א

אשה זרה מצאתי בביתי.

למחרת הנשף בביתה של אירמה, כשחזרתי מן העבודה, בשעה מאוחרת מן הרגיל, וצלצלתי בפעמון ביתי, פתחה לי את הדלת בחורה שמעולם לא ראיתיה קודם לכן. היא היתה נמוכה מעט מאשתי, שערה השחור היה חלק וקצר, ובחייכה לעומתי – כמגישה לי את לבה כצרור־פרחים – נסתמנו שתי גומות־חן בלחייה המלאות.

היכנס, הפצירה בראותה אותי משתהה ותמיה.

נכנסתי ופניתי לחדר, והיא פנתה אל המטבח. את אשתי לא מצאתי. משנכנסתי למטבח, ראיתי את הזרה עומדת ליד הכיור ומדיחה את הכלים.

שב, אמרה מבלי הפנות ראשה אלי, אתה רעב בודאי.

נתיישבתי ליד השולחן והתבוננתי בה. בחריצות רבה היתה מחליקה מטלית ספוגת קצף־סבון על פני הצלחות, ומדי פעם היתה מסלקת לאחור, בתנועת ראש, את השער שנפל על פניה.

חזרת מאוחר היום, הפנתה אלי ראשה לרגע, בשטפה את הצלחות במים.

כן, אמרתי.

הדבר היה מוזר מאד בעיני, ולבי אמר לי שדבר־מה רע קרה, או עומד לקרות. לא העזתי לשאול אותה איפה אשתי ומי היא עצמה ואיך הגיעה לכאן.

זמן־רב לא ניקו פה, אמרה בשפשפה היטב את מרצפות החרסינה שמעל לכיור.

אכן, אשתי לא הקפידה על כך. אולם מדוע היא טורחת בזה, כבתוך ביתה? המתכוונת היא להישאר כאן? לא, מעולם לא ראיתיה קודם־לכן, ואי־אפשר שהיא ידידת אשתי או קרובתה, שבאה למלא את מקומה לשעה. יפה היא, נאלצתי להודות. גופה היה חזק ומלא, כשל בת אכרים, וחזה היה תפוח, נכון לתפקידיו.

ביצה רכה או חביתה? שאלה.

חביתה, אמרתי.

בזריזות הדליקה אש בכירת־הגז, שפתה עליה מחבת, ובעוד רגע נשמע בעבוע השמן הרותח ורחישת הביצה המיטגנת. פרסתי לי לחם ומרחתיו לאט־לאט בחמאה, כשאני עוקב אחר תנועותיה. כל נוהגה היה כאילו הכירה את הבית מכבר. מבלי לשאול דבר פתחה את המקרר, הוציאה מתוכו שתי עגבניות, חתכה אותן על גבי צלחת, הגלישה עליה את החביתה מתוך המחבת, והעמידה לפני.

איני יודעת עדיין מה אתה רגיל לשתות בערב, חייכה אלי בפנים גלויות.

המלה “עדיין” הכניסה בהלה בלבי. האמנם אומרת היא להגיש לי את ארוחותי בכל ערב, או שמא – – שוב רציתי לשאול על אשתי, אך חשבתי שלא לכבודי הוא להראות שאינני יודע איפה היא. ממילא יתברר הדבר עוד מעט, הרגעתי את עצמי.

חלב קר, אמרתי.

בריא מאד, אמרה. ובהעמידה את כוס החלב לפני, הוסיפה: בתיאבון!

ואת? שאלתי בהיסוס.

אכלתי כבר, תודה, אמרה, ומיהרה לצאת מן המטבח.

תמכתי ראשי באגרופי ונסיתי להבין את המתרחש. נזכרתי שכשחזרתי הביתה בליל אמש (השעה היתה שלוש או ארבע לפנות־בוקר), מצאתי את אשתי שוכבת ערה. היא לא שאלה היכן הייתי, אך אני עצמי סיפרתי לה על הנשף, ואיך, שעה לאחר־כך, גרשו אותנו בבושת־פנים ממקום הדליקה. בעיניה, שהיו אדומות כמדלקת, ושלא הביטו בי אף לרגע בכל עת דברי, היה מעין בוז כבוש, מהול בכאב. דומה היה לי כאילו אני רואה איך שארית הכבוד שרחשה לי – נמוגה. כאילו היתה זו נפילתי השנייה לעיניה, שאף כי ציפתה שתארע, עדיין קיוותה לנס שימנענה. הנס לא התרחש. היא הפנתה גבה אלי, ללא אומר, ואחר נרדמה. בבוקר, הכינה לי את ארוחתי ואף לא אמרה לי שלום בצאתי. הרגשה רעה של אשמה, או כלימה, או דאגה, ליוותה אותי כל היום בעת עבודתי, אם כי לא ידעתי לכנותה בשם והשתדלתי להסיח דעתי ממנה. מעין הרגשה שאני חייב חוב כלשהו שלא אוכל לפרעו לעולם. האם משום כך גם נתמהמהתי מלבוא הביתה בשעה הרגילה והתהלכתי ברחובות, נכנס לחנויות של ספרים ומדפדף בהם מתוך פיזור־נפש? בעצם, ברגע שצלצלתי בפעמון, ניבא לי לבי שדבר רע עלול לקרות.

הזרה ישבה בחדר בתוך הכורסה, וגל של חולצות, חולצות שלי, בלתי מגוהצות, היה מונח על ברכיה. היא היתה אוחזת באחת מהן ורוקמת משהו בצוארונה בחוט ומחט. בהתקרבי, ראיתי שהיא רוקמת את המספר 137. נזכרתי שזה היה מספרי במחסן־הבגדים בקיבוץ. לשם מה את עושה זאת? שאלתי בכבשי את תדהמתי. לשם הסדר, חייכה אלי בטוב־לב ושוב נסתמנו שתי גומות בלחייה.

נתיישבתי על הספה ממולה והסתכלתי בתנועות ידיה הזריזות, בנעצה את המחט בבד ובמושכה את החוט, נעוץ ומשוך, כשמפעם־לפעם היא הופכת את החולצה לצידה השני, מושכת משיכה נמרצת יותר, מנתקת את החוט בשיניה, קושרת את קצהו באצבעה ושוב נועצת את המחט. מדי פעם העיפה בי עין, מתוך אותו חיוך מלבב, מעודד, מבטיח, כאילו ביקשה לומר בזה שלא אדאג, שלא אתמה, כי מעתה נכונו לי חיים טובים יותר, שקטים יותר, כשכל מחסורי עליה. אך אני דומה היה לי כאילו כל דקירת־מחט מקיזה את דמי.

אשתי לא היתה כאן בבואך? העזתי לשאול לבסוף, וקולי הצרוד הסגיר את דאגתי הרבה.

היתה והלכה, אמרה במושכה בחוט.

ולא אמרה מתי תחזור?

לא, אמרה בשקט, ואחר, עם שהיא מנתקת את החוט בשיניה ומביטה בי בזיק של שובבות בעיניה, הוסיפה: כנראה שלא תחזור עוד.

רגע רציתי לפרוץ בצחוק, ורגע שני – לגרשה מעל פני. מנוחתה, חיוכה המתוק, חוצפתה לנהוג כיורשת גברת־הבית ללא התחשב כלל ברגשותי – העלו את חמתי להשחית.

מניין לך? העליתי גיחוך נעווה על פני.

אני חושבת כך, אמרה בנעימה של בשורה טובה.

לא יכולתי לראותה עוד נגד עיני. קמתי ויצאתי אל הגזוזטרה. אחזתי במעקה והולכתי מבטי לשני צידי הרחוב האפל לראות אם לא באה כבר אשתי. הלא אך צחוק הוא – או מחשבת זדון מרושעת – לומר שהלכה לבלי שוב! האם חדלה לאהוב אותי? הן חייה כה קשורים בחיי, שאין הדבר מתקבל כלל על הדעת שתיפרד מעלי! הן גם לא רבנו לאחרונה! ליוויתי במבטי כל דמות שעברה על המדריכה, מרגע היגלותה בקצה הרחוב האחד ועד העלמה בקצהו השני.

אך ככל שחלף הזמן ונתעבתה החשיכה, נסוג בטחוני מפני הספק שהחל כוסס בלבי כתולעת, בצביטות קטנות, בכרסומים, שלא יכולתי עוד להשתיקם. פניתי לאחורי, הכנסתי ראשי בפתח החדר ואמרתי:

לבדה יצאה?

כן, לבדה, ענתה הזרה בקול צלול.

היא היתה מקפלת עתה את החולצות ומכניסתן לארון הבגדים. משסיימה לעשות זאת, הדליקה את מנורת השולחן הקטנה וכיבתה את האור הגדול. רציתי עוד לשאול אותה אם לקחה אשתי מזוודה בצאתה, אך הרגשתי שתהיה זו פחיתות־כבוד מצידי. חזרתי אל הגזוזטרה וצפיתי לרחוב האפל.

האינך רוצה עוד לישון? חשתי כף יד רכה על שכמי.

לא החזרתי ראשי אליה. זעם חלחל בי והוא עשוי היה לפרוץ בתנופת־יד על פניה.

לא, אמרתי לאחר שתיקה.

המיטה על־כל־פנים מוצעת, שמעתיה אומרת. ולאחר שחזרה שניים־שלושה צעדים, נתעכבה והוסיפה: אתה נוהג כילד ממש. הלא אינך מקרב את בואו של שום אדם על־ידי צפייה זו. רק מתעייף ולא יותר…

כשנכנסתי לאחר כמה רגעים לחדר, נבהלתי לראותה שוכבת במיטה המרווחת. סחרחורת עברה בראשי. לרגע חשתי כאילו דעתי מסתתרת. פני הוצפו דם, ולכהרף־עין חלפה בי תשוקה לרצחה נפש.

אך רק לכהרף־עין. המחשבה כי אשאר בודד כל הלילה בצפייה מורטת־עצבים, ריפתה את ידי. נתיישבתי על הכורסה והתבוננתי בה. פניה היו ורודים עתה, אם מפאת אור החשמל שנפל עליהם ואם מפאת מבוכה. החיוך לא סר מעל שפתיה, אותו חיוך מבטיח אושר, שעתה נשתזרה בו גם נימה של הזמנה, לבוא ולשכב לידה.

למה אתה מתפלא כל־כך? שאלה.

(לאמיתו של דבר, לא פליאה היתה עתה במבטי, אלא שנאה. והיא ידעה זאת).

שאכבה את האור? שאלה.

ומשלא עניתי, הושיטה את ידה, לחצה על הכפתור וחשיכה נשתררה, מתוכה הבהיק רק לובן המצעים.

איך הגעת הנה? שאלתי ממקומי.

צריך אתה לנוות־בית טובה שתדאג לך. אמרה. קולה היה עתה רך מאד, מתעלף, כגוף אשה תחת יד מלטפת.

אחר־כך שמעתיה אומרת:

אינך מכיר אותי. אבל אני די חזקה להבין את חולשותיך. יכולה אני לחיות עמהן.

ולאחר שתיקה ארוכה:

רוצה שאשאר אתך?

לא עניתי. שנאתי אותה.

מאוחר יותר אמרה, בקול מנומנם:

כמה אתה פוחד מדורשי טובתך…

נדמה היה לי שנרדמה.

ב.

רק עתה, בשבתי כך בכורסה, אוזני נזקפות לכל רחש מבחוץ, נשימתי נעצרת לכל טפיפת צעדים על המדריכה, נזכרתי במקרים שונים שארעו במשך שלושת החדשים האחרונים ואשר בשעתם לא ייחסתי להם כל חשיבות. איך לא חשתי בהתרחקותה של אשתי מעלי, מיום ליום? איך לא שמתי לב לאותות הרבים שהזהירוני מבעוד מועד על האסון העומד להתרחש?

עתה צף ועלה לעיני ממעמקים ערב אחד, שאלמלא הייתי סומא אז, הייתי קורא את כתב אזהרתו שנרשם באותיות של דם על קירות החדר הזה. חזרתי בשעה מאוחרת מאסיפת האגודה ואשתי ישבה על הספה ופניה היו מכוסים בכפות ידיה. לא נתתי לבי עליה. לפתע גילתה את פניה, שהיו משולהבות, ואמרה בחיוך עגום: אני מאוהבת. סבור הייתי שהיא חומדת לצון. (אמנם כן, עתה נזכרתי שבכל־זאת חשתי צביטת־לב כלשהי ופני הסמיקו לרגע). במי? שאלתי, כחומד לצון אף אני. היא הסתכלה בי באותו חיוך שלא סר מעל פניה (כנראה שתמהה מאד על אדישותי, לאחר הודעה שהיה בה כדי להדהים כל בעל אוהב ובר־דעת. גם תהתה עלי בודאי אם אמנם שוטה אני או משים עצמי שוטה. אך זאת הבנתי רק עכשיו). לא חשוב, אמרה. בדבלה? שאלתי. לא, לא, חייכה (בעצם, זה מכבר ידעתי שמעולם לא היה דבר ביניהם, ורק מאיוולת ביעתוני הרהורי־החשד עליהם). יפה מאד! אמרתי בצחוק ולא הוספתי לשאול. מנהל־החשבונות שבי, שסקר במעוף־עין אחד את שדה המערכה כולו, החליט שאין הדבר ראוי לתשומת־לב כל עיקר: אם מגלה היא לי זאת, משמע שאין זו אהבה של ממש אלא מעין מצב־רוח חולף, משמע שאני הנני איש־אמונה לאחר הכל, ונעלה על אותו אהוב מיסתורי. והוא? שאלתי בכל־זאת, בנעימה מבודחת, אף הוא מאוהב בך? היא נענעה בראשה לאות לאו. אחר, משנשאה עיניה אלי, נוצצו בהן דמעות. גם את אות־האזהרה הזה לא הבנתי. מנהל־החשבונות נחה דעתו לחלוטין. מחשבה מסותרת לחשה לו שמעתה יהיה פנוי יותר לעסקי האגודה, ללא נקיפות־מצפון על שהוא משאיר את אשתו לבדה למשך ערבים שלמים. (עכשיו, משנזכרתי בדבר, חלף בי הרהור שאולי אותן דמעות לא היו מתוך כאב על אהבה לא־גמוּלה, אלא על אטימותי, על כסילותי, שלא ראיתי ללבה, שלא ניסיתי אפילו לעצור בעדה מהתגלגל!). במנוחת־נפש גמורה שכבתי לישון באותו ערב.

אחר־כך היתה יוצאת לעתים בערבים ואינה חוזרת אלא בשעה מאוחרת. כה בטוח הייתי באהבתה אותי, שכביכול היתה מונחת לי למשמרת, נצורה מפני כל עין־רעה, כה שקוע הייתי בעסקי האגודה שבלעו את מחשבתי, עד כי זרה היתה לי כל דאגה. פעמים רבות – זכרתי עתה – משהיתה חוזרת ומוצאת אותי ער, שקוע בקריאה, היתה משהה מבטה עלי, כמצפה שאשאל אותה מה. לא שאלתי דבר. נקלה הייתי בעיני אילו הייתי שואלה. מנהל־החשבונות היה לאביר נדיב־רוח, אציל־נפש, לאח גדול ומבין, לפטרון, לאיש־ציבור העוסק בעניינים שברומו־של־עולם וענייניו הפרטיים, הפעוטים, אינם נחשבים בעיניו! עתה, משעלה לעיני אותו זיק שבמבטה, שנורה בי במצודד מבלי שאחוש בפגיעתו, הבנתי שהיה בו יותר מצפייה בלבד. היתה בו תמיהה, ואולי גם בוז, ואולי, לעתים, רחמים. לילה אחד, נזכרתי, חזרה הביתה, ולאחר שתיקה ממושכת ששררה בחדר, כשאני חש רק מבעד לדפי הספר את מבטיה הנבזקים אלי מפעם לפעם, כרעה ליד המיטה ואמרה: אינך אוהב אותי עוד. הפניתי ראשי אליה ואמרתי בחיוך: הו, מה זה עלה בדעתך! מבטה לא האמין לי. גם לא האמין ללטיפת ידי על שערה. דמעות הציפו מעט־מעט את עיניה עד כי עברו על גדותיהן ופטר־דמע נשר על הסדין. אחר קמה ופנתה מעלי בלי אומר.

האמנם אפשר שהלכה ולא תחזור? אבל לאן? עם מי? עם מי? האפשר שהיה לה אהוב שהיתה נפגשת עמו כל אותם ערבים שנעדרתי מן הבית ואני לא ידעתי? שמתוך מורא מפני הקנאה, העשוייה להשפיל אותי בעיני עצמי ובעיניה, העלמתי עיני מן הדבר? או מתוך פחד להתייצב פנים־אל־פנים מול הסכנה?

חידדתי אוזנַי להקשיב לרחשים. דממה מאובנת, קרה, שררה בחוץ ושום צעדים לא נשמעו. הנשימה הרכה, השליווה, בחשכת החדר למולי, טרפה את דעתי. איך נפלה לכאן זו? מי שלחה להתקלס בי? צמרמורת כידדה את לחיי, אחזה בשׂערי, למחשבה כי הגורל נחרץ והזרה תישאר פה לצמיתות תחת אשתי שלא תשוב עוד. או שמא סיוט הוא שלאור הבוקר יגוז?

האם עונש הוא זה, על חטאי עם אירמה בליל ההילולה, בליל הדליקה?

לפתע ננעצה בלבי חרב הוודאות. הדבר קרה. מוכרח היה לקרות. צפוי היה. לאחר כל הזמן הארוך שנתעלמתי ממנה והקשחתי לבי לכל האותות מבשרי־הרע. חום לפת את גופי למחשבה כי אחרתי את המועד. שוב נזכרתי בליל־אמש, וראיתי את מבטה כשסיפרתי לה על כשלונה של האגודה, אותו מבט צורב, אשר כבה בו זיק התקווה האחרון להתנערותי. גם בבוקר, לפני צאתי לעבודה, לא הבנתי עדיין את שתיקתה ולא שאלתי את עצמי לפישרה.

אל אלהים, ודווקא עתה! דווקא כשכל־כך הייתי זקוק לה! כשביקשתי להאחז בה. כשחזרתי אליה מכל כשלונותי כאל ידיד אחרון שלעולם לא יבגוד. כשנשתוקקתי להשקיע ראשי בחיקה ולשכוח כל מה שהיה. כאל ברית־דם.

עצמתי את עיני והדליקה השתוללה בהן בעשנה השחור. אחזתי בחבל המחסום ומרחוק עמדה אשתי ופני היו עצובות מאד בהסתכלה בי. אחר פנתה והלכה לאי־אן, כאילו נואשה.

תקווה נואלת עוד הבהבה בי כי לבוקר יחזור הכל לקדמותו.

ג.

בבוקר, כשפקחתי את עיני, ראיתי שהמיטה למולי ריקה. הזרה לא נמצאה בה.

דפיקת־לב חזקה הזכירה לי את מצבי. קמתי מעל הכורסה ומיהרתי אל המטבח, אל החדר הסמוך. לא, אשתי לא חזרה. כל מה שהיה בלילה בגדר סיוט, ספק מציאות ספק ביעותי־בלהה שאפשר ויתבדו עם אור הבוקר, היה עתה בגדר ודאות נוראה.

בחלון היה אור חיוור כתכריכיו של מת. נזכרתי שבשנתי (כנראה שנרדמתי לשעה או שתיים, בישיבה על גבי הכורסה), ניתכו עלי פורענויות בלי סוף. נרגמתי באבנים וכל גופי כאב, אחר נידרדרתי על גבי אבנים, כמו לתהום.

ניגשתי אל ארון־הבגדים ופתחתיו. מדורה של אשתי היה ריק. כל שמלותיה נעדרו ממנו.

באותו רגע, הבהיקה לעיני מתכתו הקרה, המלוטשת, של אקדח. ראיתי בדמיוני איך אני מהדק את לועו אל רקתי, לוחץ על ההדק ושוקע באטימות שאין אחריה כלום.

צלצול בפעמון הדלת הצית את דמי. לרגע־חד האמנתי כי אשתי היא הבאה. משפתחתי, עמדה לפני שוב הזרה. סלסלה מלאה לחמניות טריות היתה תלויה על זרועה ולחייה היו סמוקות אף הן כלחמניות חמות.

בוקר טוב! קראה בקול רענן.

איפה אשתי? שאלתי משסגרה אחריה את הדלת.

הלא היא עזבה אותך! חייכה אלי בברק עיניה.

לאן הלכה? אחזתי בחוזקה בזרועה.

אינני יודעת, המשיכה לחייך. בוא לאכול, עליך למהר לעבודה.

בנעצי בה את מבטי, חלפה במוחי, כחתך של סכין חדה, המחשבה שהיא ברחה עם ג’וני. אין ספק בדבר. כלאור־הברק הבהבו לעיני כמה מראות בזה אחר זה. ישיבתם בחדר בשעת בין־הערביים. חילופי מבטים. סומק שעלה בפניה. שתיקות. הערות־אגב. שיחות בינינו בשבחו ובגנותו. שאלות ששאלה על מהלכיו. דם הציף את ראשי.

אם אמצא אותם עתה, אהרוג את שניהם, אמרתי בלבי, ומיהרתי לצאת החוצה.

פניתי בצעדים מהירים לעבר ביתו של ג’וני. חשבתי שדעתי מיטרפת עלי. אור השמש, שכבר הצהיב את המדריכות, את הבתים, את ראשי העצים, סינוור את עיני. זיעה כיסתה את גבי, את מצחי, נתלתה בשער גבותי, המליחה את עיני. לא ראיתי דבר לנגדי. במטושטש, במצוהב, כבאור של ליקוי־חמה, ריצדו לעיני אנשים ומכוניות, והרחוב נדמה לי כמתנדנד לכל אורכו, פעם עולה ופעם יורד. הייתי בריון רדוף תאוות־נקם שפגיון מושחז מוסתר מתחת לבגדו.

דפקתי על דלת ביתו ואיש לא ענה. דפקתי כה בחזקה ודפיקות רבות כל־כך, עד שכל הבית נזדעזע. אשה אחת שרבבה ראשה מחלון הקומה השנייה וקראה, מה זה אתך אדוני? – ג’וני איננו? קראתי כלפיה. אם איננו עונה, סימן שאיננו!

עתה ברור היה לי ששניהם ברחו יחד. עמדתי לפני הפתח, באור השמש החזק, לוהט ומתנשם, ודמעות צרבו את עיני. אני אהרוג אותם, אמרתי, אני אהרוג אותם.

