א.    🔗

הכל נסע דרומה. כסוסים מיוזנים שואטים לקרב, דהרו משאיות, טנדרים, ג’יפים, אוטובוסים, דחפורים, מנופים, שריונים, רקעו במקומם קצרי־רוח, נושפים וצונפים, ושוב דהרו, נושכים זה בזנב זה, מתפרדים ונוגשים, שואטים הלאה, מתפלגים בצמתות כנהר לזרועותיו. כחץ שחוט ממורט בשמש, זונק לבוא אל מטרתו, פילח סאון הרכב את החלל הנרעד מרבצו מסביב וביקע אופק אחר אופק. הרחק בשדות שלוו יישובים לבנים, כסיעות יונים צחורות שנחתו ללקט זרעונים אחר החריש.

בהתעכב המסע לרגעים, נבלם ונרתע מגודש קצפו, נתרומם צבא ראשים מעל לדפנות וקריאות נזרקו מקרון לקרון וכובעים וידיים התנופפו בברכה וקריאות שלום נשתלחו כדרורים במעוף מהיר מסוף השיירה עד ראשה.

אחר באו הגבעות הגבוהות והשפלות ואחריהן המישור הרחב שדממתו רוטטת כמיתר ברוח חרישית הבאה מאפסי־ארץ.

רצתי אל אהל הסמ“ג ומשם אל אהל הסמ”פ ומשם אל האפסנאי, נופל אל השורה, נטמע בתוכה, נע עמה כטבעת בנחש, נפזר מתוכה כנמלה מנחילה, אץ על פני הכיכר המלאה נמלים אצות אשה לדרכה, נתקלות ונפרדות וחוזרות אל שורתן ושוב נפרדות ברחש השקט המשרטט קוים לכל־עבר ללא ספור, ומשם עם הציוד והחגור וכלי הברזל אל אהל־השדה הגמוד.

הייתי אחד מגדוד, אחד מרבבה, אחד מעם. לחצתי ידיים, צחקתי, שאלתי לשלום אנשים שלא הכרתים. כולם היו ידידי.

אחר הייתי לבדי על האדמה הקשה והיבשה ושרירי גבי הדבוקים אליה מקשיבים לזרמים העוברים בבטנה, מניעים באון את שרירי מותניה, מחשקים את גרמיה כמטילי ברזל, עד כי שורגו גידי פחדה.

אחר היתה האדמה ים גדול ואני נע אט־אט על גליו הרחבים, צף על גבי ונע מאופק לאופק.

נרדמתי. וכשהתעוררתי, ראיתי כוכבים ראשונים מנצנצים בשמיים וקול שירת גברים עלה מרחוק. קמתי ויצאתי החוצה. המחנה היה ריק. למטה, במורד הגבעה, באמצע השדה האפור, השחיר גוש אדם צפוף. שם ישב הגדוד, על האדמה, וקול שירתו, שהאדיר והלך במקהלה אחת, נשמע כמַשק כנפי ברזל בעננים.

הה, אלהים גדולים, איזה נס ארע שבאה המלחמה והצילה מן המוות!

ירדתי למטה ונתיישבתי בפאת הגוש הגדול והצמדתי גופי אל גופו. אחר־כך נתקרב חייל אחד וסמך כף־ידו על כתפי כדי שיוקל לו להתיישב. למגע כף היד עבר גל של חום בבשרי. רציתי ללחוץ את ידו ולהודות לו. הו, בני־אדם טובים, אמרתי, צבא־אחים היוצאים יחד לכבוש להם את החיים!

מפקדים, חיילים, אמר המג“ד בקולו המתון, בעומדו באמצע הגוש וידיו מאחורי גבו, בעוד לילה ויום מצפה לנו המבחן הגדול. הננו נמצאים כבר בתוך תוכה של המלחמה, וברגע זה עצמו, נמצא כבר חיל החלוץ של צבאנו עמוק בתוך שטח האויב, מעבר לקוי הביצורים שלו. תפקידנו הוא לפצח את מערך ההתקפה שלו, המאיים על שלמות ארצנו, על עצם קיומה, ולסכל, אחת ולתמיד, את מזימותיו התוקפניות. לא אדבר על חשיבות המבצע הזה. כולכם יודעים זאת כמוני. אומר רק דבר אחד: שום מדינה אינה יכולה לסבול מצב של איום מתמיד על גבולותיה והתקפות בלתי פוסקות על יישוביה. מלחמה היא עסק בלתי־נעים, הכרוך בסבל ובקרבנות. אך עסק פחות נעים הוא לחיות מתוך פחד תמידי, כאשר בכל רגע עלול האויב להניף את חרבו השלופה ולהתיז את ראשך. המשימה שלנו היא לתקוף את הגיזרה המבוצרת ביותר של מערך האויב. על גבול הגיזרה הזאת נמצאת שרשרת צפופה של מוצבים וביניהם שדות מוקשים וגדרות־תייל. כוחות צבא האויב מונים גדודי רגלים ושריון, גונדות תותחים, מרגמות־כבדות, משחיתי טנקים, מכוניות משוריינות, יחידות נ”ט. המטה הכללי דאג לכך שירוכז כאן להתקפה כוח אדם, שריון, נשק קל וכבד, בשעור מספיק להתגבר על כל התנגדות שיגלה הצד השני. אין לי כל ספק בנצחוננו, אבל בכם תלוי הדבר שנצחון זה יעלה במחיר אבידות מינימלי. כשאני אומר שהדבר תלוי בכם, כוונתי לכך שהדבר תלוי באומץ לבו של כל אחד ואחד מכם, במיצוי כל הכושר הקרבי שלו, באימוץ כל כוחותיו, בגילוי העזה מספקת, בשיתוף פעולה מדוייק עם מפקדיו וחבריו ליחידה, ברוח האחווה שהיא הכוח החזק ביותר העומד לרשותנו, ושהאויב לא יוכל להתחרות בו לעולם – – –

גיזרת האויב היתה שרוייה באפילה וכיפת השמיים המשובצת רבבות יהלומים נוצצים היתה פרושה מעל לאדמה כולה. לא ידעתי פחד. הייתי גאה באמון שנתן בי המג"ד. בי ובכל אחד ממאות האנשים היושבים עמי, שאת פניהם לא ראיתי אך שמעתי את קולם בהיותם שרים יחד. ראיתי עצמי מסתער על טור האויב בכידון נטוי. פורץ לשורותיו, מפיל בו חללים. ידעתי ששום כדור לא יפגע בי ושאכנס חי, זקוף־גו, אל העיר הכבושה, וחזי גואה משמחת הנצחון.

במרכז המחנה, ליד אהל המפקדה, השמיעה תיבת הרדיו בשורות מן המדבר הרחוק, מהרי ברזל ונחושת, מחופי ים קדום. באפילה אפשר היה לחוש איך מסתמרים מאות הגופות העומדים מסביב כמו כידונים שלופים אל על, ואיך עוברת צמרמורת הזרם החשמלי מגוף אל גוף עד היותם לגוף אחד שוקק לזנק קדימה, לכל אשר תצווהו הפקודה. אחר התערבה המולת האנשים הצוהלים, השוחקים, המברכים, הטופחים על שכם, התוקעים כף, החובקים כתף, השורקים, הלוחשים, המחפשים את רעיהם, האצים אל אוהליהם, הנופלים אל תור האוכל, הלועטים במעומד מצלחותיהם, המצלצלים בנשקם, – בטרטור זחלים, שריונים, נושאי תותחים, טאנקים, שחרשו את האדמה ואת הלילה ברעשם ונעו כחית פלדה אדירת־כוח לאי־שם, דרומה, לאי־אן. הכל היה חשוק בשרשרת ברזל שטבעותיה משיקות זו בזו בצלצול מזרים און, לא־חת. חת־ואחת צעדו פלוגות בצידי הטור המשוריין בחשיכה שמעבר למאהל, חת־ואחת ואבק צעדיהן מופז בפנסי הרכב הנוסע. לצעוד עמהם. להגיע אל שדה הקרב. לרוץ אל מול האש, ליפול ולקום. להסתער אל המוצב. פנים אל פנים. לקפוץ לתוכו. לצווח כחיה. הו, עוד לילה ויום!

לפתע היתה שוב כף יד מונחת על כתפי. היה זה הרס"פ. בוא, ניגש אל אהל המפקדה, אמר.

מסביב לשולחן מכוסה מפה משורטטת גדולה, לאורם הצהוב של שלושה פנסי־שדה, ישבו המגד ועוד חמישה קצינים. דפיקת־לב חזקה הרעידה את חזי בהיתקל מבטי בדבלה שישב לצלע השולחן. לא תארת לך שניפגש כאן, אמר בקולו השקט, הבלתי־נשמע כמעט, וחייך אלי חיוך דק. זכר אשתי, הסיוטים, האקדח, עלה על לבי כקם מן המתים, אך מיד נגוז. לידו ישבו גבי ויורם נש. לא נזדקנו. כפיות לבנות היו עוטפות את צואריהם ופניהם היו מאובקים. כמו אז. אל אלהים! כאילו היה, כבר, בדיוק במקום הזה, בדיוק בשעה הזאת, סביב לשולחן בתוך אהל מוצהב בפנסי־שדה. איך הכל חוזר. וגם אני. הקולות הצרודים והשקטים, הניחרים מעשן ומאבק לוהט. קוראים בשמי בלילה. משלט דיר אל־עמר. המשאבה התחתונה של שער־הגיא. המסע הנורא בחשיכה. עוזי ודב שנפלו ליד מכונות־היריה. המשוריינים של האויב העולים מולנו מקרוב־מקרוב. יורם נש הקורא לא לסגת ומתחפר בין הסלעים. הנסיגה במעבה החשיכה, רדופים בצליפות המקלעים. שני הפצועים שנשארו בשטח וגניחות האימים שלהם מחרחרות אחרינו. להשאיר אותם, לקחת רק את הפצועים קל. פניו המעונות של גבי בהאר השחר. הילוכו המטורף כאילו הוא רצחם. ישיבתו על הסלע בשמש המאדימה, ראשו בין אגרופיו. איך הגיעו הנה שניהם. איך באו ונאספו כולם, כאילו אך תמול היה זה ועכשיו המשך הקרב ההוא ודבר לא השתנה. ויורם־נש יקרא שוב בשמי בלילה. וזוועת האנקות של הפצועים שהכרח להשאירם בשטח כי אין אלונקות וצריך למהר להגיע למשלט לפני בוקר ואין משוריינים ואין כלי נ"ט אחד והקשר נעלם ואין ככר לחם אחת והמימיות נתרוקנו זה מקבר. איפה החובש? חובש!

יורם־נש לחץ את ידי ממקומו וגבי קרא בשם הפלוגה ההיא כמשמיע סיסמה. שמונה שנים לא ראיתים.

רצינו לשאול אותך אם אתה מוכן לצאת לסיור, אמר המג"ד.

כן, המפקד, אמרתי, וסומק הציף את פני מהרגשת הגאווה.

הלילה.

כן המפקד.

מכיר קצת את השטח?

לא.

גש לאפסנאי עם הפתק הזה, קבל את הציוד וחזור הנה.

כן המפקד.

לאחר שעה יצאנו אל הדממה, חמושים בתת־מקלעים, אקדחים, רימונים. ארבעה היינו, מלבד דבלה, שהלך בראש. נבלענו בחשיכה ורק בטישת צעדינו בעפר הרך נשמעת. האדמה היתה מישור ולא ראינו לפנינו דבר, רק את דבלה המושך בצעד מהר קדימה. שום מכשול לא עמד בדרכנו ודומה היה כי כך יכולים אנו ללכת וללכת, עד שנגיע אל הים. ארץ גדולה גדולה, שאנו שליטיה היחידים. אם יבזוק כדור, הוא יחלוף מעלינו, מימיננו, משמאלנו, בנו לא יפגע. שחוק המלחמה. חופש המלחמה. כל כוחו של אדם. בוז לחולשותיו. חשתי את הכוח ברגלי, שלא תלאינה לעולם, במותני, שמשא החגור שינסם, בידי, שברזל הנשק חישלן, בחזי, שהתגרה באויר הצונן, בחשיכה, באש הנעלמת, הצפוייה. הייתי גבוה כפליים כקומתי. ענק דורך על במתי ארץ. אם כדור יפצע את דבלה, אשאנו על כתפי כשאת עולל. אחרון אהיה ולא אפול. אהיה עַם שלם שאהבתו גואה בתוכו עד שים מחנק לגרונו. ידידי הרבים, רבים לאלפים, שנאספו ובאו יחד והם שוב גוש אחד דבוק לאדמה. הו, שמי שאני גאה בו. אבי שאני גאה בו. נערותי שאני גאה בה. הו, לילי הגדול שאני כובש בו את חיי מחדש!

דבלה כרע על ארכובותיו, וכמוהו עשינו גם אנחנו. היינו שפופים כצפרדעים והאזנו ללילה, הרחוק והקרוב. רק כרסומים חרישיים נשמעו בין הקוצים, רשרוש חרקים בעשב היבש. גישוש רגליים נסרניות בגבעולי קש. אוושה שפוייה של חיפושית על הקרקע הרכה. ומרחוק היתה דממה מאופקת מצפה לרעם. לפני צאתנו ראינו את שני המוצבים על פני שולחן החול: כשני צבים גדולים משלחים גפיים מצופרנות פנים ואחור מבעד ללועיהם. גדרות תייל, עמדות תותחים מוסוות. שדה מוקשים משורטט צלבים־צלבים כעקבות חיפושית בחול. דרך משובשת, חסומה. עכשיו היה הכל אפילה. אפשר שניפול על הגדר בטרם נגיע. או נעוף באויר ממוקש מתפוצץ תחת רגלינו. האם רחוקים אנו?

אחרי, התיז דבלה לחישה וקם וצעד. שוב היה המישור העיוור שאין בו מכשול. הה, לו היו כל החיים כך. לא בחדרים הסגורים. חבורות־רעים נעות במישורים, או בהרים. נושאות משא ללא עיפות. איש ערב בעד רעהו. ורק לחש עובר כסיסמא מאיש לאיש ואין צורך לשאול כי הכל מבינים. ואין מזימות אפילות הקוראות לדו־קרב. והכל עושים את שנדרש בצוו הגורל האחד. לו כל החיים –

נעצרנו. שני זרקורי ענק, הרחק במערב, שלחו חרמשים ארוכים לקצור את חשכת הלילה הרחבה. ארצה! פקד דבלה בהגיע האלומה אלינו, ונשתטחנו. האור היה מסנוור והמישור שלפנינו נעשה הרים ועמקים לרגע חד ושוב החשיך, יותר מבתחילה, והחרמש שטף הלאה והחליק. קמנו וצעדנו, ומעתה היינו קופאים במקומנו וכורעים בכל עת שהונפה חרב האור הארוכה. גיששנו דרכנו מבלי־דעת. דבלה האט צעדיו, מהסס. ניסה לבחון את שלפניו באלומת האור, אך זו גילתה רק חזיון־בדים מתעתע, טורף את כל התיאורים. עתה ציווה עלינו לשבת ולהמתין והוא עצמו הלך ופנה צפונה, באלכסון, עד שנעלם מעינינו. כנראה שתעינו. שום שביל לא נקרה על דרכנו ולא סימן לדרך סלולה, אלה המסומנים על המפה, התוויים על שולחן החול. לא נביחת כלב, לא צליל מתכת, לא קול אדם. הצמדנו אזנינו לאדמה. עכשיו היו קשובים לשמוע את קול צעדיו של דבלה. אך לא קול. האפשר שיתעה ולא ימצא דרכו חזרה אלינו? שריקת כדור רחוק החרידה פתאום את הדממה. ואחריה טרטור מכונות־ירייה בפרץ זונק. וכוכב אדום מתבהר וגדל, משתהה ברקיע, ומתפרש למניפה מתרססת וכבה. וקול התפוצצות על הקרקע ואלומת זיקים אל־על. רחוק בדרום. האם החל הקרב מבלעדינו? או נשתבשו הפקודות? לחזור להמתין? לרוץ קדימה? לרוץ אל איזור האש? היכן אנו דרושים? רק שלא נשב כאן בין שני המחנות! רק שלא ניפול מכדורי חברינו! איפה דבלה? האם זה כבר הקרב? אך הכל השתתק לפתע והיתה שוב דממה.

דבלה חזר ועמד מעלינו מבלי שהרגשנו בכך. אלה החבלנים של הזרוע הדרומית, מפוצצים את שדה־המוקשים, אמר במנוחה. שלחנו מבטינו לדרום וצפינו להתחדשות האש, אך זו לא באה. שוב החליק מעלינו הפס הרחב והחד של הזרקור. בואו אחרי, אמר דבלה. מצאת משהו? כן. קפל־קרקע ארוך, סוללת עפר. מקום טוב להערכות הכוח. מאחוריו, אני חושב, המוצבים. עתה צעדנו למישרין ודבלה לנו לעיניים. קול צעדינו גבר באוזנינו מאד ואת הקתות אחזנו בחוזקה. מדוע אינו נזהר כלל, כשאנו קרבים והולכים אל קוי האויב? פתאום־לפתע תעלה מן האדמה פלוגת־סיור שחורה ואנו נופלים לפניה כקמה לפני הקוצר.

לאחר עשר דקות הגענו אל הסוללה. נמוכה היתה משתארנו לעצמנו אך היא היתה מאורע גדול במישור האטום. השתטחנו על האדמה והקשבנו. כן, עתה נשמעו קולות. נהמה עמומה מרחוק, נהמת הים המכה בחזה הארץ וקול נקישות תחוחות מקרוב. מתחפרים. האויב. בעוד רגע יצלוף מטר היריות. נהיה גווייה אחת שעם בוקר תעלה עליה השמש ונחיל זבובים יעופף סביב לועה הפעור אל השמיים והדם יבש על שפתיה.

שכבנו גהורים וחמים זה בצד זה ודבלה לצידי. רציתי לומר לו מלים מספר שאולי לא אספיק לומר לעולם. לבקש את סליחתו על הדו־קרב שערכתי עמו. ללחוש לו שכל מה שהיה אינו חשוב עוד בעיני לעומת המלחמה הגדולה, והחיים הגדולים, הכבירים, שאנו חשים עכשיו יחד בעוצמתם. שבאמת אין כל ערך, שאך שוטה הייתי ובדיתי מראות מלבי. שאני אוהבו. כי הוא הארץ שאני אוהב. שנכון אני, ברגע זה, לקום ולעבור את הסוללה לבדי ולהטיל רמון אל פלוגת החפרים של האויב. ולא לחזור. אם רק יצווה.

