רקע
אהרן אברהם קבק
בֵּין יָם וּבֵין מִדְבָּר - ספר שני

 

פרק ששי הַבָּתִּים הַסְּגוּרִים    🔗


א

אותו יום הודיע ה' ציפרין, בשעת סעודת הצהרים, לאשתו שבערב יהיה עסוק באסיפה כללית של מורים ועסקנים, שבה יחליטו סוף-כל-סוף בענין שיעורי-הערב, שהעסיקו את כל מחשבותיו ואת כל זמנו הפנוי. הגב' ציפרין שאלה, כמו אגב אורח, אימתי ישוב. “סבורני – השיב – שלא לפני חצות. הלוא את יודעת, האסיפות שלנו…”. כל השעות שאחרי הצהרים לא היה בבית. לפנות ערב בא בחיפזון לשעה קלה, סעד סעודה חטופה והלך לו. אך כעבור שעתים וחצי – שלוש שעות חזר: האסיפה לא נתקיימה. בכל החדרים היה חושך. התחיל מתהלך ממקום אל מקום ומחפש גפרורים. וכשלא מצא, יצא אל המטבח, שהיה בחוץ, סמוך אל המרפסת. כשחזר מן המטבח אל חדר-האוכל, נזדקר בבהלה מחדר אשתו איש אחד ורץ ישר אל דלת המרפסת, ושם נתקל בחשכה בה' ציפרין וכמעט הפילו. ה' ציפרין התחלחל, אך הספיק להכירו: זה היה מקלר. תחילה לא הבין ה' ציפרין את פשר הדבר וכמעט לא נתן את דעתו לזאת: יותר מדי טרוד היה במחשבותיו על אודות האסיפה שלא נתקיימה. התחיל מדליק במנוחה את המנורה. אך באותה שעה יצאה גם הגב' ציפרין מחדר-משכבה. פתאום, בראותו את אשתו, כאילו הואר במוחו וראה מה שראה כאן בכל אימת וודאותו. כל דמו צף ועלה אל ראשו. רקותיו הלמו כמו בפטישים. במוחו היה רגע אחד ערפל. הרבה מחשבות ורצונות התרוצצו בקרבו, ואף אחד לא היה ברור די צרכו. ועל כן עמד רגע נדהם, מפני שלא ידע להתעכב אף על אחד מהם. פתאם שאל בקול חנוק, שהוא גופו לא הכיר אותו:

– מה עשה כאן מקלר?

היא הלכה במנוחה אל המרפסת, כאילו לא הרגישה בו, אף-על-פי שהספיקה לראות במעוף-עין את פניו שהפכו תולע ומיד אחרי כך נעשו חיוורים מאוד.

– כלום אני יודעת? חיפש כאן דבר-מה – ענתה במשיכת כתפים בעברה על פניו.

אך הוא פסע אליה פסיעה אחת גדולה, תפס את זרועה למעלה ממרפקה ובתנועה חזקה וגסה משך אותה אחורנית.

– מה לך? היצאת מדעתך? מטורף! – קראה.

– מה עשה כאן מקלר? – נשף את שאלתו בפניה.

היא הסבה ממנו את פניה. פעם אחת הצליפה עליו מבט אלכסוני, כרוצה להגיד דבר-מה. אך לא הגידה. שתקה.

– את שותקת? הגידי!

היא שתקה. על פניה לא זע אף עורק קל אחד.

– את שותקת, אבל אני יודע מה עשה כאן מקלר… אשה מחפירה… איך לא תתבישי! וכי סבורה את שלא הרגשתי כל הימים ש… ש… שאת חוזרת ומכרכרת מסביב לצועני הזה ממש כמו כלבה? ואלמוגים? והאלמוגים?… וכי לא הבינותי? באלמוגים קנה אותך. אשה נבזה! – הוא עמד ממולה, כפוף קצת ומנענע מול פניה את אצבעו הרועדת והמפרפרת. והיא הביטה אליו אלכסונית קצת, במבט נדהם וקפוא, מבלי להניד עפעף, מבלי להזיז ראשה גם כשאצבעו המאיימת רעדה סמוך-סמוך לפניה וכמעט נגעה בהם. אך אחרי רגעי-מספר נעלם מעליהם מבע התמהון הראשון. לאט לאט התכווצו שפתיה בקו אלכסוני, ובעיניה נדלקו שביבי בוז ולעג.

ה' ציפרין הרגיש, כנראה, במבט הזה. שוב נקפצה ידו לאגרוף, אך במקום להורידו על ראשה, כמו שהיה בדעתו ברגע הראשון לעשות, דפק בו בכוח על השולחן, עד שקפצה המנורה וקישקש האבאז’ור.

– תעני או לא, לעזאזל!

– שַ! שַ! – אמרה במנוחה – אל תרעיש עולמות. למה אתה שואל אותי, אם אתה יודע ומבין הכל?…

שוב צף ועלה גל דם אל ראשו וברגע אחד חשכו עיניו. כולו רעד, רעדו אגרופיו הקפוצות, רעדו ברכיו עד לאצבעות רגליו, ומפיו נדחק קול צרוד, כמעט בלחש:

– צאי!… צאי מביתי כרגע!… צאי!

המלים האלה הפתיעו כנראה את הגב' ציפרין. מבע הלעג והבוז כבה פתאום בפניה, אשר הלבינו מאד. רגע אחד נמשך זה. אחר כך תמכה את ידיה על מתניה, הפשילה במקצת את ראשה אחורנית וגילגלה אל התקרה צחוק ממושך, את צחוקה הידוע לו מאד, המלא, בשעת כעסה, ארס-לעג מרגיז כל-כך…

– אתה נחוץ לי מאד, ח ח ח!…

ומיד חזרה ונכנסה אל חדרה, שהתה שם שעה קלה, ויצאה לבושה מעיל, כובע על ראשה, וחבילה קטנה תחת זרועה, והלכה ישר אל דלת המרפסת. הוא עמד, כמו קודם, בגבו אל המנורה, נשען בשתי ידיו מאחריו אל השולחן, ומביט אליה בצאתה.

הגיעה אל הדלת, כבר אחזה בכף-המנעול, אך נמלכה בדעתה והרפתה את ידה, החזירה אליו את פניה, הביטה אליו דקה אחת, התקרבה אליו בשתי פסיעות ואמרה:

– אתה מגרש אותי! אתה?… באיזו רשות אתה מגרש אותי? הלוא אתה אידיאליסט; וכי כך עושים אנשים הגונים? מה עשיתי לך? וכי אסור לי לשוחח עם בחור, אסור לי לצחוק, כי אם להיות לך רק משרתת, לעבוד במטבח, זה אתה חפץ! הלא אתה גרוע מטורקי, מפלח ערבי… אז, אז, באודיסה, חייתי אצל אבא ואמא שלי כנסיכה, מה היה חסר לי שם? האם דאגתי פעם לשמלה? והתיאטראות, והקונצרטים… הלוא אתה יודע את חיי אז. כאשר ראש העיר הגיש לי באחד הנשפים זר פרחים, האם יכולתי אז להאמין שסוף שחור כזה מחכה לי, שאהיה מהלכת קרועה ובלואה, בידים גסות כאלה מכביסה, משטיפת סירים ומקילוף תפוחי-אדמה!… האם אצל אבא ואמא שלי עשיתי פעם את העבודות הללו? טיפשה הייתי שהאמנתי בך, שקיוויתי להיות מאושרה עמך… מה יש לי אצלך פה? באת אל ביתנו כרמאי, כגנב, כגנב ממש. היו לי בחורים טובים ממך, עשירים ממך, הייתי יכולה לעשות את השידוך הכי-טוב באודיסה, אבל אתה באת בדבריך המתוקים, באידיאליזם שלך, בדברי חלקות שלך ורימית אותי… הלוא אתה רימית כאחד הז’וליקים1 מהמולדאוואנקה2. הלוא ידעת כי אני איני ציונית. למה סחבת אותי לכאן, אל החור הזה? מה לי פה ומי לי פה? אתה הולך לאסיפות, כל הימים וכל הלילות, ואני נשארת לבדי בבית. מה נותנים לי פה החיים? הבאת אותי אל הביצה הסרוחה הזאת רק כדי להיות לך משרתת, לבשל לך, לכבוס לך, לקנח אותך…

כל עמידתה לפניו עם החבילה תחת זרועה, עם הכובע הישן, שהיה קצת שמוט הצידה מרוב התרגשותה, היתה כמשרתת שפיטרוה. הוא הרגיש בדבר והתבייש קצת. לכאורה, היא דברה שלא-כדרכה במנוחה, כשהיא מסובבת ומשכת, מתוך עצבנות, בידה האחת הפנויה את כפתור מעילה. מפעם לפעם היתה מרימה ומחזיקה בחבילתה הכבדה שהיתה צונחת מתחת זרועה. אך פתאום השתנו פניה, התעוותו, סנטרה ושפתיה התחילו רועדים, נראה שהיא משתדלת לכבוש את בכיה הלוחץ את גרונה. בקולה צללו כבר דמעות:

– אין דבר! – אמרה – אני לא אובַד. את לחמי ארוויח. בכל בית יקבלוני למשרתת. אין לי חילוק אם להיות משרתת פה או בבית אחר. אבל… שתים-עשרה שנה… שתים-עשרה שנה שחורה ישבתי בחושך ובצרות, כמו בבית-כלא, כמו שבויה, כמו שפחה… אף כותונת אחת שלמה לבשרי אין; הטלאים מתמקקים עלי; אף שמלה אחת הגונה לגופי. האם התבוננת לפחות פעם אל הנעלים שלי? הבט וראה! (הרימה קצת את שמלתה והראתה נעל מרופטה וחסרת-צורה) והילד? איך יגאל לבוש? הראית לפחות? ההתבוננת לפחות פעם אחת אל הילד ואל אשתך? שתים-עשרה שנה היו לי חיים חשכים אצלך; אף שעה אחת של שמחה, ואתה מעיז, אתה מעיז…

בשעה שדברה ירדו כל הזמן דמעות על לחייה, והיא לא ניגבה אותן, מפני שהחזיקה כבר בשתי ידיה את חבילתה; הן זרמו אל פיה, וטיפותיהן ניתלו בקצה חוטמה וסנטרה. פתאום הפסיקה, באמצע דבריה. הבכי חנק אותה. נפנתה ופרצה ביבבה החוצה.

הוא נשאר עומד כקפוא על מקומו, כמו שעמד בראשית הויכוח, נשען על השולחן, גבו אל המנורה. בחוץ המתה רוח, טפח הגשם על החלונות, ולו היה דומה שעדיין הוא שומע את קול יבבתה בחוץ…

תחילה שמע מתוך לעג וביטול לטענותיה הטיפשיות של האשה הזאת, מתוך קוצר-דעתה וצימצום-מושגיה, ולא מצא אותן ראויות אפילו לתשובה. בקרבו עוד פעפעו החימה והעלבון. עצם מציאותה בביתו גרמה לו כאב, כמציאותה של איזו רוח טמאה, ופילל בלבו שתמהר להסתלק מנגד עיניו. אך לאט לאט התחילו העלבון והכעס שוקעים יותר ויותר3 או-שם בנפשו. אחר כך, משראה דמעות בעיניה, התחיל משום-מה מתבייש בעצמו, ולבסוף לא ראה לפניו אלא אשה עלובה ואומללה. עתה היתה לו ההרגשה שהוא עלוב ואומלל ממנה, מפני שהיא הצודקת, היא המגורשת, היא הבוכה… ומדי פעם בהסתער הרוח ביתר עוז, בהצליף הגשם ביתר זעם, היה דומה עליו כאילו הלילה, הרוח והגשם באו לטעון את טענותיה, להתאונן עליו, לתבוע ולדרוש ממנו בזעם, והוא עמד בראש מושפל כנידון…

לאן תלך? מה תעשה? – עינה את עצמו בשאלות. ראה את אשתו כשהיא נכנסת אל בתים זרים דרך המטבח ומבקשת עבודה; כשהיא שוטפת את הרצפות באיזה בית ואוכלת לבדה באיזה מטבח; וגברת-בית שאין דעתה נוחה מעבודתה נוזפת בה. נזכר בעלומיה, בבית אביה. הלוא היא צודקת בהחלט! בת יחידה להורים אמידים היתה. נזכר בחדרי דירתם המרווחים והמפוארים, באורחים המרובים מסביב למיחמם, בחגיגותיהם הסואנות, שהיו באים אליהם טובי בני הנוער, סטודנטים וסטודנטות4, וסתם צעירים עליזים. הלוא היא צודקת! ציונית לא היתה מימיה, השאלות הציבוריות העסיקוה אך באופן שטחי; היא היתה רק צעירה יפה ועליזה. למה הלכה אחריו, מה מצאה בו? הלוא שוטה גדול היה בחשבו שבגלל ציוניותו נישאה אליו… כן, זאת היתה טעות מצדו. הוא התכונן עוד אז לנסוע, לארץ-ישראל, ועל כן היה צריך לקחת צעירה מתאימה לכך. אפילו טעות אין זאת, אלא פשע פשוט. מה רצה מהנערה ההיא שעקר אותה מתוך סביבתה והביאה לכאן. הוא, פשוט, רימה אותה… ועתה גירש אותה בלי רחמים בלילה כזה מן הבית. לאן תלך?

פתאום קפץ ממקומו כנשוך. כן, לאן הלכה? איפה היא מסתובבת כעת בגשם הזה? ברוח הזו? במוחו עברה פתאום מחשבה שהקפיאה את דמו בעורקיו: הים… מרוב יאוש תאבד את עצמה לדעת. היא מסוגלת לכך…

כמו שהיה בבית, בלי מעיל ובלי כובע, הזדקר החוצה לרוץ אחריה. הרוח כאילו חיכתה לו; אך יצא, סטרה לו על פניו בקילוח של גשם כמו בחבילת זרדים עד שנעצרה נשימתו ברגע הראשון. אך הוא לא שם לב ורץ הלאה בדרך אל הים. את כל כוחותיו אימץ כדי להחיש צעדיו מול הרוח החזקה שנשבה ממולו. הגשם הרטיב את כולו, המים נכנסו אל מתחת לכותנתו. אבל הוא לא נתן את דעתו לכך. הוא רץ. רק לא נעים שקשה לו לנשום, שמכנסיו הרטובים דבקו אל בשרו ומכבידים עליו את תנועת רגליו. אחרי שעה קלה הרגיש שעוד מעט ורגליו תכשלנה מרוב התאמצות. ובכל זאת התאמץ לרוץ כמה שיכול. הלילה היה שחור מדיו. ובכל זאת דמה מפעם לפעם כאילו הוא רואה צל שחור, כצל אדם, ואז היה קורא בכל כוח: “אֶמָה!… אֶמה!… אֶ-מ-ה-ה!…”. היו בקריאותיו גם תחנונים, גם בכי, אך בתוך יללת הרוח ורעש הגשם והמיית הים מת קולו בצאתו מפיו. לרוץ לא יכול עוד. ובכל זאת התאמץ להחיש, למהר פסיעותיו. כל בגדיו היו דבוקים אל בשרו כמשא כבד, כולו היה כגוש נוזל אחד. הליכתו כבדה עליו יותר ויותר. הוא גרר כבר את רגליו בשארית כוחותיו. הרגיש שעוד מעט, עוד רגע ויפול. וידע שאם יפול פה ברחוב, לא יקום עוד. ולא היה איכפת לו כבר. מפני האפלה והגשם לא ראה לפניו כלום, כאילו נמתח קרום שחור על עיניו. ובכל זאת סחב את רגליו הלאה, הלאה…

פתאום עמד. לא הכיר את המקום שהוא נמצא בו. ראה את עצמו אבוד בתוך החשכה, הרוח, והמטר. למצוא את אֶמה נואש כבר. נואש גם מעצמו, מחייו. לא מצא באותו רגע בנפשו כל חפץ לשוב הביתה, לא ידע בשביל מה לשוב. לא כדאי. מה טוב היה אילו פתאום בא קיצו. לאן ילך? מה יעשה?

הוא הלך כבר בלי מטרה, ישר לפניו, כשהרוח מכה באכזריות על פניו ושוללת ממנו את נשימתו, כשהוא מרים את רגליו זו אחרי זו לאטו, כשני גזרי-עץ כבדים. בפעם הראשונה, אולי, בחייו הרגיש כמה הוא בודד; כל אותם הקשרים אשר קשרוהו אל העולם ונתנו חשיבות לקיומו, נמקו ואינם. ברגעים האלה כאילו נתרוקנה נשמתו מכל מה שמילא אותה. הוא היה רק בעל-חיים עלוב, חלש, גלמוד עד לידי אימה ואובד בתוך האנדרלמוסיה החשכה הזו. בלימה! אמֶה איננה. עוד מעט ואף הוא לא יהיה. אפס. בלימה… פתאום נתקל בגדר אבנים. לא ידע היכן הוא ולאן לפנות. לכאורה היה יכול לשכב כאן. מה איכפת לו? מאי נפקותא? ובכל זאת המשיך להתנהל לאורך הגדר. כאן חדלה קצת הרוח, ואף הגשם לא סטר בכאב כזה על ידיו ועל פניו. הלך וגשש את הגדר, עד שהגיע אל קיר, הלך ומשש הלאה, עד שידיו הרגישו בשקערורית. דלת. רגע חשב: אולי לשבת פה על המפתן. תחת המשקוף, מה שיהיה – יהיה. אך בשבתו על המפתן, נתקלה ידו בדבר רך ושעיר, ונבהל. זה היה כלב. נודד ועזוב, ואולי מת. נבהל מהמחשבה שמחר בבוקר ימצאו פה את שניהם, אותו ואת הכלב. אבל ללכת הלאה אי-אפשר היה. אל אלוהים! היכן הוא? אילו לפחות ידע זאת. שם את ידו תחת הכלב: הוא לא מת, הוא חם. פתאום הרגיש על ידו מגע קל וחם. הכלב הפנה אליו את ראשו, נשף על ידיו ולקק אותן. ציפרין הגיש לו גם את ידו השניה לחממה… ממגע זה עבר חום גם אל לבו. לא היה עוד גלמוד כמו קודם… חישב את דרכו שעבר ומצא שהוא בנוה-שלום. בנוה-שלום ישב מקלר. המחשבה הופיעה פתאום במוחו, כאילו מישהו לחש אותה לו, ופתאום נעשה אור בחשכת הלילה אשר בקירבו, כאילו הבריק בה ברק: אֶמה הלכה אצל מקלר, אמה חיה, לא אבדה את עצמה לדעת, היא פה, באחד הבתים… המחשבה הזאת מילאה אותו אושר אין קץ. הוא קפץ על רגליו. נתחדשו בו כוחותיו. ולאור המחשבה אשר הודלקה בקרבו, הכיר גם את המקום. כן, פה יש סמטת ערבים, יעבור את הסימטה ואחר כך יפנה שמאלה. הוא יודע את הבית אשר בו גר מקלר… רק היום עבר במקרה על פניו.

ה' ציפרין טפח על הכלב מתוך חיבה והכרת טובה. רצה לקום וקשה היה לו בתחילה. אך אסף את כוחותיו וקם מתחלחל. התחיל שוב מהלך בכבדות אבל מתוך התעוררות של תקוה. הלך לפי אומדנה ישר אל ביתו של מקלר. יקח את אֶמה ויבקש ממנה סליחה. צריכים להתחיל לחיות מחדש, באופן אחר. הוא הזניח אותה לגמרי, כל השנים האלה. היא צדקה. הוא יתחיל לשים לה לב יותר. מהיום ואילך ישתדל להקל מעליה את החיים, לתקן את אשר עיוות. הוא יודע, הוא מכיר שעיוות הרבה, שחטא חטא גדול כלפי המסכנה הזאת. אבל כל זה יכופר על ידי אהבתו הרבה. גם את יגאל “יקח בידים”. הוא ישתדל לעשות את שניהם למאושרים… ובלבד למהר, למהר למצוא אותה. זכר שעל יד הבית יש איזה שביל משופע ושורת אבנים בשולי הכביש הזה. ציפרין מצא את המקום הזה. בחלונות הבית היה חושך. דפק על הדלת. אין עונה. דפק על החלונות. מתוך המיית הרוח נדמה היה לו שהוא שומע קול. והוא, מבלי לשמוע את הדברים, ענה: “אני, ציפרין… פתחו”. אך מבפנים התמהמהו לפתוח. ציפרין התחיל קורא בקול: “מקלר! מקלר!… אמה!… פיתחו!” שוב דפק ושוב קרא וצעק. אך לשוא. ברור היה לו עתה שאמה נמצאת מאחורי הכתלים האלה, יחד עם מקלר. אבל החשך האילם ליגלג עליו באכזריות נוראה מתוך החלונות השחורים.

האור, שנדלק בקרבו לפני זמן-מה, שוב דעך. שוב פנה ללכת מבלי לדעת לאן. כולו היה מכוסה זיעה, למרות הקור שהקפיא את כל גופו. הוא ידע שיפול, אבל לא ידע אם בעוד רגע או בעוד רגעים אחדים, אם על יד איזו גדר או על החולות אשר בסביבות תל-אביב. נפשו כחורבה שוממה, ובקרבה נוהה נהי על עלבון חייו התפלים ועל בדידותו הגדולה… כאשר הובילוהו רגליו אל ביתו, לא שמח להכנס אל תוכו. לא חכתה לו בביתו יותר טובה מאשר שם על סף הבית הזר, על יד הכלב הנודד…


ב

למחרת לא קם ציפרין ממיטתו. שכב בחום של ארבעים מעלה, היה משעל שיעול קשה ונחנק מחוסר נשימה. מרים היתה על ידו כל היום. בשעה הקבועה בא שקלור, לבדו, בלי מקלר, שמע שאין עוד ארוחות בבית ציפרין, לא השתומם והסתלק דומם. אחר כך בא אפרתי. הוא נשאר איזה זמן על יד מיטת החולה, עזר למרים במה שיכול, רץ בשליחותה פעמים אל החנות הסמוכה או אל בית-המרקחת. מרים הרתיחה תי, ואפרתי הביא, בפקודתה לחם וגבינה, ושניהם ישבו בחדר הסמוך, זה מול זה, וסעדו דומם. החולה נרדם קצת ועל כן נזהרו מִדַּבר. פעם שאל אפרתי בלחש לגב' ציפרין, מרים השפילה עיניה ולא ענתה. הוא לא הפציר. אחר כך ראתה מרים מתוך דבריו שהוא מבין מה שאירע בבית הזה. היא סיפרה לו בלחש שבבוקר בא אליה יגאל לקרוא לה: “אבא חולה” – “ואמא איה?” – שאלה. “אמא הלכה”. הילד היה מבולבל ומדוכא. אחר כך, כשירדה אל ביתם, הלך הילד אחריה כצל, הסתכל בפניה ככלב נפחד, שאינו יודע מה רוצים לעשות בו. אף פעם לא שאל אותה על אודות אמו. אבל את השאלה הזאת קראה כל הזמן מתוך עיניו. בקושי רב עלה בידה להאכילו ולשלחו מן הבית. כשחזר מבית-הספר, לא נכנס הביתה בסופה ובשאון כדרכו, כי אם על בהונות רגליו נכנס במתגנב ומתיירא; אכל דומם, בלא תיאבון, רק מפני שלא רצה לסרב לה, ונפטר לו. אך מפעם לפעם היה חוזר, נכנס בחשאי אל חדר אבא ומביט אליו מבט שואל: “מה לך אבא? מי עשה לך רע? היכן אמא’לה, אבא?”, מביט כך רגעים אחדים ואחר כך מסתלק ומסתובב בחדרים מַשְמים… לבה, לבה לילד הזה… אפרתי שמע את דבריה ושתק, אם מתוך השתתפות בצער, או מתוך שהיה רחוק במחשבתו מכל מה שספרה.

מן החדר הסמוך נשמע דרך הפתח קול נשימתו הקשה והחורקת של החולה כקול מַסור קהה. בחדר, שבו ישבו היא ואפרתי, שררה אפלולית, מפני שכיסו את האבאז’ור במטלית שחורה כדי להכהות את אור המנורה.

כל היום לא משה מרים מאצל מיטת ה' ציפרין, זמן רב טיפלה ביגאל עד שהאכילתהו ושלחתו לישון. מפאת חוסר הרגל, דימתה שעבודת אם ועקרת-בית, בלי כל משרתת, היא הקשה ביותר, עבודת פרך ממש, והתפלאה על הגב' ציפרין ועל אמהות רבות כמותה, שעושות יום יום את מלאכתן, ואינן כורעות תחת כובד משאה. והנה עתה, כשהחולה ובנו נרדמו, יושבת מרים מול אפרתי, תשושת-כוח ונוטה קצת לישון ומשוחחת עמו בלחש, בתוך אפלולית החדר.

זמן רב דברו חרישית על הטרגדיה שבבית הזה. אולם כל זמן שיחתם, ואפילו כל היום, למן הרגע שפקחה בבוקר את עיניה, ליווה אותה זֵכר טיולה המוזר אמש על חוף הים, הזֵכר הזה מילא את כל נפשה. היה הדבר דומה לאדי יין חריף שתעו במוחה, מילאו את כל חלליו ונקביו, עד שהרגישה בצורך דוחק לפתוח להם איזה מסתם, להשתחרר מהם על-ידי שיחה. נוספה לצורך זה גם הרגשה לא פחות מציקה, שאם תעלים מאפרתי את טיולה עם כרמלי, יהיה בזה משום שקר. לכחש ולשקר לא רצתה. והנה פתאום, באופן משונה, בלי כל קשר עם ענין שיחתם, התחילה מספרת על ביקורם של כרמלי וגליק אצלה, על שיחתם, ועל כל מה שעלה לה על חוף הים. תוך-כדי-סיפורה התלהבה יותר ויותר, אף גם הרימה קצת את קולה ולא הרגישה ברושם שעשו דבריה על השומע אותה. תחילה זקף עליה זוג עינים פקוחות לרווחה. הוא נדהם. מאחרי דבריה, מאחרי התרגשותה נחבא משהו מפחיד… לכאורה הקשיב במנוחה. תמך את לחיו בכף ידו הנשענת על השולחן, ובידו הפנויה גילגל על גבי השולחן כדור-לחם קטן. גילגל את הכדור הזה, נטלו, הקריבו אל עיניו, התבונן אליו, ושוב מיעכו, ושוב גילגלו. אולם בקרב נפשו נדמו כל קולות החיים. נפשו המסכנה נתכווצה, נלחצה אי-שם בפינה נידחת, ושחוחה המתינה באימה ופחד למכה…

מרים קמה עם גמר סיפורה, סיימה אותו בעמידה ובחיפזון ורצה אל החדר הסמוך לראות את החולה שהתחיל משתעל. כמה שהתה שם? רגע, ואולי שעה, או אולי הרבה יותר משעה? מי יודע… בשובה מצאה אותו במקום שעזבתו. כמו קודם תמך את ראשו בכפו וגילגל את כדור-הלחם. אך הנה קם בתנועה נמרצה ממקומו, הסיר מעל האבאז’ור את המטלית וליטף אותו בשתי ידיו דומם וארוכות. וכאילו כלום לא קרה, כלום לא היה, כאילו לא דנו אותו לפני רגעי-מספר לארבע מיתות בית-דין, התחיל שוב מדבר על ה' ציפרין. דיבר במנוחה ובבת-צחוקו הנוגה על הנישואין בכלל, על אי-הבטחון שבהם, על אי-הבטחון שיש לו לאדם בחיים, באהבתו ובאושרו. מרים הסכימה לו: יש שאת הדברים המפוארים ביותר, את הרגשות העדינים ביותר מחריבה המציאות, משפילה ומטנפת אותם.

מעל פני אפרתי לא משָה בת-צחוקו הדקה.

– המציאות חפה מפשע. ובכלל מה המציאות? היכן המציאות? אנחנו, אנחנו המציאות. מי מכריח אותנו לרמות את עצמנו? אנו משחקים בצעצועים, וכשהם נשברים מפני חוסר-הזהירות שלנו או מפני שהם בכלל שְבירים, אנו מתאוננים על המציאות, או, נה – ח – ח! על שאין בצעצועינו רוח חיים…

דברי תלונותיו של אפרתי ובת-צחוקו היו למורת-רוחה, ואמרה מתוך רוגז כבוש:

– צדקת. בתלונות מתמידות אין מן החכמה. נשברו הצעצועים, ומה בכך? תודה בעד שעות-המשחק והשעשועים הגרמו לנו, בעוד שעות האמונה שהאמנו בחייהם. אין צורך להיות כפויי-טובה כלפי המזל. נפגשים שני צעירים ומתאהבים זה בזה, ומתרגשים, ומתלהבים, וחולמים ומאושרים – הלוא זהו עיקר, ואם אחר כך יתפכחו משכרונם ויראו שטעו, מה בכך? מבחינה אובייקטיבית, אתה מבין… חשוב ששני לבבות אוהבים נפתחו לזמן-מה איש לפני רעהו, ולא האכזבות והמרירות שלאחר כך.

– שני אנשים, חביבתי, הם שני בתים העומדים זה מול זה סגורים על מסגר. בכל אחד מהם יושב אוהב ורואה אור בחלון הבית שממולו. לתומו מאמין הוא שהוא רואה כל מה שנעשה בבית השני. פעמים מגעת אמונה תמימה זו לידי כך שדומה עליו כאילו הוא יושב בתוך אותו בית… אף פעם לא דרכה שם רגלו, אף פעם לא תדרוך שם… סגורים שני הבתים ולא יפָתחו לעולם… אין אדם אוהב אלא את דמיונו. הוא מקריב את עצמו יום יום, שעה אחר שעה לדמיונו זה.

מרים צחקה:

– דומני שרעיון זה כבר שמעתי ממך פעם. אם כן, אין צורך לאהוב, אפרתי? אתה שולל את האהבה, אפרתי?

הוא שתק רגעים אחדים. כפות ידיו המשיכו לגפף את האבאז’ור ועיניו היו נעוצות לפניו באיזו נקודה סמויה מן העין. נפשו היתה עדיין אחוזה בצבת. אי-משם מתקרבות פסיעות חשאיות ומתונות של משהו מסוכן ומבהיל.

בחדר טיקטק שעון, טיקטק בלי הפסק, חדגונית. טיקטוק זה רק הוא לבדו היה תלוי אותו רגע בחללו של עולם, מעל לראשי הבריות, באכזריות התמדתו, באדישות חדגוניותו…

קשה היה לו לדבר. מוטב היה לו להכנס לתוך איזו מאורה ולינוק ולהתפרנס כל הימים, כל הימים, מהמרירות שבלב. אבל הוא לא יהיה לבדו. היא היתה כאן. היא ישבה לפניו…

– לא. איך אוכל לשלול את האהבה? האהבה היא סבל – אמר לבסוף – האדם יוצר לו אלהות בשביל להשָרף על מזבחה. בלאו הכי לא יוכל, כנראה, לחיות.

– נערה אחת, עוד ילדה כמעט, שאלה אותי פעם מדוע סובלים כאשר אוהבים. כסבורה היתה שהאהבה היתה צריכה להביא רק שמחה ותענוגות, ועל כן שאלה. דומני, אפרתי, שאותה ילדה צדקה ממך…

מרים ישבה כפופה כשהיא מחבקת את ברכה בשתי ידיה. הוא דיבר ודיבר בעגמה כזו, כמתאונן על מישהו או על משהו. אך היא לא הבינה למתרחש בקירבו, לא הבינה לעגמתו. על מה ולמה הוא מדבר ככה? הקשיבה ולא הקשיבה. עייפה ורצוצה היתה מעבודת כל היום על-יד מיטתו של ציפרין. הרגישה ששמוּרותיה נעשות כבדות. תחילה עוד התעניינה ברעיונות שהביע בשקט נוגה כזה. מרוב עייפות לא השיבה דבר. רק הקשיבה בריפרוף, כמנודנדה על-ידי קילוח קולו החדגוני. אחר כך הגיעו דבריו אל אזניה למקוטעים. בין קטע לקטע רחשו גם דמויות והרהורים זרים שלא מענין השיחה. לבסוף שמעה אך קול דברים לבד, וראתה אך זוג כפות ידים, שקופות-אדמדמות וגדולות, רוחשות על גבי האבאז’ור הלבן והשקוף…

התנערה וקמה.

– כן, כן… – אמרה סתמית, כשהעבירה את שתי כפיה על פניה – אח! מה עייפה אנכי – ואחרי הפסקה קלה – הלילה אישן פה. לוואי שיהיה שקט.

הוא נטל את כובעו ורצה להפרד ממנה, היא קמה ללוותו אל המרפסת. כשעמדה כבר על יד הדלת, אמר לה בבת-צחוקו העגומה:

– שכחת, מרים, לשאול אותי על תוצאות השתדלויותיו של קרן-צבי…

– אה! כן. איך זה שכחתי? ה' ציפרין בילבל את מוחי לגמרי.

– נו, מוטב. בפעם אחרת אגיד לך. את עייפה כעת. בפעם אחרת…

“הפעם האחרת” לא באה לעולם. הוא לא סיפר לה על עבודתו של קרן-צבי ועל ההתיישבות החדשה העומדת לצאת לפועל אחרי הפסח, מפני שהיא לא שאלה אותו זאת. לא שאלה.


 

פרק שביעי הַכֶּלֶב הַמִּתְפָּרֵץ עִם הַקּוֹלָר עַל צַוָּארוֹ    🔗


א

מרים התחילה מתראה עם כרמלי בתחילה מזמן לזמן ובחברת גליק, ואחר כך יום יום ובלי גליק. באסיפות החשאיות של הבחורים, אשר כרמלי משך אותם אל עניניו, היתה מרים שרויה תמיד באיזה מצב-רוח מיוחד, חגיגי-כבוש, אגב התרגשות פנימית עצבנית, כמו אז ברוסיה באסיפות החשאיות של הסוציאליסטים. הפעם היתה לה ההרגשה שהיא משתתפת באיזה ענין גדול, שמרומם אותה מעל לשטח חיי יום- יום התפלים… הרגשה זו היתה משַׁכַּרתה.

ובשבתה ביחידות עם כרמלי, היתה מרגישה תמיד שהיא יושבת לפני תופעה מוזרה, מעניינת ובלתי-שכיחה. הוא לא היה דומה לכל שאר מכריה. לא היתה בו מאותה הדימוקרטיות החיצונית של פרחי הסוציאליסטים הרוסים שגובלת עם רשלנות בחיצוניות, עם זלזול בנימוסים המקובלים. לו היו נימוסים של בן-תרבות ובן-חינוך הגון. בכל הליכותיו ודיבוריו היו מורגשות הכרה עמוקה של ערך עצמו, גאווה פנימית שנתמזגה עם פשטות ידועה. עם הבריות התנהג דרך חרות ופשטות של חבר טוב, שעמד בהן גם טעם של הורדת-עצמו מרצון, של עניוות מדעת בלתי-מעליבה. בלי התאמצות כלשהי מצדו היה מכריח את הבריות, שבאו עמו במגע, לכבדו. היה מדבר באבטוריטָטיות ידועה. והבריות היו מקבלים את דעתו בלי התנגדות. אדרבה. טוב ונעים היה בחברתו. הוא נסע הרבה, עבר ארצות הרבה, ראה הרבה דברים והכיר הרבה אנשים מעניינים, ובשבתו עם מרים, היה אוהב לספר מעשים שהיו, הרפתקאות שעברו עליו בוואשינגטון או בלונדון או בפריס. ואת המעשים שהיו, היה יודע לשקט בדברים שלא היו, בפרחי דמיונו. מאחורי סיפוריו הרגישה מרים בחיים עשירי תוכן ומלאי תנועה. אגב שיחה, שלא במתכווין כביכול, היה נוהג לשלב בסיפוריו שמות של אנשים גדולים, מפורסמים בעולם האמנות, הספרות או הפוליטיקה, שראה אותם, שדיבר עמהם כביכול. דרך אגב היה מפליט: “כמו שאמרתי כבר פעם לקויטסקי…” או: “הצחיקני פעם אנאטול פראנס באניקדוטה אחת שסיפר לי…” ומרים בהקשיבה אל שיחותיו ואל סיפוריו, לא יכלה לא להשתאות על האיש הזה שמדבר על פגישות עם מאורי האנושות, בהיסח-דעת כזה, אגב-אורח, כעל דבר של מה-בכך. יחד עם זאת ליטפה אותה בחשאי מחשבה עמומה ונעימה מאוד שהנה הוא יושב עמה, עם מרים וייס, כמו שהיה מפטפט עמהם. השיחות הללו, כמו האסיפות החשאיות ההן, כאילו ריוו את צמאונה לתפארת ולגדולה בחיים. היתה לה איזו הרגשה בלתי-מודעת כאילו היא גופה באה, באמצעותו, במגע עם אותו עולם גדול ויפה שעליו חלמה כל ימיה.

ובכל פעם כשראתה שהיא מוצאת חן בעיניו וחברתה מעניינת אותו, היו מתגלים בה מבועים חדשים של גנדרנות, של תכסיסים, אשר רק הנשים לבדן יודעות סודן, לצוד לבבות, לגרות את היצר שבגבר. המבועים הללו היו חדשים לה לעצמה. הם היו חבויים בנבכי מעמקיה ונעלמים גם ממנה גופה, לא חשדה כלל במציאותם. אדרבה, אצל כל אשה אחרת היו גילויים אלה נראים לה כסימנים לקלות-דעת ולריקנות-הנפש ובָזָה להן. ועכשיו, בשעת הצורך, התגלו פתאום בה-עצמה בהיסח-דעתה, נתגלו באלפי גוונים, בשלל צורות וביטויים בלתי-מחושבים מבתחילה ובלתי נתפשים… היה לה נעים מאוד להרגיש בהצלחתה, והרגש הנעים הזה נעשה לה כמעט לצורך. היה לה צורך להרגיש שהוא נמשך ונצמד אליה, לקרוא מתוך עיניו שהוא מצפה ממנה לחסדים טמירים, למַתּוֹת שרק ברשותה הן… לילה לילה היתה שוכבת זמן רב על יצועה בעינים פקוחות ומקשיבה אל רעש הים ואל שאון נפשה; ובוקר בוקר היתה מקיצה בבת-צחוק וברננה בלב. נעים היה לה לשהות במיטתה, מה שלא נהגה קודם, ולזכור את שיחתה תמול עם כרמלי ולקוות אל פגישתם היום. יש שבמקרה היתה נזכרת בלילה אחד של הרהורי-סבל, של כיסופים ודמעות מתוך אהבה אל אפרתי, אבל הזֵכר הזה עבר במוחה כגון זֵכר של מעשי ילדות משנים רחוקות. כולה היתה נתונה אל ההווה, סחופה בזרם אמיץ, שהיה מחזיר אותה, במו גל, אחורנית, אל העבר, כדי לגרפה אחר כך ביתר עוז הלאה לפניה, אל הבלתי-ידוע, המתוק והמחריד. כן, המחריד. כי יש אשר לבה פועם בה מתוך ציפיה מציקה וחרדה מתוקה גם יחד. יש אשר בכל תאי בשרה מתעורר זֵכר הלחץ של זרועות כרמלי האמיצות מסביב למתניה, אז בליל הסופה, על שפת הים… ואל הזרועות הללו משוועים עתה בה דמיה בערגון… מרים, אשר כל ימיה חלמה על הנשגב והבלתי-שכיח, אשר שאפה אל חיי תפארת ואל עלילות גבורה, פתאום הקיצה בה אשה, אשה זרה כביכול וחושנית, אשר כל מטרת חייה היתה לחיות בצלו של כרמלי כמו פטריה קטנה זו אשר צמחה חבויה לרגלי אילן חסון, הטובל צמרתו בגבהי שמש.

אך יש אשר פתאום היתה קופצת, מזדקפת מתוחת-עצבים. דומה היתה אז לאדם שסגר את דלתות חדרו כדי שלא יפריעו לו לשלח יד בנפשו. אבל אך זרק את החבל על וו התקרה, הקישו פתאום אצבעות על שימשת חלונו… גם על לבה הקישו אצבעות נעלמות… היו רגעים שהיתה מאושרה, כאדם שניצל מאסון, לו בא אליה אפרתי ואמר לה: “ארזי את מטלטליך. מחר אנו יוצאים אל הגליל!…”. לא פעם הלכה אל אפרתי בתקוה לשמוע מפיו דברים כאלה, שיש בהם משום פדות והצלה. אבל אפרתי שתק. אפרתי ראה שהיא משתמטת מידיו, ונמנע מהזכיר לה דבר שעכשו, כמדומה, נעים לה לשכחו. היא דברה עמו במתכווין על כרמלי, וחפצה מאוד לשמוע עליו מפי אפרתי איזו5 מלים קשות, איזו דעה שלילית, מתוך חרדה וכאב חפצה זאת… אבל אפרתי שתק.

פעם אחת בערב ישבו היא וכרמלי על גזוזטרת חדרה. כל היום לא היה גשם. השמש חיממה בחסד ובחנינה והחורף נשכח מלב. כרמלי בא אליה בשעת השקיעה ומצאה יושבת לבדה על הדרגש הקטן שעמד על הגזוזטרה, כשהיא מחבקת, כדרכה, את רגליה הנתמכות בפאתי הדרגש. הוא ישב על ידה גם כן נשען בגבו אל הקיר. הים כלוח צפחה היה, אבל הלב לא בטח בשיקטו, וחשש לסערות הצפונות מתחת ללוח השגיא הזה. המרחקים לחשו לנפש ופיתוה פיתויים סתומים, עוררו בה כמיהות לא ברורות אל דברים נעלמים, אל חופים לא ידועים ומקסימים… כרמלי דיבר ארוכות כמו תמיד. הפעם היתה איזו עצבות נסוכה על דבריו שנטפו ממנה נטפים גם אל נפשה. הוא דיבר כמתאונן. הים הזה… כמה פעמים כבר עבר עליו הלוך ושוב. ועתה שוב הוא מרגיש איזו אי-מנוחה בנפשו, כאילו הוא כבר יושב כאן בארץ יותר מדי זמן… אבל הוא מרותק כאן על ידי הענין אשר טרם החל לבצעו… הגילגולים והתנודות סוף-סוף מעייפים. אל אלוהים! איפוה לא התגלגל ביד גורלו? היה איכר וחשב שבעבודת אדמה מטרת חייו, כחיי האדם בכלל. ואגב עבודה גילה אפילו תרכובת חדשה, ראציונאלית, לזיבול. אחר כך הציור. מה לא קיווה אז מאמנות זו, לאחר שקשרו לו כתרים ושרו לו קילוסים מביני דבר, שראו את “נסיונותיו הילדותיים”, ואחר כך… אח, למה יש לזכור כל זה? כשתוקפים אותך געגועים למנוחה, יש שדומה עליך: הנה התערית באיזה ענין גדול, אשר מחוץ לתחומו כאילו אין בשבילך כלום. אבל אך הכית בו שורש, והנה מתחוללת עליך איזו סופה, מתוכך היא מתחוללת, עוקרת אותך מתוך הענין הזה, ושוב אתה נודד, מחפש…

– אוֹח… אין אדוני מאושר – דובבו שפתיה חרישית.

– ובכל זאת – הוסיף – איני מקנא בבני-אדם הקשורים בטבורם אל מקום אחד ואל ענין אחד. אילו ניתן לי לבחור באחד משני אלה: בגורל חיי המלאים תדיר נדודים ואי-מנוחה או בגורל חייהם של אלה המלאים מנוחה ושעמום – הייתי בכל זאת בוחר בראשון.

ואחר רגעים אחדים:

– אחרי רודף גורלו של אותו בן-מלך הנע-ונד.

– איזה בן-מלך הוא זה?

איני זוכר איפוה שמעתי או קראתי על בן-מלך אחד, אשר בהוולדו הופיעה פֵאה אחת טובה בחלום המלכה ושאלה אותה: “מה הברכה אשר תשאל נפשך לבן המלך, כי חביב הוא עלי מאד”. חשבה המלכה, חשבה ואמרה: “רצוני שבני לא ידע בחייו אכזבה; שכל דבר יקר לו לא ימאס עליו; רצוני שבני לא יראה את כל היקר והאהוב לו בכמישתו ובהפסדו…”. שמעה הפֵאה את דבריה ופניה לבשו עצבות נוראה, עיניה נתמלאו דמעות ואמרה: “מוטב, יהי כן!” ונעלמה. באושר ובששון עברו על בן המלך שנות ילדותו, רוויות שמש ואהבה. הוא לא הכיר ולא ידע איש, מלבד אביו ואמו. כי הם אהבוהו אהבת נפש ולא חפצו כי יחלק מאהבתו לרע ולידיד זולתם. וגם לא היה לו צורך באדם זולת הוריו שהיו יקרים לו מכל. אך בעמוד בן-המלך בעצם פריחתו ועלומיו הגיעו המלך והמלכה אל גבול שנות העמידה. הזיקנה כבר התדפקה על סף ביתם. עם הדפיקה הראשונה, התחוללה רוח נעלמה על ראש הנער. חרדה סתומה קמה בנפשו. עצוב ומלא געגועים כמוסים התהלך יחידי בגן אבותיו, כמחפש, כבורח, כנפחד וחרד, ונפשו לא תדע מה. יום אחד נעלם בן-המלך, ועקבותיו לא נודעו. הרוח נשאה אותו הרחק, הרחק מביתו. כי לא ניתן לו לראות את היקר והאהוב לו בכמישתו והפסדו… בן-המלך במקום גלותו רצה לעבוד, למזג א זיעתו עם זיעת בני-אדם. עשה גן, שתל עצים ופרחים. את כל חום נעוריו, את כל מירצו הצעיר נתן לאדמה, אשר סקל, עדר, חרש, השקה. לא היה קץ לאשרו בראותו את ראשוני הניצנים, את בכורי הפקעים; בוקר וערב פקד את מטעי חמדתו, את ציצי-אהבתו. גיל נפשו השתפך כמו מתוך גביע מלא על גדותיו כאשר השתוחח על פרחי החמד להריח מריחם, כאשר הרים ראשו לקטוף מפרי עציו ופיו מלא הלל ושבח לבורא על כל תגמוליו עליו. אולם ככל אשר השתפך גילו כן הלך גביע-נפשו הלוך והתרוקן; את רגליו הוקיר יותר ויותר מגנו… עם אחרית ימי הקיץ נטש אותו. הרוח נשאתו למרחקים, כי לא ניתן לו לראות את היקר והאהוב לו בכמישתו והפסדו… נזדמן אל אחד מכרכי הים. שם ראה בחורה צעירה יעלת-חן; והתלקחה בו אהבתו אליה. כצל הלך אחריה כי חמד את יפיה, כאשר יחמוד איש תרזה צעירה כולה מתוחה אל השמש, כולה רותתת בנגוהות הצהרים, אשר שַכר תשַכר את החוסה בצילה, בריח לשדה וברעש נופה המתוק. את כל אש עלומיו, את כל אהבתו הרעננה יצק על הנערה, בליל קסמים אחד. הִשָבע נשבע אז כי בחיקה ינון לעד, כי את אחרית נשימתו יוציא על חזהָ ויגווע. אך בבוקר אחד קם ונעלם… כך חי בן-המלך את חייו. אך התערה במקום אחד ואמר: “זאת המנוחה”, באה רוח וטילטלתו למקום אחר. אך התלקחה בו אהבה אל אשה אחת, באה רוח ועקרתו מבין זרועותיה. כי רבצה עליו ברכת הפיאה6, לבל יראה את הדבר היקר לו בכמישת ובהפסדו…

– הרי זה מעציב מאוד מה שאדוני מספר לי – אמרה מרים.