רדוף החלטה להשיג אותם ויהי־מה, רצתי אל שפת־הים, מתוך מחשבת־הבל שהם שם, מתרחצים, משחקים על החול, מצטלמים. בדרך הלקיתי את עצמי, למה לא חשבתי על בריחתה עם ג’וני עוד אמש, מיד כשנודע לי על עזיבתה, כשהיה עוד סיפק בידי להשיגם; למה לא שיערתי זאת במשך כל שעות הלילה הארוכות! אכן, לא עלה בדעתי שג’וני מסוגל לבגוד בי, לרמותני. סבור הייתי כנראה שאפילו היה נפתה בסתר לבו לקחת את אשתי ממני, היה מבקש את רשותי, או לפחות מודיע לי על כך מראש! שוטה כשהייתי! עתה נמלטו מפני כגנבים בלילה! חמתי בערה בי ככל שקרבתי אל שפת־הים.

עברתי על פני כסאות־המרגוע והסתכלתי בכל אחד ואחד מן היושבים בהם. סרקתי את קבוצות המשחקים, בחנתי מקרוב, ללא כל בושה, כל זוג וזוג מן השוכבים על החול, לעין השמש או בצל הסלעים. עליתי אל סוכת המציל ושאלתי ממנו את משקפתו. בחנתי את כל הראשים המבצבצים מפני הים הגדול. עד לסירות הרחוקות הגיעה עיני.

האור המסנוור, המרצד מריקועי המים וממשטח החול, טרף את דעתי. עמדתי בין הים ובין חומת העיר המלובנת, כחיה לכודה שסגרו עליה מכל צד. לאן היה עלי לפנות? לאן, כששום עקבות לא השאירו מאחוריהם? כל מפת הארץ עמדה לעיני ולא ידעתי באיזה כיוון לרודפם.

הרהור שטני חלף בי, שעלי להיפטר קודם־כל מן הזרה. לגרשה או לרצחה נפש. ברור היה לי כאור השמש החזק, שכל עוד תהיה זו בביתי, לא אמצא את אשתי.

בעיניים מלוחות, בגרון ניחר, פניתי לחזור לביתי. משהו דמדם בי שהיתה זו תחבולת שניהם, של אשתי ושל ג’וני, להכניס אלי את הזרה, כדי להתקלס בי. כאילו לומר, הנה לך אשה היאה לך, טובה ושוטה כמותך. היא תבין אותך יפה. חיה עמה ויבושם לך. מחשבה זו שרפה את כליותי.

הזרה פתחה לי את הדלת, חגורת סינר, וידיה רטובות עד למרפקיה.

לא הלכת לעבודה? הסתכלה בי כילדה פותה.

לא יכולתי לראות את פרצופה לעיני. כלאתי את חמתי ואמרתי ביובש:

אבקשך לצאת מן הבית.

היא תהתה עלי רגע, כשחיוכה מהסס על פניה, אחר אמרה:

רק אגמור לכבס.

הלכתי אחריה אל חדר הרחצה, נעמדתי בפתח ובקוצר־רוח הסתכלתי במעשיה. ערימה גדולה של לבנים היתה מונחת על הרצפה, ואחרים היו שרויים בתוך גיגית מקציפה על גבי שרפרף. בתנועות זריזות שפשפה את הכבסים על גבי קרש־הכביסה, כשמפעם־לפעם היא שוטפת, סוחטת ומשליכה לתוך האמבטיה המלאה מים. זרועות אמיצות היו לה, ובגחנה על הקרש, בצבצו שדיה הלבנים מפתח חולצתה.

מצאת אותה? נשאה אלי עיניה השחורות, המבריקות.

לא עניתי. ראיתי לפני רק את ערימת הלבנים הגדולה ונבעתתי למחשבה שכביסתם יכולה להימשך גם עד הערב.

אני שמחה שלא מצאת אותה, אמרה תוך כדי שפשוף הכבסים, ואתה יודע מדוע?…

פטפוטיה לא עניינו אותי.

את יכולה ללכת, אמרתי, אני כבר אגמור את זה.

שוב תהתה עלי רגע, אחר ניגבה את ידיה בסינר, התירה אותו מעליה, סרקה את שערה, וכשפנתה לצאת, אמרה:

קרא לי כשתזדקק לי.

כן כן, בסדר, אמרתי ואחזתי בדלת לסגור אותה אחריה.

אך היא נתעכבה עוד על המפתן ואמרה:

לא אכלת מאז הבוקר. חמם לך את החביתה. היא התקררה בינתיים. ואל תכעס. יש לי הרבה סבלנות. וגם אינני פתיה כמו שאתה חושב.

הגפתי אחריה את הדלת ונעלתי אותה.

נתיישבתי על המיטה ואחזתי ראשי בידי. המחשבה שמעתה אצטרך להישאר כך לבדי בחדר ולצפות, מי יודע כמה, מי יודע למה, נחרד לכל רחש כל מבחוץ, כל היום, ואחר־כך כל שעות הלילה הארוכות, ועד בלי סוף אולי, הקפיאה את דמי. העלבון שבדבר היה לא פחות קשה מן הסבל שבו. אל אלהים, שאלתי, למה עשתה לי זאת? במה הרעותי לה?

שוב ראיתי בדמיוני את האקדח נהדק אל רקתי.

מוכרח הייתי לעשות משהו. לגלות את עקבותיהם. להשיגם. לדעת לפחות היכן הם נמצאים. להפריד ביניהם. לגאול את חרפתי!

דמיון־פתאום אכזרי חלף במוחי, עקשני וכופה כאמונת־הבל, מחמיר את הדם עד איבוד־החושים, שהם נמצאים עתה בירושלים, באותו בית־מלון עצמו בו בילינו יחד את חופשתי לפני שלוש שנים, אותה חופשה שנשתמרה בזכרוני כליל־חג רווי ריח יסמין משכר, באותו חדר עצמו, באותה מיטה.

ד.

יכולתי כמובן לטלפן לאותו בית־מלון (שהיה לאמיתו של דבר פנסיון קטן, חווילת־אבן בעלת שתי קומות, מוקפת עצי אורן גבוהים, ריחניים, ובעלתו אשה רחמנית, שמנה וצחורת־פנים), ולשאול אם אשתי שם; אולם הפחד פן ישיבו לי כי איננה (ואז יהיה עלי להישאר בבית, נידון לצפייה מטרפת באפס־מעשה), או פן אשמע את קולה ממרחק אין־סופי והוא יהיה זר ומתנכר; והתשוקה הבוערת להפתיעם במקום־הפשע, לרדת עליהם כלבּה ניתכת משמיים על יושבי פומפיאה המתהוללים – הוציאו מכלל אפשרות מעשה הגיוני מעין זה. ככלב שוטה, מתנשם, מלחית מצמא, רירו נוטף מפיו, רצתי אל תחנת המוניות.

הנסיעה היתה ארוכה לבלי־קץ. ישבתי כשגווי נטוי לפנים, ידי אוחזות בחוזקה במסעד־המושב שלפני, דוחפות אותו, כאילו היה בזה כדי להאיץ במונית. כל אימת שהיתה זו מאטה את מהלכה, אם מפאת הפרעתם של כלי־רכב שלפניה ואם מפאת שוויון־נפשו של הנהג, שהדרך לא אצה לו כלל, והיה נוהג בנחת, כשרק ידו האחת על ההגה, הייתי חש גחלים בוערות מתחת למושבי ופני נתעוותו מכאב. כאשר פעם אחת נטה מן הדרך ונכנס לתחנת בנזין לקחת דלק, לא יכולתי לעצור ברוחי לגודל השערוריה וקיללתי באוזני הנוסעים את כל עַם הנהגים, וכאשר, בהגיענו לפתח שער־הגיא (השמש כבר שקעה. בדממת־היכל עמדו עצי היער הגדולים ובית־האבן העתיק, וזכרון נסיעה אחרת, שלוש שנים לפני כן, שתת דם), ארע תקר בגלגל, והיה עלינו להתעכב לכחצי־שעה, כבר אמרתי נואש מהילחם בגורל המתעמר בי.

כאשר הגעתי אל לפני הפנסיון, היה כבר הכל שרוי באפלולית ערב. ריחם החריף של מחטי־האורן, מראה שלכתם החומה, הרכה, על עפר החצר, מראה כתמי החזזית האפורים על אבני הגדר הבלתי מסותתות, קול צעדי על המדרכה המובילה מן הרחוב אל פתח הבית, החיו בי בבת־אחת, כבהיקרע חלון אל חדר אפל בשעת בוקר וכל זוהרה של השמש פורץ פנימה, זכרון אותה חופשה שמלפני שלוש שנים. לרגע אחד נעצרתי ונשארתי עומד על המדרכה, כמו לתפוס את הזמן הבורח, לנשום את הזכרון ההוא עמוק לתוך חזי, בטרם יאבד, לאחר שאכנס פנימה ויארע מה שיארע. בתוך החורשה הקטנה עמד ספסל עשוי ענפי ברוש, ובשבתנו עליו בערב הראשון, הסתנן אור ירח, דק כקורי־טללים על דשא, מבעד לרשת הסמיכה של מחטי האורן, ושיווה גוון קר של שייש לצווארה של אשתי ולפניה. כשהעברתי שפתי היוקדות על חלקת בשרה, היה זה כמגע מי־פלג צוננים ביום שרב. האור קפא והאילנות קפאו והחיבוק היה כצלילה אל הבלתי־נודע, כמו בליל אהבה ראשון. בשימה את ראשה על כתפי ועיניה עצומות, דומה היה לי לרגע שפניה החוורים מתערטלים עד היותם לאור בלבד. היא נרדמה לזמן־מה, וכשהתעוררה, והירח כבר הסתתר, עלינו לחדרנו, שאש הבהבה באפילתו. בבוקר, כשפתחתי את החלון (ואמנם כל זוהרה של השמש פרץ פנימה, כמו זכרונותי עתה), ניגשה אליו, ובראותה את האורנים הרחוצים באור, את הסלעים הנוצצים בעפר החצר, את הדשא הרך ביניהם, אמרה: כמו לאחר ליל־כלולות! איזה מקום נפלא לזוגות נאהבים לבלות בו את לילם הראשון! (ורק עתה חלף בי הרהור, שאפשר שמשפט זה, שכה ערב לאוזני, הוא שהעלה בי, מבלי־דעת, לפני שעות אחדות, את החשד שהיא נמצאת כאן עתה).

צלצלתי בפעמון, ובעלת הפנסיון (זעירא שמה, נזכרתי ברגע שלחצתי על הכפתור), פתחה את הדלת. המסדרון היה חשוך והיא לא הכירתני. רק משהכניסתני לחדר־האוכל הקטן, והתנצלה שחל קלקול בחשמל ואין לה אלא שתי עששיות נפט (ואחת מהן עמדה על שולחן מכוסה מפה לבנה והטילה צללים מתנועעים על הכתלים), הבחינה בי ואמרה, נדמה לי שהיית כאן פעם. כן, אמרתי, לפני שלוש שנים, וברעדה נסתכלתי על סביבי לגלות סימן כלשהו למציאותה של אשתי.

כן, עכשיו אני נזכרת, אמרה בהורותה לי לשבת ליד השולחן שעליו העששית ונתיישבה למולי כשהיא עוטפת כפות ידיה זו בזו, הלא היית כאן יחד עם אשתך. הו, איזו בחורה נפלאה! היא עשתה עלי רושם כה חזק אז, שזמן רב אחר צאתכם לא משה מעיני. איזה שער חלק, שחור כפחם, היה גולש לה על כתפיה! איזה צוואר גבוה, לבן כשייש! איזה עיניים גדולות, אפורות ועמוקות כמו ים!… מה שלומה? מדוע לא הבאת אותה אתך?

באתי רק ללילה אחד, אמרתי ולבי שקע בקרבי.

שעה ארוכה דברה האשה ואני לא האזנתי לה. מבעד להרהורי העגומים, ששוטטו על פני כל העיר ועד ביתי הגיעו, שמעתיה מספרת על בתה, שבעלה עזבה, על נכדתה שנותרה ללא אב, על אסון חייה שלה, שחוֹמה עבה חצצה בינו לבין לבי.

איזה אושר הוא זה, אמרה, כשאיש ואשה אוהבים זה את זו ומבינים זה את זו. כל פגעי החיים הם כאין, כשנושאים בהם יחדיו… רואה אני שעייף אתה. אכין לך משהו לאכול ותעלה לחדרך. אתן לך אותו חדר בו הייתם אז.

לאחר שעה, בהיכנסי לחדר, היכה בי הריח הצונן של הסבון שעל הכיור והחיה בי מיד את תחושת גופה של אשתי באותו בוקר, את לובן זרועותיה וצווארה בטרם התלבשה, ובפותחי את דלת ארון־הקיר, שהיה רווי ריח נפטלין מעורב בבושם, נסתחררו בי חושי לרגע קט אחד לדמוֹת כי רואה אני את שמלותיה התלויות בו. אחר־כך, ברחצי את ידי, והסבון התחלק מתוך כפותי וסבב בעיקול בתוך הכיור, היה לי כאילו אני חש את מגען הלח של שפתיה בצוארי ושומע את טפיחות רגליה היחפות על הרצפה. קול צעדיה של בעלת־הבית בדממת הבית הריק היה כקול הזמן המתרחק, ואורה הצהוב של עששית הנפט, שקיבץ אפלולית בזוויות החדר, היה כאור נרות למראשותיו של בר־מינן.

החדר היה חם כבית־מאפה ואויר לא היה לנשימה, ומששכבתי במיטה וכיביתי את האור, החל הלילה הארוך, הארוך מכל אשר ידעתי מעודי, לפני־כן ואחרי־כן. היה זה ליל קרבות בלתי־פוסקים, בו ניצבתי לבדי נגד גדודים של יתושים וגדודים של דמיונות־זוועה, שהקיפוני מכל עבר, הסתערו גלים־גלים, עוד זה מזמזם וזה בא, טלטלוני מצד אל צד עד היות יצועי כאבנים דוקרות או כגחלים בוערות, והקיזו את דמי ללא רחם עד אור הבוקר.

מיד בהשתרר החשיכה, החלו מעופפים, כלהקי־מפציצים, נחילי היתושים המזויינים, שהיו ממריאים מבסיסים נעלמים אי־שם, מגיעים לחללי וסובבים בזמזומים זוממים־רע מעל לראשי ולגופי, חולפים כחזיזים ליד אוזני, נותזים בין עיני, או מרחפים מעל לגוייתי. כמפציצים היו צוללים ונוחתים על מצחי, על זרועותי, על חזי, על קרסולי, על כפות רגלי, מקיזים את דמי וחוזרים וזונקים להמריא ולסובב מול פני בזמזומים מזרי אימים. מפעם לפעם, בהרגישי את נשיכתם, הייתי מצליף על בשרי בכל כוח, בלחיי, במצחי, באוזני, אך מיד נוכח הייתי לזעמי, כי הצלחתי אך להחריד את היתוש ממקומו כדי שישוב ויחוג בזוועה כנגד פני. עתים הייתי מנפנף בסדין בתנופה רחבה להעיזם מעלי ואז היתה לי הפוגה לרגע, למנות את פצעי וללקקם, לגרד את קרסולי או את שורשי־ידי עד זוב דם. אך לרגע בלבד. כי מיד הייתי שומע מזוית החדר את זמזומו הזעיר, הדק, היבבני, החדגוני, כמו זכרון רחוק מעבר לזמן, של יתוש קרב והולך, קרב והולך, ואליו מצטרפים מיד זמזומים אחרים, מארבע זויות החדר, דקים כשל זבובוני־חול, ונשימתי נעצרת וחום מציף את גופי מצפייה נבהלת, עד הגיעם שוב מעל לפני, וכל זמזומיהם מתמזגים עתה למחול עז, רגזני, רצחני, שכל נענועי ידי לפזרו אין בהם מועיל. פתאום, כשוד בצהריים, היה צולל יתוש לתוך פעמון אוזני, מצטלצל בו בזמזומי אזעקה מטורפים, כאילו שגעון הכהו, וכל חושי נחרשים. פתאום חודר אחד מהם לנחיר חוטמי ומטרף את דעתי, ושני נתלה בריסי עיני עד שחש אני כמצורע, ושלישי ורביעי וחמישי מוצצים באותו רגע עצמו את דם ורידי בארכובות רגלי. פעם ופעמיים ניסיתי לכסות עצמי בסדין עד למעלה מראשי, אך לא יכולתי לעמוד בכך מפאת החום הרב, קוצר־הנשימה, הזעה שכיסתה את כל גופי ועקיצותיהם של בריוני היתושים שחדקיהם חדרו גם מבעד למעטה הסדין.

חזרתי והדלקתי את עששית־הנפט כדי לערוך טבח באויבי. קמתי, סגרתי את שני החלונות, נטלתי את המגבת מעם הכיור והחילותי חובט בכל יתוש שנראה לעיני, מרחף בחלל החדר, או עומד על הכותל, או נתלה בכרעי המיטה, בבגדי, בוילונות ובמצעים. בתאוות־רצח הכיתי בהם, כשאני רודפם, מגרשם ממקום למקום, מעיזם למלכודת ומוחצם על עומדם. שעה ארוכה הייתי חובט ומכה, חובט ורץ מקיר אל קיר, חובט ומטפס להגיע עד התקרה, ורק משראיתי את דמם המוקע אל הקירות ואת גויותיהם נושרות חלל אל הרצפה, שקט בי דמי.

כיביתי את האור, ולשעה קלה היה לי מנוח מהם. אך עתה, בשכבי שוב על מיטתי, בתוך המחנק שבחדר, שחלונותיו סגורים, עטו עלי גדודי הדמיונות, שעקיצותיהם היו קשות משל היתושים. מראות אפילים של עילוסים רדופים מראות קודרים של תגרות־נקם, רדופים הבהובים צוננים של נצנוץ מתכתו של אקדח, רדופים רדיפה מטורפת מקצה הארץ עד קצה, שרפוני על יצועי. נפנפתי בסדין לגרשם ולא ברחו, נתכסיתי בו עד למעלה מראשי להסתתר מהם והם זחלו ונכנסו מתחתיו. טלטלתי עצמי מצד אל צד לטורדם מעלי, וניקרו בתוך ראשי ובעצמותי, ביקשתי לברוח מהם ולא היה מקום שלא היו מצויים בו. פתחתי שוב את החלונות. מעט אויר חדר מן החוץ להפיג את המחנק ועמו יתושים בזזניים. משתי הרעות לא ידעתי איזו קשה יותר ועייף הייתי עד מוות משתיהן.

טרף לשיני אויבי, מוכה מכף רגל עד ראש, התהפכתי שוב על יצועי, מתפלל לבוא אור הבוקר הגואל. מדי הציצי בשעוני, נתקפתי יאוש למראה מהלכו האטי של הזמן. בהפוגות הקצרות שבין קרב לקרב, עם יתושים מזמזמים מזה ועם ביעותי־זוועה מזה, גבר עוד רוגזי על שלא עצמתי עין גם לרגע אחד.

רק עם עלות השחר, ומבעד לחלון הבהיק כבר לובנו של אד שפשט בין עצי האורן ואפף את אבני הגדר, נשבה רוח קלה פנימה, שנשאה מעט מרפא בכנפיה. ציננה את פצעי־הבשר הקודחים, התישה את כוחם של היתושים, שמהם גזו כילק בעלות השמש ומהם נתלו עיפים בכתלים ובתקרה, והכהתה את עוקצם של הדמיונות, שנחו כצבא יגע, שבע־קרבות, על שדה הקטל.

(עתה, כששכבתי על אפרם של הסיוטים שאישם כבתה, ועורי רגע מעט, יכולתי להרהר, לחוורון השחר העולה, המפיח את הצללים, על טכסיסי ההערמה וההסחה של הדמיון בליל העינויים הארוך: תחילה הוא תוקף במראות הנוראים ביותר, שיש בהם כדי למחוץ את הלב ולטרף את הדעת; אך עושה הוא זאת כדי שיבוא ההגיון וילחש, בקול לא נשמע כמעט, שאין זה אלא טכסיס של הפרזה, סגולה נגד עין־הרע, כדי שהמציאות תתגלה מתונה יותר; בשומעו את הלחש הזה, מוציא הדמיון הערמומי מאמתחת־כשפיו מראות מתונים מן הראשונים, שיש בהם להפיס את הדעת; אך עושה הוא זאת כדי שמיד לכך יתקומם קול אחר, נרגז, ויקרא שאין זה אלא טכסיס של הונאה, שכוונתו להרדים את חושיו של העומד על המשמר ולהחליש את כוננותו; מששומע הדמיון את הקול הזה, אשר לו ציפה, הוא צוחק כשטן, משלח משלחת של מראות־חבלה אכזריים פי כמה מן הראשונים, המכניסים בהלה נוראה בלב, שאינה משתככת אלא כאשר ההגיון, שהוא עתה רפוס מבתחילה, טוען שהם מחוץ לגדר האפשרות; עתה מחדיר הדמיון את תולעת הספק, הלוחשת, אכן אכן, נוח לו לאדם לחשוב כך, ומערער את האמון בהגיון החנף; בחשיכה, בסבך המראות והמחשבות, תועה עתה ההגיון כצל ארוך, ומגשש דרכו כעיוור ללא מוצא, ומשמתערער לחלוטין האמון בו, מפילו הדמיון ארצה חלל ומתהולל לבדו בשדה הלילה, מבעיר בעירות, ומשלח חיצי מוות באין מפריע).

קמתי, לבשתי את בגדי ויצאתי מחדר־העינויים, כשאני משאיר בו את היתושים המתעלפים, את הביעותים המוטלים כחללים על המיטה, ואת נשימתו הגוועת של ליל חיבוטי־הקבר, הארוך ביותר בחיי.

בשבתי במונית שהסיעתני חזרה לעירי, בתוך ערפילי הבוקר המשוטטים כעננים בין ההרים ובבקעות, ננעץ בי הרהור, כשורש עיקש, שאם גם עתה לא אמצא את אשתי בביתי, אפנה לעזרת החוק.

ה.

בהגיעי העירה צלצלתי עוד לבית־המסחר של אבי אשתי, במושבה ר. ושאלתי אם איננה שם במקרה. לא, ענה אביה בדאגה כלשהי. מיהרתי להפיג את דאגתו ואמרתי שלפני צאתה מן הבית אמרה שייתכן כי תסור אליהם בדרכה אל חברה שלה בירושלים. באמת הגיע הזמן שתבואו, אמר, כן, נבוא, אמרתי, בשבוע הבא כנראה.

בשעת הצהריים נמצאתי במשרדו של עורך־הדין שיפמן, רואה־חשבון מוסמך, שהיה בא לעירייה אחת לחודש לבדיקת ספרי־החשבונות, ושהכרתיו היטב.

חיוור ורועד ישבתי לפניו ורגע ממושך לא יכולתי להוציא הגה מפי.

קרה דבר מה? שאל בלחש, כשהוא מכופף עצמו לעומתי על טבלת השולחן.

אשתי עזבה אותי, אמרתי לבסוף בשפה רועדת.