דבלה ציווה עלינו להתפרש לאורך הסוללה, שניים כלפי דרום, שניים כלפי צפון, כחמש מאות צעד לכל צד ואחד יישאר. לגלות את דרך העפר המובילה אל בין שני המוצבים. לסמן את נתיב־התנועה לכוח התוקף אל היעדים. הלכתי עם דבלה ושוחחתי עמו בלבי. אמרתי לו שלא אוכל עוד לחיות כפי שחייתי עד עתה. שלאחר המלחמה לא אחזור בשום פנים למקום עבודתי הקודם. שריח הניירות והדיו ושטרות הכסף מעורר בי בחילה. שמוכרח אני לחוש אנשים סביבי, לבבות חמים עושים עשייה אחת. הולכים יחד. אמרתי לו שאם נישאר בחיים – ודאי נישאר בחיים! – נתארגן, החמישה שכאן, ואנשים מכל הפלוגות, ונקים יישוב חדש בדרום הארץ. נחיה בצריפים. נגדל בקר. נרכב בלילות על סוסים. נעטוף צוארינו בכפיות. נתכסה אבק. נהיה צמאים עד מוות בשמש הלוהטת. נתחיל הכל מחדש. נכרות ברית. כמו עכשיו… לפתע נעצר, תחתח בנעלו בעפר ואמר, זהו. רקעתי ברגלי. כן, היתה זו דרך כבושה, מכוסה חול. זהו, חזר ואמר ולחץ בחוזקה את קיבורת זרועי. פה הדרך שחיפשנו, נחזור.

השניים שפנו דרומה חזרו גם הם. השתטחנו שוב על הארץ וזחלנו על גבי הסוללה הנמוכה. כשהגענו לראשה, ואלומת־האור חלפה שוב בקשת רחבה על פני המרחב, ראינו את המוצב. ראינו אותו כשנשתררה שוב אפילה עיוורת. עמודי גדר. תל־עפר. פתחים שחורים. לועים. דמויות נעות.

ב.    🔗

ליל־נגוהות. ליל זהורים ורשפים. ליל נהר־של־אש.

ב־0110 שלאחר חצות הלילה השני, החל הכוח לנוע מערבה, מחלקה אחר מחלקה, פלוגה אחר פלוגה, חמוש מכף רגל עד ראש, עמוס כתפיים ושכם, צועד באפילה, בוטש בעפר הרך, נישא על גל גואה, ואנו, כיתת הסיירים, בראש השדרה, לנווט את דרכה אל היעד.

משכנו בראש, קלי רגליים, מרחפים, יודעים בעל־פה את הדרך הארוכה, הסומית, במישור החשוך, מתעכבים לרגעים עד שתיגש פלוגה בזנב חברתה, חוזרים ומושכים קצרי־רוח, מערבה, מערבה, אלפי רגליים מאחרינו, יער אפל של רובים, חיה ארוכה שקרביה ברזל וקשקשי שריונה משקשקים בנועה, מושכים והולכים להגיע שעה ממושכת בטרם יעלה שחר.

הרחק בדרום בזקו זיקוקים בחלל, עופפו וגוועו, זנקו למרום כבליל־חג וצנחו אל נתיבי האש הניתזת בשריקות חדות, כאלפי שוטים צלפניים, בטרטור בהול, נרדף, נחשים נחשים, ראש נחש בזנב רעהו, בתקתוק ברד אבנים נרגמות ומדרדרות לתהום השחורה, בנפצים פורצים מלועי האדמה. ביללות פולחות שמיים. שם, רחוק בדרום, כבר היה הקרב בעיצומו.

משכנו והלכנו, כבדים והולכים, והצעדים תוחחים איש בעקב איש, ומשף נשיפות מתקצרות כמפוח לוהב משורה לשורה, ונעימת משפטים מתקטעים וחוזרים במכשירי הקשר נמתחת כחוט, נקרעת ונקשרת, וגלגלי רכב קל, אי שם מאחור, שפים ומתרתעים וטוחנים עפר וחוזרים ונעים, ומצפון כבר נשמע שקשוק שרשראות שריונים.

הייתי כאביר־מלחמה. האושר חנק את צווארי כהימנון. זרם בי כנהר עובר מסוף החייל עד ראשו. ניצוצות נבזקו ביני ובין רעי מדי נגוע כתפי בכתפיהם. צמרמורת לא־פוסקת ריתקה אותי אל כל השורות שלפני ולאחורי. כל החזות היו לי למגן וחזי חישב להתפלץ מעוצר גאוותו. איזה עם עצום שכל תולדותיו צועדים עמו בצאתו להשיב מלחמה!

וכשהגענו לקו הגבול, ומכשירי הקשר שלחו הברות קטועות, והשדרה נתבלמה כשיירת קרונות, בצלצול שלשלאות, חריקה ואנחה, ואחר התפרשׂ הכוח לרוחבו, כיתות רצות אחר פקודות קצרות, ריצה שפופה תחת משא ילקוטים וחגור, בקשקוש צרורות ומתכת, מניפת שועלים קטנים אצים לרדוף – הייתי כשׂיח רבוץ על שורשיו, דבוק לעפרו, ורוח חשאית עברה ביעף בבדי והעבירה את אוושתם כלחש־סיסמא אל כל שורת השיחים הארוכה המתמשכת אל קצה הלילה מצפון עד דרום. אתים נשלפו ותחתוח עפר זריז, שקדני, בהול, עבר לאורך כל הקו, חפור והנף, חפור והעמק, כמשק הגשם וכהטח שקים מלאים, שק על גב רעהו.

צפינו לאות, למתך האש מן השמיים אשר יפול על ראש האויב ויבעיר את מבצריו ואדמתו כמהפכת סדום ועמורה. באופק הדרום בזקו חזיזים והמולת קרב נתלקחה וכבתה שם חליפות. אך מנגד פנינו היה מארב הדממה המישורית שקרני הזרקורים שוטטו בה בעצבנות, גיששו לאורכה, נתעכבו, היססו, המשיכו לשוטט הלוך ושוב, חלפו מעל לראשינו והרחיקו לשטחים המתים, תעו אין־מטרה, מיששו ללא־חוש. עוד שתים־עשרה דקות, לחש דבלה לצידי בהתבוננו במחוגי שעונו. נשאנו עינינו לשמיים. רק צבא כוכבים מנצנץ, אלפי שנות־אור.

לפתע נדרך המחנה על נשקו לקול זמזום המטוסים, ועוד טרם קלטה האוזן, ושלושה נפצים עמומים בקעו את בטן האדמה, רחוקים זה מזה, צפון ודרום, ושלישי כמו בתוכנו ממש, והזרקורים נפחו אורם באחת.

הו, אלהים גדולים! זמזום שרט את פני השמיים ומיד אחריו נפלו מטחים כבדים, דליקה דולקת דליקה, רעמים אדירים מתפוצצים ומתרסקים בשאון מאופק עד אופק ולוחכים את כל האדמה. שנים־עשר, עשרים, עשרים ושמונה, ארבעים ושניים, ששים, מאה! מאה חמשים ושמונה!

כסוס מלחמה, גופי בשר אחד עם החייל כולו, שאטתי קדימה עם שורות הרגלים ועם חיית השריון שהתגלגלה על קרביה ובאה עדינו, עם הזחלמים הנוסעים לצידנו, נעצרים, נסוגים, נעים שוב, מתרעשים, מחרחרים בבטן ריקה, אוזרים־עוז ומתקדמים, וקריאות ברכה ופקודות מבוהלות, מטפחות בחשיכה כאילו אין אויב –

ולפתע – מעברים שונים, בבת־אחת, מלפנינו מימין ומלפנינו משמאל, החלה אש רושפת נותבת את החלל, נבזקת בכדורים שורקים, מוקאית מלועים במטר ברד קליעים צרודים, לוהבת וחורכת, נופלת בנפצים, וכל חזית האויב נתעוררה־נתלקחה באחת.

הה, זה כבר היה הקרב. ואיך לא ידעתי פחד! כאילו חזי שריון ואש לא תוכל לו! הפקודות רדפו בזו אחר זו, וכיתות כיתות נקבצו יחד, הציבו מרגמות, מקלעים, בזוקות, וכל האדמה נתלחכה, צרורות פוגעים בצרורות, חולפים ביעף יללני מימיני, משמאלי, מעל לראשי, ופצצות מרטשות עפר, ורגימה כבדה, וזמזום נחילי כדורים, נקוב וקדקד ברשת צפופה – ולא היה פחד!

צרור מק"ב לוחכני עבר משמאלי וזעקה נשמעה ונער התהפך על בטנו והתכדר, וקריאות, חובש! חובש! מעברים, ומיד באו שניים במרוצה והניחו אלונקה ובעוד אני נדהם, קרא דבלה, קדימה! –

ורצתי אחריו, שטוֹף למטה עם שורת צללים נבהקת חליפות בברקי האש ויורה לפניה ונופלת לפני גדר תייל גבוהה. חבלנים! חלפה הקריאה בתוך הטרטור הרצוף הבא משני עברים ומחטיא מגבוה, וארבעה או חמישה או ששה רצו לעבר הגדר והניחו באנגלורים והשמיעו אזעקה ונסוגו עדינו, נפלו על פניהם, וקול נפץ עז קרע בילל את החוטים והפך את העמודים ופירצה גדולה נפערה, לתוכה רצנו רבים לאין־ספור, נדחפים זה בזה וחוזרים ונופלים ומתחפרים.

הו, ליל נהר־של־אש, ליל זיקוקי חג! בתוך מערבולת הרשפים והצללים הייתי רץ, מסתער, נופל וקם, כמו בחלום. כמו בחלום, לא יכול לי מוות ולא היה זמן. קיומי היה חשמל נבזק בלילה, ללא־חשוב, ללא־דעת. הכדורים פרצו מתוך גופי, נזדנקו לפני ולא ידעתי לאן. החלפה שעה? או שלוש? או רגע כשנת־אור?

וכמו בחלום נשתכך הרעש לפתע. לועי האויב שהרחק מימין מתו פתאום, ורק עמדות מוצב אחד רעשו ללא־הרף במנגינת קולות בלולים זה בזה, מרעידים את האדמה מסביב, והיו מטרה גלוייה לאש שכוונה אליהן מכל צד, רצופה, חרוצה, נמרצת, לוחכת עפר ומקרקרת קיר.

ולאחר אלף נפצים, והשריון פנה להקיף מעבר אחר, וכמו פסקה לרגע האש, עברה הפקודה לזנק, ושוב קמו כל הצללים והחלו במרוצה קדימה, ולקול מפץ עז מתחת לרגלי, קראתי, דבלה! דבלה! ברוצי לפני כמטורף, אך ראיתי רק גדר מתמוטטת ואנשים רצים דרכה, וליד העמוד המתכופף הועפה גופת־איש אל על והוטחה לארץ, ונצטנפה. דבלה! קראתי עוד פעם וקפאתי במקומי.

אך בתוך מהומת המרוצה השוטפת אל המוצב, לכבשו בזריקת רימונים מתפוצצים אי־שם ושריקת צרורות כדורים, לא שמע איש את צעקתי. כרעתי ליד הגופה וגחנתי עליה. רציתי לצעוק שוב אל הרצים מעלי, להודיע שהוא מת. נהרג. איננו. לא יהיה. שייעצר הכל. אך הצעקה קפאה על שפתי. נענעתי את כתפיו בכל כוח ולחשתי, דבלה, דבלה, שמע, דבלה, שמע. אך הגופה היתה קשוחה, ללא־רוח. חזהו היה נקוב והדם החם לחלח את כל החולצה. עיניו היו פקוחות ויכולתי לראותן בחשיכה ניבטות ללא מבע. פניו היו קשים כאבן וכף ידו האחת היתה קפוצה בלפיתת הקת. כיתות כיתות רצו לעבר המוצב.

כפפתי את ראשי על מצחו ועצמתי את עיני. מסביבי כאילו רפתה האש, או נתרחקה, ורק צרורות בודדים חלפו בתזיזה חדה ונואשת, מאוושת וגוועת בהיטמנה אי־שם. אחר צללו אוזני ולא שמעתי דבר מלבד זמזום חדגוני ממושך.

כשפקחתי את עיני כבר החוויר השחר. הכל היה אחר ומוזר עד ללא האמין. ללא הכר. ובלתי־נתפס. ולא דומה כלל למה שהיה. צרורות בודדים עוד נשמעו, כאנחה אחרונה. אש חיוורת אוושה פה ושם ליד פתחי המוצב. אנשים קפצו אל תוך תעלות־קשר בקריאות גוועות. מרחוק נראו דמויות נמלטות במהירות הארנבת ושריקות כדורים רודפות אחריהם להשיגם. גוויות היו מוטלות על אדמת הרגבים האפורה המתערטלת מאפילתה. עשן לבן עלה פה ושם מן העפר. גלמי זחלים נעו הרחק לאיטם כמתעתעים. בניינים אטומים, אפורים וחומים, פזורים מרחוק על פני החול ופסי כבישים משחירים ביניהם. אילנות בודדים, עגומים, שמוטי זרועות. משוכות צבר. גדרות הפוכות ומרוסקות. שריון שקוע נטוי על צידו. אדמה גדולה, חרוכה, ערומה, מצולקת. ושוב כיתות אנשים רצים. לאן?

צינה עברה בבשרי. הלילה נפח את רוחו והבוקר היה מוטל כגוויה מתה. כעצב הולך מסוף העולם עד סופו באין קול.

ג.    🔗

כשהנחתי את דבלה לבדו, רצתי בעקבות אחרוני האנשים לעבר המוצב שאישו נשתתקה, ובקופצי לתוך תעלת הקשר, נקע קרסולי. הכאב היה כה עז שהשכיח מלבי את כל מוראי הלילה, וכל סכנות־המוות היו כאין לעומתו. עמדתי לחוּץ בין שני כותלי העפר ורציתי לבכות מרוב כלימה וחוסר־אונים. חיילים חלפו במרוצה על פני כשרוביהם נטויים לפנים ולא ידעתי מה אעשה. ידעתי שאהיה נלעג אם אקרא לחובש בשעה כזו כשכל החובשים מטפלים בפצועים מפגיעות כדורים ומוקשים, ולאחר שאיבדתי את כיתתי גם לא היה לי אל מי לפנות. החילותי מדדה אחר הרצים וגוֹרר את רגלי האחת, ועם כל צעד נתגבר הכאב. לבסוף נתרגלתי אליו מעט, וחשתי רק כאילו הקרסול שמן ונפוח מאד ומשא כבד טפול לכף רגלי. כשנכנסתי לפנים המוצב, שהיה כבר מלא אנשים, ובאיזו דרך־פלא כבר רחש כולו תכונה של חדר־מפקדה, עם מכשירי־קשר, מפות ותרשימים על שולחנו, הטלתי עצמי על אחד הספסלים ושכבתי. כל ההמולה שרחשה סביבי, מרוצת האנשים היוצאים ובאים דחופים, קול הפקודות הנמסרות לקשרים, צהלות השמחה, שריקת הכדורים הרחק למעלה, בחוץ, טרטור השריונים, מראה קופסאות־השימורים המתגוללות בין רגלי האנשים, הגליונות הקרועים של שבועונים־מצויירים, תרמילי הכדורים – כל זה היה עתה כמעולם אחר, בלתי־ממשי, כסיוטו של קודח, מעבר למחיצת זכוכית אטומה, שאני מעברה האחד וכל המתרחש, מתרחש בעברה השני, שאיני יכול להגיע אליו, שכבר לא אגיע אליו.

פחד ביעתני שמא אשלח הביתה, עוד בטרם אראה את הנצחון בעיני, וכך אגיע לביתי, נקוע־קרסול, פיסח, עלוב־מראה ונכה־רוח. מחשבה זו הקימתני על רגלי. החילותי מהלך אנה ואנה, מטיל את כובד גופי על הרגל הכואבת כדי להרגילה לשאתני. מעט־מעט פשט הכאב אל השוק ואל הירך וכך נדמה היה לי שנתקהה.

שעה לפני הצהריים נכנסנו לעיר הלבנה, בטור משקשק בנשקו, צועד בצעד מסומר, מקיש בקצב על אבני הרחוב הארוך. משני צידי הטור, דבוקים בגבותיהם אל כותלי החימר והאבן, אל חומות הגדרות, אל הדלתות המוגפות, עמדו אנשי העיר, צעירים דקי־קומה, קשישים רחבי־מותניים, זקנים נשענים על מקלותיהם, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, ילדים יחפים, קרועי כותנות, שנאחזו בבגדי אבותיהם, שורות ארוכות של עיניים זועמות, קרועות־פחד, מוכות־תמהון. על כל הגגות, בראשי כלונסאות, שברי־ענפים, מוטות־ברזל דקים, תלויים היו דגלי־הכניעה הלבנים, סחבות, קרעי־בגד, חיתולי־תינוקות.

הלכתי בתוך השורה, הלוך וצלוע במהירות, כשאני גורר את רגלי הנקועה להשיג את קצב הצועדים. אולם הכאב נתגבר והלך ונעשה דוקרני עד לבלי־שאת. צעידתי נתאטתה יותר ויותר והייתי נסוג שורה אחר שורה לאחור, משתדל לצעוד עם כל שורה ונפרד מעליה בעל כורחי, עד שמצאתי עצמי לאחר זמן מועט בסופו של הטור. נסיתי עוד להדביק את השורה האחרונה, כשאני מהלך ורץ, מהלך ורץ, אך לא עלה בידי. שתי רגלי היו עתה עיפות מאד עד כי נגררו בכבידות, עקב בצד אגודל. המרחק ביני ובין הטור המתקדם גדל והלך, עד כי הייתי מעין טור לעצמי, כי מעתה היו כל עיני העם הרב שמשני צידי הרחוב נפנות אלי, ומבטי הזעם או התמהון הפכו למבטים של לעג. ראיתי איך הטור הולך הלוך והתרחק ממני וכברת הדרך שביני ובינו היתה כמרחק שבין הטובע ובין הספינה המתרחקת לדרכה.