הוא הביט לפניו, אל הים, ולא ענה דבר.

– אם כבר נגזר על אדם – הוסיפה – שחייו פה על אדמות יהיו מתובלים ביגון ובצער, הרי מוטב שיבול ויגווע יחד עם אהבתו.

הוא עישן ושתק. עיניו היו תלויות באופק החשוך.

ראתה שקשה לו לצאת מתוך דומיתו, נשתתקה אף היא, כדי שלא להפריע לו. אבל העצבות הקלה שכבשה את לבה לא נתנה לה לישב במנוחה. רצתה להכריחו לדבר.

– מה אדוני רואה שם?

כמקיץ מהרהורים הפנה אליה את פניו, והביט מבעד לעשן הסיגריטה בשאלה.

והיא בצחוק:

אמנם גם אדוני הוא כאותו בן-המלך… ה! סיפרו לי עליו דברים לא יפים.

– מה סיפרו לה עלי?

– כי הוא מחליף אהובות כמו שמחליפים כסיות. האמת הדבר?

כרמלי משך דומם בכתפיו.

– אמרו לי כי הוא לוקח אשה, אוהב אותה זמן קצר ואחר כך עוזבה ושוכחה. האמת הדבר? מדוע הוא שותק?

– א! אל תאמיני לכל מה שהבריות מספרים. לא בנקל ישכח אדם את אהבתו. יש אשר יתברך אדם בלבו כי כבר נגאל מן האשה אשר אהב, שאהבתו כבר מתה בלבו, והיא, זו המתה, ספוגה שלא-מדעתו בנקבובי נשמתו, כרשמים הללו שאנו קולטים מן העולם החיצוני, מבלי שנדע כי באו אל קרבנו. רק יש ופתאום יעלה על לשוננו איזה ניגון, יש ו“בסעיפים בחזיונות לילה” תעבור איזו תמונה לנגד עינינו מבלי אשר נדע מאין באו כל אלה, לא! אין לשיכחה שליטה על האהבה. האהבה אינה מתה. יש לה מעין “השארות הנפש”. כן. אבל…

הוא צחק:

– גורלי בנידון זה רע מגורל בן-המלך. הנשים דהאידנא, נְחַה!… גם לעזבן לא כל כך קל.

– מדוע?

– מפני שהן אינן עוזבות אותך… יש שהאהבה היא כקולר על צוארך, ואי אתה יכול להפטר ממנו, להשתחרר. אתה נלחם באהבתך, בעצמך, שנים רבות ולשוא. לבסוף עולה לכאורה בידך לנתק את הכבל; פצוע ורצוץ כולך, אתה שמח על חרותך ואין קץ לאשרך. אולם מרוב שמחה אין אתה רואה שאין אתה אלא ככלב זה שהצליח לנתק את השרשרת ולהתפרץ, והוא רץ עם פאת שרשרת מדולדלת שתלויה בצוארו…

רגע חשב והוסיף:

– כל עוד פאת הקולר תלויה מדולדלה בצוארו, אינו חופשי, לא…

מרים נזכרה בראיסה רוזין ואמרה:

– לפחות יודעות הנשים דהאידנא לאהוב.

כרמלי הניע את ידו באויר, כדוחה את הרעיון הזה, ובצחוק:

– אח! אילו לפחות ידעו לאהוב… הרי הן כולן ציוניות או סוציאליסטיות או אינטליגנטיות סתם… הן דורשות באהבה איזו7 זכויות, הן רוצות להיות חברות… ואני אין לי צורך בחברים. וכי לכך נבראה האשה? החיים החדשים עשוה לבעלת-מום. האשה היא זו שאיש-המערה היה גונבה מתוך מערת השכן או שהיו לוקחים אותה שבי מן האויב. האשה בה"א הידיעה היא חיית-דודים, קורטיזאנית, אבל רק בשביל אדם אחד, בשבילי!

הדברים הדהימו את מרים. בכל ישותה התקוממה נגדם, ובלעג:

– תפקיד נאה לאשה…

– סבורני שכן. הייתי שמח אילו ניתנה לי מהבורא תעודה להשביע אנשים אושר ולמצוא בזה גם את אושרי אני; ליתן לבני-אדם שמחות-אוהבים, תענוגות-דודים מתוך התמסרות, מתוך אהבת-נדבות. כלום זה מעט?

מרים העוותה את פניה. בהצלפת מבט פוזל אליו ובאירוניה אמרה:

– המסכן! בארץ-ישראל כל הנשים הן “בעלות-מום”.

– פעמים מזדמן לי בחיים להפגש בנשים כרצוני – אמר לא מענין הערתה – בלעדיהן החיים חסרים איזה דבר. אפילו המפעלים שאתה מוסר להם את חייך, כאילו נטולי נשמה הם כשהאשה אינה עמך.

מוזר! הלא דברי האיש הזה עוררו בה התמרמרות וגם עלבון, ובכל זאת, עצביה היו מתוחים כאשר לא היו אף פעם. מתוך התרגשות חדשה ומוזרה לה לעצמה, מתוך איזו חרדה ונקיפת-לב, הקשיבה לדברים הללו, כאילו היו בהם איזו להטים שקשה להפטר מהם.

– המסכן שלי! – חזרה באותה האירוניה על הערתה הקודמת – הנשים דהאידנא, כמו שאמר אדוני קודם… הן לא נוצרו בשביל תפקיד נעלה כזה. חוששני שימים רבים יתהלך ערירי בתל-אביב עד שתזדמן לו בת מערות קדומים.

כרמלי צחק.

– אולי… אמר – ובכל זאת איני נופל ברוחי. אני מאמין ברוח הטבע שעושה את שלו על אף כל המכשולים. אני מאמין שסוף-סוף יזַמן לי, כלומר: הטבע, את האשה האמיתית. לאמיתו של דבר, הרי בעמקי הנפש של כל אשה שוכנת קורטיזאנית. הרי זה כמו גרגרי החיטה שהיו כלואים, במשך אלפי שנים, בתוך אגרופו של חנוט מצרים ושמרו את לשדם הטמיר… אין דבר! יש שהמתים קמים פתאום לתחיה, ח ח ח… בלילות – אנא, אל נא תספר את הדברים לשום אדם בתל-אביב! – בלילות יש שאני שוכב במיטתי ומקשיב ומצפה. אני מייחל לאשה, לאשה, אשר תבוא לדפוק על חלוני… היא אינה באה, ואני בכל זאת מייחל אליה, אל נקישות אצבעותיה…

מרים קפצה פתאום ממקומה, דחופה על-ידי התרגשות מוזרה, מעין חרדה כמוסה. התקרבה אל מעקה הגזוזטרה, ועמדה שם זמן-מה דומם בלי-תנועה. הוא ראה בחושך רק את הסילוּאֶט שלה כשהיא עומדת בגבה אליו ופניה אל הים, ושתי ידיה משולבות על ראשה.

אך הנה החזירה את פניה, ובצחוק קל שאלה ממקומה:

– וכשתבוא ותדפוק, הלא יבהל? נחה-ח…

– מרוב שמחה, כן, ח ח ח…

לאחר שכרמלי הלך, נשארה מרים עוד זמן רב עומדת על מקומה ליד המעקה. מתיחות עצביה לא נתרופפה עדין. מוחה היה מלא ערפל מהמם, כעין קטר. לא היתה בה אף מחשבה אחת צלולה. מפעם לפעם חזקה בה ההרגשה שהאדם הזה בא אל חייה כשליח הגורל, ובו-בזמן גדלה יותר ויותר גם חרדת נפשה הסתומה כמו מפני סכנה קרובה. לא פעם חלפה בה המחשבה לנתק בבת-אחת את קשר היכרותם, העלול להיות לקשר בל ינתק. לברוח, להמלט. אבל היתה נטולה כל רצון לעשות איזה דבר. כאילו כבר נסחפה אל מערבולת, וכוח לא היה לה להתגבר ולצאת מתוכה. כל מה שדיבר אליה הערב, העיר בה התמרמרות ועלבון. התמרמרה בתור אשה, בתור אדם. כל עולמה הרוחני התקומם. ובכל זאת לא יכלה להפסיק את שיחתו, לדחות את דבריו בתוקף הדרוש. אדרבה, קשה היה לה להתגבר על איזו התרגשות בלתי-מובנת. הרי זה היה מעין שיכרון. משהו מן השיכרון הזה נשאר בה גם כעת. גאמה של רגשות חדשים, בלתי-ידועים לה מקודם, בלתי-ברורים ושאינם ניתנים לביטוי, התחוללה בנפשה ועשתה אותה מבוקה ומבולקה: שיכרון, תוחלת סתומה ומסעירה את הנפש, ציפיה מתוקה ופחד. פחד מפני העתיד לבוא…

ברגלים כושלות ונחלשה מאוד, כמו אחרי טיול ממושך ומעייף, נכנסה אל חדרה. באפס כל מחשבה התפשטה את שמלותיה והתנפלה לתוך מיטתה. כמו תמיד חפצה גם הפעם לעבור בזכרונה על כל מה שדבר ולתמהונה לא יכלה לזכור אף דבר מדבריו. במוחה היה ערפל ובלבה מבוכה. אך מתוך הערפל התחילה לאט מתבלטת ומצטיירת מחשבה ברורה אחת: חייה היו עד עכשיו שקטים ושלווים, מוארים בשאיפה טובה, מכוונים אל מטרה טובה, ולא ידעה שזהו האושר. אח! אנו יודעים את אושרנו רק לאחר שנגוז ועבר. אבל מדוע עבר? אושרה עוד טרם עבר, הרי זה תלוי רק ברצונה, לשוב להתייחס אל הדברים ולהעריכם בדעה צלולה ומיושבת. הדעה הצלולה הסתלקה בזמן האחרון, ועל כן נסחפה אחר אוואנטורה מסוכנת. כי מה כרמלי זה אם לא אוונטוריסט, אולי אוואנטוריסט מהמין הגרוע ביותר?…

בו-בזמן ביצבץ ועלה מתוך מבוכת-לבה רגש אחד שקרא: “לא ולא! האושר שעליו את מדברת, הוא רק אושר מדומה, כי לא היה בא אף פעם. ואילו בא לרגע קט היה נעלם מיד כברק, ואחריו היו מתחילים נגררים באפס תקוה וניחומים חיים של חול נוראים בשממונם. אַת הלכת בשביל שלא אַת התווית אותו, כי מצאת אותו מוכן, אחרים התווהו. הלכת בו לא מפני שבחרת בו, אלא מפני שלא מצאת לפניך אחר ולא ידעת אחר. אף פעם לא שאלת את נפשך אם את מוכשרה בטבעך, באופיך לחיות את החיים הקטנים והדלים, מתוך מחסור ועבודה קשה ללא כל ענין וללא כל ברק שהוא. לא שאלת. והנה בא אליך כרמלי והגיד לך, כמעט מיד לאחר שהכירך, שאת מרמה את עצמך וסופך להענש קשה על תרמית זו. והרי זו אמת. מוכרחה את, ברצון או שלא ברצון, להודות זאת לעצמך. הרי לא חדלת כל ימיך לערוג ולהתגעגע למשהו גדול, יפה ומבריק בחיים, לאיזו הוד ותפארת בלתי-שכיחים, שמימיך עוד לא ראית אותם, אלא בדימדומי חלומותיך… והנה תפארת זו שבחיים מוגשת לפניך על כפות-ידיו של כרמלי. לסדר באסיה את חשבונותינו עם אירופה, להפיץ בין עמי המזרח את רעל התסיסה וההתקוממות, לגאול, יחד עם עם ישראל וארץ-ישראל, את המזרח כולו – כלום אין בזה הוד ותפארת?…”

המחשבה הצלולה דיברה במנוחה, בנחת, אבל כבושות, בלי בטחון בניצחונה: “מה לך ולמזרח? הלא אין בדעתנו ליהפך כאן לעם אסייתי ממש עם כל חשכתו ופיגורו. כלום אין אנו אוהבים את אירופה, את תרבותה, את אורה ואת אידיאות-החופש שלה? לא! על נכסי האנושות הנאורה לא נוותר; אדרבה, נהיה חלוצי התרבות האירופית הנאורה דוקא פה באסיה. כוחנו באמת שלנו, בקדושת עבודתנו. אם נפגש במכשולים מצד קנאי הדת במערב או במזרח, אמונתנו וצדקנו יתנו לנו כנפים לעבור על המכשולים. וודאי! עוד הרבה נסבול עד שתקומת ישראל תהיה לעבודה מציאותית; וודאי שגם את תסבלי, גם אפרתי יסבול, גם כל אחד ואחד אשר יקשור את גורלו ברגבי עפר אבותינו. וכי אין גדולה ותפארת בסבל הזה? רעיונות גדולים אינם שטרי-הגרלה; נצחונם אינו בא כזכיה פתאומית, בחינת נחלה מבוהלת, אלא פרי עמל רב, מלחמה ויסורים… על-יד אפרתי, שם בגליל; בצל החרוב אשר ליד “ביתכם הקטן” מול פני השדה הנעבד, תתחממי תמיד לאור שמש-ברכה מלטף, מנחם ומעודד…”

כאן נשמע קול צחוק הלב: “הזהו אידיאל החיים, להיות תרנגולת, תרנגולת דוגרת? לעבוד וללדת ילדים מבעל לא אהוב? כן! לא אהוב. אל נא תרמי את עצמך. הלוא אין את אוהבת אותו… אפרתי הוא אמנם אדם נפלא וטוב, אבל בלי מעוף ובלי דמיון, לפעמים משעמם, ואף פעם (הלוא תודי בזה סוף-כל-סוף, בין אם תרצי ובין אם לא תרצי) אף פעם לא הרגשת כלפי אפרתי מה שאת מרגישה כלפי כרמלי. עם אפרתי את מבלה שעות נעימות ושקטות, אבל בחברת כרמלי אין שקט בנפשך, את תמיד נפעמת, תמיד מתרגשת גם כשאין את מגלה זאת, תמיד יש לך בחברתו דפיקות לב. כל ימיך עברו בשיעמום ובחלומות, וכך גם יעברו בוודאי ימיך לעתיד כמו בערבה. וכי לא טוב לך להתלקח פעם בלהבה אחת גדולה עם אדם ככרמלי, לשרוף את נפשך באושר לוהט ואם גם קצר? ואחר כך… ואחר כך… וודאי שתהפכי לאפר, אבל באפר חייך יהא תמיד עומם ולוחש זכר נפלא אחד… כרמלי בוגד, עוזב, שוכח… ומה בכך? שוממה וגלמודה לא תשארי גם אחר כך. בפרי-אהבתך תחיי את אושרך אשר בער לפניך פעם באש פלדות…”

זמן רב שכבה מרים קרועה ושסועה בין מחשבותיה ורגשותיה שהתווכחו בינה לבין עצמה וויכוח קשה על אודות נשמתה. המחשבה, כחברה גדולה בשנים, מסורה ונאמנה, דיברה בנחת, בכבדות, מתוך שקול-דעת ואי-רגילות לקנטר ולהקניט; הרגש, כאורח חדש שפרץ פתאום אל לבה, ליגלג, הקניט, צחק צחוק מבטל ומנצח בלשון של תאווה ואש. מתוך דברי הראשונה הָרגשה אדיקות דתית של נזיר; קולה כקול אפרתי. בדברי השניה היה מפעפע כוח טבעי מתוך מבוע של אינסטינקטים עזים; קולם כקול כרמלי.

אך הנה הערים הרגש, הקריב את פיו אל אזנה, ובלחש, כמו שהיה מֶפיסטו נוהג לדבר על אזנו של פויסט, אמר: “השעון דפק אחת. שעה זו היא המכרעת בחייך. הוא שוכב שם לבדו ומצפה אליך כי תבואי לדפוק על חלונו… חושך בחוץ ולא תפגשי איש. אל-נא תאחרי את המועד. או הלילה הזה – או אף פעם…”

מרים קפצה מעל מיטתה ועמדה רגע כסהרורית, בלי כל רגש. רועדת בכל גופה, התלבשה, התעטפה בסודר שחור, שהאפיל על פניה. כל זה עשתה בלי כל מחשבה ברורה או רגש חזק, כמו מתוך חלום או קֶטֶר. כמו מתוך חלום או קטר התחמקה חרישית, כצל מתגנב, מן החדר אל תוך חשכתה לילה…


ב

בשעות הערב הפנויות, כשלא יכלה, מאיזו סיבה שהיא, להתראות עם כרמלי, היתה מבקרת את אפרתי. היתה הולכת אליו מתוך הרגל, ולפעמים גם מתוך צורך. אותם הימים שקיוותה למצוא אצלו פדות וישע, היו כבר רחוקים רחוקים מאוד. באלפי קולות שיווע בה אושרה. וכותלי חדרה היו חרשים ואלמים. היה לה צורך לדבר לפני מי על אודות כרמלי, לבטא בקול את שמו באזני מישהו. נחוץ היה לה לרוממו ולנשאו בעיני הבריות, ולשמוע את תהילתו מפיהם… לפניה אבוקות נדלקו, אבל עד לפינות הנידחות שבנפשה שלחו צללים מרטטים ומהלכי-אימים אשר לא ידעה פשרם… נפשה היתה דומה לאולם משתה מלא, תרועת מנגנים ושרים, צחוק והוללות חוגגים. אולם באפלולית הפינות הרחוקות נחבאים במארב אנשים חורשי-רע אשר מסוות שחורים על פניהם. החוגגים יודעים שבעלי מזימות רעות נמצאים כאן, אולם הם מעמידים פנים כאילו אינם חושדים בשום דבר. יודעים הם שסוף-סוף ישימו את נשף חשקם לחרדה, אך אין איש יודע אימתי ואיך. ועל כן ביתר שגעון וביתר אש מתהוללים הם ומתחוגגים ומסתובבים במערבולת הריקודים… מרים לא טעמה מימיה את טעמה של התאווה בכל צורותיה וגילוייה המחופשים, המפונקים והחולניים, כפי שידע כרמלי, המנוסה בכל, להמציאם ולעוררם. נפשה לא סלדה מהמצבים הבלתי-טבעיים והמשפילים שדרש ממנה, מפני שהוא דרש אותם, מפני שהם גרמו לו תענוגי-בשרים. ועל כן נראו לה כטבעיים. אולם אחר כך, בהשארה לבדה במיטתה תשושת-כוח, בוקה ומבולקה כשדה-קמה שעברה עליה פלוגת פרשים, יש שהיו פתאום מבצבצים מתוך פינות נשמתה אותם בעלי-המסוות השחורים שישבו שם במארב… יש אשר בשכבה לבדה בלילה בעינים פקוחות, תוהה-ובוהה על אהבתה ועל כל חייה, היה נופל עליה פחד פתאום עד כדי תשוקה לצעוק לבקש עזרה, מנוס…

בשעות דומות לאלה היה לה צורך גדול לראות את אפרתי.

אל חדרו היתה נכנסת, כמו שהיתה נכנסת תמיד, במאור פנים של ידידות, כאילו שום דבר לא נפל ביניהם, שום קרע… היתה שופתת את הקומקום על האש, שוטפת את הכוסות ואחר כך היו יושבים שניהם זה מול זה, שותים תי ומשיחים. היא מספרת על חייו ודעותיו של כרמלי, על האישים הגדולים אשר הכיר ודיבר עמהם, את האניקדוטות שלו… אפרתי שומע במנוחה, בבת-צחוק עגומה ונכנעת, במבט מפוזר. באופן בלתי-ניכר הוא מנסה להסב את השיחה על ענינים אחרים, כמו שמשתדלים להעביר חולה ישן ממקום אל מקום מבלי שיתעורר. ומרים אמנם אינה מרגישה בדבר, נגררת אחריו ומפטפטת על דא ועל הא. אבל מבלי-משים חוזרת, בקפנדריות ובנתיבות עקלקלים של שתופי-מחשבות נעלמים, שוב אל כרמלי שלה. ובלבה היא מכירה לו טובה על שהוא שותק, שומע ושותק, ונותן לה לדבר… אמנם תחילה היתה מתביישת להזכיר בפניו את שמו של כרמלי. ידעה שתגרום לו על-ידי כך צער. אבל לאט לאט התגבר על על ביישנותה ועל פיקפוקי מצפונה האיגואיזם המצוי, במקרים כאלה, רק אצל נשים; היא פיתתה את עצמה שלא איכפת לו לאפרתי, שהוא מתייחס אל זאת באדישות גמורה. בזמנים אחרים ובתנאים אחרים היתה בוודאי מרגישה כל מה שמסתתר אצלו מתחת למסווה המנוחה…

ואפרתי לבו ניבא לו רע עוד מכבר. עוד מאותו ערב שסיפרה לו בבית ציפרין על טיולה עם כרמלי על שפת הים. לא עבר זמן מרובה והוא הבין שהיא אבודה לו. הוא לא התמרמר, לא התקומם, לא שיווע מכאב. “ביתם הקטן” עם עץ החרוב מול חלונותיו, שם בצלע ההר, בגליל, נחרב, נחרב… עכשו לא ידע עוד לשם מה ילך הגלילה, לשם מה יתחיל חיים חדשים, מה יכולים עוד החיים להבטיח לו? בקרבו הכל רמוס, פצוע, זב דם… אמנם הרבה מהלומות קיבל בחייו, שְׂשֹׂונים היו בהם אך מעט. אבל עתה נדמה לו, שאז, בעבר, היה איזה דבר אשר קשָרו אל החיים גם בשעות שהיה מתפתל כתולעת תחת מכות גורלו. ואת הדבר הזה שכח ואינו יכול לזכרו שוב. אז, כמדומה לו, ידע וכעת אינו יודע עוד למה לו חיים? אה! אילו עצר כוח לעקור מלבו את אהבתו אל מרים, היה לו נקל מאוד לפתור את השאלה הזאת. אבל אהבתו זו מעורה בנפשו ובבשרו כמו שן רעועה שכל תנודתה וכל זיזה גורמים יסורים אין קץ… לפי-שעה פוקדת מרים מזמן לזמן את נווהו, לפי-שעה הוא שומע מפקידה לפקידה את קולה ההוזה ואת צחוקה הטהור. לפי שעה… ומענין הדבר! חימה אין לו עליה. אדרבה, הוא מכיר לה טובה על חסדיה עמו בתתה לו את האפשרות הזאת לראותה יושבת בחדרו על מקומה החביב עליה, בקצה הספה, שקועה בהרהורים, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה… אין כועסים על הגורל. וגם אינו ראוי כלל לאהבתה של הנערה הזאת. אילו אהבתו לא היתה אהבתה אלא טעות. למה תאהבנו? כל מה שהוא יודע על עצמו עשוי רק לדחותה. זה ברור! אולם כרמלי? כאן קשה להצדיק את הדין, קשה להתעלם מרגש הקנאה. דקירת המחט בלב היא צעקת עָוֶל… אפרתי השתדל אמנם פעם ללמד זכות על כרמלי, ולא עלה בידו… היא טועה! היא טועה!… הוא מביט אליה בצער וברחמים. כן, גם עליה הוא מרחם. איש אינו אשם כאן. שניהם כואבים. גם היא, גם הוא… הוא בטוח שהענין עם כרמלי יגמר בקאטאסטרופה גם בשבילה. היא נידונה ליסורים אשר יבואו במוקדם או במאוחר. ומרוב צער וחמלה עליה, אהב אותה עוד יותר.

פעם אחת ראתה מרים, בהתקרבה אל ביתו של אפרתי, שזה מסיר מעל חבל מתוח שתי חולצות שהתיבשו עליו אחרי הכביסה. לקחה מידו את החולצות, בעצמה הלהיבה בתוך המגהץ את הפחמים וגהצה לו אותן. הוא הרגיש שֶלמרים נעים משום-מה לשרתו ולעזור לו בעבודות שהנשים רגילות בהן. אפרתי התבונן אל תנועותיה, אל התאמצויותיה, בלחצה את המגהץ על חולצתו בכל כוחותיה לָחוֹץ והחלק אילך ואילך, התבונן אל פניה המשולהבות עם הקווצה שנשמטה על מצחה ונדבקה אליו בזיעה, – ולרגע שעשעתו האילוסיה שעוד לא אבוד הכל, שמרים תלך עמו הגלילה, אל “ביתם הקטן”…

אבל האילוסיה הזאת היתה רק לרגע. אחרי העבודה השתרעה מרים על הספה לנוח. לתמהונו ראה אפרתי שהיא נכהת-רוח ועונה לו תוך פיזור הן-הן לאו-לאו, מבלי לשמוע היטב את דבריו.

– מה לך מרים? – שאל נבהל קצת.

הביטה אליו בשאלה.

– דומני שאת יושבת עצובה.

משכה בכתפיה, השפילה עיניה וגמגמה:

– לא… כן… קצת עצוב לי… – ובשפה רפה סיפרה לו שלפני ימים אחדים יצא כרמלי, רכוב על סוס, אל גבעת-השרון; היא דואגת לשלומו, משום שהדרכים אינן בטוחות, והוא יצא יחידי.

– אל תדאגי – הרגיע אותה אפרתי בקול רפה ובמנוחה – הוא הלוא יליד-הארץ הנהו, בוודאי הוא יודע ערבית מאין כמוהו וגם להתהלך עם הערבים הוא יודע.

ובשעה שהוא דיבר ככה והיא הלכה ונרגעה, מצץ בלבו כאב קהה אשר כמותו לא ידע עד אז.

פתאום השליך את נפשו מנגד ושאל:

– הגידי, את אוהבת אותו מאד?

מרים השפילה מטה את עיניה ואמרה כמעט בלחש:

– בזמן האחרון התקשרתי אליו.

זמן רב ישבו שניהם ושתקו. היא ישבה בראש מושפל תחת כובד הרהוריה, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה, והוא דיפדף בחוברת “האחדות” מבלי לקרוא בה אף משפט אחד שלם. פתאום, כקורא מתוך העיתון, אמר:

– הגולה שלנו הקימה מתוכה בעלי-דמיון וכוחות-הרס מפליאים.

הרימה בתנועה נמרצה את ראשה והצליפה עליו מבט מוזר, שואל, מפחד ומוכן לקרב. בו-בזמן ביצבצה ברעדה ופיזזה בשיפולי לחיה האחת ובזוית פיה בת-צחוק של מבוכה ושל איזו מזימת ערמה גם יחד.

אפרתי תפש א מבטה ובת-צחוקה, והתחרט על הערתו. התבייש בחולשתו במו בכישלון מוסרי ומילמל:

– בדרך כלל, כמובן… הגולה בדרך כלל מסוכנה… לעולם כולו…


ג

לפי הצעת מרים, קיבלה גליק על עצמה, ברצון ובלי פיקפוקים, לטפל בציפרין, ששכב חולה בביתו. “הלוא הייתי פעם אחות-רחמניה – אמרה גליק – אמנם לא הצלחתי ביותר; כשם שלא הצלחתי בגן-הילדים. דוּבָה לא נבראה, כנראה, לדברים כאלה” – הוסיפה בצחוק.

– אבל – גימגמה מרים – איני יודעת כמה יוכל ציפרין לשלם. עדיין אינו במצב שאפשר לדבר עמו על זאת.

– אני מקווה שבעד האוכל ישלם לי.

– או! זה בוודאי.

– וגם מקום לישון בוודאי ימָצא לי בביתו. יותר מזה לא נחוץ לי.

מרים ראתה, לתמהונה, שהבחורה התמסרה לעבודה בלב ונפש. בסבלנות מאין כמוה, מילאה את כל הקאפריזות של החולה, ובדיקנות רבה שמרה על פקודות הרופא. היא לא דיברה הרבה, עבדה דומם, ובכל תנועותיה היה איזה רוך מוצנע; אפילו פסיעותיה הגבריות נעשו יותר רכות, פחות סואניות. גם השפעתה על יגאל היתה טובה. בתחילה הראה לה הנער התנגדות וקשיות עורף. במבטיו הזועפים, בעיניו המביטות אלכסונית מתחת לגבות הצפופות היתה מרגשת גם איזו טינה: מה רוצה “זו” ממנו? הוא התרעם על שמרים הוקירה רגליה מן הבית, ו“זו” באה למלא את מקומה. בשעה שמרים היתה ממלאה בבית את תפקיד אמו היה דומה עליו שהדבר הוא טבעי ושכך צריך להיות. אבל משבאה גליק, והתחילה מסתובבת בחדרים ובמטבח, מנקה, משפשפת ושולחת אותו בשליחויות שונות, מכריחה אותו לאכול מרק וביצים השנואים עליו, הרגיש ביותר את הצער האילם שקסס כל הזמן בלבו של העָלם אמו, על שנסעה פתאום בלילה בשעה שהוא ישן, מבלי לידע לאן; ואגב כך הגיעו לפעמים געגועיו אליה עד לידי חולניות. ואז היה הנער “בלתי אפשרי”: התמרמר על כל מילה שאמרו לו, לא ציית, עשה ההיפך ממה שציוו, כאילו בכוונה להכעיס: לפעמים היה גם גס ברוגזו, מדבר דברי גידוף, משבר ומקלקל… כל זה היה בתחילה. אבל גליק ברוחה המעויינת, בתוקפה שלא נחלש אף פעם, בחומרותיה המתונות והמוצקות, הצליחה לבלום ולמַתֵּג את החיה הקטנה הזאת. לא דיברה עמו רכות ותחנונים ואף לא גערה בו; קולה היה תמיד שווה, קשה ואבטוריטֶטי, ויגאל נשמע לו. את מרים אהב, שמח לראותה, להיות בקרבתה, אבל לא תמיד שמע בקולה. אדרבה, לפעמים היה מקשה את לבו ומסרב לה, כאילו במתכווין כדי שתתחנן אליו, תגפפו ותשדלו. אל גליק סוף-סוף התרגל והשלים עמה. מציאותה בבית נראתה לו סוף-סוף כדבר שבהכרה וטבעי; וכדבר שבהכרח וטבעי שיעשה את כל מצוותיה. מרים השתוממה על השפעת גליק הטובה על הנער. “הוא היה לאחר – היתה אומרת – אין להכירו”. ואמנם הנער נעשה מסודר במלבושיו ובאכילתו. נזהר מעשות אי-סדר בחדרים, חדל מהתרוצץ כל הימים ברחובות והתמיד לשבת בית. לתמהונה של מרים לא היה גבול. רק מבית-הספר היו באות תלונות עליו. הנער התחיל משום-מה לשנוא את בית-ספרו. בלי חמדה היה הולך אליו ובנפש מרה היה חוזר משם. פעמים היה משתולל שם כפרא, מקניט למוריו ומזיק לחבריו. כולם התלוננו עליו, אבל אף אחד לא ידע כי בזמן האחרון רע, רע לו שם מאוד. אף-על-פי שהיחס אליו מצד המורים והתלמידים, לא שונה במשהו לרעה, נתקעה בו בכל זאת איזו הרגשה היא הוא ירוד, כי הוא נופל מאחרים וניפלֶה מהם לרעה. אם במקרה שיחקו חבריו בקבוצה ולא הזמינוהו, מתוך היסח-הדעת, להצטרף אליהם, עמד לו בפינתו נעלב כמנודה ובלבו, גידף אותם: “חמורים! נבזים!…” ויש שלא התאפק ושלח אליהם לשון, מעוה כלפיהם פניו. אל המורים התיחס בטינה. הוא קינא בהם פשוט שהם בריאים והולכים אל בית-הספר, ואביו אינו יכול לעשות כמוהם, אביו המסכן שוכב חולה, גונח ושותה “רפואות”… הוא שנא את הילדים שלכולם יש אבא ואמא בבית, ואמא שלו נסעה בלילה ואפילו נשוק לא נשקה לו… פעם אחת, בשעת השיעור, לא התאפק והריק אל כיס חברו דיותה מלאה דיו… בחוץ לא יכול לשהות זמן רב. בשעת המשחקים היה תוקף אותו פתאום רגש מוזר שמשך אותו הביתה. כי לא היתה שעה שלא ציפה, מדעת או שלא-מדעת, אל שוב אמו. בשובו מבית-הספר או ממשחקיו ברחוב, היה לבו נוקף; והיה פותח את הדלת בתקוה לראות את פני “אמא’לה” משחקים לקראתו. וכשלא ראה אותה עם כניסתו, מיד רץ אל החדר הסמוך; אולי שם היא… והאכזבה אחר כך היתה מרה ומכאיבה. היה לו אז צורך גדול לבכות, ומשום כך היה מבקש תואנות להתרגז ולהתקצף, וממציא סיבות ואמתלאות כדי לבכות… במקרים כאלה היה גובר בו הרגש שהוא עזוב. אל חדר אביו היה נמנע מהכנס. הכל היה שם מוזר ובלתי-רגיל; מוזר היה לו לראות את אביו יושב במיטה נשען על גל של כרים, לשמוע אותו גונח ומשתעל בקול מבהיל, עם מכשירים משונים לנשימה, עם הריח המשונה והחריף באווירו של החדר. פעם פתח במקרה את דלת החדר ונרתע בבהלה, מפני שראה שם דבר אשר לא הבין אותו והדהימו מאוד: גליק עמדה כפופה על גבו של אבא עם נר דולק בידה, והדביקה לגופו המעורטל אילו כוסות-זכוכית קטנות… כל זה היה מפחיד אותו, פשוט מפחיד. וכשאבא היה לפעמים קורא אותו אליו, היה עומד על-יד מיטתו דומם כקפוא, בגבות צפופות, בעינים מושפלות ונושם בכבדות, ככועס.




פעם אחת כשישבה מרים על-יד מיטתו של ציפרין והדלת היתה פתוחה אל החדר השני, שמעה את גליק משוחחת עם יגאל ואומרת לו: ‑ כשתשאר במקרה לבדך בבית, אל נא תתן לשום אדם להכנס, וביחוד לעניים. תאמר: אין איש בבית, וחסל! אבל תשגיח יפה… בימים האלה הרגשתי פעמים אחדות בעניה אחת שהתחילה מסתובבת פה. תימניה בוודאי. דוקא בערבים אני רואה אותה. הדבר חשוד בעיני. אל נא תשכח כי עליך לשמור את הבית לבל יגונב ממנו דבר.

אחר כך, כשציפרין נרדם ויגאל יצא מן הבית, נכנסה מרים אל החדר הסמוך ושאלה בלחש: ­‑ על איזו אשה דיברת קודם עם יגאל? ‑ איזו גַנבה בה לכאן כמעט בכל ערב, להריח מסביב לבית. תימניה עניה בוודאי.

איזה רגש עמום אכף על מרים להוסיף לחקור: ‑ תימניה? מנין לך שהיא תימניה? ‑ דומני כך. ‑ ומה מראהָ?

‑ בוודאי גם את ראית אותה, אך את הלוא מאמינה לכל אדם. היא גבוהה, בעלת-בשר ופנים כהים. ‑ ועם פיקס דק על השפה, לא? ‑ לא התבוננתי.

מרים השפילה עיניה ועמדה איזה זמן בלי תנועה. על פניה נכרו הרהורים כבדים. ‑ על מה את חושבת? ‑חקרה אותה גליק.

מרים תלתה עיניה בגליק במבט מוזר ואמרה בלחש כמפקפקת: ‑ איני יודעת מפני מה יש לי הרגש ש… שזוהי הגברת ציפרין? ‑ מה את סחה? ‑ כפי שאת מתארת אותה… ‑ היכן היא דרה? מרים משכה בכתפיה: ‑ מניין אדע זאת? אצל מקלר, כנראה… ‑ את מקלר לא ראיתי זה כבר. גם אל אסיפותינו חדל מלבוא… אבל… האומנם?…

ושתי הבחורות שקעו בהרהורים.

‑ אבל מה יש כאן לעשות? ‑ שאלה אחת מתוך הדומיה. והשניה לא ענתה מפני שגם היא לא ידעה מה לעשות.

ימים אחדים אחרי השיחה הזאת, חזר יגאל עם חשכת הערב מבית המרקחת. בידו האחת החזיק שני בקבוקים בשביל אבא ובידו השניה קופסת פח קטנה נוצצת כזהב. את זו קיבל במתנה מאת הרוקח. במוחו כבר עבדה תכנית שלמה בקשר עם הקופסה היפה הזאת והוא אץ הביתה, כדי למהר להשתמש בה לצרכו. הלך הלוך וצפצף. סמוך אצל הבית ראה אשה אחת עומדת. היא לא ראתה אותו. “הגַנבה!”, נזכר בדברי גליק. בתחילה נפחד: הוא לא ראה אף פעם כנבים. חשב לעבור על פניה בלאט מבלי שתרגיש בו ולמהר להודיע להגליק. אך הנה קרה דבר של פילל לו. האשה שהרגישה בצעדיו, הפנתה אליו את פניה, הביטה אליו וכאילו התכוננה להתנפל עליו. הוא עמד כמוכה רעם. אם כי המטפחת שהיתה על ראשה האפילה על פניה, הכיר הנער בחשכה ומבעד לצל את הפנים האלה…

עברה רק דקה אחת והאשה שעמדה להתנפל אליו בזרועות פשוטות, מיד התעשתה, נפנתה אליו בגבה והזדרזה להתרחק ממנו בפסיעות מהירות. אך אז פרצה מפי יגאל קריאה: ‑ אמא!… אמא’לה… ורץ אחריה.

אך יותר שמיהר הוא לרוץ, יותר החישה גם האשה את מרוצתה. כמו חיה מבולבלה, שנסה מפני רודפים מבקשי-נפשה, כך רצה היא מהר, מהר, דרך חצרות וסימטאות, ויגאל רץ אחריה מוקסם על ידי צילה השחור שראה במרחק-מה לפניו, כשהוא לוחץ בשתי ידיו אל חזהו את הבקבוקים ואת הקופסה הקטנה. בתחילה קרא לה בקול, מפני שחשש שמא אינה שומעת: “א-מ-מ-א!… א-מ-לי!…”; אחר כך, משראה שהאשה אינה נפנית אליו ומתרחקת ממנו יותר ויותר, התחיל בוכה מרה, מיבב יבבת יאוש ומפיו עוד פורצת מזמן לזמן הקריאה: “אמא’לי!”… אך הנה פתאום נעלם הצל. האשה מצאה איזה מבוא-מסדרון פתוח וקפצה לתוך חשכתו. שם עמדה ליד הדלת והתבוננה אל הילד הרץ אילך ואילך, הלוך ושוב, מחפש ובוכה, מיבב וקורא לה…

כשיגאל שב לבסוף הביתה, חפצו גליק ומרים להתנפל עליו בנזיפות על שהתמהמה לבוא, אך לתמהונן ראו את פניו והנה הם נעווים-חיוורים מאוד ושטופי דמע; שפתיו הלבנות רעדו. במקום לנזוף בו, המטירו עליו שאלות: מה קרה? ממי נפחד? במי פגש? הנער עמד רגעים אחדים דומם ונדהם בשפתים רועדות. אך פתאום, באין כוח להתאפק עוד, פרץ בבכי-תמרורים, שהיה דומה ליללה היסטֶרית: ‑ אמא’לי… ראיתי את א-מ-מ… – ולא יכול יותר לדבר מרוב בכיה שחנקה את גרונו.

גליק מהרה וסגרה את דלת חדר ציפרין. מרים לחצה את הילד אליה. שתי הבחורות הפצירו בו אגב שידולים וגיפופים להרגע ולהגיע היכן ראה את אמו.

‑ היא ברחה… רצתי, רצתי ולא יכולתי להשיגה, לא יכולתי למצוא אותו…

והבכיות נכפלו ביתר חוזק ומרירות.

שתי הבחורות הוציאו עליו את כל אוצר אהבתן וחמלתן. אגב גיפופים ולטיפות הבטיחו לו שזו לא היתה אמו, אל איזו תימניה עניה, שאמו איננה כלל ביפו או בתל-אביב אלא בירושלים היא, שתשוב בימים האלה ותביא לו מתנה יפה. כך כתבה בפירוש במכתבה האחרון… ויגאל אם מפני שתקפו עליו השידולים ופיוסי האהבה, שלא היה רגיל בהם, או אולי מפני שהתעייף מרוב בכי והתרגשות, נרגע לאט לאט עד שנרדם במיטתו כשהוא לוחץ באגרופו את קופסתו היפה שקיבל מהרוקח, ומפיו עוד פרצו מזמן לזמן, מתוך שינה, יבבות בודדות, ולבסוף נפסקו אף הן…

אחר כך ישבו עוד שתי הבחורות זמן רב מדוכאות ושוחחו בלחש, כדי שלא יגיעו דבריהן אל אזני החולה אשר בחדר הסמוך. הן החליטו שאסור להניח את מצב הדברים כמו שהוא, ושמחובתן להתערב בדבר ולאחות באיזה אופן שהוא את הקרח בחיי המשפחה האומללה. קשה לחקור ולדרוש על אודות המקום ששם דרה או עובדת הגברת ציפרין, ועל כן החליטו לארוב לה בשעה שתבוא להסתובב כאן מסביב הבית, לדבר על ליבה ולהשפיע עליה לשוב. גליק היתה מדוכדכה מאוד. פניה העצובים והמדוכאים הפליאו את מרים. לא פיללה לראות את הנערה קשת-הלב הזאת משתתפת במידה כזו בצערם של אחרים.

בחיוך קל אמרה לה מרים: ‑ דומני שכשם שאת משפיעה על יגאל, משפיע גם הוא עליך. אף אותך אין להכיר בזמן האחרון.

גליק השיבה, כמבויישת וכמתנצלת: ‑ את טועה. מה לי, באמת, ולעסקי המשפחה של איזה מורה. נעניתי לך כשבקשת ממני בוא לעזור כאן, רק מפני שלא היתה לי עבודה אחרת. זולת זאת, מי לי ולהם? לכל אדם דאגות עצמו. ואם אתה אומר לדאוג לעולם עולו, אין אתה מספיק. אני מטבעי הלא איני אחות-רחמניה… את יודעת, אני שונאת עניני רחמנות ופילאנטרופיה. אבל, את האמת לא אכחד, אל יגאל התקשרתי. ואני שמחה שגם הוא התקשר אלי. אני גוּדלתי כמעט בלי אב ואם. והילד הזה מזכיר לי משהו מנעורי. הוא לא יפה בפניו, כמעט מכוער. אבל כשיהיה בחור לא ירגיש בזאת. גבר הרי זה ענין אחר. אני מקַוָה שהוא יהיה קשור אלי ויאהבני. את יודעת, הנערים, הבחורים הצעירים, מסוגלים לאהוב גם נשים זקנות ומכוערות. לכשאהיה זקנה, זקנה מאוד, יבוא יגאל לשבת עמדי שעה קלה, יתעניין בי. אז יהיה לי משהו בעולם אשר בשבילו אחיה…

רגע קל שקעה בהרהורים, ואחר כך, הוסיפה: ­‑ את יודעת, הלא אותי עוד לא אהב איש, אף איש אחד בעולם…

למרים היה לא נעים לשמוע את הווידוי הזה; לא ידעה מה להשיב עליו. ‑ פלא – אמרה לה – שאת דואגת לעת זיקנתך. הלא יש לך ענין חשוב שמעסיק אותך עד למאוד, שיעסיקך כל ימי חייך.

גליק הבינה שמרים מתכוונת לתעמולת המרד בארצות המזרח, ואמרה: ‑ ה! כן. בשביל הענין הזה כדאי לסבול. זהו, מרים, המוצא היחידי לגאולתנו, אם לא נבַצע, מאים, את המפעל הזה עוד שנים רבות ידשדשו היהודים מסביב לארץ, ואליה לא יבואו…

את אשר לא העיזה מרים להגיד לכרמלי בנוגע לרעיון שלו, הגידה הפעם לגליק. היו לו ספקות ופיקפוקים. העבודה הזאת אם תצליח – מה שקשה לשער – סופה להביא לידי מלחמות ושפך דם, לידי שוד וחמס. אין זו מדרכה של היהדות להִבָּנות ממעשי תככים, מרציחות וחורבנות.

גליק פרצה בצחוק: ‑ “אין מדרכה של היהדות”! מניין לכם זאת? אתם (ולא פרשה מי הם אלה הרבים, שאליהם פנתה בגוף שני) בדיתם אגדה על איזו יהדות צמחונית, חסרת דם וכוח. נחלשנו מאד, זה נכון. אבל היהדות המקורית היא אחרת מזו שלכם. שמעי, את יודעת את התנ"ך, כמדומני, יותר ממני. אבל שכחת מה שעשה אליה הנביא לנביאי הבעל. הוא שחט, כמדומני, את כולם ובלי חמלה. אני איני זוכרת כמה היו במספר. רבים היו, בקיצור… כך! יהדות הנביאים היתה תמיד לוחמת, תוקפת. ‑ אולי, אולי. אבל אנחנו, בני המאה הזאת, לא נוכל עוד לשחוט נביאי שקר, כוהנים או כמרים. ‑ ואם הם יזיקו לתחיית ישראל ולתקומת היהדות? מדוע לא? ובלבד שהשחיטה הזאת תועיל. ‑ אין אני אומרת שאירופה היא הצודקת ביחס אלינו או לעמי המזרח. אבל אין לי הבטחון שאסיה המתעוררת לתחיה לא תהיה פי כמה גרועה מאירופה זו, אשר עליה כה כועס כרמלי. איזו רשות יש לנו להתהלך עם אש על-יד מחסן אבק-שריפה? איזו רשות יש לנו לגרש את הדוב ממחילתו? האנושות לא תסלח לנו זאת. ‑ מאת מי עלינו לבקש רשות? האנושות הזו כלום ביקשה רשות לענות עם שלם עינויי מות, לרדפו, לדכאו, לעשותו מירמס לרגלים, לשרפו על מדורות אש, לעשות דמו, חייו וכבודו היפקר במשך מאות ואלפים שנה? וגם במאה שלנו, וגם במאה שלנו! וכי לזאת היתה לה רשות? ‑ נקמה אינה מידה הגונה. לא אכחד ממך את אשר עם לבי. הרעיון הזה הוא נגד רוחי. לא רק בתור יהודיה, אלא, פשוט, בתור אדם. המבינה את, קשה לי הדבר. ‑ ה! “בתור אדם”… זה ענין אחר. מבחינה זו… כן, מבחינה זו אין לי כל פיקפוקים! ‑ קראה באיזו רשעות גלויה, חגיגית כמעט, כאילו מצאה בה מקום להתגדר בו, עד שעשתה על מרים רושם דוחה. פניה עם החוטם הגדול והאדום, עם הפה הרחב והשפתים המסורבלות והכחולות, שתמיד הלבין בזוויותיהן קצף לבן, נראו לה איומים בכיעורם. גליק הרגישה ברושם שעשתה על חברתה. התכופפה אליה ואמרה: ‑ בתור אדם, אמרת. חפשית אני מכל סנטימנטאליות של סאכארין. זה כבר נגמלתי מכל רגשנות. בתור אדם… ומי ריחם עלי בתור אדם? בכל האנושות כולה, מי ריחם עלי? אלהים? אדם? הרחמניים והמוסריים ביותר הלוא כשיראוני יזדהמו ממני, כמו ממצורעת; לא יתעורר פעם אף אצל אחד מהם רצון קל שבקל לגשת אלי כמו אל שאר הבריות, להתעניין בי, קל-וחומר להתקרב אלי… הפשוט והגס יאמר לי זאת פשוט ובגלוי, ובעל הנימוסים הטובים יעמיד פנים בדברו אלי כאילו אינו רואה את פני כל עיקר… ומדוע אחוס אני על אחרים?

