כאשר החלו ימי-האֵבל של שלשת-השבועות להתגנב אל העירה, חיי-הקיץ כאילו נכרתו ופסקו, וכל העולם מסביב נדמה כבת-מלכה לבושה בגדי-חג ומתאבלת על אהובה שעזבה… רוח חרישית נושבת על פני עשב השדה ומנענע את הגבעולים הנה והנה. העלים שעל ענפי האילנות וגבעולי העשב שעל פני האדמה בוכים ומתאבלים על עצמם ועל העולם.
ערבי הקיץ האהובים! מעולמות סתרים מרחפים על פני השמים גזרי-ענן בהירים וכהים, המתערבים יחד בשטח השמים הרחב. על אורות התפארת ועל ענני החשך יחד פרושות יריעות תכלת מלמעלה. אור עטוף אורה לארך ולרחב תלוי על פני נהר המים ומשתקף בגליו הבהירים והלטושים. והגלים שוטפים גל אחרי גל ונשפכים איש בחיק רעהו. ומרחוק נדמה כאילו ירדו השמים ונגעו במים והמים עלו אל השמים ודבקו בהם. השמים והמים מנשקים איש את רעהו בנשיקת-תמה הראשונה והולכים אל קצה היער הכבד והשחור, אל קצה הארץ לישון…
ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! ענני תוגת-חשך מכסים ומחבקים בחיקם את הסמטא השוקטה ומחתלות אותה בחתוליהם להסתירה מעין אדם. מקצה המערב מאירה עוד שארית האדמימות הטבועה בהמון ימי תכלת, כאיי-ים קרועים ונשכחים. מחלונות בית-המדרש העתיק מרמז נר דולק וקול פרוש מתהלך בסמטא בוכה ומתחטא לפני האֵם-הלילה… והאם-הלילה לוקחת את קול הבכי ומטביעה אותו בעולמות סתרים, מערבת ומאחדת בקול אחד של קולות מקהלת הלילה. והצפרדעים באגמי-המים מקרקרים ומחברים את קולותיהם למשקל-זמרה אחד. ומהיער השחור בא קול זמזום נשכח. והלילה לוקח את כל הקולות האלה ומחביאם בתוך עצמו וטובע עמהם יחד על הדרך השחור העולה לבית-הקברות… מחלונות הבית, שהרבי ישכון כבוד בתוכו, מאירים שני נרות גדולים והרבי בבגד הלבן שלו מתהלך בחדר הנה והנה, ובכל פעם שהבגד הלבן מתנוסס לפני החלונות, איזה איש רץ ועובר דרך הגדר הלבן שממול החלונות. לפני שערי הבתים יושבים בעלי-הבתים ונשיהם, בעלי-מלאכה עיפים מעבודת היום, ערומים לחֶצים על יצועי משכבם לשאוף מעט “אויר צח”, וילדות קטנות שלובות-יד מטיילות לפני פתח בית אבותיהן, שרות בקול:
הוֹלֵךְ לו הַדּוּכָס, הוֹלֵךְ לוֹ הַיַּעֲרָה,
רוֹאֶה הוּא בֵּין עֵצִים עוֹמְדָה נַעֲרָה.
– נַעֲרָה, נַעֲרָתִי, מַה־לָּךְ פֹּה, הַגִּידִי?
מַה תַּעַשִׂי פֹּה, יְחִידָה?
– הָלַכְתִּי הַיַּעֲרָה וְלֹא אֵדַע מַה הָיְתָה,
תָּעִיתִי וְלֹא אֶמְצָא אֶת־דַּרְכִּי הַבָּיְתָה.