עיר לבנה, נמוכה. המון־עם לבוש בלויים, נפחד, נדהם. טור מתרחק והולך. ואני צועד, הלוך וצלוע לבדי.

פתאום ראיתי כי השורות שבצידי הבתים קרובות זו אל זו ומשתפכות אל תוך הרחוב, ובעוד רגע סגר עלי ההמון ונבלעתי בתוכו. הזרם הרחב שטף בעקבות טור־הצבא, מיהר אחריו להשיגו, כמו לצפות במחזה כלשהו, ואני נסחפתי עמו, נדחף הנה והנה, ניגף בכתפי וברגלי, מנסה להחיש את צעדי ולהגיע אל ראש הזרם, אך ההמון נצטופף יותר ויותר עד שנעשה לגוש דבוק אחד, שנע עוד קמעה לפנים ואחר נשתתק במקומו ואני לחוץ בתוכו מכל צד, וכולו חומה ביני ובין גדודי.

נתרוממתי על אצבעות רגלי הבריאה ומעבר לכתפי ההמון ראיתי כיכר קטנה, בית לבן בעל כיפה וחלונות קשתיים. מדשאה ומזרקה באמצעה. שני דקלים ותורן גבוה ביניהם. משלושת צידי הכיכר היה ערוך הטור. עשיתי עוד מאמץ להידחק קדימה ולהגיע אל חברי, כשאני דוחף במרפקי את העומדים מסביבי ובלשון עילגת מבקשם לפנות לי מעבר, אך איש לא שת לבו אלי ואי־אפשר היה להבקיע דרך בתוך ההמון הדחוס. שמעתי פקודות קצרות, נמרצות, נקישות נעליים ורובים, אחר־כך הושלך הס. קצין אחד קרב אל התורן, עמד כשידיו מאחורי גבו, ונשא נאום שקט. בצד הבית בעל הכיפה עמדה חבורה של אנשים קשישים, רחבי־גרם, כפיות לראשיהם ואיזורים רחבים למותניהם, שהיו ממצמצים בעיניהם כמפני החמה. הקצין סיים את דבריו וחייל אחד קרב אל החבורה ולחש דבר־מה על אוזן הזקן שבתוכה, בעל פני גמל גרומים שסנטרם ארוך ומצחם צר, בולט וחרוש־קמטים. שתי עיניו היו משוקעות עמוק מתחת לעצם המצח וכמעט לא נראו. הוא נענע בראשו כמבין, אחר קרב אל התורן, סלסל בקצה אחד של שפמו ואמר את דבריו. קולו היה צרוד ומרוסק. שניים או שלושה משפטים ראשונים יצאו בהולים מפיו, כאילו היו שגורים על לשונו. אחר נתמהמה מעט, מצמץ בעיניו ושפתיו וקצות־שפמו רעדו. שוב אמר כמה משפטים רדופים ואחר היה כמלחש דבר־מה לעצמו. לבסוף אזר־עוז, אמר משפט אחד ארוך, ברור וצלול, כמעין ברכה, ומשסיים, נסתכל על צדדיו, כאילו לשאול אם עליו להוסיף דבר־מה. קול פקודה נשמע ונקישת־מנעלים באחת. שני תופים הרעידו את האויר בנקישות מהירות כאזעקת־אסון, ואז נתרומם דגל על גבי החוט, טיפס ועלה אל ראש התורן, נתפתח ונתפרש, ובהעצרו, נפנף קל ברוח הצהריים.

נשאתי עיני אל הדגל, ככל העם שמסביבי, ללא גאווה, ללא שמחה. חשתי רק כאב בקרסולי וכלימה על שבשעה כזו הפרידני הגורל מטור המנצחים.

שוב נשמעו פקודות קצרות, שנענו להן נקישות מסומרות, ואז החל ההמון להתפזר.

מיהרתי וצלעתי לעבר הכיכר למצוא את אנשי מחלקתי, אך איש מהם לא נקרה לפני. לאן הולכים? לאן? שאלתי את החיילים, שנתפזרו אף הם בחבורות־חבורות ועברו על פני לעברים שונים. השיבו לי שניתנה חופשה לשעה, לשוטט ברחובות העיר, ומקום הריכוז הוא בית־הספר שבקצה הרחוב הראשי. הם נחפזו לדרכם, ומפאת צליעתי לא יכולתי לדבוק באף אחת מן החבורות ונשארתי מהלך יחידי.

נכנסתי לרחוב צר, ועד שלא עשיתי בו צעדים אחדים, נתלקטו סביבי מאנשי העיר. תחילה עטו עלי כמה נערים והושיטו לי קופסות סיגריות למכירה. נטלתי שתיים מהן ושמתי כסף על ידם. אחר באו כמה צעירים ונטפלו אלי בשאלות. משעמדתי ודיברתי עמהם בלשונם, נתגודדו סביבי עוד אנשים, גדולים וקטנים, עד שהיוו קהל גדול ואני באמצעו. שאלו אותי לערך הכסף, למחירי מצרכים, לנעשה בגיזרות האחרות של המערכה, ורק על קצת שאלותיהם יכולתי להשיב. לא הרחק ממני עמד אחד גלוח־שער, בעל חטם פחוס ושפה עליונה שסועה בצידה. לבוש היה סרבליים שחורים רחבים וכפות רגליו הגדולות היו נתונות במנעלים גדולים, מגושמים. הלה היה עומד כל העת פשׂוק־רגליים, ידיו חבוקות לו על חזהו, מסתכל בי בחיוך, שמפאת השסע דומה היה כחיוך מר או לעגני. כשהיה רגע של שתיקה, עשה שני צעדים כנגדי ובעומדו מולי חבוק־ידיים, שאל מאין אני. לא אמרתי לו מקום ביתי עכשיו אלא שם קיבוצי מלפנים. הוא מצמץ בעיניו מצמוץ קצר, כמגרש זבוב, והחיוך שעל שפתיו הרחבות נתעווה מעט. שאל אם מכיר אני את הכפר ע. כן, חייכתי, ולעיני עמד ציבור של חושות בצבע החמרה, מגובבות על צלעה של גבעה כמעין קן של צרעות, מוקף שלוחות פרועות של שיחי־צבר. שאל אם מכיר אני את הפרדס של ברגמן. לרגע ניטל הדיבר מפי. עלה בי הבושם העז, המשכר, של פרחי ההדר, מראה העלווה הצפופה, הירוקה־כהה, אגמי הצל הצוננים שמסביב לגזעים, טחב האדמה בשעת העידור, תעלות ההשקאה עם פתחיהן הסתומים בשקים לחים, מתפוררים, הזבובים מעל לבור הפרי הרקוב, בית־הבאר המנומר בכתמי חזזית ובו תיבות ריקות, מחצלאות, חישוקי־אריזה שריח שרף נודף מהם, גבעת הכורכר שכוורות תכולות עומדות על צלעה בתוך שדה סביונים ודבורים מזמזמות סביבן, פעימות הבאר בדממת הצהריים הגדולה. אתה עבדת שם? שאלתי. הוא לא ענה על שאלתי, אלא מנה שמות, רפופורט, זלקין, שכטמן, אברמסקי. היתה זו שורת פרדסים צפופים, סמוכים זה לזה בצד הכביש. מה שלום אדון יעקוב? אמר בלשוני. אחר אמר, יבלית, מה? הרבה־הרבה יבלית. כל הקהל שמסביבנו עמד פעור־פה, כצופה במעשה להטים, וציפה למוצא־פי. הייתי נדהם ולא יכולתי לענות דבר, ומאחר שארכה שתיקתי החלו קריאות נרגמות כנגדי מכל עבר, כאבנים: זליגמן! מרמורוק! טננבום! יבנה! מוסקוביץ! גלוח־השער חייך עתה חיוך של נצחון. הוא התיר את ידיו החבוקות והראה לי אצבע אחת בכף ידו השמאלית, שפרקה העליון היה קטוע. זה מטוריה, אמר, ונעץ בי מבט כמצפה לדברי.

אמרתי להושיט לו את ידי וללחוץ את יד־ימינו, לאות שחברים אנו, אך באותו רגע נשמע רעש ג’יפּ, שוטף בדהרה מקצה הרחוב. אנשי המשטרה־הצבאית נראו בתוכו, והנקהלים נפוצו באחת לכל עבר, כסיעת תרנגולות שאבן הוטלה לתוכה. הג’יפ נעצר בחריקה לידי ואחד השוטרים שאלני אם לא שמעתי את הפקודה האוסרת מגע עם התושבים. אמרתי שלא הייתי במיסדר מפאת הנקע שבקרסולי ולא ידעתי על כך. יתר השוטרים גיחכו והוא הזהירני שאתחייב במאסר אם איראה שוב נושא־ונותן עם אנשי העיר. הבטחתי שדבר זה לא יחזור עוד והג’יפ שטף לדרכו, מטאטא את העומדים ברחוב לשני צידיו עד שנלחצו אל כותלי הבתים ועמדו דוממים מכאן ומכאן.

צלעתי והלכתי עד קצה הרחוב ופניתי לרחוב אחר, רחוב רחב של חול ובתי אבן נמוכים. הרחוב היה שומם ולוהט משמש הצהריים ואיש לא נראה בו. עיני כאבו מחמת האור הלבן. ריח מלח היה באויר. חזרתי ושיננתי לעצמי שאני הכובש, השליט בעיר, אך לא חשתי בי כל שמחה. אד חם היה פרוש על פני השמיים והוא היה כאות מבשר רע, כליקוי חמה. בהגיעי לחצי הרחוב, ראיתי ילדה אחת, כבת שמונה או עשר, נושאת על גבה מזרן־מוך קרוע, גדול כפליים כקומתה, גולש על גופה מכאן ומכאן ומכסה על ראשה. רגליה היחפות היו שוקעות בחול וגווה הקטן היה כפוף כקשת, עד כי דומה היה שראשה נוגע בארץ. נעצרתי רגע על מקומי. איש לא היה מסביב. דממה לוהטת עמדה ברחוב. הפשלתי את הרובה על כתפי והלכתי לקראתה. ידעתי שהיא חוזרת מגבעות החול, כמו רבים מתושבי העיר שנמלטו לשם בלילה. אפשר שנשארה יחידה ממשפחתה והיא הולכת לבדה אל ביתה הריק. כה קטנה היתה לעומת המזרן, עד שאמרתי ליטול אותו ולשאתו לאן שתורה לי. מפאת הילוכה הכפוף לא הרגישה במציאותי. קרבתי אליה ואמרתי בשקט, ילדה. היא נשאה מעט־קט את ראשה ואז נפערו עיניה בבהלת־מוות ובשמטה את המזרן מעל גבה, החלה רצה בכל כוח לעבר שממנו באה. ילדה! קראתי שוב והחילותי מדדה אחריה, אך היא הגבירה מרוצתה כארנבת נמלטת מאימת הצייד ונעלמה באחת החצירות. חזרתי על עקבותי, הרמתי את המזרן על כתפי והחילותי מהלך לעבר אותה חצר. נכנסתי מבעד לפשפש של כלונסאות אל מקום שגללי חמור היו זרועים בו ושתי תרנגולות אדומות־נוצה גרדו ברגליהן בעפר. התרנגולות נמלטו מפני בקרקור מבוהל והפכו פח בריחופן. את הילדה לא ראיתי. עד שאני נועץ עם עצמי מה אעשה במזרן, נשמע מרחוק קול עובר, מכריז על עוצר מעתה עד למחר בעשר לפני הצהריים, כל היוצא מביתו יירה. ארבע או חמש פעמים חזר קול הכרוֹז ובכל פעם מעבר אחר, מתרחק כמו הד. מפאת החזרה על אותן מלים עצמן, היה הקול כמהלך אימים. שמטתי את המזרן לארץ ועמדתי לידו אובד־עצות. אם אשאירנו בחצר, הילדה לא תמצא אותו עוד, אם אחזירנו למקומו ברחוב, מישהו אחר יטול אותו, או מכונית כלשהי תעבור על פניו ותשחיתו. אם אקחנו עמי, אהיה אך לצחוק. דפקתי על דלת הבית הפונה לחצר. איש לא ענה. תריס של חלון נפשק קמעה ומיד הוגף בחזקה. הצצתי לרחוב. איש לא היה בו לכל אורכו. הרהור חלף בי שאפשר ופקודת העוצר מכוונת אף לאנשי־הצבא. סמכתי את המזרן במעומד אל הכותל הפונה לרחוב. נעצתי ענף יבש לידו, כמו זקיף לשמרו מן המשיגים.

פניתי לחזור אל הכיכר שממנה יצאתי, כשאני מתחכך בצידי הבתים, ולא מצאתי דרכי. הכל היה מוזר ומשונה באין אדם, כשהעיר אטומה ושותקת. פגרי כלבים צהובים, נפוחים, היו מוטלים באמצע הדרך, ובעברי לידם נחרדו נחילי זבובים מעליהם והתעופפו סביב לראשי. פה ושם התגוללו, כלאחר סערה, מטליות מזוהמות, פחים ממועכים, סירים עזובים, כרעי כסאות, נוצות־צמר, קרעי־מלבושים. תרמילי כדורים נוצצו מתוך החול הזהוב. כל התריסים והדלתות היו מוגפים. עברתי על פני חנויות נעולות על בריחים כבדים, על פני שלטים ירוקים ואדומים, חצרות מרובעות מוקפות חומה, מאורות נמוכות, בתי חמר. ככל שנתארכה השעה, כן גברה הבהלה בלבי. זעה קרה כיסתה את מצחי, את גבי, והילכה כנמלים בין מפשעותי ולאורך שוקי. צעדי נשמעו יחידים ברחוב, סורטים את אבני המדרכה מפאת צליעתי.

בשעה שלוש הגעתי לבית־הספר, בניין בעל שתי קומות, מסוייד לבן, שעמד בתוך חצר חול גדולה, מוקפת גדר לבנים. בפנים היתה המולה רבה, כבעת התכנסות במחנה. הכל חפזו במסדרונות הארוכים אנה ואנה עם ילקוטיהם וכליהם ונדחקו לחדרי־הכיתות לכבוש להם מקום למנוחה ומשכב. על הרצפות התגוללו מחברות, ספרים, פיסות גיר ממועכות ושיירי אוכל. בתוך החדרים נערמו כסאות־התלמידים והמכתבות אל הפינות ופינו את מקומם לשמיכות ירוקות, שקי־שינה, ארגזי־תחמושת, שקי לחם וקופסאות שימורים. בחדר שבקצה המסדרון, שהיה חדר־ההנהלה, ישב עתה, מאחורי שולחן מצופה נייר ירוק, על כסא גבה־מסעד, מפקד המחלקה. מימינו היו מונחות מחברות זו על גבי זו, בעמוד גבוה, משמאלו שלושה ספרים עבים, ובאמצע קסת־דיו עשוייה קרן, דפדפת־לוח, צלוחית של סיכות ומהדקים. על הכותל שמאחורי גבו היתה תלוייה תמונת אדם בעל זקן שיבה הדור, ששער גלי מקיף על קרחתו, אפו קצר ושפתיו הדוקות, ומתחתיה כתוב – Darwin.

הסברתי למפקד־המחלקה את סיבת אחורי והראיתי לו את קרסולי הנפוח. לאחר שנזף בי, כחובתו, שלח לקרוא לחובש. החובש בא והובילני אחריו אל חדר קטן שערימה של ספרים היתה מגובבת בפינתו. חלצתי את נעלי ולאחר שבדק את רגלי, שהיתה תפוחה כמו מעקיצת דבורה, הביא דלי, ויצק לתוכו קומקום של מים רותחים ואמר לי לטבול את רגלי בתוכם. עשיתי כדברו. נטלתי ספר מן הערימה ודפדפתי בו. בין השורות הבלתי מובנות היו זרועות נוסחאות כימיות ושרטוטים של בקבוקים, מבחנות וכלים שלובים. יד קצוצה בשורשה אחזה בנר מעל לפי מבחנה ומעליה היה כתוב CO₂. כדור זכוכית העלה אדים מתוך זרבוביתו. בקבוק קטן היה תלוי מעל למכונת־ספירט. עשן יצא מקצהו של קיסם־עץ. מכתשת ועלי בתוכה עמדו על אצטבה דקה. אשה בסינר של רוקחת החזיקה אביק מול פניה. על פני הפתח, במסדרון, חפזו חיילים נושאי־נשק.

החובש חזר, מישש את קרסולי, הטביע את אצבעותיו בבשר הרך והלבן, חיכך את פיקת העצם, אחז בעקב ונענע את כל הרגל לכאן ולכאן, אחר אמר, אין לך כלום, אבל שתהיה מבסוט אשים לך סד על הרגל. תשכב כמה שעות ותקום בן־אדם חדש. הוא חבש את רגלי והורה לי להיכנס לחדר הסמוך, לחדר המפקדה. היה זה חדר־המורים, ושני שולחנות גבוהים ושחורים עמדו בו. קרבתי את השולחנות זה לזה, הוצאתי את שק השנה שלי מילקוטי, עליתי על המשטח, דחקתי עצמי לתוך השק ושכבתי.

ליל־הקרב נדמה עתה בעיני כמשהו רחוק, שארע לפני זמן רב, ספק־ממש ספק חלום. ליל ברקים וסופת־מטר שעברה בשעטה ונדָמָה פתאום לילה ללא אימה. כמו מחול־זיקוקין בשמיים. והלילה היה נקי, ומטרותיו מטהרים, משאירים אחריהם ריח רענן באויר. ליל חג קצר, אך רב עלילה, במדבר החולין השרבי, הכמרירי, הארוך ללא קץ. הייתי בו חזק ללא־חת. צועד עם אלפים, זרועות־על־שכם, שורת חזית ארוכה, שרה בקול אדיר, במקהלה אחת, נעה קדימה ואין מכשול לפניה. וקול השירה השתיק את כל לחשי הלב, ההססניים, הרטנניים, הכרסמניים. והשכיח כל מה שהיה לפנים וכל מה שצפוי להיות בספק ועתיד להיות בוודאי. נהר גדול של אדם, זורם באון, שאין בו טיפה אחת לבדה. נהר אדם של־אש.