היא דיברה כמו תמיד בקולה הגברי הגס אבל בלי התמרמרות ובלי עצבות כל-שהן, כאילו לא על עצמה דיברה כי אם על מישהו אחר שאינו נוכח בשיחתן. אבל מרים הרגישה מאחורי הקול השווה והחוצב בגבריותו הקשה, צער עמוק. התפרצות-פתע זו של זעם הדהימה את מרים, ונבוכה לא מצאה ברגע הראשון דברים בפיה. ‑הַ, גליק! ‑ גימגמה מרים – לא עלה על דעתי שאת מייחסת חשיבות כזו לחיצוניות. גם החיצוניות הנעימה גורמת לבעליה תמרורים, ממש כמו החיצוניות הבלתי-נעימה, אם כי ממין אחר, אמנם… לא מעטות הן האכזות והמרירויות שבאות עקב הפרצוף היפה… ‑ ובכל זאת לא היית מסכימה להתחלף עמדי בפרצופינו – העירה גליק בצחוק מ וזר – שמעי, הניחי את הפילוסופיה שלך, את מכירה אותי. אין אני אדם שאוהב לרמות את עצמו. גם אני בשר-ודם, גם אני הייתי רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. אם את רוצה, אגיד לך את האמת, הואיל ונתגלגלו דברינו לידי-כך… את אוהבת את כרמלי, וגם אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו, מרים!… אל נא תפחדי: לא עלה על דעתי להתחרות אתך, חח… ­– ושוב אותו צחור מוזר – כשאת אוהבת אותו, נו הרי זה ענין אחר, כמובן… ואני… היודעת את, אני עושה הכול, כדי לכער את עצמי בפניו יותר מכפי שהנני, אני משתדלת לעשות את עצמי למאוסה ודוחה. ‑ מדוע? ‑ שאלה מרים בתמיה. נזכרה בחולצת הסאטין הרחבה ובעניבה הירוקה והנוראה, שבהן מתקשטת גליק לפעמים בחברת כרמלי. ‑ מדוע? יש לי הכרח בדבר. את לא תביני זאת. אולי גם אני איני מבינה היטב, רק מרגישה בו בהכרח זה. בשבילי, בשבילי אני עושה זאת, כדי שלא להיות נלעגה בעיני עצמי ובאהבתי… מסופקני אם תביני זאת כראוי… וגם… לפעמים גם מטעם אחר. יש אנשים שסובלים ממש סבל גופני למראה פרצוף כפרצופי. כרמלי הוא אחד מאלה. להפרד ממני אינו יכול, כי נחוצה אני לו; הוא מוכרח איפוא לסבול אותי. שפיר! יסבול ממני קצת יותר… – לא התאפקה וליוותה את דבריה האחרונים בצחוק הוּסארי.

מן החדר הסמוך נשמעה גניחה. ‑ אה, הנה הקיץ – אמרה גליק – עכשיו אפשר ליתן לו את הרפואה – קמה ופרשה אל חדרו של ה' ציפרין.

מרים נשארה זמן רב יושבת לבדה בעינים משפלות, כשהיא משחקת עצבנים בפיפי המפה. היא היתה נבוכה ומדוכאת מפני תהום היסורים שנפערה פתאום לנגד עיניה, בנפש חברתה.


ד

מזמן לזמן היתה מרים נפגשת עם ראיסה פגישה חטופה. יחס הידידות שנקבע ביניהן, כאילו לא שוּנה. ראיסה היתה בכל פעם מקדימה את פניה בקריאת-שמחה כמו מתוך הפתעה נעימה מאוד: “אה! שלום, הגברת ווייס! Comment aLlez-vous, mlle?” או שקוראה לה את המלים האלה באנגלית או בגרמנית. הכל לפי לשון הרומאן שקראה לפני הפגישה. אך מרים הרגישה באבק של מתיחות בשמחה זו. בכל יחסה ודיבוריה של ראיסה, הורגש מעין מבט ממרחק או מגבוה, שרק ראיסה היתה מסוגלה לו ושרק היא ידעה לעטותו מעטה דק נתפש-ואינו-נתפש…

למרים הציקו בימים ההם אי-הבהירות, והמסתורין שביחסים בין הנערה הזאת ובין כרמלי. גם הָרגשה איזו מועקה נפשית טמירה. לעתים קרובות נעשה מפוזר ונוח לרגוז על דברים של מה בכך. מרים ניסתה לחקור אותו על סיבת השינוי הזה בהלך רוחו, אך לשוא. או שהיה משתמט מתשובה ברורה או שהיה מתרגז ודורש ממנה להרפות ממנו. פעם גם הכריחהּ להבטיח לו שלא תדחק אותו עוד בשאלותיה על מצב רוחו. פעם אחת, לפנות ערב, בא אליה נרגש מאוד. אמנם, הוא השתדל לכסות ממנה זאת, התאמץ להיות שמח ומעניין; אך הדבר לא עלה בידו. באמצע דיבורו יש שהיה מפליג פתאום בהרהוריו הרחק ממנה ומענין שיחתם, מבלי לשמוע אפילו מה שהיא מדברת אליו. ‑ מה לך, שמואל? ‑ לא כלום. ‑ אתה מעלים ממני איזה דבר. ‑ את מתחילה שוב, מרים? הלא הבטחת. ‑ אבל איני יכולה לשבת עמך כך!… – קראה פתאום כולה נרתחת ודמעות בעיניה – הלוא אין אתה שומע אפילו מה שאני מדברת אליך. אם קשה עליך חברתי, בבקשה! אתה חפשי… “סצינות” לא אעשה לך… אבל לבוא אלי במצב-רוח כזה כמעט יום-יום, מבלי לספר לי דבר ומבלי שאוכל לשאול דבר… אינני יכולה, שמואל, לסבול זאת עוד. הלוא תבין.

הוא הסתכל בה במבט בוחן, ואחא היסוס פנימי, שאל: ‑ ואם מה שאגיד לך לא ינעם לך, מאוד מאוד לא ינעם לך? ‑ אני מוכנה לקראת הרעה הגדולה ביותר! ‑ ואם אציע לפניך לבחור ביני ובין העבודה אשר לקחנו על עצמנו? או אפילו ביני ובין הארץ? ‑ איני מבינה…

פתאום אמר בקול זעום וגוזר: ‑ שמעי! את אוהבת אותי? ‑ נו, כן, בוודאי. ‑ מאוד, מאוד? ‑מאוד, מאוד. ‑ אם כן, נמהר וניסע מכאן. ניסע למקום שתרצי, שתבחרי את! לאיזה כפר נידח, לאיזה מִדְבּר, אל משכנות הסאמויידים. אבל ניסע, ניסע… ‑ למה? משום מה? בגלל מי? מה קרה? מי רודף אחריך?

הוא כבשפניו בשתי ידיו: ‑ אח! מרים, מרים…

בתנועה אמהית חיבקה אותו, בידה האחת ליטפה את שערותיו ובידה השניה סילקה את ידיו מעל פניו, ולחשה מתוך השתתפות בצערו: ‑ יקירי! מה לך? ‑ הזוכרת את מה שאמרתי לך פעם על הכלב המתפרץ, שניתק את שלשלתו והקולר עוד תלוי בצוארו?… הזוכרת את? ‑ נו, כן. בוודאי. ‑ אני הוא זה, אני הוא הכלב הזה, מרים! אל נא תחקריני עוד. ניסע מכאן… אם אך אהבתנו יקרה לך. ‑ ואתה, האם אתה אוהב אותי? – שאלה היא אותו. ‑ וודאי שכן. ‑ מאוד, מאוד? ‑ אלמלא כך לא הייתי סובל ככה. ‑ אם כן, אל נא ניסע מכאן, שום דבר לא יוכל למנוע אותנו מאהוב איש את רעהו, שום רצון זר! איני מאמינה באהבה שצריכים להסתירה כדי שלא יגנבוה. לעיני כל ועל אף הכל! זהו מבחן לאהבתנו… לא, שמואל! לא ולא! אנו נשארים ואתה צריך לקחת את עצביך בידים, וזה הכל!

כרמלי נשך את שפתיו ופניו חוורו. העביר את כפיו פעם ושתים על פניו, עמד רגע אחד בידים מסולקות על גבו ובמבט מופנה אל קרבו פנימה, ורגע משנהו כאילו התנער מאיזה סיוט, והיה לאחר, נעשה שוב עליו, מעניין כמו בשעות ה“טובות” שלו. דבריו היו מתובלות בהומור, בבדיחות מוצלחות, סיפר דברים מעניינים, כאשר לא סיפר עוד אף פעם.

אחרי השיחה הזאת מצאה מרים צורך ללכת לראות את ראיסה. מה דחף אותה אליה, זאת לא יכלה לבאר לעצמה. אבל הרגישה שעד שתראה את הנערה הזאת לא תוכל לשקוט. בו-בערב הלכה אליה אף-על-פי שהשעה היתה כבר מאוחרת במקצת.

ה' רוזין לא היה בבית. הגב' רוזין הלכה כבר, כנראה, לישון, אך הטרקלין היה מלא צעירים וצעירות רועשים. היו שם “הדוקטור הקטן”, כמו שקראו לד"ר בורג, “ייבדקויה גיראסי-מובנה”, המורה למוסיקה אשר מרומיניה, גימנאזיסטים אחדים מחברי נינה, וגם פנים חדשות שמרים לא הכירה אותם, תיירם מרוסיה, לבושים מתניות ומכנסי ספורט. רק אחד מהם, צעיר יפה, מגולח למשעי, בשערות שחורות ונוצצות ממשחה, היה לבוש סמוקינג. עוד בעלותה במדרגות, שמעה מרים את צלילי הוואלס שניגנה נינה על הפסנתר. כארבעה זוגות הסתובבו בוואלס. על השולחנות, שהיו מסולקים הצידה לאורך הכתלים, עמדו בקבוקי יין, קוניאק, בירה, רובם הורקו כבר. אלה שלא רקדו ישבו או עמדו לחוצים אל הכתלים ושוחחו בעליצות. כנראה, כולם שתו פה קודם. ראתה, עם כניסתה, את שקלור יושב לבדו. איש לא ניגש אליו ולא דיבר עמו. מרים היתה סבורה שממנו אולי יוודע לה על אודות הגב' ציפרין. ניגשה אליו ובלי הקדמות שאלה: ‑ איה מקלר?

שקלור ביט אליה מבט רב-כוונות וענה אגב משיכת-כתפים: ‑ רק אללה יודע. התנדף ואיננו. ‑ הנסע? לאן נסע? שקלור משך בכתפיו ושתק. ‑ האם לא תוכל להגיד לי דבר? שקלור צחק מתוך איזו מחשבה כמוסה: ‑ לצערי, לא.

מרים פנתה אליו עורף. למה הוא בא לכאן? למי הוא נחוץ? ‑ חשבה מרים ברוגז. עמדה נשענת אל הקיר והתבוננה אל הרוקדים. יותר מכולם משכה ראיסה את עיניה. בזרועות בן-זוגה, היא שטה, לקול המנגינה, בקלות רבת-חן ובתפארת גופה, כשראשה מופשל קצת אחורנית, ועיניה עצומות למחצה, מתוך התרגשות של כמיה וכליון-נפש. אגב ריקוד הזדמן לה לראיסה לעבור על פני מרים פעמים אחדות, והעמידה פנים כאילו אינה רואה אותה כלל. כנראה רקדה הרבה מפני שעם גמר הריקוד נפלה לתוך כורסה באפיסת כוחות, והשיבה במטפחתה על פניה המשולהבים. “זה זמן רב לא רקדתי”, אמרה אל בן-זוגה שמעד כפוף לפניה. אחרי הוואלס התגבר הרעש. הבלתי-רוקדים הציעו איזה משחק משותף; הרקדנים דרשו עוד ריקוד אחד. בתוך מהומת הקולות, התבוננה מרים אל ראיסה בהשתוממות. היא היתה כולה מלאה התעוררת, צחקה והצחיקה אחרים, היא, העצורה תמיד בתנועותיה, הרשתה לעצמה לסטור לבחור אחד במניפתה על פיו, והשיקה את כוסה עם כוסו של בחור שני, ובבת-אחת הריקה חתוכה את הכוס. כל הזמן לא נזדמן לה אף פעם לזרוק מבט אל המקום ששם עמדה מרים… אבל מרים היתה בטוחה, שהיא ראתה אותה. פתאום נזרקה המילה “טאנגו”, ומיד נשתתק הוויכוח; הכל הסכימו לריקוד הזה. אבל נמצא שמכל הנוכחים היו רק שנים שידעו אותו: הבחור בסמוקינג וראיסה. הכל הצטדדו ונדחקו אל הכתלים. אל אמצע האולם יצאה ראיסה לאיטה בבת-צחוק של סערת-נפש כבושה על שפתיה, והניחה את כפה על כתף הבחור שעמד וחיכה לה. עם הפסיעות הראשונות של שני הצעירים, התחיל לבה של מרים דופק חרישית. כל המיית נפשה בזמן האחרון, כל אהבתה וכיסופי-תאוותה כאילו הושר עליהם בריתמוס תנועותיהם של שני הגופות האלה הכמהים זה אל זה. בכל כפיפה של ברך, בכל התפתלות הגוף, בכל התמתחות של כף-הרגל, בהתרוממה בזהירות מעלה הקרקע כבעל-חי המתכווין לנגוע בקצה חוטמו, להריח, לנשק… – בכל אלה כאילו היו מיתרים מתוחים אשר ניגנה עליהם סערה כבושה, רינן בהם הבשר הצמא הכָּמֵהַּ… מרים הביטה אל ראיסה כולה קסומה. היה דומה עליה שעל-פי טעות נקלעה זו לכאן מעולם אחרף מתוך אולמות מפוארים שטופי אור, אשר נסיכים לבושי-הדר ונסיכות עדויות משי ואבני חפץ יקרים רוקדים שם לקול צלילי מנגינות קסם…

אחרי הריקוד ניגשה אליה ראיסה, וכמשתוממת לראותה פה באופן כה בלתי-צפוי: ‑ א! שלום! הגם היא כאן? מאימתי? המזמן? How do you do? ‑ התענגתי על ריקודה – לא התאפקה מרים מהגיד לה – נפלא! נפלא!

ראיסה הודתה לא בתנועת ראש קלה ומהירה כאילו נאמרה לה מחמאה על דבר של מה-בכך. מבעד לערפל אשר על קרקע עיניה הבליחה אש קטנה ומיָראה, כאש הנוצצת בעיני נמרה. מרים הרגישה משום-מה שהיא צריכה לעמוד על המשמר. ראיסה אמרה לה: ‑ אולי תשתה הגברת עמדי? כולנו פה שתינו מעט… ואני, כמדומני, שתיתי לא מעט. לא? מדוע? היום יום ההולדת שלי. ואני כבר בחורה זקנה. מזדקנים, מזדקנים לאט, לאט. עשרים-ושתים! אין זה צחוק, חביבתי! קוניאק? או אולי בנדיקטין? שארטריז? ‑ בדברה חיפשה את הבקבוקים איפוה נעלמו כל הבקבוקים? האומנם שתו גבר את הכל? המ, חברה!

לבסוף מצאה שארית ליקר באיזה בקבוק, מזגה כוסות לשתיהן, השיקה, אך לא הזדרזה לשתות. החזיקה את כוסה לפניה ואמרה: ‑ המכירה פה הגברת את כולם? בשביל נינה יש כאן גימנזיסטים, בשבילי מצאתי במקרה מכרים ישנים ממוסקבה… אבל הם לא יעניינו את גבירתי; מעולם אחר הם… הלוא את, גבירתי, הנך דימוקראטית ואוהבת פועלים. פה צריך להמצא באיזה מקום שקלור – וברואתה את העווייה בפני מרים, צחקה: ‑ Pardon!, אני חשבתי, פועל בכל זאת… שכחתי שיש לה געגועים אל עולם אחר… מה לעשות, בארץ-ישראל צריכים להסתפק בסוּרוֹגאטים, ר“ל באנשים שהריחו קצת מן אותו העולם האחר, שזכו לפחות לשבת רעבים ומדולדלים באיזה קאפה באירופה ולהסתכל בעיני קנאה אל החיים היפים של הזרים, אשר עברו על פניהם אפילו מבלי לנגוע בהם… כך, כך… פה צריכה הבחורה להסתפק במועט, ב”ימעַין"… מה לעשות, חביבתי! אמרה כמשתתפת בצערה של מרים – הלוא גבירתי יודעת שאני מחשיבה את הדמיון… מדוע אין גבירתי שותה? ‑ ועוד פעם השיקה את הכוסות ושתתה קצת מהליקר שלה.

מרים הבינה יפה אל מה ואל מי מכוונים דבריה, וראתה שכשנגעה בשפתיה אל כוסה רעדה ידה… ‑ ההיתה פעם בפאריז? ‑ שאלה ראיסה. ‑ לא – ענתה מרים מיכנית. ‑ לא? ובלונדון? ‑ לא הייתי בלונדון. ‑ גם כן לא? ובברלין או בניו-יורק? ‑ לאף לא הייתי – ענתה מרים בקול חלש, ובלבה הצטנף כצנפה רגש של כעס ועלבון. ‑ חחח! זה שאמרתי! אבל לחיות הלוא צריכים; החיים דורשים את שלהם, ואז פונים אל הדמיון, רק הדמיון יכול להציל במקרים כאלה… יבוא אליך איזה בחור ויתפאר בתבשיל הטוב שדודו אכל, ואם יש לך דמיון במקצת, אשריך! כי תלקקי את שפתיך מהטעם המשובח, חחח! והריקה את שארית המשקה אל תוכה. ‑ שלום! עוד נתראה! ‑ ופרחה ממנה.

מרים עמדה חיוורת ורועדת כאילו סטרה זו על לחייה. ויותר במבט עיניה מאשר בדבריה. חפצה להגיד לראיסה שהיא יודעת אל מי היא מתכוונת ברמזיה, אבל לא הספיקה כי ראיסה מהרה להסתלק. וזה שהרגיזה ביותר. חפצה לברוח, אבל איזה רגש של בושה עצר בעדה, עמדה, והביטה מרחוק אל ראיסה המוקפה צעירים משתוללים ומגורים על-ידי הלצותיה וצחוקה, אולם כאשר המציאה זו איזה משחק שהיו צריכים להשתתף בו כל הנוכחים, “בלי יוצא מן הכלל” – כמו שגזרה היא, הזדרזה צרים להתחמק מן הבית.

בחשכת המדרגות הרגישה שמישהו חובק פתאום בּרוֹך את מתניה. ונבהלה מאוד, זאת היתה נינה שהשתמטה אף היא מן המשחק ורצה אחריה.

האפשר ללוות את הגברת? ‑ שאלה נינה – בבית אין אויר. ראשי כואב מרעש. פה בחוץ טוב.

ושתיהן הלכו יחד פסיעות אחדות דוממות. ‑ הראתה את ראיסה שלנו? ‑ כן – ענתה מרים – מה לה הערב? ‑ היא מתרגשת באופן יוצא מן הכלל.

נינה חיבקה את זרועה של מרים, נלחצה אליה בכל גופה, ואמרה חלקית: ‑ הלוא הגברת אוהבת אותי, לא כן?

מרים תמהה לשאלה הזאת, ואמרה בצחוק: ‑ מִנַיין לה זאת? מי אמר לה? ‑ איש לא אמר לי, אבל אני מרגישה. לא כן? תגיד-נא לי! ‑ נו כן! בוודאי… היאך אפשר לא לאהוב אותה? ‑ ואם אבקש ממנה איזה דבר, התעשה? למעני, למעני… ‑ איך אוכל להגיד לה למפרע, טרם אדע מה הדבר? אולי לא יהיה ביכולתי לעשותו. ‑ כן, כן, זה ביכולתה. אנא תבטיח לי, אני מבקשת ממנה, למעני. התבטיח? ‑ היא נלחצה אליה, ליטפה את זרועה, כחתלתולה, עד שמרים לא יכלה להתנגד עוד ואמרה: ‑ מוטב, אני מבטיחה, מפני שאני מקווה שלא תבקש איזו שטות שאין באפשרותי לעשות. ‑ תודה, תודה! ‑ קראה נינה בהתרגשות – אני יודעת שהיא נפגשת לעתים קרובות עם כרמלי. ‑ מי אמר לה? ‑ אנחנו יודעים הכול. אלינו אינו בא. רק פעם אחת הופיע. מיד, אחרי שובו מן הדרך, בא לשם ביקור רשמי, ישב רגעים אחדים, הלך ולא שב עוד. אני יכולה לראות בצערה של ראיסה. הלוא הגברת ראתה את אחותי הערב. אני איני יכולה לראותה במצב של התרגשות כזה. זה הכול עשוי אצלה. איני יכולה… כל הערב אני רוצה לבכות… כך היא תמיד כשיש לה צער גדול, אני הסתרתי את הבקבוקים… אלמלא כן היתה סובאה כחבית. אני מכירה אותה… ‑ אם כן, מה אני יכולה לעשות? ‑ אבל זה סוד, סוד מוחלט בין שתינו. מוטב? ‑ מוטב. ‑ אני מבקשת ממנה לבוא פעם אלינו עם כרמלי. לבדו לא יסכים, כנראה, לבוא. אבל עם הגברת יחד אולי יבוא. ראיסה מחוייבה לראותו. אני מקווה שאחרי פגישות אחדות עמו, יפסק אולי הקוֹשמאר הזה. אם כן? ‑ אבל למה גם עלי לבוא? אני אשתדל להשפיע עליו שיבוא הוא לבדו. ‑ לא, לא, לא! – קראה נינה נפחדה – איני רוצה שהוא ידע, שהוא יחשוד שהיתה כאן איזו השתדלות. אין זה לכבודה של ראיסה המסכנה. פשוט, תבקש ממנו ללוותה. אם כן?

מרים קפצה את שיניה בכוח מרוב רוגז ומרירות. אחרי השיחה עם ראיסה עוד חסרה לה זאת למלא את הסאה!… ובכל זאת אמרה, מתוך התאמצות שלא ירעד קולה: ‑ הלוא הבטחתי כבר.

נינה חבקה את צווארה ונשקה על לחייה; ‑ נשמתי! כמה אני אוהבת אותה! ומיד אחר כך מהרה להסתלק, מפני חשש שמא תרגיש ראיסה בהעדרה.

אחר כך כשמרים כבר שכבה במיטתה וזכרה בתחינה שהנערה הפילה לפניה, בחסד שביקשה ממנה בשביל אחותה הרגישה איזה סיפוק-נפש ופיצוי על היחס המעליב של זו האחרונה אליה הערב. ביחוד נעם לה הדבר, משום שלא היה מקום לשום חשש של קנאה. כרמלי, מיום שובו לרץ, לא היה בבית רוזין אלא פעם אחת בלבד, וראיסה יוצאת מדעתה מכעס וקנאה… מרים לא יכלה לכחד מעצמה שהדבר הזה גורם לה תענוג אין רץ. סוף-סןף נודע לה מפי נינה מה שקיוותה לשמוע מפי ראיסה. איך סכנה איפוא. היא רק התיראה שמא יקשה כרמלי את עורפו ולא יאבה בשום פנים ללכת עמה אל בית ה' רוזין. עתה חשקה מאוד להופיע שם יחד עמו, לא בגלל הבטחתה לנינה…


ה

כרמלי שב מן הדרך במצב-רוח עליז, כמעט חוגג. בזמן שהייתי בירושלים הספיק לעשות הרבה להתקדמות ה“ענין”. בירושלים קיבל מכתב מחוץ-לארץ (מאת מי, לא ידעה מרים, וכרמלי נמנע מביאורים מפורטים) שבכסף לא יהיה מחסור. אגב הצליח לבוא בקשרים עם נזיר אחד, מנהל מנזר. יצטרכו לעבור לירושלים, מפני שיש עבודה רבה קודמת לעצם הפעולה. הם מוכרחים להתקרב אל חוגי המיסיונרים והנזירים. למען תפוש את הבריות לבלם ולהרחיק כל חשד. אל הנזירים יופיעו כאנשים עם רגש דתי עמוק, שאינם מרוצים במטריאליזם השורר כביכול בזמן האחרון בעם, בקצור, יופיעו כמחפשי אלהים, כביכול. ציידי-הנפשות ישמחו עליהם כעל שלל רב, וצריכים ליתן בלב המיסיונרים תיקוות, שאין בהם משום התחייבות כלשהי שקבוצה שלמה של צעירים יהודיים עומדים להכנס תחת כנפי הנצרות. צריכים לטשטש בכלה אמצעים את עקבותיהם וסימניהם החצוניים, מכל מקום צריכים להשתמש בכל מיני להטים כדי להכות בסנוורים גם את היהודים, גם את הנוצרים וגם את הערבים. העיקר – קוספיראציה!… הנה עומדת אחותו לשוב מברלין. היא תהיה להם לעזר. זוהי בחורה – דם ואש! ‑ אני כבר משתוקקת להכירה – אמרה מרים – אתה כה הרבית לספר עליה. איך היא? הדומה היא אליך? ‑ לא. היא אחרת, שחורה ונאווה. גם באופיה אחרת. איָלָה שמה. ואמנם לַטיפה היא כאילה, אבל בשעת הצורך היא גם טורפת כלביאה. אילה היא מחוסרת-דמיון, אבל אמיצת-לב. אפשר לסמוך עליה.

התפקיד החדש שצייר לפניה כרמלי, היה לה חדש יותר מדי. ברגע הראשון סלדה ממנו כל מהותה, אפילו פניה הסמיקו. אבל רק ברגע הראשון. לכרמלי לא יכלה בכלל לסרב. ניטל ממנה כוח הבקורת וההתנגדות. הדברים המוזרים ביותר, שבפעם אחרת ובפי איש אחר היו מעוררים בה התמרמרות או השתוממות, כששמעה אותם מפי כרמלי, נראו לה טבעיים, מובנים מאליהם, יפים ומקוריים… וכרמלי דיבר הפעם בהתלהבות כזו על התועלת הגדולה שמרים ואילה אחותו עתידות להביא, עד שמרים דיכאה מיד את התקוממותה בקרבה. במסתרי-לבה שאפה להיות דומה, בעבודתה הלאומית, לאותן הנשים הגדולות במהפכה הרוסית, לאותן החברות מ“הפלוגה הלוחמת” הטירוריסטית, שהיו לפעמים אפילו מתחפשות לפילגשים ולעוגבות, כדי לחדור אל חוגי השרים הגדולים, לרַגל ולבצע שם את מעשי הטירור. ‑ צריכים לאסוף את החברה שלנו, הערב אתן להם דין-וחשבון ונסדר במקצת את פרטי עבודתנו לעתיד.

נזכרה מרים בהבטחתה שהבטיחה לנינה ואמרה: ­‑ לא, הערב לא. הלא רק היום באת. תנוח הערב ומחר מתאסף. ‑ שמע, חביבי! היום החלטתי ללכת אל בית רוזין. אני רוצה מאוד שתלווני שמה. ‑ אמנם ‑ מיהר לתמהונה הגדול להסכים ‑ זה זמן רב לא הייתי אצלם. הסכמתו המהירה לא מצאה חן בעיניה. סבורה היתה שתצטרף לדבר על לבו ולפתותו. ‑ ה' רוזין הוא אדם חביב מאוד, ונינה גם היא ילדה נחמדה, דומה אל אביה – הוסיף בראותו את הצל על פניה. ‑ גם ראיסה… ‑ נחמדה? ‑ לא. אבל היא מעניינת מאוד. ‑ כן, מעניינת מאוד… מרחוק. ‑ ומקרוב? התמהמה בתשובתו. ‑ מקרוב היא מסוכנת קצת – ואחר רגע הוסיף – לפעמים היא עושה רושם כבלתי-שפויה-בדעתה.

מרים הלכה בערב עם כרמלי אל בית רוזין, אבל מתוך מורת-רוח. בלבה כבר התחרטה על שהסכימה לבקשת נינה. היא זכרה עתה רק את הדברים ששמעה בפעם האחרונה מפי ראיסה. ראיסה היתה אז, אמנם, קצת סבואה, ובכל זאת צדק כרמלי. יש להתיירא מפני הנערה הזו.

בבית ה' רוזין ישבו מסביב לשולחן התי, חוץ מבני-המשפחה, המבקרים התמידים וביניהם הד"ר פרוגושין, בא-כח הועד של חובבי-ציון ברוסיה. בעלי-הבית הקבילו את פני כרמלי בסבר-פנים של ידידות, אבל בלי שמחה יתרה. מפי נינה פרצה קריאת-הפתעה. ראיסה שעמדה על יד המיחם, פסעה שתי פסיעות לקראתם, הושיטה את ידיה בבת אחת לשניהם, באופן שכרמלי קיבל את ידה השמאלית ולחץ אותה, והיא לחצה בימנית שלה את כף ידה של מרים, וגם טילטלה אותה במקצת. ‑ א, האדון כרמלי! ‑ קראה אליו במתכווין בקול כדי שישמע לכל המסוים – כה התגעגתי אליו. מדוע לא בא אלינו זה זמן רב?

אך טרם הספיק כרמלי להשיב, כבר נפנתה אל מרים, חיבקה את מתניה ובחיבה יתרה הושיבה אותה על ידה.

ה' רוזין הציג את כרמלי לפני המסובים ואחר כך הזמינו לשבת על כסא פנוי בין הגברת פיין וסין הגברת גולדשטין, שישבה אצל ראיסה. ‑ האדון כרמלי! ‑ אמרה ראיסה‑ אני מיעצת לו לתפוש מקום על-יד הד“א פריגושין. הד”ר פריגושין הוא ציוני ושיחתו תעניין אותו משיחתנו הבטלה – ובאופן כזה הושיבה אותו הרחק ממנה בקרן-זווית השולחן שמנגדן.

ראיסה היתה לבושה בשמלת-משי כחולה-כהה תפורה בטוב טעם ומנוּוָה באדום. השימלה הזאת עוד הוסיפה להבליט את אש שערותיה, שהבריקו לאור המנורה, ואת לובן פניה, שהיו הפעם חיוורים מתמיד, איזו ליאות-שבעצבות היתה נסוכה עליהם. מרים לא יכלה להחוויר לעצמה מפני מה הזכירה לה השימלה הכחולה עם העיטור האדום, או לובן הפנים עם עיטור השערות האדומות, את דברי כרמלי על הנערה הזאת, שהיא מסוכנת. היה לה רושם עמום של מדורת-אש בשחור הלילה, שאתה רואה בדרך מרחוק ומתיירא לגשת אליה… וראיסה דיברה עמה מתוך התעוררות של חיבה, מתוך השתדלות יתרה להתרצות לפניה, כנראה. הכניסה אותה אל השיחה שהתגלגלה קודם בינה ובין שתי הגבירות היושבות על ידה ושנפסקה עם בואה. דיברו על המזרח. ראיסה בארה לה שאביה עומד לנסוע לרגלי עסקיו לבגדד. ושהיא תלווה אליו. ‑ לבגדד? ‑ שאלה מרים בתמיה, ובלבה חשבה: “צריך לספר זאת לכרמלי. האומנם תכנית-עבודתנו כבר ידועה לה?” – כלום אין הגברת מאמינה? ‑ שאלה ראיסה בצחוק קל – אבל זה, אמת, ברצינות, אני רוצה להכיר את המזרח, ארץ-ישראל אינה עדיין מזרח. במצרים יש משהו מן המזרחיות. אבל האירופים מטשטשים אותה. מה שאין כן בבגדד. ‑ כן – לא התאפקה מרים ואמרה – הגברת אינה אוהבת סוּרוֹגטים…

ראיסה הצליפה עליה מבט חודר. בזווית שפתיה ניצנצה בת-צחוק פזיזה, שנעלמה מיד. המשיכה לדבר על קהיר ועל האנגלים, אך מיכוון שראתה שהשיחה מתגלגלת כבר מאליה בין שתי הגבירות פיין וגולשטין, מיד מהרה לפנות אל מרים, לחבק את כתפיה, וללחוש לה באזניה: ‑ הגברת כועסת עלי? לפעמים איני אחראית לפיטפוטי. אבל יודעת שהייתי גסה מאוד.

מרים הביטה אליה מבלי אמור דבר. וראיסה המשיכה: ‑ הגברת אינה צריכה לכעוס עלי. אני אמנם אדם רע, קשה לחיות עמדי. אבל בכל זאת איני כל כך רעה, כמו שאני נראית לפעמים. את הגברת אני אוהבת. האם היא לא הרגישה בזה אף פעם?

היא דיברה בטון מלבב כזה, עד שמרים לא יכלה לבלי-האמין לה. ‑ נעים לי לשמוע זאת – ענתה קצרות. ‑ ובכל זאת היא כועסת עלי. ‑ היא טועה, גבירתי! ‑ הִתַּממה מרים – לא מצאתי בדבריה שום רמז מעליב. כל מה שאמרה לי באותו ערב הוא נכון. ומדוע לא אסכים לדבריה או אעלב עליהם? ‑ בראווֹ! ‑ קראה ראיסה באיזה צחוק קל וטפחה על כתפה קלות – אני אוהבת בחורות פיקחות. תמיד אמרתי שאת הנך, גבירתי, בחורה נבונה…

מרים, שרגע אחד קודם נטתה להאמין לה, שוב כאילו התנערה והזדקפה בנפשה מתוך חשדנות, התייצבה על המשמר, כביכול, מפני סכנה קרובה; בעיני ראיסה נדלקה אש קטנה, שהבליחה כמו מבעד לערפל.

תשומת-לבה נסבה פתאום אל קצה השולחן השני, שם ישבו ה' רוזין, ד"ר פריגושין וכרמלי. אל אזניה הגיעו שמותיהם של אפרתי וקרן-הצבי, שהזכיר בא-כוח הוועד האודיסאי.

הוא סיפר על התישבותם החדשה של הפועלים בכינרת, שעתידה בימים הקרובים לצאת לפועל. הוא סיפר בשפה נובלת, איטית מאוד, כמו מתוך שינה או עייפות נוראה, על החרם שהכריזה הסתדרות “החורש” בגליל על ההתנחלות הזו, מפני שהמנהל העסיק פעם פועלים ערביים. דיבר כאדם נילאה על התנגדותם של פועלים ידועים על ההתאכרות או מפני חשש שמא תפגום בהכרה הפרוליטארית, או מפני שהם מאמינים בצורך ליצור מעמד של פועלים חקלאים שיכבוש במושבות הקיימות את כל הכבודות בשדות ובכרמים; בין כך ובין כך מתהלכים פועלים מחוסרי עבודה, וכל ספינה שמפליגה מחוף יפו מוליכה עמה חזרה פועלים שבורים ומרי-נפש, לאחר שהפסידו כאן את כל כוחותיהם, בעבודה, ברעב ובקדחת.

פרטים רבים שסיפר אותם הד"ר פריגושין לא היו ידועים למרים, מפני שאפרתי חדל מספר עמה על הענינים האלה, והיא שמחה מאוד לשמעם במקרה כאן. היא גופה לא הרגישה בדבר עד כמה כל הפרטים הללו נוגעים עד לבה ומעסיקים אותה, כאילו עדיין היתה קשורהא עניני הפועלים בתנאי חייה הפרטיים, כמו לפני איזה זמן. ‑ לבנות ארץ על חקלאות בלבד, ובטימפו כזה, אי-אפשר – אמר ה' רוזין – הארץ היא עניה ועזובה, לאיכר נחוצים שווקים ליבוליו, דרכי הובלה מתוקנים וכיוצא בזה. כל זה הוא בגדר האפשרי רק אם יתפתח הכרך על ידי המסחר והתעשיה. מן המומנט הזה הסחתם את דעתכם, אדוני הציונים. בלי קאפיטאלים פרטיים, בלי איניציאטיבה פרטים לא תבנה את הארץ. תל-אביב על מה תתקיים? היא נידונה להתנוונות עד שתספיק לפרוח… ‑ איך תזרימו קאפיטאלים אל המדבר הזה? ‑ א! יש מצרים, יש סוריה. אילו כיוונתם לכאן את המרץ היהודי, הרי היה זה עושה כאן גדולות. מה דעתו הוא, ה' כרמלי?

כרמלי ששתק כל הזמן, משך בכתפיו והפליט מפיו: ‑ אם כך או כך, עבודה סיזיפית תהיה זאת. ‑ איך! מפני מה סיזיפית? ‑ התנפלו עליו בשאלות השתוממות ה' רוזין והד“ר פריגושין. ‑ אתם שכחתם את העולם הנוצרי. לא “השער העליון” שולט על ארץ ישראל כי אם “הקבר הקדוש”. ‑ משום זה אין אנו חוששים – השיב הד”ר פריגושין – לאט לאט, בעבודה מתמידה, עקשנית ועקבית, נרבה כאן נקודות ישוב עבריות. במידה שהנקודות תרבינה, בה במדה נהיה פה חזקים יותר. וכשהישוב יגדל, כשיהיה בידינו החלק הגדול והטוב ביותר של אדמות הפלחה, העולם הנוצרי מה יעשה לנו? ואז גם הקאפיטאלים יבואו, ה' רוזין! לא! לא קאפיטאלים אנו חסרים, אלא דבר אחר…

והוא התחיל מתאונן על שקיעת ההתלהבות הלאומית אצל היהודים, על המעטות הלבבות ומקַדשי-השם. ברוסיה מנצלת המלחמה בחשאית בממשלה את כל כוחותינו, ובארצות אחרות עושה המטריאליזם, השורר בכל העולם, שמות ביהודים; כבה כל ניצוץ של אידיאליזם, ובמקומו באה ה“זאכליכקייט”, התנועה הציונית, על פי מהותה, אינה יכולה להיות בנויה על “זאכליכקייט” זו, כי אם על היפוכה, על קנאות אידיאליסטית, על אש דת!…

הד"ר פריגושין בדברו התעורר יותר ויותר מתרדמתו. כולו התלהב, תנוכות ידיו נעשו תכופות ועצבניות ושפתו – סוערת. “הבילויי התעורר”, חשבה מרים. היא נהנתה מאוד לשמוע מתוך דבריו הדי רעיונות שהשמיע לה לא פעם אפרתי. אש דת… – חשבה – כלום חבריה לשעבר, הסוציאליסטים, מתנגדי הדת, כלום אין במעשיהם אש-דת? וכרמלי ששונא כל כך את “הקבר הקדוש” ואת בתי-המדרש שלנו גם יחד, כלום אין בדבריו אש-דת? פלא הדבר! כנראה, אין היהודים יכולים להפטר מן הדת, בין אם הם סובלים בגללה, בין אם הם צמאים אליה ובין אם הם נלחמים נגדה.

הגבירות פיין וגולדשטיין קמו ללכת. השיחה ביניהן נתדלדלה, ובוויכח של הגברים לא מצאו כל ענין. ‑ טוב כעת לטייל קצת – אמרה ראיסה. נינה שישבה כל העת בכורסת-נדנדה עם ספר פתוח על ברכיה כשהיא שולחת מפעם לפעם מבטי חרדה וקוצר-רוח כל אחותה וכרמלי, ניתרה ממקומה בהתרגשות: ‑ כן! כן! מדוע יושבים בבית? בחוץ כה טוב… כה טוב לטייל! הפעם התרוממו גם הגברים. ה' רוזין והד"ר פירגושין עוד המשיכו בעמידה את וויכוחם, וכרמלי הקשיב להם במבע-פנים של סקֶפטיות.

מיד אחרי צאתם מן הבית, פרשו מן החבורה פירגושין ושתי הגבירות פיין וגולדשטיין. נשארו רק שתי האחיות, מרים וכרמלי. נינה מהרה וחיבקה את זרועה של מרים כרוצה לדבר עמה לחוד. ראיסה וכרמלי התרחקו קצת מהן והלכו לפניהן.

היה ליל ירח בהיר. מתחת לירח עפו עננים קלים במהירות רבה, כמבוהלים ודחופים לאיזה מקום. נשבה רוח והיה קר מאוד. נינה ומרים הלכו חבוקות ולא דיברו דבר. נינה רק אמרה: “טוב שבאתם” ונשתתקה. מרים שתקה מתוך רוגז. בלבה רגזה על נינה ועל שכפתה אותה להבטיח לבוא אליהם, רגזה על עצמה שבאה הנה עם כמרלי, על ראיסה שהתרחקה שם עמו, והיא איננה אתם… אבל ראיסה וכרמלי גם הם הלכו ושתקו. כל אחד חיכה לשני שיפתח בשיחה, מפני שלא רצה לפתוח בשיחה על אותו הענין האחד והיחיד שברגע זה אך הוא לבדו מעסיק את שניהם.

ראיסה התעטפה במעיל קצר, מבלי להכניס את זרועותיה לתוך שרווליו, ורק החזיקה את שני דשיו הדוקים אל צוארה. כששלחה במקרה את ידה אל ראשה לתקן את תסרוקתה הפרועה על-ידי הרוח, חטפה הרוח את מעילה, השמיטה אותו מעל כתפה ונפנפה בו כמו בדגל. כרמלי עזר לראיסה להתלבש בו. ‑ מדוע לא באת אלי כל הזמן? ­– שאלה כאשר עמד ממולה. ‑ הייתי עסוק מאוד. יש לי פה איזו ענינים שגוזלים את כל זמני. ­­‑ יודעת אני את עניניך. עד עכשיו היית משתעשע ביצירת דתות חדשות ועוד שטויות כאלה. עתה הענין הוא יותר מדי רציני, הוא מסוכן. ‑ מה? ­– קרא נדהם – כבר הרחת משהו? ‑ לא רק הרחתי, כי אם יותר מזה… בכל גופו של כרמלי עבר רטט של רוגז, ובקול רם יותר מן הראוי קרא: ‑ אין את יודעת כלום. ‑ כמה שנחוץ לי אני יודעת. ליהווי ברור לך. ‑ מה את יודעת? ‑ דוקא מה שאתה רוצה להעלימו ממני. כרמלי עמד פתאום מלכת. גם היא התייצבה ממולו. ‑ שמעי, ראיסה! מה את רוצה? היא ראתה לאור הירח את פניו החיוורים, את עיניו הבוערות בחימה.

"עוד מעט ויכני… " – חלפה במוחה מחשבת אימים מתוקה. ‑ מה את רוצה – חזר ושאל. ‑ כי תאהב אותי – ענתה בבת-צחוק ובנעימה שעלולות היו להוציא אדם נרגז מן הדעת. ‑ הלוא את יודעת שאין אני אוהב אותך. ראיסה הפשילה את ראשה ופרצה בצחוק, שהגיע גם לאזני נינה ומרים: ‑ חחח! איך אמרת זאת! באיזה טון! – והיא חיקתה את קולו: – “הלוא את יודעת שאין אני אוהב אותך”, חחח!… נחמד!… אתה יודע יפה שאין ראיסה טיפשה עד כדי כך שתאמין לך… אתה יודע איך צריכים לאהוב את ראיסה. ‑ איך? ‑ באופן אחר. אתה יודע זאת… ‑ ראיסה! שמעי, ראיסה! כלום לא ברור לך עדיין שאין אנו יכולים ללכת יחד? שנינו לא נוצרנו איש בשביל רעהו. הרפי ממני! עזבי אותי, ראיסה! ‑ שטות כזאת לא תעלה גם על דעתי. ‑ מפני מה? מפני מה? ‑ מפני שאני אוהבת אותך! – השיבה. ובלבה חשבה: “עוד מעט, עוד רגע וירים את אגרופו עלי, מתוך שגעון כעסו”…

אך כרמלי לא הרים אגרוף וצר היה לה על שהאיש הזה עומד ככה לפניה נבוך, אובד עצות ובלתי מעניין. אך הנה פתאום הזדעזע, טילטל בתנועה אחת חזקה את ראשו כמנער משא, תפש בכוח את זרועה למעלה ממרפקה ואמר בקול גוזר וצרוד קצת: ‑ אם כן, דעי לך. עד עכשיו השתעשתי, כמו שאמרת, אולם את היית מפריעה לי בשעשועי. תמיד היית ניצבת על דרכי ומפריעה. עכשיו המצב הוא אחר הענין הוא חמור ומסוכן. טוב איפוא, דעי לך! אם תנסי גם הפעם את תעלולי השדים שלך, אם תתפתלי שוב לרגלינו כדי להפלינו, לא תספיקי, כי נפיל אותך. אנחנו נסלק אותך מעל דרכנו! – המלים האחרונות פרצו בצעקה מפיו.

ראיסה הרגישה פתאום בלבה איזו ריקנות, איזה צער של אכזבה. חשקה כבר למהר לגמור את השיחה הזאת שנעשתה משעממת. הקריבה על עיניו אגרוף קפוץ ואמרה לו: ‑ הרואה אתה את אגרופי? את כל סודותיך, את כל מעשיך אני מחזיקה פה… אם אפול, אמשוך גם אותך ואת חבריך אחרי! נקודה, וחסל! עתה נוכל לשוב… נפנתה, הושיטה לו את זרועה, ושניהם, חבוקי-זרוע חזרו דומם אל נינה ואל מרים. ‑ אי אפשר לטייל – אמרה ראיסה – הרוח היא יותר מדי חזקה, עד שאין איש שומע את דברי רעהו. ונפרדו.

