מתאספים היינו אחת לשבוע, בכל יום ג' בערב, בביתו של בן-חן. שמונה אנשים היינו (בן-חן, ארגמן, גורליק, אבני, פיינברגר, זוסמן, שטיין ואני), כולנו מנהלי-חשבונות, ממחלקתי וממחלקות אחרות. אם כי שעת הפגישה נקבעה לשמונה, ובפירוש הודגש תמיד שיש לבוא בשמונה, הנה רק ארגמן ואני היינו מדייקים, ולרוב לא היתה השיחה מתחילה אלא בשמונה וחצי (דבר שהרתיח בכל פעם מחדש את בן-חן. פניו המאורכות והחיוורות היו מסמיקות, ובהתהלכו אנה ואנה בחדר, ידיו בכיסיו, היה אומר בכעס: איך אפשר לבוא בתביעות אל אחרים, ולדבר גבוהה-גבוהה על המצב בארץ, כאשר אנחנו עצמנו איננו עושים את הנדרש מאתנו… אחר-כך היה נוזף בכל אחד ואחד מן המאחרים לחוד). בשעה תשע בדיוק, באמצע דבריו של הח' ארגמן, שהיה הפותח בשיחות, היה נשמע צפצוף גלגלי עגלת-התה, בדרכה מן המטבח אל החדר בו ישבנו, מובלת בידי אשתו של בן-חן. (באותם הרגעים היה עולה תמיד העוויית-כאב על פניו של בן-חן עצמו, כאילו מישהו מגרד בחרס על גבי זכוכית, ובהיכנס אשתו פנימה, היה מגלה סימנים של עצבנות, כאומר שכל ההפרעה הזאת מיותרת לחלוטין). ארגמן היה מפסיק, ועקרת-הבית היתה מגישה לכל אחד ואחד את כוס התה שלו ואת הסוכר (לא, אתה שותה בלי סוכר, אני יודעת זאת, היתה אומרת בהגיעה אל אבני), ואחר-כך, בחיוך של בקשת סליחה, היתה מסלקת עצמה בחפזון. לעשר או שתים-עשרה דקות היתה משתררת דממה בחדר, ונשמע רק קול לגימת התה החם ומריסת הרקיקים, תמיד אותם רקיקים קטנים, צהובים, הנמסים בפה כסוכר. משהיה ארגמן גומר לשתות (והוא תמיד גמר ראשון), היה שואל, ובכן, אפשר להמשיך? – כן, בהחלט, היה אומר בן-חן, וכולנו היינו ממהרים ללגום את שארית התה, מקנחים את פיותינו בממחטות, מנערים את אצבעותינו מן הפירורים שדבקו בהן, וכבר נכונים היינו להקשיב להמשך הדברים. ארגמן היה הקשיש שבינינו, אדם נמוך-קומה, בעל שכם רחב שדומה היה כבעל-חטוטרת (אם כי לא היה גיבן כלל; ואולי מפני צורת ישיבתו, כשראשו הגדול בין כתפיו וידיו בין ברכיו), מרכיב משקפיים שחורי-מסגרות על עיניו השחורות וחדות-מבט, ושני מפרצים של קרחת נשתלחו ממצחו הגבוה, המתולם בשניים-שלושה קמטי-מחשבה, אל ראשו דליל-השער. דיבורו היה שנון, נמרץ, פסקני, כאילו היה נואם בפני קהל הרבה יותר גדול מחבורה זו של שבעה, ובסיימו את דבריו, דומה היה שאין מה לערער עליהם או למלא אחריהם. אף-על-פי-כן, וזה בעיקר בשל שאלותיו הטרדניות של בן-חן, שאלות-תם, שנשאלו כמדומה רק כדי להאריך את השיחה, כי התשובות להן היו כבר כלולות בדברי ארגמן מלכתחילה, וכן בגלל עניינים סידוריים שונים (קביעת נושא השיחה הבאה, גביית המס השבועי, אישור הפרוטוקול וכד'), נמשכו הפגישות עד עשר וחצי. כולנו היינו קמים ללכת, ובעומדנו כבר בפרוזדור, היתה מופיעה שוב מאי-שהוא אשתו של בן-חן, שקטה וכנועה, ובחיוכים נדיבים, כאילו גרמנו לה עונג רב בביקורנו, היתה מברכת אותנו בלילה-טוב, ליל-מנוחה ולהתראות בשבוע הבא. בשמונה בדיוק, היה מוסיף בן-חן וסוגר את הדלת מאחרינו.

הדבר החל בכך שיום אחד, בשעת הצהריים, שלב בן-חן זרועו בזרועי, באומרו שרוצה הוא לשוחח עמי בעניין מסויים, הוציאני החוצה, ובהתהלכנו על המדריכה, אחת מפתח הבנין עד קצה הרחוב, ואחת בחזרה, אמר: אתה ודאי רואה כמוני, וכמו רבים אחרים, את המתרחש סביבנו בארץ… כל אותה השחיתות, רדיפת-הבצע, התפרקות מכל חובה לאומית… ממש קשה להאמין שכל השינוי הזה חל במשך זמן קצר כל-כך, שמונה שנים בלבד… אני עצמי, באמונה, אני עצמי איני מכיר את הארץ שבה גדלתי… קח למשל את עניין פ. אתה סבור שהוא בא על ענשו? לא! מעבירים אותו למחלקה אחרת ומשתיקים את כל העניין! משתיקים! אתה מבין מה זה? אינך מאמין? גם אני לא הייתי מאמין אלמלא באוזני שמעתי… אה, מה יש לדבר… או זה ששולחים בשליחות אדם כמו ד. שערק בשעתו משירות צבאי. או זה שאיש כמו ז. מתמנה פתאום לראש אגודה מקצועית. אבל מה אמנה לך את כל העוולות, ואין לדבר סוף… אבל הדבר הנורא ביותר הוא שאין מי שעומד נגד זה… שמע מה שאני אומר לך (הוא נעצר לפתע, אחז בחוזקה בחולצתי, כמו לטלטלני, ואת המשפט הבא התיז בלחש שנשמע כצעקה) אין מי שעומד נגד זה!… יש מפלגות אתה אומר? אבל זו הצרה שסומכים עוד אצלנו על מפלגות בשעה שהן אכולות שחיתות עד היסוד! עד היסוד אני אומר, ואני יודע מה שאני אומר! ובכן, מה ארבה בדברים? שוחחנו על כך לפני כמה ימים, ארגמן ואני, ושנינו היינו בדעה אחת, שהגיעה השעה לעשות משהו…

אבל מה יכולים אנחנו, מנהלי-חשבונות, לעשות… אמרתי.

או, הנה! הנה! אמר כתופסני בלשוני, הנה זו הצרה הגדולה ביותר, שאנשים אינם מאמינים בעצמם! איך ישתנה משהו, אם האנשים הישרים המעטים שנותרו, אינם מאמינים שהם יכולים לשנות!…

אבל איך? הפסקתיו.

איך? כן, שאלה נכונה, אמר, ובכן, אני אומר: קודם-כל להתלכד. התלכדות היא תנאי ראשון לפעולה. ואז, משיהיה לנו גרעין קבוע וחזק, נוכל לברר לעצמנו את דרכי הפעולה… שמעת ודאי על אגודת-הרשעים, אמר בלחש כשהוא מסב עיניו לשני הצדדים.

כן, שמעתי.

ובכן, דע לך: הם גדלים ומתעצמים! גדלים ומתעצמים, אני אומר לך. ואין פלא. מפני שאין שום כוח העומד נגדם!

כן, קשה מאד לעמוד נגדם, אמרתי באנחה.

כל מאבק הוא קשה! קרא בקול, אך מיד עצר בעצמו וחזר ללחשו: דע לך, כבר עכשיו מאוחר. אבל לא מאוחר מדי. אתה ואני וארגמן וזוסמן וגורליק ועוד אחדים, נוכל לעשות משהו. תראה, כל אחד מאתנו חושב בערך אותם הדברים, אבל הצרה היא שאיננו חושבים אותם ביחד. כוחו של אדם ישר אחד הוא אפס, אבל כשכל הישרים מתאחדים – הריהם כוח גדול! וכוח כזה דרוש לנו עתה. (פניו היו חיוורות מאד והוא הפסיק רגע כמקוצר-נשימה). צריך להיפגש, לשוחח, ללבן את הדברים. קודם כל להבין את המצב כדי שנדע איך לשנותו. ואז, לאחר שנדע זאת…

מישהו יצא מתוך בניין המשרדים וצעד לעבר המקום בו היינו עומדים, ובן-חן, שראהו מרחוק, נטלני בזרועי וחצה עמי את הרחוב אל המדרכה השנייה. חשתי כאילו אנו זוממים שנינו לבצע איזה פשע.

תראה, אמר לי בהתהלכנו שם (הוא היה נרגש, ובדברו, היתה ידו החופשייה מזרועי, מלווה כל הזמן את משפטיו בתנועות הסבר רגזניות) אנשים לא תופסים זאת, אבל אנו נמצאים ערב מלחמה! מחר, מחרתיים, בעוד חודש, או שניים או שלושה, תפרוץ מלחמה. בזה אין ספק. כל הסימנים מעידים על כך. איך, אני שואל אותך (כאן עצרני שוב וכף ידו התנועעה מול פני), איך נוכל לעמוד במלחמה זו, כשרוב האנשים לא אכפת להם כלל מה קורה בארץ הזאת! כשכל אחד רודף רק אחר הנאתו הפרטית! כשאין אמון! אתה יודע מה זה שאין אמון?…

בן-חן היה מחזיק בזרועי, מושכני ממקום למקום, מתעכב מדי פעם, ברגעים של התרגשות רבה, במקום אחד, חוזר ונוטלני למקום אחר, מסתכל לאחוריו כאילו כלב מושכו במכנסיו, פוזל לצדדים, משתתק לפתע ללא סיבה… לבסוף ראה שנתאחרנו והוליכני בחזרה כלפי הבניין. ובכן, אמר, מה דעתך על כך.

איני יודע אם אני ראוי… אמרתי.

הו, צחק וטפח על שכמי כאילו חמדתי לצון, אתה אינך ראוי… יפה אמרת… מי אם לא אתה?

ועם כך נכנסנו פנימה בצעדים מהירים ובפנים חתומות, כאילו לא היה בינינו דבר.

כשהלכתי לביתי באותו יום, שוב חשתי עצמי כאילו אני שותף לאיזה פשע. רעד אחזני.

בפגישה הראשונה, שהתקיימה בביתו של בן-חן, התווה הח' ארגמן את מטרות האגודה ואת דרכי פעולתה. הוא ישב כשמרפקיו נשענים על ברכיו, גוו נטוי לפנים, והחל את הרצאתו בקול שקט, מיסתורי מעט, כמכוונו אל לב כל אחד ואחד מאתנו, אך אחר-כך נזדקף וקולו נעשה צלול ועז יותר, ומשפטיו חותכים כבאיזמל חד. כמו נואם מנוסה, פתח את הרצאתו בהצגת כמה שאלות, שעליהן נתכוון לענות כסידרן. אל“ף, היש סיכוי למאבקו של גרעין קטן; בי”ת, מדוע דווקא אנחנו; גימ"ל, איך נפעל… עלי להודות שלא את כל דבריו שמעתי. למטה, בקומה שמתחתינו, התקיימה באותה שעה נשפייה כלשהי. לחן של מנגינת טאַנגו, עגום, מתמשך, עלה והגיע משם כחוט עשן דק, כחלחל, כמו קטורת-בשמים, והעביר סחרחורת בראשי. בעוצמי את עיני לרגע, דומה היה לי כי אי-שם במקומות רבים, אפלוליים, שותים אנשים נקטר תענוגות שמיימי, ורק עלי נגזר גירוש מגן-עדנם. “לפיכך, מסקנתי היא, שבתקופה זו, של אבדן-אמונה, של כפירה בכל הערכים המוסריים, הדרך היחידה למאבק, היא דרך הדוגמא האישית. אנחנו, קומץ קטן של אנשים ישרים, חייבים להראות דוגמא זו. ביום התבערה, אשר אין ספק כי תפרוץ, נהיה אנחנו ראשונים לכבותה”, סיים ארגמן את הרצאתו.

דממה נשתררה. הכל ישבו להוטי פנים, שבויים עדיין בחבלי-הקסם של דבריו, אחוזים אותה התרגשות של נכונות-ופחד כאחד, כחוליית חבלנים לפני צאתה למבצעה המסוכן. רק בן-חן היה מעביר מבטו מאיש לאיש, בברק נצחון בעיניו. לאחר זאת התקיים ויכוח על שמה של האגודה. אני הצעתי לקרוא לה “אגודה ב'”, להבדיל מאגודה א', שהיא אגודת הרשעים. הצעתי נפלה מיד. הדעות נחלקו עתה בין שתי הצעות, אחת של גורליק, לקרוא לה “אגודה לתיקון המידות”, ואחת של זוסמן, “אגודה לתיקון המצב”. בהצבעה היו ארבעה קולות בעד הראשונה וארבעה בעד השנייה. ארגמן, בברק-מחשבה מהיר, מצא מיד מוצא שהתקבל על דעת הכל: מכיוון שבין כה וכה תהיה זו לפי שעה אגודת-סתרים, תכונה בינינו לבין עצמנו בראשי תיבות בלבד, “אל”ם", שם הכולל את שתי ההצעות גם יחד, ובה-בשעה הוא מרמז גם על אופייה הסודי של האגודה.

כאן עלי לציין עוד, שבאותה פגישה ראשונה, נבחרתי אני להיות גזבר האגודה. הוטל עלי לגבות מס-חבר בשעור של חצי לירה לשבוע ובידי הופקדו הקופה, פנקס החשבונות והפרוטוקול.