ועל גדר הגן של שרה-לאה’לה, שענפי עצי האגסים הגדֵלים שם יוצאים ומגיעים על השוק, מטפסים נערי החדר, אוחזים בענפים ותולשים מהם אגסי-בוסר. חוכר הגן רץ החוצה והנערים בורחים, אך אחד מהם נשאר אחוז ותלוי בגדר. החוכר חוטף ממנו את כובעו והנער עומד מתגרד בראשו ובוכה; ירא הוא לשוב אל אמו בלא כובע. הפרות שבות מן המרעה והרועה מחלל אחריהן בחלילו, ובעלי-הבתים קמים ממקומם ומוליכים את פרותיהם אל הרפתים. מאיזו פנה נשמע קול “הרמוניקה” מנגנת – זה סטיפן, הגוי היחיד בסמטא, היושב עם נערתו ומנגן לה מנגינות אהבה. וקול ההרמוניקה של סטיפן מתערב עם קול הפרוש הנוּגה ונהיה למנגינה אחת עצבה, קורעת לב, הטובעת הרחק-הרחק בסמטא…
ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! רק היום, בימי “שלשת השבועות”, אסור לשחק באהבים, ולכן נדחו עד אחרי “שבת נחמו”… אך אדי-הטל, המכסים את העירה בסודות אהובים ונוגים, מעוררים בחשאי את הלבבות, מתחבקים יחדו הסמטא והאדים, האדים והסמטא ומשחקים באהבת-סתר… וריחות העדנים מתרוממים מהשדות והגנים ומביאים רוח-חיים רעננים בלב. החזה מתמלא ואתה מרגיש קלוּת, מתיקות וחשק להיות מחובק ואהוב, האח, אבינו שבשמים!
ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! של מי הייתם ולמי אבדתם!
על הדרך השחור המוליך לבית-הקברות אחרי הסמטא התרפקו באהבים והתדבקו זה בזה הלילה והעולם ומשם עברו וילכו וישכבו בעבי-היער.
ועל הדרך השחור העולה בית-הקברות עומדות צַפְצָפות שכבר נס ליחן ומראיהן – כלצים פראים בידים ורגלים שבורות ועקומות. הם עומדים כגלגולי רוחות, שנשארו מששת ימי בראשית, כעדים אלמים מתחלת הבריאה ועד סופה… ובחצות הלילה באות שמה רוחות רעות בדמות “אשכנזים” ובידיהן שוטים ארוכים, עומדות תחת הצפצפות, מוציאות מענפיהן נגינות ערבות חודרות בנעימתן אל הלב ומכַשפות אותו ומושכות במנגינות ההן אל מדבריות ואגמי-רפש…
ומחוץ לעיר בין העשבים מסובים חבורות חסידים, מנגנים את שירת היאוש הנודעה:
"שוכני בתי-חמר,
למה תשאו עין?
מותר האדם מן הבהמה אין".
בנגון החזן שנקבר חיים… והקול מצלצל בין הקברים שבגבעה הטבועים בים עשבים ירוקים ושקטים. וגם העצמות היבשות השוכבות בד' אמות של הקבר שקטות, והרוח, המעורב בעפר-הארץ, נושב עליהן ועוזר לאדמה להוציא דשא; הן באות עד תכלית האמת שלהן, למטרה האחרונה של החיים: יוצאות מן הנצח ושבות אל הנצח… וכל היקום מתאחד, החיים עם המתים, השמים והארץ, כל עשב, כל אילן וכל שיח – לעולם אחד, ובורא אחד לכלם…
ומעבר השני לדרך משתקפים המים בלילה ונראים מרחוק כעולם שני שמתחת לארץ מקביל אל עולם השמים העליון. קרני הנרות הקטנים הדולקים בספינות-המפרש, הנחות בחוף הנהר, חודרות עמוק-עמוק במים, והספינות נראות מרחוק כחיות נוראות אמוצות וכהות, שכפותיהן טבעו עמוק בעבי-הלילה, וקרני האור היוצאות מהן הן עיניהן במצחן, הקוראות לעזרה בצר…
ועל הדרך השחור עמוק-עמוק בחשכת הלילה כסה אלהים את פניו בשתי כפות ידיו… ושתי דמעות כבדות – מבכות את חורבן בית-המקדש – נושרות מעיניו על הארץ ומציפות את הכל מסביב…
* * *
ועל הדרך השחור העולה לבית-הקברות בחשכת ליל-קיץ, מטיילים נער ונערה גבריאל בן הרבי, העתיד להיות ממלא מקומו, ולאה’לה בתו הצעירה של ר' יחזקאל.