כרמלי ליווה את מרים אל ביתה. כל הדרך שתק. נסיונותיה של מרים להכניסו לתוך שיחה, לא הצליחו. כשניגשו אל מדרגות חדרה, הצטדק כרמלי שהוא עייף, ועל-פי הרגלו, לפת בכפו את צוארה, נשק לה והלך לו.


 

פרק שמיני “Oh, doux printemps d’autrefois!…”    🔗


א

אחרי ביקורם האחרון בבית ה' רוזין, התרחש דבר, שהפליא את מרים ונתן דאגה בלבה: כרמלי התחיל מבקר בבית הזה לעתים תכופות. תחילה היתה מרים נטפלת אליו, אפילו מבלי להיות, ברוב המקרים, מוזמנה על ידיו. ועובדה זו דוקא, שהוא לא קרָאה ללכת עמה, גֵרתה אותה להלָוות אליו. היא ידעה שיש בזה משום עלבון, משום השפלת עצמה. אבל חששות-הקנאה חזקים באשה לפעמים מכבודה. אולם כשהתחילה מרגישה, או שהיה רק דומה עליה שראיסה ואפילו נינה מתייחסות אליה בכל פעם באופן מוזר, מעליב כמעט, החליטה בכל זאת פעם אחת להשאר בבית בשעה שכרמלי הלך אל בית ה' רוזין. כרמלי גם לא הפציר בה. הדבר הזה עוד הוסיף להרגיזה. היא זכרה את דברי כרמלי על הנערה הזאת שמקרוב היא מסוכנת. דמיונה כאילו השתמש בעצביה הרפויים וצייר לפניה תמונות מכאיבות את הלב הקנא וטורפות על אדם את דעתו… אמנם כרמלי עם כל רגזנותו ורוחו הזעומה, לא שינה את יחסו אליה. אדרבה, כאילו השתדל להראות לה חיבה יתירה מאשר תמיד, אבל חיבתו ולטיפותיו, שבזמן אחר היו עושות אותה מאושרה, לא יכלו הפעם להשיב לה את שלום-נפשה. עש הקנאה ואי-האימון, מכיוון שנכנס אל לבה, קשה היה לטרדו משם, והוא כירסם וכירסם, בחשאי ובלי הרף. מרים השתדלה להעלים ממנו את סבלות נפשה, הסבירה לו תמיד פנים שוחקות, לא סיפרה לו על הדמעות אשר הרטיבו את כרה, בלילות שהוא ישב אצל ראיסה והיא נשארה לבדה. אבל מעיניו לא נעלמו הנהי והיגון האילם אשר בפניה החיוורים. פעם אחת, לפני לכתו את בית רוזין, אמר לה, פתאום שלא מענין שיחתם:

– כאשר שבתי בפעם האחרונה מירושלים ודיברתי עמך על עבודתנו העתידה ועל היחסים שאת צריכה לקבוע עם הנזירים, ראיתי בעיניך ברגע הראשון התמרמרות והתקוממות. אל תחשבי שזה נעלם מעיני, שנעלם מעיני הקרבן שבהסכמתך… במתכווין דיברתי אז על אחותי, כדי להמתיק עליך את תפקידך. כדי שלא יעלה על דעתך שרק ממך לבדך דרשתי זאת. אה! הלוא גם אני, גם אני עומד באותו המצב.

– גם אתה?

– כן, גם אני! גם אני מוכרח לשים על פני מסווה מעיק וצורב רק לטובת הענין הגדול שלנו… – נטל את ראשה בין שתי כפות ידיו, הציץ לתוך עיניה ואמר: – הלוא את מבינה אותי, ילדתי הטובה ואמיצת-הלב! – ונשק לה את שתי עיניה.

היא לא השיבה דבר. דומם ליוותה אותו בעיניה המנושקות והנוגות עד שנסגרה מאחריו הדלת…

כן, היא מבינה. אמנם הבינה הבנה מדומדמת. אבל דבריו האחרונים, תחת להרגיעה, עוד הגדילו את מצוקת-נפשה, עוד הוסיפו ללַבות קנאתה. היא ראתה את כל הכיעור שיש במעשה שהוא עושה. כן, גם הוא, גם היא. שניהם מדשדשים בביצה נוראה מעלה צחנה. כרמלי אחז בידה והוליך אותה אל איזו מטרה רחוקה וגדולה דרך ביצה גדולה… היא התמרמרה והתרגזה עליו ועל עצמה, ובכל זאת הלכה אחריו. בלי שאלות וחקירות, כשבויה כפותה הלכה אחריו, נטולת כל רצון וכוח של התנגדות…

בינתים קרה מקרה אשר פיזר קצת את רוחה של מרים והסיח דעתה מעניני לבה. אביגיל בת-דודה מרחובות נתארסה ל“אדמוני”, ליעקב לוי, בנו של בעל החנות למאנופאקטורה ביפו. אביגיל ואמה באו פתאום אל מרים, בלי הודעה קודמת, ומילאו את החדר המולת שיחות ופיטפוטים לאין קץ, חבילות וצרורות עד אפס מקום. הן באו לתפור שימלות חתונה. מרים קיבלה את הידיעה על האירוסין בסבר פנים שמחות. גם בפני אביגיל נראתה התרגשות של שמחה. סיפרה על הדורונות היפים שקבלה מאת לוי (היא קראה את חתנה בשם משפחתו; רק האם היתה משתמשת בשמו הפרטי), על העסק של חמיה-לעתיד שהולך ומתרחב, על הסניף שהוא עומד לפתוח בירושלים והם, כלומר היא ולוי, יצטרכו, אחרי החתונה, לקבוע ישיבתם בירושלים, מפני, שהוא, כלומר לוי, יהיה המנהל של הסניף הזה; יש לו, כלמר ללוי, סכום גדול משלו שישקיע בעסק הירושלמי. את כל זה סיפרה בפשטות טבעית, כמעט בתמימות כזו, עד שמרים השתוממה בלבה: האומנם הספיקה במשך זמן כה קצר לשכוח הכול, את שמואל’יק, את אהבתה ואת חלומה לברוח מן הבית?

כל ימות השבוע ששהו בתל-אביב היו מסתובבות בעיר, מחזרות על החנויות, מְתַגרות ומדיינות ארוכות עם החנוונים, הולכות מתופרת אל תופרת, מתווכחות, שוקלות-וטורות, מעיינות בירחוני האופנה ומודדות. ומרים היתה מלַווה אותן בכל מקום ומשתתפת עמהן בכל פרטי דאגותיהן ועיניניהן. לעת ערב היו חוזרות הביתה עייפות ורצוצות. ואז היו יושבות שלשתן מסביב למנורה, חוזרות עוד פעם על רשמי היום, בודקות את החשבונות והמחירים ששילמו, מה ביוקר ומה בזול, מכינות תכניות ליום מחר, ובינתים, מענין לענין, מתגלגלת שיחה על עניני המושבה ועל החדשות שצמחו בה מיום שמרים עזבה אותה. פלוני, התקוטט עם פלוני והכו זה את זה; אחרי בתו של פלוני חזר פקיד חשוב אצל הבארון, חזר וחזר עד שנמלך והתחתן עם סוחרת. פלוני האכר התפאר לפני כל בני המושבה שהוא עומד לקנות מאפנדי אחד בסוריה שני סוסים גזעיים בפרוטות ממש. כל המושבה התפקעה מקנאה, וחיכו כבר בכליון עינים לסוסים הגזעיים שיפארו את המושבה. הסוסים באו, ובאמת יפים היו, אבל – אויה! – נתגלה שהם סומאים. “כמה צחקנו אז! כמה צחקנו! כל המושבה התגלגלה בצחוק”. נזכרו גם בסייח, באותו הסייח שבגללו נקרעה שימלתה של מרים, אז בבואה אל המושבה; הלא הסייח הזה נגנב על ידי ערבי. אבשלום הפך את כל הסביבה, לא ישן אז לילות. הרי הוא משוגע, כשנתקע דבר במוחו, מנו-נו!… ומה את סבורה? הוא לא ימצאהו? מצא! מצא את הגנב, ונתן לו מכות רצח… והדבר עלה לדוד אחר כך בנאפולונים יותר משוויו של הסייח, כדי לפייס ולפצות את הגנב… הלא הם שם בכפר רוצחים ממש… כשהגיעו הדברים לעניני הבית הפנימיים נשתתק הצחוק. השיחה נעשתה יותר כבדה ועגומה. על אביגיל היה קופץ אלם, בשעה שדיברו על הבית. היתה אז שותקת מתוך עצבות או עוסקת בחבילותיה, מבלי להוציא הגה מפיה. דיברה רק הדודה. הדוד התחיל בזמן האחרון להתאונן על חולשה כללית בכל גופו, אל השדה הוא ממעט לצאת ומרבה לשכב או לשבת על הגזוזטרה. אין איש מהימן שאפשר למסור לידיו את המשק, שכבד על הדוד יותר ויותר, וגם אין במה לשלם. החובות מרובים משערות ראשו. מאבשלום אין נחת. הוא אינו רוצה להשאר בבית אף יום אחד. הלוא, אַת מירלה, מכירה את שגעונותיו. נתקעה במוחו אמריקה (לוואי שתשרף אמריקה זו עוד הלילה! ) והרי זה אבוד, לא תוציא אותה מראשו. כמה התחננו לפניו, כמה דיברנו על לבו שישאר, לשוא! אמרתי לו: הלא בלעדיך נצטרך לקחת תרמיל ולחזיר על הפתחים. “תחזרו, אמר, אם לא תהיה ברירה אחרת…”. ומה את חושבת שהוא כל כך רע, חלילה?… הלא הוא אמר לי שקשה לו לסבול, כמו שסבל אבא. הוא חושב שבאמריקה יאסוף ממון קורח. הרי שם, מבינה את, מתגלגל כסף ברחובות ממש ואין אוסף! וישלם את כל החובות, ואז… בקיצור יהיה בעל אחוזה עשיר ויצפצף על העולם. כך הם כולם, הצעירים שלנו, ומה לעשות? את יודעת, הלא הוא נוסע בעוד שבוע. אינו רוצה לחכות אפילו לחתונה. אבא לא דיבר עמו כחודש ימים, ולבי… אח, אל תשאלי… אלמלא החתונה הייתי מתה מכבר… כן, מה חפצתי לאמור? החתונה! הלוא שידוכים כאלה באמת אינם מזדמנים בכל יום, לוואי שיזדמן לך, מירלה, בחור כזה. יותר טוב ממנו לא צריך. ובוודאי יזמין לך הקב“ה. ומדוע לא? וכי אין את מושלמת בכל המעלות? במשפחתנו בכלל אין בתולות זקנות. ברוך השם. בוודאי יש לך כבר ה”באשֶרטֶר“. אני מבינה, אין את מספרת, כדרך הצעירות. אף-על-פי שבאמת איני מבינה, מה יש כאן להתבייש. אדרבא, הלא הקרובים רק ישמחו. אבל טוב, טוב… איני רוצה, חלילה, לשאול יותר מדי, אין לך? טוב. יהא כך. ואם יש לך, בוודאי טוב. אבל יהיה, יהיה לך, תאמיני לי. כך הוא סדר העולם. השדכנים זהו דבר טוב. הם עוזרים לרבונו-של-עולם לזווג זיווגים. לפעמים בא זה בדרך נס. כמו גורל, בלי עזרת שדכן. אין לי כלום נגד המודה החדשה, בלי שדכנים. אבל עם שדכן זה יותר טוב. מאמינים באלהים ובכל זאת פונים אל הרופא כשכואב בבטן או מה… וכי מה עשה השדכן בשידוך של אביגיל? לא כלום. בא אל זלמן שלי ואמר שהסוחר לוי מיפו שלח אותו אליו בענין אחד. הבינותי. גם אביגיל, כנראה הבינה: כולה התאדמה כמו סלק. יצאו אל החצר, דיברו כך וכך, והענין ברוך השם נגמר. כן, מה רציתי לומר? החתונה. היש לך מושג כמה חובות עשינו בשביל כל ה”סמרטוטים" הנחוצים? הלא אביגיל ערומה ממש, בת-יחידה. אוֹח און וועה… עובדים. עובדים, מֶן ווֶרט פרשווארצט ולבסוף כשצריכים להשיא בת יחידה, אין במה, לווים ברבית, מוכרים פרה… את הפרה הטובה ביותר, את יודעת את “רוזאליה” שלנו מכרנו אותה! – קראה כבר בדמע…

בשעה שהדודה התיכה על מרים מבול דבריה אלה, ישבה אביגיל חבויה בצל וטיפלה בכלים. פתאום התחילה משפשפת ושוטפת ברעש כזה, עד שהדודה הצטרכה להפסיק ולקרוא אליה:

– שַ! שַ! מה את רועשת כך? הלא תשברי שם איזו כוס או צלחת…

בלילה היתה הדודה ישנה במיטתה של מרים, ושתי הבחורות היו מציעות לעצמן משכב על הספה הקטנה, שהיו מצרפות אליה כסאות ומרפדות אותם בכרים ובמעילים למען יֵרַך קצת המצע. יש שבאמצע הלילה היו הכסאות זזים ממקומותיהם ומתפרדים. ואחת הבחורות היתה נופלת. ואז היו קמות ומתקנות שוב את משכבן, ותוך-כדי-כך לא היה קץ לצחוקן הכבוש וללחישותיהן.

פעם אחת בלילה, התהפכה אביגיל זמן רב מצד אל צד ולא יכלה להרדם.

– מפני מה אין את ישֵנה? – שאלה אותה מרים – הזהרי, עוד פעם תפלי מהכסאות.

– איני יודעת בעצמי, קשה להרדם.

פתאום התרוממה במחצית גופה, כשהיא נשענת במרפקה על הכר, ושאלה:

– מרים! מה דעתך על כל זה?

– על מה?

– על השידוך שלי.

–מה אומַר? סבורני שתהיי מאושרה עמו, עם לוי.

– האומנם את סבורה ככה? אני מתייראה. אוי, אני מתייראה, מיר’לה!

– מפני מה? מה היראה?

– להתחתן עם אדם זר…

מרים פרצה בצחוק:

– אמנם, אמא התחתנה לפחות עם אבא, ואת המסכנה, מתחתנת עם זר, חחח…

– אל תצחקי, מרים! קשה לי, אוי, קשה!

– אין דבר, אחר כך נעשים קרובים. אחר כך תתרגלו זה לזה ותהיו קרובים. הוא עשה עלי רושם של בחור טוב-המזג. והוא גם אוהב אותך.

– אבל אני, זה… אני… – ולא גמרה.

– אני מבינה, אבל מי מכריח אותך? לא הדוד, אני מקווה.

– לא, איש אינו מכריח אותי. אני בעצמי החלטתי לעשות זאת. אבל הלוא את יודעת שאני אוהבת את שמואליק!

– נו, מדוע לא תתחתני עם שמואליק? איני מבינה. פעם, הזוכרת את? דפקת פה באגרופך על השולחן…

– כן. כן, אני זוכרת – הפסיקה אותה אביגיל כאילו לא נעים היה לה הזֵּכר הזה – הייתי מוכרחה, מוכרחה!

– מוכרחה?

– כן. שמואליק נוסע לאמריקה בעוד ימים אחדים, באניה אחת עם אבשלום. הוא ביקש ממני לחכות שנה-שנתים. יעבוד שם, יצבור שם איזה סכום כסף וישוב. אבל אני איני יכולה לחכות.

– איני מבינה.

– הנ! אינך מבינה. כשבא אותו שליח מלוי אל אבא, אמר לו אבא שישאל אותי. אני לא עניתי לאבא דבר. לא שפיקפקתי. בלבי היתה מוכנה תשובה, אבל חשבתי: לאבא ולאמא יש די צרות בגלל אבשלום, למה אצער גם אני? אחכה, אחר כך, כשהמצב בבית ישתנה, אולי אוכל אז להגיד. והנה פעם אחת התקוטט אבא עם אבשלום, הכל בגלל הנסיעה הזאת לאמריקה, ואבא אמר אל אבשלום: "הלוא אתה יודע את חשבונותי ואתה יודע כמה אני חייב ללוי. אולי אתה יודע גם את זאת, שיום אחד יוכל לבוא ולקחת ממני את הכול ולהפקיעני אפילו מן הבית הזה?” – ומה אני יכול לעשות?” – שאל אבשלום. "אתה נוסע לך לאמריקה – קרא אבא – ושם תהיה פטור מכל הצרות, ואני אצטרך לעזוב את ביתי ולילך לעת זקנה לחפש עבודה אצל אכרים. ומי יקח אותי? אבל לזאת לא יזכו, לא לוי ולא שונאי, אני מקווה. אשים חבל על צוואי כדי שלא אצטרך לכך…“ שמעתי את השיחה הזאת, ואמרתי בנפשי: לא! אסור לי לחכות לשמואל’יק! כפרה אני ואהבתי, את אבא אני מחוייבה להציל… אבל קשה! כה קשה, מרים! אני פשוט מפחדת… הלא אין זה מעשה שעושים לפעם אחת, כי אם לכל החיים, כל החיים עם איש זר, ש… ש… הלא אני לא אחדל מאהוב את שמואליק… אדרבא, עכשיו הוא נעשה יקר לי יותר ויותר, כמו להכעיס. איני יכולה להרדם בלילות. אף פעם לא הרביתי להגות בו לילה לילה כמו בזמן הזה…

את המילים האחרונות כבר גמרה ביבבה. נלחצה אל חזה מרים ובכתה חרישית. מרים הרגישה על שדיה את דמעות הנערה החמות. בלבה התעוררה חמלה גדולה עליה. זאת לא היתה רק חמלה בלבד, אלא יותר מזה. בתחילה הלוא צחקה לה בלבה. היא זכרה איך דפקה בקצף על השולחן אצל ה' ציפרין, בשעה שמרים אמרה לה, אגב לצון, שהוריה עוד ישיאוה ל“אדמוני” וקראה: “כזאת לא תהיה!”. מרים חשבה אותה לילדה שיטחית, קלת-דעת וחדלת-רצון שאינה יודעת גם מה לרצות. והנה פתאום מצאה באביגיל נפש אוהבת ושותתת דם… למרים נראה אז שאהבתה של עצמה וסיבלה בימים האחרונים הם פחותי-חשיבות, בהשוואה עם תהומיות הסבל והקרבת-עצמה של הנערה העגלגולת, השמנה והחלקה הזאת שנלחצה אליה כמו ילדה קטנה. מרים ליטפה את כתפיה הערומות, נשקה לה בראשה, לחצה אותה בזרועה אליה, בחמלה ובהערצה גם יחד.

למחרת, המשיכו להסתובב בחנויות ולבקר את התופרות, לבחור, לקנות, לתגר, למדוד, ושוב לא חזרו אל השיחה ההיא.

ביום הששי בבוקר השכם, שבוע אחרי בוא הדודה ואביגיל באו גם הדוד ואבשלום, וכולם נסעו ללוות את זה האחרון אל הספינה. זאת היתה כמו לוויית מת. הכל שתקו מרוכזים-עצובים; מועקה כבדה לחצה על הלבבות. כל הבוקר לא פסקה הדודה לילל ולתנות. לפני צאתם התגברה והשתתקה. אבל בדרך היתה בכל זאת מגישה את ממחטתה אל עיניה. הדוד הזדקן מאוד בזמן האחרון, גבו התקמר, ידיו רעדו, וגם קולו השתנה, נחלש. זועם ומכונס בעצמו היה ממעט בדברים. הנמל כבר היה מלא אנשים, נוסעים ומלַווים. היו שם, כמו תמיד לפני הפלגת האניה, רעש והמולה. רצו יהודים מבוהלים ודחופים, צווחו סבלים, בכו אנשים פה ושם. אבשלום טרוד ומבולבל התרוצץ אילך ואילך. גם הדוד ברגליו הכבדות והרועדות השתדל לעזור לו וטילטל את עצמו ממקום למקום; כאן מצא יהודי מכָּר שנוסע לאמריקה בפעם השניה וצריכים לבקשו שיעזור לאבשלום בעצות טובות, שם צריכים לקבוע למפרע את מחיר הסירה כדי שלא יפשטו את העור. בתוך האספסוף היו עוברים בחפזון פועלים שעוזביםאת הארץ, עם ארגזי עץ אדומים או עם סלי קש על כתפיהם. חוזר הביתה אותו הכר אשר אמא תפרה בידיה הזקנות, אשר שמה אותו בתוך הסל בבכיה ובתפלה לאלוהי ציון שיביא בשלום את בנה-טפוחיה אל מחוז מנוחתו, אל הארץ הקדושה… חוזר הכר הביתה, אבל ספר לא יספר לזקֵנה כמה לילות בער עליו הראש היקר באש הקדחת; כמה לילות לא עצם עליו עין מרעב ומיאוש… מרים עם מועקה בלב הסתלקה קצת הצידה עמדה לבדה, על פאתי הרציף והביטה לפניה. שם במרחק עמדה האניה כולה לבנה וכמו עליזה וצוחקת באור-השחרית ומביטה באירוניה אל הסירות המטולטלות בידי הגלים וחותרות אליה עם בחורי ישראל מעוּנֵי הגורל היהודי. זכרה מרים איך באה היא בבוקר קיץ אחד אל החוף הזה, עם לב מרנן ורועד בגילה. כמוה כן הבחורים האלה שטו פעם אל החוף הזה וכנפי נפשם פרושות בעוז-הנוער המקַווה והמעפיל, ולבם מלא שירה כהמון הגלים… והנה הם שבים עתה מעונים, מבויישים ומנוצחים; הכנפים, אויה! אחת אחת נתלשו הנוצות מהן, והלב במקום שירה כהמון ים, מלא אך דממת-היאוש או הלעג המר, לעצמם ולכל… אל הרציף היו ניגשים משברים חזקים זה אחר זה ומתנפצים בשאגה ובקצף, כאילו תובעים ממנה בחימה וקוצר-רוח: ומתי יגיע תורך את, כי נישאך מכאן?… אח! לאן נושאים הגלים את בחורי ישראל אלה?… נישאים ברוח עלי סתיו: רגע אחד נערמו כאן לערמה אחת, ורגע משנהו התפזרו שוב ברוח… עלי הסתיו…

אביגיל ניגשה אליה. חבקתה בזרועה וקראה לגשת להפרד מאבשלום. אביגיל עצמה היתה חיוורת מאוד ופני חולה לה. הזקנים לא יכלו לעלות בסירה וללוות את בנם עד האניה ואביגיל ומרים החליטו להשאר עמהם. הפרידה היתה קצרה ודוממה כמעט. הזקן רעד כולו ולדבר לא יכול. התנשק עם בנו פעמים ושלוש בחטיפה ובקול מצמוץ, מתוך חוסר הרגל, וגימגם רק את המלים האלה: “היה שם איש ואל תשכח לשוב, אבשלום!”. אביגיל ומרים התנשקו עמו גם כן קצרות אבל ברגש, בעוז. רק האם התנפלה על צווארו בגניחה ונקפאה עליו זמן-רב ביגונה הגדול, כמו שמחבקים מצבת-קבר יקרה… זמן רב עמדו אחר כך והביטו אל הסירה אשר נשאה את אבשלום, לא פסקו מנפנף במטפחות. בתחילה עוד הכירו או דומה היה להם שהכירו בין היושבים בסירה את ידו של אבשלום, עם מטפחת ביד, ואחר כך התערבבה עם שאר הידים המנפנפות משם במטפחותיהן, ובכל זאת עוד המשיכו להביט ולנפנף במטפחותיהם עד שהגיעה הסירה אל האניה. הוציאה אותם מתוך ההתמתחות העצבנית ומתוך ריכוז הראיה, קריאת קול צעיר:

– אה! ר' זלמן, האם אבשלום כבר נסע?

זה היה שמואל’יק. הוא היה טעון שתי חבילות ברצועה על כתפו מפנים ומאחור, ומזוודה בידו.

– מה? – קרא ר' זלמן וייס – שמואל’יק, הגם אתה נוסע?

– אין בכך כלום, ר' זלמן – ענה כמתבייש ומתנצל – אם נחוץ לו פועל, יחכה קצת. בעוד שנה אשוב.

– ובלבד שתשוב.

– ומה חשב? שלא אשוב? בוודאי אשוב. אני בטוח שכל אלה – בתנועת-ראש כלפי הים – עוד ישובו. אין לנו מקום אחר, ר' זלמן!

הניח את החבילות על האדמה ונתן היד לר' זלמן. זמן מה נענעו את הידים בחזקה ולבסוף גם התנשקו. אחר כך לחץ את ידי הדודה ומרים.

– ואביגיל היכן היא? האם אינה כאן?

היכן אביגיל? הביטו מכל צד: אביגיל נעלמה. חיפשו אותה אילך ואילך – אביגיל איננה, לחרדת ההורים.

– הלכה בוודאי לשתות מים – הרגיעה אותם מרים – עוד מעט ותשוב.

– נו – אמר שמואל’יק בצחוק ועל פניו עבר זעזוע, שרק מרים תפשה אותו במבט אחד – תגידו לה שגם אני אשוב עוד מעט. אל ידאג ר' זלמן, עוד יבואו גם לנו בארץ הזאת ימים טובים מאלה. שלום, להתראות!

כשנפנו לשוב מן החוף, הופיעה אביגיל מאיזה מקום, בעינים נפוחות ובפנים מכורכמים מבכי…

בדרך שובם הביתה חשבה מרים שעתה תבכה גם היא. בקושי רב התאפקה לבלי לפרוץ בבכי. כל כך לחצה עצבות נוראה את לבה.

אחרי שהדוד, הדודה ואביגיל נסעו מתל-אביב, ובחדרה שוב השתררו השקט והמולת-הים הרחוקה, שכבה מרים במיטתה, שנראתה לה פתאום רחבה ונוחה מאוד, ושני ימים לא יכלה לקום מרוב עייפות בגוף ובנפש. השקט הזה אשר שב לשכון בתוך כתליה, אחרי שבוע של מהומה, רעש, שיחות וטלטולים, נעם עליה ביותר והרדים אותה.


ב

לאט לאט טושטשו ונשכחו רשמי השבוע, מפני שהתחילו מתעוררים ספקותיה ומבוכתה הקודמים בנוגע ליחסים אשר בין כרמלי וראיסה. כאילו המתינו בירכתי נפשה האפלות עד שהכל ישתתק מסביב, למען יגיחו עליה ביתר און ועוז. מרים החליטה ללכת לעבוד, לעסוק במשהו ובלבד שלא להשאר בבית לבדה, עם הרהוריה המציקים. אבל אל איתנה הקודם לא יכלה לשוב עוד. איזו חולשה נוראה היתה בכל אבריה. תאבונה פסק. כל הזמן הרגישה איזה יובש בפיה. אל תלמידיה היתה הולכת ברגלים כושלות ונותנת את שיעוריה מתוך התאמצות גדולה, מפני שראשה היה כבד עליה כיצוק עופרת. מכיוון שהיתה מתפנה משיעוריה, שכבה על הספה. בלי כל מחשבה, נים-ולא-נים, או שבמוחה השתוללה מערבולת מוזרה של הרהורים ומחשבות מטורפים ומבולבלים. היתה מתעוררת קצת מקפאונה רק בשעה שכרמלי היה בא לשבת על ידה. הוא היה דורש ממנה שתשאל ברופא. אבל היא צחקה לו. מפני שבחברתו היה טוב לה. פניו, קולו, שיחתו, הריח המיוחד שהיה נודף מבגדיו, היו מעוררים אותה ומשפיעים עליה כמו יין. מחזור דמה כאילו החיש את מרוצתו. ודומה עליה שלא היתה חסרה דבר, שלא היתה שואלת דבר אילו ניתן לה האושר הזה לשכב על הספה ולשמוע את קולו מדבר אליה, להרגיש במגע ידיו המשחקות בשערותיה, המלטפות את מצחה, את ידיה, וכן כל הימים… אך פתאום באמצע שיחתו, כמנומנמת מרוב עדן, היו נסגרות עפעפיה ומסך היה יורד על נפשה… בבהלה היא פוקחת עיניה, ואינה מוצאה איש על ידה. היא לבדה. איהו? הלוא, כמדומה לה, הוא ישב כאן זה עתה ודיבר. האומנם נרדמה והוא הלך לו? נרדמה? לכמה זמן? אולי ראתו רק בדמיון? ואז היה תוקף אותה פחד נורא: היא חולה. היא יותר מדי נובלת בחברתו, יותר מדי בלתי מעניינת ומפילה עליו שעמום. הלוא הוא אוהב לראות מסביבו רק חיים, התעוררות ותנועה. היא נותנת לרשלנות יותר מדי שלטון עליה. היא מחוייבת לקחת את עצמה בידים. אבל לקום קשה לה, קשה לה להרים את ראשה מעל הכר… אולם לפעמים יש אשר פתאום באה עליה איזו התעוררות סוערת. אינה יכולה אז לשבת על מקום אחד ואינה נותנת מנוחה גם לכרמלי, שנראה לה אז יותר מדי מתון ונובל בתנועותיו. היא מרבה לדבר, לצחוק, לפטפט בשטף ובהתרגשות. "מרים! – אמר לה פעם כרמלי – מה לך? חוששני שאת חולה. המדדת את החום?”. אבל למה לה למדוד את החום? אולי הוא רוצה לשלח אותה אל בית-החולים וכך להפטר ממנה? היא מצטערת מאוד, אבל, על אפו ועל חמתו, אינה מתאוננת על שום דבר. טוב לה, טוב לה יותר מדי. היא מוכנה לשיר בכל עת, בכל שעה… והיא מדכאה ממש את כרמלי בסערות תאוותיה ולטיפותיה. אולם אחרי הסתערות זו של התרגשות, בא מיד דיכוי-רוח נורא, שוב אותם מכאובי הראש, אותו אֵלֶם-נכאים ממאיר ואותו יגון קוסס בלב, יגון שלא ידעה את פשרו. חיוורת ותשושת-כוח שוכבת היא אז על הספה ודמעות זולגות בשפע מתחת לעפעפיה הסגורות. ויותר שכרמלי משתדל ברגעים כאלה לעוררה ולחממה בלטיפות ובדברי חן ותחנונים, יותר ניגרות דמעותיה על לחייה ויורדות קילוחים קילוחים דקים במורד סנטרה אל צווארה ואל מתחת לחולצתה. ומפיה לא יֵצא אף הגה, עד שהוא שואל לעצמו, אם היא שומעת בכלל מה שהוא מדבר אליה. לה היה ברור אותן השעות שהוא חדל מלאהוב אותה. סוף-סוף יעזוב אותה. מה תעשה, איך תחיה בלעדיו? אחרי כל מה שעבר עליה, אחרי האהבה הזאת, אין לה עוד בשביל מה לחיות. היא שמעה כל מה שדיבר אליה, אבל דבריו לא נגעו עד לבה, כי לבה בִיכָּה את זה שנפרד ממנה, שעוזב אותה לאט לאט… טוב טוב היה לה לו יכלה לקדם פני הדבר, להתאכזר על עצמה ולנתק בידיה את כל החוטים שמקשרים את שניהם; לאסוף את שארית כוחותיה הדלים ולברוח בטרם יעזוב הוא אותה רצוצה, הרוסה, מצוצה; להציל באופן כזה את המעט מכוחות-הנפש ששרד לה בשביל לחיות את חייה באיזה מקום שהוא, איך שהוא ובמה שהוא. היה זמן שהיתה מסוגלה לעשות זאת, אבל עתה אינה יכולה, אין לה הכוח והרצון.

פעם אחת, בשעה מאוחרת בערב, שכבה מרים לבדה בחדרה במצבה המדוכא-המילאנכולי הרגיל. היא ידעה שכרמלי יושב כעת אצל ראיסה. ומרים, מתוך שהכירה היטב את כרמלי, ציירה לעצמה בדמיונה בבהירות ממשית, את כל לטיפות האהבה שיחלק לראיסה, את קול לחשו אשר יזרום לתוך נפשה, את האניקדוטה שיספר והצחוק אשר יצחק, ואת עגילי עשן הסיגריטה אשר ישלח אגב-אורח כלפי התקרה. היא ראתה, שמעה, הריחה את כל זה בחושיה ממש, עד כדי האליוצינאציה, ומקדקדה עד קצות צפרני רגליה עבר כאב חד של קנאה ויאוש. פתאום כאילו תפשה בכל היקפה את הסכנה הצפויה לה. היא רק התפלאה על עצמה איך לא הבינה זאת קודם. הקנאה בראיסה והפחד מפני הקאטאסטרופה העתידה, מילאו את כולה כמו בלַבה רותחת. היא כבר לא יכלה לשכב אף רגע אחד מיותר; כל דקה ששהתה בחדרה נדמתה לה לנצח. ברטט של קדחת התלבשה, התקינה עליה את שמלותיה, פיקסה את שערותיה והזדרזה לצאת מחדרה. ומפליא הדבר! שוב לא הרגישה חולשה בגופה, כובד בראשה. רגליה נשאוה אל בית רוזין, קלות ומאוששות.

היה ליל ירח שקט. בשמים הרמים והכחולים-העמוקים, מעל לעיר הנרדמה, עמד הירח, חיוור כמו תמיד, וכמו תמיד חולם, וקבוצת ענני-צדף קלים ושקופים מסביבו, עמדו והביטו בשלוותם הרחוקה אל הצל הקטן והשחור המתרוצץ לבדו ברחובות הריקים עם סערה גדולה ועם כאב גדול בנפש. אותו הירח ואותם הענניםאשר פעמים כה רבות הביטה אליהם הנערה המסכנה הזאת באהבה ובכליון-נפש, והם הבטיחו ללבה שמחות לרוב, עתה עמדו והביטו אליה מגבהי מרחקים בתמהון קר ובלעג שאנן…

כשהגיעה אל בית רוזין המואר בכל חלונותיו הפתוחים, עמדה ולא ידעה מה לעשות. לעלות לא יכלה. לא מצאה בנפשה די עוז לכך. גם דבר-מה לא ברור לעצמה עיכב אותה. אולי היה זה מורא מפני הוודאות שבהכרח תתגלה שם לפניה. לא, מוטב שתחכה לו כאן עד שיצא, לו גם תצטרך לעמוד בחוץ כל הלילה, אם כי גם זה לא היה ברור לה: למה לה לחכות דוקא כאן? החלונות המוארים האלה כאילו ריתקוה אל המקום הזה ברתוקות-קסם… פתאום נבהלה. מעל אחת מאבני המקום הזדקרה דמות אדם והתרחקה בפסיעות מהירות. מי זה? דומה מקלר… מה עושה זה כאן? אך היא היתה יותר מדי עסוקה בעצמה, ושכחה אותו מיד. אל אזניה הגיעו מהחלונות צלילי פסנתר. מישהו ניגן שם את ה“אֶלֶגיה” של מאסנֶה, הידועה לה והחביבה עליה. המיצו-סופראנו של ראיסה שר על געגועיה ותוגתה היא של מרים:

Oh, doux printemps d’autrefois, vertes saisons,

Vous avez fuis pour toujours!

(הָהּ, אֲבִיב חֶמְדָּתִי, עֵדֶן תִּקְווֹתַי אֲשֱר לָעַד

חָלָפוּ)

Je ne vois plus le ciel bleu, je n’entends plus le chant joyeux des oiseaux!

(לא אֶרְאֶה עוֹד שְׁמֵי הַזִּיו, לא אֶשְׁמַע עוֹד זִמְרַת צִפֳּרִים עַלִּיזָה

En emportaut mon bonheur, o, mon bien aimé, tu t’eh es allé!

(אֶת אָשְרִי לָקַחְתָּ עִמְּךָ, יְדִיד נַפְשִׁי, וַתִּטְּשֵׁנִי לָעַד)

השירה הזאת שמרים כה אהבה אותה תמיד ואשר בשעה זו ביחוד כאילו באה לתנות את מרי גורלה לדממת-הליל, לירח ולענני-הצדף השקופים, צללה עתה בפי ראיסה כלעג ליגונה, כצחוק ללבה השבור, לאשרה ההרוס. לא יכלה לשמוע אותה. ניסתה להתרחק מן הבית וחזרה שוב; הסתובבה אילך ואילך, וזימרת ראיסה רדפה אחריה. ישבה על האבן שזה עתה קם מעליה מקלר, השקיעה את ראשה בין שתי ידיה, הנתמכות במרפקים על ברכיה וסתמה באצבעות את אזניה. אך הצלילים חדרו אל נפשה גם דרך האזנים הסתומות. צנופה ומכווצה ישבה על האבן ויחד עמה דמתה לגוש דומם אחד, לאבן שחורה אחת, אבן מלאה צלילי-נהי:

Comm en mon coer tout est sombre et glacé!

(כְּמוֹ בְלִבִּי, כֵּן הַכֹּל קוֹדֵר וָקַר)

Tout est flétri

(כֵּן הַכֹּל נָבֵל)

Pour toujours

(לְעוֹלָם)

הצלילים האחרונים נדמו. מרים הרימה את ראשה. בו-ברגע נפתחה דלת הטרקלין ואל הגזוזטרה, השטופה באור הירח, יצא זוג צעיר. את פניהם לא ראתה מרים, ובכל זאת הכירה אותם. שניהם עמדו נשענים על המעקה, סמוכים זה לזה כמעט לחוצים, והביטו לתוך הלילה. אחר כך הרימו ראשיהם, הזדקפו, התייצבו זה מול זה ושוחחו. את דבריהם לא יכלה מרים לשמוע. אגב שיחה הפשילה ראיסה את ראשה ופרצה בצחוק, צחוקה ניתך על לב מרים כאבני ברד. בלב קפוא ומאובן חשבה: זוג יפה, זוג נאהבים ונעימים שמתאימים זה לזה וראויים להיות אהובים זה לזה. היא יפה כמוהו, גאה כמוהו, וכמוהו שטה בארצות רבות, יודעת לדבר על דברים מעניינים… והיא, מרים, מה היא כלפיה? אפס! נערה דלת-רוח מעיירה קטנה, אשר כמוה כאלפים ורבבות. בהשפילה לשבת על האבן והביטה אל שניהם מלמטה למעלה, נדמה לה שגם בערכה הרוחני היא כה נמוכה, כה שפלה, והם כה רמים ממנה, כה מגביהים לראות…

אך הנה שלח הוא את ידו לחבקה, היא נפנתה והתחמקה מזרועו בזריזות קלה. קפאונה של מרים נמס פתאום. בקרבה הוצתה אש, שהשתפכה בכל אבריה. זנקה ועמדה על רגליה. בו-ברגע עברו והתחלפו בלבה כמה וכמה חפצים. חפצה לרוץ, לפרוץ אל הבית פנימה, להרים קול זוועות, להפריד ביניהם; חפצה לנוס הרחק הרחק מכאן; חפצה לצעוק מרה ולקרוא אליהם: "שערוריה!… נבלה!… הוא מרמה אותנו, הוא רימה אותי… אותי רימה! לטובת איזה ענין הוא מוכר את דודיו!…“ אך היא לא רצה אל הבית, לא ברחה, לא צעקה, רק עמדה כפצועה, כהמומה, בפה פעור, בפנים ירוקים כלפי הירח, והביטה אל שני הצללים רקומי אור חיווריָן שמשוחחים בקול. ראיסה צחקה, צחקה…

פתאום תפשה את ראשה בשתי ידיה, ורצה, רצה הרחק מן הבית, כאילו רדפו אחריה. בלבה בערה אש, מחשבותיה – אם אפשר לקרוא אותן מחשבות – היו מטורפות ומבולבלות, כעדת יונים נבהלות מעל לשובך אחוז להבה… היא לא ידעה כמה זמן התרוצצה ברחובות, לא ידעה לאן נושאות אותה רגליה, ואיך מצאה את עצמה עומדת באמצע החדר של אפרתי. רגע אחד כאילו הובהר במוחה, אפרתי עמד לפניה נבהל ושאל בקול חרד ומפציר:

– מה לך, מרים? מה לך, מרים? החולה את?

– אני עייפה, אפרתי! עייפה מאוד… – יכלה רק לענות לו.

ופתאום בבת-אחת עזבוה כוחותיה. ככפותת רגלים ניגשה בקושי רב אל הספה הקטנה ונפלה עליה בכל גופה, כאיש אשר חלָפו חץ. ואז שוב קמה אנדרלמוסיה במחשבותיה, ושוב התעורר הכאב הצורב בלב, וביתר עוז.

אפרתי חשב בתחילה שהיא התעלפה. היא שכבה חיוֶורת ובאצבעותיה לא פסק רטט קל. תפש את כתפה ונענעה: "מרים!… מרים!…“ והיא לא ענתה.

אך הנה הזדעזעה. איזה כוח פנימי דחָפה מתוכה והשליכה על צידה ופניה אליו. אפרתי כרע על ברכיו כדי להיטיב לראות את פניה, לטף את כתפה, את שערותיה, את ידיה הלוהטות, ובקול בוכים כמעט חינן קולו ודיבר בלי הפסק:

– מרים, מרים!… מדוע את שותקת? מה לך, מרים? הכואב לך? הגידי מה כואב לך, מרים? דברי נא, יקירה!…

פקחה את עיניה, ועל פניה עברה בת-צחוק של השתוממות ושמחה כאילו אך זה עתה ראתה אותו והכירה את פניו:

– אח! האתה הנך פה? מחמדי, ששוני!… מה טוב לי לראות את פניך כה קרובים אלי. הקריבה אלי את פניך עוד, עוד, ואמושך…

ביד רפה מאוד העבירה את כפה על ראשו, על לחייו, ושפתיה החיוורות דובבות: "מחמדי!… נשרי!… מה לי עוד בחיים זולתך? אל תעזבני! אל נא, אל תעשה זאת… אני אהיה כה אומללה…“

אפרתי הפקיר את ראשו בידיה, מסר את פניו ללטיפותיה, כילד קטן. עיניו הוצפו בדימעות אושר לא-צפוי, דימעות גיל-פתאום. לבו כאילו התחמם ונמוג. וקולו רעד, שידל והתרפק:

– מרים… מרים… היקרה! הטובה! האם את חולה? מאין באת? מה לך, נשמתי?

ומרים כאילו לא שמעה כלל את דבריו, לא ענתה לו על שאלותיו והוסיפה לרפק את ידיה על פניו ועל כתפיו, ולדבר אליו דברי אהבה ולטיפה.

פניה פתאום שונו. היא רעדה ושיניה הקישו כמו מקור. שמה את שתי ידיה על חזהָ וצעקה:

– אש! אש! לבי בוער בקרבי… אח! למה, למה הלכת אליה, אל הנערה המסוכנה ההיא? הלא ידעת כי היא מסוכנה?… אח! מה עשיתם? מה עוללתם לי? לקחתם נערה פשוטה וטיפשה והתעללתם בה… רמסתם אותה… רימיתם אותה… אתה רמאי! אתה רימית אותי! אף פעם, אף רגע לא אהבת אותי… הייתי נחוצה לך, לענינך… סחטת ממני את כל כוחותי. וכשהייתי לסחבה בלה השלכת אותי… אל נא, אל נא תלך אליה, אל ראיסה… היא לא תאהוב אותך כמו שאני אוהבת אותך… למה אתה שותק? אין לך מה לענות? הדלקת אש, ועכשיו אתה שותק, אכזרי!… לבי בוער בקרבי ולך לא איכפת, כלום אינך רואה כי אני אבודה לגמרי, ואתה צוחק… אילו אפרתי היה עמדי היה מרחם עלי, לפחות… אפרתי לא היה עוזבני כך… אח! איך הרוח מטאטאה ומפזרת את עלי-הסתיו. מדוע לא תתנו להם מנוחה, לעלי-הסתיו המסכנים?…

אפרתי הביט ושמע רגע אחד כנדהם, ופתום הבין את הכול. הבין את טעותו, הבין את האירוניה המרה, את המהתלה שהיתל בו דמיונה החולה של הנערה. לטיפותיה ודברי אהבתה לא לו היו, לא לו… כנשוך נחש זינק ונרתע הצידה. עמד בגבו אליה, בראש מושפל וידיו בכיסי מכנסיו; שיניו ושפתיו היו מהודקות ופניו נעווים. והיא לא חדלה מִדבר מאחרי גבו בקולה המתאונן ומתחנן בכאב ובמרירות-יאוש כאילו ראתה לפניה פני איש. כל מילה ומילה הצליפה עליו כמו ברצועת-אש.

דקות אחדות עמד כך. היה דרוש לו זמן להצפין אי-שם בנבכי-נפשו את כאבו ועלבונו, עד לבלי הכירם. עכשיו החזיר אליה את פניו והם היו שלווים-מרוכזים וקשים כמו תמיד. רק גבותיו הצפופות השפלו יותר, וסנטרו הבלט ביתר קשיות-עורף. לפניו שכבה נערה עמוסת סבל, חולה וטעונת רחמים גדולים. הוא כולו היה עתה אך חפץ אחד: להקל מעליה את סיבלה כמה שהוא ואיך שהוא. אבל איך? איך יעשה זאת? אובד-עצות עמד לפניה. ברגע הראשון עלה על לבו ללכת לקרוא לרופא. ומיד סילק את המחשבה הזאת. הנערה אינה פוסקת מִדבר על עצמה. ועל ההוא. היש לו רשות להביא לכאן אדם זר שישמע את שיחתה עם אותו האיש הסמוי-מן-העין ושרק היא לבדה רואה אותו? היוכל למסור את סוד לבה ליושבי קרנות בתל-אביב? ובכלל, כמדומה לו שלא רופא יוכל להועיל ללב הותל ודואב זה. קפץ שוב את שיניו. ברגע זה הוברר לו מה הוא יכול לעשות. הדבר האחד והיחידי שהוא מחויב ברגע זה לעשות. הקטין את האש במנורה וסילק אתה ממול עיניה, לבש את מעילו (אתו המעיל שֶמרים כה הרבתה לטפל בטלאיו), יצא חרש מן החדר ונעל מאחריו את הדלת.

בחוץ היה חושך. ענני הצדף נעלמו מכבר. עבים שחורים כיסו את השמים ואת הירח עם האירוניה השליווה שלהם. טיפטף גשם קל. אפרתי לא חשב הרבה את דרכו. מתוך דברי מרים המבולבלים הבין כי עליו ללכת אל בית ה' רוזין.

