רקע
אהרן מגד
על עצים ואבנים

דוֹרָאנגו, קולורדו, תאר לך, קצה העולם.

עזוב את הכלים, אני בעצמי אוריד אותם. שב, שב.

מזמן שגאולה והילדים נסעו, אני עושה הכול בעצמי. אפילו מבשל משהו.

על הכורסה. יותר נוח.

נסעתי, אם כן, לשלושה חודשים. שיכנעתי את הבוס שלי שבתור דובר המחלקה הדבר הוא חיוני, חיוני מאוד בשבילי, ללמוד את הניסיון האמריקני בשימור הטבע…

שמע, את הסיפור הזה אני שומר בלבי כבר ארבע שנים. לא סיפרתי אותו לאיש. גם לא לגאולה. אתה הראשון.

הגעתי לדוראנגו. קולורדו. עיירה הררית קטנה, חביבה, עם איזה עשרת אלפים תושבים. וילות, מרכז קניות גדול, שתיים־שלוש כנסיות, שלושה בנקים, מוזיאון מקומי. נקי, נקי מאוד.

למה דוראנגו דוקא? מפני שיש שם נוף. נוף משגע, כמו שאומרים. לא אני אומר. אותי נוף משעמם בדרך כלל. אבל נוף יש שם. הרוֹקי מַאוּנטנס – הרי הסלעים. הרכס של סן חואן. שני נהרות בסביבה, אנימה ולוס פינוס. אגם. ושמורות נוף, כמובן: הפארק הלאומי של מסה ורדה, המונומנט הלאומי הובנויפ, השמורה האינדיאנית של יוטה הדרומית. קניונים, פסגות, יערות אורן, פלגים, עצים מאובנים, פרה־היסטוריים, מונוליטים. שלושה־עשר וחצי אקרים פארק לאומי, אדוני, בלי מספרים זה לא הולך באמריקה. שלושה־עשר וחצי אלף. תקעו לי את זה בראש.

גרתי במוטל. חיים לא קשים, אם לדבר בלשון צנועה. היתה לי הקצבה של עשרים וחמישה דולר ליום פלוס הוצאות נגד קבלות. מספיק, מספיק בהחלט. אפשר לחסוך למתנות למשפחה, לרשמקול, למצלמה משוכללת. מה זה מוטל באמריקה? כמו מלון של ארבעה כוכבים כאן. טלוויזיה בחדר, כפתור רדיו מעל למיטה – מוזיקת רקע במשך כל היום אם אתה רוצה – מיטה שמעלה בך דמיונות של גן עדן תורכי. אמבטיה עם סרטי גומי בתחתיתה, כדי שלא תחליק חלילה ותשבור את הראש. ארבע כוסות לשטיפת שיניים – ארבע כוסות חדשות בכל יום, בתוך עטיפות צלופן שכתוב עליהן “למען ההיגיינה שלך”. סרט נייר חדש מתוח בכל יום מעל לאסלת בית השימוש שכתוב עליו “הנהלת המוטל הזה ערֵבה לניקיון האסלה הזאת ותשמח לשרת אותך בכל עת, תודה” – כך שתהיה בטוח שאיש לא חירבן שם כשנעדרת מן החדר. וילונות בדגמים מודרניים, מיזוג אוויר אוטומטי, עשר מנורות מכל צד – הם משוגעים, האמריקנים האלה. זה הצחיק אותי! בכל פעם שהייתי ניגש להשתין, הייתי צוחק. ושש מגבות! בכל יום שש מגבות חדשות, מבהיקות, מכל הגדלים. מה אתה יכול לעשות בשש מגבות? אתה מנגב את הפנים באחת, את הרגליים בשנייה, את התחת בשלישית, מה תעשה בעוד שלוש מגבות? נעשה לך לא נוח מרוב נוחיות! לא שאני חושב על אלה שאין להם בשעה שאני מנגב את המפשעה – לא, אין לי נקיפות מצפון ממין זה בדרך כלל – אבל כשאתה רגיל מילדותך להתנגב בנייר עיתון כדי לחסוך בנייר טואלט – אתה חושב שהבזבוז הזה הוא חטא. חטא במובן דתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

לומר לך משהו? כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה ורואה את הסרטים ההיגייניים, את הכוסות בצלופן ואת שש המגבות – הייתי חושב על אלוהים. אל תצחק. לא הכל הגיוני. לעתים רחוקות מאוד אני חושב על אלוהים, ודווקא שם חשבתי. חשבתי על זה שבאמריקה אין פחד אלוהים. כאילו ארץ בלי אלוהים.

בעצם, גם הטבע שם הוא כזה. בלי פחד אלוהים.

קשה לי להסביר לך את זה. טבע “שטחי”, כאילו. טבע יכול להיות “שטחי”? אבל כך זה נראה לי. בלי עומק, בלי זיכרונות. הרים בלי עקֵדה, למשל. בלי אלוהים שמנסה את האדם והוא פוחד. בלי מזבחות, בלי קורבנות. משהו כזה.

מוזר: עברתי את כל אמריקה, מחוף אל חוף. יש בה הכול, כל מיני הנופים שבעולם – יערות, אגמים, מישורים אינסופיים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ואדירים – וכל זה לא מרשים! לא מרשים, אדוני! כל ארץ קטנה באירופה, שיכולה להיכנס לכיס הקטן של טקסס – יותר מרשימה. שאלתי את עצמי למה זה, החלטתי שפני הנוף הם בבואה של פני האנשים. נדמה לך שזה אבסורד, שצריך להיות להפך. אבל בכל זאת זה כך. כלומר, אולי גם להפך, אבל גם כך. כשם שאומרים שכלב בית, למשל, או חתול, מקבלים לאט לאט, במשך השנים, את תווי הפנים של בעליהם, כך אפשר לומר על הנוף. הנוף האמריקני קיבל את תווי הפנים של האנשים האמריקנים. אין בו מסתורין. היערות הכי אפלים שם, אין בהם מסתורין. אין אגדות.

יערות, אני אומר. אין יער באמריקה, יש “פארק לאומי”. אין פסגה, יש “מונומנט לאומי”. מגוחך, איך שהם קוראים לצוקים החדים – צוקים יפים באמת. של אבן חול צבעונית, על יד קולורדו ספרינְגְס – “מונומנט לאומי”. באים במכונית, מסתכלים, אומדים את הגובה, קוראים בפרוספקט המודפס בצבעי טכניקולור איסטמן קודאק שהגובה הוא ארבעה־עשר אלף רגל, שיא בכל המרחב שבין נברסקה ליוטה, אז יש סיפוק מזה. הם מרוצים מן ההישג הסטטיסטי, ונוסעים הלאה.

טבע בתור הישג סטטיסטי! תאר לעצמך!

בתשע הייתי יוצא מן המוטל, ניגש אל הדראגסטור הסמוך, בולע פרוסת לחם צמר גפן עם ביצת עין ליד הדלפק, מקנח בקפה מימי, מחייך אל המגישה, שם שני אגדי גפרורים בכיס אחד, שניים בכיס שני – “לשירותך, באיחולי בעל הבית” – והולך אל המשרד המקומי של רשות שמורות הטבע, אל מר אוֹפלָאהֶרטי. אדם נחמד מאוד, ממוצא אירי, לא צעיר. שיער שיבה חלק מבריק, משקפיים בלי מסגרת, גוף גמיש של משחק טניס, וחיוך עייף, אירוני. החיוך כאילו היה אומר: תראה, מיסטר רביב, שנינו יודעים שכל זה שטויות. כל מה שאספר לך, אתה יכול לדעת גם בלעדַי, בעצם גם אין לי הרבה מה לספר. הדברים פשוטים מאוד. אבל הממשלה שלך שלחה אותך ללמוד כאן, מסיבות שהן עניינך, והממשלה שלי נתנה לי הוראות להדריך אותך, מסיבות שהן עניינה, אם כן בוא נעשה כמיטב יכולתנו. בכיף.

ובכן, אנחנו נכנסים לביואיק שלו, יוצאים לדרך, והוא מספר לי על שבטי האינדיאנים, על המוסוקוצ’ואים ועל הקאלאפיואנים ועל הצ’נוקים ועל גנרל ג’ורג' קאסטר, שהביס את ראש השבט “פר רובץ” או “אורב קטן” ב־1876, ועל המורמונים שנשאו נשים רבות, ועל הבהלה לזהב… נכנסים לאזור מיוער, הררי, פראי, נוסעים בכביש צר, עקלקל, לאורך פלג מים עמוק ומפותל, ומגיעים לאיזו בקתה חצי הרוסה, עשויה גזעי עצים עבים, מכוסים אזוב, ולידה גשר עץ על פני הפלג, וליד הגשר שרידים של מבנה עץ גבוה, כמו גרדום. כאן, אומר מר אופלאהרטי, היתה מגרסת הזהב הראשונה בארצות הברית. ב־1858 גילו המתיישבים הלבנים שהגיעו בעגלות מן המזרח, שיש זהב במי הפלג. התנפלו על המים והתחילו מסננים את החצץ שבאפיק למצוא פירורי זהב. עשו זאת בידיים, בין האצבעות, אחר כך החכימו והעמידו מגרסה, שאת גלגליה הניעו בכוח המפל הקטן שלפניך. הנה גם נפת הברזל, עוד נשארה מאז. מה עשתה רשות שמורות הטבע? קודם כול, סללה את הכביש הזה, שאורכו עשרים ושבעה מייל, עבודה לא קלה בהתחשב בתנאי המקום, הסלעים, היער וכד'. שנית, קבעה שלטים, עשויים לוחות עץ אורן “טבעי”, וחרתה עליהם בחריכה את שמות המקומות ותולדותיהם, מימי האצטקים, האינדיאנים, הכובשים הספרדים, המתיישבים. שלישית, הוציאה תקנות שאין לגעת בשרידים וכל העובר יענש. רביעית, כבשה שבילים ביער על כמה רכסים מסביב, שבהם נותרו עוד אוהלי אינדיאנים… אתה רוצה לעלות לשם, מיסטר רביב? לא כדאי, אני חושב. עלייה קשה, ברגל. בעצם, אין הרבה מה לראות. והוא מחייך את החיוך העייף, האירוני, שלו: מה תלמד מזה, לאחר הכול?

מה אלמד, באמת? – מצחיקים, השלטים שלהם. ההסברים, כמו לילדים מפגרים. הכול מכוון למכנה המשותף השכלי הנמוך ביותר, זה הפרינציפ.

כך עובר חצי יום. מעונן. מתחיל לטפטף. חוזרים לדוראנגו, שותים בירה בבר, אני מספר לו על ישראל. הוא סקרן מאוד. קרא את בטלהיים, על החינוך המשותף בקיבוצים. את נלסון גליק, על בעיות המים. הנשים בקיבוץ – הוא אומר מתוך חמדנות של אשמאי – מתרחצות עירומות? בים כנרת, למשל?


למחרת אנו נוסעים ל“מעונות הצוקים”. רכס מסולע עם נקיקים, חורבות של אצטקים, שיש בו שמורה של קולומבינות, פרחים קטנים, לבנים, בעלי חמישה עלי כותרת, “יוניות” בעברית. “פרח המדינה” של קולורדו, חניונים, פסלי עץ, שולחנות עץ. בניין קטן, מודרני, ובו מוזיאון טבע של הסביבה. פוחלצים, מאובנים, סכיני צור פרהיסטוריות, חצים אינדיאניים, כמה בובות אתניות בלבושיהן האותנטיים, בית שימוש מהודר עם מתקן אוויר חם לייבוש הידיים. מר אופלאהרטי מחייך: אולי מאה מבקרים בשבוע. אין מזנון. אם אין מזנון, ובו קוקה קולה, חלב, סנדוויצ’ים, מסטיק, גלויות מצוירות, מי משוגע לבוא? כבר הוציאו מכרז, אבל שום בעל עסק לא צופה רווחים במקום כזה…

הבנק. אני מגיע לעצם הסיפור.

אנשים אדיבים מאוד, כפי שאמרתי. ישרים ואדיבים כמו ספר דקדוק. מחייכים אליך, “בוקר טוב”, “אחר צהריים טוב”, “ערב טוב”, בדראגסטור, בסופרמרקט, במוטל. יודעים שאתה אורח ומייעצים לך עצות. אוהבים מאוד לייעץ, בין שאתה שואל ובין שלא. כדאי לך לקנות גלולות “פוליקיור” נגד נזלת. נסה מי גילוח “סמוד”, לא תתחרט. הדרך הטובה ביותר להגיע לאוק־קרוק היא ב“גרייהאונד” של עשר שלושים וחמש, כי האוטובוס של אחת־עשרה עובר דרך סאלידה, וזה לוקח יותר זמן. עניבת “פלאור בלום”, שאתה רואה עלי, עולה בשלושים וחמישה סנט פחות מכל עניבה אחרת והיא טובה מכולן. יש להם סיפוק, גאווה, כשהם נותנים לך עצות חינם, מדריכים אותך בחיים.

ואחת העצות הראשונות היתה, לפתוח חשבון בנק. כולם משלמים בצ’קים, גם סכומים פעוטים ביותר. ופנקס הצ’קים – לא הכסף המזומן – מעין תעודת יושר. תעודת אזרחות. מרגע שיש לך פנקס צ’קים של אחד הבנקים המקומיים, כאילו התקבלת לחברה. אינך זר. אתה אזרח, שווה בין שווים בדמוקרטיה האמריקנית.

ובכן פתחתי חשבון ב“צ’ייס מנהטן” המקומי. אדיבות, שקט, מצוחצח, משרתים אותך כמו בבית מרקחת. המנהל מסביר פנים, שואל במה יוכל לעזור לך, מבטיח לך שתוכל להימצא גם במשיכת־יתר כמה ימים. הוא מאמין לך, לא תברח. הקופאי, מיסטר קלארק, בחור צעיר, בלונדי, בעל עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות, מביעות קצת טמטום וטוב לב, פונה אליך בשמך כבר ביום השני, “בוקר טוב, מיסטר רביב,” “איך המרגָש היום, מיסטר רביב,” “מתגעגעים הביתה, מיסטר רביב? אני מתאר לי שכן, קשה הרבה זמן בלי האישה והילדים. אצלכם ודאי חם עכשיו, מיסטר רביב.” נותנים יחס אישי, מה שקוראים. בנק בעיר קטנה באמריקה –

אמרתי שאין שם אלוהים. אבל הבנק, אני חושב, הוא כמו כנסייה פרוטסטנטית. חלל גבוה, מלא רוממוּת. המנהל הוא כוהן גדול, הוא מנחם הוא מרגיע, מבטיח אושר לצאן מרעיתו. שליח של השגחה עליונה. והלבלרים הם המשמשים בקודש. האוווירה, השקט הזה, שיש בו רוממות, אולי גם מורא… כן, אני חושב שגם מורא.

בוקר אחד, שלושה שבועות לפני גמר "הקורס״ שלי –

למה אני מספר לך את זה? ארבע שנים שמרתי את הסיפור הזה בלבי. לא גיליתי לאיש. גם לא לגאולה.

אבל אני מוכרח לספר את זה פעם. לנקז, יותר נכון.

ובכן, אני ניגש בבוקר לבנק, אל אשנב של מיסטר קלארק. “בוקר טוב, מיסטר רביב, יום יפה היום, מיסטר רביב. קראתי, קצת צרות אצלכם, בישראל.” – “לא נורא. לא נורא.” אני אומר ורושם צ’ק עצמי על סך מאתיים ועשרה דולר ומשיט לו אותו על לוח הדלפק. הוא מציץ בצ’ק, חותם עליו אוטומטית, מניח הצידה, ומתחיל לפרוט את השטרות לפניו על גבי המדף, אני מונה יחד איתו בעיני: ארבעה שטרות של חמישים, אחד של עשרה – והסומק מציף את פני. הוא ממשיך למנות הלאה: שניים, שלושה… עד שבעה. ומשיט את צרור השטרות לעברי מתחת למחיצת הזכוכית, מחייך: “תמיד לשירותך, מיסטר רביב.”

שנייה אחת, אני זוכר, התמהמתי, חיוור, כמעט רועד. אחר כך גרפתי את הצרור ושמתי אותו לא בארנק, כפי שהייתי רגיל, אלא בכיס המקטורן. לאט לאט, לאט לאט, פניתי לעבר הדלת. לאט לאט, כאילו כדי לתת לו שהות לעמוד על טעותו, לקרוא לי, ואז הוא יינצל משגיאה מכשילה ואני אנצל מחטא.

יצאתי לרחוב, ואז החשתי את צעדי. מיהרתי לקפטריה הסמוכה, ירדתי במדרגות, נכנסתי לבית השימוש וסגרתי את עצמי. הוצאתי את צרור השטרות מן הכיס ומניתי שוב. חשבתי, אולי טעיתי בכל זאת. לא. מאתיים שבעים דולר במקום מאתיים ועשרה. ברור היה שכתבתי מאתיים ועשרה ולא מאתיים שבעים, הן בספרות והן במילים, כי דרושים היו לי מאתיים לעצמי ועוד עשרה שהייתי חייב למכבסה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: זהו רגע המבחן שלך. רגע גורלי בשבילך, של בחירה בין טוב ורע, מין רגע דתי כזה, כשאלוהים כביכול מעמיד אותך בניסיון. ברור שלא תתגלה. איך תוכל להתגלות? מאות צ’קים עוברים יום יום תחת ידי הקופאי, ואיך אפשר יהיה לגלות שהטעות חלה דווקא בצ’ק שלך? אבל קלארק זה, בסוף היום ימנה את הקופה וימצא שחסרים לו שישים דולר, ויצטרך לכסות זאת מכספו, ממשכורתו, שאינה גבוהה בוודאי. אמרתי לעצמי: תהיה בן אדם, חזור לבנק, גש למיסטר קלארק ואמור לו, “תסלח לי, טעית כנראה, מתוך פיזור נפש. חשבת באותו רגע על הצרות שיש לנו בישראל, לא? הנה שישים הדולר.” מעשה יפה. אצילי. מעורר כבוד. איזו הרגשה טובה! כך עושה אדם הגון, חבר במועדון האזרחי של האדיבות האמריקנית. ומה זה שישים דולר בסך הכול, לא חסר לך.

רגעים אחדים היססתי. מתוך הרגשה ברורה שזהו המעשה הנכון, המחויב, הטהור, אם אפשר לומר כך. אחר כך יצאתי מבית השימוש ואמרתי: לעזאזל, ההפסד לא יהיה של קלארק, ודאי מסכמים את כל הקופות ביחד ואיך אפשר יהיה לגלות שדווקא הוא טעה. לאמריקנים לא חסר, הם עושים מיליארדים. “צ’ייס מנהטן”! מצחיק, להחזיר להם שישים דולר! אחרי הכול, לא גנבתי! מה אשמתי אם מישהו טעה. שיישאו הם בזה.

אבל זה הציק לי. כל אותו יום. ובלילה. ולמחרת. נסעתי עם אופלאהרטי לפואבלוס של מסה ורדה, וכל הדרך הייתי עצוב, חיוור. שאל אם זה בגלל התקריות בסואץ, שקרא עליהן בעיתון. כן, אמרתי, מדאיג מאוד, אנשים נופלים, בחורים צעירים. והוא ניחם אותי, כמובן. תקבלו נשק, אמר, עוד תגיעו לקהיר. אמרתי לעצמי, זו שגיאה גורלית, כתם על הנשמה, אי־אפשר יהיה לנקות אותו. היתה לך הזדמנות חד־פעמים והחמצת אותה.

בבוקר השלישי, בשמונה וחצי –

למה אני מספר את זה היום, לאחר ארבע שנים?

בגלל המתנה. לא מתנה שקיבלתי. מתנה שנתתי. לפני שלוש וחצי שבועות.

אספר לך. אחר כך. אם תהיה לך סבלנות.

ובכן, בשמונה וחצי בבוקר מצלצל אצלי הטלפון במוטל. הלב קפץ: אצבע אלוהים. אין דבר נסתר מעינו הבולשת, הפיקחית, הערמומית.

מנהל הבנק, מיסטר סטורס. “תסלח לי, מיסטר רביב, שאני מפריע לך בשעה כה מוקדמת…”

הדם עולה לראשי. התעלומה הבלשית הזאת משגעת אותי: איך עלו על עקבות הצ’ק שלי דווקא! מחשב אלקטרוני? עין נסתרת בפינת התקרה של כנסיית הממון הפרוטסטנטית הזאת?

“ביום ב', מיסטר רביב, פרעת צ’ק לעצמך על סך מאתיים ועשרה דולר. כמה קבלת?” באדיבות הוא אומר זאת, אבל מסויגת.

“קיבלתי מאתיים ועשרה, כמובן. אינני מבין…”

“אתה בטוח בזה? לא קיבלת יותר במקרה?”

“אינני מבין,” אני משתדל בכל כוחי לייצב את קולי, לעשותו רגיל וישר, “אם רשמתי מאתיים ועשרה, הרי קיבלתי מאתיים ועשרה…”

“מיסטר קלארק כאן אומר שבטעות נתן לך שישים דולר נוספים…”

“זה לא יכול להיות!” אני קורא ספונטנית, כמעט נעלב. ומיד מוסיף, כדי להרוויח זמן, או להתאושש, או לאשר את יושרי: “אולי אגש אליך, נברר זאת.”

“אם לא קשה לך, מיסטר רביב, בבקשה.”

זו היתה ההזדמנות השנייה. אלוהים לא מנסה את האדם פעם אחת. שלוש פעמים. הוא נותן לו צ’אנס.

אני יוצא מן המוטל, ונחילים של השערות וניחושים ופחדים מעופפים בראשי: את קלארק מאשימים במעילה, מאיימים לפטרו, קראו למשטרה לחקור בדבר, המעשה יפורסם בעיתון המקומי של העיירה הנקייה הזאת, ואני אהיה הנבל שבדרמה… אבל איך גילו, לכל הרוחות, איך גילו?

הזדמנות: לומר שרק עכשיו, לאחר קריאתו הטלפונית של המנהל, מניתי את הכסף מצאתי שאמנם קיבלתי יותר. הנה שישים הדולר. צר לי על הצער שנגרם למיסטר קלארק…

אבל אצלי זה פועל אחרת. כשמאשימים אותי, אני מגייס את כל כוחות ההגנה שלי להחזיר את האמון בי. מגייס אותם במידה כזאת, שאני עצמי מאמין באותה שעה שאין בי כל רבב. זה העניין: שאני עצמי מאמין בכך!

נכנסתי לחדר המנהל, ושם ישב כבר קלארק לצדו. ועל השולחן, לפני המנהל הצ’ק שלי. כתב ידי. והם לא חיכו. היתה זו הפעם הראשונה שלא חייכו.

אני חייכתי. התיישבתי ואמרתי בחיוך: “מה העניין, מיסטר סטורס?”

לא הסמקתי, לא החוורתי. יש לי שליטה לא נורמלית על ארשת הפרצוף שלי. עוד אומר לך משהו על הפרצוף שלי. אחר כך.

מיסטר סטורס מחזיק את הצ’ק שלי פתוח בין אצבעות ידיו.

תראה, מיסטר רביב, מיסטר קלארק כאן אומר שנפלה טעות. הוא קיבל את הצ’ק שלך ולא הסתכל בסכום הכתוב במילים, אלא בספרות בלבד. כתוב מאתיים ועשרה, אבל אתם האירופים כותבים אחת עם ‘מצחייה’, כמו שאנו כותבים שבע. ושבע אתם כותבים עם קו צולב באמצע, מכאן הטעות. הוא אומר שבגלל זה נתן לך שבעים במקום מאתיים ועשרה…"

אני תופס סוף סוף את פשר התעלומה. אור נופל עליה. אינני מסמיק. סטורס מסתכל בעיני ומצפה לתשובתי. קלארק יושב בפנים חתומות, מצפה שאהיה ישר ואקבל עלי את האשמה כדי לגול אותה מעליו.

“אני מצטער,” אני אומר. “אני בטוח שקיבלתי את הסכום שרשמתי.”

אתה מבין? רגע אחד, הבהוב אחד, חשבתי על נסיגה. אבל בהבהוב שני – אמרתי לעצמי שאם אסוג, יסתבר שלא נהגתי ביושר. כי מדוע לא החזרתי את היתרה מיד?

“אולי לא ספרת” אומר סטורס, כאילו רואה את מחשבותי ומשאיר לי פתח של כבוד, “קורה לפעמים שאדם מקבל את הכסף מן הקופה ושם בארנקו בלי לספור.”

“זה לא יתכן,” אני אומר. “הייתי מרגיש בכך,” ועם כך אני שולף את ארנקי מן הכיס הפנימי של המקטורן, מוציא את השטרות מתוכו, ומראה לו תשע עשרות, תשעים דולר. כאילו יש בכך הוכחה כלשהי.

ההזדמנות השלישית.

שתיקה של דקה. של ציפייה. צ’אנס אחרון לחוטא לחזור בתשובה.

“תראה, מיסטר רביב,” אומר סטורס בתור סיכום. “אנחנו מאמינים ללקוחות שלנו. אם אתה אומר שקיבלת מאתיים ועשרה, אנחנו חייבים להאמין לך. נרשום לחובתך מאתיים ועשרה, ולא מאתיים שבעים ואנחנו נכסה את ההפסד. תודה על שהטרחת את עצמך הנה, מיסטר רביב,” הוא קם ממקומו, הפעם בחיוך, אבל מאונס, מאוד מאונס.

לא תאמין, אבל המחשבה הראשונה שלי כשיצאתי משם, היתה: לספר לאופלאהרטי על כל העניין ולהתלונן בפניו על המנהל שהוא מטיל בי חשד שווא! בי, האורח הישר, ההגון! להתלונן על שהעליב אותי!

מכוער, נכון?

אתה מחייך.

מכוער מאוד. מפני שאילו היו לי לפחות ייסורי מצפון, הרגשת אשמה, אז יש בזה משום מירוק עוונות, פורגָאטוֹריו כמו שאומרים הנוצרים. אבל לא, לא היה לי שום חשבון ביני ובין עצמי, או ביני ובין אלוהים אם אתה רוצה. אלא ביני ובין אלה המתנכלים לי כביכול. הרגשת בושה מסוימת, כן, אבל יותר מזה – זעם, זעם על שלא נותנים בי אמון, אמון שמגיע לי! לא ישנתי בלילה – אבל לא מפני שנשרפתי מייסורים, אלא מפני שחרשתי מחשבות איך להודיע לכל העיירה שחושדים בי חשד שווא!

נותרו לי עוד שבועיים וחצי. אבל זה כבר לא היה מה שהיה. המשכתי, כמובן, יום־יום עם אופלאהרטי. הקניון השחור. שמורת יוטה הדרומית. רכס סאנגרה דה כריסטו עם שדה המונוליטים. אבל בלי הנאה. בלי ההרגשה הנעימה, הנוחה, של אורח שהכול ניתן לו בנדיבות, ברצון טוב, בסבר פנים. אופלאהרטי, נדמה לי – נדמה לי, אני אומר, כי אין יסוד לחשוב שידע משהו, הבנקים באמריקה דיסקרטים מאוד! – הצטנן מעט אלי, לא התבדח. ובבנק עצמו, קלארק לא חייך עוד! שום “מה־שלומך־היום־מיסטר־רביב”! וזה הפריע לי, כמובן, למרות שבכל פעם הייתי ניגש לאשנב שלו הייתי מעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. הפריע לי! העכיר את רוחי! העונש?