הוא נעץ בי מבטו כבחולה. תוהה היה אם להאמין לי או לא.

מתי קרה הדבר, שאל, שוב בלחש.

לפני יומיים, אמרתי. כשחזרתי הביתה מן המשרד, לא מצאתיה. חשבתי שתחזור בלילה. בבוקר, כשפתחתי את ארון־הבגדים, ראיתי שלקחה עמה את כל שמלותיה. כשהגעתי לביתו של ידידי…

לא יכולתי להמשיך. דמעות הציפו את עיני. הוא חכה עד שארגע, ולאחר שמחיתי את דמעותי, אמר:

לאן, סבור אתה, הלכה?

אינני יודע, אמרתי. ברחה עם ידידי.

אהבה אותו? שאל שוב כמו ששואלים את החולה.

כן, נענעתי בראשי.

ואתה ידעת על כך?

כן, סיפרה לי.

ולא השאירה שום מכתב?

לא.

הוא זקף עצמו מעט על מושבו, הסתכל בי במבט אבל, כמשתתף בצערי, אחר אמר:

אולי בכל־זאת תחזור.

לא, היא לא תחזור, אמרתי בחיוך מר.

אין לדעת…

הוא ציפה שאומר דבר־מה, ולאחר שעברו רגעים ארוכים של שתיקה אמר:

במה אוכל לעזור לך?…

האם… האם אין שום חוק נגד דברים כאלה, מר שיפמן? אמרתי.

חיוך חיוור נסתמן על פניו.

מה יכול החוק לעשות בנידון זה? אמר בצער.

אבל היא אשתי החוקית, מר שיפמן, אמרתי, זה שתים־עשרה שנה שאנו נשואים…

מבחינה חוקית טהורה, אמר, אינך יכול לכפות עליה לחיות אתך. יכול אתה רק, בנסיבות מסויימות, למנוע ממנה גט פיטורין במקרה שתבקש זאת, וגם אז אני מפקפק בתועלת הדבר, אם אמנם קיימת אהבה רצינית בינה ובין אותו בחור. זה מצער מאד אמנם, אבל…

האין זה תפקידו של החוק להגן על אדם מפני מעשי עוול ומרמה? עמדו שוב דמעות בעיני.

אבל… איזו מרמה היתה כאן? אמר בקול זהיר, כדי שלא לפגוע בי.

זה היה מעשה־מרמה, מר שיפמן, נחנקו המלים בגרוני, מעשה מרמה שפל! הם ברחו כגנבים. הם לא אמרו לי דבר. אפילו לא הזהירו אותי. אני האמנתי בהם!

זה באמת עגום מאד, ואני מבין יפה לרוחך, אמר, אבל מה יכול החוק לעשות…

לשם מה קיים חוק בעולם, קראתי ברוב יאושי, לשם מה, אם אין בכוחו למנוע סבל מבני אדם?

כן, לדאבוננו אין החוק כל־יכול, אמר. יכול הוא להגן על אנשים מפני פגיעה בגופם או ברכושם, אך לא מפני פגיעה ברגשותיהם.

אבל זוהי הפגיעה הקשה ביותר! קראתי.

הצדק אתך, אבל עניינים שבלב מסורים בידי אלהים כנראה, פסק את כפיו על השולחן.

אבל היא אשתי, מר שיפמן, איזה ערך יש לנשואין, לאהבה, אם…

לא יכולתי להמשיך יותר.

אולי היא תחזור בכל זאת… ניסה לנחמני.

לא שמעתי עוד את דבריו.

הבט, מר שיפמן, אמרתי, שתים־עשרה שנה אנו נשואים זה לזו. יום־יום, יום־יום, הייתי יוצא לעבודה. עבדתי קשה. משעה שמונה בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים. אני פרנסתי אותה. אני בחסכונות עבודתי שכרתי את הדירה, קניתי לה מלבושים, סיפקתי את כל צרכיה. מעולם לא התאוננתי. מעולם לא דרשתי ממנה שתעבוד, אם כי היתה לי זכות לכך. בזמנים שונים עבדתי גם שעות נוספות, כדי לשלם חובות. אני נתתי לה בית, מנוחה, הכל. האין זה עוול נורא שלאחר כל זה תעזוב אותי כך, כאילו לא היה דבר בינינו, כאילו אפשר למחוק את כל השנים הללו במחי־יד אחד, כאילו…

כמובן שזהו עוול… החל לומר.

אבל לא רק זה, מר שיפמן, הפסקתיו, לא רק זה. אתה יודע עם מי ברחה אשתי? עם ידידי. ידידי הטוב ביותר! הוא היה ידידי לפני שהיה ידידה. אני הוא שהבאתי אותו אליה. אני הוא שקשרתי היכרות ביניהם! אלמלא אני לא היתה יודעת כלל על קיומו. האם זהו הגמול שאני מקבל על האמון שנתתי בה? על כך שלא מנעתי ממנה את ידידי ואפילו עודדתי את החברוּת ביניהם? הלא אילו הייתי אדם רע, חשדן, צר־לב, הייתי מסתיר אותו מפניה!

הרי לא ידעת…

אני ידעתי, מר שיפמן, ידעתי שהם נפגשים, אבל אני האמנתי בהם. לא עלה כלל בדעתי שהם מסוגלים לעשות לי דבר כזה! האין זה נורא שבאותם ימים שהייתי עובד קשה, עובד למען שנינו, ובאותם ערבים בהם הייתי עסוק בענייני הכלל, ודעתי לא היתה פנוייה לענייני הפרטיים – היו הם קושרים קשר נגדי מאחורי גבי? האפשר שלא יהיה חוק נגד גניבת־דעת כזו?

רואה אתה שאין לתת אמון רב מדי בבני־אדם… גיחך עורך־הדין שיפמן.

אבל איך יכולתי לדעת זאת? איך? הלא שלושתנו היינו ידידים מצויינים. הלא הוא היה מגלה את לבו לפני. היינו כאחים. וגם אשתי. היא לא היתה רק אהובתי, היא היתה גם ידידתי. זה הרבה יותר, מר שיפמן! היא לא הסתירה ממני דבר, על כן כה בטחתי בה! איך יכולתי להעלות על דעתי שיום אחד תסתלק לה מבלי להשאיר כל עקבות!… האמנם סבור אתה, מר שיפמן, שצריך הייתי לנהוג כאדם רע וכבעל קנאי וחשדן, הנוצר את אשתו מפני ידידיו ושומר את צעדיה?

ייתכן… ייתכן שאילו נהגת ביתר תקיפות, היית מונע זאת. ייתכן שהיא פרשה את סובלנותך כחולשה…

ערפל כיסה את עיני. המחשבה – אותה מחשבה שגם בשעות הלילה דמדמה בי במטושטש – כי יכול הייתי למנוע את האסון אילו נהגתי אחרת, והידיעה כי אין שום אפשרות להחזיר את גלגל הזמן לאחור, העבירה גל של אש בגופי.

מה עלי לעשות עכשיו, מר שיפמן? רטטו שפתי.

לחכות, אמר. בארץ כה קטנה אין אדם יכול להעלם לגמרי. ודאי תשמע ממנה בימים הקרובים. משער אני שתכתוב לך, או אולי תבוא בעצמה, הן סוף־סוף יש לכם רכוש משותף, ועניינים שונים הטעונים סידור… יש לחכות.

זה נורא, לחכות, אמרתי. אתה יודע מה זה כשכל עצביך דרוכים עשרים־וארבע שעות ביממה, כשאתה נחרד לכל קול עלה נידף? הלב יכול להישבר מזה.

מה לעשות, אמר, קורים דברים כאלה בעולם.

אבל איך זה אין בכוחו של החוק למנוע גזילה? קראתי, הלא לאותו בחור אין שום זכות עליה! הלא הוא לא עשה למענה שום דבר! הלא אני גידלתי אותה! שתים־עשרה שנה גידלתי אותה, ועכשיו, יום אחד, פתאום…

קמתי ויצאתי מן החדר. ברגלים רועדות ירדתי לרחוב.

כסהרורי הלכתי לעבר ביתי. נכנסתי, נעלתי את הדלת והטלתי עצמי על המטה. כעבור רגעים מספר שקעתי בתרדמה.

צלצול פעמון הקפיצני על רגלי. היה זה המשך הצלצול ששמעתי עוד בחלום, אלא ששם היה זה צופר אזעקה ועשרות ילדים חשופי־שת נמלטו מן הרחוב אל המקלטים. פעימות לבי קפצו אל צוארי ברוצי לפתוח את הדלת.

לפני עמד ג’וני.

מה נשמע בחור? טפח לי על שכמי.

לא יכולתי לכלוא את סערת־רוחי. נשענתי על המפתן לבל אפול לאחורי.

חושך אצלכם, אמר והדליק את האור בהיכנסו.

שב, הוריתי לו על הכורסה.

איפה האשה? שאל בהתיישבו.

נתיישבתי על המיטה ולא ידעתי את הנעשה אתי. לא הבנתי דבר. רגע חשדתי בו שהוא מערים עלי. שהחביא את אשתי בביתו ועתה בא לרגל אותי, או בשליחותה בא. רגע שני, האמנתי בתום־לבו כמלפנים. אך לא האמנתי כבר באמונתי.

נסעה, אמרתי כמגשש.

לאן? שאל.

הצצתי בו בחשד. פניו היו גלויות כמו תמיד. אך סברתי לא היתה מהימנת עלי.

לנוח, אמרתי.

איפה?

בהרי ירושלים, אמרתי מבלי חשוב. (עם כך נזכרתי שאמנם ראיתי בחלומי מעין בקעת־אבנים בהר, שרופת־שמש, שדמתה משהו לסביבות ירושלים).

לזמן רב?

שבועיים־שלושה, אולי ארבעה.

אלמן של קש, מה?

אהמ…

מצב־רוח?

שטויות! השמעתי קול צהלה מוזר וכתפי רעדו.

בוא נבלה יחד אם כן! קרא וקם על רגליו.

בלכתי לצידו ברחוב, כבר חזר אלי אמוני בו. כל חשדותי נמחו. אולם שום נחמה לא מצאתי בכך. אשתי עזבה אותי, זו עובדה. ועזבה מפני שנתייאשה ממני. ונתייאשה מפני שהנני מה שהנני וכבר לא אהיה אחר. ואל אלהים, עם מי ברחה? עם מי?

קור עבר בבשרי בחושבי שכבר לעולם לא אהיה אחר משהנני.

נכנסנו לבאַר ונתיישבנו ליד שולחן בירכתיים. ג’וני הזמין בקבוק קוניאק. הוא הרים כוס לחיי אשתי ואני הרמתי כוס לחייו. אחר שתינו לחיי הידידות, לחיי האהבה, לחיי האושר. שתינו למותה של האגודה. לעזאזל האגודה, קראתי, וכל אותם הבלים. כל הכעס והמרירות שנצטברו בלבי על אותה אגודה עקרה, שהיא כפי הנראה שהרחיקה אותי מעל אשתי והדיחה אותה מעלי, פרצו עתה בגידופי והבעירו את קרבי עם היין השורף. ג’וני ג’וני, קראתי, מה שווה כל טובת המולדת לעומת סבלו של אדם אחד! ג’וני צחק. מקצה הבאַר עלה קולה של זמרת שחיבקה את המיקרופון ואהבה את כולנו, קול לואט סוד, שהעלה דמעות בעיני: “הו, ג’וני שלי, הו, ג’וני…” זוגות החלו מסתובבים ומתגפפים בערפל האדום, ברחבה שבין השולחנות. נתקנאתי בכולם, שדבר לא איכפת להם לבד רגעי האושר הנופלים בחלקם. נרקוד, ג’וני? שאלתי. הוא שוב צחק. כה אהבתי אותו עד כי לא ידעתי איך אוכל לגמול לו על ידידותו. ניסע להרי ירושלים, ג’וני? שאלתיו. בודאי! בודאי! מזג לי את הכוסית העשירית. כשקמתי אחר־כך, מתנודד על רגלי, נפלתי על צוארו ובכיתי. כמה מסכנים אנחנו, ג’וני, לחשתי לו. הוא טפח על שכמי ואמר, כן, מסכנים מאד, מאד מאד מסכנים.

אחר אחז בזרועי ונשאני הביתה. עזר לי לעלות במדריגות, הכניסני לחדר, חלץ את נעלי מעל רגלי והשכיבני על המיטה. כיבה את האור ויצא. בדמדומי הזיותי סובבו לעיני בקעות הרי ירושלים, מלאות אבנים, מלובנות בחמה.

ו.

כשהתעוררתי בבוקר, ואֵד המשקאות עוד מרחף בראשי, ומטליות־מטליות של זכרונות עכורים ומבולבלים שטים בו, (המיטה השנייה עמדה ריקה. אשתי לא היתה. הזרה לא היתה), אמרתי לעצמי שדבר ראשון שעלי לעשותו הוא לקנות לי אקדח. בהחלטה זו נתיישבתי על המיטה והחילותי נועל את נעלי, אך אברי היו כה כבדים, שאמרתי כי כדי לבצע משימה כה קשה כקניית אקדח, שהררי מכשולים ייערמו בדרכי אליה, צריך אני לשתות עוד כמה כוסיות. קמתי ופשפשתי בין הבקבוקים שבארונות המטבח ולא מצאתי אלא בקבוקי שמן, ליזול ובורית. ירדתי למטה ואגב כך סרתי לחדרו של בעל־הבית ושילמתי לו את שכר־הדירה בעד החודש כולו, אף כי לא עמדתי אלא במחצית החודש. אמרתי לו שאפשר ולא אהיה כאן בשבועיים הבאים ואינני רוצה להשאיר חוב אחרי. אחר הלכתי אל החנות הסמוכה וקניתי בקבוק קוניאק. עליתי לדירתי, העמדתי את הבקבוק על השולחן, נתיישבתי על המיטה ומזגתי לעצמי כוסית אחת. הפכתי אותה אל גרוני, אחר גמעתי שנייה ושלישית. עלתה לעיני דמותו של ג’וני ודומה היה עלי שעלבתי בו בליל־אמש וצריך אני לפייסו. לא זכרתי במה עלבתי בו, אך ברור היה לי בהחלט שצריך אני לפייסו. מאד לא יפה, אמרתי לעצמי, שהוא תמך בך כשהתנודדת, נשא אותך על זרועותיו והשכיבך במיטה, ואתה גומל לו רעה תחת טובה. אחר נזכרתי שחייב אני לו כסף, כיון ששילם בעד שנינו באותו באַר. מניתי לערך את מספר הכוסיות ועלה בחשבוני שחייב אני לו כעשר או שתים־עשרה לירות. מחשבה זו לא נתנה לי מנוח והמספר שנים־עשר הטרידני כזמזום בלתי־פוסק של דבורה. לבסוף החלטתי שאשלם לו את החוב לאחר שאקנה את האקדח. הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה אחת־עשרה. האם לא הטעוני עיני? עיינתי עיין היטב בספרוֹת וראיתי שאמנם אחת־עשרה. לגמתי עוד שתי כוסיות בחטף־אחד ומיהרתי לרדת למטה.

זכרתי עוד לסור לבית־המרקחת ולצלצל לעירייה. הודעתי שאני חולה ולא אוכל לחזור לעבודה אלא לאחר כמה ימים. מבית־המרקחת הלכתי אל הבאנק, במקום שהיה שמור לי לפקדון סך של 500 ל"י בערך מחסכונותי. הפקידים קיפצו לעיני ממושביהם וכולם היו שמחים כמותי. משכתי חמשים לירות במזומן, אחר נכנסתי ללשכת המנהל, צנחתי לתוך כורסת העור ואמרתי, ברצוני להעביר את הפקדון על שמה של אשתי. אפשר, אמר המנהל שראשו הקרח נראה לי כאבטיח גדול, ושם לפני חמישה או ששה גליונות. חתום כאן, הראה לי באצבעו השמנה על תחתית כל דף. חתמתי וצחקתי. חמש או שש פעמים חתמתי את שמי מתחת לאצבעו ואותיות שמי נשפכו לעיני באלכסון כזרעונים. זה הכל? שאלתי. זה הכל, אמר המנהל. קמתי מתנודד ואמרתי, אסיר תודה אהיה לך לעולם, אדוני. על לא דבר, אדוני, אמר המנהל והציץ בי בחשד. הצדעתי לפניו ויצאתי.

עמדתי על מדרכת הרחוב ולא ידעתי לאן לפנות. אף־על־פי־כן הייתי שמח כאסיר שיצא מבית־הכלא והוא רואה את אור העולם לראשונה. הכל פיזז סביבי בשמחה עד כי צחוק חלחל בקרבי. אם כן צריך אני לקנות אקדח, אמרתי, ועם כך חייכתי אל שתי נערות שעברו על פני ומדדתי את קומתן הנאה משנתרחקו. מוזר היה שלא הסתכלו לאחוריהן. אילו היה כאן ג’וני, אמרתי, כבר היו מחזירות ראשיהן. אילו היה כאן ג’וני כבר היה אומר לי היכן משיגים אקדח. עם כך נזכרתי בידיעה שקראתי בעתון על מאורת־פושעים אחת שעסקו בה בממכר אקדחים ללא־רשיון.

עצרתי מונית שעברה ונכנסתי לתוכה. אל המאורה, אמרתי לנהג. הוא נתן בי עיניו, ותמהתי למה הוא כועס עלי. אל השטח הגדול, אמרתי, תסלח לי. הנחתי ראשי על מסעד הכסא והעולם הנע לאחור, הלך סחור־סחור כגלגל. ראיתי את ב. מאגודת הרשעים והוא לחץ את ידי בחום וברך אותי להתקבלותי. באו כל חברי האגודה וברכו אותי. חיפשתי את ג’וני בעיני ולא מצאתיו. היכן ג’וני? שאלתי בדאגה, היכן הוא? אך כל המסיבה התהפכה על ראשה ועשרות גביעים התנפצו לרסיסים על הרצפה. החילותי סופר את הרסיסים אחד לאחד והגיע מספרם ל־1328. ראיתי שחסרים עוד 30 וחיפשתים על פני כל הרצפה כשאני זוחל מתחת לכסאות. אך היתה חשיכה.

נראה שנרדמתי, כי לא הרגשתי בהעצר המונית. דומה היה לי שעברו שעה או שעתיים. אך שעון המונית הראה 12.35. שילמתי לנהג ויצאתי.

השמש ליהטה והחול המלובן סינוור את עיני. לא ידעתי בדיוק היכן תחומיו של השטח הגדול והלכתי לאן שהובילוני רגלי. היתה שם כיכר אבנים גדולה וריקה, וזו נראתה לי כמתאימה ביותר להיות השטח הגדול. למטה נצנץ הים וקצף הגלים תסס כריר של כלב שוטה. תמיה הייתי אם זהו אותו ים שהכרתיו. עליתי על הגבעה והסתכלתי בו, אך מיד ברחתי מריח המוות שעלה ממנו. איש לא נראה מסביב בשעת צהריים זו. כלב מרופש ומדובלל־זנב רחרח את עקבותי ונטפל לשולי מכנסי. כלב כלב, אמרתי, אין לך מה לרחרח בי, שעודני חי! ירדתי מן הגבעה והגעתי לסימטה צרה שהיתה שרוייה בצל בתי־חומה אטומים ומצמיחי אזוב. שתי בחורות שנראו לי כיצאניות באו לנגדי, שלובות זרוע. הציצו בי וכנראה שלא מצאו בי קונה ראוי לסחורתן. הרגשתי שהעליבו בי, נעצרתי והסתכלתי אחריהן. אף הן נעצרו והסתכלו בי כמצפות לדברי. ביקשתי לשאול אותן, למה אתן מעליבות אדם שלא עשה לכן כל רע, אך הן פנו והמשיכו בדרכן. הבנתי שהן מאגודת הרשעים. ביטלתי אותן בלבי והמשכתי ללכת. בפתח אחד הבתים, שלא היה אלא מעין כוך אפל בחומה, עמד בחור אחד שתום־עין ובעל פנים עוקמניות. משעברתי לידו, עשה צעד אחרי ולחש לי שאני יכול לקבל את מבוקשי בעד שמונה לירות. נעצרתי, ולאחר היסוס קל אמרתי, אני רוצה לקנות אקדח, ידוע לך איפה? בוא אתי, אמר מיד, והלך לפני.