מדי שבוע בשבוע, ביום ג' בערב, הייתי הולך לפגישות אלה, ובצעדי ברחוב החשוך, הייתי מחזיר מדי פעם את ראשי לאחור. דומה היה לי כי עוקבים אחרי, כי לפתע, ברגע של הסח-הדעת, עלול מישהו לקפוץ מאיזו חצר צדדית, להתנפל עלי, לחנוק אותי או להנחית מהלומה על ראשי. לעתים התחרטתי בלבי על שקבלתי על עצמי להיות הגזבר. את ספר הפרוטוקולים הייתי מחזיק חזק תחת זרועי, פן ייחטף. רק בהיותי כבר בביתו של בן-חן, הייתי נרגע. ארגמן היה ממשיך בהרצאותיו לניתוח המצב. כמעט בכל הרצאה והרצאה היה מדגיש, לעתים אך בהערת-אגב, אך לא היה בזה כדי להפחית מרושם הדברים, כי אנו נמצאים ערב מלחמה וכי עלינו להיות נכונים. ביום פקודה, אמר, והוא לא רחוק, נצטרך אנחנו להיות הראשונים. בדוגמא האישית שנראה, נמשוך אחרינו גם את האחרים. מן הקומה שמתחתינו היו עולות לעתים קרובות אותן מנגינות מתמשכות שהיו מעבירות סחרחורת בראשי…

אולם לאחר שבועות מספר החל ניכר רישול בפעולותינו. פגישות רבות נתקיימו בהשתתפות חמישה-ששה חברים בלבד ואף אלה היו משעממות למדי, כי נדמה היה שמיצינו את כל הנושאים שקבענו לנו לדבר עליהם ולא חידשנו עוד דבר. יותר מכל גרמה לכך פזילתם של החברים לעבר אגודה א‘, פזילה שמתוך איבה ובוז אמנם, אלא שהסיחה את הדעת מעניינינו שלנו. הימים היו ימי קיץ חמים, ובערבי ג’, כשהיינו יוצאים אל מרפסת ביתו של בן-חן לשאוף רוח, רואים היינו בכל המרפסות מסביב חבורות-חבורות, מהן שקועות במשחקי קלפים ומהן מתחוללות במסיבות, שנגינת ג’אז, צווחות וצחוק עלו מהן. ידענו שכל אלה חבורות של אגודה א' והיינו מדברים הרבה בגנותן, אלא שלשעה ארוכה לא יכולנו להינתק מעל המראה והיינו עוקבים אחר כל פרט ופרט מן הנעשה בהן. אכן, מראה מגוחך, אף מעליב, היה זה, כיצד היינו עומדים כולנו בשורה אחת על מרפסת ביתו של בן-חן, אוחזים בסורג המעקה ומשקיפים על המרפסות שממול. הכרנו כבר את רוב הדמויות שאיכלסו אותן, ולעתים היינו עוקבים אחר משחקי הקלפים במתיחות רבה. על-פי עמודי האסימונים על השולחנות, על-פי תנועות הגריפה, הטריפה, האיסוף והפיזור, ועל-פי הבעות הפנים, צהלות הצחוק וקריאות המחאה – נקל היה לדעת מי הזוכה ומי המפסיד. במרוצת הזמן היו מאתנו שצידדו, לזה או לזה מן המשחקים, ומריבות קטנות נתעוררו עקב כך בינינו לבין עצמנו. אף כשמסיבות היו מתקיימות, דומה היה לעתים שאנו מבחינים במתרחש בהן יותר משמבחינים בכך משתתפיהן, כי רואים היינו את כל משחקי המחבואים, ההסחה וההערמה, שנשים היו משחקות כנגד בעליהן או בעלים כנגד נשיהם. הה-הה! היינו פורצים לעתים בצחוק, הנה זו מחפשת את בן-זוגה והלה מעסה את השחרחורת הגבוהה, מודעתנו משכבר!

שוב היה זה ארגמן, חריף-המוח, שהציע את ההצעה שבאה לחלץ את האגודה מן המשבר. עכשיו, אמר, הגיעה השעה להרחיב את מסגרתה ולגייס חברים חדשים, כי אחרת צפוייה לה סכנת התנוונות שסופה התחסלות, כאשר קרה בהיסטוריה פעמים רבות לאגודות בעלות השאיפות הנעלות ביותר.

ההחלטה לגייס חברים חדשים, השרתה עלי מרה-שחורה. לאן אלך? את מי אמצא? בדמיוני ראיתי עצמי מהלך בלילה, ברחובות העיר החשוכים, עם נר בידי, פונה לפתחי מרתפים, נכנס למסדרונות, ומחפש איש תם וישר. גם אם אמצא, מה אומר לו?

לא היו לי חברים רבים.

נזכרתי בזאב בריל, שבשעתו היה גזבר קיבוצי ולאחר שעבר העירה נעשה, כפי שהיה ידוע לי, מנהל אגף השיווק ב“אסם”. את מקום מגוריו ידעתי מביקורי האחד בביתו, לפני שבע שנים לערך, כשבאתי להשתדל אצלו לסייע לי בהשגת עבודה. עתה הלכתי לשם, בשעה של לפנות-ערב, וכיון שמספר הבית לא היה זכור לי, שוטטתי הרבה כדי למצאו. פעמים אחדות עברתי על פני בית בן קומה אחת, שדומה היה לי כי הוא הבית, על-פי שני ברושים גבוהים שניצבו לפניו כשומרי הפתח. מדשאה קטנה היתה בחזית הבית, ומשפתחתי לבסוף את פשפש הגדר ופסעתי על המדרכה המובילה אל הפתח, נזכרתי כי אמנם זה המקום. עליתי על המדרגה ודפקתי בדלת. פתחה לי אשה קשישה שלא הכרתיה וכששאלתי לזאב בריל, ענתה כי אמנם גר כאן זאב בריל לפנים, אולם זה יותר מחמש שנים שעבר למקום אחר ואין היא יודעת לאן. שאלתי איך אפשר למוצאו וענתה שעם כל רצונה לעזור לי אין היא יודעת איך.

למחרת צלצלתי מן העירייה לאסם", לדבר עם זאב בריל. קול של בחורה ענה לי בעצבנות, אין אצלנו שום זאב בריל, והקשר ניתק. צלצלתי בשנית ואמרתי בנימוס רב, ברצוני לדבר עם זאב בריל, מנהל אגף השיווק. – אדוני, רק לפני רגע אמרתי לך שאין אצלנו שום זאב בריל ולא שם הדומה לו, ענה אותו קול של בחורה ברוגז רב. – סלחי לי, אמרתי, אפשר לדבר עם מנהל אגף השיווק? – מי מבקש אותו? שאלה. – מן העירייה, אמרתי. – חכה על הקו, אמרה, והיתה דממה. הצמדתי אוזני אל השפופרת רגעים ממושכים ושמעתי רק טרטורים עמומים ורחוקים, ומפעם לפעם משפטים קצרים ומהירים בקול דק ואטום שנשמע כמו מעולם אחר, מכוכב-לכת רחוק אלפי מילין מכאן. לבסוף נשמעה כמו פקיעת שלפוחית, ואותו קול בחורה שאל בבהירות, את מי אתה מבקש, אדוני? – את מנהל אגף השיווק, אמרתי. חכה על הקו, אמרה שוב. חכיתי על הקו ואמרתי בלבי כמה נשתנה העולם, שלפנים יכולתי לדבר עם זאב בריל כאח אל אח, ועתה מבדיל מרחק של שנות-אור בינינו, ותחנות ביניים מעכבות אותי מלהגיע אל זבולו. את מי אתה מבקש, אדוני? שאל בשלישית קול בחורה. את מנהל אגף השיווק! קראתי בקול. מיד תקבל אותו, ענה הקול במנוחה גמורה. לבסוף ענה לי קול גבר מיוגע, כן? – ביקשתי לדעת, אמרתי, אם ידוע לכם היכן אפשר למצוא את זאב בריל שלפני כמה שנים… – אין אצלנו שום זאב בריל, הפסיקני הקול המיוגע, והקשר ניתק.

מקרה זה ריפה את ידי. אך הרגשת החובה (הרגשת החובה הארורה, אמרתי בלבי), היא שהניעתני להמשיך בחיפושי. עלה בזכרוני אהרן למד. בחור תמיר, גלוי-פנים, בעל בלורית שחומה, שהיה לפנים טרקטוריסט בקיבוצי, ולאחר שעזב, נעשה עסקן ידוע במשמרת הצעירה של המפלגה. זה שנים אחדות שלא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר, ואמרתי בלבי שאפשר כי נתייאש מן המפלגה ויהיה מוכן להצטרף לאגודתנו. הוא היה נואם מצויין, בעל השפעה, והצטרפותו עשוייה היתה להוסיף לנו כוח רב.

הלכתי בערב לשאול עליו במועדון המפלגה. עוד מרחוק שמעתי את המולת האנשים הרבים המכונסים בו. אך בפותחי את הדלת ובהתייצבי על סיפה, נשתתקה בבת-אחת כל ההמולה ודממה גמורה נשתררה. כל העיניים נפנו אלי, וכמו בחלום-רע, קפא הכל בתנועתו האחרונה. אלה שישבו ליד שולחנות המשיכו לאחוז בעתוניהם מול פניהם כשמבטיהם נעוצים בי, המשחקים בשח-מט נפנו אלי כשאצבעותיהם תפוסות עדיין בכלים שעמדו להוליכם, והשניים ששיחקו בפינג-פונג משני עברי השולחן הארוך שבאמצע האולם, כאילו יבשו ידיהם, והמחבטים היו תלויים באויר, משותקים, ודומה היה כי אף הכדור הלבן נעצר במהלכו והיה תלוי בחלל, מעל לרשת. כל זה ארך רק רגע אחד, כי מיד לכך, חזר הכל למסלולו. הקוראים רשרשו בעתוניהם, משחקי השח-מט העתיקו את כליהם, וכדור הפינג-פונג חזר לקפץ מצד אל צד משני עברי הרשת. ההמולה היתה אף היא כבתחילה ואיש לא שם לב אלי עוד.

נכנסתי ושאלתי את הראשון שנקרה לפני, אם יודע הוא היכן נמצא אהרן למד. הלה אמר שלא שמע את שמו ועמד רגע כאובד-עצות, אך מיד חשה אלי אשה מפורכסת אחת ואמרה, האוכל לעזור לך במשהו? שאלתי אותה אם היא יודעת מי הוא אהרן למד. כמובן, האירו פניה אלי, אך חוששת אני שאיננו כאן עכשיו. – איך אפשר למצוא אותו? שאלתי. חכה כאן, מיד אומר לך, אמרה והסתלקה לאן שהוא. עמדתי וסקרתי את המכונסים. רובם היו אנשים צעירים, מהם אף נערים ונערות, שעמדו חבורות-חבורות ושקקו בשיחה וצחוק. באחת הפינות ישבו ליד שולחן ארבעה בחורים שנראו כשקועים בהתייעצות חשובה כשהם מעלעלים בשתי כרטיסיות הנתונות בתיבות קרטון שחורות, ולפלא היה הדבר איך שמעו זה את זה בהמולה שמסביבם. בפינה שניה נראה אדם אחד בעל פנים צעירות, מוקף חבורה של נערים, והיה מחלק גליונות מודפסים מתוך חבילה גדולה שנשא בזרועו. במקום אחר, מרוחק יותר, ישב אחד בעל פנים מוארכות וצואר בעל פיקה, ליד שולחן ירוק, וכמו על פי הוראותיו, יצאו מלפניו מדי פעם נערים ונערות בשליחויות דחופות כשהם נחפזים לצאת או לבוא. עצרתי אחד מאלה שעבר על פני ושאלתיו, מה עושים כאן. – מתכוננים לבחירות, אמר, ואץ לדרכו. האשה חזרה אלי ואמרה, בוא אתי, בבקשה. הלכתי אחריה דרך כל האולם עד שהגענו אל דלת אחת. פתחה לפני את הדלת ואמרה, היכנס, כאן יאמרו לך איפה אהרן למד, והניחתני לבדי.

נראה שהיה זה חדר המזכירות, כי מסביב לשולחן ירוק ישבו חמישה אנשים כבודי-פנים וכניסתי הפסיקה את התיעצותם. אחד מאלה, בעל עיניים תכולות וזֵר של שיבה עוטר את קרחתו, פנה אלי ואמר, שאלת לאהרן למד?

כן, אמרתי.

הוא איננו כאן ברגע זה, אמר, אפשר לדעת במה העניין?

מבוכתי הכשילה אותי ועניתי:

בעניין אגודה כלשהי.

מיד ראיתי בפני היושבים הבעה של תמהון, סקרנות ומורת-רוח.

אגודה מקצועית? שאל הקרח תכול-העיניים.

לא, אמרתי, וכדי למנוע שאלות נוספות מיהרתי להוסיף: עניין אישי בהחלט.

דברי אלה אך הגבירו את מורת-רוחם והקשיחו את פניהם. ראיתי ששניים מהם פונים זה אל זה ומתלחשים ביניהם. אחד מאלה נשא פניו אלי ואמר:

אפשר לדעת מה שמך?

