רקע
אהרן מגד
דברי הקדמה למהדורה החדשה של "שלושה מהם"

ילדותי עברה עלי במושבה קטנה בשרון. רעננה שמה, בית אבי – המורה הראשון במושבה – היה צריף שכתליו סדוקים ורצפתו עפר מהודק, ומקהלות של צרצרים, הנחבאים בין העשבים שבחצר, היו מנסרים את הדממה בערבי האביב והקיץ, בצרצורים חרוצים, נמרצים ושוקקי חיים, שלא כצרצרים ה“יבשים וריקים”, של הצרצר “משורר הדלות” שהשתקע בפינות בית אביו של ביאליק, שממנו “נחל את שירו”. שדות רחבים, מנומרים בפרחי בר – כלניות, פרגים, חרציות שמשיות, מרגניות תכולות עין – השתרעו למן רחוב החול הארוך ועד האופק, שיריעות אוהלי הבדואים משבט אבו־קישק, השחירו עליו. ובמורד הרחוב המוליך אל פלוגת הקיבוץ, הוריקה, בהדר מלכותי, חורשת אקליפטוסים רמי קומה, שבחודשי החורף ניקוו במרכזה מי הגשמים ויצרו אגם רחב, וזוהר היה שפוך על החורשה והאגם, מעין זה שקרן מתוך “זוהר” ו“הברֵכה” של ביאליק, בכרך שיריו שהייתי מוריד מן המדף בכוננית ביתנו, וקורא בו שוב ושוב.

נוף ילדותי זה ליווה אותי כל שנותי, כמו בארה של מרים שהלך עם בני ישראל במדבר, והוא התגלגל בספרַי ממקום למקום ומצורה לצורה: פעם במושבה בגליל התחתון, כמו “עשהאל”, פעמים אחדות בזכרון יעקב, כמו ב“על עצים ואבנים”, ב“דודאים מן הארץ הקדושה”, או ב“הגמל המעופף ודבשת הזהב”, פעם בראש פינה, כמו ב“פרספונה זוכרת”, וכן בשתיים־שלוש מושבות אחרות. היה בזה מעין מבט של געגועים אל ארץ ישראל הישנה, שאותן מושבות ותיקות שרדו עדיין את הדורסנות הגורפת של ההווה, המוחקת את כל עקבות העבר, ושימרו מקצת מיופיייה.

שישים ושש שנה עברו מאז התפרסם בדפוס סיפורי הראשון “מטען של שוורים”, שבשעתו נכתב עליו שהוא “הסיפור הראשון בעברית על פועלי נמל יהודים מאז אלפיים שנה”. עכשיו, משהחליטה “אחוזת בית” על הוצאת כל כתבי – שמספרם מגיע לארבעים – בכמה כרכים, עלה על לבי רעיון קונדסי שהדרך הטובה ביותר לציון מאורע זה, תהיה לכנס יחד את כל גיבורי הרומנים והסיפורים שלי לעצרת אחת, שבה יתאפשר להם לפגוש אלה את אלה בפעם הראשונה מעבר לכריכות הספרים, שחצצו ביניהם מאז בריאתם, וגם אני עצמי אוכל, בפעם הראשונה, לצפות בהם מן הצד כשהם חבורים בכפיפה אחת: האם יאירו פנים זה לזה? יתנכרו זה לזה? האם ישלחו רסן לייצרי איבה, קנאה, נקם, שהיו כלואים בהם בעודם בין הדפים? האם הסופרים שביניהם – מספרם לא מועט – יונס מן “החי על המת”, יוסף ריכטר מ“מחברות אביתר”, המשורר היידי פויגלמן מן הספר הקרוי על שמו, משולם יריב מ“יום האור של ענת”, יעקב לוינשטיין מ“עוול”, המשוררת גבריאלה גת מ“פרספונה זוכרת”, ועוד – האם אלה ינצלו את ההזדמנות הנדירה להתעמת פנים אל פנים עם המבקר זעום העפעפיים נפתלי שץ מ“הגמל המעופף ודבשת הזהב”, זה שהשתכן מעל לדירתו של הסופר קלמן קרן, והתעמר ברובם במאמרי הביקורת הזעפנים שלו?