הלכתי אחריו בסמטאות צרות ומפותלות שהיו כעין מחילה בתוך האדמה. ליד פתחי הבתים השתעשעו תינוקות חשופי־שת, ונשים היו שופכות קערות של מים עכורים אל המרצפת או תולות בגדים צבעוניים בחבלים שבין כותל לכותל. לבסוף נכנסנו לפתח פעור כלוע אפל. הנה מאורת־הפושעים, אמרתי, אך שום פחד לא היה בלבי. בפנים היו ארבעה או חמישה שולחנות נמוכים, ירוקים, ושרפרפים של נצרים סביב לכל שולחן. בירכתיים היה דלפק קטן, ובקרן זוית ישבו שלושה אנשים, לבושי מקטרנים מרופטים ושיחקו בשקט בקלפים. לכניסתנו, עצרו רגע במשחקם ותהו עלינו בחשד. החדר, שתקרתו היתה מקומרת וכתליו עשויים אבנים בלתי מסויידות, מפוייחות, ורק תמונה של הנשיא קבועה על אחד מהם, לא היה בו שום חלון, והאור המעט פלש אך באלומה קלושה מבעד לפתח. מלווי הורני לשבת, ניגש אל השלושה שבפינה והתלחש עמהם. מיד קמו שלושתם, עברו אל שולחני, ברכוני לשלום ועשו לי כמין חגיגה: קראו לאיש שמאחורי הדלפק והלה הביא בקבוק עראק, כיבושים ומליחים והעמידם לפנינו. מזגו לי ומזגו לעצמם ושתינו יחדיו. ראיתי ששמחה גדולה היתה להם בבואי. לאחר שתיים־שלוש כוסיות צחקו עמדי כשהם טופחים לי על זרועי ועל כתפי, כאילו הייתי ידידם משכבר הימים. צחקתי אף אני בלבי ואמרתי שכאן יכול אני להקים אגודה כהלכה, כי כאן מתרועעים אנשים זה עם זה, לב אחד ונשמה אחת. מלווי, שעמד על גבי ולא נטל חלק בשמחה, דחק בי במרפקו, ומשהפניתי ראשי אליו, משמש לנגדי באצבעות ידו. הבנתי שעלי לשלם לו שכר טרחה. נתתי על ידו שתי לירות ויצא. דבר זה הזכירני לשם מה באתי. הנחתי זרועותי על השולחן, הרכנתי עצמי אל רעי ואמרתי לשון־סתרים, נחוץ לי כלי קטן. אך הם טפחו לי על כתפי, באומרם, יהיה, יהיה, כמו להניח את דעתי, שאין צורך להחפז בדבר. נראה היה, כאילו יותר משחשוב להם עניין העיסקה, חשוב להם שבתם עמי, שבת אחים יחדיו. אף אני לא היה לי מה למהר, בייחוד ששניים מהם מצאו חן בעיני מאד, אחד צעיר־כנער, בעל בלורית שחורה ומטופחת ושפמפם דק, שלא פסק מלחייך, והשני, אדם קשיש בעל פנים גרומות וחרושות־קמטים ושפם שיבה מעובה, ששני זנבותיו ירדו לו משני קצות שפתיו הסגולות. את השלישי לא חיבבתי. הוא היה מכוער ביותר, בשל שפתו השסועה והמשורבבת לו לצד אחד, כאומצת בשר טרייה, ועיניו החולות שנראו כשני סדקים אפילים. אך הלה היה יושב במצודד ושתק כל הזמן. שאלתי אותם בלחש, אם אין סכנה שהמשטרה תגיע לכאן, ופזלתי אל הפתח. שוב טפחו לי על זרועותי, ובנענועי ידיים הבטיחוני שאין כל חשש ושיכול אני לסמוך עליהם, ושאלו אם רוצה אני לאכול משהו. אמרתי להם שאינני רעב, ועל כן מזגו לי ולעצמם עוד כוסית עראק וברכנו זה את זה. הזקן מחה את זנבות שפמו לכאן ולכאן, ובהעלם החיוך מעל פניו, שאלני מה דעתי על המצב ואם תהיה מלחמה בקרוב. אמרתי לו את דעתי, שמוטב כי לא תהיה, כי האויב אגר הרבה נשק ויתרון עצום לו עלינו. הוא נענע בראשו לאות הסכמה. אך הצעיר מיהר לחלוק עלי ואמר שידוע לו כי בחדשים האחרונים צברנו אף אנו הרבה נשק, לרבות מטוסים משובחים, טאנקים ותותחים, וכי אין ספק שאם תפרוץ מלחמה נהיה אנו המנצחים. אף על זה נענה הזקן בראשו לאות הסכמה. לבד זאת, אמר הצעיר, אין להשוות את החיילים של האויב לחיילים שלנו, וכמו במלחמה הקודמת, כל חייל שלנו שווה לעשרה שלהם. אמרתי לו שהזמנים נשתנו והאנשים אינם אותם אנשים. בזה אתה טועה, אמר הצעיר, בזמן מלחמה האנשים הם אחרים וכל אלה שאתה רואה מסביב ונדמה לך שלא איכפת להם כלום, במלחמה הם כמו ברזל. דבריו אלה נסכו בי הרגשת בטחון, ומזגתי לו ולכולנו עוד כוסית ושתינו לחיי הנצחון. שיחה זו נמשכה שעה ארוכה, עד שלבסוף שאלתי מה עם האקדח. כמה כסף יש לך? שאל הזקן. חמשים לירות, אמרתי. זה מעט, אמר. יותר אין לי, אמרתי. הוא החמיץ פניו כנגדי, כאילו רימיתיו לאחר ברית־הידידות שנכרתה בינינו על בקבוק העראק. אף הצעיר הסתכל בי במבט של תוכחה, כאומר, וזה לאחר כל מה שהיה בינינו? ואילו שסוע־השפה נענע בראשו לאות לאו כלפי שניהם. ראיתי שגרמתי להם צער ונצטערתי גם אני, ולא ידעתי איך לפצותם על צערם. אין לי, אמרתי, אם אי אפשר – אי אפשר… השלושה נצטדדו מעט, קרבו שרפרפיהם זה לזה וקיימו התייעצות ביניהם, ושסוע־השפה היה מושך בכתפיו מפעם לפעם ומראה פנים חמורות ביותר. לאחר מכך, קם הצעיר ממקומו ויצא. הזקן מזג לי עוד כוסית ואמר, הלכו להביא, תחכה מעט. רק בשבילך אנחנו עושים זה, שראינו עליך שאתה בן־אדם ישר. אחר נתפשטו כל קמטי פניו בחיוך רחב ושאל, למה נחוץ לך האקדח? תקעתי אצבע ברקתי והשמעתי קול פקיעה בשפתי. על כך נתיישרו קמטי־פניו ואמר, לא טוב. – טוב, טוב! אמרתי. למה טוב? שאל. אין בשביל מה לחיות! עשיתי תנועה של ביטול בידי. למה? שאל שוב, אין אשה? אין ילדים? אין עבודה? יש, יש, אמרתי, אבל אין בשביל מה לחיות. הוא נענע בראשו כמבין, וכנראה שתשובה זו הניחה את דעתו לבסוף. בין כך ובין כך חזר הצעיר, התיישב והוציא מכיסו אקדח בראונינג קטן ומחסנית עם כדורים. פתח את הבריח ולחץ על ההדק, להראות שהכל כתיקונו, והניח לפני. נטלתי את האקדח בידי ובדקתיו. אחר הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתיו על השולחן. הזקן מנה את השטרות אחד לאחד, נענע לי בראשו שהכל בסדר, ומסרם לשסוע־השפה, שמנה אותם שוב והכניסם לכיסו. הזקן מזג עוד כוסית לכולנו ושתינו איש לחיי רעהו. הודיתי להם וקמתי והלכתי מתנודד אל הפתח. שכחת האקדח! קרא אחרי הזקן. נעצרתי וצחקתי. אמנם כן, את האקדח ואת המחסנית השארתי על השולחן. חזרתי על עקבי, תחבתים לכיסי, ובמועל יד הודיתי שוב לזקן, על יושר לבו. תלווה אותו, שאַבּו! ציווה הזקן על הצעיר, משראה שאני מתנודד בלכתי. הצעיר נטלני תחת זרועו והלך עמי דרך ארוכה בסימטאות עד לכביש הראשי. שם עצר מונית והכניסני לתוכה. שאסע אתך? שאל הצעיר. לא, אין צורך, אמרתי והטלתי עצמי לכל אורך המושב. אמרתי לנהג את כתובתי ועצמתי את עיני. כאב־ראש חזק תקפני. חשתי כאילו פטישים הולמים ברקתי. לאחר דקות אחדות עליתי לביתי והשתרעתי על המיטה בבגדי.

כשהתעוררתי, היה כבר החדר שרוי בדמדומי בין־ערביים. קפצתי אחוז בהלה ופשפשתי בכיסי. את האקדח לא מצאתי.

ז.

למחרת בבוקר (אשתי לא חזרה, הזרה לא חזרה, הבית עמד ריק, בארון־הבגדים לא היתה תלוייה אף שמלה), הרהרתי שוב בקניית האקדח.

הכסף לא נחשב עוד בעיני ועל אבידת חמישים הלירות לא נצטערתי ביותר. אף שום טינה לא היתה בלבי על אותה חבורה שסובבה אותי בכחש ועשקתני במרמה, בהיותי שתוי. יבושם להם, אמרתי, לעלובים אלה. זקוקים הם לכסף יותר ממני. לבד זאת, אפשר שפשוט נשמט האקדח מתוך כיסי במונית ואני חושד בכשרים. עלה בדעתי שיכול אני לגשת לחנות לכלי נשק ולשאול, אולי ימכרו לי אקדח גם ללא רשיון. על כל פנים אין סכנה בדבר. אלא שצריך אני לכסף. אמנם חייבים לי בעירייה משכורת של כשבועיים ימים, וסכום די הגון זקוף לחשבוני בקופת־התמלוגים, אולם לשם הרי איני יכול ללכת.

נכנסתי לבאנק וביקשתי להוציא עוד מאה לירות מפקדוני. לרוב תמהוני הודיעני הפקיד, לאחר שדפדף בכרטיסייה, שהוצאתי כבר את כל פקדוני, סך 485 ל"י. לא ייתכן! קראתי, הרי זו טעות! הלה עיין שוב בכרטיס, וחזר על מה שאמר תחילה, שאך אתמול הוצאתי את כל פקדוני. לא הוצאתי אלא חמשים לירות, אמרתי ברוגז, ואם הכסף איננו, הרי שזה מקרה טעות או מעשה גניבה! אדוני, אם יש לך טענות כלשהן, תפנה למנהל, אמר הפקיד. נכנסתי ללשכת המנהל ואמרתי לו את מבוקשי, לקבל מאה לירות הדרושות לי באופן דחוף, וקָבלתי על הפקיד שמסרב הוא לתיתן לי. הוא זקף בי עיניו בתמהון ואמר, הן רק אתמול חתמת אצלי במו ידך על מסמכים שאתה מעביר את הפקדון על שם אשתך! תפסתי ראשי בידי כהלום רעם. אל אלהים, איך נשמט הדבר מזכרוני! איך לא חשבתי על כך שאפשר ואזדקק עוד לכסף! נשארתי ללא פרוטה בכיסי, מלמלתי ברוב יאוש. העניין פשוט, אמר, בקש מאשתך שתוציא כמה שנחוץ לך, או שתאשר לך בחתימת־ידה את הסכמתה שאתה תמשוך סכום זה. זו הצרה, אמרתי, שאשתי נסעה לעשרה ימים אל מחוץ לעיר ואני נשארתי בלא פרוטה. למה לא חכית עד שתחזור, אם כן, אלא העברת את הפקדון אליה דווקא עם נסיעתה? הרהרתי מעט ואמרתי, רציתי להפתיעה. אם כך עכשיו הפתיעה היא אותך, צחק המנהל. אבל הרי אני בעלה, התחננתי, והכסף הוא משותף לשנינו, ואין ספק שהיא מסכימה שאמשוך כל סכום, כשם שהייתי אני מסכים לכך שתמשוך היא כל סכום שברצונה. צר לי, אמר, אינני יכול לעזור לך. הפקדון רשום על שמה וללא חתימתה אינני רשאי להוציא ממנו אפילו פרוטה אחת. ישבתי מולו אובד־עצות ולא מצאתי בי כוח לקום. למה אתה מיואש כל־כך, איש צעיר, אמר המנהל בקומו, אינך נמצא בעיר זרה. תוכל ללוות סכום פעוט זה אצל מישהו מידידיך, עד שתחזור אשתך!

יצאתי ועמדתי על המדרכה באותו מקום שעמדתי בו ביום אתמול. אלא שביום אתמול זרח העולם לעיני ועתה חשך עלי. כמה יגיעות צריך אדם להוגיע עצמו כדי לשים קץ לחייו! כמה מכשולים נערמים על דרכו! אינך נמצא בעיר זרה, אמר המנהל, ולי אין גם אדם אחד שאוכל ללכת אליו ולבקשו שילווה לי מאה לירות. התחלתי פוסע על המדרכה מבלי דעת לאן. יכול אני למכור את שעוני, אבל כמה אקבל בעדו? חמש־עשרה או עשרים לירות לכל היותר. מה עוד יש לי למכור? חציתי את הרחוב וכמעט שנדרסתי על־ידי מכונית. אידיוט! שמעתי קול יוצא מתוכה בקופצי על המדרכה. עוברי־אורח נדו לי בראשם. חייך לא יקרים לך? שאלה אשה אחת שיצאה מחנות המכולת עם סל בידה. עלה בדעתי שיכול אני לגשת אל אירמה. סכום של מאה ל"י ודאי יש לה וודאי שתלווה לי אותו.

אירמה פתחה לי את הדלת כשהיא מצמידה בידה האחת את אימרות חלוקה לכסות על מחשוף צוארה. הו! נפלטה מעין קריאת בהלה מפיה ופניה הסמיקו. מיד נפל גם עלי פחד גדול, כי מתוך החדר נשקפה אלי דמותו של גבר גוץ ושמן, ישוב בתוך הכורסה, והכרתי שהוא הוא ד“ר שלוס שדיוקנו תלוי מעל לספה. היכנס, אמרה במבוכה. מאוחר היה לסגת, כי פניו של ד”ר שלוס, שסיגאר היה תחוב לו בקצה פיו, היו מוסבים אל הדלת. הכירו בבקשה, אמרה אירמה, זהו בעלי, ד“ר היינץ שלוס. הושטתי לו ידי וקראתי בשמי. הוא נשאר ישוב בכורסתו ונראה כמנומנם. עיניו הצרות כמעט עצומות היו, ורק מתוך סדקיהן הציץ בי, הצצה אדישה, כאילו הייתי נער־שליח שנכנס לאיזה צורך ועוד מעט יצא. האדון הזה, אמרה אירמה לבעלה, מתעניין בכלי־זכוכית עתיקים והבטחתי להראותם לו, האם לא נאה הדבר? אהמ, אהמ, נהם ד”ר שלוס בעצלתיים, כשהוא מנענע לי בראשו. האם לא אמרת לי שבכלים כנעניים אתה מתעניין? פנתה אלי. כן, בעיקר, אמרתי. התואיל להראות לו, היינץ? הרי אינני לבושה עדיין, צחקה. אהמ, המהם קול ממעמקיו של ד“ר שלוס, ועדיין היה ישוב במקומו כשכרסו תפוחה לו עד מחצית חזהו. שני כיסים היו לו מתחת לעיניו ושני קמטים עמוקים ירדו מקצות שפתיו אל סנטרו המרובע. סלח לי, אמרה אירמה בצחוק, עלי להסתדר מעט, ויצאה אל החדר הסמוך. עתה נתרומם ד”ר שלוס בכבידות מתוך הכורסה, הוציא באמה ובוהן את הסיגאר מפיו ואמר, במין ריטון שהיתה בו גם תרעומת על הטרדה בלתי צפוייה: ארכיאולוג? – קצת, אמרתי, חובב. עם כך הסב מבטו ממני, פנה אל ארון הזכוכית, ומבלי לשעות עוד אלי, פתח במעין ריטון של שיגרה, כמדריך במוזיאון, שמשנן הסברו למבקרים, יהיו אשר יהיו: מה שאתה רואה פה שוויו כמאתיים אלף לירות והוא האוסף הגדול ביותר במזרח התיכון. הכלים מחולקים בשמונה אצטבאות, לפי הסדר הכרונולוגי. התקופה הנאוליטית, התקופה הכלקוליטית, תקופת הברזל וכו'. מה שאתה רואה למעלה, אלו כלים גרמניים מן המאה ה־18 וה־19 ואינם חשובים ביותר. כאלה אתה יכול למצוא בכל חנות של עתיקות. נעלי הזכוכית היפאניות שוויין כ־3000 לירות. זהו בדולח שחור מסיאם שכמוהו יש רק בעוד שלושה מקומות בכל העולם, במוזיאון הבריטי, בואתיקאן ובאוסף פרטי אחד. כלים כנעניים יש כאן רק חמישה, בזיך לבשמים מיריחו שקיבלתי במתנה מסיר רונאלד סטיוארט… ועם כך ניער את האפר מן הסיגאר, ובידו השנייה הוציא מתוך הארון את הבזיך, שגוני כחלחל וסגלגל נוצצו בו, ותלאו לעיני מול האור. מהרהר הייתי איך להימלט מן הבית, וכבר היה על פי לומר לו שאבוא בשעה אחרת, בערב, כשיהיה פנוי יותר, אך באותו רגע חזרה ונכנסה אירמה, כשהיא לבושה מכנסיים ירוקים וצרים שעשוה גבוהה משהיתה וחולצה כתומה שהבליטה יפה את שדיה, ובעודה מתקינה את חגורתה על מתניה, אמרה, היינץ, הראה לו בבקשה את הכד האשורי שהבאת ממינכן, זה משהו לא ייאמן! ד“ר שלוס היטה ראשו אליה ואחר אלי, כצב זקן ועייף, ועוד רגע היה כמהסס, אחר הניע רגליו הכבידות והקצרות, ופנה אל החדר הסמוך. אני כל כך מצטערת, לחשה אירמה באוחזה בזרועי ובנושאה אלי עינים לחות, לא תארתי לי. הוא בא רק שלשום. באוירון. אל תזכיר באף מלה את הנשף. נפגשנו רק במקרה, במוזיאון. הו, אלי, כמה רציתי לראות אותך. ביום רביעי בערב, יקירי… הבט כמה זה נפלא! קראה בקול שמחה משנכנס ד”ר שלוס והכד בידו. ספר לו היינץ, איך השגת את זה! סיפור מעניין כל־כך לא שמעתי מעודי!

ובכן, זה היה לגמרי במקרה, חזר ד"ר שלוס ונתיישב בכורסתו, הלכתי בסימטה אחת על־יד הדוֹם שעכשיו בנו אותו מחדש. הכל הם בונים מחדש. וגרמניה היא עכשיו הארץ העשירה ביותר והיפה ביותר בכל אירופה. ובכן הלכתי בסימטה ועברתי על־יד חנות של מזכרות. החלטתי להיכנס פנימה, מפני שבחלון ראיתי איזה עבודות מעץ זית וכל מיני תכשיטים שעושים אצלנו. נכנסתי ומצאתי שם יהודי אחד.

ותאר לך שהיה זה יהודי מן הארץ! נתפרצה אירמה לדבריו.

ד"ר שלוס זקף עליה מבט נוזף ונשתהה.

המשך, היינץ, המשך, צחקה אירמה.

ובכן, מתברר שהיה זה יהודי שניצל מדאכאו, עלה ב־47 לארץ וב־52 חזר לגרמניה. יהודים מסתדרים שם עכשיו טוב מאד, הלואי על כולנו ככה. מאלה שקבלו פיצויים יש סוחרים גדולים ויש גם בנקירים. אפשר לעשות עסקים בגרמניה. מלבד זה, יש גם קהילה, בית־כנסת, בית־ספר יהודי. כל מה שנחוץ. אבל זה לא לעניין. ובכן, על אצטבא אחת אני רואה את הכד הזה, שהיה מוכר לי מאד. לקחתי אותו ביד, הסתכלתי בו, ושאלתי, מאיין לך הכד הזה? אמר לי, הבאתי אותו אתי מן הארץ. כמה הוא עולה? שאלתי. ובכן אמר שימכור לי אותו ב־250 מארק!

ותאר לעצמך שבארץ ביקשו בעדו 250 לירות! קראה אירמה.

ד"ר שלוס השפיל לרגע עפעפיו הכבדות, כמו נתייגע מאד מהפרעותיה.

סלח לי, היינץ, צחקה אירמה.

ובכן, נאנח ד"ר שלוס, בעד אותו כד עצמו דרשו כאן פי שניים וחצי לפי הקורס הרשמי! שנתיים ידעתי עליו ולא רציתי לקנות אותו מפני שלא רציתי לשלם מחיר מופקע. צריך הייתי להיות בגרמניה כדי להביא אותו הנה. ורק מקרה היה זה. מזל. מה אני רוצה להגיד בזה? שצריך ללמוד מהגרמנים מה זה יושר. אני בטוח שהוא הפסיד על זה, מפני שפה קנה את הכד ב־250 לירות ולא מארקים. אבל בגרמניה אי אפשר לדרוש בעד דבר יותר משהוא שווה.

ספר לו, היינץ, אמרה אירמה, איך גילו שקיפחת את עצמך והוסיפו לך עוד 15000 מארק על מה שדרשת!

לא חשוב, כופף עצמו ד"ר שלוס אל המאפרה וניער את האפר מן הסיגאר שאך בדל קצר נותר עתה ממנו. אפשר לומר על הגרמנים הכל, ואני אהיה אחרון שאצדיק אותם, אבל מה שנוגע להגינות, צריך ללמוד מהם. מלבד זה, גרמניה לא מה שהיתה.

וגם לא תהיה עוד מה שהיתה, אמרה אירמה, תשתה אתנו קפה?

קמתי והודיתי לה, והודיתי גם לד"ר שלוס. ביום רביעי בערב, לחשה אירמה בפותחה לי את הדלת.

כבר בשעה שהיה ד"ר שלוס מראה לי את כלי הזכוכית העתיקים וממלמל דברים על זמנם ומוצאם, נצנץ בי הרעיון שעלי ללכת אל ג’וני ולבקש ממנו את מאת הלירות הדרושות לי, והמחשבה על כך דמדמה בי כל העת לאחר־מכן, בדרך הביתה, במסעדה הקטנה שבה סעדתי כלשהו, ללא שום תיאבון, ולפנות־ערב כשהייתי מוטל על מיטתי, עיני פקוחות אל התקרה וזכרונות של שתים־עשרה שנות חיים עוברים בדמיוני ושמים מחנק לגרוני.

בשעת ערב מאוחרת הלכתי לביתו של ג’וני. דפקתי על הדלת ואיש לא ענה. תריס החלון היה מוגף.

שוטטתי אנה ואנה ברחובות הסמוכים כדי להעביר את הזמן, ומפעם לפעם הייתי סר לראות אם אין אור בוקע מחלון חדרו. לבסוף נתעייפתי ונתיישבתי על המדרגה שלפני הפתח. ככלב, חשבתי. עכשיו הייתי דרוך לשמוע את קול צעדיו כשם שלפני כן הייתי דרוך לשמוע את קול צעדי אשתי. שוב אותה צפייה מורטת־עצבים בחשיכה.

חצי שעה לאחר חצות ראיתיו מתקרב. נשארתי יושב על המדרכה עד שכמעט ונכשל בי. איפה בילית עד עכשיו? אמרתי בלחש. הוא נתבהל רגע, ומשהבחין בי, קרא, נבל, כמעט הייתי ממית אותך! ופרץ בצחוק. אני מחכה כאן כשלוש שעות, חייכתי אליו. נבל! קרא שוב, הלכתי לקחת אותך להצגת קולנוע, ראיתי חושך אצלך והלכתי לבדי. שלוש שעות אתה מחכה! אלהים! אילו ידעתי… יש לי עניין דחוף אליך, אמרתי. היכנס, מה אתה יושב ככלב לפני הבית, אחז בזרועי להקימני.

אני זקוק למאה לירות, אמרתי בהתיישבי על מיטתו, תוכל להלוות לי לכמה ימים? כמובן! אמר, אכתוב לך צ’ק ומחר בבוקר תוכל להוציא מן הבאנק. הוא שלף פנקס צ’קים מכיסו האחורי והחל לרשום על גביו. אולי יותר ממאה? הפסיק בכתיבתו. כן, מאה וחמישים, אם אתה יכול, אמרתי. רשם מאה וחמישים ונתן את הצ’ק בידי. בעוד שבוע אחזיר לך, אמרתי. הו, אפילו לחודש, לחודשיים, יש לי מספיק. מתי שיהיה לך.

בוא תראה צילומים חדשים שעשיתי, אמר ג’וני, ועם כך נטל מעטפה גדולה מן השולחן, הוציא מתוכה חבילה של תמונות והחל להראותן לי אחת אחת, תמונות של זריחה מעבר לגגות העיר. גלגל חמה שעלה הרחק, בין צמרות עצים ובתים וקרעי־עננים.