אספר לך משהו מצחיק. בקולורדו האוויר יבש מאוד, והוא טעון חשמל. תופעה שלא הכרתי כמוה: בכל פעם שהייתי נוגע במפתח במנעול הדלת שלי במוטל, כאילו ניצוץ היה מתבזק ממנו. זמזום חד וקצר. לא רק במפתח, אפילו בציפורן האצבע. כל נגיעה במתכת – זרם חשמל. בהתחלה נבהלתי, אבל אחר כך הסביר לי אופלאהרטי את התופעה, והתרגלתי, לאחר המקרה בבנק – שוב הייתי נבהל. מה נבהל? – מזדעזע כולי, אלוהים מחשמל אותי! עונש נוסח אמריקה! במזרח אלוהים מכה את החוטאים בשחין, בצרעת, באמריקה – הוא מחשמל!

לא שאני מאמין בדברים כאלה. אני לא דתי. מאוד לא דתי. אבל ההרגשה רעה, מלוכלכת.

והיה עוד משהו. כן, אני זוכר שהיה עוד משהו. הציק לי שאני יהודי, ישראלי, בעיירה של גויים. אולי היו שם כמה משפחות יהודיות, לא שמעתי עליהן. אני, על כל פנים, הייתי מעין נציג. ואני, היהודי, הישראלי באתי, התקבלתי, טינפתי. עיירה נקייה של ואספס – אנגלו־סקסים־לבנים־פרוטסטנטים – ואני זיהמתי אותה. כאילו לאשר את כל מה שאומרים האנטישמים. קיבלו יהודי לבית, אירחו אותו באדיבות, נתנו לו כל מה שביקש – והוא חירבן באמצע הסלון, הסריח.

אספר לך אחר כך משהו על סירחון. מסוים מאוד.

אבל בדרך כלל, בדרך כלל, אני אומר, לאי־יושר יש ריח. לפעמים קל מן הקל, כמו ריח של זיעה מבית השחי, אבל אנשים בעלי חוש טוב חשים בו, לא טועים.

הבוס שלי, בידרמן, למשל. איך אתה חושב קיבלתי את המשרה הזאת, של דובר המחלקה לשימור הטבע? עבדתי קודם במשרד האוצר. פקיד זוטר, דרגה בינונית. כל העסק לא נראה לי. לעלות אי־אפשר היה, גם לא היה לי רצון. סיכויים לא מזהירים ביותר, אפילו בדרגה גבוהה יותר: לבוא בבוקר למשרד לשבת שבע־שמונה שעות על מספרים ודוחות. מעייף, מעייף מאוד, ולא בשבילי. אני די עצלן, למען האמת. רציתי להחלץ מזה. אבל מה יכול אדם עם כישורים כמו שלי – בי־איי בכלכלה מדינית ובפילוסופיה – לעשות? לעבור למשרד המסחר והתעשיה? אותה הביצה.

יום אחד אני קורא בעיתון שהוקמה מחלקה לשימור הטבע, ואברהם בידרמן יעמוד בראשה.

אברהם בידרמן –

יש שמות, אתה יודע, שכשאתה שומע אותם, או קורא עליהם, עושים לך הרגשה לא טובה. אינך יודע מדוע בדיוק, אבל הם מעבירים בך מין בחילה קלה, או כאילו שאתה נזכר בחלום רע ואינך זוכר את פרטיו. זיכרון לא נעים, שאינך רוצה אפילו לברר לעצמך מהו.

שם כזה היה בשבילי אברהם בידרמן. לא ראיתי אותו עשרים ושש שנים, מגיל שש־עשרה. היה מדריך שלי בצופים. כשלמדתי בגימנסיה “בלפור”. למה היתה לי הרגשה לא נעימה בקשר לשם הזה? –

לא חשוב.

על כל פנים, לאחר שקראתי את הידיעה הזאת בעיתון, כתבתי לו מכתב. במילים אלה: “אברהם בידרמן היקר, שמי ודאי אינו זכור לך. היית מדריך שלי בשבט הצופים ב־46'. אולי תזכור שזיכיתי את השבט בגביע כשהגעתי ראשון בתחרות ריצה לחמש מאות מטר. שמחתי לקרוא בעיתון על התמנותך למנהל המחלקה לשימור הטבע, תפקיד שאני בטוח כי אין מתאים לו ממך. מיטב איחולי, יגאל רביב”. ובסוגריים: “ג’וליאן”, זה היה הכינוי שלי עוד מאז.

תאמר בוודאי, מכתב חנופה מובהק מתוך ציפייה לגמול. אתה טועה. זה לא היה כך.

בתור סופר אתה צריך להבין את זה: בזמן שכתבתי את המכתב לא חשבתי כלל על שכר. זה היה “מכתב סנטימנטלי” כזה. חשבתי כאילו להזכיר לו, פשוט, שאני קיים. או כאילו לומר: תראה, בידרמן, עברו המון שנים, שנינו כבר לא צעירים, שנינו אבות לבנים, עשינו דרך ארוכה מאז, אתה הגעת למקום שהגעת, אני הגעתי למקום שהגעתי, איננו עוד מה שהיינו, כל מצב היחסים השתנה… היתה בזה, ככה, מין העברת קו על חשבון מסוים. מין התנצלות, אפילו.

על מה?

באמת קשה לי להסביר. אינני זוכר את הפרטים.

תשתה עוד כוסית? לא, אתה צריך לנהוג, נכון. אסור לך. בכל זאת? אחת?

לחייך.

לא אכפת לך להקשיב עוד? כבר אחרי אחת, זה עלול להימשך עד הבוקר… אבל מחר שבת, אתה לא עובד.

אני שמח שזה מעניין אותך. אולי תעשה מזה סיפור פעם, מה? מי יודע? תשנה את השמות, כמובן.

אגב, פעם שמעתי אותך מדבר ברדיו על “ספרות ומוסר”. “שיחת חצות”, נדמה לי.

לא, אני שומע רדיו מעט מאוד בדרך כלל. אבל בנסיעות, במכונית –

אז בחצי הדרך מעמק הירדן לתל אביב, בין הרולינג סטונס וצמד הפרברים – ספרות ומוסר!

מעניין, מעניין מאוד היה. אמרת שהספרות היא ישות המכילה את עצמה. משהו כזה. שהיא לא מבטאה שום דבר מחוץ לעצמה, ושמי שמודד אותה במידות מוסריות הוא כמי שאומר על ציור של אישה שאיננו טוב, משום שהאישה המצוירת בו אינה צנועה. לא רע.

משפט אחר נחקק יפה בזיכרוני: סופר הוא מוסרי כשבשעת כתיבה הוא חושב על הכתיבה; הוא בלתי מוסרי, כשבשעת כתיבה הוא חושב על המוסר.

משפט שלך?

חשבתי ציטטה. כל הכבוד לך.

הזכרת את ניטשה נדמה לי?

אולי אני טועה.

על כל פנים, הרצאה טובה. בנויה טוב מאוד.

התוכן, על כל פנים, היה משכנע, בהחלט.

תסלח לי אם אומר לך משהו?

לא תיעלב, אני מקווה.

משהו בקול שלך נשמע לי לא משכנע. קצת מאולץ. ככה, כאילו אתה לא מאמין בדיוק במה שאתה אומר. כאילו, למעשה, עניין המוסר דווקא מטריד אותך, מטריד מאוד –

לא חשוב. סתם נזכרתי.

איפה עמדתי?

כן, בידרמן.

אני מנסה לזכור את הפרטים.

יצאנו לטיול מירושלים ליריחו, דרך ואדי פרעה. קבוצה של שנים־עשר צופים, עם המדריך בידרמן, שהיה מבוגר מאיתנו בארבע שנים. היו לנו שלושה ילקוטי אוכל. אחד עם כיכרות לחם, אחד עם תפוזים, אחד עם קופסאות שימורים, וזה היה הכבד ביותר. צריכים היינו להתחלף מדי פעם. איכשהו יצא שאני נשאתי את ילקוט הלחם ואת ילקוט התפוזים, ולא נשאתי את הכבד ביותר, שחותך את הגב. זה יצא במקרה – ואולי לא כל כך מקרה – חשבתי שאיש לא שם לב לזה. יותר נכון, לא חשבתי. כשהגענו לקניון למטה, במקום שהשביל הוא צר מאוד ומפותל, נעצרנו לנוח, ואחר כך ביקש בידרמן שני מתנדבים כדי לצאת חלוץ, מרחק מה קדימה מכל הקבוצה, כדי לאבטח מפני הפתעה. ברור היה ששניים אלה לא ישאו ילקוטים בכלל, רק מימיות ואקדחים בתוכן. הצבעתי. חשבתי שאפילו שאני עושה בזה מעשה צופי מאוד, של התנדבות לסכנה. ואז אמר בידרמן –

אינני זוכר בדיוק מה אמר. אני חושב שאמר, “אתה, ג’וליאן, תישאר מאחור.” או אולי לא אמר כלום. אני זוכר רק את המבט שנתן בי –

המבט הזה אמר: אל תחשוב שאני לא רואה. אל תחשוב שאני לא מכיר אותך.

עבר בי קור באותו רגע. הרגשתי כאילו הריח אותי. כאילו הריח את הריח הקל, הבלתי מורגש כמעט, של… איך אקרא לזה?… שנודף ממני.

ואחרי זה, בהמשך הטיול –

בדיוק כמו בדוראנגו, קולוראדו, אחרי המקרה בבנק: כבר לא נהניתי משום דבר. לא שרתי, לא דיברתי. כל הדרך שתקתי, עד יריחו, וכל הדרך חזרה, עד תל אביב. הרגשה עכורה, מחורבנת, ולא של אשמה, לא של יסורי מצפון – לא חשבתי שעשיתי איזה חטא! – אלא של מרירות על שנשלל האמון ממני!

אם כן, כפי שאמרתי, המכתב הזה שכתבתי לבידרמן לפני ארבע וחצי שנים, לא היה חנופה, לא היה לשם “תכלית”, אלא, כאילו, כדי להעביר קו על חשבון ישן.

אם כי, באופן לא מודע –

ייתכן, ייתכן ששלחתי איזו קרן גישוש אינפרה־אדומה.

מפני ששלושה שבועות לאחר זאת –

אני צוחק, אבל צריך הייתי לבכות, לבכות! טבע של אדם לא משתנה. עוברות שנים והוא לא משתנה בכלל. אנחנו עוסקים בשימור הטבע, לא?

שים לב –

רק עכשיו אני עצמי שם לב לדבר: כתבתי את המכתב כדי להעביר קו על חשבון, כפי שאמרתי, כלומר, כדי למחוק – אחרי עשרים ושש שנים! – איזה פרק לא נקי, ולפתוח כביכול פרק חדש, נקי, טהור –

ובאותו מכתב עצמו, באותו מכתב עצמו – כאילו אני מסתובב עשרים ושש שנים באותו מעגל ואינני יכול לצאת ממנו – כבר טמון זרע הערמומיות הבלתי מודעת, שאת ריחה הוא חש אז.

מדוע בלתי מודעת, אתה שואל?

מפני שבשעת מעשה היא לא מודעת לי! האמן לי, אני עכשיו גלוי לגמרי. אתה רואה שאינני מסתיר את הדברים המלוכלכים ביותר שבי! זו הפעם הראשונה! לפניך!

למה עכשיו? למה לפניך?

בגלל הכומר המחורבן הזה. בגלל המתנה. אבל אני עוד אגיע לזה, אגיע.

אני רוצה לגמור בעניין המשרה. ובכן, על המכתב לא קיבלתי תשובה. ונעלבתי כמובן, נעלבתי מאוד, כי פירושו של דבר היה שהוא לא שכח והוא לא מאמין שהשתנה משהו, בי, או ביחסים הסמויים שבינינו, ובכלל. וההרגשה הלא נעימה שהיתה בי, שהיתה קשורה בשמו, עמקה עוד יותר. אבל לאחר שלושה שבועות, מצלצל הטלפון במשרדי. בידרמן. “מה שלומך, ג’וליאן?” – קול עבה, מלא ביטחון, די קשיש, להפתעתי – “נעים היה לי לקבל את מכתבך, תודה על האיחולים.” והוא הזמין אותי לשיחה במשרדו.

ובאותה שיחה, בלי עיקופים רבים, הוא הציע לי להיות הדובר של המחלקה. כלומר, יחסי ציבור, פרסומים, קשרים, מגע עם תורמים, נדבנים, וכו'. והוצאות מכונית על חשבון המשרד.

אתה מתאר לך שלא סירבתי. אמרתי ש“אהרהר בדבר”, כמקובל, וכבר למחרת צילצלתי והודעתי, בנוסח הצופי הישן: מוכן תמיד! זה היה בדיוק הדבר שהשתוקקתי אליו: משהו לא מוגדר כזה, שלא מרתק אותך אל הכיסא לשבע־שמונה שעות ביום, עם מרחב תמרון רציני מאוד, עם מידה רבה של עצמאות. ו“הטבע”! הטבע, זה הארץ כולה, שאתה יכול לרכוב לאורכה ולרוחבה מסיני עד הגולן שישה ימים בשבוע! משהו אידיאלי! על דבר טוב מזה לא יכולתי לחלום.

עכשיו אתה שואל מדוע בידרמן – שהיה לו זיכרון לא נעים ממני – הציע לי את המשרה?

כן, את השאלה הזו גם אני שאלתי את עצמי.

אבל הדבר הוא פשוט: אני הייתי בדיוק האדם הדרוש לו! אל“ף – ברור היה לו לגמרי שאהיה נאמן לו, נאמן ולא מתחרה. בי”ת – אני מעורר אמון, אדם בעל כושר דיבור וכושר שכנוע. גימ"ל –

מדוע אני חושב שאני מעורר אמון? – אני יודע את זה! הפרצוף, אדוני, הפרצוף!

אל תצחק, זו אמת! הפרצוף שלי הוא המזל שלי – והוא האסון שלי. הוא מביא עלי את ההצלחות, ובה בשעה – את הצרות! הוא עילת כל העילות!

תראה, אומרים שפרצוף הוא בבואה של האופי. שטויות! תאמין לי – שטויות! ההפך הוא הנכון: האופי נקבע על פי הפרצוף. כל אופיו של אדם, לכל ימי חייו – כל גורלו, הייתי אומר! – נקבע לפי הפרצוף שלו! נדמה לך שזה אבסורד, מה? אם כן תחשוב רגע על תכונות חיצוניות אחרות באדם. תכונות מלידה, שקובעות את כל אופיו: חטוטרת, למשל. ברור לך שאדם בעל חטוטרת, תתפתח בו הרגשת נחיתות עמוקה. הוא יגַדל בתוכו, כמו על משטח של רקבובית, רגשי מרירות, נקם כלפי החברה, עורמה שתגן עליו מפני פגעי הגבוהים ממנו, וכן הלאה וכן הלאה. קח את ריצ’רד השלישי, אני צריך לספר לך? או בעל חוטם ארוך, כמו סיראנו דה ברז’ראק. כשאומרים לך שפרצוף מכוער עשוי לקבוע את אופיו וגורלו של אדם לכל חייו, לאמלל אותו – זה מובן לך, מתקבל מיד על דעתך. ובכן יש לי חדשות בשבילך: גם פרצוף יפה עלול לאמלל אדם, ולי פרצוף יפה! “ארי”!

והוא מלווה אותי כל ימי חיי. אינני יכול להיפטר ממנו, נכון? אינני יכול לזרוק אותו מעלי כמו מסכה. והוא לא השתנה הרבה מגיל שלוש־עשר או ארבע־עשרה, כשהתחילו לקרוא לי “ג’וליאן” במקום “יגאל”, בגלל הפרצוף ה“ארי” שלי. גם עכשיו, כשאני בן ארבעים ושתיים, כפי שאתה רואה אותי, יש לי אותה בלורית חלקה, נופלת קצת הצידה על המצח, בתמימות, תמימות גמורה, ברשלנות כביכול, בלא אכפתיות כביכול, אותן עיניים תכולות, “מלאכיות”, כפי שהיתה אומרת לי אמי כשהייתי קטן וכפי שאמרו לי נשים מגילים שונים כשהייתי גדול יותר, ואותה הבעה גלויה, רצינית ואינטליגנטית – שהיא כליל השתקפותו הטהורה של היושר הפנימי.

ובכן הפרצוף הזה, שהוא סיבת הסיבות למה שאני מכנה “אי־היושר הלא מודע שלי” – היה מודע לי מגיל צעיר מאוד כנכס היקר ביותר שלי! אוצר שאין ערוך לו! ידעתי שהוא כובש לי – שיכבוש לי – ידידים, אוהבות, ויותר מכול – אמון! ידעתי שאם אאחר לבית הספר ואספר למחנך שאמי נפלה במדרגות ושברה רגל ושנאלץ הייתי לקחתה למיון – לא יעלה בכלל בדעתו לחשוד בי בשקר, די היה שיסתכל בעיני התכולות, הגלויות, הרציניות – ויאמין לי. ידעתי שאם בבחינה בפיזיקה אעתיק שלוש מתוך ארבע שאלות מן המחברת של שכני – לא יעלה בכלל בדעתו של המורה לחשוד בי בכך, כי בכל עת שהייתי נושא עיני אל הקתדרה, אליו, היתה נובעת מהן הבעה כה טהורה של יושר, של כנות, של אמון בו, של השתתפות בסבלו, סבל מורה מסכן וממורט עצבים – שהוא היה רואה עצמו שפל אילו דבק בו צל של חשד בי! אתה יודע כמה פעמים הבאתי אנשים לידי כך שביקשו סליחה ממני על חטאים שחטאתי כלפיהם?!

אספר לך על מקרה אחד, יש לי חולשה – אני מודה ומתוודה: חולשה לא יפה, וולגרית מאוד – ספרות פורנוגרפית. אני יכול לפעמים לעמוד שעה שלמה בקיוסק ולדפדף בז’ורנלים, גרמניים, צרפתיים, אנגליים, עם תמונות עירום. בנמלי תעופה באמריקה הייתי מבלה כך את כל שעות ההמתנה עד המראת המטוס. ואני אוהב גם לקרוא ספרות פורנוגרפית. אבל כמה אתה מספיק לקרוא בקיוסק, או בחנות ספרים, בעמידה? ולקנות – זה בזבוז. גם לא נעים כל כך, שאתה, יגאל רביב, דובר המחלקה לשימור הטבע… מישהו עלול להכיר אותך, לזהות אותך –

אם כן, אני נכנס לחנות ספרים, לועזיים על פי רוב –

עכשיו שים לב לפרטים. לטכניקה. בתור סופר, הפרטים הם שצריכים לעניין אותך, אם תעשה פעם סיפור מן ה“ווידוי” המחורבן שלי –

אני נכנס ושואל – לא, לא על אגתה כריסטי או על אליסטר מקלין, גם לא על סומרסט מוהם או פיליפ רות! זה זול מדי בשבילי! – אלא “הקִדמה ואכזבותיה” של רמון ארון, אדוני! או על “האני והזולת” של לאינג – ספר, שאגב אני באמת רוצה לרכוש אותו, בפסיכולוגיה אני תמיד מתעניין – ובכן, בעל החנות אומר לי בכבוד רב, כאל איש שווה ערך לו, מן המועדון האקסלוסיבי של מחפשי הספרים החשובים, שאמנם התקבלו באחרונה כמה ספרים של לאינג, והוא קם מתחיל לחפש בשבילי את “האני והזולת”. אני, בינתיים, מתהלך בין הכונניות המסתובבות האלה, עם ספרי הכיס המפתים, ובעין מנוסה של סוכן דוגמניות מציין לעצמי את הסחורה שעליהן. הכונניות האלה, אתה יודע, כאילו נועדו מעצם ברייתן לשמש מחסה לגנבים. הן מסתובבות ואתה מסתובב יחד איתן, והן מסתירות אותך פעם מצד זה, פעם מצד זה, כפי שאתה מכוון אותן מבעד לכוונת של הסדקים שבין השלבים. ובכן, תוך שבעל החנות האינטליגנטי תולה את עיניו הממושקפות במדפים העליונים של כוננית הקיר ומחפש שם במאמצים רבים את “האני והזולת”, אני מחליק לתוך כיס המקטורן העמוק שלי את “חיי המין בגיל הארבעים” של מסטרס וג’ונסון –

אתה צוחק. מה אתה מתפקע כל כך? גם לך קרה, מה? תודה! אני גלוי לב הלילה, תהיה גם אתה! סוף סוף זה לא חטא נורא כל כך! עבֵרה אינטלקטואלית, סחיבת ספרים! כמעט ספורט!

טוב, לא חשוב.

אבל שמע הלאה. עד עכשיו זו טכניקה מקובלת, פחות או יותר, שכל סטודנט פוחח, גם בלי פרצוף כמו שלי, משתמש בה. אבל אני לא מסתפק בזה, לא! לאחר שאני משלם בעד “האני והזולת” – ו“חיי המין בגיל הארבעים” נחים בשקט בכיסי – אני לא בורח ומשאיר פס, כמו תלמיד ישיבה שאכל טרפה. אלא עומד ומשתהה אצל בעל החנות, שואל על ספרים של לוי שטראוס, גלבריית, פקארד, מתייעץ, מחליף דעות, משוחח… על מה? – על מרקוזה, אדוני. על מרקוזה! אחר כך מתהלך שוב בין הכונניות ומעיין מתוך סקרנות של מלומד בספרים כאלה וכאלה. עבי כריכה ודקי כריכה, מתוך פנאי, פנאי בלי סוף לעניינים של רוח – וכל זה, תבין, למען מטרה אחת: כדי לרכוש אמון! כדי – וזה המצחיק שבדבר, שהרי בעל החנות לא חושד בי כלל! – להבטיח לעצמי שאני אמנם ישר בעיניו בדיוק כפי שהפרצוף שלי מצהיר עלי! ובכן זו הטכניקה שלי: בכל קנייה אני יוצא עם שני ספרים: סולז’ניצין בכסף – “האישה החושנית” בחינם. ג’ויס בכסף – “שלושים תנוחות” במשיכה. סילביה פלאת בכסף – “קאמא סוטרא” לתוך הכיס. אחד כנגד אחד. אחד לאלוהים – אחד לשטן.

למה אני משלם בעד סולז’ניצין, אתה שואל? קודם כול מפני שלא לכבוד הוא לקחת אותו במשיכה. סולז’ניצין שווה כסף, מגיע לו. שנית – זהו המס שאני משלם, או יותר נכון – כדי להשתיק את כלב השמירה שלי אני תוקע לו נתח בשר לפה, שלא ינבח: סולז’ניצין, ג’ויס, סילביה פלאת… והוא משתתק.

לא אוכל למנות לפניך, ידידי היקר מאוד, את מספר הפעמים שעשיתי זאת, ספרייה שלמה בניתי לי מזה, יותר נכון – שתי ספריות. אחת לגאלית, אחת במחתרת. במחתרת – מפני שגאולה ממש בוחלת בספרים כאלה. אם ישאר לנו זמן – אראה לך את תיבת פנדורה. במחסן. אם תרצה אוכל אפילו –

הגד, קרה לך –

קרה לך שאתה מתעורר בבוקר ומרגיש שהרגליים שלך כחולות?

כן, כחולות! מתות! אתה קם, מוריד את הרגליים לרצפה, ממשש אותן – כחולות! לא שלך! אתה ממשש את הפנים – כאילו קפואות, כאילו גם הן לא שלך! אתה פוער את הפה – נדמה לך השיניים הן של זהב, או פלטינה. לסתות של שלד! כל הגוף נעשה לך זר! אתה לא אתה. השד יודע –

הזכרתי את לאינג, נזכרתי, קראת את “האני והזולת” שלו?

חבל, ספר מעניין. מעניין מאוד. עניין הזהות: מי אתה, מה אתה. הוא אומר שָם דבר נכון מאוד: הזהות שלך נקבעת לא רק על ידי עצמך, אלא גם על ידי אחרים. אתה – זה לא רק מה שאתה חושב שהנך, אלא גם אתה כלפי הזולת והזולת כלפיך. איך אתה תופס את האחרים ואיך הם תופסים אותך, איך אתה תופס שהם תופסים אותך ואיך הם תופסים שאתה תופס אותם. הזהות שלך תלויה באחרים!

למשל – האישה, דרוש לה ילד כדי שתהיה לה הרגשת זהות של אֵם. הגבר – דרושה לו אישה כדי שהתהיה לו הרגשת זהות של בעל. ואם האישה מצמיחה קרניים לבעל – הוא מקבל פתאום הרגשת זהות של קרנן. כולו משתנה, כל האופי. פתאום הוא נעשה בעל אופי של קרנן!

אל תחייך, זה בדיוק כך, אדם זקוק לזולת כדי להשלים את הזהות של האני שלו! ולפעמים האחרים מטילים עליו זהות שהוא לא רוצה בה בכלל. כמו ב“אנדורה” של מקס פריש, או ב“אינני שטילר” שלו.

הייאוש הכי גדול, אתה יודע, הוא כשאתה מגלה שאתה שום דבר בשביל אף אחד. שאין לך שום משמעות בשביל אף אחד. שום משמעות…

לא אני אמרתי. הוא אמר.

אבל מי יודע? מי ידוע? אולי.. האדם הוא דווקא רק מה שהוא בשביל עצמו?…

“הגיהינום הוא אני עצמי”…

מי אמר את המשפט הזה?

כסופר, אתה צריך לדעת!

באמת אינך יודע?

אני מתפלא עליך.

נסה להיזכר.

רוברט לואל, בשיר “שעת הבואש”.

קראת?

לא קראת.

ובכן, כשקראתי את המשפט הזה אצל לואל, התפעלתי נורא: משפט גאוני! אחר כך אני מוצא את זה פתאום ב“מסיבת הקוקטייל” של טי־אס אליוט: “מהו גיהינום? הגיהינום הוא האדם עצמו.” עשר שנים לפני לואל. אחר כך, במקרה לגמרי, אני מוצא את זה בספר של סארטר, מצטט את דוקטור פאוסטוס" של כריסטופר מארלו: “במקום שאנו נמצאים, שם הוא הגיהינום.” ארבע מאות שנה לפני טי־אס אליוט! לבסוף אני מגלה שאמר את זה וירגיליוס, אלף וחמש מאות שנה לפני מארלו: “כל אחד מאיתנו נושא את הגיהינום שלו בתוכו”! מעניין, מה, איך משפט מתגלגל בהיסטוריה.

קראת את אריך פרום?

מה אתה קורא, אם כן, לכל הרוחות? רק את החברים שלך? רק רומנים? את עצמך?

אתה יודע שאתה היית האיש שדחף אותי לקריאה? לפני עשרים שנה? כשהכרתי אותך התחלתי לקרוא ספרי פילוסופיה. אינך יכול לדעת את זה, בעצם. אני זכרתי אותך, אבל אתה אותי – כמעט שלא. אותי בשם. קראתי המון, אז. עד היום –

איפה הפסקתי?