לאה’לה ראתהו בפעם הראשונה דרך בקיע הדלת, אז בעת שהתאכסן הרבי בבית-אביה. ולפנות בקר בשכבה עוד על מטתה, היתה שומעת את קולו הצלול בלמדו תורה, שיצא דרך החלון הפתוח והתאחד בריח העשבים הרעננים שנתעוררו מטל הלילה. והקול חדר אל לבה יחד עם ריח-הפרחים וירחף לפני רוח דמיונה וינענע את לבה ויעורר אותו… ומן העת ההיא התגעגעה אל פני הכרובים שלו, שהופיעו כירח במלואו מתחת כובעו, והיא לא ידעה את לבה, ולא חפצה לדעתו; אך בכל ערב טיילה בסמטת בית-הכנסת… איזה כח משך אותה שמה, אל רוחות “בעלות השוטים הארוכים”, המנגנים מן הצפצפות ומושכים עמוק-עמוק אל הדרך השחור; גם אותה משכו וגם גבריאל, כנראה, נמשך אחריהם.
והם בעצמם לא ידעו איך באו הנה. הלילה ירד על ראשיהם ויכס עליהם בכנפיו ויארג עליהם בחשכתו להסתירם מעין רואים. המצבות המתות שעל הקברים הן עדים כשרים, כי גם הגה אחד לא יצא מפיהם ולא נגעו זה את זו גם בידיהם, אך הוא מעבר הדרך מזה והיא מעבר האחר נמשכו אחרי הרוחות “בעלות השוטים הארוכים”, שהוציאו נגינות-קסמים בידיהן הרזות מענפי הצפצפות, והנגינות עוררו הד בלבם כעל מיתרי-כנורות וימשכו את ילדי-החמד האלה הלאה-הלאה כסוד שיח שרפי-קדש…
והלילה נפל עליהם וענן הטל רחף מלפניהם ומאחריהם.
והכל מסביב היה מלא אהבה. השמים והארץ שוכבים ביער, מנשקים איש את רעהו. הלילה בעולם והעולם בלילה אחוזים וחבוקים, וריחות עדנה מרחפים מעל שדות העירה עוברים לפני כל פנים ומספרים סודות אלמים, החודרים אל הלב עמוק עמוק לבלתי צאת ממנו לעולם…
והחזה מתנועע, עולה ויורד בלט ומתגעגע, ורוח געגועים שפוך על הכל וכל היקום מתגעגע ואינו יודע על מה…
והנער והנערה נמשכים אחרי המנגינות הנשכחות…
לא רחוק משם שוטף הנהר ונרות הפנסים הדולקים ברחובות העירה משתקפים בגלי-הנהר, חודרים אליהם עמוק-עמוק ומספרים מעשיות מעולמות נשכחים…
והנער והנערה נמשכים הולכים ומתפתים מקרני-האור של הפנסים.
הם באו אל הנהר וישבו על שפתו.
* * *
פתאם נשמע קול צלצול פעמון העיר.
והצלצול נתז באימה ופחד בחלל המרחק, ונשמע כקול יללת אֵם מתיפחת: אויה לי על העַולה שנעשתה לי! אויה לי על העולה שנעשתה לי!