באמצע דיבורו חשתי אפיסת־אונים. שמתי ראשי בין ידי ועצמתי את עיני. מרגיש לא טוב? שאל ג’וני. לא היה בי כוח לענות לו. אור החשמל חרך את עפעפי. מה אני עושה פה? שאלתי את עצמי. למה אני לווה ממנו כסף? למה בכלל?

אולי תשתה משהו? אמר ג’וני. הוא היה נבוך מאד מקוצר־ידו לעזור לי ומשתיקתי הממושכת. מוכרח הייתי להפסיק שתיקה זו שאין לה סוף ושאני הולך ומתבזה בה. זוכר את האגודה שלנו? אמרתי, בנושאי את ראשי, זו היתה שטות גדולה, שטות גדולה מאד. הוא החריש וציפה להמשך דברי. מה יכולנו לעשות? המשכתי, מה יכולנו לתקן, מנהלי־חשבונות עלובים? כדי לעשות משהו, הרי צריכים היינו לחדול מהיות מנהלי־חשבונות…

הפסקתי. למיאוס היו עלי הדברים שאמרתי ושכלל לא היה בדעתי לאומרם. מה אני מדבר מה? לשם מה? מה איכפת לי כל זה?

אתה חולה, אמר ג’וני והסתכל בי בדאגה.

כן, זה נכון, נאחזתי בדברו מתוך רווחה כלשהי.

מה קרה לך? שאל בלחש.

לא יודע, אמרתי, משהו לא בסדר אתי…

ח.

לא רציתי להשאיר שום חוב מאחרי. למחרת בבוקר הלכתי אל חברת החשמל, אל המכבסה ואל הירקן, ופרעתי את חובותי להם. לאחר מכן פניתי ללכת אל משרד מס־ההכנסה. מס־ההכנסה שלי מנוכה אמנם ממשכורתי חודש־חודש, אך דומה היה לי משום־מה כי חייב אני ללכת לשם, כדי לקבל את אישורם, כשם שמקבל אישור כזה כל אדם שעוזב את הארץ. כלום אינני עוזב את הארץ? אישור זה יהיה אישורה של המדינה למעשה שאני עומד לעשות.

בהגיעי לשם היתה כבר השעה 11. שלטים לבנים שהיו תקועים לאורך הדוכן הארוך שבאולם, כתמרורים התקועים בצידי הכבישים, הורו: בירור חשבונות, תשלומים שוטפים, חוליה ג‘, חוליה ב’, חוליה א‘, קופה. קראתי את כל השלטים, ניגשתי אל בירור החשבונות והודעתי שברצוני לסלק את חובי. מסרתי את מספר פנקס הזיהוי, הכתובת, מקום העבודה. הפקיד פרטט בכרטיסיה ולא מצא דבר. רשם משהו על פתק ושלח אותי אל המזכירה חנה בחדר הסמוך. המזכירה חנה עברה על כרטיסיה אחרת, רשמה משהו על פתק ושלחה אותי אל הפקיד שליד השלט חוליה א’. פקיד זה קרא לנער, מסר בידו את הפתק ושלחו למקום כלשהו. אשה שעמדה לידי וגליונות ירוקים לפניה, התמקחה בדמעות בעיניה עם פקיד אחר, של חוליה ב‘. אמר לה שהדבר איננו בסמכותו. אם כן בסמכותו של מי? של מי? נפנפנה האשה בגליונות מול פניו, שעתיים אני מתרוצצת כך מפקיד לפקיד ואיש אינו רוצה לשמוע לי. מצטער, אמר הפקיד. אתה מצטער ואני צריכה לשלם 250 לירות כשאין לי מהחנות אפילו מאתיים. אתם סאדיסטים. אתם נהנים מזה שאתם רואים אשה בגילי מוציאה את נשמתה אצלכם. אפשר להשתגע מהמדינה הזאת. מצטער, אמר הפקיד. הנער השליח חזר ולא הביא דבר. פקיד חוליה א’ קרא בשמי ובמספר פנקס הזיהוי שלי אל פקיד אחר בקצהו השני של האולם והלה חזר על השם והמספר. הקריאה הדהדה מקצה עד קצה. דומה היה לי כאילו הכריזו עלי במושב בית־דין ועלי לעלות ולבוא. עתה ידע כל העולם מי אני ומה אני עומד לעשות. מעולם לא ניתן לי פומבי כזה, ודווקא עתה, כשאני רוצה לטמון ראשי בעפר… כרטיסי נמצא סוף־סוף. הורו לי ללכת לחדר מספר 5 בו יושב פקיד השומה.

חדרו של פקיד השומה היה צר כמלכודת. רק הוא ואני והשולחן בינינו. ללא רווח לפנות ימין ושמאל, לפשוט רגל או לשלוח יד. תיקי היה פתוח לפניו והוא עיין בו מבלי שים לב אלי. ראש כדורי וגדול היה לו, שערו גזוז קצר, גביניו השחורים עבותים ופניו אפילות. ישבתי בלב רועד, מצפה לגזר־דיני. עתה מפורטים לפניו כל עוונותי. עוד מעט יקראם לפני אחד־אחד.

היית חבר קיבוץ עד נובמבר 1949, נשא הפקיד את עיניו מן התיק בעודו יושב שחוח עליו.

כן, הודיתי על אשמה א'.

ומאפריל 1950 עד היום הנך עובד כמנהל־חשבונות בעירייה.

כן, הודיתי על אשמה ב'.

נשוי.

כן.

ילדים אין לכם.

לא.

מה עבודתה של אשתך?

איננה עובדת.

אין לה שום מקצוע?

בהיותה בקיבוץ עבדה כמטפלת בילדים.

מדוע לא המשיכה בזה כאן?

פני החווירו. חשתי שהחוקר יכביד ידו עלי, ילחצני, ואני לא אוכל לעמוד בכך. אסתור את עצמי, אומר דברי שקר, אתמוטט.

נשמתי עמוק ואמרתי, לא מצאה עבודה במקצוע זה.

האם ניסתה למצוא?

כן, אמרתי. זה היה שקר, כמובן. מעולם לא ניסתה. לאחר שנתברר לנו כי לא תוכל ללדת, הסכמנו שנינו שמוטב כי לא תעבוד עם ילדים. עכשיו עתיד הוא לתפוס אותי בשקר זה.

כלומר, יותר משבע שנים אתם נמצאים בעיר, בלי ילדים, וכל הזמן הזה אשתך לא עבדה.

לא.

נשימתי כבדה וזעה עלתה במצחי. צריך הייתי לנשום עמוק מדי פעם כדי להתגבר על חולשתי. אין ספק שהכרת פני ענתה בי אשמה. לשם מה באתי הנה? הרי בין כה וכה מנכים את מס ההכנסה ממשכורתי, חודש בחודשו. הרי איני חייב להם כלום. לשם מה באתי?

כמעט לא ייאמן, אמר פקיד השומה.

בהיתי לפני ולא עניתי דבר. החלון נעשה צהוב. האם נסתתרה השמש מאחורי ענן או רק נדמה לי כך? הדממה צללה באוזני. שתיקתי נדמתה ודאי בעיניו כהודאה באשמה.

נצטרך לברר זאת, מלמל לעצמו ושיקע ראשו בתיק־הפשעים.

כשהיה מדפדף בגליונות שבתיק, מעיין שעה ארוכה בכל גליון, הייתי מהרהר בכך שבאמת לא טוב היה שאשתי לא מצאה עבודה כלשהי. ייתכן שאילו היתה עובדת, היה הכל שונה. לא היתה נפתית להרפתקאות. כמו עם דבלה, אחר־כך עם ג’וני. פתאום נכנסה בהלה בלבי למחשבה שמא היתה מתנה אהבים עם מישהו, ואני כלל לא ידעתי. אילו יכולתי לגלות זאת! למצוא עדות כלשהי!

לפי הדינים־וחשבונות שכאן, ניכו בשבילך מס־הכנסה מאפריל 1950 עד החודש שעבר, זקף עינו פקיד־השומה, אבל לא שילמת כל מס מנובמבר 1949 עד אפריל 1950.

הייתי מחוסר עבודה, אמרתי.

ממה התקיימתם?

ההורים עזרו לנו.

הוריך והוריה?

כן.

מה עבודתו של אביך?

מרצה־נודד מטעם ההסתדרות.

ידוע לך מה משכורתו?

בערך מאתיים לירות לחודש.

וממשכורת פעוטה זו יכול היה להפריש לקיומכם?

קצת הוא וקצת אביה של אשתי.

מה מלאכתו של אבי אשתך?

יש לו חנות לחומרי בנין.

הוא כבש ראשו שוב בתיק, אחר נשא עיניו אלי.

ביולי 1950 שכרתם את הדירה שבה אתם גרים בה עכשיו, אמר.

כן.

שילמתם 4000 ל"י דמי מפתח.

כן, אמרתי. לא העליתי בדעתי שכל זה רשום וידוע לפניו.

מניין לקחתם סכום גדול זה, לאחר שאתה היית מובטל ואשתך לא עבדה?

ההורים, אמרתי שוב.

ההורים?

פקיד־השומה סמך סנטרו על כף ידו והתבונן בי ממושכות, כבוחן כליות ולב. ניכר היה שחשדוֹ בי הולך ומוצא לו סימוכין. נאלץ הייתי להסב מבטי ממנו, ודבר זה ודאי אישר את חשדו.

אביך ואבי אשתך ודאי הצהירו על תמיכתם בכם, בדינים וחשבונות שמסרו באותה שנה.

אני משער כך, אמרתי בקול חולשה. רציתי להתחנן לפניו שיניח לי, שיעזבני לנפשי. חשתי חום ומחנק עד בלתי יכולת לשאת עוד.

נוכל לברר זאת, אמר פקיד־השומה. התוכל להביא לנו אישור לכך שהיית מחוסר עבודה באותם חמשת החדשים?

הייתי מחוסר־עבודה, זו כל האמת, אמרתי.

כן, אני מוכן להאמין לך, אבל התוכל להביא אישור לכך?

עתה חשתי שהעניבה מתהדקת והולכת סביב לצוארי. החום שהציף את גופי כמעט וחנק את נשימתי. מוכן הייתי לעשות כל דבר ובלבד שאצא מן החדר ואנשום לרווחה. אילו הייתי חבר קיבוץ, חלף הרהור במוחי, לא הייתי נקלע לעולם לחקירת־זוועה מעין זו. כל המסים משולמים שם מעליהם.

ממי עלי לקבל אישור? שאלתי.

הנך חבר ההסתדרות בודאי, אמר הפקיד, ודאי נרשמת בלשכה באותה תקופה שהיית מובטל ועשית את כל המאמצים להשיג עבודה כלשהי.

לא נרשמתי, הודיתי.

מדוע?

לא היתה לי תשובה על כך. בשעתו לא עלה הדבר בדעתי כלל. חיפשתי עבודה באמצעות מכרים והשתדלויות. איך אסביר לו כל זאת? ודאי אסתבך כפל־כפליים. הסומק שבפני הלוהטות ודאי מעיד כמאה עדים שאני משקר. אבל הרי איני משקר!

כמה מס עלי לשלם בעד אותם חמשת החדשים? שאלתי לבסוף.

שאלה זו לא הפתיעה אותו. כאילו ציפה לה.

זאת לא אוכל להגיד לך כרגע, אמר, תלוי מה היתה משכורתך.

הייתי מחוסר־עבודה, כפי שאמרתי.

ובכל־זאת אתה רוצה לשלם מס עבור חמשת החדשים שלא עבדת! זה מוזר מאד!

מפני שאינך מאמין לי, אמרתי.

לא אמרתי זאת. כל אדם חשוד בעינינו עד שלא יביא ראיות לדבריו. זהו הכלל שלפיו אנו פועלים. אלא שאתה עצמך, שברגע זה הבעת את רצונך לשלם עבור אותם החדשים, כאילו הודית בכך שעבדת, ומה שאמרת קודם לא היה אמת.

היה אמת, אמרתי.

טוב, יש באפשרותנו לברר זאת, אמר פקיד־השומה באנחה וסגר את התיק.

מה עלי לעשות עכשיו? שאלתי.

לא כלום, אמר, חכה להודעה. תוך שבועיים־שלושה תקבל הודעה.

אני מוכן לשלם עכשיו, אם צריך, אמרתי ברוב ייאושי. הרהור חלף בי שאם לא אשלם עכשיו, יהיה עלי לחכות שבועיים־שלושה ואולי יותר, עד שאוכל להדק את קנה־האקדח לרקתי.

מצטער, אמר, לא אוכל לומר לך עכשיו יותר ממה שאמרתי.

רגע ממושך לא יכולתי לקום ממקומי. אחר הודיתי לו ופניתי אל הדלת. בעומדי על הסף, אמר, כאילו לאחר שיקול שהיה לו בינו לבין עצמו:

אני מקוה שאינך עומד לעזוב את הארץ.

לא, אמרתי נפתע.

הוא חייך ואמר:

שאלתי זאת, מפני שתמוה היה בעיני שבכלל באת הנה. סוף־סוף מסיך משולמים כסידרם. לפחות בשש וחצי השנים האחרונות.

עוד רגע עמדתי נדהם, אחר יצאתי ונשמתי לרווחה.

בבואי הביתה אחזה אותי בהלה לחפש עדות לחשד שעלה במוחי ביושבי בחדר פקיד־השומה. היתה לה, לאשתי, מגירה אחת, בה היתה מצפינה עדיים, מכתבים ישנים וכל מיני אביזרים קטנים חסרי־ערך. את המפתח היתה שומרת תמיד בארנקה. עתה נסיתי לפותחה בכל המפתחות שבבית ולא עלה בידי. לקחתי מברג ופטיש, ולאחר עמל רב, כשאני מפסק בין המגירה ומסגרתה, הצלחתי לפרוץ אותה ולפגום בכך את הארון פגימה ללא תקנה. המגירה היתה ריקה.

אחר הצהריים היה בדעתי ללכת לקנות את האקדח. אך ברגע שפניתי לצאת מן הבית נכנס אבי. רבון כל העולמים, דווקא בשעה זו! כשלא היה בי כוח להשמיע מלה טובה אחת ולא סבלנות לשמוע כלום מפיו! עיניו היו דעוכות, בשרו כחוש ונזדקן הרבה מאז ראיתיו לאחרונה. דומה היה כאילו מחלה מקננת בו. בא ואמר שאמי דואגת לי מאד. כי זה יותר מחודשיים שלא כתבתי מלה. מה קרה לך? הו, לשם כך צריך היה לעשות את כל הדרך הארוכה מביתו הרחוק עד הנה, חשבתי, כדי לומר לי זאת. אמרתי לו שפשוט מתוך עצלות לא כתבתי. לא, אמר, משהו לא כשורה אצלך. לב אב ואם חש גם מרחוק. דברים אלה הרגיזוני מאד. אני שונא אמונות תפילות, אמרתי, והעובדה שהכל כשורה מוכיח על כזבן. והיכן היא? שאל. נסעה לנוח, עניתי. כך סתם? כן כך סתם, מה תמיהה בדבר שבחורה נוסעת לכמה ימים מן הבית? נראה היה שעלה חשד באפו, כי לא נתן אמון רב בדברי. לאחר שישב ושתק דקות אחדות, שאלתי לשלומם. אתה רואה, אמר, אביך ואמך חשים מרחוק בצרתך, ואתה, בנם, אינך חש בצרתם. הקרה דבר־מה? שאלתי. כך כך, נד בראשו, פורענויות באות תמיד בחברותא, רדופות זו אחר זו. קודם מעדה אמא במדריגות ושברה רגל והצטרכה לשכב ארבעה שבועות במיטה… מה אתה אומר! קראתי. כך כך, אמר, אבל מזה נרפאה כמעט, אלא שאחר כך באה צרה אחרת, גדולה מהראשונה. תאר לך שלאחר שלושים ושלוש שנות עבודה, אני מקבל הודעת פיטורין… מה אתה אומר! קראתי, זה בלתי אפשרי! כן כן, אמר, זה שכרי מכל עמלי.

ישבתי כאבל עד שנתארכה השתיקה. ואינם משלמים פיצויים? שאלתי. תאר לך, שלושים ושלוש שנה שירתי אותם באמונה, בימי חמסין ובימי גשם נסעתי לנקודות הנידחות ביותר, ועכשיו אומרים לי לך ופוטרים אותי בכמה מאות לירות.

הכל באשמתך, אמרתי ברוגז, באשמתך בלבד. מפני שאינך יודע לעמוד על שלך. מפני שאינך יודע להילחם. אדם שאינו יודע לעמוד בתוקף על שלו, הכל רוכבים עליו. הוא עובר־בטל. אפס גמור. למה ציפית? לרחמים? האם מישהו מרחם על אדם חלש?

כן, ייתכן שאתה צודק, אמר, אבל מה לעשות, את טבעי כבר לא אשנה. אינני יודע לדפוק על השולחן ולהקים צעקות. ככה זה.

אם כן תשב בחיבוק ידיים ולא תעשה דבר? קראתי.

מה אוכל לעשות? אמר.

ישבנו ושתקנו. היה בלבי לומר לו עוד דבר־מה. דבר פרידה כלשהו. הוא היה דמי ובשרי, וכשישבנו כך ושתקנו, וכבר דעך אור היום, חשתי כאילו דמו זורם ממנו אלי וממני אליו, עד שהוא נצמת בתוכי. הייתי נצר חולה מגזעו. בנו היחיד הייתי, בן ללא בנים, ולרגע התכווץ בי לבי למחשבה שהנה אני עומד להכרית את שושלתו, שלא יהיה לה עוד ניר לעולם, וכי אני עושה לו עוול בזה, לו ולאבותיו ולאבות־אבותיו. כאילו ראה להרהורי, שאל לפתע: ואצל סבא היית? לא, אמרתי ברוח שפלה. למה? למה אינך מבקר אצלו? לפחות פעם בכמה שבועות? האמנם כל־כך קשה הדבר? אתה יודע כמה נחת אתה גורם לו בזה. וכי יש לו אדם קרוב ממך בעיר הזאת? אדם בודד הוא ושנותיו ספורות, האין זו מצוה של פיקוח־נפש ממש לבקר אצלו מפעם לפעם? שאלותיו רחפו בחדר כעטלפים מעל לראשי, ואני כפפתי ראשי פן יפגעו בי. ובכן? אמר, תסור אליו? כן, אמרתי. מתי? בימים הקרובים. אתה מבטיח לי? כן, הרי אמרתי.

ליוויתי אותו אל האוטובוס. רציתי עוד ללחוץ את ידו, לנשק לו נשיקת פרידה. לבקש את סליחתו. אך דחיתי זאת לרגע האחרון, וברגע האחרון כבר הגיע האוטובוס, ולא היה סיפק בידי אלא לקרוא שלום כלפי הדלת, שנפתחה ומיד נסגרה. ראיתיו עוד מוציא את הארנק מכיסו ומפשפש בו למצוא את הפרוטות המעטות לדמי־הנסיעה. התיק היה תחת זרועו והוא נתקשה בנקיטת הכסף מתוך הארנק, ובתנועה זו, שהיתה כה חסרת־אונים, כאילו נתקפלה כל מלחמתו הקשה על החיים, כל מאבקו הנואש נגד נסיבות־הגורל החזקות ממנו. כה חסר־אונים היה עד כי דמעות עמדו בעיני, בלוותי במבטי את האוטובוס המתרחק במורד הרחוב.

בלכתי הביתה, הרהרתי כמה פותה לב האדם להאמין בנס שעה שהוא זקוק לו. כמה וכמה פעמים בימים האחרונים הייתי מצפה לנס שיבוא. הנה אפתח את הדלת ואשתי תעמוד לנגדי ופניה מאירות ותאמר לי שכל מה שהבעית כה את רוחי לא היה אלא חלום־רע, או הרהורי לב קנא, או דמיון שוא, או שקר. ואין דבר בעולם שיוכל להפריד בינינו. לא אצטרך לקנות עוד את האקדח ומיד יחזור הכל למה שהיה לפנים. אך נס זה לא יקרה, בין שאתפלל לו, בין שבכוונה לא אתפלל לו כדי שיקרה בהסח־הדעת.

בכל זאת נשאתי עיני אל החלון, אולי יש בו אור. רק השוטים מאמינים בנסים, שיפטרו אותם מן המעשים שהגורל מצווה עליהם לעשותם.

ט.

עניין קניית האקדח היה פשוט הרבה משחשבתי. למחרת הלכתי לחנות קטנה לכלי נשק בדרום העיר, שזכרתיה משכבר השנים, כשהייתי עובר על פניה יום־יום בלכתי לבית־הספר. שאלתי אם אפשר לקנות אקדח קטן במחיר לא גבוה. אמר לי המוכר שבשבעים לירה אוכל לקבל פי. בי. 7.65, אקדח משומש אמנם, אבל טוב. לשם מה הוא נחוץ לך? שאל. אמרתי שאני יוצא לעבוד בקידוחים בנגב ושם אזדקק לו. אם כן זה ישרת אותך בנאמנות, הניח לפני את האקדח. אבל אין לי עדיין רשיון, אמרתי. זהו עניינה של המשטרה, אמר, ועניינך אתה. עלי לקבל ממך רק את שמך, כתובתך ומספר פנקס הזיהוי שלך. מסרתי לו כל מה שביקש, שילמתי, חתמתי על איזה גליון נייר, והאקדח היה בכיסי, עם עשרה כדורים.

חזרתי הביתה וסגרתי את כל התריסים עד שהיתה אפילה גמורה ורק מתכתו הקרה של האקדח הבהיקה בה. מתחתי את הבריח ושחררתי לאט־לאט, לבל יישמע קול. פרקתי אותו והרכבתיו שוב, כמה פעמים. מאומן הייתי בכך, אפילו בחשיכה. הדקתי את הקנה אל רקתי, כפי שהייתי עושה בדמיוני פעמים אין־ספור. לחצתי אף על ההדק וקול אטום נשמע. הרגשה של בטחון נכנסה בי כשהייתי שוקל את האקדח על כף ידי. כלי קטן ונוצץ היה זה, והוא קלט את חוּמי ונענה לכל תנועה שלי ללא סירוב. היה מתהפך מלחי אל לחי ומכף אל כף והבריח היה נמתח על נקלה, כמשוח בשמן, וחוזר אל תושבתו כפי רצוני. שלטתי בו שליטה גמורה, ועכשיו שלטתי גם בגורלי, שהיה נח כציפור לכוּדה בכף ידי. הציפור לא פרפרה, אלא כנוּעה היתה, ורק את צפצופה החלוש שמעתי מפעם לפעם.