אך כל זה היה רחוק, לפני זמן רב מאד. ועכשיו היתה העיר הלבנה, הנצורה, ואני נצור בתוכה, אין לצאת ואין לבוא. והשמיים הלוהטים, הכבדים, שמעין ערפל לבן פושט על פניהם. ואימת העיניים האויבות לאורך הבתים. והחול העמוק. וזוהמת הפגרים והזבובים והסחבות המתגוללות. ומראה האנשים שפניהם כפני החלומות הרעים. והנוצות הנתלות בזיזי הגדירות כלאחר פרעות. וצווחת הילדה המשליכה את מזרונה ונמלטת מפני –

והשמיים הכבדים, המבשרים רע, כאילו אַרבּה יעלה מן המדבר, עצום ואין מספר, ויכסה את עין השמש וישים הכל לשמה –

או רעש־אדמה יבוא פתאום ויהרוס את כל הבתים ולא יוותר כל חי – ואין לברוח.

ועכשיו היה בית־הספר הזה, אבק על רצפותיו והמחברות מתגוללות במסדרון ובחדרים. והספרים שובתים בערימות. ופיסות הגיר הלבן נשחקות תחת הנעליים המסומרות. וקסת־הדיו בטילה.

ולמה אני כאן.

אחר־כך עלתה בזכרוני גופתו של דבלה תחת עמוד הגדר הכפוף ולא הבנתי את מותו. הגופה המלוחלחת בדם היתה אחד, ודבלה העומד על מרפסת בית גפני וסיגריה מהבהבת בידו היה אחר, ודבלה שאני משספו בסייף היה אחר. הראשון מת והשניים האחרים לא מתו. ולא הבנתי איך יכולה אשתו לבכות אחריו, שכן ברור שבסופה של המסיבה הוא ילוונה הביתה, כשם שאני אלך לביתי עם אשתי.

עלה בדעתי שחייב אני להודיע לאשתי על מותו של דבלה. ומחשבה זו הכניסה מעין שמחה ללבי. כאילו מותו מקשרנו קשר חזק יותר. מחר, מחר אכתוב לה, אמרתי. וכשאחזור הביתה, נדבר על זה הרבה, ונצטער על כך יחד. אך האפשר יהיה לצאת מן העיר הנצורה?

טיח התקרה היה מקולף בכמה איים רחבי־מפרצים. על הקיר שממול היתה תלוייה מפת הארץ וחיצים נזדקרו כלפיה מכל צד. בירושלים היה נעוץ מוט שבראשו התנוסס דגל ירוק עם סהר וכוכב והוא התנופף על הארץ כולה. לא חשתי כל כאב בקרסולי. שקעתי בתרדמה.

התעוררתי מקול צעקה. צעקת איש המום, פעורה, רחבה, ממושכת, הולכת רחוק. ושתי יריות נקבו אותה, בזו אחר זו. וקול צעדים רצים בחוץ. היתה חשיכה. מי זה? מה שם? נשמע קול רם, נרגז כגערה, ממרחק לא רב. נתרוממתי על מרפקי. לידי שכבו עוד שניים, בתוך שקי שינה. מה קרה? שאלתי. השניים נתרוממו אף הם. התקפה? שאל אחד. ירו על הסיור כנראה, אמר שני. צעדי ארבעה או חמישה אנשים נחפזו עתה בחצר ונתרחקו. ואחר־כך קולות מדברים, קצרות ובמהירות, כהוראות. יכולים לחסל אותנו כמו כלום, לחש הקיצוני, פצצה רצינית אחת לתוך הבניין והכל הולך. אחר היתה דממה ורק נהם הים נשמע.

הצעדים קרבו שוב, והיו איטיים יותר ושקטים. מישהו מבפנים שאל מה קרה? וקול ענה לו מבחוץ, תישן במנוחה, משוגע אחד נדמה היה לו שמכוונים אליו רובה מן החלון. אידיוט. רחש צחוק עבר בחדרים. שוב היתה דממה וצעדי שני אנשים הילכו ללא בהלה בחצר. מה השעה? אחת וחצי בערך.

ניסיתי להרדם ולא יכולתי. בלילה הקודם, במהומת הקרב ובגעש האש, לא ידעתי פחד. אבל עכשיו היה השקט הזה. שקט שחור, גדול, מכסה את כל העיר, מקיף מכל עבר, מתוח כיריעה, חונק צעקות, מסתיר עיניים ניבטות ממאורותיהן. שקט אויב, שעוד מעט יפול כחומה גבוהה ויקבור אותנו תחתיו. אילו לא היה השקט, חשבתי, כי אז חזר אלי אומץ לבי. אבל פחד השקט. עמוק ושחור כתהום.

ואפשר שעם בוקר יקום כל ההמון עלינו לנקום את נקמת כבודו המחולל. בנעוריו ובזקניו, בנשיו ובטפו יסתער עלינו, ואנחנו ניסוג מפניו, צעד אחר צעד, עד אשר לא יהיה לאן לסגת וכל קלשוניו ננעצים בבשרנו. מות כלבים.

וליל האש יהיה כשביט חולף באפילה לרגע אחד ונמוג וכבה בנצח ולא יהיה לו זכר.

שוב היו צעדים מתונים על החול. צעדי שומר. אם לא מחר יסתער ההמון, מחרתיים, או למחרת־מחרתיים. או לאחר שבוע. מוכרח הדבר לקרות. אי־פעם ולא רחוק. המון גדול שבעתיים מהמונה של העיר. רבבות רבבות, כארבה מן המדבר. צמא דם, צועק רצח, שולף מאכלות לשחוט, שבטים שבטים של עברה. אין רחמים.

ואם יקרה הנס ואחזור חי. לאן אחזור? בשעת בין־הערביים, בהידלק כוכבים ראשונים, אצעד ברחובי, כבד ועייף ולא־רחוץ ואעלה במדרגות ואדפוק על הדלת. ואין מענה. ואפתח, והחדרים ריקים, כמו שעזבתים. ואז, האקדח הטמון מתחת למזרן. הכל כמו אז.

או תיפתח הדלת – וחיוך נוגה, אנוס וקר. ואין מלים. וארוחת־ערב אילמת וכל החטאים רצים כעכברים מזוית לזוית, ברחש בלתי־נשמע כמעט, מסתתרים בחורים, מציצים ושוב רצים –

ולמחרת, ארגמן, האגודה. מנהלי החשבונות. הפנקסים הכפולים. טורי המספרים. אבק־הרחובות. הנשים הנחפזות עם סליהן. תורי האוטובוס. הרוכל בקרן־הרחוב. הסַפָּר העומד בפתח חנותו ומזמין להיכנס. המכוניות האצות זו אחר זו –

ומרחוק, מעבר ההרים, אשמע תמיד את קול ההמון, כמשק הארבה העולה מן המדבר, עוד מעט יכסה את עין השמש, ואפילה תהיה בצהריים – – –

כיסיתי את ראשי בשולי השק מפני המחשבות, אך הן רחשו בפנים, כנמלים, כחיפושיות, מעבירות צמרמורת בבשר.

בהפציע קו ראשון של שחר מבעד לחלון, קמתי. החיילים ישנו שינה עיפה ופניהם היו חוורות. הצעירים היו ילדים והקשישים היו אבות. הצעירים לא ידעו רע והקשישים ידעו רק דאגה. שכבו שורות־שורות, צלע אל צלע, עטופים בשמיכות, שחורות וירוקות. עד כתף, עד צואר, עד עיניים, עד למעלה ראש. עפעפיים חוורות. עפעפי שחר. זרוע מכסה על לחי לא־מגולחת. ידיים צלובות על בטן. ידיים שלובות על חזה. שפם מרטט מנשיפה. פה פעור, פה קמוץ, נחוש. זקן מבהיק כמטללים. מצח דאוג, אין מרגוע. מצח תם, שלוו. נשימת חלומות, ואי־שם, רחוק, נשים קמות בבית להבעיר אש בכירה, להעמיד תבשיל לילד. תינוקות קמים בבכייה במיטותיהם. חלבנים עוברים באופניהם מבית לבית. אהובות חובקות כריהן. צעדיו של פועל משכים, פוסע יחידי ברחוב.

שורות־שורות שכבו החיילים ופניהם לא־מלחמה, ילדים ואבות ובעלים והבל נשימתם כבחדרי־בית. נשימת־בוקר כרוח חלום מרחפת על פני העיפים.

פסעתי יחידי בבית־הספר הריק, לאורך המסדרון השומם. באגפו השני של הבית היו חדרי־ הלימוד הריקים. שורות־שורות של שולחנות וכסאות קטנים, כולם פונים אל הלוח, ועל הלוח כתוב בגיר:

28:4=7

32:4=8

36:4=9

40:4=10

נשתהיתי על הסף ולא יכולתי לגרוע עין מן הלוח. כל התרגילים היו נכונים. הספרות היו כה תמימות עד כי היו ניגודה הגמור של המלחמה. שכוח ועזוב בהה הלוח אל החדר הריק, ובאותו רגע נדמה היה כאילו אין דבר עצוב בעולם מאשר חדר בית־ספר ריק.

בחדר שני היו תלויים על הקירות ציורי גוף האדם, אחד בשר־ודם ואחד שלד ועצמות. אחד כולו שרירים, שרירים ורודים, מתוחים, עבותים, קשורים זה בזה קשרים אמיצים בחבלי הגידים, זה מעל לזה וזה מתחת לזה, אגדים־אגדים, אדם חזק, גאה בכוחו. והשני הוא מלאך המוות. גולגולת קרחת ובה שני חורים פעורים, אף פחוס, שיניים חרוקות צוחקות צחוק אכזרי, סנטר מזוקר לפנים, ולמטה מזה, חוליות צואר כקפיץ, עצמות בריח כאסל ברזל, צלעות חלולות כבשלד גווייתו של גמל, ירכיים כאבנים שטוחות על שפת־הים וידיים ארוכות מאד, עם אצבעות גרומות, קשורות בברגים, פשוטות אל הבא לקראתן. בצד אלה תלויים היו שרטוטי הלב על חדריו ועל עורקיו הקטומים, כמו באיטליז, הקרביים על צינורות מעיהם המתפתלים כתולעי־גשם, הכליות כשלפוחית נפוחה, הריאות, העין, שפופרת האוזן, המוח המוטל כעובר מקופל, ספק־חי, ספק־צמח, ספק ספוג נפוח.

באור הבוקר החיוור, בשממון הכיתה הריקה, שרסיסי אבק לבן כיסו את שולחנותיה הקטנים ואת קסתות הדיו השחורות שבתוכם – נראו שני האנשים שעל הקיר גלמודים ומוכי תמהון. האיש השרירי עמד כשגבו אל החדר ורק חצי פניו נראים. רגלו האחת לפנים, נוגעת בארץ בקצות אצבעותיה, והשנייה קבועה על עקבה, כאתלט השומר על שיווי משקלו. הפנים נראו כאילו מתייראות להביט פנימה, והידיים שהיו פשוקות מצידי הגוף, היו כחסרות־אונים. איש השלד היה מלא פלצות, לא כאיש הנושא מוות, אלא כאיש המפחד פחד נורא מפני המוות. וחורי העיניים, עצמות הלחי, השיניים הרבות, הנושקות זו אל זו כמקור – רצו לצעוק צעקה, שקפאה בעצמות, נתאבנה. חללי צלעות וחורי הירכיים השטוחים היו כנדהמים מן הריקות. ומטילי הידיים הארוכות מאד, כקלשונים, שאלו שאלה, – כמו האזרחים של קאלה, במוסרם את מפתחות העיר.

בחדר שלישי היו הכסאות והשולחנות סתורים כלאחר התכתשות פרועה, וקתדרת המורה היתה הפוכה. אך בשלוות־נצחים, כשלוות שמי־בוקר אפורים, נראתה מן הקיר מפת העולם הגדול. זו המפה ששני עיגוליה נושקים זה בזה, חצי הכדור המזרחי, חצי הכדור המערבי. המפה מכיתה ד', כשהעולם היה מיסתורין לוטה בערפל והחיים היו תגלית צופנת פלאים על פלאים. האוקינוסים הגדולים, התכולים־בהירים, רחבים עד בלי־סוף, עד בלי־אופק, האוקינוס השקט, כה שקט וערפילי שמשני צידי היבשות, בעיגול הימני ובעיגול השמאלי. האוקינוס האטלנטי, במרכזו של עולם, חצוי בין שני העיגולים, וקוי הרוחב והאורך המשורטטים בו כמו מציינים את מסלולי האוניות הרבות. קולומבוס. מגלן. שמונים אלף מיל מתחת למים. האוקינוס ההודי החם, שגליו נושקים את חופי הג’ונגלים. הקוטב הדרומי. יבשת הקרח הלבנה, הגדולה. קפיטן סקוט. סופות השלג. הרעב. דפי יומן מתגוללים על פני הקרח. הקוטב הצפוני, הצר, המכווץ אל הציר. קפיטן הטראס. האסקימוסים. הכרישים. הלוייתן. קו המשוה והשמש העוברת מעליו, סביב סביב לכדור, מעל ליערות־בראשית צפופים, רוחשים קופים ונחשים, מעל למדבריות חול צהובים, שאריות מהלכים בהם בצעדים שקטים ומייראים. קו הסרטן שעליו רצים הסרטנים בימים וביבשות, סובבים סחור־סחור את הכדור. קו הגדי שבו מקפצים הגדיים על פני המים, טובלים בהם ועולים אל חופים ומתייבשים בחמה. אמריקה, ארץ גדולה של רכבות ועדרי־בקר וערים גבוהות. אמריקה של צ’רלי צ’פלין ושרלי טמפל. ושל ילדה ששמה סוזי והיא דוברת אנגלית ולועסת צ’ואינגם בשעורים ויש לה אופניים אדומים בביתה ויוֹ־יוֹ מקפץ בחוט, ואוסף הבולים הגדול ביותר בעולם. אמריקה, הארץ שבה גורפים זהב במגרפות ומעליות עולות ויורדות בבתיה, ואנשיה הלבושים מכנסיים משובצים, מנופחים עד למטה מן הברכיים, שרים וולנסיה וולנסיה, ומטופפים בנעלי לכה על גבי מרצפות חלקות. אמריקה הגדולה, הנכספת, המשתרעת מאוקינוס עד אוקינוס. והספרוֹת הרבות בשולי העיגולים, מחוץ לעולם, באתר המקיף אותו. ובוקר סגרירי ואין עוד איש בכיתה ואני מניח את ילקוטי בתוך המכתבה, ובעומדי לפני מפת שני העיגולים הגדולים אני מפליג הרחק לתוך ערפל האוקינוסים התכולים, עד ליבשת הקרח הלבנה שסופות הקור צורבות בה את הגוף עד להכאיב. הו, בוקר עבות כמו זה, ומפה גדולה על הקיר. וילדים חולמים על העולם הזר, השקט, הפתוח כשמיים, האפוף מיסתורין.

קתדרת המורה היתה הפוכה וקסתות הדיו התגוללו בין הספסלים הסתורים. על הרצפה, ליד הלוח, שעקבות סחבה לחה סימנו בו כבישי־סיד זיגזגיים מטושטשים, היו מוטלות פיסות גיר, אחת לבנה ואחת אדומה. הרמתי את הלבנה וכתבתי על הלוח באותיות גדולות –

MOON

והנחתי את הגיר על כרכוב הלוח.

אחר עליתי אל הגג. משם נראתה כל העיר. גגות־בתים שטוחים, סתרי־רחובות. חצרות. קור עבר בבשרי וכתפי רעדו. הדגלים הלבנים היו עדיין תלויים, שמוטים ורופפים, בראשי מוטות וכלונסאות. השמיים היו מעוננים ודממה רועדת ממשב אויר צונן היתה פרושה על העיר ועל גבעות החול שמסביבה. כל התריסים היו מוגפים ואיש לא נראה מבית או מחוץ. בין גדרות הקנים התנהל כלב לאיטו, מהלך ומרחרח. לפנים לגדרות, בחצרות, טואטא החול ברוח הלילה ומתוכו נזדקרו אבנים מחורחרות, גבעולים יבשים, דלי־מראה ומרוטי עלים, דחלילים עלובי־מלבוש, חלקות כרוב דהויות, מבני פחים חלודים. מעבר משם היו אחוזות־שדה מרובעות, משבצות־משבצות, מוקפות משוכות צבר. מתוך הרחובות, אי־פה אי־שם, התנשאו דקלים גבוהים, כהים. מרחוק נישא אויר־ים מלוח. לא היה אדם בעיר. רק בתוך הבתים האטומים נשמו גברים, נשים, ילדים עטופים בסחבות, נשימת שעה חיוורת, אחרונה, בטרם יעלה הבוקר.

ברדתי למסדרון, הרמתי מחברת שהתגוללה, מקומטת ורמוסה על הרצפה. פתחתי וקראתי. בכתב־ילדים עגול, רועד, כתוב:

11x5=55

11x6=66

11x7=77

ד.    🔗

בצהרי היום, כשהשמש היתה כבר במעלה השמיים, מלהטת את הבתים הלבנים ואת החול הצהוב, קרא לי מפקד־המחלקה אל חדר ההנהלה ושאל אותי אם עוד חש אני כאב ברגלי. אמרתי לו שהקרסול חזר למקומו והכל כשורה. שאל אם מוכן אני ללכת אל מחנה הפליטים ולהחליף את אחד השומרים. כן המפקד, אמרתי. לקחתי את רובי והלכתי.

העוצר היה בתוקפו והעיר הלבנה היתה ריקה, לבד משמרות של חיילים, שצעדו ברחובות, שניים־שניים או שלושה־שלושה, ובמדיהם הירוקים נראו כאילנות בשממה. עברתי ליד אותה חצר שנכנסתי אליה ביום אתמול. המזרן היה מוטל שם במקומו, כמו שהשארתיו. בהגיעי לקצה הרחוב הלא־סלול, ובעלותי על גבעת החול, נגלה לעיני המחנה. היה זה גוש עצום של משכנות־פח צפופים, מגובבים יחד, נוגעים זה בזה, רכובים זה על כתף זה, כעיר־סוכות במדבר. מלפנים, בין הצריפים לבין סליל־תייל ארוך, רבץ על החול המון גדול, גברים נשים וטף. ליד התייל עמדו חמישה חיילים ורוביהם מכוונים לרגלי הרובצים. מאחוריהם היה בניין קטן מוקף גדר. דממה לוהטת עמדה בחלל, שבכל שניים־שלושה רגעים נקבו אותה שריקות־כדורים קצרות וחדות.