ומצד שני – הלוא ייתכן שאני עצמי, שבראתי אותם והבאתי אותם לעולם והיו בידי כחומר ביד היוצר – אהיה מטרה להתקפותיהם, על כך שלא הבנתי אותם כראוי, שלא נהגתי בהם בכבוד, ששמתי אותם לצחוק, ומי בכלל ביקש ממך לפרסם אותנו ברבים?

אני מעביר אותם אפוא תחת מבטי, כבקרת רועה עדרו – יותר מל“ו מניינם, רובם לא צדיקים גמורים – ורואה איך מתקבצים יחד הנידחים שבהם, אלה שהחברה דחתה אותם, או זילזלה בהם, או התעלמה מהם, החל במירטל מ”בכי“, שחי חיים של בדידות עשוקה בשולי הקיבוץ הקטן, ועד הספרן התל־אביבי שאין לו שם, מ”עד הערב“, שהתהלך כזר בעירו, ללא אדם המבין את נפשו; אני רואה את קורבנות העוול שאין לו שילם, הנעלבים ואינם עולבים, כמו אביתר לויטין, זה המגיה מ”מחברות אביתר“, שהסופר הנודע יוסף ריכטר, הנערץ עליו, השפילו ללא רחם; או כמו יעקב לוינשטיין מן הרומן “העוול”, שמשורר צעיר ושחצן גנב ממנו את שירו האחד, כבשת הרש שלו, ופירסמו בשמו שלו; רואה את אלה שנעקרו משורשיהם באדמה, ברצונם או שלא ברצונם, משעה שגלו העירה, כאילו ניתקו ממקור חיותם, כמו שלומיק מ”חדוה ואני“, עזב את הקיבוץ ותעה בדרכי החיים, או עשהאל, מן הרומן בשם זה, שגדל במושבה גלילית ונקלע לחברה בוהמית בתל אביב, שהיתה זרה לו; כמוהו גם אותו תימהוני, בן בלי שם, מ”מקרה הכסיל“, ש”אגודת הרשעים" דחתה אותו והמלחמה גאלה אותו, כביכול.

אני מעביר את מבטי על כל אלה, שאין אחד מהם דומה לרעהו, ובכל זאת, מוטטיס מוטנדיס, יש קווי דמיון ביניהם. האם אני, יוצרם, הנני “המכנה המשותף” שלהם? האם אלה גילויי פנים שונים שלי? “פרסונות” שלי, שאני מסתתר מאחוריהן? או – מאחר שראשיתו של כל רומן או סיפור שכתבתי היא בדמות בדיונית של אדם ששבה את דמיוני – האם “בחרתי” באלה ולא באחרים, משום קרבת נפש שלי עליהם? אמפתיה? הזדהות עם מצוקותיהם? או בשל אשליה רומנטית שאם אהיה להם לפה ואפרסם אותם בעולם – אוציא אותם מאלמוניותם?

או שמא – מכיוון שרובם גידולי ההוויה הישראלית, וכל אחד מהם צמח ממנה ובה, הם משקפים ללא כוונה מלכתחילה, את התמורות שחלו במרוצת שישים השנים האחרונות, והם מהווים מעין מטאפורה, כדעת מבקרים אחדים, של “המצב הישראלי”?

כמו סופרים רבים לפני, גם אני, לאחר כך וכך ספרים שכתבתי, שואל את עצמי: מה בסופו של דבר הועלת בכתיבתך? הבאת גאולה לעולם? הפחתת, ולו כהוא זה, את שיעור הרוע שבו? והלוא יודעים אנו שגם הספרות ההומניסטית לעילא ולעילא לא מנעה מאלה שהעריצוה לחולל את הזוועות הנוראות ביותר!

