולה לראותה במצב של התרגשות כזה. זה הכול עשוי אצלה. איני יכולה… כל הערב אני רוצה לבכות… כך היא תמיד כשיש לה צער גדול, אני הסתרתי את הבקבוקים… אלמלא כן היתה סובאה כחבית. אני מכירה אותה… ‑ אם כן, מה אני יכולה לעשות? ‑ אבל זה סוד, סוד מוחלט בין שתינו. מוטב? ‑ מוטב. ‑ אני מבקשת ממנה לבוא פעם אלינו עם כרמלי. לבדו לא יסכים, כנראה, לבוא. אבל עם הגברת יחד אולי יבוא. ראיסה מחוייבה לראותו. אני מקווה שאחרי פגישות אחדות עמו, יפסק אולי הקוֹשמאר הזה. אם כן? ‑ אבל למה גם עלי לבוא? אני אשתדל להשפיע עליו שיבוא הוא לבדו. ‑ לא, לא, לא! – קראה נינה נפחדה – איני רוצה שהוא ידע, שהוא יחשוד שהיתה כאן איזו השתדלות. אין זה לכבודה של ראיסה המסכנה. פשוט, תבקש ממנו ללוותה. אם כן?

מרים קפצה את שיניה בכוח מרוב רוגז ומרירות. אחרי השיחה עם ראיסה עוד חסרה לה זאת למלא את הסאה!… ובכל זאת אמרה, מתוך התאמצות שלא ירעד קולה: ‑ הלוא הבטחתי כבר.

נינה חבקה את צווארה ונשקה על לחייה; ‑ נשמתי! כמה אני אוהבת אותה! ומיד אחר כך מהרה להסתלק, מפני חשש שמא תרגיש ראיסה בהעדרה.

אחר כך כשמרים כבר שכבה במיטתה וזכרה בתחינה שהנערה הפילה לפניה, בחסד שביקשה ממנה בשביל אחותה הרגישה איזה סיפוק-נפש ופיצוי על היחס המעליב של זו האחרונה אליה הערב. ביחוד נעם לה הדבר, משום שלא היה מקום לשום חשש של קנאה. כרמלי, מיום שובו לרץ, לא היה בבית רוזין אלא פעם אחת בלבד, וראיסה יוצאת מדעתה מכעס וקנאה… מרים לא יכלה לכחד מעצמה שהדבר הזה גורם לה תענוג אין רץ. סוף-סןף נודע לה מפי נינה מה שקיוותה לשמוע מפי ראיסה. איך סכנה איפוא. היא רק התיראה שמא יקשה כרמלי את עורפו ולא יאבה בשום פנים ללכת עמה אל בית ה' רוזין. עתה חשקה מאוד להופיע שם יחד עמו, לא בגלל הבטחתה לנינה…

ה

כרמלי שב מן הדרך במצב-רוח עליז, כמעט חוגג. בזמן שהייתי בירושלים הספיק לעשות הרבה להתקדמות ה“ענין”. בירושלים קיבל מכתב מחוץ-לארץ (מאת מי, לא ידעה מרים, וכרמלי נמנע מביאורים מפורטים) שבכסף לא יהיה מחסור. אגב הצליח לבוא בקשרים עם נזיר אחד, מנהל מנזר. יצטרכו לעבור לירושלים, מפני שיש עבודה רבה קודמת לעצם הפעולה. הם מוכרחים להתקרב אל חוגי המיסיונרים והנזירים. למען תפוש את הבריות לבלם ולהרחיק כל חשד. אל הנזירים יופיעו כאנשים עם רגש דתי עמוק, שאינם מרוצים במטריאליזם השורר כביכול בזמן האחרון בעם, בקצור, יופיעו כמחפשי אלהים, כביכול. ציידי-הנפשות ישמחו עליהם כעל שלל רב, וצריכים ליתן בלב המיסיונרים תיקוות, שאין בהם משום התחייבות כלשהי שקבוצה שלמה של צעירים יהודיים עומדים להכנס תחת כנפי הנצרות. צריכים לטשטש בכלה אמצעים את עקבותיהם וסימניהם החצוניים, מכל מקום צריכים להשתמש בכל מיני להטים כדי להכות בסנוורים גם את היהודים, גם את הנוצרים וגם את הערבים. העיקר – קוספיראציה!… הנה עומדת אחותו לשוב מברלין. היא תהיה להם לעזר. זוהי בחורה – דם ואש! ‑ אני כבר משתוקקת להכירה – אמרה מרים – אתה כה הרבית לספר עליה. איך היא? הדומה היא אליך? ‑ לא. היא אחרת, שחורה ונאווה. גם באופיה אחרת. איָלָה שמה. ואמנם לַטיפה היא כאילה, אבל בשעת הצורך היא גם טורפת כלביאה. אילה היא מחוסרת-דמיון, אבל אמיצת-לב. אפשר לסמוך עליה.

התפקיד החדש שצייר לפניה כרמלי, היה לה חדש יותר מדי. ברגע הראשון סלדה ממנו כל מהותה, אפילו פניה הסמיקו. אבל רק ברגע הראשון. לכרמלי לא יכלה בכלל לסרב. ניטל ממנה כוח הבקורת וההתנגדות. הדברים המוזרים ביותר, שבפעם אחרת ובפי איש אחר היו מעוררים בה התמרמרות או השתוממות, כששמעה אותם מפי כרמלי, נראו לה טבעיים, מובנים מאליהם, יפים ומקוריים… וכרמלי דיבר הפעם בהתלהבות כזו על התועלת הגדולה שמרים ואילה אחותו עתידות להביא, עד שמרים דיכאה מיד את התקוממותה בקרבה. במסתרי-לבה שאפה להיות דומה, בעבודתה הלאומית, לאותן הנשים הגדולות במהפכה הרוסית, לאותן החברות מ“הפלוגה הלוחמת” הטירוריסטית, שהיו לפעמים אפילו מתחפשות לפילגשים ולעוגבות, כדי לחדור אל חוגי השרים הגדולים, לרַגל ולבצע שם את מעשי הטירור. ‑ צריכים לאסוף את החברה שלנו, הערב אתן להם דין-וחשבון ונסדר במקצת את פרטי עבודתנו לעתיד.

נזכרה מרים בהבטחתה שהבטיחה לנינה ואמרה: ­‑ לא, הערב לא. הלא רק היום באת. תנוח הערב ומחר מתאסף. ‑ שמע, חביבי! היום החלטתי ללכת אל בית רוזין. אני רוצה מאוד שתלווני שמה. ‑ אמנם ‑ מיהר לתמהונה הגדול להסכים ‑ זה זמן רב לא הייתי אצלם. הסכמתו המהירה לא מצאה חן בעיניה. סבורה היתה שתצטרף לדבר על לבו ולפתותו. ‑ ה' רוזין הוא אדם חביב מאוד, ונינה גם היא ילדה נחמדה, דומה אל אביה – הוסיף בראותו את הצל על פניה. ‑ גם ראיסה… ‑ נחמדה? ‑ לא. אבל היא מעניינת מאוד. ‑ כן, מעניינת מאוד… מרחוק. ‑ ומקרוב? התמהמה בתשובתו. ‑ מקרוב היא מסוכנת קצת – ואחר רגע הוסיף – לפעמים היא עושה רושם כבלתי-שפויה-בדעתה.

מרים הלכה בערב עם כרמלי אל בית רוזין, אבל מתוך מורת-רוח. בלבה כבר התחרטה על שהסכימה לבקשת נינה. היא זכרה עתה רק את הדברים ששמעה בפעם האחרונה מפי ראיסה. ראיסה היתה אז, אמנם, קצת סבואה, ובכל זאת צדק כרמלי. יש להתיירא מפני הנערה הזו.

בבית ה' רוזין ישבו מסביב לשולחן התי, חוץ מבני-המשפחה, המבקרים התמידים וביניהם הד"ר פרוגושין, בא-כח הועד של חובבי-ציון ברוסיה. בעלי-הבית הקבילו את פני כרמלי בסבר-פנים של ידידות, אבל בלי שמחה יתרה. מפי נינה פרצה קריאת-הפתעה. ראיסה שעמדה על יד המיחם, פסעה שתי פסיעות לקראתם, הושיטה את ידיה בבת אחת לשניהם, באופן שכרמלי קיבל את ידה השמאלית ולחץ אותה, והיא לחצה בימנית שלה את כף ידה של מרים, וגם טילטלה אותה במקצת. ‑ א, האדון כרמלי! ‑ קראה אליו במתכווין בקול כדי שישמע לכל המסוים – כה התגעגתי אליו. מדוע לא בא אלינו זה זמן רב?

אך טרם הספיק כרמלי להשיב, כבר נפנתה אל מרים, חיבקה את מתניה ובחיבה יתרה הושיבה אותה על ידה.

ה' רוזין הציג את כרמלי לפני המסובים ואחר כך הזמינו לשבת על כסא פנוי בין הגברת פיין וסין הגברת גולדשטין, שישבה אצל ראיסה. ‑ האדון כרמלי! ‑ אמרה ראיסה‑ אני מיעצת לו לתפוש מקום על-יד הד“א פריגושין. הד”ר פריגושין הוא ציוני ושיחתו תעניין אותו משיחתנו הבטלה – ובאופן כזה הושיבה אותו הרחק ממנה בקרן-זווית השולחן שמנגדן.

ראיסה היתה לבושה בשמלת-משי כחולה-כהה תפורה בטוב טעם ומנוּוָה באדום. השימלה הזאת עוד הוסיפה להבליט את אש שערותיה, שהבריקו לאור המנורה, ואת לובן פניה, שהיו הפעם חיוורים מתמיד, איזו ליאות-שבעצבות היתה נסוכה עליהם. מרים לא יכלה להחוויר לעצמה מפני מה הזכירה לה השימלה הכחולה עם העיטור האדום, או לובן הפנים עם עיטור השערות האדומות, את דברי כרמלי על הנערה הזאת, שהיא מסוכנת. היה לה רושם עמום של מדורת-אש בשחור הלילה, שאתה רואה בדרך מרחוק ומתיירא לגשת אליה… וראיסה דיברה עמה מתוך התעוררות של חיבה, מתוך השתדלות יתרה להתרצות לפניה, כנראה. הכניסה אותה אל השיחה שהתגלגלה קודם בינה ובין שתי הגבירות היושבות על ידה ושנפסקה עם בואה. דיברו על המזרח. ראיסה בארה לה שאביה עומד לנסוע לרגלי עסקיו לבגדד. ושהיא תלווה אליו. ‑ לבגדד? ‑ שאלה מרים בתמיה, ובלבה חשבה: “צריך לספר זאת לכרמלי. האומנם תכנית-עבודתנו כבר ידועה לה?” – כלום אין הגברת מאמינה? ‑ שאלה ראיסה בצחוק קל – אבל זה, אמת, ברצינות, אני רוצה להכיר את המזרח, ארץ-ישראל אינה עדיין מזרח. במצרים יש משהו מן המזרחיות. אבל האירופים מטשטשים אותה. מה שאין כן בבגדד. ‑ כן – לא התאפקה מרים ואמרה – הגברת אינה אוהבת סוּרוֹגטים…

ראיסה הצליפה עליה מבט חודר. בזווית שפתיה ניצנצה בת-צחוק פזיזה, שנעלמה מיד. המשיכה לדבר על קהיר ועל האנגלים, אך מיכוון שראתה שהשיחה מתגלגלת כבר מאליה בין שתי הגבירות פיין וגולשטין, מיד מהרה לפנות אל מרים, לחבק את כתפיה, וללחוש לה באזניה: ‑ הגברת כועסת עלי? לפעמים איני אחראית לפיטפוטי. אבל יודעת שהייתי גסה מאוד.

מרים הביטה אליה מבלי אמור דבר. וראיסה המשיכה: ‑ הגברת אינה צריכה לכעוס עלי. אני אמנם אדם רע, קשה לחיות עמדי. אבל בכל זאת איני כל כך רעה, כמו שאני נראית לפעמים. את הגברת אני אוהבת. האם היא לא הרגישה בזה אף פעם?

היא דיברה בטון מלבב כזה, עד שמרים לא יכלה לבלי-האמין לה. ‑ נעים לי לשמוע זאת – ענתה קצרות. ‑ ובכל זאת היא כועסת עלי. ‑ היא טועה, גבירתי! ‑ הִתַּממה מרים – לא מצאתי בדבריה שום רמז מעליב. כל מה שאמרה לי באותו ערב הוא נכון. ומדוע לא אסכים לדבריה או אעלב עליהם? ‑ בראווֹ! ‑ קראה ראיסה באיזה צחוק קל וטפחה על כתפה קלות – אני אוהבת בחורות פיקחות. תמיד אמרתי שאת הנך, גבירתי, בחורה נבונה…

מרים, שרגע אחד קודם נטתה להאמין לה, שוב כאילו התנערה והזדקפה בנפשה מתוך חשדנות, התייצבה על המשמר, כביכול, מפני סכנה קרובה; בעיני ראיסה נדלקה אש קטנה, שהבליחה כמו מבעד לערפל.

תשומת-לבה נסבה פתאום אל קצה השולחן השני, שם ישבו ה' רוזין, ד"ר פריגושין וכרמלי. אל אזניה הגיעו שמותיהם של אפרתי וקרן-הצבי, שהזכיר בא-כוח הוועד האודיסאי.

הוא סיפר על התישבותם החדשה של הפועלים בכינרת, שעתידה בימים הקרובים לצאת לפועל. הוא סיפר בשפה נובלת, איטית מאוד, כמו מתוך שינה או עייפות נוראה, על החרם שהכריזה הסתדרות “החורש” בגליל על ההתנחלות הזו, מפני שהמנהל העסיק פעם פועלים ערביים. דיבר כאדם נילאה על התנגדותם של פועלים ידועים על ההתאכרות או מפני חשש שמא תפגום בהכרה הפרוליטארית, או מפני שהם מאמינים בצורך ליצור מעמד של פועלים חקלאים שיכבוש במושבות הקיימות את כל הכבודות בשדות ובכרמים; בין כך ובין כך מתהלכים פועלים מחוסרי עבודה, וכל ספינה שמפליגה מחוף יפו מוליכה עמה חזרה פועלים שבורים ומרי-נפש, לאחר שהפסידו כאן את כל כוחותיהם, בעבודה, ברעב ובקדחת.

פרטים רבים שסיפר אותם הד"ר פריגושין לא היו ידועים למרים, מפני שאפרתי חדל מספר עמה על הענינים האלה, והיא שמחה מאוד לשמעם במקרה כאן. היא גופה לא הרגישה בדבר עד כמה כל הפרטים הללו נוגעים עד לבה ומעסיקים אותה, כאילו עדיין היתה קשורהא עניני הפועלים בתנאי חייה הפרטיים, כמו לפני איזה זמן. ‑ לבנות ארץ על חקלאות בלבד, ובטימפו כזה, אי-אפשר – אמר ה' רוזין – הארץ היא עניה ועזובה, לאיכר נחוצים שווקים ליבוליו, דרכי הובלה מתוקנים וכיוצא בזה. כל זה הוא בגדר האפשרי רק אם יתפתח הכרך על ידי המסחר והתעשיה. מן המומנט הזה הסחתם את דעתכם, אדוני הציונים. בלי קאפיטאלים פרטיים, בלי איניציאטיבה פרטים לא תבנה את הארץ. תל-אביב על מה תתקיים? היא נידונה להתנוונות עד שתספיק לפרוח… ‑ איך תזרימו קאפיטאלים אל המדבר הזה? ‑ א! יש מצרים, יש סוריה. אילו כיוונתם לכאן את המרץ היהודי, הרי היה זה עושה כאן גדולות. מה דעתו הוא, ה' כרמלי?

כרמלי ששתק כל הזמן, משך בכתפיו והפליט מפיו: ‑ אם כך או כך, עבודה סיזיפית תהיה זאת. ‑ איך! מפני מה סיזיפית? ‑ התנפלו עליו בשאלות השתוממות ה' רוזין והד“ר פריגושין. ‑ אתם שכחתם את העולם הנוצרי. לא “השער העליון” שולט על ארץ ישראל כי אם “הקבר הקדוש”. ‑ משום זה אין אנו חוששים – השיב הד”ר פריגושין – לאט לאט, בעבודה מתמידה, עקשנית ועקבית, נרבה כאן נקודות ישוב עבריות. במידה שהנקודות תרבינה, בה במדה נהיה פה חזקים יותר. וכשהישוב יגדל, כשיהיה בידינו החלק הגדול והטוב ביותר של אדמות הפלחה, העולם הנוצרי מה יעשה לנו? ואז גם הקאפיטאלים יבואו, ה' רוזין! לא! לא קאפיטאלים אנו חסרים, אלא דבר אחר…

והוא התחיל מתאונן על שקיעת ההתלהבות הלאומית אצל היהודים, על המעטות הלבבות ומקַדשי-השם. ברוסיה מנצלת המלחמה בחשאית בממשלה את כל כוחותינו, ובארצות אחרות עושה המטריאליזם, השורר בכל העולם, שמות ביהודים; כבה כל ניצוץ של אידיאליזם, ובמקומו באה ה“זאכליכקייט”, התנועה הציונית, על פי מהותה, אינה יכולה להיות בנויה על “זאכליכקייט” זו, כי אם על היפוכה, על קנאות אידיאליסטית, על אש דת!…

הד"ר פריגושין בדברו התעורר יותר ויותר מתרדמתו. כולו התלהב, תנוכות ידיו נעשו תכופות ועצבניות ושפתו – סוערת. “הבילויי התעורר”, חשבה מרים. היא נהנתה מאוד לשמוע מתוך דבריו הדי רעיונות שהשמיע לה לא פעם אפרתי. אש דת… – חשבה – כלום חבריה לשעבר, הסוציאליסטים, מתנגדי הדת, כלום אין במעשיהם אש-דת? וכרמלי ששונא כל כך את “הקבר הקדוש” ואת בתי-המדרש שלנו גם יחד, כלום אין בדבריו אש-דת? פלא הדבר! כנראה, אין היהודים יכולים להפטר מן הדת, בין אם הם סובלים בגללה, בין אם הם צמאים אליה ובין אם הם נלחמים נגדה.

הגבירות פיין וגולדשטיין קמו ללכת. השיחה ביניהן נתדלדלה, ובוויכח של הגברים לא מצאו כל ענין. ‑ טוב כעת לטייל קצת – אמרה ראיסה. נינה שישבה כל העת בכורסת-נדנדה עם ספר פתוח על ברכיה כשהיא שולחת מפעם לפעם מבטי חרדה וקוצר-רוח כל אחותה וכרמלי, ניתרה ממקומה בהתרגשות: ‑ כן! כן! מדוע יושבים בבית? בחוץ כה טוב… כה טוב לטייל! הפעם התרוממו גם הגברים. ה' רוזין והד"ר פירגושין עוד המשיכו בעמידה את וויכוחם, וכרמלי הקשיב להם במבע-פנים של סקֶפטיות.

מיד אחרי צאתם מן הבית, פרשו מן החבורה פירגושין ושתי הגבירות פיין וגולדשטיין. נשארו רק שתי האחיות, מרים וכרמלי. נינה מהרה וחיבקה את זרועה של מרים כרוצה לדבר עמה לחוד. ראיסה וכרמלי התרחקו קצת מהן והלכו לפניהן.

היה ליל ירח בהיר. מתחת לירח עפו עננים קלים במהירות רבה, כמבוהלים ודחופים לאיזה מקום. נשבה רוח והיה קר מאוד. נינה ומרים הלכו חבוקות ולא דיברו דבר. נינה רק אמרה: “טוב שבאתם” ונשתתקה. מרים שתקה מתוך רוגז. בלבה רגזה על נינה ועל שכפתה אותה להבטיח לבוא אליהם, רגזה על עצמה שבאה הנה עם כמרלי, על ראיסה שהתרחקה שם עמו, והיא איננה אתם… אבל ראיסה וכרמלי גם הם הלכו ושתקו. כל אחד חיכה לשני שיפתח בשיחה, מפני שלא רצה לפתוח בשיחה על אותו הענין האחד והיחיד שברגע זה אך הוא לבדו מעסיק את שניהם.

ראיסה התעטפה במעיל קצר, מבלי להכניס את זרועותיה לתוך שרווליו, ורק החזיקה את שני דשיו הדוקים אל צוארה. כששלחה במקרה את ידה אל ראשה לתקן את תסרוקתה הפרועה על-ידי הרוח, חטפה הרוח את מעילה, השמיטה אותו מעל כתפה ונפנפה בו כמו בדגל. כרמלי עזר לראיסה להתלבש בו. ‑ מדוע לא באת אלי כל הזמן? ­– שאלה כאשר עמד ממולה. ‑ הייתי עסוק מאוד. יש לי פה איזו ענינים שגוזלים את כל זמני. ­­‑ יודעת אני את עניניך. עד עכשיו היית משתעשע ביצירת דתות חדשות ועוד שטויות כאלה. עתה הענין הוא יותר מדי רציני, הוא מסוכן. ‑ מה? ­– קרא נדהם – כבר הרחת משהו? ‑ לא רק הרחתי, כי אם יותר מזה… בכל גופו של כרמלי עבר רטט של רוגז, ובקול רם יותר מן הראוי קרא: ‑ אין את יודעת כלום. ‑ כמה שנחוץ לי אני יודעת. ליהווי ברור לך. ‑ מה את יודעת? ‑ דוקא מה שאתה רוצה להעלימו ממני. כרמלי עמד פתאום מלכת. גם היא התייצבה ממולו. ‑ שמעי, ראיסה! מה את רוצה? היא ראתה לאור הירח את פניו החיוורים, את עיניו הבוערות בחימה.

"עוד מעט ויכני… " – חלפה במוחה מחשבת אימים מתוקה. ‑ מה את רוצה – חזר ושאל. ‑ כי תאהב אותי – ענתה בבת-צחוק ובנעימה שעלולות היו להוציא אדם נרגז מן הדעת. ‑ הלוא את יודעת שאין אני אוהב אותך. ראיסה הפשילה את ראשה ופרצה בצחוק, שהגיע גם לאזני נינה ומרים: ‑ חחח! איך אמרת זאת! באיזה טון! – והיא חיקתה את קולו: – “הלוא את יודעת שאין אני אוהב אותך”, חחח!… נחמד!… אתה יודע יפה שאין ראיסה טיפשה עד כדי כך שתאמין לך… אתה יודע איך צריכים לאהוב את ראיסה. ‑ איך? ‑ באופן אחר. אתה יודע זאת… ‑ ראיסה! שמעי, ראיסה! כלום לא ברור לך עדיין שאין אנו יכולים ללכת יחד? שנינו לא נוצרנו איש בשביל רעהו. הרפי ממני! עזבי אותי, ראיסה! ‑ שטות כזאת לא תעלה גם על דעתי. ‑ מפני מה? מפני מה? ‑ מפני שאני אוהבת אותך! – השיבה. ובלבה חשבה: “עוד מעט, עוד רגע וירים את אגרופו עלי, מתוך שגעון כעסו”…

אך כרמלי לא הרים אגרוף וצר היה לה על שהאיש הזה עומד ככה לפניה נבוך, אובד עצות ובלתי מעניין. אך הנה פתאום הזדעזע, טילטל בתנועה אחת חזקה את ראשו כמנער משא, תפש בכוח את זרועה למעלה ממרפקה ואמר בקול גוזר וצרוד קצת: ‑ אם כן, דעי לך. עד עכשיו השתעשתי, כמו שאמרת, אולם את היית מפריעה לי בשעשועי. תמיד היית ניצבת על דרכי ומפריעה. עכשיו המצב הוא אחר הענין הוא חמור ומסוכן. טוב איפוא, דעי לך! אם תנסי גם הפעם את תעלולי השדים שלך, אם תתפתלי שוב לרגלינו כדי להפלינו, לא תספיקי, כי נפיל אותך. אנחנו נסלק אותך מעל דרכנו! – המלים האחרונות פרצו בצעקה מפיו.

ראיסה הרגישה פתאום בלבה איזו ריקנות, איזה צער של אכזבה. חשקה כבר למהר לגמור את השיחה הזאת שנעשתה משעממת. הקריבה על עיניו אגרוף קפוץ ואמרה לו: ‑ הרואה אתה את אגרופי? את כל סודותיך, את כל מעשיך אני מחזיקה פה… אם אפול, אמשוך גם אותך ואת חבריך אחרי! נקודה, וחסל! עתה נוכל לשוב… נפנתה, הושיטה לו את זרועה, ושניהם, חבוקי-זרוע חזרו דומם אל נינה ואל מרים. ‑ אי אפשר לטייל – אמרה ראיסה – הרוח היא יותר מדי חזקה, עד שאין איש שומע את דברי רעהו. ונפרדו.

כרמלי ליווה את מרים אל ביתה. כל הדרך שתק. נסיונותיה של מרים להכניסו לתוך שיחה, לא הצליחו. כשניגשו אל מדרגות חדרה, הצטדק כרמלי שהוא עייף, ועל-פי הרגלו, לפת בכפו את צוארה, נשק לה והלך לו.

פרק שמיני “Oh, doux printemps d’autrefois!…”

א

אחרי ביקורם האחרון בבית ה' רוזין, התרחש דבר, שהפליא את מרים ונתן דאגה בלבה: כרמלי התחיל מבקר בבית הזה לעתים תכופות. תחילה היתה מרים נטפלת אליו, אפילו מבלי להיות, ברוב המקרים, מוזמנה על ידיו. ועובדה זו דוקא, שהוא לא קרָאה ללכת עמה, גֵרתה אותה להלָוות אליו. היא ידעה שיש בזה משום עלבון, משום השפלת עצמה. אבל חששות-הקנאה חזקים באשה לפעמים מכבודה. אולם כשהתחילה מרגישה, או שהיה רק דומה עליה שראיסה ואפילו נינה מתייחסות אליה בכל פעם באופן מוזר, מעליב כמעט, החליטה בכל זאת פעם אחת להשאר בבית בשעה שכרמלי הלך אל בית ה' רוזין. כרמלי גם לא הפציר בה. הדבר הזה עוד הוסיף להרגיזה. היא זכרה את דברי כרמלי על הנערה הזאת שמקרוב היא מסוכנת. דמיונה כאילו השתמש בעצביה הרפויים וצייר לפניה תמונות מכאיבות את הלב הקנא וטורפות על אדם את דעתו… אמנם כרמלי עם כל רגזנותו ורוחו הזעומה, לא שינה את יחסו אליה. אדרבה, כאילו השתדל להראות לה חיבה יתירה מאשר תמיד, אבל חיבתו ולטיפותיו, שבזמן אחר היו עושות אותה מאושרה, לא יכלו הפעם להשיב לה את שלום-נפשה. עש הקנאה ואי-האימון, מכיוון שנכנס אל לבה, קשה היה לטרדו משם, והוא כירסם וכירסם, בחשאי ובלי הרף. מרים השתדלה להעלים ממנו את סבלות נפשה, הסבירה לו תמיד פנים שוחקות, לא סיפרה לו על הדמעות אשר הרטיבו את כרה, בלילות שהוא ישב אצל ראיסה והיא נשארה לבדה. אבל מעיניו לא נעלמו הנהי והיגון האילם אשר בפניה החיוורים. פעם אחת, לפני לכתו את בית רוזין, אמר לה, פתאום שלא מענין שיחתם:

– כאשר שבתי בפעם האחרונה מירושלים ודיברתי עמך על עבודתנו העתידה ועל היחסים שאת צריכה לקבוע עם הנזירים, ראיתי בעיניך ברגע הראשון התמרמרות והתקוממות. אל תחשבי שזה נעלם מעיני, שנעלם מעיני הקרבן שבהסכמתך… במתכווין דיברתי אז על אחותי, כדי להמתיק עליך את תפקידך. כדי שלא יעלה על דעתך שרק ממך לבדך דרשתי זאת. אה! הלוא גם אני, גם אני עומד באותו המצב.

– גם אתה?

– כן, גם אני! גם אני מוכרח לשים על פני מסווה מעיק וצורב רק לטובת הענין הגדול שלנו… – נטל את ראשה בין שתי כפות ידיו, הציץ לתוך עיניה ואמר: – הלוא את מבינה אותי, ילדתי הטובה ואמיצת-הלב! – ונשק לה את שתי עיניה.

היא לא השיבה דבר. דומם ליוותה אותו בעיניה המנושקות והנוגות עד שנסגרה מאחריו הדלת…

כן, היא מבינה. אמנם הבינה הבנה מדומדמת. אבל דבריו האחרונים, תחת להרגיעה, עוד הגדילו את מצוקת-נפשה, עוד הוסיפו ללַבות קנאתה. היא ראתה את כל הכיעור שיש במעשה שהוא עושה. כן, גם הוא, גם היא. שניהם מדשדשים בביצה נוראה מעלה צחנה. כרמלי אחז בידה והוליך אותה אל איזו מטרה רחוקה וגדולה דרך ביצה גדולה… היא התמרמרה והתרגזה עליו ועל עצמה, ובכל זאת הלכה אחריו. בלי שאלות וחקירות, כשבויה כפותה הלכה אחריו, נטולת כל רצון וכוח של התנגדות…

בינתים קרה מקרה אשר פיזר קצת את רוחה של מרים והסיח דעתה מעניני לבה. אביגיל בת-דודה מרחובות נתארסה ל“אדמוני”, ליעקב לוי, בנו של בעל החנות למאנופאקטורה ביפו. אביגיל ואמה באו פתאום אל מרים, בלי הודעה קודמת, ומילאו את החדר המולת שיחות ופיטפוטים לאין קץ, חבילות וצרורות עד אפס מקום. הן באו לתפור שימלות חתונה. מרים קיבלה את הידיעה על האירוסין בסבר פנים שמחות. גם בפני אביגיל נראתה התרגשות של שמחה. סיפרה על הדורונות היפים שקבלה מאת לוי (היא קראה את חתנה בשם משפחתו; רק האם היתה משתמשת בשמו הפרטי), על העסק של חמיה-לעתיד שהולך ומתרחב, על הסניף שהוא עומד לפתוח בירושלים והם, כלומר היא ולוי, יצטרכו, אחרי החתונה, לקבוע ישיבתם בירושלים, מפני, שהוא, כלומר לוי, יהיה המנהל של הסניף הזה; יש לו, כלמר ללוי, סכום גדול משלו שישקיע בעסק הירושלמי. את כל זה סיפרה בפשטות טבעית, כמעט בתמימות כזו, עד שמרים השתוממה בלבה: האומנם הספיקה במשך זמן כה קצר לשכוח הכול, את שמואל’יק, את אהבתה ואת חלומה לברוח מן הבית?

כל ימות השבוע ששהו בתל-אביב היו מסתובבות בעיר, מחזרות על החנויות, מְתַגרות ומדיינות ארוכות עם החנוונים, הולכות מתופרת אל תופרת, מתווכחות, שוקלות-וטורות, מעיינות בירחוני האופנה ומודדות. ומרים היתה מלַווה אותן בכל מקום ומשתתפת עמהן בכל פרטי דאגותיהן ועיניניהן. לעת ערב היו חוזרות הביתה עייפות ורצוצות. ואז היו יושבות שלשתן מסביב למנורה, חוזרות עוד פעם על רשמי היום, בודקות את החשבונות והמחירים ששילמו, מה ביוקר ומה בזול, מכינות תכניות ליום מחר, ובינתים, מענין לענין, מתגלגלת שיחה על עניני המושבה ועל החדשות שצמחו בה מיום שמרים עזבה אותה. פלוני, התקוטט עם פלוני והכו זה את זה; אחרי בתו של פלוני חזר פקיד חשוב אצל הבארון, חזר וחזר עד שנמלך והתחתן עם סוחרת. פלוני האכר התפאר לפני כל בני המושבה שהוא עומד לקנות מאפנדי אחד בסוריה שני סוסים גזעיים בפרוטות ממש. כל המושבה התפקעה מקנאה, וחיכו כבר בכליון עינים לסוסים הגזעיים שיפארו את המושבה. הסוסים באו, ובאמת יפים היו, אבל – אויה! – נתגלה שהם סומאים. “כמה צחקנו אז! כמה צחקנו! כל המושבה התגלגלה בצחוק”. נזכרו גם בסייח, באותו הסייח שבגללו נקרעה שימלתה של מרים, אז בבואה אל המושבה; הלא הסייח הזה נגנב על ידי ערבי. אבשלום הפך את כל הסביבה, לא ישן אז לילות. הרי הוא משוגע, כשנתקע דבר במוחו, מנו-נו!… ומה את סבורה? הוא לא ימצאהו? מצא! מצא את הגנב, ונתן לו מכות רצח… והדבר עלה לדוד אחר כך בנאפולונים יותר משוויו של הסייח, כדי לפייס ולפצות את הגנב… הלא הם שם בכפר רוצחים ממש… כשהגיעו הדברים לעניני הבית הפנימיים נשתתק הצחוק. השיחה נעשתה יותר כבדה ועגומה. על אביגיל היה קופץ אלם, בשעה שדיברו על הבית. היתה אז שותקת מתוך עצבות או עוסקת בחבילותיה, מבלי להוציא הגה מפיה. דיברה רק הדודה. הדוד התחיל בזמן האחרון להתאונן על חולשה כללית בכל גופו, אל השדה הוא ממעט לצאת ומרבה לשכב או לשבת על הגזוזטרה. אין איש מהימן שאפשר למסור לידיו את המשק, שכבד על הדוד יותר ויותר, וגם אין במה לשלם. החובות מרובים משערות ראשו. מאבשלום אין נחת. הוא אינו רוצה להשאר בבית אף יום אחד. הלוא, אַת מירלה, מכירה את שגעונותיו. נתקעה במוחו אמריקה (לוואי שתשרף אמריקה זו עוד הלילה! ) והרי זה אבוד, לא תוציא אותה מראשו. כמה התחננו לפניו, כמה דיברנו על לבו שישאר, לשוא! אמרתי לו: הלא בלעדיך נצטרך לקחת תרמיל ולחזיר על הפתחים. “תחזרו, אמר, אם לא תהיה ברירה אחרת…”. ומה את חושבת שהוא כל כך רע, חלילה?… הלא הוא אמר לי שקשה לו לסבול, כמו שסבל אבא. הוא חושב שבאמריקה יאסוף ממון קורח. הרי שם, מבינה את, מתגלגל כסף ברחובות ממש ואין אוסף! וישלם את כל החובות, ואז… בקיצור יהיה בעל אחוזה עשיר ויצפצף על העולם. כך הם כולם, הצעירים שלנו, ומה לעשות? את יודעת, הלא הוא נוסע בעוד שבוע. אינו רוצה לחכות אפילו לחתונה. אבא לא דיבר עמו כחודש ימים, ולבי… אח, אל תשאלי… אלמלא החתונה הייתי מתה מכבר… כן, מה חפצתי לאמור? החתונה! הלוא שידוכים כאלה באמת אינם מזדמנים בכל יום, לוואי שיזדמן לך, מירלה, בחור כזה. יותר טוב ממנו לא צריך. ובוודאי יזמין לך הקב“ה. ומדוע לא? וכי אין את מושלמת בכל המעלות? במשפחתנו בכלל אין בתולות זקנות. ברוך השם. בוודאי יש לך כבר ה”באשֶרטֶר“. אני מבינה, אין את מספרת, כדרך הצעירות. אף-על-פי שבאמת איני מבינה, מה יש כאן להתבייש. אדרבא, הלא הקרובים רק ישמחו. אבל טוב, טוב… איני רוצה, חלילה, לשאול יותר מדי, אין לך? טוב. יהא כך. ואם יש לך, בוודאי טוב. אבל יהיה, יהיה לך, תאמיני לי. כך הוא סדר העולם. השדכנים זהו דבר טוב. הם עוזרים לרבונו-של-עולם לזווג זיווגים. לפעמים בא זה בדרך נס. כמו גורל, בלי עזרת שדכן. אין לי כלום נגד המודה החדשה, בלי שדכנים. אבל עם שדכן זה יותר טוב. מאמינים באלהים ובכל זאת פונים אל הרופא כשכואב בבטן או מה… וכי מה עשה השדכן בשידוך של אביגיל? לא כלום. בא אל זלמן שלי ואמר שהסוחר לוי מיפו שלח אותו אליו בענין אחד. הבינותי. גם אביגיל, כנראה הבינה: כולה התאדמה כמו סלק. יצאו אל החצר, דיברו כך וכך, והענין ברוך השם נגמר. כן, מה רציתי לומר? החתונה. היש לך מושג כמה חובות עשינו בשביל כל ה”סמרטוטים" הנחוצים? הלא אביגיל ערומה ממש, בת-יחידה. אוֹח און וועה… עובדים. עובדים, מֶן ווֶרט פרשווארצט ולבסוף כשצריכים להשיא בת יחידה, אין במה, לווים ברבית, מוכרים פרה… את הפרה הטובה ביותר, את יודעת את “רוזאליה” שלנו מכרנו אותה! – קראה כבר בדמע…

בשעה שהדודה התיכה על מרים מבול דבריה אלה, ישבה אביגיל חבויה בצל וטיפלה בכלים. פתאום התחילה משפשפת ושוטפת ברעש כזה, עד שהדודה הצטרכה להפסיק ולקרוא אליה:

– שַ! שַ! מה את רועשת כך? הלא תשברי שם איזו כוס או צלחת…

בלילה היתה הדודה ישנה במיטתה של מרים, ושתי הבחורות היו מציעות לעצמן משכב על הספה הקטנה, שהיו מצרפות אליה כסאות ומרפדות אותם בכרים ובמעילים למען יֵרַך קצת המצע. יש שבאמצע הלילה היו הכסאות זזים ממקומותיהם ומתפרדים. ואחת הבחורות היתה נופלת. ואז היו קמות ומתקנות שוב את משכבן, ותוך-כדי-כך לא היה קץ לצחוקן הכבוש וללחישותיהן.

פעם אחת בלילה, התהפכה אביגיל זמן רב מצד אל צד ולא יכלה להרדם.

– מפני מה אין את ישֵנה? – שאלה אותה מרים – הזהרי, עוד פעם תפלי מהכסאות.

– איני יודעת בעצמי, קשה להרדם.

פתאום התרוממה במחצית גופה, כשהיא נשענת במרפקה על הכר, ושאלה:

– מרים! מה דעתך על כל זה?

– על מה?

– על השידוך שלי.

–מה אומַר? סבורני שתהיי מאושרה עמו, עם לוי.

– האומנם את סבורה ככה? אני מתייראה. אוי, אני מתייראה, מיר’לה!

– מפני מה? מה היראה?

– להתחתן עם אדם זר…

מרים פרצה בצחוק:

– אמנם, אמא התחתנה לפחות עם אבא, ואת המסכנה, מתחתנת עם זר, חחח…

– אל תצחקי, מרים! קשה לי, אוי, קשה!

– אין דבר, אחר כך נעשים קרובים. אחר כך תתרגלו זה לזה ותהיו קרובים. הוא עשה עלי רושם של בחור טוב-המזג. והוא גם אוהב אותך.

– אבל אני, זה… אני… – ולא גמרה.

– אני מבינה, אבל מי מכריח אותך? לא הדוד, אני מקווה.

– לא, איש אינו מכריח אותי. אני בעצמי החלטתי לעשות זאת. אבל הלוא את יודעת שאני אוהבת את שמואליק!

– נו, מדוע לא תתחתני עם שמואליק? איני מבינה. פעם, הזוכרת את? דפקת פה באגרופך על השולחן…

– כן. כן, אני זוכרת – הפסיקה אותה אביגיל כאילו לא נעים היה לה הזֵּכר הזה – הייתי מוכרחה, מוכרחה!

– מוכרחה?

– כן. שמואליק נוסע לאמריקה בעוד ימים אחדים, באניה אחת עם אבשלום. הוא ביקש ממני לחכות שנה-שנתים. יעבוד שם, יצבור שם איזה סכום כסף וישוב. אבל אני איני יכולה לחכות.

– איני מבינה.

– הנ! אינך מבינה. כשבא אותו שליח מלוי אל אבא, אמר לו אבא שישאל אותי. אני לא עניתי לאבא דבר. לא שפיקפקתי. בלבי היתה מוכנה תשובה, אבל חשבתי: לאבא ולאמא יש די צרות בגלל אבשלום, למה אצער גם אני? אחכה, אחר כך, כשהמצב בבית ישתנה, אולי אוכל אז להגיד. והנה פעם אחת התקוטט אבא עם אבשלום, הכל בגלל הנסיעה הזאת לאמריקה, ואבא אמר אל אבשלום: "הלוא אתה יודע את חשבונותי ואתה יודע כמה אני חייב ללוי. אולי אתה יודע גם את זאת, שיום אחד יוכל לבוא ולקחת ממני את הכול ולהפקיעני אפילו מן הבית הזה?” – ומה אני יכול לעשות?” – שאל אבשלום. "אתה נוסע לך לאמריקה – קרא אבא – ושם תהיה פטור מכל הצרות, ואני אצטרך לעזוב את ביתי ולילך לעת זקנה לחפש עבודה אצל אכרים. ומי יקח אותי? אבל לזאת לא יזכו, לא לוי ולא שונאי, אני מקווה. אשים חבל על צוואי כדי שלא אצטרך לכך…“ שמעתי את השיחה הזאת, ואמרתי בנפשי: לא! אסור לי לחכות לשמואל’יק! כפרה אני ואהבתי, את אבא אני מחוייבה להציל… אבל קשה! כה קשה, מרים! אני פשוט מפחדת… הלא אין זה מעשה שעושים לפעם אחת, כי אם לכל החיים, כל החיים עם איש זר, ש… ש… הלא אני לא אחדל מאהוב את שמואליק… אדרבא, עכשיו הוא נעשה יקר לי יותר ויותר, כמו להכעיס. איני יכולה להרדם בלילות. אף פעם לא הרביתי להגות בו לילה לילה כמו בזמן הזה…

את המילים האחרונות כבר גמרה ביבבה. נלחצה אל חזה מרים ובכתה חרישית. מרים הרגישה על שדיה את דמעות הנערה החמות. בלבה התעוררה חמלה גדולה עליה. זאת לא היתה רק חמלה בלבד, אלא יותר מזה. בתחילה הלוא צחקה לה בלבה. היא זכרה איך דפקה בקצף על השולחן אצל ה' ציפרין, בשעה שמרים אמרה לה, אגב לצון, שהוריה עוד ישיאוה ל“אדמוני” וקראה: “כזאת לא תהיה!”. מרים חשבה אותה לילדה שיטחית, קלת-דעת וחדלת-רצון שאינה יודעת גם מה לרצות. והנה פתאום מצאה באביגיל נפש אוהבת ושותתת דם… למרים נראה אז שאהבתה של עצמה וסיבלה בימים האחרונים הם פחותי-חשיבות, בהשוואה עם תהומיות הסבל והקרבת-עצמה של הנערה העגלגולת, השמנה והחלקה הזאת שנלחצה אליה כמו ילדה קטנה. מרים ליטפה את כתפיה הערומות, נשקה לה בראשה, לחצה אותה בזרועה אליה, בחמלה ובהערצה גם יחד.

למחרת, המשיכו להסתובב בחנויות ולבקר את התופרות, לבחור, לקנות, לתגר, למדוד, ושוב לא חזרו אל השיחה ההיא.

ביום הששי בבוקר השכם, שבוע אחרי בוא הדודה ואביגיל באו גם הדוד ואבשלום, וכולם נסעו ללוות את זה האחרון אל הספינה. זאת היתה כמו לוויית מת. הכל שתקו מרוכזים-עצובים; מועקה כבדה לחצה על הלבבות. כל הבוקר לא פסקה הדודה לילל ולתנות. לפני צאתם התגברה והשתתקה. אבל בדרך היתה בכל זאת מגישה את ממחטתה אל עיניה. הדוד הזדקן מאוד בזמן האחרון, גבו התקמר, ידיו רעדו, וגם קולו השתנה, נחלש. זועם ומכונס בעצמו היה ממעט בדברים. הנמל כבר היה מלא אנשים, נוסעים ומלַווים. היו שם, כמו תמיד לפני הפלגת האניה, רעש והמולה. רצו יהודים מבוהלים ודחופים, צווחו סבלים, בכו אנשים פה ושם. אבשלום טרוד ומבולבל התרוצץ אילך ואילך. גם הדוד ברגליו הכבדות והרועדות השתדל לעזור לו וטילטל את עצמו ממקום למקום; כאן מצא יהודי מכָּר שנוסע לאמריקה בפעם השניה וצריכים לבקשו שיעזור לאבשלום בעצות טובות, שם צריכים לקבוע למפרע את מחיר הסירה כדי שלא יפשטו את העור. בתוך האספסוף היו עוברים בחפזון פועלים שעוזביםאת הארץ, עם ארגזי עץ אדומים או עם סלי קש על כתפיהם. חוזר הביתה אותו הכר אשר אמא תפרה בידיה הזקנות, אשר שמה אותו בתוך הסל בבכיה ובתפלה לאלוהי ציון שיביא בשלום את בנה-טפוחיה אל מחוז מנוחתו, אל הארץ הקדושה… חוזר הכר הביתה, אבל ספר לא יספר לזקֵנה כמה לילות בער עליו הראש היקר באש הקדחת; כמה לילות לא עצם עליו עין מרעב ומיאוש… מרים עם מועקה בלב הסתלקה קצת הצידה עמדה לבדה, על פאתי הרציף והביטה לפניה. שם במרחק עמדה האניה כולה לבנה וכמו עליזה וצוחקת באור-השחרית ומביטה באירוניה אל הסירות המטולטלות בידי הגלים וחותרות אליה עם בחורי ישראל מעוּנֵי הגורל היהודי. זכרה מרים איך באה היא בבוקר קיץ אחד אל החוף הזה, עם לב מרנן ורועד בגילה. כמוה כן הבחורים האלה שטו פעם אל החוף הזה וכנפי נפשם פרושות בעוז-הנוער המקַווה והמעפיל, ולבם מלא שירה כהמון הגלים… והנה הם שבים עתה מעונים, מבויישים ומנוצחים; הכנפים, אויה! אחת אחת נתלשו הנוצות מהן, והלב במקום שירה כהמון ים, מלא אך דממת-היאוש או הלעג המר, לעצמם ולכל… אל הרציף היו ניגשים משברים חזקים זה אחר זה ומתנפצים בשאגה ובקצף, כאילו תובעים ממנה בחימה וקוצר-רוח: ומתי יגיע תורך את, כי נישאך מכאן?… אח! לאן נושאים הגלים את בחורי ישראל אלה?… נישאים ברוח עלי סתיו: רגע אחד נערמו כאן לערמה אחת, ורגע משנהו התפזרו שוב ברוח… עלי הסתיו…

אביגיל ניגשה אליה. חבקתה בזרועה וקראה לגשת להפרד מאבשלום. אביגיל עצמה היתה חיוורת מאוד ופני חולה לה. הזקנים לא יכלו לעלות בסירה וללוות את בנם עד האניה ואביגיל ומרים החליטו להשאר עמהם. הפרידה היתה קצרה ודוממה כמעט. הזקן רעד כולו ולדבר לא יכול. התנשק עם בנו פעמים ושלוש בחטיפה ובקול מצמוץ, מתוך חוסר הרגל, וגימגם רק את המלים האלה: “היה שם איש ואל תשכח לשוב, אבשלום!”. אביגיל ומרים התנשקו עמו גם כן קצרות אבל ברגש, בעוז. רק האם התנפלה על צווארו בגניחה ונקפאה עליו זמן-רב ביגונה הגדול, כמו שמחבקים מצבת-קבר יקרה… זמן רב עמדו אחר כך והביטו אל הסירה אשר נשאה את אבשלום, לא פסקו מנפנף במטפחות. בתחילה עוד הכירו או דומה היה להם שהכירו בין היושבים בסירה את ידו של אבשלום, עם מטפחת ביד, ואחר כך התערבבה עם שאר הידים המנפנפות משם במטפחותיהן, ובכל זאת עוד המשיכו להביט ולנפנף במטפחותיהם עד שהגיעה הסירה אל האניה. הוציאה אותם מתוך ההתמתחות העצבנית ומתוך ריכוז הראיה, קריאת קול צעיר:

– אה! ר' זלמן, האם אבשלום כבר נסע?

זה היה שמואל’יק. הוא היה טעון שתי חבילות ברצועה על כתפו מפנים ומאחור, ומזוודה בידו.

– מה? – קרא ר' זלמן וייס – שמואל’יק, הגם אתה נוסע?

– אין בכך כלום, ר' זלמן – ענה כמתבייש ומתנצל – אם נחוץ לו פועל, יחכה קצת. בעוד שנה אשוב.

– ובלבד שתשוב.

– ומה חשב? שלא אשוב? בוודאי אשוב. אני בטוח שכל אלה – בתנועת-ראש כלפי הים – עוד ישובו. אין לנו מקום אחר, ר' זלמן!

הניח את החבילות על האדמה ונתן היד לר' זלמן. זמן מה נענעו את הידים בחזקה ולבסוף גם התנשקו. אחר כך לחץ את ידי הדודה ומרים.

– ואביגיל היכן היא? האם אינה כאן?

היכן אביגיל? הביטו מכל צד: אביגיל נעלמה. חיפשו אותה אילך ואילך – אביגיל איננה, לחרדת ההורים.

– הלכה בוודאי לשתות מים – הרגיעה אותם מרים – עוד מעט ותשוב.

– נו – אמר שמואל’יק בצחוק ועל פניו עבר זעזוע, שרק מרים תפשה אותו במבט אחד – תגידו לה שגם אני אשוב עוד מעט. אל ידאג ר' זלמן, עוד יבואו גם לנו בארץ הזאת ימים טובים מאלה. שלום, להתראות!

כשנפנו לשוב מן החוף, הופיעה אביגיל מאיזה מקום, בעינים נפוחות ובפנים מכורכמים מבכי…

בדרך שובם הביתה חשבה מרים שעתה תבכה גם היא. בקושי רב התאפקה לבלי לפרוץ בבכי. כל כך לחצה עצבות נוראה את לבה.

אחרי שהדוד, הדודה ואביגיל נסעו מתל-אביב, ובחדרה שוב השתררו השקט והמולת-הים הרחוקה, שכבה מרים במיטתה, שנראתה לה פתאום רחבה ונוחה מאוד, ושני ימים לא יכלה לקום מרוב עייפות בגוף ובנפש. השקט הזה אשר שב לשכון בתוך כתליה, אחרי שבוע של מהומה, רעש, שיחות וטלטולים, נעם עליה ביותר והרדים אותה.

ב

לאט לאט טושטשו ונשכחו רשמי השבוע, מפני שהתחילו מתעוררים ספקותיה ומבוכתה הקודמים בנוגע ליחסים אשר בין כרמלי וראיסה. כאילו המתינו בירכתי נפשה האפלות עד שהכל ישתתק מסביב, למען יגיחו עליה ביתר און ועוז. מרים החליטה ללכת לעבוד, לעסוק במשהו ובלבד שלא להשאר בבית לבדה, עם הרהוריה המציקים. אבל אל איתנה הקודם לא יכלה לשוב עוד. איזו חולשה נוראה היתה בכל אבריה. תאבונה פסק. כל הזמן הרגישה איזה יובש בפיה. אל תלמידיה היתה הולכת ברגלים כושלות ונותנת את שיעוריה מתוך התאמצות גדולה, מפני שראשה היה כבד עליה כיצוק עופרת. מכיוון שהיתה מתפנה משיעוריה, שכבה על הספה. בלי כל מחשבה, נים-ולא-נים, או שבמוחה השתוללה מערבולת מוזרה של הרהורים ומחשבות מטורפים ומבולבלים. היתה מתעוררת קצת מקפאונה רק בשעה שכרמלי היה בא לשבת על ידה. הוא היה דורש ממנה שתשאל ברופא. אבל היא צחקה לו. מפני שבחברתו היה טוב לה. פניו, קולו, שיחתו, הריח המיוחד שהיה נודף מבגדיו, היו מעוררים אותה ומשפיעים עליה כמו יין. מחזור דמה כאילו החיש את מרוצתו. ודומה עליה שלא היתה חסרה דבר, שלא היתה שואלת דבר אילו ניתן לה האושר הזה לשכב על הספה ולשמוע את קולו מדבר אליה, להרגיש במגע ידיו המשחקות בשערותיה, המלטפות את מצחה, את ידיה, וכן כל הימים… אך פתאום באמצע שיחתו, כמנומנמת מרוב עדן, היו נסגרות עפעפיה ומסך היה יורד על נפשה… בבהלה היא פוקחת עיניה, ואינה מוצאה איש על ידה. היא לבדה. איהו? הלוא, כמדומה לה, הוא ישב כאן זה עתה ודיבר. האומנם נרדמה והוא הלך לו? נרדמה? לכמה זמן? אולי ראתו רק בדמיון? ואז היה תוקף אותה פחד נורא: היא חולה. היא יותר מדי נובלת בחברתו, יותר מדי בלתי מעניינת ומפילה עליו שעמום. הלוא הוא אוהב לראות מסביבו רק חיים, התעוררות ותנועה. היא נותנת לרשלנות יותר מדי שלטון עליה. היא מחוייבת לקחת את עצמה בידים. אבל לקום קשה לה, קשה לה להרים את ראשה מעל הכר… אולם לפעמים יש אשר פתאום באה עליה איזו התעוררות סוערת. אינה יכולה אז לשבת על מקום אחד ואינה נותנת מנוחה גם לכרמלי, שנראה לה אז יותר מדי מתון ונובל בתנועותיו. היא מרבה לדבר, לצחוק, לפטפט בשטף ובהתרגשות. "מרים! – אמר לה פעם כרמלי – מה לך? חוששני שאת חולה. המדדת את החום?”. אבל למה לה למדוד את החום? אולי הוא רוצה לשלח אותה אל בית-החולים וכך להפטר ממנה? היא מצטערת מאוד, אבל, על אפו ועל חמתו, אינה מתאוננת על שום דבר. טוב לה, טוב לה יותר מדי. היא מוכנה לשיר בכל עת, בכל שעה… והיא מדכאה ממש את כרמלי בסערות תאוותיה ולטיפותיה. אולם אחרי הסתערות זו של התרגשות, בא מיד דיכוי-רוח נורא, שוב אותם מכאובי הראש, אותו אֵלֶם-נכאים ממאיר ואותו יגון קוסס בלב, יגון שלא ידעה את פשרו. חיוורת ותשושת-כוח שוכבת היא אז על הספה ודמעות זולגות בשפע מתחת לעפעפיה הסגורות. ויותר שכרמלי משתדל ברגעים כאלה לעוררה ולחממה בלטיפות ובדברי חן ותחנונים, יותר ניגרות דמעותיה על לחייה ויורדות קילוחים קילוחים דקים במורד סנטרה אל צווארה ואל מתחת לחולצתה. ומפיה לא יֵצא אף הגה, עד שהוא שואל לעצמו, אם היא שומעת בכלל מה שהוא מדבר אליה. לה היה ברור אותן השעות שהוא חדל מלאהוב אותה. סוף-סוף יעזוב אותה. מה תעשה, איך תחיה בלעדיו? אחרי כל מה שעבר עליה, אחרי האהבה הזאת, אין לה עוד בשביל מה לחיות. היא שמעה כל מה שדיבר אליה, אבל דבריו לא נגעו עד לבה, כי לבה בִיכָּה את זה שנפרד ממנה, שעוזב אותה לאט לאט… טוב טוב היה לה לו יכלה לקדם פני הדבר, להתאכזר על עצמה ולנתק בידיה את כל החוטים שמקשרים את שניהם; לאסוף את שארית כוחותיה הדלים ולברוח בטרם יעזוב הוא אותה רצוצה, הרוסה, מצוצה; להציל באופן כזה את המעט מכוחות-הנפש ששרד לה בשביל לחיות את חייה באיזה מקום שהוא, איך שהוא ובמה שהוא. היה זמן שהיתה מסוגלה לעשות זאת, אבל עתה אינה יכולה, אין לה הכוח והרצון.

פעם אחת, בשעה מאוחרת בערב, שכבה מרים לבדה בחדרה במצבה המדוכא-המילאנכולי הרגיל. היא ידעה שכרמלי יושב כעת אצל ראיסה. ומרים, מתוך שהכירה היטב את כרמלי, ציירה לעצמה בדמיונה בבהירות ממשית, את כל לטיפות האהבה שיחלק לראיסה, את קול לחשו אשר יזרום לתוך נפשה, את האניקדוטה שיספר והצחוק אשר יצחק, ואת עגילי עשן הסיגריטה אשר ישלח אגב-אורח כלפי התקרה. היא ראתה, שמעה, הריחה את כל זה בחושיה ממש, עד כדי האליוצינאציה, ומקדקדה עד קצות צפרני רגליה עבר כאב חד של קנאה ויאוש. פתאום כאילו תפשה בכל היקפה את הסכנה הצפויה לה. היא רק התפלאה על עצמה איך לא הבינה זאת קודם. הקנאה בראיסה והפחד מפני הקאטאסטרופה העתידה, מילאו את כולה כמו בלַבה רותחת. היא כבר לא יכלה לשכב אף רגע אחד מיותר; כל דקה ששהתה בחדרה נדמתה לה לנצח. ברטט של קדחת התלבשה, התקינה עליה את שמלותיה, פיקסה את שערותיה והזדרזה לצאת מחדרה. ומפליא הדבר! שוב לא הרגישה חולשה בגופה, כובד בראשה. רגליה נשאוה אל בית רוזין, קלות ומאוששות.

היה ליל ירח שקט. בשמים הרמים והכחולים-העמוקים, מעל לעיר הנרדמה, עמד הירח, חיוור כמו תמיד, וכמו תמיד חולם, וקבוצת ענני-צדף קלים ושקופים מסביבו, עמדו והביטו בשלוותם הרחוקה אל הצל הקטן והשחור המתרוצץ לבדו ברחובות הריקים עם סערה גדולה ועם כאב גדול בנפש. אותו הירח ואותם הענניםאשר פעמים כה רבות הביטה אליהם הנערה המסכנה הזאת באהבה ובכליון-נפש, והם הבטיחו ללבה שמחות לרוב, עתה עמדו והביטו אליה מגבהי מרחקים בתמהון קר ובלעג שאנן…

כשהגיעה אל בית רוזין המואר בכל חלונותיו הפתוחים, עמדה ולא ידעה מה לעשות. לעלות לא יכלה. לא מצאה בנפשה די עוז לכך. גם דבר-מה לא ברור לעצמה עיכב אותה. אולי היה זה מורא מפני הוודאות שבהכרח תתגלה שם לפניה. לא, מוטב שתחכה לו כאן עד שיצא, לו גם תצטרך לעמוד בחוץ כל הלילה, אם כי גם זה לא היה ברור לה: למה לה לחכות דוקא כאן? החלונות המוארים האלה כאילו ריתקוה אל המקום הזה ברתוקות-קסם… פתאום נבהלה. מעל אחת מאבני המקום הזדקרה דמות אדם והתרחקה בפסיעות מהירות. מי זה? דומה מקלר… מה עושה זה כאן? אך היא היתה יותר מדי עסוקה בעצמה, ושכחה אותו מיד. אל אזניה הגיעו מהחלונות צלילי פסנתר. מישהו ניגן שם את ה“אֶלֶגיה” של מאסנֶה, הידועה לה והחביבה עליה. המיצו-סופראנו של ראיסה שר על געגועיה ותוגתה היא של מרים:

Oh, doux printemps d’autrefois, vertes saisons,

Vous avez fuis pour toujours!

(הָהּ, אֲבִיב חֶמְדָּתִי, עֵדֶן תִּקְווֹתַי אֲשֱר לָעַד

חָלָפוּ)

Je ne vois plus le ciel bleu, je n’entends plus le chant joyeux des oiseaux!

(לא אֶרְאֶה עוֹד שְׁמֵי הַזִּיו, לא אֶשְׁמַע עוֹד זִמְרַת צִפֳּרִים עַלִּיזָה

En emportaut mon bonheur, o, mon bien aimé, tu t’eh es allé!

(אֶת אָשְרִי לָקַחְתָּ עִמְּךָ, יְדִיד נַפְשִׁי, וַתִּטְּשֵׁנִי לָעַד)

השירה הזאת שמרים כה אהבה אותה תמיד ואשר בשעה זו ביחוד כאילו באה לתנות את מרי גורלה לדממת-הליל, לירח ולענני-הצדף השקופים, צללה עתה בפי ראיסה כלעג ליגונה, כצחוק ללבה השבור, לאשרה ההרוס. לא יכלה לשמוע אותה. ניסתה להתרחק מן הבית וחזרה שוב; הסתובבה אילך ואילך, וזימרת ראיסה רדפה אחריה. ישבה על האבן שזה עתה קם מעליה מקלר, השקיעה את ראשה בין שתי ידיה, הנתמכות במרפקים על ברכיה וסתמה באצבעות את אזניה. אך הצלילים חדרו אל נפשה גם דרך האזנים הסתומות. צנופה ומכווצה ישבה על האבן ויחד עמה דמתה לגוש דומם אחד, לאבן שחורה אחת, אבן מלאה צלילי-נהי:

Comm en mon coer tout est sombre et glacé!

(כְּמוֹ בְלִבִּי, כֵּן הַכֹּל קוֹדֵר וָקַר)

Tout est flétri

(כֵּן הַכֹּל נָבֵל)

Pour toujours

(לְעוֹלָם)

הצלילים האחרונים נדמו. מרים הרימה את ראשה. בו-ברגע נפתחה דלת הטרקלין ואל הגזוזטרה, השטופה באור הירח, יצא זוג צעיר. את פניהם לא ראתה מרים, ובכל זאת הכירה אותם. שניהם עמדו נשענים על המעקה, סמוכים זה לזה כמעט לחוצים, והביטו לתוך הלילה. אחר כך הרימו ראשיהם, הזדקפו, התייצבו זה מול זה ושוחחו. את דבריהם לא יכלה מרים לשמוע. אגב שיחה הפשילה ראיסה את ראשה ופרצה בצחוק, צחוקה ניתך על לב מרים כאבני ברד. בלב קפוא ומאובן חשבה: זוג יפה, זוג נאהבים ונעימים שמתאימים זה לזה וראויים להיות אהובים זה לזה. היא יפה כמוהו, גאה כמוהו, וכמוהו שטה בארצות רבות, יודעת לדבר על דברים מעניינים… והיא, מרים, מה היא כלפיה? אפס! נערה דלת-רוח מעיירה קטנה, אשר כמוה כאלפים ורבבות. בהשפילה לשבת על האבן והביטה אל שניהם מלמטה למעלה, נדמה לה שגם בערכה הרוחני היא כה נמוכה, כה שפלה, והם כה רמים ממנה, כה מגביהים לראות…

אך הנה שלח הוא את ידו לחבקה, היא נפנתה והתחמקה מזרועו בזריזות קלה. קפאונה של מרים נמס פתאום. בקרבה הוצתה אש, שהשתפכה בכל אבריה. זנקה ועמדה על רגליה. בו-ברגע עברו והתחלפו בלבה כמה וכמה חפצים. חפצה לרוץ, לפרוץ אל הבית פנימה, להרים קול זוועות, להפריד ביניהם; חפצה לנוס הרחק הרחק מכאן; חפצה לצעוק מרה ולקרוא אליהם: "שערוריה!… נבלה!… הוא מרמה אותנו, הוא רימה אותי… אותי רימה! לטובת איזה ענין הוא מוכר את דודיו!…“ אך היא לא רצה אל הבית, לא ברחה, לא צעקה, רק עמדה כפצועה, כהמומה, בפה פעור, בפנים ירוקים כלפי הירח, והביטה אל שני הצללים רקומי אור חיווריָן שמשוחחים בקול. ראיסה צחקה, צחקה…

פתאום תפשה את ראשה בשתי ידיה, ורצה, רצה הרחק מן הבית, כאילו רדפו אחריה. בלבה בערה אש, מחשבותיה – אם אפשר לקרוא אותן מחשבות – היו מטורפות ומבולבלות, כעדת יונים נבהלות מעל לשובך אחוז להבה… היא לא ידעה כמה זמן התרוצצה ברחובות, לא ידעה לאן נושאות אותה רגליה, ואיך מצאה את עצמה עומדת באמצע החדר של אפרתי. רגע אחד כאילו הובהר במוחה, אפרתי עמד לפניה נבהל ושאל בקול חרד ומפציר:

– מה לך, מרים? מה לך, מרים? החולה את?

– אני עייפה, אפרתי! עייפה מאוד… – יכלה רק לענות לו.

ופתאום בבת-אחת עזבוה כוחותיה. ככפותת רגלים ניגשה בקושי רב אל הספה הקטנה ונפלה עליה בכל גופה, כאיש אשר חלָפו חץ. ואז שוב קמה אנדרלמוסיה במחשבותיה, ושוב התעורר הכאב הצורב בלב, וביתר עוז.

אפרתי חשב בתחילה שהיא התעלפה. היא שכבה חיוֶורת ובאצבעותיה לא פסק רטט קל. תפש את כתפה ונענעה: "מרים!… מרים!…“ והיא לא ענתה.

אך הנה הזדעזעה. איזה כוח פנימי דחָפה מתוכה והשליכה על צידה ופניה אליו. אפרתי כרע על ברכיו כדי להיטיב לראות את פניה, לטף את כתפה, את שערותיה, את ידיה הלוהטות, ובקול בוכים כמעט חינן קולו ודיבר בלי הפסק:

– מרים, מרים!… מדוע את שותקת? מה לך, מרים? הכואב לך? הגידי מה כואב לך, מרים? דברי נא, יקירה!…

פקחה את עיניה, ועל פניה עברה בת-צחוק של השתוממות ושמחה כאילו אך זה עתה ראתה אותו והכירה את פניו:

– אח! האתה הנך פה? מחמדי, ששוני!… מה טוב לי לראות את פניך כה קרובים אלי. הקריבה אלי את פניך עוד, עוד, ואמושך…

ביד רפה מאוד העבירה את כפה על ראשו, על לחייו, ושפתיה החיוורות דובבות: "מחמדי!… נשרי!… מה לי עוד בחיים זולתך? אל תעזבני! אל נא, אל תעשה זאת… אני אהיה כה אומללה…“

אפרתי הפקיר את ראשו בידיה, מסר את פניו ללטיפותיה, כילד קטן. עיניו הוצפו בדימעות אושר לא-צפוי, דימעות גיל-פתאום. לבו כאילו התחמם ונמוג. וקולו רעד, שידל והתרפק:

– מרים… מרים… היקרה! הטובה! האם את חולה? מאין באת? מה לך, נשמתי?

ומרים כאילו לא שמעה כלל את דבריו, לא ענתה לו על שאלותיו והוסיפה לרפק את ידיה על פניו ועל כתפיו, ולדבר אליו דברי אהבה ולטיפה.

פניה פתאום שונו. היא רעדה ושיניה הקישו כמו מקור. שמה את שתי ידיה על חזהָ וצעקה:

– אש! אש! לבי בוער בקרבי… אח! למה, למה הלכת אליה, אל הנערה המסוכנה ההיא? הלא ידעת כי היא מסוכנה?… אח! מה עשיתם? מה עוללתם לי? לקחתם נערה פשוטה וטיפשה והתעללתם בה… רמסתם אותה… רימיתם אותה… אתה רמאי! אתה רימית אותי! אף פעם, אף רגע לא אהבת אותי… הייתי נחוצה לך, לענינך… סחטת ממני את כל כוחותי. וכשהייתי לסחבה בלה השלכת אותי… אל נא, אל נא תלך אליה, אל ראיסה… היא לא תאהוב אותך כמו שאני אוהבת אותך… למה אתה שותק? אין לך מה לענות? הדלקת אש, ועכשיו אתה שותק, אכזרי!… לבי בוער בקרבי ולך לא איכפת, כלום אינך רואה כי אני אבודה לגמרי, ואתה צוחק… אילו אפרתי היה עמדי היה מרחם עלי, לפחות… אפרתי לא היה עוזבני כך… אח! איך הרוח מטאטאה ומפזרת את עלי-הסתיו. מדוע לא תתנו להם מנוחה, לעלי-הסתיו המסכנים?…

אפרתי הביט ושמע רגע אחד כנדהם, ופתום הבין את הכול. הבין את טעותו, הבין את האירוניה המרה, את המהתלה שהיתל בו דמיונה החולה של הנערה. לטיפותיה ודברי אהבתה לא לו היו, לא לו… כנשוך נחש זינק ונרתע הצידה. עמד בגבו אליה, בראש מושפל וידיו בכיסי מכנסיו; שיניו ושפתיו היו מהודקות ופניו נעווים. והיא לא חדלה מִדבר מאחרי גבו בקולה המתאונן ומתחנן בכאב ובמרירות-יאוש כאילו ראתה לפניה פני איש. כל מילה ומילה הצליפה עליו כמו ברצועת-אש.

דקות אחדות עמד כך. היה דרוש לו זמן להצפין אי-שם בנבכי-נפשו את כאבו ועלבונו, עד לבלי הכירם. עכשיו החזיר אליה את פניו והם היו שלווים-מרוכזים וקשים כמו תמיד. רק גבותיו הצפופות השפלו יותר, וסנטרו הבלט ביתר קשיות-עורף. לפניו שכבה נערה עמוסת סבל, חולה וטעונת רחמים גדולים. הוא כולו היה עתה אך חפץ אחד: להקל מעליה את סיבלה כמה שהוא ואיך שהוא. אבל איך? איך יעשה זאת? אובד-עצות עמד לפניה. ברגע הראשון עלה על לבו ללכת לקרוא לרופא. ומיד סילק את המחשבה הזאת. הנערה אינה פוסקת מִדבר על עצמה. ועל ההוא. היש לו רשות להביא לכאן אדם זר שישמע את שיחתה עם אותו האיש הסמוי-מן-העין ושרק היא לבדה רואה אותו? היוכל למסור את סוד לבה ליושבי קרנות בתל-אביב? ובכלל, כמדומה לו שלא רופא יוכל להועיל ללב הותל ודואב זה. קפץ שוב את שיניו. ברגע זה הוברר לו מה הוא יכול לעשות. הדבר האחד והיחידי שהוא מחויב ברגע זה לעשות. הקטין את האש במנורה וסילק אתה ממול עיניה, לבש את מעילו (אתו המעיל שֶמרים כה הרבתה לטפל בטלאיו), יצא חרש מן החדר ונעל מאחריו את הדלת.

בחוץ היה חושך. ענני הצדף נעלמו מכבר. עבים שחורים כיסו את השמים ואת הירח עם האירוניה השליווה שלהם. טיפטף גשם קל. אפרתי לא חשב הרבה את דרכו. מתוך דברי מרים המבולבלים הבין כי עליו ללכת אל בית ה' רוזין.

בבית ה' רוזין כבו כמעט כל המנורות. הזקנים, נינה והמשרתת כבר ישנו בחדריהם. רק ראיסה היתה עוד ערה. היא עמדה בסות-הלילה לפני הראי וסרקה את שערותיה לפני השינה. פתאום שמעה דפיקה בדלת הכניסה. נבהלה והקשיבה. נשמעה דפיקה שניה. לקחה נר וחרישית ניגשה בסנדלי הבית הרכים שלה, אל הדלת ובמנוחה, אם כי בלב דופק שאלה:

– מי שם?

– בבקשה לפתוח – ענה קול לא ידוע לה.

– אבל מי זה שם?

– יהודי… נחוץ מאוד?

ראיסה הסבה את המפתח, פתחה את הדלת במקצת, התיצבה מול הסדק, בהחזיקה את הנר מאחורי הדלת, שלא כדי יכבה, ובאספה בידה השניה את פאתי המחשוף על חזהָ שאלה כמעט בזעם:

– מה נחוץ לאדוני?

אפרתי נתבלבל קצת, ושאל:

– כרמלי, האדון כרמלי… האם הוא כאן?

– האדון כרמלי? – שאלה בתמיה – לא. אינו כאן, יש לו דירה משלו.

– אבל הוא היה כאן?

במוח של ראיסה חלפה מחשבת-חשד לא ברורה ביותר, ושאלה:

– אבל מי הוא אדוני? למה בא הנה בשעה זו לשאול על ה' כרמלי?

אפרתי נתבלבל עוד יותר ורגע לא ידע מה לענות:

–תסלח לי, גבירתי… נערה אחת… קרובה לאדון כרמלי, חלתה פתאום. נחוץ שכרמלי יגש אליה, נחוץ מאוד. אבל איני יודע היכן למצוא אותו.

פני הנערה שונו פתאום. מבע הכעס והחשד נעלם; ופתאום נדלקו באיזו התעוררות פתאומית, ושפתיה נפתחו בבת-צחוקה הדקה-מן-הדקה. הרחיבה את פתח הדלת, הקריבה אל פניה את הנר, והביטה אל פני האיש העומד בחושך. באישוני עיניה הוצתה אש קטנה שהפליאה את אפרתי, ואחר כך במקרים ידועים היה נזכר לפעמים במבטה זה. עורקי שפתיה ריטטו כמו מתוך צחוק כבוש, ובקול אחר, רך יותר, אמרה:

– אבל יבין-נא אדוני שאני צריכה לדעת סוף-סוף עם מי אני מדברת…

– פועל… אפרתי שמי… אני רק מחפש את האדון כרמלי… – גימגם במבוכה.

בת-הצחוק על פני הנערה התרחבה עוד יותר:

– הוא יושב, כמדומני, אם אינני טועה, בבית ווילסון, הרוקח… היש רוקח כזה בתל-אביב? בקומה התחתונה; הדלת הפונה החוצה, משמאל. כך כמדומני אמר לי פעם…

אפרתי רטן תודה חטופה ומיהר ללכת. הנערה בסות-הלילה עם הנר בידה עוד עמדה זמן-מה והביטה אחרי האיש שנעלם בחשכה. אחרי כן נכנסה, נעלה את הדלת, חזרה אל חדרה ושוב התייצבה לפני הראי, שהראה לה פנים אשר בת-צחוק עצבנית ערמומית מרצדת מסביב לפיה, ואם ענן כבד על מצחה…

אחרי רגעים אחדים דפק אפרתי על דלת הרוקח. בקומה התחתונה משמאל. גם שם שאלוהו מאחורי הדלת: "מי שם?”

– הפה יושב ה' כרמלי? – שאל אפרתי.

– הוא כאן. מה נחוץ?

– מרים… הגברת ווייס חולה מאוד, ונחוץ מאוד שאדוני ימהר ויגש אליה – ענה אפרתי הפעם בקול אמיץ וקשה – היא לבדה. ימהר ויצא.

מאחורי הדלת, לא נשמע כל תשובה. אחרי רגעים אחדים, יצא אליו צעיר גבוה ומהודר עם סיגריטה בפיו. הצית גפרור להבעיר את הסיגריטה, ולאור הלהבה הקטנה ראה אפרתי אצבעות וגבות עינים מרטטות.

– מי הוא אדוני? – שאל הצעיר.

– לא חשוב לדעת מי אני – ענה אפרתי כמעט בזעם, מבלי להסתכל בפניו – העיקר שהיא שוכבת שם לבדה וחולה. ימהר אדוני ויגש אליה, אולי יוכל להרגיעה… לא, לא כאן, כי אם שמאולה, שמאולה דרך הסימטה הזאת.

– כיצד? כלום אינה שוכבת בביתה?…

– לא, היא אינה בביתה.

– והיכן היא?…

– היא אצלי – ענה אפרתי במבוכה קלה.

– אצלו? – חזר ושאל בהשתוממות.

כיוון שאפרתי לא ענה לו עוד, שאל:

– מה לה?

– איני רופא. היא מדברת כמו מתוך חום. מתוך דבריה הבינותי שאדוני צריך להמָּצא על ידה – ענה במנוחה ובקול אטום, אשר רק בתשומת-לב יתרה אפשר היה להבחין בו נימה רועדת.

ושוב לא דיברו כל הדרך. כשניגשו אל הבית, הוציא אפרתי את המפתח מכיסו, פתח את הדלת, הכניס את כרמלי אל החדר, עמד וחיכה עד שזה יגש אל הספה, אחר כך יצא לאט החוצה בסגרו מאחריו את הדלת.

ישב אפרתי על הספסל אשר מאחורי הקיר. זמן רב ישב שם כשהוא תופש את ראשו בין שתי כפות ידיו.

הגשם טיפטף לאט ובהתמדה.

חלק שני

פרק תשיעי “דִּבּוּקִים”

א

זינר עבד הפעם בתנועות מרושלות ובלי תשוקה יתירה. שום קריצה, שום לחיצת אגודלו בחמר לא הניחו את דעתו. מפעם לפעם היה מטשטש, מתקן ושוב מטשטש. איָלה כרמלית “עמדה” לפניו נרגזה וקצרת-רוח. היא לא אמרה לו דבר, אך מצב-רוחה לא נעלם ממנו והאצל גם עליו. לבסוף השליך את מכשירי-עבודתו:

– די!

– הכבר די? – שאלה אילה בתמיהה.

ראה שהיא שמחה על הפסקה פתאומית זו, ולא ענה לה. עטף את צלמי-החמר בסמרטוטים רטובים, רחץ את ידיו, ושניהם יצאו אל המרפסת.

המרפסת היתה על גג שטוח של אחד הבתים שלפני דירתו של זינר, ופונה אל בית התפילה “אוהל יעקוב”. היתה אז השעה החמישית לפנות ערב, אחת מאותן השעות היחידות והנפלאות, כשירושלים כולה רוחצת בזיו שליו וצנוע. האופק נוצץ כמו כסף ממורט מבעד לדוק שקוף וזך. משמי הצדף המזוקקים שופעים חן וחסד על עיר-האבנים העתיקה ועל ההרים אשר סביב לה. העולם עומד אז מקוּדש לקרבן מינחה…

זמן-מה הביטו לפניהם דוממים ושקועים איש בהרהורי לבו. מבטיהם התחלקו על פני הגגות, המטפסים ועולים זה על גבי זה ומתגלגלים כגלי קצף עד למרחוק. ומתוך גלים אלה, כמידוּזות ענקיות וכחולות-כהות, מבצבצות פה ושם כיפות; הנה כיפת מסגד עומר רובצת בכל כובדה, ושם כיפתה של ה“חורבה”… הכיפות הללו כפויות על אנשים עומדים שחוחים וכנועים בתפילה אל אלוהי מרום. הבתים גופם, מצומדים ומכונסים יחד, עומדים שחי-עינים ושפלי-ברך כמו בברכת הכוהנים, כביכול… רק המנזרים מתנשאים אל עָל ומרימים ראש ביהירות ובחוצפה כלפי שמיא; מגדל טור-מלכא הצר והגבוה ננעץ בזכרותו המחודדה אל לב השמים כמו חנית שלוחה…

אילה הצליפה מבט על זינר, אשר עיניו היו משוטטות במרחקים, ובבת-צחוק אמרה:

– יום יום אתה מביט אל הפאנוראמה הזאת ועדיין לא התרגלת אליה. עדיין אתה מתפעל.

– וגם את עדיין לא התרגלת… עדיין לא מצא זה חן בעיניך – ענה לה בטון שלה.

מלמטה במדרגות נשמעו פסיעות כבדות, אגב נשימה כבדה ושיעול של זיקנה.

– הזקן בא.

– לתפילת מינחה.

זינר עזב אותה לבדה ומיהר לרדת למטה. אחרי רגעים אחדים, שב עם ר' יחיאל כשהוא תומך בו בידו ועוזר לו לעלות לאט לאט פסיעה אחר פסיעה.

ר' יחיאל היה זקן גבה קומה וכפוף קצת, בעל פנים חיוורים-חיוורים, שקופים כמעט, ומוכתרים בזקן-שלג ארוך ומסתלסל משהו בקצותיו. מעל הרקע הלבן של הפנים הביטו עינים גדולות וכחולות, הביטו קפואות ממנו והלאה, אל מעבר לראשי האנשים, אל איזו נקודה רחוקה ונעלמה. כל הראש הזה עם המבט הרחוק עשה רושם כאילו התפשט מהלבוש הגשמי, או שגשמיותו הולכת ונעשית בו יותר ויותר רוחנית…

איָלה הזדרזה והגישה לזקן כסא-קש. הזקן צנח עליו בכבדות.

– אוֹח-חוֹ-חוֹ… – נאנח מעייפות.

– המדרגות הללו מעייפות מאוד – אמרה אילה בהתכופפה אליו קצת.

– אז… לפני שנים… הייתי מעלה יום יום פחי מים בשביל המתפללים. אבל… אוֹ-חוֹ-חוֹ… הרגלים, הרגלים… ברוך השם יום יום…

– ובכל זאת, ר' יחיאל, אילו היו כאן טראמוואים, א? – שאלה.

– חדלי, אילה! – לחש לה זינר כמעט בגערה.

– מה? מה? אילו היו… מה?

– טראמוואים, אמרתי – אילה לא שמה לב להערת זינר והמשיכה: – יש בכרכים, בחוץ-לארץ, קרונות כאלה, כמו קרונות הרכבת, שעוברים ברחובות… ונוסעים בהם במהירות לכל מקום שרוצים. אבל שם הרחובות רחבים, ישרים, מרוצפים יפה, לא כמו פה… אני הייתי הורסת את כל הרחובות הצרים שלנו, מיישרת את הקרקע ומעבירה טראמוואים, למען יוכלו זקני ירושלים לנסוע להתפלל מבלי להתעייף.

– אבל, אילה! – הפסיקה זינר בקוצר-רוח – חדלי לך. למה זה את?

הרושם שהחידושים המודֶרניים היו עושים על הזקן, שיעשע את אילה ולא חששה לסנוט בו על כך. היא הוסיפה:

– היודע כבודו, יש שם גם מעין ארונות כאלה, במקומות שיש מעלות ומורדות, כמו ירושלים, למשל, או בבתים הגבוהים. אתה נכנס לתוך הארון, לוחץ בכפתור, והארון מתנשא מאליו ומביאך אל המקום הרצוי. בלשון הגויים קוראים לזה “ליפט…”

– אה-אה! – השתומם הזקן – הפלא ופלא!

– אילו היה כאן, למשל, ארון כזה, ר"ל “ליפט”, לא היה כבודו צריך להטריח את רגליו הזקנות בכל יום, כשהוא הולך להתפלל או ללמוד.

– ושכר מצוה, בתי, יקבל זה… הארון. ה? אוֹ-חוֹ-חוֹ…

הוא השתעל ואגב שיעול הביט אליה בחיוך של ערמה ילדותית.

– לא, בתי! יפה כל זה שסיפרת, הקרונות, הארונות… אבל בירושלים, בירושלים עיר הקודש… – הניע את ראשו ימינה ושמאולה – לא! לא!

– אם יפה וטוב, מפני מה לא יעשו זאת גם בעיר הקודש? – שאלה אילה.

– בעיר הקודש? בעיר בה דויד חנה? ליד הר הבית?…

– אדרבא מן הראוי לקשט ולפאר את העיר הזאת.

ר' יחיאל חייך קצת לשטותה של הילדה הזאת:

– כלום מקשטים את הנשמה? כלום תולים עליה צמידים, נזמים, טבעות? כשנשמה טהורה מקשטת את הגוף, אין צורך לגוף במלבושים ובכל ההבלים שתולים עליו. וכשהנשמה מטומאה בעוונות וחטאים ר“ל, לוקים אורה וזיווה, ואז מלבישים את הגוף בסמרטוטים ומקשטים אותו בתכשיטים, מפני החטא… אדם וחוה לפני החטא היו ערומים “ולא יתבוששו”… “ולא יתבוששו” אמר בהם הכתוב. לא ללמד עליהם חובה רצה הכתוב, כי נשמתם לא נטמאה עדיין בזוהמת הנחש; ועל כן הפיקה מאורה גם על הלבוש, ר”ל על הגוף. מכיוון שנתפתו על-ידי הנחש, אומר הכתוב: “ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות”. עשו לבוש לגוף, ר"ל לבוש ללבוש… הו-הו-חו-חו… כן. ירושלים, בתי, היא נשמת העולם. כמה כרכים גדולים ויפים נחרבו; היכן נינוה? היכן אשור ו… ו… וצוֹר? הכרכים היפים שלך, עם… עם… הארונות והקרונות שלך… גם הם יחרבו. וירושלים לא תחרב, חלילה! הנשמה אינה נחרבת. היא רק נטמאת, חלילה, על-ידי בשר-ודם, אח-ח-ח…

במדרגות התחילו עולים אחד אחד יהודים זקנים מוותיקי “אוהל יעקוב”, סגופי-פנים עם מרחקי-חלום בעינים, עטופי גלימות צבעונין ואדרות קטיפה. ר' יחיאל נשען בשתי ידיו על מקלו וניסה להתרומם ממקומו. זינר ואילה מיהרו לתמוך בו ולעזור לו.

– מינחה… – רטן הזקן לתוך זקנו והתרחק מתוך אנחות.

אילה נענעה בראשה כלפי הזקן ואמרה:

– ולזאת אתה קורא חֵרות?

– כבר אמרתי לך, כמדומני, פעמים אחדות, אילה! מימי לא הייתי כה מאושר כמו כאן, בעיר העתיקה הזאת. חֵרות… מה זו חֵרות? העיקר, מה את רוצה להגיד במילה זו? לדידי, אדם שמוצא את עצמו, ר"ל את האמת שבנפשו וחי בה…

אילה נכנסה לתוך דבריו:

–… שמשקיע את עצמו בעיר הזאת, בין הזקנים הללו ו… – ולא גמרה.

– ו…? בבקשה לגמור.

רגע פיקפקה ואחר כך החליטה ואמרה:

– הגם “מוריה וגולגלתה” שלך ביטוי לחרות הזה. א?

זינר חש דקירת עלבון בלבו, אבל השיב במנוחה:

– זה כבר הרגשתי שעבודתי לא מצאה חן בעיניך.

– אדרבה, יפה היא עד למאוד. אתה יודע באיזה חשק אני “עומדת” לפניך. אבל כשאני מביטה שם אל הפסל, וביחוד אל צלמי… איזו אשה מן ה“עיר העתיקה”או מ“מאה שערים”… כל זאת, המבין אתה, כמו העיר עצמה, כמו ר' יחיאל שלך, כמו כל האדוקיות הזאת… בכל זאת, יש עבדות לישן. בן-החורין הוא מי שהצליח לעקור את עצמו מתוך הישן ולשתול את עצמו בתוך החיים החדשים…

אילה לא היתה רגילה בוויכוחים ובהגדרות מפשטים, וגם לא אהבה אותם. ועל כן מצאה קורת-רוח בדברי עצמה; כמדומה לה, הצליחה הפעם להביע רעיון בצורה נאה…

– ובכל זאת היה זמן שהערצת את פסל “האם” שלי.

– אה! זה היה ענין אחר. הלוא זה היה בברלין… אתה יודע שבברלין הרגשתי את עצמי לא טוב, בין הגויים או בין היהודים הדומים לגויים. וגם זאת: על-יד “קרימהילד” ו“לורליי” שלך…

– ובכל זאת, כאן אני מוצא את עצמי חפשי יותר מאשר בברלין! לאין ערוך יותר, אילה! אח, אין את יודעת הטעם הזה! משהו דומה אליו היה לי כאשר עבדתי על פסל אמי הזקנה, שנים רבות אחרי מותה, על-פי הזכרון… יש גאולה ופדות באמנות, בשעה שיש בה אמת, בשעה שהאמן נותן בה ביטוי ומימוש למה שבוער בקרבו, לא כמו רעיון, אפילו לא כמו רגש כי אם… איך אבאר לך? כמו התרגשות מתמדת, כמו אש תמיד שקטה ומנידה שינה מעיניך. עבודת היצירה משחררת ממצוקה, כמו תפילה. כן, אילה! ולפיכך מרגישים בזאת בני-אדם מיד ומצטרפים אליו, אל האמן, בהערצת התפעלות, כמו… – הוא חייך קצת – כמו, להבדיל ב“קדושה”. באמירת אמן. אולי נזכרים האנשים שגם להם הציק מה, אף הם השתחררו על-ידי התבוננות בעבודת האמן. המבינה את?

קשה היה לה לעקוב אחרי מחשבתו. הוא היה מקשה בהבעת רעיונו, היה מרבה בהשוואות שעוד הוסיפו לערפלו ואז היתה היא מתחילה משתעממת ומחכה לסוף דבריו. את עיקר כוונתו הבינה ואמרה:

– הלוא גם מ“לורליי” שלך התפעלו!

– אלה היו הגויים. “לורליי”… כן, גם זו היתה בחינת תפילה. התפללתי בבית-כנסת גותי, המבינה את? אין זה דומה לתפילה שאני מתפלל על-יד ה“כותל” שלנו.

– מדוע דוקא ה“גויים”? אם אין אני טועה גם היהודים היו מתפעלים מן היצירות ההן. בכרך, למשל, זה המבקר מה“ברלינר טאגבלאט”.

– הגם בכרך הוא יהודי? אותם היהודים אינם כֵנים עם נפשם ועל כן לא דרשו כֵנות ממני…

אילה לא חפצה להמשיך את הוויכוח. וויכוחים ושיחות כאלה עם זינר ברגיל מסתיימים אצלם ברוגז לא נעים. אך היא אמרה יותר כדי ששתיקתה לא תרָאה כהודאה:

– ארץ ישראל המתעוררת לחיים חדשים, השאיפה לבנות פה מחדש את המדינה היהודית… אילו לִמְעֵין זאת נתת ביטוי, כי אז…

– את העבודה הזאת נניח ל“בצלאל”.

היא צחקה:

– הנה ה“שטֶקֶן-פּפֶרד” שלך. אתה אינך אוהב את “בצלאל”.

– הם עובדים שם בתום-לב ובנאמנות. מי יודע, אולי יצא משם במשך הזמן דבר-מה חשוב… אבל המדינה שאת אמרת… כמה זמן התקיימה המדינה היהודית? מדינות נבנות ונחרבות; גם המדינה היהודית נחרבה. אין מדינה קיימת לעד. לעולם עומדת רק האידיאה היהודית…

– הנה ה“שטקן-פפרד” השני שלך! אתה ור' יחיאל לשניכם סוס-מקל שעליו אתם רוכבים. איך אמר הזקן? “ירושלים היא נשמת העולם; היא לא תחרב”, כאילו יש בה עוד מה להחרב. שמע נא! אמנם אין אתה ממעריצי “בצלאל”, ובכל זאת אולי תסכים ללוות אותי שמה הערב?

על פניו עברה עוויה של אי-נעימות, שלא יכול להסתירה.

– מה לך שם? – שאל.

– הסמינאריסטים וה“בצלאליסטים” עורכים הערב איזו חגיגה. אני רוצה להפגש שם עם מרים ווייס, שבוודאי תהיה שם. הייתי היום אצלה פעמים ולא מצאתיה בבית. התלך עמדי?