אמרתי להם את שמי, ועתה התלחשו כולם זה עם זה כנועצים ביניהם מה לענות לי. לחש מסויים עבר כסיסמא מאיש לרעהו, ובהגיע הלחש אל האחרון, הרים הלה את מכסיה של קופסת קרטון שחורה ודפדף בכרטיסים שמלאו אותה, שתוויות אדומות היו נעוצות בראשי אחדים מהם. משסיים בכך, וכל אותה עת היו כל היתר מסתכלים באצבעותיו במתיחות, נענע בראשו לאות לאו וכולם חזרו ותלו עיניהם בי. לבסוף אמר הקרח:

אהרן למד עובד באִישׂרָפֵּל. תוכל למצוא אותו שם. 62332.

הודיתי להם ויצאתי.

למחרת צלצלתי ל-62332. – בוקר טוב, אישרפל, ענה קול רענן של בחורה. – אפשר לדבר עם אהרן למד? שאלתי. – מיד, אדוני, ענה הקול, ובעוד שניה או שתיים קיבלתי את אהרן למד. משאמרתי לו מי המדבר, שמח שמחה גדולה, שאל לשלומי ולשלום אשתי, ועוד בטרם ביקשתי להיפגש עמו, הזמין את שנינו לבוא לביתו בערב. הודיתי לו ואמרתי שאבוא בגפי.

בערב נסעתי לביתו של אהרן למד, שנמצא בשכונה שמחוץ לעיר. הבית היה טבוע בתוך שפעת ירק, ורק כרכוב גגו האדום בצבץ מבין צמרות העצים הענפות. מיד כשנשמע קול צעדי על מדרכת הגן, נפתחה דלת, אור נדלק, שנסתנן בין רשתות הענפים הצפופים ונקווה על העפר, וקולו של אהרן קרא: בוא, חבר ותיק, בוא, מחכים לך! ובפתח הבית נצבו אמנם הוא ומיקי אשתו יד ביד, להקביל את פני. איזה אורח יקר ונדיר! לחצה מיקי את ידי, קשה להאמין שבאמת אנחנו זוכים לראות את פניך!

מיד הכניסוני לקיטון שלהם שהיה מרווח כאולם ומקורה כולו בלווחים-לווחים ארוכים של עץ משוח בששר. אף הרהיטים עשויים כולם אותו עץ שעינו כעין הדבש. כותל המזרח היה מחולק כולו למדורים מחוטבים בחריצים, ושורות-שורות של כפתורים בלטו מתוכו. הבנתי שאלה הם מגירות ותאים שבתוך הקיר. עמדתי משתאה לזיו החדר ושאלתי:

עץ ארז?

למד צחק ואמר: הַבְנֶה. רק לפני שנה עשינו זאת. כמה, אתה חושב, עלה הדבר?

כיווצתי שפתי ונענעתי בראשי. מדדתי כל כותל וכותל בעיני ואמרתי:

לפי עניות דעתי, לכל הפחות שלושת אלפים.

מיקי, שעמדה סמוכה על זרועו של למד, פרצה בצחוק גדול כשהיא טומנת ראשה בכנפו.

לא טעית הרבה, אמר למד בחבקו את צוארה של מיקי, לי זה עלה חמש מאות.

שרקתי מרוב תמהון.

כולם חושבים כך, אמרה מיקי, ושואלים איפה לקחנו שלושת אלפים. למד התעשר, אומרים כולם!

נתיישבנו בשלוש כורסאות עמוקות, ליד שולחן נמוך עשוי מאותו עץ, ושאלנו זה לשלום זה, זה לעבודתו של זה. למד הניח לפני צרור של עלוני פרסום, מודפסים על נייר מבריק ומצויירים בצבעים ואמר: קרא. קראתי את העלונים ולמדתי שאישרפל היא חברה לייצור שימורי פירות וירקות, מיצים, ריבות, כיבושים, בעלת ששה בתי-חרושת ו-3500 דונם שטחי מטעים וירקות ותוצרתה משווקת ל-27 ארצות. מיקי קמה ויצאה, אחר חזרה והעמידה על השולחן שלוש קופסאות שימורים ושתי צנצנות ועל כל תוית ותוית כתוב היה באותיות אדומות ומסולסלות “אישרפל”.

כבדי אותו באפרסקים, אמר למד למיקי.

מיקי הביאה צלוחיות וכפיות ויצקה לפתן אפרסקים קר. פלחי האפרסקים היו לחים וחלקים כדגים שבים, וציר האפרסקים היה מתוק ושמנוני וצלול וזך. למד ומיקי נטלו כפית אחר כפית ועם כך הציצו בי בהנאה. עוד? שאלה מיקי משסיימתי צלוחית אחת. כן, תודה, אמרתי, ומיקי מילאה צלוחית שנייה. לאחר השנייה מילאה שלישית, וכך כיליתי כצנצנת שלמה.

מה בכל זאת הביאך אלינו לאחר זמן כה רב? שאלה מיקי לאחר שמילאתי בטני.

לא רציתי לדבר על האגודה בנוכחותה ועניתי דברים של דוחק, אך מפזילות שפזלתי אל למד הבין שאני מבקש להתייחד עמו ואמר: מיקי, אסיע את האורח שלנו לביתו. בעוד שעה אחזור.

נפרדתי מעל מיקי ונכנסנו יחד למכונית.

משהו מציק לך, אמר למד בנוסענו בדרך העירה.

מניין לך? שאלתי.

טביעת עין, אמר. משהו לא כשורה אצלך. עבודה? משפחה? את אשתך לא ראיתי זה שנים, מאז עזיבתכם.

פתחתי ואמרתי לו בעניין האגודה והסברתי לו את מטרותיה, מעין הדברים שאמר ארגמן בפגישת הייסוד. הוא הקשיב קשב רב ולא הפסיקני אף פעם אחת. לבסוף, כשהגענו לרחובות העיר, אמר:

אני מבין שאתה רוצה שאצטרף אליכם.

היססתי ואמרתי:

תחילה אני רוצה לשמוע את דעתך.

דעתי? אמר למד, ונשתתק. שעה ארוכה שתק, עד שהגענו לפני פתח ביתי. משעצר במכוניתו, אמר: באיזו שעה אתה גומר את עבודתך בדרך-כלל?

בארבע, אמרתי.

קצת מאוחר, מלמל לעצמו. תוכל להקדים בשעה?

אפשר, אמרתי. אוכל לגמור בשלוש. אמלא ביום אחר.

טוב, אמר. מחר בשלוש אהיה אצלך בעיריה. אקח אותך לכמה מקומות.

למחר, בשעה שלוש, ישבתי שוב במכוניתו של למד. לאחר נסיעה של ארבעים דקות נכנסנו לחצר בית-חרושת שעפרה היה רווי נפט ושמן מכונות, ומרבית שטחה היה תפוס בחביות ברזל גדולות ושחורות, שעמדו שתי קומות, זו על גב זו. בוא, ניכנס פנימה, אמר למד לאחר שהחנה את המכונית לפנים לגדר, אישרפל 1. מן הפתח עלה משב חם של ריח קליפות רקובות, כזה המרחף בפרדסים בסוף עונת הקטיף. שני גברים לבושי סינרים כחולים הקבילו את פניו של למד ולחצו את ידו. הוא משך במכנסיו, המטיר כמה משפטים של שאלה והנחני פנימה באחזו בזרועי. שורה של דוודים רכובים על גבי ארכובה ארוכה העלו הבל עבה שנתפשט באולם כולו, ולמעלה מכל דוד היה תלוי משפך בעל לוע רחב וכל המשפכים יחד יוצאים ממרזב ענק שנתמשך לאורך התקרה מקצה עד קצה. תסיסת קיטור מילאה את החלל ושני בחורים היו רצים מצד אחד של הארכובה אל צידה השני. למד עצר אחד מהם ואמר לו דבר מה שלא יכולתי לשמעו מפאת הרחישה הבלתי-פוסקת, אך ראיתי שהלה רץ לעבר מתקון המחובר לקיר, אחז במנוף קצר והורידו מטה. מיד נסתאן האולם כולו מרעש מכונות, הדוודים החלו סובבים על ציריהם והמשפכים מקיאים נוזל צהוב וסמיך אל תוכם. סאון המכונות נתערבב בבעבוע של רתיחה ובקילוח זרמים עבים והרצפה נתרעדה. הדוודים היו סובבים בתנועה כפולה, סביב ציריהם ובמעגלים אליפסיים שהיטו אותם מדי פעם לעבר זה ולעבר אחר. שני נערים היו רצים עתה מדוד אל דוד וכל אימת שנטו על צידם, בחשו בהם בכפות-עץ ארוכות שהעלו משקעים סמיכים מתחתיותיהם. למד אחז בזרועי, הצביע בידו על הדוודים ואמר דבר-מה שלא יכולתי לשמעו מפאת הרעש. נענעתי לו בראשי ועברתי עמו לאורך כל השורה.

מאותו אולם עברנו לאולם שני, קטן ממנו, שתקתוק קצוב נשמע בו מארבע מכונות בארבע פינותיו, תק-תק-תק והיפסק, תק-תק-תק והיפסק, ועם כך היו ארבעתן מתרתעות בבת-אחת, משמיעות נשיפה קצרה, והגלילים שבראשיהן מתרוממים ויורדים, מתרוממים ויורדים. חוט של פלדה לבנה היה יוצא ומתמשך מתוך סדק שבבית בליעתן ומתארך עם כל תיקתוק כדי זרת בלבד. רצועות עור ארוכות חיברו את המכונות זו לזו ועליהן התנודדו קופסאות-פח בשורות ארוכות, שאך לפלא היה כי לא נפלה אף אחת הצידה, ולאורך כל רצועה ניצבו ארבע בחורות בסינרים אפורים ובתנועות מלקחיים בזרועותיהן היו כלוחצות את ראשי הקופסאות בחישוקים, תנועות שהיו מלוות בצריצות קצרות שניתזו בחלל כצפצופים צרודים.

בוא נתקדם, אמר למד באחזו בזרועי, והובילני אל אולם שלישי שהיה דומם ביותר. אולם זה היה מלא כדי מחציתו תיבות קרטון גדולות שהיו מעורמות נדבכים נדבכים מן הרצפה ועד קורות הברזל המלוכסנות שמתחת לגג. עד מהרה עמדתי על טעותי, שהדממה היתה רק דממה יחסית, כי בחציו השני של האולם נשמע שפשוף וחיכוך בלתי פוסק שבא מהזחת התיבות על גבי רצועת-פח רחבה וארוכה שלאורכה עמדו כתריסר בחורות כשהן ממלאות את התיבות בתנועות זריזות בקופסאות שנטלו מתוך פירמידות שעמדו לידן. עגלות-ברזל חד-גלגליות היו מציבות לידן פירמידות אלה בהיסט אחד וחוזרות ומביאות אחרות ללא-הרף. סבלים היו נוטלים את התיבות המלאות, מכתפים ונושאים אל הערימות שבקצהו השני של האולם. הרחש השקט ושקשוק קופסאות הפח זו בזו נפסקו מדי פעם על-ידי דרדור-פתאום, כדרדור אבנים כבדות, שבא ממפל התיבות הריקות שנתלהמו זו בזו ברדתן מלמעלה במסילה משופעת שירדה מקומה עלית, בלתי-נראית.

מבלי הער דבר על העבודה ומהלכה, נטלני למד שוב בזרועי ואמר, עכשיו ניסע אל אישרפל 4. שם עובדים בשלוש משמרות ללא הפסקה.

לאחר נסיעה של כשעה הגענו לאישרפל 4, שהיה כאי של פח וברזל בים של חולות. מרחוק נראו המבנים שהיו צמודים ורכובים זה על זה בגבהים שונים, כגל של גרוטאות, אך מקרוב יותר נסתמנו בבהירות התחומים שבין מדור למדור, וביניהם, בתווך, נזדקר מגדל שרשרת המעליות שנסעו בשיפוע תלול למעלה והתהפכו לתוך אחד המבנים פנימה.

המדור הראשון דמה למטבח עצום, כי בחלקו האחד עמדו שורות של בחורות ליד שולחנות עץ ארוכים והיו מחתכות פירות על גביהם ומטילות את הפלחים בגריפות קצרות אל תוך פארורים גדולים שניצבו מעבר לשולחן, ובחלקו השני היו מבני כיריים עשויים לבינים אדומות ועליהם עמדו כפארורים הראשונים, מעלים הבל. אשים אדומות נראו מתוך פתחי הכיריים והאויר היה מלא ריח חמצמץ ומחליא.

המדור השני היה אולם קר ודומם שאיש לא נראה בו ורק צינורות לבנים ועבים נתמשכו לאורך תקרתו הנמוכה שתי וערב, זה מתחת לזה, וקול חלחול נשמע בקרבם כקול לגימה ושאיבה.

במדור השלישי, שריח עיפוש עמד בו, ניצבו כשני מנייני נגרים ליד איצטבאות ארוכות ודפקו חישוקים לחים לחביות עץ שלווחיהן היו עדיין מפושקים. כל אחד מהם הרכיב חישוק אחד וגלגל את החבית לרעהו, עד שיצאה הדוקה ומרותקת בקצה האצטבה שמשם נתקרקשה במורד לאולם הסמוך.

במדור הרביעי הכה בסנוורים את הנכנס נצנוץ הבדולח. מעגלים-מעגלים של צנצנות נוצצות ריקדו מסביב למכונות מבריקות שניצבו במרכזם ושילחו זרועות לראשיהן וכל המעגלים נצטרפו לנחש עקלתון אחד שסבב באולם כולו. בטבעת הראשונה היו הצנצנות מקבלות את שטיפתן, בשנייה את איוּדן, בשלישית את מריקתן, ברביעית את מילויין, בחמישית את כיסויין, בששית את הידוקן ובשביעית את תיווּיין. משם נסעו בשורה ישרה, גאה ויציבה, כאווזים העולים מן הרחצה, אל אולם סמוך שהבהיק בלובנו מבעד לפתח.