כן, פעם אחת, פעם אחת ויחידה, נתפסתי. נכנסתי לחנות, מן הגדולות. עיינתי בספרים שעל המדפים, הוצאתי את “הלבלוב של אמריקה” של רייך, ניגשתי לקופה ושילמתי. חזרתי למדפים והתחלתי מדפדף בספרי המין. היה שם ספר בשם “בית הספר של ונוס”, הוראות עסיסיות לנערה צעירה במאה השבע־עשרה, שמצא חן בעיני מאוד. עמדתי וקראתי בו. הגעתי עד עמוד חמש־עשרה, או שבע־עשרה, עשיתי בו קפל, סגרתי והחלקתי אותו למטה, אל ידי, מתחת לרייך. זה היה בקיץ ולא לבשתי מקטורן. כשאני עובר על פני הקופאית לעבר היציאה, אני שומע את קולה: “תסלח לי, אדוני!” – “כן?” אני נעצר. “אתה קנית אצלנו ספר אחד!” –– היא קוראת כלפי בגסות, בחוצפה – “איך זה שיש לך שני ספרים?” אמרתי לך כבר, שיש לי שליטה לא נורמלית בארשת הפנים שלי. כשאני מחליט לא להסמיק – אינני מסמיק, לא להחוויר – אינני מחוויר. לא הסמקתי, לא החוורתי, אמרתי בשקט: הספר השני הוא שלי, גברתי, הבאתי אותו איתי." “אתה משקר!” היא קוראת. “תואיל בבקשה לשלם בעדו אם אינך רוצה שנקרא למשטרה!” עכשיו הסמקתי, מזעם. כבשתי את זעמי ואמרתי: “אוכל לראות את המנהל?” – בבקשה! בבקשה!" היא צועקת, ורצה לקרוא למנהל. בא המנהל, מסתכל בי, שואל מה קרה, ואני אומר לו: “אדוני, זו הפעם הראשונה בחיי שחושדים בי בגנבה ואינני מוכן לסבול עלבון כזה. קניתי אצלכם ספר של רייך, ואת הספר הזה הבאתי איתי! אם אינך מאמין לי – בבקשה!” ואני פותח את ונוס ומראה לו סימנים של שימוש ואת הקפל בעמוד שבע־עשרה, המוכיח בבירור שאני עומד באמצע קריאת הספר. מה עושה המנהל? נוזף בקופאית ומבקש ממני אלפי סליחות. “תבין,” הוא מתנצל בפני הפרצוף הישר, הנעלב, שלי, “יש לנו הרבה מאוד קונים, מכל השכבות, מכל העדות, גם אנשים מאוד לא תרבותיים, ולפעמים קורה…” אני מואיל להבין אותו, סולח לו, יוצא מן החנות, נפגע אבל גאה.

אתה חושב שאני מספר את זה מתוך התפארות. תאמין לי – בימים אלה, כשאני נזכר בזה, בכל המקרים –

אבל מהפרצוף שלי הרי אינני יכול להפטר, לעזאזל! הוא הסרסור שלי לדבר עברה, והוא מסרסר גם בלי לשאול את פי. הוא קונה לי ידידים – ראית כמה היו כאן הערב, חמישה־עשר, עשרים, כולם אוהבים אותי – גם בלי רצוני! – הוא קונה לי אמון – גם ללא כל כוונה מצדי! הוא מרמה – גם מבלי שאדע על כך!

אם כי –

לא את כולם. לא את בידרמן, ולא את הכומר הזה, לפני שלושה שבועות. אני עוד אגיע לסיפור הזה. סבלנות.

אבל לבידרמן המנהל, לבידרמן המנכ"ל – הפרצוף הזה היה נחוץ! בדיוק! משהו שמעורר אמון, ויחד עם זה – שיכול לרמות כשצריך! כי מהו תפקידו של דובר, של פקיד יחסי ציבור, אם לא לפאר, לרומם, לסגוד, להחליק, להכשיר את הטרף כשצריך, לטהר את הטמא כשצריך? הוא ידע זאת ואני ידעתי זאת וכל אחד מאיתנו ידע שהשני יודע. מין הסכם חשאי כזה, וכל אחד משחק את המשחק שלו.

אם כן, חודש וחצי בערך לאחר שהתחלתי לעבוד אצלו, אני נכנס אליו, מתיישב מולו, ואני – אני העצלן, השונא לעבוד, השמח על כל שעה שאני יכול להסתלק מן המשרד – אומר לו: תראה, אברהם, לאחר ניסיון של שישה שבועות, נדמה לי שיכולת להטיל עלי יותר. יש לי כמה שעות פנויות בשבוע. מה דעתך שנוציא איזה עלון חודשי, חוברת, בענייני שימור הטבע, נקרא לה, למשל, “הר וגיא” –

צביעות! – אתה אומר בלבך.

פשוט מדי, אדוני. ממך, בתור סופר, מותר לי לדרוש שתעמיק לראות קצת יותר, שתבין שבאותם הרגעים שאני אומר לבידרמן שיש בזבוז בעבודתי, שאני לא מנוצל מספיק – אני באמת מאמין בזה! אינני חושב על התועלת שתצמח לי מזה, או על כך שאשא חן בעיניו – ממילא הוא מרוצה ממני – אלא על דברים אחרים לגמרי: על בזבוז כספי מדינה, כספי משלם המסים, על קידום היעילות במחלקה, על שיפורה. דברים מעין אלה.

אינך מאמין?

כמובן, כמובן, יש שתי פנים לדבר. כמו שלפרצוף שלי יש שתי פנים. אם אפשר לומר כך.

על כל פנים. בידרמן מקבל את הצעתי, כמובן. נותן את ברכתו. אני מוציא חוברת בשם “הר וגיא”. אך לא אחת לחודש, אלא אחת לחודשיים, ולאחר ארבעה או חמישה חודשים אני בא אליו בהצעה ההיא, לשלוח אותי לארצות הברית כדי ללמוד מן הניסיון האמריקני בשימור הטבע –

ושים לב, גם כאן: זה יהיה פשוט מדי לומר שהוא נתן לי את זה בתור פרס – על נאמנותי – על חריצותי – או שאני תיכננתי את מהלכַי מראש כדי לקבל פרס! פשוט מדי! הדברים מורכבים, מורכבים הרבה יותר –

נסעתי, אם כן, לארצות הברית. דוראנגו, קולורדו.

באתי, ראיתי, טינפתי.

Veni, Vidi, Pollui – אני זוכר עוד קצת רומית, מן האוניברסיטה.

ברשותך? כוסית אחת קטנה?

בין כה וכה עד הבוקר לא תצא מכאן. וקפה אני מתעצל להכין.

אני שמח שאתה שומר על ערנות מוחלטת, למרות השעה המאוחרת, תוכל להישאר אצלי גם מחר, כל היום. שבת, אינך עובד מחר, והבית כולו לרשותנו, ולך הרי אף אחד לא מחכה בבית.

למה התגרשתם בעצם?

אתה עוד חייב לי את זה. לא, לא הלילה. הלילה הזה כולו שלי. מחר כשאגמור.

אתה יודע, קיבלתי שוק כששמעתי על זה. ממש.

לא, לא הכרתי אותה. כמעט שלא. באשמתך, אגב: אף פעם לא הבאת אותה איתך. התפלאתי.

אבל שמעתי עליה.

הייתי סקרן נורא להכיר אותה. כל השנים. איך היא נראית, לפחות.

אני חושב שראיתי אותה רק פעמיים, מרחוק. גבוהה. רגליים גבוהות, הילוך בטוח, גאה, שיווי משקל. אבל את הפנים לא ראיתי.

גם כן עוסקת באמנות, או משהו כזה, לא?

אתה מחייך.

אומרים שהיא פיקחית מאוד.

פיקחות באישה, אני מודה, זה משהו. מין סקס אפיל. אישה פיקחית יכולה להחזיק גבר חזק מאוד. במושכות, ברסן.

טוב, אחר כך תספר לי.

על כל פנים, אתה התגרשת, ואני גירשתי. לא, לא לצמיתות. אני צוחק. לשבועיים, שלחתי אותם אל אמי, לזכרון יעקב. זקוק הייתי לחופשה מן המשפחה. זקוק מאוד. להיות לבדי. חשבון הנפש, כמו שאומרים, לאחר המקרה ההוא עם המתנה. אבל מה? גם להיות לבד אינני יודע. לא מוכשר לזה. חוזר מן העבודה, נשאר בבית שעה־שעתיים, מנסה לקרוא, אבל אין לי ראש לזה. נמשך החוצה. משוטט כמו חתול מסומם ברחוב, מבר לבר, שותה, משתטה…

מגוחך, תמיד היה כך. כשגאולה היתה נוסעת, הייתי חושב – איזה חיים משוגעים אני אעשה כשאשאר לבד, בלי חובות, בלי פיקוח… איזה חיים! בחורות… בילויים… הדמיון שלי היה מרקיע שחקים, עורך אורגיות שלמות… ומה קורה? – אני מתעורר בבוקר, מוצא את עצמי לבד במיטה, פתאום תוקף אותי כעס – למה נסעה, מה פתאום נסעה. באיזו רשות נסעה… אני קם בחוסר מנוחה איום, כאילו גזלו ממני משהו, מתרחץ, מתגלח, מסתרק, עומד מול הראי ורוצה לפצפץ את הפרצוף שלי באגרופים, יוצא מבית ריק… תצחק – אני מתגעגע. מאבד את הביטחון שלי, לעזאזל!

פעם –

למה אני נזכר בזה עכשיו?

לפני שנה – לא, שנה וחצי – גאולה נסעה עם הילדים לכמה ימים לכפר הנופש באשקלון. בערב השלישי או הרביעי אני יושב בבית, קורא, בעשר, עשר וחצי, אני זורק את הספר ואומר לעצמי: לכל הרוחות, יש לך חופש, למה אתה לא מנצל אותו?! יצאתי והלכתי לבר קטן, ברחוב הירקון. אני מתיישב ליד שולחן, מזמין כוסית, מקשיב למוזיקה, וכעבור כמה דקות מתיישב לידי איזה פרצוף בריוני, כהה, עם אף חצי מכורסם, יושב ומקשיב למוזיקה. לא אמרנו כלום זה לזה. הזמנתי עוד כוסית, ושלישית… על השולחן היה מונח המצית שלי, מצית יקר, שקניתי אותו פעם בשווייץ, עשוי שנהב, עם פיתוחים, עם תחריט של הקתדרלה בברן. כשקמתי ללכת – אחרי חמש כוסיות בערך – ראיתי שהמצית איננו. הטיפוס שהיה על ידי, ישב כבר ליד שולחן אחר, עם עוד שני בחורים. ברור היה שהוא סחב את המצית. ניגשתי אליו ואמרתי: תסלח לי, נדמה לי שלקחת בטעות את המצית שלי. הוא הסתכל בי, ממצמץ ואומר: אני לא מכיר אותך בכלל! אני מחייך ואומר: ישבת על ידי, לא? הוא מחליף מבטים עם שני החברים שלו, ועד שאני מספיק להבין מה הולך, אני חוטף סטירה עצומה בפנים, אגרוף בעין, מכות בצוואר, על הגב – ואני בחוץ כמו כלב.

אבל מה שרציתי לספר לך הוא זה – שבזמן שחטפתי את המכות, לא התגוננתי כלל, לא הרגשתי כל התנגדות בתוכי. אני זוכר ברור, ברור מאוד, שהרגשתי כאילו זה מגיע לי, מגיע לי בהחלט, כאילו לא אני הצודק, אלא הוא הצודק. הרגשתי איזו עליונות שלו עלי… כשבאתי הביתה והסתכלתי בראי וראיתי את הפנס בעין, את הפרצוף הנפוח, חייכתי מתוך הנאה, ממש הנאה, כאילו נענשתי על איזה חטא ועכשיו אני נקי מן החטא, חופשי, משוחרר…

וטוב, נעזוב את זה. לא לעניין.

רציתי רק לומר שבעצם קשה לי להיות לגמרי לבד. וגם הערב, ראית. זימנתי הנה את כל החבריה, איזה חמישה־עשר או עשרים. אני אוהב לפטפט, לרכל, לדבר פוליטיקה, ספרות, פילוסופיה. אבל בעצם, חיכיתי בקוצר רוח שיסתלקו, שנישאר שנינו, לבד. שאוכל לשפוך את זה סוף סוף, פעם אחת. לנקז את עצמי. לא מפני שאתה סופר. מפני –

לא חשוב.

לחייךָ.

איפה הפסקתי? כן, שימור הטבע.

לומר לך את כל האמת? – הטבע משעמם אותי. כלומר, נוף, נופים. אני יודע שלא יפה לומר זאת, בייחוד לא בפני סופר, שבשבילו נוף זה משהו פיוטי, מסתורי, מרגש, מטהר! אותי זה משעמם. אינני יכול לתפוס איך אנשים יכולים להתפעל מן הנגב, למשל. פשוט אינני מאמין להם כשהם פוערים פה, עוצרים את נשימתם, וקוראים – איזה יופי! יופי? איזה יופי? יבש, חם, אפור, מונוטוני, מרדים, לפעמים מבחיל. או סינַי. היית בסיני? – שואלים אותי – לא נהדר? לא נפלא? ואני מוכרח לומר: כן! נהדר! נפלא! מפני שאחרת יחשבו אותי לאדם חסר כל רגישות ליופי. אבל מה יפה שם, לאחר הכול? אתה נוסע קילומטרים, קילומטרים, חול, גבעות רדודות, קצת עשבים פה ושם – מכוער! למען האמת, מכוער! או אפילו ההרים: צחיחים, קשים, גסים, אילמים, גדודים של בעלי מום! רוח אלוהים מרחפת! שטויות! רוח חמה מייבשת לך את הנשמה, ממאיסה עליך את החיים. אני רוצה לברוח כשאני מגיע לשם. או שארם־א־שייח. פנינת המזרח! אני משקיף על המפרץ, על הסלעים שמסביבו, אני אומר לעצמי – נו טוב, די יפה. ולאחר כמה רגעים כבר משעמם אותי. אפילו באירופה כך. כמובן – ישנו גורם ההפתעה. בפגישה הראשונה – די מרגש, למי שבא מן המזרח: ירק, נחלים, הרים ועמקים, כפרים קטנים, אדומי גגות… אבל אחר יום־יומיים זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בכל מקום העתק של אותה תמונה, פחות או יותר, כשאתה תופס את הפרינציפ – יער פלוס נחל פלוס הר פלוס שלווה שווה יופי – זה נמאס לך על הנשמה! למה לי לשקר לך? נוף משעמם אותי, ארכיאולוגיה משעממת אותי –

אגב, בסיפור אחד שלך, “האחים”, אתה מתאר איזה כפר בדרום הארץ, ליד אשקלון אם אינני טועה, ואתה מזכיר צמח בר, “ירבוז” למה התכוונת? אין צמח כזה, עד כמה שאני יודע. “ירבוז”?

התכוונת ל“ינבוט”, אם כן!

אבל ינבוט לא גדל באדמה חולית, אין דבר כזה, סמוך עלי! ינבוט גדל רק באדמות כבדות, לא בשפלה, לא קרוב לים.

הבקיאות שלי? אתה יודע כמה ינבוטים היו לנו בזכרון יעקב, כשהייתי ילד? שדות שלמים היו מכוסים בהם! מצצו את לשד הכרמים! אתה יודע כמה כוחות היינו משקיעים כדי לבער אותם? בוקר בוקר! “עוד טל על השביל”! מנכשים אותם, מתיזים את הראשים, מקצצים, משרשים, שורטים את הידיים ואת הרגליים – ולהפטר מהם אי־אפשר היה! היו להם שורשים ארוכים, עבים כמו חבלים, עקשניים –

היתה לנו חלקה אחת, על יד גבעת עדה, מקום יפה להפליא, מוקף אלונים, גבעות מסולעות –

ומלבד זה – סלח לי על התערבותי הגסה – אתה מתאר שם תקופת חורף, בחורף אין לינבוט עלים. הוא בשלכת! רק קוצים!

שטויות. פרט לא חשוב. אני זוכר שקראתי – שמתי לב לזה.

כן –

גם ארכיאולוגיה, בהחלט. אגיד לך: מאז ומעולם היה לי חשד עמוק בארכיאולוגיה. חשד רציני ביותר! אני יכול להישבע לך שיש פה המון אחיזת עיניים. מעולם לא למדתי ארכיאולוגיה, אבל שכל ישר יש לי. תראה: מראים לך חפירה עם איזה מרובע של אבנים וכמה מעלות מסביב, ואומרים לך – פה היתה עיר מן התקופה הפרסית. חמישה־עשר סנטימטרים מתחת לזה – עיר מן התקופה הישראלית, שלושים סנטימטרים נמוך יותר – מבצר מן התקופה הכנענית. למטה – תנור מן התקופה הכלכוליתית. אתה שואל: איך אתם יודעים? אומרים לך: על פי החרסים. לכל תקופה יש כדים וחרסים בעלי אופי אחר. אינני משוכנע בזה – אבל נניח. עכשיו אני שואל אותך, ותשתמש בשכל הישר שלך: קודם כול, איפה, מתי, בונים עיר על גבי עיר? מי בונה כך בכלל? שנית – איך זה קורה שאפר ועפר מכסים לגמרי עיר, ואחר כך באים אנשים ובונים דווקא על העפר ואפר הזה? ושלישית – וזה העיקר! – מנין להם שאנשים מן התקופה הישראלית לא השתמשו באבנים ובחרסים של העיר מן התקופה הכנענית, ואלה מן התקופה הפרסית לא השתמשו בחומרים מן התקופה הישראלית? הלוא זה הדבר הטבעי ביותר, שאם אנשים מוצאים חומרים מוכנים, או קבורים קצת בעפר, הם מגרדים את העפר ומשתמשים באותם החומרים! אם כן, אולי הכול הפוך? אולי דווקא למעלה מונחים החרסים מן התקופה הקדומה יותר? אני לא צודק?

אני, על כל פנים, אין לו שום אמון בזה. המוזיאונים גם כן משעממים אותי. אני מודה ומתוודה: כשאני מבקר בלובר, למשל, הדבר היחיד שמתחשק לי לעשות אחר שני האולמות הראשונים – הוא להשתטח על הרצפה, באמצע האולם, ולחטוף שינה טובה, מרוב עייפות. לומר לך מה אני חושב? אני חושב שרוב בני האדם מרגישים כך. אלא שהם מתביישים להודות בזה. אני שם לב, אני שם לב איך הם מתהלכים באולמות המוזיאונים, משוטטים כמו סהרורים מתמונה לתמונה, מרמברנדט לבוטיצ’לי, מג’יוטו לוולאסקז, ממדונה למדונה, מצלוב לצלוב, העיניים נודדות מן הקטלוג לתמונה, מן התמונה לקטלוג, תוהות בוהות, מיטמטמות – ומשתעממים! ועייפים עד מוות!

כנסיות זה דבר אחר. כן, כנסיות –

אבל מה? – יש שקר מוסכם כזה, שמנוף צריך להתפעל, מעתיקות צריך להתפעל, ממדונות צריך להתפעל – אז כולם מקבלים עליהם את עול השקר האוניברסלי הזה, שהתקדש על ידי נביאים ומשוררים – מבעל התהילים עד דנטה, מגתה ועד טשרניחובסקי – ואיש אינו מעז לפרוק אותו.

למה אני אומר לך את כל זה? כדי שתבין שבשבילי המחלקה הזאת, המחלקה לשימור הטבע, היא לא משהו ש“תואם את נטיות לבי”, אם אפשר לומר כך, אלא עניין של נוחיות. פשוט, נוח לי לעבוד שם, נעים, אין בעיות, הרבה זמן חופשי, הרבה עצמאות –

לומר לך מה היתה השאיפה הכמוסה שלי, מגיל צעיר מאוד? שבע־עשרה או שמונה־עשרה, אני חושב? – להיות במאי סרטים. זה היה הדבר שרציתי לעשות אותו באמת, בכל לבי בכל מאודי. עד היום אני חולם על זה. לא, לא חלום של תהילה, של פרסום, של עולם נוצץ! גם לא שמץ מזה! אני מרגיש שזה בתוכי, שיש לי כשרון טבעי לזה! מדגדג לי באצבעות. אני חושב במושגים של קולנוע. אני רואה תמונת רחוב, אני מביים אותה בסרט. אני רואה הבעות פנים שמגלות איזה תנועות פנימיות, פסיכולוגיות, נסתרות – אני מצלם אותן. יש לי חוש לזה. סלח לי שאני מתפאר – מותר לי, לאחר כל ההשמצות שהשמעתי את עצמי. זו עובדה: כשאני צופה בסרט – ואני אוהב מאוד קולנוע, רואה לפחות סרט אחד בשבוע – אני מבין בדיוק מה עשה בו הבמאי, אני חש את זה. אני מלווה את תנועות המצלמה, אני מתקן שגיאות. מתרגז על שטויות, על זיופים, חושב איך אני הייתי עושה. סרטים משוגעים מתרוצצים במוחי. כל מיני מקרים מגוחכים, יחסים מגוחכים, במשרד, למשל, העמדות פנים, חנופה, עורמה, שקרים קטנים. נבזויות קטנות – מצטיירים אצלי מיד, באופן גרוטסקי, במצלמת קולנוע. אבל מה? – אני עצלן מדי, אין לי די מרץ, די אמביציה. כדי להיכנס לעולם הסרטים, דרוש לך מרץ של תריסר אנשי עסקים, עורמה של משרד שלם של עורכי דין. אמביציה של מניאק. ואני – לעתים קרובות – אתה תצחק! – מתחשק לי לצלם את עצמי. עם הפרצוף הישר, ה“ארי”, שלי, במצבים שונים, עדינים. למשל, בשיחה עם בידרמן. פנים אל פנים. למשל, איך אני מסתובב בחנות ספרים ומחליק כך, דרך אגב, בתמימות גמורה, ספר קטן לתוך הכיס. או –

תמונה פנטסטית – איך אני מסתנן לתור של אוטובוס. כן, קורה שאני נוסע באוטובוס לפעמים, כשהמכונית במוסך. קלוז־אפ על הפרצוף: הבלורית החלקה מתנפנפת קצת על המצח, העיניים התכולות מסתכלות קדימה, מרוכזות, כאילו שקועות במחשבה. לא רואות את מה שסביבן, היד שאינה אוחזת בתיק, מורמת לרגע להחליק את הבלורית בתנועה נונשלנטית. לונג שוט בזווית חדה מצד המדרכה: רואים את הרגליים של הפקיד ההגון, הרציני, הזה, מתקדמות לאט לאט, עקב בצד אגודל, בתוך שורת התור. הוא נחלץ, כאילו בהיסח הדעת, מן המקום השנים־עשר בתור אל המקום העשירי, מן המקום העשירי אל המקום השביעי. אלה שנדחקים מפניו, נושאים רגע את עיניהם אליו, תמהים, מוכנים להתפרץ כנגדו, אך מיד עומדים על טעותם: זהו איש הגון, ישר, מעבר לכל חשד. לא איש כמוהו יפרוץ חוק, יפרוץ תור. רואים שהוא שקוע במחשבות, ראשו נתון בעניינים אחרים לגמרי, איך אפשר לחשוד בו? אבל הנה הוא נוזף במישהו. לא בצעקה, לא בגסות, אלא בקול של תוכחה שקטה ועמוקה. נוזף באישה תימניה, נושאת שני סלים, שהתייצבה ישר בראש התור: “תסלחי לי, גברתי…” המצלמה תופסת את האוטובוס המתקרב. הוא נעצר, הדלת נפתחת, האנשים נכנסים פנימה, עומדים צפופים סביב תא הקופה, הדלת נסגרת. האוטובוס נוסע. הפקיד שלנו תופס עמדה בפינה, בירכתיים – לא, לא נדחק קדימה! – עומד ליד המעקה, ממוקם היטב. הוא מוציא ספר קטן מתיקו, סוגר את התיק, פותח את הספר, עומד וקורא, בתוך הדוחק הזה. שקוע כולו בקריאה. הקופאי שואל מי לא שילם – הוא לא שומע, הוא שקוע בקריאה. פעם שנייה, שלישית, הוא לא שומע. שקוע כולו בקריאה. הקופאי שולח מבט לעברו, נדמה לו שהאיש הזה לא שילם. שילם? לא שילם? האם לתבוע ממנו? – לא. רואים מיד שזהו איש מכובד. הלבוש, הפנים, הספר הלועזי. איש כזה לא יתחמק מתשלום ארבעים אגורות. האוטובוס נעצר. הדלתות נפתחות. הפקיד יוצא דרך הדלת האחורית. צועד בראש זקוף, נאה, על המדרכה, לעבר בניין משרדים גדול.

תמונה טובה, מה? בתור סצנה בסרט תל־אביבי.

למה הוא לא משלם את ארבעים האגורות, אתה שואל? – ספורט כזה, הוא מעמיד בניסיון את הפרצוף שלו. ואת אלה שמסביבו, כמובן. את ה“אני” ואת ה“זולת”…

או תמונה אחרת. הרבה יותר משמעותית. הרבה יותר! סמלית ממש! איך הפקיד הישראלי שלנו, דובר המחלקה לשימור הטבע, בביקור שלו בשטוקהולם, עומד בכנסייה, בתוך קהל מתפללים, ביום א' –

לא, את זה אני לא מספר. יש גבול.

על כל פנים, הנושא הוא אחד: הפרצוף. קלוז־אפ על הפרצוף. המרמה.

והאבסורד הגדול ביותר – אבסורד נורא, למעשה – הוא שגם אותי הוא מרמה! כל השנים הוא מרמה אותי. ללא הפסק! הוא נוטע בי אמון בעצמי, הוא משלה אותי לחשוב שאני ישר בתכלית, נקי ללא רבב, עומד מעל ומעבר לכל חשד! אתה תופס מה הולך כאן? – אני הוא שמעמיד פנים מול עצמי! אני הוא המשקר לעצמי ואני המאמין לשקר הזה! ואני שואל את עצמי – עכשיו, זאת אומרת, רק עכשיו – איך הצלחתי כל השנים לשקר לעצמי ולהאמין בשקרים של עצמי!

אם כן, בשבועות האחרונים, לאחר שחטפתי את המכה המהממת הזאת, שאספר לך עליה, אני עומד יום יום מול הראי, מסתכל בפרצוף הזה של עצמי, רואה את הפנים החלקות, הסימטריות, האלה, שכמעט אין בהן קמט, את הגבריות האלגנטית, העדינה, שבהן, את העיניים הבהירות, הגלויות, האלה – אני אומר לעצמי: הרי לא יתכן, לא יתכן, שמאחורי הפסאדה הזאת שורץ רק קן של נוכלויות ונבזויות! אני אומר לעצמי: בכל זאת, הרי יש משהו במה שאומרים, שהפנים הן בבואה של הנפש! מוכרח להיות בי גם משהו יפה, משהו, לפחות!