הסיכוי לטייל בלילה ברחובות ירושלים עם הנערה הזאת, חיפה על אי-הנעימות שבביקור זה אצל “בצלאל”.

– טוב. בחפץ לב.

– ובכל זאת אתה בחור טוב, ח ח…

– בכל זאת?

היא צחקה בקול בחבקה בזרועה את ערפו. זינר צחק עמה.

– ונשיקה, אילה?

אילה נשקה על שפתיו נשיקה חטופה.

– אוה! מה קר!… – קרא.

– הקר לך מנשיקתי? נו, בפעם אחרת אתקן. אני מזדרזת כעת.

– את הכל את מבטיחה לי תמיד לפעם אחרת. אֵל! מתי תבוא ה“פעם האחרת” הברוכה הזאת?

– תבוא, תבוא פעם – הרגיעתו – הלוא אתה יודע, איני יכולה לאהוב, איני יודעת איך… ולכשאלמד אצלך סוף-סוף את התורה הזאת, כפי שאני מקַווה, אז תבוא גם “הפעם” המקוּוָה…

אילה צדקה. “לא ידעה”, “לא יכלה” לאהוב. נעימה מאוד היתה עליה חברתו של הפַּסָל והיא חשקה בו. ראשית, מפני שהוא הפַּסָל המפורסם אשר תמונתו נדפסה לא פעם בעיתונים; שנית, מפני שהאמן המפורסם בא מברלין הֵנה כמעט בגללה (היא ידעה את זאת בביטחה, אף-על-פי שהוא לא הגיד לה זאת); שלישית, מפני שבחר דוקא בה להיות לו לסמל פסלו “מוריה”; ועוד רביעית: הוא אדם כה חביב, כה טוב, כה תינוק לפעמים, עם כל הפילוסופיה שלו. פשוט. טוב לה בחברתו, טוב לה ליהנות מן האור הפנימי הקורן מדבריו, ממבטיו, אפילו מתנועותיו. פעמים היתה אפילו מרגישה שהיא אוהבת את האיש הזה. אבל אהבתה לא הגיעה אף פעם לידי בילבול החושים, לא התלקחה אף פעם לתאווה מהממת. תמיד נראתה כפרי שקול-הדעת הקר…

האולם בבית-הספר לאמנות “בצלאל” היה מלא צעירים וצעירות, עד אפס מקום. (בחגיגות ובמשתאות של הצעירים בירושלים של אז לא היו נוהגים להזמין אורחים. הדלת היתה פתוחה לכל בא, הכל היו רצויים, בין מכר ובין בלתי מכר). זינר ואילה מצאו להם בקושי מקום בקרן-זווית פנויה ועמדו שם דחוקים את הכותל. את ה“בצלאל’יסטים” אפשר היה להכיר מיד על פי עניבות Lavalliére הרחבות והארוכות ועל-פי מתניות הקטיפה שלבשו למרות החום הגדול. תלמידי בית-המדרש-למורים היו על-פי הרוב לבושים בחולצות רוסיות או בכותנות פתוחות עם צווארוני-שילר. אי-שם נראו גם הפנים החומים-כהים עם העינים הלוהטות של תימנים צעירים מעובדי “בצלאל”. הם עמדו כאן נדהמים ומבויישים קצת, וזרים, כמו דקלים בנוף צפוני… היו כאן גם פועלים ופועלות ומורים צעירים. פני כולם היו נשואים אל האיש שעמד על כסא והקריא חרוזים מבדחים על עניני ארץ-ישראל ועל עסקניה. החרוזים היו כנראה מצחיקים מאוד, משום שהקהל היה מלַווה אותם בתרועות צחוק, בקריאות של ליצנות ובמחיאות-כפים. מדי פעם הצטרכו להשתיק את הקהל וזה שהיה מוסיף על המהומה. כל אלה שהתאספו כאן היו מתפרנסים מתמיכות קטנות שהיו מקבלים מה“בית”, אשר בפולין או ברוסיה, משיעורים וגם מעבודה גופנית. דרו בחדרים קטנים, שנים-שלושה בחדר אחד, סבלו מחסור ודחקות. קיבותיהם לא תמיד היו מלאות, ונעליהם לא תמיד היו שלמות. אבל פניהם היו תמיד עליזים. כי כולם היו צעירים. מלבד העלומים היו להם עוד אוצרות וחמדות יקרים: לסמינאריסטים היו אחד-העם וביאליק, ניצשה ואיבסן… ל“בצלאליסטים” – בֶּקלין, ליברמן, רוֹדֵין… ולפועלים – בוֹרוֹכוֹב, בּוּבּר, מארכס… וכי אין החיים כדאים אם אלה לך? המילה השגורה ביותר בפיהם היתה: “יצירה”… “ליצור” היתה משאת נפשם. כל אחד האמין שהוא מצוּוה ליצור בשביל העתיד, בשביל העם; ליצור ספרות, ליצור בית-ספר טוב, ליצור סיגנון עברי באמנות, ליצור צורות-חברה חדשות… וכי אין החיים כדאים בשביל כך? ובראש הכול – הם אהבו. לכולם היו בחורות מתוקות ונלהבות בעלומים ובאידיאות כמוהם… הנה הם עומדים כולם פה, הזוגות, חבוקים ודבוקים. לא כולם אכלו היום די שבעם; אבל הם רועשים, הומים, צוחקים כמו ילדים.

זינר הביט דומם אל התמונות מיצירות בצלאל המקשטות את הקירות: משה רבנו עם הלוחות, יהודי עטוף בטלית ותפילין, יהודי מלמד את בנו להניח תפילין, אם מחנכת את בנה במצווה לשלשל מטבע לתוך קופסת הצדקה… בכל אלה היה רצון טוב, היתה כוונה יהודית נאמנה, רוח של עממיות, אבל העיקר היה חסר… אילוסטרציות בודדות בנוסחאות שונות למומנטים ולרגשות בודדים, תפיסת רשמים מעל שטח החיים, – לא הן תיצורנה את האמנות היהודית, הואיל ואין בהן האידיאה היהודית, הואיל ואין בהם הרטט הדתי מתוך סינתזה עממית-לאומית, ואין בהם, לבסוף, הברקה מתוך המעמקים… זינר התחיל לבסוף משתעמם והסב את עיניו מן הכתלים.

אילה תמהה על מבע האכזבה והשיעמום שבפניו, ואמרה:

– בין היהודים בברלין לא ראיתי צעירים כאלה.

הציץ בה זינר וראה את התרגשותה העליזה, ששיוותה רוך לא-רגיל לפניה, ומילמל:

– המ… המ… הצעירים הללו, כ-ך…

ונמנע מהגיד לה את הרהוריו על צעירי ישראל בארץ-ישראל. הצעירים הללו הם טובים, נחמדים – חשב זינר – אבל גם בנפשם, כמדומה לו, ניסתמו הבארות העמוקים. גם שם, בנפשם, יש עוד לעבוד, לחפור, לחתור אל המעמקים…

החלק הספרותי של הנשף ניגמר. החלו הריקודים. סילקו את השולחנות והכיסאות. על גבי שולחן ארוך, בירכתי האולם, ישבו שפופים המנגנים מבית-החינוך-לעיוורים. שתומי-עין מבלי לראות את הקהל, ניגנו כאדם שמנגן לעצמו, מתוך התרכזות והתלהבות. והקהל התלהב עמהם. זוגות צעירים הסתובבו כמו בסערה.

– מרים ווייס אינה כאן – אמרה אילה אל זינר – אנו יכולים להפטר מכאן.

באותו רגע ניגש אליה פועל אחד גבוה, רחב-כתפים, מדובלל-שערות ובעל פני גסים ומחוצפים קצת, והזמינהּ לרקוד. אילה הצליפה אל זינר דומם מבט שואל. והוא, גם כן דומם, ענה לה במבטו הן. אילה הלכה אחרי המזמין בלי רצון רב. הבחור רקד כמטורף, באכסטאזה. לאט לאט ניסחפה היא כמו בסופה, רגליה התרוממו והסתובבו מאליהן, שלא ברצונה, והיא רק שמחה להשען על כתפו, חבוקת זרועו האמיצה. פניה צחקו ומרחוק נצנצו שיניה הקטנות מתוך פיה הדרסני.

זינר ליווה במבטיו את כל תנועותיה וסיבוביה. ובלבו היה כל הזמן כאב של קנאה. דומה עליו כאילו היא עתידה לרקוד כך כל ימי חייה בין זרועות צעירות, ושוב לא תשוב אליו עוד…

בשעה ששבר בברלין את פסליו, בעט בעושר, בגדולה ובכבוד שהיו צפויים לו שם, ופתאום עמד והלך לארץ-ישראל, היתה לו אך תשוקה אחת: לנשום בתוך אוויר יהודי חפשי! “יציאת מצרים” קרא למעשהו זה. אך יחד עם זאת ליוותה אותו כל אותו הזמן, ביודעים ובלוא-יודעים, התיקווה שבארץ-ישראל שוב יפגש עם אילה כרמלית… עוד בברלין גמל בקרבו הרעיון על “מוריה וגולגלתה”, אשר החליט להגשימו דוקא בארץ הקודש, בצל הר-הבית, בקירבת הגולגלתה… וכבר אז היה ברור לו שאילה היא היא המיועדת לו לסמל לפניו את המוריה, לסמל את כנסת ישראל עם כנף השכינה על כתפיה, ועם יגון העקידה בעיניה. כך היה חולם בברלין. אולם עתה יש שמתגנב בלבו ספק שמא טעה… יש שדומה לו, שאותם הצללים הקדומים המרחפים בסביבות הר-הבית, הנשקפים מתוך עיני יהודים כמו ר' יחיאל, לא נגעו בנפש אילה. היוכל למשוך על פני הנערה מגבעת-השרון חוט של האמונה הקדושה, של קדוש-השם, של עם ישראל? היא, כמו כל הצעירים הללו; מדינה, צבא, שלטון, כבוד-גויים ועוד הבלים כאלה, – אלה הם חלומותיה. אח! כולם, כולם הם עובדי עבודה-זרה כאן…

זינר כאילו נזכר בדבר-מה ונענע בראשו למישהו בלתי-נראה, כמתווכח עמו.

לא! הוא בכל זאת מאמין בטבעו של היהודי, בירושת-הדורות שהיהודי נושא בנפשו ובדמו…. אם לבוא במחתרת אל נפש היהודי, אם לבוא אל מחבואיה, אפשר לחשוף משם את האמונה הקדושה באלוהים, את הרטט הדתי בפני כל דבר קדוש ומוסרי טהור, המונחים שם טמונים תחת פרודות מעובשות של מושגים חולניים נכרים… גם בֶּטִי שלו (שלא-מדעת פרצה אנחה קלה מבין שפתיו: אח! בטי המסכנה, איהי?) אף היא רחוקה היתה לכאורה מכל המהות הגרמנית העתיקה. לכאורה מה בין בת ההמון הברליני דהאידנא מאלכסנדרפלאץ ובין לורליי או הימגריד? ובכל זאת באהבתו אל הנערה ההיא ידע להציץ אל מאחורי הפרגוד שבנשמתה ולמצוא שם את גרמניה העתיקה. אבל זו! יש שהיא עומדת לפניו כמשוריינה בנפתולי-אופיה ובתהפוכות-רוחה הפתאומיים עם כל האורות והצללים שבנפשה, וכאילו במתכווין מתחמקת מקווי-תפיסתו…

התעורר ממחשבותיו, בגשת אליו אילה בפנים משולהבים.

– עייפתי! – קראה בנשימה כבדה – הוא רוקד כמו שד.

– כן, כן! זה היה יפה – אמר, אף-על-פי שהרהוריו הטרידוהו מהתבונן אל הריקוד.

אבל מעיני אילה לא נעלם מבט עיניו העצוב.

– מה לך, זינר?

– לא כלום.

– אתה כאילו אינך מרוצה ממני.

–אוֹ, את! ילדתי המתוקה! – קרא לה בלחש את הקריאה הערבה תמיד לאזניה.

הוא שוב שכח את ספקותיו. בעמדה כה לפניו, אהב לא רק אותה, אלא גם את יצירתו, אשר הנערה כאילו נשאה גלומה בתוכה, כמו שהשיש נושא בתוכו את הפסל.

בקהל הרגישו פתאום בזינר. מיד הקיפוהו צעירים מחניכי “בצלאל”. זה הגיש לו יין וזה הציע לפניו תי. חזרו גם אחרי אילה. הפצירו בהם לעבור אל מקום יותר מכובד ונוח שהכינו לכבודם. לאילה היה נעים מאוד לקבל את אותות הכבוד מכל הצעירים הללו בזכותו של זינר; אולם לזינר היה הדבר למורת-רוח. מתוך ביישנות וענוותנות, סבל בכל פעם כשבני-אדם היו מפנים אליו את לבם יותר מדי. הצעירים הללו ידעו שזינר מתייחס בשלילה אל המוסד האהוב עליהם, שבו עבדו ולמדו, הם גם ידעו שהאיש הזה ניתפש לדתיות (כל דתיות היתה פסולה בעיניהם כנסיגה-לאחור), אבל הם העריצו את האמן ששמו הגיע אליהם עוד לפני עלותו אל הארץ, וביחוד לאחר שבריחתו מברלין היתה לסנסאציה מרעישה בעיתונות בחוץ-לארץ.

בשעה שהצעירים טיפלו בזינר, ראתה אילה את מקלר מתחכך בקהל וקראה לו:

– האם לא ראית כאן את ווייס… את הגברת ווייס"… – שאלה אותו.

– כן. היא כאן. תיכף אקרא אותה אם היא נחוצה לך. כאן שאל על אודותיך בחור אחד. מחדרה, כמדומני.

אילה כולה התעוררה. בכל עורקי פניה עברה תנועה:

– מחדרה? בעל תלתלים? אהוד בוודאי! איהו? אני רוצה לראותו תיכף ומיד!

–טוב איפוא! – ענה מקלר מוכן וזריז לשרת אותה – תיכף אביא לך את שניהם.

– בחיי! בחור טוב אתה! – קראה אילה בשמחה – בשכר זה – הוסיפה – תזכה לחיי עולם הבא.

– על העולם הבא אני מוחל. אם כל כך טובה את, תבטיחי לי קצת מן העולם הזה. בבקשה ממך…

– חוטא גדול שכמותך, לא תזיק לך אמה קטנה אחת בעולם הבא.

– מוחל, מוחל… – קרא בהברה אשכנזית ובתנועת-ידים מנערות – לא תפתיני לוותר על אמה אחת של העולם הזה בגלל העולם-הבא שלך כולו – וזרק מבט מהיר כלפי זינר, כאילו התכווין לפגוע דווקא בו בדבריו אלה.

– מה השנאה הזו אל העולם הבא? – שאלה אילה.

– האמונה הזאת. ככל אמונה דתית, שראשיתה אונאה עצמית, וסופה רמאות, צביעות ושארלאטאניות.

אילה זרקה בגנבה כלפי זינר מבטי חשש: היא לא חפצה כי ישמע את הדברים האלה שהיו יכולים להעליבו. אך הוא עישן במנוחה את מקטרתו, ואי אפשר היה לדעת אם שמע או לא שמע אותם.

– נא-נא-נא… אל תגזים, בבקשה! – אמרה אילה.

– איני מגזים! הדת היתה תמיד בעוכרינו! היא גם בעוכרי העולם כולו. אם רוצים אנו לגאול את עצמנו או את העולם, צריכים קודם כל להלחם בדת, בדת! – ושוב מבטים מהירים כלפי זינר המעשן במנוחה כחרש.

– כל הפילוסופיה הזאת – אמרה אילה בקול רם כדי שזינר ישמע אותו – היא יותר מדי עמוקה בשבילי, וגם אינה מעניינת אותי. הבטחת להביא אלי את הגברת ווייס ואת אהוד… זה שמחדרה. בבקשה!

אחרי דקות אחדות ניגש אל אילה בחור בעל קומה בינונית, רזה-גוף, קל וגמיש כמו ילד, בפנים מפיקים מרץ והתלהבות-נוער. הוא היה כבן עשרים בערך.

שניהם שמחו מאוד על פגישתם הבלתי-צפויה. הם נפגשו כחברים טובים, אם כי היא התייחסה אליו כאילו מגבוה, כסוככת ומגינה. הוא דיבר בשטף, מבלי לגמור משפטים. כולו עצבים והתרגשות. הוא היה אצלה פעמַים ולא מצאהּ בבית. אמרו לו שהיא הולכת יום יום אל העיר העתיקה, שיש לה שם איזו עסקים עם “שטריימליך”… אילה אדמה כולה ומבלי להביט לעבר זיהר, הזדרזה להפסיק את זרם הדיבורים של אהוד:

– מה אתה עושה כאן?

– ענינים, ענינים,,, אני נוסע אל מושבות יהודה.

– הענינים שלך – אמרה בלעג.

רגע התבוננה אליו במבט של אהבה ופתאום פרצה בצחוק:

– אתה כל כך משונה.

– מדוע?

– למה גזזת את תלתליך? כל כך שונית. חח. אתה דומה, אהוד, לתרנגול צעיר שתלשו את נוצותיו, חחח!

גם אהוד צחק.

– עוד פעם אל נא תעשה זאת. חבל על תלתליך היפים.

– שמעי, היכן שמואל? – שאל הבחור.

פניה נשתנו פתאום. באיזה כובד-ראש מיוחד ענתה:

– את אחי לא תוכל לראות.

– מדוע?

– גם אני איני רואה אותו – ענתה בקול נמוך, כמו שמדברים על ענינים שבמיסטורין – הוא עסוק מאוד.

אהוד הרגיש בשינוי שבקולה ושאל גם הוא בלחש:

– במה הוא עסוק?

– ענינים, ענינים… – ענתה לו בלשונו הוא אגב חיוך קל.

אהוד נעשה רציני ועצוב במקצת. הוא העריץ מאוד את שמואל כרמלי, והצטער על שאינו עומד בסודו.

אילה ראתה את מבע פניו וצחקה. הניחה את כפה על כתפו ושאלה:

– ואתה חושב בוודאי שאני יודעת… את עניניו?

– הגם לך אינו מגלה?

– מה אני מבינה בענינים שלו? אני אך ילדה טיפשה.

אהוד הביט אליה בבת-צחוק של אי-אמון ובמבט בוחן.

והיא הוסיפה בכובד-ראש:

– אחי אינו אוהב לפטפט, ואני גם איני דורשת ממנו שיספר לי הכול. למה? אנשים מן החוץ יכולים רק לקלקל.

– את הנך מן החוץ!

אילה לא ענתה על הערתו והוסיפה בדאגה:

– אינו אוכל ואינו ישן, תמיד כמו בקדחת… – ופתאום: – אתה מסתובב כאן, ומי שם בבית, בחדרה?

– השארתי שם אדם אחד שאפשר לסמוך עליו.

אילה אחזה בכפה את שערותיו המסתלסלות והקצרות, הפשילה קצת את ראשו אל אחריו ופניו למעלה, נעצה בהם מבט בוחן,ואחר כך שאלה קצתה מתלוצצת וקצתה ברצינות:

– אהוד! שוב איזה מעשה קונדס?

– לא. הפעם דבר רציני מאוד. אחר כך אספר.

אותו רגע ניגשה אליהם מרים ווייס, מתוך איזו התעוררות עליזה. לפני כן עמדה בתוך כנופית סמינאריסטים שסיפרו בדיחות, והיא לא חדלה כל הזמן מצחוק. בפנים צוחקות עדיין קראה:

– שלום, הגברת כרמלי! אמרו לי שהיא רוצה לראות אותי.

על פני אילה עבר פתאום צל:

– שלום, גבירתי! כן. חפצתי לדבר אתה.

מרים הרגישה בצל, והצחוק כבה מיד בפניה.

– בבקשה.

– לא פה.

“אוֹ! הרי זה כבר רציני מאוד…”, חשבה מרים.

– נצא איפוא מכאן – הציעה – אם רצונה בכך.

– כן. מוטב שנצא.

– נחכה אך רגע לגברת לוי, הנה היא שוב רוקדת שם. בלעדיה לא אוכל לשוב הביתה. שכחתי לקחת את המפתח… אינה פוסקת לרקוד האשה הזאת. איזה שגעון של ריקודים תקף אותה הערב.

עמדה החבורה ופיטפטה. מרים סיפרה להם את הבדיחות ששמעה מפי הסמינאריסטים ושוב צחקה, יחד עם כולם, אף-על-פי שבלבה מצצה איזו דאגה חשאית מפני השיחה הצפויה לה. אך פתאום ראתה את מקלר ומיהרה וניגשה אליו בשעה שזינר, אהוד ואילה היו עסוקים בשיחה.

– מה אתה עושה? – שאלה אותו בלי כל הקדמות – המתקדם אתה בלימוד הערבית?

– לא. הפסקתי לגמרי את לימודי.

למרים הגיעו זה מכבר שמועות על מקלר שמתהלך ברעיונות משונים שהם בניגוד גמור אל תכנית עבודתם.

– מדוע?

– אני מחכה אל בואו של כרמלי, ואז אבאר לכולכם. למה לי לדבר פעמים?

– אבל בינתים אתה לוקח מקופת הקבוצה – קראה מרים ברוגז ובנעימה קשה – אין לך רשות לכך. או שתמשיך את לימודיך עד בוא כרמלי, או…

–סליחה! – הפסיק אותה מקלר – גם על הכסף עלי ליתן את הדין לכרמלי או לקבוצה, אבל לא לכל חבר וחבר לחוד.

– צדקת – השיבה. ומיד פנתה אליו עורף וניגשה אל החבורה.

ב

אילה כרמלית, מרים וייס, אביגיל לוי, זינר ואהוד יצאו יחד מבנין “בצלאל”; בתחילה הלכו דומם וגששו בחושך אחת הנה ואחת הנה, למצוא לרגליהם מקומות יבשים בין השלוליות והרפש שעדיין לא נתייבשו אחרי הגשם מאתמול. מדי פעם היתה פורצת מפי אחת הנשים צווחה בהכנס רגלה בבוץ, והצווחה גררה אחריה צחוקם של שאר בני החבורה. בסימטה הצרה הראשונה הלכו דחוקים אל כתלי הבתים בשורה ארוכה זה אחר זה, ואיש לא ראה את ההולכים מלפניו ומלאחריו; לא ידעו מי אל מי פונה בדברים, מן הקצה האחד דיברו אל הקצה השני, ודעת כולם היתה מבודחת עליהם. אהוד שאל את אילה אם היא זוכרת הליכה כזו פעם בלילה בגבעת-השרון. אילה השאירה אז בתוך הרפש העמוק נעל… פשוט נחלצה נעל מעל הרגל, רפש דביק כזה שם בחורף. גפרורים לא היו אז אף אצל אחד מבני החבורה ואת הנעל לא מצאו. סוף-סוף חזרה הביתה כשהיא מדדה על רגל אחת נשענה על כתפו של אהוד, ורגלה חלוצת הנעל נשואה באויר. אהוד סיפר זאת באופן מבדח, וכולם צחקו, אך יותר מכולם צחקה אביגיל לוי, באיזה תיאבון מיוחד דומה לצחוק היסטֶרי.

– מה לך, אביגיל, הערב? – שאלה מרים שהלכה לפניה וביניהן זינר – הלוא את כבר אֵם לבחור גדול, וצוחקת כמו ילדה קטנה. האמהות בימינו, אוי-אוי-אוי…

ניזכרה אביגיל ב“בחור הגדול” שלה ונישתתקה.

מכיוון שיצאו מתוך הסימטה, חבקה אילה את זרועה של מרים ושתיהן התרחקו קצת. פסעו פסיעות אחדות, ואחר כך הוציאה אילה את זרועה מתחת זרוע מרים, ואמרה:

– אולי יכולה גבירתי להגיד לי איפוה נמצא שמואל?

הטון שבו נאמרה השאלה היה קשה, תוקף. מרים פיקפקה רגע ואחר כך אמרה:

– מוזר הדבר שגבירתי פונה בשאלה זו דוקא אלי.

– ואל מי אפנה? אל מקלר אולי או…

– הייתי נותנת לה כתובת בטוחה יותר.

– היודעת הגברת ווייס שאחי אינו מספר לי כלום, כלום?

– צר לי מאוד. וודאי יש לו נימוקים לכך.

– נימוקים! איזו נימוקים יש לו להתייחס כך אלי? הוא הורס את כל קיומו על-ידי שטויותיו.

– מה שבעיני גבירתי שטויות, בעיניו הוא אינן שטויות כלל.

– הוא בעל דימיונות. הוא מחליף את דימיונותיו כמו שמחליפים לבנים, ואתם סומכים עליו, מאמינים בו. אבל הלוא סוף-סוף יעזוב אתכם, יעזוב! זאת אני יודעת בבירור, אני שמכירה אותו יותר מכם.

– אם יעזוב אותנו – השתדלה מרים לענות במנוחה – הרי זה יהיה רע גם לו וגם לנו.

– ואתם תהיו אשמים בכך. אתם נגררים אחריו כמו כבשים, ובגללכם הוא מאבד את חייו.

– האומנם בגללנו? הלוא הגברת בעצמה אמרה שהוא בעל דמיונות…

– כן – הפסיקה אותה אילה – כל זמן שרצה להיות צייר מפורסם או… איני יודעת מה, לא היה איכפת לנו. אבל זאת… הרי זה מסוכן! היודעת גבירתי אחרי איזה דימיון מסוכן נגררתם?

– דימיון, דימיון… הלוא תבין גבירתי סוף-סוף! כל מפעל גדול דורש דימיון. ענין לאומי כמו זה שלנו אי אפשר לו בלי דימיון ו… בלי סכנות!

אילה פרצה בצחוק. למרים היה דומה שהיא צוחקת צחוק עשוי: יותר מדי צלול וברור היה.

– את, גבירתי, חחח… את, גבירתי, חחח… את ומקלר, ומי שם עוד אצלכם? אותו ז’אנדארם בשימלת אשה, מה שמה? שכחתי,,, אתם תעוררו את הערבים, את “ה-עו-ל-ם ה-מוש-למי”, כמו שאתם רגילים להגיד, חחח! ובעד עצותיכם הטובות יגישו לכם את ארץ-ישראל למתנה על גבי מגש של כסף עשוי מלאכת מחשבת מדמשק, כיאה לקבוצת גבורים שבראשה עומד אמן כמו אחי, ובאדיבות מזרחית יאמרו לכם: “תְּפַדל! אִעמִל מערוף!” קחו בבקשה, אל נא תביישונו בסירובכם!… כך, א? ח ח ח!

דומה היה כאילו קשה לה להפסיק את הצחוק, כל-כך מגוחך היה הדבר בעיניה.

מרים לא פצתה פה.

פתאום לפתע הפסיקה אילה את צחוקה, וברצינות:

– גבירתי שותקת. מדוע היא שותקת?

– ומה אגיד לה?

– הרוצה היא שאדבר עמה בגילוי-לב?

– דומני שעד עכשיו דיברה בגילוי-לב למדי.

– {מיותר} אילה התקרבה אליה עד שכתפיהן נגעו זו בזו, ובלחש אמרה:

– וגבירתי מאמינה ש… שתמיד יאהב אותה?

מרים נרתעה קצת כנשוכה והביטה אליה נדהמה: בחשכה הבריקו שיני אילה, ומבטה הפחיד אותה. מרים הרגישה שפניה כולם הוצפו בדם; מה טוב שהחושך הוא כה גדול…

שוב התקרבה אליה אילה והוסיפה בלחש:

– אוה! גבירתי אינה מכירה אותו. הרבה נשים אהב ואת כולן עזב. גם את גבירתי יעזוב. נפשו כבר קצה בכל הענין הזה. נסיעותיו התכופות לימים רבים מכאן, כלום לא חשבה גבירתי על פירוש הדבר?… זה לא רק ה“ענינים”, אני מבטיחה לה!

תחילה הרגישה מרים כאב של עלבון לוהט. היה לה חשק לסטור על הפנים הרעים שהיו כה קרובים אל פניה עד שחשה עליהם את נשימתה. אחר כך נהפך העלבון לרגש של שאט-נפש שלחץ את גרונה עד לידי מחנק. פסיעה אחת צידדה את עצמה ואמרה בקול אטום:

– אם זוהי הדרך שבה רוצה גבירתי להשפיע עלי, החטיאה את המטרה.

דבר-מה מוזר התרגש פתאום ובא על אילה. בתנועה משונה הגישה את שתי כפות ידיה אל לחייה ולחצה אותן היטב היטב, וראשה כאילו שקע לתוך כתפיה. בקול חנוק כמו מכאב אמרה:

– אח! מה עשיתי, איזו ניבזוּת! תסלח נא לי, הגברת! אנא תסלח לי… אח! מה עשיתי!…

היא שיפשפה את לחייה ואחר כך את כפות ידיה, זו על גבי זו, כאילו קר היה לה, ובאותה נעימת הכאב:

– תבין לי הגברת, תבין… אבי אינו בארון. המשק שלנו עזוב ויורד מיום אל יום. אבא זקן ואחי הצעיר כבר עייף. המצב בבית קשה, והוא, שמואל, אינו מרוויח אף פרוטה כדי שיוכל להיות במקצת למשען… ואני, אח! תסלח נא לי…

ניגש אליהן אהוד:

– מה? מסתודדות? כששתי בחורות הולכות יחד, תמיד הן מסתודדות. אולי הפרעתי?

אילה בראותה אותו, הפסיקה מיד את שיחתה. שחוחת ראש הלכה ושתקה. מרים שמחה להזדמנות הזאת ומיהרה להסתלק.

– אילה! – אמר אהוד, בהשארם לבדם.

היא לא הרימה ראשה ולא ענתה.

– מה לך, אילה? – שאל.

מבלי להרים אליו את פניה, אמרה לו בקול חלש ואטום:

– מה רצית להגיד לי קודם? איזו ענינים יש לך כאן. ספר לי, אהוד!… דַבר, דַבר, אהוד! דַבר!

אהוד תמה על מצב-רוחה ועל הפצרתה המוזרה לדבר. לא העיז לחקור אותה, והתחיל מספר לה על עניניו. ומיד התחיל מתלהב ומדבר ברגש ולא נתן עוד את דעתו על מצב רוחה של זו שהלכה על ידו, דוממה ומרוכזה בתוכה. הוא אירגן את כל הנוער מבני האכרים, להסתדרות אחת. “בני גדעון”… אנו, בני האכרים, רוצים ללכת בדרך גדעון. גם עתה אין מצבנו טוב מאז, בימי השופטים. “ותעז יד מדין על ישראל… והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו יחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור…” (אהוד התגאה בידיעתו את התנ“ך על-פה ושמח לכל הזדמנות {צ”ל הזדמנות} להראות את בקיאותו זו) ובן האכר מעפרה הניס בכל זאת את עמלק ואת בני קדם. גם ל“גדעונים” שלנו תהא מלחמה מפנים ומאחור, גם בעמלק וגם בעובדי הבעל מתוכנו, ר“ל השמאליים, ימח שמם! הם עוד גרועים מעובדי הבעל. הם שונאינו. אין לנו צורך בשומרים שלהם שמדברים ז’ארגון ומבזים אותנו. ה”גדעונים" בעצמם ישמרו על יבולם ועל בהמתם! אנחנו נשבענו…

– שמע נא, אהוד! – הפסיקה אותו פתאום אילה – מתי היית בגבעת-השרון?

אהוד כאילו נפל מאיגרא רמה. מבולבל קצת כמתעורר מחלום:

– מה זאת אומרת מתי הייתי? רק לפני ימים אחדים הייתי שם, כן, ביום השלישי.

ומה נשמע בבית?

– מה זאת אומרת? לא טוב! האמת היא שבשביל כך באתי לראות את שמואל. אבא שלך ביקש ממני למסור לו שישתדל להשיג עבורו אלף פראנק. יש חובות תכופים העומדים לפרעון, שאין לדחות את תשלומם בשום פנים ואופן.

– ומה שלום אבא?

– הוא חלש. הריוומאטיזם שלו, את יודעת… כל היום הוא נאנח ומחפש הלוואות.

– האם לא ביקש שאשוב?

– לא, אדרבה, הוא אינו רוצה שתשובי. “מה תעשה כאן, אמר, תראה בצרותי ותעזור לי להאנח?”. הוא רק ביקש ששמואל ישתדל להשיג לו את הסכום הנ"ל, ויצילו מצרות.

בקרב הצעיר תסס דבר-מה, אשר לא נתן לו מנוח גם כאשר דיבר על מצבו ועניניו של כרמלי הזקן. ושוב התחיל מספר לה על ה“גדעונים” ועל תכניותיו. הגדעונים יהיו לא רק שומרים סתם, כמו אלה מן השמאל המתנפחים בכפיותיהם וברוביהם החלודים. אצל הגדעונים יהיו תרגילים ומשמעת צבאית.. צבאית ממש! וגם כסף יהיה. בני גדעון יכבשו את וועדי המושבות, ויכריחו את הזקנים ללכת עמהם. את תראי שגם מהגולה נשיג כספים. אה! כאשר יהיה לנו צבא וכסף, תהיה לנו גם הארץ. את, אילה, מחויבה להכנס אל ההסתדרות שלנו…

– אני? אני אכנס אל הצבא שלכם רק בתנאי אחד, שתמַנו אותי לגיניראל!

– אל-נא, אילה! ברגעים ידועים תוכלי להיות לנו כדבורה בשעתה, אֵם בישראל… אֵם לבני גדעון.

– אֵם? אם לבחורי גבעת-השרון, למשל! אני מציירת לעצמי, נהח…

היא העבירה את כפה על ראשו בחיבה אמהית:

– הפייטן שלי! זה זמן רב לא כתבת שירים.

– כתבתי – ענה מבויש קצת.

– יפים?

– איני יודע. חיברתי מארש בשביל בני גדעון ועוד. אבל הנה זה האחרון אשר חיברתי אתמול. הרוצה את לשמוע?

– בוודאי, בוודאי, כמובן!

ואהוד מבלי לפקפק הרבה, כאילו אך חיכה לרגע זה, התחיל מדקלם בהתרגשות:

עֵת לִבִּי בִּי יִתְרוֹנֵן לְמוֹצָאֵי בֹּקֶר וָעֶרֶב –

דְּמוּת-אוֹרֵךְ בַּמַּחֲזֶה תַּעֲבוֹר עָלָי!

עֵת יִדְוֶה לְבָבִי עַל פִּצְעֵי בַת-עַמִּי –

מִגַּעֲגוּעִים עָלַיִךְ עָלַי לִבִּי דַּוָּי!

וְעַפְרוֹת אַרְצִי עֵת כִּי אֲחוֹנֵן וְאֶשַּׁק בִּשְׂפָתַי הַצּוֹרְבוֹת אַדְמָתִי –

אוֹתְך, אוֹתָךְ אֲחַבֵּק! עָלַיִךְ אָז אֶשְׁפּוֹךְ אֵשׁ אַהֲבָתִי!…

אילה שתקה.

– מה דעתך, אילה?

אילה אהבה תמיד לשמוע את שיחותיו הנלהבות ואת שיריו הלוהטים. בנער הזה בערה אש תמיד. במוחו רחשו תמיד תכניות ושאיפות נועזות. במעשיו הפליא והפחיד אנשים. בני חדרה הצעירים אהבוהו כילד שעשועיהם, והזקנים התמרמרו עליו, על “חוצפתו”, ובלבם גם התייראו ממנו. כי היה קונדס עשוי לבלי חת (פעם נתחלקה המושבה לשני מחנות מתנגדים באיזו שאלה ציבורית. אהוד וחבריו, שנמנו על מתנגדי הוועד, פרצו אל בית-הוועד בשעת הישיבה, גרשו את כל החברים, לקחו את כל הפינקסים והחותמת, ולא החזירום עד שקראו לאסיפה כללית שבחרה בוועד חדש ממתנגדי הישן). אילה חיבבה את הכוחות התוססים בנער הזה, ורק היא לבדה ידעה לבלום אותם. מההתמרמרות הכללית שהיה מעורר בתעלוליו המחוצפים היה מתלהב יותר, תחת להרתע; אולם מפני גערותיה ונזיפותיה של אילה היה מתיירא ודעתו החמומה היתה מתיישבת עליו.

אולם עתה היתה אילה יותר מדי עסוקה בהרהורי לבה ולא הקשיבה אל חרוזיו.

– אני רואה, אילה, שהשיר הזה לא הצליח ביותר! – אמר נעצב מאוד.

אילה מילמלה:

– מדוע? אדרבה, הוא יפה, מלא רגש… אבל אגיד לך את האמת. הירהרתי בכל הדברים אשר סיפרת לי זה עתה. כולכם בעלי דמיונות, משחקים בצבא, במרידות, מחקים את גדעון, את בר-כוכבא… אני אדם פשוט הנני, כפרית, ואיני תופשת את מעשי הילדות הללו.

– כל הדברים הגדולים נראו בתחילתם כמעשי ילדות.

– מהמ… גם אותה בחורה שהולכת שם מאחרינו אמרה לי קודם שטות מעין זו. שטות! כל האנשים הגדולים היו פעם ילדים, מכאן אין ראיה שכל הילדים עתידים להיות אנשים גדולים. לא! לי נראה לפעמים כאילו אין לכם סבלנות ואורך-רוח לחכות; כולכם דוחקים את הקץ ורוצים לראות בעיניכם את המדינה היהודית, את הצבא היהודי,,, שטות, יקירי! והמצב בבית… רציתי לומר, בארץ, הוא רע, רע בהחלט, יקירי! האכרים כורעים תחת עול חובותיהם, לבני האכרים אין די קרקע, ועוזבים את הארץ אחד אחד. הגדעונים שלך לא יוכלו לעצרם. עוזבים את הארץ גם הפועלים, שיש בהם יותר אידיאליסם מאשר לבני אכרינו, ופועלים חדשים כמעט שאינם באים. כל זה, יקירי, הוא עגום מאוד.

– אם כן מה לעשות? – שאל אהוד בקול נרגז.

אילה משכה בכתפיה:

– מאין לי לדעת מה לעשות? יש כאן אנשים נבונים ממני, והם מחויבים לדעת זאת.

– אח! את מדברת כמו אשה זקנה – קרא אהוד כבר בכעס – אנחנו הצעירים חייבים ליתן לעצמנו דין-וחשבון בכול! עלינו לחפש פתרונים ולא להסתפק בזה שאחרים יודעים.

אילה לא ענתה דבר רק שוב העבירה בלטיפה את ידה על ראשו בדובבה:

– האנטוזיאסט שלי!…

מרים פרשה משניהם נסערה ומדוכאה. אילה בדבריה הכניסה את ידיה אל תוך נפשה ובטשה אותה על כל פצעיה הנעלמים. וכאב לה מאוד.

“עבודת” הקבוצה שלהם, לאחר שעברו לירושלים, התנהלה לאיטה. אמנם צעירים אחדים, שידעו במקצת את השפה הערבית, הלכו אל שבטי הבדואים אשר מעבר לירדן מזרחה להיות אצלם רועי צאן, כדי ללמוד את ארחות חיי הערביים ולהשתלם בשפה. אחדים ישבו ו“למדו את המזרח” בבתיהם. עליה, על מרים, הוטל ללכת לבגדד או לדמשק בתור מורה באחד מבתי-הספר של “חברת כל-ישראל-חברים” שם; אבל זה לא היה כל-כך קל, כי ידיעתה בצרפתית, שהביאה עמה מן הגמנסיה, לא היתה מספקת. לפי התכנית היתה איפוא צריכה להשתלם בצרפתית וללמוד ערבית, ואחר כך לנסוע לפאריס ולקבל שם תעודת מורה בבית-המדרש-למורות אשר לחברה הנ"ל. לפי שעה, התוודעה, על-פי דרישת כרמלי, אל אבא לאסורס, נזיר דומיניקני, מנהל בית-הספרים של מנזר הדומיניקנים בירושלים. למה היה זה נחוץ לה? רק כרמלי ידע זאת בבירור; כוונות צפונות היו לו בכך, שלא את כולן גילה לה. ראשית, אמר לה, תלמד מן הנזירים צרפתית; ושנית, טוב לעבוד מאחרי גבם של הנזירים שישמשו לנו תריס. ובכלל אפשר להפיק מהם תועלת רבה… – כך היה מבאר לה למקוטעין. היא ידעה שיש לו עוד נימוקים וטעמים אשר אותם נמנע מלגלות לה.

לכתחילה הלכה מרים אל אבא לאסורס ברגש מוקדם של שאט-נפש. טורקוומאדה וגבורי רומנים ידועים מחיי היהודים בימי-הבינים רחפו לנגד עיניה. כל הרגלי המחשבה היהודיים שהביאה עמה מתחום-המושב התקוממו נגד הביקורים הללו. ובכל זאת הלכה. כרמלי דרש זאת. תעודתה היתה לתפוש אותו בלבו, כאילו היא מתענה בשאלות הדת ומחפשת את אלוהי האמת. בעבודתה הסוציאליסטית החשאית ברוסיה, התרגלה אמנם להתחפש ולגנוב את דעת הבריות. אבל בעניני דת.. מה לה ולעניני דת ואמונה? קשה היה לה להתגבר על רגש כבד של סילוד-נפש. מה לה ולענינים האלה! בכל ימי חייה העסיקו אותה מחשבותיה אולי לא יותר מחצי שעה. התרמית הדרושה ממנה היא יותר מדי גדולה וגם יותר מדי קשה, דוקא מפני שהיא נוגעת בדברים המסורים ללב…

אבא לאסורס היה צעיר כבן עשרים וחמש, שלושים, והוא אהב שני דברים בחיים: קודם כל את ה“גואל” שלו, ואחר כך את המדע שלו, את הארכיאולוגיה. על שניהם היה מדבר בהתלהבות, במליצות רמות ובצרפתית שלו המנופה והנהדרה, שצללה באזניה כזמר נעים. ובשעה שהיה יושב ממולה, בפינתו אשר בבית-הספרים של המנזר, והיא ראתה את דמותו הבהירה מסתמנת במדיה הלבנים על גבי רקע של טורי ספרים, שהתמתחו לאורך הכתלים בגביהם מרובי הגוונים, למן גון השן של הקלף העתיק ועד הזהב הנוצץ על גבי הסוחתין האדום; מן החלון הרחב אשר מנגד קולח באלכסון נחל אור ומגיע עד שוליו, – באותה שעה היה עליה הקסם של חיי רוח יפים ומלאי זיו-נפש שראתה באיזה מקום, על איזו תמונה הולאנדית וששכחה כבר היכן ואימתי… שיחתו של אבא לאסורס היתה גם היא חלק מהתמונה הזאת, הבהירה והמלאה קדושה ורוחניות חמורה… אחרי שיחותיו של אבא לאסורס יש שנראו לה השאיפות הציוניות חולין יותר מדי. הארץ כולה כאילו נגלתה לפניה בזיו חדש, בזיו של קדושה חדשה, קדושת האדם-האלוהים, אשר סימל ביישותו הגשמית את היסוד האלוהי אשר בקרב כל אחד מאתנו, ובגורל חייו – את יסוד הגאולה האנושית בעולם הרוח…

כן. אותה משכה הפינה הבהירה אשר בבית-הספרים הדומיניקני עם סילון האור מן החלון ועם השיחה הנלהבה השלווה של הנזיר… חברתו היתה נעימה עליה ומעניינת אותה. כל מהותו של האיש הזה היתה לה חדשה. היא ניגשה אליו כאל תופעה, בלתי-מודעה ורבת-ענין. יש שפתאום, בלי מחשבה תחילה ובלי כוונות ברורות, היה תוקף אותה החשק לקום וללכת לראותו, ללכת לשבת בתוך דיממת חדר-עבודתו. לא יותר מזה. אולם אחר כך באו רגעים אשר אמרה אל נפשה: די! באו רגעים והיא הרגישה שהיא מחוייבה למהר ולהפסיק את הביקורים הללו, כל עוד דרך תשובה פתוחה לפניה. היא חפצה להיות נאמנה לכרמלי, לא לבגוד בו. האומנם היה כרמלי כה בטוח באהבתה עד ששלח אותה אל נזיר מלבב זה בשעה שהוא בעצמו עוזב אותה לשבועות? או אולי אין זו אלא דרך להִפָּטר מאהבה שנעשתה כבר למעמסה? לעתים תכופות הוא עוזב את ירושלים ולפעמים גם את ארץ-ישראל, ואחר כך הוא חוזר – מדמשק, מביירות או ממקום אחר – בנפש פזורה, טרודה ורחוקה. מרים ידעה שסוף אהבתם בוא יבוא, במאוחר או במוקדם. לא תמלט ממנו. יומם ולילה חזרה אל נפשה להתכונן אל המתרחש לבוא. ובכל זאת התייראה מהמחשבה הזאת, והתהלכה עם אבן על חזהָ… והנה באה אילה וזיעזעה את נפשה, עד שעלה מעל קרקעיתה המשקע המר של חששות, חשדות, קנאה..

היא ניגשה אל אביגיל ואל זינר שהלכו במרחק-מה מאחריהם. שני אלה לא מצאו, כנראה, כל ענין לשיחה ושתקו. מרים הלכה אף היא דומם על ידם. צעדיהם צללו זרות בדמי הרחובות הנרדמים.

מרים אהבה את רחובות ירושלים בלילות הדוממים, בשעה שממרום קורצות ריבבות עיני ספיר, בדומיה חגיגית. מבטי ספיר אלה ודומיה זו מעוררים את הנפש בתעלומת מיסטורין גדולה וקדושה.

זינר פנה אליה בשאלה:

– האם הגברת ווייס יורדת לעתים קרובות אל העיר העתיקה?

מרים התעוררה מהרהוריה ולא ענתה מיד. הוא חזר שנית על שאלתו, ואז נזכרה שפעם אחת בלכתה אל בית-הספרים הדומיניקני, נפגשה בו ובאילה. הדבר היה לה אז למורת-רוח: היא היתה הולכת אל אבא לאסורס בהסתר, כדי שלא לעורר כל חשד. נתבלבלה מאוד ואמרה, מה שנזדמן לה אז בהיסח-הדעת על לשונה, כי היא הולכת לקנות פירות. זינר ואילה צחקו, מפני שבאותו מקום לא היו כלל חנויות. וודאי שתעתה. והם לקחו על עצמם להובילה אל רחוב החנויות. ומרים נגררה אז אחריהם מאונס ומתוך היסוס-בלב שמא לא תמצא בכיסה פרוטה לקניה-מאונס זו…

– מנ… לא ביותר – היתה תשובתה על שאלת זינר.

– בשבוע הזה ראיתיה על-יד “הכותל” – אמר זינר לתומו.

אה! בהחלט, אין מסתר מפני הבריות… הדבר היה אחרי שיחה עם אבא לאסורס. הנזיר דיבר לפניה, כמו תמיד, בצבעים חמים על אודות נדודי ה“גואל” על האדמה הזאת, בארץ הזאת. דיבר על אודות אותו לילה אפל-הטראגיות אשר בגת-שמני, שמתוך אימתו הבהיקו הפנים החיוורים של הרבי מנצרת, כפני כל מקדשי-השם מאז ומעולם, בשעה שמתוך החשכה האופפת אותם, שומעת אזנם את צעדי-הסתר של איזה איש-קריות, בשעה שצילו הכבד של הצלב כבר יורד עליהם בכל פאטאליותו… נפשה לא ידעה אם נמשכה אחרי הנוֹקטיוּרנוֹ הנוגה של סיפורו, או אחרי האש אשר בערה בעיניו. ואימה מתוקה לפפה את נפשה. כאילו מתוך עיניו נשקף שְחוֹר אותו הלילה… «נפשי מרה לי עד מות»… – אמר אז ישו אל תלמידיו. לבה נקף. מה היה בנפש יהודה בשעה שנשק לרבו אשר שאלוֹ באמון-ילדים «רעי! על מה באת»?… כלום לא באה גם היא, גם היא, מרים, אל האיש הזה הדובר אליה, כאותו איש-קריות?… לא נעים היה לה לראות את בבואתה בתוך התמונה אשר אבא לאסורס צייר לפניה, כאילו בכוונת-ערמה מיוחדה… ואחר כך בצאתה ממנו, מיהרה והלכה מיד אל הכותל. היה לה צורך לגול את המועקה מעל לבה, לספר לפני מי את מבוכת נפשה, להתוודות, לבכות ולבקש סליחה… איש קרוב אין לה בירושלים. כרמלי איננו, הוא בסוריה. הלכה שלא מדעת אל ה«כותל», אל הידיד הטוב והדומם… שעת ערבית היתה אז. על הנדבכים העליונים של ה«כותל» עוד היבהבו קויי-השמש האחרונים. למטה בצל אבני הגזית הקדומות, התפלשו בתפילה גופות רצוצים ודוויים. האבנים ספגו את התפילות והדמעות; הביטו אל האנשים בשלוות-עולמים ובדמי-יגונים… מרים עמדה כנציב-אבן, אך נפשה היתה מלאה המיה נסערה; היא גם קָבלה גם הצטדקה לפני מי: הארץ הקדושה הזאת רמסוה האשורים, הבבלים, התעללו בה הרומאים עובדי הגילולים, התקלסו בה המושלימים, אנסו אותה הנוצרים… והם, צעירי עם אובד, משאת נפשם היא אך להציל אותה מיד עושקיה-כוח – האם לחטא יחשב להם זה? האם לחטא יחשב להם תאוות נפשם להשיב את האבידה לבעליה? כך שפכה מרים את שיחה לפני מישהו אשר שם למעלה, למעלה, מעל למתפלשים פה בצל האבנים, מעל לאותן האבנים אשר זהב השמש האחרון עוד מרטט עליהן, למעלה, למעלה, מעל לתכלת הטהורה והעמוקה הזורחת שם במרום…

אותם הרגעים הרגישה כאילו ממגע גרידה באבני הכותל ירדו גם על נפשה השלווה ודיממת-הביטחון שמלפפות את הזקנים והזקנות אשר מסביבה…

– האם גם אדוני היה שם אז? – שאלה את זינר.

– עמדתי והתפללתי. גבירתי עברה על פני ולא ראתה אותי.

– אך לעתים רחוקות אני באה לשם – אמרה כמצטדקת.

– גברתי עמדה שם זמן רב.

– היה לי אז מצב-רוח מוזר. פתאום הרגשתי שם… איני יודעת לבאר… איזה רגש חדש, ש…שהכותל והיהודי הם דבר אחד, סמל אחד… מי מסמל את מי – איני יודעת, אבל שניהם מחוברים, שניהם חלקים של דבר אחד שלם…

זינר הדליק אש במקטרתו. הלהבה הזעירה, אשר היבהבה רגע, האירה את עיניו ששלחו מבטים מהירים כלפי מרים. אך לא אמר דבר.

מרים הוסיפה:

– מוזר. מעולם לא דימיתי שירושלים תעשה עלי רושם כזה. ירושלים בלילה היא שונה לגמרי מזו שביום. וזו שלפנות ערב היא שוב אחרת. גם ברחובות ירושלים יש לי לפעמים אותו הרגש שהיה לי באותו ערב לפני הכותל. רגש של איזה סמל, רגש הנצח…

זינר שתק גם הפעם. לא הגיד לה שהרגש החדש הזה אשר כל הפליא אותה ואשר דיברה עליו בהתרגשות כזו, לא היה לגבי דידו חדש כלל. לגבי דידו היתה זאת בחינת אמונה קבועה, בחינת השקפת-עולם.

– הרי זה מפני שכולנו מתהלכים בצילו של הר-הבית – הפליט סוף-סוף יחד עם קילוח עשן.

נזכרה מרים ביצירתו החדשה והצטחקה, מפני שירדה לסוף דעתו.

– ה! המוריה… – קראה – אבל יש כאן גם הגולגלתה…

זינר משך אל תוכו את עשן מקטרתו הקטנה והאש האירה שוב את פניו: הפעם היו עיניו מביטות נכחן אל תוך החשכה ובבטחון של נצחנות:

– נראה… נראה מי משתיהן תנצח…

– אנו לא נראה זאת. הקדמנו קצת להולד.

– ואני מאמין שעוד אנחנו נזכה לראות זאת. אני כבר רואה זאת…

פתאום הפנה אליה את פניו:

– מדוע אין גבירתי מבקרת אותי אף פעם? היא הבטיחה לי פעם לראות את עבודתי.

נזכרה מרים באילה המסמלת לפניו ונזדעזעה כולה. המרירות שנשתיירה בה מהשיחה האחרונה עם הנערה הזאת, שוב התעוררה בקרבה.

– אני עסוקה מאוד, לצערי.

– כן. היא לומדת צרפתית.

– הגם את זאת הוא יודע? מי אמר לו?

– אחת היא.

«אילה… חלף שוב שם הנערה במוחה ומורת-רוחה גברה. «הנה ה«קונספירציה» שלנו…»

– אבל – המשיך זינר להפציר – הלוא היא באה לפעמים אל העיר העתיקה; היא יודעת את מקום הסטודיה שלי, מדוע לא תסור פעם?

הגיעו אל החצר ששם היתה דירת אביגיל לוי. מרים, בהפרדה מן החבורה, לא נתנה במתכוון את ידה אף לאחד, כדי שלא תצטרך להושיט יד גם לאילה. אמרה לכולם שלום ופנתה להכנס את החצר. פתאום שמעה מאחריה את אילה קוראה לה. החזירה אליה את פניה, והנה אילה ניגשת ביד מושטה:

– הגברת וייס! שלום! ליל מנוחה!

מרים נבוכה קצת, הושיטה לה את היד ומילמלה: שלום!

אילה הרגישה ביד הקרה והרפויה של מרים ומיד התחרטה על המעשה הזה. ולחשה:

– הגברת וייס! כמה זמן עוד תכעס עלי?

– הרי זה תלוי בה – ענתה מרים בטון כבוש.

– בי? – ופתאום פרצה בצחוק – אם כן תכעס עלי תמיד. אני כה רעה, כה רעה, ח ח!

והלכה לה.

אביגיל ומרים עלו אל דירתן שהיתה בקומה השניה.

דירתו של ה' לוי היתה די מרווחת. חדריה היו ממולאים רהיטים יפים למכביר, שנקנו על-ידי לוי בעצמו בהזדמנויות שונות, במכירות פומביות ובמחירים זולים. ה' לוי אהב בכלל להפתיע את אשתו ב«מציאות» שהיה מביא מפעם לפעם הביתה. בזמן הראשון אחרי נשואיה מצאה אביגיל קורת-רוח במצבה: קודם כל, מפני שנתווספה לה איזו חשיבות; מאביגיל סתם נהפכה והיתה הגב' לוי… שנית, הרי היה לה בית, בית משלה, בית הגב' לוי… ושלישית, סוף-סוף עזבה את רחובות ועברה לירושלים. ירושלים היא עיר, יש בה חברה, «אינטליגנציה», יש בה נשפים, הצגות של כל מיני חובבים… ביתה יהיה פתוח למכרים ולידידים מעניינים, וגם תהיה מבקרת בבתיהם. בקיצור, חיים חדשים. בזמן הראשון השקיעה את עצמה בסידור דירתה ובקישוט חדריה, שמחה על כל שולחן קטן שנתווסף באיזו פינה, על כל תמונה שנתווספה על הקיר. כל הימים היתה עסוקה, תפרה, רקמה וסרגה מפות, יריעות, שטיחים וציפיות… עד שלבסוף נמאס עליה כל זה. בימי הריונה דוקא התפכחה משכרונה. החדרים נמצאו יותר מדי ממולאים חפצים חסרי-טעם; ה«חברה» שיעממה אותה עד לידי בחילה. הגברים היו מדברים עם בעלה רק על עניני מקח-וממכר, הנשים היו משוחחות לתיאבון על הארוחות והפשטידות… ולוי בעצמו, האדון לוי, אוח-אוח!… אילו לפחות היה אוהב אותה פחות, מתחכך מסביבה פחות, אילו היתה מציאותו בבית מורגשת פחות, כי אז לא היה מרגיז אותה עד לידי שאט-נפש וכעס. לנגד עיניה הבליחה בתדירות יתירה דמותו של שמואל’יק, שהיתה חוצצת בינה ובין בעלה. פעמים היתה הדמות הזאת מקבלת חיים וממשות עד לידי האלוצינאציה. רגעי האושר בעבר, הנשיקות, החיבוקים, הדיבורים החמים והטובים שבו והיו בדמיונה למציאות הווה. ובו-בזמן התהלך בבית, הסתובב מסביבה וגם הציק לה בתביעות-אהבה איזה גבר זר, «האדמוני»… אחרי הוולד הילד עתים פסקו ההאלוצינאציות ועתים נעשו תכופות ועזות יותר. וחיי אביגיל עברו בין עגמת שיעמום ובין אכסאלטאציות של זכרונות…

בעלותן שתיהן במדרגות ביתן, דיברה אביגיל על זינר שמצא מאוד חן בעיניה, הצטערה על שמרים לא הזמינה אותו אל ביתן (היא בעצמה לא העיזה משום-מה לעשות זאת), בקשה ממרים לקחת גם אותה עמה לכשתלך לבקר את ה«סטודיה» שלו (את המלה «סטודיה» ביטאה בהטעמה מיוחדה, כאילו היתה מעולפת באיזו מסטורין…). מרים לא ענתה לה דבר. כמעט לא הקשיבה לדבריה. חשבה על אילה והיתה מרוגזה, אף-על-פי שחזרה כמה פעמים לעצמה, שלא כדאי לשים לב אל דברי «איזו בת מושבה חסרת טאקט וחינוך…»

במסדרון השליכה מרים מעל ראשה את מגבעתה, ותחת להכנס אל חדרה, נכנסה אל חדר-האוכל וישבה אל השולחן לבושה במעילה העליון, כמו שבאה מן החוץ, תמכה את ראשה בשתי כפות ידיה והביטה נכחה במבט קפוא ומַשְמים.

אביגיל אך התפשטה את מעילה, רצה אל המטבח «לעשות קהווה». אבל קודם לכן מצאה לנחוץ לסור אל חדר-המיטות לראות את הילד. לתמהונה לא מצאה אותו בעריסתו, כי אם במיטת בעלה. הילד היה רטוב על למעלה מצווארו והרטיב גם את אביו. שניהם שכבו רטובים ונחרו בחזקה. בוודאי התעורר הילד בשעת העדרה והעיר את האב בצעקותיו. ולבה של אביגיל נקף לה על כך, אבל לא ביותר מפני שהמחזה הצחיק אותה. הוציאה את התינוק לאט לאט מהמיטה, החליפה עליו לבנים, השכיבה אותו בעריסתו, כיסתה אותו בשמיכתו ופנתה לצאת. אך מיד חזרה, גחנה אל הילד, נשקה לו ויצאה. אחר כך, כששבה אל חדר-האוכל עם הקומקום והכוסות, מצאה את מרים יושבת אל השולחן, כמו קודם, במעילה העליון ותומכת את ראשה בכפות ידיה. אביגיל הביטה אליה בתמיה ובדאגה:

– מה לך, מרים? למה את יושבת ככה?

מרים הרימה אליה את ראשה וצחקה. היא כבר התגברה על רוגז-נפשה. הרהוריה זרמו כבר בערוצים אחרים.

– לא כלום. שקעתי באיזו הרהורים.

– אבל פשטי את מעילך ונשתה את הקהווה. השעה מאוחרת כבר. בשש בבוקר מעירני שמואל’יק (לאביגיל היה מורה בימי ילדותה, ר' שמואל, שכבר מת, והיא עמדה בכל תוקף על רצונה לקרוא את הילד בשם המורה…).

בשעה ששתו את הקהווה, סיפרה אביגיל מה שעשה הילד ללוי וצחקה: «בחיי, לוי הוא כולו רטוב ונוחר, ח ח…»

מרים גם היא צחקה בקול. אבל אחר כך אמרה לה בכובד-ראש:

– אגיד לך את האמת, אביגיל! אני מתפלאה עליך שרקדת כל הערב ב«בצלאל» ושכחת שיש לך ילד בבית.

מה האסון אם הילד צווח קצת? ולוי, הלוא את רואה שהוא יכול לישון גם רטוב. אין בכך כלום. מחר יקום ויחליף את לבניו.

לא התאפקה מרים ורטנה:

– אֵם מופתית…

אביגיל לא ענתה על הערה זו, רק הביטה לפניה באיזו ארשת אילמת, מתוחה וקשה. גבות עיניה התקרבו, שפתי פיה הודקו בקו דק אחד, וכל פניה הביעו עקשנות ומרי. מרים השתוממה וכמעט נפחדה למראה מבע זה שלא ראתה אצלה אף פעם.

אחר כך נפתח במקצת הקו הדק של פי אביגיל הקפוץ, לסדק, ומתוכו הסתננו מלים בחצי-קול כמו מיכנית:

– מה לי מהחיים… מה נתנו לי החיים שם ברחובות, לפני הנשואים? ומה הם נותנים לי פה, בירושלים, עתה?… – וסיימה במשיכת כתפים.

הטילה את גבה אל משען הכורסה, זקפה את מרפקי-ידיה על שתי המשענות כששלבה את אצבעותיהן ותמכה עליהן את סנטרה. היא השפילה את עיניה, ומרים, שישבה ממולה, דמתה רגע שהיא נרדמה עם קשי המרי בארשת הפנים.

– ובכל זאת יש לך בעל טוב ואוהב.

בפני אביגיל לא זע אף עורק אחד, ומבלי להרים את ראשה ואת עיניה, סיננה דרך שפתיה:

– כן. הוא טוב ואוהב אותי.

– ויש לך ילד נחמד. האם לא די לך בזה?

הפעם עבר זיע בכל גופה. פקחה את עיניה והביטה זמן-מה בפני מרים במבט קודר ובוחן.

– אולי תאמרי שאינו נחמד? – שאלה מרים שלא הבינה למבטה הנוקב.

– כן, הוא נחמד – ענתה אביגיל כמהססת ומקשה לדבר – אבל… הוא אדמוני…

מרים נדהמה לשמע המלים האלה. במוחה עבר זֵכר הנערה מרחובות, שישבה פעם בחדרה בתל-אביב ובכתה מרוב אהבה וצער. עתה ישבה כבר לפניה אשה כורעת תחת נטל גורלה, שקברה את עצמה ביגון געגועיה, בתוך עֲברה, וסתמה על עצמה את הגולל. כן, זאת היתה כבר אשה אחרת. אבל בלב מרים היה גם הפעם אותו הרגש שהרגישה אליה אז: רגש של רחמים ושל מאווי חסר-אונים לעזור ולהקל. הביטה אליה מתוך השתתפות ושתקה.

אביגיל שלחה ידה אל קצה המפה, לקחה את הפיפים ופרשה אותם על ברכיה, קלעה מציציותיהם קווצות קווצות, ומתוך כך דיברה אל עצמה:

– כשלוי עמדי, בשעה… בשעה שאנו יחד, יש שדומה עלי שזה ההוא מחבק אותי, מנשק אותי ואז… לא איכפת לי… פעמים דומה עלי שגם הילד הוא ממנו. אבל השערות… אילו לפחות היו לו תלתלים שחורים. אבל הן אדומות וחלקות… יש לו אמנם שם יפה וזה לפחות טוב. שמואל’יק!… שמואל’יק!

«אל אלוהים! – חשבה מרים – כמה אומללה האשה הזאת, וכמה עמוקה היא אהבתה».

פתאום באה אל לבה של מרים איזו יראה מפני המחשבה שהאנשים הקרובים ביותר רחוקים איש מרעהו, עומדים אטומים זה מול זה. עתה הבינה כמה צדק אפרתי באמרו לה פעם אחת ששני אוהבים הם שני בתים סגורים. הנה היא יושבת עם אביגיל זה כשנה בצל קורה אחת, קשורות ואהובות זו על זו, ובכל זאת אך עתה ובמקרה נגלה לה כל המתחולל בנפשה של האשה המסכנה הזאת. כל הימים היתה מרים עסוקה בעצמה ולא נתנה את דעתה להתבונן אל זו שחיה עמה בבית אחד. מרים עוד היתה מלגלגת בנפשה על חיי «הבורגנית הזעירה», מגנה אותה על חוסר-הדימיון שבחייה אלה. עד שבמקרה הורם לפניה קצה המסך מעל נפשה… אח! הדימיון… אלמלא הוא אפשר שאביגיל היתה משלימה עם גורלה, מוצאת טעם בחייה, והעיקר – שלום עם נפשה. פתאום נזכרה מרים שוב באילה כרמלית, בצחוקה הרע, בשינים הקטנות והמבריקות של פיה הטורף, בהטיחה דברים כלפי דימיונות אחיה, והתחלחלה בנפשה. ה! הנערה הווּלגרית, חסרת התרבות והדימיון!… לא! לא! הדימיון נחוץ, נחוץ לכולנו! כלום אפשר לגזול מאביגיל את «כבשת הרש» שלה? את הדבר היחיד ששרד לה בעולמה, את הדימיון? מה היו חייה אלמלא חלום-אהבתה?… ומה היו גם חיי כולנו בלי כל משא-נפש?… – חשבה מרים ולא ידעה שהיא מתווכחת עם אותה נערה אשר לא חפצה כלל לחשוב עליה, כמי שמשתמט מעבור במקום לא נעים ביותר…

ג

כל הלילה עבר על מרים בנדודי שינה. לפני עיני-רוחה רחפו פני אבא לאסורס המסוגפים, עיניו היוקדות, תנועותיו האציליות והכבושות; צלל באוזניה קולו היוצא מהחזה והחודר כה אל הלב. ובבוקר קמה בכאב ראש ומדוכאה. «אני מחוייבה לשים קץ לכל זה! אני מחוייבה!» וכמו בכל בוקר, הבטיחה לעצמה שאין באבא לאסורס כל קסם. התנהגותו גם היא לא כשרה בעיניה. לכתחילה הוא פוגש אותה באיזו קרירות שמביאה אותה במבוכה, כאילו היא לטורח עליו. אבל מיד אחר-כך מתלקחת האש השחורה בעיניו ומבטיו חורכים את פניה.

«לא! לא! – קראה מרים בנפשה – שוב לא אראה אותו. די! מספיק!»

אותו יום פנויה היתה משיעוריה, וכל הבוקר עסקה בקריאה. תחילה קראה בספר שהשיגה בשבוע שעבר Reveil des Peuples islamiques (התעוררותם של עמי האיסלאם) מאת סופר מצרי אחד, יחיה צדוק שמו. אחר-כך ניסתה לעבור על שיעורה בשפה הערבית ששייך ערבי מלמד אותה, אך קשה היה לה להתרכז, ושוב לקחה לקריאה ספר אחד בשאלה הערבית שחובר על-ידי סופר ערבי, נגיב אזורי ביי: «Le reveil de la nation arabe dans l’Asie Turque» (התעוררות האומה הערבית באסיה הטורקית). אבל כל כמה שהשתדלה להתרכז, לא עלה הדבר בידיה. יותר מדי מפוזרה היתה. אחרי הצהרים באה אליה גליק, שאלה אם אינה מפריעה, וישבה ממולה, הוציאה מתוך ארנקה הגדול והמרופט פקעת צמר גדולה וירוקה שצינורות-סריגה ענקיים היו נעוצים בה והתחילה עובדת בהם.

– במאורתי אין שמש – אמרה גליק כמתנצלת על שבאה לישב אצלה – אפילו בימים החמים אצבעותי קפואות ואי-אפשר לעשות שם שום מלאכה.

– גם לסרוג את יודעת. אני מתפלאה על ריבוי כשרונותיך – אמרה מרים.

– אין זו חכמה יתירה. למדתיה לפני זמן מועט. כשיש צורך בדבר לומדים.

– מה העבודה הזאת לך?

– חולצת צמר ליגאל. המסכן משתעל. חוששת אני שמא ירש מה מאביו…

– אח! זאת ליגאל? את דואגת אליו יותר מאשר אמו.

– נו, אמו!… רטנה גליק אגב תנועת-יד של יאוש.

בתחילת הקיץ, לאחר שמרים וכל ה«חברים» עברו לירושלים, נשארה עוד גליק בתל-אביב ובהשתדלויותיה והתאמצויותיה הגדולות עלה בידה להשיב את הגברת ציפרין אל ביתה. אבל ה' ציפרין, לאחר קומו ממחלתו, השקיע את עצמו עוד יותר מאשר קודם בעבודתו הציבורית, עד לידי שיכחת-עצמו ממש. פעם אחת הביאוהו מאחת האסיפות חצי-מת: הוא שם דיבר, התרגז וזרם דם פרץ מפיו. וכאשר קרה לו שנית כדבר הזה, לא קם עוד ממיטתו. זמן רב לא התענה עוד. קהל גדול ליווה אותו אל מנוחתו, סיפרו לו את שבחיו ואמרו לו שהיה מאושר בעבודתו ובמסירת נפשו על חינוך הדור הצעיר בארץ-אבותינו. מאושר, מהנ… והוא, המסכן, לא יכול אפילו לקרוא: «הרי זה מעניין!». נואמים נשבעו לו כי המפעל אשר לו הקדיש את כל כוחותיו, לא ימות עמו כי אם לשמו ולזכרו יפתחו את השיעורים העממיים אשר עליהם חלם; והוא לא יכול אפילו לשפשף את ידיו ולקרוא: «הרי זוהי הגאולה ממש!»…

הגב' אֶמה ציפרין עברה עם בנה לירושלים, ושם עזרו לה גליק וכל ה«חבריה» לפתוח פנסיון לסמינאריסטים ולתלמידי «בצלאל».

– לא ראיתי את הגב' ציפרין זה זמן רב – אמרה מרים – מה נשמע אצלה?

– מוש טייב – השיבה גליק ערבית. תמיד בכעסה או בלגלגה על מישהו היתה משתמשת במלים ערביות או רוסיות.

– דומני שבינה ובין ה«צועני» נפסקו היחסים – העירה מרים.

– החסרים בחורים בירושלים? היא אינה מקפידה ביותר וזה שלא מצא חן בעיני.

– סבורני שהמנוח ציפרין עשה לכתחילה שגיאה שלְקָחה והביאה לארץ-ישראל. יש צמחים שיכולים להתקיים רק על אדמת מטעם, ואסור להעבירם למקום אחר. באודיסה היתה אולי חיה חיים טובים והגונים כאלפי יהודיות אחרות כמותה. ופה… ארץ-ישראל עשתה אותה לאומללה.

– לא ארץ-ישראל עשתה אותה לאומללה כי אם זר-הפרחים של שר-העיר באודיסה…

– אח, אותו זר-הפרחים! ה«אידיאה-פיקס» של הגברת ציפרין… ח ח' צדקת – אמרה מרים וצחקה בזכרה את חלום-גאוותה של אֶמה ציפרין.

פתאום הפסיקה את צחוקה ופניה נעשו רציניים: נזכרה משום מה באביגיל לוי.

– פלא הדבר – אמרה שקועה בהרהוריה – במי מאתנו לא דבק איזה חלום כמו «דיבוק»? דומני שבכולנו. ואם את רוצה, כל היהודים חולים ב«דיבוקים».

– היודעת את – אמרה גליק, מבלי להשיב על דבריה – ראיתי היום בחנות-הספרים של ריבלין את הנזיר שלך. הוא גבוה, לא כן? עיניו שחורות. יפות, לא? מיד הבינותי שזה הוא.

– הוא אינו מעניין אותי, הנזיר «שלי» – הפליטה מרים דרך שפתים הדוקות במקצת. בפיה נשארה המלה «כבר», שהספיקה לעצרה על לשונה.

– נו, בוודאי.

אבל מה שתסס בקרבה, לא יכלה מרים לעצור. בכוונה התפרקה על הספה כדי שגליק לא תכיר בפניה את התרגשותה, ואמרה:

– ובכלל איני יכולה לעשות דבר מבלי לדעת לשם מה. כרמלי לא מצא לנחוץ לבאר לי למה זה נחוץ לו, זאת אומרת, לנו, כל החזרה הזו אחרי כמרים ונזירים. ובכלל, הקונספיראציות שלו… אחותו מפטפטת עם כל אדם על מעשינו, והוא, נעלם לשבועות ואינו מגיד לנו כלום. ובכלל…

גליק הניחה על השולחן את המטלית הנסרגת, החליקה אותה בכפה, התבוננה אליה, ואגב שלחה מבט אלכסוני כלפי מרים:

– ומה עוד «בכלל»?

מרים לא ענתה.

שוב החלו צנורות-הסריגה לרקוד בידי גליק, לקשקש ולצלצל צליל-זכוכית דק. גליק אמרה כלפי המטלית:

– וכי אין את מוצאה שהחום ירד אצל החֶברה שלנו. מאין חומר הסקה. לישב שנה שלמה על מקום אחד ולא לעבוד כלום אלא «להכשיר» את עצמם לעבודה – אין זה ענין לצעירים. בתחילה התנפלו על ספריהם ועל «הכשרתם» כמו על תפוחי-אדמה חמים, ועכשיו, דומני, שהם רק אוכלים את כסף הקופה, «לומדים את חכמת המזרח» אצל הבחורות, והם «מאפסוט»…

– בזאת צדקת. מקלר אמר לי בפירוש שהוא חדל מלמוד ערבית. בינינו לבין עצמנו, בחור נבזה הוא מקלר זה. איני מבינה מי הכניסו לחברתנו.

– מ-קלר! – קראה גליק במשיכת קול, כמי שמדבר על דבר מפורסם – אומרים שהוא בכלל מעורר מרד בקבוצה, הוא מתכונן להפוך את הקערה על פיה. יש לו כבר רעיונות ותיאוריות חדשים.

– ומדוע הוא שומרם בסוד?

– הוא אומר לשמרם עד בוא כרמלי. לפי-שעה הוא נלחם בדת, על יד שולחן-האוכל אצל הגב' ציפרין.

– אבל למה הכניסוֹ כמלי אל קבוצתנו? פלא שלא קיבל גם את חברו, את ה«שפיק» שקלוֹר. מה מצא בו כרמלי?

– לו לפחות היה כרמלי גופא עושה איזו עבודה… – העירה גליק.

מרים ניתרה ממקומה כנשוכת-נחש. ישבה ואמרה:

– וכי אין את מאמינה שהוא עושה איזה דבר? אם כן לאן ולמה כל הנסיעות הללו?

צנורות-הסריגה רקדו וצילצו במהירות נפלאה; עיניה של גליק היו מרותקות אל חוט הצמר הכרוך על אצבעה.

– את שותקת, גליק! – ובקול קצת יותר רם ונפעם: – למה את שותקת?

גליק שוב פרשה על קצה השולחן לפניה את מטלית-הסריגה והתבוננה בה כמתענגת על מראה, ותוך כדי-כך אמרה:

– וכי אין את מוצאה שהצבע מתאים לנער כמו יגאל? אינו בהיר ביותר וגם לא יעלה כתמים.

– גליק! – קראה מרים בקול כבוש.

הפעם הרימה גליק את עיניה ושאלה בקוצר-רוח:

– מה חפצך?

– מפני מה אינך רוצה להשיב לי? מה את חושבת על כרמלי עתה?

גליק משכה בכתפיה:

– מה שחשבתי קודם ותמיד. אנחנו נרתמנו בעגלה אחת עם עוף פורח.

– רצית לאמור עם נשר, לא? – שאלה מרים לא בלי לעג מר.

– אחת היא. העיקר שאנחנו נשארנו עם עגלתנו תקועים במקום אחד, והוא… – היא הרימה כלפי מעלה את אצבעותיה כשהן נעות ורועדות, רמז לכנפי צפור במעופה.

– והענין שלנו?

גליק כאילו לא שמעה את שאלתה והוסיפה בקול נמוך:

– בוודאי, גם אם לא תגידי לי, אני יודעת, נו, בוודאי הלב כואב. אני ניבאתי לך זאת עוד אז, עוד קודם ששב לארץ. הזוכרת את? פעם ישבנו שתינו בחדרי ואני ניבאתי לך מה שעתיד להתרחש. על דברים כאלה מצטערים, אבל לא מתחרטים. אדרבה.

– אח, לא! לא! – קראה מרים בהתרגזות בקפצה מעל הספה – איני יודעת מה היה לך היום. אין את שומעת מה שמדברים אליך. אני מדברת על התכניות שלנו, על עבודתנו – מרים עברה בחדר הלוך ושוב ודיברה אל עצמה: – אם כן כל התכניות שלנו, כל העבודה הגדולה לעתיד היו לאין, לאפס, היו רק חלום, רק חלום יפה? האומנם כל כך קל לך להפרד ממנו? האומנם הכול נגמר בשבילך, ודי? אני הנני אחרת…

גליק לא הפנתה את ראשה אל מרים, שהתהלכה מאחרי גבה אילך ואילך. ידיה לא פסקו מלעסוק במלאכתן:

– אני לא אמרתי כלל שהכול נגמר, שהיה לאין ולאפס. אבל אם גם יהיה ככה… איך אמרת קודם? כולנו חולים ב«דיבוקים»… יבואו בעלי «דיבוק» אחר! אל תדאגי, את ארץ-ישראל היהודים לא יזניחו…

– לא עלה כלל על דעתי שהתכנית של כרמלי היא רק «דיבוק» בלבד…

– ואני לא אמרתי שעברה ובטלה. אין אני שבעת-רצון מהמצב בעבודתנו, זה כן.

מרים הפסיקה את הליכתה הלוך ושוב, ניגשה אל גליק והתייצבה ממולה כשהיא נשענת בירכה אל קצות השולחן:

– אני מוכרחה לאמור לך את האמת. הרבה שנויים חלו במשך הזמן בנו ומסביבנו. אבל גם את שוּנית. זה זמן שאני מרגישה בך איזה שינוי, איזה שינוי כביר.

– לטובה?

– לא פיללתי שאת תהיי לאשה?

– מה-ה? – קראה זו בתמיה. סמכה את גבה אל משען הכסא ופרצה בצחוק של הוּסָרים – אין זאת כי אם כל ימיך היית סבורה שאני זכר, והנה נמצאתי נקבה, חחח! איך זה, איך זה הוברר לך הדבר?

– לא, לא הבינות… בכלל איני יודעת מה לך היום; אינך מבינה מה שאני מדברת, כאילו במתכווין. חפצתי לאמור, לפני שנה לא היית מדברת ככה, במנוחה כזו על המצב בעבודתנו. עכשיו – אגיד לך את האמת – יש לך יגאל, את סורגת לו חולצות או גרבים ודי לך בזה. בקיצור, אישה!…

גליק שלשלה את ידיה ואת מלאכתה אל חיקה והביטה אל מרים רגע אחד במבט מוזר:

– א, כ-כה? ואת, כשאת אוהבת את מישהו, אינך מסתפקת באהבתך, א? שמא את אוהבת כמו גבר ולא כמו אשה? כן! – קראה במין תרעומת – אתן ענין אחר, וגליק – ענין אחר; מה שמותר לכן, אסור לגליק… גליק הלוא זוהי בריה מיוחדת במינה…

– אח! מה את שחה? שוב לא הבינות! אני מצטערת מאוד…

מרים באמת הצטערה על שחברתה פרשה את דבריה שלא כהלכה. אבל גליק לא נתנה לה לגמור והפסיקה אותה:

– טוב! יהי כדברך. לא הבינותי. טוב. אבל בהחלט צדקת. אם אני לא אדאג ליגאל, מי ידאג לו? אמו? הלא את יודעת… הנער עזוב, יחידי, והתקשר רק אלי.

– לא רק אליך לבדך – אמרה מרים בבת-צחוק, מתוך כוונה להסב את השיחה אל ענין אחר.

– את מתכוונת אל ציונה הקטנה? – שאלה גליק בצחוק – אמנם נעים מאוד לראות את שני הילדים יחד. גם היא, כנראה, אינה אינדיפֶרֶנטית אליו. ילדה נחמדה היא זו, ציונה הקטנה.

בחדר נשמע רק הצליל הדק של צנורות-הסריגה אשר רתתו, התנועעו והתנגשו זה בזה במהירות ובעקשנות עצבנית. מרים התבוננה זמן-מה אל מלאכת-הסריגה וחשבה: הנה סמל החיים ה«בעל-בית’יים» המצומצמים בחוג האשה והילדים, על-יד האח המבוערת…

גליק כאילו קראה מתוך לבה של מרים את מחשבתה וכמו בתשובה עליהן אמרה:

– אני, כנראה, אדם קטן הנני; אין אני הולכת בגדולות. אני מסתפקת בזה שאני אוהבת ילד קטן ויתום. אני מסתפקת במועט.

מרים שתקה. על לבה נחה איזו מועקה עוד מתחילת השיחה.

היא לא שמעה אפילו כשקמה גליק ממקומה, אספה את פקעת הצמר, המטלית עם הצנורות אל תוך ארנקה הגדול והמרופט, ונפטרה מלפניה מתוך מילמול. זמן-מה עמדה לבדה בלי-נוע באמצע החדר. אחר כך, כמעט שלא בהכרה, כסהרורית, התלבשה ויצאה מן הבית.

וכמו סהרורית הלכה אל העיר העתיקה, בדרכה הרגילה המובילה אל מנזר הדומיניקאנים. בחצר המנזר עמדה רגע מלכת, שקועת הרהורים, ואחר כך עמדה שנית כנדהמה, בעלותה במדרגות הגזוזטרה הקטנה: נזכרה בהחלטתה שהחליטה הבוקר. אח! מה היה לה? כיצד שכחה זאת?… אך לשוב כבר לא יכלה. עשתה לעצמה תנועת-יד באויר שפירושה: אחת היא לי…

דלת חדר-עבודתו של אבא לאסורס היתה פתוחה לרווחה. מרים התיצבה בפתח והתבוננה. בחדר לא היה איש. על שולחן העבודה היה פתוח הכרך הגדול של כתבי-הקודש עם הקצוות האדומות, שמרים הכירה אותו היטב. רוח-הפרצים הקלה שנשבה מהחלון הפתוח ומהמסדרון הפכה חרישית את דפיו וגררה על הקרקע עלה נייר לבן. מרים שוב התחילה מפקפקת אם להשאר או לשוב. מדוע לא תוכל לשוב? מי או מה מעכב? החליטה לשוב. אבל אך הסבה את ראשה, ראתה את אבא לאסורס עומד מאחרי גבה. מפיה פרצה קריאת-בהלה. הוא הזמינה להכנס.

– יצאתי במתכווין – אמר הנזיר – אל המסדרון לראות שם את הגברת מבעד החלון כשהיא נכנסת ועולה במדרגות. גבירתי עברה על פני ולא ראתני.

– איך ידע, אבא, שאבוא?

– הייתי בטוח בזה – ענה בפשטות.

«וההחלטה שלי? – חשבה – הוא, כנראה, חכם ממני»…

והוא לא אמר לה שגם הוא החליט לא פעם לבלי לשוב לראותה עוד; לא סיפר לה על לילות-נדודיו, על תפלותיו הארוכות והקודחות להצילו מפיתויי השטן וממדוחי ה«בשר»…

אבא לאסורס היה יתום קטן שגדל תחת כנפי שתי דודות זקנות ויראות אלהים. יחידי התהלך בנערותו בבית הקטן והשקט, תחת מבטי האיקונין הקדושים שהביטו מעל הקירות מעולפי חסידות וכתמי זבובים. נעוריו עברו באווירה דתית, בבדידות ובשקט, פנימי וחיצוני. אחר-כך, בשנות התבגרותו המאוחרת, בהיותו כבר תלמיד בבית-המדרש התיאולוגי, כאשר התעוררו בקרבו תביעות ה«בשר», היה נלחם בהן, בסיועו של המורה המוַודה אותו, מלחמה קשה על-ידי סיגופים, תעניות ותפילות, עד שיצא נלהב בדתו ודבוק באלוהיו יותר משהיה קודם. מן המדע בחר לו מקצוע הקרוב ביותר אל מולדת ה«גואל»: דברי ימי העבר הקדום של ישראל ואת הארכיאולוגיה של פלשתינה. רק שתים נשים הכיר בחייו: את שתי דודותיו, עליהן השלום, ששמר להן זֵכר אהבה; שתים תאוות חזקות ידע בחייו: האמונה והמדע; שתים ארצות ידע ואהב: את צרפת והארץ הקדושה… הוא האמין בכוח הנצרות שתנצח את האישלם בארץ הקדושה, ועל כן היה חובב ערבים מפני שהם או בניהם עתידים להכנס אל חיק הכנסיה הקדושה. אולם לצנינים היו בעיניו המהגרים היהודים. מה עושים אלה כאן? הזקנים מחזיקים בדת אבותיהם בקשי-עורף ויד המסיונרים קצרה מהשפיע עליהם. הצעירים עוד גרועים מהם, כי להם גם דת אבותיהם היתה לזרא. אם כן איפוא, מה להם ולארץ הזאת אשר בה חי ונצלב ה«גואל»?

והנה נכנסה אל שקט חייו הנערה הזאת, בת העם אשר צלב את גואלו, ואשר קללת אלהים רובצת עליו מאז ומעולם. מוזרה היא הנערה בעלת העינים החולמות, מוזרה באינטֶלֶקטואליותה הנפרזת ובהלך-מחשבתה הרַציונליסטי, שהתאחדו אצלה עם מידה ידועה של אידיאליות סֶנטימנטאלית… לכאורה באה אליו כתלמידה מקשיבה, והוא כה שמח לקיים נפש אחת מישראל בדרך האמת. לפעמים דמה שהיא קרובה-קרובה, שהיא כבר עומדת על סף האמת, ופעמים היתה כה רחוקה, כה רחוקה ובלתי מובנת…

על אבא לאסורס באו שעות קשות. בנפשו התחוללה שוב אותה הסערה אשר כבר עברה עליו פעם בהיותו עוד חובש בית-המדרש התיאולוגי. פני היהודיה החיוורים עם העינים הכחולות-אפורות כשמי ירושלים לפנות ערב, לא נסתלקו מלפני עיניו אף לרגע. בכל פעם כשהיתה מרים נכנסת אל חדרו, היה פוגש אותה בדפיקות לב, כמוכן לקרב נואש ובלא בטחון בנצחונו… כל כמה שלמד ממוריו הישועיים להעלים את הגות-נפשו, היה לעתים קרובות מביא במבוכה את היהודיה במבטיו ובאופן דיבורו. הוא גופו הרגיש בזה ולא יכול לשלוט ברוחו.

כאשר נכנסו אל החדר, היתה כבר שעת ערבית. בכל פינה הצטנפו צללים. אבא לאסורס הדליק את המנורה הגדולה ומיד נתמלא החדר אפלולית רכה מסביב לאי קטן של אור בהיר.

שניהם עמדו, זה מול זה, משני עברי השולחן.

– חפצתי לראותה, גבירתי, כשהיא לבדה, כשאין איש עמה – אמר לה, והוסיף: – כשאין אדם יודע שמתבוננים אליו, פניו הם אחרים, אמתיים יותר.

– ומה מצא בפני? – שאלה לא בלי אבק של קוֹקֶטיות.

– גברתי טרודה מאוד בהרהורים כבדים ונפשה עגומה עליה.

מרים נבוכה. בתנועה מיכַנית שלחה את ידה אל ספר כתבי-הקודש, שהיה מונח פתוח לפניה, ובכדי להפסיק את השיחה הזאת, קראה בקול נמוך בפני עצמה:

– «ויהי באכלם, ויקח ישו את הלחם ויברך ויפרוס ויתן לתלמידים, ויאמר: «קחו ואכלו, זה הוא גופי». ויקח את הכוס ויברך ויתן להם, ויאמר: «שתו ממנה כולכם, כי זהו דמי»…

מרים הניחה את הספר מידיה ואמרה:

– האם האמין באמת שהלחם הוא גופו ושהיין הוא דמו?

– בבקשה לשבת. למה תעמוד גבירתי? – היתה תשובתו.

– תודה. נוח לי לעמוד. אבל בבקשה, אבא, אל-נא יטריח את עצמו. ישב נא הוא ואני אעמוד.

הוא עזב את מקומו על-יד השולחן ויצא אל אמצע החדר. שם, בתחום הצל, עמדה כורסה רכה והוא צנח עליה, ופניו כלפי מרים. התחיל מדבר על המיסתורין שבדָגמה זו. דיבר לאט וארוכות. מרים עמדה ליד השולחן, הביטה אליו במבט מפוזר. קשה היה לה לעקוב אחרי חוט רעיונותיו. בעצם כל השאלה הזאת לא העסיקה אותה. רק התענגה על קולו החזי והנעים, אם הרי“ש המדרדרת בגרונו ועם הנו”ן המגוננת.

– אצלנו, היהודים, – אמרה כשעיניה תועות על פני השולחן המוצף אור – אין בדתנו דברים מורכבים ומיסטוריים כאלה, כמדומה לי… הדברים באמונתנו הם פשוטים יותר. היהודי מאמין באלוהיו ומתפלל אליו. וזה הכל. בלי כל אותן הדקויות המחוכמות, שאין הדעת הפשוטה, הבלתי-אמצעית, סובלתן.

הוא משך בכתפיו כמתפלא על ההשוואה הזו בין שתי הדתות:

היהודים הם עם מאטריאליסטי. הם מגשימים את הבורא במובן ידוע.

הפנתה אליו את פניה ואת כל גופה:

– מי? אנחנו? אדרבה, אבא, דעת היהודי הפשוט והבלתי-פשוט אינה סובלת את הרעיון על אם-האלוהים, על ההתעברות הטהורה ועל הבן, מפני שלגבי היהודי יש בכל המושגים הללו מן ההגשמה.

– אני סבור, מפני שבדת ישראל אין אף סימן של מיסטורין. היהודי זר לענינים שבמיסטורין, אמונתו היא יותר חמרנית, יותר גסה.

לפני עיני-רוחה של מרים עברו דמויות יהודי העיירה בדרום רוסיה, אשר שם בילתה חלק גדול מימי ילדותה ונעוריה, חייהם, חגיהם ושבתותיהם, דמות הסבא, רב העיירה, וחייו הקדושים והטהורים… צר היה לה מאוד על שלא יכלה לממש לפניו לו גם במילים את דמות החיים האלה המוּרָחים ברוח אלוהים…

היא צנחה על הכסא שעמד סמוך אצל השולחן, והוא ראה ממקומו את פניה המוארים באור המנורה; מעיניו לא נעלמה בת-צחוקה הדקה באמרה:

– ואני סבורה שמפני שאלוהים קרוב לו ליהודי ביותר. בינו ובין אלוהיו אין מחיצות ומתווכים…

אבא לאסורס ראה קמטים זעירים שרעדו בין גבות עיניה, מעל לשורש חוטמה. אלה היו קמטי מרי, שלא היו שכיחים בפניה. נפש הנערה כאילו התחילה ננעלת בפניו. גם בקרבו קמה איזו אי-מנוחה. ובשמץ רוגז אמר:

– אח! הרי זה נקל מאוד להבין. הרי זה מחמת האינסטינקט המאטריאליסטי ובקשת התועלת שביהודי… – הוא לא הרגיש כלל בעלבון שפוגע בנערה, כי בדימיונו ראה את הנערה מובדלת ומופרשת מן העם אשר עליו דיבר.