אבל שאלות אלו ייתכן שאינן לעניין, שהרי רובן הגדול של יצירות הספרות אינן מכוונות כלל לתיקון העולם או האדם; הן נוצרות מתוך מניעים מסוימים, ולא למען מטרות מסוימות. ואף על פי כן, בדיעבד – מקננת בחובו של יוצרן תקווה סמויה, שאולי, אולי, הן תחוללנה, מתוך הזדהות הקורא עם גורל גיבוריו, או עם רחשי לבו שלו, או עם יפי הלשון וצליליה, שינוי מה – כמו מים השוחקים סלע – במערך תחושותיו והבנותיו, שינוי שאפשר שיהיה גם משום תיקון כלשהו בעולמם של בני אדם.


*


הרומן “החי על המת” שיצא לאור ב־1965 (ב“ספריה לעם” של הוצאת עם עובד") ונדפס מאז בעשר מהדורות נוספות, הוא ספרי השישי בסדר הכרונולוגי. קדמו לו קובץ הסיפורים “רוח ימים” (1950), הרומן הסאטירי “חדוה ואני” (1954), קובץ הסיפורים “ישראל חברים” (1956), הרומן “מקרה הכסיל” (1959), ושלוש הנובלות ב“הבריחה” (1962).

“החי על המת” הוא רומן אירוני על יחסם המורכב, האמביוולנטי, של בני “דור המדינה”, אל הדור החלוצי, ה“הרואי”, שלפני קום המדינה. במסגרתו העלילתית עומד למשפט הסופר יונס, שהתחייב לכתוב ביוגרפיה על אחד מגיבורי העליות הראשונות, דוידוב, ובגלל רגשי אשמה ונחיתות כלפי גיבורו זה, לא עמד בהתחייבותו, אך הוסיף לקחת מקדמות על חשבון הספר שלא נכתב. ואיפכא מסתברא הגרוטסקית שבעלילה זו, היא בכך שהביוגרפיה כמו נכתבת מאליה, מצירוף וידוייו של הסופר המסבירים מדוע לא כתבהּ. כששבתי וקראתי את ספרי זה, ראיתי שאם כי בעשרות השנים האחרונות התרחקנו יותר ויותר מן ההוויה והאידיאלים של דורו של דוידוב – עבודת כפיים והסתפקות במועט, השאיפה לחברה של שוויון ושיתוף – הרי גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, אנחנו נאחזים בזיכרון אותה תקופה, אם מתוך געגועים אליה, ואם על מנת לשפוט על פיה את כישלונות והקלקולים של ההווה.

שני הספרים – “על עצים ואבנים” ו“מחברות אביתר”, הופיעו במהדורותיהם הראשונות בשנת 1973. בראשון מתוודה פקיד ממשלתי צעיר, בן למשפחה מראשוני זכרון יעקב, על “חטאיו” בארץ ומחוצה לה, חטאים של ישראלי מתוחכם ותחבולן, ונעדר כבוד עצמי, המוציא שם רע לארצו. הספר השני מורכב מארבע מחברות שנכתבו בידי המגיה המלומד אביתר לויטין, והן ספוגות מרירות ועלבון כלפי הסופר הנערץ עליו, יוסף ריכטר, שזילזל בו והשפילו. לא השתנה הרבה, אם בתחום המושגים המוסריים בתחום היחסים הספרותיים, מאז הופיעו שני הספרים. לא שיניתי בהם, פרט לתיקונים אחדים הנוגעים לביטויים אנכרוניסטיים, ולהגזמות מסוימות בתיאורים ובדיאלוגים.

תקוותי שלא יארך הזמן ולאחר כרך זה יופיעו הכרכים הנוספים, שיכללו את רוב יצירותי מאז שנות העשרים שלי ועד עתה, אשר חלקם אינם מצויים עוד בשוק ואינם זמינים לקוראים הצעירים. אני אסיר תודה למנהלת והעורכת של הוצאת “אחוזת בית”, שרי גוטמן, שבזכות יוזמתה, שקידתה ומסירותה, מתוך אהבת הספרות לשמה, התאפשר מפעל מבורך זה, נדיר בסוגו בימים אלה.


אהרן מגד

תל אביב, אוגוסט 2006


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!