בבית ה' רוזין כבו כמעט כל המנורות. הזקנים, נינה והמשרתת כבר ישנו בחדריהם. רק ראיסה היתה עוד ערה. היא עמדה בסות-הלילה לפני הראי וסרקה את שערותיה לפני השינה. פתאום שמעה דפיקה בדלת הכניסה. נבהלה והקשיבה. נשמעה דפיקה שניה. לקחה נר וחרישית ניגשה בסנדלי הבית הרכים שלה, אל הדלת ובמנוחה, אם כי בלב דופק שאלה:

– מי שם?

– בבקשה לפתוח – ענה קול לא ידוע לה.

– אבל מי זה שם?

– יהודי… נחוץ מאוד?

ראיסה הסבה את המפתח, פתחה את הדלת במקצת, התיצבה מול הסדק, בהחזיקה את הנר מאחורי הדלת, שלא כדי יכבה, ובאספה בידה השניה את פאתי המחשוף על חזהָ שאלה כמעט בזעם:

– מה נחוץ לאדוני?

אפרתי נתבלבל קצת, ושאל:

– כרמלי, האדון כרמלי… האם הוא כאן?

– האדון כרמלי? – שאלה בתמיה – לא. אינו כאן, יש לו דירה משלו.

– אבל הוא היה כאן?

במוח של ראיסה חלפה מחשבת-חשד לא ברורה ביותר, ושאלה:

– אבל מי הוא אדוני? למה בא הנה בשעה זו לשאול על ה' כרמלי?

אפרתי נתבלבל עוד יותר ורגע לא ידע מה לענות:

–תסלח לי, גבירתי… נערה אחת… קרובה לאדון כרמלי, חלתה פתאום. נחוץ שכרמלי יגש אליה, נחוץ מאוד. אבל איני יודע היכן למצוא אותו.

פני הנערה שונו פתאום. מבע הכעס והחשד נעלם; ופתאום נדלקו באיזו התעוררות פתאומית, ושפתיה נפתחו בבת-צחוקה הדקה-מן-הדקה. הרחיבה את פתח הדלת, הקריבה אל פניה את הנר, והביטה אל פני האיש העומד בחושך. באישוני עיניה הוצתה אש קטנה שהפליאה את אפרתי, ואחר כך במקרים ידועים היה נזכר לפעמים במבטה זה. עורקי שפתיה ריטטו כמו מתוך צחוק כבוש, ובקול אחר, רך יותר, אמרה:

– אבל יבין-נא אדוני שאני צריכה לדעת סוף-סוף עם מי אני מדברת…

– פועל… אפרתי שמי… אני רק מחפש את האדון כרמלי… – גימגם במבוכה.

בת-הצחוק על פני הנערה התרחבה עוד יותר:

– הוא יושב, כמדומני, אם אינני טועה, בבית ווילסון, הרוקח… היש רוקח כזה בתל-אביב? בקומה התחתונה; הדלת הפונה החוצה, משמאל. כך כמדומני אמר לי פעם…

אפרתי רטן תודה חטופה ומיהר ללכת. הנערה בסות-הלילה עם הנר בידה עוד עמדה זמן-מה והביטה אחרי האיש שנעלם בחשכה. אחרי כן נכנסה, נעלה את הדלת, חזרה אל חדרה ושוב התייצבה לפני הראי, שהראה לה פנים אשר בת-צחוק עצבנית ערמומית מרצדת מסביב לפיה, ואם ענן כבד על מצחה…

אחרי רגעים אחדים דפק אפרתי על דלת הרוקח. בקומה התחתונה משמאל. גם שם שאלוהו מאחורי הדלת: "מי שם?”

– הפה יושב ה' כרמלי? – שאל אפרתי.

– הוא כאן. מה נחוץ?

– מרים… הגברת ווייס חולה מאוד, ונחוץ מאוד שאדוני ימהר ויגש אליה – ענה אפרתי הפעם בקול אמיץ וקשה – היא לבדה. ימהר ויצא.

מאחורי הדלת, לא נשמע כל תשובה. אחרי רגעים אחדים, יצא אליו צעיר גבוה ומהודר עם סיגריטה בפיו. הצית גפרור להבעיר את הסיגריטה, ולאור הלהבה הקטנה ראה אפרתי אצבעות וגבות עינים מרטטות.

– מי הוא אדוני? – שאל הצעיר.

– לא חשוב לדעת מי אני – ענה אפרתי כמעט בזעם, מבלי להסתכל בפניו – העיקר שהיא שוכבת שם לבדה וחולה. ימהר אדוני ויגש אליה, אולי יוכל להרגיעה… לא, לא כאן, כי אם שמאולה, שמאולה דרך הסימטה הזאת.

– כיצד? כלום אינה שוכבת בביתה?…

– לא, היא אינה בביתה.

– והיכן היא?…

– היא אצלי – ענה אפרתי במבוכה קלה.

– אצלו? – חזר ושאל בהשתוממות.

כיוון שאפרתי לא ענה לו עוד, שאל:

– מה לה?

– איני רופא. היא מדברת כמו מתוך חום. מתוך דבריה הבינותי שאדוני צריך להמָּצא על ידה – ענה במנוחה ובקול אטום, אשר רק בתשומת-לב יתרה אפשר היה להבחין בו נימה רועדת.

ושוב לא דיברו כל הדרך. כשניגשו אל הבית, הוציא אפרתי את המפתח מכיסו, פתח את הדלת, הכניס את כרמלי אל החדר, עמד וחיכה עד שזה יגש אל הספה, אחר כך יצא לאט החוצה בסגרו מאחריו את הדלת.

ישב אפרתי על הספסל אשר מאחורי הקיר. זמן רב ישב שם כשהוא תופש את ראשו בין שתי כפות ידיו.

הגשם טיפטף לאט ובהתמדה.



 

חלק שני    🔗


 

פרק תשיעי “דִּבּוּקִים”    🔗


א

זינר עבד הפעם בתנועות מרושלות ובלי תשוקה יתירה. שום קריצה, שום לחיצת אגודלו בחמר לא הניחו את דעתו. מפעם לפעם היה מטשטש, מתקן ושוב מטשטש. איָלה כרמלית “עמדה” לפניו נרגזה וקצרת-רוח. היא לא אמרה לו דבר, אך מצב-רוחה לא נעלם ממנו והאצל גם עליו. לבסוף השליך את מכשירי-עבודתו:

– די!

– הכבר די? – שאלה אילה בתמיהה.

ראה שהיא שמחה על הפסקה פתאומית זו, ולא ענה לה. עטף את צלמי-החמר בסמרטוטים רטובים, רחץ את ידיו, ושניהם יצאו אל המרפסת.

המרפסת היתה על גג שטוח של אחד הבתים שלפני דירתו של זינר, ופונה אל בית התפילה “אוהל יעקוב”. היתה אז השעה החמישית לפנות ערב, אחת מאותן השעות היחידות והנפלאות, כשירושלים כולה רוחצת בזיו שליו וצנוע. האופק נוצץ כמו כסף ממורט מבעד לדוק שקוף וזך. משמי הצדף המזוקקים שופעים חן וחסד על עיר-האבנים העתיקה ועל ההרים אשר סביב לה. העולם עומד אז מקוּדש לקרבן מינחה…

זמן-מה הביטו לפניהם דוממים ושקועים איש בהרהורי לבו. מבטיהם התחלקו על פני הגגות, המטפסים ועולים זה על גבי זה ומתגלגלים כגלי קצף עד למרחוק. ומתוך גלים אלה, כמידוּזות ענקיות וכחולות-כהות, מבצבצות פה ושם כיפות; הנה כיפת מסגד עומר רובצת בכל כובדה, ושם כיפתה של ה“חורבה”… הכיפות הללו כפויות על אנשים עומדים שחוחים וכנועים בתפילה אל אלוהי מרום. הבתים גופם, מצומדים ומכונסים יחד, עומדים שחי-עינים ושפלי-ברך כמו בברכת הכוהנים, כביכול… רק המנזרים מתנשאים אל עָל ומרימים ראש ביהירות ובחוצפה כלפי שמיא; מגדל טור-מלכא הצר והגבוה ננעץ בזכרותו המחודדה אל לב השמים כמו חנית שלוחה…

אילה הצליפה מבט על זינר, אשר עיניו היו משוטטות במרחקים, ובבת-צחוק אמרה:

– יום יום אתה מביט אל הפאנוראמה הזאת ועדיין לא התרגלת אליה. עדיין אתה מתפעל.

– וגם את עדיין לא התרגלת… עדיין לא מצא זה חן בעיניך – ענה לה בטון שלה.

מלמטה במדרגות נשמעו פסיעות כבדות, אגב נשימה כבדה ושיעול של זיקנה.

– הזקן בא.

– לתפילת מינחה.

זינר עזב אותה לבדה ומיהר לרדת למטה. אחרי רגעים אחדים, שב עם ר' יחיאל כשהוא תומך בו בידו ועוזר לו לעלות לאט לאט פסיעה אחר פסיעה.

ר' יחיאל היה זקן גבה קומה וכפוף קצת, בעל פנים חיוורים-חיוורים, שקופים כמעט, ומוכתרים בזקן-שלג ארוך ומסתלסל משהו בקצותיו. מעל הרקע הלבן של הפנים הביטו עינים גדולות וכחולות, הביטו קפואות ממנו והלאה, אל מעבר לראשי האנשים, אל איזו נקודה רחוקה ונעלמה. כל הראש הזה עם המבט הרחוק עשה רושם כאילו התפשט מהלבוש הגשמי, או שגשמיותו הולכת ונעשית בו יותר ויותר רוחנית…

איָלה הזדרזה והגישה לזקן כסא-קש. הזקן צנח עליו בכבדות.

– אוֹח-חוֹ-חוֹ… – נאנח מעייפות.

– המדרגות הללו מעייפות מאוד – אמרה אילה בהתכופפה אליו קצת.

– אז… לפני שנים… הייתי מעלה יום יום פחי מים בשביל המתפללים. אבל… אוֹ-חוֹ-חוֹ… הרגלים, הרגלים… ברוך השם יום יום…

– ובכל זאת, ר' יחיאל, אילו היו כאן טראמוואים, א? – שאלה.

– חדלי, אילה! – לחש לה זינר כמעט בגערה.

– מה? מה? אילו היו… מה?

– טראמוואים, אמרתי – אילה לא שמה לב להערת זינר והמשיכה: – יש בכרכים, בחוץ-לארץ, קרונות כאלה, כמו קרונות הרכבת, שעוברים ברחובות… ונוסעים בהם במהירות לכל מקום שרוצים. אבל שם הרחובות רחבים, ישרים, מרוצפים יפה, לא כמו פה… אני הייתי הורסת את כל הרחובות הצרים שלנו, מיישרת את הקרקע ומעבירה טראמוואים, למען יוכלו זקני ירושלים לנסוע להתפלל מבלי להתעייף.

– אבל, אילה! – הפסיקה זינר בקוצר-רוח – חדלי לך. למה זה את?

הרושם שהחידושים המודֶרניים היו עושים על הזקן, שיעשע את אילה ולא חששה לסנוט בו על כך. היא הוסיפה:

– היודע כבודו, יש שם גם מעין ארונות כאלה, במקומות שיש מעלות ומורדות, כמו ירושלים, למשל, או בבתים הגבוהים. אתה נכנס לתוך הארון, לוחץ בכפתור, והארון מתנשא מאליו ומביאך אל המקום הרצוי. בלשון הגויים קוראים לזה “ליפט…”

– אה-אה! – השתומם הזקן – הפלא ופלא!

– אילו היה כאן, למשל, ארון כזה, ר"ל “ליפט”, לא היה כבודו צריך להטריח את רגליו הזקנות בכל יום, כשהוא הולך להתפלל או ללמוד.

– ושכר מצוה, בתי, יקבל זה… הארון. ה? אוֹ-חוֹ-חוֹ…

הוא השתעל ואגב שיעול הביט אליה בחיוך של ערמה ילדותית.

– לא, בתי! יפה כל זה שסיפרת, הקרונות, הארונות… אבל בירושלים, בירושלים עיר הקודש… – הניע את ראשו ימינה ושמאולה – לא! לא!

– אם יפה וטוב, מפני מה לא יעשו זאת גם בעיר הקודש? – שאלה אילה.

– בעיר הקודש? בעיר בה דויד חנה? ליד הר הבית?…

– אדרבא מן הראוי לקשט ולפאר את העיר הזאת.

ר' יחיאל חייך קצת לשטותה של הילדה הזאת:

– כלום מקשטים את הנשמה? כלום תולים עליה צמידים, נזמים, טבעות? כשנשמה טהורה מקשטת את הגוף, אין צורך לגוף במלבושים ובכל ההבלים שתולים עליו. וכשהנשמה מטומאה בעוונות וחטאים ר“ל, לוקים אורה וזיווה, ואז מלבישים את הגוף בסמרטוטים ומקשטים אותו בתכשיטים, מפני החטא… אדם וחוה לפני החטא היו ערומים “ולא יתבוששו”… “ולא יתבוששו” אמר בהם הכתוב. לא ללמד עליהם חובה רצה הכתוב, כי נשמתם לא נטמאה עדיין בזוהמת הנחש; ועל כן הפיקה מאורה גם על הלבוש, ר”ל על הגוף. מכיוון שנתפתו על-ידי הנחש, אומר הכתוב: “ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות”. עשו לבוש לגוף, ר"ל לבוש ללבוש… הו-הו-חו-חו… כן. ירושלים, בתי, היא נשמת העולם. כמה כרכים גדולים ויפים נחרבו; היכן נינוה? היכן אשור ו… ו… וצוֹר? הכרכים היפים שלך, עם… עם… הארונות והקרונות שלך… גם הם יחרבו. וירושלים לא תחרב, חלילה! הנשמה אינה נחרבת. היא רק נטמאת, חלילה, על-ידי בשר-ודם, אח-ח-ח…

במדרגות התחילו עולים אחד אחד יהודים זקנים מוותיקי “אוהל יעקוב”, סגופי-פנים עם מרחקי-חלום בעינים, עטופי גלימות צבעונין ואדרות קטיפה. ר' יחיאל נשען בשתי ידיו על מקלו וניסה להתרומם ממקומו. זינר ואילה מיהרו לתמוך בו ולעזור לו.

– מינחה… – רטן הזקן לתוך זקנו והתרחק מתוך אנחות.

אילה נענעה בראשה כלפי הזקן ואמרה:

– ולזאת אתה קורא חֵרות?

– כבר אמרתי לך, כמדומני, פעמים אחדות, אילה! מימי לא הייתי כה מאושר כמו כאן, בעיר העתיקה הזאת. חֵרות… מה זו חֵרות? העיקר, מה את רוצה להגיד במילה זו? לדידי, אדם שמוצא את עצמו, ר"ל את האמת שבנפשו וחי בה…

אילה נכנסה לתוך דבריו:

–… שמשקיע את עצמו בעיר הזאת, בין הזקנים הללו ו… – ולא גמרה.

– ו…? בבקשה לגמור.

רגע פיקפקה ואחר כך החליטה ואמרה:

– הגם “מוריה וגולגלתה” שלך ביטוי לחרות הזה. א?

זינר חש דקירת עלבון בלבו, אבל השיב במנוחה:

– זה כבר הרגשתי שעבודתי לא מצאה חן בעיניך.

– אדרבה, יפה היא עד למאוד. אתה יודע באיזה חשק אני “עומדת” לפניך. אבל כשאני מביטה שם אל הפסל, וביחוד אל צלמי… איזו אשה מן ה“עיר העתיקה”או מ“מאה שערים”… כל זאת, המבין אתה, כמו העיר עצמה, כמו ר' יחיאל שלך, כמו כל האדוקיות הזאת… בכל זאת, יש עבדות לישן. בן-החורין הוא מי שהצליח לעקור את עצמו מתוך הישן ולשתול את עצמו בתוך החיים החדשים…

אילה לא היתה רגילה בוויכוחים ובהגדרות מפשטים, וגם לא אהבה אותם. ועל כן מצאה קורת-רוח בדברי עצמה; כמדומה לה, הצליחה הפעם להביע רעיון בצורה נאה…

– ובכל זאת היה זמן שהערצת את פסל “האם” שלי.

– אה! זה היה ענין אחר. הלוא זה היה בברלין… אתה יודע שבברלין הרגשתי את עצמי לא טוב, בין הגויים או בין היהודים הדומים לגויים. וגם זאת: על-יד “קרימהילד” ו“לורליי” שלך…

– ובכל זאת, כאן אני מוצא את עצמי חפשי יותר מאשר בברלין! לאין ערוך יותר, אילה! אח, אין את יודעת הטעם הזה! משהו דומה אליו היה לי כאשר עבדתי על פסל אמי הזקנה, שנים רבות אחרי מותה, על-פי הזכרון… יש גאולה ופדות באמנות, בשעה שיש בה אמת, בשעה שהאמן נותן בה ביטוי ומימוש למה שבוער בקרבו, לא כמו רעיון, אפילו לא כמו רגש כי אם… איך אבאר לך? כמו התרגשות מתמדת, כמו אש תמיד שקטה ומנידה שינה מעיניך. עבודת היצירה משחררת ממצוקה, כמו תפילה. כן, אילה! ולפיכך מרגישים בזאת בני-אדם מיד ומצטרפים אליו, אל האמן, בהערצת התפעלות, כמו… – הוא חייך קצת – כמו, להבדיל ב“קדושה”. באמירת אמן. אולי נזכרים האנשים שגם להם הציק מה, אף הם השתחררו על-ידי התבוננות בעבודת האמן. המבינה את?

קשה היה לה לעקוב אחרי מחשבתו. הוא היה מקשה בהבעת רעיונו, היה מרבה בהשוואות שעוד הוסיפו לערפלו ואז היתה היא מתחילה משתעממת ומחכה לסוף דבריו. את עיקר כוונתו הבינה ואמרה:

– הלוא גם מ“לורליי” שלך התפעלו!

– אלה היו הגויים. “לורליי”… כן, גם זו היתה בחינת תפילה. התפללתי בבית-כנסת גותי, המבינה את? אין זה דומה לתפילה שאני מתפלל על-יד ה“כותל” שלנו.

– מדוע דוקא ה“גויים”? אם אין אני טועה גם היהודים היו מתפעלים מן היצירות ההן. בכרך, למשל, זה המבקר מה“ברלינר טאגבלאט”.

– הגם בכרך הוא יהודי? אותם היהודים אינם כֵנים עם נפשם ועל כן לא דרשו כֵנות ממני…

אילה לא חפצה להמשיך את הוויכוח. וויכוחים ושיחות כאלה עם זינר ברגיל מסתיימים אצלם ברוגז לא נעים. אך היא אמרה יותר כדי ששתיקתה לא תרָאה כהודאה:

– ארץ ישראל המתעוררת לחיים חדשים, השאיפה לבנות פה מחדש את המדינה היהודית… אילו לִמְעֵין זאת נתת ביטוי, כי אז…

– את העבודה הזאת נניח ל“בצלאל”.

היא צחקה:

– הנה ה“שטֶקֶן-פּפֶרד” שלך. אתה אינך אוהב את “בצלאל”.

– הם עובדים שם בתום-לב ובנאמנות. מי יודע, אולי יצא משם במשך הזמן דבר-מה חשוב… אבל המדינה שאת אמרת… כמה זמן התקיימה המדינה היהודית? מדינות נבנות ונחרבות; גם המדינה היהודית נחרבה. אין מדינה קיימת לעד. לעולם עומדת רק האידיאה היהודית…

– הנה ה“שטקן-פפרד” השני שלך! אתה ור' יחיאל לשניכם סוס-מקל שעליו אתם רוכבים. איך אמר הזקן? “ירושלים היא נשמת העולם; היא לא תחרב”, כאילו יש בה עוד מה להחרב. שמע נא! אמנם אין אתה ממעריצי “בצלאל”, ובכל זאת אולי תסכים ללוות אותי שמה הערב?

על פניו עברה עוויה של אי-נעימות, שלא יכול להסתירה.

– מה לך שם? – שאל.

– הסמינאריסטים וה“בצלאליסטים” עורכים הערב איזו חגיגה. אני רוצה להפגש שם עם מרים ווייס, שבוודאי תהיה שם. הייתי היום אצלה פעמים ולא מצאתיה בבית. התלך עמדי?

הסיכוי לטייל בלילה ברחובות ירושלים עם הנערה הזאת, חיפה על אי-הנעימות שבביקור זה אצל “בצלאל”.

– טוב. בחפץ לב.

– ובכל זאת אתה בחור טוב, ח ח…

– בכל זאת?

היא צחקה בקול בחבקה בזרועה את ערפו. זינר צחק עמה.

– ונשיקה, אילה?

אילה נשקה על שפתיו נשיקה חטופה.

– אוה! מה קר!… – קרא.

– הקר לך מנשיקתי? נו, בפעם אחרת אתקן. אני מזדרזת כעת.

– את הכל את מבטיחה לי תמיד לפעם אחרת. אֵל! מתי תבוא ה“פעם האחרת” הברוכה הזאת?

– תבוא, תבוא פעם – הרגיעתו – הלוא אתה יודע, איני יכולה לאהוב, איני יודעת איך… ולכשאלמד אצלך סוף-סוף את התורה הזאת, כפי שאני מקַווה, אז תבוא גם “הפעם” המקוּוָה…

אילה צדקה. “לא ידעה”, “לא יכלה” לאהוב. נעימה מאוד היתה עליה חברתו של הפַּסָל והיא חשקה בו. ראשית, מפני שהוא הפַּסָל המפורסם אשר תמונתו נדפסה לא פעם בעיתונים; שנית, מפני שהאמן המפורסם בא מברלין הֵנה כמעט בגללה (היא ידעה את זאת בביטחה, אף-על-פי שהוא לא הגיד לה זאת); שלישית, מפני שבחר דוקא בה להיות לו לסמל פסלו “מוריה”; ועוד רביעית: הוא אדם כה חביב, כה טוב, כה תינוק לפעמים, עם כל הפילוסופיה שלו. פשוט. טוב לה בחברתו, טוב לה ליהנות מן האור הפנימי הקורן מדבריו, ממבטיו, אפילו מתנועותיו. פעמים היתה אפילו מרגישה שהיא אוהבת את האיש הזה. אבל אהבתה לא הגיעה אף פעם לידי בילבול החושים, לא התלקחה אף פעם לתאווה מהממת. תמיד נראתה כפרי שקול-הדעת הקר…

האולם בבית-הספר לאמנות “בצלאל” היה מלא צעירים וצעירות, עד אפס מקום. (בחגיגות ובמשתאות של הצעירים בירושלים של אז לא היו נוהגים להזמין אורחים. הדלת היתה פתוחה לכל בא, הכל היו רצויים, בין מכר ובין בלתי מכר). זינר ואילה מצאו להם בקושי מקום בקרן-זווית פנויה ועמדו שם דחוקים את הכותל. את ה“בצלאל’יסטים” אפשר היה להכיר מיד על פי עניבות Lavalliére הרחבות והארוכות ועל-פי מתניות הקטיפה שלבשו למרות החום הגדול. תלמידי בית-המדרש-למורים היו על-פי הרוב לבושים בחולצות רוסיות או בכותנות פתוחות עם צווארוני-שילר. אי-שם נראו גם הפנים החומים-כהים עם העינים הלוהטות של תימנים צעירים מעובדי “בצלאל”. הם עמדו כאן נדהמים ומבויישים קצת, וזרים, כמו דקלים בנוף צפוני… היו כאן גם פועלים ופועלות ומורים צעירים. פני כולם היו נשואים אל האיש שעמד על כסא והקריא חרוזים מבדחים על עניני ארץ-ישראל ועל עסקניה. החרוזים היו כנראה מצחיקים מאוד, משום שהקהל היה מלַווה אותם בתרועות צחוק, בקריאות של ליצנות ובמחיאות-כפים. מדי פעם הצטרכו להשתיק את הקהל וזה שהיה מוסיף על המהומה. כל אלה שהתאספו כאן היו מתפרנסים מתמיכות קטנות שהיו מקבלים מה“בית”, אשר בפולין או ברוסיה, משיעורים וגם מעבודה גופנית. דרו בחדרים קטנים, שנים-שלושה בחדר אחד, סבלו מחסור ודחקות. קיבותיהם לא תמיד היו מלאות, ונעליהם לא תמיד היו שלמות. אבל פניהם היו תמיד עליזים. כי כולם היו צעירים. מלבד העלומים היו להם עוד אוצרות וחמדות יקרים: לסמינאריסטים היו אחד-העם וביאליק, ניצשה ואיבסן… ל“בצלאליסטים” – בֶּקלין, ליברמן, רוֹדֵין… ולפועלים – בוֹרוֹכוֹב, בּוּבּר, מארכס… וכי אין החיים כדאים אם אלה לך? המילה השגורה ביותר בפיהם היתה: “יצירה”… “ליצור” היתה משאת נפשם. כל אחד האמין שהוא מצוּוה ליצור בשביל העתיד, בשביל העם; ליצור ספרות, ליצור בית-ספר טוב, ליצור סיגנון עברי באמנות, ליצור צורות-חברה חדשות… וכי אין החיים כדאים בשביל כך? ובראש הכול – הם אהבו. לכולם היו בחורות מתוקות ונלהבות בעלומים ובאידיאות כמוהם… הנה הם עומדים כולם פה, הזוגות, חבוקים ודבוקים. לא כולם אכלו היום די שבעם; אבל הם רועשים, הומים, צוחקים כמו ילדים.

זינר הביט דומם אל התמונות מיצירות בצלאל המקשטות את הקירות: משה רבנו עם הלוחות, יהודי עטוף בטלית ותפילין, יהודי מלמד את בנו להניח תפילין, אם מחנכת את בנה במצווה לשלשל מטבע לתוך קופסת הצדקה… בכל אלה היה רצון טוב, היתה כוונה יהודית נאמנה, רוח של עממיות, אבל העיקר היה חסר… אילוסטרציות בודדות בנוסחאות שונות למומנטים ולרגשות בודדים, תפיסת רשמים מעל שטח החיים, – לא הן תיצורנה את האמנות היהודית, הואיל ואין בהן האידיאה היהודית, הואיל ואין בהם הרטט הדתי מתוך סינתזה עממית-לאומית, ואין בהם, לבסוף, הברקה מתוך המעמקים… זינר התחיל לבסוף משתעמם והסב את עיניו מן הכתלים.

אילה תמהה על מבע האכזבה והשיעמום שבפניו, ואמרה:

– בין היהודים בברלין לא ראיתי צעירים כאלה.

הציץ בה זינר וראה את התרגשותה העליזה, ששיוותה רוך לא-רגיל לפניה, ומילמל:

– המ… המ… הצעירים הללו, כ-ך…

ונמנע מהגיד לה את הרהוריו על צעירי ישראל בארץ-ישראל. הצעירים הללו הם טובים, נחמדים – חשב זינר – אבל גם בנפשם, כמדומה לו, ניסתמו הבארות העמוקים. גם שם, בנפשם, יש עוד לעבוד, לחפור, לחתור אל המעמקים…

החלק הספרותי של הנשף ניגמר. החלו הריקודים. סילקו את השולחנות והכיסאות. על גבי שולחן ארוך, בירכתי האולם, ישבו שפופים המנגנים מבית-החינוך-לעיוורים. שתומי-עין מבלי לראות את הקהל, ניגנו כאדם שמנגן לעצמו, מתוך התרכזות והתלהבות. והקהל התלהב עמהם. זוגות צעירים הסתובבו כמו בסערה.

– מרים ווייס אינה כאן – אמרה אילה אל זינר – אנו יכולים להפטר מכאן.

באותו רגע ניגש אליה פועל אחד גבוה, רחב-כתפים, מדובלל-שערות ובעל פני גסים ומחוצפים קצת, והזמינהּ לרקוד. אילה הצליפה אל זינר דומם מבט שואל. והוא, גם כן דומם, ענה לה במבטו הן. אילה הלכה אחרי המזמין בלי רצון רב. הבחור רקד כמטורף, באכסטאזה. לאט לאט ניסחפה היא כמו בסופה, רגליה התרוממו והסתובבו מאליהן, שלא ברצונה, והיא רק שמחה להשען על כתפו, חבוקת זרועו האמיצה. פניה צחקו ומרחוק נצנצו שיניה הקטנות מתוך פיה הדרסני.

זינר ליווה במבטיו את כל תנועותיה וסיבוביה. ובלבו היה כל הזמן כאב של קנאה. דומה עליו כאילו היא עתידה לרקוד כך כל ימי חייה בין זרועות צעירות, ושוב לא תשוב אליו עוד…

בשעה ששבר בברלין את פסליו, בעט בעושר, בגדולה ובכבוד שהיו צפויים לו שם, ופתאום עמד והלך לארץ-ישראל, היתה לו אך תשוקה אחת: לנשום בתוך אוויר יהודי חפשי! “יציאת מצרים” קרא למעשהו זה. אך יחד עם זאת ליוותה אותו כל אותו הזמן, ביודעים ובלוא-יודעים, התיקווה שבארץ-ישראל שוב יפגש עם אילה כרמלית… עוד בברלין גמל בקרבו הרעיון על “מוריה וגולגלתה”, אשר החליט להגשימו דוקא בארץ הקודש, בצל הר-הבית, בקירבת הגולגלתה… וכבר אז היה ברור לו שאילה היא היא המיועדת לו לסמל לפניו את המוריה, לסמל את כנסת ישראל עם כנף השכינה על כתפיה, ועם יגון העקידה בעיניה. כך היה חולם בברלין. אולם עתה יש שמתגנב בלבו ספק שמא טעה… יש שדומה לו, שאותם הצללים הקדומים המרחפים בסביבות הר-הבית, הנשקפים מתוך עיני יהודים כמו ר' יחיאל, לא נגעו בנפש אילה. היוכל למשוך על פני הנערה מגבעת-השרון חוט של האמונה הקדושה, של קדוש-השם, של עם ישראל? היא, כמו כל הצעירים הללו; מדינה, צבא, שלטון, כבוד-גויים ועוד הבלים כאלה, – אלה הם חלומותיה. אח! כולם, כולם הם עובדי עבודה-זרה כאן…

זינר כאילו נזכר בדבר-מה ונענע בראשו למישהו בלתי-נראה, כמתווכח עמו.

לא! הוא בכל זאת מאמין בטבעו של היהודי, בירושת-הדורות שהיהודי נושא בנפשו ובדמו…. אם לבוא במחתרת אל נפש היהודי, אם לבוא אל מחבואיה, אפשר לחשוף משם את האמונה הקדושה באלוהים, את הרטט הדתי בפני כל דבר קדוש ומוסרי טהור, המונחים שם טמונים תחת פרודות מעובשות של מושגים חולניים נכרים… גם בֶּטִי שלו (שלא-מדעת פרצה אנחה קלה מבין שפתיו: אח! בטי המסכנה, איהי?) אף היא רחוקה היתה לכאורה מכל המהות הגרמנית העתיקה. לכאורה מה בין בת ההמון הברליני דהאידנא מאלכסנדרפלאץ ובין לורליי או הימגריד? ובכל זאת באהבתו אל הנערה ההיא ידע להציץ אל מאחורי הפרגוד שבנשמתה ולמצוא שם את גרמניה העתיקה. אבל זו! יש שהיא עומדת לפניו כמשוריינה בנפתולי-אופיה ובתהפוכות-רוחה הפתאומיים עם כל האורות והצללים שבנפשה, וכאילו במתכווין מתחמקת מקווי-תפיסתו…

התעורר ממחשבותיו, בגשת אליו אילה בפנים משולהבים.

– עייפתי! – קראה בנשימה כבדה – הוא רוקד כמו שד.

– כן, כן! זה היה יפה – אמר, אף-על-פי שהרהוריו הטרידוהו מהתבונן אל הריקוד.

אבל מעיני אילה לא נעלם מבט עיניו העצוב.

– מה לך, זינר?

– לא כלום.

– אתה כאילו אינך מרוצה ממני.

–אוֹ, את! ילדתי המתוקה! – קרא לה בלחש את הקריאה הערבה תמיד לאזניה.

הוא שוב שכח את ספקותיו. בעמדה כה לפניו, אהב לא רק אותה, אלא גם את יצירתו, אשר הנערה כאילו נשאה גלומה בתוכה, כמו שהשיש נושא בתוכו את הפסל.

בקהל הרגישו פתאום בזינר. מיד הקיפוהו צעירים מחניכי “בצלאל”. זה הגיש לו יין וזה הציע לפניו תי. חזרו גם אחרי אילה. הפצירו בהם לעבור אל מקום יותר מכובד ונוח שהכינו לכבודם. לאילה היה נעים מאוד לקבל את אותות הכבוד מכל הצעירים הללו בזכותו של זינר; אולם לזינר היה הדבר למורת-רוח. מתוך ביישנות וענוותנות, סבל בכל פעם כשבני-אדם היו מפנים אליו את לבם יותר מדי. הצעירים הללו ידעו שזינר מתייחס בשלילה אל המוסד האהוב עליהם, שבו עבדו ולמדו, הם גם ידעו שהאיש הזה ניתפש לדתיות (כל דתיות היתה פסולה בעיניהם כנסיגה-לאחור), אבל הם העריצו את האמן ששמו הגיע אליהם עוד לפני עלותו אל הארץ, וביחוד לאחר שבריחתו מברלין היתה לסנסאציה מרעישה בעיתונות בחוץ-לארץ.

בשעה שהצעירים טיפלו בזינר, ראתה אילה את מקלר מתחכך בקהל וקראה לו:

– האם לא ראית כאן את ווייס… את הגברת ווייס"… – שאלה אותו.

– כן. היא כאן. תיכף אקרא אותה אם היא נחוצה לך. כאן שאל על אודותיך בחור אחד. מחדרה, כמדומני.

אילה כולה התעוררה. בכל עורקי פניה עברה תנועה:

– מחדרה? בעל תלתלים? אהוד בוודאי! איהו? אני רוצה לראותו תיכף ומיד!

–טוב איפוא! – ענה מקלר מוכן וזריז לשרת אותה – תיכף אביא לך את שניהם.

– בחיי! בחור טוב אתה! – קראה אילה בשמחה – בשכר זה – הוסיפה – תזכה לחיי עולם הבא.

– על העולם הבא אני מוחל. אם כל כך טובה את, תבטיחי לי קצת מן העולם הזה. בבקשה ממך…

– חוטא גדול שכמותך, לא תזיק לך אמה קטנה אחת בעולם הבא.

– מוחל, מוחל… – קרא בהברה אשכנזית ובתנועת-ידים מנערות – לא תפתיני לוותר על אמה אחת של העולם הזה בגלל העולם-הבא שלך כולו – וזרק מבט מהיר כלפי זינר, כאילו התכווין לפגוע דווקא בו בדבריו אלה.

– מה השנאה הזו אל העולם הבא? – שאלה אילה.

– האמונה הזאת. ככל אמונה דתית, שראשיתה אונאה עצמית, וסופה רמאות, צביעות ושארלאטאניות.

אילה זרקה בגנבה כלפי זינר מבטי חשש: היא לא חפצה כי ישמע את הדברים האלה שהיו יכולים להעליבו. אך הוא עישן במנוחה את מקטרתו, ואי אפשר היה לדעת אם שמע או לא שמע אותם.

– נא-נא-נא… אל תגזים, בבקשה! – אמרה אילה.

– איני מגזים! הדת היתה תמיד בעוכרינו! היא גם בעוכרי העולם כולו. אם רוצים אנו לגאול את עצמנו או את העולם, צריכים קודם כל להלחם בדת, בדת! – ושוב מבטים מהירים כלפי זינר המעשן במנוחה כחרש.

– כל הפילוסופיה הזאת – אמרה אילה בקול רם כדי שזינר ישמע אותו – היא יותר מדי עמוקה בשבילי, וגם אינה מעניינת אותי. הבטחת להביא אלי את הגברת ווייס ואת אהוד… זה שמחדרה. בבקשה!

אחרי דקות אחדות ניגש אל אילה בחור בעל קומה בינונית, רזה-גוף, קל וגמיש כמו ילד, בפנים מפיקים מרץ והתלהבות-נוער. הוא היה כבן עשרים בערך.

שניהם שמחו מאוד על פגישתם הבלתי-צפויה. הם נפגשו כחברים טובים, אם כי היא התייחסה אליו כאילו מגבוה, כסוככת ומגינה. הוא דיבר בשטף, מבלי לגמור משפטים. כולו עצבים והתרגשות. הוא היה אצלה פעמַים ולא מצאהּ בבית. אמרו לו שהיא הולכת יום יום אל העיר העתיקה, שיש לה שם איזו עסקים עם “שטריימליך”… אילה אדמה כולה ומבלי להביט לעבר זיהר, הזדרזה להפסיק את זרם הדיבורים של אהוד:

– מה אתה עושה כאן?

– ענינים, ענינים,,, אני נוסע אל מושבות יהודה.

– הענינים שלך – אמרה בלעג.

רגע התבוננה אליו במבט של אהבה ופתאום פרצה בצחוק:

– אתה כל כך משונה.

– מדוע?

– למה גזזת את תלתליך? כל כך שונית. חח. אתה דומה, אהוד, לתרנגול צעיר שתלשו את נוצותיו, חחח!

גם אהוד צחק.

– עוד פעם אל נא תעשה זאת. חבל על תלתליך היפים.

– שמעי, היכן שמואל? – שאל הבחור.

פניה נשתנו פתאום. באיזה כובד-ראש מיוחד ענתה:

– את אחי לא תוכל לראות.

– מדוע?

– גם אני איני רואה אותו – ענתה בקול נמוך, כמו שמדברים על ענינים שבמיסטורין – הוא עסוק מאוד.

אהוד הרגיש בשינוי שבקולה ושאל גם הוא בלחש:

– במה הוא עסוק?

– ענינים, ענינים… – ענתה לו בלשונו הוא אגב חיוך קל.

אהוד נעשה רציני ועצוב במקצת. הוא העריץ מאוד את שמואל כרמלי, והצטער על שאינו עומד בסודו.

אילה ראתה את מבע פניו וצחקה. הניחה את כפה על כתפו ושאלה:

– ואתה חושב בוודאי שאני יודעת… את עניניו?

– הגם לך אינו מגלה?

– מה אני מבינה בענינים שלו? אני אך ילדה טיפשה.

אהוד הביט אליה בבת-צחוק של אי-אמון ובמבט בוחן.

והיא הוסיפה בכובד-ראש:

– אחי אינו אוהב לפטפט, ואני גם איני דורשת ממנו שיספר לי הכול. למה? אנשים מן החוץ יכולים רק לקלקל.

– את הנך מן החוץ!

אילה לא ענתה על הערתו והוסיפה בדאגה:

– אינו אוכל ואינו ישן, תמיד כמו בקדחת… – ופתאום: – אתה מסתובב כאן, ומי שם בבית, בחדרה?

– השארתי שם אדם אחד שאפשר לסמוך עליו.

אילה אחזה בכפה את שערותיו המסתלסלות והקצרות, הפשילה קצת את ראשו אל אחריו ופניו למעלה, נעצה בהם מבט בוחן,ואחר כך שאלה קצתה מתלוצצת וקצתה ברצינות:

– אהוד! שוב איזה מעשה קונדס?

– לא. הפעם דבר רציני מאוד. אחר כך אספר.

אותו רגע ניגשה אליהם מרים ווייס, מתוך איזו התעוררות עליזה. לפני כן עמדה בתוך כנופית סמינאריסטים שסיפרו בדיחות, והיא לא חדלה כל הזמן מצחוק. בפנים צוחקות עדיין קראה:

– שלום, הגברת כרמלי! אמרו לי שהיא רוצה לראות אותי.

על פני אילה עבר פתאום צל:

– שלום, גבירתי! כן. חפצתי לדבר אתה.

מרים הרגישה בצל, והצחוק כבה מיד בפניה.

– בבקשה.

– לא פה.

“אוֹ! הרי זה כבר רציני מאוד…”, חשבה מרים.

– נצא איפוא מכאן – הציעה – אם רצונה בכך.

– כן. מוטב שנצא.

– נחכה אך רגע לגברת לוי, הנה היא שוב רוקדת שם. בלעדיה לא אוכל לשוב הביתה. שכחתי לקחת את המפתח… אינה פוסקת לרקוד האשה הזאת. איזה שגעון של ריקודים תקף אותה הערב.

עמדה החבורה ופיטפטה. מרים סיפרה להם את הבדיחות ששמעה מפי הסמינאריסטים ושוב צחקה, יחד עם כולם, אף-על-פי שבלבה מצצה איזו דאגה חשאית מפני השיחה הצפויה לה. אך פתאום ראתה את מקלר ומיהרה וניגשה אליו בשעה שזינר, אהוד ואילה היו עסוקים בשיחה.

– מה אתה עושה? – שאלה אותו בלי כל הקדמות – המתקדם אתה בלימוד הערבית?

– לא. הפסקתי לגמרי את לימודי.

למרים הגיעו זה מכבר שמועות על מקלר שמתהלך ברעיונות משונים שהם בניגוד גמור אל תכנית עבודתם.

– מדוע?

– אני מחכה אל בואו של כרמלי, ואז אבאר לכולכם. למה לי לדבר פעמים?

– אבל בינתים אתה לוקח מקופת הקבוצה – קראה מרים ברוגז ובנעימה קשה – אין לך רשות לכך. או שתמשיך את לימודיך עד בוא כרמלי, או…

–סליחה! – הפסיק אותה מקלר – גם על הכסף עלי ליתן את הדין לכרמלי או לקבוצה, אבל לא לכל חבר וחבר לחוד.

– צדקת – השיבה. ומיד פנתה אליו עורף וניגשה אל החבורה.


ב

אילה כרמלית, מרים וייס, אביגיל לוי, זינר ואהוד יצאו יחד מבנין “בצלאל”; בתחילה הלכו דומם וגששו בחושך אחת הנה ואחת הנה, למצוא לרגליהם מקומות יבשים בין השלוליות והרפש שעדיין לא נתייבשו אחרי הגשם מאתמול. מדי פעם היתה פורצת מפי אחת הנשים צווחה בהכנס רגלה בבוץ, והצווחה גררה אחריה צחוקם של שאר בני החבורה. בסימטה הצרה הראשונה הלכו דחוקים אל כתלי הבתים בשורה ארוכה זה אחר זה, ואיש לא ראה את ההולכים מלפניו ומלאחריו; לא ידעו מי אל מי פונה בדברים, מן הקצה האחד דיברו אל הקצה השני, ודעת כולם היתה מבודחת עליהם. אהוד שאל את אילה אם היא זוכרת הליכה כזו פעם בלילה בגבעת-השרון. אילה השאירה אז בתוך הרפש העמוק נעל… פשוט נחלצה נעל מעל הרגל, רפש דביק כזה שם בחורף. גפרורים לא היו אז אף אצל אחד מבני החבורה ואת הנעל לא מצאו. סוף-סוף חזרה הביתה כשהיא מדדה על רגל אחת נשענה על כתפו של אהוד, ורגלה חלוצת הנעל נשואה באויר. אהוד סיפר זאת באופן מבדח, וכולם צחקו, אך יותר מכולם צחקה אביגיל לוי, באיזה תיאבון מיוחד דומה לצחוק היסטֶרי.

– מה לך, אביגיל, הערב? – שאלה מרים שהלכה לפניה וביניהן זינר – הלוא את כבר אֵם לבחור גדול, וצוחקת כמו ילדה קטנה. האמהות בימינו, אוי-אוי-אוי…

ניזכרה אביגיל ב“בחור הגדול” שלה ונישתתקה.

מכיוון שיצאו מתוך הסימטה, חבקה אילה את זרועה של מרים ושתיהן התרחקו קצת. פסעו פסיעות אחדות, ואחר כך הוציאה אילה את זרועה מתחת זרוע מרים, ואמרה:

– אולי יכולה גבירתי להגיד לי איפוה נמצא שמואל?

הטון שבו נאמרה השאלה היה קשה, תוקף. מרים פיקפקה רגע ואחר כך אמרה:

– מוזר הדבר שגבירתי פונה בשאלה זו דוקא אלי.

– ואל מי אפנה? אל מקלר אולי או…

– הייתי נותנת לה כתובת בטוחה יותר.

– היודעת הגברת ווייס שאחי אינו מספר לי כלום, כלום?

– צר לי מאוד. וודאי יש לו נימוקים לכך.

– נימוקים! איזו נימוקים יש לו להתייחס כך אלי? הוא הורס את כל קיומו על-ידי שטויותיו.

– מה שבעיני גבירתי שטויות, בעיניו הוא אינן שטויות כלל.

– הוא בעל דימיונות. הוא מחליף את דימיונותיו כמו שמחליפים לבנים, ואתם סומכים עליו, מאמינים בו. אבל הלוא סוף-סוף יעזוב אתכם, יעזוב! זאת אני יודעת בבירור, אני שמכירה אותו יותר מכם.

– אם יעזוב אותנו – השתדלה מרים לענות במנוחה – הרי זה יהיה רע גם לו וגם לנו.

– ואתם תהיו אשמים בכך. אתם נגררים אחריו כמו כבשים, ובגללכם הוא מאבד את חייו.

– האומנם בגללנו? הלוא הגברת בעצמה אמרה שהוא בעל דמיונות…

– כן – הפסיקה אותה אילה – כל זמן שרצה להיות צייר מפורסם או… איני יודעת מה, לא היה איכפת לנו. אבל זאת… הרי זה מסוכן! היודעת גבירתי אחרי איזה דימיון מסוכן נגררתם?

– דימיון, דימיון… הלוא תבין גבירתי סוף-סוף! כל מפעל גדול דורש דימיון. ענין לאומי כמו זה שלנו אי אפשר לו בלי דימיון ו… בלי סכנות!

אילה פרצה בצחוק. למרים היה דומה שהיא צוחקת צחוק עשוי: יותר מדי צלול וברור היה.

– את, גבירתי, חחח… את, גבירתי, חחח… את ומקלר, ומי שם עוד אצלכם? אותו ז’אנדארם בשימלת אשה, מה שמה? שכחתי,,, אתם תעוררו את הערבים, את “ה-עו-ל-ם ה-מוש-למי”, כמו שאתם רגילים להגיד, חחח! ובעד עצותיכם הטובות יגישו לכם את ארץ-ישראל למתנה על גבי מגש של כסף עשוי מלאכת מחשבת מדמשק, כיאה לקבוצת גבורים שבראשה עומד אמן כמו אחי, ובאדיבות מזרחית יאמרו לכם: “תְּפַדל! אִעמִל מערוף!” קחו בבקשה, אל נא תביישונו בסירובכם!… כך, א? ח ח ח!

דומה היה כאילו קשה לה להפסיק את הצחוק, כל-כך מגוחך היה הדבר בעיניה.

מרים לא פצתה פה.

פתאום לפתע הפסיקה אילה את צחוקה, וברצינות:

– גבירתי שותקת. מדוע היא שותקת?