משום-מה קם פתאום, פסע פסיעה אחת אל השולחן ושוב חזר בו וישב בכורסתו.

– תסלחי לי, M-lle, אם לא נעים לך לשמוע זאת. אבל הלוא אין את מאמינה נלהבה. גבירתי רחוקה מזה, ואני יכול לדבר בהתגלות לב, להגיד את האמת. היהודי המאמין מוריד את אלוהים אל חיי החולין שלו, תחת להעלות את חיי החולין שלו אל אלוהים.

– להעלות את חיי החולין אל אלוהים… הרי זה יפה מאוד. ואתם, הנוצרים, האם הצלחתם בזה? – ומבט אלכסוני דוקר נזרק אליו; בת-צחוק חדה ועוקצת רצדה מסביב לפיה.

זו הפעם השניה שהיא שומעת ממנו על המאטריאליסם היהודי. איך תוכל לספר לו מה שהיא יודעת על חיי היהודי המאמין, הכובש את יצרו, המסתפק במועט והמקיים על כל פסיעה איזו מִצווה ממצוות הבורא? איך תוכל למסור לו כמו, על השכינה הרוחנית, הטהורה והקדושה שמלַווה את חייו למן העריסה ועד הקבר?

– ה! – קראה – אילו היה האינסטינקט המאטריאליסטי מטבעו של היהודי, כי אז לא היה נשאר עומד ביהדותו אפילו יום אחד.

– העקשנות היהודית מפורסמה. עקשנותם של תועי-לבב.

– בוויכוח שבין היהודי והנוצרי, מי יגיד לנו מי משניהם תועה-לבב?

– פשוט, על-פי חשבון היותר והפחות. על החלק האנושי המתקדם והנאור…

מרים נכנסה לתוך דבריו:

– כלום הדין תמיד עם הרבים הרודפים ולא עם המעטים הנרדפים?

על פניו של אבא לאסורס עברה תנועה חזקה. הוא לא היה רגיל, מיום שהכיר את מרים, לשמוע מפיה דברי וויכוח, ועוד בטון כזה. היא היתה תמיד יושבת לפניו או כתלמידה מקשיבה בעינים חולמות, שקשה היה לו לעמוד על רזן, או כקיר אטום בלי מבע, כרחוקה. הוא הרגיש אמנם שאיזה מסך ירד לפני עיניו על נפשה ולא ראה כמה אויבים אורבים לו מאחורי מסך זה!…

הוא קם. מרים קמה גם היא אינסטינקטיבית מכסאה והביטה ישר אליו. בעיניו, בפניו, בכל הווייתו משך אותה כמו בכישוף, בדבריו דחה והפחיד אותה… הוא התחיל מתקרב אליה בצעדים בלתי-בטוחים, כשראשו קצת נטוי לפניו ומבטו מוזר, בוער, קודד, ויחד עם זה תועה, כאילו ניבט מעל לראשה מתוך עולם פנימי ורחוק אל עולם אחר רחוק, אשר מאחריה… ובמידה שהלך והתקרב, בה-במידה דפק לבה יותר. הוא תפס את ידה סמוך לכפה ולחץ אותה, ומפיו נפלטו מלים למדחפות בקושי, בנשימה עצורה, כמעט בלחש:

– הלוא היא, גבירתי, אינה מאמינה… אין לה אמונה… הסתכלתי בה שם, מחלון המסדרון… והיה לי צר עליה. ראיתי כי במבוכה גדולה היא, היא מפחדת מהריקנות בעולם ובחיים… ללא אלוהים… ללא כל אמונה… מאלוהי ישראל היא רחוקה, וב«גואל» אינה מאמינה… במה היא מאמינה? ולמה באה הנה? למה באה הנה?…

פניו היו כה קרובים אל פניה, עד שנשימתו להטה אותם. היא עמדה בלי ניד, בלי זיע. רק לבה דפק. כמהופנזת עמדה ולא יכלה להסב מבטה מעיניו, עד שלבסוף חדלה מראות את העינים, כי אם הבליח לפניה דבר-מה אפל ונוצץ…

– למה לא יגרשני? – דובבה חרישית כמתחננת – יגרשני נא ולא אשוב עוד.

בשמעו את הדברים האלה שכאילו פרצו לא מפיה אלא מלבה, לחץ את זרועה קונבולסיבית ומשך אותה ממקומה שתי פסיעות לפניה.

– תבט נא לשם! – אמר בהרימו את ידו כלפי האיקונין אשר בתוך קרן-הזווית השרויה בחשכה.

לעיני מרים המעורפלות הבריק שם מתוך האפלולית משהו נוצץ כזהב ומשהו אדום כדם…

– «בזה תנצח»!… בו תמצאי, גבירתי, שלום ופדות לנפשך!

מרים הרגישה איזו התרופפות נפשית, כאילו לפף אותה האיש בכישוף, וכל כוחות ההתנגדות עזבוה. היא ידעה שאם תגיד לו עתה איזה דבר, תפזר את הכישוף, תפָטר ממנו. היא מחויבה להשיב. מפיה התמלטו מילים בודדות בקושי:

– בזה אנצח… שלום ופדות לנפשי… ועַמי?… האם עלי לעזוב את עמי?

– מה נתן לה ומה יכול לתת לה עַמה מלבד מבוכה ותוהו בנפש? קיללת אלוהים רודפת את עמה, כלום אינה רואה זאת? כלום אינה רואה שאלוהים הרחיק אותו מעל אדמתו בעד עוונותיו הרבים, ואפו לא ישוב עד אם ישוב העם הזה אליו בלב שלם ובאמונה אמתית…

מרים הוציאה את זרועה מכפו ונרתעה פסיעה אחת אל תוך הצל. הכישוף הקודם כבר התנדף. היא כבר הרגישה שהיא שולטת בעצמה יותר. ובעמדה בצל צחקה:

– מפני מה אמר אבא שאין לי אמונה? יש לי אמונה! אני מאמינה בתחית ישראל בארץ זו דוקא… הנה זוהי אמונתי! – קולה היה מוזר באמרה זאת מתוך גרון ניחר ולב דופק. היא לא הכירה אותו.

הוא שוב ניגש אליה. שוב תפס את ידה למעלה מכפה, כאילו התיירא שמא תתחמק ממנו ותברח:

– כל העמים הנאורים חיים בצלו של הצלב. תורת הנוצרי היא תורת חיים לאנושיות כולה מפני שדרכיה דרכי נועם, אהבה, ושלום… אהבה ושלום… אהבה…

הוא נשם בכבדות. עיניו בערו באש זרה, שהתחילה שוב מייראה את מרים. היא חפצה לענות לו בצחוק קל, כדי להבטיח לעצמה שהשתחררה מהקסמים המוזרים של האיש הזה, ולא יכלה. תחת הצחוק נעוו פניה באיזו בת-צחוק של סבל ודברים מרים יצאו מפיה:

– האהבה, השלום, היכן הם? שמא על שדי-הקטל, שהעמים אינם פוסקים לרצוח שם איש את רעהו לאלפים ולרבבות? שמא בָאהבה ובָרחמים שגויים נוצרים מראים, בשם ישו, אל היהודים, אל העניים והאביונים והנענים בארצותיהם בכלל? במה עדיפים הנוצרים מהרומיים עובדי-הגלולים? כלום נעשו, בצל הצלוב, בני-אדם יותר טובים, יותר רחמנים, יותר מוסריים, מאשר בצל הנשר הרומי? הרי האימפריה הרומית העכו“מית קיימת עד היום. היא החליפה רק את השם, את האיקונין. תחת האימפרטור – האפיפיור. אבל הגרעין, התוך לא נשתנה. נפש הנוצרי נשארה כמות שהיתה עכו”מית, והנצרות מטפחת אותה בצורה זו, אדוני… אבא היקר שלי!

מוזר היה לה לעצמה לדבר אליו כך כשהיא עומדת ממולו סמוכה-סמוכה, והוא נושם בפניה בכבדות מתוך התרגשות גדולה ומחזיק עדיין בידה. היא גם לא ניסתה להוציאה מכפו, מפני שאחרי שאמרה את אשר עם לבה, הרגישה את עצמה תקיפה ובטוחה יותר.

– אבל כיצד אתם תחזירו לעצמכם את פלשתינה? אתם חלשים, מפוזרים, מפורדים; ביושרו של העולם הנוצרי אין אתם מאמינים, אין אתם יכולים להאמין… ולסמוך לא על האידיאליסם של העמים, לא על מוסריותם הגבוהה, אלא על אינטרסי מעצמה זו או אחרת, הרי זה משען קנה רצוץ…

– מעצמה יכולה לסייע לנו או להכביד על עבודתנו, אבל לא עליה נשען. אנו נשענים על אינסטינקט החיים שלנו – ופתאום לפתע, בלי כל קשר, פרצה קריאה מפיה כאילו למרות רצונה:

– אבא! אני אין לי דת! אבל אני אשאר יהודיה, אבא יקר!

מרים ניסתה לשחרר את ידה מכפו. ואז קרה דבר משונה, אשר לא פיללה אליו אבל גם לא הפליא אותה, אף-על-פי שבא לפתע. אבא לסורס חבק את מתניה, לחצהּ אליו בזרוע אמיצה וביקש לנשקה. בהתפתלה בתוך זרועו החזקה הספיקה להרתיע אחורנית את מחצית גופה העליונה החפשית כשהיא סומכת ידה אל כתפו ובקול חלש: «אבל לא… אבל לא…». שפתיו חיפשו איזה מקום פנוי על פניה והיו נתקלות בחוטמה ובאצבעותיה שכיסתה בהן את פניה.

לבסוף הצליחה להשתמט מזרועו ולהרתע לאחוריה, אל מתחת לאיקונין, בפינה, בתוך הצללים.

הוא צנח על כסא, כולו כפוף ופניו כבושים בשתי כפות ידיו.

ככה ישב כמאובן רגעים ארוכים. מרים שמעה את דפיקות לבה. רגע אחד התעוררה בה תשוקה לגשת אל האיש הזה ולהניח את כפה על ראשו המורד… אך מיד פנתה אליו בגבה ולאט לאט התחמקה מתוך החדר.

היא עברה במסדרון האפל בפסיעות מתונות, כמו בכבדות. דומה היה עליה שהיא שומעת מאחריה פסיעות. והוסיפה ללכת מבלי להחזיר את ראשה. הפסיעות מאחריה הלכו והתקרבו. כבר חשה את נשימת האיש בערפה.

– האם לא תשוב עוד, M-lle? – לחש בקול רצוץ.

עמדה והחזירה אליו את פניה. מתוך החשכה הלבין חיוורונו.

– למה? אין צורך… – דובבה בקול רפה.

– אין צורך… – חזר אחריה שלא-מדעת.

שניהם עמדו רגע דוממים. מרים הביטה אליו באהבה ובחמלה. חמלה עליו ועל עצמה. גם על עצמה…

פתאום התעורר, כמו מעולף-קֶטֶר; שלח ידו ונגע בקצות אצבעותיו אל קצה שרוולה, ובשפתים רועדות דיבר לה דברים אשר מרים לא הבינה בתחילה את כל מרירותם:

– לפני לכתה, לפני לכתה… אני רוצה להגיד לה… אני… על דבריה המרים… כולנו בשר-ודם, הלוא היא רואה, האנשים, העמים… רישתות החטא פרושות בכל מקום… בכל מקום… גם במקומות של קדושה… כשהרצון נחלש והאלוהים זועם, מונע את עזרתו… נכשלים, נופלים… האמונה מרוממת מהכישלונות והנפילות. אנו מתפללים אל רחמי אלוהינו כי ישמרנו ויציל נשמתנו. אמונתנו שומרת על האנושיות שלא תרד פלאים אל תהום הבהמיות… אני אתפלל בעד נפשי החוטאת, גם בעד נפשך, גבירתי! האלוהים הוא רחום וסלח… האלוהים…

מרים הביטה כל הזמן דומם. אחר כך נפנתה והלכה לה, מבלי להפליט אף מלה. והשאירה אותו לבדו.

לבדה עברה בסימטאות האפלות והדוממות. מזמן לזמן היו נפגשים לה צללי אנשים שהביטו אליה בתמיה ובחשד ונעלמו בתוך אפילת המבואות, כהימס השלג במים. עברו נשים רעולות כצרורות כהים, מוכרי ממתקים עם שיירי מרכולתם על גבי לוח עץ אשר על ראשם; עיוורים עם קופסות-הפח המקשקשות בפרוטותיהם, והם מגששים במקלותיהם את דרכם; התפלשו בעפר ילדים ערומים בעינים מלפלפות ומוכי שחין… אי משם פרץ אור: בחלל שחור ומקומר של בית-נחתום רדו לחם, לאור עששית כהה, אנשים חיוורים ורעבים… ובמרום, מעל לשורות הבתים החשכים והאטומים, כמו מעל לבור עמוק, הביטו חסודים מתוך שמים עמוקי עשתונות…

מרים הלכה בקושי על פני מרצפת האבנים המשופשפות והחלקלקות. פתאום נזכרה דבר-מה ועמדה אפילו רגע מלכת: היא הרגישה שאין בידה הסוכך, אשר לקחה עמה בצאתה מביתה הסוכך שקיבלה אותו מתנה מכרמלי. היא שכחה אותו שם במנזר.

רגע אחד הצטערה על הדבר. אבל רק רגע אחד. מיד אחר כך הָרגעה וכמעט מצאה קורת-רוח בעובדה זאת ששכחה אצל אבא לסורס את הסוכך של כרמלי.

«לא! – קראה אל נפשה – היא לא תשוב עוד בדרך זו. ילך הסוכך לאבדון, והיא לא תשוב!»… והוסיפה לשרוך רגליה לאיטה ובכבדות הלאה. הרימה את ראשה אל הרקיע העמוק והכחול-כהה; ממרום ירדה עליה וליפפה אותה בדידות, מעין הבדידות שהים בתל-אביב היה משרה עליה. כאן, לא הרחק ממנה מתנשא בדממת הדורות הכותל המערבי, כאן משחירה כשבויה במאפלית מסגד, אבן השתיה, כאן בקירבת-מקום, קבר ישו… ובסימטאות מהלכים בפסיעות חשאיות עמוסי-חיים, עיוורים, מוכי שחין, רעבים… איזו הגות-נצחים שַׂגיאת-רזין ניבטת מן השמים, ותחתם מהלך האדם ערירי, גלמוד. גלמודה, היא, מרים וגלמוד אותו נזיר העומד שם לבדו בחצר המנזר עם חטאו ועם מגינת נפשו…

פרק עשירי יְלָדִים

א

הגב' אֶמה ציפרין, לאחר שברחה מבעלה, לא חיכתה זמן רב, כדי להווכח שעשתה משגה גדול. אמנם באותו לילה, בבואה, עם חבילה תחת בית-שחיה, להתדפק על דלתו של מקלר, היו לה כמה וכמה נימוקים לשער שכך היא צריכה ומוכרחה לעשות, שדרך אחרת אין לה, שכך גם נאה לה. אותה התרעומת על בעלה שרימה אותה כביכול לפני שנים, בהופיעו אל בית אבותיה באודיסה כקאוואליר טרזן, כביכול, עם מחמאות, עם פרחים, עם כרטיסים לתיאטרון ועם שיחות אידיאליסטיות, רק כדי להשלותה ולהובילה אל “חור” זה, להעבירה מחיים של תפנוקים, קונצרטים וכו', אל חיים של דלות, שיעמום ובדידות, ללא חברה מעניינת וללא כל תיקוה אל משהו טוב, אותה התרעומת שהיתה מחלחלת על קרקע נפשה כל ימיה, כל ימיה, פרצה בלילה ההוא בסערת זעם. עוד הוא מעיז להעמיד פנים של “קוזאק נגזל”, עוד הוא מעיז לדרוש ממנה דינים-וחשבונוות ממעשיה ולגרשה מן הבית, הוא!… את כל זעמה על חייה המעוותים, את כל הבוז והמשטמה שלה אל האיש החייב באסונה, הביעה במילה קטנה זו “הוא”, שלא היה לה כוח אפילו להשמיעה בקול…

האמת היא שבעומק לבה נחה דעתה מהקטטה שנפלה בינה ובין ציפרין. אילו יכלה להביע במילים את מצב-רוחה ואת יחס-נפשה אל מה שאירע לה הפעם היתה בקירוב כך מנסחת אותו: הנה סוף-סוף עלה גם לה מה שעלה לכמה וכמה גיבורות ברומנים שקראה. ואם אינה טועה יש מעין זה גם אצל טוּרגָניב.. רק חבל שמקלר לא בא בלילה לגנוב אותה מביתה, כשהוא רכוב על סוס דוהר, או לפחות יושב במרכבה, ולא שתצטרך לילך ולחפש את ביתו, לדפוק על דלתו ולבקש ממנו חסות… אבל בארץ פראית כמו זו אין לדרוש שהכול יסודר כנהוג אצל אנשים הגונים בני תרבות, כפי שמסופר ברומאנים. מכל מקום חייה, מהיום והלאה, לא יהיו עוד כה שוממים; מהיום והלאה יהיו דומים יותר ל“אוואנטיורה” של אהָבים… כל אותו הלילה היתה מספרת עם מקלר בחשכה ובלחש על החיים המאושרים המחכים להם בעתיד לבוא, באיזו פינה חשאית, חבויה מעיני הבריות, חיי עבודה ואהבה. במקום שיש אהבה שם גם העבודה הקשה נעשית קלה, וכשאין עבודה, גם הרעב נעשה קל לשאת בשותפות. מה טוב ומה נעים שבת רעבים ואוהבים גם יחד!…

אולם למחרת התחיל הרעב הזה, שלא קרא ברומאנים ואינו יודע “מה טוב ומה נעים וגו'”, מציק לקיבותיהם הריקות של הללו בגסות שאין כמותה, ממש לא “כנהוג אצל אנשים הגונים בני תרבות”. למקלר לא היה (כמו להכעיס) אף פרוטה אחת בכיס. עוד מסעדה אחת, כמו זו של ציפרין, שתתן סעודות בהקפה, לא היתה בתל-אביב. מקלר הלך לבקש עבודה והיא נשארה לבדה “חבויה בקִנה”, ובלבה החלה מכרסמת הדאגה לבית: מי יבשל ומי יאכיל אותם שם? ישובו מבית-הספר ולא ימצאו את הארוחה מוכנה. שה' ציפרין הוא “רמאי ו”רוצח", את זאת שכחה פתאום. החלו מכרסמים ביחוד הגעגועים על יגאל, אם היא לא תהיה בבית, ילך הילד רעב, בלתי רחוץ, בבגדים קרועים ובלויים באין השגחה וטיפול. מה שנראה לה בלילה טוב ונעים, עם אור היום פנה זיוו, פנה חינו… החוצה התביישה להוציא את ראשה כבושת גנב, שמא יראנה מי ממכיריהם בתל-אביב. לבה היה דופק בחזקה ופניה היו מסמיקים רק למחשבת-החשש גרידא: אם יוודע בתל-אביב שברחה מבעלה אל איזה פועל, אנה תישא חרפתה?… ערב ערב היתה מסתובבת מסביב לביתה ומציצה בחלונות, ובלילות על משכבה היתה בוכה ומייללת. מקלר לא ידע איך להפטר מצרה זו שבאה עליו בהיסח-הדעת.

לבסוף חזרה אל ביתה (גליק שקדה על כך להשיב את השלום לבית ציפרין); ואֶמָה ציפרין שמחה בסתר לבה על השתדלותה של גליק. חזרה מנוצחת, בלב מָחוץ, בכנפים קצוצות, כאותה ציפור שפרצה מקינה, באהבתה אל אור ודרור, שֶאֶמה ציפרין קראה עליה פעם איזה שיר אצל איזה משורר, אבל שכחה את השיר ואת שמו של המשורר… היא ידעה כבר שלחייה אין תקנה עוד, אין… אולם אחרי מות ציפרין שוב התנערו בלב תיקוות. בתחילה דיכאה אותה האימה מפני העתיד: מה יהיה? איך תוכל להתקיים כאן בלי ציפרין? “ה! על מי עזבתני? מה עוללת לי?”, ייללה בשעה שהיה מוטל לפניה מת. ואמנם כן, וכי כך נוהגים בני אדם אשר אלוהים בלבם: לקחת ילדה (מרוב רחמים על עצמה ראתה את עצמה בימי כלולותיה כילדה…) מבית הוריה, להובילה לכאן ואחר כך להשאירה לבדה עם יתום קטן! באיזו רשות מת האיש הזה? לא רק בחייו, אפילו במותו עשה לה האיש עָוול שאין לו כפרה. אולם מיד אחר כך התאוששה. שוב הודות לגליק. לאחר שכרמלי וקבוצת חבריו החליטו לעבור לירושלים, פיתתה אותה גליק שתעבור גם היא עמהם ותפתח בירושלים מסעדה לתלמידי “בצלאל” ובית-המדרש-למורים ולתיירים, שמרובים הם בירושלים. אמנם לגליק היתה בכך כוונה אגואיסטית במיקצת, שהתביישה להודות בה: מאד קשה היה לה להפרד מיגאל, אשר התקשרה אליו בימי העדרה של האם ומחלתו של האב.

הגב' ציפרין התחילה שוב מקַווה. עיר חדשה, חיים חדשים. הלוא כל ימיה היתה כה אומללה, ומדוע לא תזכה גם היא לקצת אושר? בירושלים תבקר בחברה העשירה ותזמין אליה הרבה אנשים; תסדר את הפנסיון שלה בסיגנון מזרחי, בשטיחים, עציצי דקלים ושַמשים כושים לבושי לבנים, באופן שהתיירים העשירים ישקדו על דלתיה. “פנסיון ציפרין” יהיה מפורסם. ובין התיירים ימצא בוודאי צעיר, עשיר מופלג, מאמריקה או מאפריקה, מלונדון או מברלין, אשר יאהב אותה; ואז, ואז… כאן היה מפליג דימיונה בתוך ערפלי זוהר ללא הגה וללא מיפרש… ומדוע לא? כלום אינה ראויה לכך? ערב ערב טרם תעלה על יצועה, ובוקר בוקר בקומה משנתה היתה מתייצבת בכל מערומיה לפני המראה הגדולה אשר בארון-בגדיה מתבוננת אל פניה אם לא נתווספו בהם קמטים, מעבירה את ידיה על חלקת שדיה ומתניה ועל חמוקי ירכיה, כשם שבוחנים ובודקים אגרטל יקר ערך, אם אין בו חלילה סדק או פחתת, אם יוכל עוד לקלוט את כל האושר הצפון בחיים… האם אין גופה זה יכול להוציא כל גבר מן הדעת? היא ידעה שכך הוא. אף-על-פי שאינה יפה (גם זאת ידעה) ובכל זאת באיזה אינסטינקט, באיזה חוש-ריח נשיי, הרגישה שכל גבר מתגרה ומתלהב בקרבתה. אלהים! האומנם תבלה ללא שמחה וללא אהבה? למה שמרה גזרת גוף חסונה ותמורה כזו אם לא בשביל שמישהו יהנה ממנה?…

אבל בירושלים נתפזרו ערפלי-הזוהר והיא מצאה את עצמה בחצר מרופשה ובדירה חשכה. במקום “פנסיון ציפרין” המפואר בסיגנונו המזרחי, עם דקליו, שטיחיו וכושיו ותייריו העשירים מאפריקה או מאבסטרליה, היתה מוכרחה להסתפק בתריסר בחורים עניים, חובשי בתי-ספר, שהיו אוכלים בהקפה. הגב' ציפרין התאבלה בלבה על חלומות אושרה והתרעמה על אוכלי-שולחנה ה“קבצנים” שכאילו רימו אותה או קיפחו את מזלה אבל במרוצת הימים נתקררה דעתה מהפנסיונרים הללו שזימן לה מזלה עין צרה: אלה היו אמנם בחורים עניים, אבל צעירים, עליזים, יפים וטובים. לאט לאט התחילה אוהבת אותם. אף הם אהבו אותה. הם היו מספרים עמה ביחידות על עניניהם האינטימיים, מתוודים לפניה את אהבתם, את שאיפותיהם וחלומותיהם הכמוסים, שואלים בעצתה, קוראים לה לפעמים מכתב מארוסה או סתם מבחורה אוהבת… בחיבה ובחשק היתה אֶמה מטפלת בתלבושתם של הבחורים הנעימים והמסכנים הללו: לזה מטליאה את הכותונת או את הגרבים ולזה מַלווה בחשאי כסף (בלי כל תיקווה שיושב לה, כמובן), “שילך מהר ויקנה לו כובע חדש, מפני שאי אפשר לו לבחור בימינו לחבוש כברה לראשו במקום כובע”. ובערבים היו הבחורים מתאספים יחד עם בחורותיהם מסביב לשולחנה, סתם לשם ביקור, מתהוללים ומשתובבים, משחקים במשחקים מצחיקים, מזמרים במקהלה, או מספרים זכרונות איש מעיירתו ומארצו, מי מפולין או מגאליציה, מי מקאווקאז או מרומניה.. ואז היתה הגב' ציפרין מתחילה מספרת גם היא בקול עצוב ורווה-געגועים, על נעוריה היא בבית הוריה באודיסה, על הנשפים והקונצרטים שהשתתפה בהם. מענין לענין לא שכחה, כמובן, לספר בפעם האלף איך ניגש אליה פעם, בנשף-צדקה אחד, שר-העיר בכבודו ובעצמו והזמינה לרקוד, איך הגיש לה את זר-הפרחים, מה אמר לה הוא ומה ענתה לו היא… והצעירים היו מקשיבים לה בסבלנות כמו בפעם הראשונה, ואֶמה ציפרין הכירה להם טובה על כך. הביטה עליהם במבטי חלום, מבעד לדוק של דמעות. ובלבה חם וטוב. מקלר עבר אז לדוּר אצלה בקביעות. עם הפנסיונרים לא התערב משום שהיו בעיניו יותר מדי “שוביניסטים מוגבלים”, אך גם הוא לא היה רצוי להם והם היו מתרחקים ממנו. ובכל זאת לא נמנעו ממריבות והתנגשויות מפאת קינאתם אל בעלת-הבית. כמובן, באו בתרעומות ובתלונות גם עליה. והיא אהבה את כולם, השתדלה לא להרגיז אף אחד מהם, הערימה להרגיע את רגש קינאתם. לזה היא אומרת: “שוטה שכמותך! כלום אפשר לאהוב בחור כמו פלוני? אני רק מרחמת עליו, זה אמת! מפני שהוא טעון רחמים, מפני ש…”, וכאן היא לוחשת באזני איש-שיחה סוד שזה עתה יצרה בדימיונה. ולפלוני היא אומרת גם כן בלחישה ובסוד שחברו יש לו בחו"ל ארוסה האהובה עליו מאד; שלפעמים הוא בא אליה, בשעה שאין איש בבית, לקרוא לה את מכתביה ולהוועץ עמה על דא ועל הא. כלום תוכל לגרש אותו? מסכן! אל מי יפנה אם לא אליה?…

ובתוך זרם החיים הצעירים האלה, עברו חיי יגאל כצל על הקיר. איש לא ראה אותו, לא התעניין בו. רק בשעה שהגב' ציפרין היתה צריכה לשפוך על מישהו את מרת-נפשה על צלחת שנשברה, על בעל-חוב שמציק לה, ובכלל בשעה שעצביה היו “מנגנים אצלה, היתה נזכרת ביגאל שאיננו מכין את שעוריו, שאינו נוקף אצבע, בחור שכמותו, לעזור לאמו “הנופלת במטבח מחוסר אונים”, שקורע את בגדיו עליו, רק להכעיסה, “רק מפני שהוא יודע שאין לה במה לתפור לו מלבושים חדשים”. ואז רק אז היתה משתאה על בנה שנעשה לילד אחר, שבירושלים נתקלקל לגמרי. אף-על-פי שגם בתל-אביב גודל ללא חנוך, והוא ע”ה לא השגיח עליו, ובכל זאת היה מוראה עליו. כאן בירושלים איזו רוח של מרדות נכנסה בו. לא רק שאינו מקבל את מרותה, אלא גם מתחצף כלפיה, וכאילו גם שונא אותה. אתם לא תאמינו בוודאי, אבל לצערה, זה אמת ואמת! היא מגדלת אויב בביתה.

ואמנם יגאל שנא את אמו. הוא גופו אולי לא ידע כמה נוקבת ושובבת היא שנאתו זו, מקינאתו בצעירים וביחוד במקלר. הוא גם קינא בעֲבָרה.

קינאתו התלקחה בו עוד יותר בשעה שאמו חזרה הביתה. כשראה אותה ברגע הראשון, אחרי שובה, שמח שימחה גדולה. הוא שב מבית-הספר וראה את אמו עומדת באמצע החדר ומדברת עם אבא, אשר שכב חולה במיטתו. עם כניסתו, נפסקה השיחה. עמד רגע נדהם כי לא פילל לראותה, וברגע משנהו פרצה מפיו ציווחת-חדווה, שצליל דמעות נשמע מתוכה:

– א-מ-מ-א!

הוא הרגיש מיד, תוך-כדי חדוותו, שפניה נפלו מאוד והם שטופי דמע. עיניה היו אדומות ונפוחות. אמא בכתה!… התעוו פניה ומפיה פרצה יבבה קצרה, שמיד אחר כך נפסקה. התנפלה עליו, לחצה אותו אל לבה בידים רועדות וכיסתה אותו בנשיקות עד למחנק:

– סלח לי… סלח לי… ציפורי! ילדי הטוב!… ההתגעגעת על אמא שלך? מהמממ…. ציפורי היקר!…

ואז חלף זכר אחד במוחו, חלץ את עצמו מבין זרועותיה ושאל:

– הלוא ראיתיך, אמא, פעם בלילה! מדוע ברחת ממני אז? רצתי רצתי אחריך קראתיך, ואת לא ענית לי אפילו.

אמו נתבלבלה וגימגמה שהוא טועה, שזאת לא היתה היא, אבל הוא ראה היטב שהיא נבוכה, ידע שהיא משקרת לו. ומיד פגה חדוותו. שוב נתחדש עליו זכר הכאב והעלבון של אותה שעה, כשרץ בחשכת הערב דרך רחובות וחצרות אחרי אמו… עלבון זה שקע בנפש הנער כרעל מר. ימים רבים אחר כך היה הרעל הזה תוסס ומחלחל בנפשו מפעם לפעם כשאמו היתה מרגנת וכועסת עליו או מכה אותו.

לעומת זאת התקשר אל אביו עוד בימי מחלתו, וביחוד אחר כך כשקם ממיטתו ושניהם התחילו יוצאים יחד בוקר בוקר אל בית-הספר ויחד חוזרים הביתה. הוא השתדל להיות תלמיד טוב כדי לגרום לאבא נחת-רוח. ופתאום קרה אותו דבר איום. לפני זמן קצר בערך קרה הדבר, ובכל זאת נשאר לו ממנו זֵכר עמום אבל מעיק באימתו הגדולה. הוא רק זוכר שעמד בין אנשים רבים מאוד, עמד לפני דבר-מה מוטל עטוף שחורים. על-ידו אמא צווחה ויללה. ידע שזה אבא מוטל לפניו מת. אבל לא האמין. לא האמין. רק פחד מאוד. האנשים הכריחוהו לקרוא מהסידור את ה“קדיש”. המילים היו משונות, בלתי מובנות ומרוב פחד לא יכול לקרוא אותן, והאנשים אשר עמדו צפופים מסביבו עזרו לו. אבא איננו! אבא שוכב שם לבדו תחת תל-עפר, והוא, יגאל, יתום! ההכרה הזאת מלאה את נפשו איזו אימה של חשיבות כבידה וחמורה. הוא יתום!… הרי זה חדש, משונה ומפחיד. ויחד עם זאת היתה בקרבו איזו אמונת-סתר שאבא יֶשנוֹ, קיים, אם כי לא על-ידו. ממש כמו בשעה שאמא נעלמה לזמן רב. והוא ידע בכל לבו שעוד ישוב יראה אותה גם לאחר שברחה ממנו. מה משמע: אבא איננו? איך יכול אבא לא להיות?…

הרבה מן החידוש המעניין היה במצבו. גם התלמידים כאילו הרגישו בחשיבותו היוצאת מן הכלל של היתום. ערכו עלה בעיניהם, כמעט התקנאו בו והשתדלו לקרבו. גם המורים ליטפוהו. גם הגב' גליק, שלא עזבה את ביתם ולנה אצלם, היתה מביאה לו מפעם לפעם מתנות קטנות: חפיסת סוכריות, כדור-גומי וכדומה. אבל בלילות… ה! הלילות ההם עם בלהותיהם אשר ארבו לו בחושך, שחיכו לרגע שיכבו את האור, ואז סביב שתו עליו!… הוא היה מתעורר בציווחות-פחד ובבכי. אליו היו מתכופפות שתי נשים שהיו מדברות אליו רכות. האחת בקול רך ומתוק, קול אמא, והשניה בקול גבר עבה וצרוד. אבל שתיהן היו מלטפות אותו ומשדלות בדברי חיבה. והוא בכה, בכה בקול, כאילו נמס לבו מאהבתן ומדבריהן. והתבייש להגיד שהוא מתגעגע אל אבא, שהוא “חפץ” את אבא, את אבא…

ב

בימים הראשונים לבואם ירושלימה, התנהג יגאל כשורה, הוא היה חדש בבית-הספר, וזמן ידוע היה מושך אילו את חיבתם ותשומת-לבם של חבריו. הוא ידע לספר להם דברי גוזמה והתפארות בלי גבול על תל-אביב, על פתח-תקוה, שהיה שם פעם עם אביו… ודעתו זחה עליו מפאת הרושם שעשה על שומעיו. גם העיר החדשה והמוזרה, וביחוד העיר העתיקה עם סמטאותיה, חומותיה וסביבותיה נתנו לו ענין רב. אולם במשך הזמן נעשה החדש ישן. בין יגאל ובין חבריו קמה מחיצה, אותה המחיצה שהיתה בינו ובין חבריו בתל-אביב. שוב נתעוררו בו הנטיות המוזרות להקניט את חבריו במעשים ובדברים, לשמוח לאידם של אחרים, מה שהשניאו כה על חבריו בתל-אביב. לדבריו, לסיפוריו ולגוזמאותיו חדלו להאמין, ויצא לו שם של בדאי ומתרברב… ושוב כמו בתל-אביב, נתכנס יגאל יותר ויותר לתוך עצמו. ובנפשו קמה איזו מבוכה, איזו עצבות עמומה. התעוררו בו געגועים סתומים ורגש של בדידות. בבית לא מצא לו מקום. אמא הרגיזה אותו בכל דבר קטן, בכל הערה קלה. לעומת זאת התקשר אל גליק. זו לא העליבה אותו גם כשדיברה אליו קשות. הוא התבייש כשהיא נזפה בו על ידיו המלוכלכות ועל צפרניו המגודלות, ולא התבייש ולא התמרמר כשהיתה מעמידה אותו חצי-ערום לפני קערה מלאה מים חמים וחופפת את ראשו, – מלאכה בלתי-נעימה לו מאוד, שבשעה שאמו היתה עושה בו זאת, היתה גורמת לצעקות, לבכיות ולהתמרמרויות… הוא עשה לו מנהג לילך אצל גליק להכין שם בחדרה את שעוריו. גליק לא ליטפה אותו ולא השמיעה לו דברי חיבה, וזה דוקא מצא חן בעיניו. היתה לו הרגשה שהיא מתייחסת אליו בכבוד כמו אל גדול. היא היתה קוראה עמו, עוזרת לו, משננת לו שירים על-פה, ולא נמאס לה לשמוע אותו חוזר וחוזר פעמים אין ספורות עד שהיתה בטוחה בידיעתו או עד שראתה שהוא מתחיל מתרגז. ואז היתה מפסיקה ומתחילה מספרת לו, שלא מענין השיעור, דברים מעניינים על אנשים ומדינות רחוקות, מציעה לו שאלות ומבארת לו ענינים שונים על יחסי בני-אדם, על מנהגי הבריות, על חובת האדם, על היהודים והנוצרים, מתקנת לו את מושגיו המוטעים, ומכניסה במקומם אל מוחו מושגים חדשים וכל זה בנעימתה הקשה והחמורה ובכל כובד-הראש שלה. אף פעם לא הופיעה על פניה בת-צחוק של ביטול או של תמיה, אפילו בשעה שהוא גופא הרגיש בשטות שהפליט מפיו, בהיותו מסיח לפי תומו. כובד-ראש זה הוא שעורר אותו לאמון ולהתגלות-לב. בחדרה הדל והחשך של גליק הקיצו מחשבתו והכרת ערך –עצמו.

הוא היה בא לפעמים גם אל מרים ווייס, עם מרים היה ממעט בשיחה. בפניה היה מתבייש. זו היתה רגילה למשוך אותו אליה, ללטפו, להעביר את ידה על ראשו ועל לחייו, לקראו “מחמדי”, “חביבי” (גליק לא עשתה זאת אף פעם), וזה היה מביאו לידי מבוכה. אבל אהב להסתכל בפניה הנחמדים, לשמוע את קולה הנעים, לשאוף את ריחה החריף קצת והמתוק שנדף משימלותיה, לשבת בחדרה המלא אור, עם הווילון היפה, עם הפרחים על השולחן, עם הכלים הקטנים והיפים שלא ידע את שימושם ושהבריקו על לוח-השיש של שולחן-הרחצה… הוא אהב את מרים, אבל אהבה אחרת מאשר את גליק, כאילו ממרחק. אולי גם לא היתה זו אהבה, אלא הכרת-טובה בעד ההנאה שגרמה לו בהוויתה. הוא התענג עליה כשם שמתענגים על תמונה נהדרה, על יפעת חזיון מלא אור…

היתה עוד נפש אחת אשר נפשו של יגאל היתה קשורה אליה, והיא ציונה הקטנה, נכדתו של ר' יחיאל, אשר יום יום היתה באה, אחרי הלימודים, אל ביתה של אביגיל לוי לטפל בתינוקה. זאת היתה ילדה קטנה שחרחורת עם פני צפור פעוטים וצנומים ועם עינים כחולות ותמהות. היא היתה כה דלה ורזה בגופה, עד שקשה היה להבין איך היא יכולה להחזיק על זרועה את התינוק אבל בת-חייל היתה הילדה, זריזה וחרוצה. בבואה אל הבית היתה מיד חולצת את נעליה הגדולות והכבדות ונועלת את קבקבּיה הקלות, ומיד מתחילה מזיזה שולחנות וכסאות, מנקה, משפשפת שוטפת רצפות, מטפסת על אדני חלונות פתוחים ושוטפת את השמשות באומץ-לב ובלי יראה שמא תפול למטה מהקומה העליונה. מדי רגע היא מפסיקה את עבודתה ורצה אל שמואל’יק הקטן, מחליפה לו את הלבנים, גוערת בו, משתיקתו, משדלתו, מצייצת אליו, וחוזרת אל העבודה במהירות, בזריזות. קב-קב-קב… מקישות נעלי-העץ הקלות בלי הפסק, פעם פה ופעם שם, ופיה אינו פוסק מלשיר בקול דק ונעים פזמונים עבריים, ערביים והיספאנוליים. וכששמואל’יק מתעקש ואינו רוצה לשכב יחידי ומפריע לה יותר מדי, היא רצה אל החלון, שוכבת בבטנה על האדן כשרגליה תלויות באויר וראשה נטוי למטה אל החצר ששם משחקים ילדים, וקוראה:

– יגאל! יגא-א-א-ל!

– מה יש? – שואל יגאל מלמטה.

– אני עסוקה נורא ושמואלי’יק צורח. הוא משַגֵע אותי.

– ישַגע לו! מה איכפת לי? – עונה הנער מתוך מורת-רוח.

– בוא קח אותו קצת. לי אין פנאי.

– מה זה עסקי? – עונה הוא כבר בכעס. והחברים צוחקים.

הוא מתבייש בפני החברים בתפקיד שהילדה נותנת לו ובנפשו מחרף אותה: “חמוֹרה! גולם!”.

– יגאל! – קוראה הילדה – הגברת לוי הלכה ואני איני יכולה לִקָרע לפה ולשם. הילד צורח נורא.

יגאל מעמיד פנים כאילו אינו שומע וממשיך לשחק עם חבריו. בלבו הוא רוגז על שעשתה אותו “החמוֹרה הזו” ללעג. מחר בוודאי ישאלוהו בבית-ספר: “קינחת יפה את ה”תחת" של התינוק שם?".

– תזכור!… מאיימת עליו ציונה, ומסתלקת מעל החלון.

ואחרי שעה קלה ימצא יגאל אמתלה ויעלה למעלה אל דירתו של ה' לוי. הוא מתחיל נוזף בציונה: “מה את צורחת בחוץ: יג-א-ל! (כאן עשה בפניו עוויה לא יפה) כאילו אני המשרת שלך, מה? טיפשה!”. – “פְּטְשַה! אדם גדול! (עונה גם ציונה בתנועת-יד ובעוויות-פנים) מי קורא לך? מי צריך אותך? אם אתה לא רוצה, לא נחוץ…”. יגאל לא פילל, כנראה, לתשובה כזו; וכמו אביו, בשעה שאמו התקוטטה עמו, שתק. לא עונה לה דבר, והלך ישר אל חדר-השינה. אחרי רגע הוא קורא משם: “ציונה! בואי ותראי מה ששמואל’יק עשה. הוא עשה איזה דבר”. ציונה ממהרת אל הילד ומתחילה מנקה אותו, ויגאל, כולו מלא בחילה, מתפלא עליה שאינה מזדהמת. "הלא הוא עוד קטן, מבארת היא לו, “אצל הקטנים זה לא כלום, רחמנות עליהם”. יגאל שוכח את תרעומתו הקודמת, שוכח שציונה היא “חמוֹרה”, ומתחיל עוזר לה ומגיש לה כל דבר. הוא לוקח את התינוק על ידיו, מדבר אליו ומשתדל לשתקו. וציונה גם היא שוכחת שהיא “עסוקה נורא” ונטפלת אליו, ושניהם משוחחים עם הילד, כלומר כל אחד שומע מתוך קולותיו ומילמוליו של הפעוט את התשובות הרצויות לו, ומתווכחים ארוכות.

– הוא ילד חכם – מתפארת בו ציונה – הוא יהיה בוודאי מורה.

– מורה… – קורא יגאל בלעג של ביטול – אולי יהיה גם רופא?

– המורה יודע יותר מהרופא. הרופא יודע רק למשש ולכתוב רפואות. המורה יודע הכול.

– האדון השימשוני, את יודעת, אינו יודע כלום. כאשר הוא מבאר תנ"ך הוא מביט בפירוש למטה. פעם אחת גנבנו ממנו את הספר עם הפירוש שלו….

– ומה היה? – שאלה נלהבה כולה מתוך סקרנות של נשים.

– הוא כעס, צעק ונתן לנו הערות. חמור!

– המורה חמור? ח ח ח! איך אתה מדבר ככה? זה לא יפה לדבר ככה.

ציונה אהבה והעריצה את מוריה. הם היו בעיניה מוכתרים בכל המידות והמעלות הטובות; אף פעם לא עלה על דעתה להרהר אחרי מעשיהם וידיעותיהם. יגאל, מתוך צורך להתפאר ולהתראות כגדול וכבר-דעת, היה מדבר לפניה בגנותם של מוריו ובבקורת פסלנית. דיבורו הנועז היה בעיניה כחוצפה. אבל בלבה רחשה לו כבוד על עוז-לבו ותוקף-דעתו.– אתן, הילדות – ענה לה על נזיפתה – אינכן מבינות כלום. כל הילדות טיפשות הן.

ציונה עיוותה את פני הציפור שלה:

– פְּטְשַ! והילדים מה? חוצפנים! ואינם לומדים כלום. הילדות לומדות יותר טוב.

– מפני שהן עֶגלות.

– והילדים סייָחים.

– יודעת את מה שאעשה כאשר אגמור את בית-הספר? – שואל יגאל פתאום.

– לא.

– אלך אל הגליל.

– אל הגליל? אתה? לבדך? – עיני ציונה התרחבו מפחד.

– ומה יש? לבדי אלך, בוודאי.

– ואם תפגוש בדרך בדווים שודדים?

– מהנ! שודדים… אני לא מפחד.

– ומה תעשה שם?

– אהיה “שומר”.

– אוֹהוֹ! – קראה ציונה בתנועת-ראש של ספקנות.

– את לא מאמינה?

– ה“שומרים” רוכבים על סוסים אבירים ולובשים רובים.

– בתל-אביב רכבתי לא פעם – שיקר יגאל – ולא פחדתי. ולירות ברובה, זה לא כלום. בתל-אביב – שיקר שוב יגאל – הכרתי שוטר אחד והוא נתן לי את הרובה שלו לירות. מרובה ממש.

– ואתה ירית?

– בוודאי, מה יש..

– שקר. אתה לא ירית.

– בחיי!

– ואותי תקח? – שאלה בבת-צחוק ערמומית.

– הילדות אינן גיבורות. מה תעשי שם?

– ל“שומרים” נחוצות נשים. מי יבשל לכם? מי יעשה לכם את הכביסה? מי יתפור ומי יתקן לכם? שמע! – היא התקרבה אליו עוד – אני יודעת ערבית. אני אתחפש לבדווית וארגל את הגנבים והשודדים.

הרעיון הזה מצא מאוד חן בעיניו. הוא שמח מאוד שציונה תלך עמו הגלילה ותעבוד עם השומרים. בלבו כבר התחיל מתגאה בפני חבריו לעתיד בבחורה אשת-החיל שיביא עמו מיהודה כולם שם בוודאי יקנאו בו… ובכל זאת העמיד פנים כמפקפק וענה כבושות:

– נראה! אולי..

פתאום נעכרה רוח ציונה:

– והסב שלי?

– תשלחי לו כסף מן הגליל. הלוא תרוויחי.

ציונה נעצבה מאוד. נענעה ראשה בשלילה:

– לא. לא אוכל לעזוב את הסב שלי. אני אשאר עמו – ענתה ברוח מדוכאה.

ראה יגאל את צערה של ציונה והביט אליה כאובד עצות. נזכר ואמר:

– אם לא תוכלי ללכת, אין בכך כלום. את יודעת, אני אשאיר לך את “זכרונות לבית דוד” שלי לתמיד, למתנה… לשומרים אין צורך בספרים…

ספר “זכרונות לבית דוד” היה שעשועיו של יגאל וחלומה של ציונה. זה היה ספר מכורך בבד כחול ומקושט באותיות זהב, שפעם קיבלו מתנה ליום הולדתו ולא חדל מקרוא בו. פעמים, בשעת רצון, היה מביא את הספר לציונה שגם היא תקרא בו שעה קלה. פעמים היה מחזיק את שמואל’יק על ברכיו וציונה היתה קוראה לפניו מן הספר בקול על הצרות והרדיפות אשר השתרגו על היהודים בזמנים שונים, על אמונתם באלוהי אבותיהם ואהבתם אל תורתו. ועיני שניהם היו לא פעם מתלחלחות בדמעות. בשעת כעס היה מאיים עליה שלא יביא לה עוד אף פעם את הספר למקרא. איום קשה היה זה, שלא היה בכל זאת מפחיד את ציונה ביותר, מפני שהיא בפיקחותה הבינה שהוא לא יעמוד זמן רב בדיבורו..

היה עוד דבר אחד שציונה היתה מקנאה ביגאל, והוא עיפרון יפה נתון בתוך נרתיק נוצץ כזהב ושהיו מותקנים בו גם צפורן וגם מוחק. לשמחתה של ציונה לא היה קץ בשעה שיגאל היה נותן לה פעם את העיפרון הזה, בהסתר מאמו, להשתמש בו בבית-הספר…

הנשים, ר“ל אביגיל לוי, מרים ווייס, גליק ואמו (יגאל כמעט שלא הכיר גברים מגודלים חוץ ממוריו), הביטו בבת-צחוק ובטוב-לב אל ה”רומאן" אשר בין שני הילדים. יגאל היה בכלל שונא ילָדות. היה מתייחס אליהן בבוז. במשטמה וגם במעין יראה טמירה, כאילו היו בעלי-חיים ממשפחה אחרת. לא יכול להבין איך חבריו נפגשים עמהן, באים עמהן בדברים. אבל ציונה לא היתה מאותו מין בעלי-החיים. שמח לעזור לה, לטפל בה ולהיות לה, בשעת הצורך, למגן ולמושיע. ציונה הכירה שהוא עולה עליה בכול, והעמידה את עצמה תחת חסותו והשגחתו. ראה זאת הנער והתקשר אליה: היא האמינה ביכולתו הגדולה וגם נתנה לו הזדמנויות להראות את יתרונותיו. כשציונה צריכה להביא מן השוק את הירקות ושאר המִקָּחים, מי נושא עמה את הסל הכבד? יגאל. כשציונה באה בבכי מפני ש“החמורים הנבזים”, כלומר ילדי הרחוב, פגעו בה והקניטוה, מי יוצא “להראות להם” ו“לשלם להם?” יגאל. יגאל גם מלַווה אותה בשובה לפנות ערב הביתה, אל העיר העתיקה.

ערב ערב הולכים שניהם ומתנהלים לאיטם ברחוב יפו, עוברים על פני מוכרי הסידקית בחוץ, מתעכבים לפני כל אחד מהם ומתבוננים אל מרכולתו. בין המברשות, העפרונות, השרוכים והמראות הקטנות, יש כמה וכמה דברים שאין ציונה יודעת תשמישם. היא שואלת את יגאל והוא מבאר לה בלשון פסקנית כבר-סמך שאין דבר עמום לו. זמן רב עומדים הם לפני חלונות הראווה של חנויות הצעצועים, מכשירי הכתיבה והתמרוקים. כל אחד בוחר לו את החפצים החביבים עליו: ציונה בוחרת במסרקות, בסרטי צבעונין; יגאל – בפנסים קטנים, בצלמוניות… מתווכחים על טיב הסחורה ונותנים זה לזה מתנות ממבחר הדברים שבחלון. פתאום הם נזכרים שהתמהמהו יותר מדי ושניהם מתחילים לרוץ עד… שנתקלים שם באיזה ענין חדש שמן הראוי להתבונן אליו.

בדרכם היו נוטים הצידה, אל הסימטה הקטנה אשר מאחרי גן-העיר, בין מגרש-הרוסים ומלון קאמינץ. לאורך הסימטה עמדה שם שורת צריפי עץ ופח, שמתוכם היה פורץ, מבוקר עד ערב, קול המולת עמלים: חריקת המקצועה שמתחלקת על גבי קרשים בציפצוף דק ומשירה תלתלי גרודות, קול גריסת חצץ דק של סכינים מתיזות ניצוצות מגלגלי-האבן של המשחזות, נשיפת מפוחים, הלמות פטישים… הנער והנערה עוברים מסדנה אל סדנה, מתעכבים ומתבוננים ארוכות. ציונה משתעממת כאן, אבל יגאל אוהב את המקום הזה, וכשראה אומן במלאכתו, קשה היה לו למוש ממנו. העבודה מושכת את לבו, ממתחת בו את כל החושים ומעוררת בו קינאה.

באחד הצריפים החשכים הללו, אשר באפלתו בערה איזו לשון אש מיסטורית, כחולה-ירקרקת ורועשת, שעברה ממקום אל מקום; אשר צעירים, מיסטוריים גם הם, מפוחמי פנים וידים, דפקו שם כל היום בפטישים על גבי כלי נחושת ופח, והקולות מחרישים את האזנים עד למבוא הסימטה, – שם עבד בתורת שוליה אחיה של ציונה, נער כבן ארבע עשרה, חיים שמו. כשיגאל וציונה היו מתיצבים בפתח הצריף, קשה היה להם בתחילה להבחין, בין הבחורים השחורים, המתנועעים כצללים בתוך החשכה, את פניו של חיים זה, עד שהתחילו אי-משם קורצות אליהם מוזרות זוג עינים ומבריקות שינים לבנות מאוד בפנים מפויחים ואז הבינו שחיים צוחק לקראתם. פעמים היה במתכווין מושיט אליהם לשון אדומה, לוטש ומסובב תפוחי עיניו הגדולות והמפחידות מעל הפנים השחורים. יגאל היה תמיד מסתכל בקינאה בחיים ובעבודתו. ראה אותו מהפך במכשירים ובכלים שונים, שהוא, יגאל, לא ידע לשם מה וכיצד משתמשים בהם, ראה אותו מתהלך אילך ואילך עם אותה אלומת האש הכחולה-ירקרקת שפורצת מתוך איזה פך-נחושת אשר בידו, מרים פטישים כבדים, קודד בברזל ומהמקדח נושרת שחולת מבריקה ומסולסלת, ומצא את עצמו כה מך-ערך, כה בטל ומבוטל; ספריו, שיעוריו ובית-ספרו היו בעיניו כה תפלים ובטלים. יגאל הגה בעומק לבו כבוד אל חיים שהיה גדול ממנו רק בשנתים וכבר היה פועל עובד ועומד כמעט ברשות עצמו כאדם גדול.

את יגאל היתה עוד מילדותו מדכאה ההרגשה, שהוא עלוב ושפל מכל חבריו. בהיותו בקטנותו עֵד לקטטות בין אבא ואמא, בשמעו את דבריה הכבושים ותלונותיה המרות של אמא ובראותו את שתקנותו הנזופה של אבא, היה דן יותר את אבא לחובה, מקטרג עליו בליבו ומתבייש בו בפני חבריו. אחר כך הגיע זמן שעליו רבץ כובד של בושה באמו. אולי לא הביא אפילו את בושתו זו אל הכרתו, אולי השתדל, שלא-מדעת, להעלים את זאת אפילו מעצמו; אבל אי-שם בקרבו היה בכל זאת הרגש שהוא נופל מכל הילדים, שפל מן השפלים שבהם אך חסד הם עושים עמו בהתרועעם עמו ובהעמידם פנים כאילו אין בינו ובינם ולא כלום… בבית-הספר היה ילד רע, קנטרן ואוהב להזיק. היה שקרן, אוהב לספר בשבחי עצמו ולהתפאר בדברים שלא היו מעולם. כל זה מתוך צורך, כמעט מתוך הכרח להצטיין במשהו, להרים במשהו את כבודו הפגום עיני חבריו… והנה בא חיים זה והלהיב את קינאתו. מפני מה לא יוכל גם הוא להגיע אל דרגתו של חיים! חיים הלהיב גם את דימיונו ושאיפותיו אל גדולות ונצורות. חיים היה לפעמים נמלט באמצע העבודה מתוך הסדנה. ובבגדי עבודתו המטונפים והקרועים ובפניו המפוחמים היה בא אל חצרו של יגאל, נותן אצבעותיו אל פיו ושורק שריקה חזקה, דומה לצפירת קַטָר, עד שכל התינוקות שבחצר היו מקיצים בעריסותיהם. יגאל, כשהיה שומע שריקה זו, היה מפסיק את סעודתו או את קריאתו בספר, אפילו במקום המעניין ביותר, ונחפז לצאת החוצה. חיים היה מְפַתו להסתובב עמו ברחובות כי נמאסה עליו העבודה בסדנה (על-פי-הרוב קרה זה בימי השמש הבהירים). יש שהיה נוטה עמו אֶל איזו פינה ומראה לו בחשאי אקדח “אמיתי” או פגיון, ש“סחב” מתוך הגרוטאות של איזה בעל מלאכה. או יש שהוא מוציא מתוך כיסו סיגאריטות, מדליק אחת מהן ומפתה את יגאל לעשֵן גם הוא. יגאל רועד כולו ומתיירא מפני העבירה. פעם נתפתה ונשתייר לו מן המעשה האסור הזה, לזמן רב, זֵכֶר מר מאוד של בחילה וסחרחורת נוראה. פעם גילה לו חיים סוד שהוא מתקין בביתו אופנָיִם ממש, מן החלקים ש“סחב” ממקומות שונים; כאשר יהיו האופניִם גמורים, אז פיוּ-וּ-ו-!… והשריקה הממושכה, שבאה אחר כך, רמזה לקַטָר של אניה העומדת להפליג אל מרחקי-תעלומה, לתכניות המתמרות ועולות מעלה מעלה כעשן האניה… על שאלותיו של יגאל, לא השיב זמן רב מאומה. לבסוף אמר לו בפשטות: “טיפש! אני אברח מכאן… באופנים שלי אעבור את המדבר, אגיע עד מצרים, ושם המממ!…”, ונהימתו רמזה שוב לדבר סתר שאין מגלים אלא לצנועים.

חיים היה בכלל עשיר בתכניות, האחת מפליאה מחברתה. היה מספר עליהן בלחש, מפסיק באמצע ומסיים בשריקה, בקריצת-עינים או בנהימת חוטם, כלומר: ואידך זיל גמור…

ג

פעם אחת, בצאת יגאל עם כל הילדים מבית-הספר, שמע פתאום שריקה, השריקה הידועה לו. הפנה את ראשו וראה את חיים עומד בקרן-זווית ומחכה לו. בלוריתו השחורה פרצה במרדות מתחת לכובעו המושמט על אזנו. פניו המפויחים צחקו לקראתו ובין שיניו הלבנות והקפוצות, בזווית הפה, היתה נעצה סיגריטה. יגאל היה תמיד שמח לראות את חיים. עבודתו בסדנה חייו החפשיים, ההפקרות בחיצוניותו ותעלומותיו המרובות הפליאו והקסימו אותו. שניהם סרו מיד הצידה והלכו לבדם פרושים מהמון התלמידים שיצאו מבית-הספר.

– שוב ברחת מן העבודה? – שאל יגאל.

– נמאס לי שם כאשר בחוץ שמש.

– תראה, עוד יגרשוך בעד זה.

– יגרשו להם! לא איכפת לי. יש לי ענין יותר חשוב.

– איזו ענינים חשובים יש לך? – שאל יגאל מתוך סקרנות.

חיים לא ענה. יצאו מן הסימטה של בית-הספר ועברו אל רחוב יפו. חיים תחב את ידו אל כיס מכנסיו, וקול מטבעות מקשקשות נשמע מתוכו.

– אתה שומע? הרבה… – לחש הוא.

– מאין לך כסף? – שאל יגאל כמעט נבהל. לו לעצמו לא היה אף פעם יותר מחצי מֶטַליק.

במקים לענות לו. שואל חיים:

– היודע אתה מה אני רוצה לעשות בכסף זה.

– לא. לא יודע – ויגאל מביט אליו בשאלה ומחכה.

– נהמממ… – נוהם חיים נהימת-חוטם רזיית, אגב קריצת-עינים, כלומר: והמבין יבין…

יגאל לא חקר ולא שאל. ידע שזה ללא תועלת. בלבו חשד אמנם שהכסף אינו ממקור טהור. אבל הוא הרגיש את עצמו פחות-ערך גם כלפי העבירות של חברו…

לפני חלון ראווה אחד עמדו והסתכלו זמן-מה במקלות היפים, בפנסי-החשמל הקטנים, בעניבות הצבעונים, בכותנות הלבנות, בשעוני-הצמידים החמודים מזהב טהור; כל זה רמז לנערים על עולם של עשירות, תענוגים ותפנוקים, שהיה כה רחוק מהם.

חיים אמר:

– פעם אחת אקנה את כל זה.

יגאל הביט אליו בבת-צחוק של השתוממות ואי-אמון:

– האם יש לך כל כך הרבה כסף?

– עתה לא. אבל בפעם אחרת, תראה…

ופתאום

– יגאל! שמע! אתה רוצה להיות באמריקה?

– אני? אני לא יודע, לא חשבתי… – גמגם יגאל מָפתע על-ידי השאלה.

– אני נוסע לאמריקה – הודיע לו חיים בקול לחש אבל בהחלטה – הסבא אינו יודע. איש אינו יודע.

– אבל הרי יקר מאוד, נסיעה כזו. לאמריקה, זה לא צחוק. נחוץ הרבה, הרבה כסף.

– אני יודע איך לנסוע בלי כסף, בין שקי הפחמים. אם אתה רוצה, אקח גם אותך. אבל – הוסיף בהניחו את אצבעו על פיו – פתח-שין שא! השמעת!

הנערים בדברם לא הרגישו בזוג האנשים, איש ואשה, שעמדו מאחריהם. האשה שאלה את העומד על ידה:

– האם אחותו גם היא עמהם, עם כל החברה הזאת?

– א, לא! – השיב האיש – אחותו כועסת על כל הענין. היא רוצה דוקא שישוב אל המושבה. מצב ההורים הוא, כנראה, קשה מאוד. היא רוצה שאחיה יעזור להם. יגאל הכיר עוד מקודם את פני שקלור שהשתקפו בשימשת החלון. ולא הפנה את ראשו. אלמלא חיים שלא זז ממקומו, היה בורח מיד.

– א – קראה האשה בעברית מגומגמת – אתה מספר לי פה דברים מעניינים מאד. אם כן אחותו דורשת דוקא שישוב? ח ח… אבל הוא לא ישוב אל גבעת-השרון. מה יעשה שם בַּחוֹר ההוא?

– בוודאי! – הסכים שקלור – איך יעזוב את עבודתו כאן?

– איזו עבודה! הוא לא ישאר כאן. הוא יעזוב את כולם. אבל לא אל גבעת-השרון ילך, כי אם הרחק יותר. ללונדון או לפאריס.

– ומה תעשה בלעדיו הגברת וייס המסכנה? – שאל שקלור בצחוק.

יגאל המצומד בפניו אל זכוכית השימשה ונזהר מהסב ראשו, רעד כולו לשמע השם הזה.

– לא היתה צריכה להקשר אל איש כזה. וודאי שהיא מסכנה. היא טורחת, טורחת, מושכת, מושכת את רשתה, ולבסוף, לכשהוציאה מן המים, תמצאנה ריקה. הרשת תהיה ריקה והיא גופה אפוסת-כוח לגמרי.

שקלור צחק שוב:

– המסכנה!

– היא לא הראשונה ולא האחרונה אצלו.

יגאל לא הבין לכל השיחה הזאת, אבל צחוקם של שני האנשים האלה בקשר עם שמה של מרים ווייס, מחץ את לבו. לא התאפק והחזיר אליהם את פניו. ראה אותו שקלור ומיד הפסיק את צחוקו ונתבלבל מאוד.

חיים, שהביט כל הזמן אל המרכולת המוצגה בחלון, מבלי לשמוע כלל את שיחת האנשים אשר מאחריו, ירק פתאום אל החלון וקרא מתוך קינאה:

– טינופת!… – ופנה ללכת.

יגאל נגרר אחריו דומם פסיעות אחדות ומיד מיהר ופירש ממנו.

עצוב-רוח שב הביתה. צחוקו של שקלור והמלה “מסכנה” דיכאו את רוחו. הוא לא פילל שכך אפשר לדבר על הגברת ווייס! ומדוע היא מסכנה?

אחרי סעודת-הצהרים, לא הלך, כדרכו, אל גליק להכין את שיעוריו, כי אם עלה אל דירת לוי.

– יגאל! – קראה ציונה בשמחה בראותה אותו – בוא, תעזור לי לשפוך את המים מן האמבט של שמואל’יק.

האמת היא שעזרתו לא היתה לה נחוצה כלל. אלא כשם שנעים היה ליגאל להיות לה מגן וסוכך, כך אהבה היא להרגיש את עצמה נתונה תחת חסותו וליהנות מעזרתו. תמיד ביקשה אמתלאות לשתף אותו בעבודתה ותוך-כדי-כך גם לפטפט עמו. יגאל גם לא ענה לה הפעם. נרגז שלח מבט כלפי דלת חדר מרים, שהיתה פתוחה למחצה. הסתובב בחדרים ופיקפק אם להכנס אליה או לא, אף-על-פי שלשם כך בא הנה. שוב ניגשה אליו ציונה:

– יגאל! – לחשה לו כולה שמֵחה – יודע אתה, המורה קרא לי היום אל הקתדרה פעמים. אני חושב שקבלתי “טוב” או אולי אפילו “טוב מאוד”. עניתי על הכול, בחשבון ובתולדות ישראל.

– שימחה על זקנתי – רטן יגאל. לא יכול להתאפק עוד וניגש אל הדלת הפתוחה במקצת.

מרים שכבה על הספה ופניה המצטחקות אל הדלת.

זה כשבועים לא היתה אצל אבא לאסורס, ודומה עליה שנצח לא ראתה אותו. תחילה היה לה אמנם קשה להשלים עם הרעיון ששוב לא תראה אותו. כאילו ניטל מעולמה כל טעם. אבל החזיקה טובה לעצמה על שהתרפאה מן “הקֶטֶר” הזה. כעת היא יכולה גם לצחוק לעצמה ולסערת-רוחה. הריפוי מן הקטר – חושבת היא – עלה לה בקצת כאב ראש וב…סוכך ששכחה אצלו. אח! אותו סוכך… כמה שמחה עליו בשעה שקיבלה אותו מכרמלי! “תחתיו – אמרה לו אז – ארגיש את עצמי כאילו משהו ממך פרוש עלי, כאילו משהו ממך מגן עלי”. היא אמרה לו כך, מפני שאז באמת הרגישה שאותה כולה אופפת משהו מכרמלי, כעין שיכבה מיוחדת בתוך האטמוספרה, שיכבת אוויר כרמלית, שמגנה עליה מכל מרעין בישין, ושדרך בה היא רואה את העולם זורח בגוון יותר יפה… עתה התקלשה השיכבה הזאת, גוון הנוגה של העולם דהה, והיא נשארה כאילו בלי הגנה, אבל על אבדן הסוכך שמחה, שמחה שלא תשוב לקחתו, זה לה אות שהכול נגמר ורגליה לא תדרוכנה עוד באותה החצר המנמנמת, בשלוות-שלומה, על מרפד צללי ברושים גבוהים…

לפני שבוע קיבלה מכתב מכרמלי, מכתב קצר שנכתב באחד מבתי-הקהוה בדמשק, מלא תיקווה ורוח מאוששה. לא! בהחלט אינה מבינה מדוע נפלה ברוחה בימים האחרונים. כרמלי, למשל, אינו נופל ברוחו. מתוך רמזים שונים במכתבו יש ללמוד כי ראה ברכה בעבודתו. אם פה רפו ידי האנשים, אין בכך כלום. הצלחה אחת תחזקם שוב. ואם יפרשו – אין בכך כלום. אחרים יבואו במקומם. ובכלל, שטות להוואש. אין עבודה, כמו זו שלהם, נעשית מקוצר-רוח ובחיפזון. עם ישראל חי! בארץ-ישראל גופה הולך בכל זאת ונוצר דבר-מהגדול, לאט לאט, באורך רוח ובסבלנות גדולה. סוף-סוף הן לא נוצרו מושבות ביהודה, הלוא הולכת ונבנית תל-אביב שעתידה להיות עיר גדולה, וגם בגליל נוצרו נקודות יהודיות; סוף-סוף הולכת אדמת הארץ ונגאלת שעל אחר שעל על-ידי יהודים. הישוב, עם כל הפירוד לכתות ולעדות, הולך ומתארגן, ובכל מקום ניכרים סימנים להתגבשות של רצון צבורי חזק. בינתים הולך וגדל דור צעיר, שצמח על קרקע הארץ הזאת שקוי אהבה אליה; “בתי-ספר, חגיגות לאומיות, תהלוכות ילדי בתי-הספר בט”ו בשבט, הכינוס ברחובות. עם תערוכת היבול, עם המשחקים ה“אולימפיאדיים” כביכול… –כל זה יוצר אטמוספירה יהודית-עצמית, כל אלה הם סימנים להתווצרות הווי יהודי חדש… “אט לאט! אל פזיזות!…”, קראה אל עצמה ועוד אל מישהו שעמד לפניה סמוי-מן-העין..

תמול שב כרמלי ירושלימה, אך מרים לא הלכה אל תחנת-הרכבת לפגוש אותו. לא חפצה להפגש שם עם אילה. היתה לה עוד סיבה לכך. היא רצתה להוכיח לו ולה לעצמה שגם ממנו השתחררה. אינה מתחרטת על מה שהיה ביניהם. התענוגות, המכאובים והיאושים שהסתערו עליה מיום שנתקשרה עמו, לא בכדִי היו. לא תמיד ולא לכל אדם מְזַמן הגורל חוויות עצומות ועתה היא חפשית!… מסערה זו יצאה יותר מנוסה, יותר גמישה וחזקה, כפלדה זו שעברה באש… היא שמחה שהמכתב של כרמלי המלא חום ואהבה, נתקבל דוקא עתה, בשעה שבלבה – יום חם ושקֶט אחרי ליל סופה… היא מתביישת עתה בזכרה את התרגזותה בשעת שיחתה עם אילה. דומה, שמהתיחסותה אל דברי אילה נעדרה מידה ידועה של הכרת עצמה. אמש, שעות אחדות אחרי שובו, בא אליה ולא מְצאה בבית. ובכל זאת לא הזדרזה, ללכת לראותו. היא מחזיקה טובה לעצמה על שכך עשתה. אבל הערב סוף-סוף תלך אליו. ברגש שָׁליו ובהיר תלך, כידידה טובה. לא יותר מזה.

מרים שכבה על הספה והצטחקה לעצמה, מתך הרהורים אלה. בראותה את ראשו של יגאל בפתח, רמזה לו באצבע להכנס.

– קח את השרפרף הזה ושב פה על ידי – אמרה, ובעצמה שלחה את זרועה אל השרפרף הנמוך שעמד בקירוב מקום סמוך אליה.

יגאל התרגש בהניחה את ידה הרכה על ראשו ועל כתפיו, כמו תמיד. הפעם היתה התרגשותו מוזרה. הפעם לא ידע איך ידבר עמה, לא ידע איך ינחם אותה וירגיעה על שהיא מסכנה, איך ובמה יוכל לגרום לה איזו נחת-רוח שהיא!…

– מה נשמע, יגאל? מה בבית-הספר?

– לא כלום – ענה. ואחר כך הוסיף בלחש – היודעת את? חיים נוסע לאמריקה.

– איזה חיים? – שאלה.

– חיים, אחיה של ציונה.

– איפוה ראית אותו?

– הוא ברח היום מן העבודה. הוא אמר שהעבודה נמאסה עליו. הוא בא אל בית-הספר וחיכה לי. הלכנו יחד. הוא רוצה שגם אני אסע עמו לאמריקה.

– שטויות.

– בוודאי. גם כסף יש לו.

– מִנַין לו כסף?

– תמיד יש לו כסף בכיס. הוא גם מעשן.

– הגם אתה מעשן, יגאל?

– בוודאי לא.

– חיים שלך, יגאל, לא מצא חן בעיני. יש לו, כמדומני, הרגלים לא טובים.

יגאל שתק. בלבו הסכים עמה, אבל נזהר להגיד לה זאת, מפני שסוף-סוף אהב את חיים.

– טוב, יגאל, שתמצא לך חבר אחר במקומו.

יגאל הצטער מאוד על שלא יכול להבטיח למרים לעשות רצונה. הוא ידע שלהפרד מחיים לא יוכל.

מן החדר השני נשמע קול ציונה ששרה לשמואל’יק הקטן.

– הנה ציונה היא ילדה טובה – אמרה מרים – חרוצה, עובדת הרבה, ותמיד שרה. ילדה מסכנה.

בעצם לא חיים ולא ציונה עניינו אותו בשעה זו. דבר אחר בקרבו לא נתן לו כל הזמן מנוחה. ויותר שדיברה עמה בקול לטיף ורחום, יותר הציק לו אותו דבר. לשמע המילה האחרונה, לא התאפק והפליט:

– ואת גם כן מסכנה?

– אני? – תמהה – מפני מה אני מסכנה?

נתבלבל ופניו אדמו.

– אינני יודע… שמעתי…

– מה שמעת? ממי שמעת?

– שקלור אמר.

– שקלור? איני מבינה מה אתה סח? איך אתה בא אל שקלור? איפה שמעת ממנו זאת?

– ברחוב. הוא עמד עם גברת אחת ודיברו עליך שאת מסכנה.

סקרנותה של מרים התעוררה עד למאוד.

– ברחוב? דבר, יגאל, דברים ברורים. מה שמעת?

יגאל התחיל כבר מתחרט, בראותו הרושם שעשו דבריו ולא הזדרז לענות. רק הביט אליה במבוכה. מרים תפסה אותו בסנטרו:

– ספר לי, יגאל, הכול. זה מעניין אותי מאוד.

– אני עמדתי עם חיים אצל חלון-חנות והבטנו. גם שקלור עמד שם עם גברת ודברו. הם אמרו שאת מסכנה, שאת לא הראשונה ולא האחרונה… ולא גמר.

– נו, ומה עוד?

– הם צחקו. שקלור נבזה. איני אוהב אותו.

– ומי היא הגברת?

– איני יודע.

– יפה?

– כן, יפה.

– איזו שערות יש לה?

– אדומות.

– את רוצה לומר צהובות כעין זהב?

– כן.

ראיסה!… חלפה מחשבה במוחה של מרים. כעין זרם חשמלי עבָרה לאורך כל גופה, עד קצות אצבעות רגליה. לבה דפק בחזקה. היתה לה הרגשה כאילו מתוך מארב התנפלו עליה פתאום. התרוממה וישבה.

– ומה דיברו עוד? – שאלה עוד במנוחה, כביכול.

יגאל משך בכתפיו:

– איני יודע?… קישקשו, קישקשו שם… – ובפניו נכרה התאמצות גדולה של עבודת-מוח ברצותו לזכור דברים, אשר לכתחילה לא הבינם – איש אחד… אשר אחותו כועסת עליו… הוא צריך לנסוע אל גבעת-השרון… או ללונדון… איני יודע, איני זוכר כלום! – קרא לבסוף נואש מכוח זכרונו. מרים הדליקה סיגריטה (בזמן האחרון התרגלה לעשן) ושאלה את יגאל:

– איך אתה חושב, יגאל, האם אני באמת מסכנה?

ובשאלה את השאלה הזאת, הרגישה בעומק לבה שהיא באמת מסכנה אם כי לא היתה יכולה לבאר מה ולמה, וחמלה מאוד על עצמה.

– את יודעת, זה שקלור הוא אדם נבזה! – אמר הנער מבלי לענות ישר על שאלתה – אין את צריכה לדבר עמו.

חזה היה מלא דמעות בשעה שאמרה לו בקול רצוץ:

– מדוע? הוא בחור טוב. אתה לא הבינות היטב מה שדיברו. הם אך התלוצצו באמרם שאני מסכנה. האם כבר עשית את שעוריך? לך, חביבי, להכין את השעורים!

פרק אחד עשר: מוֹרִיָּה וְגָלְגָּלְתָּה

א

“אם כן, היא כאן…”, אמרה מרים אל עצמה בהשארה לבדה ופרצה בצחוק. “תקחהו לה, אם כה חשקה בו נפשה”… היא הבטיחה לעצמה, שהפעם אינה מתייראה עוד מפני אותם הסיוטים שעברו בתל־אביב ‏ בגלל ראיסה. מפני אותם מכאובי הקנאה. עתה היא כבר מעבר לכל זה, והיא יכולה להביט אל נפתולי כרמלי וראיסה במנוחה גמורה. כך הבטיחה לעצמה, ובכל זאת היתה נרגשת. “מסכנה”… מסכנה? מהנ! היא מוכנה לוותר עליו,‏ אם כך נגזר עליה. אולם המילה מעליבה אותה, כמו שהעליבוה בשעתם דברי אילה. “מריבת כלבות על נתח בשר” – חשבה בסילוד־נפש, כשהיא מתהלכת בחדר אילך ואילך.

התלבשה בתנועות עצבניות־קדחתניות ויצאה החוצה.

“מסכנה”,‏ כן… אבל מה לשקלור ולכל הענין הזה? מה לראיסה ולשקלור? את זאת אינה מבינה. במוחה של מרים עברו כברקים זִכרֵי דברים שהתקשרו מיד לסברה שלמה. כמעט בכל פעם כשהיתה מהלכת אל העיר העתיקה, בדרך אל מנזר הדומיניקנים, היתה רואה את שקלור הולך אחריה במרחק־מה. מאוד לא נעים היה לה להרגיש תמיד את היצור המכוער הזה, שנגרר כמו צל מאחרי גבה. עכשיו היא מבינה: הוא משמש בוודאי מרגל לראיסה. אבל ריגול זה למה לה? מרים עוד יכולה להסביר לעצמה איך־שהוא דברים מוזרים שנתגלו בראיסה כלפי כרמלי, אבל למה מרגלים ‏אותה,‏ את מרים? אולי יש צורך לתפוס אותה במעשה בגידה בכרמלי? ח־ח־ח! מה לא יעשה אדם נואש? ה! לא. שטות! ראיסה אינה מסוגלה לכך. השד יודע איזו תחבולה מתחבלת נערה זו. אולם מה איכפת לי? תרַגל לה כאוות־נפשה, ח־ח־ח…

את כרמלי היא מחוייבה לראות תיכף ומיד. אינה יכולה לחכות עוד. היא צריכה לדבר עמו על עבודתם ועל הקונספירציה הילדותית שלו. ובאמת איך נודע לראיסה בואו של כרמלי?…

בדרך אל זכרון־משה, ששם היתה דירתו של כרמלי, עמדה והתחרטה: למה תלך להפריע לו? אולי יש באמת בינו ובין ראיסה איזה קשר חשאי, שקשה לו לנתקו, או אולי השפעת ראיסה כה חזקה עליו, עד שאי־אפשר לו להשתחרר ממנה. למה תלך היא להתחרות אִתָּה? בתל־אביב היתה מוכנה להלחם עם ראיסה בציפורניה‏ ובשיניה על חתיכת אושרה שבסכנה, אבל עתה… לא! תקחהו לה!

מרים היתה עתה אנוסה להודות, מתוך מבוכת־נפש, שאותו ביבוש־עצמה, אותן ההתגברות וההשתחררות, אשר כה השתוקקה אליהם וכה שמחה עליהם במצאה אותם בקרבה, אינם וודאיים ובטוחים כלל… למה סוף־סוף התרגשותה? למה קוסס בלבה כאב טמיר זה? האומנם הגאולה השלמה טרם באה? לא. היא לא תלך אליו. תחכה. אם הוא ישתוקק לראותה יבוא אליה. ואם לאו – שפיר! את חייה לא תהפוך לסמרטוט עשוי לקנח בו אבק.

נזכרה בהפצרותיו של זינר לבוא לראות ‏ את עבודתו, וברצון רב החליטה לעשות הפעם את רצונו כדי להתבדר קצת: לא חששה אפילו שמא תפגוש את אילה. “מעתה יהיו לאילה דין־ודברים עם ראיסָה ולא עמי”…

לא עברה מרים כעשר פסיעות ברחוב השלשלת שבעיר העתיקה, ואיזה חוש פנימי הכריח אותה להחזיר את ראשה פעם ופעמים, כאילו הרגישה אינסטינקטיבית שמביטים אליה. ואמנם, לאחר שהסתכלה יפה בין האנשים שהלכו אחריה, ראתה את שקלור מהלך כביכול לתומו,‏ צועד למעדנות ומביט לצדדיו כמחפש את מי. כל דמיה רותחו בקרבה. “מרגל!”, קראה בנפשה, וכל גופה רעד מהתמרמרות, מעלבון, מגועל־נפש. עמדה במתכווין לפני חלון של איזו חנות של טבק להתבונן אל הסחורה, וחיכתה עד שיעבור. למה עשתה כך, אינה יודעת אבל הרגישה שללכת הלאה עם הצל הזה מאחריה, לא תוכל. שקלור הלך לו כביכול לתומו, בלי להביט הפעם לצדדין ובלי להשגיח בה. בעברו סמוך אצלה, כאילו הָפתַּע לראותה כאן, הסיר את הכובע והחווה לה קידה בתנועה לא זריזה; כמדומה לה יותר ‏ מדי לא זריזה… רצה להכנס עמה בשיחה, אך טרם הספיק להוציא מילה מפיו, קראה:

– שמע, שקלור!

התחלחל קצת. הבהילוהו פנייתה זו הפתאומית אליו ופניה, פנים דומים לאלה לא הזדמן לו עוד לראות אף פעמ.

– הגברת ווייס…

לא נתנה לו להמשיך ואמרה:

– שמע! אתה מרגל אחרי…

– אני?

– אני מצווה עליך לחדול מזה! השמעת?

בשעה שאמרה “אני מצווה” הרגישה שלא כן היתה צריכה להגיד; אבל יותר מדי התרגשה ולא יכלה לבחור במלים.

– אני שומע – ענה במנוחה – אבלי מוזר לי קצת שגבירתי מצווה…

מרים לא יכלה עוד לעמוד ממולו ולדבר עמו. המעט שאמרה היה גם כן למעלה מכוחותיה.‏ אספה מלוא פיה רוק, ירקה בפניו והלכה לה. היא עוד הספיקה לראות את רוקה מלבין בשני מקומות על פניו: תחת העין ועל החוטם. הדבר הזה לא סר מלפני עיניה זמן רב אחר כך, ותמיד בשעה שהיתה נזכרת בפני שקלור המיורקים, היתה מתכווצת מבושה ומשאט־נפש מעצמה…

אחר כך נסערה וכולה רועדת פגשה בזינר, שהלך לקראתה, המקטרת הקטנה בפיו וטרוד מאוד בהרהוריו. פניו הכחושים והמגולחים, בלי שפם, עם העינים החולמות, היו תמיד מוארים באור של איזו הגות בלתי־מבוטאה ומתמדת. עתה בלכתו, בפסיעות מתונות ובמבט מפוזר, בתוך תרבוכת כל הגזעים והשבטים הרוחשים בחוצות ירושלים העתיקה, הערבים הנוצרים והיהודים, השיכים,‏ הרבנים האשכנזים וה“חכמים”‏ הספרדים, הכמרים, הנזירים והנזירות, הדומיניקאים, הפראנציסקאים וכו' איש איש באיצטלתו ובמצנפתו, בצבעיו ובגווניו… – נראו פניו ביניהם כפני איש תועה ביער זר לא ידוע לו.

מרים דרשה בשלומו: היא שמחה לפגשו כאן. היא לא תפריע לו. מילא, תדחה את ביקורה לזמן אחר. היתה לה היום שעה פנויה, ואמרה להשתמש בה כדי לראות את עבודתו. אולם אם במקרה אין לו זמן… זינר הפתע הפתעה נעימה מאוד על־ידי פגישה זו: אח, הגברת ווייס! סוף־סוף! – קרא בנענעו בלחיצה חזקה את ידה בכפו הגרמית. לא. הוא אינו עסוק. הענין שלו אינו תכוף וסובל דחוי. יצא לבקר זקן אחד ממכריו. אבל מוטב שידחה את ביקורו מפני ביקורה שלה.

חדרו של זינר היה קטן, נמוך אבל נקי מאוד. על רצפת הלבנים האדומות היה פרוש שטיח זול בפסים

שחורים ואדומים עבודת־בית שנמכרת על־ידי רוכלים בוכרים. מרבד פסים כזה ממש היה פרוש על הספה שעמדה בירכתי החדר וששימשה, כנראה, גם למיטה. מלבד שלשה שרפרפים קטנים ושולחן שחור קטן, לא היה בו כל רהיט. לאורך כל החדר ירד מהתקרה מסך־צמר ירוק כהה, שחצה אותו לשנים. האור החיוור שלאחר־הצהרים זרם בעד חלון אחד צר עוד הגביר את הגוון החמוּר ששלט בחדר. מרים הביטה סביבה תמהה. מפיה נפלטה השאלה:

– הזהו חדרו?

– הוא דל מאוד – אמר זינר כמצטדק.

– לא זאת. הוא דומה יותר לתא של נזיר מאשר לחדרו של אמן. הצבעים הללו…

– הם יותר מדי כהים, לא? יש להם הסגולה לרכז את המחשבה. וביחוד בשעת העבודה.

הוא הקריב אותה אל המסך הירוק־כהה. משך בפתילים הירוקים התלויים בפאתיו עם פיפים גדולים וכבדים. המסך התקפל ונסתלק הצידה. לעיני מרים נתגלה חדר שני או חלק מן הראשון והרבה גדול ממנו; הוא היה מואר משני רוחותיו בארבעה חלונות גדולים, שמבעדם נראו, עלופים בזוהר היום הצנוע, גגות בתים, כיפות מסגדים. צריחי פעמונים, ומהם והלאה הכחילו הרי מואב באופק המבהיק ככסף ממורק. בחדר לא היה כל שטיח. כלים לא ידועים לה התגוללו בלי סדר על הקרקע, גושי חמר במים, גליונות נייר עם שרטוטים, תרשימים וציורים. סמוך לאחד החלונות, עמד איזה גוש גלמי גדול עטוף סמרטוטים רטובים. זינר העמיד את מרים מול הגוש הזה במרחק־מה והתחיל מסלק את הסמרטוטים.

לעיני מרים נחשפו שני צלמי נשים גדולים ממידת אדם רגילה. האשה האחת, גבוהה מחברתה, בעלת פנים רחבים ועגולים, רחבת כתפים ומסורבלת בשר במקצת, לבושה מַדי נזירה דומיניקאנית שיורדים בקפלים רחבים עד לכפות רגליה ושוליהם נגררים קצת על הקרקע. בשתי ידיה היא מגישה לנשיקה שתי־וערב, התלוי בשרשרת על חזה, לָעומדת סמוך אצלה, רזה ונמוכה ממנה, אולי מפני שהיתה כפופה קצת, וכפותה בחבלים. זו, השניה, אינה נותנת את עיניה ודעתה אל השתי־וערב ‏של הנזירה. עיניה נשואות אל מאחרי הנזירה ומביטות אל מרחקי האופק.

עיני מרים רותקו מיד אל הנזירה. פניה הרחבים, העגולים והשבעים, עם השפתים המהודקות, עם הקמט הרץ באלכסון מכנפי האף ולמטה, עם הגבות הצפופות והקמטים הקטנים שביניהם, מעל לשורש האף, הפיקו תוקף זעום ועיקשות־לב של קנאות. כל דמות גופה אומרת אהבת־שלטון. הנזירה הזאת עשתה רושם של אשת־חיל שולטת על אחוזה גדולה ועבוּדָה רבה, ונוהגת שררה.

זמן רב הסתכלה מרים בדמות זו ולא העיזה להביע את רגש אכזבתה. היא רק שאלה:

– היכן ראה אדוני נזירה כזו?

– אני רואה אותה כמעט יום יום ברחוב, כשהיא גוררת אחריה שורה ארוכה של תרנגולות במַדי נזירות – ענה זינר בצחוק, כאדם ששמח על הצלחתו לנעוץ בחשאי סיכה בגופו של מישהו בלתי־אהוב – מה דעתה? בבקשה, תגיד לי את האמת. אל תתבייש.

– וכי זהו סמל הגולגלתה, הנצרות?

– כן. או יותר נכון, סמל המיתוס כשהוא נהפך למציאות.

– אין אני רואה בה… יסלח נא לי אם אגיד לו את אשר עם לבי, אין אני רואה בה את הנזירות, את המיסטיציסם הדתי והסיגוף… קנאות, זה כן. רק זאת!

– לא את הנזירה הנוצרית חפצתי ליצור. לנגד עיני היה הקו המייחד את הנצרות, לנגד עיני היתה הנצרות בתור כנסיה. רק זאת.

– הנצרות בתור כנסיה?

– כן. הסתכלי נא יפה באשה. פניה כפני מטרונה רומית, לא כן? או יותר נכון, פני חייל רומי עם אבק של

אצילות. כי הכנסיה היא יורשתה של הקיסרות הרומית, עם הצמאון לשלטון, עם האהבה אל הזוהר והתפארת החיצוניים, יחד עם הבוז אל הזולת, אל האישיות, אל האדם…

הוא הפסיק את דבריו והסתכל בה במבוכה ובשאלה. פתאום, באמצע דבריו, הרגיש שהיא מביטה בו בתמיה ובבת־צחוק לא מובנת לו.

– אני משתוממת לשמוע מפיו אותם הדברים כמעט שאני אמרתי לפני זמן מה לנזיר אחד…

הסתכלה יפה בפסל ומצאה כבר גם היא באשה הזאת משהו מהשלטון והתפארה הרומיים. עתה דומה עליה שהיא מצאה את זאת מיד, עם הראיה הראשונה, אלא שלא ידעה לברר זאת לעצמה. כן, כן, כן! העינים מאמינות לראות על גוף החמר הכהה מַדי ארגמן ותכלת; העינים מאמינות לראות שהצלב הקטן והשרשרת גם הם מזהב נוצץ…

זמן רב התבוננה ‏ אל הצלם הזה, וכאילו יריעה אחר יריעה נגולה לפניה ונתגלה לה יותר ויותר ממה שלא תפשה במבט הראשון:

– יש בה הרבה צביעות – אמרה בקול הוזה – וחתירה עקשנית אל המטרה. היא נושאת עיניה אל השמים ובלבה מִתְאַווה משמני הארץ ותענוגי בשרים…

– כך – אמר זינר בקול גוזר ובקורת־רוח.

– לא תרתע, לשם השלטון והתאוות, מדם ואש – המשיכה – הרומיים ‏ שרפו את הנוצרים הראשונים, וזו – את ה“כופרים”, את “בלתי־המאמינים”. במנוחה צבועית תעבור על פני שדי קטל, בין מדורות אש שהיא בעצמה הדליקה… – מרים הביעה בקול את הרהוריה, בקול פרשה לעצמה את פני האשה אשר ראתה לפניה. לבסוף חדלה לראות גם את פני האשה. לפניה עמד אבא לאסורס…

– כך, כך – הסכים לה זינר – ומה תאמר גבירתי לזאת? – שאל בהראותו לה את האשה השניה.

עד עכשיו ‏לא שמה מרים לב אליה. וכשהביטה, פרצה מפיה קריאת השתוממות:

– אח! הלוא זוהי… אילה כרמלית!