שכבתי על המיטה והאקדח היה מונח לצידי כשקנהו נשען על מצחי. מגעו הצונן היה כמגע מטלית לחה המפיסה את מיחושי הראש. בפעם האלף הציקתני המחשבה שאילו הייתי נוהג אחרת, יכול הייתי למנוע את השואה. אילו הייתי רואה את מרכז חיי בביתי, ושמח בחלקי עם האשה אשר אהבתי. אלמלא הייתי נמשך אל החובה, כפרפר אל האש, שסופה היה לשרוף אותי. אלמלא חשבתי שמשא כל הארץ מונח על כתפי והלכתי שחוח ונדכא תחתיו. והרי לא הועלתי דבר! איבדתי את שני העולמות ויצאתי עירום משניהם! כן, עד לשנה האחרונה, גם אשתי עוד האמינה בכך, שאמנם נושא אני משא של ממש על שכמי, עד שנגלה לה פתאום שאותו שק נפוח שאני כה כורע תחתיו, בפנים קודרות, מדיר עיני מכל הנאה, כביכול חטא היא, כביכול עשוייה היא להטות את לבי ממלאכת קודש כלשהי, שאותו שק נפוח אינו אלא שק ריק. כל הכבוד שרחשה לי, מתוך אשלייה שאני טיפחתי בארשת החשיבות שלבשתי והיא עצמה פחדה להרסה, בהסתירה עיניה מן האמת שאולי ידעתה בעומק לבה – נגוז בבת אחת. לא נותר ממני אלא מנהל חשבונות קטן, שוגה בדמיונות של כסיל.

נזכרתי בימים שלאחר נפילתי מן המגדל. כבר אז החלה התרחקותה מעלי. ואולי עוד באותו יום עצמו, כשראיתי את מבט האיבה בעיניה, בהיותי שוכב על השולחן בחדר העזרה־הראשונה, ולא יכולתי להבינו, כי סבור הייתי שהאהבה סולחת לכשלון. לא, האהבה לא סלחה. היא נפצעה ממנו ללא מרפא. היא לא יכלה לראות עין בעין את מושאה, שנדמה כחזק, בחולשתו הערומה. ייחסתי את חוקי הידידות לאהבה, וזו היתה טעותי, הרת התוצאות הגורליות. חוקי האהבה בין איש לאשה אכזריים הם ופועל בהם אך משחק הכוחות שאינו יודע ויתור ושהרחמים זרים לו. מאז החלה להתנכר אלי. חשתי איך היא הולכת ומתרחקת, יותר ויותר, ואין בכוחי לעצור את התרחקותה. נזכרתי איך היתה ישנה בשלווה כשהייתי אני נשרף על יצועי כל הלילה, מתהפך כעל גחלים, וצריך הייתי לאזור כוח לא־אנוש כדי לא להעירה ולומר לה את אשר היה עם לבי. שעת טרם־בוקר היתה הנוראה ביותר. המוות כאילו קם אז מאפרו בתוך גופי, ותחת מראה לשונות האש שליחכו סביבי כל הלילה ניצבה עתה דמותו האילמת, לבושת התכריכים הלבנים. זו היתה הרגשת החידלון הגמור. חוסר־האונים המוחלט. היא היתה מתיישבת על מיטתה, ותוך כדי לבישת גרביה, בעודה אוחזת בשוליהם, כפופה לפניה, היתה מפסיקה לרגע במשיכתם ומהרהרת. הידיעה שהיא מהרהרת בדברים שאין לי כל שליטה עליהם, שאין לי כל חלק בהם, ולא דרך כלשהי להחדיר עצמי לתוכם – היתה מטרפת את דעתי. ידעתי אז שגם אם אזעק מרה, או אשטח עצמי לרגליה, או אטיח ראשי בלבה, יהיה זה כאל כותל אטום. עיר נצורה היתה, שכל שעריה נעולים בפני, וגם אם אתקע בכל שופרות לבי, לא אבקיע אותה. באותם רגעים חשתי שגם אם אטבע לעיניה, אושיט ידי מן המים ואצעק לעזרה, אראה לעיני המתחננות רק את מבטה האדיש, בעומדה שוות־נפש על החוף.

אחר־כך, ואולי תוך חוש טבעי של הגנה עצמית, או מתוך הרגשה כמוסה שלא אוכל להתמודד עם מצב אכזרי זה של היות זר פתאום לאדם הקרוב לי ביותר – נמלטתי שוב אל החובה. הנחתי לדברים להתגלגל מעצמם, מתוך אמונת־הבל שאם אסתיר עיני מהם, ואם אשקיע עצמי בעסקנות כלשהי שפיצוי של הרגשת־הקרבה בצידה, ושגמול מזומן למתמסרים לה, כמו לכל הצדיקים, – יחזור הכל למוטב. כמובן שהיתה זו אמונת־הבל. היא הלכה הלוך והתרחק מבלי שעיני צופייה בה, ועתה גם ללא החזר ראשה לאחוריה. כשחזרתי באותו לילה, לאחר הנשף בביתה של אירמה, ככלב מוכה המלקק את פצעיו והוא מדדה אל מלונתו למצוא בה מנוח, בתקווה כי זהו מקלטי האחרון ובהחלטה לתקן את הסדקים שנבעו בו ולבצרו – כבר אחרתי את המועד. הבית היה הרוס. ברחתי מדליקה אחת אל דליקה שנייה ובשתיהן לא יכולתי להציל דבר.

היכן היא עתה? דמיוני הקנא שוטט בכל פינות הארץ, ביפות שבהן, בנסתרות שבהן, בצל שיחים, בסתר־סוד חורשות אורנים רעננות, על חופי אגמים, על במות הרים – ולא מצאה. או מצאה בכל מקום, מוקפת מעגלים מכושפים שאין לחדור בעדם.

כשנתעוררתי מן הסיוט, ראיתי שוב את האקדח לידי. אמרתי כבר לטעון אותו בכדור, אך נזכרתי שעלי ללכת לבית סבי, כדי לקיים הבטחה שנתתי.

י.

היתה כבר שעת אחר־הצהריים כשהגעתי לבית סבי. דפקתי על הדלת ושמעתי את חריקת הכסא בקומו מעליו, ואחר את רשרוש דרדסיו על המרצפות. ברכתיו לשלום. הוא בהה בי רגע כאילו לא הכירני, אחר אורו פניו והושיט לי את ידו, יד יבשה, מגויידת, שאצבעותיה קרוּשות. זקנו הלבן היה שקוף כמשי וכן היה אור פניו, שורידים דקים הכחילו בצדעיהם, וכן היו עיניו התכולות, הצלולות כאגמי מים.

ברוך הבא, אמר, יפה שנזכרת במצוות כיבוד סב. בוא, היכנס, היכנס. אבל כיון שחוזר־בתשובה אתה, הרי צדיק כמוני אינו יכול לעמוד כך במחיצתך. צריך אני להתלבש לכבודך.

הוא יצא אל החדר הסמוך ונשארתי לבדי. הכל היה כמימים ימימה. על השולחן המכוסה מפה תרוגה היה ספר גמרא פתוח, ולידו כוס עם שארית של תה בתחתיתה. בפינה אחת עמדה הכוננית הצהובה והרעועה, ועל מדפיה דחוקים ללא־רווח הספרים הגבוהים בכריכות העור הסדוקות. בפינה השנייה עמד השולחן הקטן, עקום־הכרעיים, שהכלים המכוסים באלונטית־בד לבנה, בעלת שני פסים כחולים, שיוו לו מראה של גיבן המתכופף להרים דבר מה. על הקיר היתה תלוייה תמונת הרמב“ם, ולמטה לה רשום באותיות רש”י מעובות ועקומות, רבנו משה בן מימון, אותה תמונה שנחקקה בזכרוני מקדמת ילדותי, מן הלילות שהיו הורי משאירים אותי ללון בחדר זה. מבקש הייתי אז להשאיר את האור עד שארדם, ובשכבי כך, כשעיני פקוחות ופני אל הקיר שמנגד, היה הדיוקן שבתמונה משקיף עלי שעה ארוכה כאַב המתבונן בבנו. אין הוא מייסרו, אלא מעמיק הוא מבטו לתוכו, לבחון את לבו. תוהה הייתי על התרבוש הלבן שבראשו, ועל הצעיף המשונה העוטף את צווארו, ודומה היה לי שמפני שהוא מצונן נתלבש ככה. אלא שעיניו השחורות, שהיו נעוצות בי כל העת ללא ניע, לא היה בהן כל מורך ולא שום סימן של חולשה, ועל כן היה איש חזק בעיני, העומד כצוּר נגד כל אויביו ואין אדם בעולם שיכריענו. אחר־כך, כשדבקה תנומה בעפעפי, עוד הייתי ממצמץ כלפיו ומבקש להיאחז בו שלא להרדם, וחושש פן אאבד אותו, פן ייעלם ברגע שתיעצמנה עיני ולא יהיה לי עוד חוסה ומגן, וגם כשנעצמו עיני לבסוף, כאילו נפרדה התמונה מן הקיר ובאה ונכנסה לתוכי, והיתה מבהקת שם מתחת לאשמורותי בתרבושה הלבן שקפלים קלועים לו, עד שהיה הכל מחשיך. עכשיו היה אור של שמש שפלה מצהיב את מחצית הדיוקן ומזהיב את גבי כריכות־העור הסדוקות של הספרים הגבוהים. האור גהר באלכסון מן החלון הפתוח על גבי הרצפה, כמו נשתטח עליה, והיה כאבק זהב הבא מרחוק, מארץ אופיר או פרוַיים. ניגשתי אל השולחן וקראתי –

שואל פרק שלושה ועשרים שבת קנב.

כעין מגדל איתן, לא־ימוט, שבסיסו רחב, ניצב גוף הגמרא באמצע הדף, ומסביבו חשרת־האדים הכבדה של אותיות הפירושים הזעירות. כלמראה גובה רב, (ואולי משום שלא בא אוכל אל פי מאז הבוקר), אחזתני סחרחורת קלה. רגע חלפה מחשבה במוחי שאילו הייתי אוחז בקרנות המגדל הזה, מאז ילדותי, כשהפציר בי סבי שאקרב אליו וילמדני לגשש בידי על אבניו, לא הייתי מגיע לעולם למצב שאני שרוי בו עתה. אלא ששוטה הייתי, וברחתי אל הרחוב.

סבי נכנס כשהוא נעול במנעליו ולבוש במקטרנו האפור.

ואולי ללמוד באת? שאל בהניחו כף ידו, בעלת האצבעות הארוכות והדקות, על דף הגמרא. אצבעות לבנות, שקופות, היו לו, אך חזקות, כאילו היו עשויות פרקי מתכת. חיוך חיור עלה על דל שפתי. פניך רעים, אמר, כאילו זקנה קפצה עליך. כן, אמרתי, קשה להתחרות אתך בצעירות. מחמאה זו נעמה לו, אלא שמתוך ענווה נאנח אנחה קלה ואמר בניגון של קינה: ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מיעטו וחשכו הרואות בארובות… קרב הנה ותקנה דבר־חכמה כדי שלא תצא מכאן בידיים ריקות ותאמר שביטלת זמנך אצל סבא.

כשאני רואה אותך כבר אינני מבטל את זמני, אמרתי.

אם כן כדי שלא תבטל אותי מתורה, אמר. ועם כך קרב כסא אל כסאו והושיבני על ידו. קרא כאן, אמר, ושם אצבעו בראש הדף.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר ליה, טור תלג, דהיינו הר שלג, שהוא ראש מלא שיבה, סחרוני גלידין, כלומר קרח סביבו, שהם השפם והזקן, כלבוהי לא נבחין, טחנוהי לא טחנין…

וקרא להלן, אמר לי: אמר ליה שמואל לרב יהודה, שננא, שרי שקיך ועיל לחמך. כלומר, פתח פיך והכנס בו לחמך, כי עד ארבעים שנה האוכל נכנס ומכאן ואילך, שתייה נכנסת…

והנה אתה, הניח כף ידו על זרועי וצבתה באצבעותיו, פחות מבן ארבעים אתה ונראה בך כאילו לא אכלת כלום, כל כך כחוש אתה. האין אשתך מכינה לך שלוש ארוחות ביום? מכינה? אם כן מה מכחיש את פניך? הרהורי חרטה? או שמא הרהורי קנאה? ראה, ראה מה שנאמר כאן, אמר והפך את הדף: ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים. כל שאין לו קנאה בלבו, אין עצמותיו מרקיבים. אם כן לא קנאה היא? הרי שודאי הרהורי תשובה, שאתה, הרי מן הפקחים אתה ולא מן הטפשים, ועל הפקחים נאמר כאן שהם מקשטים עצמם ויושבים על פתח בית המלך, לא כטפשים, ההולכים למלאכתם ומזדהמים. אחר כך, כשמזמין המלך את עבדיו להיכנס, הוא אומר להם, הללו שקשטו עצמם לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו, והללו שלא קשטו עצמם לסעודה, יעמדו ויראו איך הפקחים אוכלים. למה מכוונים הדברים? שצריך אדם להיות מוכן כל ימיו לתשובה, כמו שאמר רבי אליעזר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו אותו תלמידיו, וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם, וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. על אחת כמה וכמה אתה, שלא הגעת אפילו למחצית שנות חייך ויכול אתה לחזור בתשובה בכל יום ויום ואינך מאחר. אי רשע, רשע, ניערני בכתפי, אינך רוצה לזכות בחיי עולם?

ואחר־כך היה מספר והולך על תחיית המתים. שלושה שותפים באדם, אמר, מן האשה – דם ובשר, מן האיש – עצמות וגידים, ומן הקדוש־ברוך־הוא – הנשמה. ומזה נחלקו מידות האדם לטוב ולרע, לשמיים, לבריות ולעצמו. לשמיים מן הנשמה, לבריות מן האשה, שהיא בשר־ודם, ולעצמו מאביו. הנשמה והעצמות יש להם הישארות והבשר־ודם, שהוא מן האשה – כלה. כל מעשה שאדם עושה, אם טוב ואם רע, נברא לו מלאך לפי המעשה. העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. כשהצדיק נפטר אין הוא אובד אלא יש לו הישארות. כי שלוש כיתות של מלאכי השרת הולכות לפניו ומלמדות עליו זכות, אחת על מעשיו לשמיים, שנייה על מעשיו לבריות ושלישית על מעשיו לעצמו, ואז הוא זוכה לחיי עולם. מה שאין כן הרשעים, ששלוש כיתות של מלאכי חבלה מהלכות לפניהם ומכריזות על מעשיהם הרעים. סופם שהם שוכבים עם ערלים, את בשרם אוכלת רימה ונשמתם יורשת גהינום.

וכיון שכבר נכנסת הנה, אמר, בעל כורחך תקרא מאמר שכתבתי באחרונה. הוא קם, ניגש אל הכוננית, נטל ספר חומש גדול מעל המדף, פתחו באמצע והוציא ממנו שלושה גליונות נייר ארוכים ומשורטטי משבצות. קרא את זה, הניחם לפני, מאמר קין והבל. קרא לאט־לאט, אל תיחפז, וכדי שלא אבלבל את דעתך, אצא לחדר הסמוך. כשתגמור, אמור שגמרת.

ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. קין, שהיה עובד אדמה וכל הארץ היתה לפניו, מה ראה להרוג את אחיו? כל־כך נצטער על שלא שעה השם למנחתו? והרי אפשר שלמחר או אחרי מחר יביא מנחה וישעה לו? אלא שהקנאה מעבירה אדם על דעתו ומשכיחה ממנו כל קנייניו…

כעין ענן ירד עלי וכיסה באד את האותיות. הגמרא היתה עדיין פתוחה והמגדל היה שרוי בערפל, כאילו נמוג בתוכו. חשתי כאילו הכל שוקע תחתי, שוקע וכלה. בעוד שעה אהיה שוב בחדרי ואחוש במצחי את מגע המתכת הקרה. ומה אחר־כך? העולם יהיה כמיימים ימימה. הכוננית הצהובה תעמוד בפינת החדר והספרים הגבוהים יעמדו לעד כעמודים התומכים את כיפת הרקיע. שמש של אחר־הצהריים תשפוך זהבה על הרצפה. טורים של מספרים חדשים, ארוכים לבלי־סוף, ייכתבו בספרי־החשבונות.

ויאמר, מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. קין, שידע מציאותו של השם, שכן הביא לו מנחה מפרי האדמה, סבור היה שלא ראה היושב במרומים כי הרג את אחיו? אלא כשנתגבר עליו יצרו נסתתרה דעתו ולא היה בו מותר מן הבהמה. לפיכך כתוב, ויאמר קין אל הבל אחיו, ומיד אחר־כך, ויהי בהיותם בשדה וגו'. מלמד שניטל הדיבר מפיו ולא יכול לומר כלום, אלא הרים אבן והטילה בו, וכבר שמע הוא עצמו קול דמי אחיו הצועקים אליו מן האדמה עד שנתחרשו חושיו והחל לברוח. אך כיון שכל האדמה היתה שלו, לא היה לו לאן לברוח. משל לאדם שהורג איש בביתו וכשהוא אץ לברוח רואה שכל הדלתות והחלונות נעולים ובכל אשר ינוע מרדפו מראה המת. ואין עונש גדול למרצח…

ובכן? נכנס סבי ועמד למולי, טרם גמרת?

נשאתי עיני אליו ולפתע חלף בי הרהור שאפשר ובשעה זו עצמה נמצאת אשתי בבית, שחזרה היא ומצפה לי ודואגת שאינני, וכשאכנס, תיפול על צוארי ותבכה, ותאמר שהיו לה סיוטים, על כן מוכרחה היתה לחזור.

כל עוד רוחי בי מיהרתי לביתי.

יא.

נתתי לאשתי עוד יום אחד שתבוא. אי אפשר, אמרתי, שאין לבה מנבא לה שאסון עומד לקרות. נדרתי שאם תבוא עד הערב, אשליך את האקדח לים, שכן זה אות משמיים לבל אעשה את המעשה. מעין האייל שהופיע לאברהם בשלחו ידו אל המאכלת. מן הבוקר לא יצאתי מן הבית והייתי נרעד לכל רחש בחוץ, קם לקול הציפור. בכל רגע ורגע משעות הצפייה הממושכות היו חיי תלויים בחוט השערה, מחכים לגזר דינם. בכל הצעדים הרבים שעברו ברחוב היו אזני מזדקפות לקלוט את קול צעדיה, ובכל אלפי הרחשים שבחדר המדריגות ומאחורי הדלת, היו חושי מתחדדים להבחין ברחש תנועה מתנועותיה. השבעתי את אלהי סבי שישמע לתחינתי, אני עבדו בן אמתו, החוזר אליו בתשובה יום לפני מיתתו.

עשיתי סימנים ולחשתי לחשים. אמרתי, כשתגיע קרן השמש החודרת דרך סדק התריס עד לחצי הרצפה, תיפתח הדלת. כשיעמוד שעוני מלכת, שלא כוננתיו לילה ויום, יישמע הצלצול. כשתצפור מכונית שלוש פעמים בחוץ, יגיע קול צעדיה. כשאמנה שבע פעמים מאה לדופק ידי, תיכנס. כשאשנן את שמה שבעים ושבע פעמים בנשימה אחת, יצוף מראה לנגדי. כשאקרא אדוני אדוני אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, תופיע לעיני. כשאכסה את אוזני בכפות ידי ואחריש כל מחשבה בלבי, תבוא. כשלא אעשה כל סימנים ולא אצפה לה, תבוא. הייתי כחפרפרת במאורתי, עיני סומות וכל טפיחה של עלה נידף מעל לעפרי מחרידה את חושי.