ומדוע לא יהיה בי? אני ממשפחה טובה, לעזאזל, מגזע טוב, דור שלישי בארץ, סבא – מהמתיישבים הראשונים בזכרון יעקב, הכיר את אהרונסון, פיינברג, יוסף לישנסקי, כל ניל“י. אבא – סוחר עצים ישר. ירד לתל אביב, אמנם, אבל איש גדול בשעתו. קָשר קשרים עם הבריטים, עם ערבים, וההגנה השתמשה בהם. רכש קרקעות בשביל “הקרן הקיימת” ליד עזה. חבר הנהלת “כופר היישוב” מטעם הציונים הכלליים, בזמן המאורעות. אמי – שממנה, אגב, ירשתי את הפרצוף ה”ארי" שלי – באה מפולניה בגיל צעיר, למדה רפואה. אישה משכילה מאוד. עדינת נפש. כולם אנשים ישרים, בריאים ברוחם, “מלח הארץ”. כמו שאומרים. אם כן משהו מזה מוכרח להיות בגנים שלי, אם יש אמת בתורת התורשה. ואל תגיד לי ש“השושלת מתנוונת” – הסב עובד אדמה, האב סוחר, הבן – פקיד קטן בממשלה, חסר אידיאלים, חסר מצפון, מושחת. לא מאמין שקיים אצלנו תהליך אנתרופי כזה. בדרום אמריקה אולי. כשהקונקוויסטאדוס ירדו מן הסוסים, בנו וילות בערים, השמינו, עשו כסף שחור, נאפו, שכרו חיילים, קנו פילגשים. אצלנו, תודה לאל, עוד לא הגענו לזה. לא “מתנוונים”, תודה לאל. נלחמים כמו נמרים, בונים בקצב מטורף, ויש פה כמות של מרץ שמספיקה לאוכלוסיה של מאתיים מיליון. אני לא “מנוון”, אם כן. לא כולי מושחת, אם כן. מוכרח להיות בי גם משהו יפה, לא?

ואני בן יחיד, אל תשכח. ממשיך השושלת! חוטר מגזע רבינזון ונצר משורשיו יפרה. אחריות, אדוני! אחריות כבדה!

אני נזכר, כשהייתי בן עשר, לפני שעזבנו את זכרון, הייתי נוסע עם סבי בכרכרת החמור, אל הכרם שלו. היה לו כרם באום־א־תות, על יד ה“היטרי”, הייתי עוזר לו בזמירה.

אתה מכיר את ה“היטרי”? הר יפה, “גיבן”, מכוסה כולו יער פרא, בין זכרון לבת שלמה. פעם ידעתי את שמות כל העצים, קטלב, ער, לבנה, אוג… היום שכחתי. הכרתי אותם לפי העלים, או הפריחה, או הפרי. את העפצים של האלה אני עוד זוכר. תרמילים ארוכים, כמו בננות ירוקות. כשהיינו פותחים אותם, היו פורצים מהם מאות חרקים.

הייתי עובד עם סבי בעמק הזה, לרגלי ה“היטרי”. עמק שופע עשבים דשנים, חורפש וארט ומה לא, וכל היום היה מספר לי מעשיות. איך פגש את אוליפנט ביאסי, באספה של “חיבת ציון”, איך לקח איתו מחרשה לאונייה “טאטיס”, כשיצאו מגאלאץ, ועל הימים הראשונים של זמרין, כשהעגלה עלתה בהר והשוורים ברחו וחילצו אותה מן הבוץ בידיים וסחבו את העצים על השכם… ופעם סיפר, מדדו את האדמות באום אל־עלק והתנפלו עליהם ערבים מכל החושות סביב, והם, חמישה בחורים, עמדו במקלות בלבד נגד אספסוף מזוין… וחגיגת הבציר בתרנ"ז, כשכל גפן נתנה שנים־עשר רוֹטֶל – שנים־עשר רוטל! – ענבים, והטעינו אותם על עשרים גמלים; עשרים גמלים, אדוני!

אגב, אתה יודע מי חנך את בית הכנסת של זכרון, ב־1886? – גרמנים! טמפלרים־וירטמברגים מהמושבה הגרמנית בחיפה!

לא ידעת, כדאי לך, בתור סופר, ללמוד פרק בתולדות היישוב.

פקיד הברון במושבה, האדמיניסטרטור, היה אז אחד בשם וורמסר. יהודי מאלזס. הוא אהב גרמנים. כשבנו את בתי העץ הראשונים במושבה, הזמין את הטמפלרים מחיפה ומסר להם את העבודה. האיכרים רעבו ללחם, ואלה הקימו שם בית מלאכה וקיבלו עשרים פרנק בעד כל עגלה.

כשחנכו את בית הכנסת “אוהל יעקב”, הזמין את כל המושבה הגרמנית. הילדים שרו בעברית, הגרמנים בגרמנית, וורמסר נשא נאום בלשון אשכנז, וילדה בת שבע נשאה כר רקום בידה, ועליו המפתח. ומי התכבד לקחת את המפתח ולפתוח את בית הכנסת? – הכומר של הטמפלרים, אוהב ישראל, שבכנסייה בחיפה הטיף לבני עדתו לא לקנות בשר מזבח היהודים! גרמנים, אם כן, פתחו לנו את השער לאדוני, צדיקים יבואו בו!

אבל מה רציתי לספר לך? כן, כשהיינו עובדים בכרם, או נוסעים בכרכרה, לא היה יום שסבי לא היה מזכיר את אהרן אהרונסון. לא אהרן אהרונסון המרגל, איש ניל"י, אלא החקלאי, מגלה חיטת הבר, “אם החיטה”. הוא היה אידיאל שלו, חלומו הגדול היה שאהיה כמותו. אתה יודע – היה אומר לי כשהוא אוחז במושכות כשהוא נוהג לאט, עייף, בדרך הביתה – אתה יודע כשהיה אהרן בן אחת־עשרה, כשנה גדול ממך, כבר גמר את בית הספר? שבן שתים־עשרה כבר היה מקבל משכורת מן הנדיב, עוזר להשגיח על הפועלים בשדה? שבן שלוש־עשרה כבר נטע מטע של גפנים וזיתים וחורשת אקליפטוסים, והיה דוהר על סוס אביר אל אוהלי הבדואים ומתחרה עם השבאב באום אל־ג’מאל? כן, היו לו מורים טובים, זאב יעבץ, חיים ציפרין, משה הורביץ, שלימדו אותו צרפתית, דקדוק, דברי ימי ישראל – אבל לא הלימודים עשו אותו! האופי! כמו שאמו מלכה, היתה אומרת: “ואס טויג מיר בילדונג, כאראקטער גיט מיר!” היה לו אומץ! יושר! דבקות באדמה! כל רגב דיבר אליו! כל ציץ וכל עשב! כל רמש וכל סלע! את סוד האדמה הוא ידע! כשהיה בגילך, היה קם בארבע, בעוד חשכה, הולך לשאוב מים מביר אל־חנאזיר ואחר כך הולך להביא את ארוחת הבוקר אל אביו, בשדה!

וכשהיה מתלונן בפני אמי שאני “מתרפה” בעבודתי, שאין לי “יחס” לגפנים, או שאני פוצע את הזמורות, או משאיר בהן ארבע עיניים במקום שלוש, היתה אומרת לי: יגאל, אל תבייש את סבא שלך!

כל הימים הייתי שומע: יגאל, אל תבייש את סבא שלך! כמובן לא רציתי לבייש אותו, אבל מה אני, אהרן אהרונסון? ומה היתה אמא שלי? מלכה אהרונסון? זו שכל ילד בזכרון, עוד לפני שלמד ללכת, ידע בעל פה את פסוק הגבורה שלה – כמו את “טוב למות בעד ארצנו” של טרומפלדור – “גם אם נכרסם אבנים, לא נזוז מפה”?

אני זוכר שפעם, בשבת אחר הצהרים, הלכנו, כמה ילדים, אל ה“היטרי”. היו שם מערות בהר, כוכים, קברות חצובים, עם רצפות מוזאיקה מימי הרומאים. הלכנו לחפש מטבעות עתיקים. נכנסנו לכוך אחד. היה בו סרקופג, עם מכסה אבן כבד, מעוטר בתבליטים. החלטנו שבתוך הסרקופג טמון אוצר, גם מטבעות. היינו חמישה, בעשר זרועות קטנות אבל די חזקות, הרמנו את המכסה הכבד בצד אחד, והוא החליק לצד השני ונשען על הדופן. מטמון לא גילינו, אבל בקרקעית היו המון אבני פסיפס מרובעות, קטנות, מצוינות למשחק. גרפנו כל אחד כמה חופנים וטמנו בכיסים. ניסינו להחזיר את המכסה למקומו ובשום אופן לא יכולנו להרימו. היינו זאטוטים, בני תשע, עשר. הסתלקנו מן המקום וחזרנו למושבה.

אני זוכר את הלילה ההוא, בבית, במיטה, בחושך. הפחד! הפחד הנורא שיתגלה הדבר! שיתגלה שהבן של רביב, הנכד של רבינזון הזקן, גנב אבנים מתוך קבר! לבייש את סבא שלך! בכל המושבה! מה קרה, בסך הכול? תמיד הלכו ילדים למערות וחיפשו מטבעות, וגם מצאו, לא פשע! לא היה ילד שלא ישן בגלל זה! אבל אני! ושאמי תאמר, ביישת את סבא שלך! סיוטים נוראים! כל הלילה לא נרדמתי. בבוקר זריתי את האבנים בחצר, בין העצים.

איך נודע הדבר, אינני יודע. אולי השומר הערבי של הכרם ראה אותנו וסיפר למי שסיפר, מצאו את הסרקופג פתוח, על כל פנים, כעבור יומיים נכנס המורה גבעתי לכיתה ופתח את השיעור בשמואל ב' בדרשה על החטא שבביזת קברים. עם השוואות, כמובן: למעשה עכן, שלקח מן החרם, למעשה בני עלי, “בני בליעל”, שלקחו מן המזבח כל אשר יעלה המזלג. למעשה שאול, שלקח צאן ובקר שלל מהעמלקים – על כן מאס בו אדוני, מהיותו מלך על ישראל! ומאוס מכול – בזיזת קברים! כשסיים את הדרשה, אמר: עכשיו אני מבקש מכל אלה שבשבת – שבת קודש! לא תעשה בו כל מלאכה! הלכו ל“היטרי” ובזזו את הקבר הרומאי העתיק, אחד השרידים המעטים, היקרים, שנותרו באזורנו מימי קדם – לקום!

איש לא קם. הסתכלתי בעיניים הכחולות, התמימות שלי, ישר בעיני המורה.

היתה שתיקה גמורה. אפשר היה לשמוע את זמזום הדבורים בעץ הזית שבחוץ.

טוב, אמר המורה, אם אין לכם אומץ להודות, נמצא אנחנו דרך לגלות מי עשה זאת.

לא הייתי פחדן. מכות הייתי הולך גם עם הגדולים ממני, ולא היה שבוע שלא הייתי חוזר הביתה עם חוטם זב דם. אבל יגאל רביב, הילד הטוב חומס קברים?

ובאותו לילה שוב לא יכולתי להירדם. הסיוטים, הבושה שתהיה, כשיגלו.

בבוקר השכמתי ללכת לבית הספר. הגעתי לפני כולם. מצאתי את גבעתי בחדר המורים. אמרתי לו: אני רוצה להגיד לך משהו, המורה. התיישבתי בקצה הכיסא, עם הילקוט ביד, ואמרתי: רציתי להגיד לך שאני הייתי בין אלה שבזזו את הקבר הרומאי. לקחנו אבנים. המורה הסתכל בי, פניו האירו, שם את ידו על ידי ואמר: מעשה טוב מכפר על מעשה רע. תמיד ידעתי שאתה ילד ישר, יגאל, עכשיו אני יודע שאתה גם ילד אמיץ. יפה עשית שסיפרת לי.

נדמה לך, צריך הייתי להרגיש הקלה אחרי וידוי כזה על חטא! להרגיש עצמי מטוהר! לא! אני זוכר היטב שהרגשתי את עצמי טמא יותר מקודם! מלוכלך! בוגד! עכשיו רדף אותי פחד כפול – שייוודע להורי על ה“חטא”, ושייוודע לילדים שהתוודיתי עליו!

ואתה חושב שכשמורה אומר לילד שהוא ישר, זו ברכה בוודאי. זו קללה! אתה יודע איזו אחריות זו? איזה עול הנשמה? להיות “ילד טוב”. “ישר”, “אמיץ”, כל זמן שאתה בטווח הראייה של המורה הזה? מטביעים עליך חותמת, ואתה לא יכול למחוק אותה! למזלי, עזבנו את זכרון אחרי שנה.

להורי לא נודע הדבר. העניין עבר בשקט איכשהו. הילדים האחרים לא גילו.

אמי, אגב עד היום הזה היא מאמינה בי אמון מוחלט. אישה שקטה, אצילית.

כל יומיים־שלושה אני מטלפן אליה.

מן המשרד, כמובן.

למה מטלפן? – כדי לא לכתוב. בקושי נורא עולה לי לכתוב מכתב. הכתב נראה לי מזויף, הכול לא נכון. אני מתחיל – “אמא יקרה” – מזויף. מה פתאום “יקרה”? אני אף פעם לא אומר לה כך. “שלום לך, אמא” – טיפשי. “לאמא שלום רב” – מצחיק. כל מה שאני כותב לא מצלצל נכון. אפילו מחוץ לארץ, לגאולה, אני שולח מברקים במקום מכתבים. עשר מילים טלגרפיות – אין בעיות. או מטלפן. מדוראנגו עלתה לי פעם שיחה שלושים וחמישה דולר. אבל כדאי לשלם את המחיר. ולילדים – עוד יותר קשה! הכול נשמע "חינוכי', כאילו אני מורה, או משכיל זקן. אני שולח גלויות מצוירות – עם כמה מילים מאחור.

אני רואה שסטיתי לגמרי. איך הגעתי לזכרון יעקב פתאום, אינני יודע. כן, אמרתי שאני “ממשפחה טובה”.

טוב, עכשיו אתה שותה איתי עוד כוסית, ואני ניגש לעצם הענין, למתנה, זאת אומרת.

לחייךָ.

וזכור שאתה חייב לי סיפור. על הגירושים.

מידה כנגד מידה.

אולי גם לך יש משהו “לנקז”, מה? לכל אחד יש משהו מלוכלך בנשמה, לא? לא הרבה כמו שלי, אבל יש.

לפעמים, אתה יודע, לפעמים אני חושב שהמון אנשים מסוגלים לעשות כל מיני נבזויות ולא עושים, לא מפני שהם ישרים כל כך, טהורים כל כך, אלא פשוט מפני שאין להם הזדמנויות. לי היו הרבה הזדמנויות, כל החיים, על כל צעד ושעל. מבחינה זו, הפרצוף שלי הוא המלכודת שלי, פח יקוש. מכשול לפני עיוור. אלוהים, כביכול, ניסה אותי בפרצוף. אבל זה ניסיון קשה, קשה מאוד, מפני שהוא לא חד־פעמי, אלא תמידי. מי יכול לעמוד בניסיון כזה? קראתי פעם על נזירים בימי הביניים, שהיו מסרסים את עצמם כדי לא לעמוד בפני הפיתוי. זה פתרון, כמובן. אבל אני, סוף סוף, לא יכול למחוק את הפרצוף שלי!

אתה, לעומת זאת –

לך יש פרצוף יהודי, פיקחי, אף אימפוזנטי, שפתיים שמנות, עיניים צרות, זקן –

אל תצחק. אינני אומר שאינך חוטא. כמובן, אני יודע. אין איש שלא חוטא. אבל אין לך הזדמנויות להעמיד פנים. ברור מה אתה. לא “תמים”, על כל פנים!

גאולה, אגב, מעריצה אותך.

אתה יודע. כמובן.

מסקרן אותי הסיפור שלך. על הגירושים, זאת אומרת.

טוב, עכשיו תורי, על כל פנים.

תשמע, אם כן: לפני שלושה וחצי שבועות –

עוד אחת?

תרשה לי, אם כן.

צ’ירס!

לפני שלושה וחצי שבועות מגיע לארץ כומר גרמני בשם הֶר נוֹיהאוּף. שליח של אחת האגודות ההן של “כפרה”, “אחווה נוצרית־יהודית”, “וידֶרגוטמָכֶן”, אינני זוכר כבר מה שמה. בידרמן קורא לי אליו ואומר לי, טפל בו, טפל בו יפה. יש לו כמה רבבות מארקים שהאגודה שלו החליטה לתרום למפעל בתחום שימור הטבע.

תשאל למה דוקא שימור הטבע? למה לא בית יתומים, בית הבראה לנכים? – הסמל. משמעות תיאולוגית. תיקון הטבע. שכלול הטבע. פארק של “כפרת עוונות”, או משהו כזה. אם אלוהים משחית את הטבע כעונש על חטאי האדם, בא האדם החוזר בתשובה ומהדר את הטבע בכפרה על חטאיו. רעיון לא רע. על כל פנים, את המחלקה לא מעניינים המניעים. בא זר ורוצה לתרום – תבוא עליו ברכה. גרמני – על אחת כמה וכמה!

אני נפגש איתו. אדם מרשים. מרשים מאוד. פנים רחבות, בהירות, עשירות הבעה. כמו דף של משנה פילוסופית עתיקה. שקט מאוד. מדבר מתוך שיקול דעת רב, בכנות משכנעת.

הוא מבקש, קודם כול, לראות את הארץ, כמובן. אני לוקח אותו במכונית שלי לסיור. יום ראשון – הגליל. נצרת, טבריה, כפר נחום, צפת. בדרך אני מגלגל היסטוריה, פוליטיקה, טבע. חלק מהשגרה שלי. אין כמעט שבוע שאינני מסיע איזה תייר או נדבן. אבל הפעם אני יוצא מגדרי, עושה כמיטב יכולתי, מעבר לשגרה. מדוע? – מפני שהוא כומר, מפני שהוא גרמני “חוזר בתשובה”, מפני שהוא אישיות מרשימה. הוא שותק רוב הזמן. שואל שאלה פה ושם, כשאני עונה – באריכות – הוא אומר “יה, יה”, אבל זהו “יה” של איש חכם. לא “יה” של הסכמה, אלא של הרהור כביכול. ייתכן גם של ספק. כשאני מדבר – הוא מסתכל בי מפעם לפעם. כאילו בוחן אותי. כאילו לא הדברים שאני משמיע מעניינים אותו, אלא מי אני, המבט הוא לא מבט של אישור. שים לב: אני רגיש מאוד לעניין זה. כשאני מדבר עם אדם, אני תמיד ער למה שהוא חושב עלי באותו רגע, איך הוא רואה אותי באותו רגע. ועם הכומר הזה, היתה לי הרגשה שהוא לא מאשר אותי, אתה מבין? כאילו מפקפק בי. כלומר, בעצם אישיותי. זה מביך מאוד, כשאתה מודע לדבר. אבל אני את תפקידי צריך למלא, אם כן אני ממשיך לדבר ולספר, ומגייס את כל בקיאותי, בהיסטוריה, אפילו בתולדות הדת ובתיאולוגיה, כדי לעמוד ברמה אחת איתו, וככל שאני ממשיך יותר, יותר אני מרגיש שאינני מוצא חן בעיניו, משום מה. אני מנסה להתבדח, אבל הוא מחייך בנימוס, ואיננו צוחק. מחייך, כאילו לא מתוך הסכמה. אני מנסה להלהיב אותו ממראות הנוף. בדרך לראש פינה, ליד “הר הדרשה”, אני עוצר, אנחנו יוצאים מן המכונית, משקיפים על ים כנרת, אני “מתפעל” מן המראה – התפעלות היא חלק ממכסת העבודה שלי – מצטט פסוקים מן הברית החדשה, קושר עבר והווה, יהדות ונצרות – הֶר נויהאוף אפילו לא מנענע בראשו. שולח מבטו רחוק, אל הכנרת, אל ההרים שמעבר לכנרת, כשקוע בהרהורים, כשאני מסיים הוא מניח עלי מבט. ממש מוחשי, כמו כף יד גדולה על הפנים, כמו טלף שאתה רוצה להוריד אותו מעליך בכוח.

בערב אנחנו חוזרים לתל אביב, אני מביא אותו למלון “דן”, הוא נפרד ממני באדיבות, אבל ללא חום. אף מילה אחת מסוג “כמה־נעים־היה־לי־לבלות־בחברתך־מר־רביב”, או “זה־באמת־היה־טיול־נפלא־מר־רביב”. לא. רק תודה. ערב טוב. להתראות מחר בבוקר, אם כן.

לכל הרוחות, אני חושב, אני מוציא את הנשמה עליו, והוא אפילו לא מואיל לחון אותי במילה טובה! ויחד עם זה – מין הרגשה מחורבנת כזו, כאילו שהשתינו עליך.

בבוקר, לפני שאני נוסע ל“דן” לקחת את הֶר נויהאוף, אני ניגש למשרד. בידרמן שואל אותי: איך הוא? – שלוך! – אני אומר. – מה, הוא לא בסדר? – אומר בידרמן. – שמע, מנין לך שהוא לא היה נאצי בזמן היטלר? – אני אומר, בחצי בדיחה. – מה אתה מדבר! – אומר בידרמן – מה אתה מדבר! מחסידי אומות העולם! אדם בעל עבר טהור לגמרי! – לעולם אין לדעת – אני אומר – גרד את הגרמני, תמיד תמצא את הנאצי מתחת לעור…

היה לי צורך כזה, לבטל אותו, להשפיל אותו. משהו!

אני ניגש ל“דן”, לוקח את הכומר, ואנחנו נוסעים מזרחה. מה התוכנית היום? – הוא שואל. – ירושלים, בית לחם, חברון – אני אומר. לא, בירושלים, בבית לחם, במקומות הקדושים הוא יסייר לבדו, הוא אומר, מבקש, אם אפשר, להגיע לים המלח. לסדום, אם אפשר. טוב, אני מחליט להסיע אותו בדרך הארוכה: ירושלים, חברון, ערד, זוהר, סדום. שוב חוזר אותו דבר: אני מדבר, והוא שואל מפעם לפעם, מקשיב, מסתכל בי, שותק. על מה אני מדבר? על שטחים, כמובן. על זכותנו העתיקה על הארץ כולה, על הכיבוש הליברלי שלנו, על הרווחה הכלכלית שהבאנו לתושבי הגדה, על שאיפתנו העמוקה לשלום. מה דעתו שלו על כל זה – אינני יודע, כי הוא לא מגיב. מאמין לי? לא מאמין? רק מסתכל בי מן הצד, מסתכל בעניין רב. להרגשה הלא נעימה שלי מתלווה עכשיו עוד הרגשה, מעין הרגשת אשמה, כי במשך כל זמן הנסיעה מודע לי הדבר שדיברתי נגדו, מאחורי גבו, הטלתי בו חשד שידעתי שהוא חשד שווא. משום מה נדמה לי אפילו שהוא יודע שדיברתי נגדו. כומר, איש אלוהים – מי יודע, אולי הוא ניחן בחוש אקסטראסנסטורי? מי יודע?

רק כשאנחנו מגיעים לאזור ים המלח, חל בו שינוי. הוא מרבה לשאול. סומק עולה בלחייו, סומק של התרגשות דווקא מן המדבר, מן הישימון, הוא מתרגש. כשמגיעים לסביבות סדום, מסתבר לי שכל התכנית היתה ערוכה אצלו מראש, עוד לפני שהגיעו לישראל: לא פארק של תמרים ואשלים, או של ורדים והרדופים, עם שבילי חצץ וספסלי עץ לטיולים ולנופשים החמודים, אלא פארק של אבנים. של מצבות. של נציבי מלח. משהו כמו הסטונהנג' בדרום אנגליה. משהו צחיח וסלעי וחמור. לא, לא סליחה, לא פיוס, לא “חזרה בתשובה”, חנפנית וצבועה, לא נחמה, אלא – מידת הדין, אם אפשר לומר כך. משהו כמו חלום רע. והיכן? – בראש ההר העירום, משקיף על סדום. על סדום ועמורה התנ"כית, כלומר.

אמרתי לך כבר, שנוף, ושמורות נוף, פארקים וגנים – כל זה לא מרגש אותי כלל. אני אדיש. אבל הרעיון הזה… הייתי אומר – נגע בי! משהו בפנים התערבל אצלי. ככה. כאילו באה איזו רוח וגרפה לי את כל השכבה העליונה וחשפה את נימי השורשים. עמדתי איתו למעלה, על רכס ההר הלבן, הקירח, והייתי המום. צמרמורות עברו בי: גן חמוּר של מצבות אבן, ללא כפרה, ללא סליחה, רק עדות. עדות אילמת, לא פורחת, לא נובלת, נצחית. שימור טבע, כן. שימור טבע האדם. הרע.

כשירדנו, אמרתי לו, בפעם הראשונה, משהו על הגרמנים. די בנאלי, בעצם. שאלתי אותו אם הוא לא סבור שחותם התקופה הנאצית נטבע כל כך עמוק בנפש העם הגרמני, שימי דור אחד אין בכוחם למחוק אותו. הוא ענה לי במשפט אחד: “כמו על אשת לוט, גם עלינו לעמוד תמיד עם הפנים אל סדום.” חשבתי הרבה על המשפט הזה. אני חושב שכוונתו היתה לומר: זהו העונש.

חזרנו העירה. לחיצת יד, תודה רבה, חיוך מנומס מאוד של פרדה. בעניין התרומה יכתוב עוד למר בידרמן.

זה היה ביום ב‘. ידעתי שהוא נשאר עוד בארץ עד יום ו’.

כוסית?

פרוסט!

עכשיו פרק בפסיכולוגיה. פרק, שאתה אדוני הסופר, צריך להעריך אותו מאוד:

מה עושה יגאל רביב, ג’וליאן איש חמודות, יפה הפרצוף, בהיר העיניים, שפונק מילדותו באמון בלתי מוגבל ביושרו, בכנותו, מה הוא עושה ביום ג' בבוקר? – הוא קם, מתלבש, נוסע לרחוב בן יהודה, נכנס לחנות עתיקות וקונה שם בשישים וחמש לירות – סכום עצום בשבילו, בהתחשב בקמצנותו הכרונית! – כד חרס עתיק, אותנטי, מן התקופה הכנענית־ישראלית. הוא מבקש שיארזו לו את זה יפה, בצמר גפן, בקופסה נאה, עם קישור של סרט שני, משלם, יוצא, חוזר למכונית –

כאן אני מוכרח להיעזר במצלמת ההסרטה שלי. צילום בסלואו־מושן, כי חשובים לי – חשובים מאוד – הרגעים האלה, כשמר רביב חוצה את הרוביקון:

הוא מחנה את המכונית ליד משרד הנסיעות של “אליטליה”, יוצא ממנה כשהקופסה תחת זרועו, מסתכל ימינה ושמאלה, חוצה את רחוב הירקון – סלואו־מושן! סלואו! סלואו! סלואו! – הבלורית הבלונדית מתנופפת לו קצת ברוח הקלה, עולה במדרגות רחבות של מבואת המלון –

קלוז־אפ על הפרצוף: בהיר, גאה, בעל הכרת ערך עצמית, הכרת יופי עצמית, היד מורמת רגע ליישר את הבלורית.

צילום פנים: הלובי של המלון. מיסטר רביב ניגש אל פקיד הקבלה, שואל אם יוכל להשאיר משהו בשביל מיסטר נוֹיהאוּף. הפקיד מציץ בלוח המפתחות ואומר למיסטר רביב שאם הוא רוצה, יוכל לראות את מיסטר נויהאוף, כי הוא לא יצא עדיין מן המלון. מיסטר רביב אומר לא, תודה, הוא רק רוצה להשאיר לו משהו, ומבקש נייר ומעטפה. מקבל, כותב בכתב יפה באנגלית: “מיסטר נויהאוף היקר. אנא קבל שי צנוע זה כמזכרת לשעות יפות שעשיתי עמך ברחבי הארץ העתיקה־החדשה הזאת, וכאות תודה לפגישה איתך, שהשאירה בי רושם לא יימחה. שלך ברגשי כבוד – יגאל רביב”. למעלה, מעל לתאריך – פרט חשוב מאוד, נא לשים לב! – הכתובת הפרטית של מיסטר רביב ומספר הטלפון שלו. בביתו.