לכאורה היתה זאת אילה כרמלית, ובכל זאת לא היא… לכאורה אותו קלסתר־הפנים, אותם הקווים, אותן השפתים הקטנות, הקאפריזיות, המרטטות בַּעֲוויַית ליגלוג ואהבה אל החיים, ובכל זאת היה זה פרצוף אחר, חדש. בעמדה כפופה קצת וכולה כפותה, בכותונת פשוטה וקצרה רק עד למטה מן הברכים, דמתה הנערה כאילו התפשטה לא רק משימלותיה ‏ המודרניות כי אם מקליפות נשמתה הארציות. היא עמדה כולה במערומי נשמתה, כולה רוחניות, כולה דביקות של אכסטאזה, כולה אמונה…

– מה עולל אדוני לנערה הזאת? – שאלה מרים לא בלי אירוניה דקה־מן־הדקה.

– עשיתי אותה למה שהנהָ – ענה בפשטות.

– הזוהי אילה כרמלית? – שאלה, בשכחה כבר את קריאתה הראשונה.

– זוהי אילה כרמלית, זוהי בוודאי גם גבירתי, גם אנוכי, כולנו, כולנו…

– לא אבין, אדוני, אל מה הוא מתכווין. אבל את כרמלית אני מכירה. היא כולה קאפריזה ומשובה. היא… בקיצור, אינה זו שאני רואה כאן.

– נכון, נכון. אבל תשמע נא מה שאספר לה. הדבר היה בברלין. בביתי שם עמדו שתי אנדרטות שעשיתי מאבא ואמא, עליהם־השלום. את כל נפשי, את כל אהבתי השקעתי באנדרטות הללו, יותר מזה, את רחשי הערצתי אל האמונה היהודית, בקיצור אל מסורות אבותינו הקדושות והעתיקות. האנדרטות הללו עמדו אצלי מרוחקות בקרן־זווית. יותר מדי זרות ובלתי מובנות היו בתוך הסטודיה שלי, בין אותן מעבודותי, אשר “ברלין האמנותית” קשרה להן כתרים. בנפשי סבלתי. כאילו התביישתי באבא ואמא שלי. והנה באה אז אל ביתי – איני זוכר עוד באיזה אופן – אילה כרמלית. הדבר הראשון והיחידי אשר מצא חן בעיניה היו “הזקנים” שלי… ברלין, דעת־הקהל, הסנוביסם, האָפנה, כל אלה לא העבירוה על דעתה, היא אהבה רק אותם, את הזקנים. התבוננתי אל הנערה וראיתי את הקשר הטמיר והעמוק שיש בנפשה עם דורות העבר – בדברו היה דומה עליו, כאילו תפש על פניה צל של בת־צחוק ספקנית, וקרא: – כן, כן, גבירתי! אותו הקשר שיש בכל נפש יהודית, שעדיין לא התנוונה לגמרי.

הוא דיבר גרמנית ובהתרגשות יתרה (בשעה שהיה מתרגש היה מדבר תמיד גרמנית). ‏גם פניו שונו, כאילו הגן על עצמו, אף־על־פי שמרים לא התווכחה עמו ולא תקפה אותו. כיוון שמרים לא ענתה לו, רק הוסיפה להתבונן אל הפסל, התחיל מפטם את המקטרת שלו, וכמו מתוך מבוכה אמר:

– גאלתי את הנפש היהודית משבי, בפשטי מעליה את מחלצות החופש. אסרתי אותה בחבלים, וגאלתיה…

– כן. הגלות… – מילמלה מרים.

– לא רק החיצונית, כי אם גם הפנימית. החיים לא ניתנו לנו לשם שררה ותענוגות הגוף. החיים הם חובה, כל שעה, כל רגע, עלינו לזכור כי המשיח עוד טרם בא ועלינו להכשיר את בואו מתוך שנקַדש את עצמנו, את חיינו על־ידי חובות… על־ידי חובות ומצוות. “כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”… – גמר בעברית.

– אני… – גימגמה מרים – האמת ‏אגיד, אני הבינותי אחרת את רעיון “המוריה”… הזאת.

– תבט נא גבירתי אל הפנים האלה. מה צופות הן עיני הנערה במרחק?

– דומני… עיניה נשואות למרחקים, זה ברור! מהנ… וודאי שהן רואות איזה דבר שבקדושה ואידיאל.

– קדושה ואידיאלי, כך!

– שוב אני מבקשת לסלוח לאדם נבער כמוני בדברי אמנות. הנה פיה פעור במקצת ונראות קצות שיניה. האם אין זה מפריע… רצוני לומר ל… להתרשמות הבלתי־אמצעית מן האידיאה? רצוני לומר, הפה של אילה כרמלית… ה! הפה הזה… – קראה בצחוק – אני מתייראה שמא, הנֵה, הנֵה, תפצה אותו…

גם זינר צחק.

– חששתי – אמר – שמא יהיה לפניה מבע של נזירות יותר מדי מודגש, על כן פתחתי קצת את שפתיה והראיתי את שיניה… המוריה, רצוני לומר היהדות, אוהבת את החיים. מתוך הרגשת החיוב שבחיים, עיניה כלות מייחל אל בוא המשיח; היא נכספת אל עולם שכולו טוב ומתוקן במלכות שדי פה על אדמות! היא אומרת זאת בלי צביעות. תתבונן נא גבירתי אל עמידתה של הנערה הזאת, אל כותונתה הדלה. המשיח שלה לא יופיע לפניה בחיל ובכוח, אשר כציץ השדה יבולו,‏ לא בתפארת ובגדולה אשר יסודם מעפר וסופם לעפר… הוא “עני ורוכב על חמור”… על כן לא בבגדי ארגמן ובעדיי זהב יצאה להקביל את פניו של זה אשר אליו היא מחכה בכל יום שיבוא, אף־על־פי שהוא מתמהמה; היא יצאה מקושטה רק בעדיי נשמתה… זו – אמר בהראותו על פסל הגולגלתה – המשיח שלה כבר בא; בעינוייו פדה אותה מסבל הירושה של החטא הראשון, ועל כן נתקררה דעתה; על כן, עם כל המיסטיציסם שלה, היא אוהבת את השררה ואת תענוגי העולם הזה, גם בשעה שהיא מדברת על רקבון הבשר ועל אימת החטא. היא למדה מעובדי־הגילולים היווניים והרומיים ומתלמידי בוּדָה לבוז לחושים ולחיי החולין. אבל מהחושים, כמובן, לא נפטרה ואל חיי מוסריות טהורים וחפשיים‏ מכל מצודי־החושים לא הגיעה. אדרבא. הביטי אל פניה. עם כל החסידות, היא כולה חושניות, כולה חשק, כולה תאווה דווקא בשעה שהיא משתוקקת אל “החתן שלה שבשמים”… כאן סיבת כל הטראגיסם, סיבת כל הכפילות וכל הצביעות שבנצרות. לא כן זו השניה, העומדת על־ידה. היא אינה מבזה את החושים. אינה מבטלת אותם, אלא מחנכתם ומדריכתם במצוות ובמעשים טובים, במנהגים ובמסורות, שמלַווים את היהודי על כל פסיעה ופסיעה עד לקברו…

“ובכל זאת ל הייתי צריכה לוותר כה בנקל לראיסה”, חלפה מחשבה בודדה במוחה של מרים, שאין לדעת מדוע ומאין הופיע פתאום: “חושבני שעשיתי שטות, שלא הלכתי אליו!”

– וכרמלית כלום דעתה נוחה מהפסל? – שאלה את האמן.

– הנמ, דומני שלא.

– בוודאי. היא אחרת ממה שאדוני מצייר אותה. כולנו היום אחרים הננו. חיים כרוכים וכפותים במצוות אינם חיינו, ואליהם אין אנו נושאים עוד את נפשנו. הכותונת הדלה הזאת של ה“מוריה” שלו לא תוכל לקחת את לבנו. אנו שואפים לחיים של מעשה וגם של מלחמה, אם יהיה צורך בדבר, בעד מקום להתחמם לאורה של החמה. אנו שואפים לחיים בריאים וחזקים כחיי הגויים ממש. המדינה היהודית וודאי שתהיה בנויה על צדק ומשפט. אחרת לא תהיה יהודית. אבל על החיִיל ועל הכוח, על הגדוּלה והתפארת לא נוותר. לא נוכל. מדינה בלי גדולה ותפארת,‏ אין לה בימינו תקומה. ירמסוה ברגלים. גם בחיינו הפרטיים לא נוכל לוותר על כמו אלה.

היא דיברה לא בלי התרגשות, בשעה שבמוחה לא חדלה לנקר מחשבת־חרטה על שלא הלכה אל כרמלי.

זינר הביט אליה בבת־צחוק דקה ונוגה מאוד, של אדם אשר ידע למפרע שדבריו לא יתקבלו על דעת שומעיו ובהכרח כבר השלים עם זה. דישן את המקטרת שלו, הקיש בה זמן־מה על כף ידו שקוע בהרהורים, ובקול שפל מאוד כמו מכאב, התחיל שוב מדבר:

– תסלח נא גברתי, אבל אני סבור שזוהי מטומאת הגויים. גם הפעם לא תצמח לנו ממנו ישועה. אימתי היינו מדינה חזקה וגדולה? תקופה קצרה מאוד, לא כן? וכמה שילמנו בעד התענוג הזה? כמה מלחמות, צרות, עושק, חמס, לחיצת אביונים וריצוץ עניים, ירידת המוסר וקילקול המידות, חורבן וגלות… בשעה שאנו מתכחשים לעצמנו, אנו נעשים אחרים, אחרים ממה שרציתי לצייר. אבל בשרשי הנפש, אילה, הגברת, אני, כולנו כולנו הננו כמו זו שעומדת כאן לפנינו. העָמדה, תנועת־הגוף, הראש, הפנים, ההבטה, – בכל אלה יש מן העקידה, עקידת יחיד על הר המוריה… אנחנו ‏ לא וויתרנו על קיומנו, מפני שאנו מאמינים במלכות שדי בעולם הזה, ועל כן קבלנו עלינו גלות ויסורים, ועל כן אנו עקודים כל ימינו; ובו בזמן צופים למרחקים, לעתיד לבוא…‏ איך היא סבורה – שאל פתאום – האם אילה מסוגלה לקבל על עצמה, בשעת הצורך, יסורים?

מרים נמלכה בדעתה רגעים אחדים ואחר כך כמהססת אמרה:

– לקבל על עצמה? איני יודעת –. לרגע נשתתקה. בלבה חשבה: “בהמה ביתית נאה! בלי דימיון, בלי מעוף והעפלה”, ובקול אמרה: – היא אינה עשויה, כמדומני, לבקש עינויים. אבל אם יטילום עליה באונס, לא תרתע. אילה היא בעלת רצון והכרת כבוד עצמה. לא תתכחש לעצמה.

– הנה! הנה! – קרא בהתרגשות – הרואה את, גבירתי? היא גם אינה אחרת! רק כפותה כמו כולכם, כפותה בנפשה…

מרים לא ידעה אמנות והתעניינה בה מעט. אבל רגש היופי היה בה עז, והטעם הטוב היה בה מפותח. נגינה יפה היתה מביאה אותה לפעמים לידי דמעות. תמונה יפה, פסל יפה, או יותר נכון, הַעֲמָתה הרמונית של צבעים וגוונים, קווים מלאים רטט חיים בשיש היו מעוררים בה התרגשות, היו לה לחוויות עצומות. בשני הפסלים האלה שעמדו לפניהם היו יופי, חיים ואמת שהרוו את נפשה באיזה מתק של עצבות, כמו כל דבר יפה מאוד. בו־בזמן הרגישה באיזו מתיחות־עצבים סתומה. כשזינר דיבר לפניה על הגות־לבו שהביע או שרצה להביע ביצירתו זו, לא יכלה עוד להתווכח ‏עמו. התרגשה מרוב התפעלות. הסמל כאילו חדל מהיות סמל ונעשה מציאות נושמת ומפרפרת לפניה בשני גופות חיים… נסערה לא יכלה כבר לגרוע עין מהפסל “מוריה”. אילה כרמלית זו ניצבה לפניה עתה באור חדש כאילו אך זה עתה הכירה אותה לאמיתה. אותה שעה היה במרים יותר מסיפוק־הנפש שכל יצירה אמנותית גורמת לנו. היהדות, שידעה מתורתה כה מעט, התרוממה פה לסמל כה רם ועמוק וכה נהדר. כמו שמי ירושלים בלילות הספיר. זֵכֶר ילדות בודד ורחוק מבית סבָּא הבליח בנפשה והפיץ סביבו איזה טמיר ומתוק…

זינר נעשה מפוזר. מרים קמה ללכת.

ב

כאשר יצאו אל מרפסת הגג, היתה השעה סמוכה לשקיעת החמה. השמים היו כחולים־טהורים כמעט מבריקים; הבריקו גם חרמש הצדף הדק וענני הנוצה הקלים שהלכו הלוך והִמוֹג בתוך הכוחל העמוק. ירושלים על גגותיה וכיפות מסגדיה ובתי־תפילתה, עמק יהושפט, הר־הצופים, ובמרחק – הרי מואב העולים שם בקטורת ערבית, – על כולם היה יצוק נוגה שמימי רך. כל הצורות והשרטוטים, ואף הברושים והזיתים המשחירים אי־שם בעמק ובהר, נראו בתוך אור בין־ערבים זה כה קלים ומתוקי־חן, וכאילו שקויים רוחניות פנימית…

בבית־התפילה הסמוך התפללו תפילת מינחה. מזמן לזמן פרצו משם קריאות תלונה ונאקות של השתוקקות וכליון־נפש… אי־שם במרחק פעמו פעמונים ובאוויר הכסף הזך גססו וגוועו צלילי הבדולח לאט לאט…

– בשעה זו נראית לי ירושלים רוחנית כולה – אמרה מרים.

– ולגבי ר' יחיאל… אותו זקן שאליו הלכתי בשעה שנפגשנו ברחוב… לגבי דידו, ירושלים היא תמיד רוחנית, תמיד. בבוקר, בצהרים ובערב, ביום ובלילה. הוא אומר שאנו רואים רק את קליפתה של העיר, את הגוף העכור שלה; הוא, ר' יחיאל, רואה את נשמתה.

– האם אינו מקובל? – שאלה מרים.

– איני יודע. בירושלים אתה נעשה על כרחך מיסטיקאי. ראי – קרא בהתרגשות ומשום־מה בגוף נוכח –הביטי נא שם מימינך, שם בפינה ההיא… שם הכותל המערבי; שם מתפללים עתה תפילת מינחה. מי לא עבר כאן על הגבעות הללו אשר מסביב? מואב, אדום, פלשתים, אשור, בבל, פרס, יוון, רומי… והיכן הם כל אלה? נגוזו כצללים, כחלום! גם מלכות בית דויד ובית החשמונאים חלפה ואיננה. ועדיין עומד כאן היהודי לפני הכותל שלו ומתפלל… בוודאי עוד תבאנה לכאן מעצמות אחרות, גרמניה או אנגליה או השד יודע מי, ואף הן תחלופנה כמו חלום, כאשר חלפו הממלכות הרבות והאדירות לפניהן… וגם אז, לאחר שאֵלה תעבורנה, יעמוד כאן היהודי‏ לפני הכותל שלו, הנצחי כמותו, ויתפלל אל אלוהיו! אי אפשר לא להאמין ברוחני הנצחי השולט כאן, השולט מכאן על כל העולם כולו. ר' יחיאל רואה זאת… הוא לא בא היום להתפלל, חוששני שמא חלה – הוסיף לבסוף בפני עצמו בלחש.

– אדוני רצה לבקרו ואני הפרעתי לו. לא אוסיף עוד להפריע ואלך.

– אולי ניגש אליו שנינו?‏ יהודי טוב, כדאי להכירו. הנה אילה‏ אינה מסוגלה, כנראה, להעריכו כראוי. אני מקווה שגברתי תתייחס אליו ביתר סבלנות. הוא אינו כמו כל החרדים; הוא נכנס בשיחה גם עם אשה…

– בחפץ־לב, אפשר שזה הוא הזקן שילדתו עובדת אצל בת דודי.

מרים קיבלה ברצון את ההצעה הזו. פגישותיה עם אבא לאסורס קרבוה קצת אל השאלות הדתיות, שהיתה כל ימיה רחוקה מהן. ומשיחותיה עמו, עם אבא לאסורס, נשתייר בה מעין אֵד לא ברור וכבד. הפעם היתה לה הרגשה כאילו אחרי רבות רבות בשנים שבה והתרחצה בפלג עיירת־מולדתה, אשר על חופיו עברו ימי ילדותה, ועל גליו שטו חלומות נעוריה…

השוק בעיר העתיקה היה תמיד מדכא את רוחה של מרים. חנויות הירקות, הבשר, הממתקים, הקטניות, הבשמים עם צבא ריחותיהם ושלל צבעיהם, ססגוניות המלבושים, גַמּוֹת הקולות, הקריאות והצריחות, הדוחק והחיכוך באנשים, בחמורים ובסלי־מכולת, כל זה היה ממתח את עצביה. כאן הכול אצים, הכול טרודים ובהולים, כאילו “דיבוק” אחד נכנס בכולם שרודף אותם על צוואר ודופקם: חטוף ואכול… כאילו כל היצרים והמאוויים מרוכזים כאן בקיבה… ולעת ערב משתנה השוק פתאום ורוח של עצבות יורדת עליו. צללים חשכים מגיחים לפתע כמו ממארב ומליטים את כל העיר באדרתם הכבדה. משתתקים הקולות, נרפית הבהלה, מתמתנת הריצה, קימעה, קימעה, כמו מתוך אפיסת כוח. דומה, בני־אדם הקיצו פתאום, עם בוא הלילה, מחלומות הזוועה של היום. פתאום כאילו הוברר להם כי הכול הבל…

כאשר ירדה מרים יחד עם זינר אל רחובה של העיר היה כבר חשך. בחנויות היבהבו עוד פנסים, שאך הגבירו מסביבם את השְכול והעצבות. דומה, שהפנים המבליחים מבין הצללים מביטים ביגון ללא־נוחם, העיניים מביטות בצער וכניעה, כאומרות: הכל עובר… אני, אתה, הוא, כולנו נעבור ולא נהיה… מכאן אל הר הזיתים הדרך קצרה, אך מלאה חתחתים ומהומות… הצללים נעים, גזים.‏ עמהם גזים גם הקונים, גם המוכרים… רק רגע קט של נופש, רק שעה קלה של מנוחה, אלהים טובים! אבל אין נופש, אין מנוחה לעובר פה על אדמות…

שוב התעוררה בה אותה מחשבה בודדה, מבלי שאפשר היה לדעת מדוע ומהיכן באה פתאום: “אלמלא הלכתי ללוותו, הייתי בוודאי מספיקה לראות את כרמלי עוד הערב”…

בביתו של ר' יחיאל היה חושך ודממה. על הכירה היה שפות סיר עם תבשיל, שהפיץ ריחו בכל החדר. הגחלים הבוערות השרו אור אדמדם ודל. משהתרגלו עיניהם אל החושך, ראו דמות אדם בקרן־זווית ופניו אל הקיר. “מתפלל”, לחש לה זינר, ושניהם צנחו על ספסל, סמוך לדלת. קומתו הגבוהה של ר' יחיאל התנועעה חרישית פנים ואחור, כמטולטלת מתוך תנועת־נפש עצומה. מפעם לפעם הוא מגביה את שתי זרועותיו הארוכות, מנענען‏ ומשמיע ‏אנקות־דום.‏ אותו יגון־החיים שמתהלך עתה ברחובות ירושלים העתיקה, משתפך פה בתפילה אל אלוהי מרום…

ר' יחיאל פסע פסיעות אחדות אחורנית. אך שיחתו עם רבונו טרם נגמרה. עוד שפתיו דובבות, כשהוא מהלך אילך ואילך בפסיעות רכות, חרישיות,‏ מבלי לראות את האנשים המביטים עליו. הצית גפרור והדליק עששית קטנה בידים רועדות, חרדות וקלות,‏ כמו באצבעות רוחניות נוגעות־ואינן־נוגעות בדברים גשמיים. הפנה את ראשו והתחלחל קצת למראה שני האנשים היושבים על הספסל.

– הָ? מי כאן? – שאל בהרימו את העששית אל פניו ובעפּעפו בעיניו.

– כבודו לא בא היום להתפלל ודאגנו לשלומו – השיב זינר – אך ברוך־השם שהוא בקו הבריאות.

– ה' אדון זינר? טוב, טוב. הזקֵנה שלי היא קצת “לא־עליכם”.‏ הילדים עובדים בעיר החדשה. קשה לעזבה לבדה. בבקשה, תתקרבו, תשבו אל השולחן.

הם ישבו ממולו לפני שולחן־עץ פשוט ובלתי צבוע. עליו עמדה קופסת־טבק גדולה, התגוללו סיגריטות, היה מונח איזה ספר in־folio פתוח ומטפחת־אף אדומה פרוסה עליו.

– מיצווה ‏גדולה היא ביקור־חולים – אמר בקול עמוק ובהיר, אם כי בטונים ידועים צרוד קצת – אתם לא הפסדתם כלום מן המיצווה. אף אני בחזקת חולה, קצת “לא עליכם”.

מרים הצמידה אל הזקן את עיניה, מתוך סקרנות ורגש של סימפתיה… פניו היו חיוורים מאוד ומעוטרים זקן לבן ומבריק בכסף השיבה. עליהם זרחו זוג עינים כחולות ותמימות כעיני ילד, אבל מבטן היה מוזר, כאילו תקוע, מתוך התפעלות פנימית וטמירה, באיזו נקודת־אור סמויה מעיני הבריות… שַלווה נפשית, לא ארצית, היתה נסוכה על כל ישותו, על תנועותיו, אפילו על כסף זקנו המשתפך, גם בדבריו שנשמעו בנחת, במתינות, כמעט שלא ברצון, כי הלוא העיקר אינו בדברים ובמעשים, אלא באותה נקודת־האור הנעלמה…

הוא סיפר בקולו הבהיר והקולח לאיטו על מחלת ה“זקֵנה” שעיכבה אותו להתפלל בצבור,‏ על מיחושיו הוא. דיבר על הילדים. מתוך דבריו נתברר למרים שחיים וציונה הם נכדיו שנתייתמו מאב ואם, והזקן מטפל גם בהם וגם באשתו העיוורת, דואג למלבושיהם,‏ לתבשילם ולנקיון גופם. חיים אינו מרוויח עדיין כלום, כי עדיין הוא בחזקת שוליא. לעומת זאת יש סיוע רב לזקן ב“בישליקים”¹ שציונה מביאה מהגב' לוי. כי ה“כולל” שלו הולך ומתדלדל וקיצבתו הפחתה עד לחצי. בשעה שהוא דיבר, היה התבשיל על הכירה רותח, מקשקש במכסה, גולש מעל דפני הסיר אל הגחלים, ומפעפע ורוחש ומפיץ ריח חמים בחדר. מזמן לזמן ניגש הזקן אל הסיר, תיקן מתחתיו את הגחלים, בחש בו קצת וחזר אל סיפורו. כן, היכן הוא עומד? אין השגחה בבית. כשהוא הולך אל בית־התפילה נכנסים כאן אנשים. הדלת אינה נסגרת והזקנה עיוורת. ומדי פעם נמצא כספו חסר… ראו מה בין אומות העולם ובין ישראל! – ובת־צחוק בהירה זורבת ומשתפכת על הפנים. וכאילו היא מתמזגת עם כסף זקנו. וכולו אור מבהיק – דרכם של גנבים ליקח כל הבא לידם, וישראל שגונב גונב ביושר. לא לקחו ממנו חלילה שום כלי, שום מלבוש או ספר, רק מטבעות אחדות מכספו יש שחסרות. רק מטבעות אחדות תרם לו הגנב לעצמו, לפי הצורך… יהודי אינו יכול לגנוב כמו גוי!

נזכרה מרים במה שסיפר לה היום יגאל על חיים נכדו שמטבעות מקשקשות בכיסיו, וצר היה לה מאוד על הזקן התמים והמתפעל הזה…

והזקן הוסיף:

– ומה תימה! ישראל שבארץ אינו דומה אפילו לישראל שבחוץ־לארץ. יהודי שעולה לארץ־ישראל, עוד בלילה הראשון הולכת ממנו הנשמה שהיתה לו בחו"ל ונכנסת לו במקומה נשמה קדושה, נשמה של ארץ־ישראל.

הזקן הדליק סיגריטה. שאף את העשן לתיאבון והוציאו דרך סדק צר שמתחת לשפמו לאט לאט, ובעיניו הממוצמצות התבונן זמן־מה‏ אל דמויותיו וקוויו של העשן, השטים ונמוגים כאילו היו להם חיים, שאיפות וכוונות נעלמות…

– האדם – המשיך ר' יחיאל – הוא, כידוע, עטרת הבריאה; היהודים הם אבני החן שבעטרה זו, והיהודי הבא לדור בארץ־ישראל‏ הוא היקרה שבאבני החן, הסולת שבאומה. והיהודי שנולד בציון ושוכן בציון…

– הוא הסולת שבסולת – גמר זינר את דבריו לא בלי בת־צחוק.

– בוודאי, בוודאי! חיימ’קה שלי נולד כאן. נשמתו לא היתה צריכה להתחלף עליו, כמו נשמתנו אנו. הוא מן המעולים, על כן לא חפצתי שילמד דוקא ב“ישיבה”. יהיה בעל־מלאכה ישר, יהא מתפרנס מיגיע כפיו, וסגי לו… “אהוב את המלאכה”… נער ישראל שנולד סמוך אצל הר־הבית!

הוא אמר את המילים האחרונות בגאווה כזו, עד שפשוט קשה היה לה למרים להביט בפני הזקן המרומה הזה.

– מה הזכות הזו שנולד אצל הר־הבית? – שאלה.

– זכות זו תגן עליו! – קרא הזקן.

עיני הזקן הכחולות הצטמצמו כאילו נקודת־האור, אשר רחפה לפניו, הלכה והתקרבה לנגד עיניו. ר' יחיאל הרים את זרועו הארוכה והראה כלפי איזה מקום אשר מעבר לכתלים:

– כאן הקריבו עוד אדם הראשון ונוח, כאן נעקד יצחק, יעקב חלם את חלומו ואמר: “מה נורא המקום הזה”, “זה שער השמים”. השכינה לא זזה משער השמים, השכינה אינה זזה מכאן לעולמים. עמוד הענן, שהיה עולה מן העולות והזבחים והקטורת אל שער השמים, קידש את האוויר, טיהר אותו מכל מיני משחיתים, מזיקין ורוחות רעין שאין להם כאן שליטה. “הזוהר” הקדוש אמר: “כל מאן דאיסתכל וקריא בכל יומא עובדא דקטורת ישתיזיב מכל מילין בישין ומהרהורא בישא”. כל־שכן כל מאן דדר באווירא גופא דקטורת… במקום שאין השכינה מסתלקת משם…

עיני התכלת הטהורות, עם המבט המכושף על־ידי אותה נקודת־פלאים נעלמה, התרחבו למראה איזו חזות־אור. על פניו החיוורים נשכחה בת־צחוק של התפעלות ופליאה… זרועו עוד היתה נשואה במרום, ועל הקיר מאחריו ניתלה צל מוזר, שחור וגדול מאוד.

הזקן התעורר רק כששני נכדיו פרצו אל החדר אגב שיחה רועשת. אך בראותם שני אנשים זרים, נשתתקו מיד. חיים, זה הנער חיים’קה, אשר נולד ליד שער־השמים, במקום שאין השכינה מסתלקת משם עולמית, רץ ישר אל הסיר, הרים את המכסה, בחש, הסתכל ורָטן אל אחותו: “שוב עדשים? כבר יצאו מאפי”… ציונה דרשה בבת־צחוק ביישנית לשלום מרים, התפלאה מאוד לראותה אצלם, נלחצה אל הסבא בתנועת־פינוק ילדותית והזקן חיבק אותה בזרועו הארוכה, כסוכך ומגן, באהבת זקונים עדינה. הילדה לחשה לו באזניו. כנראה, סיפרה לו מיהי האורחת. ידו החיוורת וארוכת־האצבעות של הזקן נחה על ראש הילדה בדברה וצנחה צנוח ולטף ברעדה על כתפיה הצרות, הילדה מרימה אליו מפעם לפעם את עיניה הכחולות והגדולות, מפעם לפעם לוחשת לו באזנו איזו שאלה או הערה, מהתפנק ומהתחטא, והוא בסבלנות רבה ובחבה רבה מפסיק את דיבורו ושותה את הבל־פיה…

מרים התענגה על תמונת הזקן ונכדתו. כמה דומה הילדה הקטנה הזאת אל הזקן בקווי פניה ובעיניה החולמות! כמו לשד־דורות קדום שנוזל מגזע אלון זקן אל רהטי יונקת רכה הצמודה אליו, כך הציצה מתוך עיני התכלת של שניהם פליאה אחת של מעלמא הדין…

– ההתפללת, חיים’קה? – שאל הזקן.

– שוב! – קרא הנער בקוצר־רוח – הלוא אמרתי לך, סבא, לא פעם שאני מתפלל ב“מנין” לא הרחק מן הסדנה. אתה שוכח תמיד.

“שקרן נבזה!” חשבה מרים על הנער בחימה גדולה.

– נו, מוטב! מוטב! – הזדרז הזקן להסכים ובלבד שלא להקניט את נכדו – אם כן, נטול את ידיך ונלך לאכול.

ג

כאשר נכנסה מרים אל חדר־האוכל הגדול של ה' לוי, ראתה מסביב לשולחן העגול, מתחת למנורה התלויה עם אבאז’ור המשי האדום ורב־הקיפולים, את בעל־הבית עצמו, את אשתו, את הגב' אֶמה ציפרין ו…יכרמלי!

כרמלי קם ופסע פסיעות אחדות לקראתה ביד פשוטה ובפנים קורנות.

– אה! אורח… – פרצה מפיה קריאה ספק של שמחה ספק של השתוממות – שלום עליכם! – ובלבה שמחה על שהאבאז’ור הוא אדום וכרמלי לא יראה את הסומק שעלה בפניה.

– אני מחכה כאן כשעה – אמר לה בהוסיפו לעמוד ממולה ולבחון את פניה.

– האומנם? צר לי מאוד.

היא הבינה שהוא מחכה כעת לרגע שתזמין אותו אל חדרה. אבל היא ישבה על הכסא הפנוי שעמד סמוך אצלה, והזמינה גם אותו לשבת.

לבוש, כמו תמיד, בטוב טעם ובמקצת חגיגיות, בתלבושתו השחורה, בעניבתו הכהה עם המרגלית הנעוצה בה, בצווארונו הקשה והמבריק בלובנו, ישב כמו זר בין האנשים שעל־ידו. לכאורה הצטחק ודיבר באדיבות, אבל בצורה עצורה, במידה ובמשקל. בחברה היה יודע תמיד להעמיד את עצמו על שלב אחד, לפחות, למעלה מאנשי־שיחתו…

הגב' ציפרין, שמכבר הגיעו אליה שמועות על היחסים שבין כרמלי ומרים, נתנה בשניהם עינים בוחנות. כרמלי ביחוד לקח את לבה, מפני שעל אהָביו שמעה רבות עוד בתל־אביב, והסיפורים האלה משכו עליו חוט של חן מיוחד ואפילו של חשיבות. מרים הרגישה במבטי־בלש אלה ובלי שים להם לב, שאלה:

– מה שלומך? פניך טובים. יש לך, בוודאי, הרבה חדשות מעניינות לספר.

היא ידעה שעכשיו, בפני האנשים האלה, לא יוכל להגיד לה דבר מכל מה שיש לו לספר. אבל היא היתה נרגשת מאוד. ובלי לחכות לתשובתו, התחילה מספרת על ביקורה אצל ר' יחיאל. אביגיל הפסיקה אותה:

– תסלחי לי, חביבתי! את בוודאי רעבה. אנחנו כבר אכלנו. ארוחת־הערב שלך מחכה לך מכבר ומצטננת.

– לא. איני רוצה לאכול, כי אם לשתות, לשתות.

– לוי! – קראה אביגיל אל בעלה בקול מצַווה.

הלה קם בלי שהִייות יתרות, מזג למרים כוס תי והגיש לה גם תופינים.‏ “אכלי, הם טובים! – זירז אותה – הבאתים מן העיר העתיקה. יהודי פרסי אחד מוכר אותם. ואביגיל פשוט לקקה מהם את האצבעות”.

– שתוק, לוי! – הפסיקה אותו אשתו – למה אתה מפטפט כל כך הרבה? תן לשמוע. החילות, מרים, לספר על ר' יחיאל. איך נתגלגלת אליו?

מרים התחילה מספרת בדברי התפעלות על הרושם שעשה הזקן עליה, על חיצונותו, על ביתו, על חייו ועל שיחותיו. הכל הקשיבו מתוך שתיקה של קשב. לוי, אגב הקשבה, התרפק על אשתו וחיבק בזרועו את כתפיה. אביגיל עשתה בכתפה תנועה של קוצר־רוח:

– אין לך, לוי, מקום אחר לידך? היא יותר מדי כבדה.

לוי ציית לה כילד נזוף, והסיר את זרועו.

– היודעת את – אמרה מרים אל אביגיל – ציונה דומה אליו מאוד בעיניה הכחולות ובמבטה.

– הלוא זוהי החולשה של יגאל שלי – קראה הגב' ציפרין.

הכל פרצו בצחוק.

– אין זה צחוק כלל, רבותי! – הוסיפה ‏ הגב' ציפרין ספק בליצנות ספק בדאגה – שערו בנפשכם, חולצת הצמר שסרגה לו גליק… חולצה נחמדה, לא כן? אצבעות פז לאשה הזאת, רק פניה קצת, מהנ… אבל אין דבר, היא חכמה מעשרה גברים. בקיצור, את חולצת הצמר לא רצה התכשיט שלי ללבוש, בשום אופן: לא נחוץ לו, לא קר לו! התעקש ובשום אופן לא! חשבתי שאתפקע, חולצה יפה כזו, מדוע? לך ודבר אל הקיר! לבסוף הוציאה גליק מפיו את האמת: לציונה אין חולצה חמה, והוא רוצה למסור את שלו לילדה. מה תאמרו לטופש הזה? בקיצור‏ גליק היתה מוכרחה להבטיח לו לסרוג גם לציונה חולצה.

– הרי זה יפה מאוד מצידו – אמרה הגב' לוי.

– יפה, יפה – חזרה הגב' ציפרין בתרעומת – איפה נשמע כדבר הזה? ילד כמותו ובמוחו כבר ילָדות! ‏ומה יעשה כאשר יגדל?

– יעלה על אמו – זרק ה' לוי בצחוק.

אביגיל הצליפה עליו מבט זועם. אך הגב' ציפרין הצטחקה והעמידה לו פנים של נעלבת כביכול, אימה עליו באצבע ואמרה במידה ידועה של גנדרנות:

– מהו סח, האדון לוי? הלא האדון כרמלי עוד יחשוב עלי אלהים יודע מה.

כרמלי לא נתן כלל את דעתו אל כל השיחה הזאת. הוא חיכה בכיליון־עינים אל הרגע שבו יוכל להכנס עם מרים אל חדרה. אבל בשמעו את שמו יוצא מפיה של הגב' ציפרין, בליוויית בת־צחוק גנדרנית ומשהו זידונה על פניה, הצליף עליה, מלמעלה למטה, מבט של ביטול ושל תרעומת כאחד, כשואל: “מה זו רוצה?”… עד שהגב' ציפרין התבלבלה, הסמיקה וכולה התכווצה, כאילו נפלטה מפיה, שטות גדולה או נכשלה במעשה שלא כהוגן. הכל הרגישו בדבר והיה להם צר עליה, כאילו ראוה בתקלתה. מרים התרעמה על כרמלי. “למה ההעוויות הללו?”, חשבה ברוגז־מה.

– אגב – אמרה מרים במנוחה עשויה אל כרמלי, שעצבנותו ופיזור־רוחו היו ניכרים יותר מדי: – פרישת שלום לך מאחותך.

– מאילה? איפוא ראית אותה?

– לא אותה ראיתי, כי אם את הפסל שלה.

– היית איפוא אצל אותו פסל, שכחתי את שמו.

– מדוע לא לקחת גם אותי עמך, ילדה רעה! – התרעמה אביגיל.

– א! אתם מדברים בוודאי על אותו אמן היושב בעיר העתיקה? – שאלה הגב' ציפרין – הוא חובש שטריימל; עם זקן ופאיות, ובכלל אדוק ומשוגע. לא?

– ומה הפסל של אילה בעיניך? – שאל כרמלי.

– עוד טרם נגמר וכבר עושה רושם חזק. יותר מדי אידיאליזציה. אבל אין זה פוגם.

– כן, כן, יודע אני. הוא רוצה דווקא לראות באחותי מה שאין בה.

– היה לי מכר אחד… הלוא הגב' ציפרין מכירה אותו, אפרתי… הוא היה אומר, שאין אדם אוהב את האשה שבמציאות, כי אם את זו שבדימיונו.

– חחח! – פרצה פתאום הגב' ציפרין בצחוק – מה הבין אפרתי בענייני אהבה? הלוא הוא היה פועל־צעיר’ניק! – כאן צחקו גם אביגיל ומרים, ואפילו כרמלי הצטחק כבושות – הוא היה טיפש, במחילה מכבודו – המשיכה הגב' ציפרין – אין בינינו כאן ילדות קטנות‏ ואין אני צריכה להתבייש בדברים. בלי נשיקות ובלי חיבוקים אין אהבה, זאת אגיד לכם. אפרתי היה כנראה מחבק ומנשק את המטאטא שלו. על פועל־צעיר’ניק אפשר להאמין. האם לא כן, האדון כרמלי! הלוא אומרים עליו שהוא מומחה בענינים אלה.

אופן הדיבור של הגב' ציפרין הרגיז את כרמלי. בלי לענות לה, פנה אל מרים ואמר:

– דומני, שיש מן האמת בדברי מכרהּ. יש תמונות מפיתוחי־עץ, אשר מקרוב אין רואים בהן אלא שרטוטים גרידא. ורק ממרחק ידוע מצטרפים השרטוטים לתמונה. גם האהבה יש שדרוש לה מרחק ידוע ודימיון…

לוי התחיל מפהק באופן לא מנומס. קם והתמודד בכל גופו.

– לך כבר, לך כבר לישון! – אמרה לו אביגיל.

– אח! כל הדיבורים הללו הם בשביל נערים ונערות. אני צריך מחר להשכים לקום לעבודה – אמר לוי אגב פיהוקים. וכילד צייתן אמר שלום לכל המסובין ותוך כדי כך חטף ונשק לאביגיל בערפה טרם הספיקה זו להדוף אותו ממנה. ומיהר להמלט כילד שובב שעשה מעשה קונדסות.

– הרוצה את לראות את שמואל’יק שלי? – אמרה אביגיל לגב' ציפרין. בחושה הטמיר הרגישה שיש מן הצורך להשאיר את מרים ואת כרמלי לבדם. בלי חשק קמה הגב' ציפרין לילך אחרי בעלת־הבית.

– האפשר סוף־סוף לדבר עמך? – שאל כרמלי בקומו.

מרים במקום לענות, קמה גם היא ושניהם עזבו את חדר־האוכל ונכנסו אל חדרה.

– כל הזמן התגעגעתי עליך – אמר בהמצאם שניהם לבדם.

כאילו כל הערב חיכה לרגע שבו יוכל להגיד לה את המלים האלה.

– האומנם?

היא התרגשה מאוד מרוב שמחה להמצא סוף־סוף עמו ביחידות. אבל השתדלה להעמיד פנים של שקט קר.

– הנה מתנה קטנה שהבאתי לך – אמר בהראותו על חבילה שהיתה מונחת על הכסא. והתחיל מתיר את החבילה הצרורה.

בשעה שהוא טיפל בה, היא חשבה: “הפעם אגיד לו! אגיד לד הכול, על נסיעותיו, על סודותיו, על הכול”.

הוא הוציא מתוך החבילה מטפחת פרסית גדולה וכבדה רקומת פרחים ומוקפת זר פיפים ארוכים וצפופים. העמתת־הצבעים היתה נהדרה ומרהיבת־עין. הוא קיפל את המטפחת על ברכו בצורת משולש והעטה בה את כתפיה של מרים.

– עכשיו את נסיכת הרמון!… לא. מלכת המזרח… אח! מה אני מפטפט? מלכת שבא, הנה! מלכת שבא!… – קרא בהתפעלות, ובדברו חבק את זרועה והקריבה אל המראה – הביטי! יופי! כך היתה. כך היתה מחוייבה להיות מלכת שבא. את, היהודיה מרוסיה, מניין לך הגוון החום של הפנים?

עיני מרים הוצתו ופניה השתלהבו גם מפני שראתה את עצמה בראי יפה מאוד‏ וגם מדבריו המשכרים. אך משום־מה נזכרה פתאום את הסוכך ששכחה אצל אבא לאסורס, ומיד שקע מצב־רוחה ‏ המרומם במעלות אחדות. עטופה במטפחת ישבה בתוך הכורסה.

– היודע אתה – אמרה – חדלתי מבקר את אבא לאסורס. חסל! לא אשוב עוד אליו.

היא חיכתה לראותו משתומם. אך הוא טרף אותה בעיניו המשתוקקות, וכמעט לא נתן את דעתו למה שסיפרה לו. הוא רק אמר:

– בוודאי. למה הם לנו עתה? הם יכולים לפעמים להיות לנו לרועץ.

– כשם שלא ידעתי קודם במה היו יכולים להועיל לנו, כך איני יודעת עתה במה יוכלו להזיק לנו – אמרה מרים בעינים מושפלות.

כרמלי הרגיש בדבריה תרעומת, והתחיל מצטדק. לא יכול לדבר קודם דברים ברורים מפני שהוא גופו היה במבוכה גדולה, גישש כעיוור באפלה, לא היתה לו כתובת נכונה אל הערבים, לא היה לו מפתח אליהם. לא כן עכשיו. עכשיו התקשר עם ערבים בעלי השפעה בבירות, בדמשק ובבגדד. נחוצה עבודת הסברה שיטתית ונחוץ כסף, הרבה כסף. וזהו עתה עיקר דאגותיו. מרים הרגישה שגם הפעם הוא מדבר ברמזים, מגלה טפח ומכסה טפחים. קשה היה לה לשמוע אותו. דומה היה עליה כאילו גם בפניה הוא מעמיד את עצמו באופן ידוע כגדול וכחשוב. איך לא הרגישה בזה קודם? מה נפלא הדבר! הלוא היא שמחה כל־כך לראותו, ובכל זאת כאילו תבלול נשמט מעל עיניה, והיא מטיבה לראותו מאשר קודם…

כרמלי, בדברו, שיחק בשערותיה והשמיט מתוכן אחת אחת את המכבנות, כמו מתוך פיזור־רוח, אגב שיחה, בלי שהיא הרגישה בדבר. רק משנתפזרה אחת מקווצותיה, קראה לו בצחוק:

– מה אתה עושה? המטפחת שלך היא יותר מדי הדורה וראש פרוע אינו הולם אותה. הסירה נא בבקשה את ידיך…

לבה הלם, התחילה מתרגשת. ובו־בזמן התייראה שמא לא תוכל לשלוט בעצמה. כרמלי השתומם: אף פעם לא ביקשה לסלק את ידיו ממנה. עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בשינוי שחל בה, ואמר:

– היודעת את, עוד בבגדד התגעגעתי לריח שערותיך.

– נוח לי יותר לשמוע אותך כשאתה יושב ממולי. רצוני לראות פניך בדברך. בבקשה, שב על הכסא הזה – התכופפה, אספה את מכבנותיה וסידרה שוב את שערותיה. כרמלי, במורת־רוחו, ציית לה וישב על הכסא אשר אמרה לו, ושתק.

למרים היה בעומק לבה צר על שהוא מציית לה. היתה שמֵחה יותר אילו התנגד לה, אילו התנהג עמה ביתר גסות, ותקף אותה בהסתערות גברית, מבלי להתחשב ברצונה… מדוע הוא יושב על כסאו ושותק? מדוע הוא שומע בקולה? האומנם רק למראית עין בא אליה בנפש פתוחה ושמחה?

– נו, עוד לא סיפרת לי על בגדד או דמשק, איך שם? האפשר שם לחיות? – היא חפצה לעוררו לשיחה. בנוח עליו הרוח, הלוא הוא יודע להיות מעניין.

– אם אפשר שם לחיות? אנו, אנשים כמונו, נצטרך לשכוח שם הרבה דברים. נבהלתי שם לא פעם בחשבי: כמה רחוקים עוד מכאן ניטשה, איבסן, מטרלינק… כמה זמן עוד יחכה וואגנר, עד שתפתחנה פה אזנים לו… אימה, ממש נופלת למחשבה על אלפי רבבות הקילומטרים הרוחניים שמפרידים בינינו ובינם…

“וכך אתה אומר לפנות עורף לאירופה? – חשבה מרים – אח, אתה אוהב את אירופה שלך, יותר משאתה בעצמך יודע”…

ובלי לדעת על־פי איזה צירוף־מחשבות נזכרה פתאום במקלר, והתחילה מדברת על הצורך לטהר את קבוצתם מאנשים אחדים שאינם רצויים להם.

– במקלר לא היה לי אמון עוד מן השעה הראשונה – אמר כרמלי – מקלר מזכיר לי סיפור גרמני ישן, שלגבורו אבד הצל. המבינה את? מתהלך לו אדם יחידי בין שאר הבריות בלי צל. אף מקלר כך. אינו דומה לכל בני־אדם,‏ אינו קשור לשום דבר, אין לו שרשים בשום קרקע. תלוש!

מוזר הדבר! עתה נזכרה מרים שכמעט אותם הדברים ממש אמר אפרתי פעם על כרמלי גופו, וכמדומה לה, בצדק. מקלר כופר בכל, צוחק לכל; והוא, כרמלי, מאמין, תמיד מאמין, אך מפקידה לפקידה הוא מאמין בדבר חדש. עובר מנמל אל נמל ואינו עוגן אף באחד מהם…

– מדוע לא התעניינת אף פעם ללכת לראות את עבודותיו של זינר? – שאלה פתאום מרים – הלוא היתה לך פעם איזו קירבה אל האמנות.

לא נעימה היתה לו, כנראה, הזכרה זו, ונתרז על כסאו:

– א! עכשיו היא רחוקה ממני.

מרים התבוננה אליו ממקומה ובלב נפעם חשבה:

“נטול שרשים… ובכל זאת הלוא אני אוהבת אותו. אלהים! כמה אני אוהבת אותו!…” והיא השתדלה לדבר במנוחה באמרה:

– האמן זינר הוא אדם מענין. יש לו דעות משלו על היהדות ועל ארץ־ישראל.

– הוא חולם על איזו יהדות מיסטית, דתית, משיחית. אנו אין אנו דתיים ואין לנר עסק עם המיסטיקה העקרה. נחוץ לנו כסף, כסף, כסף! הנה!… (נפש מרים סלדה מן הקריאה הזאת) כסף אפשר להשיג על־ידי תעמולה, תעמולה דורשת פרסום, והעבודה שלנו מחוייבה ליעשות דוקא בצינעה, בהסתר, בסוד… הנה השאלה!

– אה! – קראה מרים – הקונספיראציה שלנו! היודע אתה שאחותך יודעת הכל, על כל נסיעותיך ומעשיך, ומפטפטת עליהם בפני כל אדם?

– אני טעיתי באילה. קיוויתי ממנה לעזרה גדולה, והיא המתנגדת הגדולה שלי. נערה בלא כל מעוף. אני יודע, היא עוד תפריע ותזיק לי. היא תפריע ותזיק גם לפַסל שלה. זאת אני יודע. זה דרכה. הוא מיסטיקאי חולם והיא פכחית יותר מדי. איך נרתמו שניהם יחד, איני מבין. מהי רוצה, היא בעצמה אינה יודעת. למה נסעה לברלין? ולמה חזרה משם? אילו מצאה בעל טוב ונכנע, העיקר נכנע ובלתי מפריע, איזה איכר אמיד, היתה נעשית תרנגולת דוגרת מצוינה. אבל כשהיא נתקלת באיזה דבר קשה ומתנגד, במקום להרתע ממנו, היא מסתערת עליו ושוברתו. היא כועסת עלי. אבל גם אותי צריכים להכיר. לא בנקל יפצחו אותי!

– לא רק אילה! – אמרה – מאין ידעה, למשל, ראיסה רוזין שאתה עומד לבוא או שכבר באת? – ונתנה בו עינים בוחנות.

– מי? ראיסה? מניין לה זאת?… מניין לך שהיא יודעת איזה דבר?

– היא כאן – ולא גרעה ממנו את עיניה הבוחנות.

– ראיסה? היא כאן? – פרצה מפיו קריאה כמעט של בהלה.

– האם לא ראית אותה עדיין? – שאלה אם כי ראתה בפניו שלא ראה.

– מה נחוץ לה כאן? – שאל ופניו הפיקו דאגה נאמנה.

קם ממקומו והתהלך בחדר הלוך ושוב, ודיבר בהתרגשות:

– לעכביש יש רגלים ארוכות ודקות מאוד. גם קוריו עשוים חוטים דקים ונוצצים. נקל מאוד להסתבך בהם. אנו צריכים להתאסף ולדון על ריאורגאניזאציה, על טיהור קבוצתנו מיסודות לא רצוים. צריכים לסנן, צריכים לסנן… ולנסוע מכאן. למהר לנסוע, בלי דחיה! לעבוד על המקום! יש בינינו פארמאציווטים, מנהלי פינקסים, יודעי גרמנית וצרפתית, קורספונדנטים, המקצועות הללו יפרנסו אותנו שם. גם ערבית אפשר ללמוד על המקום. אבל העיקר: לנסוע, לנסוע מכאן…

הוא רץ בחדר הנה והנה כנרדף על־ידי איזו מחשבת דאגה. מרים עקבה אחרי תנועותיו העצבניות כאילו היה מוכן עוד הלילה לברוח מירושלים. נזכרה לה התרגשות כזו אצלו פעם אחת בתל־אביב. “הוא מתיירא ממנה”, חשבה.

– האם יש לה איזו תביעות? איזו זכויות עליך?

התייצב לפניה והתבונן אליה כאילו לא הבין לשאלתה.

– תביעות? זכויות? – חזר במשיכת כתפים – את הזכויות איני יודע. והתביעות… המ! אין מתים קמים מקברותיהם… היא בעלת־דימיונות. צריכים להודות, בעלת־דימיונות.

– היא אוהבת אותך, כנראה, מאוד – אמרה וחיכתה לשמוע מה יענה. אך הוא לא ענה דבר. היא שיחקה זמן ממושך בפיפי המטפחת הארוכים שהיו מונחים על ברכיה, ובחדר היה שקט.

לבסוף ניגש להפרד ממנה. מרים חוורה קצת. את כל כוחות נפשה אספה ועמדה לפניו מתוחה כמיתר. הוא לא הרגיש בפניה את הנעשה בנפשה, הניח את שתי כפיו על כתפיה ורצה לנשק לה. אך הביט אל עיניה ועצר את עצמו. היה בעיניה איזה מרחק מופלא…

– מרים!

– מה יש?

– למה זה את מביטה ככה? מה קרה כאן בשעת העדרי?

מרים משכה בכתפיה ושתקה.

– העצובה את?

– א, לא! – הושיטה לו את ידה ואמרה – לך לך, חביבי, לשלום! תבדוק נא היטב אצלך, אולי תמצא את זכויותיה האבודות של ראיסה, אולי המתים אינם כלל מתים.

הוא צחק צחוק קל ועיניו הביטו אליה בעצבות.

– אל דאגה! אל דאגה! – אמר לה – הקבר הוא אצלי, כאן – וטפח בכפו על חזהו – אבל מרים… – ולא גמר. רק השקיע לתוך עיניה מבט קודד וממושך; המבט גם שאל, גם קָבל, גם תבע…

מרים השפילה עיניה. הגיפה תריסי נשמתה בפניו. עמדו זה מול זה ושתקו. אחר החזיר פניו ויצא דומם.

מרים ליוותה אותו, גם כן דומם, דרך פתח חדרה הפונה ישר אל המסדרון. כאשר נסגרה הדלת מאחריו, עמדה עוד דקות־מספר לבדה בחשכת המסדרון, בראש מושפל, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את רקותיה… אחר התעוררה, נענעה בתנועה אחת חזקה את ראשה, כמנערת מתוכו הרהורים לא־רצויים. ונכנסה אל חדר־האוכל.

המנורה התלויה היתה כבר כבויה.‏ על המזנון בפינה דלקה עששית קטנה והחדר היה שרוי בחשכה. מרים מזגה לה מבקבוק־זכוכית כוס מים ושתתה בצמאון. אחר כך נפנתה להכנס אל חדרה ופתאום נבהלה: מהספה שעמדה בקרן־זווית אפלה נשמעה חריקת קפיצים.

– מי שם? – שאלה.

– אני, אביגיל. גשי נא הנה, מרים. שבי נא קצת על־ידי.

– מה לך? מדוע אינך ישנה עדיין?

– שכבתי כאן. לא יכלתי ללכת לישון ‏שם – מרים הבינה את פירוש המלה “שם”…

אביגיל דיברה בקול צרוד קצת וילדותי. שערותיה היו פרועות. מאוד.

– השעה כבר מאוחרת מאוד – אמרה מרים.

– מה השעה?

– קרוב לחצות.

– קרוב לחצות – חזרה על דבריה מיכַנית – ואני שוכבת כאן כל הזמן ומהרהרת… מהרהרת על מה שאמר כאן כרמלי.

מרים שתקה.

– את יודעת – המשיכה אביגיל – כרמלי זה אינו מוצא חן בעיני. אמנם ציפרין זו נכנסת אל העצמות, אבל איך הוא הביט אליה! לא היתה לו רשות להתייחס כך אליה. אנחנו אנשים קטנים ופשוטים, אבל לא שמעתי עדיין על הגדולות שלו.

– שמעי – אמרה לה מרים – קומי ולכי לישון. השעה כה מאוחרת.

– אבל מה שאמר אינו נותן לי להרדם.

– מה אמר? איני זוכרת כלום.

– האומנם? מה שאמר על התמונה שמביטים אליה מרחוק… מרים נשמתי! האומנם יכול להיות ששמואל’יק עוד אוהב אותי?… מדוע אני כה מתגעגעת עליו? בינינו מרחק כה גדול… מה דעתך? מדוע את שותקת?

– אביגיל חמדתי! מה אוכל להגיד לך. אני, כמובן, גם־כן חושבת ששמואל’יק חושב שם עליך ומתגעגע, אבל…

אביגיל ניתרה ממקומה:

– האומנם? האומנם? מרים יקרה, אמרי נא לי עוד פעם, נשמתי!

– למה לחזור? הלוא שמעת, אפשר מאוד ששמואל’יק חולם עליך כל הימים כמו שאת חולמת עליו, והוא מצפה ליום שובו, אבל מה תועלת?…

– האם זה אפשר? האם זה אפשר?

– כן. אבל החשבת, אביגיל? החשבת, מה יהיה אז, כאשר ישוב? האם לא טוב לך לעקור את שמו מלבך? השתדלי לשכוח אותו. אל־נא תחשבי על אודותיו יומם ולילה. זה לא טוב, זה לא טוב… זה עוד יביא עליך הרבה צרות…

– אח! ישוב נא! ובלבד שישוב!

קמה, התמודדה בכל גופה וקראה אל התקרה:

– אח! אמא’לי, אמא’לי!…

ד

ראיסה חפצה מאוד להכיר את אילה ולהתחבב עליה והדבר עלה בידה. בפגישתה הראשונה עם אילה, היתה כה נוחה ואהודה, עד שהאחרונה התפלאה על השמועות שהגיעו אליה על אודות אופיה הנפתל והגא ועל יחסה הרע אל הבריות. פעם אמרה ראיסה אל חברתה החדשה שיש לה חשק עז לתור את השומרון והגליל, ‏מפני שעדיין אינה מכירה את הארץ, אלא שקשה לה לעשות זאת יחידה. אילו מצאה לה בת־לוויה מתאימה, שתסכים לכך, היתה ראיסה לוקחת אותה עמה אל הסיור הזה על חשבונה. אילה הסכימה ברצון להצעתה ונטפלה אליה על חשבונה ‏של זו. היא אהבה לסייר מזמן לזמן את נקודות הישוב העברי בארץ; מלבד זאת שמחה על ההזדמנות לפקוד את בית אבא בגבעת־השרון, מבלי שתעלה לה הנסיעה אף פרוטה (היא למדה מהוריה ומאיכרי המושבה לחיות בחשבון). בדרך פיטפטו הרבה על ענינים שונים, ששתיהן היו אדישות כלפיהם. אחר־כך התחילה אילה מספרת רשמים וזכרונות מימי שהותה בברלין. ראיסה סיפרה על לונדון, פאריז, בוקארסט וקאפשטאט… פעמים היה, אגב שיחה, עולה שמה של מרים על הלשון, אך שתיהן כאילו נדברו לא להתעכב עליו, לדלוג, אם אפשר, ולעבור הלאה… יש שמחוסר הרגל או משיכחה, היו שתיהן משמיטות לרגע קט את מסווה הרוך, הנועם והידידות מעל פניהן. האחת לא התאפקה ושלחה בחברתה את עוקצה, אלא שהעוקץ כאילו נתקל באיזו אבן קשה ונרתע אחורנית; השניה ניסתה פעם לפתוח בשיחה אינטימית־ידידותית, במעין התגלות־לב, אבל זרועותיה הפתוחות חיבקו מרפק זקוף כביכול…

בגבעת־השרון ידעה ראיסה לקנות גם את לב הוריה של אילה. התעניינה בפרטי החיים (ובעד זאת מכירים בני־הכפר תמיד טובה לבן־הכרך), התפעלה מיפי המקום, אמרה שעוד מילדותה היתה מתגעגעה על חיי הכפר ועל עבודת־השדה. וגם שאלה אם האדון כרמלי והגברת כרמלית היסכימו לקחתה אל ביתם ולחנכה בעבודה חקלאית, בעד שכר, כמובן; היא לא תעמוד עמהם על המקח, כמובן. הזקנים כרמלי התפעלו מהגברת הצעירה הזאת ובשימחה קיבלו את הצעתה. האכרים שמחים תמיד להרוויח איזו פרוטות מן הצד.

פעם אחת כשנזדמן הזקן עם בתו ביחידות ואין איש אתם, שאל אותה בזעם כמעט: “ומה עם שמואל?” – “לא כלום” – ענתה הבת. – “אני כאן נחנק, ואתם בורחים מהמושבה במו מדֶבר.‏ אחרי מותי, כן תגידי לו, אחרי מותי יוכל למכור את אדמתנו, ואפילו לחלקה חינם לעניים. אבל כל עוד אני חי אין לו רשות להסתובב שם, השד יודע היכן, ולעזוב אותי עם חבל על הצוואר”. – “אבא – ענתה – על שמואל אין לי כל השפעה. ואני, אני לא אשוב ירושלימה. אשאר כאן”. הזקן לא ענה והלך לו. אך בעיני אילה היה הדבר לפלא. הזקן התגאה בבן ובבת; הוא היה בטוח ששניהם נועדו לגדולות ואין הישיבה במושבה הולמת אותם: מגבעת־השרון לא יוכל שמואל שלו להתפרסם בעולם, ואילה שלו לא תמצא בגבעת־השרון איזה גביר אדיר, איזה בארון אשר יתאהב בה ויקחנה לאשה (וכלום תוכל אילה שלו להנשא לאדם פשוט שאינו לפחות בארון?) ירושלים שאני, בכל־זאת כרך… הבנים היו רגילים לחייך בינם־לבין־עצמם על חלומות־הכבוד של הזקן. כנראה, חשבה הבת בצער, הגיעו מים עד נפש אם הוא דיבר ככה.

ראיסה ואילה היו צריכות, לפי תכניתן, לשהות בגבעת־השרון רק יום אחד, ולהמשיך אחר־כך את דרכן הלאה (מגבעת השרון היו נוסעים בעגלה לחיפה, ומשם, גם כן בעגלות, אל המושבות מסחה, כפר־תבור וכו'). אך ראיסה אמרה שקשה לה להפרד מהמקום הזה, שהקסימה ביפיו, מהוריה של אילה אשר מצאו חן בעיניה, מביתם ומגנם, ונשארו שם עוד כשבוע ימים.

בערב האחרון לשבתן במושבה, התאספו בני־הבית על הגזוזטרה. הזקן שהאורחת העשירה והיפה החניפה לו בהתעניינות שבה הקשיבה לדבריו, התחיל מספר על שנות העבר. סיפר איך עלו אל הארץ לפני שלשים שנה, הוא וחבורת איכרים יהודים מרומניה,‏ עם צאנם ובקרם, מחרשותיהם וכלי־דישם. כאשר עלו בפעם הראשונה עם כל הכבודה שלהם מחיפה אל האדמה הזאת, אשר בנו עליה את המושבה, היה המקום מידבר שממה; דרך כבושה לעגלות לא היתה, ופסיעה אחר פסיעה הצטרכו לפנות בידיהם ובקרדומותיהם מסילה בין שיחי החרולים והברקנים אשר כיסו את פני כל הכיכר. סיפר על סבל השנים הראשונות להתיישבותם, בלא רופא ורפואות, בלא ישוב יהודי בקירבת מקום, בין שכנים פראים, גנבים ושודדים, אשר לא ידעו את שפתם.

ראיסה היתה מפעם לפעם מפסיקה את דברי הזקן בקריאות התפעלות מעין אלו: “הלא אתם גבורים!… גבורי האומה הצנועים!… הלא זה איפוס, איפוס לאומי ממש! אדוני מספר בפשטות כזו ואינו ידע כלל ‏ מי הוא. גבור! יאמין לי, הוא גבור!…” פעם אחת אמרה לו: חבל שאיני משוררת או מספרת, הייתי כותבת ספר עליכם. אבל אני מכירה משורר צרפתי אחד, הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ומשוררי זמננו בכלל. אני אכתוב לו כל זה. אך ישמע את כל הדברים האלה, אני בטוחה כי יבוא תיכף ‏ ומיד להתוודע אל אדוני ולדבר עמו. סיפורי אדוני יעשו עליו רושם אדיר והוא יכתוב איזו פואימה נפלאה. וגם ישלם לאדוני שכר הגון; כן, כן, כך דרכם תמיד לשלם יפה למי שממציא להם חומר. מפני שהם מרוויחים על זה אוצרות..". הזקן שמע ובלבו ברך את ההשגחה אשר זימנה לו את הבחורה המוזרה הזו, שבוודאי ירוויח ממנה באיזה. אופן שהוא…

באותו ערב, כאשר כל בני הבית התפזרו איש למקומו למנוחת הלילה, מצאה ראיסה הזדמנות להשאר עם הזקן לבדו ולהגיד לו:

– מחר בבוקר אנו עוזבים את המושבה. לפני צאתי מכאן יש לי בקשה מאדוני.

הזקן נתן בה עינים מלאות פחד, ככל איכר שבאים לבקש ממנו איזה דבר.

– מה יש? מה יש? – שאל בחרדה.

– יעשה לי חסד.

– בבקשה… אם אך אוכל, כמובן – אמר, ובלבו כבר החליט למפרע לסרב.

– איני יכולה להשתחרר מן הרושם החזק שסיפורי כבודו עשו עלי. הנה אתם הסכמתם לקחתני אל ביתכם לחדשים אחדים או לשנה, לא כן? אולי לפי שעה תסכימו לקחת ממני… כך, בתורת דמי־קדימה, נאמר, הלוואה קטנה. הלוא כבודו אמר לי שהוא חייב לשלם בימים האלה חוב של אלף פרנק ואין לו…

– אני לא אמרתי זאת לגבירתי. טעות, גבירתי! – גימגם הזקן.

– כן, כן. הוא אמר לי, אך אינו זוכר.

– מתי? איך? אנחנו לא דיברנו כלל על העסקים שלי. טעות!

– אח! אדוני שכח… – קראה בקוצר־רוח, ומיד הוסיפה: אולי אשתו אמרה לי זאת.

– אשתי אינה יודעת כלום מהחובות שאני צריך לשלם.

בלבו של הזקן עלה הרהור של חשד לא נעים מאוד.

– אבל מה איכפת לו מנַיין אני יודעת זאת! – קראה ראיסה כאילו ברוגז – אם כך או כך, הכסף הלא נחוץ לו. הנה יש עמי פה פינקס השֶקים שלי. יש לי קונטו באנגליה־פלשתינה־באנק. אכתוב לו שק, בלי רווחים, כמובן.

הזקן נער את ידיו וטילטל ‏ את זקנו הלבן: לאו־לאו… מה זה? איך זה? סכום כזה… גדול הוא יותר מדאי, ועוד בלי רווחים! לזאת אין האיכרים רגילים. בשום אופן לא יקבל. במה זכה לגמילות־חסד כזו?…

האמת היא שבלבו התיירא, מתוך החשדנות המצויה אצלו, להסכים מיד להלוואה זו שהדהימה אותו. הוא לא הבין מפני מה רוצה הנערה המוזרה הזו להלוות לו סכום גדול כזה ועוד בלי רבית? האם אין כאן איזו כוונה נסתרה לרעתו, איזה פח? ובכלל, בחורה ופנקס שֶׁקים בידה, היכי תמצא? לא! אין זה חלק וישר. ‏ יש דברים בגו… אבל ראיסה הפצירה בו. כמעט בכתה מעלבון. מדוע מסרב הוא לעשות לה את החסד הקטן הזה ולקבל ממנה ההלוואה הקטנה הזאת, בשעה שאיכרי יהודה משתמשים תמיד בכספה בשעת הדחק? היא אוהבת לעזור לאיכרים. הזקן נמלך, נמלך עם לבו, גרד וגרד מתחת לסנטרו, ולבסוף התעשת: מה הוא מסַכן, אם יקח את הכסף? הלא גנוּב וודאי שאיננו, והכסף נחוץ, אלוהים אך הוא לבדו יודע כמה הוא נחוץ לו! מחר יֵרד לחיפה, יוודע שם באנגליה־פלשתינה באנק על אודות הקונטו של הנערה. ולפי שעה לא מחכמה יעשה אם יסרב. “לעולם תקח”.

– נו, מוטב! – אמר – אם גברתי היא כל כך טובה ורוצה באמת לעזור לי… תודה רבה, תודה רבה, האמת שבימים האלה יש חוב גדול לפרעון, והכסף היה נחוץ עד ל… עד ל…

הוא רץ אל החדר הסמוך להביא עט ודיו, ראיסה ישבת לכתוב את השיק. הוא עמד ממולה, הביט אל הנערה המוזרה וחשב: אין זו בוודאי אלא שליחה חשאית של הבארון או של נדבן אחר. שהדבר לא יוָּודע חלילה לאיכרים, “שָׁמוֹר וזָכור”, השנוֹררים הללו יתנפלו עליה כזבובים. ובלבד שהבחורה בעצמה לא תפטפט! “שָמור וזָכור”… אמנם, נשים דעתן קלות…

ראיסה הרימה את ראשה ואמרה לו:

– יואיל נא כבודו לכתוב לי קבלה, כנהוג, שקיבל ממני במזומנים את הסכום הזה, על מנת לסלק לי… מתי? ואיך?… אבל אחת היא לי. יקבע הוא בעצמו את התאריך. לא אעמוד עמו על המקח. לאדוני נוח בוודאי שהחוב יסולק לשיעורים.

הזקן לקח את השֶּׁק והשתומם לקרוא עליו את הסכום של חמש מאות פראנק ולא אלף… “תרח זקן! תרח זקן!”, נזף בעצמו על שסירב בתחילה ולא עמד על זה שבאמת אלף פר. נחוצים לו. נטל את העט ובכתב־ידו הילדותי והרצוץ ובעברית שלו המעורבת בזרגון כתב לאט לאט ואגב נשימות כבדות את הפיתקה הדרושה.

בשעה שמסר לה את “הקבלה”, לא ראה את הרטט הקל בידי הנערה, ולא ראה את השינוי המתמיה במבע פניה. הזקן הרבה עליה דברי ברכה ותודות, אך היא נפטרה ממנו בדברים קצרים ויבשים. פתאום הרגיש הזקן בפניה ובקולה שאין לה שום ענין אליו עוד. פתאום לחש לו איזה קול טמיר בלבו שהיא לא תבוא אליהם להתחנך בעבודה חקלאית, לא תבוא…

למחרת בבוקר הודיעה ראיסה לאילה שאין בדעתה להמשיך עוד את טיולן. נתנה בה אילה עיניה בתמיה. פני ראיסה השתנו במשך הלילה, כאילו נפלו מאוד. אילה לא הפצירה בה להמשיך את טיולן, מפני שלא היא שילמה את הוצאות הדרך. ומלבד זאת, כיוון שהחליטה לשבת עם אבותיה במושבה, עליה למהר לשוב ירושלימה, לראות את זינר, להפרד ממנו. לבה היה אחוז בצבת. התהלכה זעומה ונרגזה מאוד. לא היתה בטוחה שלא תתקוטט עם ראיסה בדרך. דברי חנופתה והתפעלותה המזויפה בחברת הוריה דחוה… קודם לא נתנה את דעתה לכך, ועתה נפשה סולדת מכל שקריה ו“העווייות הקופיות” שלה. אינה מאמינה אף לדבר אחד מדבריה. השד יודע אותה למה היא מדברת כך… אילה לא יכלה לצייר לעצמה איך תיפָּרד מזינר, ואולי לעולם, איך תוותר על חייה במחיצתו. אבל השתדלה להסיח את הדעת מכל זאת, לפי־שעה, לפחות…

בשעת הפרידה קראה את אביה לסור עמה הצידה, ולחשה לו:

– אבא! החלטתי להשאר עמכם כאן. אסע רק ירושלימה לקחת את מטלטלי, ואשוב.

– טיפשה! מה תעשי אצלנו? למה את נחוצה לנו? במה תוכלי לעזוור לי? מוטב שתשארי שם, אם בירושלים טוב לך יותר.

– אבל מצבך כעת…

הזקן נענע בתי ידיו באוויר כמסרב לשמוע.

– ומה אניד לשמואל? – שאלה. מעל לבה נגולה אבן.

– לא כלום.

– איך!

– הוא אינו בשביל גבעת־השרון. אין לו מה לעשות כאן.

– והחוב?

– אין זה עסקך.

ה

אילה וזינר שמחו להתראות שוב בחדר הקטן אשר בעיר העתיקה. אילה היתה צריכה להפרד ממנו לשבוע ימים כדי שתרגיש כמה היא קשורה אליו. והפעם היתה כה נוחה, כה פשוטה וכֵנה באמרה לו שהתגעגעה עליו. במרץ מחוּדש ניגשו שניהם אל “העבודה”. אילה תפסה את מקומה ואת עמדתה בתור “מסמלת”, מתוך תשוקה לסייע לו, מתוך תשוקה להיות שותפה עמו בעבודתו. והוא עבד בחויצות ובהתלהבות כאשר לא עבד קודם. יחסה של אילה נאצל עליו. רוחו היתה פתוחה ואצבעותיו גמישות. תוך־כדי עבודה התגלגלה ביניהם שיחה קלה, מרפרפת שלא היה בכוחה להסיח את מחשבתו המרוכזת.

אילה אמרה לו:

– היודע אתה, גם על הפסל התגעגעתי. אחרי שלא ראיתיו שבוע, הוא מוצא חן בעיני יותר מקודם, ממש כמו הפַּסָּל שלו…

ושניהם צחקו צחוק ילדים טוב.

– היתה כאן הגב' ווייס – סיפר לה זינר.

– ומה אמרה?

– בתחילה חשבה שהגזמתי באידיאליזציה. אחר כך, כמדומני, הסכימה לי.

– האומנם? כלום אינה כועסת עלי?

– מדוע תכעס עליך?

שׂרטתי אותה פעם בציפרני. אם היא מוחלת לי, הריהי צדיקה גדולה.

– הבחורה הזאת מצאה חן בעיני.

– מזל־טוב! בשעה טובה!

– היא עשתה עלי רושם של צעירה נבונה, בעלת רגש ושאר־רוח.

על פני אילה עבר צל. גביני עיניה הצטפפו.

– מדוע באמת בחרת בי ל“סמל”? – שאלה – הנה גם “פרויליין” ווייס מתאימה אל התפקיד הזה, לא פחות ממני.

ראה זינר את פניה וחשש שמא תראה גם לו את ציפרניה, אם כי לא ידע על מה ולמה…

– אף אני סבור כן – ענה בפשטות – הגברת ווייס או מישהי אחרת היתה גם כן יכולה ל“סמל” לפני. ובכל זאת לא היתה יכולה.

אילה פרצה בצחוק:

– הנה תשובה קצרה מאוד וברורה מאוד: “היתה יכולה ובכל זאת לא היתה יכולה” ח ח ח…

היא ידעה שבשעה שזינר מתרגש אינו יכול לבאר כמו את מחשבותיו, אינו מוצא את המילים הנחוצות ומסתבך, והיא צחקה בקול, כדי להגביר את מבוכתו. אך פניו נעשו חמוּרים מאוד. והוא השתדל לכבוש את התרגשותו, הבלתי מובנת לו לעצמו, ואמר:

– אבל שמעי ותביני. אני עובד תמיד מתוך שני רגשות, מתוך שתי אהבות, כן. אני אוהב את האידיאה ואני אוהב את האדם הקרוי לסמל לפני את האידיאה הזאת. מעולם לא אהבתי לעבוד עם מסמלת שכירה. בלי האהבה השניה הזאת, כלומר אל המסמלת, אולי לא הייתי יכול לעבוד בשביל האהבה הראשונה שלי, בשביל האידיאה. הלוא ראית איך אני עובד. אני עובד קשה. בלי הרגש הזה אל המסמלת אי אפשר היה לי, בלי רגש מיוחד…

לשמע הדברים האלה, חלף במוחה של אילה במהירות ברק זֵכר הסטודיה הגדולה שהיתה לזינר בברלין ויחד עמה זֵכר המסמלת הגרמנית שהיתה לו שם.

– כמו אל בֶּטי… – נפלט מפיה השם שנזכר לה פתאום, אחרי זמן רב מיום עזבה את ברלין.

– כן, בֶּטי… – אמר באנחה קלה מתוך געגועים חבויים, ופניו כוסו רגע קט בצל.

– שמע, הלוא עדיין אתה אוהב את בטי! – פרצה קריאה מפי אילה.

זינר לא הרגיש בנעימה המיוחדה שהיתה לקריאה הזאת, והשיב:

– בטי היא הזֵּכר הטוב היחידי שנשאר לי מחיי שם… נפש עדינה ומסורה…

אילה לא יכלה לעצור בעד עווייה קלה שעיקמה כלשהו את פיה…

– ואני הייתי סבורה – אמרה – ש“האהבה הראשונה” היא אצלך עיקר, או שיש לך רק זו האחת. שאתה אוהב רק את הרעיון, את הפֶּסֶל, ולא יותר מזה…

זינר, שקוע בעבודתו שהתקרבה אל קצה, החזיר בפיזור־רוח:

– מהמ… מובן מאליו…

– ואם הפֶּסל ישבר?

– אז אתחיל מחדש.

– ואם אני אהרסנו, האם תשנאני בגלל זה!

– מדוע תעשי זאת? – שאל ובקולו רעדה נימה חבויה.

– כדי שלא תחלק את אהבתך בין שנינו. כדי שתאהבני, רק אותי לבדי.

– ה! את לא תעשי זאת. לא תוכלי. לא תהרגי את עצמך.

– איך?

– ראיתי, אילה! – קרא פתאום בישרו את גבו ובהתרחקו פסיעה אחת אחורנית מן הפסל, כשהוא מתבונן אליו באהבה – ראיתי, אילה, את הטוב והיפה שבך, דליתי זאת ממך ומימשתי בחמר הזה.

נשמעה דפיקה בדלת ומרים ווייס נכנסה

– נגמר, לא נעבוד עוד היום – קרא זינר. עבודתו היום הנִיחה מאוד את דעתו.

– אולי הפרעתי? – שאלה מרים.

– לא. היום עבדנו יפה והספקנו הרבה – השיב זינר.

שתי הבחורות הביטו ברגע הראשון זו אל זו במבוכה.

– הגברת ווייס! – קראה לה אילה כאילו לא נפל ביניהן דבר – ה' זינר אמר לי שבעיניה מצא הפסל חן. האומנם יש לי פנים כאלה והבעה כזו? מתי ראתה אצלי מבט כזה?

– האדון זינר מאמין – אמרה מרים – שבכל יהודיה יש מהדתיות הזאת. לפי דעתו, צריכים רק לדעת לחשוף, לדלות מתוך הנפש את הרוח הזאת. הלוא כן, ה' זינר?

נדמה היה לאילה שמרים הדגישה קצת את המלים “שבכל יהודיה” ונפגעה על־ידי כך.

– הוא טועה, האמן שלנו – אמרה – בכל יהודיה, כן, בכל יהודיה – חזרה והטעימה – רק לא בי. מתי ראיתם אצלי דתיות כזו? איני כלל מסוגלה לכך.

בין גבותיו של זינר נמתחו קמטים. הוא דישן את מקטרתו ומלא אותה מחדש טאבאק, הדליק בידים רועדות והתחיל מדבר גרמנית. מרוב התרגשות התקשה לבאר את מחשבתו, וזה עוד הגביר את התרגשותו. וביחוד בזכרו את צחוקה הקודם של אילה. הוא היה ברגעים ידועים כמו ילד.

– לא תמיד, לא בכל הדיבורים והמעשים מתגלית הנקודה העיקרית, האמתית שבנשמת האדם, כי אם בתנאים מיוחדים במקרים יוצאים מן הכלל… פתאום היא מבריקה כמו ברק באיזו פעולה, באיזה דיבור, מבריקה באיזו הבעה, פתאום… ואז אומרים הבריות עליו: פלוני אינו דומה לעצמו, פלוני מוזר מאוד… אבל יש גם שאינה באה כלל וכלל לידי גילוי ובכל זאת יֶשְׁנה, יֶשנה… גם אצלך, גם אצלה, גם אצלי, אצל כל היהודים… ראו נא, הכול נפסד, הכל משתכח במרוצת הדורות, אבל אותה הברקה פתאומית,‏ שעליה אני מדבר, אותה הנקודה העיקרית, כלומר נקודת־האמת, אינה משתכחת, היא קיימת לעד. בבל, אשור, יוון, רומי היו מדינות עצומות; במשך דורות רבים צמחו וגדלו, אספו אוצרות זהב, עשו מלחמות גדולות, ניצחו, כבשו… ומה נשתייר מכל זה? עיי מפלה, תלי־עפר! נשתמרו רק פסלים, שרדו רק שירים, דרמות, חוקים, תורות… רצוני לומר, ההברקות שהבריקו ‏בשעתן במוחם של אישים בודדים, אולי פעם אחת בחייהם… גם לנו היו מלכים ושרים, היינו מדינה פעם ופעמים, עשינו מלחמות, ניצחנו נצחונות, כבשנו ארצות ועמים ומה ירשנו בכל זאת מאבותינו? – הוא הצביע על הפסל של “מוריה” – רק את המבט הזה אל האופק…

– זינר! – אמרה לו אילה – בברלין, כמדומני, לא היית פילוסוף גדול כזה.

זינר חייך:

– הזדקנתי, למדתי, וחכמתי.

– בפילוסופיה הזאת שלך הבינותי מעט מאוד – אמרה – והעיקר איני מבינה במה נוגעים הדברים האלה אלי? אני, עד כמה שאני זוכרת את עצמי, אף פעם עוד לא הברקתי…

בהחלט היא כועסת עליו ורוצה להפרע ממנו על שום־מה. והוא עמד והביט חסר־עזרה אליה ואל מרים: האומנם לא הצליח במדה כזו לבאר את מחשבתו? לפעמים היה סבור שבסתר לבה של הנערה חבוי רגש שהיא משום־מה נופלת מנערות אחרות, גרועה מהן, ועל כן היא פעמים מתחצפת ועוקצת, ופעמים כאילו מוצאה סיפוק בדברי ביטול ולגלוג כלפי עצמה…

הוא הניח את כפו על כתפה, ובבת־צחוק אבהית:

– הרגעי, ילדתי! אין אדם יודע מה שמאחריו ואפילו מה שבתוכו. האמיני לי, יקירתי, יש בך הירושה הזו, יש בך! עדיין לא עמדת במבחן ואין את יודעת. מי יודע מה שמחכה לו יום מחר. אולי מחר יבוא הנסיון וידָּרש ממך הקרבן. ואז תדעי “במה הדברים נוגעים אליך”…

אילה עיקמה את פניה בעווייה סקפטית, פיה הדורס נפתח בבת־צחוק לגלגנית והראה את ברק שיניה הקטנות. זינר, שקוע בהרהוריו, לא ראה את עוויית־פניה ואת בת־צחוקה. אך מרים סלדה מהם. היא פנתה אל האמן ואמרה בכובד־ראש:

– מחובתנו היא לשמור על ירושת־אבות זו… איך הוא קורא אותה? המבט אל האופק. הוא, המבט הזה, הביאנו עד הלום. הוא יוציא את העם מן הגולה.

– מן הגולה בוודאי! – ענה זינר – אבל לשם מה? that is the question, זוהי השאלה!

– ה, כן! – העירה מרים בצחוק – עוד עלינו לבוא לידי הסכם בנוגע לשאלה הזו. אנו אומרים: לצאת מן הגולה לשם הצלת העם, ואדוני אומר: לשם… לשם הצלת אלוהים או דומה לזה…

– ישראל, אורייתא וקודשא־בריך־הוא – חד הוא! – אמר בעברית.

– אני רואה, אדוני, שאין דעתו נוחה מאידיאלינו המדיניים. על כל פנים, הוא רחוק מעבודתנו המדינית.

– לאמן אסור לשקוע בביצות הללו – היתה תשובתו.

– ביצות? מדוע? – שאלה כמעט נעלבת.

– הן מפריעות לאמן בעבודתו, הן מפריעות לו להיות נאמן לעצמו, הן מפריעות להתבוננותו האמנותית, מערפלות את עיניו לבלי לראות את הנצחי שבחולף ועובר, הן מקשרות אותו רק אל החולף ועובר, מגרות בו רק אינסטינקטים, שאין בהם משום תעודת האמן ולא כלום…

– אַי־אַי־אַי! איזה כתב־אשמה! אבל יסלח נא לי. אני תמיד הייתי סבורה: האמן שאין לבו דופק בהסכם עם דפק החיים, שהוא זר לאינטרסים של בני־האדם… – ולא גמרה.

– דפק החיים, האינטרסים של בני אדם… אולי כן, אולי כן. אבל היכן הוא דפק החיים? לפי הרגשתי לא בריב המפלגות, בחיכוכים המדיניים הוא, כי אם בספירות אחרות, אחרות. רוכל מחזר על הפתחים, שיושב לנוח בצל גדר, עם תרמילו ומקלו המונחים לידו, בחורות־כפר צוחקות ליד באר, בני־בית הפועל מסביב לשולחן בשעת ארוחתם הדלה, הזקנה המשקה את עציץ הגיראניום שלה על אדן החלון הפתוח… הנה כאן דפק החיים! האמן חייב להתרחק מן האדם למען ייטיב לראותו, להתרחק ממלחמת הדברים והענינים המופשטים למען יהיה חפשי, חפשי וחזקי…‏ למען ייטיב לראות את הפרטים הממשיים והחביבים שבהם מתרקמים יום יום…

מרים משכה משיכה כלשהי בכתפיה ושתקה. בלבה לא הסכימה לדבריו. היא לא יכלה להסכים שיש רשות למישהו, אפילו ‏ לאמן, להתייחס אל החיים יחס של מסתכל אסתיטי, מן הצד…

בחדר התחילו מתרקמים צללים. אילה ניתרה ממקומה, התמודדה קצת, אחרי עמידה ממושכה בפוזה אחת לפני הפסל, וקראה:

– היש תיקווה שהוויכוח הזה יגמר פעם? תמהה אני עליכם, רבותי! איך אינכם מרגישים את השיעמום הגדול שבכם ובכול…

מבעד למעטה הצללים הבריקו שיניה בצחקה:

– הגברת ווייס רוצה להציל את העם, ואתה, אם להאמין לה, רוצה אפילו את אלוהים להציל. לפי שעה, בבקשה תצילו נא אותי מן… השעמום?

מיהר זינר ועטף את פסליו בסמרטוטים לחים, ושלשתם יצאו אל המרפסת אשר על הגג לפני פתח ביתו.

אור ערבים כחלחל חפף על העיר, על הריה ועמקיה. קווי הנוף היו עשוים דקים ושחורים־אפורים, כאילו שירטטה אותם יד חרדה וענוגה. הצורות והשרטוטים היו כה שקטים, כה לבביים ופנימיים בפשטותם ותמימותם. מעל אחד המינאריטים קורא מואדזין אל תוך החלל המלא קשב. שם מעמק השילוח עולות ערביות מן המעיין, בשורה ארוכה, זו אחר זו, ו“פחי”־מים על ראשיהן. בֶּדווי על סוסתו אץ לרדת מן ההרים אל העיר ברפות היום, ומאחריו מתמר אבק ורוד־כחלחל. אי־מקרוב נוער חמור בשברי תלונה ללא נחומים… פה ושם מסתלסלות תמרות עשן הערב… מעל צריחו של אחד מבתי־היראה גוועים צלילי פעמון אחרונים… על הכל נסוך רוח של ענווה, כניעת־הלב אל הגורל… השמים מביטים בחן ובחסד על העיר המתעלפת בהזיית־כיסופים עגומה.

– פעמים – אמרה מרים – ירושלים היא כה עצובה.

– ירושלים היא עצובה – הסכים זינר – כל רעיון עמוק ורציני הוא עצוב. הביטו נא אל הנוף הזה. אין כאן מישור הקורא את האדם לשאוף אל מרחקי אין־סוף. גם הרים נשאים אין כאן שקוראים את האדם אל עָל, אבל ההרים הללו חוסמים בכל זאת בפנינו את האופק ומשפיעים עלינו להתכנס פנימה, להצטמצם ולהתרכז בתוך עצמנו, לגלות בתוך נפשנו מרחביית אופקים ומרומים אין־סוף… ההרים הללו… הם חשופים ויורדים במדרון אטי. הגוונים פה דלים. הצורות אינן מדהימות בהפכים וניגודים. הכל כאילו כבוש ומכונס בפנים. ירושלים גופה צנופה ומכונסה בתוך החומה. זוהי האידיאה הישראלית, זוהי האמונה הישראלית באלוהים אחד. העכו“ם שבאומות העולם עובדים לכוחות רבים. כל חוש, כל רושם מספר להם על אלים שונים… “על כל גבעה רמה, תחת כל עץ רענן”… מי מאמין בטבע, מי בשירה, מי במדע, מי בשלטון וגבורה או בעושר ונכסים. נשמת האנושיות העכו”מית קרועה ושסועה, וקרעיה מפרפרים ברמץ כל במה וכל מזבח. ישראל יודע אך אל אחד, אחד ויחיד, הכוללם יחד… א! ירושלים יושבת עמוק בתוכנו. כל יהודי נושא את ירושלים שלו בקרבו, ביודעים ובלא יודעים.

מרים עמדה על־ידו בדברו. לא גרעה עיניה המוקסמות מעל העיר עם בתיה שהתגבבו זה על גבי זה, כמו גלים מעלי קצף. ירושלים זו בשעת המינחה, “מוריה וגולגלתה” ודברי יוצרן נסכו עליה הזיית דימדומים… אילה עמדה הרחק מהם בקצה הגג והביטה אף היא אל המרחקים אשר לפניה. היא אהבה את זינר, אהבה את פסליו, אהבה את אהבתו אליה; אבל בדברו על הענינים היקרים לו ביותר, אשר העסיקוהו ביותר, היה כה זר לה, כה רחוק ממנה, כמו האופק הזה…

– כל זה… נניח שכן הוא. נניח… – אמרה מרים מבלי הפנות אליו את ראשה, כמדברת אל ירושלים – אבל, בכל זאת, איך נחיה? איך נעבוד? איך נבנה?

– א, אני מבין… תכנית דרושה, סיסמה, מצע אידיאולוגי, ועוד מהדברים הטובים האלה. ומה היתה תכניתו של רבן יוחנן בן זכאי? ולנביאים כלום היתה תכנית? ומה היתה תכניתו של שמואל הנביא בבוא אליו זקני העם לדרוש ממנו מלך, להיות ככל הגויים?… תשובתי על שאלתה, גבירתי, היא קצרה מאוד: עבודת אלוהים, קידוש השם… רוצים אתם ל“בנות”, ל“עבוד”, ל“חיות”. בבקשה! עבדו, בנו וחיו כאוות נפשכם, אולם אך ורק כעבדי אלוהים… “קדושים תהיו”!…

מרים הוסיפה להביט אל האופק הכחלחל. בקירבה הלכה, וגברה עצבות הערב עד לידי מצוקה סתומה. דברי זינר צללו בנשמתה, כמו קריאת המואדזין בחלל האוויר…

פרק שנים־עשר: מְחַפְּשִׂים אֶת קֶרֶן־הַצְּבִי

א

כרמלי, כמו כל גבר אשר רבות נשים אהבוהו ופינקוהו והוא אף אחת מהן לא אהב אהבה גדולה ועמוקה, רגיל היה להתייחס אל נשים יחס של ביטול, של בוז כמעט; את אהבתן היה מקבל כמו מס, שמגיע לו בדרך הטבע. ועל כן הפתע מאד כשהתחיל מרגיש, בעברו בערי סוריה וערב, געגועים על מרים, געגועים שבתחילתם לא ידע אפילו את טעמם וטיבם, ושגברו מיום אל יום, עד שנעשו לבסוף, בימים האחרונים לפני שובו, למצוקת־נפש מתמדת ומדכדכת.