ועכשיו ניכנס לחדר הסתרים, אמר למד. הוא אחז בזרועי, הוציאני מתוך האולם, העבירני במסדרון צר וארוך, ובקצהו פתח במפתח שהוציא מכיס אבנטו, דלת צבועה לבן. ריח מרקחת מסחרר עלה מתוך החדר הלבן והקטן. לרוחב שלושת כתליו היו שורות שורות של אצטבאות ועליהן צנצנות ובקבוקים זעירים שעל כל אחד ואחד מהם פתק בכתב לטיני. זהו חדר הסמים, אמר למד, ובתוך צנצנות ובקבוקים אלה צפונים סודות המפעל. הוא נטל מן האצטבה בקבוק קטן מלא נוזל נטול-צבע, פתחו והקריבו אל חוטמי. ריח חריף ומשכר, כריח צמחי-נחל, פרץ ממנו אל נחירי והרטיטם עד שנתעטשתי. זהו, צחק למד, הגבתך היתה נכונה. נצא.

בנוסענו חזרה העירה, כבר ירדה חשיכה ורק עננים אדומים עממו באופק המערב. ריח רענן של עלווה מטוללת ואזובים נדף מן הפרדסים והגנים שמשני צידי הדרך וקרקור צפרדעים נתערב בצרצור עקשני שעלה מבין הקוצים. אלה נחלאות של אישרפל, אמר למד בהסבו ראשו לשני צידי המכונית, ובעוברנו בין גנים של עצים נמוכים ורחבי צמרת, אמר: כאן המטעים הטרופיים, מאנגו, אבוקדו, אננס.

כל הדרך שתק למד ורק בעוצרו במכונית ליד ביתי, אמר:

שאלת מה דעתי על האגודה שלכם. תיקון המידות אמרת, או תיקון המצב. מה שראית – זהו תיקון המידות ותיקון המצב. תיכנסו פעם.

ניצבתי על מקומי והסתכלתי בפנסה האדום של מכוניתו המתרחקת עד שפנתה בקרן הרחוב.

כבר נתייאשתי מלמצוא חברים אחרים. אך לאחר כמה שבועות הכרתי בהסח הדעת, את ג’וני.

נוהג הייתי לטייל על שפת הים בשעות שלפנות-ערב, ופעם ראיתי שם בחור גבוה ודק-גזרה, בעל שער שחור וחלק, שקו-שפם דק נתמשך לאורך שפתו העליונה. מצלמה היתה רכובה לו על כתפו, ועומד היה ומכוון מכשיר קטן לעומת הים, כשהוא מצמידו כנגד החזה. הבנתי שזהו מד-האור. לאחר רגע שלף רגליה הארוכות של חצובה, הוציא את המצלמה מתיקה, הסב אותה לכאן ולכאן, כיוון בה בורג כלשהו, אחר הניח לה, והחל מהלך אנה ואנה כשידיו הארוכות שלובות מאחורי גבו, כאילו היה מצפה שתעשה מעצמה את מלאכת הצילום. ניגשתי אליו ושאלתיו מה הוא מצלם. הוא נעצר, כפף אלי את קומתו האגמונית וענה בחיוך:

אני מצלם את השקיעה. בעוד שניות אחדות תגע השמש בקו האופק ואז אלחץ על ההדק.

עמדנו שנינו דוממים מול גלגל החמה הצהוב, שהחליק לאט אל הים הצח. הוא היה משכמו ומעלה גבוה ממני, ובהביטו לפניו, צמצם את עיניו הצרות עד שנתיישרו גבותיו השחורות-כפחם לקו אחד, כאילו היה האור מסנוורו, אף-על-פי שהיה קלוש ורך.

עכשיו! קרא, ועם כך קפץ כלפי המצלמה, הרכין עצמו עליה, הציץ בה ולחץ על ההדק. נתרומם והסתכל עוד בשמש עד שטבלה בים והסמיקה בטבילתה, אחר חזר אלי ואמר:

יפה, מה?

יפה מאד, אמרתי, כמעט יום-יום אני נהנה ממראה זה.

זה לא כלום, אמר, בחורף יש שקיעות הרבה יותר יפות, בין העננים. אתה מצלם?

לא.

חבל, אמר, זה תענוג גדול. אתה קולט את היופי של העולם במכשיר קטן ושומר עליו. היופי מורכב מרגעים, הרגעים חולפים ולא שבים, וכך הולך לאיבוד יופי בלי סוף. אני צודק או לא?

בהחלט, אמרתי.

לכן אני אומר שהצילום היא האמנות החשובה ביותר. מפני שהיא תופסת את הזמן. הזמן הולך. אתה לא יכול להחזיק בו בידיים. מסתנן בין האצבעות. לאן הוא הולך? – איש לא יודע. אולי אל השאוֹל, אם יש דבר כזה. שם בטח לוחצים אותו לתוך קופסאות, מפני שהוא רחב נורא. לוחצים, אורזים ושומרים במחסן. אני תופס אותו ברגע האחרון לפני שהוא בורח ושם אותו בכיס. אני מרמה אותו, אתה מבין? – פרץ בצחוק.

מלאכת רמייה, אמרתי.

בדיוק! קרא, אבל אני לא מספיק! כמה יכול בן-אדם אחד להספיק כשיש רגעים בלי סוף! רק צלם יודע שאין בעולם רגע אחד שדומה לשני. צייר מצייר שקיעה וכותב למטה “שקיעה”, כאילו זה סמל של כל השקיעות. אותו דבר עם סופר. הוא כותב כמה משפטים על השקיעה ונדמה לו שתפס את הכל. אני יכול לצלם מאה תמונות של שקיעה, ואני יודע שזה רק מאה רגעים מתוך זמן גדול כמו כל הנצח. הנה, תביט הנה, הפנה אותי כלפי שורת כסאות-מרגוע שנשים היו שרועות עליהם בבגדי-ים ומניחות לאור ללטף את אבריהן, תביט על הבחורה הזאת כאן משמאל. יפה, לא? תביט על הכתפיים העגולות שלה, על הירכיים השחומות והרכות כמו משי, ועל פלומת השוקיים הדקה, המבריקה כמו זהב באור החוזר מן הים, תביט על השׂער הצהוב שלה שמכסה עין אחת ותלתל אחד שלו מדגדג את הנחיר של האף הדק שלה. עכשיו תעצום את העיניים שלך לרגע אחד ותסתכל שוב. תעשה את זה! ככה! תפתח! נכון שיש שינוי? שזה רגע אחר של יופי? על זה אני מדבר.

הוא הוסיף עוד להסתכל באותה בחורה בהירת-שער, שהשׂימה עצמה כאינה מבחינה בו ומצמצה בעיניה כלפי השמיים, אחר כפף אצבעו על זוית פיו, השח ראשו כמהרהר, ואמר: אגב, זה רעיון לא רע. הסב את ראשו אלי, קרץ לי בעינו, מתח אצבעו כנגד שפתיו, כמו לרמוז שאשמור סוד, ועל בהונותיו קרב צעד צעד, כחתול, אל אותו כסא-מרגוע. שם ידו על צלע הכסא, כפף עצמו לפנים ולחש: סליחה. הבחורה נרתעה כנבהלת ופקחה אליו עיניים ירוקות, גדולות. סלחי לי, אמר בחיוך נדיב ומלא-קסם, תרשי לי… לרגע אחד… לצלם? הבחורה אמרה למחות בידו, אך בטרם פתחה פיה, אמר הוא: לא לא, לא בשבילך, בשבילי… ונעץ אצבעו אל חזהו. עתה נתחייכה הבחורה ואמרה, בבקשה, ומיצעה עצמה יפה על הכסא. לא, לא, חייך אליה, לא צריך שום שינוי. כמו שאת ככה. כאילו שאני לא מצלם. – טוב, צחקה הבחורה והפקירה פניה לשמיים.

עתה נזדרז אל המצלמה בצעדים ארוכים, תפס בה ובחצובה, השליך כלפי את הנרתיק באומרו, מוכן לעזור קצת? וקרב עצמו מול הכסא. כיוון את החצובה מעלה ומטה עד שעמדה בגובה היאות, הציץ במצלמה, העתיק הכל לזוית אחרת, הציץ שוב, ולחץ על ההדק.

רב תודות! קרא כלפי הבחורה בהנף יד.

אוכל לקבל צילום אחד? צלצל קולה של הבחורה משנתרוממה על מושבה.

ברצון רב! ברצון רב! קרא, ובהתקרבו אליה הושיט לה ידו ואמר: ג’וני קוראים לי, ואת?

זוזי, אמרה ועיניה נצצו נגדו.

שם יפה מאד זוזי, אמר, מחר בשעה זו כאן. להתראות, נופף לה בידו.

אחר ניגש אלי, נטל את הנרתיק מידי והכניס לתוכו את המצלמה, ומשרכסה, נעצר במעשהו, הושיט לי ידו ואמר: לא הצגתי את עצמי. ג’וני קוראים לי. אותך אני מכיר מאיזה מקום. לא זוכר מאיין.

אמרתי לו את שמי. לא זכרתיו משום מקום.

לאן אתה הולך? שאל, דרומה? גם אני. נלך יחד. בוא לחדר שלי, אראה לך תמונות יפות.

כשהלכנו זה בצד זה, היה ג’וני מחייך לכל בחורה נאה שעברה על פניו, ומחזיר ראשו אחריה, וכשהסתכלתי לאחורי, ראיתי שאף הן מחזירות ראשיהן ומחייכות. אחדות מהן היה מודד יפה עוד ממרחק, בעין של בקיא, אחר היה מברכן בלשון מבודחת, או שמשמיע בקול, ברגע עוברן על ידו, לא רע, כלל לא רע. לבסוף עיכב אחת בהתייצבו בדרכה, ואמר, תסלחי לי שאני עוצר אותך אבל רציתי להגיד לך שיש לך גוף נפלא, באמת נפלא, שכמוהו לא ראיתי בחיי. הבחורה העמידה פנים רועמות ומוחות, ואף-על-פי-כן, כשהחזרנו שנינו ראשינו לאחור, החזירה אף היא ראשה וחייכה.

אתה מכיר הרבה בחורות, אמרתי.

זה דרך-אגב, אמר בביטול, אך בעוד כמה צעדים, כמו נתחרט שזלזל בהן ותיקן עצמו: אני אוהב כל יופי, אם זה דומם ואם זה חי, חולשה כזאת.

לאחר כחצי שעה הגענו לחדרו שנמצא בבית-אבנים מסוייד לבן, בן שתי קומות, שמבחוץ נראה כמט ליפול ושגג הרעפים שלו נטה על צידו במעוקם. החדר, שנראה כפרוזדור, היה שרוי באפילה, וכדי להאירו צריך היה להדליק את החשמל, כי רק אשנב מסורג אחד היה לו. על השולחן הרחב, שתפס מחציתו של החדר, היו מונחות קופסאות קרטון צהובות. קטנות, ללא –ספור, גלילי פילם, ניירות ירוקים ולבנים, בקבוקי דבק, דיו וצבע, וערימה גבוהה של תצלומים שגלשה לשני צידיה. מחציתו השנייה של החדר היתה תפוסה במיטה רחבה, מכוסה כיסוי של צמר, ובכוננית נמוכה, מלאה כרכים עבים, במעומד ובמונח. בירכתיו תלוי היה פרגוד שחור שכיסה כנראה על פתח למדור שני.

עכשיו תסתכל קצת בתמונות, אמר ג’וני בהדליקו מנורת חשמל שנייה, חזקה ביותר, שהיתה תלויה מעל לשולחן בקצה זרוע ארוכה, מעין זו שבמרפאות שיניים. נתיישבנו על שני השרפרפים ונטל הוא מן הערימה והחל מעביר אלי תמונה אחר תמונה כשהוא מלווה בהסברים ארוכים איך והיכן צולמה, ומשבח מעלותיה של כל אחת ואחת מהן. היו שם תצלומי נוף, מכל חלקי הארץ, ובכל שעות היום והלילה, תצלומי בתים, רחובות, ילדים, דיוקנאות, בחורות, לבושות וערומות, בעלי חיים, קורי-עכביש, אגלי טל, שרצים, כלים, חפצים, וסידרה גדולה של תצלומי שקיעה שעליה היתה גאוותו יותר מכל. החדר היה חם ומחניק והייתי כשוחה בזעה. חולצתי דבקה לעורי ואור החשמל סינוור את עיני. משכלתה כל הערימה, נשמתי לרווחה.

יש לי עוד שלוש מאות תצלומים מן המלחמה, אמר, אבל את אלה לא אראה לך. לא רוצה לזכור את המלחמה.

קמתי והודיתי לו, ומשנפרדנו, אמר: תבוא מחר אל שפת-הים. אני שוב מצלם שקיעה. תראה את ההבדל.

משבאתי למחר לאותו מקום על שפת הים, שעה קלה לפני השקיעה, מצאתי את ג’וני מעמיד את זוזי במהופך כשהוא אוחז בקרסולי רגליה. היי! נפנף בידו לעומתי משראני קרב, ועם כך נשמטו רגליה של זוזי לאחור, וכמו קפיץ חזרה ונתייצבה במעומד ואספה את שער ראשה. מכירים? שאל את זוזי בהחוותו קידה כנגדי. לחצנו זה את יד זו ואמרנו שמותינו. מיד נתהפכה זוזי שוב על ידיה, ואת רגליה הניפה כלפי ג’וני, שמיהר לתפסן. עתה משכתהו אחריה, וכך הילכו סביב סחור-סחור, היא על ידיה והוא ברגליו, עד שנתעייפה.