זהו. פייד־אאוט.


אבל כמו בפסיכולוגיה למתחילים: מיסטר רביב – בגלל תסביך שאולי עוד נעמוד עליו להלן – עשה בזה את השגיאה הפטאלית של חייו! שגיאה שהוא מתחרט עליה כל הימים – והלילות! – שתתנקם בו ללא מרפא!

או אולי עלינו לעבור מפסיכולוגיה למיתולוגיה? – כי מה עשה מיסטר רביב? – הוא הביא מנחה. או קורבן, קורבן אשם. הוא הלך לחלות את פני עליון ממנו!

אתה תופס מה הלך פה? יגאל רביב־רבינזון, יהודי בן יהודי, דור שלישי בארץ – הביא מנחה, לכפר עוון כביכול, אל כומר גרמני, שבא אליו, כדי לכפר על עוונו.

אבל בעד שגיאה כזו צריך לשלם. גם על פי הפסיכולוגיה וגם על פי הדת – היא לא עוברת בלי עונש.

והעונש בא מיד, כמובן. כמו שובר לשטר.

ביום ג' בבוקר, אמרתי לך, השארתי את המתנה. ביום ג' בערב אני מצפה לצלצול, אבל אינני מתפלא שלא בא. הכומר נסע בוודאי לירושלים, חזר מאוחר, עייף, לא הספיק. ביום ד‘, כשלא מגיע לא צלצול ולא מכתב, אני כבר משתומם: יכול היה להספיק לצלצל אלי, אם לא הביתה, למשרד. בכל זאת אני מהנה אותו מן הספק: יתכן שענה לי במכתב והמכתב טרם הגיע. ליתר בטחון, אני מטלפן בערב למלון ושואל אם מסרו לו את החבילה שהשארתי. הפקיד זוכר אותי, אומר, כמובן, כמובן! אולי אני רוצה לדבר עם הר נויהאוף? הוא עכשיו בחדרו. לא, תודה, אינני רוצה לדבר עם הר נויהאוף. ואני מרגיש צביטה חזקה בלב. כאשר גם ביום ה’ לא מגיע לא צלצול ולא מכתב, אני כבר מדוכא, מדוכא מאוד! אינני יכול לישון בלילה. ביום ו' – היום האחרון לשהייתו בארץ – אני מאבד את שיווי משקלי. אני מלא חֵמה: איך יתכן הדבר. אני שואל, איך יתכן שאדם כמוהו, בן תרבות, כומר, גרמני – לא יודה לאדם שליווה אותו יומיים ויצא מגדרו להסביר לו כל עץ וכל אבן בדרך! איך אפשר? בכל זאת אני נותן לו עוד יומיים. כלומר, למכתב. אני מניח שהחליט לכתוב לי ביום צאתו מן הארץ – אתה יודע, כמו שנהוג אצל נשיאים, או ראשי ממשלות, שמתוך מטוס הם שולחים את ברכת הפרדה, כשהם מתארחים זה בארצו של זה… ואם כן, המכתב יגיע רק ביום א'. ואני רואה את המכתב לעיני, מילה במילה: תודה על הכד העתיק, התנ"כי, שיזכיר לי תמיד את ארץ הקודש…

יום א‘, יום ב’ –

אני מצטמק והולך, מתקטן והולך, נעשה גמד, רמש. אינני יכול לעבוד, אינני יכול לישון –

אני מרגיש שהעלבון הזה חותר בתוכי, הורס אותי. אני תופס שזו המהלומה הקשה ביותר שספגתי בכל ימי חיי! הקשה ביותר! שלא אוכל להתאושש ממנה! ומידי מי? – גרמני!

גרמני! בן העם הזה שהרג את כל המשפחה של אמי! את אמה! את שתי אחיותיה! את ילדיהן! בן העם הזה שאלף מעשי צדקה שלו לא יכפרו על הדם ששפך!

אבל הידיעה הזו לא הועילה לי, אתה מבין? לא מרגיעה אותי כהוא זה. כי את המהלומה, את סטירת הלחי הזאת, ספגתי מידי אדם אחד. מידי אדם –

אדם שהריח אותי.

אדם שכפר – אם להשתמש בלשון ספרותית – ב“אותנטיות” של האישיות שלי.

או בלשון תנ"כית, אם אתה רוצה: שראה ללבב ולא לעיניים, על כן לא שעה למנחתי.

מאז, שלושה שבועות, לילה לילה, אני מעביר לעיני את כל חיי, אלפי מקרים, אלפי פרטים, נבזויות קטנות, גנבות קטנות, רמאויות, העמדות פנים, התחנפויות, ואני אומר לעצמי: הכול היה שקר, שקר, שקר, שקר אחד גדול!

הכול! אפילו במשפחה!

אלוהים! אפילו במשפחה! –


לא, עזוב את הכלים, אני אאסוף אותם בעצמי. שב.

שאכין קפה בכל זאת? סנדוויץ'? יש בשר קר במקרר. טוב, אז כוסית לפחות.

אולי אינני צריך לספר לך את זה. אתה מכיר את גאולה שנים. עוד מן הימים שלמדה בגימנסיה. לפני שאני –

אתה יודע שקינאתי בך, לפני שנים? אהבה ראשונה יש רק אחת, סוף סוף, מבחינה זו – רק מבחינה זו, כמובן – היא לא היתה בתולה כשנשאתי אותה.

עד היום יש לה חולשה כלפיך. קוראת את כל מה שאתה כותב –

כשאני מזכיר את שמך, עולה סומק קל בלחייה. אני אוהב להקניט אותה על זה, אה, אה! – אני אומר – השושנה הריחה מים והיא שוב פורחת! שנינו צוחקים. שעשוע כזה. אני אוהב את זה, להטיל את שמך מפעם לפעם. ככה, דרך אגב, תוך כדי שיחה, בארוחת הבוקר, למשל, או תוך כדי קריאת עיתון, ולראות איך היא מסמיקה…

שלוש שנים זה זמן לא מועט. מגיל שבע־עשרה עד עשרים חתיכת חיים. אביב החיים!

בשנים הראשונות… כמובן, גאולה עצמה סיפרה לך בוודאי. כשהייתי באמריקה, כתבה לי שהייתם נפגשים הרבה. בשנים הראשונות הייתי מענה אותה בשאלות, מה שהציק לי, ורציתי לשמוע תשובה ברורה על כך מפיה, היה, למה לא שכבתם? שלוש שנים הלכתם יחד, טיילתם שעות, שעות, ולילות ירח, בלילות ללא ירח, על שפת הים, על שפת הירקון, לשרונה, ליפו, יד ביד, יד על מותן, פעם תפס אתכם גשם והסתתרתם באיזו חורבה ישנה – שבע טחנות? לא, בית הקברות המוסלמי – למה לא שכבתם, אם כן? שניכם אנשים נורמלים, חמי מזג, למה לא שכבתם? – ותשובה לא יכולתי להוציא ממנה. בסוף חקירה כזו היא היתה תמיד מתרגזת נורא וצועקת: אינני יכולה להסביר את זה, וזהו!

אתה מחייך.

טוב, לא חשוב. זה היה מזמן. פרהיסטוריה.

אבל בסך הכול, אין לי מה להתלונן. חיים מאושרים, אידיליים. אידיאליים! גאולה היא בסדר. מכל הבחינות. מכל הבחינות. גם במיטה. חשוב מאוד, כפי שידוע לך. עד היום – אנחנו נשואים כבר כמה? – בפברואר יהיה שמונה־עשרה שנה – עד היום לא משתעממים זה עם זה, לא נכנסים לשגרה. היא אישה טובה, אם טובה, עקרת בית טובה, מורה טובה. מסורה לי, לילדים, לבית הספר. אגב, מעריכים אותה מאוד שם. ללמד מתמטיקה, כפי שידוע לך, לא קל. והיא מצליחה בזה. שמונים אחוז מן התלמידים שלה עוברים את בחינות הבגרות.

והיא נותנת בי אמון. בלי גבול. מעולם לא אמרה לי, אל תצא הערב, או אל תיסע, אפילו לחו"ל, ונסעתי כבר שלוש פעמים בלעדיה. פעמיים לוועידות האלה לשימור הטבע – מחשש פן “אבגוד” בה.

ואני חושב שהיא מעולם לא בגדה בי.

אני חושב. כי בעניין זה, לעולם אין לדעת, תמיד יש הפתעות. פתאום אתה נדהם לשמוע –

לא, קח מהוויסקי הזה. עזוב את הקוניאק המחורבן, יש לי עוד בקבוק, אל תדאג.

וגאולה אישה חמת מזג, כפי שאמרתי, והשתמרה יפה מאוד. מושכת. במסיבות אני רואה איך לוטשים עין אליה, מודדים אותה, מפשיטים אותה.

לא, אני חושב שלא. כמעט בטוח. הייתי יודע, אילו, מרגיש. ברגעים אינטימיים אתה מרגיש את זה לפי ההתנהגות.

ואני –

תראה, אנשים שלא מכירים אותי מקרוב, חושבים שאני דון ז’ואן גדול. בוגד על ימין ועל שמאל. בחור עם פרצוף כמו שלי… אנחנו מדברים גלויות הלילה, לא? למה לי לשחק את הצנוע? אני יודע שנשים נמשכות אלי. מכל הגילים, מכל הסוגים. מרגיש איך מסתכלות בי, במשרד, ברחוב, כשאני עובר במכונית. תמיד הייתי מודע לזה, עוד מילדות. ודווקא בשטח זה – משונה, לא? – לא ניצלתי את ההזדמנויות. כלומר, אלה שהפרצוף והצורה ו“החן הטבעי” שלי זימנו לי. והזדמנויות, תאמין לי, היו לי בלי סוף. בלי סוף. בכל יום, בכל מקום. לפתח חטאת רובץ. כמו שכתוב, רשת פרושה. אבל –

איך להסביר את זה? אינני יודע. כשם שגאולה איננה יודעת איך להסביר ששלוש שנים תמימות –

אתה יודע שאף פעם אחת, אף פעם אחת בחיי, לא הייתי אצל זונה? אתה מחייך. ידעתי שלא תאמין. כשאני מספר את זה לחברים הכי קרובים שלי, גם הם לא מאמינים! מה, אף פעם? גם לא כשהיית בן שמונה־עשרה? גם לא כשהיית לבדך? גם לא בחוץ לארץ? בפריז? בניו יורק? – חושבים שאני מעמיד פנים. לפחות כאן אני מרשה לעצמי לרשום נקודה לזכותי: בעניין זה אינני מעמיד פנים. עובדה. לא הייתי.

אולי מפני שאני אוהב ניקיון. אולי.

אבל חמדנות – זה דבר אחר. אני חמדן גדול, כן, מסתכל על כל אישה יפה. אומד אותה, מעריך את שוויה. שוכב איתה, בדמיוני, זאת אומרת, נהנה מההרגשה שהייתי יכול – אילו הייתי רוצה.

מצחיק, מה שאספר לך עכשיו. אתה רואה את המרפסת הזאת? בלילה, לעתים קרובות, היא שימשה לי משלט. עמדת תצפית. חלשתי ממנה על כל החלונות שממול. משמאל, באלכסון, גרה אישה אחת. לא צעירה. ארבעים ושמונה אולי יותר. כתבת חוץ של עיתון צרפתי. רומנייה, בלונדית, מלאה. לא יפה, פנים עגלגלות, חוטם קטן, אבל איברים של רובנס. גברת לופסקן, הייתי קורא לה בלבי. בשתים־עשרה וחצי, בכל לילה בשתים־עשרה וחצי היא שוכבת לישון. בשתים־עשרה ורבע, כשגאולה כבר ישנה, הייתי מתיישב על הכיסא, במרפסת, ועוקב אחריה. מוגן על ידי החושך ורפפות התריסול, שאפשר לכוון אותן כרצונך. אישה עם רוטינה מדויקת. בשתים־עשרה ורבע גברת לופסקו עוד יושבת ליד מכונת הכתיבה שלה ומתקתקת. בשתים־עשרה וחצי היא מכסה את המכונה, עוברת לחדר השני. התריס שלה הוא עם רווחים גדולים, שהכול נראה דרכם. כמעט הכול. אני יושב על הכיסא, מעשן, עוקב. אני רואה את גברת לופסקו מסירה את כיסוי המיטה, מקפלת אותו, ניגשת אל ארון הבגדים, מוציאה כותונת, מניחה אותה על הכר, מתחילה להתפשט. מרימה את שולי השמלה על המותניים, מן המותניים אל החזה הרחב, חולצת את החזה מתוכה, חולצת את הכתפיים, הראש. ניגשת לארון, תולה אותה, עומדת במלוא הדרה, בחזייה ובתחתונים, בשוקיים שמנות, עגלגלות, תאווה לעיניים. פתאום היא נעלמת מחוג האור. זה מרגיז, כמובן. לאן היא נעלמת? אולי למטבח, אולי לאמבטיה. לאחר כמה רגעים חוזרת, השיער חופשי, מפוזר, יחפה, כולה בדידות אצילה, עצמאות. אני רואה אותה מתירה את החזייה, החזייה נושרת מן השדיים הלבנים –

יש שם עץ על יד המרפסת שלה, וענף אחד תמיד מסתיר. תמיד ברגע הקריטי. אני קם, עובר לימין, לשמאל, אבל הענף מסתיר. תמיד. אני מספיק עוד לקלוט, לחצי רגע, כתף עגולה, אחוריים רחבים, עירומים, עוצרי נשימה, אבל בעוד שנייה היא כבר בתחתונית שחורה –

פעמים רבות הייתי זומם לכרות את העץ הזה. להתגנב בלילה ולכרות אותו.

סצנה טובה לסרט, לא? אדם עומד בחשכה על מרפסת ביתו, כשאשתו ישנה בחדר הסמוך, ועוקב אחר אישה המתפשטת בבית שממול.

בנאלי, אתה אומר. אתה צודק.

לא מתאר לעצמך איזה דמיונות הייתי רוקם סביבה. פנטסטיים. כולם מעבר לגדר האפשרי: אני מטפס דרך המרזב אל המרפסת שלה. אני יורד אליה בסולם מן הגג. אני קופץ אליה מצמרת העץ שבחצר שלה. אני מותח חבל בין המרפסת שלי למרפסת שלה –

כשהייתי פוגש אותה ברחוב, הייתי מסמיק. היה משונה לי – מאוד לא נימוסי מצדי – שאינני מברך אותה לשלום. מכרה ותיקה כל כך. אינטימית כל כך! הייתי רואה אותה ואומר בלבי: הלוא אני מכיר כל חמקמוק שלך, גברת לופסקו! את ערמת החיטים שלך אני מכיר! יודע איך את פושטת את הגרביים, איך את שולפת את הסיכות מן השיער, איך את מרימה את שתי הידיים מעל לראש ומושכת את השמלה הצרה הנחלצת בקושי מהחזה והצואר. את בית השחי האפל שלך אני מכיר! הלוא רק אמש –

פעם עצרה אותי. תסלח לי, היא אומרת – ואני מסמיק. כן, הפעם אני מסמיק, עד קצות האוזניים – אתה, נדמה, לי, דובר המחלקה לשימור הטבע. מיסטר רביב, אם אינני טועה. אנחנו שכנים, אתה מספר 72, נכון? ואני 69. כאן, כמעט ממול. נעים לי מאוד, אני אומר. שמי כך וכך, היא אומרת. כתבת של עיתון זה וזה. אנחנו צריכים להיפגש פעם. ברצון רב, אני אומר, רואה בזה אצבע הגורל… הייתי רוצה לשאול אותך פעם כמה שאלות בעניינים אקולוגיים, אם אפשר, היא אומרת. אצלצל אליך באחד הימים הקרובים.

היא לא צלצלה. אינני יודע מדוע.

אבל לפני שבעה או שמונה חודשים, נודע לי שלגברת לופסקו יש בת. סטודנטית, שלא גרה איתה, אלא עם חברה שלה, לא רחוק מכאן, בקצה הרחוב.

ערב אחד נשמע צלצול בדלת, נכנסת בחורה, גבוהה, די נאה, תסרוקת פוני, עיניים ירוקות, שפתיים דקות דקות, קווי פנים עדינים, עדינים מאוד. מציגה עצמה כבתה של העיתונאית ממול, ואומרת – תסלח לי, הפקק אצל אמא שלי נשרף, שתינו איננו יודעות איך לתקן את זה, ואמי ביקשה שאעלה אליך ואשאל, אולי אתה תוכל לעזור לנו.

אצבע הגורל! – אני אומר לעצמי. לוקח פנס כיס, חוט חשמלי, יוצא איתה, עולה אל הבית שממול. חושך, מקבלים אותי בהתנצלות: לא היה אל מי לפנות, השכנים נסעו, וכו' וכו'. אני שולף את הפקק, מתקן אותו – ויהי אור. מודים לי: תיכנס, תשתה כוס תה לפחות… לא, תודה, אין לי פנאי, אבל אני נכנס רק לרגע, להעיף עין. ורואה את החדר שאני מכיר כל כך, כל דבר עומד במקומו הנכון, המיטה, הכיסא, שולחן הטואלט… אבל ללא שום מסתורין, ללא צעיף של רומנטיקה.

אבל לאחר כמה ימים אני פוגש את הבת ברחוב. היא מאירה לי פנים, ולאחר עוד כמה ימים, שוב מברכת אותי, מברכת יפה, יפה מאוד, בפעם השלישית, בבוקר, אני נוסע במכונית, רואה אותה על המדרכה, עוצר, שואל אותה מה שלומה, היא עונה לי, ושואלת מה שלומי. נוסע לנגב, רוצה להצטרף? אני אומר, כבדיחה. היא מחייכת, מהססת. ופתאום אומרת: בעצם מדוע לא? – ונכנסת למכונית. מין החלטה שובבה כזו, של תלמידה שהחליטה להסתלק מבית הספר.

כך זה התחיל. לפני שבעה חודשים בערך.

ומאז –

למה אני מספר לך? דברים כאלה לא מספרים. אפילו לא לחבר הקרוב ביותר.

אבל זה קודח לי בראש. כל הלילות האלה. מאז העניין עם הגרמני ההוא, המתנה –

אני מוכרח לספר את זה פעם!

אתה לא מסגיר אותי, אני יודע. דווקא מפני שאתה ידיד טוב של גאולה.

אל תחייך עכשיו.

יום יום, אם כן. לא, אני מגזים. פעמיים־שלוש בשבוע, אחר הצהריים.

נדמה לי שאמרתי לך כבר, שיש לי הרבה זמן חופשי בעבודה. על כל פנים, אני חופשי לעשות בזמן כרצוני. איש לא שואל, איש לא בודק. למזכירה אני מודיע שאני יוצא לסיורים, או לפגישות בענייני המשרד.

בשתיים או שלוש אני נוסע לאוניברסיטה, היא מחכה לי כבר על המדרכה, ואנחנו נוסעים לחדר שלה. החברה שלה בצבא, על פי רוב מחוץ לעיר.

הגיל: עשרים ושלוש. יום ההולדת שמונה־עשר באפריל.

בתי הבכורה, דליה: שש־עשרה. יום ההולדת שמונה־עשר באפריל.

לא, אין לי אמונות תפלות. בכל זאת, לא נעים.

בפעם הראשונה זה הדהים אותי. נסענו לשבטה, לעבדת. שדה בוקר. כשהגענו לבאר שבע, כבר היתה שעה מאוחרת בערב. שכרתי חדר במלון, לשנינו. מה שהדהים אותי, היה שהיא קיבלה את זה בפשטות כזאת, כדבר מובן אליו, ללא שאלות, ללא היסוסים!

זה הדור החדש, ידידי. חשבתי תמיד שאלה אגדות, התפארויות שווא, כשהייתי שומע צעירים מדברים על כך שכולן “נותנות” וכל אחת אתה יכול להשכיב… לא תאמין, אבל זה בדיוק כך! אין זו אגדה! והיא לא בחורה מושחתת, להפך!

מה אני מוצא בה?

לא, לא אוהב בה, שטויות. אבל נוח לי איתה. נעים. בחורה נבונה מאוד, לומדת ספרות.

אגב, התפלאתי מאוד שלא מלמדים אותך שם, בפקולטה.

נעלב?

אני רואה שהסמקת.

אל תשים לב. אופנות באות ואופנות הולכות.

נוח לי איתה, אם כן. היא לא מכבידה עלי. קודם כול, מפני שאף פעם אחת, אף פעם אחת, גם לא ברגעים האינטימיים ביותר, לא שאלה אותי את השאלה המטופשת הזאת. שכל עגלה קטנה שואלת אותה בעיניים לחות, שמאלצת אותך להיות שקרן, או להיות גס רוח, ועל כל פנים שוטה בעיני עצמך: אתה אוהב אותי? – וזה כבר הרבה מאוד. שנית, מפני שיש לה טאקט רב, היא לא שואלת על אשתי, לא מזכירה אותה, לא מנסה להתערב בענייני המשפחתיים. שלישית, היא בחורה חכמה. אני יכול לשוחח איתה על כל עניין רציני, מפוליטיקה עד ספרות. אנחנו משוחחים הרבה על ספרים. אני אוהב ספרים – לא, לא פורנוגרפיה, שכח את זה. ספר פורנוגרפי אני גומר בחצי שעה ומשליך אותו – ספרות טובה: גינתר גראס, מלמוד, לורנס דארל, הסה…

פעם דיברנו על רומן שלך. האחרון, זאת אומרת.

אל תצחק. אני לא אומר את זה כדי להחניף לך.

שאלה אותי אם הוא אוטוביוגרפי, לדעתי. כלומר, אם הגיבור הוא אתה, פחות או יותר. אמרתי לה שעד כמה שידוע לי, יש לך חיי משפחה מאושרים…

פתאום אני שומע: מתגרש! קיבלתי שוק ממש.

היא צדקה. אם כן. אינטואיציה!

אתה צוחק.

שטויות. אני יודע שזה לא כל כך פשוט, יודע.

מדברים על ספרים, אם כן. על פסיכולוגיה, פסיכותראפיה, השגעונות של האופנה האחרונה – זן בודהיזם, יוגה, מדיטציה, טיפול קבוצתי, נבונה מאוד. אורגינלית.

היא מכבדת אותי. מקבלת אותי כמו שאני, ומכבדת. אני לוקח אותה לפעמים לארוחת צהריים במלון “פאר”. באים לשם שרים, מנכ"לים, עיתונאים. היא רואה איך הם מכבדים אותי, איך אני קורא להם בשמם, איך אנחנו מחליפים הערות או בדיחות על ענייני היום, מפלגות וכדומה. אני בשבילה מישהו. זה מחמיא לי, אני מודה. כשם שמחמיא לי שבחורה צעירה כל כך, צעירה ממני בעשרים שנה, נבונה, ויפה, מוצאת בי עניין. קשורה אלי. קשר נפשי ואינטלקטואלי, הייתי אומר.

למה אני מספר לך את כל זה? כי אני רוצה שתבין שהיא לא “חתיכה” בשבילי. לא אחת שאני מעוניין לנצל אותה לסיפוק תאוותי ותו לא. אני לא טיפוס כזה. גם היא לא. זהו קשר ממין אחר –

במיטה?

מצחיק אותי שאתה שואל שאלה כזאת… דוקא אתה…

בסדר.

זה לא הצד הכי חזק בה, הייתי אומר. אני בטוח שאמה יותר מעניינת ממנה בשטח זה.

לומר לך משהו? כגבר אל גבר?

כשאנחנו שוכבים… ברגעים האלה שבספרי המין הם משורטטים בדיאגרמה של קו זיגזגי עולה, עולה עולה… בעצם הרגעים האלה איתה, אני מסוגל לחשוב… אתה יודע על מה? על לוח הפגישות שלי ביום המחרת: שעלי להיות בעשר ושלושים במשרד החקלאות, בשתים־עשרה באל על, בשתיים במלון “דן”… יותר מזה: אני מסוגל לצייר בדמיוני את מפת הרחובות סביב מלון “דן” ולחשוב בדאגה איפה אחנה את המכונית!

מה אתה צוחק כל כך?

אתה מכיר את זה מניסיונך?

לא. זה לא בדיוק כך. לא.

יש עוד משהו. כן. כשאני איתה –

תשאל למה לי כל זה. למה – כשיש לי חיי משפחה מאושרים. אידיאליים!

אגיד לך: מה שמעצבן אותי אצל גאולה זה הבריאות שלה. האופטימיות חשוכת המרפא שלה. המרץ, החריצות. תמיד היא עושה, תמיד על גלגלים. קמה בשש וחצי, מכינה ארוחת בוקר, מכינה את הילקוט לרמי ומגרדת את הגזר לארוחת הצהריים. הולכת לבית הספר, חוזרת, מסדרת את החדרים, מכבסת, מכינה את השיעורים שלה, ובו בזמן עוזרת לרמי ולדליה להכין את השיעורים שלהם. רצה לפגישות הורים, פגישות מורים, ובין לבין מספיקה לסרוג לי סוודר. ותוכניות! תוכניות בלי סוף! היום, ג’ולי, אתה הולך לקנות נעליים לילדים, אל תשכח לקרוא לצבע שיסייד את חדר האמבטיה. הגיע הזמן להחליף את תנור הגז. ביום שישי אני מזמינה אנשים הביתה. מתי אנחנו מתקנים את הדוד החשמלי. כבר שבועיים לא היינו אצל אמא שלך, מוכרחים לנסוע אליה. מכינה חודשיים מראש כרטיסים לקונצרט. שנתיים מראש טיול ליוון! והיא תמיד צודקת ותמיד אומרת את הדברים הנכונים!

זה מצוין, זה נהדר, אשת חיל מי ימצא! אבל זה לא הקצב שלי. אני עצלן! אני רוצה מנוחה! קצת מנוחה: אני רוצה, כן, אני רוצה –

אז אני הולך אל הנערה ההיא.

אבל כל זה – שקר, שקר, שקר! חיים כפולים – שקר כפול!

משקר לאשתי ומשקר להיא. עשרים וארבע שעות ביממה.

ומשחק כפול!

כי בבית אני משחק את הבעל המסור, ובחוץ את המאהב הרומנטי –

שניהם משחק!

לידיעתך: אני בעל מסור ואב מסור. כן, אני הולך לקנות נעליים לילדים. אני מזמין את הצבע שיסייד את חדר האמבטיה, אני רוחץ את הכלים בכל ערב. ברצון. לוקח את המשפחה לפיקניק בשבת. לא ארשה לגאולה לצאת בשמלה שלא הולמת אותה, לדעתי. אלחם על המשכורת שלה. אלך איתה למסיבת ריקודים – ואוי לה אם אחשוד בה שיצאה לגינה להתעלס עם מישהו.

כבר היו כאן מכות בגלל זה. שאל את השכנים.

אני קנאי מסוכן.

והיא נותנת בי אמון בלתי מוגבל, כפי שאמרתי לך, דואגת לבריאותי, לצרכַי, משגיחה עלי, קוראת לי בחמישה שמות חיבה – ג’ולי וגאלי ודוריאן ו… לא מזמן, אמרה לי בהלצה: למה אתה לא בוגד בי פעם?

הסמקתי ואמרתי: מניין לך שלא?

הסמקתי בכוונה! אמרתי לך שיש לי שליטה פנטסטית בהבעות הפנים שלי.