תמהתי למה יורים, ורק לאחר שניצבתי כך זמן ממושך, הבנתי. ההמון היה רעב ובבניין הקטן שבחצר חילקו מנות־קמח ושמן. מפעם לפעם קרא מישהו מתוך החצר בשם בית־אב ובשם הכפר שממנו מוצאו. בהישמע הקריאה היו כל אנשי הכפר קמים יחד, על זקניהם וטפם, דבוקים זה בשלמת זה, שקים ואמתחות בידיהם, ממהרים להתפרץ, מקוצר־רוח, מבעד למחסום התייל אל החצר. מהומה של יללות־נשים ופיית־תינוקות נישאים על זרועותיהן היתה קמה לרגע ומבוסת אנשים כושלים, ניגפים ונדרסים. היריות הטילו את ההמון אל מרבצו עד שחזרה הדממה כמקודם.

שוב היו נשמעות שריקות כדורים, אך רק כדי ליירא. ברורות נשמעו עתה בדממת הצהריים הקריאות מתוך החצר, שם בית־אב וכפרו. משפחה אחר משפחה עברו במרוצה מבוהלת את השטח הצר שבין מחסום התייל והחצר, כפופים־מתכווצים, כרצים על גבי גחלים, נאחזים זה בזה, הילדים מסתתרים מאחרי גבות אבותיהם בעוברם תחת קני הרובים, והתינוקות מסתירים ראשיהם בחיק אמותיהן. בהגיעם אל החצר, נשמו לרווחה, כאילו אחזו בקרנות המזבח.

בהישמע שמות הכפרים, כפרי השפלה, עברו לעיני מראה אחר מראה. מראה של פרדסים עבותים ואפלים שעפר לח ותחוח מתחתיהם, מצמיח שרכים ארוכי גבעול, משתרגים סביב גזעים זקנים, כתומי־חזזית. מראה של שדות דורה, נוצצים בשמש, מרשרשים ברוח הצהריים. מראה גרנות וגמלים מסובבים במורגים עמוסי־אבנים. מראה שוק על דוכניו המלאים חלות תמרים נוצפים, ככרות דבלים מצומקות, צנצנות מי־לימון ומי דבש, ממתקים מסוכרים, ערמונים קלויים במחבתות, לבדי־מישמיש מרוקעים. מראה גברים רחבי־מותן, רחבי־איזורים, מהלכים אט־אט, כבדי נכסים רבים. מראה נשים בשמלות ירוקות, עולות זקופות כגבעולים מן הבארות וכדים על ראשיהן.

אחר חשתי בנחירי ענן של תבן דק, נזרה בקלשון־עץ, מעופף ברוח השרב החמה, וריח עשן וגללים בא מרחוק, מבקתות החימר השרופות.

שעה ארוכה ניצבתי כך וההמון הרבוץ על החול, צפוף־צפוף, נראה עתה עיף מאד, כצאן מתעלף בחום הצהריים. ראשי התינוקות היו שמוטים על כתפי אמותיהם והעם היה כמנמנם. רק לחש חרישי מאד היה מרפרף באויר, כאוושת עלים בחורשת עצי־זית כחום היום. גם החיילים נתעצלו מלירות.

מראש הגבעה שעליה עמדתי, היה מראה ההמון הרובץ כתף אל כתף, בסחבותיו ובשלמותיו הלבנות, כמראה קדמון מאד, מימי המדבר הגדול. ואימה היתה מרחפת מעל ראשו כנץ שטוח־כנפיים מרחף בשמים סביב־סביב לחפור טרף בעינו. לרגע נדמה היה לי כי אמר לי המפקד, לך ארה לי את האויב, עתה לך קבה לי אותו. ואני העומד על ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון, רואה אותו שוכן לשבטיו. עניתי לו, תהי אחריתי כמוהו. יראתי מגשת ועמדתי דומם על ראש הגבעה, וצהריים גדולים מסביב.

אך לפתע, ואני לא ידעתי למה, אולי הוכרז דבר־מה ולא שמעתי, קם כל ההמון על רגליו והסתער לפניו בקול יללה גדולה והתפרץ אל מחסום התייל והחיילים נראו אצים אנה ואנה לעצרו, מכים בקתות הרובים על ימין ועל שמאל, צועקים צעקה רבה, ועד כה ועד כה נשמעו יריות רבות וההמון נסוג כעדר־בקר לאחוריו, נפל אל מרבצו, וכששככו כל הקולות, ראיתי ילדה מפרפרת בחול כעוף שחוט בתוך דמו.

הכל נאלם דומיה ורק יבבה דקה נשמעה מאי־שם, כצפצוף ציפור פצועה, ובחלל הצהריים הלוהט, חגה היבבה סביב סביב מעל לראשי הרובצים, עופפה בין גבעות החול, חזרה ונתקרבה, ושוב נתרחקה, עד שנאלמה.

אחר־כך ראיתי אדם אחד עולה לנגדי בדרך החול. הוא פסע יחף־רגל, שערו שחור וארוך, ולבוש היה שלמת בד, כאחד הכפריים. צעיר היה כמותי, רק גבוה ממני מעט, ודק קומה. בהגיעו עדי נעמד לצדי והשקיף יחד עמי אל עיר־הסוכות הגדולה, המשתרעת בתוך הישימון, ואל ההמון הרבוץ לפניה בדממה איומה.

בלחישה, כמו כדי לא להפריע את הדממה, שאל אותי מדוע איני ניגש למלא את אשר הוטל עלי. אמרתי שאני מתיירא. מבלי הבט בי אמר שראה אותי בליל־הקרב והייתי עז כנמר. אמרתי שהיתה חשכה וברשפי־האש אי אפשר היה לראות פני אדם. אינך שמח שאתה הכובש? שאל. לא, אמרתי, אין כל שמחה בלבי. אחר שאל אותי אם אני אוהב את אויבי. הם רעבים, אמרתי בהניעי ראשי לעבר הרובצים. שאל אם רוצה הייתי להיות במקומם. הרהרתי הרבה, אחר עניתי כי לא הייתי רוצה להיות בין הניצבים עליהם עם רובים בידיהם. האם הם רעים כל־כך? שאל בהראותו בראשו על שורת החיילים. לא, נבהלתי לענות, לא, הם עושים את חובתם הנכונה. אינך טוב מהם? שאל. לא, אמרתי, וודאי לא, רק שאין לי די אומץ לראות את הסובלים. עתה, לראשונה, הפנה ראשו אלי בחיוך, שם כף ידו על כתפי ואמר, מתבייש אתה בכך? כן, נענעתי בראשי ורעד עבר בגופי. לא טוב הדבר, אמר. ולאחר שתיקה קצרה, הוסיף בשקט: לך, מלא את חובתך.

עתה נתייראתי לזוז ממקומי עוד יותר מבתחילה. חזרתי ולחשתי בשפתיים רועדות, כמתחנן על נפשי, שאני מתיירא מפני בכייתו של תינוק רעב או נפחד. שלא אוכל לעמוד בזה. האין כל התינוקות שווים? שאלתי. כן, שווים, אמר בשקט, אבל עכשיו לך ומלא את חובתך.

עמדנו שנינו והשקפנו על ההמון הדומם.

לפתע נעלם. רק חול יוקד היה מסביב, ועיר הסוכות החבוקה בין הגבעות.

ה.    🔗

למחרת, בשעה שלוש אחר־הצהריים, נקראתי לבוא אל המושל הצבאי. בהיכנסי אל הבית בעל הכיפה שבכיכר המרכזית, אל החדר שהיה שרוי באפלולית, נדהמתי לראות, יושב בכורסה, מאחורי השולחן, את ב.. כנראה שלא הכירני, כי מבלי משים הורה לי בידו לשבת על אחת הכורסות, בצידם של ארבעה אחרים שבאו כנראה לשם אותה מטרה. ביקשתי לצוד את עינו ולרמוז לו בחיוך שהננו מודעים משכבר הימים ושמחה היא למודעים ותיקים להיפגש בנסיבות כאלה, כה שונות מאלו שמלפנים וכה מקשרות באחווה־אחת, אך הוא היה טרוד במתן הוראות לבאים־ויוצאים, מהם אנשי צבא ומהם תושבי־העיר, ולא שם לבו אל היושבים וממתינים לו. על שולחנו עמדו אגן נחושת ועליו פינג’ן וששה ספלי חרסינה כחולה, תרמיל של פגז מצוחצח, מאפרת־צדף גדולה וערימה של טפסים רשמיים. אל תושבי־העיר דיבר בשפתם, והללו, שבאו לפניו בזה אחר זה, שמעו את הוראותיו בהכנעה רבה, בקידה, בהתאמצות שלא לאבד אף מלה ממוצא־פיו והפטירו אך משפטים קצרים שעניינם היה הסכמה, אישור, או שאלה מעשית כלשהי. בפורשם מעליו היו שמים ידם על ליבם ומשתחווים קמעה וחיוך על שפתיהם, או נוגעים בפיסת־ידם במצחם. הוא דיבר אליהם בלשון עניינית, שוטפת, ללא כל גינונים, כדבר איש אל רעהו, וללא כל הבלטה של תוקף מעמדו ומשׂרתו. כמנהלה של חברה, בלשכתו, חילק הוראות בעניין משאבת־המים, מכון החשמל, מאפיית הלחם, אספקת המזון ויתר עניינים הנוגעים לצרכיה החיוניים של העיר. נוהגו זה, הפשוט, הלבבי־כמעט, באנשי עיר־כבושה, ששיווה לו חן שלא הבחנתי בו לפנים, עורר בי חיבה רבה אליו והגביר את רצוני לצוד את תשומת־לבו. אם רק תימצא הזדמנות נאותה לכך, אמרתי בלבי, אביע לפניו את רחשי הוקרתי לו, על שהוא נוהג בצורה כה אנושית כלפי התושבים שהם עתה נתיניו. עוד חשבתי, כי אעיר את לבו על עניין הפליטים, שיש לנהוג עמהם ביתר רחמים ולמנוע מהם סבל מיותר. במדיו־הצבאיים, ששני עלי תאנה נוצצו כתפיותיהם, אחד מכאן ואחד מכאן, נראה היה רחב־שכם וכביר־כוח, ועם זאת, לא כאיש־צבא מובהק, אולי בשל חולצה שלא היתה מהודקת לגופו, אלא רשולה מעט, ואולי בשל שער־השיבה הקצר ומראה הפנים, שלא היתה בהן מתיחות, אלא מעין ערנות של עיסוקי יום־יום אזרחיים.

לבסוף שילח מעליו את כל הפונים אליו, ציווה על שלישו לסגור את הדלת ולהרחיק כל אדם מסביבות הבית, ובשימו זרועותיו על השולחן, פנה אלינו. התושבים בדרך־כלל משתפים פעולה, מה? אמר בחיוך והעביר מבטו על פני כל אחד ואחד מאתנו, כאילו לקבל את אישורנו על דבר שזה עתה נוכחנו בו מעצמנו. נראה ששוב לא הבחין בזהותי, כי למרות שהחזרתי לו חיוך מלא־הסכמה, ויותר מכן, אף מביע הערצה, לא התעכב עלי. האחרים הפטירו מלים של אישור, אם על דרך של זלזול בתושבים ואם על דרך של הפלגה בכוח הצבא. תשתו קפה? שאל באחזו בקנת הפינג’ן. כולנו חייכנו בחמדה, כי אמנם קפה תורכי חם היה מן המותרות שנכספנו להן לאחר המשקאות התפלים והפושרים שהיו מנת חלקנו בימים האחרונים. הוא מזג קפה לתוך ספלי החרסינה ובמו ידו הגיש ספל ספל לאיש. אוצרות המזון שמצאנו במחסני הצבא שלהם, עשויים להספיק לכל הארץ למשך כמה חדשים, אמר בלוגמנו מן הקפה. אנו צחקנו עמו ושניים מאתנו הוסיפו על כך תיאורים מנסיונם. לאחר שגמרנו לשתות, לבשו פניו ארשת רצינית ואמר:

העניין הוא בעבודה לא נעימה ביותר. השגנו רשימה מפורטת של אנשי הכנופיות בעיר. אינני צריך להסביר לכם מי הם ומה היו פעולותיהם במשך השנים האחרונות. הרשימה מכילה לפי שעה 32 איש. ובכן…

כמעין זמזום מרחוק הגיעו אלי יתר דבריו. אמר שיהיה עלינו לעבור מבית לבית, לפי רשימת הכתובות, לאסור את האנשים ולהעבירם במשאית אל מקום ריכוז מחוץ לעיר. עם רדת הערב יהיה עלינו לחסלם. אמר שהפעולה היא סודית ואיש מלבדנו לא צריך לדעת דבר עליה. שהוראות מפורטות יותר נקבל בהמשך הפעולה.

יש שאלות?

היתה דומיה ממושכת, שנתמזגה עם דומיית העיר השרוייה בעוצר, מעבר לחלון המסורג. בחוץ רבץ על המדרכות חום מחניק של אחר־הצהריים, ככלב עייף בפתח הבית. חשתי שפני החווירו מאד, רעד בברכי ומסמוס־קרביים. בכל מאודי ייחלתי שיקרה דבר־מה, דרך־נס, שיבטל את הפעולה או שיפטור אותי ממנה. תחילה, בבואי לחדר, היתה בי הרגשת גאווה על כי נבחרתי לתפקיד, שעדיין לא ידעתי מהו, אחד בתוך חבורה קטנה של חמישה, שמנתה עוד רב־סמל, שני סגנים ורב־סרן. בראותי את ב. שמחתי על כי מבצע אחד קושרנו יחד, שקר שעשוי להיות בר־קיימא, גם לימים הבאים. הוא היה איש החובה, ובדברו ידעתי שאין הוא עושה אלא את הדבר הנכון, שאין להימנע ממנו, אך עתה הייתי נתון כבמלכודת. הברירה לא היתה בידי. עלי לעשות מעשה נורא שכמותו לא עשיתי מעודי, אך מעשה זה הוא החובה הנכונה.

מה יהיה אם מישהו יגלה התנגדות, שאל הרב־סרן.

אני מקוה שלא. מקוה שלא, אמר ב., אבל לשם כך יש נשק, לא כן?

שני הסגנים גיחכו.

איך נמצא את הכתובות, שאל הרב־סמל.

שאלה במקומה, אמר ב., ילווה אתכם אחד מתושבי־העיר. תוכלו לבטוח בו.

הוא ודאי האיש שמסר את הרשימה, אמר אחד הסגנים.

תרשה לי לא לענות לך על זה, אמר. עוד משהו?

הארבעה הסתכלו זה בזה ובי. כאילו היה תורי לשאול. צמרמורת עברה בכתפי. ראיתי במוחש שלא אוכל להימלט מן הבלתי־נמנע, ולהעצר על פי התהום. ששום נס לא יקרה. חייל אני וחובה עלי לעשות את המצווה. הפחד אינו בא בחשבון השיקולים וגילויו הוא וויתור על הכבוד. אות קלון לכל ימי חיי. האם יש חישובים מוסריים כלשהם? את הכנופייה צריך לחסל, זה ברור. לא רק כעונש, אלא כדי למנוע אסונות, התנקשויות, רצח.

שפתי רעדו.

אמרת שצריך לחסל, גמגמתי בקול חיוור, האם פירוש הדבר להרוג?

ב. גיחך. דומה היה לי שרק עכשיו ראני, זיהה אותי כאותו אדם שאמר פעם שאיננו מסוגל לעשות רע כי הוא פוחד מייסורי מצפון. לאחר שלא ענה לשאלתי ושתיקתו נתארכה, הבנתי שפלטתי דבר־שטות שאין לו תקנה, המעורר רק בוז, או רחמים. חשתי שגם האחרים, כמוהו, חושבים אותי לכסיל בשל כך, ובטוחים הם ששגגה היתה לבחור בי, כאחד מחמישה, לפעולה מעין זו, הדורשת אנשים היודעים את שלפניהם, ומבינים הרבה יותר ממה שנאמר להם במפורש, ונכונים לעשות את המצווה עליהם ללא היסוס ומורך. נוסף על פחדי הקודם, אף כי לכאורה במנוגד לו, תקפני עתה פחד פן יוציאו אותי מכלל הפעולה.

עוד שאלות? העביר ב. מבטו על פני כולם.

האחרים נזדקפו על מושביהם, כמו לומר שנכונים הם לצאת לפעולה והכל מובן.

ב. השעין עצמו לאחור, ובהפנותו מבטו אל הרב־סרן, אמר:

כפי שאמרתי, אין זו עבודה נעימה ביותר. אם מישהו מכם מרגיש שזה לא בשבילו, בגלל חולשת־לב, או מעצורים מוסריים, (מלים אלה אמר בגיחוך לעגני שהבנתי כי הוא מכוונו אלי), או כל דבר אחר, הברירה בידו להסתלק. פשוט לומר, לא אני, זה הכל. לא תהיינה שום טענות. כמובן שהוראת הסודיות תהיה חלה עליו גם אחר־כך.

שוב נשתררה דומיה, ואם כי איש מן הנוכחים לא הפנה ראשו אלי, חשתי שהם מצפים לתשובתי. זה היה הרגע הגורלי. הברירה ניתנה בידי, ומצב זה היה קשה יותר ממצב חוסר־הברירה שקודם לכן. היה עלי להחליט. אם אודיע שאני מסתלק – אאבד את כבודי, בעיני ב. ובעיני עוד חמישה אנשים זרים לי. אפשר ולעולם לא ייוודע הדבר למספר אנשים רב יותר, אם כי ניתן לשער שברבות הימים יוסר מעטה הסודיות מעל הפעולה ואז יתגלה קלוני ברבים. על כל פנים, בעיני ב. אהיה לעולם מוג־לב ושוטה, שלא יצלח לשום מעשה גברי. וב. איננו אדם אחד בלבד, אלא רוּבּה של החברה שבתוכה אני חי. איך אשא את פני אחרי־כן. לעומת זאת, אם לא אסתלק, יהיה עלי לעשות מעשה שזוועתו תרדוף אותי כל ימי חיי. לא ידעתי איזו רעה מן השתיים גדולה יותר –

אם כן הכל ברור עכשיו, אמר ב. ובהשעינו אגרופו על השולחן קם ממקומו.

כולנו קמנו אחריו. הכל היה ברור, שכן ניטלה מידי הבחירה.