בירושלים נתקל שוב בראיסה. פגישותיהם היו אמנם ארעיות, פזיזות וחטופות, כאילו שניהם היו שמחים למהר ולהפרד זה מזה. היא היתה תמיד עליזה וחסרת־דאגה כאשר לא היתה עוד זה כבר; היתה מרבה לדבר על נסיעתה חזרה לחוץ־לארץ. לכאורה, היה מקום להשערה שכל מה שהיה בעבר, כל מה שנפל בין שניהם נשכח כליל מלבה, אולם כרמלי הכיר יפה את ראיסה לבלי השלות את נפשו על־ידי כל זאת. אדרבה, כל זאת עוד הגבירה את חרדת־נפשו הסתומה. מתוך עליזותה וקלות־דעתה כביכול של ראיסה, הרגיש שהנערה אורבת לו, שהיא מתחקה מרחוק על שרשי רגליו, ומכינה לו איזו מכה לשעה ולמקום הרצויים לה. הוא הרגיש שהיא אוחזת בעקבו כמו גזירת הגורל ואין מסתר ממנה. כמו להכעיס, היא מופיעה לפניו, לפעמים מרחוק, דווקא בשעה ובמקום אשר בהם פילל פחות מכל לראותה. ברחוב בתוך המון עוברים ושבים, יש שפתאום מנצנץ לו זוג העינים החומות עם המבט הנמרי והרחוק; בשובו עם חשכה יחידי אל ביתו, דומה עליו שצל נמהר חמק עבר לפניו, תבנית הנערה. גם כשהיה מטייל עם מרים בדרכים השוממות שבסביבות ירושלים, יש שהיה מחזיר את ראשו לראות אם אין אותה נערה מלַווה אותם מרחוק… כן הוא יודע שראיסה אך ארכה נתנה לו עד שתפיק את זממה, אך את אשר יזמה לעשות לו לא ידע. ועל כן דבק במרים ביתר עוז. מרים עם האטמוספירה של אהבה שקטה, של מסירות־נפש אילמת האופפת אותה, היתה לו כחוף־מבטחים. אך הָבֵן לא הבין מדוע חל שינוי כה מוזר ביחסה אליו, מדוע נעשתה זהירה בחברתו, תמיד מתוחה, תמיד על המשמר, כמתייראה מפני מדחה וכישלון…

מרים קיוותה ‏ לפגוש את כרמלי, אחרי שובו מסוריה, משוחררת ממנו, חפשיה, חפשיה לגמרי. אבא לאסורס שימש לה (כך היתה סבורה) כעין רעל נגדי, שריפא אותה מתרעלה זו של כרמלי, והיא התגברה על שניהם, השתחררה מהשפעותיהם שהעיקו כמו כבלים על רוחה. והנה חזר כרמלי, נפגשה עמו פעם־פעמים, ושוב לא יכלה לכחד לעצמה ששימחתה על “חרותה” אך שמחת־שוא היתה. באימה מתוך מנעמי־תאווה, הודתה לעצמה שהגורל רתם את שניהם בריתמה אחת, וכל חייהם נגזר עליהם להאריך מענית אחת… ותמוה הדבר שיאושה ורפיון־ידיה מחמת נקודת־הקיפאון, שהגיעה אליה עבודתם של חברי הקבוצה, מאז נסע כרמלי לחוץ־לארץ, נעלמו גם הם. אדרבה, משעה שחזר כרמלי ממסעיו התגברו בה אמונתה ב“ענין הגדול” אשר העמיסו על עצמם, ובטחונה בהצלחתם. לא פעם חלמה בהקיץ על הצלחה זו. בחלומה והנה עמי אסיה (אילו עמים? איזו אסיה? שאלה זו לא עלתה על הדעת…) התעוררו, בהשפעתם של כרמלי ושל עצמה מתרדמת־הדורות, פרקו את עול אפוטרופסותה של אירופה, של טורקיה… מתוך הכרת־טובה לשניהם פתחו את שערי הארץ לפני העולים היהודיים, נתנו להם הנחות שונות בהתיישבותם,

קרקעות, זיכיונות… התעוררותה של תנועת השיחרור גורמת להתעוררות יהודית־לאומית בתפוצות הגולה, חזקה פי כמה מאשר קודם, לתנועה הציונית ניתן מעוף אמיץ… מרים וכרמלי עומדים מאחרי גבו של הועד המנהל את עניני הפרלמנט הבין־לאומי של אסיה. שמותיהם נישאים על כל שפתים. ממשלות אירופה שולחות אליהם שליחים חשאיים להטות את לבם אל עניניהן הן, אבל כמובן, הם דוחים בבוז ובגאווה כל משָּׁאה וכל פיתוי ויעמדו בפני הנכלים הדיפלומאטיים…

מרים עמדה על חולשתה זו לחלום בהקיץ עוד בימי שבתה על ספסל הגימנסיה. בהיותה גימנאזיסטה, ואחר כך סוציאליסטית ולבסוף ציונית, פועלת ומורה, תמיד יש שפתאום היא מפליגה על אניות‏ דימיונה אל אופקי־הזיו אשר כל ימיה קראו לה ובכל פעם בזימרה חדשה, אשר כל ימיה צדו את לבה ובכל פעם בנוגה חדש… חלומה על יקיצת־המזרח היה, כמו תמיד, בא עליה ברחוב בתוך הדוחק, והלחץ של העוברים הנחפזים; בשבתה לפני תלמיד שמשנן באזניה, בקול חדגוני ומנמנם, את שמות המלכים ביהודה וישראל או שפותר איזו שאלה בחשבון; בשכבה על ספתה בחדרה ושולחת טבעות עשן הסיגאריטה שלה אל התקרה. וכמו תמיד, היתה פתאום מקיצה מחלומה זה בבת־צחוק של תמיה ושל בושה, בראותה ששלחה את חלומותיה באניות־הנייר אשר התינוקות רגילים להשיט על פני שלוליות הרחוב…

צלה של ראיסה שוב השתרע על דרכם. כל כמה שמרים השתדלה להיות אדישה כלפי צל זה, לא עלה הדבר בידה… בין כרמלי ובין ראיסה רובצת איזו תעלומה. יותר שכרמלי חזר עליה, על מרים, יותר גדלה בעיניה התעלומה הזו וגדל בעיניה החשד. לא האמינה בכרמלי. כלומר, היא האמינה בתום כוונותיו ובטוהר־לבו, אבל אולי הוא גופא אינו יודע עד כמה ראיסה אוחזת בו. גם מרים, כמו כרמלי, התייראה ממה שעתיד להתרחש. מרים כאבה והתייראה מפני מכאובים גדולים יותר בעתיד…

ופעם אחת נקלעו שתיהן, מרים וראיסה, ברחוב, באופן לא צפוי. ראיסה הלכה בליוויית שקלור. מכיוון שזה ראה את מרים מרחוק, נפרד חיש מהר מבת־ליווייתו ונעלם. הפגישה היתה לשתיהן, כנראה, למורת־רוח. כל אחת העמידה פנים כאילו אינה רואה את חברתה. אך קשה היה להן להשתמט זו מזו.

– א! שלום, הגברת ווייס! – קראה ראיסה רוסית – מפני מה פניה כה חיוורים? וכי אין היא בקו הבריאות?

– אדרבה, שלומי טוב מאוד – ענתה מרים עברית, ומיד הוסיפה: – תשמע נא גבירתי. ראיתיה מרחוק הולכת עם זה… עם שקלור. היודעת היא שירקתי בפניו?

– ח ח ח. האומנם? ממש ירקה?

– כן, פשוט, ירקתי בפניו והלכתי. עוד הספקתי לראות את רוקי עליו.

– פוי!… מסתמא היה ראוי לכך.

– הוא מרַגל אותי.

– האומנם? בוודאי ידוע לה הדבר ממקור בטוח. מי סיפר לה זאת? אולי הוא בעצמו? הוא מסוגל לכך.

– איש לא אמר לי. לא הוא ולא אחרים. אבל כך סבורה אני.

– סב־ו־רה?

– לא. בטוחה שאיני טועה.

– תשמע נא, חביבתי! – אמרה הפעם ראיסה בפנים חמורים־זעומים ובעיניה הנמריות נדלקו אִשים קטנות – כך אין נוהגים. היא סבורה, היא בטוחה… אין זה מספיק בשביל לעשות מה שגבירתי עשתה. וכי כך היא עושה תמיד. לירוק בפני אנשים ש“היא סבורה” וכו'?

מרים התחילה רותחת ולא נתנה לה לגמור:

– הוא נבזה!

– כן, אינו נחמד ביותר.

– ומי ששלח אותו לרַגל אותי הוא גם כן נבזה!

– ואם אגיד לה שזה אני שלחתיו? התירק גם בפני?

מרים קצת נבוכה וגימגמה:

– מממ… איני יודעת… כלומר, איני יודעת מה צורך יש לה בזה… חיי גלויים… ובכלל…

– נַ, שטויות, נניח את זה! מה שלומה? זמן רב לא ראיתיה.

מרים שמחה על סְטִיה זו בשיחתן, וענתה מיכנית:

– טוב. ומה שלום גבירתי?

כלום היא רוצה באמת לדעת את שלומי? – שאלה ראיסה וקדדה את פניה במבט־ערמה.

– למה היא מעמידה תמיד שאלות שעלולות להביא את האדם במבוכה? (ראיסה צחקה) אני שאלתיה כשם שהיא שאלה אותי.

– הלוא היא רואה שאני שולחת אחריה אפילו מרגלים; סימן שאני מתעניינת מאוד בשלומה. ח ח…

– יש דרכים אחרות לדעת על אודות מצבי.

– טוב איפוא. שאלתיני מה אני עושה – אמרה ראיסה (אף־על־פי שמרים לא שאלה זאת), והביטה אליה במבט ממרחקים עם ניצנוץ כלשהו של לעג, כשפניה התקשרו בצל של חומרה – האגיד לך, גבירתי, שקר גדול או קטן?

– ולהגיד את האמת, לא עלה כלל על דעתה?

– מפני שהאמת… חוששת אני, שלא תנעם לה ביותר.

– לי? – שאלה מרים משתוממת.

– תשמע נא גברת – אמרה ראיסה שוב, והניצנוצים הזעירים והרעים התחילו שוב מתרוצצים בעיניה – נדבר גלויות. לי אין בלבי כלום עליך. מכל הגבירות שהכרתי פה בארץ, גבירתי חביבה עלי ביותר.

מרים החוותה לה קידה קלה, בבת־צחוק של אירוניה דקה שבדקה.

– אבל… – וכאן הרימה ראיסה אפילו את אצבעה לאות אזהרה – שנים שנפגשו על גשר צר ככף־רגל איש, אינם משחקים בכיבודים ונימוסים…

דקה אחת נתבלבלה מרים, ומיד אחר כך עשתה בידה תנועה כמפַנה מקום לחברתה:

– בבקשה, בבקשה! הדרך פנויה…

והלכה לה.

אחרי השיחה הזאת נעשתה עוד יותר נצורת־לב ביחס אל כרמלי.

בגלל חברים אחדים, שלא חזרו עדיין מעבר־הירדן מזרחה (הם נסעו אל שבטי הבדווים להיות אצלם רועי צאן וללמוד מתוך כך את אורחות חייהם), דחו מיום ליום את האסיפה הכללית של חברי הקבוצה, שבה יעמדו על הפרק שאלות פרינציפיוניות וסידוריות. כסף מ“ידידי הרעיון”, שכרמלי קנה בחוץ־לארץ, פסק לבוא.‏ הקבוצה עמדה, איפוא, לפני משבר טרם הספיקה לפרוש כנפיה ולנסות את מעופה. בתנועה הציונית בא גם כן מצב של קפאון. העבודה המדינית של התנועה לא התקדמה. זעיר פה זעיר שם נתווסף אמנם מעט קרקע על הרכוש היהודי בארץ, מזמן לזמן הופיעו עולים חדשים. אבל אותן העלילות הגדולות והמכריעות בחיי העם או בחיי התנועה הציונית, אשר אליהן נשאה מרים את נפשה כל הימים, היו עתה נמנעות המציאות.

חלומותיה בהקיץ חוורו, ולא שבו עוד להקסים עיניה בזיוום של מרחקים; לפניה השתטחה ערבה אפורה, דלת גוונים והבטחות. הפַּסל זינר היה לפעמים מאמץ את רוחה. בחדרו הקטן, ליד “מוריה וגולגלתה” שלו נקל היה להאמין בנצח ישראל ולבוז לתמורת העתים… אבל המיסטיציסם של האמן, כמדומה לה, קורא אל חלל ריק של האין־סוף, בלי אחיזה לרגלים. מרים שמרה בזכרונה רושם אחד מימי הילדות. היא אהבה בקטנותה להתפרקד בשדה על ערמת חציר ולתלות עיניה שעות רבות ברקיע השמים; לבסוף היה דומה עליה כאילו היא תלויה על פני תהום השמים אשר מתחתיה, ופחד גדול היה תוקף אותה, פן תשָּׁמט ותצלול בתוך תהום זו. כן היו גם דברי זינר מייראים אותה, כי גם הם היו מושכים אותה אל איזו תהום שמימית. מבהילה באין־סוף החלול שלה…

קצת התעוררה מרים לחיים ולעבודה על־ידי “מלחמת השפות”, שהתלקחה מסביב לבתי־הספר בארץ־ישראל. לכתחילה אך במקרה השתתפה מרים באסיפה הראשונה, שנקראה ב“פנסיון של אלמנת המורה ציפרין”, לשם הכרזת המלחמה על “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, ובדיעבד נסחפה כולה בעבודה הזאת. אל האסיפה הראשונה ההיא שהתכנסה בחדר־האוכל של הגב' ציפרין באו אנשים עד אפס מקום. היו כאן מורים צעירים בעלי פנים מתוחים חגיגיים כמו לפני קרב גדול; היו זקנים, וביניהם מיקירי קרתא, עסקנים וותיקים מהישוב הישן, אשר פניהם היו עיפים ועל שפתותיהם בת־צחוק סקפטית, כאומרת: “הנה נענינו לכם ובאנו, כדי שלא תחשדו בנו חלילה… אבל אין אנו מאמינים שיש בכוחנו לעשות איזה דבר ובכלל מה הרעש?…” היו כאן גם סמינריסטים, מי שעתידים להיות מורים, תלמידי “בצלאל” וסתם אנשים (השכנים לוי ואביגיל שמעו שיש כאן אסיפה ונכנסו גם הם לראות ולשמוע). הגב' ציפרין, משולהבה ונרגשת, בבת־צחוקה שהיתה אצלה מוכנה תמיד בשביל אורחים חשובים, הסתובבה ביניהם עם טִריָן עמוס ספלי תי, כאילו כל הנאספים היו אורחיה הפרטיים שבאו לשם כבודה.

מורה אחד מן הצעירים עמד ונאם, בשעה שהנאספים קישקשו בכפיות וגמעו מן הכוסות. בשורות הרחוקות מן הנואם דיברו בלחש והתלוצצו; שם עברו מיד אל יד קאריקאטורות שעשה תלמיד “בצלאל” מהנאספים, וכולם צחקו לתוך כפות ידיהם. ובינתים סיפר הנואם על לבטי בית־הספר העברי בארץ־ישראל, על מלחמותיו עם הישוב הישן הקנאי, עם “חברת כל־ישראל־חברים”, עם המיסיונרים מכל אומה ולשון, עד שהגיע אל עבודת החינוך של ה“הילפספֶריין” (ח' העזרה ליהודי גרמניה), הנקודה המרכזית של האסיפה. מדברי הנואם התברר שלחברה זו היו עוד מתחילת עבודתה כוונות מסותרות, שאך בימים האחרונים נתגלו, “החברה התחילה מראה את טלפיה”, בלשון הנואם, היא התחילה להכניס אל בתי־הספר, הנתמכים על־ידיה בארץ, את השפה הגרמנית, בתור שפת ההוראה. הנואם דיבר על טימטום הלבובת אצל היהודים הליבראלים בגרמניה, על חוסר רגש הכבוד הלאומי ועל חוסר מעוף לאומי־יהודי; דיבר על הסכנה הצפויה מ“המיסיונרים הגרמניים בני דת משה” לעבודת התחיה העברית בארץ…

שתיית ‏ התי וקישקוש הכפיות נפסקו באמצע. בשורות האחרונות נפסקו השיחות ודברי הליצנות. הכל הרגישו פתאום כאילו עננת הסכנה מרחפת פה בחדר, מעל ראשיהם… הסכנה לעתידו של ישראל בארץ האבות… צורב היה גם כאב העלבון מצד אחים מתנכרים…

מרים, שלכתחילה באה מתוך סקרנות גרידה, התחילה מתרגשת מהדברים ששמעה. דומה שהקהל לא עמד דיו על הסכנה הכרוכה באינטריגה זו של אנשי “העזרה”. וביחוד קשה היה לה לכבוש את התמרמרותה, בשעה שאת רשות הדיבור נטל אחד מזקני הישוב, מורה מנוסה ועסקן רצוי על הבריות, ה' מזרחי שמו. הוא התחיל בזה שהביע את צערו על הפוליטיקה הבלתי נכונה של “העזרה”; דיבר על “שפתנו הקדושה, השרידה היחידה, אשר עלינו לשמרה כבבת עיננו”. אבל – כאן קימץ את ראשי אצבעות כפו יחד כלפי הקהל, כדרך הערבי שרוצה ללַמד את חברו בינה – אבל אם אנו רוצים להשפיע על גדולינו בחוץ־לארץ, רק בשובה ובנחת נשפיע; הם החזקים ואנחנו החלשים, הם הרבים ואנחנו המעטים…

– ממש כמו בימי החשמונאים – הפסיקו מורה צעיר אחד.

– אז היו מתייוונים ועתה מתגרמנים – קרא סמינָריסט.

– אבל החשמונאים לא נרתעו – העיר מישהו שלישי.

– ואימתי נרתעו יהודים מפני רבים וחזקים בשעת סכנה ליהדות? – שאל כבר בהתמרמרות אחד המורים.

גבר הרעש. יושב־הראש דפק בכפיתו בכוס הריקה שעמדה לפניו, וכשזה לא הועיל, דפק באגרוף על השולחן. ה' מזרחי שוב קימץ את אצבעותיו כלפי הקהל ואמר בקול נרגז:

– רבותי! הוו מתונים בדין. בטח הצדק עמכם. אבל איני רוצה להכנס אל הפרטים. אבל נחשבה דרכנו ונחקורה. אבל אם “עזרה” תפסיק את תמיכתה כלום נוכל לקיים את בתי־הספר שלנו? “מה כוחנו כי נייחל?” אבל הלוא המורים יבקשו לאכול, מי ישלם להם שכרם? אבל…

מרים לא יכלה להתאפק עוד. בקול נרגש קראה אל היו"ר:

– אני מבקשת את רשות הדיבור… ווייס, ווייס שמי… רשות הדיבור!

יחד עמה הרימו עוד רבים את ידיהם וכולם בבת־אחת ביקשו רשות לדבר.

מרים השתדלה לדבר במנוחה. אבל בקרבה התעוררה אותה ההתרגשות המוזרה הזכורה לה עוד מימי עבודתה הקונספיראטיבית ברוסיה, בשעה שהיתה מדברת באסיפות חשאיות לפני צעירים מקשיבים. כמו אז כן עתה איזה זרם חשמלי עובר מהשומעים אליה וממנה אליהם. אי־משם בנפשה עולים אל הכרתה רעיונות, דמויות וניבים הנחוצים לה בו־ברגע, הקולעים אל המטרה, הסוטרים את המתנגד באירוניה קלה, החודרים אל הלב בחום הרגש וכפיית ההגיון. היא אינה מתפלאה אמנם על דברי הנואם הנכבד שקדם לה. אי אפשר לדרוש מאדם זקן אשר את מיטב כוחותיו ושנותיו בילה בעבודתו הקשה, שיסכן את כל עבודתו במשך שנים רבות ויתייצב במערכות המלחמה. לא בנקל נעשים צעדים ידועים בגיל ידוע. אני מבינה לאדון מזרחי ואיני דנה אותו לכף חובה. אבל המורים הצעירים אל נא ישלו את נפשם בשווא. עליהם לשַוות לנגד עיניהם את הדורות הבאים אשר יקומו מבתי־הספר בארץ־ישראל, כפי ש“עזרה”, “אליאנס” וכיוצא בהן רוצות לעשותם; אלה יהיו פטריוטים גרמנים, אלה פטריוטים צרפתים ואלה אנגלים. עמנו בתפוצותיו יפנה בזוועה עורף אל הגלות החדשה הזאת אשר תווצר כאן, גלות ארץ ישמעאל…

אם כן מה מייעצת הגברת לעשות? – שאל יושב־הראש בקוצר־רוח.

– לא לתת לבתי־ספר האלה מורים ותלמידים; להשפיע על ההורים שלא לשלוח אליהם את ילדיהם; להכריח את ה“גלויבֶּנסגינוסן” שלנו להכנע או לסגור את חנותם.

– אם כן, פשוט, הגברת מציעה שביתה? פשוט?

– בית־הספר אינו פבריק. לא נבטל ‏ את תינוקות־של־בית־רבן מלימודיהם! – קרא אחד מהזקנים.

– כן! כן תבטלו! דם ישפך! – צעקו צעירים נרגזים ונרגשים מכל צד.

– ואם לא נקבל את הגזירה שלכם? – התרגז זקן אחד.

– נכריז עליכם טֶרוֹר! – נשמע פתאום מפינה אחת קול צעירה. ‏ זה היה קולה של אילה כרמלית, שגם היא נזדמנה במקרה אל אסיפה זו. במקרה היה אותו רגע פחות או יותר שקט בחדר וקולה נשמע מן הקצה אל הקצה. היא בעצמה נבהלה מהקריאה שנפלטה מפיה, כמעט שלא ברצונה. התביישה מאוד והשתדלה להצטמצם בפינתה, כדי שלא יראוה…

– מה? מה זה? מה זה טרור? – שאל מורה זקן אחד.

הסמינריסטים ‏ והמורים הצעירים צחקו. אחדים מהזקנים קמו ממקומותיהם: כלום בשביל כך קראו להם? להשמיע להם דברי איומים? תודה! והתחילו עוזבים אחד אחד את החדר.

מיד אחרי האסיפה הזאת הסתדר וועד, “וועד השביתה”. לוועד הזה נבחרה גם מרים.

מאותו יום התחילה בשביל מרים עבודה קדחתנית: מיטינגים‏ פומביים, נאומים, “עיבוד” העיתונות בארץ ובחוץ־לארץ, הקשר עם ההנהלה הציונית וכו' וכו'… הועד הזה עשה את הארץ כמרקחה: עורר את החוגים הלאומיים בחו"ל לתמוך בבתי־הספר שפרקו את עול האפוטרופסים המתבוללים. דורות רבים לא ידע עוד הישוב בארץ־ישראל קנאה לאומית כמו זו שהקיפה אותו בימים ההם: מלחמה על נפש הילדים! בכל מקום היתה מרים בין ראשי המדברים. ההיסטוריה באה לעזרתה: ההשוואה עם מלחמת החשמונאים במתיוונים התבקשה מאליה… במשך כל הזמן הזה לא פקדו אותה חלומותיה בהקיץ: היא היתה עסוקה יותר מדי…

פעם ישבו מרים ואילה עם זינר על מרפסת־הגג שלפני ביתו ושוחחו בצרה זו שבחברות הצדקה היהודיות מחוץ־לארץ, שמתנכרות לתחיה הלאומית.

– הרחמנים הללו! – התמרמרה מרים – בכספם הם רוצים לקנות‏ אותנו, את ה“גלויבנסגנוסן” שלהם, ולעשותנו סוכני מדינותיהם.

זינר מצץ את המקטרת שלו זמן־מה ולבסוף זרק באוויר:

– גם הלאומיים שלנו צריכים לפשפש במעשיהם.

– מה פירוש הדבר? – שאלה מרים – במה אלה חטאו?

– בקוצר־ראיה.

– קוצר־ראיה? מעניין מאוד לשמוע…

ואילה העירה ברוגז:

– תמיד אתה מדבר כך, אי אפשר להבין! דברים ברורים זינר! הלנו אתה אם לצרינו, כלומר: החרדים והמתבוללים? האמת!

זינר עישן לו במנוחה, וכששתי הבחורות נשתתקו, אמר בגרמנית:

– לא שאלת השפות בלבד כאן. יותר מזה. הגויים ומתנגדי העבודה הלאומית מאמינים שבשתילת העברית בארץ־ישראל כרוכה סכנה לתרבות הנוצרית או, כמו שקוראים אותה, האירופית; לרוחה של‏ תרבות זו. הגויים והיהודים המתבוללים מרגישים בסכנה, בין אם‏ ישלוט כאן ‏חצי־הירח ובין אם ישלוט כאן הצלב. אולם לאמיתו של דבר, הם טועים. אין כל סכנה, אין כל סכנה… ‏ אצל כל אומה ולשון אין השפה בעצם אלא כלי־בטוי ומכשיר יצירה לרוח התרבות. ועל כן הם חוששים להתחדשות התרבות הישראלית עם תחיית השפה. וזוהי טעותם…

מצץ פעמים אחדות את מקטרתו, ראה שאין האש נאחזת בטאבאק והתחיל מטפל במנוחה בהבערת האש. אבל המנוחה הזו, אחרי הדברים שנאמרו, עוד הוסיפה להרגיז את שתי הנערות.

– אבל קוצר־הראיה שלנו היכן‏ היא? – שאלה מרים בקוצר־רוח.

– רגע אחד. אתם לקחתם מה שיכולתם לקחת מהתרבות האירופית ורוצים להלביש את זה לבוש עברי, בשפה עברית בארץ־ישראל. בטלית ותפילין אי־אפשר להתפלל בבית־יראה של נוצרים. כל מלחמתכם בהשפעות הזרות על בית־הספר היתה יכולה להרוויח בכוח מוסרי וגם בדראמאטיות ידועה, אילו הייתם קונסקוונטיים יותר. ה“הילפספריין” נלחם ל“גרמאננטום” ולוילהלם קיסר (אף־על־פי שבלבי אין לי בטחון גמור שכך הוא). טוב, נניח! אבל אתם, כלום אתם נלחמים ל“יודֶנטום” שלכם? היכן ה“יודֶנטום” הזה? במה הוא מתבטא? ארבע פעולות החשבון אינן יהדות אף אם הן נלמדות בעברית. תנ"ך ועברית לומדים גם גויים־תיאולוגים. לא מה שלומדים חשוב כאן, אלא איך לומדים, איזו רגשות מתפרנסים אצלנו בלימודים הנידונים, איזה צורך אנו רוצים למלא בהם ולאיזו מטרה אנו רוצים שיובילונו…

– האמת היא – השיבה מרים – שאין אני יכולה להתווכח עם אדוני על היהדות או היודנטום, כפי שהוא אומר. ראשית, אין אני די מלומדה לשם כך, ושנית מפני שאנו עומדים על שני שטחים שונים, “נקודות־היציאה” שלנו שונות הן. אין לנו לשון משותפת. דבר אחד יהא ברור לאדוני: ברחנו מאירופה, אבל לא מהתרבות האירופית. על התרבות הזאת לא נוכל לוותר!

זינר צחק.

– ולזאת אתם קוראים חירות? חירות פנימית?

– בודאי. בודאי, מדוע לא?

– מפני שאתם היהודים בתרבות זו הנכם ככושים בסמוקינגים. מפני שתרבות זו היא נוצרית בעצם מהותה, ברוחה. היא הכתה אתכם בסנוורים בזוהר חיצוני, בזיוו של החופש, בתפארת האמנויות, ביחסי החברה הנאים שהיא קובעת, בנוחיות ובמותרות, בגאוני הרוח למקצעותיהם… היא מכה בסנוורים, מרעילה את הנפש בתפנוקי החושים ובלהטי הדימיון, כדי שלא ירגיש היהודי שנפשו מתכווצת בתוכו, נעשית נקשה, מתנוונת וקמלה. התרבות הנוצרית פתחה לפניו שבילי חיים‏ לאין סוף, ובו־בזמן סגרה עליו את כל האופקים; השלתה את נפשו בחרות האישיות ושיעבדה את האישיות הזו לחושיה וליצריה; הדליקה באדם את הצמאון לחיים ולאושר והריקה את חייר מכל תוכן, ועשתם תלויים במקרה, בחולף ועובר, תחת אשר היהדות מקַדשת את החיים ומרוממתם עד לגובה של פולחן על ידי מצוות ומעשים טובים! היא משחררת את החיים מן המקרה והחולף ומעמידתם תחת השגחת בורא העולם. בן התרבות החדשה, האירופית, מידת חייו מצומצמה בטפחות ימי קיומו האישי, מן העריסה עד הקבר; אולם בן התרבות הישראלית הנאמן למסורת אבותיו, הנותן את צווארו בעול התורה והמצוות משתחרר מתעתועי החושים והיצרים, ונעשה אזרח בן־חורין בעולם הרוח, ואופקים לאין קץ נפתחים לפניו. הוא אינו עומד יחידי וערירי בעולם.‏ גבולות קיומו האישי מתרחבים עד לסוף הדורות שקדמו לו ושיבואו אחריו, הוא חוליה בשרשרת נשגבה. חייו לעצמו הם עניים וריקים, חייו ‏ לכלל ישראל מלאים מצוות, חובות, תקוות ושאיפות. “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”… – את המילים האחרונות אמר בעברית – אם בתרבות הזאת תדגלו, אם העברית שלכם תהיה סיסמת מלחמה בעד החירות הפנימית של האדם מישראל וריפויו מרעלה של הנצרות, אם העברית תהיה סיסמת קריאה לשוב אל חיקו של נצח ישראל, הרי זו תהיה באמת מלחמת־מיצווה לתרבות העברית, לחירות העברית…

אילה נדנדה את ברכה האחת המורכבה על השניה, ולא הסיחה את מבטה מקצה נעלה. קצה נפשה בוויכוח הזה שנמשך קצת יותר מדי, לא שמעה אותו כמעט והשתעממה. מרים הרגישה בדבר ושאלה אותה בבת־צחוק על־מה היא שותקת.

– מה יש כאן להתווכח! – השיבה אילה – הם פשוט מנוולים, אותם הפילאנטרופים הבאים לכאן עם סחורתם הרקובה… הרי אלה קומיווֹאז’ורים לסחורות חוץ…

מרים וזינר צחקו בכל לב לחניכה הזאת, אשר אילה הכתירה בה את המתבוללים מ“כל־ישראל־חברים”, מ“עזרה” ועוד.

– ואף־על־פי־כן‏ אני מקוה שטירור לא תעשי בהם – אמרה מרים בלעג קל.

– אה! היא רק טירוריסטית בלשונה הקטנה – העיר גם זינר בצחוק.

בינם לבין עצמם היו אוהבים להתלוצץ על התפרצותה של אילה באותה אסיפה שהיתה בדירת הגב' ציפרין. אילה גופה התביישה בזה,‏ אבל צחקה יחד עם כולם בזכרה את הפחד שנפל אז על הזקנים.

ב

בארבעה עשר לשבט היתה מרים כל היום עסוקה מחוץ לבית ולא באה אפילו לארוחת הצהרים. כל השעות שלפני הצהרים היתה עסוקה בוועד־השביתה, שרצה להפוך את תהלוכת התלמידים בט"ו בשבט לתהלוכת הפגנה נגד הפוליטיקה של “עזרה” ובעד העברית. אחר הצהרים נתקיימה סוף־סוף האסיפה הכללית ‏ של חברי הקבוצה של כרמלי, שניקראה לשם בירור וליבון אידיאולוגי. החברים אשר דרשו את האסיפה הזאת לא פצו פה. דיבר אך מקלר לבדו, ובראשית דבריו הפליא את חבריו. הפעם לא הרגישו בדבריו שום כוונה לסנוט. הוא דיבר אמנם בהתרגשות, אבל בצורה שקטה ומתוך כובד־ראש וישוב הדעת. בלי הקדמות ודברים יתירים ניגש ישר אל הענין. הוא מחוייב‏ להגיד את האמת, שהוא הוא אשר עורר את החברים לדרוש את האספה הזאת, מפני שלפי דעתו, יש מן הצורך לבדוק את תכנית עבודתם ומטרתה מחדש. הוא, מקלר, אינו רואה כל ישע בעבודה אשר קבלו עליהם חברי הקבוצה, על־פי השפעת ה' כרמלי. מתיירא הוא, מקלר, שמא כל המרץ וכל העמל אשר ישקיעו בה יהיו כמים המוגרים, אשר לא יאספו,‏ לא רק מפני שתמיד יחסרו להם האמצעים הכספיים הענקיים הדרושים לעבודת ההכשרה והתעמולה, שלא ליום אחד היא ואף לא לשנה אחת, אלא בכלל מפני שלפי דעתו אין כל צורך לצאת נגד טורקיה. עד שנעשה כה וכה, טורקיה תריח מרחוק את מזימותינו. תורקיה תהיה תמיד חזקה ממנין הבחורים והבחורות מרוסיה ומרומניה (העוקץ היחידי בדבריו ששוּלח בכרמלי, מפני שכרמלי היה נתין רומניה), אשר יסתובבו בבגדד, בבירות ובדמשק לעשות שם ריבולוציות. כלום אין אף אחד מרגיש את המגוחך שיש בדבר, את המגוחך עד לידי רחמים? (בשרירי פניו של כרמלי עבר זעזוע. בתנועה עצבנית

התחיל מושך ומתקן את עניבתו ללא צורך). והמעצמות האירופיות? וכי הובאו הן לפחות בחשבון?…

– אם כן? אם כן? אל העיקר, מה אתה רוצה להציע? – דחק אותו כרמלי עצבני וקצר־רוח.

מקלר לא שם לב אל נעימת הרוגז שבדברי כרמלי והשיב במנוחה:

– אתה מזמין אותנו לעבודה כה גדולה וכבר אין לך סבלנות לשמוע דברי חבר עד הסוף. המדינה העברית בארץ־ישראל צריכה לשמש מעין מצב צבאי במזרח הקרוב דווקא לטורקיה ולא נגדה, מצב שישמור על שלמותה בכל המזרח. יחד עם השפעתנו המסחרית והתרבותית, נפיץ את רוח הנאמנות לטורקיה עד נהר פרת וחדקל, מהלבנון ועד הנילוס. טורקיה תהיה מוכרחת ללכת אתנו אם אך תאמין בנו, אם תאמין שיש

בכוחנו וברצוננו לרפא את ה“אדם החולה”, אם ניתן לה אות ומופת שאין אנו סוכני אירופה כאן, שמגמתנו האחת היא לקשור את גורלנו עם רצועת אדמה זו…

– ומה האות! במה תקנה את אמון טורקיה? – שאלו מכל צד. כרמלי כבר לא שאל. הוא רק הקשיב בבת־צחוק סקפטית ומבטלת.

– אנו קשורים אל טורקיה בדבר אחד: בשנאתנו אל הצלב. אנו הצעירים שונאים את הדת בכלל; וליהודים יש חשבונות מיוחדים עם הנצרות, עם קבר ישו. מן הפנה הזאת, מן הקבר הזה, יונקים את מחייתם אלפים ורבבות אלפים‏ בטלנים‏ וצבועים, נתעים ומתעים. ואלה לא יתנו ליהודים תקומה בארץ הזאת. על־יד ה“קבר” יקבע rendez־vous בין החליף מאילדיז־קיוסק ובין ‏הציוניים.‏ שם ינתן האות לטורקיה…

– מה אתה מפטפט? מה אתה אומר לעשות שם? – שאלה כבר גליק בכעס עצור.

– לפוצץ אותו בדינמיט! – ענה מקלר במנוחה.

מרים קפצה נדהמה ממקומה. מפי גליק פרצה קריאה: “הוא מטורף!”. כרמלי, בבת־צחוקו הסקפטית־המבטלת שאל: “הלזאת אתה קורא שיקול־דעת?”. מסביב קם רעש. קריאות התמרמרות, צחוק.

מקלר לא התרגש מחמת המהומה שנגרמה על־ידיו. אדרבה, קריאות הלעג, הזעם והצחוק כאילו גרמו לו איזו הנאה. חיכה במנוחה עד ששקטו הקולות, והמשיך:

– על־ידי המכה אשר נכה את הנצרות פה בירושלים, יגאל העולם כולו מהסיוט הזה של הדת.

– רק את הדת המושלימית הנאורה תשאיר לפליטה, א? – העירה מרים.

– שמע, צועני! – קראה אליו‏ גליק בפשטותה הגסה – או שאתה פרובוקאטור, שלוח כאן על־ידי מישהו לעורר בילבולים ומהומות, או שאתה טיפש גדול ואין אתה רואה את הצרה הגדולה שאתה אומר להמיט עלינו. דעתי להפסיק את נאומו של מקלר, זאת אומרת לא ליתן לו להמשיך ולא לבזבז זמן על וויכוח.

– לא פרובוקטור וגם לא טיפש, דומני – ענה מקלר – אותה שאלה אני יכול לשאול אתכם: האם אין את מדליקים מדורה על־יד מחסן של דינאמיט בשעה שאתם מפיחים את הרגש הלאומי אצל הערבים? השקלתם בדעתכם מה תהיינה בשבילנו תוצאות הקנאות הדתית הנלהבה?

– אנו נבוא אליהם כמשחררים – ענה מישהו.

– משחררים!… – קרא מקלר בצחוק – תחילה התעוררות לאומית־פוליטית ואחר כך – מלחמת מיצווה ‏ נגד “הכופרים” בכלל,‏ בעד מוחמד והסייף שלו. מהתלהבות קנאית אחת אל התלהבות קנאית שניה אין המעבר קשה. ובכלל, ובכלל… אתם מגוחכים בדברכם על שיחרור לאומי ועצמאות לאומית בארצות המזרח ושוכחים את הישוב הערבי בארץ הזאת. מה? וכי תעמידו סכרים ומחיצות כדי שהתנועה הלאומית לא תחדור לכאן? ואם יתקוממו נגד טורקיה,‏ מה הבטחון שאותנו יחונו? האדיבות הערבית, אולי עליה אתם סומכים?

– ואם חלילה יעלה בידך לפוצץ את ה“קבר”, כלום לא יקַדשו אחר כך את המפולת! כלום לא יעלו גם אחר כך ציילנים אל המקום הקדוש? חכם! – קראה גליק אשר לא יכלה לשקוט.

– אתה רוצה להלחם בצלב, ובשביל זה אתה כורת ברית עם חצי־הירח, לא כן? – המטירו עליו שאלות כמו חיצים שנונים ומרעלים.

– ואתם! – קרא מקלר – אתם רוצים לקומם את המזרח נגד שלטון אירופה, כאילו אתם בוחלים בתרבותה של זו. הרי זה שקר! הלוא אתם כולכם שקועים עד למעלה לאזניכם ביוון התרבות הזאת, ואת עתידכם אתם אומרים בכל זאת לבנות על הבערות והחשכה של המזרח, להפיח את אש קנאותם של אנשי מדבר, של אנשים פרימיטיביים? וכך תבנו את המדינה העברית?

– בבקשה, בבקשה! – הפסיקו הפעם כרמלי – על המדינה העברית אל נא תדבר; מה לך ולה? כלום היא המעסיקה אותך? מה יש לך? מה נחוץ לך? מה מקשר אותך? מה אתה אוהב?

– אוֹהוֹ! – קרא מקלר ועל פניו הופיעה בפעם הראשונה בת־צחוקו. הנלוזה – אתה חוקר אותי על ענינים אינטימיים יותר מדי, כאילו הייתי חייב ליתן לך הדין, האדון כרמלי!

– אין לך צורך לענות. את התשובה האחת האפשרית אני יודע, מקלר, והיא: אפס! לא כלום! אתה, טענותיך ואופן דיבורך אינם חדשים בעיני. פגשתי כמותך רבים במרכזי אירופה שונים, גואלי העולם ופודי האנושיות! במלחמתנו בגלות הלוא בעצם בך אנו נלחמים. היודע אתה זאת, מקלר?

– לא. לכבוד גדול כזה לא פיללתי – העיר מקלר.

– האנטישמיים – המשיך כרמלי מבלי לשמוע את דברי מקלר – אינם מסוכנים לנו, המתבוללים אינם מסוכנים לנו כמו עשבי־בר כמוכם שמפריעים לכל צמח בריא לצמוח ולחיות, לא אצלנו ואף לא אצל אחרים.

מקלר השקיע את שתי לחייו אל פיו, הבליט את שפתיו הקפוצות, והביט אל כרמלי במנוד־ראש, כאומר: ושטויות כאלה אינך מתבייש לדבר?

– כן, כן, מקלר: אתה יכול לצחוק! בשעה שאנו כואבים, סובלים או עמלים אתה תמיד צוחק. היום אתה רוצה להלחם בנצרות ובדת בכלל ולא איכפת לך אם תמיט על־ידי כך שואה עלינו, מחר תבוא אתה וחבריך ותעשו בנו מלחמה בשם הדת… בשם איזו דת חדשה שתמציאו לעצמכם, אחת היא. הגלות החריבה בכם כל לשד, הובישה כל שורש המקשר עם קרקע העם והאנושיות! אתם מתפרנסים רק ברעל ובמרירות שהגלות היניקה אתכם. כל כוחכם הוא רק להרוס ולהחריב, לצחוק וללעוג. גם לאהוב ולשנוא כראוי אינכם מסוגלים, כי הכל חרב בתוככם. רק רגש אחד עור נשמר אצלכם, ביודעים או בלא־יודעים, רגש חי וחזק, והוא רגש הנקם, נקם באנושיות שעשתה אותנו כה אומללים, נקם בעמנו על אשר הוליד אתכם בעלי־מומים אומללים ונפתלים…

הכל ידעו שדברי מקלר פגעו בכרמלי יותר מאשר בכולם ומתוך סקרנות ידועה חיכו לתשובתו. מרים שאלה את עצמה מתוך מתיחות ידועה: איך ומה יענה? באיזו “פוֹזה” יעמיד את עצמו בשביל לענות? מרים מצאה בו, בזמן האחרון, הרבה מן ה“פוזה” במקום שהיתה רואה קודם טמפראמנט, מקוריות, התגלות של אישיות לא שכיחה. אבל גם את הפוזות שלו מצאה מעניינות, שיש בהן נוי מיוחד… והנה נסחפו כולם בהיסח־דעתם אחרי דברי־התוכחה של כרמלי כמו בזרם חזק. היה בהם מן החידוש, איזו פנִיה חדשה אשר לא צפו לה. תום־הלב שבו נאמרו הדברים והרטט בקולו עוד הוסיפו להם תוקף. פני כולם היו מתוחים. על־יד מרים ישב צעיר אחד אשר חרק בשיניו באופן מרגיז; מישהו חלץ מתוך עצבנות את אצבעותיו בקול פצחה. מרים התבוננה זמן־מה אל עצמה ואל זולתה. ולבסוף, במידה שדברי כרמלי הגיעו אליה, בה־במידה נתמלאה, בלי משים, במקום ההתבוננות השקטה הזו, התמרמרות וכאב. היא ראתה לפניה כבר לא את מקלר כי אם שליחו של צבא אומללים נבובי־לב וחלולי־נפש אשר דרכם לילך ולהזיק… מקלר עמד נשען אל מזוזת הפתח, ידיו בכיסי מכנסיו ומחכה עד שיגמור כרמלי לדבר. פניו היו מעוותים מבת־צחוק לא טבעית. אך עשה כרמלי הפסקה קלה לשאוף רוח, אמר מקלר:

– אומרים עליך שאתה רצית ליסד או יסדת איזו דת, אתה, ולא חברי. אני מבטיחך שלא משה, לא ישו ולא מוחמד ידעו לנאום כמוך. אם “מחר יקומו חברי (הייתי רוצה להכירם) להלחם בעד איזו דת”, אני מבטיחך שהם יעשו ולא ינאמו. אבל עד מחר יש עוד זמן לאכול ולישון. שלום.

ויצא.

– הוא הלך – אמר כרמלי בקול חלש ורצוץ – ירא אני, רבותי, פן עוד ישוב. עוד ישוב, רבותי! עוד נזכה לראות את האדונים האלה לוקחים את הקנאות הדתית במזרח תחת חסותם, להגן עליה מפנינו…

איש לא ביקש רשות הדיבור. שוחחו בלי סדר ובלי יושב ראש. התמרמרו והתלוצצו על הרעיון ה“מטורף” של מקלר, שאלו את גליק אם באמת יש לה איזה יסוד לחשוד בו בפרובוקאציה. אבל על לב כולם רבץ איזה כובד. משהו מדברי מקלר שקע בלבבות כמשקע מר ומכרסם…

אבן כבדה רבצה גם על לב מרים. בלבה שמחה על שמקלר פרש מהקבוצה שלהם. האיש הזה היה תמיד מעורר בה אי־אמון. כל מה שאמר עליו כרמלי היה אמת. מעולם לא דיבר כרמלי בנפש נסערת כזו וברגש יהודי דואב כזה, כמו הפעם כשנפגע באופן אישי. כן, כרמלי הפתיע לא רק אותה. הוא היה נהדר בדברו. התגאתה בו והכירה לו טובה על שלא הנחיל לה אכזבה… יחד עם זאת לא יכלה להתעלם גם ממנת האמת שהיתה בדברי מקלר. נזכרו לה גם דברי הלעג ששמעה פעם בלילה מפי אילה על עבודתם. לעורר תנועה לאומית בין עמי המזרח, בתיקווה שאחר כך יכירו לנו טובה ויגמלו לנו כפעלנו! (כמה פעמים חלמה כך בהקיץ!…) דומה שאנו מטעינים את אוצרנו האחד והיחידי על ספינות לא לנו. כרמלי מגנה את מקלר שהוא פרי הגלות ונטול קרקע; מקלר מגנה את כרמלי שהוא תלוש מתוך המציאות. נזכרה עתה מרים בדברי אפרתי שאמר לה פעם על כרמלי. אפרתי (אח! היכן הוא אפרתי?) התבונן מרחוק אל אנשים ואל דברים וראייתו היתה חדה מאוד. מי יודע אם לא צדק גם ביחס אל האיש הזה, ושניהם, גם מקלר וגם כרמלי, צמחי הגלות הם. זה רוצה להלחם בנצרות ולהתקשר עם טורקיה, וזה רוצה לקומם את המזרח נגד טורקיה ועמי המערב. הצד השווה שבהם הוא ששניהם שכחו את העם העברי גופו, ששניהם אינם מאמינים בו ובכוחותיו. אח! האנשים משליכים יהבם על כל עם ולשון מאפס אמונה בעם עצמם. האנשים מחפשים צבי להניח על קרנו את כל רכושם, מאפס אמונה בעצמם. מעציב, מעציב…

עם חשכה חזרה מרים אל ביתה, אחרי שלא היתה בו יום שלם. בפתח חדר־האוכל עמדה נדהמה למראה עיניה.

על הספה שכבה שטוחה אֶמה ציפרין, פניה כבושים בכר ונאנקה דום. למרגלותיה ולמראשותיה עמדו אביגיל ובעלה מדוכאים מאוד. מזמן לזמן היתה הגב' ציפרין מתרוממת ממשכבה, כנזכרת במה, טופחת באגרופיה על ראשה ומיבבת בקול. ואז ממהר ה' לוי ומגיש לה כוס מים, שזו לא היתה נוגעת בה, ואביגיל דוחה אותו ברוגז: “שוב אתה עם המים שלך? הנח לה בבקשה!”. בפינת החדר עמדה ציונה הקטנה, עטופה במטפחת ומוכנה ללכת הביתה, אך לא זזה ממקומה; עמדה כנזופה כשהיא מורטת את ציציות מטפחתה ובעיניה נוצצות דמעות כמכיתת זכוכית כחוּלה.

– מה קרה? מה קרה? – שאלה מרים נפעמה.

הגב' ציפרין, בלי להרים ראשה מעל הכר, שמעה את קולה של מרים והִגבירה ‏ את יללותיה. אביגיל ‏ משכה את מרים אל החדר הסמוך ושם סיפרה לה בלחש וברוח נשברה שיגאל אבד ואיננו.

– מה זאת אומרת “אבד”?

– יצא אתמול מן הבית ועדיין לא חזר.

– כיצד! האם הלך עם עוד ילדים או לבדו?

– כנראה הלך יחד עם אחיה של ציונה, עם חיים. גם זה לא בא אמש ללון והיום‏ לא בא אל העבודה. כנראה זה הוא סחב את יגאל.

מרים הסתירה את התרגשותה ובקול בטוח ורם, כדי שישָׁמע לאֶמה ציפרין, מבעד לפתח הפתוח, אמרה:

– הילדים הלכו לאיזה מקום לטייל ומחר ישובו. אין צורך לעשות מזה טראגדיה. כאשר ישובו, הם צריכים לקבל מנה הגונה, על שלא מצאו לנחוץ לבקש רשות.

– גם אני אמרתי ככה – אמרה אביגיל, ובלחש הוסיפה: – יום וחצי בלא אוכל. ילדים בכל זאת.

– אין בכך כלום – אמרה מרים שוב בקול – ירעבו קצת ואחר כך יאכלו ביתר תיאבון. חבל שאין הערב לציונה בן־לוויה. בואי, ציונה! אני אלַווה אותך, מפני שהסבא כבר מחכה לך.

דוממה ובראש מורד, כמו מתוך כעס או בושה, הלכה ציונה אחרי מרים כל הדרך. המקרה הֶמוזר הזה נתן בלבה של מרים מורא חשאי, שלא רצתה לגלות אפילו לאביגיל, והחליטה “לעשות” על דעת עצמה איזו צעדים. אך יותר מכל נגע אל לבה דְמִי יגונה של ציונה. נטלה בכפה את ראש הילדה ולחצה אותו אל עצמה, אל צדה, בדובבה:

– אין דבר, חביבתי! אין דבר! תראי שמחר ישובו.

לב הילדה היה כגביע מלא דמעות על גדותיו. בכל כוחותיה התאפקה לבלי לבכות, אך דברי התנחומים של מרים הגדישו את הסאה. לא יכלה הילדה לשלוט עוד ברוחה, וציווחת בכי פרצה מפיה:

– נהי… נהי… הוא תעה… בדר־אֶ־אֶ־ך… – הביעה בקול את האימה שלחצה כל הזמן על חזה. ושוב לא יכלה להפסיק את יבבתה למרות כל שידוליה של מרים; שכחה אפילו להתבייש בפני הבריות העוברים ברחוב.

אולם כשהגיעו אל בית דירתו של ר' יחיאל, עמדה ציונה, ומרים עמדה גם היא והביטה אליה. הילדה אספה את כל כוחותיה כדי לכבוש את בכייתה. רק מפעם לפעם פרצו עוד מפיה, למרות רצונה, אנקות בודדות. עמדה ציונה והמתינה עד שגם אלו תגמרנה. לא חפצה להכנס אל בית סבא כשהיא מתיפחתי כדי שלא לצערוי מרים התבוננה כל הזמן אל מלחמתה של הילדה עם עצמה. לבסוף כששקטה לגמרי ומחתה בקצה מטפחתה את דמעותיה מעל לחייה, שאלה מתוך שיקול־הדעת:

– מה אגיד לסבא?

– תגידי לו שחיים הלך לטייל עם חבורת אנשים – יעצה לה מרים.

– אמרתי לו אתמול כזאת, והוא, כמדומני, לא האמין לי.

מרים השתוממה על אפיה ועל דעתה המיושבת של הקטנה הזאת.

– אין דבר, יאמין. אני באמת בטוחה שמחר ישוב בוודאי.

מרים בשובה לבדה מן העיר העתיקה, היתה מלאה חרדה לגורלו של יגאל. לבה הכה אותה על שהזניחה את הילד. סוף־סוף גם גליק לא יכלה למלא בהחלט את מקום האם, והאם… ה! האם… אחרי מות בעלה ביקשה זו לגבות מן החיים במהירות, בבת־אחת את אשר חסכו ממנה במשך ימי נשואיה הבלתי־מוצלחים; ופנאי לא היה לה ליתן את דעתה לילדהּ אשר גם הוא היה זקוק לקצת אהבה וחום־לבב…

מרים הלכה ישר אל גליק להוועץ אתה. גליק כבר ידעה הכל, כבר הקימה את המשטרה על רגליה, הבטיחה “בקשישים” ביד רחבה, מבלי לחשוב רגע במה תשלם אותם; כבר רצה אל מקומות שונים, זרזה אנשים שונים לשלוח שליחים בכל הדרכים לחפש ולחקור. עכשיו שכבה בחדרה תשושה ומדוכדכה. גם לבה היא נקפה; דומה עליה שלא יצאה ידי חובתה כלפי הילד.

– לא! לא! – קראה אל מרים כשזו ישבה על ידה, נכאת־רוח ואובדת עצות – לא התעניַינו בילד במידה מספקת. הלוא גם אֵם לא היתה לו. הנה היא שוכבת שם אצל בת־דודך ומייללת ‏ כמו כלבה. בבית־האסורים הייתי סוגרת אמהות כאלו. טפו! צֶ’רטובקה²! יִנְעַל אַבּוּךְ³.

מרים סיפרה לה את שיחתה האחרונה‏ עם יגאל. גליק צחקה:

– אה! עכשיו אני מבינה – אמרה – פעם שאלני יגאל בקול של מסטורין: האמת שהגברת ווייס היא מסכנה? מדוע היא מסכנה? לא יכולתי להבין ‏ את השטות שנכנסה לראשו. אבל עכשיו אני מבינה. ילד בעל נפש יפה, ילד אנין־הרגש! דומני שאותנו אהב יותר מאשר את אמו. היודעת את, הוא אהב מאוד את הארץ. לא חדל לחקור ולשאול אותי על הגליל ועל המושבות ועל הפועלים. לכאורה היה בית־הספר צריך לספר לו זאת. אבל מה יודעים המורים על הארץ ועל מושבותיה? אני בטוחה שהוא הלך עם חברו אל הגליל. לא התאפק, קם והלך לו. הוא חלם כל לילה על הגליל, על המושבות, כל לילה. הוא היה מספר לי. שמעי, אם חלילה יקרה אסון לילד בדרך, אלך אל בית־הספר שלו ואעשה שם פוגרום.

– היצאת מדעתך? מה את רוצה מהמורים המסכנים שם? במה הם אשמים?

– בכל! “המורים המסכנים” הללו מקלקלים את הילדים שמוסרים לידיהם. שמונה שנים מחזיקים האידיוטים את הילדים בבתי־הספר שלהם ומפטמים את מוחותיהם בכל מיני שטויות, בתקוותם‏ לעשותם אידיוטים כמותם. באנו הנה ליישב ארץ שוממה, בתנאים אקלימיים לא ידועים לנו, בתוך עם זר לא ידוע לנו… והמורים הללו מה הם עושים? אינם מלמדים חלילה מה שנחוץ לדעת בארץ הזאת, לא ערבית, לא על חיי הערבים, על מנהגיהם. ואמונותיהם וכו', לא מלאכה וחקלאות, בי אם דיני הדגש חזק, כמה תושבים בכלכותא ומה היה אורך חוטמה של קליאופטרה ו“אידישקייט”… הייתי רוצה לדעת במה אוכלים את ה“אידישקייט” שלהם… אין לך מושג כמה השתעמם הילד בבית־הספר שלהם, כמה שנא את המורים ולימודיהם. הוא חלם רק על העבודה באיזו סדנה או בשדה… ידיו וכל שריריו פשוט התגעגעו, ממש התגעגעו אל מכשירי עבודה… חלם גם להיות שומר בגליל. אח! הגליל… איני יודעת מדוע כה אהב אותו טרם ראה אותו אפילו. בראש חלומותיו היה! בית־הספר אך חינק בו את כל רגשותיו, עד שלבסוף לא התאפק וברח. נלחמים אתם ב“עזרה”, בַּגרמנית; במורים העברים הייתי נלחמת! מכינים לנו כאן דור של בטלנים,‏ של תלושים, שלא ידעו מה לעשות ולהיכן ישימו את עצמם כאן בארץ. טפו! לעזאזל!… אין זה צחוק, מרים! אני אעשה להם, לבטלנים ההם פוגרום…

– יש דרך אחרת להוכיח איזה דבר.

– גם אַת כמוהם, מאותה עיסה, “בחורי הישיבה”, הדואגים ליהדות… ה־י־ה־דות. פסס!…

ראתה מרים שחברתה נרגזה מאוד, ונמנעה מהכנס עמה בוויכוח. ומכיוון ששתקו, העיקה עליהן כפלים מעמסת החרדה. ומרים הירהרה בלבה: הנה גם זינר אין דעתו נוחה מבית־הספר החדש בארץ, זה מבחינה שלו וזו מבחינה שלה… אי הפיתרונים? היפַשרו פעם החיים בין שניהם? היעשו פעם שלום גם בין אלה שמחפשים דרכים חדשות לעבודתנו הפוליטית, בין המקלרים והכרמליים?… אנדרלמוסיה במוחות ללא שיטה אחת, ללא אמונה אחת… רבים התוהים־בוהים, רבים הדרכים, מפני שאין רואים את הדרך האחת היחידה… מפני שנתרחקנו מהמקורות הראשונים, ממקורות חיי העם; נפסקו הקשרים עמו; מאמינים בכל מיני שיטות כלכליות ופוליטיות ואין מאמינים בו, בעם…

למחרת בבוקר, בחמשה עשר לשבט, קמה מרים בשעה מאוחרת מאוד, עם מועקה בלב, בזכרה שיגאל עוד טרם חזר, ולא היה לה כל רצון לילך לראות בתהלוכת התלמידים. אך משסילקה את הווילון וראתה את זהב הבוקר משתפך בחוצות, את זיו החן והחסד של תכלת הרקיע וכל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא המלא ששון ומפיק נוגה, כאילו זה עתה יצא מבית־היוצר של רבון העולמים, תקף אותה חשק לצאת ולהשתתף בשמחתם של ילדי ישראל. הכאב והחרדה ליגאל אחזו את לבה כמו בצבת. אך הרחובות היו הומים ושוקקים מאנשים שעמדו צפופים על גבי המדרכות, מהאחים והאחיות, האבות והאמהות, הסבים והסבות, שעזבו את עסקיהם ויצאו לראות את חמודיהם הפעוטים בצאתם בסך עם מוריהם ומורותיהם אל מחוץ לעיר לשתול עצים לכבוד ראש־השנה לאילנות.

– הנה הנם!… הנה הם באים!… – נשמעו קריאות מכל צד.

מקצה הרחוב הרעים המארש המעודד והמרנין של “ברכת־העם” אשר לביאליק. אחרי התזמורת – שירת הפעוטות מגני־הילדים, רחוצים, סרוקים ומצוחצחים. זאת לא היתה אמנם שירה כי אם ציוץ של כמה וכמה צפרים ממינים שונים ובעלי קולות שונים. אחריהם תלמידיהם ותלמידותיהם של בתי־ספר העממיים לכיתותיהם, שגליק חפצה לעשות בהם פוגרום… אחר כך תלמידי בית־המדרש־למורים, תלמידי “בצלאל”, הגימנסיה… עוברים בסך פרחי ירושלים,‏ עם כל רבגוניותה של הנשמה העברית, של התקוה העברית, מבהיקים פני האשכנזים הנאצלים, מבליחות עיניהם הנוגות של הספרדים, נוצצות עיניהם הערומות והמלאות חיים של התימנים הקטנים חומי־הפנים; הנה עוברים קרוצי מסלע ואכולי שרב ציה הילדים מאור־כשדים, מארם צובא, מקיר מואב… כולם עטופי ירק, זרי־ירק על הראש, מקלעות ירק על הכתפים, על הדגלים… ‏ ה! הדגלים הצנועים הללו, דגלי בתי־הספר, המתנופפים ומפצחים באחווה ובחדווה מעל לצבאות הנוער והתיקווה. יחד עמהם, עם הדגלים, מפרפרים כמה וכמה לבבות זקנים ודוויים, יחד עמהם נוסע ‏ מחנה של תיקוות וחלומות, אשר אין כמוהם לשגב טראגיותם… אלפי שנים חיכו החומות האפורות הללו, חיכתה האדמה השוממה הזו לצאצאיהם של אלה אשר עיניהם ראו את לגיוני רומי סואנים ברחובות העיר הזאת והנה הם, הצאצאים! שבו!… בעיני מרים נמתח דוק של דמעות אשר חפצה להסתירן ולא יכלה. למה, למה להתווכח על דרכים רחוקות, למה לחפש איזו קרן צבי להניח עליה את כל תקוותינו? האם אין האדמה הזאת, האם אין הילדים האלה קוראים ודורשים את אמונתנו, את אהבתנו ואת כוחותינו?

פתאום ראתה בתוך הקהל את כרמלי עומד ומשוחח עם ראיסה רוזין. חשה עקיצה חדה בלבה: הוא מתראה איפוא עם ראיסה וממנה הוא מעלים זאת…

כרמלי בראותו את מרים, מיד נפרד מראיסה ובקושי הבקיע דרך אליה.

– הלוא אלה הם שלנו!… שלנו!… – קראה אל כרמלי בהתרגשות כמו ילדה המביעה בקול את שמחתה על מתנה יקרה שקיבלה בהיסח־הדעת – לא חשבתי כלל שהם כה רבים בירושלים, בלי עין־רעה!…

– כן! שלנו – חזר אחריה איזה קול זר. מרים מבוהלה החזירה את ראשה. זה היה קולו הסקֶפטי של מקלר, אשר עמד יחד עם שקלור סמוכים אצלה, מאחרי גבה, דחוקים בתוך האספסוף – תתבונן נא הגברת אל הכמרים העומדים שם ומצטחקים. היודעת הגברת את פירושה של בת־צחוק זו?

למרים היתה בלתי־נעימה מאוד קירבתם של שני הבחורים האלה, וענתה בקול גוזר:

– מניין לי לדעת למה הם מצטחקים שם? ואתה מי הגיד לך את מחשבותיהם? יצחקו להם כרצונם. נהיה כאן רבים, נקנה הרבה הרבה קרקע, והרבה, הרבה נעבוד, ואז נצחק אנחנו…

מרים בדברה חיפשה בכל זאת בעיניה את הכמרים, שעליהם דיבר מקלר. כאילו שלא במתכווין, כאילו מתוך פזור־רוח עשתה זאת. לבה התחיל פתאום דופק בחזקה: במרחק ידוע מהם עמדה קבוצת נזירים דומיניקניים, שמתוכם בלטה דמותו הגבוהה של אבא לאסורס. האם רק תעתוע־הדמיון היה זה? דומה לה שהיא תפשה את מבטו השלוח אליה. כאילו גם הוא חיפש אותה בעיניו, ובתוך האספסוף הצפוף הזה נפגשו מבטיהם. הוא הביט אליה ביגון געגועים כזה. מבטו התחנן והתאונן כאחד. האומנם רק נדמה לה כך? אבל מכיון שהרגישה במבט הזה, שוב לא יכלה לדבר במנוחה. לא שמעה ולא הבינה כלום ממה שדיברו אליה. לא רצחה וגם לא יכלה לשהות אף רגע אחד תחת להט מבטו של הנזיר. מיהרה להפרד מכרמלי.

– שמעי נא, יקירתי! – לחש לה כרמלי – בואי אלי לפנות ערב, כך, בשעה ארבע.

על פני מרים חלף צל. נזכרה בראיסה. ושוב גזר את לבה כאב של עלבון וקנאה: הוא מתראה עמה לפעמים, ואולי גם לפעמים קרובות, וממנה הוא מעלים את פגישותיהם. מי יודע, אולי גם באה ראיסה ירושלימה על דעתו… השערת חשד זה נולדה במוחה זה עתה, זה הרגע, ונראתה לו כמתקבלת על הדעת.

– מדוע? לשם מה? – שאלה מתוך קרירות עשויה.

– רוצה אני לדבר עמך על ענינים שונים, חשובים…

גחן אל אזנה ולחש לה בקול תחנונים:

– אני מבקש ממך! אני מבקש ממך! אל תסרבי לי! תבואי? א? הלוא כן? הלוא תבואי, מרים! – ומיד אחר כך התחיל שוב מדבר בקול יותר רם – כמעט שאי אפשר למצוא אותך לבדך בביתך. או שבעלת־ביתך יושבת אצלך בחדרך או שאת יושבת אצלה עם בעל־הבית האדמוני.

– הגברת לוי היא בת־דודי. הם אנשים חביבים מאוד. הוא אדם טוב־לב וחביב.

– יכול להיות. אבל בשעה שאת לבדך נחוצה לי, כל חביבותם של אותם האנשים מיותרת היא עלי. אם כן, תבואי בארבע.

בן־רגע נתקלה מרים שוב באותו מבט לוהט תובע, מחחנן ומתאונן, השלוח אליה מתוך קבוצת הנזירים. נתבלבלה לגמרי ומילמלה אל כרמלי בשפה רפה, בלי להרהר הרבה:

– מוטב, מוטב.

וחיש מהר נסתלקה מאותו מקום.

הלכה בפסיעות פזיזות ועצבניות, כנרדפת על צואר מאותו מבט לוהט… בלכתה, עברה על פני ראיסה, והשתוממה לראות את שקלור, שזה עתה עמד עם מקלר סמוך אצלה, והנה הוא כבר עומד לפני ראיסה… העמידה מרים פנים כאילו אינה רואה אותם. “ממש כמו מרגלים”, חשבה מתוך סילוד־נפש.

בבית נודע למרים ששני שוטרים רוכבים החזירו את יגאל ואת חיים, על סוסים, מאיזה כפר בדרך לצפת. גליק כמעט התעלפה בהוודע לה שיגאל שב. הילד, מיד לבואו, ביקש לאכול והתנפל על האוכל באיזה תיאבון של שגעון; אחרי אכלו אמר שהוא רוצה לישון. זה כשלוש שעות הוא ישן כמו הרוג. להיכן הלכו? למה הלכו? ומה עלה להם בדרך? – מכל זאת לא סיפר דבר ואין איש יודע עד מה.

פרק שלושה־עשר: בְּצִלּוֹ שֶׁל בַּעל הַחֶרְמֵשׁ

א

טעות היא בידי מי שסובר שמתאהבים דוקא בגלל מידות תרומיות וסגולות־נפש משובחות. אנו מסוגלים לאהוב ולהתאהב גם בזכות איזו מידה מגונה, איזו סגולת־נפש שלילית שמצינו בחברנו, רק מפני שבסתר־לבנו יש גם לנו נטיה אליה, מפני שהיא גם סגולת־נפשנו אנו, בין אם אנו מכירים בה, מגַנים אותה ורוצים להפטר ממנה, ובין אם אין‏ אנו מכירים בה או שאין אנו רוצים להפטר ממנה. בין כך ובין כך דעתנו מתקררת כשאנו מוצאים את מום עצמנו בזולת. הרי זה מפיס אותנו במקצת ומחזק את לבנו, בשעה שחלשה דעתנו מפאת התכונה הרעה שהטיל בנו הטבע. הרי זה מסייע בידנו בשעה שאנו מחזיקים טובה לעצמנו על מידותינו ותכונותינו השליליות…

כרמלי ומרים אהבו זה את זה אולי בגלל קו משותף שהיה באופי שניהם, אף־על־פי שלפעמים היה כל אחד מגנה בעצמו או באחרים את הקו הזה ושואף להתגבר עליו: המאיסה במציאות כמות שהיא, הבחילה במה שיש, בחולין שבחיי יום־יום הזעירים, והשאיפה אל הבלתי־שכיח, אל המופלא והמדהים. מרים נשאה כל ימיה את נפשה אל חיים של עלילה, אל מעשים של גדולה ותהילה. לפני עיני דמיונה רחפו תמיד אישיות מפורסמות מתולדות המהפכות, לא בחיי יום־יום שלהם האפורים ורבי העמל, כי אם בעטרות־הזיו אשר עיטרה להן ההיסטוריה… פעמים, בשעה של בטלה, היתה חולמת עליהן בהקיץ, כמו תינוקת. היא היתה מתביישת בחלומות הללו בפני עצמה; כל־שכן שהיתה מתביישת לגלותם למישהו זולתה. ואף־על־פי־כן ליבּב אותה כרמלי, שגם נפשו פירפרה ברשת של חלומות גדולים, שגם נפשו צמאה אל הבלתי־מצוי, אל ההרפתקאות. יש שהיתה אפילו מלגלגת על אהבתו ללכת בגדולות ולהפליא את הבריות (“אי חביבי! אילו היו לך כשרונותיו של איזה בֶּבֶּּל או של איזה ז’ורֶס, מובטחתני שהיית נעשה מנהיג לאומי גדול!…”) ומה מוזר הדבר: היא אהבה אותו דווקא בגלל חולשותיו אלה שהרהיבוה וצדו את נפשה. והוא הדין בכרמלי. הוא מצא בה נפש קרובה אל נפשו, בחינת כלי־נגינה שנענה בעתרת צלילים לכל מגעו הקל… (“אולי אין את מסוגלה לפעולות גדולות, אבל את הגדולות את מסוגלה להרגיש מאין כמותך”…).

אבל מיום שובו מחוץ־לארץ נסתבכו ונתערפלו יחסיהם יותר ויותר. ככל אשר השתדלה מרים, לפני שובו, לפתות את עצמה שכבר נתפכחה משכרון אהבתה, שעכשיו תוכל לעמוד לפניו כבת־חורין, בלי רגשות־עבותות, שכופתין אותך, שגוזרים בשרך עד זוב דם ואין אתה רוצה לנתקם…, – כן נוכחה, בשובו, לדעת שאך דמיון־שוא היה. אילו היתה רואה אותו בתחילת התוודעותם, כמו שהיא רואה אותו כעת, על כל חולשותיו ועל כל צדדיו המצחיקים, וודאי שלא היתה מוצאה בו כל ענין. ועתה היא מגלה אותם בו יותר ויותר, ויותר ויותר אוהבת אותו…

אולם צלה של ראיסה היה שטוח ביניהם, והפחיד אותה. מרים לא היתה בעלת מלחמות. מטבעה היתה נוטה יותר לסגת אחור, להסתלק הצדה, ולפַנות מקום לתוקף, אבל כאב־העלבון היה משום כך עמוק יותר, מדַכא יותר… לבה פחד, ניבא לה רעות. היא חשדה בכרמלי שהוא נפגש עם ראיסה, בהסתר ממנה, שכרמלי וראיסה קשורים יחד באיזו תעלומה. התעלומה, שהיא, מרים, עמדה מחוצה לה, העליבה אותה, הכאיבה אותה בכאב של קנאה… ועל, כן עם כל אהבתה, היתה מדי פעם אוספת את בל כוחות נפשה כדי לכבוש את עצמה, להתאפק ולעמוד לפניו משוריינה בקור־נפש מלאכותי.

כרמלי לא הבין את השינוי הזה במרים. לא ידע מהיכן הצללים הללו שמשתרעים ביניהם, מהיכן רוח צינה זו נושבת. מה קרה?

לכאורה הלוא היא שמחה לראותו. היא רואה זאת ברור בסבר־פניה, במבטיה, גם בצליל קולה, שלא תמיד עולה בידה להסתירם. אבל לפעמים הוא מטיל ספק גם ברושם הזה. אך הוא מנסה לצאת מתחומה של שיחת־רעים טובים, מיד היא נעשית מתוחה, עוצרת בדברים, מיד היא מתייצבת על המשמר… מעיניו לא נעלמו הצל שחלף על פניה בשעה שהוא ביקש ממנה לבוא אליו הערב, והקרירות שבה שאלה: “מדוע? לשם מה?”. כרמלי עמד לפני חידה ששללה ממנו את מנוחתו ובטחונו ביום ושנתו בלילה. הוא בכלל לא היה רגיל אל יחס כזה מצד נשים, וביחוד מצד אשה אהובה, ועל כן זה דיכא אותו ביותר. ימים היה מתהלך נטול־מרץ וחסר־אמונה גם בעבודתו. דומה עליו שבלא מרים לא יוכל לעשות כלום. יש שמתעוררת בו תשוקה לברוח מירושלם, מארץ־ישראל, ולהתחיל אי־שם במרחקים חיים חדשים; אבל בו־בזמן הוא יודע שאין זו אלא השליה גרידה. מארץ־ישראל יוכל אולי לברוח, אבל לא מעצמו. יותר מדי עמוק תקוע בו הרגש הזה אל מרים. מה יתן לי ריחוק־מקום? רק געגועים יותר עזים. משהו מזאת כבר טעם בזמן האחרון בשעה ששהה בסוריה.

היא הבטיחה לו לבוא בארבע. כמעט לא ישן כל הלילה, ומן הבוקר התחיל כבר מתרגש; וכל השעות שלאחר־הצהרים לא יצא מפתח ביתו. ישב וחיכה. מזמן לזמן היה מנתר ממקומו ומתחיל מתהלך מזווית אל זווית מרוגז וממותח־עצבים. הערב הוא מוכרח לדבר עמה בהתגלות־לב, הערב מוכרח המצב להיות מבורר ומלובן. אינו יכול לסבול עוד את אי־הבהירות. דומה עליו שרק עתה, מתוך צפיה קדחתנית אליה, הוברר לו כמה יקרה לו הנערה הזאת.

בו־בזמן לא יכול לדכא את החרדה הסתומה אשר נתנה בלבו ישיבת ראיסה בירושלים. לו היה ברור שאם ראיסה כאן, הרי זה לא בשביל שיוכל לישב במנוחה… א, הנערה הזאת! איזו גזירה רעה היתה זאת מלפני הגורל שתקלע לו ושתתקשר אליו! הוא אשר תמיד שמר בקנאות יתרה על אישיותו שלא תפגם ועל חירותו שלא תקופח בידי אשה, נגזר עליו להפגש בנערה זו החרדה כמוהו בקנאות על חירות אישיותה ועל עמידתה הזקופה אפילו באהבתה… לא, ברצינות! הלוא היה זמן שהאמין שהוא אוהב את ראיסה זו. איך זה נואל להכשל ככה?

הוא ניגש בפעם המאה אל החלון. התייצב בין שני חצאי הוילון, והביט החוצה, כלפי הסימטה, שמשם היתה מרים צריכה, לפי סברתו, לבוא, אף־על־פי שידע שעוד זמן רב עליו לחכות עד השעה הרביעית. איזו שטות? מדוע לא אמר לה בשלוש, בשתים, מדוע לא הזמין אותה לאכול אתו יחד ארוחת הצהרים?… כדי לקצר את הזמן, חזר אל הרהוריו על אודות ראיסה ועל היחסים שהתהוו במשך הזמן ביניהם. עכשיו כשהוא מתחיל מנתח את רגשותיו אל ראיסה בזמנים שונים, הריהו בטוח שאותו דחף אליה תמיד רגש אחר לגמרי מאהבה. איזו אמביציה, איזו אהבת כבוד מדומה לכבוש את הנערה עם העינים הנמריות בעלת הרצון‏ הבלתי־מרוסן, רבת־התעתועים והתהפוכות. איזו טעות פאטאלית היתה זאת! שניהם אהבו את חירות אישיותם, את אי־תליותם הפנימית (כך הגדיר כרמלי את רצונם לכבוש, לשלוט, לנהל ולקבל); אף אחד מהם לא יכול לוותר, להסתגל, להכנע ולתת. אלא בשעה שהוא שואף כל ימיו אל פעולות ומעשים, בשעה שלגבי דידו חיים ועלילה אחד הם ואין חיים בלי עלילה (כל אילוסיה חדשה שנולדה במוחו דחפה אותו תמיד לפעולות ולמעשים חדשים), הנה חיי הנערה היו למקק של ליצנות. עש הלעג שבה אכל את הכל מסביבה; הפיכחות הקרה וההתחכמות הנלוזה כירסמו את הכל מתוכה. רק דבר ממשי אחד יש בתוכה שממנו נירתע כרמלי בזוועה: אהבתה לשלוט וללעוג. התנגשותם היתה אמנם מכאיבה. מכאיבה לשניהם. הוא נבהל. הוא חשש שמא פיכחותה היתירה של הנערה ורוח ליצנותה, עם הבוז הגמור לבני־אדם, יכרסמו גם את כנפיו, וישאר מרוקן, מנוצל וכפות, אם לא ימָלט בעוד מועד… אבל מנערה כראיסה אין נמלטים כה על נקלה! יש שהיה בטוח שכבר הצליח להשתחרר ממנה, והנה – כַּפָּה על ערפו… רגע היה מאמין שכל הקשרים ביניהם כבר ניתקו לעולם, ורגע משנהו נוכח, לגודל חרדתו, שהסתבך עוד יותר מבראשונה ברשתותיה הנעלמות… בלי אהבה (עכשיו הוא יודע זאת בבירור) הלך אליה, והיא – מי יודע? אולי גם כן בלי אהבה, כי אם לשם איזו אמביציה, לא הרפתה ממנו. כרמלי גם אינו מאשים אלא את עצמו, את חולשתו, את אי־יכלתו לפנות בתנועה נמרצה וגסה עורף אל נערה, אשר קודם לכן כה טרח לעורר אצלה אהבה אליו… “תודה לאל שכל אותם הסיוטים הטיפשיים כבר נגמרו סוף־סוף!”, קרא אל עצמו. היום נפגשו ברחוב ומשיחתם למד שגם לראיסה כבר נמאס כל המשחק הזה. במתכווין ‏ לא שאל אותה למעשיה בירושלים. רק שאל לשלום הוריה ולשלום נינה. שוחחו על התהלוכה ועל הילדים. היא היתה במצב נעור ועליז; שיחתם התנהלה באדיבות ובידידות שקטה, בלי אותה הנעימה של רוגז מסותר, בלי אותן העקיצות בעקיפין והרמיזות לאיומים, המעולפים בדברים סתמיים או בדברי חיבה כביכול. באמצע השיחה שאל אותה: “מי שם עומדת לבושה חולצת בוֹרדוֹ? האם אין זו…” – “כן, הפסיקה אותו ראיסה, זוהי מרים ווייס” – “אה! כך?, אמר, אם כן תסלחי לי, ראיסה! אני צריך לראותה. שלום!”. והלך ישר אל מרים. דומה לו שהיא מבינה שהכל נגמר ביניהם ללא תקנה. ובכל זאת לעזאזל! מה היא עושה בירושלים? אח! השֵדה הזאת…

שקוע בהרהוריו, לא הרגיש באשה שיצאה מהסימטה אשר ממול חלונו ועברה ישר אל ביתו. הקיץ ממחשבותיו רק כששמע את דפיקות המכוש בדלת החיצונית. הזדעזע כולו לקול הדפיקה. "האומנם היא? כבר? עוד הקדימה במקצת לפני הזמן הקבוע… “רק שלוש וחצי; לכל היותר ארבע פחות רבע”. פתח את דלת חדרו והביט אל המסדרון למטה. ומיד נרתע בבהלה אחורנית אל תוך חדרו. עמד והביט נדהם ובלב מכווץ כלפי הפתח הפתוח. פסיעות אשה קלות ומהירות עלו במדרגות, ואחרי דקות מספר עמדה לפניו ראיסה…

בקרן־זווית אחת של עיניה תפשה ראיסה בן־רגע את מבע פניו, אך העמידה פנים כאילו אינה רואה דבר. נכנסה בעליצות תמימה ביותר…

– שלום לך, יקירי! הרואה אתה, הנה בכל זאת באתי לראות היכן וכיצד אתה חי כאן. אף־על־פי שאתה לא הזמנת אותי לבוא, ואפילו שכחת להודיע לי את כתבתך. א? אבל אל תצטדק! אני יודעת, אני יודעת… העסקים, הענינים הרבים, פשוט שכחת! שכחת אפילו לשאול לשלומי ולמעשי כאן בירושלים, מה לעשות? איך אוכל להתרעם עליך ואנו כולנו דור מפוזר הננו “לְלֹא מִפְרָשׂ וּלְלֹא הֶגֶה”… כן, פה לא רע אצלך, חדר די יפה, אם כי קצת בנוסח בורגני קטן; הלוא אתה זוכר בוודאי כמה אני בוחלת בטעם הבורגני־הקטן… אבל מה לך? מפני מה אתה עומד ככה, כמו עמוד של טלגרף, ואינך עוזר לי לפשוט

את מעילי? שכחת את כל נימוסיך, שמואל! אַי־אַי־אַי!…

כרמלי ניגש אליה בתנועה מיכנית לעזור לה לפשוט את המעיל, ופניו היו כה עלובים ומסכנים, כה נבוכים. היא התבוננה אליו רגע בקצה זווית עיניה ולבסוף לא התאפקה ופרצה בצחוק.

– מה לך, חביבי, שפניך כה חמוצים? – שאלה כשהיא מתאמצת לכבוש את צחוקה.

– האמת היא… – מילמל – אני מצטער מאוד… אבל איני יכול לקבל כעת אורחים. אני עסוק.

– עסוק? – שאלה בפקחה זוג עינים נדהמות כביכול ובגרונה מחלחל הצחוק – חבל שלא ידעתי… – ותוך־כדי־דיבור הסירה בכל זאת מעל ראשה את מגבעתה, צנחה בכורסה הרחבה, בהרכיבה ברך על גבי ברך. במנוחה ובלי חפזון הוציאה מתוך קופסת־הסיגריטות שלה סיגריטה, שזמן־מה החליקה אותה, ליטפה וסובבה בין אצבעותיה, טרם שנעצה אותה בפיה. השחה את ראשה והתבוננה, כביכול, אל הכתובת שעל הסיגאריטהי ותוך־כדי־כך שלחה בגניבה מבטים, מלמטה למעלה, אל פני כרמלי.

– גפרור, בבקשה! – סיננה בין השפתים.

דומם הדליק לה גפרור. ראיסה נעצה בו את עיניה הבוחנות. וכשרצועת העשן כיסתה לרגע את פניה, שאלה:

– אולי אתה מחכה לאיזו בחורה? אולי יש לך rendez־vous?

גל של ארס צף ועלה אל גרונו ומשם השתפך גם אל זרועותיו ועד לקצות אצבעותיו שנתכווצו לאגרופים. הטמין את אגרופיו עמוק בתוך כיסי מכנסיו. התייצב ממולה ובפנים מחציפים:

– כן, ראיסה! אני מבקש ממך ללכת מכאן. אני מחכה לגברת אחת.

– לגברת אחת? מנהחח… הרי זה נעים לשמוע. איך אתה מעיז, אני שואלת אותך, לקבל בחדרך “גבירות”?

– ואיך את מעיזה, אני שואל אותך, לשאול אותי על כך? האם אני חייב ליתן לך דין־וחשבון?

– חדשות ונצורות מפליאות מרגע לרגע יותר ויותר. כלום אין אתה חייב? כלום אין לך כל חובה, נאמר, כל חובה מוסרית כלפָּי?

– מוסרית? חח… זה יפה! את דורשת חובות מו־ו־סרי־יות, נהחח… לא! אין לי!…

– מאימתי? כלום לא היתה לך אף פעם כל חובה כלפי?

היא קמה והתייצבה ממולו.

– משפסקה האהבה, ראיסה, פסקה גם כל חובה!

– אם כן איפוא היה זמן, כנראה, שאתה אהבת אותי?

– נכשלתי בלשוני, ראיסה! אני מתוודה לפניך, ראיסה, שזמן כזה, כמדומני, לא היה כלל. אני טעיתי, טעיתי, ראיסה! בכובד־ראש וארוכות הירהרתי בזה. סבור אני שטעיתי לכתחילה.

ראיסה נתנה בו עיניה. אִשים נדלקו בהן, אשים קרות. מבט מוזר היה לה, קר כפלדה, אבל קודד ומפלש. רק שתי אצבעותיה שהוציאו מבין שפתיה את הסיגריטה, ריטטו רטט קל. העשן הליט את פניה כמו במסך, בשעה שאמרה אגב צחוק קל דרך האף:

– נהחחח!… לבוא אל בחורה בדיבורים לוהטים ולקחת ממנה כל מה שבחורה יכולה לתת, ואחר כך להחוות לה קידה באדיבות יתירה, או גם בלי כל קידה ובלי כל אדיבות. ולהגיד לה: “סליחה! טעיתי!”… זהו אמנם “מעשה אביר ללא מורא וללא דופי”…

– הלוא את יודעת, ראיסה – אמר – כמה הייתי מסור לך אז… הלוא תזכרי ימי לונדון, פאריז ואחר כך… אבל מה לעשות ואנו לאו נוצרנו איש בשביל רעהו. אהבתנו לכתחילה לא היתה עשויה להביא לנו אושר, אלא יסורים. תמיד בסבלנו היה כל אחד אומר בנפשו: כך צריך, כנראה, להיות כדי שנהיה מאושרים. והאושר האמיתי, השלם,לא בא, וכשהיה בא לפעמים במקרה ובטעות, כנראה, היינו משבבים ומפוררים אותו בידינו כאווילים, כאילו מתוך כוונה להרע לעצמנו, כאילו מתוך תשוקה אל הצער שהיינו גורמים לא איש לעצמו, אלא איש לחברו. כך… – כאן התקרב פסיעה אחת, התכופף אליה ובלחש – את יודעת, דרכי אהבתך לי לא נתנו עונג גדול… – שוב הזדקף ובקול רם כמו קודם: – לי היו ויש חיים שלי, השאיפות והאידיאלים שלי. את שנאת אותם מפני שאני אהבתים. היית משתמשת בשגיאותי ובהתלהבויותי, כדי למעט, לטשטש בלעגך או גם להמית לגמרי את כל שאיפותי, כדי לאסור את כנפי ולעצרני על־ידך; מפני שללכת אחרי לא יכולת, לא יכולת. א! ראיסה רוזין אינה הולכת אחרי מישהו, ולו יהא אלוהים. לא יכולת גם מפני שלא האמנת. אין את מאמינה בשום דבר, אין את אוהבת שום דבר, זולת קאפריזותיך. גם האהבה היא קאפריזה לדידך, ותו לא. את לא יכולת להסכים שלאהובך יהא איזה אידיאל שאינו את; שיהיו לדידו בני־אדם בעולם, שתהיה לדידו קיימת אנושיות בעולם, זולתך את… לא! כך לא היה יכול להמשך. אני מאושר שהכל כבר נגמר בינינו. השומעת את, ראיסה? נגמר! נגמר! נגמר!

אף עורק אחד לא זע בפניה. נטלה את מעילה מעל זרוע הכורסה, ולבשה אותו במנוחה; אחר כך חבשה לה את מגבעתה בשקט, ולאט לאט תקנה מתחתיה את שערותיה. כרמלי התבונן בקוצר־רוח אל תנועותיה ודומה היה עליו שזה נמשך נצח, ורגז בנפשו על שבמתכווין אינה מזדרזת. אלמלא היה כה נרגז, היה אולי רואה איך מרטטות קצות אצבעותיה הדקות בטפלן בשערות, ומסתכסכות בהן שלא לצורך…

אחר כך עמדה ושהתה שעה קלה דומם כנמלכת עם נפשה. אצבעותיה שיחקו, מתוך פזור־רוח, במנעול ארנקה, פתחו וסגרו אותו חליפות. לבסוף הצטחקה ואמרה:

– קצת כמובן הגזמת. אם כי אמרת הרבה דברי אמת. שכחתי כנראה, שבשעה שאמרת לסדר איזה גדוד יהודי או להתחרות. עם ישו הנוצרי…

– ראיסה!

– נו, טוב, טוב! לא אוסיף… בזה צדקת, האירוניה הארורה שלי… אבל הזוכר אתה שכל הכספים אשר הוצאת על “שאיפותיך ואידיאליך” מכיסי לקחת אותם?

כרמלי הרגיש שזרם דם הציף את פניו עד לשרשי שערותיו. לא פילל מימיו שראיסה תהא במדה כזו בלתי־דיליקאטית.

– הכסף – מילמל – שלקחתי ממך בשעה שהיחסים בינינו…

אך היא לא נתנה לו לגמור:

– אתה טועה אם אתה סבור שאני רוצה לגבות אילו חובות ממך. בעד האושר שהיה לי בעזרי לך לפרוש כנפים, אין גמול ושילום. הזכרתי לך זאת רק כדי לתקן את זכרונך שנחלש מאוד, באמרך שאני בקשתי לקצץ את כנפיך, להמית את אידיאליך. ‏ גוזמה! אילו חפצתי בזה, היה לי רק לסגור את ארנקי, ודי! ואין גדודים ואין דתות חדשות!… כמה נואלים הם בני־האדם לפעמים, וכמה שטויות הם מסוגלים להגיד מתוך התרגשות או התלהבות! כעת הננו אנשים “שלא נבראו איש בשביל רעהו”, מפני ש… שאיני יכולה ללכת אחריך. אבל היה זמן – ה, מה נחלש זכרונך! – היה זמן ואתה היית נשבע לי בוקר וערב ללכת אחרי בעינים עצומות עד לקצווי תבל… לשכוח בשבילי את אבא ואמא, לשכוח בשבילי את מטרתך היחידה בחיים – איזו “מטרה יחידה” היתה לך אותה שעה, איני זוכרת עוד – וללכת אחרַי אל אשר אקראך. כן, מה לא יגיד אדם בשעת התלהבותו! נהח… ואני… ואני הטיפשה במקום לעצור אותך על־ידי, פתחתי לך את ארנקי ושלחתיך אל “מטרותיך היחידות”…

כרמלי כולו רעד:

– שמעי, ראיסה! שוב את מזכירה לי את הכסף.

– אח! שוב לא הבינות. תמיד אותו דבר! אני רק רוצה לתקן בדבריך איזו טעות קטנה בנוגע לכנפיך שאני כאילו אסרתין.

– דומני, ראיסה, שתמיד היו בינינו וויכוחים בדבר הכסף שאת היית רוצה לתת ואני דווקא הייתי מסרב לקבל.

– ובכל זאת אני הייתי נותנת ואתה היית מקבל…

– כן, כדי לגרום לך נחת־רוח.

– נכון! בוודאי, בוודאי! אתה היית גורם לי אך נחת־רוח, ואולי על כן אין לך כל רגש של חובה כלפי.

– אילו הייתי מרגיש שאני התחייבתי לך במשהו, האמיני לי שהייתי חורש בחוטמי את האדמה ובלבד לפרוע לך. אבל…

– נא־נא־נא! שוב אתה מתלהב. מי דורש ממך דבר לא אנושי כזה, לחרוש בחוטמך את האדמה? אין אני תובעת כלום ואין אתה מוצא את עצמך חייב בכלום, הרי שנינו פטורים זה מזה. אח, כן! כמעט ששכחתי… כן, כן, לפני לכתי – דובבה בהתרגשות קלה כשהיא מחטטת בארנקה – דבר קטן של פרוֹזה מעשית… אולי הייתי צריכה להראות לך זאת מבתחילה, כדי שלא ישארו בינינו חשבונות…

הוציאה מתוך ארנקה פיסת־נייר מקופלת, פישטה אותה והניחתה לפניו על השולחן. נתן כרמלי את עיניו בפתקה ופניו החווירו: זה היה שטר קבלה כתוב וחתום ביד אביו על חמש מאות פראנק…

– זמן הפרעון הראשון והשני כבר עבר ועדיין לא נכנסה אף פרוטה… – אמרה ראיסה בטון מעשי.

כרמלי הרגיש כאילו הורידו בכל כוח גרזן על ראשו. מחשבותיו נתבלבלו. הביט זמן־מה דומם אל הפיתקה ואליה חליפות, ושפתיו דובבו בקושי רב:

– א־בא שלי?… א־ת?… איך?… האומנם?

היא שתקה, רק הניעה ראש: הן־הן.