השמים שעל פני העירה התאדמו והאירו פתאם, וכענן אש-אדמדם היוצא מים אדום, שבא ממרחק ונתעה בחשכת הלילה, האירו את חצי השמים. הבאה איזו יד נעלמה וחזקה וקרעה גזר מהלילה ותשליכהו ארצה ותַראה ליושבי תבל את השמים הפתוחים? או הטעתה השמש בחשבונה פעם אחת בימי חייה ותחת להאיר עתה בארץ נכריה באה הלום בלא עת? ועל הארץ אש מתלקחת וענני-אש מתגלגלים איש ברעהו והשלהבת היוצאה מהם מגיעה עד השמים ומדליקתם. הארץ, האויר והשמים מחבקים ומנשקים זה את זה בלהב אש אחד. צעיף הלילה נקרע והיום שב למשול על הארץ… מרחוק נשמע קול יללת בכי ופעמון העיר הולך ומצלצל, ונדמה כיללת אם מתיפחת: אויה לי על העולה שנעשתה לי! אויה לי על העולה שנעשתה לי!
הנער והנערה יושבים על שפת הנהר, קרני-אור נופלות על פני המים ומאירות אותם מעבר השני. ומן המקום שהמים בוערים שם באש, שוטפים גלי-אור ומתלחשים בסוד, ומעבר מזה עוד חשכת הלילה פרושה על המים. איזה דבר משכשך משם… מתים עולים מבית-הקברות, עוברים בגדר ומטבילים את נשמותיהם במים, לפני עמדם לפני בית-דין של מעלה למשפט.
והמים שוטפים בדממה, מטהרים וממרקים את הנשמות מחטא, והמתים שוחים על גלי-המים אל חשכת היער לעלות משם השמימה…
ומעבר השני כל התבל מתלקחת באש, עמודי-אש מתנשאים איש אחרי רעהו השמימה, בוערים באויר וברק-אורם משתקף ומשתעשע בגלי-הנהר…
* * *
בדרכים שונים נסתרים שבו הילדים העירה.
נשים שחצין ערומות וילדים ערומים כבצאתם מבטן אמם, חוטפים את רכושם, מי בכרים, מי בכסתות, מי בדלי מלא כלי-בית, נסים בצעקות איומות וצוחות, בשערות פרועות מן האש אל הרחובות והשוקים. ילדים קטנים אוחזים בשמלות אמותיהם, וגדולים מהם עוזרים על ידיהן לשאת צרורות ולברוח אל תוך החלל השחור בבכי וצוחה. והאש רודפת אחריהם בשלחה אליהם את לשונותיה. אמות נושאות יונקי-שדיהן עטופים בכרים, אחים – את אחיותיהם הקטנות, ואחיות – את אחיהן הקטנים. הם נסים אל בתי-זרים, משכיבים אותם במטות זרות ואצל ילדים זרים. האש מבריחה הכל מן הבתים, רודפת אחריהם כאחרי חיות פראיות ומקפצת מגג אל גג. מראה האש כחיה רעה טורפת בכפות ארוכות ורחבות, שבאה מן הישימון והתנפלה על העירה לעשות בה כלה. יהודים וגויים נושאים דליי-מים, רצים ויוצקים על האש לכבותה. והאש שותה את המים בלעג מר ועושה את שלה לכלות הכל. ויש כאלה, שחוטפים חלונות או דלתות ונסים עמהם בלי דעת מה הם עושים. נשים רצות בשערות פרועות כמשוגעות אל תוך האש להציל משם את ילדיהן, רצות וצורחות: ילדי! ילדי! איכם? ילדים קטנים עזובים רצים כפראים על פני הרחובות, מושכים אחריהם צרורות חפצים וצורחים: אמא! אמא! וכל קולות הצוחה טובעים בקול נפץ האש, השולחת את לשונותיה מגג אל גג ומתפשטת מסביב ומשאירה אחריה רק הרס וחורבן. ובחורבות נשארות ארובות-עשן שחורות גבוהות, כעדים על האסון הנורא שבא על העירה. ויש שיחטוף בעל-הבית קרדום או מוט בעל וו ברזל והורס את כתלי ביתו או גגו, הורס בלי חמלה, כאילו אחזתּוּ אותו רוח-רעה לכלות ולהשחית את הכל.