השקיעה! השקיעה! קרא ג’וני כנזכר וניער את ידיו מן החול שדבק בהן. רץ ותפס את החצובה שכבר עמדה על שלוש רגליה וכונן את המצלמה. זוזי ואני עמדנו מאחוריו. עכשיו שקט! פנה אלינו ושם אצבעו על פיו, כאילו היה חושש שנעצור את השמש במהלכה. השמש יורדת, יורדת, יורדת, יורדת – הניע בידו כמונה את הדקות בזירת מתאגרפים –

עכשיו! צעק וכפף עצמו על המצלמה ולחץ על ההדק.

שקיעה מספר 57! אמר משנתרומם, וחייך אלינו חיוך של נצחון.

שלושתנו עמדנו והסתכלנו באופק עד שצנחה השמש מתחת לפני המים.

עכשיו זוזי מספר 2? שאלה זוזי בנענוע-חן בהתייצבה בפישוק לפני ג’וני וידיה על מותניה.

כן! בהחלט! אמר, רוצי לכסא שלך! כמו אתמול!

זוזי רצה אל כסאה, אספה את שערה, אחר סתרה אותו, מעט מכאן ומעט מכאן, ונשאה פניה אל השמיים במלוכסן.

ג’וני קרב את המצלמה, יישר, כיוון, ולחץ על ההדק. תודה רבה! קרא לעומתה. אחר סב על עקביו אלי ובנעצו אצבעו בחזי, אמר בקול פקודה: אתה נשוי?

כן, חייכתי אליו.

בסדר, אמר. אני מצלם אותך ואת אשתך. היום?

אפשר היום.

עכשיו?

אפשר עכשיו.

נלך.

ג’וני הרכיב את שני הנרתיקים על כתפו, ברך את זוזי לשלום ושנינו צעדנו זה בצד זה בדרך לביתי.

סבור הייתי שאסב שמחה לאשתי, שכן זה זמן רב שלא בא אורח לביתנו, מה גם בחור שמח וטוב-לב כמו ג’וני, שעשוי לבדר רוחה של כל בחורה. אך לא כן היה. כשהצגתים זה לפני זו, נטלה אשתי את ידו בקרירות, אף בחשד-מה, ולעברי העיפה מבט של מורת-רוח, כאילו נזפה בי על שהבאתיו בשעה לא-רצוייה, או שכל עצמו לא רצוי לה. ג’וני, אף כי יש לשער שהבחין בכך, החל מיד לנהוג כבן-בית גמור. צחק, התבדח, קפץ ברגל קלה מחדר לחדר, הציץ אל המזווה, טבל אצבעו בצלוחית של ריבה וליקקה, שיבח את טעם הריהוט ואת טעם הלבוש וסיפר איך נתחבבתי עליו מראייה ראשונה וכמה מבין אני ביפי הטבע. אך כל זה לא הוציא את אשתי מגדר אדישותה המופגנת. יתר על כן, כאילו אך הגביר את מורת רוחה. בעל כורחה הורתה לנו לשבת בחדר והלכה אל המטבח להביא כיבוד כלשהו. מצאתי לי אמתלה להניח את ג’וני לרגע ובאתי לשם אחריה. כועסת על משהו? שאלתי אותה. למה הבאת אותו הנה? אמרה בכעס. האם איני רשאי להביא ידידים לבית? אמרתי. אם כן היה עליך לשאול תחילה אם נכונה אני לכך, אמרה. הוא לא מוצא-חן בעיניך? שאלתי. לא, הצהירה, טרזן קל-דעת ותו לא. וכך באנו לידי ריב שאך בדרך-נס לא הגיע לאוזניו של ג’וני.

אשתי הביאה תה ועוגות, וג’וני, אף שדומה כאילו חש במבוכה, סיפר מעשה מבדח מאד, איך פעם נפל לו סליל של פילם לתוך המים והיה עליו למשותו בחכה. משפיתח אותו להדפסה, נגלו לעיניו תצלומים מופלאים, מזוגגים במעין שלפוחיות, שכמותם לא היה משיג לעולם במכוון. אף סיפור זה לא העלה חיוך על שפתי אשתי, ולבסוף, משהודעתי אני על מטרת ביקורו של ג’וני, לצלמנו, קמה ממקומה ואמרה, אין מה לדבר, בשום אופן לא.

אבל לשם כך הוא בא, קראתי מבלי יכולת להבליג על רוגזי.

אם רצונך בכך, יצלם אותך, הודיעה אשתי.

אלא שג’וני קם אף הוא, ובצחוק על שפתיו אמר:

היא צודקת, אשתך. צודקת בהחלט. אני מבין אותה יפה. דבר כזה לא עושים פתאום. צילום זה משהו שצריך להתכונן לו. בפעם אחרת. תסלחי לי, חייך אליה מבלי לקבל מענה.

אחר הודה לאשתי ולי, ובלב שמח נפרד מעלינו באומרו שזה מכבר לא בילה שעה כה נעימה בבית ידידים.

לאחר אותו ביקור גמלה בי ההחלטה לספר לו על האגודה ולנסות להביאו אליה.

למחרת ליוויתי אותו לביתו, ובדרך, בהיותנו צועדים על רצועת החול הלחה של שפת-הים, סיפרתי לו על האגודה.

אמרתי לשאול אותו אם יהיה מוכן להצטרף אליה, אך עוד בטרם הגעתי לכך, נעצר, תקע ידו לידי וקרא:

מצויין! נהדר! זה הדבר! זה באמת מה שצריך לעשות היום כדי לתקן את המצב המזופת! מתי אתם נפגשים? יום שלישי בערב? אני בא! מאה אחוז בטוח! אתה יכול לרשום אותי! כמה דמי חבר?

ועם כך הוציא ארנק מכיסו ותקע לירה לידי.

קח! זה דמי קדימה! מוכן לשלם כמה שיגידו לי! על אגודה כזו בדיוק חשבתי כל הימים! ביום שלישי בתשע אני שם! מאה אחוז!

אף שהקדמתי וסיפרתי לחברים על בואו של ג’וני, גם המלצתי עליו בכל לשון של המלצה (כי אמנם נתחבב עלי יותר מכל איש שהכרתיו מזה שנים), הרי משבא ביום השלישי הקרוב לפגישה, נתקבל בצנינות ובמבטי תהייה וחשד, כטייס שנכנס ללול של תרנגולים. אף הוא עצמו היה שרוי במבוכה, ואם כי לא סר החיוך מעל שפתיו, הרי היה זה חיוך מבוייש ביותר, ובדברו גם גמגם, כאילו הכיר בעליונותם של כל יתר הקרואים עליו. אני עצמי לא עשוי הייתי להאמין שיכול הוא להתייחס ביראת-כבוד כה מרובה לאנשים אחרים, שרובם היו בני גילו.

אלא שהפגישה עצמה התנהלה יפה, ויפה יותר מכל הפגישות הקודמות פרט לשתיים-שלוש הראשונות. אם גם איש לא פנה במישרין אל ג’וני בדברו, מורגש היה שלאוזניו מכוונים הדברים, והדעות שהושמעו, שלא היה שום חדש בתוכנן, ניפחה בהן בכל-זאת רוח רעננה, ונאמרו מתוך השראה והתרוממות-נפש, כאילו בפעם הראשונה. ג’וני ישב מתחילת הויכוח ועד סופו כשראשו בין אגרופיו ומרפקיו סמוכים על ברכיו, וניכר היה בו שהוא משתדל לקלוט כל מלה ומלה, ולרגעים, במצמצו בעיניו, היה זה מחשש שמא הפסיד משהו מן הנאמר. לבסוף, משנשתררה שתיקה כלשהי ונראה היה שהויכוח בא אל סופו, נתרומם על מושבו, חבק ידיו על חזהו ופניו היו לוהטים מאד, ומשקמנו, בזה אחר זה, קם אף הוא, ניגש אל הח' ארגמן, לחץ את ידו בשתי ידיו ואמר, אני מודה לך מאד, זאת היתה באמת חווייה גדולה בשבילי, והדברים שאמרת כאילו הוצאת מן הלב שלי. אני מרגיש שעכשיו יש לי תוכן חדש בחיים. אחר פנה אלי, לחץ גם את ידי ואמר, זה היה מצויין! יותר ממה שחשבתי! אני שמח שיש לנו אנשים כאלה! ועם כך שלף נרתיק רחב מן הכיס האחורי של מכנסיו, הוציא מתוכו שטר של חמש לירות, תחבו לידי ואמר, זה בשביל האגודה! כל הסובבים מחו בתוקף, משכו מידי את השטר וניסו לתחבו בכוח לכיסיו, לקפלי חולצתו, לחגורתו, אך הוא ניער את כולם מעליו ואמר, אתם יכולים לזרוק את זה לים, אני לא אקבל בחזרה, זה כרטיס-כניסה שלי!

לאחר שנפרד מעלינו, נשארנו אנו, מנהלי-החשבונות, בחדר, כאילו נמנינו וגמרנו מראש לסכם את רשמינו עליו. דקה או שתיים היתה שתיקה ורק חיוכים חלפו מאיש לרעהו, שהיה בהם קצת מן ההתרגשות, קצת מן התמהון, וקצת מן הסליחה. בן-חן פתח לבסוף ואמר, טיפוס מוזר במקצת… ופרש ידיו כאילו לומר שאינו יודע איך לעכלו, אחר נשמעו דעות שונות שעיקרן היה, שאמנם בחור נחמד וחביב הוא למעלה מכל ספק, אלא שנראה קל-דעת במקצת וספק אם אפשר לסמוך עליו, או אם יתרום תרומה רצינית לפעולותיה של האגודה, הדורשות התמסרות, כובד-ראש ושמירה על סודיות. כולנו ציפינו למוצא-פיו של ארגמן, שבכל עת דברנו היה יושב ומהרהר, זרועותיו על ברכיו וגוו שחוח.

יש לחכות ולראות, נזדקף ארגמן ויישר בשתי אצבעות את משקפיו, החברוּת באגודה אינה רק עניין של השקפה אלא גם של מנטאליות מסויימת. לכל חבר חדש יש להתייחס בכבדהו וחשדהו, כי ייתכן שבחור כמו ג’וני זה אינו אלא מסוג הטיפוסים של אגודה א', שאסון יהיה אם יחדרו לתוכנו.

למשמע דברים אלה לא יכולתי להתאפק, ואמרתי שאינני מכיר עוד בחור כל כך טוב, רחב-לב ובעל נפש יפה כמו ג’וני, ודבר זה מספיק כדי להכשירו בעינינו. וכי מה עוד דרוש כדי להיות חבר באגודה?

כוח עמידה בפני פיתויים, אמר ארגמן.

הו! קראתי, פיתויים!

כן כן, נענע לי ארגמן בראשו דרך הטפה.

לאיזה פיתויים אתה מתכוון? אמרתי, הרי איננו חבורה של נזירים!

לא, איננו חבורה של נזירים, אמר ארגמן, אבל לאגודה כשלנו אורבת תמיד סכנת הבגידה.

הכל נענעו בראשיהם להסכמה ובזה נסתיימה הפגישה.

אולם הפקפוקים לגבי כשרותו של ג’וני, שלא היו נחלתו של ארגמן בלבד, נתבטלו בפגישות הבאות. הוא היה מדייק בבואו ויושב בכל שעת השיחה כתלמיד מקשיב לפני רבותיו. מעט-מעט נעשו הליכותיו חופשיות יותר, וכבר בפגישה השלישית העז לשאול שתיים-שלוש שאלות בסופו של הויכוח, אמנם מתוך זהירות ובהקדמות של התנצלות, אך דוקא שאלות אלו, שהיו תמימות למדי, הוסיפו רוח-חיים לפגישות, כי הכל נתעוררו להשיב עליהן בהרחבה, ומתוך כך אף נתלבנו הדברים ביותר. היה זה מעין חידוש-נעורים לאגודה. כל תשעת החברים, לרבות ג’וני, היו באים מעתה דרך-קבע לכל הפגישות וכאילו היו מצפים להן בקוצר-רוח כל השבוע. היציאה אל המרפסת והצפייה במחזות המתרחשים במרפסות הסמוכות, פסקה לחלוטין. תחת זאת היינו כולנו משתעשעים בסיפוריו המבדחים של ג’וני בגמר הויכוח, שהיו כפורקן למתח ששרר בויכוח עצמו. פעמים הביא עמו גיטרה, ובסופה של השיחה, חלץ את סנדליו, נתיישב על הספה כשהוא משעין עצמו אל הקיר, פרט עליה, ושר בעצימת עיניים. ערבים אלה גרמו לנו להתרגשות רבה, והעידה עליה הדממה העמוקה שנשתררה משהיה מפסיק בנגינתו. הפצרנו בו לחזור על כך פעמים רבות, אלא שהוא עצמו כאילו חשש פן יכניס קלות-ראש יתירה לפגישות, ועשה זאת אך לשיעורין. כיוצא בזה, כשביקשתיו פעם להביא עמו את המצלמה ולעשות צילום של החבורה כולה, נרתע מעלי כנכווה ברותחין ואמר שדבר זה אינו בא בחשבון כלל, צילום לחוד ואגודה לחוד, כאילו היה בזה ערבוב של קודש וחול.