הוא עמד לפניה בטל ומבוטל. בקרבו צמחה ועלתה משטמה כלפי הנערה הזאת, עזה ועמוקה כמו תאווה, נואשה ודוויה כמו משטמת החלש אל החזק ממנו, שהכפישו בעפר. בחדר שלטה דומיה. ‏ ראיסה עמדה כנציב אבן ממולו, נעצה בו מבט, כמו מסמר, מצומד בחשק מסותר. היא חשבה: “הנה עוד מעט ויכני… עוד מעט יתנפל עלי ויכני באגרופים קפוצים. אך מהר, מהר! אח, למה הוא מתמהמה?”… ובקרבה פירפר הכול מתוחלת, אך למגינת־לבה, עמד לפניה כרמלי חסר־אונים, מבולבל ורב־חימה. אך פתאום כאילו התעשת, עבר רעד בגופו, תפש את פיסת־הנייר, קימטה בתוך אגרופו וזרקה בפני ראיסה.

– לעזאזל! לעזאזל לכי!… – קרא בקול חנוק ונואש.

הביטה אליו בעינים מבליחות של נמרה צמאה ובאיזו בת־צחוק מוזרה מאוד.

– וזה הכל? – שאלה אותו.

הפיתקה בהזרקה ניתקלה בחזהָּ, ניתזה ונפלה על כר הכורסה הסמוכה. ראיסה נטלה אותה, החליקה ופישטה אותה והניחתה גלויה על השולחן, ואחר כך נפנתה לצאת את החדר. מכיוון שפתחה את דלת היציאה, ראתה את מרים עומדת לפניה כולה מאובנה מתמהון. זו האחרונה לא פיללה לפגישה זו פה. רגע אחד הביטו שתיהן זו אל זו בדממה. ראיסה הראשונה פרצה בצחוק. צחוק מוזר היה זה, רווה־ארס ומרירות ושימחה־לאיד.

– למה הגברת ווייס מסתכלת בי כך? פגישה בלתי־ צפויה, נהא? נפגשנו על פני הגשר הצר, נהה? בבקשה, בבקשה, הדרך פנויה… – את המילים האחרונות אמרה באותו הטון ובאותה הקידה, שבהם אמרה לה פעם מרים ברחוב אותן המלים.

ופנתה ללכת. אך מרים עצרה בעדה:

– א, לא, לא! אין לה צורך ללכת מכאן. אני רק לרגעים אחדים. לא אפריע.

– אוהו! אפשר לחשוב שהגבירות עומדות אצלו בתור. אבל היא יכולה להכנס במנוחה ולא להזדרז. תורי אני כבר נגמר.

ויצאה. למרים היה דומה כאילו היא שומעת עוד מהמסדרון את צחוקה הארסי והמלא מרירות.

כרמלי בשמעו את שיחת ראיסה ומרים בפרוזדור, מיהר והסתתר בחדר הסמוך ששימש לו חדר־משכב. הוא עשה זאת בלי שיקול־דעת, באופן אינסטינקטיבי. שם עמד שעה קלה כמאובן וביקט לאסוף ולסדר את מחשבותיו שנתבלבלו. הוא ידע ששם עומדת מרים ומחכה לו, ובמוחו לא יכול לסחוט שום דבר הוגן שיגיד לה. לבסוף יצא אליה מחדר־המשכב מדוכדך ומבולבל מאוד…

דקות מספר עמדו זה מול זה דוממים ונבוכים.

– הנה באתי – דובבו שפתיה החיוורות.

– ראיסה זו… – מילמל כרמלי – במתכווין ‏ באה… דוקא עתה… בלא שאקרא לה. תמיד היא ככה… אל נא תחשבי מרים….

היא הפסיקה אותו:

– א, איני חושבת כלום ואיני תמהה על כלום. לשם מה קראת לי?

לכרמלי הוברר פתאום בבהירות מבהילה ללא־רחמים שגם ביניהם נגמר הכל. לחנם יבקש לבאר לה, להתנצל לפניה: היא לא תאמין לו. ובכל זאת מילמל:

– איני מבין, מרים, מדוע כה שוּנה יחסך אלי.

מרים לא אמרה דבר, והוא הוסיף:

– אני לא פיללתי שכך מהר יבוא סוף… – קולו היה מדוכא, רצוץ וחסר־חיים…

– לא מהר, כי אם נמשך קצת יותר מהדרוש – אמרה מרים בבת־צחוק קלושה ובקול חלש, גם כן רצוץ – הזוכר אתה אתה את האגדה שסיפרת לי פעם בבן־המלך, אשר בהוולדו בירכה פיאה אחת את אמו שלא יראה אף פעם בכמישת הדבר האהוב עליו? הזוכר אתה את גורלו של בן־המלך ההוא? אתה אמרת לי אז שזוהי אגדת חייך… אני לא נבהלתי ובאתי אליך בכל זאת אותו לילה בו שמעתי ממך את האגדה… והנה… – פתאום זקפה את ראשה ובקול יותר אמיץ שאלה: – מה יש לך להגיד לי?

כרמלי הביט אליה ונדהם לראות קמט דק וחדש שנוסף על פניה, שנמתח באלכסון מאפה אל זווית פיה, והוא שקוי מרירות. קודם לא הרגיש בקמט המר הזה. ויכאב לו מאוד.

– קראתני, מה יש לך להגיד לי? – חזרה על שאלתה בראותה אותו מביט אליה ושותק.

– מרים! אני מקַווה… שיחסינו, איך שיהיו, לא ישפיעו על העבודה…

– ה! העבודה… למה אעלים ממך את אשר עם לבי? היה זמן ואני האמנתי שאין לפני, זאת אומרת שאין לפנינו דרך אחרת זולת זאת שאתה הראית לנו. כנראה, טעיתי. כנראה לא נולדתי למפעלים נועזים וגדולים. להמריא יחד עמך לשחקים אין לי הכוח. דרך תרנגולת פשוטה ומסכנה כמוני היא על פני אדמות ולא בגבהי האיתר. דרך זו שלי היא קצרה וישרה אל המטרה, זאת אומרת אל הזירעונים, ולא אל… – תנועת־יד רחבה ובלתי מסוימה באויר באה במקום המילים שלא נאמרו.

עמד כרמלי והביט אליה, הקשיב אל דבריה שהיו לו חדשים, ולא ידע אם זה לעג לו או לעג מר לעצמה. אך אחרי הקרע המכאיב, לא עשו הדברים רושם עליו.

ב

ראיסה, בשובה מכרמלי אל מלונה, היה לה רצון חזק להעליב במישהו, לשבור, למחוץ, לרמוס…

שקלור חיכה לה שם.

– שוב אתה כאן? – קראה במקום לענות על ברכת־שלומו – האומנם לא אוכל אף פּעם להפטר ממך?

שקלור עמד לפניה בפה פעור בלי להבין כלום.

– דע לך, האדון שקלור! – הוסיפה בראותה את תמהונו – אתה נמאסת עלי. אוֹ, מה נמאסת!

כל רגשי ההזדהמות והבוז אל האיש הזה, שכל ימי שבתה בירושלים היתה מדכאה אותם בקירבה, פרצו ועלו כולם אל גרונה כפקעת של גועל־נפש.

שקלור עמד רגע כהלום־רעם מפאת התפרצות בלתי־צפויה זו ומפאת מראה פניה הנעווים בחימה ובבחילה. אבל מיד הצליח לשלוט בעצמו ונקט את הטון הרגיל שלו, באמרו במנוחה:

– אמנם אני שומע את ה…הדיקלאראציה הזאת בפעם הראשונה, ובכל זאת אינה מפליאה אותי. האמת היא, שאיני מתפלא עליה כלל. אני רק מתפלא, מדוע לא נמאסתי על גבירתי זה מכבר.

– אם יש צורך להשמיע לך גם את זאת, דע לך, שכל הזמן, כל הזמן אתה מאוס עלי.

– אבל הלוא אני שומע את זאת בפעם הראשונה.

– אבל די! – קראה ברקעה ברגלה – מה השיחה הזאת? די! בבקשה לשחרר אותי מחברתך, אדוני! שלא אוסיף לראות את פניך, השמעת?

שקלור לא אמר דבר. לקח את כובעו ובפסיעות אטיות, מרושלות גרר את עצמו אל הדלת. ראיסה התמתחה במחצית גופה בירכתי הספה הקטנה המצופה כִיתן ירוק עם פרחים אדומים. אצל הדלת התעכב שקלור, החזיר אליה את פניו ואמר:

– שמעתי. לא תוסיפי עוד, גבירתי, לראות את פני… עד כמה שזה תלוי בי, כמובן. אבל אני מקַווה שלראות את פניך אַת מותר לי, כמובן, ממרחק־מה, מן הצד, ככה, באופן לא ניכר…

– מה? אולי עלה על דעתך לרַגל גם אותי? לעקוב גם אחרי בשביל מישהו אחר?

– לא! רק בשבילי, רק בשבילי.

– שמע נא, אדוני שקלור! הגברת ווייס ירקה פעם בפניך…

פני שקלור חוורו. הוא לא פילל שדבר זה יוודע לה. ראתה ראיסה את חיוורונו וחזרה על דבריה:

– היא ירקה בפניך, מפני שהיית מרגל אותה. אם אך תפָּגש בדרכי פעם או פעמיים אעשה לך גם אני כמוה.

– ראיסה בוריסובנה! אותה רקיקה, אני קיבלתיה בשעה שעשיתי מיצוותך. יוצא שגם גבירתי השתתפה עמי… באופן מוסרי, כמובן… במקלחת זו. בשביל גברת אינטליגנטית כמו ראיסה בוריסובנה, רקיקה מוסרית היא גם כן רקיקה.

הוא התכווין לעקוץ בה, וחיכה להתפרצות חדשה מצידה. אך לתימהונו, התרוממה לאט לאט מן הספה, ישבה, הורידה את ראשה אל שתי כפות ידיה, וכך ישבה זמן־מה כקפואה.

כיוון שראה אותה בכך, התחרט על דבריו. הכאיב לו מאוד מה שהיא אמרה לו, אבל פי־כמה הכאיב לו מה שהוא אמר לה. לגשת אליה או אפילו רק להשאר במחיצתה לא העיז, ויצא. אך סגר מאחריו את הדלת, שמע את קולה קורא לו. חזר ונכנס, התייצב סמוך אצל המזוזה וחיכה. רגע אחד הביטו זה אל זה מתוך שתיקה. לתימהונו ראה את פניה והנה הם סכופים ודוויים עד לבלי הכירם.

פתאום התחילה מדברת אליו בשקט ובקול צרוד ורצוץ וספוג כאב:

– צדקת, שקלור! קראתיך להגיד לך שצדקת מאוד. גם בי ירקו, גם בי. גם אותי גרשו כמו שאני גרשתיך. בחרפה גרשוני, בחרפה ובבוז. הרואה אתה, שקלור? גורל אחד לשנינו.

שקלור הבין לחימה אשר שפכה עליו, אבל לא הבין לדבריה ולקולה הדווה. מה ששמע ממנה היה לו לזוועה.

– לא נכון! – קרא בתנועת־יד כמגן על עצמו – אין אני מאמין! אל תספר לי דברים כאלה. זה לא נכון!

– איך לא נכון? מה לא נכון? – שאלה משתוממת.

– מה שסיפרה לי.

– אה! לצערי, זה נכון מאוד.

– מוטב! תיתי לה לגברתי! עוד פעם לא תלך אל אידיוטים וגסי־רוח.

– מדוע, ידידי, אידיוטים וגסי־רוח? האיש שדחה אותי אינו כלל וכלל אידיוט או גס. אדרבא. גסה הייתי אנוכי, אוי! גסה מאוד הייתי. בשעה שֶווייס סיפרה לי מה שעשתה לך, היה לי גועל־נפש מגסות זו. אבל גסותי שלי עם האיש ההוא עולה על הכל… בשעה שדיברתי שם על הכסף ש…ש… הרגשתי את כל הכיעור שלי, אבל הייתי כמתגלגלת במדרון. זה תמיד עמדי כך; איזה דימון תוקף אותי, והוא שולט בי, לא אני בו…

– אבל לא! – קרא שקלור, אשר לא שמע או לא הבין היטב את דבריה – רק גס־רוח יוכל להעליב את גבירתי!

ראיסה צחקה צחוק קל ועצוב קצת:

– בעצם אתה אדם חביב, שקלור! אבל תמים. כן, כן! ברצינות, אתה תמים לפעמים מאוד. אני יודעת שאתה אוהב אותי, שקלור!

אם הוא אוהב אותה!… אבל מדוע הוא תמים? הנה את זאת לא יבין!

והיא המשיכה:

– תסלח לי, שקלור, את התפרצותי הקודמת! גם היא היתה גסה, שקלור! אין אתה יודע כמה אני מכירה לך טובה בעד אהבתך אלי. אותי לא אהבו מעולם; רק התעניינו בי, חזרו עלי אבל לא אהבו. אתה היחידי שאוהב אותי, שאוהב אותי ככה. גש הנה, שקלור, שב נא פה על־ידי ונשוחח.

שקלור לא זו ממקומו. נשען בכתפו אל הקיר ליד המזוזה, ידיו בכיסי מכנסיו, ואמר:

– אין אוהבים אותה, גברתי, בוודאי! ומדוע יאהבוה? והיא, את מי היא אוהבת? האם היא מסוגלה לאהוב אנשים? הלוא אין קץ לגאוותה, אין קץ לבוזה. אין קץ לשמחתה בשעה שעולה בידה לשטות בבני־אדם. מדוע זה יאהבוה?

– ניגזר עלי, כנראה, לשמוע כל היום הזה דברי מוסר. למה תעמוד מרחוק? גש אלי, שב פה על־די ונדבר.

תחילה עמד מפקפק, ובלתי מרהיב בנפשו עוז. אחר כך עקר את רגליו מאצל המזוזה, ניגש אליה, ואף־על־פי שהיא הראתה לו מקום על־ידה, על הספה, ישב על כסא ממולה, כפוף במחצית גופו אליה ומסובב בין כפיו את הקאסקיטה הקרועה שלו.

– אין אתה שוטה כלל וכלל, שקלור. כך היתה דעתי עליך תמיד ואין לי צורך לשנותה. ואמת גם כן שאני הנני אדם רע. שמע! אני בחיי טעמתי את כל התענוגות כמעט, את המותרים ואת האסורים… גם את האסורים! לא נרתעתי משום דבר כדי למלא את סקרנותי הגדולה. רק שני תענוגות יש שלא ניתן לי עדיין לטעום מהם, מפני שאינם ברשותי: להיות נאהבת… להיות נאהבת על־ידי רבים!

ומפני שהיא נשתקקה, שקועה בעצמה, שאל:

– והשני?

– לעשות אנשים למאושרים. אומרים שגם זה הוא תענוג. איני יודעת,‏ אולי… אף־על־פי שזה כבר תלוי קצת ברצוני. לא כן?

– לעשות את האנשים מאושרים? ה! זה קשה, קשה מאוד. את זאת לא תוכלי…

– אם לא את האנשים לפחות איש אחד, את מישהו.

– היינו הך.

– ובכל זאת אם לא אוכל לתת אושר, הרי לפחות שימחה, איזו שימחה גדולה…

– אבל זה למעלה מיכולתך, ראיסה בוריסובנה!

– נא, אם לא שימחה, הרי לעשות, לפחות, שמישהו יכיר לי טובה כל ימיו… הלוא זה כבר אפשר, כמדומני.

– מן הנימנע.

– מדוע? מדוע? מה שלאחרים מן הנימנע אולי לי הוא אפשר, דווקא לי!

– ח ח… לאחרים כן, לך דווקא לא, גברתי!

– אבל הגידה נא לי מדוע? סתם מפטפט: לא ולא ולא…

– אח, ראיסה בוריסובנה! לא מפטפט אני. את מציירת לעצמך את הדבר באופן פשוט יותר מדי. באים אל אדם אומלל אחד ואומרים לו: נא, קח! הא לך קצת אושר, כיוון שאין לך כלום ולי יש רב. קח נא, חביבי, רק לא להתבייש! וכשזה לוקח בתודה רבה ובהכנעה והתרפסות ידועה, אתה יושב לך ונהנה מהשימחה שנתת לאדם, ושבוודאי יכיר לך טובה כל ימי חייו. לא! לא את יכולה לעשות זאת. אילו עשית זאת לא היית מרגישה בזה שום טעם טוב של תענוג. מה טעם יש לרוטשילד בשעה שמזדמן לו ליתן לאיזה קבצן איזו נדבה הגונה או ליתן עבודה לאיזה אביון שלומיאל? אני שואל מה מרגיש אז רוטשילד? לא כלום. חוץ אולי מן הרגש שהנה שׁטר מוסרי אחד פחות, ממיליוני השטרות המוסריים שיש לבני־מינו עליו. לב אחד פחות ממיליוני הלבבות המלאים מרירות של קנאה וצרות־עין כאילו עשרו מגיע באמת להם… זוהי ההנאה היחידה שהוא מסוגל ליהנות. הלוא תודי, הגברת, שאין זה דבר גדול ביותר. מה שאינו כן כשאדם נותן אושר לחברו מתוך שעושה את עצמו אומלל; כשאדם נותן את עצמו טרף, כדי להציל את חברו משיני החיה הדורסת… – ה, הרי זה ענין אחר לגמרי! בנתינה זו יש אושר בלתי שכיח. יש תענוג בלתי־מצוי שטעמו חריף, מר, חזק ומשכר.

– מר, חריף, חזק, משכר…

– משהו מעין זה. אני לא טעמתי את הטעם הזה. אבל לגברת אין, כמדומני, החיך הדרוש בשביל “דיליקאטיסים” כאלה…

ראיסה התכופפה גם היא במחצית גופה אליו, כשהיא תומכת כמוהו את מרפקי ידיה בברכיה, ואמרה לו:

– אתה, שקלור, הנך מאושר ממני.

– אני?

– אל תתמה. אתה מאושר ממני מפני שאתה הנך כה אומלל, כה אומלל. ואני? מה אני? מי אני? לך אספר דבר אחד אשר לא הגדתי ולא אגיד לשום אדם. אתה אוהב אותי, באהבתך אני מאמינה, לכן לך אפשר לספר. התאמין לי, לפעמים אני מרגישה, שאילו יכולתי ליתן את גופי למרמס לאדם אהוב… אילו דרכו ברגלים על גופי, אילו הכפישוני בעפר, ובלבד… שתצמח מתוך זאת שימחה לאדם…

ולא גמרה.

עווית עברה בכל גופו של שקלור לשמע דבריה. הפיל את עצמו אל משען הכסא שישב עליו, בצחוק קל, קצתו מחוצף וקצתו מבוייש:

– אח! בבקשה, ראיסה בוריסובנה! למה לך זה, הדיבורים הללו? בי אין משַטים בפראזות. את משתעממת יותר מדי. אין את יודעת במה לסתום את החלל של חייך. קיבתך היתה תמיד שבעה, תמיד… אילו רעבת, לפחות, כמוני, לא רק בגוף, כי אם גם בנפש, כך, עד לשגעון… היית מדברת אחרת – הוא קם ממקומו וגמר: – אבל הפראזות הללו על “מתן הלחי השניה” או על מתן הגוף למרמס לטובת הזולת… שוויין פחות ממטליק. פראזיאולוגיה של קיבה שבעה, ולא יותר…

ראיסה הביטה אליו באיזו חיבה מיסטורית שביצבצה מתוך זווית עיניה. אילו היה שקלור בעל עין חדה יותר לראות את החוכה הסתומה הזאת, ואילו היה במקצת בעל תפישה פסיכולוגית, כי אז היה ברור לו מיד שלא הבין כלום, לחלוטין כלום בדברי ראיסה…

כשגמר לדברי זקפה ראיסה את גבהי ואמרה:

– אין אתה מאמין לי, אני רואה זאת. יש לך בוודאי די נימוקים לכך.

קמה, התהלכה בחדר המלא דימדומי ערב אילך ואילך פעמים מספר, אחר כך ניגשה אל שקלור, הניחה את כפה על כתפו, והוא נכפף תחת מגעה הקל כמו תחת משא־לעיפה…

– שמע נא, שקלור – אמרה לו באותו הקול הרגיל שלה שאין אתה יודע אם אתה שומע מתוכו ליגלוג ובדיחות־הדעת, או שמאיימת עליך מתוכו איזו מזימת־רשע מסותרה ומסוכנה, או אולי יש בו משום כובד־ראש ותום־לבב – רוצה אתה, הבה נתחתן שנינו. איש לא יפריע לנו. אני חפשית לנפשי.

שקלור הציץ בה רגע אחד ושנים, באופן שההבטה האילמת הזאת בעין אחת היתה מוזרה בתוך אפלולית הערב וגם מפחידה במקצת. פתאום פרץ בצחוק גדול וממושך, כשהוא מתיז את רוקו למרחוק.

– והשושבין שלנו… חחח… יש לי שושבין מוכן… חחח…

הצחוק היה מפחיד יותר מן המבט האילם. יראה חשאית וסתומה תקפה אותה עד לידי צמרמורת בגבה.

– מי? – שאלה באי־מנוחה.

– מלאך־המות, חחח…

– אתה צוחק? אני מדברת ברצינות גמורה.

ושקלור צחק עדיין.

– התפסיק את צחוקך הטיפשי? חדל!

שקלור לא הפסיק את צחוקו מיד; רק קולו הלך הלוך ורפה, הלוך וירוד כלהבה דועכת. ובו־בזמן נשתנו גם פניו. בעוד הצחוק גוסס בפיו, נעשו פניו חיוורים חיוורים מאוד.

ראתה ראיסה את לובן פניו ונבהלה.

– המבין אתה? – אמרה (היא כבר עמדה בפינה רחוקה בחדר) ובקולה כבר רקדו שֵדים ליצנים קטנים – שידוך כזה יהיה מעניין מאוד. על־כל־פנים יעשה אותי מעניינת בעיני כל הבריות.‏ יהיו מראים עלי באצבע: הנה זוהי הגברת שהיתה המאושרה ביותר, נהחח… ושנישאה לאדם העני ביותר, המכוער ביותר והאומלל ביותר! כדרך שאומרים, למשל: הנה אשתו של פלוני הטייס הידוע או של ה“בוֹקסר” הידוע…

שקלור קם בכבדות כרְצוץ חוט השדרה. עוד היה לו כוח לעשות תנועה קלה בידו:

– א! אפילו למעשה כזה אין את מוכשרה, גברתי!

ויצא.

היֹה היתה נערה אחת גאה מאוד ומופלאה מאוד, ואיננה עוד. היה היה כוכב אחד רם וזורח, ואיננו עוד. ראיסה היתה לו האידיאל היחידי שבגללו כדאי היה לו להלך על אדמתנו אשר עליה דורכות רגליה, שבגללו כדאי היה לו לשאוף את אוויר עולמנו, אשר אותו שואפת גם היא. הערב הציעה לו להנשא אליו. בדברה התעורר בו חוש מיוחד ומיסטורי, שלא היה בו קודם, כאילו אך לשם אותו רגע בלבד התעורר, והחוש הזה, דק וחדש, לחש לו בבירור את כל אימת הכֵּנות והאמת שבדבריה… ומיד הוברר לו גם כן שהאידיאל הזה איננו עוד. עתה אין לו כל. כאילו נסתלקו השמים מעל ראשו, נסתלקה האדמה מתחת לרגליו, והוא, לבדו, יחידי, בחלל אין־סוף…

היה כבר חושך. רק מן הפנס הבוער בחוץ, ממול חלון חדרה של ראיסה, רעד אור קלוש על פני גולת־הנחושת של צלע המיטה. וראיסה עדיין עמדה כמו ששקלור עזָבהּ, בלי תנועה כנרדמה. האם הירהרה הרהורים? מי יודע, אולי לא הירהרה כלל, ואם עברו הרהורים דרך מוחה, היא לא ידעה אותם, לא זכרה אותם. רק רגש אחד מילא את כולה ואף הוא לא ברור, רגש כבד, לוחץ, רגש של ללא־מוצא. מה תעשה? התסע הביתה? ומה תעשה בבית? הבית בשבילה ריק, קר, משעמם, בָּאָיו דוחים, דוחים. ומה תעשה? העולם כולו הוא כמו הבית: ריק, קר ומשעמם, והאנשים דוחים… כמדומה שהשיחה עם כרמלי לא הכאיבה אותה במידה כזו כמו שהכאיבוה דברי שקלור. איך אמר לה? “את, גבירתי, גם לזאת אינך מוכשרה!”. והוא הלוא צדק, צדק בהחלט. סוף־סוף קיבלה את סטירת־הלחי המגיעה לה. ומאת מי? ח ח ח… מרים ווייס ירקה בפני שקלור, ושקלור ירק בפניה… ועכשיו, לאחר שקיבלה את המגיע לה, היא יכולה לנסוע במנוחה הביתה; אין לה פה מה לעשות עוד. לא. לשוב במנוחה הביתה אחרי יום כזה, אחרי שיחה כזאת, תוכל נערה כמו מרים ווייס, אבל לא היא… היוכל שקלור ללכת אל הפועלים שלו, אל מקלר, אל כרמלי ואל מרים ווייס ולספר להם מה שהוא אמר לה? האמת היא, שהיא מצפצפת על מה ששקלור עתיד לספר. אבל השאלה היא אם צדק בדבריו האחרונים או לא צדק. אם צדק, מדוע ישבה ופיטפטה עמו תחת לעשות, כמו שעשתה ווייס, לירוק בפניו ולגרשנו כמו כלב? ואם לא צדק… איך תוכיח זאת? איך תוכיח זאת לעצמה? איך תוכיח זאת לאלה, אשר הוא יפטפט לפניהם עליה אגב צחוק מתיז רוק?…

בפסיעות מהירות ירדה במדרגות המלון והזדקרה החוצה… לא פיקפקה אף רגע: היא הלכה אל שקלור… פעם אחת תאר לה במקרה את המקום ששם שכר לו חדר ללינה. זה היה באיזה מגרש ריק, מאחרי שכונת זכרון־משה, בדרך ממחנה־יהודה אל שכונת שנֶלר; שם עמד איזה צריף עץ ריק של איזו חברה למעשי נגרות. זמן רב הסתובבה בסביבות זכרון־משה ולא מצאה את המקום. אחר כך יצאה, באיזה אופן שהוא, אל מחנה־יהודה ומשם בדרך ארוכה וישרה, בין גנים, מגרשים ריקים ובין בתים, אל שכונת־שנלר; משכונת שנלר חזרה בשבילים מתפתלים וסימטאות צרות ושוממות מאדם אל זכרון־משה. אחרי חיפושים ושאלות ותעיות, מצאה סוף־סוף את מחסן העצים של החברה לנגרות ואת צריפו של שקלור. היא שמחה לראות אור מהבהב בחלון: הוא בבית. לבה הלם בחזקה, מהתרגשות יותר מאשר מהליכה מהירה. בחייה עוד לא נזדמן לה להתרגש במידה כזו, באופן כזה. איך יקבל את פניה? מה תגיד לו? שלא תכשל, חלילה, באיזו שטות ללא־תקנה. על מה שיהיה אחר כך לא חפצה לחשוב. המעשה עצמו שהיא עומדת לעשות לא היה לה ברור, לא הקיפה את שיעור מידתו, לא חפצה כלל שיהיה ברור. היא אך דאגה וחששה שמא יגָּמר ב“פארס” נלעג ומביש. היתה כעומדת‏ על עברי פי תהום. ברגע זה היא, לפי שעה, עוד מעבר לגבול מזה, לפי שעה היא עוד מה שהנהָ, ראיסה בוריסובנה רוזין, כמו שהיא יודעת את עצמה מיום עמדה על דעתה, כמו שמכירים אותה הבריות. אבל לאחר שתקפוץ אל מעבר לגבול משם, הכל יהיה אחר, הכל יֵעלם. את כל החיים שם, מעבר לגבול הרגעים הללו, ראתה כגוש אפל חסר־צורה, כחלל תהום אפלה…

מדוע היא עושה כך? לא שאלה. נפשה עצמה עיניה, כאשר יעצום איש את עיניו, לפני קפצו אל התהום. דפקה על הדלת, בקצב לדפיקות לבה. טק־טק־טק… בחפזון ובכוח…

לא חיכתה עד שיענו לה מבפנים (ואולי ענו, אבל מרוב התרגשותה לא שמעה), ונכנסה.

וכאן אירע לה דבר מפליא שבזכרה את הערב הזה ימים רבים אחר כך, לא יכלה להסבירו לעצמה הסברה מספקת. מכיוון שעברה את הסף נסתלקה ממנה כל התרגשותה, המית־נפשה שככה. מיד חזרו אליה מנוחתה הקרה, שיקול־דעתה ובטחונה בעצמה… אמנם היא לא ידעה גם עתה, כמו קודם, בבירור למה באה לכאן, לא ידעה אם באמת תתמסר לבחור מסואב זה. היא הלכה גם עתה אחרי איזו דחיפות פנימיות נעלמות מעצמה. אבל בבטחונה בעצמה ידעה שלא תכשל באיזו “שטות נלעגה ומבישה”, שתשלוט בכל רגע בעצמה, ובכל רגע תמצא את הדבר אשר עליה להגיד ואשר עליה לעשות. נכנסה במנוחה, והתפלאה על השקט. התבוננה מסביבה.

הצריף לתמהונה לא היה מקום דירה כמו ששיערה קודם. אי־שם דלקה עששית קטנה ולאורה ראתה סוָרים של קרשים, התגוללו על הקרקע קיסמים, שבבים, גלמי־עץ וחלקי־רהיטים לא צבועים, שהבהירו לה מתוך האפלולית כחלקי גוף אדם מת… מעל הקירות ביצבצו יתדות ועליהן תלויים איזו כלים, איזו סמרטוטים וסחבות, שהשרו צללים שחורים. כל הצריף היה מלא צללים דוממים. אי־שם נסר קולו של צרצר ערירי. חלפה במוחה מחשבה שטעתה. שלא כאן דר שקלור. אולם מתוך האפלולית ‏עימעמה לפניה מעין איצטבת־קרשים, עם כלי־מטה עליה, וכסא לפניה.

– שקלור! – קראה פעם אחת. מאחרי הסוָרים, מתחת לגג הגבוה נשמע הד לא נעים, מפיל פחד.

“אין זאת כי אם יצא לשעה קלה”…

צעדה לפניה עוד צעדים אחדים. עד שישוב תוכל להתבונן אל ארמון דודה האביר, אשר צד את נפשה בלהטי כשפיו, ומשָכה אליו להיות לו פילגש ושפחה… מפוכחה לגמרי ובבת־צחוק כלפי שקלור, כלפי עצמה, כלפי תעתועים עלובים אלה המכונים רגשות, לב, אהבה, אושר… התבוננה אל הדברים המשונים המתגוללים בצריף, פנתה לראות את אצטבת־המשכב, אך הזדעזעה ומיד החזירה ממנה את פניה… היה בדעתה כבר לצאת. האוויר היה קשה לנשימה. אך פתאום ראו עיניה במרום והנה כאילו עומד שם אדם אחד וכל הזמן מביט באפילה. התחלחלה במיקצת. אבל מיד הרגעה. היא אמרה אל עצמה שבאפילה לא יעמוד שם למעלה שום אדם, שבאפילה אין מה לראות שם. וכדי להבטיח לעצמה שאין זה איש ולשוא נבהלה, התקרבה אל אותו מקום פסיעות אחדות. אך פתאום פרץ מפיה קול צווחה מתוך טירוף־הדעת…

ובציווחת־שגעון זו רצה אחר כך בדרכים השוממות, בין הגנים והמגרשים הריקים, בין הבתים החשכים – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

* * *

… למחרת סיפרו הפנסיונרים של הגברת ציפרין, בשעת ארוחת־הצהרים, את החדשה, שבצריף הריק אשר לחברת הנגרים מצאו בבוקר פועל אחד תלוי.

ג

כאשר ירדה מרים, אחרי שיחתה האחרונה עם כרמלי, מעל מדרגות דירתו, היתה כולה רצוצה, לאה ומדוכדכה, כאילו עקרה מלבה לפני שעה קלה מה שהיה נעוץ בו באלפי שרשים. פִצעה מגולה ושותת דם. כשיכורה מכאב, היא פוסעת יחידה ברחוב העומד בשיממת ערבית, בין הבתים האטומים, בין האנשים העוברים כצללים אילמים ועיוורים בישימון, וקור נורא של ערירות לפף אותה. התייראה שמא לא יעמוד בה רוחה ותפרוץ ביללה באמצע הרחוב…

ובכל זאת לא פרצה ביללה, כי אם הלכה כפופה, מכווצה ומצומצמה, בפסיעות של סהרורית, ישר אל העיר העתיקה, באותו שביל, שזה זמן לא דרכו בו רגליה, ואשר נשבעה זה כמה לבלי שוב אליו עוד.

מדוע עשתה כך, מדוע הלכה לשם? – היא שאלה זאת לעצמה רק בעמדה בפתח חדר־הספרים של המנזר. בראותה בפנים החדר, בקרן־זווית, את הפנים המסוגפים והיפים באיזה הוד של אצילות רוחנית, כפופים על גבי ספר, תחת אורה הלבן של המנורה, נבהלה, כמקיצה מחלום, למצוא את עצמה כאן… אך לשוב היה כבר מאוחר. הוא הרים את ראשו מעל הספר והביט אליה בעינים מאומצות, כמו מבעד לצעיף שקוף.

– ערב טוב, אבא! – אמרה. בקול חלש.

אבא לאסורס הזיז את עצמו על כסאו אחורנית, קם והתקרב אליה הלוך והתקרב בפסיעות כבדות ונגררות, כפסיעות זקן חולה, גם גבו היה כפוף קצת יותר מדי… התקרב אליה בראש נטוי לפניו ובעינים ממצמצות. לא מיד הכיר אותה.

במרחק של שני מטרים עמד, ואמר בקול יבש חסר־גוון:

– ערב טוב, M־lle! במה אוכל לשרת אותה?

השאלה נשאלה בנעימה יבשה. למרים היה רגע רושם שהוא חולה. נתבלבלה, מפני שלא ביקש אותה להכנס, כדרכו האדיבה תמיד. בן רגע הבינה שהוא כבר אחר, ורחוק, רחוק ממנה…

– ראיתי היום את כבודו בתוך הקהל הצפוף. כבודו הסתכל בתהלוכת בתי־הספר שלנו. נזכרתי בסוכך ששכחתי אצלו…

הרעיון על אודות הסוכך נזדמן על לשונה רק ברגע זה תוך־כדי־דיבורה, בהיסח־הדעת כמעט, כדי לבאר את סיבת ביקורה, שלא היתה ידועה לה לעצמה. אמרה ומשום־מה נתביישה.

אבא לאסורס הוסיף להביט אליה במבט כמרחוק, ובאותה הנעימה השווה והשקטה:

– הגברת טועה. אותי לא ראתה. לא יכלה לראות. אני חולה. כל היום לא יצאתי מתוך הכתלים האלה. יש בינינו אחד הדומה במקצת אלי. מרחוק.

אמנם רק עתה ראתה מרים כמה מעונים ורצוצים פניו; רק עתה הרגישה שקולו חסר כל נימת חיים, ומשום־מה חלפה במוחה מחשבה, מתוך רחמים והערצה, על סיגופים ועינויים בלילות בדידות ללא תכלה…

– אח! – קראה מתוך אכזבה ויאוש. אותו מבט, אלוהים גדולים! האומנם רק פרי הדמיון היה? – אם כן איפוא – הוסיפה בקול – הלוא רק טעות היתה זאת…

אבא לאסורס הרגיש, כנראה, בכל הצער שבקולה ומצא לנחוץ להוסיף:

– אבל את הסוכך שלה אני יכול להחזיר לה. הוא נמצא כאן.

הוא ניגש אל ארון אחד גדול, שלח ידו אל הריווח הצר שבינו ובין הכותל, נבר ונבר שם בידו, כשהוא נושם ונאנח בכבדות. השתדל זמן רב להוציא משם, מבין חפצים אחרים, כנראה, את הסוכך. ולבסוף נשמע מאחרי הארון קול שבר. על ידי מאמץ יָתֵר או תנועה לא זריזה, נשברה ידית הסוכך. אבא לאסורס התבייש מאד, ובמבוכה גדולה הגיש לה את שני החלקים. הוא ביקש סליחה, והיא הרגיעה אותו באמרה שאפשר לתקנו, שאין בכך כלום. אחר כך שתקו שניהם. עמדו ושתקו. היא הביטה אל הסוכך השבור, והוא עמד כפוף, שחוח, עיניו כבושות בקרקע, וחיכה. דובבה חרישית: “שלום, אבא!”, נפנתה והלכה לה.

בתחילה עוד קיוותה לשמוע מאחריה את פסיעות האיש. הפסיעות לא נשמעו. והיא יצאה לבדה אל הרחוב, עם שברי הסוכך, הסוכך של כרמלי, בידה…

“וזהו הכל”… – אמרה אל עצמה.

כן. זהו הכל. להיכן תלך? לשם מה? לשם מי? מה תעשה? לשם מה תעשה? היתה עטופה וכרוכה בבדידותה, שהפרישה אותה מן העולם כולו, כאילו היתה נתונה בתוך שק צר, מבלי שתוכל להתנועע. שום רצון, שום צורך בתנועה לא היה לה. אבא לאסורס התבצר באמונתו וסיגופיו; כל אחד מתבצר ביסוריו או באמונתו. רק היא לבדה מתהלכת כמנודה, כמגורשה. החיים רחוקים ממנה, אי־שם בערפל. דומה כאילו יצאה עם חשכה יחידה אל השדה, אל מחוץ לתחומו של הכרך ההומה עם זהרורי אורותיו בשמים ממעל לו, עם המולת־ים העולה מתוך תרבוכת־ההמונים; והיא יחידה עם חשכה בשדה…

ימים ולילות ‏ אחדים לא יצאה מרים מחדרה ומצצה את תוגתה ויאושה כדוב זה בימות החורף שמוצץ את כפו בתוך מערתו. מלפניה לא נסתלקה תמונת חייה בעתיד: כל ימיה תהא מלמדת חשבון ודיקדוק לילדי ה“אינטליגנציה” הירושלמית. ימים יעברו, שנים תחלופנה. היא תזדקן, תתכער, תתכופף ולא תפסיק לחזור על פתחי תלמידיה, אשר ילגלגו על זרויותיה והרגליה המגוחכים של בתולה זקנה ויבשה. וכך – כל ימיה, כל ימיה. ובערבים ‏ תהא יושבת בחדר־האוכל, בחברת ה' לוי, אביגיל, הגברת ציפרין ועוד מי ממכריהם ותשחק בקלפים, או תשב לה בפינה ותסדר לעצמה “פאסיאנס”…

יום אחד קמה ובלי להגיד לשום אדם דבר נסעה לתל־אביב. ושם ישבה עד הערב בחדרה במלון, כמתחבאה שלא יראנה איש. רק בערב עם חשכה יצאה אל חוף הים.

היה ערב סגריר וקר. לפעמים רחוקות הציץ הירח מבין קרעי העננים והאיר את החולות ואת הים באור רפאים חיוורין־ירקרק.‏ שאגתו של הים הקצובה והבלתי־פוסקת היתה תלויה בחלל האוויר ומלאה נכר עד לידי יאוש. מפעם לפעם פרצה רוח בשריקת יבבה ללא תנחומים, אי־משם, מתוך החידלון הקוסמי. אימה ומועקה…

החוף היה ריק מאדם, ובכל זאת הרחיקה‏ ללכת ממקום הטיול הרגיל, כמחפשת לה מקום שומם ביותר, בטוח ביותר ששום איש לא יפריע לה. רגע עמדה והקשיבה. הרוח שרקה באזניה על האפס האין־סופי… מרים תלתה עיניה בירח שהציץ מבין העננים. בפעם האחרונה שלחה אליו מבט פרידה. “נודד נצחי” זה כמה פעמים ליווה אותה בשעות יגון ויאוש או בשעות תקוות ותלומות! כמה פעמים נשאה אליו עיניה באהבה וכמיהה, וקווי־הכסף ‏ שלו התדפקו בדממה על לבה והעירו בו חלומות על אושר!… כמה פעמים צף לו ירח זה גא וקר בשעה שהיא הביטה אליו בעינים מלאות דמע מכאב ויאוש! הנה עתה הוא מאיר לה את ערבת המים, שהיא עתידה לשכב שם קרה ואינרִטית עד שיקיאוה המים אל החוף אם לא תהיה לברות לדגי הים…

עמדה והקשיבה, כמו מתוך איזו הנאה, אל הצער הממלא אותה, אל תוגת המות המחכה לה ואל אימת קברה… גל אחד בא והכה על ארכובות רגליה, כמו מתוך ציפיה של קוצר־רוח לקרבן… עשתה עוד פסיעה אחת… ובנפשה זרזה את עצמה: לעשות זאת מהר, מהר! לא לפקפק! כל הענין הוא לעבור את הדקה האחרונה, המכרעת…

פתאום הרגישה ביד רכה ואמיצה שלפתה את מתניה ובתנועה חזקה משכה אותה אחורנית. התחלחלה מרים ומפיה פרצה צווחה. מבלי לראות מי זה תפש אותה, ניסתה תחילה להאבק, אינסטינקטיבית ניסתה להשתמט מן הזרוע הזאת. אך זה לא נמשך זמן רב: מול עיניה צחקו לה, מתוך החשכה, פני ראיסה…

– אנחנו נבהלנו, הגברת ווייס, נהא? – שאלה בהתייצבן שתיהן על החוף.

– אח! נבהלתי – אמרה מרים כשפיכרה את אצבעותיה על חזה.

– אין הגברת זהירה כלל, כמו תינוקת ממש. הגלים הם עתה חזקים ונוכלים. אין לסמוך עליהם… לכל הפחות אפשר להצטנן ולקבל נזלת בלתי נעימה מאוד…

– אבל מה גבירתי עושה כאן? – שאלה מרים ברוגז.

– נהח!… שאלה מוזרה! את זאת צריכה אני לשאול ולא להיפך. הלוא אני תל־אביבית והגברת היא ירושלמית… על־כל־פנים אני רואה, שלא קיוותה כלל לראותני כאן.

– א! לא, לא קיוויתי.

– כנראה, נגזר על שתינו להפגש במקומות, ששם פיללנו לכך פחות מכול…

מרים הביטה אליה עדיין במבט של טינה, כאינה יודעת מה זו רוצה ממנה. ראיסה ראתה את המבט הזה ועשתה עצמה כאינה רואה. עמדה וחיכתה. מרים הבינה שזו כבר לא תמוש ממנה. יכלה אמנם להתחמק ממנה ולקפוץ המימה. אבל התייראה שמא זו תרוץ אחריה ותצטרך שוב להאבק עמה, מה שהיה לה אי־נעים עד למאוד. אבל עוד יותר לא נעים היה לה אפילו בשעה זו, לפני המות, לגרום לראיסה את התענוג לחשוב שבגללה נמאסו לה החיים… דחתה לזמן־מה את הקפיצה הזאת אל מעבר ל“דקה האחרונה והמכרעת”… החליטה ללכת עמה עד שזו תפטר אל ביתה…

אמנם ראיסה החליטה בנפשה לא להרפות ממרים הערב הזה ולא להשאירה בשום אופן לבדה. היא יצאה לבדה לטייל על פני החוף, לבקש לנפשה הרגעה והשקטה בתוך המיית הרוח, ליד הים השואג, דווקא בשעה שבטח לא תראה שם איש. והנה ראתה דמות אשה פוסעת פסיעה אחת ושתים במים, וחשבה: “זו לא באה לכאן לראות אם מי הים רטובים… לטיפשה הזו יש, כנראה, תרעומות על החיים”… בלי לחשוב הרבה מיהרה לתפוש אותה “עד לגמר החשבון”… וכשראתה את מרים היה תמהונה גדול לא פחות מתמהונה של מרים לראות אותה כאן בשעה זו… היא אימצה את כל כוחות רוחה כדי שלא להראות למרים באיזה אופן שהוא, במילה או בעוויית־פנים, שהיא מבינה איך ומפני מה באה אל החוף הזה… רגש חם וחזק מאוד שאף פעם עוד לא נזדמן לה לטעום את טעמו, אפף הפעם את נפשה בשעה שחיבקה את מתני מרים הנאבקת עמה, ואחר כך כשהלכה עמה שלובת־זרוע לאורך החוף בדרך שובן תל־אביבה.

– היודעת את – אמרה לה מבלי להבחין יפה אם זה אל הענין או אינו אל הענין – עם כרמלי גמרתי. גמרתי בהחלט ולתמיד… לא! יותר נכון, הוא גמר עמדי.

היא אמרה לה את הדברים האלה, שבזמן אחר, בהזדמנות אחרת לא היתה גאוותה הפצועה מניחה לה בשום פנים להוציאם מפיה בפני שום בריה. אבל עתה היה לה צורך עז להגידם למרים. ואילו מצאה דברים יותר מעליבים לעצמה לא היתה מפקפקת להשמיעם אותה, ובלבד שהדברים ילטפו את נשמתה של זו, ובלבד שידליקו בה איזה שביב אור. אבל על מרים לא עשו כבר הדברים הלו כל רושם. היא היתה כבר מעבר לכל זה. היא לא תפשה אפילו בתחילה את כל הזרות שיש בהודעה זו של ראיסה. פתאום ניצנצה מחשבה במוחה של מרים: גם על ראיסה עברה אותה הכוס, גם היא נואשה כמוה! גם היא באה אל הים לעשות אותה הקפיצה אל הבלתי־ידוע. שתיהן באו לשם מטרה אחת ושתיהן הפריעו זו לזו… אבל מדוע היא צוחקת? איזו נערה מוזרה! אפילו ברגעים האחרונים היא עומדת בגאוותה, וצוחקת למען כחש… הסברה‏ ששתיהן, היא וראיסה, הגיעו אל קו אחד, קו התחום האחרון, קירבה אותה אליה קירבה נפשית. הלכו כשתי אחיות לסבל ולצער, שהשתדלו להעלים זו מזו והפריעו זו לזו לעבור את הקו הזה. מרים סלחה לה את כל הרגעים המרים שהיו לה בגללה. אך לא.היא לא סלחה לה, מפני שלא היתה לה כבר כל טינה עליה. פשוט שכחה הכל. לצדה הלכה בחורה שגם לה לא נפלו חבלים בנעימים. ועל כן, נלחצה אליה, ומתוך רצון לומר לה מילה טובה, השיבה:

– אחת היא, אם את גמרת או הוא גמר… תתחילי שוב… אלה הם החיים. תמיד מתחילים מחדש…

באותה שעה נזכרה משום־מה בטיולה הראשון עם כרמלי בליל סופה, על חוף הים, ובלבה חשבה על גורלה המוזר של אהבתם. בים היתה הפתיחה, ובים הסיום…

מרים רעדה בכל גופה מקור. ראיסה, שהיתה עוד תחת רושם הפחד של הרגע הראשון בראותה אותה, הרגישה אף היא צמרמורת בכל גופה. “לעזאזל! – חשבה – את ההוא לא יכולתי להציל. לפחות את זו הצלתי”… ואמרה:

– נמהר ללכת מכאן! נמהר! כאן קר מאוד!

– נלך… לאן נלך?

– הפעם אני מבקשת את סליחתה. אבל באשר גברתי תלך, שמה אלך גם אני. הערב איני רוצה להשאר לבדי.

– בבקשה – ענתה מרים.

– טוב, טוב מאד שענתה לי כך. בלבי התייראתי שמא תענה לי אחרת… אם כן נלך אלינו.

– אליכם? לא ולא.

– אצלנו אין איש. אנחנו נהיה לבדנו. נכנס אל חדרי ונתייבש. אף אני רטובה קצת.

ובלי לחכות לתשובתה, משכה אותה בזרועה אחריה.

אחרי זמן קצר ישבו שתי הבחורות יחד בחדרה של ראיסה. או יותר נכון, מרים היתה שטוחה על הספה, וראיסה השתרעה בכורסה־מתקפלת סמוך אצל מרים, ושתיהן עישנו סיגאריטות משובחות לתיאבון. השמלות והגרבים היבשים אשר עליהן, כוסות הפונש שהריקו לתוכן חיממו את גופן, וליאות מתוקה השתפכה בכל אבריהן. החום המתוק גרש את הצללים הקודרים מעל האופק הרוחני, ועורר את הלבבות להשתפכות ולהתקרבות.

מרים מיעטה לדבר. יותר שתקה. שכבה על צידה ופניה אל ראיסה והקשיבה, כי דיברה כל הערב כמעט אך ראיסה. זו שכבה בכורסה והפרופיל אל מרים, כשעיניה תלויות באיזו תמונת־נוף תלויה על הקיר, בלי לראות אותה, ובלי הרף סיפרה דברים שונים ומעניינים על עצמה ועל ביתם בקול שליו ולבבי. מרים הרגישה אמנם שהשלווה הזו היא עשויה. בתחילה חששה שמא היא מהתלת, כדרכה, ועוד מעט תגמר שיחתן באיזו בדחנות אשר תשים לאל את כל הלבביות ותפיג את החמימות הנפשית שפעפעו בדבריה. אבל לא, טעות! ראיסה דיברה בשלווה עשויה, מפני שבנפשה היתה חרדה ומבוכה. חרדה ומבוכה חדשות לה, שלא ידעה דוגמתן קודם לכן. היא שמחה להכריח את עצמה לדבר לפני מרים, ודווקא לפניה, על עניניה האינטימיים. אולי היה לה בוה נימוק אחד שלא־מדעת: אותו הרגש החם שהתעורר בה אל מרים שם על חוף הים. ראיסה שמחה עליו כעל עוגן הצלה לעצמה; ומחוסר ביטחון בעצמה, מחשש שמא יתקפנה “הדימון” שלה לשוב אל סורה הגאיוני ולחבל את הרגש החדש והיקר לה, מיהרה להשתמש בהזדמנות זו ולהיות הפעם גלויית־לב. עם מרים… ואולי היתה לה עוד סיבה: הרצון להסיח את דעתה של מרים ממה שאירע או ממה שעלול היה לארע לפני שעה קלה על חוף הים…

היא סיפרה על החיים בביתם שנעשים מעיקים ומשעממים יותר ויותר. השיתוק של אמהּ התפשט בכל גופה וצריכים להאכילה כמו שמאכילים תינוקת, וזה גורם עינויים לבריאים כמו לחולה; נינה שוקעת יותר ויותר באיזו מילאנכוליה, שנותנת מקום לדאגות גדולות, ואביה נרגז מאד. הוא בא אל ארץ־ישראל בכוונות הנאמנות ביותר, בתכניות העשירות ביותר, אך לא מצא בה, כנראה, יחס של הבנה, של עידוד ואמון. לכל היותר מתייחסים אליו בבת־צחוק של סבלנות וחמלה. בבת־צחוק ‏ זו הרגישה היא, ראיסה, זה מכבר אצל הד"רים פריגושין והולם. בימים האחרונים התחיל, כנראה, גם הוא מרגיש בזה, והוא נתון במצב של דכאון והתרגזות מתמידה. נוסף לכל זה, אין העסקים בחוץ־לארץ מזהירים ביותר. כנראה, היתה מצדו איזו הזנחה שנתגלתה רק בימים האלה, כשאין כבר בכדי לתקן. בקיצור, החיים בבית אינם מרנינים.

– לאסוני, עשויים החיים פה על אדמתנו באופן משונה מאד; זאת אומרת שאי אפשר בהם בלי איזה ענין, בלי איזו עבודה; ואני עשויה באופן עוד יותר משונה, אני דווקא שונאה כל ענין ועבודה שמקשרות את האדם. אפילו את האהבה כשהיא מקשרת. אני איני אוהבת שום דבר. כרמלי ושקלור צדקו. אילו ידעת איזו דברים קשים שמעתי מפי שניהם, ושניהם צדקו. היודעת את, גבירתי – אמרה פתאום – הלוא עד פגישתנו האחרונה הייתי מאמינה שכרמלי אוהב אותי!

מרים לא זזה אף תזוזה כלשהי, והוסיפה להסתכל בפרופיל של ראיסה.

ראיסה זרקה את הסיגאריטה בתנועה של תיעוב:

– טפוי! אני מעשנת יותר מדי. יובש נורא בפה. אולי נשתה עוד כוס אחת פונש? או אולי קוניאק? א?

– לא. אבל עוד כוס תי חמה הייתי שותה בחפץ־לב.

– כוס תי חמה? טוב. אני אשתה עם קוניאק. גם את תתני כַפית קוניאק אל התי שלך. תראי, זה משפיע לטובה, מחמם.

ראיסה טיפלה בה כמו בחולה. היא הריקה לתוכה בצימאון כוס תי עם קוניאק ושוב הדליקה סיגאריטה.

– כן – המשיכה – כך הייתי מאמינה עד… עד הפגישה האחרונה. בפגישה הזאת נוכחתי שהוא באמת גמר עמדי.

– איך נוכחת? לא התאפקה ושאלה מרים, אבל בלי כל התרגשות.

– קשה להגיד. על־כל־פנים לא מתוך דבריו, אף־על־פי שאמר לי בפירוש שאינו אוהב אותי. כזאת היה אומר לי לפעמים גם קודם. אבל הפעם אמר כרמלי מילים אחדות, רק מילים אחדות, והבינותי שהוא אינו מאמין עוד בעבודתו. תמיד יש לו איזו “עבודה גדולה” שהוא מאמין בה. הפעם אינו מאמין, אינו מאמין! ואם הוא אינו מאמין, אמרתי עם לבי, הרי זה רע, הרי זה נגמר! הרי באמת אינו יכול לאהוב עוד אדם כמוני. את, גברתי, נחוצה לו, רק אדם כמותך. הוא זקוק לגברת כמו לאוויר, או יותר נכון, כטובע זקוק ליד מושטה. אבל אני לא…

מרים, אף־על־פי שאמרה אל נפשה שראיסה מספרת לה זאת רק כדי להניח את דעתה, ובכל זאת האמינה לה. דווקא הפעם האמינה… ופתאום הרגישה בחום הנעים המשתפך בכל גופה מהמשקאות ששתתה; התי עם הקוניאק הוא כה טעים, אור המנורה המועם תחת האבאז’ור האתרוגי הוא כה נעים לעינים, ראיסה היא בעצם בעלת תכונות טובות, אלא שהחינוך או תנאי החיים סילפוה; ובכלל טוב לשכב ככה על הספה הרכה, בחדר הנעים והמחסי הזה שעות, ימים וחדשים בלי שיהיה צורך לקום ולשוב אל חיי המעשה…

– אם הוא חדל להאמין – אמרה מרים – הריהו אומלל ושום אדם לא יוכל להושיעו.

– ה! – קראה ראיסה בצחוק – אין זה אצלו חידוש: להאמין ולחדול מהאמין.

– מה אמר לה?

– האמת היא שאיני זוכרת היטב. לא הדברים ששמעתי ממנו חשובים כמו מה ששמעתי ממקורות נאמנים.

– מפי שקלור?

חיש החזירה אליה ראיסה את ראשה כדי לראות את מבע פניה ואחר כך הביטה אליה זמן־מה במבט שנראה כאילו אינו רואה כלום; מתוך עיניה הנמריות נשקפה אפילה. לבסוף אמרה בקול אטום כמקיצה:

– שקלור, אמרת… לא…

– מה היה בין שקלור ובין הגברת?

ראיסה לא תמהה כלל על השאלה, כאילו חיכתה לה, וענתה בקול דומה כיוצא מתוך אותה אפילה שנשקפת מתוך עיניה:

– לא כלום. אני בקשתיו שנתחתן. בקשתי לא מצאה חן בעיניו, הלך ותלה את עצמו.

– למה תתלוצץ גבירתי. אם רצונה לענות לי, בבקשה תענה לי בפשטות, את האמת.

– יקירתי! הבינותי מיד שלא תאמין לי, שתחשוב זאת להלצה, הלצה גלמית ושיטחית מאד. אבל איני יודעת איך צריכים להגיד את הדבר, שהוא אמת, אמ־ת, כדי שתאמיני בו כמוני. איני נוטה כעת לדברי ליצנות.

– אם כן, זה א־מ־ת? למה? למה עשית זאת? – שאלה מרים. על גבה עברה צמרמורת. היא היתה נפעמת מאד.

– למה? הנה שאלה! והיא חושבת שנקל לענות עליה? הוא, שקלור, כאשר הגדתי לו את רצוני, לא הבין ולא האמין לי. לא האמין לי מפני שלא הבין. טרם חשבתי אם אני יכולה, אם אפשר לי להגיד לגבירתי… זאת אומרת, גם אם מותר לי, אולי גם הגברת לא תבין. הזוכרת היא את טיולנו יום אחד לפנות ערב על חוף הים, חוף שומם מאנשים, גשם ירד אז, הזוכרת הגברת?

– כן, כן. זוכרני. הבטנו אז אל השקיעה.

– כן. בדרך ראינו גולגולת של חמור. שלד מלא רקבון ותולעים. זוכרת אני היטב שהיא הזדעזעה בכל גופה כאדר הרמתי אז בידי את הגולגולת.

– אמת! נזכרתי. לא הבינותי למה זה היה נחוץ לה להרים את הגולגולת.

– אה! – קראה ראיסה בצחוק – גם עכשיו לא תבין. גם הפעם חפצתי להרים גולגולת של חמור…

מרים פרצה בצחוק.

– הנה הגברת הצחיקה אותי – אמרה – אגב, הלוא הוא איבד את עצמו לדעת. אולי היא יודעת מדוע עשה זאת?

ראיסה התייראה שמא תגע מרים בשאלה זו, וכשנגעה, נעוו פניה וגם כתפיה נזדעזעו קצת.

– מדוע… – אמרה – כלום ‏ אני יודעת מדוע? כולנו הולכים בצילו של בעל־החרמש. דומני ששקלור התהלך כל ימיו עם חבל על צווארו…

באוויר החדר היתה תלויה דממה כבדה, צילו של התלוי עבר כאן, כמו בין שוּתָפוֹת… ראיסה לא התאפקה מגעור גם בצל הזה, ואמרה:

– מימי לא אהבתי קוֹמֶדיינטים מהלכים על חבל מתוח מעל לתהום. כל מגע קל שבקל עלול להפר את שווי־משקלם.

מרים שתקה ולא שאלה אל מה ירמזון דבריה. ראיסה המשיכה להביט אל תמונת הנוף אשר על הכותל. מרים גם היא הביטה אל נקודה אחת בחלל החדר. היא קראה מן המתים אל החיים את צילו של התלוי, שנעשה יקר לה.

– אני לא צדקתי כלפי שקלור – אמרה בתוגת געגועים – אילו ידעתי מקודם… מוזר, מוזר שאין לתקן. אי־אפשר כבר לתקן, אי אפשר כבר להגיד לו שאני מתחרטת, שאני חושבת עתה אחרת. אחרתי המועד…

ראיסה לגמה קצת מכוס הקוניאק, ששוב מזגה לעצמה, ואמרה:

– כולנו לא צדקנו, כולנו… אין אנו צודקים כלפי זולתנו. ותמיד את החשוב ביותר, את היקר ביותר מחמיצים. תמיד מאחרים את המועד… טפוי, לעזאזל!

שתקה רגע, ובלי קשר, כמדומה, עם דבריה הקודמים, אמרה:

– בשביל להתמסר אל אידיאלים אנושיים דרוש, כנראה, בורג מיוחד במוח, ואני חסרה אותו מטבעי. אבל לחיות כל החיים כך, כמו שאני חיה, גם כן אי־אפשר.

ראיסה ענתה לה בקול מרוסק קצת אבל נאמן, מקרב לב:

– אח, אלהים! יש עוד, בשביל מי שרוצה בכך, עבודה רבה וטובה, גם בלא “אידיאלים אנושיים”. ילדים עזובים, חולים, עניים שאין איש דואג להם, סובלים ונענים… אלהים, כמה עוד כאלה מסביבנו!

ראיסה הוציאה מפעם לפעם שני קילוחי עשן מתוך נחירי אפה, מימצה עיניה בנקודה אחת לפניה וזמן רב שתקה. אחר כך הרימה את שתי זרועותיה למעלה והתמתחה בגופה:

– לישון! – אמרה – פיטפטנו יותר מדי הערב..

קמה וסידרה משכב לשתיהן. את מרים הכריחה לשכב במיטתה, והיא בעצמה שכבה על הספה. ועוד זמן רב אחר כך לא עצמה מרים עין. זמן רב עוד ראתה בחשכה, בקצה החדר, ששם שכבה ראיסה, את אש הסיגאריטה המהבהבת. מרים חשבה: בקרב הנערה מחלחל ותוסס דבר־מה. הלכתי למות בעצמי והצלתי את הנערה ממות. נתַנו לשתינו ארכה… שתינו הולכות “בצל בעל החרמש”… היא חשבה זאת בלי מילאנכוליה יתירה, מפני שנפשה היתה עדיין מלוטפה על ידי דברי ראיסה, ובעיקר על ידי החמימות הנפשית שלפפה אותם.

ראיסה התהפכה על צידה ושוב התחילה מדברת:

– הכבר יָשנה?

– לא.

– הנה! השעה כבר מאוחרת מאוד, ואנו שוכבות שתינו ואין אנו יכולות להרדם. מדוע? מי אשם בזה? זאת אומרת, הסיבה הראשונה העיקרית, המבינה היא?

– כן. מהי הסיבה? מי אשם בנִדודי לילותינו?

– וודאי שאנו בעצמנו.

– כ־כה? – שאלה מרים קצת מתפלאה.

– ככה. אנו מתאהבים בעצמנו וברגשותינו, אנו צמאים לשמחות, לכבוד ולעוד דברים כאלה, מאמינים שאלה הם החיים, ושוכחים שהחיים הם במקום אחר, אשר שם לא נבקשם כלל. אנו מדברים על החיים ואין אנו רואים אותם כמו שהם. אבל החיים אינם מתעניינים בנו ובתאוותינו לאושר ולכבוד. הם אחרים לגמרי ממה שציירנום לעצמנו. הם עוברים עלינו, ובעברם פועלים בקרבנו ומחוצה לנו בלעדינו, כלומר שלא בעזרתנו, שלא ברצוננו, ואפילו נגד רצוננו, לפעמים גם באכזריות… מי מאתנו אינו יודע זאת? ובכל זאת מעמידים פנים כאילו איננו רואים זאת. אין אנו אלא מרמים את עצמנו. אנו עוברים בין עובדות המציאות, הבלתי רצויות לנו כמו חתול על גבי גחלי־אש… זהו הדבר! מתחמקים, משתמטים ומרמים את עצמנו, פשוט, כמו ילדים טיפשים. ומה? וכי לא כך? כך עושה כרמלי, אף־על־פי שאינו מודה בזאת; כך עשית את,בוודאי, כל ימי חייך; כך עושה ועשיתי אני כל ימי והסוף… והסוף… נו, כן, הסוף הוא שלילה לילה את שוכבת ככה על יצועך, מעשנת סיגאריטות עד לידי בחילה, מסתכלת בחשכה עד לידי טימטום המוח, עד אור הבוקר, כך…

… ומה מוזר היה הדבר למרים, שהשחר פרוש על הים באור חיווריָן כאור הירח, ובכל זאת אפלה. הים רועש, והיא שמחה על שהוא רועש כך, משום שברעש הים לא ישמע צחוקם הארסי והנורא של מקלר ושקלור. היא יודעת שלה הם צוחקים. והיא מפחדת מאוד. איזו אימה לוחצת על לבה מפני האפילה האופפת אותה. אפילה זו היא הצל הנופל מבעל־החרמש האיום העומד פה קרוב אליה והיא אינה רואה אותו, אבל הכל, הכל הולכים בצילו של בעל החרמש הזה… למה היראה לאחר שהחליטה להפרד מן החיים? היא רוצה לרמות את בעל החרמש ומרמה את עצמה, וזה שנותן מורא בלבה. רגליה עומדות ‏ במים, הגלים שוקקים מסביבה, ובכל זאת היא רואה חתול בעינים בוערות כשתי סיגאריטות פוסע ועובר על פני גחלי אש ומתקרב אליה. היא יודעת שהוא מתקרב אליה ועושה את עצמה כאילו אינה רואה אותו, מעמידה פנים כאינה מתייראה אף־על־פי שמתייראה מאוד. אח! ובלבד שלא יכיר שהיא מתייראה…‏ היא יודעת שהיא עתידה למות ושום דבר אינו צריך להפחיד אותה, ובכל זאת קשה לה להשתחרר ממועקת האימה והאפילה. הים נשכח כבר מן הלב, אך החתול מתקרב ומתקרב בעיניו הבוערות…

מרים הזדעזעה בכל גופה והתעוררה בצווחה.

– מה לך? מה לך? – שאלה ראיסה.

– איזו שטות? חלמתי איזו שטות.

– חלום מפחיד?

– עוד לבי דופק.

ראיסה לא אמרה דבר. הדליקה מנורת־ליל קטנה עטופה באבאז’ור ירוק; הקריבה אל מיטתה את הספה שלה, ושכבו דוממות בתוך האפלולית הירוקה, סמוכות זו אל זו ומחכות לעלית השחר.

פרק ארבעה עשר: דִּינָה בַת יַעֲקֹב

א

אחרי תל־אביב, חזרה מרים אל חייה הקודמים כזרה ורחוקה.‏ קראה את ספריה האהובים עליה, טילה במקומות שהיתה רגילה בהם, ביקרה בבתי מכרים, דיקה, כמו תמיד, בשיעוריה שהיתה נותנת לתלמידים. אבל את כל זה עשתה בלי רצון והתעוררות פנימית, מתוך אדישות נוראה, אינֶרטית. רבים תמהו עליה, לא הכירוה. אמנם, אנשים היו פונים אליה בדברים והיא היתה משיבה כהלכה, לדברים מצחיקים היתה צוחקת גם היא, ומתרגזת על דברים מרגיזים, אלא שהאנשים, הדברים, הצחוק והרוגז, – הכל היה עובר על פני שטח נפשה כמו צללים, כמו הבל הפה על גבי זכוכית המראה. מהחיים ניטל טעמם המגרה והמעורר, ומעיניה נשקפה איזו עצבת של ליאות. מזמן לזמן היתה באה אל זינר, מתבוננת דומם אל עבודתו, או יושבת שעות רצופות על גגו ומבטיה תועים על פני מרחבי העיר הגולשת מגבעותיה.

יום אחד, בשעת צהרים, ישבו אילה ומרים סמוכות זו אצל זו, על כסאות־בד מתקפלים בתחומו של הצל, שהציף את מחצית המרפסת, אשר לפני דירת זינר. אילה היתה לבושה בחולצת־מַלח לבנה עם עוגנים קטנים אדומים רקומים בקרני־הזוית של הצוארון הכחול והרחב שכיסה את כתפיה. במחצית גופה כפופה אל מרים, סיפרה לה מה בלחש. מרים, בשימלת משי עשויה בסגנון ערבי ורקומה ריקמה ססגונית, ישבה שטוחה בכיסאה, כששתי ידיה משולבות על ערפה ועיניה ‏ממצמצות כלפי הפאנוראמה של העיר העתיקה, המתמוגגת בזהרי הצהרים, כלפי האופק הנוצץ באורו הלבן עד לידי הדאיב את העינים.

לא הרחק מהן שכב זינר משתרע בכל גופו בתוך הכורסה ומעשן להנאתו את מקטרתו הקטנה, אחרי שעה של עבודה מרוכזת. במנוחה ובהנאה שלח את עיגולי העשן לתוך האוויר השקט, והירהר בדברי ר' יחיאל. לפני שעה קלה ישב כאן ר' יחיאל על המדרגות לנוח, ואילה כדרכה סינטה בזקן והזמינה אותו להכנס לראות את עבודתו של זינר ידידו. הזקן סרב. “לא תעשה לך כל פסל”, אמר, “לאו” מפורש בתורה… היהודי, אמר, אוהב את הכוונה שבלב, את ההתבוננות הפנימית, את התפשטות הגשמיות. ואילו הפסלים והתמונות הנאים, שמהנים את החושים ומעוררים את הגשם ויצריו,‏ מנימוסי הגויים הם; הם, כמו הגילולים, מסיחים את הדעת מן האל הנסתר, מרחיקים את הנפש מן העיון והריכוז הפנימיים. למה הדבר דומה, אמר הזקן, לתפילה בשוק התגרים או בבית־המרזח. לתפילה יפה השתיקה, היחידות וההתפשטות מן החושים…

זינר הפך והפך בדברי הזקן. עם כל דביקותו באלוהי ישראל ובתורתו, ידע כי האמנות היקרה לו כל כך לא היתה מעולם רצויה ליהדות הנאמנה למסורת. הוא עם האמנות שלו נראה לפעמים בעיני עצמו כמו אחד מאותם היהודים, שבשעתם נפסלו על־ידי גדעון להלחם מלחמת ישראל: הוא כורע על ברכיו לשתות ממעיני היהדות…

היהדות, חשב זינר, אינה דורשת להנזר מן העולם הזה. אבל היא מזהירה את האדם לבל יפזר בו את נפשו. אם יעלה בידי אדם ליצור מסביבו, בעולם החיצוני, דממה, אז יוכל להקשיב אל קולות אלוהים אשר בעולמו הפנימי. יסתכל נא האדם יפה במעיַן נפשו וימצא את בבואת העולם כולו משתקפת בו. עם ישראל, דווקא מפני היותו מפוזר בכל העולם, חייב בריכוז הנפש יותר מכל אומה ולשון. מכיוון שהתרכזות פנימית פוסקת אצלו,‏ מכיוון שפוסקת אצלו התהיה על חשבון עולמו,. ועיניו זונות אחרי העולם החיצוני הזר, הריהו עומד בלא הגנה וחסות… זינר היה חושב כך תמיד, וביחוד בזמן האחרון. והבוקר התעוררו אצלו בהשפעת שיחתו של ר' יחיאל.

אבל בו־בזמן היה בו משהו, שהתנגד אל השתיקה הזאת שעליה דיבר ר' יחיאל… אופק מלא זיו זה אשר לפניו מדבר אליו ממש כמו ספר שאתה מעיין בו ביחידות, אבל קולם של האור, של הצבעים והמראות מעמיק לחדור אל נפשו יותר מקול הדברים שבספר; הוא מקים בה חרדה מתוקה, מבוכת־גיל סתומה שמעיקה על הלב ושאינו יכול להפטר ממנה בלתי אם על־ידי מתן ניב של צורה ודמות לחוויה זו. בשעת התרגשות כזו האצבעות נשלחות מאליהן, אינסטינקטיבית, אל העיפרון או אל המפסלת… הנה שתי הדמויות הללו של הבחורות! איך יוכל לאסור על עצמו להתבונן אליהן, להזין מהן את עיניו ולממש את החן והחמדה אשר בקווי גיזרתן וחמוקיהן, שנוער ועדנה מרטטים בהם!… הגב' ווייס נושאת תמיד בחובה איזו עצבות, איזו כבדות של זיקנה. ואילה אי אתה יכול לעמוד על אופיה. פעם זקנֵה, ופעם – תינוקת שובבה. מדוע הוא אוהב אותה ככה?… אין לו שעה ואין לו עבודה, שהנערה הזאת לא תסָּרג ולא תשוגם בתוך הרהוריו. הנה היא יושבת שם ואת פניה לא יראה. הוא רואה רק את קווי גבה הכפוף, את שערותיה המצומתות לה על מפרקתה בצומֶת רופף העומד בכל רגע להתפזר. על כל הדמות הזאת מרחף חן מיוחד, רב תוכן בפני עצמו, איזה נוי מלא ענין, כמו משפט מוסיקאלי שמדבר אליך בלשונו שלו ומצית בך את הדם… האם היא מהרהרת בשעה זו בו כמו שהוא מהרהר בה?

אילה שאלה את מרים היכן קנתה את המשי לשימלתה. מרים סיפרה שה' לוי קנה את המשי בשביל אשתו, אך היא לא רצתה בו ונתנה אותו לה, למרים, למתנה וגם בעצמה רָקמה אותה לה.

– חבל שאין לי בת דוד כמו הגב' לוי – אמרה אילה – אמנם את הרקמה הייתי עושה בעצמי. אני אוהבת את העבודה הזאת.

– כן – השיבה מרים – הריקמה בצלבים היא קלה מאוד.

אילה פרצה בצחוק:

– האם זוהי ריקמת צלבים?… חביבתי! אין היא יודעת אפילו איזו ריקמה עשו לשימלתה.

מרים הצטחקה גם היא לבערות שגילתה בענינים האלה.

– אף אני רוצה לעשות לי שימלה כזו – אמרה אילה במששה את האריג ובהתבוננה אל ציורי הריקמה – יש הרבה טעם בצבעים.

– לה, לפי דעתי – העירה מרים – מתאים משי שחור רקום באדום. שחור ואדום, לילה ודם… – הוסיפה בצחוק קל.

– אוֹ־אוֹ!

– אלה הם הצבעים שלה.

טרם הספיקה אילה להשיב, נתקלו מבטי שתיהן במבט זינר שלא גרע מהן עיניו והקשיב לשיחתן.

– שיחת־נשים מעניינת, א? – שאלה אילה.

– אלה שיתבוננו אל “מוריה וגולגתה” – אמר זינר – לא יאמינו שזו שסימלה את “מוריה” היתה נותנת את לבה גם לשאלת הסמרטוטים, זו עם המבט אל האופק…

– מהנ… אתה מדבר על “מבט אל האופק”, ח־ח, והיא – אמרה אילה בהראותה בתנועת־ראש על מרים – והיא אומרת שהצבעים המתאימים לי הם שחור ואדום, זאת אומרת לילה ודם… ההבינות? לילה ודם! מי יפשר ביניכם?

זינר משך בכתפיו, הוציא את המקטרת מתוך פיו, וכשעיניו משוטטות באופק, אמר בקול הוזה:

– מדוע לפשר? את היא שמחוייבה לבחור בזה או בזה, או לשאת את עיניך אל מרחקי אור או ללכת בחושך אחרי קול הדם…

אילה קמה, התמודדה בכל גופה ואמרה:

– לא זה ולא זה. איך אתם אוהבים את המילים המצלצלות! אתם משתכרים מהמליצות הרמות. אצלנו בגבעת־השרון אין מדברים ככה. שם אין מדברים כלל, כי אם חיים ועובדים, פשוט, בלי פילוסופיה, כי אם כפי האפשרי. שמעו, רבותי, ואם אני אגיד לכם שכל השיחה הזאת משעממת אותי עד למאוד, שאני משתוקקת אל טיול גדול מחוץ לעיר, האם זוהי שאיפה אל האור או קול הדם?

זינר מיהר והסכים שכדאי ביום יפה כזה לצאת לשעות אחדות אל מחוץ לעיר. מרים, שהיתה מסוגלה לישב כל היום על כיסאה מבלי למוש ממנו, לא התנגדה גם אל ההצעה למהר לאכול את ארוחת־הצהרים ולהפגש אחר כך בחצר בית־העם; משם יֵצאו בחמורים אל מוצא הסמוכה לירושלים.

בשעת הסעודה סיפרה מרים על הטיול שהיא עתידה לעשות. שמעה זאת אביגיל, קפצה והודיעה שגם היא תצטרף אליהם. הגיעו הדברים אל אזני ציונה הקטנה וסחה ליגאל, ויגאל הלך וסיפר לאמו. אחרי רגעים אחדים באה אֶמה ציפרין וביקשה לשתף גם אותה. מרים ענתה בשיוויון־רוח הן. החליטו לקחת גם את הילדיםי ר"ל את שמואל’יק, את ציונה ואת יגאל. “אתם תתחלפו, אמרה אביגיל לאלה האחרונים, פעם תדחוף ציונה את עגלתו של שמואל’יק ויגאל ירכב, ופעם ידחוף יגאל וציונה תרכב. טוב?”. יגאל לא הסכים מטעמים שלא רצה להגידם. הוא היה סבור שדחיפת העגלה היא מלאכת נשים וילדות, ולא יאה לילד גדול לעשותה בפרהסיה; חשש שמא יראוהו חבריו בתקלתו וילגלגו עליו.

– אני לא אדחוף – אמר בהחלט.

– מ־הה? – קראה אלין האם – אל תאמר לא, השמעת? ואם תתעקש, תשב במחילה בבית – תמיד כשהיתה נתקלת במריו, היתה נמהרת לענשו עונש שיש בו משום נקמה או לאיים עליו בדברי איומים שידעה למפרע שלא תוכל לקיימם.

יגאל לא אמר כלום ומיד נפנה לצאת, מוכן להשאר בבית. גאוותו לא הניחה לו לבאר לאמו או לבקש ממנה חנינה.

אביגיל ומרים רמזו לגב' ציפרין‏ שלא תחמיר במידה כזו והפצירו ביגאל לשוב, מפני שאין כלל צורך גדול שהוא ידחוף את העגלה, ואפשר לסדר את זאת באופן אחר. יותר שהפצירו בו, יותר התעקש הוא. “אם אמא אינה רוצה, לא צריך”, אמר. הוא רצה שדווקא אמו תבקש ממנו ללכת עמהם. אך הגב' ציפרין שתקה. נפחדה ציונה שמא יעמוד יגאל במריו ובאמת ישאר בבית, הכריזה בקול:

– פטשא! אין לי צורך כלל בחמורים. אני אפילו יראה לרכוב. ירכב לו יגאל אם הוא רוצה. לא איכפת לי. לא כלום אם אדחוף כל הדרך. אדרבה.

בחצר בית־העם התאסף צבור לא קטן של מטיילים. באו זינר, אילה,מרים, אביגיל לוי. הגב' ציפרין הופיעה פתאום בליוויית בחורים אחדים מאוכלי שולחנה. באו גם הערבים עם חמוריהם, והרעש החריש אזנים. עמדו על המקח עם הערבים, הערבים צרחו בקולי־קולות ובתנועות ידים נמרצות. החמורים נערו. למרבה המהומה יצאו מבית־העם אחדים ממבקריו ועזרו לנהל את המשא־והמתן. מהרחוב נכנסו ילדים שהתערבו בין הנאספים, דפקו את החמורים והוסיפו על הרעש. שמואל’יק בכה, ואביגיל גערה בציונה על שאינה משתדלת להשתיקו. ציונה עומדת עצובה: מר לה, על שיגאל נשאר בבית; כל הטיול לא ניחא לה משום כך. פתאום הופיע יגאל שח־עינים כנזוף ומתרעם, ושמח מאוד שבתוך המהומה הזאת איש לא הרגיש בו מלבד ציונה. התבייש מאוד שלא עמד בנסיון ובא בכל זאת. בגלל בושה זו גדל כעסו על אמו; לא יכול לסלוח לה את הדבר שלא ביקשה ממנו ללכת עמהם אילו אמרה לו מלה אחת כי אז לא היה בא לידי בושה זו… אבל אחר רגעים אחדים שכח את הכל, התחיל משתובב עם ציונה, רודף אחריה ומתרוצץ בין האנשים ‏ והחמורים. הגב' ציפרין מחוסר הרגל לא יכלה לעלות על חמורה, ושני סמינריסטים, לצהלתם של שאר הצעירים, התאמצו להרים את האשה הכבדה הזו אגב קריאות־עידוד קצובות, כדרך פועלים שמרימים קורה כבדה, ואין קֵצה לצחוק, לדברי הליצנות מסביב ולקריאות הפחד של הגב' ציפרין. אביגיל תמכה בשתי ידיה את מתניה, הניעה את מחצית גופה העליונה וצחקה בעינים מלאות דמעות: “הוֹ־הוֹ־הוֹ… אוי, אמא, אין לי כבר כוח!”… סוף־סוף לא התאפקה הגב' ציפרין וצחקה גם היא: “מאלטשישקי! ⁴ לא צריך אפילו לדבר עמהם, מאלטשישקי ולא יותר…”

זינר עמד מן הצד, עישן את מקטרתו, ומבטו הנבוך תוהה־בוהה כשואל: איך נתגלגל לכאן? מתי יגמר כל הרעש הזה? אילה עטופה בצעיף גז שהתנפנף ברוח מסביב לגופה או מעל לראשה, כמו דגל, חבטה בכעס, בקוּרבאטש⁵ שלה על אחד השיחים. היא היתה נרגזת על כל הענין הזה: אמרה לטייל שלשתם, והנה נתאספה “חאליאסטרה”⁶ כמו זו. הצטערה גם על זינר שראתה מרחוק את מבטו הנבוך. מרים ישבה על ספסל קטן ליד פתח בית־העם, כפופה, שתי ידיה המשולבות על ברכיה, ומבטיה נעוצים בקרקע אשר לפניה. את הנעשה מסביבה לא ראתה, לא שמעה ולא ידעה. היא התעוררה רק כאשר הזמינוה לישב על חמורה.

פלוגת הפרשים שלנו יצאה מזכרון־משה, דרך רחוב הקונסולים הצר, אל רחוב יפו. מאחריהם רצו המחמרים וזרזו את בהמתם בפיצוח לשון ובקריאות גרוניות. מעל לגגות ענו הדים צוהלים, מהחלונות הציצו פנים נדהמים, אנשים עמדו בצידי הדרך הצרה לחוצים אל הקירות והביטו בסקרנות אל מאחרי הרוכבים.

עד מוצא עברו על פרשינו כמה וכמה הרפתקאות. יגאל שוב התקוטט עם ציונה; הגב' ציפרין אימה עליו איומים נוראים, ואביגיל השלימה ביניהם. ציונה, שפחדה לרכוב לבדה, ישבה יחד עם אביגיל על חמור אחד. יגאל רכב כל הדרך על חמורו, ואחד הערבים המחמרים דחף את עגלתו של שמואל’יק. לגב' ציפרין היה דומה שהיא מתחלקת מעל החמור ושוועה מפעם לפעם לעזרה. עם כל הצלפה, שהיה מי מהבחורים שלה מצליף על אחורי חמורה, היתה מתפרצת מפיה צווחת פחד. כאשר הרגישו הבחורים בדברי התחילו חוזרים על ה“אֶכספרימנט” הזה ומתווכחים‏ על הקשר הפיסיולוגי והפסיכולוגי כביכול שבין שני היצורים הללו. הכל צחקו. אפילו אילה הבליגה על מורת־רוחה וצחקה גם היא. ולצהלת החברה לא היה קץ, כאשר החזירו את ראשיהם וראו שחמורה של הגב' ציפרין הסתובב לשוב ירושלימה, והרכובה טורחת ומיגעת עד אפיסת הכוחות להחזיר את הבהמה אל הדרך הטובה.

במוצא התעכבו לפני ביתו של שפרה’ס. שפרה’ס הוא איכר זקן כבן ששים וחמש או שבעים, עובד אדמה, כורם ויוגב. למן היום הראשון לבואו למוצא, לפני כארבעים וחמש שנה, והוא אז אברך משי שגלה, על דעת עצמו, מעל שולחן חותנו ומארצו, לא עזב את מקומו, על אף כל הפגעים שהשתרגו על המושבה הקטנה והצעירה. בשעה שחבריו, אשר התיישבו יחד עמו, נילאו נשוא את תנאי המקום הקשים, את פראותם של השכנים הערבים, את העבודה המפרכת את הגוף ומפרנסת בדוחק, והתפזרו מיוגעים ונואשים למקומות שונים, מי בארץ ומי בחוץ־לארץ, נצמד הוא, ר' שבתאי שפרה’ס, אל שעל אדמתו ולא הרפה ממנה. הוא, המעודן והמפונק מבית אבא, אשר אהב מעודו את העיון בספרי יראה, מחקר והשכלה, צח־הפנים ולבן־הידים, נאחז באדמת טרשיו יותר ויותר, במידה שידיו הענוגות והחיוורות נתקשו, נתגרמו ונעשו מגויידות ומיובלות כשרשי הזית אשר מול ביתו. עתה עמד בראש מעלות ביתו הגבוהות, כפוף־גב ורחב־כתפים, עקום ידים ורגלים, כבד־גוף ומחוסן בעבודה קשה, כגזע אילן זקן. בפנים חמוצים ומקומטים כתפוח צלוי, בשפתים קפוצות והדוקות מתוך מרירות עקשנית ובעינים קטנטנות וכבויות, הביט אל אורחיו שפרצו אל מעלות ביתו בשטף דברים, בצחוק ובהתרגשות עליזה. הביט בלי תנועה, בלי זיז כלשהו, בשלוות אדישות. רק בעיניו הקטנות ניצנץ משהו מעין ביטול והשתוממות, שאפשר היה להביע במלים מעין אלו: מה הרעש? לשמחה מה זו עושה? אדם לעמל יולד, ואתם חיים בבטלה. עול החיים מעיק עלי כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר, ואתם מתהוללים ומשתובבים; באתם להקים פה רעש בשקט מעוני, ואני יום עבודתי עוד לא תם ועוד המלאכה מרובה; באתם לנוח ולהשתעשע, ואני טרם הספקתי לשאוף רוח וחיי כבר נטו כצל…

המטיילים שברובם הכירו את שפרה’ס ואת טוב לבו מימים, לא התרשמו משתיקתו החמוצה ומלעג מבטו ועיכנוהו בשאלות:

– מה שלומו, ר' שבתאי?

– היהיה אצלו מיחם רותח? אנו צמאים מאד.

– היש אצלו מים קרים, קרים? יבש גרוננו.

– חמאה וגבינה יש? ולחם שחור יש? אנו רעבים.

– ואפרסקים ושזיפים?

– וחלב בשביל הילדים?

הוא עמד תחת מטר השאלות הללו במנוחה, ידיו בכיסי מכנסיו הקרועים, רגליו היחפות בנעלי בית מרופטות, וכובע־קש ישן נושן על ראשו, המתין עד שכולם השתתקו, ואז נפשקו שתי שפתיו הדקות והמהודקות, ומלים נפלטו מביניהן:

– נו, מילא, הכנסו… דבר־מה ימָּצא אצלי בשבילכם.

וכולם נכנסים אחריו אל הבית.

החדר, אשר אליו ניכנסו, היה גדול ומרווח, אך כתליו, שזה משנים לא נתחדש עליהם הסיד, הביטו אל הבאים זעומים־קודרים כפני בעל־הבית. על המסמרים היו תלויים בגדים, פקעות חבלים, מחרוזת של בצלים, שום, אפרסקים ותפוחים מיובשים, צרורות של מפתחות מוחלדים וכו'. בירכתי החדר היתה מונחת, על גבי מחצלת, ערימת חצילים. אף סימן כל־שהו לנוחיות, למחסיות מסבירה פנים. בַּכול – עזובה קודרה שלאחר יאוש…

הכול התיישבו מסביב לשולחן. שפרה’ס הסתלק אל המיטבח ונת פקודות לערביה המשרתת. זינר, אילה והגב' ציפרין הרגישו את עצמם רע מאוד בתוך הקדרות הזאת. התבוננו עגומים ומשתוממים אל סביבם, וציפו אל רגע הכושר הראשון להשתמט החוצה, אל האור.

– וכי אין כאן אשה? וכי אין לו ילדים? – שאלה אביגיל בלחש את אחד הבחורים, שכנראה הכיר את הבית מכבר.

– לא – השיב הבחור גם כן בלחש – אשתו מתה זה מכבר, מכבר.‏ אנחנו הצעירים איננו זוכרים ‏אותה. היא מתה, כנראה, בצעירותה, ור' שבתאי שפרה’ס התאבל עליה שנים רבות ולא רצה לקחת אחרת במקומה. אחריה נשארו שני ילדים קטנים, בן ובת. הבן, לאחר שגדל, היה לו צר ומשעמם בתוך כתלי בית אבא. נשא את נפשו אל העולם הגדול, הפליג אל ארצות רחוקות. הוא יושב עתה אי־שם בכרכי הים. האב אינו יודע עליו מטוב ועד רע. גם אינו רוצה לדעת. הוא כועס עליו על אשר עזב אותו, את נחלתו אשר בה קבר את האם ואת כל חייו… אשתו קבורה אצלו פה בגן. גם כן, כנראה, כדי להכריח את עצמו להשאר על אדמתו… הוא הסתלק מבנו לגמרי והעבירו מהנחלה.

– והבת?

המספר עוד הוסיף להנמיך את קולו וחרש־חרש אמר:

– הבת יושבת כאן בחדר הסמוך, דוממת ובלתי שפויה בדעתה. כאשר היתה נערה קטנה היתה בריאה, עליזה, יפה. אבל פעם, בהיותה יחידה בשדה, התנפל עליה ערבי ואנס אותה או רצה לאנסה, ומאז באה עליה זאת…

הכל ישבו צפופים מסביב לשלחן והקשיבו לסיפור. צמרמורת עברה על הגב מהמחשבה שכאן, מאחורי המחיצה, יושבת בחורה שקועה באפילת שיגעונה. המחשבה הזאת שיתקה את כולם. להרים קול, לצחוק אי אפשר היה עוד… מרים היתה חיוורת מאוד. איש לא הרגיש בחיוורונה ובצמרמורת שעברה על גופה. קר היה לה…

ב

ִנכנס שפרה’סי ובידיו טִריֶן עם פינכות מלאות חמאה, גבינה, זיתים, לחם דגן שחור, תפוחי־זהב. פינו לו מקום ליד השולחן, אך הוא סרב. בשום אופן לא רצה לישב בין האורחים. עמד על גבם מוכן לשמש אותם.

– ר' שבתי! – פנה אליו בחור אחד, מכרו מכבר – מפני מה אינו מסייד את הכתלים?

ר' שבתאי תלה עיניו בתקרה ובכתלים, זמן־מה התבונן אליהם ורטן:

– המ! לסייד, כן… צריך, צריך…

– כמה שנים הוא כבר יושב כאן, ר' שבתאי?

– כבר “קימא לן” כארבעים וחמש.

– ובן כמה היה בהתיישבו כאן?

הזקן לא ענה מיד. על פניו רטטו הקמטים. בעיניו הכבויות נדלק איזה ניצוץ חי; שפתיו הדקות והמהודקות נפתחו בבת־צחוק עקומה ונתגלו חניכים ערומים:

– המ! לפני ארבעים וחמש שנים נולד כאן במוצא יהודי אחד ושמו שבתאי שפרה’ס. היה עוד בחור צעיר אחד, גם כן שבתאי שפרה’ס שמו, והוא מת… ונולד זה שעומד כאן… שני אנשים… – זקף את האגודל והאצבע מפושקות כשקימץ את שאר שלוש האצבעות, דוגמה לשני אנשים שונים ונפרדים – זה מת וזה נולד, וחי עד היום הזה…

– האומנם לא עזב מאז את מוצא?