בעומדנו בכיכר, בהקו לפנינו רחובות העיר הריקים, הדוממים, הלבנים. לאחר רגעים אחדים הגיעה המשאית ונעצרה לידינו. בצידו של הנהג ישב אחד מאנשי העיר, פניו היו עטופים בכפייה מזוהמת שכיסתה על הראש, על המצח, על הצואר ועל הפה. רק החוטם נראה ועיניים שחורות, עכורות, נפחדות.

פעולת המעצר התנהלה תחילה בשקט. כה בשקט, עד כי כמעט נמחה מלבי המורא שתקפני במחיצתו של ב.. דופקים היינו על פתחו של בית, נכנסים פנימה, קוראים בשם האיש המבוקש, מודיעים לו שהוא נדרש לחקירה, אוסרים את ידיו מאחורי גבו, במטפחת או בפיסת אריג, מטילים אותו למשאית המכוסה יריעת אברזין, וממשיכים לנסוע. בבית היתה משתררת תדהמה בלבד, תדהמה אילמת, ללא קול מחאה או בכייה, והנעצרים, אנשים צעירים, היו מקבלים את הדין ללא התנגדות, בשתיקה, אף כי שתיקה של מרי, שהיתה בה כביכול מעין הטחה של נקם שיבוא. מעט־מעט עודדתי את עצמי, באומרי בלבי שאין זו אלא פעולת שיגרה, מחוייבת המציאות של ימי כיבוש ראשונים. אף הסחתי דעתי משלבו האחרון של המבצע, הצפוי לי בסופו. ההקשה על הדלת, הכניסה לחדר האפל, ההודעה התקיפה, אך יבשה, של הרב־סרן על המעצר, התייצבותו של האיש, שתיקתם של בני־הבית, שקיבלו את הדבר כגזירת־גורל, נקישת נעלינו המסומרות על רצפת החצר, אחר־כך על המדרכה, הנפת העצור אל פנים המשאית, הטלתו על רצפתה – כל זה נעשה בסדר ובקצב כה רהוטים, עד כי דמה הדבר יותר לתרגיל צבאי במחנה אימונים מאשר למעשה הצופן בו אכזריות כלשהי. הוסיפה להרגשת הרגילוּת גם התנהגותו של הרב־סמל שישב לצידי בתוך המשאית, בחור שמנמן ונמוך, בעל פנים בהירות, זרועות כתמי־שמש רחבים. לו היה הדבר מעין שעשוע, ותוך כדי נסיעתנו היה חומד לצון עם העצורים, מדבר אליהם בלשון עברית, מגדף אותם בלשון יהודית, שואל שאלות של שטות על נשותיהם, מבטיח להם כל מנעמי החיים בעולם־הבא, ונהנה מכך שלא הבינו אף מלה מכל אשר אמר. באפלולית ששררה בתוך המשאית אי־אפשר היה להבחין בפניהם.

רק משהגענו אל הבית הששי, תקפה אותי שוב הרגשת האימה. פתח לנו איש זקן, נמוך־קומה, שזיפי זקן־שיבה סומרים כיסו מרבית פניו ושעיניו התכולות היו עגולות ופעורות לרווחה כשני אגמים. מאחוריו, על המיטה, היה מוטל גל של סחבות, שפּנים קטנות, מקומטות, כדבילה מצומקת, בצבצו מתוכו. זקנה שכבה שם מכורבלת בבלוייה. ריח של תבן ושל לושלשת תרנגולות הצחין את האויר. כשקרא הרב־סרן בשם האיש הנדרש, החלו פניו של הזקן מרטטים ריטוט עצבני, כמנענע לאות לאו. האיש היה חרש כנראה ואולי גם אלם, כי ככל שגברו צעקותיו של הרב־סרן, לא ענה דבר, אלא הוסיף לרטט בראשו. נצטווינו לערוך חיפוש בבית והפכנו כל מה שהיה בו, לרבות המיטה, שהזקנה נתגלגלה ממנה בצפצוף דק. רק לאחר שסרקנו את החצר, גילינו את המבוקש, מתחבא בתוך מלונת כלב. הרב־סמל כיוון אליו את רובו ואיים שיירה בו אם לא יצא, אך הלה לא מש ממקומו. הוא היה מכורבל על גחונו, ובהביטו בנו, שעמדנו על פתח המלונה, התכווץ עוד יותר, נתקפד ונדבק באצבעותיו אל קיר הירכתיים. הרב־סמל הטיל צרור כדורים אל העפר שלפני הפתח. הגוף שבפנים נתרעד קמעה אך לא זז ממקומו. אז גחנו שנינו פנימה ובכוח תלשנו אותו מן הקיר. כבד היה כשק מלא אבנים. משהעמדנוהו על רגליו, ראינו לפנינו נער כבן ארבע־עשרה או חמש־עשרה. שער שחור, חלק, היה סתור לו על מצחו ופניו היו מאורכים ורכים כשזיף. עיניו היו אדומות, ובהביטן בנו נוצצו בהתמרדות עקשנית. נבהלתי למראה פניו הצעירות, ובאחזי בחוזקה בזרועו אמרתי בשקט לרב־סרן שעמד משמאלי:

טעות, כנראה.

שום טעות, סלקו אותו, אמר בקוצר רוח והמיש ידיו כמגרש תרנגולות.

הוא ילד, חזרתי ואמרתי, בהראותי עליו בראשי.

שום ילד, כולם שווים, הוסיף להמיש בידיו.

כדאי לבדוק אולי, לחשתי.

סלק אותו אמרתי, גער בקול, פתאום מרחם עליהם!

לא מרחם, נתעכבתי עוד במקומי, אבל יכולה לקרות טעות בּשם…

למה התחבא אם כן, צעק.

אולי ראה אותנו באים ופחד, אמרתי.

למה פחד? למה?

רואים חיילים, מפחדים.

על מי אתה חס על מי? פקעה סבלנותו אלי, ואם היתה טעות אז מה? ילך עוד אחד? במלחמה לא בודקים תעודות־זהות, תעשה מה שאומרים לך, זה הכל.

הנער נרתק למקומו עיקש, והיה עלינו לחבוט בו בקתות הרובים עד שגררנוהו מן החצר. כשנשאנו אותו משם בזרועותיו, ראינו עוד את הזקן, עומד בפתח הבית ומרטט בראשו ריטוט עצבני בלתי־פוסק כמנענע לאות לאו.

נראה שלמרות העוצר עברה שמועת המַצוֹד בדרכים נסתרות מבית לבית, כי מעתה לא התמסרו האנשים מרצונם, אלא נתחבאו בחורים, בעליות־גג, במבנים שבחצרות. שריקות כדורים חלפו מפעם לפעם בדממת העיר. חשתי עיפות נוראה, עד שידי לא נענו לי, וקבס במעי, כעין מה שחשתי פעם בהיותי ילד, כשניסיתי לשחוט תרנגולת בחצר והסכין שבידי היתה קהה מאד. כל העת לא הרפתה ממני המחשבה על הנער שתפסנו. ברור שהיתה כאן טעות, מצדנו או מצד האיש שמסר את השמות, אחת היא, וטעות זו תעלה לו בחייו. בשבתנו במשאית לא גרעתי עיני מעליו וחשתי כאילו אני אחראי לו אישית, כביכול הופקדתי עליו. אך הוא לא הביט בי. ישב כפוף, מכונס בעצמו, ראשו בין ברכיו. רק גבו הצר נראה, גב נער מתבגר, מתעגל בקימורי הכתפיים, עמוד השדרה בולט מתוכו בטבעותיו, מתמשך כלפי העורף הצר, החלק, השחום. המחשבה שאיני עושה דבר כדי להצילו, שאין בי עוז לכך, להתקומם על מפקדי או לפחות לתבוע בתוקף את בירור עניינו תחילה, השניאה אותי על עצמי, אחר מילאה אותי רצון אחד ויחידי, לישון. לשכוח. להטיל עצמי היכן שהוא ולשקוע בתרדמה עמוקה. מילאתי אחר הפקודות מבלי חשוב, כשאברי נעים כאברי פוחלץ. בהגיענו לבית האחרון, התשיעי במספר, התייצבה נגדנו אשה צעירה, בהירת־פנים, ששתי צמות, עבות כחבלים, נשתלשלו לה על גבה. תחילה ניסתה לחייך אלינו ולקסום לנו ביופיה, אך משראתה שהרב־סמל מכוון את הרובה אל אביה, נפלה לרגליו, חיבקה את קרסוליו ונשבעה באלהים שאין הם יודעים היכן אחיה. הוא בעט בה וגלגלה על הרצפה, ומשראה מעין העווייה של כאב בפני, צעק, היא שוברת לך את הלב, מה? תראה אם היא לא משקרת, הכלבה. ואכן צדק, כי לאחר כמה רגעים גילינו את האיש, מסתתר בתוך החציר שבעליית־הגג. משחזרנו למשאית, לוהטים ומתנשפים מחמת היגיעה וההתרגשות, פלט כנגדי, כולם כך, הנבילות, לך תאמין להם כשהם נשבעים באלהים. יש להם אלהים, לאלה?

עתה נסענו לפרוק את מטען העצורים במקום הריכוז. הדרך עברה לכל אורכה של העיר הדוממת, יצאה מתוכה אל בין גבעות החול ונפסקה לפני בניין מלבני, צהוב וארוך, בעל גג פחים מקומר. בצד הבניין היתה המכלאה, מוקפת חביות נפט ומחסום תייל. בהגיענו לשם עם תשעת השבויים אשר לנו, כבר ישבו על הקרקע במקובץ, חמשה־עשר או עשרים עצורים. כולם היו כפותים בידיהם לאחוריהם וגוויהם היו כפויים לפנים. שלשה חיילים עמדו עם נשקם ליד פשפש התייל.

הדפנו את התשעה לתוך המכלאה ואז הורה לי הרב־סרן להישאר עם השומרים. הוא ושלושת האחרים חזרו למשאית והפליגו עמה בדרך העירה.

השמש כבר היתה בשיפולי הרקיע, גדולה, אדומה, וקרניה שיוו גוון ארגמני לגלי החול המשיי ולפני הרובצים במכלאה. היו בהם שחורים ככושים, בעלי ראשים כדוריים ושער מקורזל כטבעות חוטי־ברזל, בעלי עיניים מצומצמות ואישונים עכבריים. היו בעלי פנים נעריים, חלקים, עם כישות של שפם רך, דשאי, וזרועות שחומות כגלילי נחושת, שמרפקיהן עגולים. היו גברתנים, רחבי־שכם, שריריים, עזי־פנים, בעלי כפות רגליים גדולות ככפות אִתים. היו שרועי־חוטם, שסועי־שפה, בעלי חטטים, מכורסמי חורב ונגעים. היו דקי־אף ומשופעי לחיים שעירות, ארוכי פנים ועבי־שער כעיזי המדבר. מהם היו כמנמנמים, כשראשיהם על חזיהם, מהם כמלחשים פסוקי תפילה לעצמם, ומהם שלא גרעו עין מאתנו, במבט קשה, בלתי נכנע. היה הנער שתפסנו במלונה, שערו סתור על מצחו, כחוזר ממשחק־רחוב פרוע, ועיניו היו קטנות עתה, מביטות לפניהן, כעיני ילד שנעשה לו עוול והוא חורש נקם על יריביו.

השמש שקעה, ודממה רכה התרפקה על חמוקי הגבעות, ורק אוושת חול חלפה מפעם לפעם. שעה רגועה של בין־ערביים היתה זו, והרובצים במכלאה, שלא ידעו את אחריתם, היו כקהל מתפללים. הנוגה הוורדי האיר את פניהם, ובהביטם אל פאתי האופק שאורו נאסף, היו כחולמים. עצבות פשטה על משטחי החול, ודמיתי לשמוע מנגינה רחוקה רועדת בחלל. שעתם האחרונה היתה זו, ושוב בא אותו אדם, לבוש שלמה לבנה של כפריים ויחף־רגל, קרב אליהם ולחש מה. שמעתי מלים נלחשות כאוושת החול: אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בארץ כאשר נעשה בשמיים.

לאחר כשעה, והאור כבר גווע על הגבעות, וצללי־ערב רבצו בשקעים, הגיעה שוב המשאית ובעקבותיה ג’יפ. שלשה אנשי־צבא קפצו מתוכו, ובצעדם נמרצות אלינו, סקרו את הכפוּתים – שנתנתחו בצפייה מנחשת־רע, שואלת, תמיהה לבאות – פסעו הנה והנה, נועצו ביניהם בלחש, שאלו מה, חזרו אל הרב־סרן, שהוריד את חמשת אסיריו מן המשאית, פקדו משהו בקצרה, ועם כך נשמע קול גערה רם, וכל היושבים קמו על רגליהם, ובעודם נחבטים זה בזה, דפקו בהם החיילים להעיזם אל תוך הבניין.

שלשה מאתנו נקראו פנימה ואני הושארתי בחוץ. דלת הבניין הוגפה, ובעוד כמה דקות, שנדמו כשעה ארוכה מאד, נשמע מטח־יריות רצוף ובהול וקול אנקות מרוסקות.

אך רק לרגע אחד, כי מיד נפלה דממה.

ו.    🔗

באשמורת השלישית של הלילה הבא, יצאתי לסיור, יחד עם טוראי קשיש בשם ריבקין. היתה אפילה גמורה בעיר וקור עמד ברחובות. צעדנו זה בצד זה, מתחככים בכתלי הבתים, מהדקים את הסודרים לצוארינו וכונסים ראשינו בין הכתפיים. צעדינו הקצובים נקשו על המדרכה והדם העמום הלך מאחרינו, פרש לסימטאות וגווע בין הבתים.

יהיה גשם מחר, אמרתי.

הגיע הזמן, אמר ריבקין, נחוץ מאד לשדות.

הספקת לזרוע? שאלתי.

הספקתי.

ראיתיו בדמיוני רומס במגפיו תלמים ספוגי מיים, פוסע בצעד רחב מגל־עפר אחד למשנהו. הוא היה איש כבן חמישים, נמוך־קומה, רחב־שכם וזריז. פנים מרובעים היו לו שבמרכזם צמח שפם צפוף, חסר־גוון, ספק־אפור ספק־שׂיבה. עיניו היו צרות וערניות, מרצדות תמיד בסקרנות, ממהרות לצוד כל אשר על סביבן, פן תאבדנה דבר, ובחייכן, היו קמטים מתקבצים בזויותיהן ובזויות שפתיו המלאות, ואז היה אף שפמו מתקבץ וצוחק. ידיו ורגליו היו עסוקות תמיד, ללכת, להביא, להגיש, לעשות־מה. בשלושת הימים שנמצאנו יחד, לא היה אחד שלא קרא בשמו, ולו רק כדי להודיע לו חיבה או לזכות במענה־לצון מפיו. אמרו עליו שהוא סוס־מלחמה־ותיק, שכן לא היתה מלחמה שלא התנדב אליה, או שכפה עצמו עליה, כמו זו שעכשיו, בנטשו את משקו על אשתו ושתי בנותיו, אלא שדמיונו היה יותר לפרד־עבודה מאשר לסוס־אביר. המפקדים התייחסו אליו בזלזול־מה, אם גם בזלזול של חיבה, אך יותר מששם לב לכך היה מזלזל הוא בהם, בהתרעמו, ספק־כעס ספק־לצון, על טירונותם לעומת נסיונו רב־השנים בקרבות כבכל מלאכה אחרת. הטוראים לא היו מפסידים אף הזדמנות לקרבו לחברתם לפי שתמיד היו נבואות טובות בפיו.

יש פה אדמות טובות בסביבה, אמר, אבל אלה אינם יודעים לנצל אותן.

ראיתי חלקות מעובדות יפה, אמרתי.

כן, על יד הבתים, אבל רחוק יותר, בוּר. הם זורעים שעורה במקום שאפשר היה לגדל ירקות.

אין די מים, כנראה.

מים יש, אבל לא שואבים אותם. צריך יהיה ללמד אותם משהו.

בינתיים הגינות נובלות, אמרתי, בגלל העוצר.

זה לא יימשך הרבה זמן, אמר, עוד כמה ימים. שבוע לכל היותר. כיבוש זה כיבוש.

צעדנו עד קצה הרחוב ומשם פנינו אל רחוב אחר, ששתי מדרכותיו הצרות כמעט נשקו זו בזו. בין הבתים הנמוכים, שטוחי־הגג, עמד בית רחב, בעל כיפה, שמגדל צר וגבוה התנשא בצידו. אחריו היה מגרש ריק שגלמים שחורים ניצבו בו. נעצרנו והסתכלנו על סביבותינו. הגלמים לא נעו, והיו אלה עמודים וחביות כנראה. דממה גמורה שררה בהאלם קול צעדינו.

קר, אמר ריבקין בחככו את חוטמו. אחר רקע על המדרכה לחמם את רגליו.

שתקנו. אחר אמרתי:

שמעתי שירו באנשים שחזרו מן החולות.

איפה שמעת? שאל בנימה של כעס בהתייצבו פשוק־רגליים מולי.

הבוקר סיפרו. כמה תושבים עלו משפת־הים בידיים מורמות, וכשהתקרבו, כיוונו אליהם את הרובים ודפקו אותם.

ריבקין הסתכל בי רגע ממושך בעיניים מצומצמות, עוינות, אחר אמר בהחלטיות:

אל תאמין. בדיות.

ובהסבו עצמו מעלי, עשה כמה פסיעות כבדות לפנים. אחר פנה שוב לאחוריו ואמר:

אל תאמין, אני אומר לך. מתפארים. אוהבים להתפאר. חושבים שזו גבורה גדולה. שיספרו לסבתא שלהם. הרגו אנשים שבאו אליהם בידיים מורמות! סתם־כך, מה? בשביל תענוג! אני מכיר את הבחורים שלנו. זהב. שום צבא בעולם לא היה מתנהג כך עם תושבים בזמן כיבוש.

צעדתי מעט־מה מאחריו. עברנו על פני המגרש, ואחר, בצד שורת חנויות סמוכות זו לזו, שבריחי ברזל ומנעולים כבדים היו רתוקים לשעריהן. נראה שהיה עוד מהרהר במה ששמע זה עתה, כי שוב נעצר ופנה אלי בעמידה פשוקה, קנה רובו מבצבץ מאחורי כתפו הרחבה.