הנה אחד שובר בידיו שמשות-חלונות ואחרי-כן הוא רץ בידים פצועות זבות דם בשוק. האש אינה שוקעת, כפות האש הקופצות מושטות מגג אל גג במפץ רוגז, כאלו חפצו להשתיק את בכית הילדים ואמותיהם, וההמון הנאסף מחריב בית אחרי בית, מכלה ומשחית את הכל. קולות הצעקה מגיעים עד לשמים… ופעמון העיר מצלצל ומצלצל, כאילו חפץ לעורר חמלת האש על העירה, להתנפל לפני רגליה, או להתאונן עליה לפני איזה כח הכביר ממנה על החרבן אשר חֻלה בעיר…
פתאם נשמע קול צוחה: בית-הכנסת בוער, בית-הכנסת!
ומכל עברים התחילו לרוץ, אבות עזבו את בני-ביתם, ואמות – את תינוקותיהן וכלם התיצבו מסביב לבית-הכנסת הקטן. חלונותיו שממול האש הבוער האירו כפנסים. יהודים התאנחו וימרטו את שערות ראשיהם, ונשים נצבו מסביב לקירותיו החמים, כאילו חפצו לסוכך עליו בסינוריהן. יהודים אחדים עמדו וייצקו מים מדליים על הקירות, אך האש בלעה את מעט המים בקול נפץ ותעש את שלה.
וגויים באו בקרדומות וכשילים, עלו על גג בית-הכנסת ויחלו להרסו, ויהודים אחזום בכנפי בגדיהם לעורר רחמיהם על בית-הכנסת. הכשילים קרעו את הגג ויהרסוהו, וכל לוח של פח-ברזל שנפל לארץ עורר בהם כאב ברצועת בשר שנקרעה מלבם.
בינתים בא הרב ובבכיה נגש אל שערי בית-הכנסת. הוא סגר את הדלתות והתריסים ויושט את כפות ידיו הרזות והחורות, כאלו בקש להרחיק בהן את המלאך המשחית. האש חדרה דרך הגג, ואז פרצה יללה גדולה בין ההמון: הגג, הגג! ויהודים נגשו ויפתחו את הדלת וישברו את החלונות ויכנסו לבית-הכנסת. אז כבר בער כל הגג באש, ובבערה נשמע קול נפץ הקורות הנופלות זו אחרי זו. עמוד האש התהפך מלמעלה למטה ויהי הולך ומושיט את לשונותיו ויורה ניצוצות וגחלים לוחשות מסביב. ודרך חלון אחר שבור התפרץ עמוד-עשן שחור אל מבול האש וכרגע כבה את שלהבת נר-התמיד, ועד מהרה פרץ לו דרך ובקול נפץ יצא החוצה ויתנשא עד לשמים. ובעשן השחור שעלה מן החלון התעופפו ניצוצות אש בוערים, שהתרוממו ויעלו למעלה. ומבין העשן שהתפרץ מן החלון נראו בין הניצוצות והאש יהודים ובידיהם ספרי-תורה, שחֶצים ערומים, טליתות מהובהבות או נסרי-עץ מארון-הקודש עולים ואובדים בחשכת הלילה.
בית-הכנסת היה למבול אש בוערה, את הכתלים קרקר האש ומפנים נשמע פעם בפעם קול נפילת קורות, קרשים ונסרים שנערמו זה על זה ונשרפו בלשונות האש. ומסביב נשמע קול יללה מרה של גברים, נשים וטף; הכל מתאנחים, צועקים בשברון-מתנים, ופעמון העיר מצלצל ומצלצל, כאילו חפץ לעורר רחמי האש, להתנפל לפני רגליה, או להתאונן עליה לפני איזה כח כביר ממנה. והאש קבלה אל תוכה את כל הקולות האלה וענתה בקול נצחון של מפץ ומשחית, שבא לכלות את הכל באכזריותו.