– למה אעזוב? בשביל מי? בשביל מה? המ! הלוא כאן נולדתי. פה האֵם של… האדמה! אֵם קשה, מעבידה בלי רחמים, אבל בכל זאת אם, ומפרנסת כמו אם… המ! גם אוהבים אותה כמו אם. המ! האדמה…

הקשיבו לדבריו בקשב רב, אך בו־בזמן נקף במוחות הרעיון על זו שיושבת פה, בבית הזה, מאחורי הפרגוד… עיני יגאל המוקסמות והזורחות באור קדחתני נצמדו אל פני הזקן המעוכים והנובלים. הביט אליו בפה פעור ולא נגע אפילו בכל הטוב אשר שמה לפניו אמו מהטריֶן של שפרה’ס.

נכנסה ערביה צעירה אחת והעמידה על השולחן מיחם רותח וכוסות מבריקות. עם מזיגת התי קמה תנועה, קישקשו הכפיות בתוך הכוסות המלאות פז נוזל ומבריק. ר' שבתאי מזג לעצמו כוס תי ושתה בעמידה.

– ר' שבתאי! – פתח אחד הבחורים בקול מחנן ומהסס.

– מה יש? – שאל הזקן.

– “כל נדרי”, פעם אחת. בבקשה, ר' שבתאי!

– יצאת מדעתך? פתאום “כל נדרי”!…

– רק פעם אחת! הגבירות הללו וגם האדון הזה לא שמעו אף פעם. נו, נו, בבקשה ממנו, ר' שבתאי!

– אח, מה! בילבול מוח ולא יותר! – קרא שפרה’ס בתרעומת, אך ניכר היה שלא יעמוד בסירובו.

– אם לא “כל נדרי”, כי אז דבר אחר… איזה “וולוֹכיל”⁷. אנו מחכים, ר' שבתאי, בבקשה!

ר' שבתאי פניו נעשו חמוצים מאשר קודם. דעתו לא היתה, כנראה, נוחה מעצמו על שלא יכול לעמוד בפני יצרו, ובקול של תרעומת אמר אל הערביה:

– האתיני איל ווֹלד⁸.

הערביה הביטה אל אדונה ואל האורחים וצחקה לתוך אגרופה. יצאה ומיד חזרה עם חבילה עטופה בסדין לבן שהחזיקה על זרועה כשם שמחזיקים תינוק. שפרה’ס לקח ממנה את ה“וולד”, הסיר את הסדין והוציא מתוכו כינור. הזקן קינח בשרוולו את זיעת מצחו, העביר את כפו הרועדת על פיו; וכנראה התרגש מאד.

– כשהייתי צעיר, המ… אז… ומיד מיהר לתקן את דבריו אגב בת־צחוק – שבתאי שפרה’ס המנוח ישב אצל חותנו, עסק בספרים, וגם למד לנגן. ממנו נשאר לשפרה’ס האיכר הכינור הזה בירושה… שכחתי… האצבעות הזקנות הללו… למחרשה ולמעדר עוד איך שהוא, אבל לכינור, מהמ!… זה לא ילך כלל. הנה תשמעו.

תמך בזקנו הקטן והמדובלל את הכינור וגידי צווארו התנפחו; שפתיו המהודקות הודקו עוד יותר וסמכו את קצה חוטמו הארוך והנשרי. הוא עמד ברגליו העקומות והמפושקות והתנועע במחצית גופו העליונה עם כל תנועות הקשת; עם הטונים הגבוהים, זקף את קומתו, הפשיל את ראשו כלפי התקרה, כאילו התכוון להתרומם למעלה בסולם הקולות, וברדת הטונים, התכופף והשתוחח כאומר ללוות בעצמו את הטונים עד לשפל המדרגה, עד למתחת האדמה…

הכינור התחטא לפני מישהו נעלם, כילד מתחטא בחיק אמו. נוגות נוגות נמשכו התלונות והתרעומות על אותו נעלם שהעליב באכזריות,‏ שפגע לרעה בלב האוהב… אח! מה יפים היו החלומות, מה מתוקות היו התקוות! וכל זה נתפזר לרוח, נרמס ונשמד. האהבה גם היא הלכה עם השָנים, עם העלומים, עם אש הלב אשר אוּכּל והיה אפר, אך אפר… הכינור חדל כבר לבכות ולקבול. יבשו הדמעות וכוח אין עוד לבכות. באה הכניעה לגורל,‏ בא צידוק הדין. מה שהלך אין להשיב עוד. עודך פונה כה וכה, והנה הזיקנה כבר באה בפסיעותיה החשאיות במתגנבת ופיזרה את קרחה ואת שלגיה על כל הנתיבות. בחוץ הומה הרוח. על החלון מתדפקות אצבעות. מי שם הערירי המבקש חסות ואור? אין חום בתנור, אין אור בלב. אולי בעל החרמש הוא זה? יבוא, יבוא, טוב לנוח בזרועותיו עם בת־צחוק לזכרונות הטובים…

מרים ישבה והביטה אל הזקן, כשהיא תומכת את ראשה בידה האחת וידה השניה מוטלת באין אונים על ברכיה. הקשיבה לסיפורו‏ העצוב של הכינור, הקשיבה גם לתמונה העצובה שהתרקמה, בלוא־יודעים, לפני עיני־רוחה על יריעת חייה היא. צר היה לה על האיש הזה, על האנשים אשר מסביבה ועליה עצמה, אח, מה צר!… עיניה היו מלאות דמעות והיא לא ידעה.

זינר‏ ואילה יצאו חרש מן הבית וירדו אל החצר. שם מצאו איבקאליפטוס רחב־נוף וישבו בצלו. אילה שתקה, שקועה בהרהוריה. גבותיה היו צפופות, שפתיה הדוקות וארשת פניה כאילו מישהו הקניטה, העליבה.

– מה לך, אילה? – שאל אותה זינר שהתבונן אליה זמן מה מן הצד.

אילה התחלחלה משהו; בתנועה מהירה הפנתה אליו את ראשה ושאלה:

– ההתבוננת אל הג' ווייס?

– כן. הזקן העלה דמעות בעיניה.

– תמיד היא מתהלכת עם איזו עצבות מסותרה, תמיד.

– צדקת. פעמים יש לפניה הבעה כזו… כאילו בשבילה הכל נגמר.

– כנראה, קשה היה לה כאן בארץ.

– מובן הדבר – השיב זינר – מי שבא לבקש בארץ זו גאולה לנפשו לו קשה יהיה כאן. לא ימלט מאכזבות מרות.

– והזקן ההוא שם, גם הוא לגאול את נפשו רצה – העירה אילה.

– לא ידוע מה ביקש כאן האיכר הזה. ואף זאת לא נדע אם הוא בכלל קובל על חייו פה. הלא שמעת מה שדיבר על האם־האדמה. דברים יפים, לא כן?

אילה לא אמרה עוד דבר. טרודת הרהורים תלשה עלה אחר עלה מזלזל שהיה מונח על ברכיה; שמה העלים בפיה או מעכה אותם בין אצבעותיה, מתוך עצבים נרגזים. לא יכלה וגם לא חפצה להגיד לזינר את הרושם הקשה והמעיק שעשה עליה הזקן. אינה יודעת מדוע, אבל חייה נראו לה פתאום כה ריקים, כה נואלים וחידלי ערך…

ציונה ויגאל נענו סוף־סוף להפצרותיה של הג' לוי ויצאו עם עגלת שמואל’יק הקטנה החוצה. התינוק נרדם. הילדים העמידו את העגלה, עם הכילה הכפויה עליה, בצל, ושניהם יצאו לסייר את החצר. ה! כמה דברים נפלאים כאן אשר לא תשבע העין לראותם! ערבי צעיר אחד, כדי להתרצות לפני בני “חאוואג’אט”⁹ אלה, התנדב להראות להם את היקב, שבו עושים איכרי מוצא את יינם. יגאל תמה על האומרים שלשפרה’ס יש יקב קטן, והם ברדתם בסולם הצר והזקוף אל המרתף האפל, דמו שאין קץ למנהרה הארוכה. הערבי הדליק מזמן לזמן גפרורים, והילדים הלכו אחריו תוהים ובוהים מפאת הצללים המופלאים שהתחילו, עם הצתת כל גפרור, רוקדים מסביבם, מפאת החביות הענקיות, שהיו מבצבצות ונגלות להם, מפאת הריח המשונה, החריף והחמוץ שעמד באוויר, מפאת האפילה, הקרירות והטחב שאפפום, מפאת ההדים הפועמים, לכל צעד ולכל רחש, מתחת לקמרוני התיקרה… כל זה המם אותם. דמו שהם תועים כאן, בעולם התחתון, בתוך האפילה ובין היצורים הנעלמים והרזיים שקורצים אליהם מבין ציללי החביות המדהימות. הם כאילו תועים כאן מזמן רב מאד ולעולם לא יֵצאו עוד לאוויר העולם… ציונה נלחצה בכל גופה אל יגאל ובכל כח נאחזה בשרוולו. לבו של יגאל גם הוא לא שקט. הערבי המהלך לפניהם והדליק לפעמים את גפרוריו שותק כל הזמן.מי יודע את המזימות שהוא חורש עליהם, את הפח שטמן להם. הצטער יגאל על שלא לקח עמו את המקל המפורזל שחיים נתן לו פעם למתנה. מקל כזה אילו היה לו כאן… וההליכה נמשכת, נמשכת עד לאין סוף…

כאשר הגיעו לבסוף אל קצהו השני של המרתף, ושוב החלו לעלות בסולם זקוף וחורק תחת הרגלים, נמס כובד מעל לבם. רגש היה להם כאילו עלו מעמקי שאול תחתיה. האור, אשר ניתך על עיניהם בצאתם, היה לבן־בהיר יותר מדי, וזמן־מה עמדו שניהם וממצמצים בעיניהם.

הם תעו איזה זמן בתוך האור המבריק שבחוץ, עד שנכנסו שוב אל איזה צריף גדול אשר אפלולית קלה ונעימה שררה בו. צוהר קטן ועגול היה פתוח בו למעלה מתחת לגג, וסילון אור זרם בו מלמעלה אלכסונית. מתחת לגג היו תנועה וחיים למרבה. יונים המו, צפרים צייצו, וכולם טסו טיסה עליזה וטרודה דרך הצוהר הקטן הלוך ושוב, הלוך ושוב, כשטים בסילון האור. לאורך הכותל האחד השתרעו איצטבאות של קרשים ועליהם שקים מלאים זרעים ופירות; על הכותל השני מנגד היו תלויות ריתמות סוסים, רצועות עור, התגוללו שם אוכפים קרועים. כאן הין ריחות אחרים; ריחות של עיטרן, זפת, עור, תבן ופירות שמשו בערבוביה נעימה וחריפה. כאשר יצאו משם אל האורווה והרפת, לפף אותם ריח הזבל, הנשדור והחשש. מאחרי פשפש קטן וסגור, הוציאה אליהם את ראשה פרה מעלה גרה ונושמת עליהם מנחיריה הלבנבנות־וורודות והרטובות. “האם אינה נושכת אף פעם את לשונה?”, שאלה ציונה בראותה את לשון הפרה מתהפכת, אגב עיכול, מצד אל צד באי־זריזות כזו, ובהזכרה מתוך כך במקרה לא נעים שקרה פעם לה לעצמה.

יגאל לא ענה לה. הוא התהלך על ידה כהמום קיטור. שפע הדברים שראה, צבא הריחות באו עליו כחתף, הטילו בו סערת רגשות, אשר לא ידע לבטאם. כולו בער בהתלהבות. לבו דפק. הוא היה שכור… מאחרי משוכת חדק קרצו וקראו להם עצי מישמש, שזיפים, שקדים ועוד, רמזו להם ערוגות פרחים ששגוניים על שעות של קורת־רוח. אך שניהם, בלי להדבר, במתכווין הסבו עיניהם והסיחו את דעתם מפיתוייו של הגן: הם ידעו ששם קבר אשתו של ר' שבתאי. הקבר ההוא הפחיד אותם… כשיצאו שניהם מן החצר אל השדה, ויגאל ראה לפניו את המרחב הטובל בשמש, ארע ליגאל משהו לא שכיח ומשונה מאוד, שזמן רב אחר כך, כשהיה עולה לפעמים על זכרונו, היה תוהה עליו ומתבייש בו בפני עצמו. דפיקות לבו נתחזקו פתאום ותכפו יותר. מפיו פרצה קריאה ולא ידע מה; שמע את קולו כקול זר… רָעד בכל גופו רַעד מוזר, פנימי. על עיניו נמתח דוק של דמעות, שהתבייש לנגבן בפני ציונה, וזמן־מה הביט דרך הדמעות אל העולם, כמו מבעד לכוס מים: הכל מטושטש אבל מבהיק בצבעי־קשת…

– ציונה! – קרא.

– מה לך, יגאל? – שאלה נפחדה בראותה את פניו.

הצליף אל סביבותיו מבטים מהירים, ומתבייש בדמעותיו, לחש לה באזניה:

– רוצה אני לגלות לך סוד. אבל אל נא תספרי לשום אדם. השמעת? אבל פה לא טוב. פה יכולים אנשים לעבור ולשמוע. נלך אל המחסן… לא, הנה העגלה; ניגש שמה…

ציונה הלכה אחריו נפעמת ונרגשת ובפנים משולהבות, מבלי שתדע מה. היא רק ידעה שיגאל עומד לגלות לה דבר חשוב. לבה כבר התמלא למפרע גאווה על שרק לה לבד יגלה יגאל את הדבר.

מאחורי העגלה עמדו שניהם סמוכים זה מול זה ושתקו. ציונה הביטה אליו באהבה ובחרדה וציפתה אל מוצא שפתיו. ויגאל לא ידע מה יגיד לה. בטוח היה שלפני רגע רצה באמת לגלות לה איזה דבר חשוב, לא רק להסיח את דעתה מדמעותיו, שֶכֹּה התבייש בהן; ועתה לא ידע כבר מה להגיד לה… רק נפשו מלאה המיה מוזרה, חדשה לו. הוא אהב מאוד ברגעים האלה את ציונה, וידע שהוא אוהב אותה. אבל לא רק אותה לבד! הוא אהב ברגעים האלה את השדה הזה, את המרחב הזה, וגם את מה שמאחרי האופק הזה, את כל שנקרא ארץ־ישראל ואת כל שעל אדמת ארץ־ישראל; אהב את אמא שלו, אשר סלח לה הכל… ואפילו את הבחורים אשר עמה! ומה יגיד לציונה לא ידע…

– פה, יגאל, אתה יכול לדבר! – אמרה לו.

– זה כבר חשבתי על הדבר ועתה אני רוצה לגלותו לך – שיקר לה מפני שהדבר אשר עמד “לגלות” לה עלה אך ברגע זה על לבו – אני… אני רוצה להיות אחר, המבינה את? החלטתי להיות אחר. לא כמו אחיך, לא כמו שאני הייתי קודם, כי אם יותר טוב. ציונה! אני רוצה להיות טוב! טוב מאוד! אהיה איכר כמו האדון שפרה’ס. טוב להיות עובד אדמה במושבה, להיות פועל אצל איכר מלהיות, כמו חיים, בעל־מלאכה בעיר. היהודי צריך להיות עובד אדמה, את מבינה? הייתי פעם אחת באסיפה בבית־העם ושם דיברו על זאת הרבה, הרבה… אח, ציונה, אין את מבינה כלום!

– אני מבינה – אמרה ציונה בלחש, קצת נבוכה. היא היתה נבוכה מפני שלבה גם היא היה מלא על כל גדותיו מהרשמים הרבים והחדשים, וגם מפני שהַרְגש הרגישה בקולו של יגאל, בפניו הנסערים, בדמעות עיניו ובדבריו המוזרים, שלא הדברים הללו הם עיקר, אלא משהו אחר חשוב מאוד, אשר לא הובע במלים ואשר היא ציונה הבינה והרגישה בכל לבה…

בתוך קרון ריק שעמד בצל ליד המחסן עם יצול מורם כלפי מעלה, יושבים הם שניהם ומפטפטים בלי הרף ובלחש ובלי סדר וקשר, כדרך שיחתם של אנשים מאושרים. מה שמצלצל באזני איש מן הצד כחוסר הגיון, לגבי דידם הוא הגיוני מאוד, מפני שהם, המאושרים, שומעים לא רק מה שנאמר, כי אם גם מה שלא נאמר ושצריך היה להאמר. האחד לא רק מבין, כי אם גם – ואולי עוד יותר – מרגיש את רעהו המאושר כמוהו…

– מדוע לאדון שפרה’ס פנים כאלה? – שאלה ציונה.

– איזו פנים יש לו?

– כאילו כועס.

– איני יודע. כאשר אני אהיה איכר אהיה תמיד שמח. לאיכר טוב מכולם, המבינה את? לאיכר טוב אפילו מלסוחרים.

– לסוחר יש כסף והוא יכול לקנות כל אשר הוא חפץ.

– ואם אין לו כסף?

– אז אוי ואבוי לו. איזה סוחר הוא אם אין לו כסף?

– אבל לאיכר, את מבינה, אין צורך בכסף. למה לו כסף? לו יש הכל. המבינה את?

ציונה עסוקה מאוד בטבעת אשר קלעה מגבעולי הקש, התקרבה אליו ואמרה בלחש:

– אני ראיתי אותה, דרך סדק המסך.

– את מי?

– את בתו.

– ננו?

– היא הביטה אלי בעינים כאלה, גדולות. נורא! נבהלתי.

יגאל שהבין לקשר המחשבות של חברתו, השיב על מה שלא הביעה במו פיה:

– את יודעת, כאשר אני אהיה איכר, אקח לי שומר יהודי. לא שומר אחד, כי אם שומרים אחדים. לכולנו יהיו רובים. כל הערבים יפחדו מפנינו.

פתאום בהקריבו את פניו אליה:

– הרוצה את, ציונה, את “זכרונות לבית דוד”? אני אתן לך אותו למתנה.

– איני רוצה – ענתה בקול יבש, מבלי להרים את ראשה מהטבעת שקלעה.

– גם את העיפרון שלי אתן לך למתנה. לי אין צורך בעיפרון הזה. וב“זכרונות לבית דוד” גם כן… כי אני קראתי כבר את כולו פעמים רבות… – דיבר יגאל, נסחף באיזה זרם חזק של רגשנות ואהבה.

– איני רוצה.

– מדוע?

– כך…

– מדוע? באמת, ציונה! מדוע אינך רוצה?

– אמא שלך תצעק עליך. איני רוצה שאמך תצעק עליך. ובכלל… איני רוצה מתנות. אין צורך.

אותה שעה היתה נשמעת מבעד לחלונות הפתוחים של בית שפרה’ס שעטת רגלי רוקדים לקול כינור. ‏ שפרה’ס ניגן את כל מנגינות ווֹלאכיה הנוגות שזכר עוד, את מנגינות התפילות, כמו “כל נדרי”, “כְּבַקָרת”… הניצוצות, שהוצתו בעיניו הקטנות, התלקחו יותר ויותר. הוא כבר שכח למחות את הזיעה מעל פניו המשולהבות. ה“וולד” שלו, ששתק, כנראה, ימים רבים מאוד, שמח להזדמנות זו לשיר, לפטפט ולהשתובב לפני הצעירים האלה… אחרי שירי העצבות והתלונה, אחרי התפילות, התחיל פתאום משתפך רומַנס רוסי ידוע. אך נפסק באמצע וצלילי פוֹלקה ומאזוּרקה התפזרו בתוך הכתלים הקודרים. בתוך הזקן הקיצה סופת תשואות וכוחות, ששנים רבות היו נרדמות בתוך יצורי גופו המפורכים. לא הסתפק עוד בכנורו, כל גופו ביקש לשיר. התחיל מסתובב ומנגן, מסתובב ומנגן, לפי הקצב של הפולקה. אך רגליו היו עקומות ורפות ותנועותיו כבדות. הזקן עורר רחמים אצל הצעירים. כדי שלא ירָאה נלעג, וגם בהשפעת הצלילים עצמם, התרוממו אחד אחד מכסאותיהם, משכו אחריהם גם את אביגיל ואֶמה, שפיקפקו בתחילה, נתהוו זוגות, והגופות הצעירים והגמישים נסחפו בסופת המעגל, בתוך תמרות האבק, שיָמים רבים רבץ תחתיו באין מחריד מנוחתו… אצל שפרה’ס כבר ספו הכוחות להסתובב, הוא כבר עמד על מקום אחד, ניגן וניגן, ורק ברגלו האחת דפק את הקצב; והקשת כאילו בולמוס התנועה תקף אותה, כמטורפת רקדה, קפצה, התחלקה על פני הנימין מעלה ומטה, והדליקה אש בצעירים, הכניסה כישוף ברגלים שלא פסקו לחול ולהסתובב בלי סוף, בלי סוף…

פתאום – פצץ!…ניתק מיתר. הכינור נדם. הכישוף נפסק. אך בעינים וברגלים עוד עמדה הסחרחורת. ר' שבתאי שפרה’ס נפל פתאום על אחד הכסאות, כאילו קצצו את שתי רגליו בבת־אחת, ושתי עיניו הקטנות ‏ הביטו ניכחן כלפי המסך בתמהון ובפחד: המסך היה מסולק קצת, ומאחריו נגלה ראש פרוע־שערות, שהביט ישר אליו בשתי עינים אפילות כלילה… רגע נמשך הדבר, ורגע משנהו נעלם הראש מאחרי המסך. אפילו לא הכול הספיקו לראותו. אולם אלה שראוהו, צינה עברה על גבם והתחילו מזרזים זה את זה לצאת. למהר לצאת מכאן…

כולם יצאו. שפרה’ס יושב עדיין על כסאו עייף ורצוץ, כשהוא מחבק על ברכיו את כינורו, ועיניו מביטות ניכחן כשתי זגוגיות מאובקות…

היתה עוד נפש אחת בחדר, אשר איש לא הרגיש בה: מרים ווייס. כל זמן הריקודים ישבה על מקומה כשהיא תומכת את ראשה בידה ומביטה אל איזו נקודה באוויר. היא לא ראתה, כנראה, את שפרה’ס. דחופה על־ידי תשוקה סתומה, קמה ממקומה, הלכה והתקרבה כסהרורית אל המסך. כבר שלחה את ידה לסלקו. אך פתאום קפץ שפרה’ס כמקיץ משנת מרמוטה. הזדקף כמו קפיץ, ובשתים־שלוש פסיעות כבר עמד לפניה, בינה ובין המסך בזרועות פרושות ובפנים קודרים:

– מה היא מבקשת כאן? כאן לא בשביל אורחים! בבקשה תלך לה, תלך לה מכאן, חבריה שם בחוץ…

ובחוץ הקיפו הבחורים את שתי הגבירות, את אֶמה ואביגיל, וקולות צחוקם בקעו את האוויר. כל בחור הציע לפני הגבירות את מעילו לשבת עליו, כשהוא מפליג בשבחיו של הבגד ושל עצמו. הנשים התגלגלו מצחוק. מרים יצאה לבדה אל הכביש, ופגשה באילה ובזינר. אילה עזבה את זינר והלכה לקראת מרים.

– נלכה נא יחדיו. פה טוב מאוד.

– כן. פה טוב מאוד.

– אותה ילדה, בתו של שפרה’ס, אינה יוצאת מתוך מוחי – אמרה אילה בקול נפשי עצוב – ציירי לעצמך: יצאה ילדה עליזה ושמחה אל השדה, אל שדה אביה, והנה פתאום לפתע חָשכה עליה השמש, חשך עולמה; ושקועה באפילת שִׂכלה, כמו בבית־כלא, יושבת היא לה שם לבדה, מאחורי המחיצה, שנה אחר שנה, שנה אחר שנה… כל חייה… – ופתאום – האם אין זה מזכיר את דינה בת יעקב?

– מי יודע – ענתה מרים בקול נמוך אך שקט ויבש – מי יודע אם בנו, בכולנו פה לא יעשה חמור בן שכם את אשר עשה בדינה בת יעקב…

אילה הצליפה עליה מבט משתומם, ובקול מיוחד, כמעט בלתי רגיל אצלה, שהיה בוודאי מפליא את מרים אלמלא היתה שקועה בעצמה, קראה:

– ה! לא ניתן!

פרק חמשה עשר: בְּצֵל הַגּוֹלְגָלְתָּה

א

פרצה מלחמת העולם.

עמים נוצרים, גדולים וקטנים, נעקרו מארצותיהם ונדדו בכל השבילים, ממזרח למערב וממערב למזרח, מצפון לדרום ומדרום לצפון, ומגמה אחת לכולם: להרוג ולאבד, להחריב ולהשמיד, עשירים ואביונים, פועלים וסוחרים, עובדי־רוח וספסרי בורסא, יושבים בקתדרה ומנקי ביבין, בורגנים, סוציאליסטים ופאציפיסטים, רמאים וליסטים יחד עם בעלי־בתים ואבות משפחה הגונים לכל דבר, אוהבי שלום ומוכתרים בנימוסים ובמידות טובות, – כולם, כולם קמו יום אחד, נטלו נשק ויצאו מַחנות, מַחנות, צבאות, צבאות לרצוח אנשים כמותם, להחריב מדינות כמדינותיהם. פעמוני בתי־היראה צלצלו לכבודם, כוהני הדת ברכו אותם ללכת בשם אלוהיהם, כּמָרים ליוו אותם אל שדי קטל ועשו על ההולכים לטבוח ולהטבח את סימן הצלוב על הגולגלתא, אשר דיבר על סליחה ואהבה… הדת, האמנות, הספרות, העיתונות, המדע והטכניקה נעשו כלי־תשמישם של הקטלנים בכל המחנות. נשכחו אמרי השפר של המוסר הנוצרי ושל התרבות הנוצרית על אהבת האדם, על החירות, על השלום, על האיתיקה וכו'. נשכחו? לא! לא נשכחו אלא נעשו קרדום לחפור בו קבר ל.. מיליוני אנשים, נשים וטף, לנכסי רוח וחומר. איסטינקטי־הדם התעוררו וניפצו את הסבכים, ניתקו את הכבלים בעזוז בראשית, התהוללו והשתוללו כמריאים מתפרצים, בעטו באבוס מבית־לחם והפכוכו על פיו… כמו במחול של טירוף־הדעת נגרפו גויים לתוך מערבולת של שינאה, משטמה, אהבת בצע, חמס ורצח. לתוך מערבולת מעופשה זו של זוהמה ודם גררו הנוצרים אחריהם גם מושלימים, הודים ויהודים. אלה האחרונים, על־פי צחוק גורלם השטני, נלחמו זה בזה בכל החזיות ובכל המחנות.

ובתוך אנדרלמוסיה לוהטת זו, התכווצה כולה ופירפרה מפחד ארץ־ישראל היהודית, הקטנה והדלה, בראשית חלומה לשוב לביצרון ולהיות פעם גדולה וחזקה. אלפים אחדים של יהודים התכנסו כאן מארצות ומיבשות שונות, ובלא השגחת פחה או אחשדרפן, בלא הנהגת מנהיג מיופה־כוח העם, התלכדו לתא לאומי חזק במשמעת פנימית מוסרית, חזק במצפון צבורי ונשען על קישרי־נפש ועל סימפטיות של פזורי ישראל. האפרוח הקטן ראה בחלומו את השחקים אשר אליהם הוא עתיד להרקיע…

רעיונו של כרמלי על תנועת מרד בטורקיה לא נקלט במוחות. לא הוכשר הזמן לכך. באוויר היתה מנסרת הסיסמה: “יהודים, הוו עותומנים!…” אך הנה הסתערה המלחמה. הארץ ניתנה למשיסה בידי שרי הצבא הטורקי. באותה השעה החצופה הותרה להם הרצועה; חיי האדם נעשו הפקר בידיהם. על היהודים הכבידו השליטים הטורקים את ידם באיבת המושלמי אל ה,כופרים“, בשנאת הפראי אל אנשי הישוב והתרבות. התקלסו באנשים, בזזו את הישוב, ניצלו את הסוחר מסחורתו ואת האיכר מבהמתו וכלי־עבודתו. הסוחר לא סחר מחוֹסר כסף וקרדיט וגם מחוסר סחורה, האיכר לא חרש ולא זרע מחוֹסר בהמה ומחוסר זרע, עצי הפרדסים לא הושקו מחוסר מוטורים וצינורות: כל אלה היו לטורקים לבז. רגל חיילים גסה דרכה על קן הנמלים והכפישה לעפר עמל של שנים רבות. חסרי השרשים נעקרו מאדמת הארץ ועם האניות נישאו למרחקים; ביניהם היה גם מקלר. נשארו אלה אשר התערו בארץ בכל שרשי נשמתם. מרי־הנפש הללו התלכדו ביתר עוז, נצמדו אל הקרקע ביתר כאב ויאוש. בהסתר ובתוך סכנות גדולות, תחת העין הפקוחה של הממשלה הצבאית, היו אוספים נשק לרוב, והחליטו לשמור על הקיים עד היכולת האחרונה. הפטריוטיות העותומנית התנדפה. הטורקים התקלסו בה. הכל הבינו שבידי טורקיה תחרב הארץ, המושבות היהודיות, ואלה ביחוד, תֵּשַׁמנה, והתיקווה האחרונה והיחידה תכרת. הכל הרגישו בצורך הגדול לסדר פלוגות חשאיות מזויינות, גם “השמאל” וגם ה”ימין“, ר”ל וגם ה“שומר” מחוגי הפועלים וגם “בני גדעון” מתוך בני האיכרים. הראשונים הצטמצמו רק בפוליטיקה של עמידה על המשמר, של הגנה עצמית. “בני גדעון” דחו את הפוליטיקה של “שב ואל תעשה”. הם מצאו שמחובתם להחיש את הפדות מידי הטורקים על־ידי סידור ריגול צבאי לטובת הצבא האנגלי. “בני גדעון” היו ילידי הארץ. הם אהבו את הארץ לא על־פי איזו תכנית מפלגתית, לא מטעמים אידיאולוגיים־עיוניים. הם אהבוה בפשטות, בלי כל תנאים וטעמים, כמו שכל איכר בעולם אוהב את כפרו ומחוזו, מפני שהיא מולדתם הראשונה והיחידה.

אהוד, חבֵרה הצעיר של אילה ומיסדה של הסתדרות “בני גדעון” התהלך כסהרורי. משעה שלקחו מאיכרי המושבות את הסוסים והפרדות, ומהפרדסנים – את מכשירי ההשקאה, נעשה דומם, מכונס בעצמו אבל מחושמל כלוו. בקרבו גמלה מהר ההחלטה על המעשה אשר עליו לעשות. דרך סכנות גדולות, דרך רשת של מרגלים ושוטרים, עבר מחדרה לירושלים, לבקש שם את כרמלי. “כרמלי הוא האיש! הוא יציל את הארץ אם יקח את המצב בידיו”.

כרמלי אף הוא התהלך קודר וממותח־עצבים. לאחר שטורקיה נכנסה אל המלחמה ומעצמות ההסכמה השתדלו לקומם את עמי הערב נגד קושטא, לא היה לו עוד מה לעשות. תכניתו בטלה והקבוצה נתפרדה. יום אחד נודע לו שהממשלה מחפשת אותו, כי הגיעו אליה ידיעות על אודותיו כעל אדם מסוכן למדינה. מכל מקום, ההכרה שמחויבים לשחרר את הארץ מממשלת טורקיה התגברה אצלו ביתר תוקף; המלחמה הוכיחה לו ביתר וודאות שטורקיה היא אסון לאידיאל הציוני. אף־על־פי שהיה יום יום נתון בסכנה, לבו לא נתנו לברוח מן הארץ. לבו אמר לו שתפקיד חדש מחכה לו פה בארץ. לפי שעה נחבא ליד אחד המסגדים, אצל אחד השייכים, ידידו מכבר. אחרי הרפתקאות רבות, מצא אהוד את כרמלי. לבזבז הרבה מלים לא הצטרך. סמוך עם כניסתו אמר לו כרמלי:

– טוב כי באת. חיכיתי לך.

– מה יש?

– מה נשמע אצלנו בשרון ובגליל?

– רע! רע! הכל הולך ונחרב. אם כך ימשך המצב ואבדנו. הכל הולך לאבדון.

– מה אתם אומרים לעשות?

– ה“חברה” שלנו תעשה את הדבר היחידי שהיא מחוייבה לעשות.

כרמלי נתן את עיניו בעיני הבחור, ושניהם הבינו זה לזה. כרמלי רק שאל:

– למה באת אלי?

– אתה נחוץ לנו. אין מנהיג.

– מבלי לחשוב הרבה, ענה כרמלי:

– טוב. אני אלך עמכם.

אחר דיברו בלחש ובחצאי מלים. כרמלי חקר ושאל את אהוד. הצעיר ענה בבטחה, בוודאות ובדעה מיושבה ןשקולה, אולם לחקור ולשאול מצידו הוא, לא העיז: כרמלי היה, למן הרגע הזה, מנהיגו… שניהם הסכימו שלעבודתם נחוצות גם נשים. יש מקומות שלגבר אסור לחדור לשם בלי לעורר חשד. האשה תשמש במקרים רבים תריס וכסות־עינים למעשי הגברים. שניהם חשבו על אילה. ועם נטות צללי הערב, יצאו, אחד אחד לבד ובדרכים שונות, כשהם מחופשים, כרמלי בבגדי השייך שלו ואהוד – פניו מעוטרים בזקן לבן, שניהם נפגשו בחדרה של אילה.

גם בחדרה של אילה, כמו בכל בתי ירושלם, שררה חשכה; גם בו, כמו בכל הבתים, בערה אך פתילה קטנה בתוך צנצנת שמן קטנה (הנפט אזל זה כבר מן העיר). הפתילה האירה רק שטח קטן מסביבה. אילה עמדה לפני השולחן לבושה במעילה; בשתי ידיה המשולבות על בטנה החזיקה את מגבעתה. אור הפתילה שרה על פניה וידיה, שהלבינו באופן כה מוזר. כולה, מלבד הפנים והידים, נבלעה בחשכה. זמן־מה לפני כן התהלכה בחדר אילך ואילך עד אפיסת הכוחות, עם כובד נורא על הלב ועם מחשבה אחת מנקרת במוח. הישיבה בירושלים בימי מצוקה אלה היתה קשה עליה עד למאד. גדולה היתה חרדתה לשמואל אחיה, שאסור היה לו לשוב אל המושבה ואסור היה לו להופיע ברחובות ירושלים. ולא זה לבד. אילה אהבה את הוריה, אהבה את ביתם ואת מושבת־מולדתה. ובימים האלה, מדעתה כמה סובלים שם לא רק הוריה כי אם כל האיכרים, אשר בניהם היו כמעט כולם חבריה מילדותה, בימים האלה גברו בה געגועיה אל המקום ההוא ואל האנשים ההם. ובכל זאת נשארה בירושלים, מפני שלעזוב את זינר בשעה זו לא יכלה, לא יכלה… דוקא בשעת געגועים אלה הרגישה כמה היא קשורה אל האיש הזה.

מוזר נעשה זינר בזמן האחרון. הידיעות על המלחמה כאילו אימצוהו ועודדוהו, תחת לדכאו; דם האדם הנשפך כמים על שדי הקטל, ההרס והחורבן בכל מקום, כל הביעותים ומעשי האכזריות של הכובשים בכל מקום, כאילו לא באו לעולם אלא להוכיח את כל חשיבותם של “מוריה וגולגלתה” שלו, לאשר את האמת העמוקה הצפונה בהם… בכל פעם כשאילה או מרים היו באות אליו, היה יוצא לקראתן נרגש מאד, עם איזה עתון בידו ותמיד באותם הדברים: “הנה! הנה את רואה מה שנוצרים עושים לנוצרים! כך היה וכך יהיה!”. היתה בדבריו איזו שימחה לאיד שלא היתה מובנת להן והרגיזה אותן. נחלי דם נשפכים על שדי קטל. לא רק של נוצרים. יהודים מובלים כצאן לטבח. אלפי משפחות נהרסות. עיירות יהודיות עולות באש. נכסי תרבות שצברה האנושיות במשך דורות, הולכים לאבדון, החיים נחרבים, בני־אדם נהפכים לחיות טורפות, המוסריות פרועה לשמצה… – כל זאת כאילו אינה נוגעת אל לבו. הוא חוגג את נצחון האמת של היהדות, שכאילו יצאה זורחת כאור שבעת הימים מתוך החשכה והטומאה בהן שקעו העמים הנוצרים… צריך אדם להיות יותר מדי רחוק מן העולם ומן האנוש, יותר מדי רוכב באילו ערבות, כדי לשמוח בימים אלה על פשיטת־הרגל של התורה הנוצרית… פעם אחת אמרה לו אילה: “במה אשמה הדת, אם נפש האדם היא שפלה? לא הנצרות היתה המעוררת למלחמות כשם שלא היהדות היתה המונעת אותן” – "היהדות היתה מונעת! היתה מונעת! – קרא בהתלהבות נאיבית – הדת מחנכת את האדם. אם אומרים לבריות שאין שלום לנפש ואין חלק לעולם הבא אלא למי שנותן את ‘לחיו השניה’… את כותנתו היחידה מעל בשרו לכל דורש, הרי ברור שסוף־סוף יכחש וישקר, בצביעות ובבוז, לבני אדם כמותו, ויעשה חיי אדם כמותו היפקר… הרי ברור! האדם הוא רק ילוד אשה חלש מטבעו…

בלבה אין אילה מאמינה בחשיבות הגדולה, המיסטית כמעט, שהוא מייחס ליצירתו. במעשיותה הפיכחית הבינה שלעולם הגדול לא תוכל יצירתו לחדור גם אחרי המלחמה. איזה בית־נכאות באיזו מדינה נוצרית יסכים לקנותו? ואם תשאר בירושלים – מה כוחה ומה ערכה? מי כאן אשר יעריך אותה? עד שירושלים תהיה בירה יהודית, סופה של יצירה זו ליהרס בידי חייל טורקי. עבודת היצירה היתה לזינר מלחמת יום־יום קשה ומרה עם החומר. אילה היתה יום־יום עֵדה לצערו ולסבלו במלחמתו זו, עֵדה להתאמצויותיו הגדולות, לאשרו ולהתפעלותו בשעה שהיה מבריק לו ברק הצלחה, קו נצחון. עבודתו הגדולה ללא ליאות, התאבקותו הנואשה עם האינֶרטיות של החמר, החריצים העמוקים שנחרשו לאורך מצחו במשך ימי עבודתו זו והמרירות שהוצקה על פניו, – היו מעוררים בה רחמים כמו שמעורר רחמים אדם אחוז איזו “קליפה”… פעמים דומה עליה שהוא מרַמה את עצמו מדעת, מפני שקשה לו להודות לעצמו שכל עבודתו אינה אלא שגיאה אחת גדולה. והיא “עומדת” לפניו יום־יום באורך־רוח, משתדלת להפיס אותו, להניח את דעתו, ללפפו בכל חום נפשה, כמו שעושים לאדם חולה. והיא עושה את כל זאת מפני שהאיש אהוב ויקר לה. יותר ויותר נתקשרה אליו, אל אופיו, אל חיצוניותו ואל כל צורות הוויתו, על ההרגלים ועל העווייות הזעירים ביותר, עד שדומה לה כאילו חייהם צמחו מעורים זה בזה משנים רבות, מאז דעתה את עצמה, ואילו שוּנה בו משהו, איזו עווייה בפניו, איזה הרגל בדיבורו או בחייו, כי אז היה הדבר מצערה… אבל היא לא חשקה אותו בגופה; אף פעם לא השתוקקה כי יכבוש אותה. כלפי חיי האישות, מבחינה סכסואלית, היתה אדישה וגם קרה מאוד (אולי לזאת התכוונה באמרה: “אני איני יודעת לאהוב”), וגם זינר לא היה רצוי עליה ביותר, בשעה שראתה אותו מתרגש ו“נעשה טיפש כמו כל הגברים”… היא ידעה על הגילויים האירוטיים של האהבה, על ההתלהבות והאכסטאזה שבאהבה, היתה בטוחה שגם בה יתעוררו בזמן מן הזמנים, כיוון שיש בזה, כפי שאומרים, הכרח טבעי; אבל לפי שעה, כל עוד לא התעוררו, היו מוזרים בעיניה, ולא עוררו בה סקרנות כלשהי. לא הבינה כיצד מתרגשים באהבה עד לבילבול־החושים. נפשה היתה סולדת בראותה זאת באיש ואשה. לעומת זאת אהבה לחלום על חייהם המשותפים כמו על אושר, חלמה על צורת החיים, על דירתם, על רהיטיהם, על פרחיה בעציצים ועל הגינה ליד ביתם, על מסע־טיול בארץ או לחוץ־לארץ יחד ועל מקורות פרנסתם. וכל זאת בהתרגשות של שימחה אבל תמיד בתבונה קרה, תמיד בגבולות האפשרות המעשית. אף פעם לא שכחה את המציאות…

כל ימי שבתה בירושלים, לא התרועעה אילה עם אנשים. לא הלכה אל שום אדם ושום אדם לא בא אליה. זולת זינר שאליו היתה הולכת יום יום. יחד היו עובדים ומשוחחים שעות רצופות, וכמעט לא הרגישה בדבר שהאיש הזה ממלא את כל חייה, באופן שאף פעם לא נראו לה משעממים. גם לא הרגישה בדבר, איך היא, עם כל המרי שבה, עם כל הליגלוג שהיה לה מן המוכן לכל דבר שב“שמֶנדרֶקיסם”^[10], (את המלה הזאת קבלה מאיכרי השרון הפיכחים), נתנה את עצמה לאט לאט אל השפעתו. היא לא אהבה לשמוע אותו מפליג ב“אידיאות” וב“מלים רמות” ובכל זאת, שלא מדעת, למדה ממנו לכבד את האידיאות ואת המלים הרמות, בשעה שמאחריהן הרגשו חיים כבדי תוכן ועשירי נפש…

עתה התלבשה ללכת אליו, במקרה התעכבה לפני עששית השמן הקטנה ושקעה בהרהוריה לזמן רב. מה היא עושה כאן? – שאלה את עצמה בפעם המאה – בבית מחכים לה. מדוע לא תסע הביתה? איך לא תחוס על ה“זקנים” שלה?

כרמלי ואהוד לא נכנסו מיד אל חדרה. תחלה הסתכלו בחלונה לראות אם היא לבדה. כשראו את הנערה עומדת לבושה במעילה ועם מגבעתה בידה, בתוך האפילה ומביטה אל אור העששית, בלי תנועה ובראש מורד, תקף את שניהם מורא טמיר בעד הנערה בזאת, שלא הביעו בקול. לא היו רגילים לראות את אילה כה טרודה בהרהוריה, כה עצובה וכה בודדה. לאט ובזהירות דפקו על דלת ונכנסו חשאית. היא התחלחלה, וכשאהוד הסיר את זקנו נבהלה עוד יותר. אל אחיה לא הביטה אפילו, כי כעסה עליו על שהוא מעמיד את חייו בסכנה, ואינו משגיח בה ובהורים. פנתה אל אהוד ובמקום לענות על ברכתו, שאלה הכעס:

– למה אתה נסחב בכל מקום בשעה זו?

הצעיר נתבלבל קצת וגימגם:

– באנו אליך.

– מה!^[11] את זאת אני רואה. אני מוחלת על הכבוד הזה. מוטב שתשב בשעה זו שם אצלך בבית, תחת להסתובב פה ברחובות כ“פורים שפילֶר”.

– אילה! יש ענין חשוב אחד.

– אני מכירה את עניניכם החשובים.

– אבל מה הכעס הזה? הזמיני אותנו לפחות לשבת ואנחנו נספר לך מהו הענין, ואחר־כך…

– טוב, טוב – נתפייסה אילה ובבת־צחוק הקריבה להם כסאות. היא גופה לא ישבה.

כרמלי, שידע את רוגז אחותו עליו, חייך לעצמו ושתק. אילה גם לא זיכתה אותו במעוף־עין.

– אם כן? – שאלה כשישבו.

אהוד פתח ואמר:

– ארץ־ישראל נתונה בסכנה גדולה…

– ואנו מחוייבים להצילה – הפסיקה אותו אילה באותה בת־הצחוק הקלה והאירונית במקצת.

– כן! אנו! ואת, בבקשה, אל־נא תצחקי, אילה! – קרא אהוד בתוקף. קפץ ממקומו, ניגש אליה, הקריב אליה את פניו הנרגשים, דפק דפיקה אחת בחודו של אגרופו הקפוץ על השולחן, ודיבר בלחש ובהמיית־נפש למקוטעים:

– הכל הולך לאבדון ואין זו שעה לצחוק. לאבדון הכל: האנשים, הרכוש, כל עמלנו וחיינו פה. השומעת את, אילה? את בהמתנו גזלו, את פרדסינו החריבו, את אנשינו הצעירים והבריאים לקחו להם. בכל מקום רעב, מחלות. אין אף רגע להתמהמה. אנו מחוייבים למהר ולשים קץ לזה, ולא – הקץ לנו. רק דרך אחת להצלה – אמר בקול נשימה בלבד – הקשר עם מצרים! יש לנו אנשים נאמנים גם בצבא הטורקי. הפראים המנוולים צריכים למהר לנפול, כדי שנוכל אנחנו לנשום לרווחה..

דברי אהוד עשו עליה רושם. נשימתו התכופה והנסערה ליהטה את פניה. מבטו הפנֵז אותה.

– אבל מה אתם רוצים ממני?

– עזרתך נחוצה לנו. בעבודה זו נחוצות גם נשים. וביחוד אדם כמותך.

– אני?

– כן, את!

– היודעים אתם מה שאתם אומרים לעשות? הרי זה פשוט ריגול.

– כן, בודאי! זה ריגול. זוהי מלחמה. אילה! לרצוח אדם במלחמה מותר, והריגול במלחמה אסור? ”עת לעשות…"

– והסכנות?

– ועתה? כלום אין אנו כולנו בסכנת־מות גדולה? מיתת כלבים נמות כאן כולנו, אם לא נעשה את המעשה.

בלבה הסכימה עם אהוד. אבל נזכרה שוב במה שהירהרה כל הזמן האחרון: זינר…

– כן – גימגמה – אבל מה אני ומה כוחי במה אוכל להועיל לכם?

– א! בהרבה.

כאן התערב אחיה והתחיל מבאר לה במה תוכל להועיל. אחיה הרגיז אותה והיא גם לא הקשיבה לדבריו. כדי שלא לגרום לו קורת־רוח בהסכמתה, במקום תשובה ישרה על הצעתם:

– הצלחתם והגעתם אלי בשלום. ספק הוא אם תצליחו לשוב בשלום. אם אינכם רוצים לנפול בידי חַסַן בֶּק^[12] ולקבל ממנו סטירות־לחי ו“פאלאקות”^[13], תשארו כאן ללון. אני אלך למקום אחר. אציע לכם פה משכב ואתם עשו כטוב בעיניכם. ואשר לתפקיד שאתם אומרים לכבדני בו, חן־חן לכם. כוונתכם רצויה, אבל לא אני הנערה הרצויה לכך.

עוד רגעים מספר שהתה בחדר, ואחר כך עזבה אותם והלכה לה.

למחרת עמדה אילה על מקומה הקבוע לפני זינר שעבד בחומר. היתה חיוורת מאוד. זינר היה אותו בוקר חיוור גם הוא, קודר ומכונס בתוכו. בכל אבריו הרגיש איזו חולשה, ובכל זאת שקד על עבודתו. התאמץ לעבוד בטימפו מהיר. לבו אמר לו שהוא צריך להזדרז ולגמור.

– הנה! – אמר פתאום – עוד מעט ונבוא לידי גמר. מי יודע מה יהיה גורל עבודתנו בעתיד.

הדברים צללו באזניה כהד למחשבותיה.

– מה זאת אומרת? – שאלה.

– הימים אינם בטוחים. בני־אדם אינם בטוחים, איך נוכל להיות בטוחים במעשי ידינו?

– אל תדאג, זינר! מי יגע לרעה ביצירתך? ואם, חלילה,יקרה אסון, האם יהיה גדול מזה שעובר כעת על העולם כולו?

איזו עווית חלפה רגע על פניו ולא ענה. זמן רב שתקו. זינר היה שקוע בעבודתו. אגב עבודה, התפזרה העננה מעל פניו ועיניו התחילו בוערות באורן הרגיל.

– לפחות – אמר כשנזדקף, נרתע לאחוריו והתבונן ארוכות אל הפסל ואל אילה חליפות – אילו הספקתי לצקת בגֶבֶס. לבי יהיה שקט יותר, כשהפסלים יהיו בגבס… – תנועת־יד של יאוש באויר – אח! יבוא אחר כך מבול, מה איכפת לי! מה שחיינו, אילה, במשך ימי עבודתנו, זה לא יוכל ליהרס. זה ישאר אצלי, במוחי, בדמי, בעצבי, בלבי… איני יודע אם יש שלמות בעולם הזה, אבל העיקר לא היא, השלמות, אלא השאיפה אליה. האדם, כדי שיוכל להיות מאושר, חייב לשאוף להתרומם, תמיד להתרומם מהנקודה שעליה הוא עומד. האם יש גם נקודת מנוחה? איני יודע. בוודאי אין. במנוחה תמיד סכנה לנפש. הלוא תודי, חמודתי, שבפסלים הללו, בעבודה הזאת היו לנו רגעים של התרוממות, לא כן?…

נשמעה דפיקה על הדלת.

– אח! ^]Teufel^14]! – קרא זועם על שבא מי להפריע – מי שם, ^]Donner־Wetter^15]?

נכנס אהוד.

זינר הכירו על נקלה, אף־על־פי שלא ראהו אלא פעם אחת, בנשף “בצלאל”. גבות עיניו הצטופפו; על פניו נמתח מסווה של קור ומורת־רוח.

– שלום! – ענה לו בקרירות על ברכתו – במה אוכל לשרתו?

– יסלח לי, אדוני! – אמר אהוד – באתי לראות את הגב' כרמלית. אילה! התוכלי לצאת עמי לרגעים אחדים החוצה?

אילה כל כך נבהלה על־ידי הופעתו הבלתי־צפויה, עד ששכחה שהיא עומדת לפניו רק בכותנתה לבשרה וכפותה בחבל.

– ראשית דבר, אבקש ממך סליחתך, יקירי, על שאפרוש לפניך רגעים אחדים את המסך הזה ואבקשך לחכות עד שאתלבש. כך…

אחרי שנים שלושה רגעים, בצאתה מאחורי הפרגוד לבושה, אמרה:

– ועכשיו אתה יכול לדבר הכל באזני ה' זינר. אין לנו צורך לצאת מכאן החוצה. ה' זינר הוא ידידי. איני מסתירה סודות ממנו.

זינר התרומם ממקומו ורצה לצאת.

– לא! לא! לא! – עצרה אותו אילה – אדרבה, אדרבה! אני רוצה שאתה תשמע. נשב ונדבר.

אהוד, בתחילה מהסס ומפקפק, ישב על הכסא שהראתה לו אילה נבוך מאוד. זינר עמד ליד החלון, ידיו מופשלות על גבו, מקטרתו בפיו ושולח עגילי עשן החוצה, דרך סורג־הברזל של החלון.

– הנני מוכנה לשמוע. בבקשה, אהוד! – אמרה נפעמה קצת – אל הענין!

– באתי לשאול אותך מה החלטת? ההחלטת איזה דבר?

– אין לי מה להחליט. אמרתי לך תמול.

– תמול לא אמרת לנו כלום.

– אמרתי שלא אני היא האשה הנחוצה לכם. גם איני יכולה לנסוע מכאן. אגב, ה' זינר אינו יודע על מה מדובר כאן. התרשה לי לספר לו בקצרה. אני בכלל איני עושה שום דבר מבלי להתייעץ עמו.

אהוד קפץ ממקומו כנשוך נחש.

– לא! לא! – קרא בפחד – אני, אני אגיד, חכי. הענין הוא זה – אמר בפנותו אל האיש שהסתכל בחלון, וכאילו מתמרמר על שנעשה, למרות רצונו, עֵד לשיחה – על המושבות שלנו, בקיצור. על הישוב היהודי כאן מרחפת סכנה גדולה, עלינו להציל ויהי מה! יש לנו איזו תכנית הצלה. אף האשה אינה פטורה מהשתתף ב"עזרה המהירה, שלנו… ובפנותו שוב מזינר אל אילה – זוהי חובת השעה, אילה! את לא תוכלי להשתמט ממנה.

– אבל מניין לכם הבטחון שהתכנית שלכם היא הנכונה ושהיא תצליח? – שאלה.

– איני יודע אם תצליח. ותכנית אחרת, טובה ממנה גם כן אינה ידועה לי. דרך אחרת, לפי שעה אין. אין!…

אילה שתקה, ופניה כבושים בקרקע.

– אם כן?

אילה משכה כתפיה מבלי להרים את ראשה.

– מה יש לך להגיד לנו?

פניה חוורו פתאום כסיד.

– לא כלום – רטנה בקול רפה כנזופה.

– לא כלום? לא כלום? – קרא ופסע פסיעות אחדות אליה בידים רועדות כמתכווין להתנפל עליה – את אומרת לי כך? את, את, אילה? הארץ נחרבת כולה, ואת – לא כלום? רומסים אותנו ברגלים, מהדקים חבל על צווארנו, וכל זה לא כלום? גבעת השרון תהפך בקרוב לעיי שממה, אבא ואמא שלך נפוחים מרעב יהיו, ואת – “לא כלום”? את תשבי לך כאן, בירושלים, ותעסקי… ותעסקי ב… ב… השד יודע באיזו שטויות וכל מה שנעשה אצלנו אינו נוגע כלל אליך? אילה!

אילה החזיקה בידה אחד הפיפים של חבל המסך, שיחקה בציציותיו ושתקה.

ומשעברו דקות אחדות והיא לא אמרה כלום, הרים את אגרופו כלפיה וצעק:

– שפלה את! ילדה נבזה!

זינר, שאילה ואהוד שכחו את מציאותו בחדר, זינק ממקומו, הזדקר מול פני אהוד בתנופת־יד, מוכן להכות.

– אל תעיז! אל תעיז! – קרא בקול של טירוף הדעת.

אהוד הביט אליו בעזות־פנים כמוכן לכל. אך אילה הספיקה להתייצב ביניהם, בעוד מועד.

אין זה עסקו, אדוני! – קרא אליו אהוד מאחרי גבה של אילה – אל יתערב בשיחתנו בבקשה!

– זה עסקי! לא ארשה לך להתנהג כך בביתי! בבקשה לצאת! תיכף ומיד, ואם לא…

– ואם לא?

זינר שוב התפרץ להתנפל עליו, אך אילה עצרה אותו:

– זינר! מה זה היה לך? איני מכירה אותך. אני מבקשת אותך, שוב אל מקומך. אנא עשה זאת למעני!

– אני דורש שהבחור הזה יצא מביתי!

– את זאת בוודאי אעשה – ענה אהוד במנוחה – מפני שאין לי פה מה לעשות. אבל לפני לכתי אגיד עוד פעם שזוהי שפלות, שפלות נבזה! – קרא בהשתדלו להתחמק מאחרי גבה של אילה. גם זינר השתדל להזיז את המחיצה החיה. אך אילה היתה מזמן לזמן משנה את מקומה, באופן ששני הגברים לא יכלו לעמוד זה מול זה פנים אל פנים.

– זינר! – קראה לבסוף בתוקף – סורה! באמת אין זה עסקך. אני משוחחת עם…חברי, ואתה אל נא תתערב.

– טפו! – ירק אהוד ויצא.

זינר העמיד את רגלו על הטאבוריטה, תמך על ברכו את ידו עם המקטרת והביט אל אילה, שהתהלכה בחדר אילך ואילך, כשידיה מסולקות על גבה (גם את זה קיבלה מזינר); אחר כך התייצבה מול החלון וגבה כלפי החדר. רגעים אחדים שתקו שניהם.

– בעצם – הפסיק זינר ראשון את השתיקה – איני יודע מה רצה ממך “חברך” זה?

אילה המשיכה זמן־מה להביט החוצה. אחר כך החזירה אליו את פניה ואמרה:

– מה רצה ממני? הוא רצה שאעזוב את ירושלים ושאסע עמו אל גבעת־השרון.

– למה? מה תעשי שם? מה תוכלי לעשות שם? – שאל באיזו חרדה טמירה.

– יש איזו עבודה – ענתה רזית.

– ובכן?

– הלוא שמעת.

– לשווא לא נתת לי, הייתי מְשַׁחק את עצמותיו.

– אוהו! היית לבעל־אגרוף. יישר כוח! היודע אתה מפני מה לא נתתי?

– מפני שהוא, אהוד, צדק ולא אני. בהחלט צדק – אמרה בקול מוזר שצלל כמו מתכת.

דומם וכמעט נבהל הביט אליה.

אילה פרשה מן החלון, ניגשה אליו והניחה את כפה על כתפו:

– הלוא תסכים שאסור לי להשתמט מחובה.

– מי זה מחייב אותך? – גימגם בשפה רפה. פניו נראו לה כה מעוררי רחמים.

– מצפוני.

– מצפו–נך?

– כן. בוודאי! מצפוני כלפי הורי, כלפי המושבה שלנו, וגם… כלפי… – ולא גמרה.

– אוהו! צד חדש באופיך – ניסה זינר להתלוצץ ולא עלה בידו. הוא הרגיש בדבר והוסיף מיד מתוך כובד־ראש – לא! אל תסעי! מה תעשי שם? בוודאי איזה רעיון הבל.

– לא רעיון הבל, אלא חמוּר, חמוּר מאוד. מה אעשה כאן בשעה זו? עלי להחליט אם לחרוד לחיי ולשלומי, או… לעשות דבר־מה…

– הבטוחה את שאת מוכשרה לאיזה תפקיד צבורי וכדומה? – שאל בלב מכווץ.

– זינר! מה אמרת לי לפני איזו שעה? “האדם, אילה, חייב להתרומם, תמיד להתרומם מעל הנקודה שעליה הוא עומד, כדי שיוכל להיות מאושר”. רוצה אני לנסות, זינר!

– אבל, אבל… כל הענין הזה, שאליו קורא אותך הבחור הפזיז ההוא, האמנם יש בו כדי לרומם? – לבו היה מלא דמעות על גדותיו.

– הוא דורש קרבן, זה ברור.

– הוא דורש ממך קרבן? מי הוא, מה הוא כי ידרוש ממך קרבנות?

– אמרתי לך כבר, זינר, כי לא הבחור הוא הדורש, זוהי שאלת מצפון. נשב נא, נשב נא ונדבר כאנשים נבונים, בשיקול־הדעת.

היא ראתה כמה הוא סובל, משכה אותו אל הספה, חבקה את ראשו, סילסלה בשערו ודיברה אליו רכות, רכות:

– יקירי! אל נא תנסה להניאני. הלא אתה גבר; אדם נאמן עם עצמו ועם דעותיו. הנה הפסל, ה“מוריה” שעשית. אני רוצה להצדיק בחיי את הרעיון שהשקעת ביצירה הזאת. אין זה צריך להיות רק מליצה גרידא. הזוכר אתה מה שאמרת לי פעם? הגב' ווייס גם כן היתה אז באותו מעמד כשאמרת שאין אדם יודע את עצמו כל עוד לא עמד במיבחן. הנה עכשיו הגיעה בשבילי שעת המיבחן; אני רוצה לעמוד בו בהצלחה. חלילה לי מהכשל! לא כן, זינר? הלא גם אתה אינך רוצה בכשלוני, א?

זינר השתמט מידיה המגפפות, תפש בשתי ידיו את ראשו השמוט על חזהו וישב כמאובן. פתאום צנח לפניה על ברכיו, כבש פניו בקיפולי שימלתה, כשהוא מחבק בשתי ידיו את ברכיה, וכל גופו פירפר קונבולסיבית. בקול חנוק, מתוך קיפולי שמלתה השמיע את תחנוניו:

– אה, אילה! אילה! את חמודתי… אוצרי!… את כל חיי קשרתי בך…

אילה נבהלה מהתפרצות בלתי־צפויה ובלתי־רגילה זו. בלבה התחילו פועמים הדים חדשים ומחרידים, אבל השתדלה להחרישם, להתגבר עליהם, ולשמור על שווי־משקלה. ידיה ליטפו את ראשו וכתפיו, ובקול רועד אמרה:

– האמינה לי, זינר! לי קשה מאוד לעזבך. אבל איני יכולה, איני יכולה לעשות אחרת. קרבן נדרש לא רק ממני, כי אם גם ממך. נקווה כי עוד יבואו ימים טובים לנו, לכולנו. הכל יעבור בשלום, נחיה ונעבוד… נהיה נא אנשים נבונים וחזקים. קומה נא ידידי, שב על ידי. אני רוצה להביט בפניך…

פתאום ראתה אילה שינוי מוזר ופתאומי בפניו, כאילו פשט מסכה אחת ולבש מסכה אחרת מניה־וביה, כמעשה להטים. פניו נעשו פתאום שקטים־שקטים וקרים כקרח. בְרוֹך וכמו בהיסח־הדעת הסיר מעליו את ידיה אשר לפתו את צווארו, קם וניגש אל שני פסליו ועטף אותם בסמרטוטים רטובים.

– מה אתה עושה? – שאלה אותו, אם כי עשה מה שהיה רגיל לעשות יום יום אחרי גמרו את עבודתו.

– חסל! לא אשוב עוד אל זאת… עד בוא עת אחרת.

אילה הביטה אליו בפה פעור. לא היתה בפיה אף מילה אחת טובה ומנחמת בשבילו. לבה כאב. כאב עליו ועל היצירה, אשר התרגלה אליה במידה כזו עד שנעשתה כחלק מעצמה ומחייה. תמיד נדמה לה שהיא כאילו צמחה וגדלה והשתכללה יחד עם היצירה הזאת… ועתה מי יודע כמה זמן תעמוד זו כאן בלתי־שלמה, בלתי־מבוצעה תחת סמרטוטיה הרטובים. הגוש הזה הביט אליה מתחת לסמרטוטים במבט של תוכחה: ראי מה שעולל לנו בגללך!…

אבל אילה טעתה. לא בגללה. עוד בראשית המלחמה, כשהתחיל הרעב עושה שמות בבתי־ישראל בירושלים ובכל הארץ, התחיל בקרב זינר וויכוח עז ומציק בינו ובין מצפונו. מחסור בכסף לא היה לו. מפאת לבו החלש מאוד ומפאת קוצר־ראייתו היה פטור מעבודת־הצבא וגם כספו היה בטוח, באופן שהיו יכולים להתפרנס יפה, הוא ואילה; היה יכול לעסוק בפסליו, בשעה שמסביבו נמקו אנשים ברעב, בטיפוס הבטן, בטיפוס הבהרות, ובעוד מחלות קשות. לילה לילה היה צריך לספר למישהו נעלם בחשכה על ערך האמנות ועל ערך יצירתו, על חובת האמן להתרומם מעל לפגעי הזמן, על חובתו לעבוד, לנצח ולא להקריב לצרכי השעה… אבל מתוך האפלה שבחדר או שבנפשו היה משיב אותו קול שקט, שהיתה נשמעת מתוכו גם נזיפה, וששום ראייות והוכחות על ערך העבודה האמנותית לא יכלו להשתיקו. הקול חזר תמיד על דברי הקב"ה למשה רבנו בעברו את הים: “מעשי טובעים בים ואתה אומר שירה?” ועוד אמר: “המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”, וכאן מסביבך, אל הרחמים, כמה נפשות טובעות בים של צרות, של מחלות, של רעב ודבר, וכל מיני פגעים רעים, ואתה אומר שירה… כמה נפשות מישראל משוועות לישע, ואתה אוטם אזניך, מקשיח את לבך, לשם איזו יצירה, שהם לא יראוה. כאילו חדלת מהיות אדם, כאילו לא בשביל בני־אדם היא עבודתך. וכי לא טוב לתת לחם לרעב ונוחם לסובל מאשר הנאה אסתטית לשָבֵע. האמן שאינו שומע לקול האדם אין האדם שומע לו… עזבת את אירופה,את העושר והתהילה, והלכת לארץ־ישראל למען תת גאולה לאמן שבך; עתה עזוֹב את האמן שבך למען תת גאולה לאדם שבך…

הוא ישב על ידה דומם, והדליק את מקטרתו, במנוחה, כאילו אך הפך דף בספר אשר קרא, אם כי נפשו היתה מתוחה בשל הפרק אשר נגמר ובשל הפרק החדש שהוא פותח כעת. הפעם היתה אילה נפעמה מאוד. פתאום הוברר לה שבחייה נעשה קרע, קרע אשר לא יאוחה. טוב ויפה שכך נגמר פרק חייה היפה ביותר. טוב ויפה שכך נגמר ולא אחרת. ובכל זאת לבה מלא דמעות.

ודימדומי בין־השמשות עטו אותם במעטה אפור־כהה וכיסו על לטיפות הפרידה שלהם. – – –

בשעה מאוחרת בערב, בשעה שירושלים התכווצה מבלהות סיוטיה ונכנפה באפלת הלילה, באה אילה לדפוק על דלת החדר, שבו היה אחיה נחבא. אותה שעה ישבו כרמלי ואהוד על גבי מחצלת והתכוננו לישון. בפינה עמד פך שמן עם פתילה בוערת בתוכו, שהאירה אך שטח קטן. שני האנשים, שהיו שקועים באפילה, התלחשו כל הזמן חרישית. מזמן לזמן היו מבליחים פניהם, קודרים־זעומים ומדוכאי־דאגה. כשאילה נכנסה, לא הכירוה בתחילה ונפחדו.

– הנה באתי – אמרה עם כניסתה – תעשו בי כחפצכם.

– אח, אילה! – פרצה מפי שניהם בבת־אחת קריאת שמחה.

– הלא אמרתי לך – אמר אהוד אל כרמלי – אילה לא תחזיק מעמד זמן רב, לא תתאפק ותבוא. בראוו!… אני הכרתי עוד שם בפניך, שסוף־סוף תברחי מאותה ירמולקה צבועה.

כרמלי משך אותו בחשאי בשרוולו והפסיקו באמצע. אך אילה הספיקה לשמוע את המלים האחרונות, וקראה לו:

– טיפש אתה, אהוד! שתוק ואל תפטפט!

וצנחה ביניהם על המחצלת.

ב.

לוי סגר כבר את חנותו. האיכרים, שלהם הִלווה את מרבית כספו, פסקו לסלק את חובותיהם. סחורה חדשה לא נתקבלה עוד מחו"ל; שיירי סחורתו היו מונחים עלובים על האיצטבאות המרוקנות, עטופי אבק, אם לא באה הרשות לשים אותם בכליה, באמתלאות שונות. באוויר היתה תלויה אימתה של עבודת־הצבא. בלתי־המושלימים לא היו זוכים להכנס אל מערכות הצבא ברגיל, אלא היו נשלחים אל מחנות העובדים במדבר, לחפור חפירות, לסול כבישים וכו‘. תחת השמש הלוהטת, בלי מזונות, בלי מלבושים ובלי חסות משרב היום ומקור הלילה. אנשים מתו כזבובים. שלמו “בֶּדֶל”^[16] פעם, פעמים, ושלוש… השלטונות סחטו מלֵוִי את כל כספו עד הפרוטה האחרונה. ולאחר שנתדלדל לגמרי, היה ככלב מורדף, מסתתר על כל גג ובכל מרתף, עד שלבסוף נפל בידי המשטרה, הוכה באכזריות נוראה ונשלח לאנאטוליה. באותו זמן מת ברחובות אבי אביגיל, ר’ זלמן ווייס, אחרי מחלת־זיקנה ממושכה. אשתו מכרה מהבית ומהחצר כל מה שיכלה למכור (על המקרקעות הניחו בעלי־חובות עיקול), סגרה את ביתה ועברה לישב אצל בתה בירושלם. באופן כזה נשארה אביגיל, אחרי הלקח בעלה ממנה, עם אם זקנה ועם תינוק על זרועה (את ציונה הקטנה פיטרה זה מכבר לשם קימוץ). התחילה אביגיל מוכרת אחד אחד את כלי כספה וזהבה, את שלמותיה ורהיטיה. הבית נעשה מרווח יותר ובלתי מחסי; הוא הפחיד בכתליו הערומים והאלמים, כאילו עמדו נזופים ומבויישים ושאלו: “ומה יהיה אחר־כך?”… אבל מי הוא האיש אשר מלאו לבו להרהר על מה שיהיה אחר־כך? מרים היתה עדיין נותנת שיעורים לילדי פקידים ואנשים אמידים שעוד נשארו בעיר; היא ישבה עוד בחדרה אשר בבית לוי, ואת כל שהרוויחה היתה מוסרת לידי אביגיל, אל “הקופה המשותפת”. אבל השיעורים הלכו והתמעטו, הכסף הלך ופחת, ואימת הרעב רחפה בבית.

גם הפנסיון של הגברת ציפרין נסגר לאחר שכל הצעירים נתפזרו לכל רוח: אלה נתפשו לצבא ואלה היו נחבאים במחבואים שונים. ימים מרים מאוד באו על הג' ציפרין. יום יום היתה מחזרת על הפתחים ומבקשת עבודה. פעמים היו הקצינים האבסטריים והגרמניים מרחמים עליה ונותנים לה לבנים לכביסה ולתיקון. בזמן האחרון היו הבריות מרננים אחריה: ראו קצינים יוצאים ונכנסים אליה. ודוקא בלילות… קודם, לפני המלחמה, היו לפעמים מדברים ברמיזה על התנהגותה, אגב צחוק קל ומשיכת כתפים, מתוך יחס של סבלנות. עתה היו מגנים אותה בגלוי, בקצף ובחרפות. הבריות נפשם היתה מרה, ודעתם נתקררה עליהם כשנזדמן להם אדם שאפשר היה לשפוך עליו את כל הזעם והמרירות שחילחלו בתוכם.

גם גליק חיפשה עבודה. ימים רבים חיפשה וללא כל הצלחה. החולים היו מרובים בעיר. רבים היו חללי טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן ועוד. הלכה גליק אל בית־החולים “ביקור חולים” והציעה את עצמה בתור אחות־רחמניה, וסרבו לקבלה; באה אל בית־החולים “שערי חסד” עם אותה ההצעה, והמנהל התבונן אליה זמן־רב, כמו שמתבוננים אל בע"ח משונה, ראה את גופה המגושם, את כתפיה ואבריה הגמלניים, את פניה המכוערים עם החוטם הנורא אשר עליהם, שמע את קולה החיילי, וחשב: "למפקד גדוד מכבי־אש הייתי ממנה אותך, אך לא לאחות־רחמניה. ובכל זאת לא שילח אותה. למזלה של גליק מתה שם כיומים לפני בואה האשה שהיתה עוזרת במטבח ושוטפת את הרצפות. גליק קבלה את העבודה הזאת. מיד הלכה אל הגב' ציפרין וביקשה ממנה להעביר אליה את יגאל, כדי להקל עליה, על אמו, את דאגת הפרנסה וגם כדי להבטיח מזון טוב לילד בעצם גידולו. ובלבה חשבה: מוטב להרחיק את הנער מהטומאה אשר בבית..

יגאל שמח מאוד למצב החדש שבא על־ידי כך בחייו. לפעמים היה מלַוה את גליק אל בית־החולים ועוזר לה בעבודתה, ברצון רב. ההכרה שגליק זקוקה לעזרתו היתה גורמת לו קורת־רוח מאין כמוה. אבל ברוב הימים היה נשאר לבדו בבית, ועל זאת שמח ביותר. הוא שמח לא לראות איש, לא לדבר אל איש ומבלי שאיש יציק לו בדבריו. יגאל התהלך זועם ושתקן מבלי שיכול לבאר לעצמו את סיבת זעמו על הבריות, ומפני מה מעוררים בו הכל שאט־נפש מכאיב אשר לא יבוטא במלים. התחיל הדבר בזה שפעם ראה את ציונה יוצאת מבית ה' לוי עצובה מאוד ודמעות על לחייה. ניגש אליה ושאל למה היא בוכה. תחילה לא רצתה לספר, כאילו התביישה. כשאמר: בוודאי עשית איזה דבר… לא טוב וגרשו אותך", לא התאפקה ואמרה: “לא עשיתי שום דבר ולא גרשו אותי. רק הגב' לוי אמרה לי שאין לה במה לשלם לי, שאין לה לעצמה מה לאכול”. “אם כן לא תבואי עוד?”, שאל יגאל בלב חרד. ציונה נענעה בראשה בשלילה והדמעות זרמו מעיניה, אם כי לא בכתה בקול. זמן רב עמדו שניהם במבוא החצר מדוכאים. אבל יגאל הרגיש בצורך לנחם את חברתו, להרגיע אותה, מפני שהיא בוכה מאוד, ולא ידע איך. הוא רק נגרר דומם אחריה ולבסוף כשאיש לא ראה הוציא מכיס מכנסיו את מטפחתו המלוכלכה שהיתה עשויה מחתיכת כתונת קרועה, ואמר לה: “קחי ונגבי את פניך. הכל רואים שאת בוכה ויחשבו שהכו אותך” – “יחשבו להם”, ענתה ציונה מיואשה ולקחה בכל זאת מידו את מטפחתו. פתאום נצנץ רעיון במוחו, עמד ואמר: “את יודעת מה? נשוב אלינו. אשאל את אמא. אולי נחוצה לה ילדה בבית”. “אני לא אלך”, ענתה ציונה: “אני מתביישת” – אין דבר! – הרגיעה יגאל – אני אשאל – ושני הילדים שבו. יגאל נכנס חרד ובלב נסער אל אמו, וציונה נשארה מאחוריו עומדת בפתח.

– אמא! – אמר יגאל בלחש ובקול תחנונים כאילו כל חייו היו בשאלתו: – ציונה אינה עובדת עוד אצל הגב' לוי. היא בוכה. המסכנה…

– אם כן, מה אתה רוצה? – שאלה אמו בקול רם ובכעס גדול. בימים הקשים האלה היתה תמיד שרויה בכעס והתהלכה במטפחת רטובה כרוכה לראשה.

יגאל אָדַם מפאת קול אמו הנרגז, מפני שידע שציונה עומדת שם בפתח ושומעת. וקצת בפחד מילמל:

– אולי תקחי אַת אותה. היא תעזור לך במטבח, תעשה “ספונג’ה”^[17].

– יצאת מדעתך? טיפש! אפשר שמחר לא יהיה לי לחם בשביל עצמנו, ואתה תביא לי את הילדות שלך, שאחזיק אותן. בהמה!…

ציונה לא שמעה את צעקות הגב' ציפרין עד גמרן. קולה הרוגז וההיסטרי הפחיד אותה עוד מתחילת דבריה, וברחה מיד ישר הביתה, בלי להחזיר אפילו פעם את ראשה לאחוריה. יגאל נשאר יושב זמן רב בבית והתבייש לצאת החוצה, שמא עומדת שם ציונה במבוא החצר ובוכה.

הוא לא יכול לסלוח זאת לאמא שלו. ודמיונו הנרגז לחש לו כל מיני מקרים שבהם התגלו כביכול שנאתה ואכזריותה של אמו כלפיו. הוא כעס גם על הגב' לוי. אם כי ידע שה' לוי מתחבא, שנעשה עני, ובכל זאת קשה היה לו להבין איך יכלה אשתו לפטר את ציונה, שנחשבה לה כבת.

ואחר כך הרגיש בדבר שאמא התחילה מתקשטת בערבים, וגויים בבגדי שרד התחילו מופיעים בביתם. ובעיקר עוד זאת: בכל פעם שאיזה אורח בא, משלחים אותו מן הבית. יש ששעות רצופות הוא יושב בחשכה, במבוא החצר, ומחכה עד שאמא תקרא לו. מדוע אין נותנים לו להכנס הביתה? מדוע נועלים בפניו את הדלת? אחר כך, משהאורחים נפטרים מן הבית, והכניסה מותרת לו, הוא מוצא את אמא כה מבושמה וכה טובה עליו, נוטה אליו חסד ואהבה ומאכילתו דברים טובים. יש שאמו עוזבת אותו לבדו עם תחילת הערב, הולכת מן הבית וחוזרת רק למחרת בבוקר. כל הלילה הוא שוכב בעינים פקוחות מלא פחדים וצער; אמו חוזרת תמיד עייפה, רצוצה ונרגזת. היכן היתה? יגאל לא העיז לשאול. גם לגליק לא סיפר דבר. התבייש, אם כי, לאמתו של דבר, לא ידע בבירור בושה זו על שום מה? אבל הַרְגֵש הרגיש שבבית נעשה דבר לא טוב. פעמים היה חושד שמא סוד ביתם גלוי וידוע לכול, אלא שנמנעים מדבר עליו בפניו. ועל כן שנא את הכול, את חבריו ואת הבריות בכלל. הוא לא יכול להביט בפני אמו, לא יכול לשמוע את קולה. התבייש בפניה ובקולה. לבו בכה וכאב על הבושה הזו. אמא שלו, אמא שלו… מפני מה אינה טובה אמא שלו?… רק בשבתו לבדו בתוך אפלולית חדרה של גליק, כפוף בפעם המאה על “זכרונות לבית דוד”, יש שהיה נפרד בלי־משים מאותם היהודים הגדולים והטובים שהיו מסוגלים לסבול על דתם יסורים נוראים ולשמור, יחד עם זאת, את בטחונם בה', שעל אודותם מסופרים בספר הזה סיפורים כה לוקחי־לב, – היה נפרד מהם ומפליג אל עולם שכולו טוב: שם היה מפצה לעצמו ולציונה. שם, באותו עולם טוב, יהיה מפקד צבא גדול וישב בארמון גדל ונהדר; ארמון גדול ונהדר יהיה, כמובן, גם לציונה ולסב ולסבה שלה. אמא תתבייש ותתחרט על כל מה שעשתה, על שהחזיקה את בנה בלילה בחוץ, בלי ליתן לו להכנס, בלי שיכפת לה שהוא רועד מקור ומתיירא…

בערב הראשון, לאחר שעבר אל גליק, לא יכול להתאפק והפליט מפיו את השאלה:

– האם את רוצה לשאיר אותי בלילה לבדי? אני מפחד להשאר לבדי.

– מדוע אתה חושב שאעזבך לבדך? – שאלה ונתנה בו עינים בוחנות – האם בבית היית נשאר בלילה לבדך?

יגאל השפיל ראשו, כבש מבטו בקרקע ושתק.

– אל תפחד. בערב איני הולכת לשום מקום. תמיד נהיה יחד. מה עשית כל היום?

– קראתי “זכרונות לבית דוד”.

– תמיד “זכרונות לבית דוד” – אמרה בתלונה.

– אני אוהב אותו.

– טוב, אשתדל להשיג בשבילך ספר חדש. לא יצאת לשום מקום?

– לא. לשום מקום – לא רצה לספר לה על נסיעתו הרחוקה אל עולם החלומות.

– האם היה לך פה משעמם? הגד, יגאל, את האמת.

– בחיי, לא! – קרא יגאל בהניחו את ידו על לבו – קראתי בספר וחיכיתי לך.

גליק הצליפה עליו מבט מהיר וחודר, ואחר כך בקול יבש וזועם:

– לך לישון. חבל על השמן! מהר אל המיטה! – ואחר כך, כששכב כבר במיטתו, ניגשה אליו, תיקנה עליו את השמיכה, כיבתה את העששית ואמרה באיזו נהימה קשה:

– אל תפחד. אנחנו לא נפרד. לעולם לא נפרד. ליל מנוחה! מהר והרדם! השעה מאוחרת! עוד יהיה טוב, תראה.

היא נהמה את המילים, כדרכה, מרוגזה וכאילו במורת־רוח. אך בלבו היה חם. תחת שמיכתה של גליק, בקרבת מקום ממנה, היה הלב שקט ובטוח. רק על לשונו פיעפעה כגחלת לוחשת שאלה חרדה אחת שלא נשמע בקול:

– וציונה?

ג

לגבי זינר התפוררה והתפזרה דמותה של אילה באווירו של העולם. אילה – מלוא כל הארץ מהותה. פועמים הפעמונים במרחק, עובר ערבי מוכר לימונאד ומקשקש בפינכאות־הנחושת שלו, וזינר שומע מתוך צלילי הברונזה והנחושת את צחוקה ואת קולה של אילה; מבריק טוהר הצדף של השמים, מלבינה מחרוזת פנינים על צוואר חום של ילדה, וזינר מדמה לראות את שיניה של אילה; בכל צל חומק־עובר בין הבתים, בכל תבנית אשה נגוזה עם ערבית באפלולית הסמטה, הוא רואה אותה, אך אותה… היא בכל מקום. בכל היקום מרחף משהו ממנה – אך לא אצלו, לא בחדרו. ריק חדרו. ריק עולמו. ריקה נפשו. עומדים הפסלים תחת הסמרטוטים כברמינן שלא הובא לקבר ישראל. ערב ערב הוא יושב עם המתפללים ב“אוהל יעקב”, ויחד עמהם לומד פרק בספר מספרי המוסר; בבוקר בבוקר הוא מתפלל בחורבה ולומד שם פרק ב“עין יעקב”; הוא בא במגע־ומשא מתמידים ותכופים עם היהודים הפשוטים, הדוויים והסחופים, עם הצער הגדול והאילם, ועם הביטחון הגדול באלהים. יש שהוא שומע על בית פלוני ששם אין כבר מזון לסעודה אחת או ששוכב שם חולה ואין במה לשלם לרופא, לקנות רפואות, נכנס הוא לאותו בית, יושב ליד החולה או אצל השולחן, משוחח על הפוליטיקה ועל המלחמה, מתאונן על הימים הקשים ומעשן את מקטרתו ונותן גם לבעל הבית מעט טבק לגולל בו סיגריות, כאיש בטל ממלאכתו. ולבסוף הוא נפטר משם מבויש ונבוך. ואחר כך כשמוצאים בני־הבית בקצה השולחן, שזינר ישב לפניו מטבע, הם רצים אחריו – כן, היו מקרים כאלה! – להחזיר לו את הכסף, והוא מושך בכתפיו, לועג לטעותם, ונשבע להם שזה זמן רב הוא יושב בלי פרוטה בכיס… אולם כל היהודים האלה, כל עניניהם, כל צרותיהם וסבלותיהם, כאילו נשקפים אליו מבעד לדמות דיוקנה של אילה, כמו מבעד לערפל דק ושקוף. אילה חוצצת ביניהם…

יש אשר עם חשכה הוא מסתובב שעות בסימטאות השרויות בדמדומי־אלם, סופג את היגון ללא־הגה שירעף על העיר, שירבץ לפתחי המסגדים, שיציץ מחרכי מנזרים ויזל עם נגינת העוגב בבתי־היראה…

יחידי הוא מהלך. עובר מסימטה אל סימטה עד שהוא בא, פעמים בידיעתו ופעמים שלא בידיעתו, אל הסימטה המובילה אל הכותל. הדרך אל הכותל תמיד נראית לו מעניינת כסמל עמוק. אבני המרצפת שחוקות ושעועות שם יותר מאשר באיזו סימטה אחרת. הוא מחליק ומכתת בהן את רגליו היגעות, יורד במדרון הלוך וירוד, מטה מטה; הסימטה מתפתלת, נעשית צרה יותר ויותר; חושך אופף אותו. דומה, הוא יורד לאיזה תהום, פתאום יִפָּתח מרחב לעינים הנדהמות, ובאופן כה לא צפוי, כה לפתע יתגלה הכותל, המתנשא בכל כבדות שיגבו ודיממת קדושתו. חייב אדם לשקוע יותר ויותר אל תהום הצער והיאוש כדי שפתאום יבקע לפניו שחר האמונה והתקוה… כאן, במקום הזה, השמים עמוקים וכבדי הגות. מישהו שגיא ישקיף ממרום ברחמים ואהבה, מקשיב אל צקון הכאב והתפילה לרגלי הכותל הזה…

דומם יעמוד זינר בין המתפללים ותפילה לא ישא על שפתיו. הוא רק מתרפק על האבנים האלה, אצבעותיו המרטטות מגפפות ומלטפות אותן; על־ידי מגע גופו ואצבעותיו סופגות אבני הגזית הקדומות והמקורזלות הללו ומוצצות מתוכו את כל סבל נפשו ומדווי גופו… מעודד ומנוחם הוא חוזר אל ביתו, עם צרי בלב…

פעמים נראו לו בצל הכותל גם פני מרים וייס. פניה נעשו מפעם לפעם דלים וצנומים יותר, ועיניה – גדולות ובוערות יותר. היה בהן צער של כניעה ופחד, כעיני חיה חולה שמרגישה כי בא קצה. זינר לא תמה כלל על הסבל האילם הזה בעיני הנערה. גם על חזהו רבץ בכל כבדו הפחד הטמיר מפני הקץ. לא ניגש אליה. רק מרחוק היה מחווה לה לפעמים קידה קלה. הוא הרגיש מרחוק שרצוי עליה להיות לבדה.

שַׁמות עשתה המלחמה בה ומסביבה. ירושלים עיר הקודש עמדה מעולפה באבק אבניה האפור והכבד, ובלילה אפפוה אשמנים. נשכחה מאלוהים ומאדם נתכנסה לתוכה, נצטמצמה עיר־העולם ונאלמה דום בהתעטף עליה נפשה. פסה רגל מן השוק. פסקה כל תנועה. דפק החיים הלך ונידם. ברחובות תלי תלין של אשפה. ילדים וזקנים נפוחי רעב, יחד עם כלבים מצורעים ומשוחפים, נברו ונברו בה באורך־רוח שלאחר־יאוש…

ערב אחד, כשעמד זינר בין המתפללים לפני הכותל, נתקל מבטו בגבו של זקן אחד שעמד בפינה מובדל ומופרש מהכל, ופניו כבושים באבנים. גבוה בקומתו מכל אלה שעמדו מאחריו, לבוש באיצטלה דרבנן רחב ושחור, הצמיד את כל גופו אל הכותל, זרועותיו הארוכות נשואות מעל לראשו ומתרפקות על גושי האבן הגדולים. קולו לא נשמע, אך מרחוק, באפלולית הערב, ראה זינר את גופו הגדול של הזקן רועד ומפרפר בבכי.

משום־מה נצמדו עיני זינר אל הדמות הזאת ולא יכול להסיחן ממנה. פתאום ראה והנה הידים שנאחזו באבנים בהשתוקקות כזו, נשמטו, הגוף כולו קרס, צנח ונפל ארצה. כמו מצבת אבן שנתערער יסודה ונתדרדרו אבניה. בן־רגע עקר זינר את עצמו ממקומו ובקפיצה אחת עמד כפוף על גבי הזקן שהתעלף באמצע תפילתו. זה היה ר' יחיאל. זינר זירז את השַמש להביא מים ובקושי השיב את רוחו. המתפללים הביטו אל כל זה באדישות כמעט. חזיון רגיל: יהודי מתעלף מרעב באמצע תפילתו.

זינר עזר לזקן לחזור אל ביתו. כדי להקל עליו את ההליכה במעלה הסימטה, חיבק אותו זינר והשתדל להעמיס על עצמו את כל כובד גופו. בדרך סיפר לו הזקן שהוא יושב בתענית זה ימים אחדים ומתפלל על שלומה של נכדתו הקטנה, ששוכבת חולה. היום היה גם על הר הזיתים. אצל הזקנה שלו, עליה השלום; זכותה תגן על הפעוטה ותהיה לה שם מליץ יושר. צפור קטנה וטובה זו מה חטאה? שוכבת היא לה לבדה ונאנחת. אח־אח־אח!…

– לא ידעתי כלל שאשתו נפטרה. ומאימתי חולה הילדה? – שאל זינר מתוך השתתפות נאמנה בצערו של הזקן ומתוך תרעומת על עצמו, שהסיח בזמן האחרון את דעתו ממנו.

– זה כשבועים היא חולה, צפורי. אח־אח־אח… – נאנח הזקן – בימים אלה של אנדרלמוסיה אין מקום לזקנים וחלשים. אין די מזונות לפי הבריאים והטף. אנו הזקנים מיותרים. הזקנה לא עשתה שהיות גדולות. הזדרזה ונפטרה מן העולם. אמרתי לה: “לא תמתיני לי הרבה זמן. בקרוב נתראה”. אמרה היא לי: “לא. חלילה וחס! על מי תעזוב את היתומים?”. אמרתי לה: “על אבי היתומים”… אילולי הקטנים, מה לי בעולם הזה לאחר שהיא הלכה לעולמה? והנה חלתה צפורי הקטנה. אח, אב הרחמים!… – קולו נחנק בבכי ושפתיו דובבו תפילה בלחש.

– והנכד מה עושה?

– לקחו אותו. תפשוהו והובילו לאיזה מקום. נחוצים להם חיילים. אוכלי אדם…

– מה מחלתה של הילדה?

– כלום אני יודע? שוכבת בחום ונאנחת יונת אלם שלי.

כאשר נתקרבו אל דלת דירתו של ר' יחיאל, נשמע מבפנים קול שיחה נרגשת ונסערת. בחדר, שהיה כבר שרוי בצללים, לא היה איש. מקרן־זווית אפילה הלך קול רך ונרגש מדבר, מספר ומתווכח: שם שכבה ציונה ומדמדמת מתוך חום גדול.

– היכן צנצנת השמן ואדליק? – שאל זינר – יש לי גפרורים.

– שמן? מהיכן לי שמן? זה מזמן לא בא שמן אל הבית.

זינר ניגש אל החולה. חום גדול נדף ממנה.

– האם היה כאן רופא? – שאל זינר.

הזקן לא ענה. הוא כבר לא שמע. הוא ישב כפוף על גבי המיטה, החזיק בשתי כפיו את ידי נכדתו הקטנה והקשיב אל דברי דמדומה:

– א! טוב מאוד, טוב מאוד, סבתא! הסבא ישמח… אבל למה את רצה כל כך? איני יכולה להדביקך… אין לי כוח, סבתא! אין לי כוח… אח! פרוסת לחם אחת קטנה. החצי לסבא והחצי לי… סבא מסכן… ילדות קטנות אינן צריכות לאכול כשהסבא שלהן רעב. לא כן? סבא! סבא! מדוע התנפלו עליה הערבים? היא היתה ילדה טובה. ועכשיו היא יושבת מאחורי המסך לבדה בחושך… סבא! אני מתייראה! הנה היא מביטה אלי המשוגעת… אח! כלום אין אתה רואה? אתה אל נא תביט לְשָמה. תמיד אתה מביט לשמה… הבט נא פה, פה. אני מתייראה מעיניה המטורפות… היא רעבה. פרוסת לחם, אח!… לאן הלכה הסבתא? היכן הלחם שהביאה? האם שוב סחב אותו חיימ’קה? ואני עוד לא טעמתי אפילו ממנו…

הזקן לא הוציא את ידיה הלוהטות מידיו. ענה לה על שאלותיה, שאל אותה שאלות, והצטער על שאינה שומעת ואינה עונה אל הענין.