יכולתי להרשות לעצמי לומר “מניין לך שלא”. אתה מבין? אני כאילו אומר אמת – וחושב את זה לצדקה לעצמי – אבל למעשה אני אומר שקר, כי אני יודע שהיא לא מסוגלת כלל להעלות בדעתה שאני, ג’ולי, גאלי, יגאל –

וגם עם ההיא אני משחק.

כי אינני מאהב רומנטי. אני בן ארבעים ושתיים. נשוי שמונה־עשרה שנה. בת בת שש־עשרה, בן בן עשר, אינני צעיר. ואני משחק את הצעיר. מתנשק כצעיר, מתפלסף על החיים כצעיר, גינוני אבירות, רוחב יד… משחק את המשחק שלה, כשם שבבית אני משחק את המשחק של גאולה.

משחק כפול אמרתי? – משחק משולש!

כי גם במשרד אני משחק. אני ממלא תפקיד בתחום שאין לי כל יחס אליו. מקשקש על טבע, טבע, טבע, כשאין לי כל יחס לטבע! מיי פוט הטבע, כמו שאומרים האנגלים.

אבל מה שמדאיג אותי, מה שמציק לי, מה שגוזל שינה מעיני מאז סטירת הלחי שחטפתי מן הגרמני ההוא – הוא מדוע לא היו לי כל ייסורי מצפון על זה?

תשמע, לפני שלושה חודשים, בשמונה־עשר באפריל, החלטנו, בתור מתנת יום ההולדת לדליה, לקחת אותה לטיול לחרמון. אנחנו יוצאים בבוקר מן הבית – לגאולה ולילדים היתה חופשת פסח – עם הצידנית וכל התחמושת. נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע. בדרך אני נזכר פתאום שזהו גם יום הולדת של ההיא! לפני שיוצאים מן העיר, אני עוצר, חונה ליד המדרכה, אומר שצריך לקנות ממחטות נייר לדרך, למקרה שמישהו יצטנן – גאולה אומרת לא צריך, אני אומר מוכרחים – יוצא, ניגש לחנות הפרחים הסמוכה, קונה צרור ורדים גדול, מצרף ברכה חמה, עם רמזים ארוטיים, ומשלח אותו לכתובתה. ניגש משם לבית המרקחת, קונה חפיסת ממחטות, חוזר למכונית. ממשיכים לנסוע. שמחים וטובי לב. אני מתנהג באופן טבעי בהחלט, כאילו כלום לא קרה, ללא כל יסורי מצפון.

מקרה ב':

יום אחד, כשאני חוזר מן העבודה, אני רואה מרחוק סמוך לבית, על המדרכה –

הו, אלוהים! אני אומר לעצמי, לא! רק לא זה!

רואה את גאולה ואותה עומדות ומדברות זו עם זו כמו שתי שכנות שמחליפות רשמים על מחירי השמלות, או על המספרה שבפינת רחוב.

אני נעלם. מסתתר בחדר מדרגות של בית סמוך. עד יעבור זעם.

כשאני רואה שהן נפרדות זו מזו, אני עולה הביתה, כבדרך אגב, בלי להסמיק, אני אומר לגאולה: מי היתה זו שדיברת איתה למטה?

אה, זו? – היא אומרת תוך כדי קילוף בצל ליד הכיור – זו הבת של העיתונאית שגרה ממול. לא ידעתי שיש לה בת. נחמדה דווקא.

מאין את מכירה אותה? אני אומר.

נפגשנו פעם, בחנות, היא אומרת, קח ממני את הבצל הזה, ג’ולי! אני כבר עיוורת מרוב דמעות!

אני לוקח מידה את הבצל וממשיך לקלף אותו.

ועל מה אני חושב באותם רגעים? – על סצנה קולנועית. על זה שאילו היתה לי מצלמת קולנוע הייתי מצלם את השתיים עומדות על המדרכה ומדברות, אותי מסתתר בחדר המדרגות, את קילוף הבצל מעל לכיור במטבח –

שום יסורי מצפון, אדוני!

למה אני מספר לך את שני המקרים האלה? כי בלילות האחרונים הם חוזרים וחוזרים בדמיוני, שוב ושוב, מאות פעמים. מאות פעמים אני רואה את התמונה הזאת איך אני עוצר את המכונית ויוצא לקנות צרור ורדים ושולח אותו בלווית הרמזים הארוטיים וחוזר למכונית, מתיישב ליד גאולה – ואני תופס את עצמי בראש ושואל – איך יכולתי?! איך יכולתי?! שוב ושוב, מאות פעמים, אני רואה את התמונה של הפגישה הזו בין השתיים, והבצל – ואני מתמלא בושה נוראה, ושואל את עצמי איך לא הרגשתי שום ייסורי מצפון?

אבל למה לדבר על מקרים מסוימים? זהו עניין של יום יום! הלוא שעות אחדות בלבד לאחר שאני נמצא עם הנערה ההיא, אוכל איתה צהריים, נמצא בחדרה, שוכב איתה – לא רחוק מכאן, בקצה הרחוב – אני מסוגל לשכב בשקט גמור, לצדה של גאולה במיטה, אני קורא את “מאה שנים של בדידות”, היא קוראת את “הסנדק”, ראשה נח על כתפי, זרועי תחבקנה, אצבעות רגלי מדגדגות את אצבעות רגליה – ואין לי שום ייסורי מצפון. אפס. נאדה.

איך איך איך, איך זה יתכן? אני שואל את עצמי – עכשיו אני שואל את עצמי, אז לא שאלתי! – הלוא חייבים היו להיות לי יסורי מצפון! רגשי אשמה! הלוא כך כתוב בכל הספרים. אצל משה, ישו, אוגוסטינוס, קירקגור, דוסטויבסקי, פרויד, קפקא, בובר. אם כן מדוע לי לא היו יסורי מצפון? האם אני חסר מצפון? חסר מצפון לגמרי? האומנם אני מושחת עד כדי כך? עד כדי כך?

או אולי, אני חושב לפעמים, אולי הם לא צדקו. אולי אין דבר כזה כמו יסורי מצפון, רגשי אשמה? אולי כל התפיסה הזו לא נכונה? אולי זה דבר אחר לגמרי ממה שהם מכנים אותו. אולי, על כל פנים, זה לא חוק. סוף סוף הדתות והתורות הפילוסופיות והפסיכולוגיות לא עוסקות בממוצע, לא בסטטיסטיקה, אלא במין האנושי כולו! ואני – בזה אתה מוכרח להודות – אני בן המין האנושי! אפילו אם אני יוצא מן הכלל – כבר הכלל איננו נכון!

אבל אני חושב על זה, אתה מבין! לא ישן בלילות. זה מציק לי. הורס אותי. אני מרגיש בושה נוראה. על כל השקר הזה, כל החיים. אבל בושה זה יסורי מצפון?

אינני יודע.

אולי לא. אולי לא.

לפעמים, כשיש לי סיוטים בלילה, אני מרגיש כאילו כל הפרצוף שלי נפוח. אני ממשש אותו – נפוח. ומשהו כאילו משותק מסביב לשפתיים. אני קם בבוקר, מסתכל בעצמי בראי, רואה אותו – כלום לא נשתנה! אותו פרצוף תם וישר! אני שואל את עצמי איך אפשר שאין בו אף אות, אף רמז, לשקר הזה שבו אני חי? אני מתפלל – בימים אלה אני ממש מתפלל – שייחרת בו איזה קמט, איזה עיקום, איזה עיוות, שיעיד לפחות –

אתה יודע שלפעמים אני מתבייש בו, בפרצוף הזה? ממש! כשאני הולך להלוויה, אני מסתיר אותו, אני רוצה לקבור אותו. כאילו עלבון למת. ואז אני מרגיש כאילו מוות בתוכי, בפנים –


אתה שומע?

זה הבוקר.

בשבועות האחרונים, את הבוקר אני קודם כול שומע, אחר כך רואה. שוכב ער – פתאום צפצוף ציפור. ארבע וחצי.

בולבול? דרור?

חייב הייתי לדעת, אבל אינני יודע. הייתי כתריסר פעמים במצפה הצפרים בנחל התנינים, עם כל מיני פקידים ותיירים, שמעתי את כל ההסברים של המדריך שם, על כל סוגי הציפורים. פורח לי מהראש.

מצחיק איך שמות של ציפורים שכיחות, שכיחות ביותר, שידעתי היטב כשהייתי ילד, פורחים לי מהראש.

לפני שנה, שנה וחצי, לקחתי איתי את דליה לעין גדי. אני אוהב לקחת אותה לסיורים. היא אוהבת טבע. לא כמוני, מתפעלת נורא מנופים, ואני נהנה מן ההתפעלות התמימה שלה. כשאני נוסע איתה, אני רואה הכול בעיניים שלה. בדרך עשינו חניה קצרה בעין חצבה. יש שם עץ דום ענקי – שיזף קוראים לזה בעברית – עתיק, העתיק ביותר בארץ, התיישבנו תחתיו. הוצאנו את הצידה שנתנה לנו גאולה ואכלנו. פתאום פורחת מתוך השיחים שעל ידנו ציפור גדולה, גדולה כמו תרנגולת, במשק כנפיים רועש ובצריחה. ועפה נמוך מעלינו ונוחתת לא רחוק מאיתנו ורצה על פני הקרקע. תראה, אבא, תראה, אומרת דליה בהתפעלות, תראה איזו ציפור גדולה, מה שמה? – את לא יודעת? אני אומר שלָיו! – זה שבני ישראל אכלו בדרך ממצרים? – כמובן! לא ראית כמה נמוך היא עפה? אפשר היה לתפוס אותה!

ידעתי שזה לא היה שליו. שליו קטן יותר, אפור יותר, וזו, היה לה צוואר בהיר, עם סהרון, ורגליים אדומות. אבל התביישתי לומר שאינני זוכר, ונפלט לי שליו.

אבל כל הדרך זה הציק לי. זכרתי את הציפור עוד מילדות, ולא זכרתי את שמה. הציק לי שאמרתי לה דבר לא נכון. הגענו לערבה, עברנו את סדום, דליה לא חדלה להתפעל, מהקניונים, מגבעות החוור, מן המלח המנצנץ בעיניים – ולי, כל הדרך, יש רק ציפורים בראש: סנונית, קיכלי, קורא, קוקייה… אני מכיר את הציפור, לעזאזל, מה שמה? קורא? לא קורא! דוכיפת? מה פתאום דוכיפת? לדוכיפת יש ציצת נוצה!

כל הטיול נעכר עלי. אתה מבין מצב כזה? אנחנו נכנסים לעין גדי, הולכים אל השמורה, מטפסים לאורך הנחל. דליה מאושרת מן “הנוף המשגע”. ואני לא רואה כלום! הראש שלי עובד על הציפורים! רגע, רגע – אני חושב – איפה ראיתי אותה בפעם הראשונה? בשפיה? בגבעת עדה? בכרם של צוקרמן? בעין גדי אני מדבר עם המפקח של השמורה על איזה ביקור שצריך לתקיים שם – וחושב כל הזמן רק על שם הציפור הזאת! עומד לי בקצה הלשון! ומציק לי – מפני שאני לא יכול להשאיר את דליה עם השליו! והיא מאמינה לכל מה שאני אומר לה! דברי אלוהים חיים!

פתאום, בדרך חזרה, קילומטר או שניים לפני עין חצבה, באמצע משפט, שסיפרתי לה על מפעל האשלג בצפון ים המלח, לפני קום המדינה – עובר לי כמו ברק בראש: חוגלה!

כשאמרתי לה שהיתה זו חוגלה ולא שליו, הציפור שראינו לפני שעות – צחקה ונשקה לי: אבא מסכן, דובר המחלקה לשימור הטבע! כל היום יש לך רק ציפורים בראש!

זה דרך אגב. איפה הפסקתי? כן, הסטודנטית ההיא.

אתה עוד מקשיב לי? מסוגל להקשיב?

מעניין אותך. טוב.

אני? אני ער מאוד! לאחר שאינך ישן לילות רבים רצופים – רק שעה־שעתיים בלילה אולי – יש לך איזה מין ערנות חולנית כזאת, קדחתנית, כאילו אתה קופץ מעורך.

לא, לא נפגש איתה.

מאז, לא. אפילו פעם אחת לא.

ואת גאולה והילדים, כפי שאמרתי לך, שלחתי לזכרון יעקב אל אמי, אחר מות אבי היא עברה לשם. אל אחוזת אבותי, אפשר לומר.

לא יכול לשכב לצדה, מרגיש את עצמי מלוכלך.

אם היא מרגישה? – כמובן מרגישה שקרה לי משהו. לא יודעת מה. אמרתי לה –צרבת, בגלל צרבת לא יכול לישון.

הכריחה אותי לגשת לקופת חולים. רשמו לי דיאטה.

אבל אינני יכול לעבוד, אין לי מנוחה.

בעשר אני יוצא מן המשרד, הולך לבית קפה על שפת הים, ויושב שם שלוש־ארבע שעות. עד אחת, שתיים. די נהנה מזה. מרגיע אותי.

מעניין שם, מעניין מאוד. עולם שלם.

אני אוהב לשבת שם. מרפסת רחבה, כיסאות לבנים, אין הרבה אנשים בבוקר. שלושה, ארבעה, יושבים, שותקים, מסתכלים בטיילת, בים. ים שטוח, חיוור, חלש. ספינת דיג חורשת את המים, ככה בכבדות, גוררת סירה אחריה… אני אוהב את הספינות האלה, עם התרנים החלודים, החבלים הרקובים, הגלגלות, הרשתות התלויות. נותן לך הרגשה של חוץ לארץ – יוון, סרדיניה, קורסיקה, בדידות. יש משהו טהור בבדידות.

או פתאום מטוס, לבן, נקי, טס נמוך, לאט, כמו שחף או נץ, מעל לים, בדרך לשדה דוב, משהו טהור.

או הטיפוסים האלה שעוברים לאורך הטיילת, אחד אחד, או שניים שניים. אני יכול להסתכל עליהם שעות. צמד של זכרים קשישים, בחליפות שחורות, עניבות. הולכים אצבע באצבע, שותקים, מסתכלים בים, מסתכלים בבתי הקפה, חמורי פנים, עם גבות עבותות, שפמים, מין אצולה מנוונת כזאת, כמו בספרד, איטליה. פעם ראיתי שניים כאלה שאחד מהם היה עיוור, עיוור בעל עיניים פקוחות וריקות, כמו שני פצעים. השני הוליך אותו והסתכל בים. וגם הוא הסתכל בים! כאילו רואה! עומד ורואה. משהו באמת אצילי.

או הצעירים, עם החולצות השחורות, או הצבעוניות, עם המכנסיים הצרים, החגורה מתחת לטבור, ברישול, בהילוך מגונדר, מעוכז, מסוגרים, זוממים משהו. אורבים למישהו, יצאו כאילו מתוך הלילה –

אני מזמין קפה תורכי, לוגם לאט לאט, מסתכל. שלושה שולחנות ממני יושבים שניים שבאים תמיד, בכל בוקר. אחד קשיש, בעל שיער שחור עם פסי שיבה, מסורק יפה יפה לאחור, פראנג’י, לחיים שקועות, אפורות, שני קמטים עמוקים מצדי השפתיים, אצבעות שחורות. בכל רבע שעה קם, יוצא להשתין, האצבעות על כפתורי המכנסיים, חוזר כפוף קצת, האצבעות שוב על כפתורי המכנסיים. השני צעיר, שפם דק, שפתיים קמוצות, עיניים עמוקות מאוד, עמוקות וחולות צהבת, כאילו קודח, יושבים, לוגמים בירה. לפעמים קוניאק, לא מדברים אף מילה אחת. שעות – אף מילה אחת.

קצב אחר, זמן אחר. עולם בפני עצמו!

בהתחלה חשבתי שהכול תמים. פרונט נקי, טיילת, ים, בעלת הקפה מתיחסת אליך כמו אמא גדולה… באה, מתנדנדת על הירכיים הרחבות שלה, מגישה לך את הקפה מתוך יחס, ככה, שואלת מה נשמע…

אחר כך ראיתי שלא כל כך. שמאחורי הפסאדה הבהירה, הנקייה, מתרחשים דברים.

ובכל זאת, בכל זאת איכשהו תמים.

בבוקר השלישי או הרביעי ניגשת לשולחן שלי אחת נמוכה, כהת עור עם חצאית משי שחורה מיני־מיני, שנראית כמו שמלה תחתונית, עם שדיים חצי חשופים, מתיישבת ואומרת, אפשר לשבת על ידך? – אפשר, למה לא? אני אומר. – תגיד, אתה לא הולנדי? היא אומרת – למה דווקא הולנדי? אני אומר – אני והחברה שלי התערבנו שאתה הולנדי. היא מחיכת ומסתכלת בבלורית שלי. – מה נשמע? – בסדר. – תזמין לי כוסית, מותק? אני מחייך אליה ואומר: כמה זה יעלה לי? – לא הרבה. חמש עשרה לירות בשבילך – היא אומרת ומניחה את היד שלה על הברך שלי. – עכשיו? בבוקר? אני אומר. – למה לא בבוקר? בבוקר זה הכי טוב! היא אומרת.

אחר כך תפסתי את הטכניקה: היא מתיישבת ליד מישהו, הוא מזמין לה כוסית, היא הולכת איתו לחדר בקומה השנייה, חוזרת, ומנסה לצוד מישהו אחר.

היה לה לקוח קבוע, גבוה, בחליפה חומה יפה מאוד, מגוהצת, ועניבה ירוקה, אבל היה הולך בקושי, מתנדנד. מרוב זיונים, אני חושב, פעם, כשירדו מלמעלה, נפל במדרגות.

אחר יום־יומיים, הבינה שאני לא קליינט בשבילה. אבל מה? – בכל זאת היתה מתיישבת לידי. מתוך שעמום, כנראה. בית הקפה כמעט ריק. יושבת, מדברת, שואלת מה אני עושה, איך ישנתי בלילה, אם יש לי אישה, ילדים, מתלוננת על הבחורים, שרוצים רק דבר אחד, והיא אוהבת לדבר דווקא… אלגרה שמה. פנים עגולות, עיניים עגולות שיניים בריאות מאוד.

נדמה לך: זונות – מי יודע מה. לא! חיים פשוטים! הן, ובעלי הקפה, ועוד שתי “מארחות” – כמו משפחה. אתה חושב שהן שותות נקטר לארוחת הבוקר? – יוגורט! תאמין לי. במו עיני ראיתי: יוגורט, לחמניה, קקאו! ויש להן כאב ראש בבוקר. מתלוננות. ואחת סורגת סוודר, השד יודע למי. אלגרה ניגשת אליה: תראי! מתי הספקת לעשות את זה? איזה יופי! שתיהן יושבות ומשוחחות על מספר ה“עיניים”, על חברות שלהן, למה שאקנא בה? – אומרת אלגרה – בגלל השומן שלה? היא סובלת מחוסר מוח!… לפעמים הן בולעות איזה רצח קטן לארוחת הבוקר, יחד עם היוגורט: ויקטוריה מורחת לחמנייה ומספרת שאמש רצחו את חיים ב“אריאנה”, שקיבל חופשה מרמלה, אלגרה שותה את הקקאו ואומרת: חיים? זה שצובע את הכיסאות בקבלנות? מסכן, לא הייתי מאמינה – אומרים ששחטו אותו במכה אחת – שמה ויקטוריה חצי לחמנייה בפה – תארי לך, נפל על המקום ונאלם דומייה.

“נאלם דומייה”! איזו עברית! פנטסטי!

הכול כמו באיזו שכונה עממית. כולם מכירים זה את זה. כולם קוראים זה לזה בשמות הפרטיים – שאול, ג’ינג’י…

הנה ג’ינג’י, אלגרה אומרת לי כשהיא רואה אותו על המדרכה. – ג’ינג’י! היא קוראת לו וצוחקת. – מה קרה לך, ג’ינג’י? חשבתי שאתה מאחורי סורגים! לא לקחו אותך? בוא, בוא שב קצת!

“מאחורי סורגים” איזו עברית! פנטסטי!

עם החלבן, יוס’לה, שמביא את החלב בכל בוקר בתלת־אופן שלו. היא אוהבת להתבדח: כמה הרווחת היום, יוס’לה? תעשה שביתה, יוס’לה, שלא ינצלו אותך!

יום אחד היא קוראת מן השולחן שלי אל בעל הקפה הסמוך: איזה חלום חלמתי עליך בלילה, יקוב! חלמתי שהדגים קופצים מן הים ישר אליך לקפה! לא חלום יפה?

די נעים שם. אני כבר חלק מהמשפחה כביכול. מכירים אותי כבר, קוראים לי יגאל, בעלת הקפה מגישה לי את הכוס שלי ושואלת מה נשמע בארץ, מה נשמע עם הערבים, אלגרה מתיישבת ושואלת מה מדאיג אותי היום… נעים לי שהיא יושבת לידי בלי לצפות ממני לשום דבר. יודעת שלא תרוויח אצלי פרוטה, אבל אני בן אדם בשבילה. יש בזה משהו יפה, אתה לא חושב?

או אננה. קטנה כזו, אף של ציפור, קול של ציפור, פאה בלונדית, מתולתלת. בלי ספק למעלה מחמישים, השיניים כבר חצי רקובות. אבל עליזה, צוחקת. מבודפשט. בקושי יודעת משפט בעברית. האוּ אר יו, מותק? היא שואלת, ומתיישבת לידי. גם היא יודעת שלא תקבל אצלי כלום, אבל היא נחמדה אלי, וזה די נעים לי. היא לא זונה. היא זמרת קברט, נוצרייה, קתולית, אבל עושה קצת כסף, מן הצד. – בבר “69”, היא אומרת לי באנגלית, משלמים לי שלושים וחמש לירות בערב בעד זה רוצים שאשיר להם צ’ארקס, ליסט רפסודי, וגם שאעשה להם סטריפטיז, בעד שלושים וחמש לירות! אתה יודע כמה אני מקבלת בעד ערב בפמגוסטה? מאה עשרים דולר! בפיראוס? – מאה שמונים! בינואר אהיה שוב בפיראוס. בכריסמס. אתה יודע מה אני אוהבת? – שלג על הים. בשנה שעברה היה בדיוק שלג על הים בכריסמס. לפני שנתיים הייתי בכריסמס באנקרה. הוטל אקסלסיור. נהדר. אורקסטרה גדולה, והקפה הוא למעלה, על הגג, סביב סביב רק זכוכית. בחוץ קר, בפנים חם. אני מתחילה לשיר – ופתאום שלג, מכל הצדדים רואים שלג. פתותים גדולים, יפים… אז כשמשלמים לי שלושים וחמש לירות בערב, אני מוכרחה לעשות קצת מן הצד, לא? אז אני באה הנה בבוקר, יש אנשים שבאים מירושלים, מחיפה, בודדים, אין להם חברה, רוצים לשוחח עם מישהו, אז אני יושבת על ידם, מדברת, שומעת, נותנת להם גוד טיים, עולה איתם למעלה, יש לי עוד עשרים לירות. במחירים של היום, מה זה עשרים לירות? תראה מה נשאר לי בארנק – חמש, שש, שש וחצי, זה כל מה שנשאר לי מאתמול…

עכשיו תשמע סיפור קטן. ספיישל בשבילך.

פעם – היא מספרת לי – ב־62‘, עבדתי ב“דינגו בר”. היה שם פטרון טוב מאוד, יאשינקה, והוא נתן לי מאתיים חמישים לירות לערב. ב־62’! אז שאני קתולית – הוא הכין לי בערב של כריסמס הפתעה: שולחן עם מפה לבנה, על המפה פרחים, על יד הפרחים בקבוק שמפניה, ועל יד הבקבוק צמיד. אחרי שאכלתי ושתיתי, יחד איתו, הוא אמר לי, עכשיו אני לוקח טקסי ואני מביא אותך לכנסייה ביפו. נסענו ליפו, וכל הלב שלי היה מלא תודה אליו: הוא יהודי, אני קתולית, והוא מבין אותי כל כך טוב. עומדים בכנסייה, ואני שומעת את התפילה, והעיניים שלי מלאות דמעות. מהתרגשות. מזה שהוא יהודי כל כך טוב, וכל בני אדם יש להם רצון טוב, אתה יודע, כמו ששרים בתפילה של כריסמס. עוד לא גמרו את התפילה, הוא לוקח אותי בזרוע ואומר: מספיק לך עם זה, זה עצוב, עכשיו את צריכה לשמוח. בכריסמס צריך לשמוח, לא? אני יוצאת איתו, הוא שוב לוקח טקסי, אנחנו נוסעים, הוא מכניס אותי לדירה יפה, הדירה שלו אני חושבת, ומה הוא עושה? – אונס אותי! בכוח! בפעם הראשונה בחיי שאנסו אותי! והוא, יהודי, בכריסמס!

סיפור טוב, לא?

כל זה לא הסוף. תשמע את הסוף, אולי לא תקנה אותו.

היא יושבת על ידי וממשיכה לספר איך היא נאבקה איתו, איך בכתה אחרי זה, ואני כולי איתה, כולי מלא סימפתיה, רחמים, חיבה, באמצע המשפט היא נוגעת בכתפי, אומרת תסלח לי, וקמה. אני רואה שני בחורים עוברים על המדרכה. היא ניגשת אל שפת המרפסת ואומרת לאחד מהם: מה נשמע, מותק? תיכנס רגע? ולאחר רגע, אני רואה אותה עולה איתו למעלה! באמצע המשפט, בן רגע. עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות והיא בן אדם אחר לגמרי!

מאכזב, לא?

בעצם, לא. לא נורא. אולי כך צריך להיות.

ואני מרגיש די נוח שם. כשאני יושב בקפה, בבוקר, בתוך המשפחה הקטנה הזאת – בעלת הקפה ניגשת אלי, מחייכת, שואלת מה נשמע אצלך היום, יגאל, אלגרה באה מאוחר יותר, מתיישבת על ידי, מעשנת, מושיטה רגל ומראה לי את הנעליים החדשות שקנתה, ושואלת אם הן יפות בעיני, אננה באה בצהרים, מספרת באנגלית רצוצה על העולם הנוצץ של מועדוני הלילה ביוון, תורכיה קפריסין – אני לא מרגיש מלוכלך. להפך, כולי נקי יותר.

אני יוצר לעצמי עולם אחר, מובדל, אתה מבין? אני נהנה מזה שאיש לא יודע עליו. במשפחה, במשרד… יש לי קשרים שלי, “סודיים” אפשר לומר. קיוסק שאני קונה בו סיגריות, מספרה קטנה, מוכר העיתונים שנכנס לבית הקפה ונותן לי את עיתון הצהרים והוא כבר מכיר אותי… עולם בדים. והייתי מצטער, מצטער מאוד, אילו היה נהרס פתאום, כלומר, אילו, למשל, היתה עוברת שם גאולה במקרה ומגלה אותי. או בידרמן. או אפילו סתם חבר שאני מכיר היה נכנס, אומר שלום, מתיישב לידי לשתות קפה, זה היה נגמר! חסל! חלום יעוף! לא הייתי חוזר לשם לעולם! אבל כך, כשאני לבד, אני אדם אחר…

“אדם אחר”, אני אומר. “אחר” ממה, ממי? מי אומר שכל אדם הוא אדם אחד? מי אומר שלכל אדם יש רק “אני” אחד? אולי שניים, שלושה, ארבעה?

אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון. אמרתי לך שאני מתפלא על עצמי איך אני מסוגל לשכב בערב לצדה של אשתי ולקרוא ספר בשלווה גמורה כשרק כמה שעות לפני כן הייתי עם איזו צעירה – ולא להרגיש שום יסורי מצפון. אמרתי שזהו “שקר”. אבל אולי זה לא “שקר”? אולי אין לי יסורי מצפון, פשוט מפני ששני “אני” שונים פועלים כאן. שניהם נוהגים בכנות, וזה לא אחראי למעשיו של זה. ה“אני” היושב בפיקניק עם המשפחה לרגלי החרמון, לא זוכר כלל את ה“אני” ששלח פרחים לבתה של גברת לופסקו. לכן הוא שמח וטוב לב, ושום רגשי אשמה לא מעיבים את שמחתו! אולי ה“אני”, השולח מכתב, סנטימנטלי לבידרמן משום שנזכר בימי הנעורים, הוא “אני” אחר מזה היושב מולו במשרד וחושב על המשרה, ושניהם כנים. אולי ה“אני” שסוחב ספרים בחנות הוא אדם אחר מזה המטייל עם בתו ומת להיזכר בשם של ציפור כדי לא להטעות אותה! וזה שיושב בבית הקפה על שפת הים ומשוחח עם אננה כמו עם בת דודה שלו, הוא לא זה ולא זה, אלא שלישי, אולי רביעי…

ממש כשם שהיא עצמה אדם אחד כשהיא מספרת לי על עלבון שלה בחג המולד, ואדם אחר כשהיא עולה עם לקוח שלה למכור את גופה! מי יודע?

פעם אומרת לי אננה זו – היא אישה פיקחית, עם חוש הומור – היא אומרת לי: ראית את הנשים האלה למטה, על שפת הים, איך הן שוכבות על כיסאות מרגוע ומשתזפות? גועל נפש, לא?

כשעברתי על הטיילת, בדרך למכונית, עמדתי ליד המעקה והסתכלתי. משהו מזוויע! צעירות, זקנות, שמנות, רזות, שחומות, לבנות, שרועות על כיסאות המרגוע האלה. הגוף מרוח, משוח מבריק, הזרועות, הכתפיים, הבטנים, הטבורים, הירכיים, הפנים מול השמש, העיניים עצומות, כמו מכאב. כל הבשר הזה מיטגן בשמש, נחרך, מתאדם – וכל הגופים האלה יחד, בכל התנוחות. אפרקדן, לימין, לשמאל, על הבטן, על הגב, שרוע, מפושק – כמו תמונה מהתופת של דנטה! נצלים בגיהינום! –


עכשיו רואים את הבוקר, מה?

שקט, יום יפה היום, שבת.

מה השעה אצלך?

מסוגל עוד לשמוע?

אם כן, אני מכין לנו ארוחה קטנה. לא הרבה, חביתה, קפה.

לגמרי לא רעב? אני מסוגל להחזיק אותך עד הצהרים!

טוב, נעשה יום כיפור קטן. מכים על חטא, צמים…

אני אגמור את הוידוי שלי, תתחיל אתה את שלך. עד נעילה יש עוד הרבה שעות, הרבה.

או שאין לך על מה להתוודות?

משהו מתקופת השירות בצבא? איזה מקרה של פחדנות, שעזבת חבר פצוע בשדה? קורה לרבים, רבים וטובים, או בגידה קטנה באשתך? לשעבר? גנבה ספרותית אולי?

פעם חשדתי בך, כשהייתי באמריקה, גאולה כתבה לי שהיא מרבה להיפגש איתך.

חשבתי: כשהיתה בת שמונה־עשרה, בתולה, ואתה בן עשרים ושלוש או עשרים וארבע, והימים היו ימים אחרים, היו לכם סיבות טובות לא לשכב. אבל היום? עם המזג שלה?

כל מיני דמיונות של נקמה היו לי בשניכם.

אחר כך אמרתי לעצמי: אה, אילו באמת קרה משהו ביניכם, היא לא היתה כותבת לי שהיא נפגשת איתך! היתה מעלימה! למה לה להסגיר את עצמה?

אבל בה בשעה אמרתי לעצמי גם את ההפך: בכוונה היא כותבת לי, כדי להסיר חשד מראש! כדי שאם במקרה ייוודע לי כשאחזור – אולי מהילדים – שנפגשה איתך, לא אתפוס אותה בגנבה! הכול גלוי! ואם גלוי – גם תמים!

חשד שווא, כמובן. גאולה לא שיקרה לי אף פעם.

למה אתה מדליק את המקטרת עכשיו?

אמרתי לך, אני רגיש מאוד לתגובות האיש שאני משוחח איתו. עוקב אחרי כל הבעה שלו, כל תנועה, בשעה שאני מדבר אליו. שם לב מתי בדיוק הוא מקרב את הכוסית, או את כוס הקפה, אל שפתיו, מתי הוא משלב רגל על רגל, מתי הוא מדליק סיגריה חדשה, או את המקטרת.

אלה הנטיות המודחקות של במאי הסרטים שבי.

לא, אינני חושד בך.

אתה יודע שעד היום, עד היום, אני מצפה למכתב תודה מן הגרמני ההוא? אני יורד למטה, פותח את תיבת הדואר, וחושב – אולי קרה נס. אולי הוא היה עסוק מדי, אולי חלה, אולי שכח מתוך פיזור נפש, וישלח לי את המכתב משם, מגרמניה.

אגב, גרמניה.

לזה אתה יכול לקרוא בשם המפורש: צביעות.

המכונית שלי, כפי שאתה יודע, פיאט, פיאט 128. מדוע פיאט? מפני שבניגוד לכל העצות וההמלצות, אמרתי: פולקסוואגן לא אקנה. לעולם לא. סחורה גרמנית? לשבת בתוך סחורה גרמנית?

אבל בשנה שעברה, כשנסעתי לקונגרס הזה לשימור הטבע באירלנד, היתה לי הזדמנות לעשות חניית ביניים בטיסה חזרה ארצה. עמדתי עם המזוודה שלי בשדה התעופה שאנון, הסתכלתי בלוח הטיסות, וראיתי: 11.35 – פריז, 11.45 – ציריך, 12.05 – פרנקפורט, 12.50 – אמסטרדם, 13.00 – בומביי… עמדתי ושקלתי, חשבתי היכן כדאי לבלות יום ולילה – הזמן שעמד לרשותי. שמעתי את הרמקול מכריז על פריז, אחר כך על ציריך… הסתובבתי בין דוכני הספרים, דיפדפתי בז’ורנלים מצוירים… פתאום אני שומע ברמקול" כל הנוסעים לפרנקפורט מתבקשים לגשת לשער מספר חמש. המטוס ימריא עוד עשרים דקות. בלי לחשוב הרבה מיהרתי אל הדוכן של “לופטהנזה” והחתמתי את הכרטיס שלי על פרנקפורט.

כעבור שעה וחצי, שעתיים, הייתי בפרנקפורט. השארתי את המזוודות במלון קטן במרכז העיר, יצאתי. גרמנית, גרמנית, גרמנית, קצת בתים עתיקים, הרבה מודרניים, מפוארים, כנסייה פה ושם –

יש שם כמה כנסיות יפות, דווקא, קתדרלה גותית עצומה, סנט ברתולומיי, מן המאה השלוש־עשרה, עם מגדל בגובה של מאה מטר ותשעה פעמונים אדירים. הכול משוקם, כמובן. נחרב בזמן המלחמה. כנסייה אחת עם שני מגדלים רומנסקיים, שערים רומנסקיים, בפנים אפל, כמו אחרי שרפה. כנסייה מודרנית מרשימה מאוד, וייספראונקירכה – “הנשים הלבנות” – מאבן סיד צהובה ולבנה וחלל בהיר, מסביר פנים –

מוזיאונים אני שונא, אמרתי לך. אבל כנסיות מעניינות אותי. הן נותנות לך הרגשה של משהו מסיבי מאוד, אבנים, אבנים גדולות, עצומות, ובכל זאת – רוחני, מטאפיזי, אבנים עם רוח, אפשר לומר. הארכיטקטורה הגותית בייחוד, משהו גאוני: נשגב, מסתורי, מרומם. מרומם ומכניע ביחד. משכיח לך את עצמך. או אולי להפך, מזכיר לך. אתה בתוך חלל אלוהי, ככה. כנסיות זה שימור אלוהים, לא? או מוזיקה קפואה. מי אמר שארכיטקטורה היא מוזיקה קפואה?

גתה כמובן.

אבל חוץ מזה, די השתעממתי. אנשים לבושים יפה, אדיבים מאוד, חתיכות יפות, כמו בז’ורנלים. הכול רגיל. חזרתי למלון, בעל המלון מקבל אותי בפנים מאירות, בחיוך רחב – נעים לנו מאוד, אורח מישראל. שמחים מאוד על הניצחונות שלכם, מקווה לבקר פעם… אתה יכול לנשק לי, חשבתי. עליתי לחדר ישנתי איזה שעתיים טוב טוב, וירדתי. לאן הולכים בערב? – אצלי, בעיר זרה, לרגליים יש חוש ריח של כלב, הן מובילות אותי ישר אל הזבח. בלי מפה. בלי ציוני דרך, בלי לשאול עוברים ושבים. ובפרנקפורט – זה הבאנהוף־פירטל, הקייזרשטראסה, הסמטאות שמסביב. שמח, צבעוני, אדום ומלחשש. נכנסתי לבר אחד, לבר שני, שתיתי בירה עם וורסט, הלכתי מחנות פורנו לחנות פורנו, אחר כך לקולנוע קטן שהציגו בו סרטים “כחולים”, איזה שלושים הזדיינויות בכל הצורות והמצבים, בגודל טבעי, אחר כך, בתור קינוח, ל“הצגה חיה”, חזרתי למלון בשתיים, בבוקר נסעתי לשדה התעופה, בשלוש הייתי בלוד.

איך הרגשתי? שום דבר. בסך הכול די משעמם.

שמע, הדבר הכי פשוט בשבילי היה לומר לך: הרגשתי נורא. הרגשתי בחילה. גועל נפש. כל גרמני שנפגשתי בו – לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה שהוא היה נאצי, שהרג את אחי. שקיללתי כל רגע שדרכתי על האדמה הארורה הזאת. שזכרתי כל הזמן את הכבשנים.

אבל אני מדבר אמת היום. יום כיפור אמרנו, נכון? ובכן – לא. לא הרגשתי שום בחילה, שום גועל נפש, שום רגשי נקמה, שום זיכרונות שחורים. פאקט. הרגשתי כמו בכל עיר אחרת באירופה – ציריך, קופנהגן, אמסטרדם. יש שם רק קצת יותר חלאה, אולי, אבל זה לא מפני שזו גרמניה. במידה מסוימת – מפני שיש שם הרבה ישראלים, סרסורים ורועי זונות.

כן, בדבר אחד עלי להודות: כשישבתי בבר, וזה שישב על ידי, גרמני בעל עורף של פר שתוי כהוגן, שאל אותי מאין אני, לא אמרתי מישראל. אמרתי מיוון.

אתה האיש היחיד שסיפרתי לו שהייתי בפרנקפורט. לגאולה אמרתי – אמסטרדם.

צילצלו בדלת? לא. חשבתי.

אבל הדבר המעניין הוא שלא הייתי מספר את זה לעולם, גם לא לך, אלמלא הכומר הגרמני ההוא!

כי רק בלילות האלה זה צף ועולה שוב בזיכרוני.

כמו מאות מקרים אחרים.

בכל פעם צף איזה מקרה אחר. דברים קטנים, שקרו לפני שנים, שנים, צללו כבר מזמן לתהום הנשייה! וכשאני נזכר בהם עכשיו בשעות שאני שוכב ער בלילה, אני מסמיק, מסמיק בפני עצמי. שקרים, שקרים.

שקר, ידידי, כמו צדק, אינו ניתן לחלוקה. אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכול!

לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טיפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון. שאם אתפס, יאמרו: מה, הוא? ג’וליאן? האיש הישר הזה, ההגון, שלא עשה רעה מימיו? מתוך בושה אולי לא הייתי עושה את זה – בושה בפני גאולה, אמי, דליה ורמי –

נעשיתי צייד של ידיעות פשע בזמן האחרון. אני בולש את העיתונים – לכל ידיעה קטנה על כייסות, פריצה, שוד, רצח. אני קורא את זה בתאווה, ממש כפי שהייתי מסתכל בתמונות עירום בז’ורנלים פורנוגרפיים. אני נהנה לגלות שיש בארץ עבריינים רבים, ש“עקומת הפשא עולה”, כמו שאומרים קציני משטרה. אני נהנה מתיאור הפרטים. אני שם עצמי במקום הפושע, ושואל: לזה הייתי מסוגל? לזה הייתי מסוגל? אני מגלה שגיאות חמורות בביצוע, שגרמו לתפיסתו של פושע, ואני מחייך לעצמי ואומר: אני לא הייתי נכשל כך! לפעמים אני אומר לעצמי: לא, זה לא הייתי מסוגל לעשות! אני שמח שיש עבריינים גדולים ממני!

לפני כמה ימים קראתי ידיעה על משפט שנערך נגד בחורה אחת שרצחה את מאהבה בדם קר, באכזריות. בפסק הדין אמרו השופטים על הנאשמת שהיא “אישיות מופרעת שחסרים לה מעצורים נפשיים”. אמרו: “אפשר להניח שהמושג מוסר לא קיים אצלה.” פסקו ש“הציבור זכאי להגנה מפני אנשים כמוה”.

כשקראתי את הידיעה הזאת, העמדתי גם את עצמי למשפט, במקומה, וחשבתי שבעצם גם עלי אפשר היה לומר דברים דומים. אולי הציבור זכאי להגנה גם מפני אנשים כמוני!

יתכן שאין לי מה שפרויד קורא "אני עליון״. ייתכן. אם אני מסוגל להיות כל כך קהה חושים, כל כך חסר רגישות, שאני מתהלך ברחובות פרנקפורט וצועד מבית מרזח לבית מרזח ולא חש שום סלידה מן הדבר, שום שמץ של “חילול זכר הטבוחים” וכדומה – הרי אין לי “אני עליון”. אני שרוי בדרגה של יצור בהמי!

אבל אם כך הדבר – אם אני יצור בהמי – איך תסביר שאנשים בכל זאת אוהבים אותי? שאני מה שקוראים “פופולרי” בחברה? שיש לי עשרות ידידים, ורבים מהם מוכנים לעשות הכול למעני? שאני מוזמן לכל מסיבה, לכל פגישת רעים? שאני, לעתים קרובות, מסמר המסיבות האלה?

או: אם אני קהה חושים כל כך – איך תסביר שאני נהנה כל כך מקריאת ספרים? ספרות טובה! אפילו שירה לפעמים! גיליתי לא מזמן משורר אנגלי בשם פיליפ לארקין, נהדר! הוא מעביר בי צמרמורת לפעמים. “מה תחת הידיים שלי שאינני יכול להרגיש? מה מעיק על הידיים שלי?” אני יכול לצטט לך בתים שלמים ממנו בעל פה!

או מוזיקה.

ממוזיקה אני נהנה הנאה עילאית ממש! אני יכול לשבת שעות לבדי ולהאזין לתקליטים. יש לי תקליטייה של מאתיים חמישים או יותר. מערכת סטריאופונית משוכללת. השקעתי בה איזה אלפיים לירה. לא כל מוזיקה. מוזיקה מודרנית, למשל, לא מדברת אלי. מלבד פנדרצקי, שאני משוגע עליו. אבל באך, סקרלטי, מונטוורדי, ויוולדי, הנדל! מוזיקה כנסייתית בעיקר.

כשאני מקשיב למיסה בבי מינור של באך, למשל – אני בשמים! שוכח את כל העולם ומרגיש שאני מזדכך, מזדכך מרחף למעלה! המקהלה ב“קיריה”, למשל, כשמתארים את הולדת ישו, או הפסיון, הצלילים האפלים האלה, שאחריהם באה התפרצות של רזוראקסיט, הפוגות הרכות, העדינות האלה, ופתאום אתה שומע את הקריאות החדות, שמנקרות לך את הלב – פק־קא־טה, מיזה־רה־רה, דפרה־קא־טיו־נם… והמקהלה האדירה של דונה נוֹבּיס פאקֶס!

אלוהים! העולם נעשה לך היכל עצום עם מלאכים מעופפים מסביב!

או ה“גלוריה” של ויולדי. נגינת האובו. האורגן. הדואט הנפלא של שני הסופרנו. קטע פסטורלי שלו, שאתה הולך בו כמו בגן עדן, ופתאום קטעים דרמטיים, חזקים, שמוציאים אותך משלוותך, מסעירים אותך, מעמידים אותך מול הגורל!

גם פנדרצקי! פנדרצקי הוא גדול! חבל שאתה לא מכיר אותו. ה“סטאבאט מאטר” שלו. כמו וידוי גדול של אמונה! אווירה גרגוריאנית כזו, אבל מודרני, מאוד. כמו צליפות שוט. ובאמצע מטר של דמעות. השיא – הקריאות האלה אל ישו – פאראדיזי גלוריה, פאראדיזי גלוריה!

אני כולי נהפך לרוח, כשאני מאזין למוזיקה כזו! טהור! אני יושב לבדי ודמעות מציפות את עיני מרוב התרגשות, מרוב הזדככות!

והלוא בשעות כאלה אני לא משקר! לא מעמיד פנים! אמת לאמיתה! אז איך תסביר את זה? איך?

איך תיישב את זה עם כל השקרים שלי, כל הלכלוך? אולי יש בי מתום, בכל זאת.

אני חושב הרבה על הדברים האלה, בזמן האחרון.

לא, אין לי תשובה. אין.

רק “נחמה” אולי, אם אפשר לקרוא לזה כך. חצי נחמה, יותר נכון.

חצי נחמה שלי, אגיד לך –

כשאני רואה מה שנעשה סביבי.

כן, יש בזה משהו ציני, אני יודע.

קח, למשל, את –

לא, לא את בידרמן. הוא בסדר, פחות או יותר. קצת פחות מיותר, כי אילו היה יותר – לא היה לוקח אותי להיות הדובר שלו.

קח, אם כן, את –

לא אזכיר את שמו. איש ידוע מדי. משרד החקלאות, נקרא לו פ“א. קח את פ”א, למשל.

אתה עייף, אני רואה, רוצה ללכת.

אז קפה, קפה שחור, תורכי. ייקח כמה רגעים –


קח את פ"א.

למד יחד איתי בגימנסיה. כיתה מקבילה. הוא היה בריאלית, אני בהומנית, או “קלאסית”, כמו שקראו לזה אז.

נפגשנו הרבה במשך השנים. פגישות מחזור, מסיבות חברים, בארבע השנים האחרונות – לעתים קרובות, בקשר עם שימור טבע.

יחסים “חמימים”, אם אפשר לומר. תמיד מאירים פנים זה לזה, מתבדחים, מזכירים חברים משותפים, מורים משותפים, זוכרים תמיד שעברנו איזו כברת דרך יחד.

אם כי – משני “שבטים”. אני אף פעם לא השתייכתי ל“אריסטוקרטיה”. אריסטוקרטיה אמיתית של הארץ. לא הייתי ב“נוער העובד”, לא ב“שומר הצעיר”, לא ב“מחנות העולים”, לא ב“בחרות הסוציאליסטית”. הייתי בצופים. בן של סוחר, בן בנו של איכר. “בורגני”, כלומר, אבל לא נורא. הצופים תמיד נחשבו לילדים טובים. קצת מפגרים, אמנם, אבל טובים. לא פסולים “מבוא בקהל עדת אדוני”, על כל פנים.

פ“א היה ב”מחנות העולים“. בן של מנהיג בהסתדרות. הלך לקיבוץ, ב־48' היה בגדוד “הראל” של הפלמ”ח, חזר לקיבוץ, היה שם כמה שנים מרכז ענף המטעים, נשלח על ידי הקיבוץ למשרד החקלאות, ב־56' אם אינני טועה, ונשאר בעיר.

טיפוס “חיובי”, חיובי מאוד. בוגר ממני בשנה, אבל מתקרח, וכרס. לא גדולה. בעל גוף גדול, בריא, וקול עבה, רווי אוטוריטה. תמיד אני מרגיש את עצמי על ידו שלוש דרגות נמוך ממנו.

אדם חיובי בהחלט. מלא מרץ, מצליח בתפקיד, פנים מבהיקות, מבהיקות מביטחון, מביטחון בצדקת הדרך. ביטחון בביטחון, ביטחון בצבא, גם בסוציאליזם, בכול. וצווארון לבן מבהיק. אף פעם לא עניבה. צווארון לבן מבהיק מעל למקטורן הבהיר. מבהיק כטוהר הנשק העברי, כטוהר החזון הציוני־החלוצי, גם כטוהר המידות האישיות. ובכרס – המוצקה, הכמעט ספורטיבית – נדמה לך, כל ההיסטוריה ההרואית של הארץ הזאת.

לפעמים הוא מסתכל בפרצוף ה“ארי” שלי, ועוקץ אותי עקיצה דקה, אל החומש: “תגיד את האמת, יגאל, לא היית במחלקה הגרמנית של הפלמ”ח?"

לא נורא. מקבל את זה כבדיחה.

לפני שישה, שבעה חודשים, הזמין אותנו לחתונה של בתו. וילה גדולה, מהודרת, באפקה, מוקפת גן גדול. ריהוט – חציו מודרני, חציו עתיקות של העבר החלוצי: כוננית ובה שני הכרכים השמנים של ספר הפלמ“ח, כל הכתבים של ברל כצנלסון, ספר “השומר”, האלבומים של צה”ל, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, ארכיאולוגיה. במקום בולט על אצטבה – סמל הפלמ"ח, מברונזה. על כנים בפינות – מיני פסלים “טבעיים”. כן, אסור לשכוח פרט חשוב מאוד במערכת הזאת: אשתו. סמל הימים היפים שחלפו: לבוש פשוט, דיבור פשוט, חם ולבבי וצברי, חברי מאוד. פונה אל כולם רק בשמות פרטיים. אין מלצרים. היא עצמה מגישה, עוזרות לה החברות שלה, בנות אותו הדור, כמו שכנות טובות בקיבוץ. בחצר – ברביקיו על גחלים, לזכר מדורות מן הימים ההם.

מי לא היה שם, במסיבה ההיא? הקוקטייל האידיאלי של החברה הישראלית: חמישה אלופים, שני שרים, חצי תריסר מנכ“לים, ארבעה־חמישה מפקדי פלמ”ח לשעבר – שהגיעו ברכב מאובק מן הגליל והנגב – משלחת שלמה של חברים מקיבוצו, כמובן, שניים או שלושה פרופסורים, תבלין של סופרי פלמ"ח, זמרת מפורסמת, שחקנים, אמרגנים, עיתונאים, מספר בלתי מוגדר של תעשיינים ואנשי כספים, ונוסף על כל אלה – תאר לך כמה גדולה הנאמנות שלו לערכים הסוציאליסטיים, שבהם לא בגד אף פעם – הטלפונאית, שתי כתבניות, מחלק התה הכורדי, מן המשרד שבו הוא עובד!

האישה פותחת בשירים ישנים, מן הימים ההם, מושכת את כולם להצטרף.

מזייפים. שכחו את המילים. מקרטעים, ככה, אחריה, לבסוף מתייאשים.

“מה קרה לכם, חבריא?” היא קוראת בפישוט ידיים.

חבריא!

כל זה היה חדש בשבילי, כי בשנים האחרונות הכרתי את פ"א רק מן הצד המשרדי שבו. התחלתי להתעניין, אם כן – באדם שאיננו נקי מרגשי קנאה וסתם יצרים רעים – מאין לו הווילה הזו וכן יתר הסימנים של עושר לא מבוטל.

דוח מקוצר:

ב־56' רכש מיודענו חזקה על מחצבה ערבית ישנה בסיבות מגדל צדק. המחצבה התפתחה בזכות המרץ והיוזמה של פ"א והתחילה מספקת שיש לבתי האומה בירושלים.

זה בסדר, לא? מפני שהמחצבה זה עלייה שלישית, “גדוד העבודה”, הך־פטיש־עלה־וצצנח וכל זה.

ב־59' נטע – בשותפות עם עוד כמה חברים – מטע שקדים על חמש מאות דונם בסביבות אשקלון.

גם זה בסדר, לא? מפני שמטע שקדים זה גאולת הארץ. דונם־פה־ודונם־שם וכל זה.

אל תצחק – אני מספר עובדות!

ב־63' הוא עשה עסקה עם בעל הון אמריקני, שבא הנה להשקיע בחקלאות דוקא! לנצל את כור המחצבת שלו לעשיית לוחות אזבסט מיוחדים במינם – שכחתי ברגע זה את שם החומר – וקיבל הלוואה של שמונה מאות אלף לירות מן הבנק לתעשייה, כעידוד למפעל מאושר.

ב־69' – עשה עסקה עם קבלן ערבי בטול כרם…

זה מספיק, נדמה לי.

שקדים ומחצבות, עצים ואבנים, לבניין הארץ.

ושים לב: פ"א הוא אדם ישר! הוא לא מעל בכספים, לא רימה את מס ההכנסה, יוצא בכל שנה לשירות מילואים, ממלא את תפקידו במשרד ללא דופי!

ולא רק זה, אלא שעד היום – למרות כל הגלגולים, שנדמה לך כי הרחיקו אותו מצור המחצבת האמיתי שלו – הוא מגן בחירוף נפש על הקיבוץ מפני המתקיפים אותו מימין, ולא סולח לאלה שפירקו את הפלמ"ח. שומר אמונים לכל חבריו מאתמול, בין אם הם במשרדי הממשלה כיום, בין אם בצבא, בין אם הם בעסקים שונים.

וחברון, שכם, בית לחם, שילה – הן נוף מכורה שלו, שלא יוותר עליהן לעולם.

גם טול כרם.

נכון, נכון, הוא התעשר גם בזכות קשרים, גם בזכות קשרים – אבל פ“א הוא אדם ישר, כמו שכתוב ב”יוליוס קיסר".

הוא חצי הנחמה שלי.

מפני שכשאני חושב על זה שפ"א הוא אדם ישר בווילה שלו ואני אדם לא ישר בשלושת החדרים שלי –

אתה מוחה.

אתה צודק. כשם שאי־יושר איננו ניתן לחלוקה, כך הוא גם איננו ניתן למדידה. אי־יושר בממדים “גדולים” לא נותן שום הכשר לאי־יושר בממדים “קטנים”. אין קטן וגדול בתורה.

תרשה לי – לכבוד האמת האוניברסלית הזאת – למזוג לעצמי כוסית קטנה.

ולשתות לחייך.

אומר לך יותר מזה: לא רק שאי־יושר “קטן” הוא לא פחות שפל מאי־יושר “גדול”, אלא שלפעמים אני חושב שהוא יותר שפל ממנו!

כשאני קורא על פקיד שמעל במאה אלף, או על תעשיין שהבריח שני מיליונים – ואלה, אגב, אף פעם לא באים על עונשם, איכשהו, אינני יודע איך, זה מסתדר תמיד מתחת לשולחן, ולאחר כמה שבועות אתה לא שומע כלום עליהם. כל העסק צולל לאיזה לימבו – אז כשאני קורא על אלה, אני חושב: יש בזה איזו גדלות! העזה! אומץ! הרפתקה! זוהר! אפילו משהו רומנטי, הייתי אומר. כמו ב“הסנדק”. ראית ודאי את “הסנדק”, או קראת. כמו עם שודדי הים הפורטוגלים במאה השש־עשרה. כמו עם גיבורי המערבונים. כמו עם “M”. סרט שעשה עלי רושם גדול בילדותי, עם פיטר לורה.