שמע, אתה איש צעיר אתה, שלושים? שלושים וחמש? אני עברתי כבר כמה מלחמות. אתה יודע איך מתנהג חיל־כיבוש כשהוא נכנס לעיר זרה? שודד, חומס, אונס, רוצח. לא הנאצים. האנגלים, הרוסים, כולם. אתה יכול להשוות בכלל? פה ראית שמץ משהו מזה? אנסו פה אשה אחת? שדדו חנות אחת? ופה יש לך עסק עם אויבים, שאילו היתה להם רק הזדמנות…

הוא הסתכל בי, ממצמץ בעיניו כמפאת הרהורים מהירים, אחר הוסיף, באחזו בדש מעילי:

שמע מה שאני אומר לך, אילו היו אלה נכנסים לעיר שלנו, היו שוחטים את כולנו, אתה שומע? את כולנו. אותי ואותך ואת הנשים ואת הילדים. דע לך זאת.

נשתתק לרגע, ובעודו אוחז במעילי ועיניו נעוצות בי, נתבהרו פניו בחיוך רחב ואמר:

סתם כך ירו באנשים חוזרים לבתיהם, מה? אתה לא מכיר אותם! מתפארים, זה הכל!

ודחפני מעליו בחוזקה.

המשכנו לצעוד זה בצד זה עד ששמענו קול צעדים מקצהו השני של הרחוב. נעצרנו והקשבנו. הצעדים היו קצובים, בטוחים, אחד ואחד, אחד ואחד, ברזל על אבן דוממת. שלנו, לחש ריבקין. השמענו את הסיסמא ונענינו בסיסמא. שני בחורים קרבו, מתנודדים כתף אל כתף וידיהם בכיסי מעיליהם. בהגיעם אלינו, נעצרו.

מה חדש? שאל ריבקין.

הכל שקט, ענה השחור שבשניהם.

קר, אמר השני.

מחר עוברת מחלקה אחת דרומה, מה? אמר ריבקין.

אנחנו נשארים פה, חבל. אמר השחור.

פה לא טוב?

ממשעמם. כל היום עוצר.

רוצה מלחמה, מה?

באנו להילחם, לא? רוצים קצת שמח. שיהיה משהו.

או הביתה, אמר השני, בהיר־הפנים.

כבר?

יש אשה וילד. צריך לחזור לעבודה, גיחך.

כבשת עיר, אמר ריבקין, תנוח קצת.

זה מנוחה? מעצבן.

שקט בעיר, לא?

השקט מעצבן אותי יותר מהמלחמה. כמו בית־קברות. בייחוד עם הבתים הלבנים האלה.

בלילה שעבר היו כמה יריות, אמר השחור, שמעתי שדפקו שניים מהם.

ירו על הסיור? שאל ריבקין.

לפנות בוקר. מבית אחד לא רחוק מהכיכר. היום פוצצו את הבית.

כך.

יש עוד כמה אנשי כנופיות בעיר. עם נשק. מנסים לעשות משהו, כנראה.

לא פלא. מתנהגים אתם בכסיות של משי, אמר בהיר־הפנים, צריך היה לחסל כמה עשרות…

את מי לחסל? הפסיקו ריבקין.

ככה, כמה עשרות. שיפחדו קצת. הם לא פוחדים.

אתה באמת צריך כבר לחזור הביתה, נזף בו ריבקין ופנה ללכת. להתראות.

לילה טוב.

קול צעדיהם נתרחק והלך, ושוב שמענו רק את נקישות נעלינו. ריבקין צעד מעט־מה לפני ולעיני היה שכמו הרחב, שכם נוטה לסבול, כאילו עשוי לעמוס עליו שעריה של עיר ולשאתם אל ההר. מפעם לפעם פזלתי אל הבתים שמשני הצדדים ואל מבואי החצרות שביניהם. בהגיענו אל הכיכר, נעצרנו והסתכלנו בה. ריקותה היתה שונה מריקות הרחובות, משום שהכרנו אותה היטב ומשום שהיתה במרכז עצביה של העיר, העצבנית מתחת לעורה השקט. במשך היום היתה כאן תנועה תמידית, של אנשי־צבא, כלי־רכב, נציגי התושבים שהורשו להתהלך חופשי בשעות העוצר. מכאן יצאו הפקודות. לכאן הגיעו הידיעות מגיזרות החזית האחרות ומן העולם שמעבר למלחמה. ג’יפים שחלפו בדהרה לאורך העיר ונעצרו כאן בחריקה, הביאו עמם את אבק המדבר או את שתיקת הגוויות המתות. מכוניות מבריקות פלטו כאן אנשים לבושים אזרחית שפניהם האילמות וצעדיהם החרישיים צפנו החלטות גורליות. משאיות צבאיות נתעכבו כאן כשהן עמוסות אנשים נפחדים, עטופי מטפחות מזוהמות, שלא ידוע היה מאין הובאו ולאן הם מובלים. קצינים גבוהים יצאו ובאו אל הבית בעל הכיפה הלבנה. מתחת למעטה ההתרחשות הגלוייה, המדים והצעדים הצבאיים הבטוחים, רטט כאן פחד עיר כבושה, עצורה בבתיה השותקים. חרדה מפני הבלתי־ידוע. צפייה סתומה לאשר עלול לקרות לפתע. רעם פתאום או רעידת אדמה.

עכשיו היתה הכיכר שחוחה תחת הלילה, קטנה, שרוייה עם עצמה בלבד, נינוחה, שקועה בשנה שקטה מרוגז היום. מן העבר השני התנועעו מעט צמרות הדקלים השחורים, וליד פתח החצר המדושאה עמד זקיף שלא טרח לשאול עלינו.

עקפנו את הכיכר והמשכנו לצעוד ברחוב של בתים נמוכים, מסויידים, רווחים זה מזה. מבין מפלשי החצרות נשבה עתה רוח קלה, שגוללה חול דק אל המדרכה. סימטאות עיוורות יצאו מן הרחוב אל רבעים אפלים, זוממים־רע. ריבקין האט צעדיו. אחר נעצרנו ליד הריסות בית. שני כתלים ערופים היו נוטים זה על זה וביניהם ערימה גבוהה של שברי לבנים. מתוך שיפועה נזדקרה קשת־ברזל מעוקמת. מסעד של מיטה. משקוף של דלת נשאר עומד, דרך נס, על כנו, כשער של חורבות עתיקות.

זה הבית כנראה, אמר ריבקין.

הסתכלתי בהריסות שצורותיהן השבורות והמרוסקות היו כמראה מחלום רע ואמרתי:

עסק מזופת, המלחמה. גם כשמנצחים.

ריבקין היה מהרהר כשמבטו מושפל אל גבב־הלבינים שלפניו. אחר נשא ראשו אלי ואמר:

הבט, בחור. מה אנחנו בכלל? חלקת־שדה קטנה מוקפת מדבר. כל הימים באים רוחות־שרב, סופות־חול, מחנות־ארבה, שועלים ותנים, להשמיד אותה. מה עלינו לעשות כדי שנוכל להמשיך לעבוד. להקים גדירות מסביב, לבנות מחסומים, משברי־רוח. לפעמים זה לא מועיל. אז יוצאים החוצה ודופקים בפחים לגרש את הארבה, או יורים ברובה להפחיד את התנים. אנחנו רוצים לחיות, לא? מותר לנו לחיות, לא? אם כן על ההכרח אסור להתאונן. ההכרח הוא מאלהים.

ההכרח הוא מאלהים, שיננתי לעצמי בהמשיכנו לצעוד, ההכרח הוא מאלהים. דברים שאינם תלויים בי, הריהם הכרח. חייב אני להבין את חוקיו ולהיכנע להם. אם אינני מבין אותם הריני נוהג ככסיל. חייב אני להבין את חוקיו כדי להתקיים. ולא, אזדקק שוב לאקדח הטמון מתחת למזרן מיטתי. העודו שם? הברירה אינה בין היות טוב או רע, אלא בין היות חזק או חלש. החזק נעשה לאחד ההכרחים. יכול הוא להילחם בהכרחים אחרים. העולם אינו אלא מלחמה בלתי־פוסקת בין הכרחים אלה. הו, איזו אפילה! כמה מוזר שאני חושב על האקדח הטמון בחדרי הרחוק, שעה שבידי רובה זה.

משב טרם־בוקר עבר. הבתים החלו מתערטלים מאפילתם ודמו לגלמים לבושי תכריכים. בשמיים נראו עתה גושי עננים גדולים נוסעים מזרחה. בחצרות נגלו חביות, כלונסאות, שיחים מכורבלים, חול יבש, אפרורי. תריסים ודלתות בהו בעירומם. בועות טל כיסו את בריחי הברזל. דממה קפואה עמדה באויר.

הו, אילו היה הכל כמו טרם־בוקר זה, הרהרתי, דומם ועטוף ערפל אפרורי, נושם נשימה שקטה, נח, לא זומם רע, ובעוד שעה יחוויר מעט־מעט, ובתוך הבתים החמים מהבל נשימת ילדים, תרדנה נשים ממיטותיהן, תטפחנה ברגליים יחפות על הרצפה, חרש, כדי לא להעיר, לשפות מים על הכירה בין צללי זויות המטבח, וגברים ימשכו את נעלי העבודה הכבדות מתחת למיטות, אוחזים בעצלתיים בשרוכים, מגששים ביד עיוורת למצוא את החורים שיושחלו בהם, מנסים לאחות קרעי חלום נמלטים, ואין הכרחים המצווים להרוג כדי לחיות, או לקרוע איש מביתו פתאום־בצהריים או לעמוד שוטר בין הנשים והקמח, ואפשר לצאת אל החצר ולבדוק שיח כרובית אם נתקשתה כבר פטריית תפרחתו הלבנה, ולומר בוקר־אור אל השכן שמעבר לגדר, כמו בעוד שעה, כאשר העננים יבהירו יותר ואולי יהיה גשם – –

שתי יריות הקפיאו את הרהורי ובשלישית הבריק הבהוב־אש מעומק הסימטה. שם! קרא ריבקין ורץ כפוף בסתר הבתים כשרובו בידיו. רגע עמדתי נדהם, מאין? לאן? איך? ואז חלף כאב חד את חזי ונפלתי על פני. חשתי ליחה חמה פושטת בכל חזי, והכאב פשט אף הוא ונתקהה והלך, כאבן. קשה. מתקשה. גלולה. אבן. זהו, זהו כבר, נתמלמל קול בתוכי, זהו. מוכרח היה לקרות. כמו כוס נשברת לרסיסים. מזל של איש טוב. אנשים רבים עם גביעים בידיהם. איזה צחוק. נעים והולכים סביב סביב. סביב סביב עם גביעים. איפה אשתי? המרפסת נופלת. האקדח. זהו, האקדח. נפל אל תוך מכונת הגורל ויורה בגלגל מסתובב של פילים וקופים, פילים וקופים נעים במהירות גדולה והולכת עד שלא נראה דבר רק המון אנשים לבושי לבן מקיפים סביב סביב בזרועות מורמות להכות וקוראים ההכרח הוא מאלהים ההכרח הוא מאלהים אין אלהים ריבקין אין אלהים ריבקין איפה –

אחר כך היה הכל לבן ואני שקעתי בו כמו בתוך צמר־גפן, שקוע ושקוע בנעימות לחה, שקוע, רק לבן ולבן, מעל ומסביב, שקוע למעמקים בלי סוף.

ז.    🔗

צלצול פעמון קטן, כפעמון בית־ספר, נשמע, ואז אחז האיש הזקן, עב־השפם, לבוש־המדים, בזרועי ואמר, צריך להיכנס. קמתי מעל הספסל והנחתי לו להוליך אותי. לפני הסף נעצרתי ושאלתי במה מאשימים אותי. הוא משך בכתפיו כאינו יודע. האם אני נשפט על שנהרגתי? שאלתי שוב. אולי, אמר, ומשך בזרועי להכניסני פנימה.

היה זה אולם רחב וארוך של בניין לא גמור. הקירות לא היו מטוייחים וכל קוי השתי וערב של חיבורי הלבינים נראו בהם. על הרצפה היו כתמים רבים של טיט. למעלה נראו הרעפים וקורות־העץ הרבות המקשרות בין שיפועי הגג. זגוגיות החלונות הרחבים, אחד מכאן ואחד מכאן, היו זרועות רסיסי סיד והאור שחדר בעדן מן החוץ היה אפור כביום סגריר. בקצהו הרחוק של האולם, בירכתיו, עמד שולחן ארוך, שחור, ורק איש אחד ישב מאחוריו, לבוש מדים, שראשו היה כפוף על ניירות ולא יכולתי לראות את פניו. מימינו עמד פעמון הנחושת הקטן. שני ספסלים ארוכים מאד, חסרי־משענת, שתפסו כמעט כל אורכו של האולם, עמדו מזה ומזה, ברווח מועט מן הכתלים. הספסל שמימין היה ריק ועל השמאלי ישבו אנשים. מיד הבחנתי בפניו של ארגמן, שישב כפוף, סנטרו תמוך בכף ידו, ובכניסתי הסתכל בי בעיון רב מבעד למשקפיו הגדולים, כאילו חשש לאבד זיע אחד מפני. משני צידיו ישבו מנהלי החשבונות, שהחליפו לחשים ביניהם משראוני, ועוד אנשים ספורים שלא הכרתים.

הזקן הובילני עד אמצע האולם, מרחק רב משולחן השופט, הניח לזרועי, פסע בפסיעות שקטות אל הספסל הריק והתיישב עליו כשהוא אוחז בכפות ידיו בשפתו. רגליו לא הגיעו אל הרצפה והיו מתנועעות קל. עמידה זו באמצע האולם נראתה לי עינוי קשה, כי לא היה לי דבר להישען עליו, לא בגבי לאחורי ולא בידי לפני, ולא ידעתי איך אעמוד ומה אעשה בידי. תחילה היו תלויות לי לצדדי, אחר חבקתין על חזי, אך חששתי שמא יש בזה פגיעה בכבוד בית־הדין ושוב שמטתין לפני כשכפותיהן אוחזות זו בזו והאצבעות משחקות ביניהן. חששתי שאראה כעצבני והפסקתי את משחק האצבעות, ומשקפאה תנועתן, היה הדבר קשה עוד יותר, כי אז חשתי מעין זחילת נמלים בכף רגלי השמאלית, זחילה שעברה אל השוֹק, אל הירך, והגיעה עד המפשעה. פשקתי מעט את רגלי וחריקת גרגרי חול נשמעה מן הרצפה, שדומה היה לי כי עוררה מיד את תשומת־לב היושבים. ראיתי שוב את מצחו הגבוה, בעל שני המפרצים לצידי השׂער המתקרח, של ארגמן. הוא לא גרע עיניו ממני, כבוחן כליות ולב, ומבטו העלה בי הרהור שבא הנה כדי למצוא אישור להשקפותיו, והריני בשבילו כשָפן נסיונות. עיני נפגשו בעיניו של בן־חן, אך שום רמז לא היה בהן כי הוא מכירני. משהעליתי חיוך חיוור על שפתי, מעין אמירת שלום, הפנה מיד את ראשו אל שכנו ולחש דבר־מה. ישיבתם של כל אלה שעל הספסל נראתה לי בלתי נוחה ביותר, והגבירה את עצבנותי, כי גם להם לא היה על מה להישען וגבותיהם היו זקופים מדי או כפופים מדי, עד כדי לשוות להם צורה בלתי טבעית. חיפשתי ביניהם את ג’וני אך לא ראיתיו. לעומת זאת ראיתי את שכנתי מן הקומה הראשונה, שפניה הרחבים היו לוהטים והיא הסתכלה בי בעיניים פקוחות לרווחה, מצפות צפייה דרוכה לאשר אעשה או אומר. נבוכותי מאד משנזכרתי שהיא יודעת עלי הרבה, בייחוד לאחר ששאלתי ממנה את הסולם. רציתי לשאול אותה על אשתי, אך כמובן שהדבר היה בלתי־אפשרי. או שמא כן? חלף בי הרהור מעודד. לחישה בלבד הרי אין בה בזיון בית־הדין, ואפשר שאלחש רק, היא בבית? ואיענה בתנועת־ראש.

כבר עשיתי תנועה לעברה, אך באותו רגע נשמע כחכוח מעם שולחן השופט, ובהרימו את ראשו מעל ניירותיו, נדהמתי לראות כי הוא ב. עיניו התכולות היו קרות מאד וכבר ידעתי מה נכון לי.

אני מקוה שאתה יודע מדוע נפלת חלל, עלה אלי קולו מקצה האולם.

הורדתי את ידי לצדדי. עכשיו כבר ברור היה לי במה מאשימים אותי.

זה היה מקרה, אמרתי בקול רפה.

איך? שאל בקול רם.

זה היה מקרה, אמרתי שוב.

לא, אמר ב., ובמעומעם, כמו מרחוק, בקול בלתי נשמע כמעט, ואולי רק על־פי נענוע שפתיו, הבנתי שאמר: לא השכמת להרוג את הבא להרגך.

בהביני זאת, חשתי רווחה מעט. האשמה אינה חמורה כל־כך. סוף־סוף מותי הוא ענייני הפרטי.

כאילו שמע את הרהורי, אמר:

כמובן שבתור חייל, חייך הם קניינה של המדינה.

מעשה־אוטומט קפצתי לדום והצדעתי. שמעתי רחש על הספסל והבחנתי בכך שכמה מן היושבים הזדקפו ופנו זה אל זה ללחוש מה. ב. עשה תנועה בידו להראות שיכול אני לחזור לעמידה נוחה.

מה יש לך לומר על כך? שאל.

באיזה עניין? אמרתי. הרחש על הספסל היה עתה גדול מבתחילה ואף צחוק קל נשמע.

ב. ליכסן ראשו כלפי מטה והביט בי משיפולי מצחו. הוא המתין לתשובתי.

אולי טעיתי, חשבתי. אולי לא היה זה מקרה שנהרגתי. ניסיתי להיזכר בפרטי ההתרחשות שברגעים האחרונים לפני הכאב החד שפילח את חזי. שתיקתי נדמתה לי ארוכה מאד והבחנתי איך כל הנוכחים מאבדים את סבלנותם בגללי.

לא יכולתי לירות. ידי קפאו, אמרתי.

מדוע? תכף ב. שאלה. כאילו לתשובה זו עצמה ציפה.

מפני שהיה כבר בוקר, אמרתי.

ובכן?