– השמע כבודו? היא, עליה השלום, באה אליה ודיברה עמה. הרי זה סימן טוב, זכותה יגן עליה ותשָלח לה רפואה שלמה.

זינר לא יכול עוד לעמוד כאן אף רגע אחד מיותר. עיניו, לאחר שהתרגלו אל החושך, הבחינו בקושי את פני הילדה, שנראו לו פעוטים יותר מדי, ואת זקן הכסף של ר' יחיאל שדמה בחושך למטפחת לבנה תלויה מעל פני הילדה. שניהם, הזקן ונכדתו, היו רעבים, שניהם היו חולים; וסבלם האילם ניגש סמוך סמוך אל נשמתו ולא נתן לה מנוח כעניים הדבקים בך בעברך בסימטאות העיר העתיקה ותובעים ממך בתנועת־אלם ובמבט תהומי: רחמים! רחמים!…

זינר מיהר ונזדקר החוצה. לא נימלך הרבה עם לבו ורץ אל רופא. בדרך נזכר וסר אל בית לוי. מרים פתחה את הדלת ונדהמה בראותה את זינר עומד לפניה, בחשכת המסדרון. לא אמרה מילה מרוב השתוממות. גם הוא שתק וכאילו לא הכיר אותה, כעס על שהתיצבה לפניו בפתח וחוסמת לו את הדרך. מרים הצטדדה, והוא נכנס דומם. פניו היו מעוותים עד לבלי הכירם. הוא רטן בקול דק מאוד, כקול חולה, דרך החוטם, מלים בודדות. אך מרים תפסה מיד את כל הענין. קראה לאביגיל וסיפרה לה את הדברים. שתיהן התרגשו מאוד, מפני שאהבו את ציונה. מבלי לפקפק הרבה, קמה מרים ללכת אל העיר־העתיקה. הנשים ביקשו מאת זינר סליחה, פרשו אל החדר הסמוך ושם התלחשו זמן־מה. אחרי כן חזרו אליו עם חבילה גדולה, שהיו צרורים בה דברי מכולת ממה שהיה שמור אצלן במזווה מכל משמר: קצת קהוה ותֵי, תאנים מיובשות ששימשו במקום סוּקר (הסוקר זה כבר אזל מן הארץ). קצת שמן למאור ולאוכל, קצת קמח… נטל זינר את החבילה, העמיסה על שכמו בחרדת־קודש כמעט, מפני שהיו צרורים בה חיים לשתי נפשות, ויצא יחד עם מרים. בדרך קראו לרופא.

בהכנסם אל ביתו של ר' יחיאל היה שם חושך. הזקן היה באותו המצב שבו עזב אותו זינר. גבו הארוך היה כפוף על פני מיטת הילדה, וזרועותיו הארוכות נשענות על קצותיה מזה ומזה, באופן שכיסה בגופו את הילדה כולה. הקשיב אל דברי דמדומיה. ושפתיו דובבו, דובבו בלחש ובלי הרף. כאשר נכנסו שלושת האנשים אל הבית, לא קם ולא זע. לא שמע ולא הרגיש בכניסתם. לא הרים את ראשו אפילו כשהדליקו גפרורים. מבלי לפנות אל הזקן בשאלה, פישפשו זמן רב בכלים עד שמצאו פך ריק עם פתילה יבשה. מלאוהו בשמן והדליקו את הפתילה. רושם מאיים עשתה, לאור הפתילה, תמונת הזקן הכפוף על המיטה, שמעליה נשמע בלי הפסק קולה הדק והצרוד קצת של החולה. תמונה אילמת זו היתה מלאה יגון עמוק כתהום, אהבה עמוסת יסורים ותשוקה למסור את הנפש… כאשר ניגש הרופא אל ר' יחיאל וביקש ממנו לזוז קצת וליתן לו לראות את החולה, הביט אליו הזקן כאינו מבין כלום, ועיניו הקמות שאלו: מה הזר הזה רוצה לעשות בילדתו?

הרופא בדק אותה. לשעה קלה נסתלקה ממנה רוח־העיוועים ודעתה נצטללה. ענתה כהלכה על כל השאלות. היא הבינה שזהו הרופא, הכירה את מרים וחייכה אליה חיוך רפה. פתאום התחילה שואלת בחרדה ובקול בוכים:

– איפה הסבא? הסבא איפה?

הסבא ישב למרגלותיה, בגבו אליה, ראשו שמוט בין שתי ידיו, שחוח תחת הררי יגונו.

– כאן, כאן, צפורי! – קרא הזקן שהתעורר לקול קריאתה, נפנה בכל גופו אליה והסמיך על כר הילדה את ראשו אל ראשה. היתה בתנועה זו מן ההתחטאות שבאהבה וגם מן החולשה. לא היה לו עוד כוח לשבת.

ציונה החזירה אליו את פניה:

– סבא! – אמרה – אל תדאג, סבא, אני אחיה… אני לא אמות… לא אמות, סבא!

הזקן ליטף אותה בידו ובקול תחנונים רווה־דמעות:

– השם ירחם… בתי־צפורי… השם ירחם…

על לחיי מרים נתגלגלו דמעות. שלשת האנשים הזרים סרו הצדה והתלחשו. לילדה היה טיפוס הבטן ומצבה היה חמור. שלשתם מצאו שֶמן ההכרח הוא שמי מהם ילון בבית הזה. מרים וזינר התווכחו זמן־מה, כל אחד רצה לקבל על עצמו את הלינה הזו. לבסוף החליטו ששניהם ישארו ויחליפו המשמרות. וכמו כן החליטו שמחר ישתדלו להכניס את ציונה אל אחד מבתי־החולים. ואם יהיה צורך בכסף, יקח זינר על עצמו את ההוצאות, כי, לפי שעה, היה עדיין מקבל את כספו בדיוק, מאחד הבנקים בגרמניה.

מרים הרתיחה תי. ציונה שתתה את התי בצמאון גדול ובקשה עוד. זה זמן לא באו המים אל פיה. מרים הזכירה לזקן פעמים אחדות כי כוס התי שלו עומדת על השולחן ותצטנן. אך הוא לא זז, לא שמע או לא הבין. ישב שקוע בצער ובחושך אשר בו ומחוצה לו. מתוך חולשה היה נטול רצון ונטול דעת כמעט, כמו ילד מבולבל. נטלה מרים את כוס התי שלו, פיתפתה לתוכה את הצנימים שהביאה מביתה, והגישה לזקן; זינר הגיש לו מים לנטילת ידים. רגעים אחדים עמדו שניהם לפניו עד שהתעורר מקפאונו, התעשת ונטל את ידיו.

בקושי רב השפיעו על הזקן שישכב לישון. לא רצה לזוז ממיטת “צפורו החולה”; לא רצה להפרד ממנה אף לשעה קלה אחת של שינה…

החדר היה שטוף בצללים נרדמים. ממיטתה של ציונה בקע הקול הדק והצרוד במקצת. היא דברה עם יגאל, שידלה ופיסה אותו על איזה צער גדול. “אין דבר, יגאל! אל תתבייש, יגאל!… מה לעשות! לא אבכה ברחוב… אשתדל לא לבכות… בגללי, המסכן, כעסה אמא שלך עליך… יגאל!”. קולה חלש־חלש, כאילו קשה לו לבקוע דרך במעטה המוך השחור, של הצללים. מרים וזינר ישבו איש על מקומו מבלי לראות היטב איש את פני רעהו, מבלי לדבר איש את רעהו. רק פעם אחת שאלה מרים את זינר בלחש לשלום עבודתו, זינר עשה בידו תנועה של ביטול באוויר, אחר כך אמר:

– בשעה זו, כשהכל הולך לאבדון, למה האמנות? בשעה זו צריכים לשמור על האדם… זה עיקר… לשמור על האדם ולא רק בזולת, לא רק בזולת…

ושוב נשתתקו. ישבו דמומים, זעומים. דוממות וזעומות עברו השעות, עטופות שחורים. לאטן לאטן עברו, כמסע אבל, מחושך אל חושך. דומה, כך יֵשבו שניהם כל חייהם, נצחים יֵשבו ויתבוננו אל מסע השעות אשר לא יתם לעולם. שניהם פליטי ספינה שנטרפה. נפלטו לכאן אל אי יסורים ודמעות. ודרך לשוב אין. הם שותקים. בדממה יגש מי מהם אל הילדה, יגיש לה את סם הרפואה, קצת מים לשתיה, ושוב ישוב אל מקומו וידום. הכל נאמר כבר, זה כבר, ועתה הדברים מיותרים. שמחים הם על מעוזם זה החדש, על המפלט והמנוס מעצמם אל סבלות זולתם…

בבוקר הלך זינר לחזור על פתחי שלשת בתי־חולים שבעיר, להשתדל שיקבל אחד מהם את הילדה ואת סָבה. מרים נשארה לחכות עד שיבואו אנשים לקחת את הקטנה אל בית־החולים. אמנם, לא עברו שתים־שלש שעות, וזינר חזר עם שני אנשים ואלונקה. בשביל הזקן שכר זינר עגלה, כאשר הוציאו את ציונה על האלונקה בקשיים ובטילטולים רבים דרך הפתח הצר החוצה, לא התאפק הזקן ופרץ בבכי. קולו לא נשמע. רק דמעות אלמות נזלו בשפע מעיניו הכחולות על לחייו החיוורות, מלאו את כל חריציהן וקמטיהם ונגרו אל תוך זקנו.

– סבא! סבא! – קראה ציונה – איפה אתה? אני רוצה לראותך?

הזקן ניגש אליה. ובקול שבור ובוכה:

– מה לך, ציפורי?

– הלא אתה תלך עמדי, לא תשלחני לבדי?

– לא, ציפורי! אני הולך אחריך.

–סבא! אתה בוכה.. אני רוצה לראותך. איני רואה את פניך…

הספיק הזקן לנגב בשרוולו את דמעותיו, ולהתכופף אליה:

– סבא – אמרה ציונה במנוחה – אל תבכה, סבא! תראה, שאני עוד אחיה. תראה.

– א, הלוואי, אמן! ציפורי… ציפורי….

מרים הלכה אל ביתה להתרחץ, לנוח קצת, והבטיחה לזינר לשוב מיד אל בית־החולים. זינר נסע יחד עם הזקן אל בית־החולים “שערי־חסד”. הוא היה נפעם מאד. בדידותו, געגועיו אל אילה, יאושו ותהייתו על חייו, כל זה כאילו הסתלק מאחורי איזה ערפל. כל מה שהיה עד אתמול, נשכח. כולו היה נתון בזקן ובנכדתו. עתה היה לו רק רצון עז אחד, היתה לו רק מטרה אחת: להקל מהזקן עד כמה שאפשר את סיבלו, ולהחיות את נכדתו…

כשבאה מרים אל בית־החולים “שערי חסד”, סרבו זמן רב להכניסה אל חדר־החולים פנימה, למרות כל הפצרותיה וקובלנותיה. לבסוף הסכימו לדרישתה לשלח אליה אחות־רחמניה ותדבר היא אתה. מרים ישבה בחצר וחיכתה לאחות. בהיותה בביתה לא באה אליה השינה עם כל חפצה להרדם. ופה, לאחר שישבה רגעים אחדים בלי תנועה, כבד עליה ראשה יותר ויותר, נסתבכו ונתערפלו מחשבותיה, ולבסוף צנח ראשה על חזה בנחרה קלה… מרים נתעוררה ממגע־יד קל על כתפה. תחילה הביטה לפניה מבולבלת, עד שהכירה את מקומה ואת האשה שעמדה לפניה. ראיסה רוזין, במַדי אחות־רחמניה, הביטה אליה בבת־צחוק קלה.

מרים נדהמה, שיפשפה עיניה כרוצה להווכח אם אינה חולמת.

– הגברת רוזין?… ראיסה בורוסובנה?… מה היא עושה כאן?

– אני עובדת כאן – ענתה זו בפשטות.

– איך זה? מאימתי?

– זה לא כבר נכנסנו לכאן, אני ונינה.

מרים הביטה אליה מלאה השתוממות. תחילה עלה בדעתה שמא אין זה אלא הלצה, אך נזכרה בדברים אחדים ששמעה מפי ראיסה, כשישנה אצלה בפעם האחרונה, הסתכלה בפניה העייפים־מרוכזים, וראתה שבעיניה הנמריות כבתה אותה אש מרגיזה ומפחידה; הן הביטו ביגון־כניעה כזה כמו עיני נמרה בכלוב… כבר נזמן לה פעם אחת לראות אצלה מבט כזה. בלב מרים נתעוררו רחמים עליה.

– המצאה כאן גבירתי סוף־סוף מה שביקשה? – שאלה מרים.

–מהנ, מה שביקשתי… ומשכה בכתפיה – כל ימי הייתי מהלכת מסביב לבור. ידעתי שהוא עמוק מאד ואפל מאד, והתייראתי להסתכל בו. והנה עתה ניגשתי מקרוב, התכופפתי והסתכלתי… כן…

– מוזר, מוזר… – לא יכלה להרגע מהשתוממותה – ראיסה בוריסובנה בבית־החולים! ואיך? הלא החולים הם קאפריזיים, ורטננים….

– ה, החולים! יש כאלה… בעצמם מתענים ומענים אחרים. ה, איך הם מענים אותי לפעמים!

– הם מענים אותה – חזרה מרים מיכַנית, טרודת־הרהורים.

וראיסה:

– כן, מאד! ועל כן אני אוהבת אותם….

מרים שוב שקעה בהרהוריה: עד כמה לא הכל בחיים פשוט, חלק וישר, ועד כמה כל פליאות־האופריטה שבחיי אנוש יש להן סיבות פשוטות בנפשו ובמערכי־לבו…

– את מי רוצה גבירתי לראות כאן? – שאלה ראיסה בהפסיקה את השתיקה רבת ההגות.

מרים אמרה לה, ושתיהן הלכו אל אולם החולות. באולם נתקלו בְנִינה, שעברה על פניהן בחיפזון. היא נעשתה צנומה יותר, פניה העגולים והמלאים נתארכו והיו חיוורים יותר. למרים היה רושם שזיקנה קפצה עליה במשך הזמן שלא ראתה אותה. נינה עברה על פניה בתנועת־ראש ובלחיצת־יד נמהרה ודוממה. למרים נזדמן גם אחר כך לראותה לא פעם. תמיד היתה נחפזת, אצה, מרוכזה מאד. בכל מהותה היתה מעין בריחה מעצמה: כמו אותה, שמחה להעמיס על עצמה יותר ויותר עבודה ובלבד שלא לחשוב. “אין פנאי להרהר, וזה טוב”… – אמרה לה פעם.

החום אצל ציונה ירד. הסב ישב לפניה ובהתאמצות רבה הקשיב אל דבריה שדיברה בקולה החלש. באצבעותיה הדקות והשקופות שחקה בכפיו של הזקן וסיפרה לו את חלומה. חלום ארוך ומסובך היה זה; אך הזקן הציל ממנו דבר חשוב מאד: הסבתה באה אליה בחלומה והביאה לה מתנה כעך מתוק. “ברוך השם! ברוך השם!”, חזר ר' יחיאל בקורת־רוח פעמים אחדות: יש לך מליץ טוב בשמים!"…

מרים עמדה מן הצד ולא רצתה להפריע לשיחתם של הזקן ונכדתו. אך ציונה ראתה אותה לפניה, מאחרי גבו של סבהּ, ומשכה בשרוולו שיחזיר את פניו אל מאחריו. כשראה הזקן את הגברת, אשר לא הכיר, יחד עם האחרות, הצטדד.

– מה שלומנו, ציונה? – שאלה מרים.

– ברוך השם, ברוך השם! – השיב ר' יחיאל במקומה. הוא האמין שאשתו, מנוחתה עדן, הביאה לילדה רפואה.

רק עכשיו ראתה מרים כמה שונו פני הילדה. הם נעשו קטנים מאוד וקוויהם התחדדו. שפתיה נדבקו באיזה ריר סמיך כמו בדבק והיו נפתחות בקושי. היא חייכה כלפי “הגברת ווייס” חיוך רפה־חולני והביטה במבט מבקש חנינה על שהיא שוכבת כאן ועל שבגללה הגברת ווייס מטריחה את עצמה.

– מה שלום שמואל’יק והגב' לוי? – שאלה בקולה הדק והחלש.

– טוב מאד. הגב' לוי דורשת בשלומך, היא עוד תבוא לבקרך. ראיתי גם את יגאל. הוא רוצה לבוא אליך.

– ומדוע לא בא?

– לא חפצתי לקחתו עמי. התייראתי פן זה יעייף אותך.

– א, לא! מדוע זה יעייף אותי? זה לא יעייף אותי. הגברת!

ראתה מרים שהילדה מצטערת מאוד על שלא הביאה אליה את חברה, והבטיחה להביאו.

– מתי? היום? – שאלה ציונה בקול של תחינה.

– היום.

הזקן ישב כל הזמן למרגלות נכדתו והתנודד במחצית גופו, ושפתיו דובבות. הוא למד על־פה ובלא קול את משנתו. כשנפרדה מרים מציונה ויצאה אל המסדרון, קם הזקן והלך אחריה.

– מחילה, גברת! הילד אשר היא מדברת עליו… מה שמו? יגאל? היבוא באמת? ציונה תשמח מאוד. מחילה מכבודה, אבל אבקשה נא להביאו. ציונה תשמח מאוד…

מרים הבטיחה גם לו להביא את יגאל.

אחר הצהרים הורע מאוד מצבה של ציונה. החום שוב עלה. פניה קטנו והתחדדו יותר מכפי שהיו בבוקר. היא לא דיברה עוד, הזקן ישב על מקומו למרגלותיה, התנודד במחצית גופו ושפתיו לחשו תפילה. נכנסה מרים בליוויית יגאל, אשר פסע אחריה בחרדה, כשהוא אוחז בידו איזו חבילה עטופה בנייר.

– ציונה הסבה את ראשה. בכבדות, כמו בכאב, הרימה עפעפיה לראות את הניצבים עליה, שפתיה המודבקות בריר נפתחו בקושי, אגב חיוך חיוור:

– יגאל! – אמרה חרישית, בשארית כוחותיה.

יגאל התרגש ולא דיבר דבר. מראה פניה המשונה הדהימו וגם דיכאוֹ. בידים לא בטוחות הסיר את הנייר מעל הדבר שהיה בידו. זה היה “זכרונות לבית דוד” בכריכתו הכחולה. דומם הניח את הספר על שמיכתה של ציונה.

– הרואה את, ציונה? – אמרה מרים – הנה יגאל הביא לך את הספר, אשר כה אהבת.

– הספר שלך יהיה לתמיד, ציונה! לתמיד… גם אמא מסכימה… – אמר הנער ברגש.

ציונה שוב פקחה בכבדות, כמו בעצלות, את עיניה; שוב רעדה בת־צחוק על שפתיה כשהפליטה את המלה־הלטיפה: “יגאל!”… נטלה את הספר בין אצבעותיה הדקות והשקופות, אך לא פתחה אותו; גם כוח לא היה בידה להרימו ולראותו. מבט עיניה החד הביט אל איזו נקודה אחת.

– ציונה! – אמר יגאל – כאשר תבריאי אתן לך גם את העיפרון. את יודעת, אני איני לן בבית. אני דר אצל הגברת גליק…

– ציונה! – קרה מרים בלחש בהתכופפה עליה.

ציונה שמעה את קולו אך קשה היה לה לנתק את עיניה מאותה נקודה נעלמה. מבטה הזכיר במקצת את מבט הסב שלה…

ראיסה נגשה והריקה אל פיה של הילדה איזה סם־רפואה. הילדה קלטה את המשקה מיכנית ומצצה קצת בשפתיה.

פתאום התעוררה ובאי־מנוחה שאלה:

– מי כאן? היכן הסבא שלי? היכן הוא?

– אני כאן, צפורי, האם אין את רואה אותי?

– חושך. מדוע אין מדליקים אור? איני רואה אותך, סבא!

– הביטי לכאן, ציונה! הנה אני עומד כאן וגם יגאל כאן…

– יגאל… – אמרה אל עצמה בהביטה לפניה. קשה היה לה, כנראה, להסב את ראשה: – יגאל… במוצא… בעגלה… טוב היה… רחמנות על המשוגעת… הזוכר אתה, יגאל?… מה טוב היה…

– אין דבר, ציונה! – אמרה מרים בלטפה את ידי החולה – כאשר תבריאי נטייל עוד פעם למוצא. את תרכבי על חמור ועוד פעם יהיה טוב ושמח.

– לא… אני לא אהיה… עמכם אז… אין כוח…. אין… יגאל…ליד העגלה… אמרת… תהיה טוב… אמרת… טוב…

פתאום כאילו נבהלה. התחלחלה. הרימה קצת את ראשה מעל כרה בפחד, הרעידה את ידיה לפניה באוויר כמבקשת עזרה, כמבקשת משען, ובקול יאוש קטוע:

– ס… סב… סבא…

ראשה נפל מאחריה ושקע בכר, ידיה ורגליה נתמתחו.

התנפלו אל המיטה מרים, האחות־הרחמניה ור' יחיאל, כולם בבת־אחת התכופפו אל הילדה שכבר הפיחה את נשמתה. את יגאל תפשו איזו ידים גסות ודחפוהו אל המסדרון, בלי אומר ודברים. זמן רב עמד שם הנער. אנשים בבגדי חולים ואחיות־רחמניות עברו על פניו, הסתכלו בו, ואף אחד לא ניגש אליו. הוציאו מן החדר איזו אלונקה ועליה היתה איזו חבילה ארוכה עטופה בסדין. אך הוא לא נתן את דעתו לזה. בלבו היה פחד, פחד סתום וכבד מאוד. אך הנה ניגשה אליו¹⁸) מרים. עיניה היו אדומות פניה שטופות דמע. הניחה את כפה על כתפו ומשכה אותו ברוך אך בלי מלים אחריה. עיניו חשכו _­פתאום. בקרבו הזדעזע ופירפר מה, ולתמיית עצמו פרצה מפיו נאקת יבבה גדולה, איזו צווחה משונה, שלא יכול לעצרה, אחרי הצווחה הזאת עוד אחת, ועוד ועוד…

מרים ליטפה אותו דומם, לחשה לו מלים מרגיעות, משדלות, בודדות ומקוטעות, כנחנקת בכל מילה. הבכי חינק גם אותה.

ד.

כרמלי אוואנטיוריסטן מטבעו, שמח על האוואנטיורה החדשה שנזדמנה לו. הצליח לעבור, דרך המדבר ומשמרות־הצבא, אל מצרים ולבוא שם בדברים עם מטה הצבא הבריטי. מיד אחר כך נתקשרו קשרים תמידיים בין האנגלים ובין קבוצת “בני־גדעון” שעמדו תחת פקודת אילה (בנערה הזאת נתגלו, אגב עבודתה בימים האחרונים, כשרונות סדרניים והנהגתיים יוצאים מן הכלל) ואהוד. גבעת־השרון עמדה על גבעה נישאה ונשקפה אל הים. בלילות החושך היו מגיעות אניות אנגליות בסתר לילה, עוגנות מול פני המושבה, מתחלפות בסימני־אור עם אחד החלונות שבבית כרמלי, האיכר הזקן; “בני־גדעון”, הצמאים לפדות ולישע, היו מוסרים לצבא הבריטי ידיעות שהיו אוספים בחרף־נפש… הישוב ידע על הריגול הצבאי של “בני־גדעון”, ולבש חרדות. ביהודה ובגליל, בעיר ובכפר, ידעו ששם בגבעת־השרון מתרחש דבר־מה מבהיל. על אותו בית העומד על גבעה רמה, חבוי בצל אילנות, חפפה עננה הרת אימים, שהיתה מצִלה על המושבה ועל הישוב כולו…

זקנים היו שולחים את קללותיהם כלפי אותם הסיקריקים נמהרי־הלב שבשרון בעבור הצרות שהם עתידים לגלגל על ישראל במעשיהם, בעבור הדם הנקי שעוד ישׁפך באשמתם… איכרי גבעת־השרון היו ממררים את חייו של כרמלי הזקן בגלל בניו. היו מלבינים את פניו ברחוב ובבית־התפילה. לא פעם היו מרעידים אגרופים מול פניו ומאיימים עליו למסור אותו ואת בני ביתו לרשות, כדי להנצל מהפורעניות שהם עתידים להביא על כל ישראל. רק הצעירים מבני המושבה היו מדברים עליהם בהערצה ובקנאה. ומספרים עליהם ספורי־מעשיות של עלילות גבורה קדושה… פעמים היתה אילה נעלמת לימים ולשבועות. ואז היו מספרים בלחש־בלחש שאלה ראוה עובדת באיזה בית־חולים צבאי בתור אחות־רחמניה ומצילה מפי החיילים החולים כל מה שנחוץ לה לדעת, ואלה ראוה עובדת בתור משרתת בבית אחד הגנרלים או באיזה משרד צבאי ושם היא מריקה את התיקים שעל שולחנות־הכתיבה ואת הסלים שמתחתם… נמצאו גם אנשים אשר ראוה תלויה בירושלים בשער־שכם, או מובלה כלואה בכלוב בדרך לדמשק… פתאום מופיעה אילה ברחובות גבעת־השרון, וכאילו כלום לא ארע וכלום לא סוּפר עליה, היא מטיילת עם בני האיכרים ובנותיהם, מתלוצצת, מפצחת זרעונים, קלת־דעת ומבודחת־רוח… “האמת הדבר – שואלת היא במתכווין בקול רם וקבל־עם – האמת הדבר שהלשונות הארוכות בגבעת־השרון מספרות עלי שאני מרגלת כביכול? חחח..” ובראותה את מבוכת האנשים, צחוקה עוד מתגבר.

אך באשון לילה, כאשר תכלה רגל מן השוק והמושבה הקטנה שוקעת בתרדמה, נדלק פנס באחד החלונות אשר בעליית הגג של בית כרמלי. הפנס מתנועע אילך ואילך, אורו ממצמץ כמו עין, רומז וקורץ למישהו רחוק ונסתר… ובדרך אל חוף הים, בין שיחים וסלעים, נעים צללים שחורים, גולשים חרישית מהמושבה אל החוף או מתגנבים ועולים מהחוף אל המושבה… ואחרי תנועת צללים זו, לא יעברו ימים רבים, ובמפקדת הצבא הטורקי או הגרמני־אבסטרי תקום בהלה: מישהו מפענח את צפונותיה: האויב שוב סיכל את תכניתה…

יום אחד שקעה החמה מאחרי גבעת־השרון בכל פלאי צבעיה. על פני המושבה היו נטויים שולי השמים כמסך ענקי טבול בדם. ליד השער של חצר בית אביה, נשענה בגבה אל המזוזה, עמדה אילה וצחקה להלצותיהם של שני איכרים צעירים שישבו יחד עם עוד צעירות אחדות צפופים על ספסל עץ, סמוך לשער. אילה היתה בסינר לבן ורחב. את שולי הסינר חפנה בכפה. ובתוכו קטניות קלויות וחמות שזה עתה הוצאו מן התנור. הבחורים והבחורות היו מזמן לזמן שולחים ידיהם אל תוך סינרה של אילה וחופנים משם את הקטניות, אגב צחוק ושיחה.

פתאום קמה ברחוב מרוצת בהלה. ילדים רצו אילך ואילך בקריאות: “חיילים! חיילים!”… פנים נפחדים הציצו מהחלונות ומהפתחים. איש אחד עבר במרוצה על פני הקבוצה שישבה על־יד השער, ובקול פחדים זרק מבלי להביט אליהם: “המושבה כולה מוקפת חיילים!”, וברח. הצעירים קפצו מעל הספסל, האפילו בכפיהם על עיניהם והביטו אל קצה הרחוב המאדים לאור השקיעה. משם נכנסה פלוגת פרשים אל המושבה. על רקע התולע של האופק הסתמנו שחורים ראשי הסוסים וכוכביהם. קני הרובים בצבצו מעל לכתפיהם בקווים שחורים כמצוירים בפיחון.

פני אילה המתולעים לאור השקיעה, הפכו וורודים־חיוורים. זרקה לתוך פיה קטניות אחדות, בתנועה שגירה וזריזה, ואגב כך אמרה בבת־צחוק ובמנוחה:

– אל תבהלו. אלה האורחים באו אלי…

כהרף עין נתרוקן המקום מסביבה. הצעירים נעלמו בן־רגע. אילה עמדה לבדה רגע אחד, ורגע משנהו, נחפזה לעלות בסירוגין על המעלות המובילות אל חדר־העליה של ביתם. הספיקה לקרוע ולשרוף כל מה שהיה ראוי להשמד וגנזה כל מה שהיה טעון גניזה. ואחר כך ישבה וכתבה במהירות מכתב אל זינר:

"יקירי!

"צר לי מאוד שלא נוכל להתראות עוד כאשר הבטחנו לעצמנו. מכתבי יגיע אליך כאשר לא אהיה עוד בחיים. המות אינו מפתיע אותי, אינו מפחיד. האמינה לי, ידידי! התרגלתי אל המחשבה על המות עוד מן הרגע הראשון שבו קבלתי על עצמי את העבודה הזאת. אתה מאמין בכוחם המוסרי של האנשים והעמסת על עצמך ענין גדול – יצירתך האמנותית. המאושר! שמור על אמונתך ועל יצירתך. לי לא נתן אלוהים את שתי המַּתּוֹת הללו. הסתפקתי בענין לא גדול אבל בעיני חשוב. אני יודעת שאני הולכת למות בעד ענין לא גדול, אבל דע לך: אני מאושרה ברגעי האחרונים. אושר גדול הוא לאדם להכיר לפני מותו שהוא הֵגן במה שיכול בפני אויבים על הכפר אשר בו ראה לראשונה אור העולם, על האנשים אשר ביניהם גודל, על רכושם, שדותיהם וכרמיהם, על אדמת אבותיו, על הארץ בה נולד. מה שעשינו אינו כלום כלפי עבודת היצירה של אמן כמוך. אבל בידינו עלה להחליש את כוח אויבנו. אני בטוחה בזאת, אני יכולה למות במנוחה. חבל, זינר, שלא ניתן לך לטעום את הטעם הזה. ועוד: אני מצטערת על שלכתחילה לא בחרת לך במקומי בסמלנית אחרת, ראויה יותר ממני לסמל את הדמות הקדושה והנאורה של המוריה. לא הייתי ראויה לכך. חבל.

“אני כבר גמרתי. אתה עוד טרם גמרת. עבוד! עבוד!”

ולא חתמה עליו.

קראה למשרת, מסרה לו את המכתב בפקודה למהר לשלחו בדואר. מן החוץ הגיעו אליה קולות. אילה מיהרה אל החלון. הרחוב היה מלא אנשים. חיילים סחבו את אהוד כפות בכבלים. אחריו רצו ילדים. אנשים הרימו כלפיו אגרופים. החיילים היו מפעם לפעם הודפים בקתות רוביהם את האנשים אשר רצו עמהם והביטו בפני האסיר בשמחה לאיד. אשה אחת אפילו ירקה בו. אחד קרא ערבית: “הוא בוגד! אני אומר לכם, כי הוא וחבריו בוגדים!”

– מנוולים! – קראה אילה. לקחה את האקדח הקטן שהיה שמור אתה תמיד, כיוונה אותו אל רקתה ולחצה את ההדק.

ה.

מרים וייס וגליק עזבו ירושלם והלכו הגלילה. למה הגלילה? מפני שבירושלם פסקו מעינות הפרנסה וסכנת הרעב היתה קרובה. וגם זאת: הכל הלכו אל הגליל, גם גולי תל־אביב ופתח־תקוה וגם תושבי ירושלם, שגזירת גלות לא חלה עליהם. קמו והלכו גם הן, בלא סיכויים ברורים. אמנם בלבה של מרים היבהב ניצוץ אחד צנוע וחבוי, אשר במסתרים משך אותה הגלילה: היא קוותה להפגש שם עם אפרתי… אחרי כל מה שעבר עליה, היה חום לופף את לבה, בזכרה כי אי־שם בארץ הזאת חי ועובד האיש הזה. בשעות סופה ובדידות טוב לחסות בצל סלע זה…

גליק לקחה עמה גם את יגאל. אמו התנגדה בתחילה אל הדבר. אבל בסוף, אחרי פיקפוקים רבים, הסכימה. חייה בירושלם היו קשים מאד; לא בכל יום היה לחם בביתה. נפשה מרה לה, והילד התנכר אליה, התרחק בלבו ממנה. לא עבר יום בלי קטטות ומדנים ביניהם. נוסף לזה היתה סכנה שמא ילקח באחד הימים לעבודת הצבא. משרדי הצבא לא בררו עוד בגילם של הצעירים, והיו מקרים שחטפו נערים רכים ברחוב ובלי חקירות ושהיות היו מוסרים אותם לצבא. הגב' ציפרין ידעה שעם גליק אין חשש ויראה. גליק תדע לדאוג לנער ולהגן עליו יותר מן האם. לאשרו של יגאל לא היה קץ. סוף־סוף יראה את הגליל, את ארץ־חמדתו, את חלום ־ילדותו, את הגליל של ה“שומרים” שעל אומץ לבם וגבורתם שמע סיפורים כה רבים, הגליל של האיכרים היהודים, האיכרים ממש, שהולכים אחרי מחרשתם, שנשיהם זורעות וקוצרות… יגאל ראה שהשעה משחקת לו, וחלומו להיות “שומר” או איכר יקויים בוודאי גם הוא. אך שמחתו הגדולה היתה מעורבה בעצבות: אילו ציונה היתה חיה! ציונה המסכנה! היא שוכבת שם על הר הזיתים לבדה ואינה יודעת כלל שהוא הולך הגלילה, וגם לא תדע זאת לעולם….

עם חשכה באו אל החווה כינרת. השעה היתה כבר לאחר סעודת הערב. אולם־האוכל והחצר היו מלאים אנשים, מהגרים, כנראה, שהתלבטו אילך ואילך באפס מעשה. מן המטבח הגיע ריח של טיגון מגרה את הנחירים ומעלה ריר אל הפה, אשר כל היום לא בא אליו אוכל. בחור עם צלחת מלאה על גדותיה איזה נזיד מעלה הבל, הבקיע לו דרך בין האנשים בקריאות: “הצידה! הצידה!”… מרים, גליק ויגאל ישבו להם בפינה ואיש לא ניגש אליהם. האורחים הם פה יותר מדי מרובים, ואין מי שיטפל בכל אורח חדש. פה חייב אדם לדאוג לעצמו. גליק הבינה מיד את הדבר, קמה והלכה אל המיטבח. אחרי שעה קלה, חזרה משם בפנים חגיגיים של ניצחון: בידיה היתה קערה מלאה נזיד־עדשים חם. מיד אחר כך חזרה והביאה גם צלחות וכפות. בקושי פינו לעצמם קרן־זוית ליד השולחן. כל הזמן, גם בשעת האכילה, לא חדלו עיני מרים מתעות בחרדה בתוך האולם; הן חיפשו ופשפשו בין האנשים הרבים שהיו יוצאים ונכנסים. גליק ראתה את מבטיה המתרוצצים באי־מנוחה, ולא שאלה דבר. פנים שונים ומשונים הבליחו לעיניה של מרים בתוך האפלולית, כולם זרים ומוזרים, אך אותם, אשר נפשה רצתה בהם, לא מצאה ביניהם…

בלילה הלכו לישון מבלי לבדוק במקומות השינה. בדלית ברירה, רצוי היה כל מקום שנזדמן. מי הניח קרשים למשכבו על גבי פחי־נפט ומי שכב על גבי הקרקע, מי על מזרן ומי בלי מזרן. כל הלילה לא ישנו. התהפכו מצד אל צד. המשכב לא היה נוח, היה קר, האוויר מחניק ופישפשים לרוב. בבוקר היה הראש מלא עופרת והגוף רצוץ ונלאה.

מרים לא ישנה כל הלילה. רוגז העצבים, הרעב, הנדודים, אי־הנוחות של המקום החדש לא נתנו לה להרדם. עם השכמה, אך בקעו דימדומי שחרית, קמה ויצאה אל חצר החווה, כבדה, שבורת־גוף ומפהקת בלי הפסק. השמים היו מעוננים ועל הכינרת רבץ ערפל לבן כחלב, אשר זהרורי השמש וניצנוצי המים הבליחו־הבהיקו בו לרגעים כמו מבעד לצעיף שקוף, בני־זוהר אלה ושיקשוק המים החרישי והקצוב בפני הסירה הקטנה, שהתנועעה שם לאיטה, נראה ואינה נראה, הרגיעו את רוחה והשקיטו את עצביה במקצת. מצאה ליד הבית איזו תיבה ריקה, הסמיכה אותה אל הכותל, ישבה עליה נשענה בגבה אל הכותל, והזינה את עיניה מהאור החיווריין והרך שמסביבה. הפקירה את חושיה אל לטיפות השקט הנרדמות בחלל העולם: תנועת הסירה, משק המים, ציוץ הצפרים, קריאת שחרית צלולה של תרנגול… מנוחה מתוקה השתפכה בכל יצוריה. היא הרהרה: הוא כאן והיא עדיין לא ראתה אותו. בוודאי עסוק. אילו ידע שהיא כאן, היה בוודאי עוזב את עבודתו וממהר לבוא. אבל סוף־סוף הלא תראה אותו! זו היתה מחשבתה היחידה אשר קישקשה כל הזמן במוחה כאיסטרא בליגנה… טוב מאד שגם גליק הולכת עמה. דומה שהן הולכות יחד הרבה זמן. שָׁנים. שתיהן הולכות בדרך אחת, והאחת מסתירה מחברתה את מטרתה. לבסוף הגיעו אל הר. למעלה בראש ההר, עומד כרמלי ומביט למטה. היא יודעת בוודאות שזה אפרתי, ובכל זאת יש לה רושם כאילו זה כרמלי. היא אינה רוצה שזה יהיה באמת כרמלי, ובלבה מפחדת מזה; היא מפחדת אף־על־פי שיש לה הידיעה הברורה ששם עומד אפרתי. מרים מתביישת בפניו שמא יכיר בה שהוא הוא מטרת דרכה הארוכה, שבגללו יצאה לפני שנים רבות אל הדרך, חיפשה אותו ותעתה. היא בטוחה שאם אך יעלה בידה לעלות אליו למעלה, במקום שהוא עומד שם, יהיה טוב לה. אך רגליה הן כמרותקות אל האדמה, ואינה יכולה לעקרן ממקומן. עם כל התאמצותה לזוז, אינה יכולה. על לבה מועקה גדולה. היא סובלת. ובינתיים גליק, שיצאה עמה, היא כבר למעלה. יראתה שמא תשאר לבדה לרגלי ההר הולכת וגדלה. היא שומעת איך גליק מדברת שם אומרת לה: “היא עייפה, המסכנה, עייפה!”. מרים אינה רוצה שאפרתי ידע כי היא עייפה. היא רוצה לצעוק אליו אך קולה אינו יוצא מן הגרון, ממש כמו שהרגלים אינן זזות. היא מתאמצת, מתאזרת בשארית כוחותיה, מתחלחלת בכל גופה, פוקחת עיניה… לפניה עמדו גליק ויגאל והביטו אליה בבת־צחוק.

– אני כבר הספקתי לאכול ולסדר כמה ענינים, ואת ישנה! ־ קראה גליק.

מרים הביטה רגע לפניה מבולבלה בעיני זכוכית. ובינתים סיפרה לה גליק שכבר ראתה את אפרתי, וזה הציע לפניה הצעה מעניינת. במקום לאכול פה לחם חסד, טוב לסדר קובצת בחורות שתשכור חלקת אדמה, תעבד אותה, תטע ירקות אשר תמכור לצבא ולתושבי טבריה ובאופן כזה תוכל כל הקבוצה להתפרנס בכבוד, אם רק תעבוד בשקידה. מכל הסיפור הזה קלט מוחה העיף והנרדם של מרים רק דבר אחד, והוא שאפרתי כאן ושגליק ראתה אותו. היא קפצה ממקומה. “איפה אפרתי?”, היתה שאלתה הראשונה. גליק הבינה. היא לא רק זכרה את פיזור רוחה ומבטיה התועים של מרים תמול, אלא גם ידעה משהו מאותו הזמן כשאפרתי היה מאוכלי שולחנה של הגב' ציפרין בתל־אביב…

– הוא מסתובב שם; אני אלך ואביאו. הוא, כמדומני, מחפש אותך.

והסתלקה יחד עם יגאל, אשר נגרר אחריה על כל פסיעה ופסיעה.

רגעי מספר עמדה מרים והביטה לפניה אל הים שהערפל התקפל והתגולל מעליו כמו מסך, ופתאום שמעה סמוך אצלה קול ידוע לה קורא:

– הנה! מרים, את פה? ואני חיפשתיך!

לפניה עמד אפרתי. אותו אפרתי. רק פניו נעשו יותר מגורמים וצנומים אבל בריאים; השמש הפכה אותם לברונזה. מבטו, מתחת לתיתורת הרחבה של כובע הקש, נראה לה יותר קשה ויותר שקט ובטוח; בכל אישיותו דמתה מרים לראות במבט־עינה הראשון איזו שלווה, איזה בטחון של יציבות מוצקה, כגוש אבן חצוב מתוך האדמה…

למרים קרה פתאום דבר משונה, שלא יכלה לבררו לעצמה, מפני שהיה כה בלתי־צפוי. כל שהיה צרור וכבוש במשך שנים בקרבה, אחד ביודעים, אחד בלא־יודעים, כל שהיה מתוח בנפשה, השתחרר פתאום מאיזה לחץ, בראותה את האיש הזה עומד לפניה…פתאום ניתקו איזה מוסרות מעל נפשה, מתיחותה הפנימית נתרופפה. והיא לא יכלה עוד לשלוט בעצמה: התנפלה על צווארו בבכי אילם. הוא גם כן התרגש מאד, ודומם גיפף בידו את שערות ראשה ושכמה. הוא הרגיש בשפתו התחתונה שהתחילה רועדת ולא יכול לעצור בעדה…

– מה את אומרת ל“שלאק”¹⁹) הזה שלך? – פרצה פתאום גליק בצעקות מן הבית הסמוך – אני מחפשת אותו, מחפֶ…

לא הספיקה לגמור את המשפט וראתה את מרים בזרועות אפרתי. דקה אחת עמדה מבולבלה ומיד התחילה צועקת אל יגאל הנגרר אחריה:

– איפה היית יגאל? אני מחפשת ומחפשת אותך כל הזמן!

והזדרזה להסתלק יחד עם הנער, מחוג־ראייתה של מרים..

– איך אתה חי – שאלה אותו מרים לאחר שנרגעה קצת, וניגבה בממחטתה את עיניה.

– אני עובד – השיב במנוחה וכמדומה גם בקורת־רוח – העבודה שלנו, הלוא את יודעת, היא דורשת את כל המרץ ואת כל המחשבה. ומה נחוץ עוד?

“הרי זה אותו האושר של נינה רוזין…”, חשבה מרים: “האומנם לא נחוץ לו דבר?”

– כך, כ – ך, העבודה.. – אמרה טרודת הרהורים.

אפרתי התבונן אליה ומצא שהיא הזדקנה יותר מכפי מספר השנים שלא ראה אותה. פניה היו נלאים ויגעים. לאורך מצחה ומזוויות עיניה התמתחו חריצים. חוטמה כאילו התארך במקצת, לחייה שקעו ומסביב לפיה התעמק הקמט הדק של סבל ממאיר. הסבל והשנים נתנו בה סימנים. הסבל יותר מהשנים. אך ברק עיניה לא דעך כי אם הוסיף נוגה לפניה המעונים. במוחו של אפרתי עבר זכר פגישתם פעם בתל־אביב, מיד לאחר שחזרה מרחובות, אחרי שלא ראה אותה חדשים אחדים. מה מקסימה היתה אז בתפארת עלומיה החוגגים והבוטחים, ומה עלוב ואומלל עמד אז לפניה, נכנע ומבוטל! עכשיו נפגשו שוב אחרי פרידה ממושכה, והנה הפעם הוא עומד לפניה בנפש שליווה. עקבות צערו הקודם נימח כליל. הפצע הגליד… והיא, דומה שהיא עומדת לפניו ממש כמוהו אז: תשושה ואבודה… כאילו היא מצפה לחסד, לחסדו… המצב הזה העיק עליו, והסעיר אותו. אך אלהים לבד יודע מדוע התבייש בפני מרים כך לראותה או כך להרָאות לפניה…

– הזוכר אתה – אמרה מרים – בימים הראשונים לבואי ארצה, הייתי תמיד שקועה בפחד מפני שני דברים: הנצרות והאיסלם שיביאו חורבן עלינו בארץ הזאת. לא עלה על אז, דעתנו שמלחמה כזו עתידה לפרוץ, אשר תחריב את העולם כולו… היודע אתה מה שנעשה ביהודה?

– נו, כן, בוודאי! שמענו. יודעים אנו – ענה אפרתי כשהוא מביט לפניו במבט מפוזר – הרואה את שם, שם מאחורי הגבעה, רצועת אדמה שחורה חרושה מחדש? זה אני חרשתיה הבוקר. אנו חורשים לשומשום… עוד צריכים לגמור חרישת הדורה ולקצור את התירס…

מרים שמעה אותו משתוממת ומתוך צער של אכזבה. למה הוא מספר לה זה. האומנם אינו מסוגל כבר להתעניין במה שנעשה בארץ? האומנם הספיקה כבר העבודה לעשותו כה מצומצם?…

אפרתי הזדרז למלאכתו ומיהר להפרד ממנה ("היום קצר, מרים, והמלאכה מרובה!, הצטדק) מתוך הבטחה להתראות עמה בשעת סעודת־הצהרים, ואז ידברו בפרטות על ענין הקבוצה שהוא מייעץ לה לסדר פה.

הוא הלך ומרים עמדה לבדה, בלב מרוקן. חיש מהר עברה הפגישה הראשונה המרווה כל־כך. היא הביטה אחריו, כשם שמביט אדם אחרי תקוותו האחרונה שהלכה לה… הוא הלך והתרחק אל מול פני השמש העולה, אל עבר השדות השדודים מחדש והמבהיקים בשחור מעניותיהם. הנה הוא פוסע שם יחידי בפסיעות גסות, כבדות ומאוששות. ומאחריו שטוח צלו השחור והארוך המתמתח באלכסון למרחוק על פני כל האדמה הזאת. מרים קינאה באיש הזה שצלו פרוש על האדמה אשר תמול עבר עליה במחרשתו…

“הקבוצה” שעליה דיבר אפרתי ביום הראשון לבואו, נסתדרה מיד. מכל הפועלות שהסתובבו בטבריה ובחוות בכינרת בלא עבודה, רבו הקופצות על הכניסה אל הקבוצה. היה קושי בבחירה. בלי שהיות והיסוסים ניגשו מיד אל העבודה. עבדו מן הבוקר עד הערב, בבית ובשדה. בחצר החווה פינו לקבוצה איזה מחסן ליד הרפת, ששימש לה “בית”. את המחסן סידו, כיבדו, ניקו, ריהטו. חבית וקרש עליה – הנה שולחן! “פחי”־נפט ריקים ועליהם קרשים – הינה מיטה או ספסל! פרשו פרגוד שם, מחיצת מחצלת כאן, והנה גם אולם קריאה ואוכל, גם חדר מיטות, גם פינה ליבול ולזרעים, וגם מטבח. לישון לא היה נוח; הצפיפות היתה גדולה עד שזרוע בזרוע נגעה. באוויר עמד ריח הרפת הסמוכה, הזבובים היו מרובים. אבל מי נתן את דעתו לדברים של־מה־בכך אלה! עיקר החיים הלוא לא כאן, במקום השינה והאכילה אלא שם בגן־הירקות, בחברת הסלק, הגזר, הכרובית…

מכיוון שמרים באה לידי הכרה שאותן הדרכים הרחוקות והרחבות אל האופקים הנוצצים ירטו עליה והובילוה אל התחנה האחרונה הזאת, אל גן־הירק, – התמסרה אליו בכל לב, כמו שהיתה מתמסרת אל כל עבודה, שנראתה לה הכרחית. ואחרי ימים היתה שמחתה נאמנה ומקרב לב בראותה את החלקה אשר היא וחברותיה עמלו עליה, סיקלוה, חרשוה וזרעוה, והנה היא מוריקה כולה בכמה וכמה גוונים. תחילה, עד היבול הראשון, היה קשה. לא פעם היתה מרים תולשת עשבים שוטים כדי לשבור בהם את רעבונה; לא פעם היו אברי גופה, המופרכים בעבודה קשה והנחלשים מחוסר מזון, מסרבים לציית לה. ובכל זאת היה הלב מלא רננה.

אחרי עבודה בשרב היום הנורא, ללא אַמת צל כלשהי, היתה שמירה בלילות מעין תגמול טוב. היו לילות סתיו קרים, רעד הגוף וקפאו האיברים מצינה. אך טוב ונעים היה לשבת ליד המדורה שתים־שלוש בחורות עטופות בשמיכה אחת ומביטות הוזות אל השמים העמוקים עם שלל כוכביהם הבוערים, מספרות סיפורי פלאים, מעשיות מבהילות או מצחיקות. כל אחת היתה מספרת על ילדותה בעיירה הרחוקה, אי־שם מעבר לאוקינוס, על חייה ונדודיה. אלה היו ווידויי־סתר שהיו יכולים להשמע אך בדמי הליל מפה אל אוזן, בלחש ובהתגלות לב.

לכאורה היו הבחורות זרות זו לזו ולפני התהוות הקבוצה לא הכירו אשה את חברתה, ובכל זאת התלכדו בעבודה והצטמדו לגוש אחד במסירות, באהבה ובמשמעת. יחד ישנו, יחד חיו ועבדו. כל אחת ידעה את מסתרי לב חברתה. מרים אהבה את כולן ובחברתן הגישה את עצמה טוב מאד, כמו בחברת משפחה טובה. כמעט כולן היו פשוטות ובלתי משכילות; במרים הרגישו את האדם האינטליגנטי, ומתוך אינסטינקט מוּרש מלידה, התייחסו אליה יחס מיוחד, של כבוד ודרך־ארץ. למרים היה הדבר לא נעים. השתדלה לפשט את עצמה. לטשטש, עד כמה שאפשר את הרגליה וסימני “אינטליגנטיותה” הקודמים. גם אל הפועלים, שהיו פעמים מתאספים בשבת אצל הבחורות לשם שיחה בטלה או לשם וויכוח על עניני היום, התקשרה מרים קשר נפשי. בחפץ־לב השתתפה בוויכוחיהם ובשובבותם שהיו משתובבים לפעמים כילדים כקטנים, וצוחקת מטוב־לב להלצותיהם. אף־על־פי שהיתה מתרעמת על אברֶמלי קנֶפיל המלא תמיד הלצות כרימון, משום שבדיחותיו היו מפולפלות וגסות לפעמים; בעצם אהבה אותו, מפני שמצאה בו לב פז ומסירות־נפש לחברים, כמו שאהבה את מוֹטקה שפאן. אף־על־פי שבחשאי היתה מלגלגת אליו, משום שהיה כל ימיו מטופל ב“פרובלימות” ועמוס “שאלות” כחמור משא… בלבה העריצה את ליבל “מארכס” הטורד תמיד ועסוק תמיד בצרכי ציבור, ובשעה שהיה יושב ומשׂיח לפניה את דאגותיו ו“צרותיו”, היתה מרים יחד עמו בצרה ומוכנה בכל לבה לעזור לו בעצה ובשיקול־דעת. מרים שמחה כשהצעירים הללו לא היו מפלים אותה במשהו לטובה, כמו שנהגו, הם וחברותיה, בתחילה; הם מצאו פשוט חן בעיניה, ודעתה היתה נוחה בראותה שגם ידיה נעשות מיובלות כידיהם. אלה היו צעירים טובים ועמלים, עם אהבה רבה אל הארץ ואל העבודה. הסבל הגדול בימי המלחמה, במקום להפיל את רוחם, עוד הוסיף לחסנו ולחשלו. כולם התענו בעינויי הארץ ומתוך כך נתעמקה אצלם הכרת ערכו של קרבן עלומיהם.

מרים הבינה זאת. פנאי לא היה לה להרהורים והזיות. עבדה הרבה וקשה, ובשעות המנוחה המעטות היה נוח לה לבדח את עצמה בחברת הצעירים המעודדת. היא לא חשבה עוד על אפרתי ועל האכזבה מפגישתם האחרונה; לא חשבה עוד כמו קודם. לפני בואה לכאן, שהקיץ הקץ על ארץ־ישראל. בימים אלה היתה בכלל ממעטת במחשבות…

עם אפרתי היתה מתראה רק בשבתות ולשעה קצרה. הוא היה חבר בקבוצת ירדנה. אבל בתור ראש וועד הגולים היה מרבית הזמן בחווה של כינרת. כל ימות השבוע עבד בלי ליאות, אפילו בשבת לא נח. דאג לחולים ולילדים, השתקד למלא את מחסוריהם באמצעים המצומצמים שהיו בידיו ולהקל להם עד כמה שאפשר את צער גלותם. עשה זאת בסדר, בשיטה ובדממה, בלי בהלה ורעש כי אם בהתמדה ובשקידה. הוא היה בא בלווית יגאל שעבד בירדנה תחת פיקוחו. ליגאל היתה כבר ההרגשה שהוא איכר. חברי קבוצת ירדנה התפלאו על שקדנותו וחריצותו. ויש שהיו אפילו מוכרחים לצנן את התלהבותו כדי לשמור על כוחותיו… ההרגשה הזאת שהוא איכר ממש, מילאה אותו גאווה והכרת ערך עצמו וגם עשתה את אופיו יותר רך ורַגש… הוא התקשר מאוד אל אפרתי ובשַבת היה מלווה אותו בשמחה אל “קבוצת הגננות” אשר בכינרת. גליק היתה לוקחת מיד את יגאל ופורשת עמו אל פינה רחוקה ומשוחחת ומשוחחת עמו בלחש וללא שובע. יש שאפרתי היה פורש עם מרים אל פינה אחרת לחוד. בטון מעשי וענייני מאוד היה שואל וחוקר אותה על עבודתה, מייעץ ומדריך ביחס לעצם העבודה וגם ביחס לסדור המעשי של המשק ושל מכירת היבול. על העבר, על חייה בתל־אביב ובירושלים במשך כל הזמן שלא התראו – אף מילה. שניהם נזהרו לבלי לנגוע בפרק חיים זה…

לאחר שעבודת הריגול נתגלתה לממשלה ומנהיגי “בני גדעון” נפלו בידיה, באו על מושבות הגליל ימי חאסאן בֶּק החשכים. חאסאן בק זה, קצין טורקי מאלבניה, נשלח מטעם המפקדה הטורקית הצבאית לגלות בין בני האיכרים את השותפים לדבר העבירה ולחפש אצלם נשק. סאדיסט מטבעו, היה קצין זה מענה בעצם ידיו את קרבנותיו ענויי מות.

יום אחד, כשמרים היתה מהלכת כפופה בין ערוגות הבצלים ומנכשת אותם, באה אליה בבהלה נערה אחת וסיפרה לה בהתרגשות גדולה שחיילים תפשו את כל הבחורים מכינרת ומירדנה וחבשו אותם באחד הבתים תחת משמר צבא. מרים הרימה את ראשה, זקפה את קומתה והביטה רגע בפני הנערה, כשהיא מאהילה בכפה על עיניה. “והיכן אפרתי?”, שאלה בפשטות. “גם אפרתי ביניהם”, היתה התשובה. מיד הסירה מרים את הסינר, קינחה בו את ידיה המעופרות, מבלי לפקפק אף רגע, הלכה ישר אל המקום שם ישבו האסירים.

היא ידעה שבכינרת ובירדנה טמון הרבה נשק. מצאה דרך לשחד את שומרי הסף ולחדור אל בית־האסורים. הבחורים היו נפעמים ומדוכאים. אחדים התייעצו ביניהם בלחישה. מוטקה שפאן התהלך אילך ואילך, כשהוא ממעך בעצבנות את סנטרו הבלתי־מגולח זה כשבוע, שקוע בבעיותיו העמוקות… ליבל “מארכס” ניהל משא־ומתן עם החיילים. הם בוודאי יֵשבו כאן לא יום אחד ולא לילה אחד. מן ההכרח איפוא לדאוג למקומות לינה. הקרקע מלוכלך. קרשים או מחצלות אין. אברימל קנפיל, בראותו אל מרים, קרא אליה:

– בכיס מכנסי הכינותי בשבילך תאנה, הרוצה את?

מרים לא ענתה לו, מפני שלא הבינה להלצתו, ולבה היה מר לה

בפינה, פרוש מכולם, עמד אפרתי. רמז לה לגשת אליו.

– השמעת מה שאמר לך קניפל? – שאל.

– הוא מרגיז אותי בהלצותיו. האומנם הוא שוטה כזה עד שאינו מבחין את המקום והזמן?

– אין זו כלל הלצה מה שאמר לך – אמר בקול נרגש – כמעט בכיסי כולנו יש “כלים”. צריכים לסלק אותם, ויהי מה. ויהי מה! המבינה את?

– כן – ענתה, ויצאה מיד את הבית.

היא חזרה על בתי השכנים עד שמצאה קומקום גדול מאד, מלאה אותו מים והביאתו אל האסירים לשתיה, כביכול. עד שהבחורים עושים כה וכה, יצאה לפטפט עם שומרי־הסף. והעסיקה ואתם בשיחה, עד שקראו לה להביא עוד מים,. היא יצאה מבית האסורים פעם ופעמים בקומקום מלא נשק, ובתוכו גם ה“תאנה” של אברמיל קנפיל.

כיומים אחרי המאסר, בא חאסן בק, אשר קבע את דירתו בחדר סמוך אל בית האסורים, והתחיל בחקירה. הצעקות והיללות שהיו בוקעים מחלונות חדרו, בשעת החקירה, היו מקפיאים את הדם ומסמרים את השערות… מרים ראתה את אברמילי קנפיל, בשעה שהובא מחדר הקצין. שני שוטרים נשאוהו־סחבוהו בזרועות, כי לא יכול ללכת מחמת ה“פאלאקס”. כאשר הניחו אותו לבדו באמצע החדר, נפל מתעלף. יחד עם עוד בחורים שנמצאו שם, מיהרה אליו מרים, זרקה עליו מים קרים ובקושי השיבה אליו את רוחו. אך על עינו עוד היה פרוש ערפל. מרים הטיבה את מטפחתה ורחצה את פניו. לשעה קלה נתפזר הערפל מעל עיניו והוא הכירה. רמז לה שתתכופף אליו. בשארית כוחותיו לחש לה מלים מקוטעות בין אנחה לאנחה…

– בתוך החשש… ליד הח…לון.. הדקל במקשה…

ושוב נעצמו עיניו, בהתעלפו במרוב כאב. לא הוסיף עוד אברמילי קנפיל להתלוצץ…

באמצע החדר עמד שפאן ודיבר לעצמו:

– מלקות… אונס גופני, כמו בימי הבינים, כמו ברוסיה…ועם מדינה פראית זו התקשרנו לכל חיינו! איך זה לא עמדנו קודם על הפרובלימה הזאת? הלא אנו אירופיים הננו בכל זאת, וכאן אסיה. אסיה. כאילו שכחנו שאנו הולכים לאסיה! מלקות… – שפאן עמד נדהם ונבהל לפני הפרובלימה החדשה שנתגלתה לפניו.

אפרתי ישב בפינה, כדרכו, פרוש מכל חבריו, כפוף גב כמו תחת משא כבד, ובתנועה עצבנית שיפשף בלי הרף את כפות ידיו זו בזו, בין ברכיו הסמוכות.

– מרים! – קרא.

היא ניגשה אליו.

– השמעת מה שאמר לך קנפיל?

– כן.

– הבינות?

– כן.

– ותעשי את הנחוץ?

– תיכף ומיד.

– טוב, מרים! את בחורה נפלאה, מרים! אבקשה ממך דבר אחד. אל נא תשובי לכאן לא היום וגם לא מחר… ובכלל..

– מפני מה?

– איני יודע מתי יגיע תורי אני לקבל את ה“פאלאקס” שלי – השיב בבת־צחוק חיוורת – בקיצור אל נא תבואי. כן? לא תבואי?…

מרים שתקה. לטפה את ראשו פעמים אחדות, ונשכה את שפתה התחתונה, כדי שלא תפרוץ בבכי. התכופפה, נשקה לו דומם על פיו ונסתלקה.

מבית־האסורים הלכה ישר אל מחסן החשש, הפכה והפכה בערמה עד שמצאה שם רובים, אקדוחים וכדורים. את הרובים הכניסה לתוך מזרן קרוע אשר פרשה על הגג לאַורר, כביכול, את האקדוחים שמה בתך כלכלה, כיסתה ממעל במטפחת ועל גבה – שיכבה עבה של פרוסות לחם, עגבניות ומלפפונים. את הכלכלה נשאה אגב פיזום אל המקשאה ששם עבדו פועלות, בדרך עוד עמד לבה להתעכב לפני משמר החיילים, שאלה אותם לשעה, חילקה להם קצת מן האוכל והלכה הלאה בדעת־מבודחה, כביכול, ומפזמת. תחת הדקל עמדה סירה ישנה, הרוסה למחצה ומלאה על גדותיה שברי כלים, פחים מחלדם, חשוקים שבורים אשר לא יצלחו לכל דבר. שם התכנסו כל הפועלות לסעודה, כביכול, ושם טמנה מתחת לגרודות את הנשק. המקום היה בטוח, מפני ששום אדם, חוץ מהפועלות, לא עבד שם. כך שנתה ושלשה עד שהריקה את כל מחסן הנשק. עמה עבדו עוד בחורות, בדרכים ובאופנים שונים. האחת לא שאלה ולא הגידה לחברתה דבר.

כך עברו הימים ברוגז, בבהלה ובמתיחות־עצבים. בלילות היו פורצות מבית־האסורים צווחות וצעקות של חיות נטרפות… לא היה מסתר מהן. לישון אי אפשר היה. הצעקות היו חודרות גם אל מתחת השמיכה, אפילו כשכיסו את הראש בכר, אפילו כשסתמו את האזנים באצבעות הידים. לשווא! הן קדדו את המוח. גם לברוח מהן אי־אפשר היה; הן רדפו אחרי הנס בכל מקום, שיוועו, תבעו, קראו, משכו כמו בעבותות נעלמות… כצללים הסתובבו הבנות מסביב לבית־האסורים, מבלי לדבר דבר, ומקשיבות לכל רחש, לכל בכיה וצעקה.

פעם לא התאפקה מרים וניגשה קרוב אל חלון בית־האסורים. שם היה חושך. האסירים, – את פניהם לא הכירה – ישבו על הקרקע. צר היה שם המקום לשכב לכולם. ישבו ושרו בקול נמוך, כמספרים לעצמם, אתה שיר הרוסי:

סוֹעֲרִים כְּגַלִּים כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.

יֹוֹֹם יוֹם וְתִקְצַר אֶל הַקֶּבֶר דַּרְכֵּנוּ..

מת לבה בקרבה.

בבתים מסביב חושך. אין מדליקים אור. אימת מות מרחפת מתחת לשמים השחורים מעל לגגות הנמוכים. אי־שם נשמעו פסיעות חייל, נקישת חרב בירך… היתה הרגשה כאילו אתה מקשיב בחלל העולם אל משק כנפי המות…

פרק ששה עשר: מַבָּט אֶל הָאֹפֶק

הצבא הבריטי שיחרר את יהודה מעול טורקיה.

כל הארץ היתה בבחינת חולה מסוכן אחרי המשבר: עוד חלש הגוף, עוד דלים וחיוורים הפנים, אך לאט לאט מתחילים כבר זורמים בגוף כוחות חדשים. לאט לאט מתחדשים התאים, מתחדש הדם, ועל הפנים מעונים מופיעה בת־צחוק של אושר ואמונה בחיים, של תיקווה לקום ולפעול ככל אדם… הישוב נתדלדל. עצומים היו חללי החרב, הרעב והמחלות. הארץ נתרוששה. הפרוטה כלתה, מעיינות המיחייה נסתמו. אבל עם בוא האנגלים נשבה רוח תחיה על פני הארץ. ארץ התנערה. צבא הכיבוש הביא עמו תנועה וכסף, שהתחיל לזרום מיד אל יד. על השולחנות בבתי ישראל הופיע לחם לבן (ממש!), סוּקר, תֵּה וכל מיני מרקחת. באו מאמריקה יהודים לבושי מַדי צבא, קצינים, צבא מתנדב. וגם אמתחותיהם של אלה היו מלאות כסף, והם היו קונים הכול, גם צעצועים מעצי זית, גם גלויות מצוירות למזכרת, וגם תפוחי־זהב הסוחר כבר קינח את פנקס חשבונותיו מן האבק, וזרק מבטי בטחון כלפי אצטבאות חנותו הריקות. האיכר יצא עם השכמה אל גזוזטרת ביתו, הביט, מתחת לכפו הסוככת על עיניו, אל אופק המזרח, והלך לבדוק בחצרו את מחרשתו…

ירושלים התנערה מעפרה. פקידים, קצינים, חיילים, רופאי “הדסה” ואחיותיה־הרחמניות. במוסדות הציונים רבה התכונה. העבודה רותחת. אמנם ממשלה עברית אין עדיין אבל יש “וועד־הצירים” לעשרות פקידיו. מסביב לפקידים יש להרוויח, למצוא פרנסה. אבטומובילים אצים־רצים ברחובות. ונשים ישבו בקרנות הרחובות עם סלים מלאים תפוחי־זהב. תינוקות כחושי פנים, דלי־בשר, עקומי רגלים ונפוחי בטן, בלתי רחוצים ועזובים, עמוסים שלשה ארבעה תפוחי־זהב גדולים בתוך שולי כותונתם המופשלים, מתחננים לפני כל עובר ושב לקנות אותם מידיהם.

שתי נשים ישבו לפני סליהן, על האדמה, בלתי המרוצפה, בתוך ענני אבק, ליד השער של בית־החולים רוטשילד: הגב' אֶמה ציפרין והגב' אביגיל לוי. האחת אלמנה והשניה עגונה, שתיהן מלאות דאגה לנפשות יקרות. לאביגיל יש אם זקנה וחולה השוכבת במיטה נפוחת רעב והילד שמואל’יק שאין בו עוד כוח לעמוד על רגליו. אֶמה ציפרין אינה יכולה לסלוח לעצמה את קלות־דעתה בשלחה מלפניה את יגאל הגלילה. מוסר כליותיה הציק לה. מי יודע מה היה לו שם. מכתבים אינה מקבלת ממנו. מי יודע אם בחיים הנהו. דומה לה שאילו היה בנה עמה כאן, היה קל לשניהם לשאת בעול החיים. והיא משׂיחה לפני אביגיל את מרי נפשה. כלום חפצה, חלילה, להפטר ממנו? כלום אין לבה לב אם? הלוא הוא יחיד לה. מי לה עוד זולתו? אלא מה, סבורה היתה: שם בגליל, אומרים, יש מה לאכול, שם לא ירעב הילד. הלוא מפאת רעב, רעב ממש, שלחה אותו! אוי לה שהגיעה לכך! לא כך חיתה באודיסה לא כך היתה רגילה בבית אבא ואמא. ה! אודיסה… ושוב מתחילה ההיסטוריה הישנה והידועה בראש־העיר שרקד עמה בנשף הצדקה ובפרחים שהגיש לה…

אביגיל ידעה כבר את הסיפור הזה לכל פרטיו על־פה, אבל בטוב לבה לא הראתה שכבר קצה נפשה בהעלאת גרה זו. ישבה, הירהרה את הרהורי עצמה ולא הקשיבה לדברי שכנתה. שמואל’יק, בכותונת מטונפה ובלויה, ישב על־ידה על האדמה וראשו נתון בין ברכיה, והיא, אביגיל, פלתה שערותיו. היא בעצמה כה הזדקנה במשך ימי המלחמה וכה מרושלה נעשתה בחיצוניותה, שערותיה בלתי־הסרוקות ביצבצו דלילים, דלילים מתחת למטפחת הקשורה לראשה. שימלתה מטונפה, מרופטה ולא כל קרעיה מאוחים ומטולאים. עיניה היו נתונות בראש בנה. היא חיטטה כל הזמן בשערותיו. אך מעל פניה לא משה בת־צחוקה. בת־צחוק מוזרה על פנים סגופים וטעוני־יסורים אלה. כלפי מה הצטחקה? בשעה שהגב' ציפרין סיפרה על חלום אשרה אשר היה ואיננו עוד, הצטחקה היא כלפי חלום אהבתה היא אשר עוד טרם בא. אבל בוא יבוא. אף אם יתמהמה!…

פתאום הפסיקה אֶמה את סיפורה, והתחילה מכריזה בקול: “תפוחי־זהב יפים! בזול! בזול!”… ובה־בשעה דפקה במרפקה את הילד של איביגיל:

– הנה אמריקאים באים. קום, קח תפוחי־זהב ורוץ אליהם!

הילד טרם ראה את האמריקאים, טרם ידע היכן הם, והתחיל, על־פי הרגל, לרוץ. אך אמה החזירה אותו ונתנה לתוך כותונתו שלשה תפוחי־זהב. יותר מזה לא היה לו כוח לשאת.

אביגיל הרימה את עיניה. באמצע הרחוב, במרחק־מה מהן, הלכו לאיטם ה“אחיות” של “הדסה” בליוויית שני גברים לבושים מדי חאקי של הצבא האמריקאי. שניהם מהמתנדבים. כולם במצב־רוח עליז, דיברו בקול רם וצחקו. ביניהם היה צעיר אחד יפה, גבה־קומה ובעל שערות בהירות ומסתלסלות…זרם דם צף פתאום אל פני אביגיל ורקותיה התחילו פועמות בחזקה: שמואל! שמואל שלה! הרי זה שמואל’יק שלה! הנה הוא עומד לפניה ואינו רואה אותה, אינו מביט אליה…

– הביטו נא אל גבור ישראל זה! – קרא החייל האמריקאי מהמתנדבים, בהיר־השערות, באידית, בהראותו על שמואל’יק הקטן שהתקרב אליהם הלוך והתנועע על רגליו העקומות והחלשות.

כן! כן! זה הוא, זה קולו, אלוהים!

הוא לקח מהילד את תפוחי־הזהב וזרק מטבע לתוך שולי כותונתו.

אלפי פטישים דפקו בלבה. האמנם לא יביט, לא יראה? רגע רחש בקירבה רצון לקפוץ ממקומה, לקרוא אליו: “שמואל’יק” אבל לא עשתה זאת. אדרבה. השפילה את ראשה מטה מטה כבשה את פניה בקרקע…

כאשר העיזה אחר כך להרים את ראשה, הוא לא היה עוד. הלך לו. הלך לו שמואל’יק. חלף ואיננו חזון אשרה. חלום חייה.

– מה לך? מה לך, אביגיל? – קראה אמה ציפרין – את חיוורת מאד!

– אח! ראשי…ראשי סחרחר… – דובבו בקושי שפתיה הלבנות כסיד, וערפל עטה את עיניה.

באחד מימי תשרי, ביום השישי, אחר הצהרים, התכנסה על גזוזטרת בית־האוכל של קבוצת ירדנה, חבורת פועלים. לכבוד השבת הקדימו לגמור את העבודות בכל מקום. אלה שהספיקו כבר להתרחץ ולהחליף את כותונתם, ישבו כאן, פטפטו במנוחה ופיצחו זרעונים. קצת בריחוק מקום מהחבורה הזאת, על אחד מכבשי הגזוזטרה, ישבו יגאל וגליק.

יגאל היה עובד חרוץ ומסודר. אגב העבודה התפתח גופו, גדל בקומתו ונעשה רחב כתפים ורחב גרם. גם קולו נשתנה ונעשה גברי יותר, אם כי קצת צרוד ובלתי מוצק. הוא היה שתקן, מפני שהתהלך בין אנשים בוגרים עם חוג אינטרסים זר לו. אפרתי התייחס אמנם אליו בחיבה, אבל עמית ורֵע לא היה לו. גליק עבדה בטבריה. ובכל ערב שבת היתה הולכת ברגל לירדנה לראות את יגאל. כל השבוע מחכה לה הנער והוא מאושר בכל פעם לראותה, אם כי לא פעם גרמה לו אי־נעימויות גדולות. תמיד נראה לה שפניו דלים. תמיד היא חוששת שמא חלה, שמא הוא קודח. היא מוששת את מצחו, מכריחה אותו להושיט לה את הלשון, לספר לה על עבודת הקיבה. כל זה היה נותן מקום לדברי בדיחות וליצנות בין חברי הקבוצה. “האם יש מי שישגיח פה על הילד” – היתה מעירה על דברי הלעג של חברי ירדנה – מילא אתם… הלא כולכם הנכם הושענות חבוטות. אם תקבלו קדחת אין בכך כלום. כבר רגילים. לא כן הילד"… –חחח! – פרצו השומעים בצחוק – מה אתם אומרים לילד הזה? נֶבּיך?²⁰)…

הפועלים שישבו ליד השולחן, דיברו על החדשות שהגיעו אליהם, חדשות קלוטות מן האוויר, בלתי ברורות, סותרות זו את זו ושיש בהן כדי לעורר תיקוות מוגזמות: דיברו על איזו הצהרה של הממשלה הבריטית, שאת תכנה לא ידעו בבירור, על גיוס גדודים יהודיים…

– מה טוב שתהיה לנו “בעלי־בית’ישקייט” שלנו, עם מנצים ומנוצלים שלנו, עם ממשלה ו“אוכראנה”²¹) שלנו, עם ריבולוציונרים ובתי־אסורים שלנו… – אמר אפרתי במרירות, דרך הלצה.

עלתה אל הגזוזטרה מרים בשמלת העבודה שלה, כולה מעופרה בעפר רטוב. פניה נעשו במשך הזמן יותר קשים ואפילו גסים, מחמת השרב, הרוחות והקור, אבל יחד עם זאת נעשו גם בריאים יותר. עיניה, שנשארו יפות כמו שהיו תמיד, יצקו על פניה אור של הגות עמוקה ושליווה, אשר שיווה להם נועם מיוחד. גם גופה כולו הבריא; נעשתה מגושמה, אבל שמרה על חן גיזרתה, קווי חמוקיה וקלות תנועותיה. היא נתקבלה בתורת חברה אל קבוצת ירדנה, לאחר שבטלה קבוצת הבחורות לגידול ירקות. החלום אשר הגה פעם אפרתי על בית קטן בין ההרים, על מרים שתהא עומדת בפתח בין תרנגולותיה ומחכה לשובו מן השדה, החלום הזה נתממש לו, אם כי לא בדיוק באותה הצורה שחזה אז בתל־אביב.

מרים שבה מן המקשאה. האסיף של עגבניות, חצילים, בטטים, קשואים, שעועית ירוקה ומלפפונים מבורך בשפע, ועל כן באה מן העבודה במצב־רוח מרומם ועליז. מתוך סינרה, אשר את שוליו חפנה בידיה, הוציאה עגבניות ומלפפונים אחדים בעלי גודל בלתי רגיל, הניחה אותם בגאווה ובחדווה על השולחן לפני החברים:

– הראיתם מימיכם גודל כזה? ענקים ממש!

הלכה להתרחץ ולהחליף שימלותיה. הבחורים מרוב התפעלות השמידו את המלפפונים והעגבניות, תוך כדי שיחה על הגדודים ועל המדינה העתידה להבנות.

אחרי איזה זמן יצאה אליהם מרים רחוצה ולבושה חגיגית בחולצה לבנה. דומה היה שאור של שבת זורם ממנה וקורן סביבה על כל המסובים. אפרתי הצטחק בתוך נפשו פנימה…

– איפה העגבניות שלי והמלפפונים? הכבר אינם?

– אנו בונים כאן את המדינה היהודית, ואת נכנסת באמצע עם העגבניות והמלפפונים שלך! – מעיר בתרעומת ליבל “מארכס” – נשים דעתן… עגבניות!

– המדינה היהודית – אמרה מרים ששמעה את השיחה מן החדר הסמוך – מהנ! מתייראה אני פן תברחו כולכם ירושלימה להיום שם מיניסטרים.

– אנו מוחים! איזה עלבון לקבוצה! – קראו חברים אחדים.

נתן בה אפרתי עינים חולמות.

– מה אתה מביט ככה? – שאלה מרים.

– שוּנית מאד, מרים! – ענה לה – הגליל שִינה אותך.

– האומנם? לטובה או לרעה?

– בוודאי לא לרעה.

גליק, שישבה עם יגאל על כבש המדרגות של הגזוזטרה ושוחחה עמו בלחש, הפסיקה את שיחתה, החזירה את ראשה לאחוריה כלפי המשוחים ואמרה:

– היא נעשתה אחרת מאז כאשר החליפה את כל שאיפותיה ה…ה…גדולות והנשגבות בערוגת בצלים.

– חוששני, גליק, שאת צודקת – אמרה מרים – כולי נצטמצמתי. אף ארץ־ישראל נצטמצמה בשבילי בתחומן של ערוגות הירקות שלי. בוודאי שמעתם על הפַּסל זינר. פַּסל ידוע. אדם חביב מעניין, ואבל בעל דעות משונות. הוא האמין שיש לנו תעודה להיות אור לגויים…

– מאין הביא את הסחורה הזאת? – שאל מוטקה שפאן – בוודאי מן היהדות הליבראלית בגרמניה.

– אה, לא! הוא אינו מהטיפוס הידוע של היהדות הליבראלית במערב אירופה. זהו יהודי ממין אחר. אדוק וקשור אל ארץ־ישראל. הוא נגד הרעיון המדיני שלנו, ומאמין בנצחונה של היהדות המסורתית. היודעים אתם, הוא יצר פסל “מוריה וגולגלתה”. את מוריה תאר בתור אשה יחפה, רק כותנתה על בשרה, כפותה, ומבטה כלפי האופק…

– ולפי דעתך, להיכן נכוון את מבטנו, אם לא אל האופקים הרחוקים? – שאל ליבל “מארכס”.

– הלא כמוהו גם אנו מאמינים – הפסיקה שוב מוטקה שפאן בשעה שפתחה את פיה לענות – שיש לנו פה תעודה, ומשום כך כל הפרובלימה של הייחס בין הגולה ובין הארץ…

– שוב יש לך פרובלימה? – העירה מרים נירגזת על שהוא מפסיק אותה – המבט שלי, ליבל, למה אכסה על האמת? המבט שלי אינו מרחיק לראות משנת היבול הבאה…

– פוי! פוי! איזה אופק מצומצם! בושה!… – קראו לה חבריה בצחוק.

בכל החברה זאת המפטפטת ומתלוצצת מתוך רגש של בריאות ונחת־רוח, מתוך הכרה שעבודת היום נעשתה במלואה, ישב אפרתי ושתק. הוא שתק כל הימים, אבל מעל פניו לא נסתלקה איזו בת־צחוק טובה ובהירה. המגע התמידי עם האדמה הכניס שקט בנפשו, עד שאפילו מבע פניו כאילו התרכך. איזו אורה היתה שורה עליהם שקרנה מתוכו פנימה. יחד עם זאת הרגשה במבטו ובכל מהותו איזו מתיחות של צפיה, של תוחלת אל הבא. כאילו היתה לו תמיד הרגשה שכל יום הוא אך יום־בינים, כל שעה היא אך שעת־מעבר מן התמול וההווה העשירים בקטנות אל העתיד העמוס גדולות ונצורות… הוא הביט אל מרים בבת־צחוק של אוהב ומתגאה בנושא אהבתו… מרים הרגישה במבטו, ואמרה אליו:

– ומה דעתך אתה, אפרתי? הלא אתה ריצפת רחובות תל־אביב בשביל קרונות הטראמוואי שעתידים לעבור שם, בשביל הציוויליזאציה העתידה לבוא. פתח פיך ויאירו דבריך… להיכן נכוון מבטינו?

– כלפי האופקים…

– בראוו! – הפסיקו שפאן – איש הפרוגרס והציוויליזאציה ניכר מיד – מבטנו כלפי האופקים!…

– אשר בתוכנו פנימה – גמר אפרתי – נתרכז בתוכנו, עד שיגלו לפנינו אופקים רחבים. הטייסים המתרוממים על אווירוניהם, אין עינם מרחיקה לראות, האמינו לי, ממרים המרכזת מבטיה רק אל ערוגותיה.

– תעודה יפה, אין מה לדבר – העיר מי באירוניה.

– התעודה… – השיב אפרתי – מי יוכיח לי שאנו מצווים דווקא ללַמד את משהו בינה? כבוד גדול יותר מדי. ללמד, טוב, אדרבה, מהיכי תיתי… אבל תסכימו שיש כאן מן היוהרה. כל הרעיון הזה הוא מסוכן לנו. תעודה היא חובה. ומי שאומר וחוזר ואומר, השכם והערב, שיש לו תעודה, הרי זו מבחינה ידועה התחייבות כלפי שומעיו. ועל כן זה מסוכן! חובות, רבותי, חייב אדם לשלם, אם רוצה הוא שלא יזלזלו בכבודו. ואף־על־פי־כן, אם גם זה חלום… רצוני לומר התעודה, השאיפה ללמד לעולם… מודה אני שאין להקל בו ראש, בזכות היצירות שנוצרות על־ידי החלום הזה, בזכות הספרים שנכתבים והפסלים שנעשים למו. כל אלה בוודאי נתנו מה לאנושיות.

– ובזכות הבצלים והקשואים שגודל לשמו.. – העירה מרים בבת־צחוק, כשהיא מחקה את קולו.

– לא! – קרא אפרתי – זאת לא! הבצלים והקישואים אינם טובים כשמגדלים אותם בגלל איזה חלום. אלא בגלל הקיבה… רק בגלל הקיבה, רבותי! הם חשובים מאד!.. הקיבה היהודית בארץ־היהודים השבעה מחצילים יהודיים, שעמלו בהם ידים יהודיות – הנה ראשית דבר וסופו!

– ומה באמצע? בין הראשית והסוף? – שאלה גליק מעל כבש המדרגות.

– באמצע? אולי בינתים, שלא במתכווין, תצמח כאן איזו צורת חיים… אולי באמת ילמדו בני־אדם משהו מן הפלח העברי בארצנו. אבל אין זה מעסיק אותי. שפאן רוצה שבארץ־ישראל תצמחנה פרובלימות ויתהלכו “עמוֹסים”… אבל עיקר ענינו ועסקו של עמוס היו השקמים שלו שבתקוע. אגב אורחא הלך אל בית־אל, הגיד שם מה שהגיד ואחר כך חזר אל השקמים ואל הנוקדים שלו… מבטו היה מרוכז אל האופק המוסרי שבנפשו ואל אופק ארצו… זהו, מרים, מבטה של מוריה…

– אפרתי! – קראה גליק – שפתים תושק.

– א! גליק הזהרי ממרים – קרא אחד הפועלים – מרים היא קנאית גדולה.

– אם כן, אפרתי! – קראו כולם – בר מזל אתה!… אבל הזהרי, גליק, שלא תמיתי אותו בנשיקה!… תנשקי, אבל במתינות, ברחמים…

יגאל ראה שגליק נתונה לוויכוח שבין מרים וחבריה, קם לאיטו מעל הכבש ונמלט מהגזוזטרה.

הוויכוח לא לקח את לבו וגם הבין בו מעט. על לבו רבצה מועקה והיה לו צורך להיות שעה קלה ביחידות. גליק סיפרה לו שראתה בטבריה אדם אחד ירושלמי, שהצליח לעבור מיהודה האנגלית אל הגליל הטורקי. האדם הזה מכיר את אמו וסיפר שהיא סובלת מחסור נורא. השמועה הממה אותו. נפשו, כלהבה זו בנשוב בה רוח, נכפפה, נתכווצה, פירפרה ורטטה ונמשכה מרחוק אליה, אל האם, אשר אך עתה, בשמעו מרחוק על סבלה הגדול, כאילו נגלתה לו לעצמו כל אהבתו אליה…

יגאל פסע פסיעות מתונות, בראש משפל, וכשמצא את עצמו יחידי על גשר הירדן, צנח עליו ורגליו למטה אל המים. מסר את נפשו אל צערו ואל געגועיו. סיפורה של גליק עורר בו תשוקה בוערת לילך לראות את אמו. אינו מבין כיצד היה יכול אז בשבתו בירושלים להעלות על דעתו שהוא שונא אותה, בכלל אפשר לו שנוא את אמו!… “אמא!…אמא!…” קורא הוא אליה ולצלצולה של מלה זו, אשר הוא שומע מתוך נפשו, יהמו כל מעיו, מוסר־כליותיו קורע את לבו. חסר־אונים וחדל־עצות הוא לתקן מה שקילקל אז בשבתו אצל אמו, לפצות ולפייס את אמו המסכנה. ברגע הראשון היה לו, שם על מדרגות הגזוזטרה, ברור וודאי שעליו לעזוב מיד את ירדנה, וללכת ירושלימה. וגם עתה לא נסתלקה ממנו המחשבה הזו. אבל בעומק לבו היתה לו כבר וודאות אחרת, והיא שהדבר לא יקום והוא ירושלימה לא ילך… לא הסכנה היתה עיכוב לדבר, אלא מפני האדמה הזאת, ומפני העבודה עליה אשר כה אהב ואשר בשום פנים לא יוכל לעזבן…

דומם ישב על הגשר, ראשו חבוש בין שתי כפות ידיו ועיניו תועות לפניו ומקשיב אל זרם המים ואל תוגת נפשו. דומה לו שגם תוגתו זורמת בנפשו כירדן הזה, בלי הפסק, בלי קץ, תמיד, תמיד…

היה ערב חם ובהיר יומים אחרי גשמים חזקים. עננים לבנים ותפוחים עם שולים וורודים־סגולים היו תלויים בשפולי הנחושת של השמים, והביטו למטה אל העולם בבת־צחוק ומתוך חלום. כמו מתוך חלום ציפצף סמוך אצלו, מאחורי שיח, איזה צפור, ציפצף בלי הפסק, לעצמו, ביחידות ובתלונה שלאחר יאוש הגבֵּהַּ, הגבֵּהַּ במרומים הסתובב נשר ושתי כנפיו פלחו את האויר כשני סכינים וורודים־בהירים לאור השקיעה. האוויר כולו היה סגול־בהיר, שקט, שקט; דומה, איזו עצבות נסוכה בעולם, והעולם מתבונן אל יגונו מתוך דומיה להנאתו. יגאל הביט במבט מפוזר אבל בסיפוק־נפש אל חלקות השדה אשר השחירו לפניו רצועות רצועות… היום, משעת שחרית עד אחרי הצהרים, העביר כאן זבלים והפיצם אל פני השדה. איך יוכל לנסוע מכאן ולא יראה ברעוש כאן הרוח בקמה בהשתפך כאן לאור השמש גוני העינבר והאיזמרגד של שבולת־השועל, התורמוס והשעורה!…

פתאום לפתע תקפה אותו איזו התרגשות עזה. פתאום לפתע שמע את הדומיה הגדולה אשר מסביבו. ובו־ברגע היה דומה לו שהצער הזורם בקרבו אינו כלל צערו הוא, משום שהוא זורם גם עם מי הירדן השוקקים חרש מתחת לגשר, משום שהוא נשמע גם מתוך ציוץ הציפור אשר מאחרי השיח, משום שאותו יודעים ובו הוגים גם העננים אשר למעלה, הוא נסוך במלוא כל העולם… באיזו הנאה מיוחדה הקשיב יגאל אל הדומיה אשר מחוצה לו שהיתה לאחת עם העגמה אשר בנפשו פנימה. הוא לא עמד עדיין באותו הגיל, שבו נזכרים בימי הילדות אפילו הקודרים ביותר, כמו באיזה חלום טוב, מתוך געגועים. ליגאל רגיל היה לזכור ולחשוב שכל ימיו, מילדותו, עברו בבדידות ובעצבות, תוך־כדי טינה מתמדת מצד החברים וגערות בלתי פוסקות מפי האם. והנה אבא חולה, והוא לבדו בלי אם; והנה אבא מת, והוא שוב לבדו בלי אב; והנה ציונה מתה, חיים הלך לצבא, והוא תמיד תמיד לבדו… אח! ציונה, ציונה המסכנה…

בימים הראשונים אחרי מוֹת ציונה, כשיגאל היה מתהלך כצל ודל־פנים, היתה מרים מנחמת אותו שציונה אמנם הלכה לעולמה, אבל נשמתה מלַווה אותו תמיד; ואילו היה שׁקט גמור בעולם – דבר שאינו בגדר אפשרות – היה גם שומע את קולה מדבר אליה… ויגאל לא ישן בלילות, שכב במיטתו ואזניו נטויות אל דמִי החשכה. אולי שמץ קול יגונב אליו משם… והנה עתה, בשבתו על גשר הירדן ומקשיב אל דיממת העולם, דומה עליו שהוא מבין מדוע כה עצוב וכה שותק העולם: הלוא עיני ציונה מביטות משם, מעל אותם העננים הנוצצים עם השולים הוורודים־סגולים. הן מביטות רק אליו והעולם כולו מרגיש במבטיה… היא מדברת אליו. העולם כולו מקשיב אל קולה. עתה הוא שומע את קולה בבירור. לחזור על דבריה אולי לא היה יכול, ואולי גם לא שמע דברים. אבל דווקא לא זה חשוב. חשוב העיקר: היא דיברה והוא הרגיש, הבין מה דיברה, והוא ענה לה. גם את קולו לא היה יכול שום אדם לשמוע. כי נפשו היא אשר דיברה אל זו שבמרומים, מעל לעננים. וכה אמרה לה:

“התזכרי, ציונה, אז במוצא, בחצרו של האיכר שפרה’ס? התזכרי את אשר הבטחתי לך שם, וגם את אשר ביקשת ממני לפני מותך? אני שומר אף אשמור כל ימי את מיצוותך. הנה החלקה ההיא שם. הלוא אני חרשתיה, זרעתי לשם מספוא ירק תלתן, וגם זבלתי את השדות. אני אוהב את העבודה, את האדמה, ותמיד תמיד אוהַב אותה… כי אני רוצה להיות אדם טוב. כאשר הבטחתי לך, ציונה!…הנה שמעתי הפועלים מספרים כי בעוד זמן קצר יגורש הטורקי וארצנו תהיה יהודית, כולה יהודית; אמא תוכל לעבור מיהודה ולשבת עמנו כאן, וטוב יהיה לחיות בארצנו, אח, ציונה, ציונה!”..

סוף

בית־הכרם

ר“ח אדר ב', תרצ”ב