אף חששות אחרים שהעלו החברים לאחר הפגישה הראשונה עמו נתבטלו, כי בקנאותו למלחמתה של האגודה באגודה א', עלה על כולנו, ומה שהיה לגבי רובנו בחזקת התנגדות שכלית, היה לגביו בחזקת שנאה עזה. משהיו הדברים נסבים על אותה אגודה, לא היה שולט עוד בעצמו והיה יוצא מגדר של מקשיב חרוץ ונעשה למוכיח זועם ונלהב. הו, אלה! היה קופץ את אגרופו, או נושא את שתי ידיו לפנים כמו לחנוק מישהו חיים, את אלה צריך לחסל! הם מקלקלים את כל האוירה! אנשים ישרים לא יכולים לחיות בארץ בגללם! הם לא יהודים בכלל, שילכו לאיזו ארץ אחרת, אם מישהו צריך אותם שם! כל כך, עד שאנו עצמנו היינו רואים צורך לצנן את רוחו.

בפגישה הששית או השביעית, עם תום הויכוח, פרש ג’וני את ידיו כלפי היושבים וקרא:

למה אין אצלנו בחורות בכלל?

שאלה זו היתה כה פתאומית, עד כי הכתה בתמהון את כולנו, ורגע ממושך לא מצא איש מאתנו לענות דבר.

למה אין בחורות? חזר ואמר, לבחורות יש כוח משיכה עצום והאגודה היתה יכולה להתרחב פי מאה!

הסתכלנו זה בזה, כאילו אך עתה נוכחנו בעובדה מוזרה זו שאין בחורה בינינו.

זה משונה מאד! קרא שוב, בלתי נורמלי! נפגשים תשעה בחורים שבוע-שבוע, ואין בחורה אחת ביניהם!

ארגמן, שנסתכל בו בעין ספקנית, ואף ידע שכולנו מצפים לתשובתו, העלה חיוך סתום על שפתיו ואמר:

אין לנו שום התנגדות עקרונית לבחורות.

מצוין! נביא אותן! קרא ג’וני בשמחה.

השאלה היא רק – מי? אמר ארגמן.

אני מביא לך חמש! עשר! כבר ביום שלישי הבא! צהל ג’וני.

בחורות שאתה יכול לסמוך עליהן? שאל ארגמן בחשד רב.

למה לא? קרא ג’וני, בחורות טובות, יפות, אני בטוח שהן בעדנו!

הוא העביר מבטו על פני כולנו, כמבקש הסכמה, אך אנו נשתמטנו ממנו ותלינו שאלה בארגמן.

תביא אחת לפי שעה. נראה. חייך ארגמן, כאילו היה יודע מראש את חוסר התכלית שבדבר.

טוב מאד! אביא אותן אחת-אחת! לכל פגישה, אחת! צחק ג’וני, זה יהיה פרק חדש בחיי האגודה שלנו!

לפגישה הבאה הביא ג’וני את זוזי. הוא הציגה לפני כל אחד ואחד מאתנו, ועם כך הבטיחנו שכבר סיפר לה הרבה על האגודה והיא הביעה הסכמה גמורה לכל דעותיה. זוזי עצמה חייכה באדיבות ובצניעות יתירה. היא היתה יפה הרבה מבשתי הפעמים שראיתיה על שפת הים. שערה הצהוב, החלק, גלש בשני מפלים לשני צידי פניה, כך שרק עיניה, חוטמה הדק, שפתיה העדינות וסנטרה החד, היו גלויים לעין, ואילו הלחיים והצדעיים היו מכוסים. שרשרת מוזהבת, דקה-שבדקה, ענדה את צוארה הלבן, ושמלתה הצרה, בעלת הכתפיות, חשפה כתפיים שזופות והבליטה יפה את החזה, את המותניים הצרות ואת הירכיים.

כפי שאפשר היה לצפות מראש, לא התנהלה השיחה בשטף הרגיל. אף כי זוזי עצמה הראתה פנים מקשיבות ואפילו סקרניות, בהסבה ראשה לכל אחד ואחד מן המדברים ובפוקחה אליו עיניים גדולות, המבקשות לקלוט את כל הנאמר, גרמה עצם נוכחותה למעין פיזור-נפש כללי, כך שהכל היו מהססים ומגמגמים בדיבורם ושתיקות ארוכות הפסיקו בין דובר לדובר. יתר על כן, ארגמן, שהיה הכוח המדרבן בכל שיחה, שתק הפעם לגמרי, כאילו דרך מחאה. מה שהוסיף על המבוכה היה כנראה גם זה, שבכל עת השיחה היתה ידה הימנית של זוזי מונחת על ברכו השמאלית של ג’וני, ומפעם לפעם היה ג’וני מלטף את היד, או שהיו משלבים אצבעותיהם אלה באלה. פעמיים או שלוש פעמים אף לחשה זוזי משהו על אוזנו מתוך קירבה יתירה, עד שאפשר היה לדמות שנושקת היא לו על אותה אוזן.

בתום השיחה, הודתה זוזי לכולנו ואמרה שאינה זוכרת אם אי-פעם היתה נוכחת בשיחה כה מעניינת. ג’וני הודה אף הוא, מתוך שביעות-רצון, כדרכו להודות בסופה של כל פגישה, וביקש סליחה מאתנו, באומרו שעליו ללוות את זוזי לביתה כפי שהבטיח לה.

לאחר צאתם נשתררה דומיה גמורה, שניכר היה שאינה אלא הקדמה להתפרצות סוערת. ואמנם זו לא אחרה לבוא. לאחר דקות מספר נזדקף ארגמן על מושבו ובשימו ידיו על מותניו, כאילו תמך בגוו ליישרו, אמר:

ברור לכם שדבר זה לא יישנה עוד.

הכל שתקו, ולפיכך אמרתי אני:

לי לגמרי לא ברור הדבר.

אינני מוכן להיכנס להסברים מיותרים, אמר ארגמן, המחזה שהיינו עדים לו הערב מסביר יותר מכל מה שאוכל לומר במילים.

ראשית, אמרתי, היה זה מחזה רגיל בהחלט, שנית, אפילו אם השיחה לא התנהלה בשטף, הרי זה מובן מאליו, כיוון שכל אורח גורם למבוכה כלשהי, ושלישית, בפגישות הבאות, משנתרגל לכך, אין כל ספק שהכל יחזור למסלולו.

אינני מוכן להתווכח אתך, אמר ארגמן, אומר רק בשתי מלים שזהו פתח לדמורליזציה גמורה.

מדוע? מדוע? קראתי.

על כל פנים, אני מבקש אותך מאד, אמר ארגמן, להודיע לידידך ג’וני שיותר לא יביא את החתיכה הזאת לפגישות האגודה!

הדהים את כולנו. הנאספים פקחו עליו עיניים כאילו לא האמינו למשמע אזניהם, ועם זאת, היה הדבר כאילו אמרו בלבם, אם אדם זה מגיע לידי כך שהוא יוצא מגידרו, הרי עניין גורלי הוא זה. אני כשלעצמי, חמתי בערה בי.

אבקשך לברור בלשונך, זרקתי לעומתו.

אבקשך להודיע לידידך ג’וני שלא יביא אותה לפגישות האגודה! חזר על דבריו.

מידה זו של תקיפות שגילה כלפי, ובעצם כלפי האגודה כולה, הוציאתני מכלי.

מה פירוש שאתה מבקש ממני? מי החליט על כך, אדוני הנכבד? קראתי כנגדו.

פניו החוירו והוא אמר בשקט, שהעיד אך על סערה גדולה שכלאה בקושי בקרבו:

פירושו של דבר – או אני או היא. זה הכל.

דבר זה לא יכולתי לשאת עוד. מנהג זה של רודנות באגודה, וכן בכל החברים שעדיין לא הביעו דעתם כלל על העניין אלא ישבו והחרישו בדכאון-רוח, הוציאני מגדרי.

אתה אינך האגודה! התפרצתי כנגדו, האגודה תחליט מה שתחליט ואתה תקבל את מרותה ככל אחד מאתנו!

אני אמרתי את דברי ואתה שמעת! קרא לעומתי.

מכאן ואילך גברו קולות שנינו כדי כך, שהשכנים, אותם שכנים שהיו מקימים רעש בכל ערב וערב בהוללויות שלהם, קראו קריאות כלפינו מן המרפסות הסמוכות, שאם לא נפסיק יזמינו את המשטרה. בן-חן, ואשתו, שנכנסה בכתונת לילה מחדר המיטות, עשו מאמצים להסותנו, ובסופו של דבר נשפכו שני דליי מים מחלון הקומה העלית אל המרפסת שבפיתחה עמדנו.

אתה תגרום לפירוקה של האגודה! חרץ ארגמן משפטו, ועם כך יצא, דרך מחאה, את הבית.

שלושה-ארבעה חברים נזדרזו מיד אחריו כדי לפייסו והיתר סובבו אותי לשכך חמתי. אלא שאף אני לא ראיתי עוד טעם בשום ויכוחים ויצאתי.

למחרת הלכתי אל שפת-הים לראות את ג’וני. מצאתיו לאחר חיפושים של זמן-מה, שרוע בתוך כסא-מרגוע, שקוע בשיח-ושיח עם אשה אחת לא צעירה ביותר, שכסאה היה סמוך לשלו. במקצת תמוה היה בעיני שראיתיו בכך, משוחח בנחת, אף בבדיחות-דעת, עם אשה כלשהי, שעה שאני עדיין סעור כולי ממלחמת ליל-אמש, שהיתה גם מלחמתו שלו. אך אמנם אי אפשר היה להאשימו בכלום, כי הוא לא ידע דבר על שארע. משניגשתי אליו, הציג בפני את האשה, ששמה היה אירמה. בהצצה חטופה ראיתי שלא היתה יפה ביותר, או ליתר דיוק, היה בה יופי שכמש. היה לה שער שחור, מהודק ומפוכס לאחור, עור פניה השחום היה ממותח על עצמות הלחיים, ועיניה השחורות נוצצו בברק שהיה בו עצב רב. גם חיוכה, שלא סר מעל שפתיה, היה עצוב, וכמו עלה לה בהשתדלות רבה.

אמרתי לו שברצוני לדבר עמו והוא ביקש את סליחתה של האשה וקם והלך עמי. משסיפרתי לו את קורות ליל אמש, לאחר שיצאו הוא וזוזי, התרגז עד להשחית. כן, אמר, הוא חש בסכנה הצפונה בארגמן כבר מן הפגישה הראשונה. הבחין ביצר ההשתלטות שבו, ואם לא יושם לו מעצור הרי יביא כלייה על האגודה. אני ביקשתי לקרר את דעתו ממסקנות כה קיצוניות ואמרתי שעל אף הכל, ארגמן הוא המוח החריף באגודה ופיקח יותר מכל חבריה. על דברי אלה התקומם עוד יותר, ואמר שהפיקחות היתירה היא היא שמביאה אסון על האנושיות. אין לנו צורך בפיקחים, אמר, כי אם באנשים בעלי נפש ובעלי לב רחב. הפיקחים מקומם באגודה א' ואף ארגמן מקומו שם. מלבד זאת, אמר, כל מצב האגודה הוא בלתי נורמלי, כי אי אפשר לקיים אגודה ללא חדוות-חיים, ללא שעשועים כלשהם, ולאמיתו של דבר, ללא יופי וללא אהבה. אין טוב – ללא אהבה, אמר. ומצב זה רק בגינו של ארגמן נוצר, המאלף את החברים כמורה קפדן את תלמידיו ואוסר עליהם כל הנאות, שאך חטא הן בעיניו.

אף כי הסכמתי לדעתו, הנה המחשבה שעלול הוא לעזוב אותנו, הכניסה בהלה בלבי, כי ברור היה לי שבלעדיו אף אני לא אוכל עוד להיות באגודה.

מה יהיה איפוא? אמרתי.

יהיה טוב! אמר, אתה ואני נעשה שם מה שאנחנו רוצים ואם זה לא ימצא חן בעיני ארגמן, אז ילך לו!

דברים אלה התקבלו על דעתי, אך מפני דרכי שלום ומחשש פן יגרום הדבר להתפוצצות, ביקשתיו לא להביא את זוזי לפגישה הבאה, ולפי שעה, עד שיעלה הכל כרצוננו, אף לא בחורה אחרת.

זה עתה דיברתי עם אירמה על האגודה והיא גם הסכימה לבוא! קרא ברוגז, מה אני צריך להגיד לה עכשיו?

רק לאחר דין-ודברים ממושך, וכפי שאמר, רק למעני, מפני שהוא מכבדני כל-כך, הסכים לעשות כהצעתי.

בשתי הפגישות הבאות, למרות החששות הכבדים שהעיקו על לב כולנו, התנהל הכל למישרין. ג’וני לא הביא עמו את זוזי, וארגמן, שראה כי נצחונו שלם, נהג כאילו לא קרה דבר, ולשיבחו יש לציין שלא הזכיר, לא לי ולא לג’וני, אף לא במלה אחת, את תקרית המריבה. הוא פתח בשתי השיחות וסיכמן, ועשה זאת בהברקה יתירה, כאילו נתמלא מרץ מחודש.

רק ביום השלישי שלאחר מכן, קרה אותו דבר שהביא לתוצאות כה חמורות.

באותו יום חזרתי לביתי מטיול בין-הערביים שלי, בשעה שבע לערך. בהיכנסי לחדר, שהיה שרוי בדמדומים, מצאתי בו, לרוב הפתעתי, את ג’וני. הוא ישב בכורסה מול אשתי, שישבה בכורסה השנייה, ולמרות האפלולית, הכרתי מפני אשתי, שסיגריה הבהבה בין אצבעותיה, כי אין היא כועסת עוד עליו, וכי היו שרויים בשיחה שקטה, שנפסקה עם בואי. היא היתה שלווה מאד, ובשלווה גמורה הפיחה טבעות עשן כלפי מעלה, כאילו היתה משתעשעת בהן. באתי לדבר אתך בעניין חשוב מאד, אמר ג’וני. שמח מאד שבאת, אמרתי, מוכן לשמוע. ג’וני נתמהמה מעט, ואשתי הבינה כי רוצה הוא לדבר עמי ביחידות. קמה והסתלקה אל המטבח ללא אומר. בעניין האגודה כמובן, אמר ג’וני. בגלל נעימת קולו המסתורית, ואולי בגלל האפלולית, נכנסה חרדה ללבי. מה העניין? שאלתי. כמה כסף יש לנו בקופת האגודה? שאל ג’וני. אינני יודע, אמרתי בחשש רב, זה זמן רב שלא עשיתי סיכום. לשם מה? – אם כן, אמר, עשה חשבון. אחר-כך אומר לך לשם מה.