ובכן היה אור, אמרתי, ואיני יכול להרוג אדם כשאני רואה את פניו.

רחשושי צחוק נשמעו מעם הספסל. רק בפני ארגמן הבחנתי במצודד, כשקויהם מתוחים בהקשבה דרוכה.

רשרוש של גליונות נייר עלה מן השולחן, ובדממה שנשתררה היה זה כרשרוש גוילי פח. ב. עיין במסמכים שלפניו.

נשלחת להחליף את אחד השומרים על מחנה הפליטים, אמר, ונשארת עומד מן הצד.

כן, הודיתי.

הוא הפך גליון נייר מערימה אחת לשנייה והרשרוש נשמע עתה כהד רעם בענן.

שמרת על אנשי הכנופיות, אמר, ואחר־כך כשהוכנסו פנימה, נשארת בחוץ.

שתיקתי היתה כהודאה.

מדוע? שאל.

זה לא היה הוגן, אמרתי. הם לא יכלו להגן על עצמם.

הרוצחים? נעץ בי את עיניו.

הם לא נראו בעיני רוצחים, אמרתי, אולי מפני שקרני השמש השוקעות האירו את פניהם בגוון ארגמני.

שוב היה צחוק על הספסל, ואף ארגמן זקף את גוו כשהוא משעין את שתי כפות ידיו על ברכיו. ב. גיחך.

כלומר, רצית לרחוץ בנקיון כפיך, אמר. ולאחר שלא עניתי, הוסיף: נוח היה לך שהמלאכה תיעשה על־ידי אחרים.

הבחנתי בנענועי ראש של הסכמה מעל הספסל. רק השכנה מן הקומה הראשונה הוסיפה להסתכל בי בעיניים פעורות, מביעות דאגה. לחייה היו אדומות.

יפה נפש! אמר ב. בגיחוך. הוא הרכין ראשו על הגליונות, הפך בכמה מהם, אחר נשא שוב פניו אלי, (הן היו עתה לוהטות מאד), וקרא בקול:

צדיק הדור! מוכן היית להקריב את חיי אחיך כדי להציל נפשם של רוצחים! אילו סמכנו עליך היינו אבודים כולנו! מה יש לך לומר לזכותך? מה?!

הדים רעמו בחלל האולם.

חשתי שרגלי רועדות. לא שערתי לעצמי שאדם מתון זה עשוי להתלקח כל־כך. ככל שביקשתי להניע שפתי הן לא נענו לי. כחיצים ננעצו בי מבטיהם של היושבים על הספסל, שפניהם להטו בהאשמה תובעת נקם.

דַבֵּר! הרעים עלי קולו.

ולאחר שהחרשתי עוד רגע כמשותק, נטל את פעמון הנחושת הקטן וצלצל בו ברוגז.

הזקן קם מעל הספסל ואחז בזרועי. הסבתי ראשי לשמאלי וראיתי שהיושבים קמים ממקומותיהם ומתמתחים. מוזר היה שישיבת בית־הדין היתה כה קצרה, שהרי שום דבר לא נתברר בה. האם זה הסוף? תמהתי, וגל של בהלה עבר בי. הפסקה, אמר הזקן והנחני אל הספסל שישב עליו.

נתיישבתי. ליד החלון שממול נאספו מנהלי החשבונות והתווכחו ביניהם, אך איש מהם לא פנה אלי. השכנה המשיכה לשבת, לחייה המלאות אדומות מאד ועיניה פקוחות לרווחה. ארגמן פסע לאורך האולם כשידיו בכיסיו.

הרהרתי במה שאמרתי ובמה שלא אמרתי. רגזתי על עצמי. מדוע חייב אני לעמוד למשפט? סוף סוף חיי ומותי הם ענייני הפרטי. אפילו אני חייל. אין שופטים חייל שנהרג במלחמה. שום הפסד אין בזה בשביל המדינה, כיון שבין כה וכה חשבתי להמית עצמי. מדוע לא היה בי העוז לומר מה חשתי בימים האחרונים ומה אני חושב באמת?

עיני נפגשו בעיניה של שכנתי. האם מותר לי לקום לרגע? שאלתי את הזקן שישב לידי. רק לרגע! זקף אצבעו מול פני. קמתי ופסעתי לעבר הספסל שממול. הדרך נדמתה לי ארוכה מאד, כי כל הסובבים הבחינו בי, נשתתקו והסתכלו בי בסקרנות רבה. הגעתי עד המקום בו ישבה שכנתי ושאלתי אותה בלחש, אולי את יודעת אם אשתי בבית? היא משכה בכתפיה וחייכה בעצבות. האם לא היתה מאז עזבתי? שאלתי. היא שמה אצבעה על פיה להשתיקני, ובהסבי ראשי לאחורי ראיתי את הזקן קרב אלי. הוא אחז בזרועי ואמר, עבר רגע. והובילני חזרה אל הספסל.

עתה הדאיגה אותי המחשבה על אשתי. ייתכן שאינה יודעת כלל שיצאתי למלחמה. וכמובן שאינה יודעת על המקרה הביש שקרני. השערה זו דיכאה אותי מאד. כאילו אינני כלל. כאילו חיי ומותי אינם שוים כלום וכלום לא יוותר מהם, אפילו לא צער. ואין ערך גם למה שאומר במשפט. האפשר למות פעם שנייה?

אדם אחד לבוש חליפה אפורה ומרופטת וחבוש מגבעת שחורה, התהלך אנה ואנה בקרבתי כשידיו מאחורי גבו. על־פי פזילתו לעברי מפעם־לפעם הבנתי שרוצה הוא לומר לי משהו. פנים חוורים וארוכים היו לו. אף דק, חד בקצהו, ועיניים מימיות ועגומות. לבסוף אזר־עוז ונתיישב לצדי כשהוא מרים שולי מקטרנו.

סלח לי, אמר, אבל בן כמה אתה?

שלושים וחמש, אמרתי.

מבוגר ממני, אמר, אם כי אני נראה זקן ממך. יליד הארץ?

כן.

חשבתי כך. אתה יודע מעט מאד.

הוא אמר זאת בחיוך עגום ובאהדה, אך למרות שנשתוקקתי כל־כך שיגש אלי מישהו מן הנמצאים ויאמר לי מלה אחת של עידוד או אפילו ישאל מה, ציננו אותי מיליו המעטות עד כי ביקשתי בלבי שיניח לי.

אני יכול לספר לך הרבה, אבל אספר רק מעט, אמר. שלוש פעמים מַתי, זקף שלוש אצבעות כנגדי, אבל אספר לך רק על המיתה הראשונה.

הסתכלתי לעבר שכנתי וביקשתי לצוד רמז כלשהו מפניה. דאגתי לאשתי. האם כל הימים הארוכים הללו לא היתה בבית?

ובכן תאר לעצמך, שמעתי את קולו החדגוני, כפיזום של תפילה מרחוק. תאר לעצמך שאני הולך בשלג, בתוך שיירה ארוכה, שחורה. בן שתים־עשרה הייתי אז. ילד. לימיני הולכת אמי וצרור גדול תחת זרועה. הולכת וצולעת, הולכת וצולעת, וצריך אני לעזור לה בלכתה, שאחרת תיפול בשלג. מגיעים אנחנו אל שער של גדר־תייל ואומרים לנו לעצור. אני רועד מקור ואמי עוטפת אותי במטפחתה הגדולה. פתאום צריחות. מכניסים אנשים לתוך השער. חייל ניגש וחוטף את אמי ממני. היא נאבקת עמו וקוראת לי. אני רץ להשיגה. מושכים אותי בזרועותי לאחור. אני צועק בלי קול. אני רואה אותה מתרחקת, פנימה, לתוך המגרש הגדול המוקף גדר תייל. אני רוצה לבכות ואינני יכול. לילה גדול. אין לי אדם בעולם… זו היתה המיתה הראשונה שלי.

נורא, לחשתי, נורא.

אתה מבין? נעץ בי עיניו.

אי אפשר לעמוד בזה. אי אפשר. לב האדם חלש מדי, העמקתי מבטי לתוך עיניו.

הפעמון הקטן צלצל שוב. הכל מיהרו לחזור למקומותיהם. הזקן אחז שוב בזרועי והובילני לאותו מקום בו עמדתי קודם. דממה גמורה נשתררה באולם. שילבתי כפות ידי מאחורי גבי.

ב. ישב רכון על גליונותיו וכתב משהו. חריקת העט שבידו נשמעה כגרידה של חרס, הולכת מקצה האולם עד קצהו. שני דרורים חלפו ביעף בזה אחר זה בין קורות הגג וכל היושבים נשאו עיניהם למעלה.

אם כן אני מבין שכוונתך היתה להימנע מעשות את הרע, נשא אלי ב. ראשו, את הרע לפי דעתך, כמובן.

נענעתי בשפתי ללא הגה. הוא התבונן בי היטב, אחר אמר:

זכוּר לך ודאי ביקורך בביתי. רצית אז להוכיח שיכול אתה להיות גם רע. האם נכון הדבר?

כן, לחשתי. היה זה משגה.

יפה שאתה מודה בזה. אחר־כך רצית להרוג אדם מפני שנדמה היה לך כי חשב אותך לטוב, כביכול.

גם זה היה משגה, אמרתי.

האם לא יהיה זה נכון לומר שגם בביתך נהגת, לא כאדם טוב, אלא כאדם שאולי הוא מבקש טוב אולם אינו גאה בו כלל?

היושבים על הספסל נזדקפו והסתכלו בי בצפייה רבה. בפעם הראשונה פנה ארגמן לשכנו ולחש לו דבר־מה על אזנו.

נכון? הרים ב. קולו.

ברגע זה סבתי על עקבי. נדהמתי לראות את אשתי נכנסת לאולם. היא פסעה לעבר הספסל הימני, כפופה מעט, על ראשי בהונותיה, כחוששת לא להפריע ולבל ירגישו בה, אף לא נשאה עיניה אל איש, ונתיישבה ליד הזקן. היא אחזה ממחטה אל חוטמה ועיניה היו אדומות.

וכמובן שגרמת לאשתך סבל לא־ישוער, המשיך ב. בקול רם, על־ידי התנהגותך האווילית. התנהגות טובה, כביכול, שהביאה רק רע, כי אילצת אותה להתכחש לרגשותיה האמיתיים. האם גם זה היה משגה?

דמעות חנקו את גרוני. הסבתי ראשי אל אשתי, אך היא לא ראתה אותי. עיניה היו תלויות בב.. בהפנותי מבטי שוב אל שולחן השופט, הבחנתי בכך שהשכנה מן הקומה הראשונה לוחשת דבר־מה בהתרגשות רבה כלפי היושבים לצידה, שהיטו עצמם אליה לשמוע את דבריה.

ארגמן נענע בראשו לחבריו פעמים אחדות, כמביע הסכמה גמורה לדברים שאמר ב.

נכון? שאל ב. שוב.

בלעתי את הגלולה שבגרוני ואמרתי:

כן, המפקד.

ורק כאן, במלחמה, מצאת בך אומץ להימנע מפגוע באויביך כדי לא לגרום להם סבל.

כן המפקד, אמרתי.

ולשים קץ לחייך.

כאן פרצה אשתי בבכי, ובהדקה את הממחטה לפיה, להחניק את התייפחותה, יצאה בצעדים מהירים מן האולם.

השכנה מן הקומה הראשונה קמה אף היא, החוותה קידה כלפי שולחן השופט, העיפה בי מבט רועם ויצאה בעקבות אשתי. ארגמן הסתכל בי במבט לגלגני מבעד למשקפיו כשהוא תומך סנטרו בכפו. חשתי את עצמי בודד מאד.

ב. אחז בידית הפעמון ונשאו מעט־מה מעל לוח השולחן. אימה נפלה עלי פן בכך ייגמר הדבר.

רק רגע… עשיתי צעד כלפיו.

הוא החזיר את הפעמון למקומו. הזקן, אשר קם כבר מן הספסל, חזר ונתיישב עליו.

כן? שאל ב.

אני… פתחתי לאמור, אך לא יכולתי להמשיך. במאמץ רב עלה בידי לומר את המלים הבאות: הלא אי אפשר שיימשך כך.

כלומר? תמה ב.

כלומר…

הפניתי ראשי אל היושבים על הספסל בבקשת עזרה או עידוד כלשהו, אך הם הסתכלו בי באדישות, כאילו אינם מצפים עוד לדבר ממני.

כלומר, אין לדבר סוף, אמרתי. רע גורר רע ואין לדבר סוף.

מה רצונך לומר בזה? שאל ב.

רצוני לומר, אמרתי בקול נמוך, שצריך פעם אחת, פעם אחת בעולם, להפסיק בזה. מישהו. ברגע מסויים. כי אחרת רצח יגרור רצח והשפלה תגרור השפלה ואין לדבר סוף כלל. מי ירוויח מזה?

החזק יותר, אמר ב.

אם כן שוב אין לדבר סוף, אמרתי, כי פעם חזקים אלה ופעם אלה.

ובכן מה צריך לעשות לדעתך, כפף עצמו ב. לעומתי בקוצר־רוח.

אולי פשוט להימנע מעשות רע, אמרתי.

כלומר, מוטב לך למות מאשר להרוג, גיחך ב.

סוף־סוף אם אני מת או מישהו אחר מת, לחשתי, מידת הסבל הנגרמת על־ידי כך לבני־אדם היא שווה. אינני טוב מאחרים. לפחות אדע שלא גרמתי רע. אולי על־ידי כך יפחת הרע בעולם.

הו, זה כבר עובר כל גבול! נשמע קול מעם הספסל. היה זה ארגמן. הוא אמר את הדברים לעצמו, אך הם נשמעו יפה בכל האולם. בניגוד לכל הגיון! הוסיף בפרשו את ידיו לעומת חבריו.

אתה רוצה שכולנו נהיה קדושים, גיחך ב.

במידת האפשר… אמרתי.

שנאהב את אויבינו ונסלח להם.

איננו טובים מהם, אמרתי. הם רוצים לחיות. כמונו.

עתה קם רעש על הספסל ותנועה רבה, ושמעתי אומרים, דבר זה מוכרח להיפסק. ב. נעץ בהם מבטו והמתין עד שישתתקו.

פירושו של דבר, שאינך מכיר בצדקתך, אמר.

חיי הם צדקתי, לחשתי.

אם כן הגן עליהם! הגן עליהם בכל הכוח שבך! הדהד קולו באולם.

משעה שאני ממית אחרים, מאבדים חיי את צדקתם, רעדו שפתי.

אם כן ביקשת את הצדק מעבר לחיים, גיחך ב. בטוחני שמצאת אותו. שם, במקום שהכל שווים, כי הכל נשמות ערטילאיות. נכון?

נבוך הייתי ממבטו ולא יכולתי לענות דבר.

הצדק נקנה בכוח! קרא בקול גדול לעומתי. רק הכסיל סבור שהצדק והחולשה ירדו לעולם כרוכים זה בזה! מבין אתה? מבין?

הוא לא ציפה עוד לתשובתי. אנחת רווחה נשמעה מעם הספסל והאולם כאילו שקע בה. הוא הרכין ראשו על הגליונות שלפניו, נטל את העט וכתב בו במהירות על גבי דף נייר. תוך כדי כך מלמל, כמו לעצמו:

רצית שנאבד את עצמנו לדעת ועל ידי כך נביא גאולה לעולם. למזלנו, רצון החיים של כולנו גדול משלך. עכשיו ברור לך שמותך לא היה מקרה.

מחנק עמד בגרוני. דממה גמורה שררה עתה באולם ורק קול חריקת העט נשמע. מבטי היושבים על הספסל רותקו עתה אל דף הנייר, כמצפים לגזר־דין. ראיתי את שרוולו הנע משורה לשורה. אחר סיים בחתימה נמרצת, קיפל את הדף פעמיים, נתנו בתוך מעטפה, הדביקה, רשם משהו עליה, ובתנועת אצבע רמז לזקן לגשת. הזקן קם וקרב אל השולחן צעד צעד, על ראשי בהונותיו, ונטל את המעטפה מידי ב. אחר פסע אלי בגו זקוף. בהגיעו אלי, צלצל הפעמון הקטן. הכל קמו על רגליהם. הזקן מסר לידי את המעטפה ואמר: זה הכל.

אין פסק־דין? שאלתי בחרדה.

פה אין פסק־דין, אמר הזקן, זהו המהלך הרגיל של רישום מקרי מוות.

לא ידעתי מה אעשה. ב. קם ועבר על פני בדרכו החוצה מבלי להעיף בי עין. מנהלי־החשבונות נעו לעבר הפתח בחבורה אחת כשהם מתווכחים ביניהם בחום. ברגע שהפניתי עצמי ללכת, נדהמתי לראות את ג’וני בא לקראתי וחיוך רחב על פניו. האפשר שהיה פה כל הזמן ולא ראיתיו? תמהתי ופני הסמיקו. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי בשתי כפות ידיו ואמר:

תודה לך. זה היה מצויין. יוצא מן הכלל. בדיוק הדברים שרציתי אני לומר.

היית פה כל הזמן? שאלתי.

בו ברגע נעלם.

נשארתי עומד יחידי באולם. גם הזקן לא היה. רק עתה נזכרתי שיש מעטפה בידי. נשאתי אותה לעיני, וראיתי כתוב עליה: למסור לידי ריבקין.

בצאתי מפתח האולם היה האור גדול בחוץ, עד כי מצמצתי בעיני מפניו. על־פי מראה הבית שמעבר לרחוב החול, הכרתי שאני נמצא בכפר מולדתי. בית ישן היה זה, צבוע חום דהה, בעל גג רעפים אדומים ותריסים ירוקים. שדרת ברושים גבוהים הובילה לפתחו, ומפנים לגדר הרשת החלודה, הכפופה פה־ושם, עמדו שיחי הדס מאובקים. טלאי יבלית הוריקו על עפר החצר, וברז נמוך טפטף טיפות־טיפות. דממת צהריים היתה מסביב והחול להט בשמש. מפתח הבית יצא אדם כסוף שער, מרכיב משקפיים ללא־מסגרות ומקל מחוטב בידו. בהגיעו אל פשפש הגדר, נתעכב רגע והסתכל בי בעיון. רציתי לקרוא: אבי! אך הייתי כאילם. כנראה שלא הכירני, כי פנה אל מדרכת העץ והלך לדרכו.