בערב, כשלא נותרה בי עוד נשמה מרוב הצפייה, יצאתי מן הבית. הלכתי אל רציף הים עד שהגעתי אל שורת בתי המשחק. מנגינות קורעות־אופל צווחו אל הרחוב מן הרמקולים. חבורות־חבורות של בני תשחורת התגודדו לפני הפתחים ומילאו את הקובות. המנגינות הלכו אל הים ופשטו אל החופים הרחוקים. ריחות תבלינים חריפים והבל תירס מתבשל עלו מן הדוכנים. זוגות־זוגות, משפחות־משפחות ומטליות־מטליות של נערים עברו על פני כנהר. כל שאון כרכי הים, של יון, של ספרד, של איטליה ושל מצריים, סאן מסביב. הייתי כנקלע לעיר זרה שאעשה בה אך לילה אחד. נקישות התוף וצלצולי המצילתיים הערביים נתערבו בלחנים היווניים המתמשכים, והללו בסלסולי הזמר הספרדיים. מבתי המשחק יצאו ובאו יצאו ובאו, בזרם בלי פוסק, בחורים מבריקי־שער, חפותי־שרוול והדוקי־מכנסיים. מבפנים נשמעו תקתוקי־ירי וצקצוקי המכונות האוטומטיות. נורות חשמל צהובות וירוקות קרצו והבהבו, כבו ונדלקו. קול צחוק פרוע של נערה נמלטת מידי מרדפה עבר כשוט בתוך הסאון. ידידים קראו זה לזה בשמותיהם מעל לראשי העוברים־ושבים. נשים דלות־לבוש פילסו להן דרך בעגלות־ילדים בתוך ההמון. אבות נשאו תינוקות על זרועותיהם ושרכו דרכם בעצלתיים. אֵד חם עלה מן הים ונתערבב באֵד המאוּרות. תקתוקי־ירי נשמעו מלפני לוחות המטרה. שפר את קליעתך. למד לקלוע היטב. נסה את מזלך. פרטתי את כספי למטבעות. שלשלתי מטבע לסדק וחבקתי אל כתפי את קת הרובה. על הלוח שלפני, היה גן ירוק ושורת ברווזים עלתה מן האגם שבתוכו. הברווזים החלו לנוע. לחצתי על ההדק וקלעתי בעינו המנצנצת של האחד. נפל לתהום. כתובת־אור הבהבה 100. פגעתי בשני. האור הבהב 200. ניקרתי עינו של השלישי. שמונה הפלתי בזה אחר זה. הרובה היה צמוד אל כתפי ואל לחיי והכדורים כאילו נורו מתוכי. עוד שני כדורים נותרו לי. האחד פגע בפיל שמצד שמאל והשני בפיל שמצד ימין. נזדקפתי וחיוך עלה על שפתי למראה ההרג שחוללתי. 1000 הראו ספרות האור. העומדים מסביבי הסתכלו בי בהתפעלות. הפצירו בי להמשיך. שלשלתי מטבע למכונה שנייה. שם היה ג’ונגל סבוך ובין ענפי העצים שכנו קופים, אריות, נמרים ותוכיים. לחצתי על הדק הרובה. בקול צווחה קפץ קוף השמיימה. בלחיצה שנייה שאג אריה ונפל שאולה. בלחיצה שלישית נהם נמר ולא נראה עוד. בלחיצה רביעית צרח תוכי ונעלם בין הענפים. עשרת הכדורים חיסלו את כל חיות־היער. הקולע עשר פעמים ללא החטיא זוכה בעשר יריות חינם. עתה החלו כל החיות לקפץ במהירות מענף לענף וכל היער סבב כגלגל, ועד שלא כיוונתי אליהן, ברחו שש מתוך העשר וניצלו מפגיעתי. העומדים סביבי צחקו והפצירו בי לנסות שנית. שלשלתי עוד מטבע. הרגתי שוב את כולן במחזור הראשון וכשהחל היער סובב בשנית ואני מרדף אחר החיות מעלה ומטה, ימין ושמאל, נמלטו שלוש מידי. עמדתי חיוור מול המטרה וזעה כיסתה את מצחי. נסיתי בשלישית. שוב נמלטו שלוש. חבל על הכסף שלך, אמרו הצופים במחזה, לא תצליח. לא חבל לי על הכסף. נותרו לי עוד כשתי לירות בארנקי ורציתי לרוקנו לגמרי שלא תישאר בו פרוטה. בפעם החמישית הרגתי את כולן. הצופים מחאו־כף. נשמתי עמוק ופרשתי משם. מתוך הרמקול עגבה זמרת צועניה על שני גברים שקולם נמס למגעיה. מרחוק מרחוק באה השירה ופרשה צעיף אדום של משי על ראשי המתגודדים. הו, טוראָרו, או טוראָרו. שוורים התבוססו בחול ודמם נספג בו. מחוללת מצרית פיתלה את בטנה, את ירכיה, את עכוזה, ועין טבורה קרצה לכל הגברים. הו, אהבה. מלא העולם אהבה כמים לים מכסים. בחורים נטלו על צוארי נערות וקרבו יחד אל מכונות המשחק. תחבתי מטבע בסדק. מחפר בעל־שיניים החל סובב בקשת ומגשש על פני בובות קטנות, קופסאות סיגריות, בקבוקי־בושם, שפופרות משחת שיניים. נעצר ולא העלה דבר. תחבתי מטבע שני. שוב סב וגישש כעיוור. מלתעותיו סגרו על בקבוק הבושם. לחצתי על כפתור והבקבוק נפל לידי. יש לך מזל, אמרה נערה שנשענה על כתף בן־זוגה. הגשתי לה את הבקבוק והיא סרבה, אך בן־זוגה נטלו מידי בתודה. שלושה בחורים עמדו ליד אוטומט של סיגריות אנגליות וניסו מזלם בשילוח גולת־כסף זעירה על פני מסלול עיגולי. אחד מהם היה זוכה עם כל סחיטת בורג, עד כי דומה היה שירוקן את המכונה מכל מלאי קופסותיה. הה! צהלו השניים משהחטיא. תחבתי מטבע וסובבתי את הבורג. גולת הכסף זנקה כבזק במעלה המסלול וחלפה על פני כל חורי־הקלט ונפלה למאורתה. בפעם השנייה חלפה שוב כטיפת כספית מפי הקפיץ. לאט! לאט! יעצו לי העומדים סביב. בשלישית סחטתי את הבורג בתנועה זהירה. גולת הכסף רצה מעלה, אצה כחץ לאורך הניקבה ונפלה. ברביעית נקלעה אל תוך חור־סרק. אינני מעשן, אמרתי לצוחקים סביבי ופניתי מעליהם. ממעמקי הקובה צדה את עיני צועניה ארוכת־שער וחשופת־שד. מגידת עתידות, היה כתוב מעל לראשה. קרבתי אליה צעד־צעד. שים כף ידך על כף הברזל ואקרא את עתידך, היה כתוב למטה משדיה, כל אדם וגורלו, כל אדם ועתידו ואין תשובה אחת דומה לשנייה. אם אינך פוחד מן האמת, נסה והיווכח. לא זקוק הייתי לפיתויים. נכון הייתי להאמין בכל אשר תאמר. זה לילי האחרון. שלשלתי מטבע, הטבעתי ידי על דפוס כף־הברזל ולחצתי בחוזקה. שקשוק גרגרי מתכת נשמע מקרבי המכונה. עיני הצועניה היו קפואות. משכתי בכרטיס שבצבץ מסדק בטנה וקראתי את הכתוב באותיות אדומות, זעירות:

הרבה צרות וצער עברו עליך, אך מוטב לשכוח אותם. אריכות ימים ורוב נוחיות ונחת נכונו לך בעתיד. עליך לבטוח יותר בעצמך ולסמוך על כושר השיפוט שלך, כי מוטב לעשות משגה כלשהו מאשר לתת לאחרים להוליכך שולל. צפויה לך נסיעה פתאומית.

קראתי את הכתוב פעמיים ושלוש. הדברים היו בחלקם אמת ובחלקם שקר. אכן צפוייה לי נסיעה פתאומית, אך הצועניה לא ידעה למה נתכוונה. האם אין כל ממש במכונות־הגורל? אמרתי בלבי שאם שלוש פעמים אעלה בגורל מעין אותו כרטיס עצמו, אאמין בנאמר בו. יצאתי מבית־המשחק ופניתי אל הסמוך לו, לשאול בצועניה אחרת.

מגידת־העתידות השנייה היתה עטופה רדיד אדום. היא ישבה על שרפרף נמוך ואחזה בכף ידו השטוחה של גבר שגופו לא נראה. גם עיניה היו קפואות. אך אפשר שכך עיניהן של כל הידעוניות, אין הן אומרות דבר. עשיתי כמעשה הראשון ומשכתי בכרטיס ירוק. אנשים הציצו בו מעבר לכתפי. הסתרתיו בכפי ויצאתי החוצה לקרוא את הכתוב בו.

מחכה לך חווייה חדשה, כה נעימה, עד כי היא תאפיל על כל מה שעבר עליך עד כה. אושר רב נכון לך בחיים. קו החיים שבידך הוא ארוך מאד, אם כי הוא נתקל בסימנים של מחלות מספר. חיי הנשואין שלך יהיו למשל בפי כל זוג צעיר, וישמשו שמחה ואושר לכם ולשני ילדיכם.

שקר, שקר! הכל היה שקר. שוטים מאמינים במכונות מעין אלו. מה יכולה מכונה לדעת על הצפוי לי הלילה, מחר. בכל־זאת הלכתי לבית־המשחק השלישי. שם ישבה מגידת־עתידות זקנה, כפופה ופשוקת ברכיים וידיה שלובות לה על מפרשׂ שמלתה. שער שיבה ארוך ירד לה על כתפיה כחוטי פשתן, קמטי מחשבה עמוקים היו חרותים במצחה ועיניה היו מכוונות הישר אלי. לא קפואות היו אלא התבוננו בי, אף בעניין ולא בלי־אהדה. תבונה רבה נשקפה מעיניה, מעוררת אמון.

הודות לעדינות לבך, הכל יאהבוך ויחבבוך. החיים הפרידו בינך לבין אלה שנפשך אוהבת ודבר זה גרם לך להתמרמרות־מה. אך ללא ספק נסיון זה העשיר בהרבה את חייך. אושר והצלחה נכונו לך ולאלה הקרובים לך. כל יגון וצער יישכחו עד מהרה מלבך ושמחה וששון יהיו מנת גורלך. חיי נשואים מאושרים ביותר צפויים לך, שיתברכו בתאומים. מתנה בלתי צפויה מחכה לך בביתך.

רצתי לביתי. מנגינות האהבה, מזמורי החשק, פזמוני המחולות הלוהטים, רדפו אחרי כשוט צולף עד שגוועו הרחק הרחק בעיר־הים הזרה. בתי־הקפה המלאים אדם חלפו לאחור כנופים נוכריים מבעד לחלון הרכבת. אחר־כך באו רחובות לואטים ולוהטים וחלונות מסתירי סוד, ואוושת עצים וצפרי לילה נמלטות. האם יש חיים לאחר המוות, או שב אדם לעפרו? בחלונות ביתי היה חושך ושום מתנה לא חיכתה לי.

ישבתי על המיטה, טענתי את האקדח ופתחתי את הניצרה. עצמתי את עיני והפקדתי את רוחי בידי אלהים.

ברגע שהרימותי את ידי אל מצחי, נשמע צלצול הפעמון בדלת.

כעולה על הגרדום, שבדרך־נס ניתק חבל עניבתו וזכה בחייו במתנה, רצתי כל עוד רוחי בי לפתוח לאשתי את הדלת.

לפני עמדה הזרה.

כדור נפלט מאקדחי והיא נפלה לאחוריה. אך כמו בחלום – לא נותר ממנה כל זכר. היתה כלא היתה.

סגרתי את הדלת והדלקתי את האור.

יב.

למחרת היה יום בהיר, צלול, רחוץ שמש. בהתהלכי בבוקר ברחוב, באותה הרגשת חירות של אדם שהתגבר על כל פקפוקיו והחליט לעשות מעשה, ואפילו מעשה זה יעלה לו בחייו, אך הוכיח לעצמו את כוחו, נראה לי העולם, כמו לעתים בבוא יום־שמש לאחר ימי גשם רבים, או כמו בצאת חולה בפעם הראשונה החוצה לאחר היותו כלוא זמן רב – כביום הראשון לבריאתו. משוחרר מכל חובה, מכל קשר, גם מאותו קשר המייחס את המראות הגלויים למציאות נודעת ולזמן מסויים, פסעתי לי לאט, ללא מטרה, תמיה על האנשים הטרודים העוברים על פני, שכל כך הרבה טרדות עוד נכונו להם. העצים הבהיקו בירקותם והבתים בלובנם, ואשתי השיגה אותי במרוצה, שלבה זרועה בזרועי, צחקה על צוארי ואמרה, הבט איזה יום חג נפלא, כמה יפה שאינך יוצא לעבודה היום! הנה לזה צפיתי תמיד, שיום אחד לא תצא לעבודה, כך־סתם, למעני! היא היתה לבושה באותה שמלה דקה, אביבית, זרועת פרחים כחולים, שלא שמה כמעט כל חציצה בין ידי לגופה, ושעשתה אותה קלה כפרפר. נלך לגן־החיות? אמרתי, כמובן! שמחה, ודילגה לצידי כל הדרך כילדה מבית־הספר, שלושה צעדים נתרניים כנגד כל צעד רחב שלי. פסחנו על הדובים, על הנמרים, על האריות, ובהגיענו אל הקופים, אמרה, רוץ הבא לי בוטנים. רצתי והבאתי לה שקיק גדול עם בוטנים והיא התכופפה לפנים והשליכה להם בוטן אחר בוטן, וצחקה צחוק גדול כשלא הצליחו לתופסם. שעה כל־כך ארוכה נשתהתה מולם, כשהיא מפטפטת עמהם, עוקבת אחר קפיצותיהם, מתפעלת מתנועותיהם, מוחאת־כף לכל הצלחה שלהם, עד כי קנאתי לה, חבקתי את מותניה ואמרתי, בואי ניגש אל התוּכיים. בהתקרבנו אל סורגי הכלוב הגדול, נפנו אליה כל עיני התוכיים והסתכלו בה בהשתוממות, כמו חבורה של נשים הרואות אחת מבנות־מינן לבושה שמלה חדשה שטרם ראו כמותה. תיכף תראה איזו שערוריה תהיה כאן, צחקה אלי אשתי, ועם כך נדחקה מבין לסורגים, נכנסה לתוך הכלוב ונתיישבה לה על ענף. ואמנם באותו רגע פרצה צווחה נוראה מפיות כל התוכיים, ששככה רק כשהרימה אשתי יד מאיימת להסותם. אחר־כך קרה מה שקורה לעתים כה קרובות כשנכנסת ברייה לא־מוכרת למקום שבו הכל מכירים זה את זה. כמה תוכיות, מצדדים שונים, לא גרעו עין ממנה ובחנו אותה ללא מבוכה וללא בושה. שלוש תוכיות על ענף אחד פטפטו ביניהן בהעיפן מדי פעם מבטים לעברה. שתיים אחרות היו נרגזות מאד, ומקולות הצווחה הקצרים שנפלטו מדי פעם מפיהן, אפשר היה להבין שנחרצה עמהן לנדוֹתה. עוד שתיים שישבו זו מול זו, קרבו ראשיהן אשה לרעותה והסתודדו ביניהן, כנראה בגנותה. תוכיה אחת הסתכלה בה פעורת־פה כאילו ראתה פלא לעיניה. תוכי צעיר שישב רחוק, קיפץ אל עמדת־תצפית קרובה יותר, ולאחר שגם זו לא סיפקה את רצונו, קיפץ אל אחרת, ומתנועות ראשו העצבניות, אחת לעברה ואחת לעבר בני־מינו, נראה היה שרצה לנסות אליה דבר, אך חשש מפני דעת הקהל. עד שהיה חושש, ניתר תוכי אחר, אמיץ ממנו, מענפו, ובמעוף קצר וחד בא ונתיישב על כתפה ולחש לה דבר־מה באוזנה. כל הקולות נשתתקו לרגע והיתה דומייה. אך רק לרגע, כי מיד נשמע פטפוט חרוץ ונרגז מכל צד, ותוכיים רבים התעופפו ממקום למקום כמעבירים ידיעה כלשהי, או סיסמא. רק תוכי זקן אחד, כבד־עפעפיים ומסורבל זנב, ישב כל העת במקומו כמנמנם, נשא פעם או פעמיים את עיניו הלאות אל אשתי, ובראותו שאין כל חדש, מה שהיה הוא שיהיה, והבל־הבלים, שב וכינס את ראשו אל בין נוצותיו ושקע בנמנום, או בהגית עמוקה. אשתי שיחקה את תפקידה בכשרון כה רב, עד כי לא חדלתי מהתפעל ממנה. תחילה פזלה לצדדים במבוכה, אחר השפילה עיניה בעצב, אחר נטתה מצד אל צד באי־נוחות, ורק כשקפץ התוכי הנועז על כתפה, התעודדה, החלה לצחק עמו, ויותר משעשתה זאת למענו, עשתה זאת כדי להרגיז את כל הסובבים. ובכן את נשארת בכלוב? שאלתיה לבסוף. היא ניערה את התוכי מעל כתפה, שירד לארץ נכלם ונכזב, קפצה מעל הענף ויצאה מתוך הכלוב. שוב פרצה צווחה איומה, מהומתנית, גדולה מן הראשונה, שליוותה אותנו עד שהגענו אל הג’ירף. טיפסנו על הג’ירף ורכבנו על צוארו וממרום שבתנו ראינו את הארץ כולה. הצבעתי לאשתי על נקודות רחוקות בהרים הכחולים והחילותי לנקוב בשמותיהן, אך היא אמרה, לא עכשיו, לא עכשיו, ובמושכה באוזני הג’ירף, כופף זה את צווארו וגלשנו מעליו אל גלגל הנדנדות הגדול. תיבת־הנגינה זימרה ואנו הסתובבנו בגלגל, עלה ורדת, עלה ורדת, צוחקים, ראשנו סחרחר – – –

בעומדי מול הקוף, ובהביטי לתוך עיניו, כמו מול המראה – וההזייה, שהיתה כה נעימה, פרחה לה, ונותרתי שוב לבדי – חזרה ונשתקעה בי אותה הרגשת אין־אונים שבידיעה כי שום דמיון שלי, ויהיה נועז ורב־מעוף כאשר יהיה, לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור. אילו ניתן לי לחיות מחדש את השנה האחרונה, ידעתי, הייתי חי אותה אחרת. הייתי משכיח מלבי כל חובה שמחוץ לחובתי לביתי. הייתי נצמד לכל רגע כפרפר לצוף הפרח, ומתייר עם אשתי בגן העולם כבחג שאין לו סוף. אבל את הזמן שעבר אי־אפשר היה לתפוס עוד. באישון עינו הירוק של הקוף הייתי זקן כמותו, כבן אלפי שנים, והשביב הפראי שבמבטו, שכמו ביקש להפנטני, אותו שביב עמוק מאחורי רשתית־העין, המנצנץ כמו זיק־אש מתוך מעמקי יער עבות, העביר בי תחושה מצמררת שהמוות הוא קדום כחיה וחבוי בתוכי. הוא ישב על עכוזו, שעיר וצר־מצח, ידיו בין שתי רגליו הפשוקות, ושנא אותי כמי ששונא את מומו. כשפניתי מעליו לבסוף, החזיר לי את עכוזו הסמוק, הלך לירכתי הכלוב, קפץ אל ענף גבוה, וחזר למנוחתו.

לפנות ערב, כשהגפתי את התריסים ונטלתי את האקדח בידי לטענו בכדור, צלצל שוב הפעמון. (עתה כבר לא השליתי את עצמי שאשתי היא זו, גם הזרה כבר לא יכלה לבוא, רק הרגשה מוזרה היתה לי שיש איזו עין־פקוחה המשגיחה עלי להפריע לי במעשי). אל הבית נכנסו (הו, מכל האנשים שבעולם היו אלה האחרונים שרציתי לראות בשעה זו!), בן־חן, אבני וגורליק.

שמענו שאתה חולה ובאנו לבקר אותך, אמרו. כן, אמרתי, מיחושים בגב (אני עצמי התפלאתי על זריזות המצאתי), ועם כך הכנסתים לחדר, הדלקתי את האור ושכבתי פרקדן על המיטה. הם נתיישבו לידי, ובהוסיפם לשאול לשלומי, בפיזור־נפש כלשהו, הסתכלו על סביבם, סקרו את החדר, כמבקשים לגלות מה. לאחר רגעים מספר הבנתי שלא מתוך דאגה לחוליי באו, אלא כדי לתהות על המתרחש, מתוך אותה משיכה שיש לאנשים מסויימים, לראות במו־עיניהם מקום שארע בו פשע או אסון. אף כי לכאורה חולה אני, וזקוק לפיכך לטיפול, לא שאלו כלל היכן אשתי, ודבר זה עצמו היה עדות מספקת לכך שגונב לאוזנם שמץ־דבר על עזיבתה אותי. כנראה, הרהרתי, שהעניין כבר ידוע לכל (האם אין דברים מעין אלה מתפרסמים במהירות הרבה יותר גדולה משסבורים הנוגעים בהם, המתהלכים כסומים?) והכול מדברים בו. בעוד הם מספרים לי, ושוב מתוך פיזור־נפש, ללא יחס חשיבות לדבר, שכן ממילא אני כבר מחוץ לעניינים, על התפטרותו של זליגמן, שאל בן־חן אם יכול הוא לגשת לקחת לעצמו כוס מים. מיד אביא לך, אמרתי בנסותי לקום. אך שלושתם כאחד, מתוך דאגה נפרזת במקצת, הניאוני מעשות זאת, באומרם שהשכיבה היא התרופה הטובה ביותר למיחושי גב. בן־חן הלך למטבח, ונשתהה שם זמן הרבה יותר ממושך מן הדרוש לשתיית כוס מים. יכולתי לשמוע את צעדיו הזהירים, התרים בתוך המטבח עצמו ואחר־כך בחדר הסמוך. כשחזר, נראה מאושש הרבה יותר מבתחילה, גוו זקוף ועיניו מבריקות, לאחר שאישר לעצמו כפי הנראה את סברתו. מזמן לא שטפו אצלך את הכלים, אמר בחוסר־ההתאפקות האופייני לו; אך השניים האחרים מיהרו לטשטש את דבריו ולא השאירו לי רווח לענות לו. אך ככל שנזהרו מנגוע בנקודה הכאובה והתהלכו סביב־סביב לה כעל ראשי הבהונות, לא יכלו בכל־זאת להימנע לגמרי מגעת בה, ולו בעקיפין. מעניין לעניין, שאל גורליק אם שמעתי את החדשה על פיינברגר. מה, לא שמעת? קראו שלושתם בהתרגשות, וגורליק החל מספר איך גילה פיינברגר את בגידתה של אשתו בו, שעה שבא הביתה מוקדם מתמיד. שאלתי בלבי שיסתלקו, שיניחוני לנפשי, אך הם, נלהבים מדברי עצמם, הוסיפו תאור על תאור, עד שראה אבני למצוקתי ואמר, נניח לו, זקוק הוא למנוחה. כן, בהחלט, אמר בן־חן, ושלושתם קמו על רגליהם. הם נראו עתה מרוצים מאד, כמי שעשו את מלאכתם באמונה, ובפנותם לצאת, סקרו את החדר על סביבם.

ומסור שלום לאשתך, אמר בכל־זאת בן־חן לפני סגרו את הדלת.

לאחר צאת שלושת הרֵעים, יכולתי לראות בעיני רוחי איך, כמה שעות לפני־כן, בהפסקת הצהריים כנראה, נועדו יחד במסדרון בית־העירייה, לבוא ולנחמני. בן־חן היה זה שפנה אל אבני וגורליק ואמר להם, צריך לבקר את ידידנו החולה. גורליק, שלא ידע דבר על כך, שאל וודאי מה לי. הוֹדיע שהוא חולה, אמר בן־חן, ומן הגיחוך הדק שעלה על שפתיו שלא ברצונו (שהרי באמת ידידי הוא), ומן הזיק שהבהב בעיניו, הבינו השניים שעניין המחלה אינו אלא אמתלה. בלחש סיפר להם בן־חן שמועה ששמע, שאשתי עזבתני. גורליק נדהם תחילה, אך מיד לכך ניצת ברק בעיניו ולחלוחית נוצצה בהן, מעין הרוק העולה בפיו של אדם למראה מאכל־תאווה. אבני, שעמד כדרכו כשמקטרתו בפיו וידו האחת אוחזת בה, הראה פנים אדישות, אך חיוך שקט, מבין, מאופק, קינן בזויות עיניו הצרות. בן־חן, שחיוכים אלה לא נעלמו ממנו, נתייצב מיד על המשמר, לקול מצפונו, חזר בו מקלות־הראש שנהג בה קודם, שהיה בה משום בגידה בחבר, פניו החיוורות והמארכות הקדירו, שני הוורידים שבצדעיו התנפחו, ואמר כמה דברים על גודל האסון. גורליק שאל איך קרה הדבר ובן־חן פרש ידיו בצער, בחוסר־אונים, כאילו לומר שהדברים נעלים מבינתו. אבני שמר על שתיקתו המאופדת עשן, אך דווקא שתיקה זו היא שגרתה את בן־חן להוסיף ולספר, ולכוון את דבריו אליו ולא אל גורליק, שסקרנותו, הגלוייה מדי, פגעה בטעמו הטוב. סיפר שאשתי ברחה עם מאהבה ואין יודע לאן. כאן שלף אבני את מקטרתו מפיו ושאל בקור־רוח, עם מי. בן־חן העלה השערות שונות, שכל אחת מהן עוררה התנגדות מצד השניים, שכוונתה היתה למשוך אותו בלשונו, שיביא ראיות להן. ראיות לא חסרו, הן לסברה זו והן לסברה אחרת, שנגדה את קודמתה. גורליק פלט גידוף כלפי אשתי, גידוף שנתן פתחון־פה לבן־חן להתייצב ראשון לימין הצדק. בזעם רב, בחוורון־פנים, בנענועי ידיים, דיבר עתה על מעשה זה כפי שהיה מדבר על שערוריות המתחוללות במשרדי העירייה.