– ומה אגיד לה?

– הרוצה היא שאדבר עמה בגילוי-לב?

– דומני שעד עכשיו דיברה בגילוי-לב למדי.

– {מיותר} אילה התקרבה אליה עד שכתפיהן נגעו זו בזו, ובלחש אמרה:

– וגבירתי מאמינה ש… שתמיד יאהב אותה?

מרים נרתעה קצת כנשוכה והביטה אליה נדהמה: בחשכה הבריקו שיני אילה, ומבטה הפחיד אותה. מרים הרגישה שפניה כולם הוצפו בדם; מה טוב שהחושך הוא כה גדול…

שוב התקרבה אליה אילה והוסיפה בלחש:

– אוה! גבירתי אינה מכירה אותו. הרבה נשים אהב ואת כולן עזב. גם את גבירתי יעזוב. נפשו כבר קצה בכל הענין הזה. נסיעותיו התכופות לימים רבים מכאן, כלום לא חשבה גבירתי על פירוש הדבר?… זה לא רק ה“ענינים”, אני מבטיחה לה!

תחילה הרגישה מרים כאב של עלבון לוהט. היה לה חשק לסטור על הפנים הרעים שהיו כה קרובים אל פניה עד שחשה עליהם את נשימתה. אחר כך נהפך העלבון לרגש של שאט-נפש שלחץ את גרונה עד לידי מחנק. פסיעה אחת צידדה את עצמה ואמרה בקול אטום:

– אם זוהי הדרך שבה רוצה גבירתי להשפיע עלי, החטיאה את המטרה.

דבר-מה מוזר התרגש פתאום ובא על אילה. בתנועה משונה הגישה את שתי כפות ידיה אל לחייה ולחצה אותן היטב היטב, וראשה כאילו שקע לתוך כתפיה. בקול חנוק כמו מכאב אמרה:

– אח! מה עשיתי, איזו ניבזוּת! תסלח נא לי, הגברת! אנא תסלח לי… אח! מה עשיתי!…

היא שיפשפה את לחייה ואחר כך את כפות ידיה, זו על גבי זו, כאילו קר היה לה, ובאותה נעימת הכאב:

– תבין לי הגברת, תבין… אבי אינו בארון. המשק שלנו עזוב ויורד מיום אל יום. אבא זקן ואחי הצעיר כבר עייף. המצב בבית קשה, והוא, שמואל, אינו מרוויח אף פרוטה כדי שיוכל להיות במקצת למשען… ואני, אח! תסלח נא לי…

ניגש אליהן אהוד:

– מה? מסתודדות? כששתי בחורות הולכות יחד, תמיד הן מסתודדות. אולי הפרעתי?

אילה בראותה אותו, הפסיקה מיד את שיחתה. שחוחת ראש הלכה ושתקה. מרים שמחה להזדמנות הזאת ומיהרה להסתלק.

– אילה! – אמר אהוד, בהשארם לבדם.

היא לא הרימה ראשה ולא ענתה.

– מה לך, אילה? – שאל.

מבלי להרים אליו את פניה, אמרה לו בקול חלש ואטום:

– מה רצית להגיד לי קודם? איזו ענינים יש לך כאן. ספר לי, אהוד!… דַבר, דַבר, אהוד! דַבר!

אהוד תמה על מצב-רוחה ועל הפצרתה המוזרה לדבר. לא העיז לחקור אותה, והתחיל מספר לה על עניניו. ומיד התחיל מתלהב ומדבר ברגש ולא נתן עוד את דעתו על מצב רוחה של זו שהלכה על ידו, דוממה ומרוכזה בתוכה. הוא אירגן את כל הנוער מבני האכרים, להסתדרות אחת. “בני גדעון”… אנו, בני האכרים, רוצים ללכת בדרך גדעון. גם עתה אין מצבנו טוב מאז, בימי השופטים. “ותעז יד מדין על ישראל… והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו יחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור…” (אהוד התגאה בידיעתו את התנ“ך על-פה ושמח לכל הזדמנות {צ”ל הזדמנות} להראות את בקיאותו זו) ובן האכר מעפרה הניס בכל זאת את עמלק ואת בני קדם. גם ל“גדעונים” שלנו תהא מלחמה מפנים ומאחור, גם בעמלק וגם בעובדי הבעל מתוכנו, ר“ל השמאליים, ימח שמם! הם עוד גרועים מעובדי הבעל. הם שונאינו. אין לנו צורך בשומרים שלהם שמדברים ז’ארגון ומבזים אותנו. ה”גדעונים" בעצמם ישמרו על יבולם ועל בהמתם! אנחנו נשבענו…

– שמע נא, אהוד! – הפסיקה אותו פתאום אילה – מתי היית בגבעת-השרון?

אהוד כאילו נפל מאיגרא רמה. מבולבל קצת כמתעורר מחלום:

– מה זאת אומרת מתי הייתי? רק לפני ימים אחדים הייתי שם, כן, ביום השלישי.

ומה נשמע בבית?

– מה זאת אומרת? לא טוב! האמת היא שבשביל כך באתי לראות את שמואל. אבא שלך ביקש ממני למסור לו שישתדל להשיג עבורו אלף פראנק. יש חובות תכופים העומדים לפרעון, שאין לדחות את תשלומם בשום פנים ואופן.

– ומה שלום אבא?

– הוא חלש. הריוומאטיזם שלו, את יודעת… כל היום הוא נאנח ומחפש הלוואות.

– האם לא ביקש שאשוב?

– לא, אדרבה, הוא אינו רוצה שתשובי. “מה תעשה כאן, אמר, תראה בצרותי ותעזור לי להאנח?”. הוא רק ביקש ששמואל ישתדל להשיג לו את הסכום הנ"ל, ויצילו מצרות.

בקרב הצעיר תסס דבר-מה, אשר לא נתן לו מנוח גם כאשר דיבר על מצבו ועניניו של כרמלי הזקן. ושוב התחיל מספר לה על ה“גדעונים” ועל תכניותיו. הגדעונים יהיו לא רק שומרים סתם, כמו אלה מן השמאל המתנפחים בכפיותיהם וברוביהם החלודים. אצל הגדעונים יהיו תרגילים ומשמעת צבאית.. צבאית ממש! וגם כסף יהיה. בני גדעון יכבשו את וועדי המושבות, ויכריחו את הזקנים ללכת עמהם. את תראי שגם מהגולה נשיג כספים. אה! כאשר יהיה לנו צבא וכסף, תהיה לנו גם הארץ. את, אילה, מחויבה להכנס אל ההסתדרות שלנו…

– אני? אני אכנס אל הצבא שלכם רק בתנאי אחד, שתמַנו אותי לגיניראל!

– אל-נא, אילה! ברגעים ידועים תוכלי להיות לנו כדבורה בשעתה, אֵם בישראל… אֵם לבני גדעון.

– אֵם? אם לבחורי גבעת-השרון, למשל! אני מציירת לעצמי, נהח…

היא העבירה את כפה על ראשו בחיבה אמהית:

– הפייטן שלי! זה זמן רב לא כתבת שירים.

– כתבתי – ענה מבויש קצת.

– יפים?

– איני יודע. חיברתי מארש בשביל בני גדעון ועוד. אבל הנה זה האחרון אשר חיברתי אתמול. הרוצה את לשמוע?

– בוודאי, בוודאי, כמובן!

ואהוד מבלי לפקפק הרבה, כאילו אך חיכה לרגע זה, התחיל מדקלם בהתרגשות:

עֵת לִבִּי בִּי יִתְרוֹנֵן לְמוֹצָאֵי בֹּקֶר וָעֶרֶב –

דְּמוּת-אוֹרֵךְ בַּמַּחֲזֶה תַּעֲבוֹר עָלָי!

עֵת יִדְוֶה לְבָבִי עַל פִּצְעֵי בַת-עַמִּי –

מִגַּעֲגוּעִים עָלַיִךְ עָלַי לִבִּי דַּוָּי!

וְעַפְרוֹת אַרְצִי עֵת כִּי אֲחוֹנֵן וְאֶשַּׁק בִּשְׂפָתַי הַצּוֹרְבוֹת אַדְמָתִי –

אוֹתְך, אוֹתָךְ אֲחַבֵּק! עָלַיִךְ אָז אֶשְׁפּוֹךְ אֵשׁ אַהֲבָתִי!…

אילה שתקה.

– מה דעתך, אילה?

אילה אהבה תמיד לשמוע את שיחותיו הנלהבות ואת שיריו הלוהטים. בנער הזה בערה אש תמיד. במוחו רחשו תמיד תכניות ושאיפות נועזות. במעשיו הפליא והפחיד אנשים. בני חדרה הצעירים אהבוהו כילד שעשועיהם, והזקנים התמרמרו עליו, על “חוצפתו”, ובלבם גם התייראו ממנו. כי היה קונדס עשוי לבלי חת (פעם נתחלקה המושבה לשני מחנות מתנגדים באיזו שאלה ציבורית. אהוד וחבריו, שנמנו על מתנגדי הוועד, פרצו אל בית-הוועד בשעת הישיבה, גרשו את כל החברים, לקחו את כל הפינקסים והחותמת, ולא החזירום עד שקראו לאסיפה כללית שבחרה בוועד חדש ממתנגדי הישן). אילה חיבבה את הכוחות התוססים בנער הזה, ורק היא לבדה ידעה לבלום אותם. מההתמרמרות הכללית שהיה מעורר בתעלוליו המחוצפים היה מתלהב יותר, תחת להרתע; אולם מפני גערותיה ונזיפותיה של אילה היה מתיירא ודעתו החמומה היתה מתיישבת עליו.

אולם עתה היתה אילה יותר מדי עסוקה בהרהורי לבה ולא הקשיבה אל חרוזיו.

– אני רואה, אילה, שהשיר הזה לא הצליח ביותר! – אמר נעצב מאוד.

אילה מילמלה:

– מדוע? אדרבה, הוא יפה, מלא רגש… אבל אגיד לך את האמת. הירהרתי בכל הדברים אשר סיפרת לי זה עתה. כולכם בעלי דמיונות, משחקים בצבא, במרידות, מחקים את גדעון, את בר-כוכבא… אני אדם פשוט הנני, כפרית, ואיני תופשת את מעשי הילדות הללו.

– כל הדברים הגדולים נראו בתחילתם כמעשי ילדות.

– מהמ… גם אותה בחורה שהולכת שם מאחרינו אמרה לי קודם שטות מעין זו. שטות! כל האנשים הגדולים היו פעם ילדים, מכאן אין ראיה שכל הילדים עתידים להיות אנשים גדולים. לא! לי נראה לפעמים כאילו אין לכם סבלנות ואורך-רוח לחכות; כולכם דוחקים את הקץ ורוצים לראות בעיניכם את המדינה היהודית, את הצבא היהודי,,, שטות, יקירי! והמצב בבית… רציתי לומר, בארץ, הוא רע, רע בהחלט, יקירי! האכרים כורעים תחת עול חובותיהם, לבני האכרים אין די קרקע, ועוזבים את הארץ אחד אחד. הגדעונים שלך לא יוכלו לעצרם. עוזבים את הארץ גם הפועלים, שיש בהם יותר אידיאליסם מאשר לבני אכרינו, ופועלים חדשים כמעט שאינם באים. כל זה, יקירי, הוא עגום מאוד.

– אם כן מה לעשות? – שאל אהוד בקול נרגז.

אילה משכה בכתפיה:

– מאין לי לדעת מה לעשות? יש כאן אנשים נבונים ממני, והם מחויבים לדעת זאת.

– אח! את מדברת כמו אשה זקנה – קרא אהוד כבר בכעס – אנחנו הצעירים חייבים ליתן לעצמנו דין-וחשבון בכול! עלינו לחפש פתרונים ולא להסתפק בזה שאחרים יודעים.

אילה לא ענתה דבר רק שוב העבירה בלטיפה את ידה על ראשו בדובבה:

– האנטוזיאסט שלי!…

מרים פרשה משניהם נסערה ומדוכאה. אילה בדבריה הכניסה את ידיה אל תוך נפשה ובטשה אותה על כל פצעיה הנעלמים. וכאב לה מאוד.

“עבודת” הקבוצה שלהם, לאחר שעברו לירושלים, התנהלה לאיטה. אמנם צעירים אחדים, שידעו במקצת את השפה הערבית, הלכו אל שבטי הבדואים אשר מעבר לירדן מזרחה להיות אצלם רועי צאן, כדי ללמוד את ארחות חיי הערביים ולהשתלם בשפה. אחדים ישבו ו“למדו את המזרח” בבתיהם. עליה, על מרים, הוטל ללכת לבגדד או לדמשק בתור מורה באחד מבתי-הספר של “חברת כל-ישראל-חברים” שם; אבל זה לא היה כל-כך קל, כי ידיעתה בצרפתית, שהביאה עמה מן הגמנסיה, לא היתה מספקת. לפי התכנית היתה איפוא צריכה להשתלם בצרפתית וללמוד ערבית, ואחר כך לנסוע לפאריס ולקבל שם תעודת מורה בבית-המדרש-למורות אשר לחברה הנ"ל. לפי שעה, התוודעה, על-פי דרישת כרמלי, אל אבא לאסורס, נזיר דומיניקני, מנהל בית-הספרים של מנזר הדומיניקנים בירושלים. למה היה זה נחוץ לה? רק כרמלי ידע זאת בבירור; כוונות צפונות היו לו בכך, שלא את כולן גילה לה. ראשית, אמר לה, תלמד מן הנזירים צרפתית; ושנית, טוב לעבוד מאחרי גבם של הנזירים שישמשו לנו תריס. ובכלל אפשר להפיק מהם תועלת רבה… – כך היה מבאר לה למקוטעין. היא ידעה שיש לו עוד נימוקים וטעמים אשר אותם נמנע מלגלות לה.

לכתחילה הלכה מרים אל אבא לאסורס ברגש מוקדם של שאט-נפש. טורקוומאדה וגבורי רומנים ידועים מחיי היהודים בימי-הבינים רחפו לנגד עיניה. כל הרגלי המחשבה היהודיים שהביאה עמה מתחום-המושב התקוממו נגד הביקורים הללו. ובכל זאת הלכה. כרמלי דרש זאת. תעודתה היתה לתפוש אותו בלבו, כאילו היא מתענה בשאלות הדת ומחפשת את אלוהי האמת. בעבודתה הסוציאליסטית החשאית ברוסיה, התרגלה אמנם להתחפש ולגנוב את דעת הבריות. אבל בעניני דת.. מה לה ולעניני דת ואמונה? קשה היה לה להתגבר על רגש כבד של סילוד-נפש. מה לה ולענינים האלה! בכל ימי חייה העסיקו אותה מחשבותיה אולי לא יותר מחצי שעה. התרמית הדרושה ממנה היא יותר מדי גדולה וגם יותר מדי קשה, דוקא מפני שהיא נוגעת בדברים המסורים ללב…

אבא לאסורס היה צעיר כבן עשרים וחמש, שלושים, והוא אהב שני דברים בחיים: קודם כל את ה“גואל” שלו, ואחר כך את המדע שלו, את הארכיאולוגיה. על שניהם היה מדבר בהתלהבות, במליצות רמות ובצרפתית שלו המנופה והנהדרה, שצללה באזניה כזמר נעים. ובשעה שהיה יושב ממולה, בפינתו אשר בבית-הספרים של המנזר, והיא ראתה את דמותו הבהירה מסתמנת במדיה הלבנים על גבי רקע של טורי ספרים, שהתמתחו לאורך הכתלים בגביהם מרובי הגוונים, למן גון השן של הקלף העתיק ועד הזהב הנוצץ על גבי הסוחתין האדום; מן החלון הרחב אשר מנגד קולח באלכסון נחל אור ומגיע עד שוליו, – באותה שעה היה עליה הקסם של חיי רוח יפים ומלאי זיו-נפש שראתה באיזה מקום, על איזו תמונה הולאנדית וששכחה כבר היכן ואימתי… שיחתו של אבא לאסורס היתה גם היא חלק מהתמונה הזאת, הבהירה והמלאה קדושה ורוחניות חמורה… אחרי שיחותיו של אבא לאסורס יש שנראו לה השאיפות הציוניות חולין יותר מדי. הארץ כולה כאילו נגלתה לפניה בזיו חדש, בזיו של קדושה חדשה, קדושת האדם-האלוהים, אשר סימל ביישותו הגשמית את היסוד האלוהי אשר בקרב כל אחד מאתנו, ובגורל חייו – את יסוד הגאולה האנושית בעולם הרוח…

כן. אותה משכה הפינה הבהירה אשר בבית-הספרים הדומיניקני עם סילון האור מן החלון ועם השיחה הנלהבה השלווה של הנזיר… חברתו היתה נעימה עליה ומעניינת אותה. כל מהותו של האיש הזה היתה לה חדשה. היא ניגשה אליו כאל תופעה, בלתי-מודעה ורבת-ענין. יש שפתאום, בלי מחשבה תחילה ובלי כוונות ברורות, היה תוקף אותה החשק לקום וללכת לראותו, ללכת לשבת בתוך דיממת חדר-עבודתו. לא יותר מזה. אולם אחר כך באו רגעים אשר אמרה אל נפשה: די! באו רגעים והיא הרגישה שהיא מחוייבה למהר ולהפסיק את הביקורים הללו, כל עוד דרך תשובה פתוחה לפניה. היא חפצה להיות נאמנה לכרמלי, לא לבגוד בו. האומנם היה כרמלי כה בטוח באהבתה עד ששלח אותה אל נזיר מלבב זה בשעה שהוא בעצמו עוזב אותה לשבועות? או אולי אין זו אלא דרך להִפָּטר מאהבה שנעשתה כבר למעמסה? לעתים תכופות הוא עוזב את ירושלים ולפעמים גם את ארץ-ישראל, ואחר כך הוא חוזר – מדמשק, מביירות או ממקום אחר – בנפש פזורה, טרודה ורחוקה. מרים ידעה שסוף אהבתם בוא יבוא, במאוחר או במוקדם. לא תמלט ממנו. יומם ולילה חזרה אל נפשה להתכונן אל המתרחש לבוא. ובכל זאת התייראה מהמחשבה הזאת, והתהלכה עם אבן על חזהָ… והנה באה אילה וזיעזעה את נפשה, עד שעלה מעל קרקעיתה המשקע המר של חששות, חשדות, קנאה..

היא ניגשה אל אביגיל ואל זינר שהלכו במרחק-מה מאחריהם. שני אלה לא מצאו, כנראה, כל ענין לשיחה ושתקו. מרים הלכה אף היא דומם על ידם. צעדיהם צללו זרות בדמי הרחובות הנרדמים.

מרים אהבה את רחובות ירושלים בלילות הדוממים, בשעה שממרום קורצות ריבבות עיני ספיר, בדומיה חגיגית. מבטי ספיר אלה ודומיה זו מעוררים את הנפש בתעלומת מיסטורין גדולה וקדושה.

זינר פנה אליה בשאלה:

– האם הגברת ווייס יורדת לעתים קרובות אל העיר העתיקה?

מרים התעוררה מהרהוריה ולא ענתה מיד. הוא חזר שנית על שאלתו, ואז נזכרה שפעם אחת בלכתה אל בית-הספרים הדומיניקני, נפגשה בו ובאילה. הדבר היה לה אז למורת-רוח: היא היתה הולכת אל אבא לאסורס בהסתר, כדי שלא לעורר כל חשד. נתבלבלה מאוד ואמרה, מה שנזדמן לה אז בהיסח-הדעת על לשונה, כי היא הולכת לקנות פירות. זינר ואילה צחקו, מפני שבאותו מקום לא היו כלל חנויות. וודאי שתעתה. והם לקחו על עצמם להובילה אל רחוב החנויות. ומרים נגררה אז אחריהם מאונס ומתוך היסוס-בלב שמא לא תמצא בכיסה פרוטה לקניה-מאונס זו…

– מנ… לא ביותר – היתה תשובתה על שאלת זינר.

– בשבוע הזה ראיתיה על-יד “הכותל” – אמר זינר לתומו.

אה! בהחלט, אין מסתר מפני הבריות… הדבר היה אחרי שיחה עם אבא לאסורס. הנזיר דיבר לפניה, כמו תמיד, בצבעים חמים על אודות נדודי ה“גואל” על האדמה הזאת, בארץ הזאת. דיבר על אודות אותו לילה אפל-הטראגיות אשר בגת-שמני, שמתוך אימתו הבהיקו הפנים החיוורים של הרבי מנצרת, כפני כל מקדשי-השם מאז ומעולם, בשעה שמתוך החשכה האופפת אותם, שומעת אזנם את צעדי-הסתר של איזה איש-קריות, בשעה שצילו הכבד של הצלב כבר יורד עליהם בכל פאטאליותו… נפשה לא ידעה אם נמשכה אחרי הנוֹקטיוּרנוֹ הנוגה של סיפורו, או אחרי האש אשר בערה בעיניו. ואימה מתוקה לפפה את נפשה. כאילו מתוך עיניו נשקף שְחוֹר אותו הלילה… «נפשי מרה לי עד מות»… – אמר אז ישו אל תלמידיו. לבה נקף. מה היה בנפש יהודה בשעה שנשק לרבו אשר שאלוֹ באמון-ילדים «רעי! על מה באת»?… כלום לא באה גם היא, גם היא, מרים, אל האיש הזה הדובר אליה, כאותו איש-קריות?… לא נעים היה לה לראות את בבואתה בתוך התמונה אשר אבא לאסורס צייר לפניה, כאילו בכוונת-ערמה מיוחדה… ואחר כך בצאתה ממנו, מיהרה והלכה מיד אל הכותל. היה לה צורך לגול את המועקה מעל לבה, לספר לפני מי את מבוכת נפשה, להתוודות, לבכות ולבקש סליחה… איש קרוב אין לה בירושלים. כרמלי איננו, הוא בסוריה. הלכה שלא מדעת אל ה«כותל», אל הידיד הטוב והדומם… שעת ערבית היתה אז. על הנדבכים העליונים של ה«כותל» עוד היבהבו קויי-השמש האחרונים. למטה בצל אבני הגזית הקדומות, התפלשו בתפילה גופות רצוצים ודוויים. האבנים ספגו את התפילות והדמעות; הביטו אל האנשים בשלוות-עולמים ובדמי-יגונים… מרים עמדה כנציב-אבן, אך נפשה היתה מלאה המיה נסערה; היא גם קָבלה גם הצטדקה לפני מי: הארץ הקדושה הזאת רמסוה האשורים, הבבלים, התעללו בה הרומאים עובדי הגילולים, התקלסו בה המושלימים, אנסו אותה הנוצרים… והם, צעירי עם אובד, משאת נפשם היא אך להציל אותה מיד עושקיה-כוח – האם לחטא יחשב להם זה? האם לחטא יחשב להם תאוות נפשם להשיב את האבידה לבעליה? כך שפכה מרים את שיחה לפני מישהו אשר שם למעלה, למעלה, מעל למתפלשים פה בצל האבנים, מעל לאותן האבנים אשר זהב השמש האחרון עוד מרטט עליהן, למעלה, למעלה, מעל לתכלת הטהורה והעמוקה הזורחת שם במרום…

אותם הרגעים הרגישה כאילו ממגע גרידה באבני הכותל ירדו גם על נפשה השלווה ודיממת-הביטחון שמלפפות את הזקנים והזקנות אשר מסביבה…

– האם גם אדוני היה שם אז? – שאלה את זינר.

– עמדתי והתפללתי. גבירתי עברה על פני ולא ראתה אותי.

– אך לעתים רחוקות אני באה לשם – אמרה כמצטדקת.

– גברתי עמדה שם זמן רב.

– היה לי אז מצב-רוח מוזר. פתאום הרגשתי שם… איני יודעת לבאר… איזה רגש חדש, ש…שהכותל והיהודי הם דבר אחד, סמל אחד… מי מסמל את מי – איני יודעת, אבל שניהם מחוברים, שניהם חלקים של דבר אחד שלם…

זינר הדליק אש במקטרתו. הלהבה הזעירה, אשר היבהבה רגע, האירה את עיניו ששלחו מבטים מהירים כלפי מרים. אך לא אמר דבר.

מרים הוסיפה:

– מוזר. מעולם לא דימיתי שירושלים תעשה עלי רושם כזה. ירושלים בלילה היא שונה לגמרי מזו שביום. וזו שלפנות ערב היא שוב אחרת. גם ברחובות ירושלים יש לי לפעמים אותו הרגש שהיה לי באותו ערב לפני הכותל. רגש של איזה סמל, רגש הנצח…

זינר שתק גם הפעם. לא הגיד לה שהרגש החדש הזה אשר כל הפליא אותה ואשר דיברה עליו בהתרגשות כזו, לא היה לגבי דידו חדש כלל. לגבי דידו היתה זאת בחינת אמונה קבועה, בחינת השקפת-עולם.

– הרי זה מפני שכולנו מתהלכים בצילו של הר-הבית – הפליט סוף-סוף יחד עם קילוח עשן.

נזכרה מרים ביצירתו החדשה והצטחקה, מפני שירדה לסוף דעתו.

– ה! המוריה… – קראה – אבל יש כאן גם הגולגלתה…

זינר משך אל תוכו את עשן מקטרתו הקטנה והאש האירה שוב את פניו: הפעם היו עיניו מביטות נכחן אל תוך החשכה ובבטחון של נצחנות:

– נראה… נראה מי משתיהן תנצח…

– אנו לא נראה זאת. הקדמנו קצת להולד.

– ואני מאמין שעוד אנחנו נזכה לראות זאת. אני כבר רואה זאת

פתאום הפנה אליה את פניו:

– מדוע אין גבירתי מבקרת אותי אף פעם? היא הבטיחה לי פעם לראות את עבודתי.

נזכרה מרים באילה המסמלת לפניו ונזדעזעה כולה. המרירות שנשתיירה בה מהשיחה האחרונה עם הנערה הזאת, שוב התעוררה בקרבה.

– אני עסוקה מאוד, לצערי.

– כן. היא לומדת צרפתית.

– הגם את זאת הוא יודע? מי אמר לו?

– אחת היא.

«אילה… חלף שוב שם הנערה במוחה ומורת-רוחה גברה. «הנה ה«קונספירציה» שלנו…»

– אבל – המשיך זינר להפציר – הלוא היא באה לפעמים אל העיר העתיקה; היא יודעת את מקום הסטודיה שלי, מדוע לא תסור פעם?

הגיעו אל החצר ששם היתה דירת אביגיל לוי. מרים, בהפרדה מן החבורה, לא נתנה במתכוון את ידה אף לאחד, כדי שלא תצטרך להושיט יד גם לאילה. אמרה לכולם שלום ופנתה להכנס את החצר. פתאום שמעה מאחריה את אילה קוראה לה. החזירה אליה את פניה, והנה אילה ניגשת ביד מושטה:

– הגברת וייס! שלום! ליל מנוחה!

מרים נבוכה קצת, הושיטה לה את היד ומילמלה: שלום!

אילה הרגישה ביד הקרה והרפויה של מרים ומיד התחרטה על המעשה הזה. ולחשה:

– הגברת וייס! כמה זמן עוד תכעס עלי?

– הרי זה תלוי בה – ענתה מרים בטון כבוש.

– בי? – ופתאום פרצה בצחוק – אם כן תכעס עלי תמיד. אני כה רעה, כה רעה, ח ח!

והלכה לה.

אביגיל ומרים עלו אל דירתן שהיתה בקומה השניה.

דירתו של ה' לוי היתה די מרווחת. חדריה היו ממולאים רהיטים יפים למכביר, שנקנו על-ידי לוי בעצמו בהזדמנויות שונות, במכירות פומביות ובמחירים זולים. ה' לוי אהב בכלל להפתיע את אשתו ב«מציאות» שהיה מביא מפעם לפעם הביתה. בזמן הראשון אחרי נשואיה מצאה אביגיל קורת-רוח במצבה: קודם כל, מפני שנתווספה לה איזו חשיבות; מאביגיל סתם נהפכה והיתה הגב' לוי… שנית, הרי היה לה בית, בית משלה, בית הגב' לוי… ושלישית, סוף-סוף עזבה את רחובות ועברה לירושלים. ירושלים היא עיר, יש בה חברה, «אינטליגנציה», יש בה נשפים, הצגות של כל מיני חובבים… ביתה יהיה פתוח למכרים ולידידים מעניינים, וגם תהיה מבקרת בבתיהם. בקיצור, חיים חדשים. בזמן הראשון השקיעה את עצמה בסידור דירתה ובקישוט חדריה, שמחה על כל שולחן קטן שנתווסף באיזו פינה, על כל תמונה שנתווספה על הקיר. כל הימים היתה עסוקה, תפרה, רקמה וסרגה מפות, יריעות, שטיחים וציפיות… עד שלבסוף נמאס עליה כל זה. בימי הריונה דוקא התפכחה משכרונה. החדרים נמצאו יותר מדי ממולאים חפצים חסרי-טעם; ה«חברה» שיעממה אותה עד לידי בחילה. הגברים היו מדברים עם בעלה רק על עניני מקח-וממכר, הנשים היו משוחחות לתיאבון על הארוחות והפשטידות… ולוי בעצמו, האדון לוי, אוח-אוח!… אילו לפחות היה אוהב אותה פחות, מתחכך מסביבה פחות, אילו היתה מציאותו בבית מורגשת פחות, כי אז לא היה מרגיז אותה עד לידי שאט-נפש וכעס. לנגד עיניה הבליחה בתדירות יתירה דמותו של שמואל’יק, שהיתה חוצצת בינה ובין בעלה. פעמים היתה הדמות הזאת מקבלת חיים וממשות עד לידי האלוצינאציה. רגעי האושר בעבר, הנשיקות, החיבוקים, הדיבורים החמים והטובים שבו והיו בדמיונה למציאות הווה. ובו-בזמן התהלך בבית, הסתובב מסביבה וגם הציק לה בתביעות-אהבה איזה גבר זר, «האדמוני»… אחרי הוולד הילד עתים פסקו ההאלוצינאציות ועתים נעשו תכופות ועזות יותר. וחיי אביגיל עברו בין עגמת שיעמום ובין אכסאלטאציות של זכרונות…

בעלותן שתיהן במדרגות ביתן, דיברה אביגיל על זינר שמצא מאוד חן בעיניה, הצטערה על שמרים לא הזמינה אותו אל ביתן (היא בעצמה לא העיזה משום-מה לעשות זאת), בקשה ממרים לקחת גם אותה עמה לכשתלך לבקר את ה«סטודיה» שלו (את המלה «סטודיה» ביטאה בהטעמה מיוחדה, כאילו היתה מעולפת באיזו מסטורין…). מרים לא ענתה לה דבר. כמעט לא הקשיבה לדבריה. חשבה על אילה והיתה מרוגזה, אף-על-פי שחזרה כמה פעמים לעצמה, שלא כדאי לשים לב אל דברי «איזו בת מושבה חסרת טאקט וחינוך…»

במסדרון השליכה מרים מעל ראשה את מגבעתה, ותחת להכנס אל חדרה, נכנסה אל חדר-האוכל וישבה אל השולחן לבושה במעילה העליון, כמו שבאה מן החוץ, תמכה את ראשה בשתי כפות ידיה והביטה נכחה במבט קפוא ומַשְמים.

אביגיל אך התפשטה את מעילה, רצה אל המטבח «לעשות קהווה». אבל קודם לכן מצאה לנחוץ לסור אל חדר-המיטות לראות את הילד. לתמהונה לא מצאה אותו בעריסתו, כי אם במיטת בעלה. הילד היה רטוב על למעלה מצווארו והרטיב גם את אביו. שניהם שכבו רטובים ונחרו בחזקה. בוודאי התעורר הילד בשעת העדרה והעיר את האב בצעקותיו. ולבה של אביגיל נקף לה על כך, אבל לא ביותר מפני שהמחזה הצחיק אותה. הוציאה את התינוק לאט לאט מהמיטה, החליפה עליו לבנים, השכיבה אותו בעריסתו, כיסתה אותו בשמיכתו ופנתה לצאת. אך מיד חזרה, גחנה אל הילד, נשקה לו ויצאה. אחר כך, כששבה אל חדר-האוכל עם הקומקום והכוסות, מצאה את מרים יושבת אל השולחן, כמו קודם, במעילה העליון ותומכת את ראשה בכפות ידיה. אביגיל הביטה אליה בתמיה ובדאגה:

– מה לך, מרים? למה את יושבת ככה?

מרים הרימה אליה את ראשה וצחקה. היא כבר התגברה על רוגז-נפשה. הרהוריה זרמו כבר בערוצים אחרים.

– לא כלום. שקעתי באיזו הרהורים.

– אבל פשטי את מעילך ונשתה את הקהווה. השעה מאוחרת כבר. בשש בבוקר מעירני שמואל’יק (לאביגיל היה מורה בימי ילדותה, ר' שמואל, שכבר מת, והיא עמדה בכל תוקף על רצונה לקרוא את הילד בשם המורה…).

בשעה ששתו את הקהווה, סיפרה אביגיל מה שעשה הילד ללוי וצחקה: «בחיי, לוי הוא כולו רטוב ונוחר, ח ח…»

מרים גם היא צחקה בקול. אבל אחר כך אמרה לה בכובד-ראש:

– אגיד לך את האמת, אביגיל! אני מתפלאה עליך שרקדת כל הערב ב«בצלאל» ושכחת שיש לך ילד בבית.

מה האסון אם הילד צווח קצת? ולוי, הלוא את רואה שהוא יכול לישון גם רטוב. אין בכך כלום. מחר יקום ויחליף את לבניו.

לא התאפקה מרים ורטנה:

– אֵם מופתית…

אביגיל לא ענתה על הערה זו, רק הביטה לפניה באיזו ארשת אילמת, מתוחה וקשה. גבות עיניה התקרבו, שפתי פיה הודקו בקו דק אחד, וכל פניה הביעו עקשנות ומרי. מרים השתוממה וכמעט נפחדה למראה מבע זה שלא ראתה אצלה אף פעם.

אחר כך נפתח במקצת הקו הדק של פי אביגיל הקפוץ, לסדק, ומתוכו הסתננו מלים בחצי-קול כמו מיכנית:

– מה לי מהחיים… מה נתנו לי החיים שם ברחובות, לפני הנשואים? ומה הם נותנים לי פה, בירושלים, עתה?… – וסיימה במשיכת כתפים.

הטילה את גבה אל משען הכורסה, זקפה את מרפקי-ידיה על שתי המשענות כששלבה את אצבעותיהן ותמכה עליהן את סנטרה. היא השפילה את עיניה, ומרים, שישבה ממולה, דמתה רגע שהיא נרדמה עם קשי המרי בארשת הפנים.

– ובכל זאת יש לך בעל טוב ואוהב.

בפני אביגיל לא זע אף עורק אחד, ומבלי להרים את ראשה ואת עיניה, סיננה דרך שפתיה:

– כן. הוא טוב ואוהב אותי.

– ויש לך ילד נחמד. האם לא די לך בזה?

הפעם עבר זיע בכל גופה. פקחה את עיניה והביטה זמן-מה בפני מרים במבט קודר ובוחן.

– אולי תאמרי שאינו נחמד? – שאלה מרים שלא הבינה למבטה הנוקב.

– כן, הוא נחמד – ענתה אביגיל כמהססת ומקשה לדבר – אבל… הוא אדמוני…

מרים נדהמה לשמע המלים האלה. במוחה עבר זֵכר הנערה מרחובות, שישבה פעם בחדרה בתל-אביב ובכתה מרוב אהבה וצער. עתה ישבה כבר לפניה אשה כורעת תחת נטל גורלה, שקברה את עצמה ביגון געגועיה, בתוך עֲברה, וסתמה על עצמה את הגולל. כן, זאת היתה כבר אשה אחרת. אבל בלב מרים היה גם הפעם אותו הרגש שהרגישה אליה אז: רגש של רחמים ושל מאווי חסר-אונים לעזור ולהקל. הביטה אליה מתוך השתתפות ושתקה.

אביגיל שלחה ידה אל קצה המפה, לקחה את הפיפים ופרשה אותם על ברכיה, קלעה מציציותיהם קווצות קווצות, ומתוך כך דיברה אל עצמה:

– כשלוי עמדי, בשעה… בשעה שאנו יחד, יש שדומה עלי שזה ההוא מחבק אותי, מנשק אותי ואז… לא איכפת לי… פעמים דומה עלי שגם הילד הוא ממנו. אבל השערות… אילו לפחות היו לו תלתלים שחורים. אבל הן אדומות וחלקות… יש לו אמנם שם יפה וזה לפחות טוב. שמואל’יק!… שמואל’יק!

«אל אלוהים! – חשבה מרים – כמה אומללה האשה הזאת, וכמה עמוקה היא אהבתה».

פתאום באה אל לבה של מרים איזו יראה מפני המחשבה שהאנשים הקרובים ביותר רחוקים איש מרעהו, עומדים אטומים זה מול זה. עתה הבינה כמה צדק אפרתי באמרו לה פעם אחת ששני אוהבים הם שני בתים סגורים. הנה היא יושבת עם אביגיל זה כשנה בצל קורה אחת, קשורות ואהובות זו על זו, ובכל זאת אך עתה ובמקרה נגלה לה כל המתחולל בנפשה של האשה המסכנה הזאת. כל הימים היתה מרים עסוקה בעצמה ולא נתנה את דעתה להתבונן אל זו שחיה עמה בבית אחד. מרים עוד היתה מלגלגת בנפשה על חיי «הבורגנית הזעירה», מגנה אותה על חוסר-הדימיון שבחייה אלה. עד שבמקרה הורם לפניה קצה המסך מעל נפשה… אח! הדימיון… אלמלא הוא אפשר שאביגיל היתה משלימה עם גורלה, מוצאת טעם בחייה, והעיקר – שלום עם נפשה. פתאום נזכרה מרים שוב באילה כרמלית, בצחוקה הרע, בשינים הקטנות והמבריקות של פיה הטורף, בהטיחה דברים כלפי דימיונות אחיה, והתחלחלה בנפשה. ה! הנערה הווּלגרית, חסרת התרבות והדימיון!… לא! לא! הדימיון נחוץ, נחוץ לכולנו! כלום אפשר לגזול מאביגיל את «כבשת הרש» שלה? את הדבר היחיד ששרד לה בעולמה, את הדימיון? מה היו חייה אלמלא חלום-אהבתה?… ומה היו גם חיי כולנו בלי כל משא-נפש?… – חשבה מרים ולא ידעה שהיא מתווכחת עם אותה נערה אשר לא חפצה כלל לחשוב עליה, כמי שמשתמט מעבור במקום לא נעים ביותר…


ג

כל הלילה עבר על מרים בנדודי שינה. לפני עיני-רוחה רחפו פני אבא לאסורס המסוגפים, עיניו היוקדות, תנועותיו האציליות והכבושות; צלל באוזניה קולו היוצא מהחזה והחודר כה אל הלב. ובבוקר קמה בכאב ראש ומדוכאה. «אני מחוייבה לשים קץ לכל זה! אני מחוייבה!» וכמו בכל בוקר, הבטיחה לעצמה שאין באבא לאסורס כל קסם. התנהגותו גם היא לא כשרה בעיניה. לכתחילה הוא פוגש אותה באיזו קרירות שמביאה אותה במבוכה, כאילו היא לטורח עליו. אבל מיד אחר-כך מתלקחת האש השחורה בעיניו ומבטיו חורכים את פניה.

«לא! לא! – קראה מרים בנפשה – שוב לא אראה אותו. די! מספיק!»

אותו יום פנויה היתה משיעוריה, וכל הבוקר עסקה בקריאה. תחילה קראה בספר שהשיגה בשבוע שעבר Reveil des Peuples islamiques (התעוררותם של עמי האיסלאם) מאת סופר מצרי אחד, יחיה צדוק שמו. אחר-כך ניסתה לעבור על שיעורה בשפה הערבית ששייך ערבי מלמד אותה, אך קשה היה לה להתרכז, ושוב לקחה לקריאה ספר אחד בשאלה הערבית שחובר על-ידי סופר ערבי, נגיב אזורי ביי: «Le reveil de la nation arabe dans l’Asie Turque» (התעוררות האומה הערבית באסיה הטורקית). אבל כל כמה שהשתדלה להתרכז, לא עלה הדבר בידיה. יותר מדי מפוזרה היתה. אחרי הצהרים באה אליה גליק, שאלה אם אינה מפריעה, וישבה ממולה, הוציאה מתוך ארנקה הגדול והמרופט פקעת צמר גדולה וירוקה שצינורות-סריגה ענקיים היו נעוצים בה והתחילה עובדת בהם.

– במאורתי אין שמש – אמרה גליק כמתנצלת על שבאה לישב אצלה – אפילו בימים החמים אצבעותי קפואות ואי-אפשר לעשות שם שום מלאכה.

– גם לסרוג את יודעת. אני מתפלאה על ריבוי כשרונותיך – אמרה מרים.

– אין זו חכמה יתירה. למדתיה לפני זמן מועט. כשיש צורך בדבר לומדים.

– מה העבודה הזאת לך?

– חולצת צמר ליגאל. המסכן משתעל. חוששת אני שמא ירש מה מאביו…

– אח! זאת ליגאל? את דואגת אליו יותר מאשר אמו.

– נו, אמו!… רטנה גליק אגב תנועת-יד של יאוש.

בתחילת הקיץ, לאחר שמרים וכל ה«חברים» עברו לירושלים, נשארה עוד גליק בתל-אביב ובהשתדלויותיה והתאמצויותיה הגדולות עלה בידה להשיב את הגברת ציפרין אל ביתה. אבל ה' ציפרין, לאחר קומו ממחלתו, השקיע את עצמו עוד יותר מאשר קודם בעבודתו הציבורית, עד לידי שיכחת-עצמו ממש. פעם אחת הביאוהו מאחת האסיפות חצי-מת: הוא שם דיבר, התרגז וזרם דם פרץ מפיו. וכאשר קרה לו שנית כדבר הזה, לא קם עוד ממיטתו. זמן רב לא התענה עוד. קהל גדול ליווה אותו אל מנוחתו, סיפרו לו את שבחיו ואמרו לו שהיה מאושר בעבודתו ובמסירת נפשו על חינוך הדור הצעיר בארץ-אבותינו. מאושר, מהנ… והוא, המסכן, לא יכול אפילו לקרוא: «הרי זה מעניין!». נואמים נשבעו לו כי המפעל אשר לו הקדיש את כל כוחותיו, לא ימות עמו כי אם לשמו ולזכרו יפתחו את השיעורים העממיים אשר עליהם חלם; והוא לא יכול אפילו לשפשף את ידיו ולקרוא: «הרי זוהי הגאולה ממש!»…

הגב' אֶמה ציפרין עברה עם בנה לירושלים, ושם עזרו לה גליק וכל ה«חבריה» לפתוח פנסיון לסמינאריסטים ולתלמידי «בצלאל».

– לא ראיתי את הגב' ציפרין זה זמן רב – אמרה מרים – מה נשמע אצלה?

– מוש טייב – השיבה גליק ערבית. תמיד בכעסה או בלגלגה על מישהו היתה משתמשת במלים ערביות או רוסיות.

– דומני שבינה ובין ה«צועני» נפסקו היחסים – העירה מרים.

– החסרים בחורים בירושלים? היא אינה מקפידה ביותר וזה שלא מצא חן בעיני.

– סבורני שהמנוח ציפרין עשה לכתחילה שגיאה שלְקָחה והביאה לארץ-ישראל. יש צמחים שיכולים להתקיים רק על אדמת מטעם, ואסור להעבירם למקום אחר. באודיסה היתה אולי חיה חיים טובים והגונים כאלפי יהודיות אחרות כמותה. ופה… ארץ-ישראל עשתה אותה לאומללה.

– לא ארץ-ישראל עשתה אותה לאומללה כי אם זר-הפרחים של שר-העיר באודיסה…

– אח, אותו זר-הפרחים! ה«אידיאה-פיקס» של הגברת ציפרין… ח ח' צדקת – אמרה מרים וצחקה בזכרה את חלום-גאוותה של אֶמה ציפרין.

פתאום הפסיקה את צחוקה ופניה נעשו רציניים: נזכרה משום מה באביגיל לוי.

– פלא הדבר – אמרה שקועה בהרהוריה – במי מאתנו לא דבק איזה חלום כמו «דיבוק»? דומני שבכולנו. ואם את רוצה, כל היהודים חולים ב«דיבוקים».

– היודעת את – אמרה גליק, מבלי להשיב על דבריה – ראיתי היום בחנות-הספרים של ריבלין את הנזיר שלך. הוא גבוה, לא כן? עיניו שחורות. יפות, לא? מיד הבינותי שזה הוא.

– הוא אינו מעניין אותי, הנזיר «שלי» – הפליטה מרים דרך שפתים הדוקות במקצת. בפיה נשארה המלה «כבר», שהספיקה לעצרה על לשונה.

– נו, בוודאי.

אבל מה שתסס בקרבה, לא יכלה מרים לעצור. בכוונה התפרקה על הספה כדי שגליק לא תכיר בפניה את התרגשותה, ואמרה:

– ובכלל איני יכולה לעשות דבר מבלי לדעת לשם מה. כרמלי לא מצא לנחוץ לבאר לי למה זה נחוץ לו, זאת אומרת, לנו, כל החזרה הזו אחרי כמרים ונזירים. ובכלל, הקונספיראציות שלו… אחותו מפטפטת עם כל אדם על מעשינו, והוא, נעלם לשבועות ואינו מגיד לנו כלום. ובכלל…

גליק הניחה על השולחן את המטלית הנסרגת, החליקה אותה בכפה, התבוננה אליה, ואגב שלחה מבט אלכסוני כלפי מרים:

– ומה עוד «בכלל»?

מרים לא ענתה.

שוב החלו צנורות-הסריגה לרקוד בידי גליק, לקשקש ולצלצל צליל-זכוכית דק. גליק אמרה כלפי המטלית:

– וכי אין את מוצאה שהחום ירד אצל החֶברה שלנו. מאין חומר הסקה. לישב שנה שלמה על מקום אחד ולא לעבוד כלום אלא «להכשיר» את עצמם לעבודה – אין זה ענין לצעירים. בתחילה התנפלו על ספריהם ועל «הכשרתם» כמו על תפוחי-אדמה חמים, ועכשיו, דומני, שהם רק אוכלים את כסף הקופה, «לומדים את חכמת המזרח» אצל הבחורות, והם «מאפסוט»…

– בזאת צדקת. מקלר אמר לי בפירוש שהוא חדל מלמוד ערבית. בינינו לבין עצמנו, בחור נבזה הוא מקלר זה. איני מבינה מי הכניסו לחברתנו.