יצאתי לחדר הסמוך והוצאתי ממגירתי את פנקס הקופה. המספרים לא היו גדולים וטורי ההכנסות וההוצאות לא היו ארוכים ביותר, אף-על-פי-כן ארכה מלאכת הסיכום שעה די ארוכה, בגלל פיזור-נפשי. מה הוא זומם לעשות? לשם מה דרוש לו כסף? או שמא החליט לצאת מן האגודה ולהוציא כל מה שתרם לקופתה? משעברתי על המספרים, ובייחוד על שמות החברים, שחזרו ונישנו פעמים רבות, כמספר השבועות מעת ייסוד האגודה, גברה התרגשותי עד שעמדו דמעות בעיני. כאילו עברה לעיני כל הדרך הארוכה, רבת הייסורים, אך רבת המסירות, העלובה, אך גם המפוארת, שעשתה האגודה מאז ועד עתה. אגודה קטנה אחת, חסרת-אונים, אך עיקשת, מוקפת אויבים מסביב. כן, באותה שעה קצרה של סיכום חשבונות, המה לה לבי, ולכל אחד ואחד מחבריה, יותר מבכל הפגישות, כאילו זקוקה היתה לרחמים רבים, פן יבוא עליה קץ ללא עת. מניתי את הכסף שבתיבה והסכום עלה בקנה אחד עם החשבון, 58 ל"י.

כשחזרתי לחדר, מצאתי את אשתי יושבת שוב בכורסתה, מול ג’וני, אך מיד לבואי קמה והסתלקה לה.

חמשים ושמונה לירות, אמרתי.

טוב. אמר ג’וני, עשרים וחמש יספיקו לנו.

לשם מה? אמרתי בחרדה.

אם כן, שמע. שב קודם כל.

נתיישבתי בכורסה למולו.

הוא התמהמה קמעה. משום-מה לא העליתי אור. אפשר משום שנתייראתי מן הצפוי.

זוכר מה שדיברנו לאחר המקרה עם זוזי, על תיקון המצב באגודה? אמר כשהוא מרכין עצמו כנגדי, ככה זה לא יכול להימשך יותר, נכון?

כן, אמרתי בהיסוס. (לאמיתו של דבר כבר שמחתי על השלום ששרר בשתי הפגישות האחרונות).

אם כן החלטתי לעשות נשף בשביל האגודה, אמר. אחר הוסיף: יש לי כבר מקום מתאים. בבית של אירמה.

צמרמורת עברה בבשרי. עברה דממה ארוכה עד שיכולתי להוציא הגה מפי.

עכשיו? פקחתי עליו עיניים מתחננות.

מדוע לא? שאל.

נבואת-לב אמרה לי שהעניין הוא גורלי. חטא. חטא גדול. נזכרתי בדברים רבים שדובר עליהם באגודה. דומה היה לי כאילו נביא אסון. באמצע שמחת-הנשף תיפולנה פצצות מן השמיים ותנפצנה הכל.

עכשיו? ערב המלחמה? חזרתי ואמרתי.

ג’וני תהה עלי רגע ממושך. אחר אמר:

איך? למה אתה אומר כך?

ידוע לי, אמרתי, ולא יכולתי לשלוט ברעדתי, מחר או מחרתיים. בימים הקרובים ביותר.

הוא התבונן בי שעה ארוכה, אחר הבליח חיוך רפה על שפתיו.

תמיד ערב מלחמה, אמר, את הנשף צריך לעשות. דוקא מפני זה.

מי יודע מה יקרה, אמרתי.

הוא לא הבין את פשר דברי.

בליל שישי זה, אמר. אני נותן 25 לירות, אירמה 25 ו-25 מקופת האגודה. אודיע על כך הערב. מי שירצה יבוא, מי שלא ירצה – לא יבוא.

הו, זה בסדר! קם וטפח על שכמי, אתה בעצמך אמרת שצריך לשנות את העניינים!

הלכנו יחד אל הפגישה. ארגמן, שבגלל נצחונו נתמלא רוח-נעורים, ואף רצה לתת חיזוק לנצחון זה לא מכוח סמכותו האישית אלא מכוח פעולה מוגברת, פתח בהרצאה, (שהכינה כנראה מראש, כי גליון של רשימות היה מונח לפניו) על הרחבת האגודה. עיקרו של רעיון זה היה הקמת חוגים בתחומי המקצועות השונים, שיעסקו בבירורים רעיוניים לפי תכנית אחת וערוכה מראש. הרצאה זו נמשכה כשעה, ומאחר שהכל היו עיפים, לא נערכה שיחה אחריה, אלא נדחתה לפגישה הבאה. בתום הדברים האלה בא ג’וני בהצעתו: מאחר שמאז ייסודה של האגודה, כפי שידוע לו, לא היה בה אף ערב אחד של בידור ושעשועים, הריהו מציע שייערך ערב כזה בליל ששי הקרוב והוא עצמו אף מצא כבר את המקום המתאים לכך ודאג לתכנית. הוא מניח שאין כל התנגדות עקרונית. על כן לא נותר אלא להחליט על הקצבה של 25 ל"י מן הקופה.

לאחר דבריו נשתררה שתיקה גמורה למשך כמה דקות ואחריה קם ארגמן, שפניו החווירו מאד, ויצא את החדר ללא אומר ודברים. שוב לא העז איש להוציא הגה מפיו. אז קם ג’וני ואמר: אני מבין שאין כל התנגדות, אם כן להתראות בנשף, חברים. והודיע את כתובת ביתה של אירמה.

כשעליתי במדריגות אל גג ביתה של אירמה, המקום בו נערך הנשף, שמעתי כבר את מנגינת הריקודים שחלחלה מלמעלה. ג’וני ירד במרוצה, מחליק בידו על המעקה, ומשראני, אמר בפנים זורחות, עלה, עלה, כולם כבר שם, ואץ למטה. הוא היה לבוש חליפת פסים מהודרת, חולצה לבנה ועניבה ירוקה, ולפי מראהו נראה היה שהכל עלה כרצונו. שתי שרשראות של נורות אדומות, שתי-וערב, היו תלויות בחלל הגג, ששטחו לא היה גדול ביותר, ושהיה מגודר צמחים שנראו עבותים כעצים, לאורך המעקה. תחילה לא ראיתי איש ממכרי. ארבעה זוגות רקדו בתווך בקצב מטורף כשהם מנופפים זה את זה פנים ואחור ומוחאים כפיים, לסירוגין, וסביבם עמדו זוגות אחרים שנראו כמחכים לתורם ורקעו במקומם ברישול לפי קצב המנגינה. מאלה הכרתי לבסוף את זוזי ששערה היה מתנופף בתנופות סוערות יחד עם ידיה עם כל תנועה שעשתה, ובייחוד כשהיתה מיטלטלת מצד לצד סביב בן-זוגה שהיה מושך בידה ברפיון, כאילו היה משחק בבובה קפיצית שכל אבריה מתפרקים ונאספים עם כל משיכה. היא היתה מתהפכת סביב ידו, פושקת רגליה בברכיים קרוסות תוך כדי זיחה זריזה כנגדו, מטלטלת את ירכיה ואת בטנה ומניפה כף יד פשוקת-אצבעות לעומת פניו, כמשלחת בו קללת עין-רעה. הבחורים היו צעירים כולם, שחומי פנים, זריזי מותניים ובעלי שער מבריק. מהם היו לבושים חולצות שחורות ומהם חולצות לבנות, ולכולם היו מכנסיים צרים, הדוקים היטב לבשרם, שהבליטו את יפי רגליהם ומותניהם. שתי נערות אחרות, נמוכות קומה, היו מיטלטלות כל-כך בידי נעריהן, עד כי לרגעים דומה היה שהן משתטחות בפישוט אברים על הרצפה ומטאטאות אותה בגופותיהן, ולרגעים – שהן מתנופפות באויר כיונים בידי שולחיהן. בינתיים חזר ועלה ג’וני, ושתי זרועותיו מושחלות בארבעה שרפרפים, שמיהר להעמידם ליד עציצי הצמחים, אך בטרם הספקתי לומר לו דבר – והיה בדעתי לשאול אותו קודם כל מי ומי הם הקרואים – מיהר לרדת שוב, כשהוא קורא לעברי, הכל דופק בסדר גמור! עוד רגע עמדתי אובד-עצות, מבלי לדעת לאן אפנה, אך בעודני תוהה, באה לקראתי אירמה בשמלת מלמלה שחורה וארוכה, פשטה אלי את ידה ואמרה, כמה אני שמחה שבאת, חיפשתי אותך בין כל האנשים ולא מצאתי אותך. כל כך הצטערתי. אתה רוצה בודאי לראות את החברים שלך? שם הם. ועם כך שמה זרועה תחת זרועי, כאילו היינו ידידים משכבר, והובילה אותי, בעקיפת הרוקדים והצופים בהם, אל קצהו הקדמי של הגג, במקום שעמד שולחן ארוך, מכוסה מפה לבנה, ועליו בקבוקים, גביעים ומיני מתיקה. פינת גג זו, שהיתה מוקצה מן הרחבה שבתווך, ומרחק-מה הבדיל בינה ובין מעגל יתר הנאספים, היתה שרוייה באפלולית כלשהי. הנה, הם מחכים לך, אמרה אירמה בהתקרבנו. ואמנם עמדו שם כל חברי האגודה, לבד ארגמן, כשכמה מהם סמוכים בגבם אל השולחן ובידיהם כוסיות, ואחרים עומדים וצופים במחזה מרחוק, כשידיהם על מותניהם, או מאחורי גבם. מיד אחזור אליך, אמרה אירמה והפליגה לה אל מעבה הנאספים.

ברכתים לשלום, אך הם לא ענו לי. עמדו והחרישו כשהם צופים במעגל הנאספים באיבה.

מזגתי לעצמי כוסית, נשאתיה לעומתם ואמרתי, נשתה לחיי האגודה מה?

אך הם לא ענו.

עמדתי לצידם והחרשתי גם אני. בארשת פניהם, שהיו מוצהבות מחמת האור הקלוש שנפל עליהן מלמעלה, ראיתי איבה, אך גם כאב. כאילו ראו את שדם נסחף לעיניהם ואין בידיהם להצילו עוד. פניו של בן-חן היו עתה מוארכות וחיוורות יותר מתמיד, ושפתיו רטטו. עיניו של גורליק נוצצו, כאילו דמעות עמדו בהן. חשתי שאני אח להם, אח לסבל ולעלבון. אך גם אח לעליבות. מנגד פרצו בחדווה מזרקות גנו של ג’וני, מחליפות צבעיהן בכל רגע, אדום, ירוק, כתום, סגול, ובשולחן זרועותיהן אל על, חוללו כנימפות.

ג’וני הגיע בצעד רחב ומהיר, ובפנים זורחות פרש שתי זרועותיו על כתפיהם של בן-חן וגורליק ואמר: הנה, כך מאחדים את היפה עם המועיל!

המועיל? שאל גורליק.

הם כולם יהיו שלנו! אמר ג’וני בחיוך מבטיח, כולם! ועכשיו בואו לרקוד גם אתם!

איש לא זז ממקומו ואיש לא הסב עין אליו.

הו, בואו! קרא, בואו! כל זה למענכם! כדי שנהיה אגודה גדולה ושמחה! בואו תראו איזה בחורים ובחורות נפלאים! הם רוצים להכיר אתכם! הם יהיו שלנו!

הוא העביר מבטו מאיש לאיש והמאור שבפניו כהה והלך עד שכבה. בצעדים מהירים פנה מאתנו, לעבר מעגל הרוקדים.

עד כה ועד כה נצטרפו עוד רבים מן הצופים אל הרוקדים. מספר הזוגות היה עתה כשנים-עשר או ארבעה-עשר, והחוג נתרחב ודחק את רגלינו עד כי היה עלינו להיסוג, איש איש לצד אחר, לעבר המעקה, הקצב והתנופה גברו, ומפעם לפעם נשמעו צווחוות שמחה ועידוד שהבקיעו מבעד לנגינה הסואנת. הבחורים היו מניפים את הבחורות במותניהן גבוה אל על והללו היו מפשילות ראשיהן לאחור כאילו נחה עליהן רוח ממרום. שתי הנערות נמוכות הקומה היו מיטלטלות כסחבות ללא רוח-חיים סביב בני זוגן, וזוזי ובן-זוגה היו עתה מרקדים זה מול זה בהרטטות ראש, ידיים וכתפיים, כפראים שהגיחו מיער, לקול המנגינה החוזרת על עצמה בקצב משגע.

מדוע אינך רוקד?

היתה זו אירמה. היא נטלה את ידי בשתי כפות ידיה הרכות ותלתה בי עיניה הנוצצות.

אינני מיטיב לרקוד, אמרתי.

אם כן בוא, נשוחח מעט, אמרה, ועם כך שלבה זרועה בזרועי ועברה עמי בדוחק בין הרוקדים והמעקה.