על־ כל־ פנים, שלושתם גם יחד לא יכלו לעמוד בפני פיתוי גדול, ובלכתם בערב לביתי, היו כשלושה שהולכים לראות במו־עיניהם מטמון שגילה בסתר אחד מהם. מרגע כניסתם לבית, נמחו כליל חילוקי הדעות שביניהם בענייני הלכות־מוסר ונעשו כולם לב אחד ועין אחת בסקרנות שרק הנימוסים שמים לה גדר. מבטיהם בלשו אחר עקבות האסון בפינות החדר, בחפציו, שוטטו על פני, נתעכבו על עיני, בבקשם להבקיע לתוך לבי פנימה. משאמרתי להם שיש לי מיחושים בגבי, כמו עבר זיק חשמלי בין שלושתם. מיד נעשו חכמים ממני, חכמי־נפש וחכמי־רפואה. מיד נתגבהה קומתם כמה טפחים משלי. מיד קשרו קשר עלי. לא קשר נגדי כי אם קשר בעדי. מתוך דאגה לשלומי. קשר שהקנה להם לא רק את הרגשת העליונות של הבריאים על החולה, אלא, כיוון שהיה זה קשר של דאגה, גם את הרגשת העליונות המוסרית של נותני הצדקה על הזקוקים לה. צדקה ממדרגה עליונה, של מתן־בסתר, שהרי, מתוך אצילות־נפש לא הזכירו אפילו את העניין הכאוב. הם ידעו מה שאני איני יודע, וצדקה גדולה עשו עמי שהסתירו ידיעתם זו. מה עוד יידרש מרעים טובים הבאים לסעוד סובל בחוליו? בפנותם לצאת מעלי דומה היה לי שהם מגהקים כמו לאחר ארוחה דשנה.

המחשבה כי אלה יהיו בלווייתי מחר־מחרתיים, היתה לי לזוועה. ראיתי לעיני הלווייה כולה. תבוא המשטרה, יבואו רופאים ואחיות. השכנים יצבאו על הדלת ויתלחשו ביניהם. אחר תבואנה ג' כיתות של מלאכי־חבלה שחורים, אנשי החברא־קדישא. יהפכו בי מצד אל צד בידיים גסות, כסבלים המעבירים רהיטים מדירה לדירה ואינם מתחשבים כלל בבעל־הבית. אחר כך יארזו אותי בארון לשם נוחיות הטלטול. אחד גוץ ושמן, בעל זקן שחור ושפתיים עבות, יטה את אשתי הצידה וילחש על אוזנה שיש לשלם דמי טרחה עשר לירות. היא תפשפש בארנקה. ג’וני יסלק את ידה בעדינות, יוציא מכיסו עשרים ויתן על ידו של הזקן. הלה ימלמל פסוק של ברכה. אבי ואמי וסבי ימררו בבכי, לבושתי. בייחוד אמי, שתפרוץ בזעקות, אולי גם תתעלף. אילו יכול הייתי לקום ממשכבי לרגע ולהרגיע אותה, שתבליג על רגשותיה, שתנהג כראוי לאשה ממעמדה. באומץ־רוח, בשקט. שלא תצעק לפחות, בושה מפני השכנים. סבי ייזכר בדף קנב מסכת שבת ויתפלל לנשמתי. הוא יתהלך אנה ואנה, המום מן האסון. חבורה נאה של כל מיני אנשים זרים תהיה כאן, שהחדר לא ראם יחד. אלה יתמהו על אלה. אחר־כך, בן־חן, אבני, גורליק, זליגמן (או ממלא־מקומו, לאחר שהתפטר). שני שוטרים צעירים. השכנים כולם. שניים־שלושה מאלה יעמדו במסדרון ויתלחשו ביניהם על סיבת מעשי. לחש זה יעבור אחר־כך מאיש לאיש. לשעה קלה יהיו כולם ידידי. הדלת תישאר פתוחה ואנשים זרים יצאו וייכנסו וילכלכו את הרצפה בצעדיהם. מהפיכה תשרור בחדר והדירה כולה תהיה כמו רשות הרבים. נשים תיכנסנה למטבח, ליטול כוס מן האצטבה, למלא אותה מים מן הברז, לשטוף אותה ולהעמידה הפוכה על טבלת השייש. אנשים ייכנסו לבית השימוש להטיל מימיהם. יציצו לחדר הסמוך לראות מה יש בו. לגלות עדויות כל שהן על הדברים הנסתרים שהתרחשו כאן לפני כן. הכל יהיה פרוּץ. לאחר שעתיים־שלוש תתקיים הלוייה, מפתחה של מרפאת העזרה הראשונה. או העזרה האחרונה. ארבעה מחברי לעבודה ישאו את הארון. אחריו – אבי וסבי ואמי באמצע, נתמכת בזרועותיה על ידי שניהם. אחריהם – אשתי וג’וני, זו בצד זה ומרחק מה ביניהם. אחריהם – אגודת מנהלי החשבונות, בחבורות של שלושה וארבעה, משיחים באי־הסדרים שנתגלו במחלקתו של פורמן. חמישה־עשר עשרים איש בסך־הכל. עד שיגיעו לבית־הקברות, לא ייוותרו מהם אלא ששה־שבעה. קשקוש קופסאות הצדקה יודיעני שהגעתי לשער בית העלמין. יכניסוני לחדר הטהרה, יפשיטוני מבגדי ושני בעלי זקן חגורי סינרים מזוהמים יקליחו מים על גופי מצינורות גומי. בחוץ תקצר רוחם של המלווים, הממתינים שעה ארוכה. אשתי תהלך עם ג’וני בין עצי השדרה, תשיח עמו בלחש ועיניה אדומות…

מראה הלווייה הזאת על כל הכרוך בה, מראה המלווים וסידרי הקבורה, היו לי לזוועה. מעט־מעט גמלה בי ההחלטה לבצע את זממי לא בחדר כי במקום אחר. בואדי שעל יד קיבוצי. היה זה ואדי רחב, שאפיקו חול לבן. הגדות שמשני צידיו היו זקופות וניכרו בהן סימני זרמי המים בחורף, שהרסו תחתיהן וגרמו למפולות או למפרצים. לרגליהן צמחו במדולל הרדופים ממורטים וקטני־קומה, אשלים דלים וצאלות שטוחות־צמרת. הואדי היה מתפתל בעיקולים גדולים וקשתיים בתוך מישור שסופו לא נראה, והעומד בתוכו לא ראה אלא את אפיקו הלבן, המתמשך עד העיקול הבא. לשם היינו הולכים לעתים, אשתי ואני, בשעות לפנות־ערב, ולעתים לא היינו חוזרים אלא בעלות השחר, כשהשמש לא היתה נראית עדיין מתוך האפיק, אולם אור ארגמני, כעין הדם, היה משתפך על פניו ומציפו מעבר לצילה של הגדה. היינו מתעוררים, מתחת לצמרתה של הצאלה, מתיישבים על שמיכתנו, ושעה ארוכה היינו מתבוננים בשתיקה באור המוזר הזה שכמוהו אין לראות בשום מקום אחר ובשום שעה אחרת. חזיון־פלאים היה זה, איך האפיק, שהוא לבן בשעות הבוקר המאוחרות, צהוב וזהבי בשעות הצהריים, כתום וקטיפתי בשעות הדמדומים של לפנות־ערב, היה עתה כמעין שובל מלכותי ארוך, והחלל הרחב שבין שני גדותיו כמקדש, שדמויות אלילים ניצבות דוממות לאורכו, משני צידיו, כמצפות לקרבן. מראה זה נמשך אך כעשר או חמש־עשרה דקות, כי לאחר זאת, בעלות השמש יותר, היה הארגמן הופך לזהוב ומעט־מעט היה המסתורין נמס באור המתגבר. אז היינו קמים ממקומנו וכשהייתי אני מקפל את השמיכות, היתה היא רצה בתוך האפיק כדי שארדוף אחריה ואתפסה, ומפעם לפעם היתה מסתתרת באחד הנקיקים שבגדה, וכשהייתי עובר על פניה מבלי להרגיש בה, היתה משמיעה קול יללה שהדה התגלגל למרחוק.

ככל שהרביתי להרהר בכך ולהיזכר בפרטי־פרטים מאותן פגישות־אהבים ראשונות שלנו, יותר ויותר נתחזקתי בדעתי שאותה צאלה שתחת צמרתה היינו לנים אז, מהלך כעשרים דקה מן המחנה, היא המקום היאה למעשה. חברי הקיבוץ אינם עוברים שם, באותו אפיק, אלא לעתים רחוקות. יעברו ודאי כמה ימים עד שיגלו את גופתי, ועד אז אפשר וכבר לא יישארו ממנה אלא שרידי עצמות, שכן התנים יאכלו אותה בלילה והעיטים והנצים ביום. יעבור זמן עד שיזהו את השרידים, ורק לאחר חקירה מייגעת, על פי הבגדים, או על פי מספר האקדח שיישאר שם, ידעו מי האיש. קברי יהיה כרוי בתוך החורשה שעל הגבעה, עם קברות החללים, בין חברי.

יג.

התעוררתי בטרם אור, בעוד החלון חיוור כפני אדם גווע. ניסיתי לאחות את טלאי החלום שרפרפו בזכרוני כאניצי מוך ממוייחים. הייתי בעיר לבנה, שבתיה נמוכים ורחובותיה צרים כסימטאות. השעה היתה שעת בין־הערביים ואיש לא היה ברחוב מלבדי. פתאום נכנס לרחוב, ברעש גדול, אוטובוס שצבעו כצבע העפר ודומה היה שידרוס אותי. נלחצתי אל כותל אחד הבתים וצעקתי לו שיעצור כי פחדתי מן הכלבים שבחצרות. האוטובוס, שהיה ריק, לא עצר, אך מבעד לחלונו נשקף אלי ראשה של בחורה ששמה היה מירה. היא הסתכלה בי בתמהון עד שנעלם האוטובוס בקצה הרחוב הבלתי־סלול. התפלאתי מאד שהבחורה לא קראה לי ולא אמרה לנהג לעצור. לפתע יצא מאחד הפתחים יהודי בעל זקן שחור, שעיניו ננעצו בי בתוכחה ואמר, אינך יודע ששבת היום? החילותי בורח מפניו, כאילו לצאת מתחום השבת, ואז, בהיותי כבר מחוץ לעיר, שמעתי קול יריות. נפלתי לארץ וכיסיתי ראשי בידי. טרטור היריות נתחלף בטרטור האוטובוס. קמתי וראיתי את האוטובוס מתרחק באפלולית. רצתי אחריו אך לא יכולתי להשיגו. כשנעצרתי, עמד אבי לפני. עיניו היו כבויות והוא אמר לי שהגיעה שעת מותו. אימה גדולה נפלה עלי. רציתי ללכת אחריו, אך מישהו משכני מאחורי בשולי חולצתי. פחדתי להביט לאחורי, לראות מי המושך. ניסיתי לרוץ כדי להחלץ ממנו, אך לא יכולתי להינתק. הכל הפך צהוב, גוש אויר צהוב, דחוס, שׂם מחנק לצואר, מעיק כהר, עד לעלפון. רציתי לצעוק ולא יכולתי.

האקדח היה מונח על הרצפה, למראשות המיטה. קמתי ונעלתי את נעלי. לא יכולתי להשתחרר מהרגשת החידלון הנורא למראה האוטובוס המתרחק באפלולית, שהותירני לבדי בעיר הזרה, מבלי יכולת להשיגו. הוצאתי מן הארון ילקוט צד צבאי, הכנסתי לתוכו את האקדח, מגבת, סוודר, ועל אלה שמיכה שגוללתי בגליל ארוך. מתוך הרגל לקחתי אתי את כל אלה, כאילו הייתי יוצא למסע. נכנסתי למטבח. הוצאתי לחם עבש מן המזווה וצנצנת של לבּן שנותרה במקרר. הלבּן העלה כבר ירוקת. הסרתי בכפית את שכבת הירוקת ונתיישבתי ליד השולחן. האוטובוס המתרחק לא מש מנגד עיני. ומי היתה אותה מירה? שום בחורה ששמה מירה לא יכולתי להעלות בזכרוני, ואף פניה, מעין הזית, לא היו מוכרים לי. בסתר לבי עוד קיוויתי שיקרה נס ותיפתח הדלת. שמתי אל פי שתיים־שלוש כפיות של לבּן מריר, וחדלתי. מראה הכוסות הלא־שטופות, סלסלת הלחם, המלחייה, העלה בלבי את ארוחות הבוקר, כשהיינו יושבים זה מול זו. פרידה עולמית מארוחות הבוקר. מן השולחן בעל השעוונית המפוספסת, מן הכיור, המזווה, הכיריים, שני הכסאות. המוות נדמה לי כחלל צהוב, דחוס, עד לבחילה. רציתי להקיא. זמזום החריש את אוזני והאור ניטשטש לעיני, ניטשטש והלך, עד כי דומה היה שהוא מתעבה לחשיכה. הנחתי זרועותי על השולחן וסמכתי ראשי עליהן. מראות שונים ומוזרים חלפו במהירות, בערבוביה, דוחקים אלה את אלה, חופפים אלה על אלה, כמעולם אחר. פרידות משתוללות בשדה, משחק כדור־עף ברחבת חדר־האוכל, הכדור עף לעבר המקלחת, דבּלה במדים של שוטר, כלי זכוכית, כלי זכוכית, כלי זכוכית, מכונות משחק נעות וסובבות, גלי ים משקשקים בצדפים, אנשים רבים, בעלי־זקנים, לבושי שחור, מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים מישהו, שואלים ללא־אומר, המון שכנים מכל הבתים, מאות שכנים. העיר הלבנה, האוטובוס הגח לאפילה. אפילה.

משהרמתי את ראשי, ראיתי שצנצנת הלבּן נתהפכה על צידה והנוזל הלבן, הסמיך, נשתפך על טבלת השולחן. ריבוע של שמש נשתטח עליו יהזדהר בו ובצנצנת החלקלקה.

נכנסתי לחדר, הוצאתי גליון נייר מן המגירה וכתבתי עליו:

ר. יקרה,

כשתקראי את השורות האלה כבר לא אהיה בחיים. אינני מאשים איש. אינני די חזק כדי לחיות לבדי. מה שרציתי לעשות בחיי לא עשיתי, ועשיתי מה שלא רציתי. לא יכולתי לעמוד בפני הרע ולא הייתי אמיץ למדי להתייצב לצד הטוב. דבר זה גרם לכך שאמצא בסכסוך תמידי עם עצמי ושאנהג ככסיל. אינני רואה כל מוצא אחר, כי אין לי עוד במה להאחז. העברתי את הפקדון על שמך. פרעתי את כל החובות לבד סכום של 150 ל"י שלוויתי בימים האחרונים. ודאי תדעי על כך. מלבד זה מגיעה לי משכורת של חודש בעירייה. כמו־כן יש איזה סכום לזכותי בקופת התגמולים, שתוכלי לפדות אותו. קשה היה מאד בזמן האחרון, בייחוד בימים שנעדרת מכאן. את המפתח אני משאיר על השולחן, מתחת לאגרטל. תודה על הרגעים היפים, שהיו רבים מאד. כמעט ואמרתי, אזכור אותם לנצח… סלחי לי.

שלך.

תליתי את הילקוט על כתפי וסקרתי את החדר סקירה אחרונה. צריך הייתי לנשום נשימה עמוקה מאד כדי לעצור בדמעותי. שתי המיטות שלנו. האגרטל שהיתה מכניסה בו פרחים כל ערב שבת. השולחן שהיתה מוחה את האבק מעליו בכל בוקר. חגורה שלה שנשארה שמוטה על מסעד הכסא… עצמתי את עיני מראות כל זה. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת.

ירדתי במדריגות. משהגעתי לפתח החצר נכנס בו צעיר במדים. הוא נעצר ושאל לשמי, ומשאמרתי לו, בדק בצרור של מעטפות אפורות שהיה בידו והושיט לי אחת מהן. להתראות, אמר, והמשיך בדרכו. פתחתי את המעטפה. היה זה צו התייצבות לשעת חירום. נאמר בו שעלי להתייצב היום בשעה 18.00 לשירות מיוחד ולהביא עמי את כל הציוד הצבאי שברשותי. לצו היה מצורף שובר נסיעה. עמדתי נדהם, נטוע במקומי. עוד כשלון אחד, אמרתי, הכשלון האחרון.

ולפתע הבנתי: מלחמה. הסתכלתי סביבי לראות אם אינני הוזה. הרחוב היה שקט, מוצף שמש של בוקר. העצים הבריקו בירק עלוותם. כמה עוברים ושבים חלפו על פני ולא ניכר בהם דבר. חזות הבתים היתה שליווה כתמול־שלשום. נער של מכבסה עבר על אופניו וארגזו. מרחוק צלצל איש הנפט בפעמונו. בקומה שנייה ממול, חבטה עוזרת־בית שטיח על מעקה המרפסת. נשאתי עיני לשמיים. תכולים ובהירים היו. האפשר שחולם אני? זה כמה ימים שלא קראתי עתון ולא שמעתי רדיו. האפשר שמסביבי היתה תכונה למלחמה, והייתי כה שקוע בעצמי, שלא חשתי בכך? אבל כל סימן למלחמה לא היה ברחוב. האויר היה צלול, ריחני. מעולם לא היה הרחוב שלוו כעתה. החנות שבמרחק מספר בתים היתה פתוחה. שני ילדים שיחקו בכדור. אשה עמדה והשקתה בצינור את הדשא שלפני ביתה. האפשר שמלחמה?

מפתח החצר הסמוכה יצא רוזין המסגר ועל כתפו ילקוט־צד כילקוטי ושמיכה אפורה מגוללת בו, כשמיכתי. עיכבתי אותו ושאלתי, קיבלת צו גיוס? – כן, אמר, גם אתה? – גם אני, אמרתי, מה זה, מלחמה? – כך אומרים, אמר, גיוס כללי. חלק גייסו עוד בלילה. – היתה הודעה על כך? שאלתי. – לא, חייך, שומרים בסוד. אבל כל הארץ כבר יודעת. – לא שמעתי דבר, אמרתי. – היית בעולם אחר, כנראה, אמר, להתראות בחזית. צמרמורת עברה בגופי. זו כבר המלחמה. אי־שם כבר נלחמים. תותחים רועמים בשדה הלוהט. אנשים רצים ונופלים. זמזום מטוסים. אל אלהים, האפשר? האפשר שזוהי המלחמה? השמיים היו בהירים כמקודם, אך שלוות הרחוב נטענה מתיחות מוזרה. עוד שני בחורים עם ילקוטי־צד, נעולים בנעלי־צבא מסומרות, פסעו בצעד בוטח על המדרכה, ובעברם על פני הפטיר כלפי אחד מהם, כן כן, זהו זה, בדיוק! אחר עבר עוד אחד ועוד אחד, ועוד שניים, ועתה ידעתי שהכל הולכים למקום אחד. אפשר שכל הבתים כבר ריקים מגברים. ואני הולך שמה, עם כולם. פתאום עבר בי גל של שמחה, של אושר ללא הכיל, שהציפני עד צוארי, כאילו ניתנו לי החיים במתנה. כנֵס משמיים. רציתי לפרוץ בצחוק, או בבכי. לנשק את האיש הראשון שיזדמן לפני. להקריב קרבן תודה לאלהי אבי וסבי ואבות אבותיהם.

עליתי במרוצה במדריגות. צריך הייתי לקחת את החולצה הצבאית, הנעליים, כלי רחצה, כלי גילוח, עוד שמיכה אחת, דברים ללא־ספור. בהגיעי אל הדלת ראיתי שהמפתח איננו אתי. בהלה נוראה נכנסה בי. נזכרתי שהשארתי מכתב לאשתי והכרח הוא להשמידו. אך המפתח היה בפנים. אל אלהים, עכשיו לא רציתי בשום מכשול על דרכי! הטחתי ראשי בדלת מרוב רוגז. והמפתח איננו, ואי אפשר להיכנס, ואני מאחר להגיע למפקדה. אילו היה המסגר רוזין בביתו הייתי קורא לו לפרוץ את המנעול. הייתי קורא למכבי־האש, אך אלה ודאי מגוייסים עתה, או רתוקים לעניינים חשובים מזה. בן־אדם, הגורל מתעמר בך. הוא עומד לך לשטן ברצותך לאבדם, ומשטה בך ברצותך לזכות בהם מחדש!

ירדתי לקומה הראשונה וצלצלתי בדלת השכנים. ביקשתי סולם. נתנו לי סולם, אך בהעמידי אותו אל הכותל בחוץ, הגיע רק עד חצי הקומה. טיפסתי בו עד לראשו ואחר נאחזתי במרזב. ניתקתי רגלי מן הסולם ושילבתין על הצינור. נזכרתי בנפילתי מן המגדל. אך עתה היה בטחוני רב יותר. בכל כוחי נצמדתי אל הצינור ובשתי זיחות כלפי מעלה יכולתי כבר לאחוז בזיז המעקה. בתנופה חזקה הרמתי את גופי עד לקורת המעקה. בעוד רגע עמדתי בשתי רגלי על המרפסת. למזלי היה החלון פתוח ורק תריסו היה מורד. העליתי את התריס ככל שיכולתי וזחלתי תחתיו. התהפכתי לתוך החדר פנימה. קרעתי את גליון הנייר שהשארתי על השולחן, פתחתי את הדלת והכנסתי את ילקוט הצד. הוצאתי מתוכו את האקדח ואת מחסנית הכדורים ותחבתי אותם מתחת למזרון. אחר החלפתי את בגדי, נעלתי מנעלים גבוהים ונטלתי את כל החפצים שהייתי צריך להם.

רשמתי על גליון נייר:

ר. יקרה,

קיבלתי צו גיוס לשעת חירום. כנראה שזוהי המלחמה. אינני יודע איפה אהיה ואיך נתקשר זה עם זו. מקווה שהכל יעבור בשלום ונתראה בקרוב. את הפקדון העברתי על שמך ותוכלי למשוך כסף כשתצטרכי. לוויתי מג’וני 150 ל"י. אמרי לו שאחזיר לו אותן בהזדמנות הראשונה. מי יתן והכל יהיה טוב כמלפנים. נשיקות.

שלך.

המשכתי עוד לשבת וכיסיתי פני בידי. דמעות זלגו מעיני ולא יכולתי לעצור בהן. בכיתי כילד. מועקה של חדשים רבים, אולי שנים, כמו נפרשה והלכה, ונמסה בדמעותי.