– מ-קלר! – קראה גליק במשיכת קול, כמי שמדבר על דבר מפורסם – אומרים שהוא בכלל מעורר מרד בקבוצה, הוא מתכונן להפוך את הקערה על פיה. יש לו כבר רעיונות ותיאוריות חדשים.

– ומדוע הוא שומרם בסוד?

– הוא אומר לשמרם עד בוא כרמלי. לפי-שעה הוא נלחם בדת, על יד שולחן-האוכל אצל הגב' ציפרין.

– אבל למה הכניסוֹ כמלי אל קבוצתנו? פלא שלא קיבל גם את חברו, את ה«שפיק» שקלוֹר. מה מצא בו כרמלי?

– לו לפחות היה כרמלי גופא עושה איזו עבודה… – העירה גליק.

מרים ניתרה ממקומה כנשוכת-נחש. ישבה ואמרה:

– וכי אין את מאמינה שהוא עושה איזה דבר? אם כן לאן ולמה כל הנסיעות הללו?

צנורות-הסריגה רקדו וצילצו במהירות נפלאה; עיניה של גליק היו מרותקות אל חוט הצמר הכרוך על אצבעה.

– את שותקת, גליק! – ובקול קצת יותר רם ונפעם: – למה את שותקת?

גליק שוב פרשה על קצה השולחן לפניה את מטלית-הסריגה והתבוננה בה כמתענגת על מראה, ותוך כדי-כך אמרה:

– וכי אין את מוצאה שהצבע מתאים לנער כמו יגאל? אינו בהיר ביותר וגם לא יעלה כתמים.

– גליק! – קראה מרים בקול כבוש.

הפעם הרימה גליק את עיניה ושאלה בקוצר-רוח:

– מה חפצך?

– מפני מה אינך רוצה להשיב לי? מה את חושבת על כרמלי עתה?

גליק משכה בכתפיה:

– מה שחשבתי קודם ותמיד. אנחנו נרתמנו בעגלה אחת עם עוף פורח.

– רצית לאמור עם נשר, לא? – שאלה מרים לא בלי לעג מר.

– אחת היא. העיקר שאנחנו נשארנו עם עגלתנו תקועים במקום אחד, והוא… – היא הרימה כלפי מעלה את אצבעותיה כשהן נעות ורועדות, רמז לכנפי צפור במעופה.

– והענין שלנו?

גליק כאילו לא שמעה את שאלתה והוסיפה בקול נמוך:

– בוודאי, גם אם לא תגידי לי, אני יודעת, נו, בוודאי הלב כואב. אני ניבאתי לך זאת עוד אז, עוד קודם ששב לארץ. הזוכרת את? פעם ישבנו שתינו בחדרי ואני ניבאתי לך מה שעתיד להתרחש. על דברים כאלה מצטערים, אבל לא מתחרטים. אדרבה.

– אח, לא! לא! – קראה מרים בהתרגזות בקפצה מעל הספה – איני יודעת מה היה לך היום. אין את שומעת מה שמדברים אליך. אני מדברת על התכניות שלנו, על עבודתנו – מרים עברה בחדר הלוך ושוב ודיברה אל עצמה: – אם כן כל התכניות שלנו, כל העבודה הגדולה לעתיד היו לאין, לאפס, היו רק חלום, רק חלום יפה? האומנם כל כך קל לך להפרד ממנו? האומנם הכול נגמר בשבילך, ודי? אני הנני אחרת…

גליק לא הפנתה את ראשה אל מרים, שהתהלכה מאחרי גבה אילך ואילך. ידיה לא פסקו מלעסוק במלאכתן:

– אני לא אמרתי כלל שהכול נגמר, שהיה לאין ולאפס. אבל אם גם יהיה ככה… איך אמרת קודם? כולנו חולים ב«דיבוקים»… יבואו בעלי «דיבוק» אחר! אל תדאגי, את ארץ-ישראל היהודים לא יזניחו…

– לא עלה כלל על דעתי שהתכנית של כרמלי היא רק «דיבוק» בלבד…

– ואני לא אמרתי שעברה ובטלה. אין אני שבעת-רצון מהמצב בעבודתנו, זה כן.

מרים הפסיקה את הליכתה הלוך ושוב, ניגשה אל גליק והתייצבה ממולה כשהיא נשענת בירכה אל קצות השולחן:

– אני מוכרחה לאמור לך את האמת. הרבה שנויים חלו במשך הזמן בנו ומסביבנו. אבל גם את שוּנית. זה זמן שאני מרגישה בך איזה שינוי, איזה שינוי כביר.

– לטובה?

– לא פיללתי שאת תהיי לאשה?

– מה-ה? – קראה זו בתמיה. סמכה את גבה אל משען הכסא ופרצה בצחוק של הוּסָרים – אין זאת כי אם כל ימיך היית סבורה שאני זכר, והנה נמצאתי נקבה, חחח! איך זה, איך זה הוברר לך הדבר?

– לא, לא הבינות… בכלל איני יודעת מה לך היום; אינך מבינה מה שאני מדברת, כאילו במתכווין. חפצתי לאמור, לפני שנה לא היית מדברת ככה, במנוחה כזו על המצב בעבודתנו. עכשיו – אגיד לך את האמת – יש לך יגאל, את סורגת לו חולצות או גרבים ודי לך בזה. בקיצור, אישה!…

גליק שלשלה את ידיה ואת מלאכתה אל חיקה והביטה אל מרים רגע אחד במבט מוזר:

– א, כ-כה? ואת, כשאת אוהבת את מישהו, אינך מסתפקת באהבתך, א? שמא את אוהבת כמו גבר ולא כמו אשה? כן! – קראה במין תרעומת – אתן ענין אחר, וגליק – ענין אחר; מה שמותר לכן, אסור לגליק… גליק הלוא זוהי בריה מיוחדת במינה…

– אח! מה את שחה? שוב לא הבינות! אני מצטערת מאוד…

מרים באמת הצטערה על שחברתה פרשה את דבריה שלא כהלכה. אבל גליק לא נתנה לה לגמור והפסיקה אותה:

– טוב! יהי כדברך. לא הבינותי. טוב. אבל בהחלט צדקת. אם אני לא אדאג ליגאל, מי ידאג לו? אמו? הלא את יודעת… הנער עזוב, יחידי, והתקשר רק אלי.

– לא רק אליך לבדך – אמרה מרים בבת-צחוק, מתוך כוונה להסב את השיחה אל ענין אחר.

– את מתכוונת אל ציונה הקטנה? – שאלה גליק בצחוק – אמנם נעים מאוד לראות את שני הילדים יחד. גם היא, כנראה, אינה אינדיפֶרֶנטית אליו. ילדה נחמדה היא זו, ציונה הקטנה.

בחדר נשמע רק הצליל הדק של צנורות-הסריגה אשר רתתו, התנועעו והתנגשו זה בזה במהירות ובעקשנות עצבנית. מרים התבוננה זמן-מה אל מלאכת-הסריגה וחשבה: הנה סמל החיים ה«בעל-בית’יים» המצומצמים בחוג האשה והילדים, על-יד האח המבוערת…

גליק כאילו קראה מתוך לבה של מרים את מחשבתה וכמו בתשובה עליהן אמרה:

– אני, כנראה, אדם קטן הנני; אין אני הולכת בגדולות. אני מסתפקת בזה שאני אוהבת ילד קטן ויתום. אני מסתפקת במועט.

מרים שתקה. על לבה נחה איזו מועקה עוד מתחילת השיחה.

היא לא שמעה אפילו כשקמה גליק ממקומה, אספה את פקעת הצמר, המטלית עם הצנורות אל תוך ארנקה הגדול והמרופט, ונפטרה מלפניה מתוך מילמול. זמן-מה עמדה לבדה בלי-נוע באמצע החדר. אחר כך, כמעט שלא בהכרה, כסהרורית, התלבשה ויצאה מן הבית.

וכמו סהרורית הלכה אל העיר העתיקה, בדרכה הרגילה המובילה אל מנזר הדומיניקאנים. בחצר המנזר עמדה רגע מלכת, שקועת הרהורים, ואחר כך עמדה שנית כנדהמה, בעלותה במדרגות הגזוזטרה הקטנה: נזכרה בהחלטתה שהחליטה הבוקר. אח! מה היה לה? כיצד שכחה זאת?… אך לשוב כבר לא יכלה. עשתה לעצמה תנועת-יד באויר שפירושה: אחת היא לי…

דלת חדר-עבודתו של אבא לאסורס היתה פתוחה לרווחה. מרים התיצבה בפתח והתבוננה. בחדר לא היה איש. על שולחן העבודה היה פתוח הכרך הגדול של כתבי-הקודש עם הקצוות האדומות, שמרים הכירה אותו היטב. רוח-הפרצים הקלה שנשבה מהחלון הפתוח ומהמסדרון הפכה חרישית את דפיו וגררה על הקרקע עלה נייר לבן. מרים שוב התחילה מפקפקת אם להשאר או לשוב. מדוע לא תוכל לשוב? מי או מה מעכב? החליטה לשוב. אבל אך הסבה את ראשה, ראתה את אבא לאסורס עומד מאחרי גבה. מפיה פרצה קריאת-בהלה. הוא הזמינה להכנס.

– יצאתי במתכווין – אמר הנזיר – אל המסדרון לראות שם את הגברת מבעד החלון כשהיא נכנסת ועולה במדרגות. גבירתי עברה על פני ולא ראתני.

– איך ידע, אבא, שאבוא?

– הייתי בטוח בזה – ענה בפשטות.

«וההחלטה שלי? – חשבה – הוא, כנראה, חכם ממני»…

והוא לא אמר לה שגם הוא החליט לא פעם לבלי לשוב לראותה עוד; לא סיפר לה על לילות-נדודיו, על תפלותיו הארוכות והקודחות להצילו מפיתויי השטן וממדוחי ה«בשר»…

אבא לאסורס היה יתום קטן שגדל תחת כנפי שתי דודות זקנות ויראות אלהים. יחידי התהלך בנערותו בבית הקטן והשקט, תחת מבטי האיקונין הקדושים שהביטו מעל הקירות מעולפי חסידות וכתמי זבובים. נעוריו עברו באווירה דתית, בבדידות ובשקט, פנימי וחיצוני. אחר-כך, בשנות התבגרותו המאוחרת, בהיותו כבר תלמיד בבית-המדרש התיאולוגי, כאשר התעוררו בקרבו תביעות ה«בשר», היה נלחם בהן, בסיועו של המורה המוַודה אותו, מלחמה קשה על-ידי סיגופים, תעניות ותפילות, עד שיצא נלהב בדתו ודבוק באלוהיו יותר משהיה קודם. מן המדע בחר לו מקצוע הקרוב ביותר אל מולדת ה«גואל»: דברי ימי העבר הקדום של ישראל ואת הארכיאולוגיה של פלשתינה. רק שתים נשים הכיר בחייו: את שתי דודותיו, עליהן השלום, ששמר להן זֵכר אהבה; שתים תאוות חזקות ידע בחייו: האמונה והמדע; שתים ארצות ידע ואהב: את צרפת והארץ הקדושה… הוא האמין בכוח הנצרות שתנצח את האישלם בארץ הקדושה, ועל כן היה חובב ערבים מפני שהם או בניהם עתידים להכנס אל חיק הכנסיה הקדושה. אולם לצנינים היו בעיניו המהגרים היהודים. מה עושים אלה כאן? הזקנים מחזיקים בדת אבותיהם בקשי-עורף ויד המסיונרים קצרה מהשפיע עליהם. הצעירים עוד גרועים מהם, כי להם גם דת אבותיהם היתה לזרא. אם כן איפוא, מה להם ולארץ הזאת אשר בה חי ונצלב ה«גואל»?

והנה נכנסה אל שקט חייו הנערה הזאת, בת העם אשר צלב את גואלו, ואשר קללת אלהים רובצת עליו מאז ומעולם. מוזרה היא הנערה בעלת העינים החולמות, מוזרה באינטֶלֶקטואליותה הנפרזת ובהלך-מחשבתה הרַציונליסטי, שהתאחדו אצלה עם מידה ידועה של אידיאליות סֶנטימנטאלית… לכאורה באה אליו כתלמידה מקשיבה, והוא כה שמח לקיים נפש אחת מישראל בדרך האמת. לפעמים דמה שהיא קרובה-קרובה, שהיא כבר עומדת על סף האמת, ופעמים היתה כה רחוקה, כה רחוקה ובלתי מובנת…

על אבא לאסורס באו שעות קשות. בנפשו התחוללה שוב אותה הסערה אשר כבר עברה עליו פעם בהיותו עוד חובש בית-המדרש התיאולוגי. פני היהודיה החיוורים עם העינים הכחולות-אפורות כשמי ירושלים לפנות ערב, לא נסתלקו מלפני עיניו אף לרגע. בכל פעם כשהיתה מרים נכנסת אל חדרו, היה פוגש אותה בדפיקות לב, כמוכן לקרב נואש ובלא בטחון בנצחונו… כל כמה שלמד ממוריו הישועיים להעלים את הגות-נפשו, היה לעתים קרובות מביא במבוכה את היהודיה במבטיו ובאופן דיבורו. הוא גופו הרגיש בזה ולא יכול לשלוט ברוחו.

כאשר נכנסו אל החדר, היתה כבר שעת ערבית. בכל פינה הצטנפו צללים. אבא לאסורס הדליק את המנורה הגדולה ומיד נתמלא החדר אפלולית רכה מסביב לאי קטן של אור בהיר.

שניהם עמדו, זה מול זה, משני עברי השולחן.

– חפצתי לראותה, גבירתי, כשהיא לבדה, כשאין איש עמה – אמר לה, והוסיף: – כשאין אדם יודע שמתבוננים אליו, פניו הם אחרים, אמתיים יותר.

– ומה מצא בפני? – שאלה לא בלי אבק של קוֹקֶטיות.

– גברתי טרודה מאוד בהרהורים כבדים ונפשה עגומה עליה.

מרים נבוכה. בתנועה מיכַנית שלחה את ידה אל ספר כתבי-הקודש, שהיה מונח פתוח לפניה, ובכדי להפסיק את השיחה הזאת, קראה בקול נמוך בפני עצמה:

– «ויהי באכלם, ויקח ישו את הלחם ויברך ויפרוס ויתן לתלמידים, ויאמר: «קחו ואכלו, זה הוא גופי». ויקח את הכוס ויברך ויתן להם, ויאמר: «שתו ממנה כולכם, כי זהו דמי»…

מרים הניחה את הספר מידיה ואמרה:

– האם האמין באמת שהלחם הוא גופו ושהיין הוא דמו?

– בבקשה לשבת. למה תעמוד גבירתי? – היתה תשובתו.

– תודה. נוח לי לעמוד. אבל בבקשה, אבא, אל-נא יטריח את עצמו. ישב נא הוא ואני אעמוד.

הוא עזב את מקומו על-יד השולחן ויצא אל אמצע החדר. שם, בתחום הצל, עמדה כורסה רכה והוא צנח עליה, ופניו כלפי מרים. התחיל מדבר על המיסתורין שבדָגמה זו. דיבר לאט וארוכות. מרים עמדה ליד השולחן, הביטה אליו במבט מפוזר. קשה היה לה לעקוב אחרי חוט רעיונותיו. בעצם כל השאלה הזאת לא העסיקה אותה. רק התענגה על קולו החזי והנעים, אם הרי“ש המדרדרת בגרונו ועם הנו”ן המגוננת.

– אצלנו, היהודים, – אמרה כשעיניה תועות על פני השולחן המוצף אור – אין בדתנו דברים מורכבים ומיסטוריים כאלה, כמדומה לי… הדברים באמונתנו הם פשוטים יותר. היהודי מאמין באלוהיו ומתפלל אליו. וזה הכל. בלי כל אותן הדקויות המחוכמות, שאין הדעת הפשוטה, הבלתי-אמצעית, סובלתן.

הוא משך בכתפיו כמתפלא על ההשוואה הזו בין שתי הדתות:

היהודים הם עם מאטריאליסטי. הם מגשימים את הבורא במובן ידוע.

הפנתה אליו את פניה ואת כל גופה:

– מי? אנחנו? אדרבה, אבא, דעת היהודי הפשוט והבלתי-פשוט אינה סובלת את הרעיון על אם-האלוהים, על ההתעברות הטהורה ועל הבן, מפני שלגבי היהודי יש בכל המושגים הללו מן ההגשמה.

– אני סבור, מפני שבדת ישראל אין אף סימן של מיסטורין. היהודי זר לענינים שבמיסטורין, אמונתו היא יותר חמרנית, יותר גסה.

לפני עיני-רוחה של מרים עברו דמויות יהודי העיירה בדרום רוסיה, אשר שם בילתה חלק גדול מימי ילדותה ונעוריה, חייהם, חגיהם ושבתותיהם, דמות הסבא, רב העיירה, וחייו הקדושים והטהורים… צר היה לה מאוד על שלא יכלה לממש לפניו לו גם במילים את דמות החיים האלה המוּרָחים ברוח אלוהים…

היא צנחה על הכסא שעמד סמוך אצל השולחן, והוא ראה ממקומו את פניה המוארים באור המנורה; מעיניו לא נעלמה בת-צחוקה הדקה באמרה:

– ואני סבורה שמפני שאלוהים קרוב לו ליהודי ביותר. בינו ובין אלוהיו אין מחיצות ומתווכים…

אבא לאסורס ראה קמטים זעירים שרעדו בין גבות עיניה, מעל לשורש חוטמה. אלה היו קמטי מרי, שלא היו שכיחים בפניה. נפש הנערה כאילו התחילה ננעלת בפניו. גם בקרבו קמה איזו אי-מנוחה. ובשמץ רוגז אמר:

– אח! הרי זה נקל מאוד להבין. הרי זה מחמת האינסטינקט המאטריאליסטי ובקשת התועלת שביהודי… – הוא לא הרגיש כלל בעלבון שפוגע בנערה, כי בדימיונו ראה את הנערה מובדלת ומופרשת מן העם אשר עליו דיבר.

משום-מה קם פתאום, פסע פסיעה אחת אל השולחן ושוב חזר בו וישב בכורסתו.

– תסלחי לי, M-lle, אם לא נעים לך לשמוע זאת. אבל הלוא אין את מאמינה נלהבה. גבירתי רחוקה מזה, ואני יכול לדבר בהתגלות לב, להגיד את האמת. היהודי המאמין מוריד את אלוהים אל חיי החולין שלו, תחת להעלות את חיי החולין שלו אל אלוהים.

– להעלות את חיי החולין אל אלוהים… הרי זה יפה מאוד. ואתם, הנוצרים, האם הצלחתם בזה? – ומבט אלכסוני דוקר נזרק אליו; בת-צחוק חדה ועוקצת רצדה מסביב לפיה.

זו הפעם השניה שהיא שומעת ממנו על המאטריאליסם היהודי. איך תוכל לספר לו מה שהיא יודעת על חיי היהודי המאמין, הכובש את יצרו, המסתפק במועט והמקיים על כל פסיעה איזו מִצווה ממצוות הבורא? איך תוכל למסור לו כמו, על השכינה הרוחנית, הטהורה והקדושה שמלַווה את חייו למן העריסה ועד הקבר?

– ה! – קראה – אילו היה האינסטינקט המאטריאליסטי מטבעו של היהודי, כי אז לא היה נשאר עומד ביהדותו אפילו יום אחד.

– העקשנות היהודית מפורסמה. עקשנותם של תועי-לבב.

– בוויכוח שבין היהודי והנוצרי, מי יגיד לנו מי משניהם תועה-לבב?

– פשוט, על-פי חשבון היותר והפחות. על החלק האנושי המתקדם והנאור…

מרים נכנסה לתוך דבריו:

– כלום הדין תמיד עם הרבים הרודפים ולא עם המעטים הנרדפים?

על פניו של אבא לאסורס עברה תנועה חזקה. הוא לא היה רגיל, מיום שהכיר את מרים, לשמוע מפיה דברי וויכוח, ועוד בטון כזה. היא היתה תמיד יושבת לפניו או כתלמידה מקשיבה בעינים חולמות, שקשה היה לו לעמוד על רזן, או כקיר אטום בלי מבע, כרחוקה. הוא הרגיש אמנם שאיזה מסך ירד לפני עיניו על נפשה ולא ראה כמה אויבים אורבים לו מאחורי מסך זה!…

הוא קם. מרים קמה גם היא אינסטינקטיבית מכסאה והביטה ישר אליו. בעיניו, בפניו, בכל הווייתו משך אותה כמו בכישוף, בדבריו דחה והפחיד אותה… הוא התחיל מתקרב אליה בצעדים בלתי-בטוחים, כשראשו קצת נטוי לפניו ומבטו מוזר, בוער, קודד, ויחד עם זה תועה, כאילו ניבט מעל לראשה מתוך עולם פנימי ורחוק אל עולם אחר רחוק, אשר מאחריה… ובמידה שהלך והתקרב, בה-במידה דפק לבה יותר. הוא תפס את ידה סמוך לכפה ולחץ אותה, ומפיו נפלטו מלים למדחפות בקושי, בנשימה עצורה, כמעט בלחש:

– הלוא היא, גבירתי, אינה מאמינה… אין לה אמונה… הסתכלתי בה שם, מחלון המסדרון… והיה לי צר עליה. ראיתי כי במבוכה גדולה היא, היא מפחדת מהריקנות בעולם ובחיים… ללא אלוהים… ללא כל אמונה… מאלוהי ישראל היא רחוקה, וב«גואל» אינה מאמינה… במה היא מאמינה? ולמה באה הנה? למה באה הנה?…

פניו היו כה קרובים אל פניה, עד שנשימתו להטה אותם. היא עמדה בלי ניד, בלי זיע. רק לבה דפק. כמהופנזת עמדה ולא יכלה להסב מבטה מעיניו, עד שלבסוף חדלה מראות את העינים, כי אם הבליח לפניה דבר-מה אפל ונוצץ…

– למה לא יגרשני? – דובבה חרישית כמתחננת – יגרשני נא ולא אשוב עוד.

בשמעו את הדברים האלה שכאילו פרצו לא מפיה אלא מלבה, לחץ את זרועה קונבולסיבית ומשך אותה ממקומה שתי פסיעות לפניה.

– תבט נא לשם! – אמר בהרימו את ידו כלפי האיקונין אשר בתוך קרן-הזווית השרויה בחשכה.

לעיני מרים המעורפלות הבריק שם מתוך האפלולית משהו נוצץ כזהב ומשהו אדום כדם…

– «בזה תנצח»!… בו תמצאי, גבירתי, שלום ופדות לנפשך!

מרים הרגישה איזו התרופפות נפשית, כאילו לפף אותה האיש בכישוף, וכל כוחות ההתנגדות עזבוה. היא ידעה שאם תגיד לו עתה איזה דבר, תפזר את הכישוף, תפָטר ממנו. היא מחויבה להשיב. מפיה התמלטו מילים בודדות בקושי:

– בזה אנצח… שלום ופדות לנפשי… ועַמי?… האם עלי לעזוב את עמי?

– מה נתן לה ומה יכול לתת לה עַמה מלבד מבוכה ותוהו בנפש? קיללת אלוהים רודפת את עמה, כלום אינה רואה זאת? כלום אינה רואה שאלוהים הרחיק אותו מעל אדמתו בעד עוונותיו הרבים, ואפו לא ישוב עד אם ישוב העם הזה אליו בלב שלם ובאמונה אמתית…

מרים הוציאה את זרועה מכפו ונרתעה פסיעה אחת אל תוך הצל. הכישוף הקודם כבר התנדף. היא כבר הרגישה שהיא שולטת בעצמה יותר. ובעמדה בצל צחקה:

– מפני מה אמר אבא שאין לי אמונה? יש לי אמונה! אני מאמינה בתחית ישראל בארץ זו דוקא… הנה זוהי אמונתי! – קולה היה מוזר באמרה זאת מתוך גרון ניחר ולב דופק. היא לא הכירה אותו.

הוא שוב ניגש אליה. שוב תפס את ידה למעלה מכפה, כאילו התיירא שמא תתחמק ממנו ותברח:

– כל העמים הנאורים חיים בצלו של הצלב. תורת הנוצרי היא תורת חיים לאנושיות כולה מפני שדרכיה דרכי נועם, אהבה, ושלום… אהבה ושלום… אהבה…

הוא נשם בכבדות. עיניו בערו באש זרה, שהתחילה שוב מייראה את מרים. היא חפצה לענות לו בצחוק קל, כדי להבטיח לעצמה שהשתחררה מהקסמים המוזרים של האיש הזה, ולא יכלה. תחת הצחוק נעוו פניה באיזו בת-צחוק של סבל ודברים מרים יצאו מפיה:

– האהבה, השלום, היכן הם? שמא על שדי-הקטל, שהעמים אינם פוסקים לרצוח שם איש את רעהו לאלפים ולרבבות? שמא בָאהבה ובָרחמים שגויים נוצרים מראים, בשם ישו, אל היהודים, אל העניים והאביונים והנענים בארצותיהם בכלל? במה עדיפים הנוצרים מהרומיים עובדי-הגלולים? כלום נעשו, בצל הצלוב, בני-אדם יותר טובים, יותר רחמנים, יותר מוסריים, מאשר בצל הנשר הרומי? הרי האימפריה הרומית העכו“מית קיימת עד היום. היא החליפה רק את השם, את האיקונין. תחת האימפרטור – האפיפיור. אבל הגרעין, התוך לא נשתנה. נפש הנוצרי נשארה כמות שהיתה עכו”מית, והנצרות מטפחת אותה בצורה זו, אדוני… אבא היקר שלי!

מוזר היה לה לעצמה לדבר אליו כך כשהיא עומדת ממולו סמוכה-סמוכה, והוא נושם בפניה בכבדות מתוך התרגשות גדולה ומחזיק עדיין בידה. היא גם לא ניסתה להוציאה מכפו, מפני שאחרי שאמרה את אשר עם לבה, הרגישה את עצמה תקיפה ובטוחה יותר.

– אבל כיצד אתם תחזירו לעצמכם את פלשתינה? אתם חלשים, מפוזרים, מפורדים; ביושרו של העולם הנוצרי אין אתם מאמינים, אין אתם יכולים להאמין… ולסמוך לא על האידיאליסם של העמים, לא על מוסריותם הגבוהה, אלא על אינטרסי מעצמה זו או אחרת, הרי זה משען קנה רצוץ…

– מעצמה יכולה לסייע לנו או להכביד על עבודתנו, אבל לא עליה נשען. אנו נשענים על אינסטינקט החיים שלנו – ופתאום לפתע, בלי כל קשר, פרצה קריאה מפיה כאילו למרות רצונה:

– אבא! אני אין לי דת! אבל אני אשאר יהודיה, אבא יקר!

מרים ניסתה לשחרר את ידה מכפו. ואז קרה דבר משונה, אשר לא פיללה אליו אבל גם לא הפליא אותה, אף-על-פי שבא לפתע. אבא לסורס חבק את מתניה, לחצהּ אליו בזרוע אמיצה וביקש לנשקה. בהתפתלה בתוך זרועו החזקה הספיקה להרתיע אחורנית את מחצית גופה העליונה החפשית כשהיא סומכת ידה אל כתפו ובקול חלש: «אבל לא… אבל לא…». שפתיו חיפשו איזה מקום פנוי על פניה והיו נתקלות בחוטמה ובאצבעותיה שכיסתה בהן את פניה.

לבסוף הצליחה להשתמט מזרועו ולהרתע לאחוריה, אל מתחת לאיקונין, בפינה, בתוך הצללים.

הוא צנח על כסא, כולו כפוף ופניו כבושים בשתי כפות ידיו.

ככה ישב כמאובן רגעים ארוכים. מרים שמעה את דפיקות לבה. רגע אחד התעוררה בה תשוקה לגשת אל האיש הזה ולהניח את כפה על ראשו המורד… אך מיד פנתה אליו בגבה ולאט לאט התחמקה מתוך החדר.

היא עברה במסדרון האפל בפסיעות מתונות, כמו בכבדות. דומה היה עליה שהיא שומעת מאחריה פסיעות. והוסיפה ללכת מבלי להחזיר את ראשה. הפסיעות מאחריה הלכו והתקרבו. כבר חשה את נשימת האיש בערפה.

– האם לא תשוב עוד, M-lle? – לחש בקול רצוץ.

עמדה והחזירה אליו את פניה. מתוך החשכה הלבין חיוורונו.

– למה? אין צורך… – דובבה בקול רפה.

– אין צורך… – חזר אחריה שלא-מדעת.

שניהם עמדו רגע דוממים. מרים הביטה אליו באהבה ובחמלה. חמלה עליו ועל עצמה. גם על עצמה…

פתאום התעורר, כמו מעולף-קֶטֶר; שלח ידו ונגע בקצות אצבעותיו אל קצה שרוולה, ובשפתים רועדות דיבר לה דברים אשר מרים לא הבינה בתחילה את כל מרירותם:

– לפני לכתה, לפני לכתה… אני רוצה להגיד לה… אני… על דבריה המרים… כולנו בשר-ודם, הלוא היא רואה, האנשים, העמים… רישתות החטא פרושות בכל מקום… בכל מקום… גם במקומות של קדושה… כשהרצון נחלש והאלוהים זועם, מונע את עזרתו… נכשלים, נופלים… האמונה מרוממת מהכישלונות והנפילות. אנו מתפללים אל רחמי אלוהינו כי ישמרנו ויציל נשמתנו. אמונתנו שומרת על האנושיות שלא תרד פלאים אל תהום הבהמיות… אני אתפלל בעד נפשי החוטאת, גם בעד נפשך, גבירתי! האלוהים הוא רחום וסלח… האלוהים…

מרים הביטה כל הזמן דומם. אחר כך נפנתה והלכה לה, מבלי להפליט אף מלה. והשאירה אותו לבדו.

לבדה עברה בסימטאות האפלות והדוממות. מזמן לזמן היו נפגשים לה צללי אנשים שהביטו אליה בתמיה ובחשד ונעלמו בתוך אפילת המבואות, כהימס השלג במים. עברו נשים רעולות כצרורות כהים, מוכרי ממתקים עם שיירי מרכולתם על גבי לוח עץ אשר על ראשם; עיוורים עם קופסות-הפח המקשקשות בפרוטותיהם, והם מגששים במקלותיהם את דרכם; התפלשו בעפר ילדים ערומים בעינים מלפלפות ומוכי שחין… אי משם פרץ אור: בחלל שחור ומקומר של בית-נחתום רדו לחם, לאור עששית כהה, אנשים חיוורים ורעבים… ובמרום, מעל לשורות הבתים החשכים והאטומים, כמו מעל לבור עמוק, הביטו חסודים מתוך שמים עמוקי עשתונות…

מרים הלכה בקושי על פני מרצפת האבנים המשופשפות והחלקלקות. פתאום נזכרה דבר-מה ועמדה אפילו רגע מלכת: היא הרגישה שאין בידה הסוכך, אשר לקחה עמה בצאתה מביתה הסוכך שקיבלה אותו מתנה מכרמלי. היא שכחה אותו שם במנזר.

רגע אחד הצטערה על הדבר. אבל רק רגע אחד. מיד אחר כך הָרגעה וכמעט מצאה קורת-רוח בעובדה זאת ששכחה אצל אבא לסורס את הסוכך של כרמלי.

«לא! – קראה אל נפשה – היא לא תשוב עוד בדרך זו. ילך הסוכך לאבדון, והיא לא תשוב!»… והוסיפה לשרוך רגליה לאיטה ובכבדות הלאה. הרימה את ראשה אל הרקיע העמוק והכחול-כהה; ממרום ירדה עליה וליפפה אותה בדידות, מעין הבדידות שהים בתל-אביב היה משרה עליה. כאן, לא הרחק ממנה מתנשא בדממת הדורות הכותל המערבי, כאן משחירה כשבויה במאפלית מסגד, אבן השתיה, כאן בקירבת-מקום, קבר ישו… ובסימטאות מהלכים בפסיעות חשאיות עמוסי-חיים, עיוורים, מוכי שחין, רעבים… איזו הגות-נצחים שַׂגיאת-רזין ניבטת מן השמים, ותחתם מהלך האדם ערירי, גלמוד. גלמודה, היא, מרים וגלמוד אותו נזיר העומד שם לבדו בחצר המנזר עם חטאו ועם מגינת נפשו…


 

פרק עשירי יְלָדִים    🔗


א

הגב' אֶמה ציפרין, לאחר שברחה מבעלה, לא חיכתה זמן רב, כדי להווכח שעשתה משגה גדול. אמנם באותו לילה, בבואה, עם חבילה תחת בית-שחיה, להתדפק על דלתו של מקלר, היו לה כמה וכמה נימוקים לשער שכך היא צריכה ומוכרחה לעשות, שדרך אחרת אין לה, שכך גם נאה לה. אותה התרעומת על בעלה שרימה אותה כביכול לפני שנים, בהופיעו אל בית אבותיה באודיסה כקאוואליר טרזן, כביכול, עם מחמאות, עם פרחים, עם כרטיסים לתיאטרון ועם שיחות אידיאליסטיות, רק כדי להשלותה ולהובילה אל “חור” זה, להעבירה מחיים של תפנוקים, קונצרטים וכו', אל חיים של דלות, שיעמום ובדידות, ללא חברה מעניינת וללא כל תיקוה אל משהו טוב, אותה התרעומת שהיתה מחלחלת על קרקע נפשה כל ימיה, כל ימיה, פרצה בלילה ההוא בסערת זעם. עוד הוא מעיז להעמיד פנים של “קוזאק נגזל”, עוד הוא מעיז לדרוש ממנה דינים-וחשבונוות ממעשיה ולגרשה מן הבית, הוא!… את כל זעמה על חייה המעוותים, את כל הבוז והמשטמה שלה אל האיש החייב באסונה, הביעה במילה קטנה זו “הוא”, שלא היה לה כוח אפילו להשמיעה בקול…

האמת היא שבעומק לבה נחה דעתה מהקטטה שנפלה בינה ובין ציפרין. אילו יכלה להביע במילים את מצב-רוחה ואת יחס-נפשה אל מה שאירע לה הפעם היתה בקירוב כך מנסחת אותו: הנה סוף-סוף עלה גם לה מה שעלה לכמה וכמה גיבורות ברומנים שקראה. ואם אינה טועה יש מעין זה גם אצל טוּרגָניב.. רק חבל שמקלר לא בא בלילה לגנוב אותה מביתה, כשהוא רכוב על סוס דוהר, או לפחות יושב במרכבה, ולא שתצטרך לילך ולחפש את ביתו, לדפוק על דלתו ולבקש ממנו חסות… אבל בארץ פראית כמו זו אין לדרוש שהכול יסודר כנהוג אצל אנשים הגונים בני תרבות, כפי שמסופר ברומאנים. מכל מקום חייה, מהיום והלאה, לא יהיו עוד כה שוממים; מהיום והלאה יהיו דומים יותר ל“אוואנטיורה” של אהָבים… כל אותו הלילה היתה מספרת עם מקלר בחשכה ובלחש על החיים המאושרים המחכים להם בעתיד לבוא, באיזו פינה חשאית, חבויה מעיני הבריות, חיי עבודה ואהבה. במקום שיש אהבה שם גם העבודה הקשה נעשית קלה, וכשאין עבודה, גם הרעב נעשה קל לשאת בשותפות. מה טוב ומה נעים שבת רעבים ואוהבים גם יחד!…

אולם למחרת התחיל הרעב הזה, שלא קרא ברומאנים ואינו יודע “מה טוב ומה נעים וגו'”, מציק לקיבותיהם הריקות של הללו בגסות שאין כמותה, ממש לא “כנהוג אצל אנשים הגונים בני תרבות”. למקלר לא היה (כמו להכעיס) אף פרוטה אחת בכיס. עוד מסעדה אחת, כמו זו של ציפרין, שתתן סעודות בהקפה, לא היתה בתל-אביב. מקלר הלך לבקש עבודה והיא נשארה לבדה “חבויה בקִנה”, ובלבה החלה מכרסמת הדאגה לבית: מי יבשל ומי יאכיל אותם שם? ישובו מבית-הספר ולא ימצאו את הארוחה מוכנה. שה' ציפרין הוא “רמאי ו”רוצח", את זאת שכחה פתאום. החלו מכרסמים ביחוד הגעגועים על יגאל, אם היא לא תהיה בבית, ילך הילד רעב, בלתי רחוץ, בבגדים קרועים ובלויים באין השגחה וטיפול. מה שנראה לה בלילה טוב ונעים, עם אור היום פנה זיוו, פנה חינו… החוצה התביישה להוציא את ראשה כבושת גנב, שמא יראנה מי ממכיריהם בתל-אביב. לבה היה דופק בחזקה ופניה היו מסמיקים רק למחשבת-החשש גרידא: אם יוודע בתל-אביב שברחה מבעלה אל איזה פועל, אנה תישא חרפתה?… ערב ערב היתה מסתובבת מסביב לביתה ומציצה בחלונות, ובלילות על משכבה היתה בוכה ומייללת. מקלר לא ידע איך להפטר מצרה זו שבאה עליו בהיסח-הדעת.

לבסוף חזרה אל ביתה (גליק שקדה על כך להשיב את השלום לבית ציפרין); ואֶמָה ציפרין שמחה בסתר לבה על השתדלותה של גליק. חזרה מנוצחת, בלב מָחוץ, בכנפים קצוצות, כאותה ציפור שפרצה מקינה, באהבתה אל אור ודרור, שֶאֶמה ציפרין קראה עליה פעם איזה שיר אצל איזה משורר, אבל שכחה את השיר ואת שמו של המשורר… היא ידעה כבר שלחייה אין תקנה עוד, אין… אולם אחרי מות ציפרין שוב התנערו בלב תיקוות. בתחילה דיכאה אותה האימה מפני העתיד: מה יהיה? איך תוכל להתקיים כאן בלי ציפרין? “ה! על מי עזבתני? מה עוללת לי?”, ייללה בשעה שהיה מוטל לפניה מת. ואמנם כן, וכי כך נוהגים בני אדם אשר אלוהים בלבם: לקחת ילדה (מרוב רחמים על עצמה ראתה את עצמה בימי כלולותיה כילדה…) מבית הוריה, להובילה לכאן ואחר כך להשאירה לבדה עם יתום קטן! באיזו רשות מת האיש הזה? לא רק בחייו, אפילו במותו עשה לה האיש עָוול שאין לו כפרה. אולם מיד אחר כך התאוששה. שוב הודות לגליק. לאחר שכרמלי וקבוצת חבריו החליטו לעבור לירושלים, פיתתה אותה גליק שתעבור גם היא עמהם ותפתח בירושלים מסעדה לתלמידי “בצלאל” ובית-המדרש-למורים ולתיירים, שמרובים הם בירושלים. אמנם לגליק היתה בכך כוונה אגואיסטית במיקצת, שהתביישה להודות בה: מאד קשה היה לה להפרד מיגאל, אשר התקשרה אליו בימי העדרה של האם ומחלתו של האב.

הגב' ציפרין התחילה שוב מקַווה. עיר חדשה, חיים חדשים. הלוא כל ימיה היתה כה אומללה, ומדוע לא תזכה גם היא לקצת אושר? בירושלים תבקר בחברה העשירה ותזמין אליה הרבה אנשים; תסדר את הפנסיון שלה בסיגנון מזרחי, בשטיחים, עציצי דקלים ושַמשים כושים לבושי לבנים, באופן שהתיירים העשירים ישקדו על דלתיה. “פנסיון ציפרין” יהיה מפורסם. ובין התיירים ימצא בוודאי צעיר, עשיר מופלג, מאמריקה או מאפריקה, מלונדון או מברלין, אשר יאהב אותה; ואז, ואז… כאן היה מפליג דימיונה בתוך ערפלי זוהר ללא הגה וללא מיפרש… ומדוע לא? כלום אינה ראויה לכך? ערב ערב טרם תעלה על יצועה, ובוקר בוקר בקומה משנתה היתה מתייצבת בכל מערומיה לפני המראה הגדולה אשר בארון-בגדיה מתבוננת אל פניה אם לא נתווספו בהם קמטים, מעבירה את ידיה על חלקת שדיה ומתניה ועל חמוקי ירכיה, כשם שבוחנים ובודקים אגרטל יקר ערך, אם אין בו חלילה סדק או פחתת, אם יוכל עוד לקלוט את כל האושר הצפון בחיים… האם אין גופה זה יכול להוציא כל גבר מן הדעת? היא ידעה שכך הוא. אף-על-פי שאינה יפה (גם זאת ידעה) ובכל זאת באיזה אינסטינקט, באיזה חוש-ריח נשיי, הרגישה שכל גבר מתגרה ומתלהב בקרבתה. אלהים! האומנם תבלה ללא שמחה וללא אהבה? למה שמרה גזרת גוף חסונה ותמורה כזו אם לא בשביל שמישהו יהנה ממנה?…

אבל בירושלים נתפזרו ערפלי-הזוהר והיא מצאה את עצמה בחצר מרופשה ובדירה חשכה. במקום “פנסיון ציפרין” המפואר בסיגנונו המזרחי, עם דקליו, שטיחיו וכושיו ותייריו העשירים מאפריקה או מאבסטרליה, היתה מוכרחה להסתפק בתריסר בחורים עניים, חובשי בתי-ספר, שהיו אוכלים בהקפה. הגב' ציפרין התאבלה בלבה על חלומות אושרה והתרעמה על אוכלי-שולחנה ה“קבצנים” שכאילו רימו אותה או קיפחו את מזלה אבל במרוצת הימים נתקררה דעתה מהפנסיונרים הללו שזימן לה מזלה עין צרה: אלה היו אמנם בחורים עניים, אבל צעירים, עליזים, יפים וטובים. לאט לאט התחילה אוהבת אותם. אף הם אהבו אותה. הם היו מספרים עמה ביחידות על עניניהם האינטימיים, מתוודים לפניה את אהבתם, את שאיפותיהם וחלומותיהם הכמוסים, שואלים בעצתה, קוראים לה לפעמים מכתב מארוסה או סתם מבחורה אוהבת… בחיבה ובחשק היתה אֶמה מטפלת בתלבושתם של הבחורים הנעימים והמסכנים הללו: לזה מטליאה את הכותונת או את הגרבים ולזה מַלווה בחשאי כסף (בלי כל תיקווה שיושב לה, כמובן), “שילך מהר ויקנה לו כובע חדש, מפני שאי אפשר לו לבחור בימינו לחבוש כברה לראשו במקום כובע”. ובערבים היו הבחורים מתאספים יחד עם בחורותיהם מסביב לשולחנה, סתם לשם ביקור, מתהוללים ומשתובבים, משחקים במשחקים מצחיקים, מזמרים במקהלה, או מספרים זכרונות איש מעיירתו ומארצו, מי מפולין או מגאליציה, מי מקאווקאז או מרומניה.. ואז היתה הגב' ציפרין מתחילה מספרת גם היא בקול עצוב ורווה-געגועים, על נעוריה היא בבית הוריה באודיסה, על הנשפים והקונצרטים שהשתתפה בהם. מענין לענין לא שכחה, כמובן, לספר בפעם האלף איך ניגש אליה פעם, בנשף-צדקה אחד, שר-העיר בכבודו ובעצמו והזמינה לרקוד, איך הגיש לה את זר-הפרחים, מה אמר לה הוא ומה ענתה לו היא… והצעירים היו מקשיבים לה בסבלנות כמו בפעם הראשונה, ואֶמה ציפרין הכירה להם טובה על כך. הביטה עליהם במבטי חלום, מבעד לדוק של דמעות. ובלבה חם וטוב. מקלר עבר אז לדוּר אצלה בקביעות. עם הפנסיונרים לא התערב משום שהיו בעיניו יותר מדי “שוביניסטים מוגבלים”, אך גם הוא לא היה רצוי להם והם היו מתרחקים ממנו. ובכל זאת לא נמנעו ממריבות והתנגשויות מפאת קינאתם אל בעלת-הבית. כמובן, באו בתרעומות ובתלונות גם עליה. והיא אהבה את כולם, השתדלה לא להרגיז אף אחד מהם, הערימה להרגיע את רגש קינאתם. לזה היא אומרת: “שוטה שכמותך! כלום אפשר לאהוב בחור כמו פלוני? אני רק מרחמת עליו, זה אמת! מפני שהוא טעון רחמים, מפני ש…”, וכאן היא לוחשת באזני איש-שיחה סוד שזה עתה יצרה בדימיונה. ולפלוני היא אומרת גם כן בלחישה ובסוד שחברו יש לו בחו"ל ארוסה האהובה עליו מאד; שלפעמים הוא בא אליה, בשעה שאין איש בבית, לקרוא לה את מכתביה ולהוועץ עמה על דא ועל הא. כלום תוכל לגרש אותו? מסכן! אל מי יפנה אם לא אליה?…

ובתוך זרם החיים הצעירים האלה, עברו חיי יגאל כצל על הקיר. איש לא ראה אותו, לא התעניין בו. רק בשעה שהגב' ציפרין היתה צריכה לשפוך על מישהו את מרת-נפשה על צלחת שנשברה, על בעל-חוב שמציק לה, ובכלל בשעה שעצביה היו “מנגנים אצלה, היתה נזכרת ביגאל שאיננו מכין את שעוריו, שאינו נוקף אצבע, בחור שכמותו, לעזור לאמו “הנופלת במטבח מחוסר אונים”, שקורע את בגדיו עליו, רק להכעיסה, “רק מפני שהוא יודע שאין לה במה לתפור לו מלבושים חדשים”. ואז רק אז היתה משתאה על בנה שנעשה לילד אחר, שבירושלים נתקלקל לגמרי. אף-על-פי שגם בתל-אביב גודל ללא חנוך, והוא ע”ה לא השגיח עליו, ובכל זאת היה מוראה עליו. כאן בירושלים איזו רוח של מרדות נכנסה בו. לא רק שאינו מקבל את מרותה, אלא גם מתחצף כלפיה, וכאילו גם שונא אותה. אתם לא תאמינו בוודאי, אבל לצערה, זה אמת ואמת! היא מגדלת אויב בביתה.

ואמנם יגאל שנא את אמו. הוא גופו אולי לא ידע כמה נוקבת ושובבת היא שנאתו זו, מקינאתו בצעירים וביחוד במקלר. הוא גם קינא בעֲבָרה.

קינאתו התלקחה בו עוד יותר בשעה שאמו חזרה הביתה. כשראה אותה ברגע הראשון, אחרי שובה, שמח שימחה גדולה. הוא שב מבית-הספר וראה את אמו עומדת באמצע החדר ומדברת עם אבא, אשר שכב חולה במיטתו. עם כניסתו, נפסקה השיחה. עמד רגע נדהם כי לא פילל לראותה, וברגע משנהו פרצה מפיו ציווחת-חדווה, שצליל דמעות נשמע מתוכה:

– א-מ-מ-א!