סיפר לי ג’וני על הויכוח שהיה אצלכם בעניין הנשף הזה, אמרה, זה מצחיק מאד, כמובן. פה רעש איום, בוא נתרחק.

עתה ראיתי שהיה לגג אגף אחר, מעברו השני של צריח המדריגות. אגף זה, שהיה שרוי כולו באפילה, היה מעין גן תלוי. טורים טורים של פחים ועציצים גדולים עמדו בו ובהם עצים רחבי עלים, שיחים מגומדים, ומטפסים דקי-זלזלים שהתפתלו על גבי חוטים ונשתלחו באויר כמשושים, ובין אלה היו רק מעברים צרים מאד. מפעם לפעם היכה בפני אחד הזלזלים או ענף קשיח, עד כי דומה היה שאנו עוברים בתוך סבך. לחות של מים וטללים העלתה צינה רעננה באויר. מכאן נראו השמיים בכל זוהר כוכביהם. בירכתיים עמדה סוכת מטפסים, מעשה-שבכה, ובתוכה, סמוך אל המעקה, ספסל בעל ריפוד מרופט.

נשב כאן, אמרה אירמה, ומבלי להרפות מזרועי נתיישבה על הספסל ומשכה אותי לשבת לידה.

מצחיק מאד, כמובן, אמרה בהשעינה ראשה על מסעד הספסל, מיהו אותו ארגמן שלכם? האם ארגמן שמו? בטוחה אני שהוא מרכיב משקפיים ושערו דליל והוא נמוך מאד, לא כן? פרצה בצחוק, הו, אל אלהים, איזה אנשים מצחיקים יש היום בעולם! כאילו הרעיונות הטובים סותרים את הנאות החיים. אמרתי לג’וני שאני מוכנה למסור את דירתי, ארבעה חדרים גדולים, לפגישות שבוע-שבוע ולנשפים בכל ערב שבת. בין כה וכה אני משתעממת בה מאד לבדי. איזה בחור מקסים הוא ג’וני! רק שתמים הוא מאד. כמו ילד כמעט…

היא עצמה את עיניה, בנושאה ראשה אל השמיים, ורגע נראתה כקדושה מעונה.

אינני יכולה לנשום, אמרה בפקחה את עיניה, משהו בחזה. לפעמים אני מתעוררת בלילה ונדמה לי שאני נחנקת. אני קמה, פותחת את כל החלונות ואחר-כך אני שוכבת שעות בלי יכולת להרדם. בכל רגע אני רוצה לצלצל לרופא שיבוא ויציל אותי. אבל אני פוחדת שיצחק לי. פעם אמות ככה, במיטה, מרוב פחד. מה זה חשוב! במיטה, או לא במיטה. אנשים מתים כמו זבובים. משפחתי מתה בגרמניה ואני אמות בישראל. מה ההבדל? רק שאינני יכולה לנשום. כמו אבנים בחזה.

והיא נשמה שוב נשימה עמוקה.

לפתע זקפה את גווה, נתנה בי עיניה הנוצצות וחייכה. מה אני מפטפטת כל כך הרבה, הרי אינני מכירה אותך כלל. מי אתה?

משעבר רגע ממושך ולא עניתי, הוציאה זרועה מתחת זרועי וכיסתה את פניה בכפות ידיה כשהיא כופפת עצמה לפנים.

אתה רוצה לרקוד? פתחה לרגע אשנב לפניה.

לא, אמרתי. ושוב סגרה את האשנב.

המנגינה הסואנת בקצהו השני של הגג נתחלפה עתה במנגינה חרישית, שנשמעה כזרימה דקה של מים בין סלעים, מלווה פכפוכים וטפטוף.

פתאום נשמע מרחוק, מעבר ההרים, קול פקיעה עמומה.

מה זה היה? נתעוררה אירמה בבהלה.

תמרונים כנראה, אמרתי.

עוד שתי פקיעות, בזו אחר זו, נשמעו, ואחר נשמעה רק מנגינת הריקודים החרישית. אירמה ישבה בזיקוף-גו והסבה ראשה לעבר המזרח בהאזנה דרוכה.

הנשימה שלי. זה משהו נורא, אמרה בנענוע-ראש שמתוך סבל, ועם כך נטלה את כף ידי ולחצה אותה אל חזה בשתי כפות ידיה. שומע? לחשה. וכפתור שדה נתמעך לתוך מילאתו הרכה.

סלח לי, שמטה את ידי וקמה, עוד מעט אחזור.

רוח קלילה נשבה, הטפיחה עלים לחים זה בזה והפיצה ריח צמחי-מנתה באויר. מרחוק נשמעו עוד שתי פקיעות, אחר-כך אחת, אחר-כך שלוש רצופות. לרגע חשבתי שזו הרעשה של תותחי האויב אי-שם על הגבול. שתיים האויב, אחת אנחנו, שלוש האויב. מחר עם השכמה יגיע רץ וימסור לידי את צו ההתייצבות. אוכל ארוחת-בוקר אחרונה עם אשתי, אחר אחבק אותה, והדלת תיסגר אחרי. אצלצל שוב בדלת ואומר ששכחתי דבר-מה, ושוב אחבק אותה, חיבוק ממושך מאד, ללא שום גבורה. אחר-כך תיסגר הדלת. אי-שם יתפוצץ פגז לרגלי ואברי המרוסקים יעופו באויר עם פטריית העשן והאבק. אחר-כך תהיה דממה עולמית.

שמלתה של אירמה רשרשה בין הענפים.

אינני יודעת לאן נעלם ג’וני, אמרה, הסתלק כנראה עם אחת הנערות. הן משתגעות אחריו כולן, צחקה. קר לי כאן, בוא ניכנס לדירתי.

ירדנו קומה אחת במדריגות ואירמה פתחה את דלת דירתה. נכנסנו לחדר מרווח, מאוכלס הרבה רהיטים כהים, כורסאות כבדות, שתי ספות מצופות בד-פלוסין מצוייר שושנים אדומות, ארונות זכוכית, פסנתר רחב-כנף, והרצפה היתה מכוסה שטיח פרסי. על הקיר, מעל לספה, תלוייה היתה תמונת-שמן גדולה של אדם בעל פנים רחבים, חוטם מגושם, עיניים צרות וערמומיות וסיגאר תחוב לו בזוית פיו. המצח הרחב, שהגביה עד מחצית פדחתו, היה מצוייר כתמים סגולים וירוקים, ודומה היה כאילו תבונה רבה, אך גם דאגה של איש-עסקים רב-מזימה, הבהיקה מהם.

זה בעלי, שלחה אירמה זרועה לעומת התמונה בתנועה של זלזול, עכשיו הוא בגרמניה. נסע לקבל פיצויים.

אחר עמדה ונסתכלה בתמונה יחד עמי, כבוחנת אותה לאחר זמן-רב שלא ראתה, ואמרה: פנים מעניינים, מה? איש חכם. אבל חזיר גדול! פרצה בצחוק וחבקה את צוארי והטביעה נשיקה בלחיי.

מיד נזדרזה, הדליקה מנורה בעלת אהיל ירוק שמחרזות מצוייצות נשתלשלו משוליו, וכיבתה את נברשת התקרה.

כך יותר נעים, אמרה, ועכשיו אראה לך משהו יפה.

היא ניגשה אל ארון זכוכית צר וגבוה, שעמד בפינה, פתחה את דלתו במפתח ואמרה: בוא תראה, זהו אוסף כלי הזכוכית של בעלי. אולי שמעת עליו. ד"ר שלוס.

על האצטבאות שבארון היו ערוכים כדים ובקבוקים עתיקים, גבוהי-צואר ורחבי-ירכיים, בכל גוני הקשת, יד על מותן או נטולי-ידיים, עם ציורי אמזונות, פרשים, לוחמים; אגנים מסולסלי שפה, אגרטלים צבועים, גביעים גבהי-רגל, קערות, צלוחיות-שמן, זוג נעלי-זכוכית.

יש כאן כלים בני יותר מ-5000 שנה, אמרה אירמה, כמו אלה הקפריסאיים למשל, או האטרוסקי הזה, או הבזיך המצרי שהוא יחידי בעולם מסוגו. גם הסיניים עתיקים מאד ויקרי המציאות, ופעם הציעו לבעלי 3000 דולר בעד מחרוזת הבדולח שאתה רואה שם, שמוצאה מסיאם. ראית מימיך בדולח שחור כפחם? הנה, תסתכל. אבל אל תגע. יש רק עוד שלושה כמוהו בכל העולם, אחד במוזיאון הבריטי, אחד בואתיקן ועוד אחד. כלי החרסינה הגרמניים אינם יקרים ביותר. כאלה אתה יכול למצוא בכל חנות של עתיקות. אבל מכל אלה אני אוהבת ביותר את הבקבוק הקטן הזה מרודוס. אני מרשה לך להחזיק בו. אבל בזהירות בזהירות. הסתכל בו מול האור, הנה כך. אתה רואה איזה צבעים? כל צבעי הים שהדמיון לא יכול לתאר לעצמו. סובב אותו קצת. בכל צד אתה רואה גוונים אחרים. בכל צד הרגשה אחרת. פתאום נעשה לך קר. פתאום חם. פתאום עצוב. פתאום אתה מתהלך בגן-עדן או מרחף בשמיים יחד עם המלאכים. פתאום איזו שריפה רחוקה. לפעמים אני רוצה למות ממש. הו, זה משהו שלא מן העולם הזה. שעות אני יכולה להסתכל על זה. בייחוד לפנות-ערב, כשמן החלון חודר רק אור חלוש מאד. היית צריך לראות את זה בשעה כזאת. אלוהי ממש.

אירמה נעלה את הארון ואמרה, עכשיו תטעם משהו שאני שומרת רק לידידים קרובים ביותר. ועם כך הלכה ופתחה ארון אחר, הוציאה מתוכו בקבוק ושני גביעים והעמידתם על שולחן השייש הנמוך שליד הספה. ליקר בורגונדי מ-1878, אמרה במוזגה לתוך הגביעים, שב, שב כאן, על ידי.

היא נשאה את גביעה מול גביעי, וצלצול צלול הבריק בחדר. רגע ממושך אחזה עוד בגביעה מבלי להתיקו מגביעי, ובעיניה הנוצצות חייכה אלי, כאומרת, הו, ילד ילד, מה אתה יודע על מסתרי החיים – – –

קול צפירה, מעין צפירת-אזעקה, (והיה זה רק סופה הגווע של הצפירה, כמתוך חלום), הקפיצני על רגלי. מחדר-המדריגות נשמעו טפיפות צעדים רבים שואטים במרוצה מטה.

מה קרה? קראה אירמה בחשיכה.

השמיים אדומים, אמרתי, וגיששתי דרכי.

המלחמה? שאלה אירמה. אך הגפתי את הדלת אחרי.

חדר-המדריגות שתק. הצעדים גוועו כמו מים שוטפים-עוברים באפיק נחל אכזב. הרחובות היו ריקים. אך מרחוק ראיתי את השמיים האדומים מענני-האש. רצתי לשם כל עוד רוח בי. פן תאחר! פן תאחר! רדף הד את צעדי. כל החלונות היו אטומים ואני לבדי שאטתי בלילה. שוטרים עצרוני בדרכי ושאלו לזהותי. אל“ם, קראתי, אל”ם! והמשכתי לרוץ.

בהגיעי למקום, ראיתי את שלדו של הבית האחוז באש, באמצע מגרש רחב-ידיים. מסביב לאש היו אנשים רבים משליכים עפר אל הדליקה באתים שבידיהם. רציתי לפרוץ פנימה, אך חבל-מחסום גדר את המגרש במעגל גדול סביב-סביב ושומרים עם אלות בידיהם עמדו מעברו השני ועצרו את כל הקרב. באור הלהבות, שקפצו מדי פעם אל על, ראיתי את פניהם המואדמות של ב., של מ., של אנשים רבים מאגודת הרשעים, של בחורים שרקדו על גג ביתה של אירמה, מניפים בזריזות ובכוח את אתיהם לכבות את הדליקה.

הפניתי ראשי לצדדים וראיתי, מעבר מזה, את בן-חן, את גורליק, את אבני, את חברי אגודתי האלמים.

למה אינכם נכנסים? למה אינכם עוזרים לכבות? שאלתי בזעם.

הם אינם נותנים, אמר בן-חן כשהוא אוחז בחבל-המחסום ומביט נכחו.

מי? מי אינו נותן? קראתי. היכול מישהו למנוע מאתנו לכבות דליקה?

הן! אמר גורליק.

הו, אלהים! קראתי, הלא זוהי שעתנו, שעתנו הגדולה! ועם כך התכופפתי מתחת לחבל, להיכנס פנימה.

אך אַלָה ניחתה על כתפי וניצוצות ניזרו מעיני.

הבט מה שעושים לנו, אמר בן-חן בדמעות, הבט… וקולו נחנק בדברו.

חרון מילא את ראשי. החזקים! החזקים! איש מן המכבים לא שת לבו עלינו. כפופים וזהוּרי-אש היו מניפים בכוח את אתיהם ומעיפים עפר על האוּדים הבוערים. בודדים עמדנו וצפינו בהם כמו שלפני שעה היינו עומדים וצופים מרחוק, באיבה וכאב באש המחולות.

לוּ רק הפעם הזאת! בערו דמעות בעיני.

אך המגרש היה חסום מגֶשֶת. הלהבות נחנקו בעפר.

שרוּף-כלימה פניתי משם ושמתי פני לביתי. ברחובות הריקים ליווה את צעדי עד עמום, רחוק, של מלים ששמעתי משכבר ושלא היה להן עוד פשר.

ידעתי שזהו סופה של האגודה.