דל ונוּגה יצא אחרי כן היום על פני השמים. מרחוק נראה השחר על פני האופק בעין אדמדם-להבה מתלקח כראי-תפת מלוטש, וברק האדמדם השתקף בעננים הרזים שעל פני הרקיע. דומה הדבר, כאילו באו גלי-מים רבים שוטפים מימים רחוקים, מעולמות בהירים ומאירים ונתעו איש אחרי אחיו ברקיע. והבקר מרק ושטף את השמש הנולד, את היום הצעיר העולה מרחצת גלי-המים, רחץ אותו ויטהרהו מזוהמתו, למען יאיר את השמים באור בהיר.
וכל היקום הקיץ משנתו, והדשאים, טבולים עוד בטל הלילה, נמשכו אל קרני-השמש, הפרחים פתחו את עיניהם-פיותיהם ויזלפו את ריחם הנעים, שרוו בו בלילה. הכל הקיץ, והארץ פשטה את צעיף הלילה שלה, שישנה בו יחד את הטל הרטוב, ובשחוק חן של כלה, המקיצה בבקר הראשון אחרי ליל חופתה, שחק הכל מסביב שבע נחת, אהבה, וחיים.
האש כבר שקעה, אך פה ושם עוד שפכה את חמתה על קיר דהוי, על גדר או על קורה מעמעמת. העירה כמעט נחרבה… צבורי גחלים עוממות, גגות שרופים, נשענים על קירות דחויים, הוציאו עוד מקרבם עֲתַר-עשן. פה ושם נראו קורות צבועים מבית ועליהם נסרים קבועים במסמרות, ששמשו להעמיד עליהם כלי-בית. ברחוב התעופפו מגג אל גג נוצות ובין הרגלים התגלגלו שברי כלים, שברי נחשת-קלל ממנורות שבת וביניהם חתיכת ארג מבגד שבת או פאה-נכרית מעל ראש אשה. ומחרבות הבתים היו ארובות-העשן, עדי החורבן, מזדקרות למעלה. יהודים עומדים וגורפים במוטות ברזל מבין השרפה שברי כלים, שמיכות חרוכות, רגלי שלחנות וספסלים; כל אחד אוסף את שאר רכושו. אִמות רצות מבית לבית, סופקות כף ואוספות את ילדיהן מבתי-זרים שהחביאום שם בלילה. נערות רצות מחצר אל חצר אוספות את מעט רכוש הוריהן שנתפזר בבתי-זרים, מניחות אותו בצרורות-צרורות ומשאירות ילדים קטנים לשמור עליהם. נערים קטנים מוציאים מבין השרפה ספרים שרופים למחצה, אוספים “שמות” של ספרים נשחתים, מנשקים אותם בחרדת קדש ומאספים לבית-המדרש.
והיום הבהיר והשמש הבהירה נשפכו בהוד על פני השמים וימלאו את כל שטח העולם אור, אך האור וההוד שרו על חרבות שרופות, ארובות-עשן וילדים מתגלגלים בחוצות ושוקים.
ופה ושם נראה עוד יהודי גורף מבין אפר ביתו שנחרב קורות שלא נשרפו עוד כלה ונסרים, מכבה במים את האש הלוחש בהם וצובר קורה אל קורה, נסר אל נסר, ובמוחו מתבכרת כבר תכנית בית חדש שעלה במחשבה לפניו לבנות, להעמיד את נחלתו על רגליה…
ועל השדות יושבות נשים חֶצְיָן ערומות, מיניקות את תינוקותיהן בשדיהן, מוקפות צרורות-צרורות של רכושן הדל והטף אשר להן – הכל מואר באור היום הבהיר.
ובעלי-הבתים שבעירה התלחשו, כי ה' נקם את נקמתו ביושבי העיר על החרפה שהמיטו על הרב וישפך את חמתו על העצים והאבנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.