הוא הרגיש מיד, תוך-כדי חדוותו, שפניה נפלו מאוד והם שטופי דמע. עיניה היו אדומות ונפוחות. אמא בכתה!… התעוו פניה ומפיה פרצה יבבה קצרה, שמיד אחר כך נפסקה. התנפלה עליו, לחצה אותו אל לבה בידים רועדות וכיסתה אותו בנשיקות עד למחנק:

– סלח לי… סלח לי… ציפורי! ילדי הטוב!… ההתגעגעת על אמא שלך? מהמממ…. ציפורי היקר!…

ואז חלף זכר אחד במוחו, חלץ את עצמו מבין זרועותיה ושאל:

– הלוא ראיתיך, אמא, פעם בלילה! מדוע ברחת ממני אז? רצתי רצתי אחריך קראתיך, ואת לא ענית לי אפילו.

אמו נתבלבלה וגימגמה שהוא טועה, שזאת לא היתה היא, אבל הוא ראה היטב שהיא נבוכה, ידע שהיא משקרת לו. ומיד פגה חדוותו. שוב נתחדש עליו זכר הכאב והעלבון של אותה שעה, כשרץ בחשכת הערב דרך רחובות וחצרות אחרי אמו… עלבון זה שקע בנפש הנער כרעל מר. ימים רבים אחר כך היה הרעל הזה תוסס ומחלחל בנפשו מפעם לפעם כשאמו היתה מרגנת וכועסת עליו או מכה אותו.

לעומת זאת התקשר אל אביו עוד בימי מחלתו, וביחוד אחר כך כשקם ממיטתו ושניהם התחילו יוצאים יחד בוקר בוקר אל בית-הספר ויחד חוזרים הביתה. הוא השתדל להיות תלמיד טוב כדי לגרום לאבא נחת-רוח. ופתאום קרה אותו דבר איום. לפני זמן קצר בערך קרה הדבר, ובכל זאת נשאר לו ממנו זֵכר עמום אבל מעיק באימתו הגדולה. הוא רק זוכר שעמד בין אנשים רבים מאוד, עמד לפני דבר-מה מוטל עטוף שחורים. על-ידו אמא צווחה ויללה. ידע שזה אבא מוטל לפניו מת. אבל לא האמין. לא האמין. רק פחד מאוד. האנשים הכריחוהו לקרוא מהסידור את ה“קדיש”. המילים היו משונות, בלתי מובנות ומרוב פחד לא יכול לקרוא אותן, והאנשים אשר עמדו צפופים מסביבו עזרו לו. אבא איננו! אבא שוכב שם לבדו תחת תל-עפר, והוא, יגאל, יתום! ההכרה הזאת מלאה את נפשו איזו אימה של חשיבות כבידה וחמורה. הוא יתום!… הרי זה חדש, משונה ומפחיד. ויחד עם זאת היתה בקרבו איזו אמונת-סתר שאבא יֶשנוֹ, קיים, אם כי לא על-ידו. ממש כמו בשעה שאמא נעלמה לזמן רב. והוא ידע בכל לבו שעוד ישוב יראה אותה גם לאחר שברחה ממנו. מה משמע: אבא איננו? איך יכול אבא לא להיות?…

הרבה מן החידוש המעניין היה במצבו. גם התלמידים כאילו הרגישו בחשיבותו היוצאת מן הכלל של היתום. ערכו עלה בעיניהם, כמעט התקנאו בו והשתדלו לקרבו. גם המורים ליטפוהו. גם הגב' גליק, שלא עזבה את ביתם ולנה אצלם, היתה מביאה לו מפעם לפעם מתנות קטנות: חפיסת סוכריות, כדור-גומי וכדומה. אבל בלילות… ה! הלילות ההם עם בלהותיהם אשר ארבו לו בחושך, שחיכו לרגע שיכבו את האור, ואז סביב שתו עליו!… הוא היה מתעורר בציווחות-פחד ובבכי. אליו היו מתכופפות שתי נשים שהיו מדברות אליו רכות. האחת בקול רך ומתוק, קול אמא, והשניה בקול גבר עבה וצרוד. אבל שתיהן היו מלטפות אותו ומשדלות בדברי חיבה. והוא בכה, בכה בקול, כאילו נמס לבו מאהבתן ומדבריהן. והתבייש להגיד שהוא מתגעגע אל אבא, שהוא “חפץ” את אבא, את אבא…


ב

בימים הראשונים לבואם ירושלימה, התנהג יגאל כשורה, הוא היה חדש בבית-הספר, וזמן ידוע היה מושך אילו את חיבתם ותשומת-לבם של חבריו. הוא ידע לספר להם דברי גוזמה והתפארות בלי גבול על תל-אביב, על פתח-תקוה, שהיה שם פעם עם אביו… ודעתו זחה עליו מפאת הרושם שעשה על שומעיו. גם העיר החדשה והמוזרה, וביחוד העיר העתיקה עם סמטאותיה, חומותיה וסביבותיה נתנו לו ענין רב. אולם במשך הזמן נעשה החדש ישן. בין יגאל ובין חבריו קמה מחיצה, אותה המחיצה שהיתה בינו ובין חבריו בתל-אביב. שוב נתעוררו בו הנטיות המוזרות להקניט את חבריו במעשים ובדברים, לשמוח לאידם של אחרים, מה שהשניאו כה על חבריו בתל-אביב. לדבריו, לסיפוריו ולגוזמאותיו חדלו להאמין, ויצא לו שם של בדאי ומתרברב… ושוב כמו בתל-אביב, נתכנס יגאל יותר ויותר לתוך עצמו. ובנפשו קמה איזו מבוכה, איזו עצבות עמומה. התעוררו בו געגועים סתומים ורגש של בדידות. בבית לא מצא לו מקום. אמא הרגיזה אותו בכל דבר קטן, בכל הערה קלה. לעומת זאת התקשר אל גליק. זו לא העליבה אותו גם כשדיברה אליו קשות. הוא התבייש כשהיא נזפה בו על ידיו המלוכלכות ועל צפרניו המגודלות, ולא התבייש ולא התמרמר כשהיתה מעמידה אותו חצי-ערום לפני קערה מלאה מים חמים וחופפת את ראשו, – מלאכה בלתי-נעימה לו מאוד, שבשעה שאמו היתה עושה בו זאת, היתה גורמת לצעקות, לבכיות ולהתמרמרויות… הוא עשה לו מנהג לילך אצל גליק להכין שם בחדרה את שעוריו. גליק לא ליטפה אותו ולא השמיעה לו דברי חיבה, וזה דוקא מצא חן בעיניו. היתה לו הרגשה שהיא מתייחסת אליו בכבוד כמו אל גדול. היא היתה קוראה עמו, עוזרת לו, משננת לו שירים על-פה, ולא נמאס לה לשמוע אותו חוזר וחוזר פעמים אין ספורות עד שהיתה בטוחה בידיעתו או עד שראתה שהוא מתחיל מתרגז. ואז היתה מפסיקה ומתחילה מספרת לו, שלא מענין השיעור, דברים מעניינים על אנשים ומדינות רחוקות, מציעה לו שאלות ומבארת לו ענינים שונים על יחסי בני-אדם, על מנהגי הבריות, על חובת האדם, על היהודים והנוצרים, מתקנת לו את מושגיו המוטעים, ומכניסה במקומם אל מוחו מושגים חדשים וכל זה בנעימתה הקשה והחמורה ובכל כובד-הראש שלה. אף פעם לא הופיעה על פניה בת-צחוק של ביטול או של תמיה, אפילו בשעה שהוא גופא הרגיש בשטות שהפליט מפיו, בהיותו מסיח לפי תומו. כובד-ראש זה הוא שעורר אותו לאמון ולהתגלות-לב. בחדרה הדל והחשך של גליק הקיצו מחשבתו והכרת ערך –עצמו.

הוא היה בא לפעמים גם אל מרים ווייס, עם מרים היה ממעט בשיחה. בפניה היה מתבייש. זו היתה רגילה למשוך אותו אליה, ללטפו, להעביר את ידה על ראשו ועל לחייו, לקראו “מחמדי”, “חביבי” (גליק לא עשתה זאת אף פעם), וזה היה מביאו לידי מבוכה. אבל אהב להסתכל בפניה הנחמדים, לשמוע את קולה הנעים, לשאוף את ריחה החריף קצת והמתוק שנדף משימלותיה, לשבת בחדרה המלא אור, עם הווילון היפה, עם הפרחים על השולחן, עם הכלים הקטנים והיפים שלא ידע את שימושם ושהבריקו על לוח-השיש של שולחן-הרחצה… הוא אהב את מרים, אבל אהבה אחרת מאשר את גליק, כאילו ממרחק. אולי גם לא היתה זו אהבה, אלא הכרת-טובה בעד ההנאה שגרמה לו בהוויתה. הוא התענג עליה כשם שמתענגים על תמונה נהדרה, על יפעת חזיון מלא אור…

היתה עוד נפש אחת אשר נפשו של יגאל היתה קשורה אליה, והיא ציונה הקטנה, נכדתו של ר' יחיאל, אשר יום יום היתה באה, אחרי הלימודים, אל ביתה של אביגיל לוי לטפל בתינוקה. זאת היתה ילדה קטנה שחרחורת עם פני צפור פעוטים וצנומים ועם עינים כחולות ותמהות. היא היתה כה דלה ורזה בגופה, עד שקשה היה להבין איך היא יכולה להחזיק על זרועה את התינוק אבל בת-חייל היתה הילדה, זריזה וחרוצה. בבואה אל הבית היתה מיד חולצת את נעליה הגדולות והכבדות ונועלת את קבקבּיה הקלות, ומיד מתחילה מזיזה שולחנות וכסאות, מנקה, משפשפת שוטפת רצפות, מטפסת על אדני חלונות פתוחים ושוטפת את השמשות באומץ-לב ובלי יראה שמא תפול למטה מהקומה העליונה. מדי רגע היא מפסיקה את עבודתה ורצה אל שמואל’יק הקטן, מחליפה לו את הלבנים, גוערת בו, משתיקתו, משדלתו, מצייצת אליו, וחוזרת אל העבודה במהירות, בזריזות. קב-קב-קב… מקישות נעלי-העץ הקלות בלי הפסק, פעם פה ופעם שם, ופיה אינו פוסק מלשיר בקול דק ונעים פזמונים עבריים, ערביים והיספאנוליים. וכששמואל’יק מתעקש ואינו רוצה לשכב יחידי ומפריע לה יותר מדי, היא רצה אל החלון, שוכבת בבטנה על האדן כשרגליה תלויות באויר וראשה נטוי למטה אל החצר ששם משחקים ילדים, וקוראה:

– יגאל! יגא-א-א-ל!

– מה יש? – שואל יגאל מלמטה.

– אני עסוקה נורא ושמואלי’יק צורח. הוא משַגֵע אותי.

– ישַגע לו! מה איכפת לי? – עונה הנער מתוך מורת-רוח.

– בוא קח אותו קצת. לי אין פנאי.

– מה זה עסקי? – עונה הוא כבר בכעס. והחברים צוחקים.

הוא מתבייש בפני החברים בתפקיד שהילדה נותנת לו ובנפשו מחרף אותה: “חמוֹרה! גולם!”.

– יגאל! – קוראה הילדה – הגברת לוי הלכה ואני איני יכולה לִקָרע לפה ולשם. הילד צורח נורא.

יגאל מעמיד פנים כאילו אינו שומע וממשיך לשחק עם חבריו. בלבו הוא רוגז על שעשתה אותו “החמוֹרה הזו” ללעג. מחר בוודאי ישאלוהו בבית-ספר: “קינחת יפה את ה”תחת" של התינוק שם?".

– תזכור!… מאיימת עליו ציונה, ומסתלקת מעל החלון.

ואחרי שעה קלה ימצא יגאל אמתלה ויעלה למעלה אל דירתו של ה' לוי. הוא מתחיל נוזף בציונה: “מה את צורחת בחוץ: יג-א-ל! (כאן עשה בפניו עוויה לא יפה) כאילו אני המשרת שלך, מה? טיפשה!”. – “פְּטְשַה! אדם גדול! (עונה גם ציונה בתנועת-יד ובעוויות-פנים) מי קורא לך? מי צריך אותך? אם אתה לא רוצה, לא נחוץ…”. יגאל לא פילל, כנראה, לתשובה כזו; וכמו אביו, בשעה שאמו התקוטטה עמו, שתק. לא עונה לה דבר, והלך ישר אל חדר-השינה. אחרי רגע הוא קורא משם: “ציונה! בואי ותראי מה ששמואל’יק עשה. הוא עשה איזה דבר”. ציונה ממהרת אל הילד ומתחילה מנקה אותו, ויגאל, כולו מלא בחילה, מתפלא עליה שאינה מזדהמת. "הלא הוא עוד קטן, מבארת היא לו, “אצל הקטנים זה לא כלום, רחמנות עליהם”. יגאל שוכח את תרעומתו הקודמת, שוכח שציונה היא “חמוֹרה”, ומתחיל עוזר לה ומגיש לה כל דבר. הוא לוקח את התינוק על ידיו, מדבר אליו ומשתדל לשתקו. וציונה גם היא שוכחת שהיא “עסוקה נורא” ונטפלת אליו, ושניהם משוחחים עם הילד, כלומר כל אחד שומע מתוך קולותיו ומילמוליו של הפעוט את התשובות הרצויות לו, ומתווכחים ארוכות.

– הוא ילד חכם – מתפארת בו ציונה – הוא יהיה בוודאי מורה.

– מורה… – קורא יגאל בלעג של ביטול – אולי יהיה גם רופא?

– המורה יודע יותר מהרופא. הרופא יודע רק למשש ולכתוב רפואות. המורה יודע הכול.

– האדון השימשוני, את יודעת, אינו יודע כלום. כאשר הוא מבאר תנ"ך הוא מביט בפירוש למטה. פעם אחת גנבנו ממנו את הספר עם הפירוש שלו….

– ומה היה? – שאלה נלהבה כולה מתוך סקרנות של נשים.

– הוא כעס, צעק ונתן לנו הערות. חמור!

– המורה חמור? ח ח ח! איך אתה מדבר ככה? זה לא יפה לדבר ככה.

ציונה אהבה והעריצה את מוריה. הם היו בעיניה מוכתרים בכל המידות והמעלות הטובות; אף פעם לא עלה על דעתה להרהר אחרי מעשיהם וידיעותיהם. יגאל, מתוך צורך להתפאר ולהתראות כגדול וכבר-דעת, היה מדבר לפניה בגנותם של מוריו ובבקורת פסלנית. דיבורו הנועז היה בעיניה כחוצפה. אבל בלבה רחשה לו כבוד על עוז-לבו ותוקף-דעתו.– אתן, הילדות – ענה לה על נזיפתה – אינכן מבינות כלום. כל הילדות טיפשות הן.

ציונה עיוותה את פני הציפור שלה:

– פְּטְשַ! והילדים מה? חוצפנים! ואינם לומדים כלום. הילדות לומדות יותר טוב.

– מפני שהן עֶגלות.

– והילדים סייָחים.

– יודעת את מה שאעשה כאשר אגמור את בית-הספר? – שואל יגאל פתאום.

– לא.

– אלך אל הגליל.

– אל הגליל? אתה? לבדך? – עיני ציונה התרחבו מפחד.

– ומה יש? לבדי אלך, בוודאי.

– ואם תפגוש בדרך בדווים שודדים?

– מהנ! שודדים… אני לא מפחד.

– ומה תעשה שם?

– אהיה “שומר”.

– אוֹהוֹ! – קראה ציונה בתנועת-ראש של ספקנות.

– את לא מאמינה?

– ה“שומרים” רוכבים על סוסים אבירים ולובשים רובים.

– בתל-אביב רכבתי לא פעם – שיקר יגאל – ולא פחדתי. ולירות ברובה, זה לא כלום. בתל-אביב – שיקר שוב יגאל – הכרתי שוטר אחד והוא נתן לי את הרובה שלו לירות. מרובה ממש.

– ואתה ירית?

– בוודאי, מה יש..

– שקר. אתה לא ירית.

– בחיי!

– ואותי תקח? – שאלה בבת-צחוק ערמומית.

– הילדות אינן גיבורות. מה תעשי שם?

– ל“שומרים” נחוצות נשים. מי יבשל לכם? מי יעשה לכם את הכביסה? מי יתפור ומי יתקן לכם? שמע! – היא התקרבה אליו עוד – אני יודעת ערבית. אני אתחפש לבדווית וארגל את הגנבים והשודדים.

הרעיון הזה מצא מאוד חן בעיניו. הוא שמח מאוד שציונה תלך עמו הגלילה ותעבוד עם השומרים. בלבו כבר התחיל מתגאה בפני חבריו לעתיד בבחורה אשת-החיל שיביא עמו מיהודה כולם שם בוודאי יקנאו בו… ובכל זאת העמיד פנים כמפקפק וענה כבושות:

– נראה! אולי..

פתאום נעכרה רוח ציונה:

– והסב שלי?

– תשלחי לו כסף מן הגליל. הלוא תרוויחי.

ציונה נעצבה מאוד. נענעה ראשה בשלילה:

– לא. לא אוכל לעזוב את הסב שלי. אני אשאר עמו – ענתה ברוח מדוכאה.

ראה יגאל את צערה של ציונה והביט אליה כאובד עצות. נזכר ואמר:

– אם לא תוכלי ללכת, אין בכך כלום. את יודעת, אני אשאיר לך את “זכרונות לבית דוד” שלי לתמיד, למתנה… לשומרים אין צורך בספרים…

ספר “זכרונות לבית דוד” היה שעשועיו של יגאל וחלומה של ציונה. זה היה ספר מכורך בבד כחול ומקושט באותיות זהב, שפעם קיבלו מתנה ליום הולדתו ולא חדל מקרוא בו. פעמים, בשעת רצון, היה מביא את הספר לציונה שגם היא תקרא בו שעה קלה. פעמים היה מחזיק את שמואל’יק על ברכיו וציונה היתה קוראה לפניו מן הספר בקול על הצרות והרדיפות אשר השתרגו על היהודים בזמנים שונים, על אמונתם באלוהי אבותיהם ואהבתם אל תורתו. ועיני שניהם היו לא פעם מתלחלחות בדמעות. בשעת כעס היה מאיים עליה שלא יביא לה עוד אף פעם את הספר למקרא. איום קשה היה זה, שלא היה בכל זאת מפחיד את ציונה ביותר, מפני שהיא בפיקחותה הבינה שהוא לא יעמוד זמן רב בדיבורו..

היה עוד דבר אחד שציונה היתה מקנאה ביגאל, והוא עיפרון יפה נתון בתוך נרתיק נוצץ כזהב ושהיו מותקנים בו גם צפורן וגם מוחק. לשמחתה של ציונה לא היה קץ בשעה שיגאל היה נותן לה פעם את העיפרון הזה, בהסתר מאמו, להשתמש בו בבית-הספר…

הנשים, ר“ל אביגיל לוי, מרים ווייס, גליק ואמו (יגאל כמעט שלא הכיר גברים מגודלים חוץ ממוריו), הביטו בבת-צחוק ובטוב-לב אל ה”רומאן" אשר בין שני הילדים. יגאל היה בכלל שונא ילָדות. היה מתייחס אליהן בבוז. במשטמה וגם במעין יראה טמירה, כאילו היו בעלי-חיים ממשפחה אחרת. לא יכול להבין איך חבריו נפגשים עמהן, באים עמהן בדברים. אבל ציונה לא היתה מאותו מין בעלי-החיים. שמח לעזור לה, לטפל בה ולהיות לה, בשעת הצורך, למגן ולמושיע. ציונה הכירה שהוא עולה עליה בכול, והעמידה את עצמה תחת חסותו והשגחתו. ראה זאת הנער והתקשר אליה: היא האמינה ביכולתו הגדולה וגם נתנה לו הזדמנויות להראות את יתרונותיו. כשציונה צריכה להביא מן השוק את הירקות ושאר המִקָּחים, מי נושא עמה את הסל הכבד? יגאל. כשציונה באה בבכי מפני ש“החמורים הנבזים”, כלומר ילדי הרחוב, פגעו בה והקניטוה, מי יוצא “להראות להם” ו“לשלם להם?” יגאל. יגאל גם מלַווה אותה בשובה לפנות ערב הביתה, אל העיר העתיקה.

ערב ערב הולכים שניהם ומתנהלים לאיטם ברחוב יפו, עוברים על פני מוכרי הסידקית בחוץ, מתעכבים לפני כל אחד מהם ומתבוננים אל מרכולתו. בין המברשות, העפרונות, השרוכים והמראות הקטנות, יש כמה וכמה דברים שאין ציונה יודעת תשמישם. היא שואלת את יגאל והוא מבאר לה בלשון פסקנית כבר-סמך שאין דבר עמום לו. זמן רב עומדים הם לפני חלונות הראווה של חנויות הצעצועים, מכשירי הכתיבה והתמרוקים. כל אחד בוחר לו את החפצים החביבים עליו: ציונה בוחרת במסרקות, בסרטי צבעונין; יגאל – בפנסים קטנים, בצלמוניות… מתווכחים על טיב הסחורה ונותנים זה לזה מתנות ממבחר הדברים שבחלון. פתאום הם נזכרים שהתמהמהו יותר מדי ושניהם מתחילים לרוץ עד… שנתקלים שם באיזה ענין חדש שמן הראוי להתבונן אליו.

בדרכם היו נוטים הצידה, אל הסימטה הקטנה אשר מאחרי גן-העיר, בין מגרש-הרוסים ומלון קאמינץ. לאורך הסימטה עמדה שם שורת צריפי עץ ופח, שמתוכם היה פורץ, מבוקר עד ערב, קול המולת עמלים: חריקת המקצועה שמתחלקת על גבי קרשים בציפצוף דק ומשירה תלתלי גרודות, קול גריסת חצץ דק של סכינים מתיזות ניצוצות מגלגלי-האבן של המשחזות, נשיפת מפוחים, הלמות פטישים… הנער והנערה עוברים מסדנה אל סדנה, מתעכבים ומתבוננים ארוכות. ציונה משתעממת כאן, אבל יגאל אוהב את המקום הזה, וכשראה אומן במלאכתו, קשה היה לו למוש ממנו. העבודה מושכת את לבו, ממתחת בו את כל החושים ומעוררת בו קינאה.

באחד הצריפים החשכים הללו, אשר באפלתו בערה איזו לשון אש מיסטורית, כחולה-ירקרקת ורועשת, שעברה ממקום אל מקום; אשר צעירים, מיסטוריים גם הם, מפוחמי פנים וידים, דפקו שם כל היום בפטישים על גבי כלי נחושת ופח, והקולות מחרישים את האזנים עד למבוא הסימטה, – שם עבד בתורת שוליה אחיה של ציונה, נער כבן ארבע עשרה, חיים שמו. כשיגאל וציונה היו מתיצבים בפתח הצריף, קשה היה להם בתחילה להבחין, בין הבחורים השחורים, המתנועעים כצללים בתוך החשכה, את פניו של חיים זה, עד שהתחילו אי-משם קורצות אליהם מוזרות זוג עינים ומבריקות שינים לבנות מאוד בפנים מפויחים ואז הבינו שחיים צוחק לקראתם. פעמים היה במתכווין מושיט אליהם לשון אדומה, לוטש ומסובב תפוחי עיניו הגדולות והמפחידות מעל הפנים השחורים. יגאל היה תמיד מסתכל בקינאה בחיים ובעבודתו. ראה אותו מהפך במכשירים ובכלים שונים, שהוא, יגאל, לא ידע לשם מה וכיצד משתמשים בהם, ראה אותו מתהלך אילך ואילך עם אותה אלומת האש הכחולה-ירקרקת שפורצת מתוך איזה פך-נחושת אשר בידו, מרים פטישים כבדים, קודד בברזל ומהמקדח נושרת שחולת מבריקה ומסולסלת, ומצא את עצמו כה מך-ערך, כה בטל ומבוטל; ספריו, שיעוריו ובית-ספרו היו בעיניו כה תפלים ובטלים. יגאל הגה בעומק לבו כבוד אל חיים שהיה גדול ממנו רק בשנתים וכבר היה פועל עובד ועומד כמעט ברשות עצמו כאדם גדול.

את יגאל היתה עוד מילדותו מדכאה ההרגשה, שהוא עלוב ושפל מכל חבריו. בהיותו בקטנותו עֵד לקטטות בין אבא ואמא, בשמעו את דבריה הכבושים ותלונותיה המרות של אמא ובראותו את שתקנותו הנזופה של אבא, היה דן יותר את אבא לחובה, מקטרג עליו בליבו ומתבייש בו בפני חבריו. אחר כך הגיע זמן שעליו רבץ כובד של בושה באמו. אולי לא הביא אפילו את בושתו זו אל הכרתו, אולי השתדל, שלא-מדעת, להעלים את זאת אפילו מעצמו; אבל אי-שם בקרבו היה בכל זאת הרגש שהוא נופל מכל הילדים, שפל מן השפלים שבהם אך חסד הם עושים עמו בהתרועעם עמו ובהעמידם פנים כאילו אין בינו ובינם ולא כלום… בבית-הספר היה ילד רע, קנטרן ואוהב להזיק. היה שקרן, אוהב לספר בשבחי עצמו ולהתפאר בדברים שלא היו מעולם. כל זה מתוך צורך, כמעט מתוך הכרח להצטיין במשהו, להרים במשהו את כבודו הפגום עיני חבריו… והנה בא חיים זה והלהיב את קינאתו. מפני מה לא יוכל גם הוא להגיע אל דרגתו של חיים! חיים הלהיב גם את דימיונו ושאיפותיו אל גדולות ונצורות. חיים היה לפעמים נמלט באמצע העבודה מתוך הסדנה. ובבגדי עבודתו המטונפים והקרועים ובפניו המפוחמים היה בא אל חצרו של יגאל, נותן אצבעותיו אל פיו ושורק שריקה חזקה, דומה לצפירת קַטָר, עד שכל התינוקות שבחצר היו מקיצים בעריסותיהם. יגאל, כשהיה שומע שריקה זו, היה מפסיק את סעודתו או את קריאתו בספר, אפילו במקום המעניין ביותר, ונחפז לצאת החוצה. חיים היה מְפַתו להסתובב עמו ברחובות כי נמאסה עליו העבודה בסדנה (על-פי-הרוב קרה זה בימי השמש הבהירים). יש שהיה נוטה עמו אֶל איזו פינה ומראה לו בחשאי אקדח “אמיתי” או פגיון, ש“סחב” מתוך הגרוטאות של איזה בעל מלאכה. או יש שהוא מוציא מתוך כיסו סיגאריטות, מדליק אחת מהן ומפתה את יגאל לעשֵן גם הוא. יגאל רועד כולו ומתיירא מפני העבירה. פעם נתפתה ונשתייר לו מן המעשה האסור הזה, לזמן רב, זֵכֶר מר מאוד של בחילה וסחרחורת נוראה. פעם גילה לו חיים סוד שהוא מתקין בביתו אופנָיִם ממש, מן החלקים ש“סחב” ממקומות שונים; כאשר יהיו האופניִם גמורים, אז פיוּ-וּ-ו-!… והשריקה הממושכה, שבאה אחר כך, רמזה לקַטָר של אניה העומדת להפליג אל מרחקי-תעלומה, לתכניות המתמרות ועולות מעלה מעלה כעשן האניה… על שאלותיו של יגאל, לא השיב זמן רב מאומה. לבסוף אמר לו בפשטות: “טיפש! אני אברח מכאן… באופנים שלי אעבור את המדבר, אגיע עד מצרים, ושם המממ!…”, ונהימתו רמזה שוב לדבר סתר שאין מגלים אלא לצנועים.

חיים היה בכלל עשיר בתכניות, האחת מפליאה מחברתה. היה מספר עליהן בלחש, מפסיק באמצע ומסיים בשריקה, בקריצת-עינים או בנהימת חוטם, כלומר: ואידך זיל גמור…


ג

פעם אחת, בצאת יגאל עם כל הילדים מבית-הספר, שמע פתאום שריקה, השריקה הידועה לו. הפנה את ראשו וראה את חיים עומד בקרן-זווית ומחכה לו. בלוריתו השחורה פרצה במרדות מתחת לכובעו המושמט על אזנו. פניו המפויחים צחקו לקראתו ובין שיניו הלבנות והקפוצות, בזווית הפה, היתה נעצה סיגריטה. יגאל היה תמיד שמח לראות את חיים. עבודתו בסדנה חייו החפשיים, ההפקרות בחיצוניותו ותעלומותיו המרובות הפליאו והקסימו אותו. שניהם סרו מיד הצידה והלכו לבדם פרושים מהמון התלמידים שיצאו מבית-הספר.

– שוב ברחת מן העבודה? – שאל יגאל.

– נמאס לי שם כאשר בחוץ שמש.

– תראה, עוד יגרשוך בעד זה.

– יגרשו להם! לא איכפת לי. יש לי ענין יותר חשוב.

– איזו ענינים חשובים יש לך? – שאל יגאל מתוך סקרנות.

חיים לא ענה. יצאו מן הסימטה של בית-הספר ועברו אל רחוב יפו. חיים תחב את ידו אל כיס מכנסיו, וקול מטבעות מקשקשות נשמע מתוכו.

– אתה שומע? הרבה… – לחש הוא.

– מאין לך כסף? – שאל יגאל כמעט נבהל. לו לעצמו לא היה אף פעם יותר מחצי מֶטַליק.

במקים לענות לו. שואל חיים:

– היודע אתה מה אני רוצה לעשות בכסף זה.

– לא. לא יודע – ויגאל מביט אליו בשאלה ומחכה.

– נהמממ… – נוהם חיים נהימת-חוטם רזיית, אגב קריצת-עינים, כלומר: והמבין יבין…

יגאל לא חקר ולא שאל. ידע שזה ללא תועלת. בלבו חשד אמנם שהכסף אינו ממקור טהור. אבל הוא הרגיש את עצמו פחות-ערך גם כלפי העבירות של חברו…

לפני חלון ראווה אחד עמדו והסתכלו זמן-מה במקלות היפים, בפנסי-החשמל הקטנים, בעניבות הצבעונים, בכותנות הלבנות, בשעוני-הצמידים החמודים מזהב טהור; כל זה רמז לנערים על עולם של עשירות, תענוגים ותפנוקים, שהיה כה רחוק מהם.

חיים אמר:

– פעם אחת אקנה את כל זה.

יגאל הביט אליו בבת-צחוק של השתוממות ואי-אמון:

– האם יש לך כל כך הרבה כסף?

– עתה לא. אבל בפעם אחרת, תראה…

ופתאום

– יגאל! שמע! אתה רוצה להיות באמריקה?

– אני? אני לא יודע, לא חשבתי… – גמגם יגאל מָפתע על-ידי השאלה.

– אני נוסע לאמריקה – הודיע לו חיים בקול לחש אבל בהחלטה – הסבא אינו יודע. איש אינו יודע.

– אבל הרי יקר מאוד, נסיעה כזו. לאמריקה, זה לא צחוק. נחוץ הרבה, הרבה כסף.

– אני יודע איך לנסוע בלי כסף, בין שקי הפחמים. אם אתה רוצה, אקח גם אותך. אבל – הוסיף בהניחו את אצבעו על פיו – פתח-שין שא! השמעת!

הנערים בדברם לא הרגישו בזוג האנשים, איש ואשה, שעמדו מאחריהם. האשה שאלה את העומד על ידה:

– האם אחותו גם היא עמהם, עם כל החברה הזאת?

– א, לא! – השיב האיש – אחותו כועסת על כל הענין. היא רוצה דוקא שישוב אל המושבה. מצב ההורים הוא, כנראה, קשה מאוד. היא רוצה שאחיה יעזור להם. יגאל הכיר עוד מקודם את פני שקלור שהשתקפו בשימשת החלון. ולא הפנה את ראשו. אלמלא חיים שלא זז ממקומו, היה בורח מיד.

– א – קראה האשה בעברית מגומגמת – אתה מספר לי פה דברים מעניינים מאד. אם כן אחותו דורשת דוקא שישוב? ח ח… אבל הוא לא ישוב אל גבעת-השרון. מה יעשה שם בַּחוֹר ההוא?

– בוודאי! – הסכים שקלור – איך יעזוב את עבודתו כאן?

– איזו עבודה! הוא לא ישאר כאן. הוא יעזוב את כולם. אבל לא אל גבעת-השרון ילך, כי אם הרחק יותר. ללונדון או לפאריס.

– ומה תעשה בלעדיו הגברת וייס המסכנה? – שאל שקלור בצחוק.

יגאל המצומד בפניו אל זכוכית השימשה ונזהר מהסב ראשו, רעד כולו לשמע השם הזה.

– לא היתה צריכה להקשר אל איש כזה. וודאי שהיא מסכנה. היא טורחת, טורחת, מושכת, מושכת את רשתה, ולבסוף, לכשהוציאה מן המים, תמצאנה ריקה. הרשת תהיה ריקה והיא גופה אפוסת-כוח לגמרי.

שקלור צחק שוב:

– המסכנה!

– היא לא הראשונה ולא האחרונה אצלו.

יגאל לא הבין לכל השיחה הזאת, אבל צחוקם של שני האנשים האלה בקשר עם שמה של מרים ווייס, מחץ את לבו. לא התאפק והחזיר אליהם את פניו. ראה אותו שקלור ומיד הפסיק את צחוקו ונתבלבל מאוד.

חיים, שהביט כל הזמן אל המרכולת המוצגה בחלון, מבלי לשמוע כלל את שיחת האנשים אשר מאחריו, ירק פתאום אל החלון וקרא מתוך קינאה:

– טינופת!… – ופנה ללכת.

יגאל נגרר אחריו דומם פסיעות אחדות ומיד מיהר ופירש ממנו.

עצוב-רוח שב הביתה. צחוקו של שקלור והמלה “מסכנה” דיכאו את רוחו. הוא לא פילל שכך אפשר לדבר על הגברת ווייס! ומדוע היא מסכנה?

אחרי סעודת-הצהרים, לא הלך, כדרכו, אל גליק להכין את שיעוריו, כי אם עלה אל דירת לוי.

– יגאל! – קראה ציונה בשמחה בראותה אותו – בוא, תעזור לי לשפוך את המים מן האמבט של שמואל’יק.

האמת היא שעזרתו לא היתה לה נחוצה כלל. אלא כשם שנעים היה ליגאל להיות לה מגן וסוכך, כך אהבה היא להרגיש את עצמה נתונה תחת חסותו וליהנות מעזרתו. תמיד ביקשה אמתלאות לשתף אותו בעבודתה ותוך-כדי-כך גם לפטפט עמו. יגאל גם לא ענה לה הפעם. נרגז שלח מבט כלפי דלת חדר מרים, שהיתה פתוחה למחצה. הסתובב בחדרים ופיקפק אם להכנס אליה או לא, אף-על-פי שלשם כך בא הנה. שוב ניגשה אליו ציונה:

– יגאל! – לחשה לו כולה שמֵחה – יודע אתה, המורה קרא לי היום אל הקתדרה פעמים. אני חושב שקבלתי “טוב” או אולי אפילו “טוב מאוד”. עניתי על הכול, בחשבון ובתולדות ישראל.

– שימחה על זקנתי – רטן יגאל. לא יכול להתאפק עוד וניגש אל הדלת הפתוחה במקצת.

מרים שכבה על הספה ופניה המצטחקות אל הדלת.

זה כשבועים לא היתה אצל אבא לאסורס, ודומה עליה שנצח לא ראתה אותו. תחילה היה לה אמנם קשה להשלים עם הרעיון ששוב לא תראה אותו. כאילו ניטל מעולמה כל טעם. אבל החזיקה טובה לעצמה על שהתרפאה מן “הקֶטֶר” הזה. כעת היא יכולה גם לצחוק לעצמה ולסערת-רוחה. הריפוי מן הקטר – חושבת היא – עלה לה בקצת כאב ראש וב…סוכך ששכחה אצלו. אח! אותו סוכך… כמה שמחה עליו בשעה שקיבלה אותו מכרמלי! “תחתיו – אמרה לו אז – ארגיש את עצמי כאילו משהו ממך פרוש עלי, כאילו משהו ממך מגן עלי”. היא אמרה לו כך, מפני שאז באמת הרגישה שאותה כולה אופפת משהו מכרמלי, כעין שיכבה מיוחדת בתוך האטמוספרה, שיכבת אוויר כרמלית, שמגנה עליה מכל מרעין בישין, ושדרך בה היא רואה את העולם זורח בגוון יותר יפה… עתה התקלשה השיכבה הזאת, גוון הנוגה של העולם דהה, והיא נשארה כאילו בלי הגנה, אבל על אבדן הסוכך שמחה, שמחה שלא תשוב לקחתו, זה לה אות שהכול נגמר ורגליה לא תדרוכנה עוד באותה החצר המנמנמת, בשלוות-שלומה, על מרפד צללי ברושים גבוהים…

לפני שבוע קיבלה מכתב מכרמלי, מכתב קצר שנכתב באחד מבתי-הקהוה בדמשק, מלא תיקווה ורוח מאוששה. לא! בהחלט אינה מבינה מדוע נפלה ברוחה בימים האחרונים. כרמלי, למשל, אינו נופל ברוחו. מתוך רמזים שונים במכתבו יש ללמוד כי ראה ברכה בעבודתו. אם פה רפו ידי האנשים, אין בכך כלום. הצלחה אחת תחזקם שוב. ואם יפרשו – אין בכך כלום. אחרים יבואו במקומם. ובכלל, שטות להוואש. אין עבודה, כמו זו שלהם, נעשית מקוצר-רוח ובחיפזון. עם ישראל חי! בארץ-ישראל גופה הולך בכל זאת ונוצר דבר-מהגדול, לאט לאט, באורך רוח ובסבלנות גדולה. סוף-סוף הן לא נוצרו מושבות ביהודה, הלוא הולכת ונבנית תל-אביב שעתידה להיות עיר גדולה, וגם בגליל נוצרו נקודות יהודיות; סוף-סוף הולכת אדמת הארץ ונגאלת שעל אחר שעל על-ידי יהודים. הישוב, עם כל הפירוד לכתות ולעדות, הולך ומתארגן, ובכל מקום ניכרים סימנים להתגבשות של רצון צבורי חזק. בינתים הולך וגדל דור צעיר, שצמח על קרקע הארץ הזאת שקוי אהבה אליה; “בתי-ספר, חגיגות לאומיות, תהלוכות ילדי בתי-הספר בט”ו בשבט, הכינוס ברחובות. עם תערוכת היבול, עם המשחקים ה“אולימפיאדיים” כביכול… –כל זה יוצר אטמוספירה יהודית-עצמית, כל אלה הם סימנים להתווצרות הווי יהודי חדש… “אט לאט! אל פזיזות!…”, קראה אל עצמה ועוד אל מישהו שעמד לפניה סמוי-מן-העין..

תמול שב כרמלי ירושלימה, אך מרים לא הלכה אל תחנת-הרכבת לפגוש אותו. לא חפצה להפגש שם עם אילה. היתה לה עוד סיבה לכך. היא רצתה להוכיח לו ולה לעצמה שגם ממנו השתחררה. אינה מתחרטת על מה שהיה ביניהם. התענוגות, המכאובים והיאושים שהסתערו עליה מיום שנתקשרה עמו, לא בכדִי היו. לא תמיד ולא לכל אדם מְזַמן הגורל חוויות עצומות ועתה היא חפשית!… מסערה זו יצאה יותר מנוסה, יותר גמישה וחזקה, כפלדה זו שעברה באש… היא שמחה שהמכתב של כרמלי המלא חום ואהבה, נתקבל דוקא עתה, בשעה שבלבה – יום חם ושקֶט אחרי ליל סופה… היא מתביישת עתה בזכרה את התרגזותה בשעת שיחתה עם אילה. דומה, שמהתיחסותה אל דברי אילה נעדרה מידה ידועה של הכרת עצמה. אמש, שעות אחדות אחרי שובו, בא אליה ולא מְצאה בבית. ובכל זאת לא הזדרזה, ללכת לראותו. היא מחזיקה טובה לעצמה על שכך עשתה. אבל הערב סוף-סוף תלך אליו. ברגש שָׁליו ובהיר תלך, כידידה טובה. לא יותר מזה.

מרים שכבה על הספה והצטחקה לעצמה, מתך הרהורים אלה. בראותה את ראשו של יגאל בפתח, רמזה לו באצבע להכנס.

– קח את השרפרף הזה ושב פה על ידי – אמרה, ובעצמה שלחה את זרועה אל השרפרף הנמוך שעמד בקירוב מקום סמוך אליה.

יגאל התרגש בהניחה את ידה הרכה על ראשו ועל כתפיו, כמו תמיד. הפעם היתה התרגשותו מוזרה. הפעם לא ידע איך ידבר עמה, לא ידע איך ינחם אותה וירגיעה על שהיא מסכנה, איך ובמה יוכל לגרום לה איזו נחת-רוח שהיא!…

– מה נשמע, יגאל? מה בבית-הספר?

– לא כלום – ענה. ואחר כך הוסיף בלחש – היודעת את? חיים נוסע לאמריקה.

– איזה חיים? – שאלה.

– חיים, אחיה של ציונה.

– איפוה ראית אותו?

– הוא ברח היום מן העבודה. הוא אמר שהעבודה נמאסה עליו. הוא בא אל בית-הספר וחיכה לי. הלכנו יחד. הוא רוצה שגם אני אסע עמו לאמריקה.

– שטויות.

– בוודאי. גם כסף יש לו.

– מִנַין לו כסף?

– תמיד יש לו כסף בכיס. הוא גם מעשן.

– הגם אתה מעשן, יגאל?

– בוודאי לא.

– חיים שלך, יגאל, לא מצא חן בעיני. יש לו, כמדומני, הרגלים לא טובים.

יגאל שתק. בלבו הסכים עמה, אבל נזהר להגיד לה זאת, מפני שסוף-סוף אהב את חיים.

– טוב, יגאל, שתמצא לך חבר אחר במקומו.

יגאל הצטער מאוד על שלא יכול להבטיח למרים לעשות רצונה. הוא ידע שלהפרד מחיים לא יוכל.

מן החדר השני נשמע קול ציונה ששרה לשמואל’יק הקטן.

– הנה ציונה היא ילדה טובה – אמרה מרים – חרוצה, עובדת הרבה, ותמיד שרה. ילדה מסכנה.

בעצם לא חיים ולא ציונה עניינו אותו בשעה זו. דבר אחר בקרבו לא נתן לו כל הזמן מנוחה. ויותר שדיברה עמה בקול לטיף ורחום, יותר הציק לו אותו דבר. לשמע המילה האחרונה, לא התאפק והפליט:

– ואת גם כן מסכנה?

– אני? – תמהה – מפני מה אני מסכנה?

נתבלבל ופניו אדמו.

– אינני יודע… שמעתי…

– מה שמעת? ממי שמעת?

– שקלור אמר.

– שקלור? איני מבינה מה אתה סח? איך אתה בא אל שקלור? איפה שמעת ממנו זאת?

– ברחוב. הוא עמד עם גברת אחת ודיברו עליך שאת מסכנה.

סקרנותה של מרים התעוררה עד למאוד.

– ברחוב? דבר, יגאל, דברים ברורים. מה שמעת?

יגאל התחיל כבר מתחרט, בראותו הרושם שעשו דבריו ולא הזדרז לענות. רק הביט אליה במבוכה. מרים תפסה אותו בסנטרו:

– ספר לי, יגאל, הכול. זה מעניין אותי מאוד.

– אני עמדתי עם חיים אצל חלון-חנות והבטנו. גם שקלור עמד שם עם גברת ודברו. הם אמרו שאת מסכנה, שאת לא הראשונה ולא האחרונה… ולא גמר.

– נו, ומה עוד?

– הם צחקו. שקלור נבזה. איני אוהב אותו.

– ומי היא הגברת?

– איני יודע.

– יפה?

– כן, יפה.

– איזו שערות יש לה?

– אדומות.

– את רוצה לומר צהובות כעין זהב?

– כן.

ראיסה!… חלפה מחשבה במוחה של מרים. כעין זרם חשמלי עבָרה לאורך כל גופה, עד קצות אצבעות רגליה. לבה דפק בחזקה. היתה לה הרגשה כאילו מתוך מארב התנפלו עליה פתאום. התרוממה וישבה.

– ומה דיברו עוד? – שאלה עוד במנוחה, כביכול.

יגאל משך בכתפיו:

– איני יודע?… קישקשו, קישקשו שם… – ובפניו נכרה התאמצות גדולה של עבודת-מוח ברצותו לזכור דברים, אשר לכתחילה לא הבינם – איש אחד… אשר אחותו כועסת עליו… הוא צריך לנסוע אל גבעת-השרון… או ללונדון… איני יודע, איני זוכר כלום! – קרא לבסוף נואש מכוח זכרונו. מרים הדליקה סיגריטה (בזמן האחרון התרגלה לעשן) ושאלה את יגאל:

– איך אתה חושב, יגאל, האם אני באמת מסכנה?

ובשאלה את השאלה הזאת, הרגישה בעומק לבה שהיא באמת מסכנה אם כי לא היתה יכולה לבאר מה ולמה, וחמלה מאוד על עצמה.

– את יודעת, זה שקלור הוא אדם נבזה! – אמר הנער מבלי לענות ישר על שאלתה – אין את צריכה לדבר עמו.

חזה היה מלא דמעות בשעה שאמרה לו בקול רצוץ:

– מדוע? הוא בחור טוב. אתה לא הבינות היטב מה שדיברו. הם אך התלוצצו באמרם שאני מסכנה. האם כבר עשית את שעוריך? לך, חביבי, להכין את השעורים!


  1. ברוסית: נוכלים – הערת המחבר.  ↩

  2. רובע אחד מרובעי העיר אודיסא, מיושב על ידי דלת–העם – הערת המחבר.  ↩

  3. במקור הודפס “ויתר” – תוקן ע“י פב”י.  ↩

  4. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  5. כך במקור לשון יחיד כאשר הנושא בלשון רבים, וצ“ל ”אילו“ – הערת פב”י.  ↩

  6. כך במקור “פיאה”, למרות שלפני כן נכתבה המילה “פאה” – הערת פב"י.  ↩

  7. כך במקור לשון יחיד כאשר הנושא בלשון רבים, וצ“ל ”אילו“. הדבר חוזר גם בהמשך ולא נמצא לנכון להמשיך ולהעיר – הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!