אבל שישים דולר מפקיד בנק? פילגש אחת קטנה ומסכנה לעומת מבצעים גדולים של קזנובה? – עלוב, עלוב! לא רק המעשה הוא “קטן”, אלא שגם מבצע המעשה הוא קטן. רמש. שרץ.

וזו בדיוק היתה ההרגשה שלי לאחר היריקה בפרצוף שקיבלתי מן הכומר הגרמני ההוא: רמש. שרץ. נאלח –


טוב, אספר גם על המקרה ההוא בכנסייה.

בין כה וכה אין לי כבר מה להפסיד אצלך.

אם תרגיש בחילה, אני מרשה לך לקום וללכת.

לפני שלוש שנים נסעתי עם בידרמן לסטוקהולם, לוועידה בינלאומית לשימור הטבע. למה צריך היה אותי כמלווה? ראשית, מפני שהיה לו תקציב לזה, ואת התקציב צריך לנצל. שנית, כדי שאני, בתור דובר, אתן אחר כך פרסום לעניין. ולו.

אל תשאל אותי מה דיברו שם. אקולוגיה. פולושן. זיהום הטבע, זיהום האוויר, זיהום המים, זיהום האדמה. בעיקר על זיהום.

אגב, אל תחשוב שאני הקטן לא תורם את תרומתי הצנועה לזיהום הטבע: כשאני נוסע במכונית, את חפיסת הסיגריות הריקה שלי אני זורק, בדרך כלל, לצד הדרך, ומקווה שאיש לא ראה.

הרצאות ארוכות, משעממות, של פרופסורים חמורים, או חמוצים, עם טרמינולוגיה מסובכת מאוד, שלא מצאתי בה את ידי ואת רגלי. קניתי ג’ורנלים מצוירים בקיוסק שבפוּאיה ודיפדפתי בהם על הברכיים, כמו תלמיד לא ממושמע בבית ספר. הקפדתי לא לשבת אף פעם על יד בידרמן. תמיד שורה או שתיים מאחוריו. וכשהייתי מרגיש שהוא מסתכל בי, הייתי מעמיד פנים שאני מאזין בעניין רב.

מעניין, אגב: דווקא ההרצאה של בידרמן הכניסה איזו רוח רעננה לכינוס המכופתר הזה. במדע הוא לא מבין כלום. אבל דיבר דוגרי, ישראלית, בלשון של פקיד מועצה מקומית שמדבר על רשת הביוב במושבה. כולם היו מרוצים, כולם לחצו את ידו, הוא היה מאושר ש“ייצג בכבוד” את מדינת ישראל. אולי קראת על זה בעיתונים אחר כך. אני עבדך, סיפקתי את החומר לכתבה.

הנסיעה שלי “השתלמה”. אפשר לומר.

בתום הוועידה, בידרמן חזר ארצה, אני נשארתי לעוד יומיים.

הסיבוב הרגיל שלי: חנויות הפורנו, הצגות סקס, סרטים כחולים, העיר העתיקה, גמלא־סטאדן, הפרלמנט העתיק, ריקס־דאנס־הוסט, חנות הכולבו העצומה נורדיסקה קומפאנייט, אן־קא, כלי בית אמנותים בפה־או־בה, הארמון…

אגב, יש שם מוזיאון שהוא דווקא לא משעמם, מוזיאון פתוח, על פני שטח עצום, סקאנסן. מין כפר כזה, עם דוגמאות של בתים מתקופות שונות, מאזורים שונים, עם כל הריהוט שבהם. בתי עץ גדולים, גולמיים, עם קורות כבדות, עליות גג עצומות. שימור, שמור, ארכיטקטורה נורדית, ארכיטקטורה בלטית… שם זו באמת היתה מוזיקה קפואה, כי אני קפאתי ממש כשהתהלכתי בין הבקתות ההן.

עיר יפה, נקייה, קודרת. אנשים רציניים מאוד, נראים כבני אצולה מן הימים של סטרינברג. אני עם הפרצוף ה“ארי” שלי, לא הרגשתי את עצמי יוצא דופן בנוף. במסעדה פנו אלי מיד בשוודית, ללא היסוסים. “צבע מגן” קוראים לזה, אם אני זוכר מה למדתי בשיעורי הטבע.

נכנסתי לכנסייה שהמליצו לפני לראותה. כנסייה מודרנית, ברובע החדש של העיר. מרשימה, עם חלל גבוה, גבוה וצר, בצורת אוהל. אור סגרירי, נופל מלמעלה, באלכסון, כמו קרני שמש שחודרות מבעד לעננים. ויטראז’ים בלי מעשי השליחים ומעשי הנסים, רק עופרת קודרת, שקופה. אורגן גדול, גם כן בצבע עופרת. על הקיר שממול לכניסה, מאחורי המזבח, היה ציור ענקי של הצלוב. ציור מודרני. הגוף התלוי על הצלב, כולו אפור, משהו כעין צבע המוות, מעורר חרדה. ומעוות. כאילו איזה קורבן של פצצה אטומית. ועטרת הקוצים עשויה מסמרים גדולים ותיל. מזכיר מלחמות, אימי מלחמות. כל הציור הזה של הפסיון הביע ייסורים עמוקים, אבל לא ייסורים עתיקים, או ימי־ביניימים, אלא, כביכול, את ייסורי האנושות של ימינו, לאחר כל מה שידוע לנו על זוועות המלחמה, שהיתה, או שתבוא.

זה היה ביום א', אחת־עשרה בבוקר, ובכנסיה היו שמונים או מאה מתפללים. כולם שוודים, אני חושב. לא היו שם תיירים. עמדו בשקט, בדממה מוחלטת, בראשים מורכנים אל ספרי התפילה, ברקע נשמע רק אורגן, שקט מאוד. עמדתי בשורה האחרונה קצת מן הצד.

באמצע התפילה –

טוב, אומר את זה במילים הפשוטות ביותר:

הפלטתי. שקט, חשאי, חם – ומסריח נורא.

האוכל השוודי, כנראה, שלא יכולתי לעכל אותו.

לא היה אפשר לא להרגיש בו. הוא פשט מסביבי. ראיתי איך נחירי האנשים רוטטים ואת העווית הקלה של הבחילה בפניהם. ראיתי איך הם משיטים את עיניהם מספרי התפילה – בהסתר, בזהירות – לימין ולשמאל, לראות מאין נפלטה הרעה.

עמדתי כשידי שלובות לפני –

כאן עלי להיעזר במצלמת הקולנוע שלי. בקלוז־אפ על הפרצוף.

עמדתי והסתכלתי בצלוב, בלי להניד עפעף. בלי להסמיק.

הסתכלתי בצלוב בהבעה שכולה רוממות קודש, כולה דבקות דתית עילאית, במבט שכולו מרוכז בדמות שממול, בדמות המזדככת בייסוריה. בלי לחוש כביכול בנעשה סביבי, בלי לחוש אפילו בריח. לא על הקיר ממול היה הקדוש – אני הייתי הקדוש!

זהו. אני מודה לך שלא קמת ולא ברחת.

ואם תעשה סיפור מזה, יש לי מוטו בשבילך. תרשום: “נוד יהודי שקט אחד, עשוי להסריח חלל של קתדרלה שלמה”. בסוגריים: “ג’וליאן”.

בדיחה אנטישמית, מה?

כמובן, נבזית כמו כל הבדיחות מסוג זה.

כי אני הנני, סוף סוף, יהודי אחד! ויש יהודים מעטים מאוד, מעטים מאוד, שמסוגלים להסריח ולהסתתר מאחורי מסכה “ארית” כמו שלי! ולמה על כל העדה יצא הקצף?

אבל מה שמעניין אותי אישית בכל העניין הזה, הוא שמאז ועד עתה, כלומר לפני שלושה שבועות בערך – לא היו לי שום יסורי מצפון על כך.

יצאתי מן הכנסייה ואמרתי לעצמי: מה, לכל הרוחות! ענן כלה ונוד יעוף – והעולם על מקומו עומד. למי אכפת?

עד שהריח אותי הגרמני ההוא. בחוש על־טבעי ממש!

ורק עכשיו, רק עכשיו כשאני נזכר בזה בלילה, הדם מציף את ראשי. אני מתהפך מצד אל צד, ואינני יכול לתפוס איך יכולתי, איך יכולתי !

אילו לפחות עשיתי את זה בכוונה! נאמר –

בתור מחאה על רדיפות הנוצרים את היהודים במשך אלפיים שנה. או… לא, פשוט פלטתי. שקט, חשאי, חם – ומסריח! –

אלוהים! כשאני חושב על הבת שלי, דליה, שמעריצה אותי, שאני סמל היושר והטוהר בעיניה –

פעם, תאר לעצמך, פעם לא הספיקה להכין את השיעורים בתנ"ך, הלכה לבית הספר חצי שעה יותר מוקדם והעתיקה את התשובות מחברה שלה. סיפרה את זה לגאולה והשביעה אותה שלא תספר לי. כדי לא לפגוע בי. כדי שלא אתבייש בה!

כשאני חושב: אילו היו נודעים לה כל הדברים האלה שסיפרתי לך עליהם, כל השקרים, הגנבות, הבושות, הסירחונות – אלוהים! – איפה הייתי קובר את עצמי? איפה?

לפעמים אני חושב ­– הלוא זה מוכרח פעם להיוודע! מוכרח! אין דבר כזה – שאפשר להסתיר הכול, לתמיד, לעולם!

אני אדם מושחת. מושחת מאוד.

אתה מחייך. בספקנות. באי־הסכמה.

אני יודע מה אתה אומר לעצמך. אתה אומר לעצמך: אדם האומר על עצמו שהוא מושחת, כבר הוא לא מושחת כל כך. אתה אומר לעצמך: הנה הוא מתודה כבר שש, שבע שעות, שופך את כל לבו, מכה על כל החטאים – אדם מתוודה, משהו טהור בוודאי יש בו! עצם הווידוי הוא מירוק!

טעות שלך, אדוני! טעות גדולה! רק בספרים היפים זה כך! בחיים – הווידוי עלול להיות גם חלק מן השחיתות! אולי החלק המושחת ביותר שבה!

כי, ראשית – מנין לך שהתוודיתי על הכול? אולי ספרתי לך על החטאים “הקטנים” שלי כדי לכסות על חטאים הרבה יותר גדולים, שאותם אני מסתיר? אולי, למשל, מעלתי בכמה אלפים? היו לי הזדמנויות כאלה, כשתורמים תמימים השאירו כסף בידי!

שנית – ייתכן, ייתכן מאוד, שכל הווידוי הזה לא בא אלא כדי להוסיף עוד נקודת חן לפנים מלאות החן שלי, שכולן מפיקות יושר. כאילו אני אומר: הנה, תראה כמה אני ישר ביסודי, אני אפילו מתוודה! מספר את כל האמת על עצמי! היש מעשה ישר מזה, אצילי מזה, נוגע כל כך ללב?

תאר לך איזו שחיתות זו, כשאפילו הכלי הטהור הזה, ששמו “וידוי” – מטמאים למטרות אנוכיות של שקר!

לספר לך משהו? בלילות האלה, כשאני ער, יש רגעים – לכל אדם, אני מתאר לעצמי, יש רגעים כאלה – שאני חושב על איבוד לדעת. ג’וליאן – איבוד לדעת? ג’וליאן, הבחור האופטימי, המתבדח, הציני לפעמים – ואיבוד לדעת? כן, זה קורה לי. זה קורה לי כשאני תופס את עצמי בעוד איזה אי־יושר ואני נזכר בו. אתה מבין – אני, בדרך כלל, גם הגנב וגם השוטר. בתור גנב אני מצליח להתחמק. בתור שוטר אני מעלים עין. או מתוך עצלות אינני רודף אחר הגנב, אלא יושב בתחנה כמו קצין תורן ועונה לטלפון. אבל כשהשוטר שבי תופס את הגנב שבי – אני במלכודת. אני כלוא בתוך עצמי מבלי כל יכולת להשתחרר מן הכלא של עצמי. אני יודע שלא אצא זכאי. כל ההוכחות על השולחן. אי־אפשר לשקר. אין למי לשקר, כי אתה גם השופט, נוסף על הכול. זו מצוקה נוראה. ואז – המפלט היחיד הוא המחשבה על מוות.

מוות. נדמה לך, מה יכול להיות יותר טהור, יותר לבן, ממוות. אחריו אין עוד כלום, אין עוד כל חשבונות. אין עוד כל חובות. בפניו – אדם יכול להרשות לעצמו להיות נקי לגמרי, ישר לגמרי, לא להעמיד פנים, להיות גלוי ואמיתי עד הסוף. אם אינך מאמין בעולם הבא, כמובן, שבו אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני בוראך.

והנה, כשאני חושב על זה – על איבוד לדעת, כלומר – אני מדמיין לעצמי שאשאיר מכתב, שיסביר את סיבת המעשה וכדומה. ומעניין: את המכתב אני משאיר בדמיוני לא לגאולה, א לאמי, לא למישהו מחברי הקרובים, אלא לאדם מסוים שבעצם אינני אוהב אותו, אדם שיש לי אפילו טינה כלפיו, שיש לי יצר רע כלפיו, רצון לראות בכישלונו, במפלתו – לא אזכיר כרגע את שמו. והנה במכתב הזה, שאותו אני כותב שוב ושוב, פעמים רבות, ובדמיוני – אינני אומר את האמת! תאר לך – מכתב שאני משאיר כעדות אחר מותי, העדות היחידה עלי בכתב מאת עצמי ב“רגע של אמת”, מומנטו מורי! – אינני אומר בו את האמת! אינני מספר בו כלל על חטאים, על בושה נוראה – שהיא, בעצם, הסיבה למחשבות האלה על התאבדות – אלא אני עושה אותו “אצילי”, “ספרותי” אפשר לומר, משהו על הייאוש מן החיים בכלל, על חוסר הטעם בחיים בכלל, על השאיפה ליופי, שלא התגשמה… בקיצור, מכתב שלאחר שקוראים אותו, מזילים דמעות ואומרים, איזה אדם נפלא הלך מאיתנו, איזה אדם טהור נפש, תהי נשמתו צרורה בצרור זיכרונותינו היקרים ביותר…


זהו, אני גמרתי.

עכשיו תורך.

אתה עייף מדי.

אני רואה, העיניים כבר נעצמות לך.

אולי תישן קצת. תוכל להיכנס שם, לחדר, תתפשט, תתכסה בשמיכה ותישן כמה שעות. בצהריים אעיר אותך ונאכל יחד. מה? אני בין כה וכה לא אצליח להירדם.

עוד כוס קפה, אם כן.

גם זה לא.

טוב, תרביץ. אני שומע. מבטיח לך להקשיב לך כל היום. כל הלילה בלי הגבלה.

אתה צודק, בעצם. אתה אומר לעצמך: אם להתוודות – למה דווקא בפני יגאל רביב?

בייחוד שאתה, כסופר, יכול לכתוב את הדברים, ואז יש לך סיפור. הסיפור מתפרסם, מופיעות ביקורות –

אגב, קראתי את ההתקפה עליך. מתי זה היה? חודש? חודשיים? לא קורא מוספים ספרותיים בדרך כלל, הפעם נתקלתי בשמך – עניין אותי.

הוא לא צדק, המבקר הזה, מה שמו?

לא חשוב.

אמרתי לגאולה שהוא לא צדק. כנות! מה זה כנות? בספרות לא מחפשים כנות. ספרות היא בדיה. לא חשוב כלל אם הדברים יכלו לקרות או לא יכלו, אם הסופר מאמין בהם או לא. מיטב השיר כזבו, כמו שאומרים. מה זה שייך בכלל?

דע לך, אני עוקב אחרי כל מה שאתה מפרסם. משנים. אין ספר שלך שלא קראתי.

דעתי?

חשובה לך?

זו מחמאה בשבילי.

לומר לך את האמת? כל האמת?

אל תחשוש, אל תחשוש…

ובכן, ראשית – תמיד מעניין, תמיד מרתק. לא קרה אפילו פעם אחת שהנחתי ספר שלך באמצע.

גם המבנה שלך מצוין. אתה אמן המבנה, אני חושב.

על תיאורי הטבע אני פוסח. תסלח לי.

מה שחסר לי אצלך – אישית, כלומר, זה עניין אישי בהחלט –

איך אסביר לך?

אצלך תמיד יש איזו הסתתרות מאחורי הדברים. תמיד הסוואות. אתה מתחבא מאחורי איזו אלגוריה, סמלים, רעיונות, דברים המשתמעים לשתי פנים –

לא אמרתי שזה לא לגיטימי בספרות! לי זה מפריע. אישית.

לא חשוב. אולי אני טועה.

אם כן החלטת לא לדבר.

כוסית תעזור?

זה לא הוגן אדוני! אני יושב ומתוודה לפניך לילה שלם, בוקר, שופך לפניך את הנשמה המחורבנת שלי, ואתה –

אני במקומך –

לי כוסית עוזרת תמיד.

סקאוּל!

אני במקומך הייתי מתוודה על עניין אחד לפחות.

להזכיר לך?

לא תזכור בוודאי. זה היה מזמן.

אני רואה שנגזר עלי לומר גם את הוידוי שלך. טוב.

אתה זוכר בוודאי – את זה לא שכחת! – שהיית עד שלנו ברבנות, כשבאנו להירשם לנישואים. אני בחרתי בך כעד. גאולה אמרה לא, לא הוא. אני עמדתי על כך. מדוע? – הרי ידעתי שאהבה אותך לפני. אהבה ראשונה. שלוש שנים. ידעתי גם שאתה לא “מאשר” את הקשר הזה בינינו. ראיתי את זה על פי ההבעה שלך, בפעמים המעטות שנפגשנו יחד, שלושתנו, לפני זה. היית צונן אלי, כמעט שלא דיברת, כאילו לא מצאת אותי ראוי לכך. וראוי לה. ואני – באמת הרגשתי את עצמי נמושה לעומתך.

לי? רגשי נחיתות? שטויות! אתה יודע שמעולם לא היו לי. רגש הנחיתות היחיד שלי עכשיו הוא זה שיש לי פיאט קטנה ועלובה שעה שלבידרמן יש פז’ו 404!

למה בכל זאת עמדתי על כך שאתה תהיה עד?

ראשית – מפני שחשבתי את זה לכבוד לנו. אתה כבר היית סופר די נודע אז. שני ספרים, נדמה לי. כתבו עליך הרבה.

שנית –

לא חשוב. פסיכולוגיה. לא ניכנס לזה עכשיו.

התנהגת יפה. עלי לציין זאת. שיחקת יפה את משחק העד, התבדחת איתנו, גם איתי, הקלת עלי, אישית. הייתי אסיר תודה לך על כך. אכלנו יחד צהרים אחרי זה, כזכור לך, ואתה, באופן חופשי לגמרי, סיפרת כל מיני סיפורים מבדחים על גאולה. היא היתה במבוכה, אני לא. היינו ככה. שני גברים כנגד אישה.

במסיבת החתונה עצמה לא היית. גאולה אמרה שצילצלת והתנצלת שלא תוכל לבוא. כי היתה לך איזו פגישה חשובה מחוץ לעיר. המסיבה היתה עצובה. היינו במצב קשה אז. אבי, שנה לפני כן, פשט את הרגל. קיבלנו דירה קטנה, בת חדר וחצי, בקומת קרקע. אני עוד למדתי, גאולה השתכרה מעט. היו דאגות. ניסינו לשמוח ולא הלך. אולי גם מפני שאתה לא היית. ואולי לא.

למדתי בירושלים, לגמור את הבי־אי שלי, והייתי חוזר הביתה רק פעם בשבוע. לפעמים פעמיים. גאולה היתה בוכה. בסוף כל פגישה שלנו – פגישות קצרות, לפעמים רק ללילה – היתה בוכה. היינו שוכבים, אחרי זה בחושך, הייתי שומע את ההתייפחות שלה. הייתי שואל אותה מה קרה, ולא היתה עונה לי. כשהייתי כועס, היתה אומרת, “אינני יכולה להסביר לך. אני בעצמי לא יודעת.” גאולה לא יודעת לשקר. היא לא תמיד מספרת את האמת, אבל לא משקרת. בהתחלה חשבתי שזה מפני שאנחנו לא רואים זה את זה. מפני שקשה לה כך, כשאני שם והיא כאן, רוב הזמן. אחר כך חשבתי – אולי התאכזבה ממני. אחר כך התחלתי לחשוד. חשדתי שיש יחסים ביניכם, כשאני לא בבית. פעם אחת העזתי לשאול אותה. היא הכחישה, בכל תוקף.

כשנכנס חשד, הוא לא יוצא. מבעיר בערות. במקום להתרכז בלימודים, היו דמיונות שורפים אותי. בזמן ההרצאות, בלילות. בכל לילה הייתי חושב, הנה, בשעה זו, ברגע זה. בשלוש לפנות בוקר הייתי נרדם, מפני שניחמתי את עצמי שכבר הלכת.

הרבה אי־אפשר לעמוד בזה. זה מכלה אותך. יום אחד החלטתי לנקוט את התחבולה העתיקה – “להפתיע”.

זה היה ביום ג', סוף מארס. נסעתי לתל אביב. הגעתי בתשע בערב. נכנסתי בשקט לחצר האחורית, מאחורי הדירה –

החלון האחורי היה פתוח, ואור נפל ממנו אל החצר. הסתתרתי בצל, והיה שם עץ גויאבה שגם ענפיו הסתירו אותי.

כשראיתי אותך שם, עלה לי הדם לראש; כל החשדות התאשרו: הדמיונות לא רימו! הדחף הראשון שלי היה להתפרץ פנימה, דרך החלון, ולהכות עד רצח.

אבל הבלגתי. הבלגתי, מפני שהחלטתי לתפוס אתכם בעצם המעשה. על חם, כמו שאומרים.

לא ישבתם זה ליד זה, היא ישבה על המיטה, נשענת אל הקיר, ואתה ישבת בכורסה, הרגליים פשוטות לפנים, המקטרת בפה. השולחן הקטן הבדיל ביניכם. שתקתם. האוויר היה כבד. גאולה, אני זוכר, מבטה היה מושפל אל האצבע שלה, ששירטטה צורות על כיסוי המיטה, בעצבנות. המבט שלך היה נעוץ בה, נוקב, לא השתנית הרבה מאז, רק הזקן היה שחור יותר, בלי חוטי שיבה, ופחות קמטים, כמובן, עמדתי רגעים ארוכים וציפיתי. לא הבנתי. לא הבנתי מדוע אתם שותקים, מדוע אתם יושבים כך זה מול זה. אחר כך היא נשאה מבטה אליך ואמרה: “אינני יכולה, תבין. אינני יכולה”. אז התחלת אתה לדבר. בקול שקט, בטוח, בעל סמכות. אבהית ממש. תמיד קינאתי בכוח ההשפעה שלך עליה. היית מבוגר ממנה בחמש־שש שנים, והיא העריצה אותך. דיברת דברים גבוהים, שלא את כולם שמעתי. על ההגשמה העצמית של אדם. על זה שחובתו הראשונה של אדם היא להגשים את כל האפשרויות הטמונות בו. על השלטת הרצון. על אי־כניעה לרגשות חולפים. על ההבדל בין רגשות אמיתיים, הנובעים מטבע האדם, ובין רגשות מדומים, על יכולת האדם לקבוע את גורלו. הכול היה מנוסח באופן כוללני מאוד, כמו אמיתות פילוסופיות. הבאת דוגמאות. הזכרת איזה מחזה של איבסן, אם אינני טועה. האזנתי בדריכות, במאמץ לתפוס כל מילה, שלא תישמט. מפעם לפעם עברו מכוניות ברחוב, שהפריע לי. רשרוש של עלים בחצר. אמרת משהו על יושר פנימי בניגוד ליושר חברתי", או בניגוד למוסר של משפטים קדומים. אמרת. לאט לאט התחלתי להבין שאתה מסית אותה. נגדי. מתוך שאתה דורש את טובתה, כמובן.

כשגמרת, היא לא ענתה. עברו כמה דקות. ואחר כך היא לקחה את הממחטה שהיתה מונחת לידה ושמה על עיניה. ואחר כך התייפחה. התייפחות שקטה, אל תוך הממחטה, אך בלי יכולת לעצור בעצמה. אותה התייפחות שאני הכרתי, היטב. לא ניסית לנחם אותה, לא ניסית לעצור את התייפחותה.

הרהורי הקנאה שלי חלפו. רציתי לבכות ממש. בשבילה. בשבילך. ראיתי בך משהו שטני, סדיסטי. צעקתי בתוכי: למה אתה מסית אותה נגדי? למה? עכשיו. חודשיים אחרי החתונה. אחרי שהיית עד. למה? מה רצית להשיג בזה?

אתה לא אהבת אותה. ידעתי שלא אהבת אותה. אילו אהבת אותה, לא היית מענה אותה כך. רצית רק לדרוס.

היא בכתה, אתה ניקית את המקטרת למאפרה, ולא הסתכלת בה.

אחר כך קמת לאט לאט, מילמלת משהו שלא שמעתי, ויצאת. שמעתי את הצעדים שלך על המדרכה. מתרחקים.

המשכתי לעמוד שם, על יד העץ. הדמעות חנקו אותי. היה לי צר עליה, האמן לי, הרבה יותר מאשר על עצמי. היה לי רצון חזק מאוד, חזק מאוד להיכנס ולחבק אותה, לנחם אותה. אבל הבלגתי. זו היתה בושה. המון זמן עמדתי שם. ראיתי קודם איך, מיד לאחר שיצאת, התנפלה על הכר ובכתה עוד יותר, עם הפנים בתוכו. אחר כך קיפלה את כיסוי המיטה, סגרה את הווילון כשכיבתה את האור, הסתלקתי. נסעתי לתחנה המרכזית, משם בטקסי לירושלים.

שמונה־עשרה שנה עברו. אף פעם אחת לא גיליתי לגאולה, אפילו ברמז, שאני יודע משהו. היינו נפגשים איתך, לפעמים, גם אז, בימים ההם. אני כבר הייתי צונן כלפיך. בעצם, שנאתי אותך, אבל אני חושב שלא נתתי לך סיבה לחשוד בי שידעתי על הפגישות ביניכם. ועל תוכנן. כפי שאמרתי כבר, יש לי שליטה טובה מאוד, על הבעות הפנים שלי. גם על העצבים.

היו לי שנתיים קשות מאוד, עם הידיעה הזאת. עד שנולדה דליה. אחר כך הכול השתנה. אמרתי לך: יש לנו חיי משפחה מאושרים. אידיאליים, אפשר לומר.

זהו. עכשיו אתה גמרת. תודה על גילוי הלב. תודה רבה, אדוני. היה מעניין מאוד, נוגע ללב.

עכשיו אני עייף מאוד.

הגלגל התהפך: אתה ער מאוד, כפי שאני רואה, ואני מת לישון.

יש לי הרגשה שהפעם אישן. הרבה. למלא את החסר. שתים־עשרה שעות, עשרים. עד מחר אחר הצהרים. גאולה והילדים חוזרים מחר. בשלוש.

את דליה ראית בזמן האחרון? יפה, לא? ירשה ממני את העיניים התכולות, את השיער הבלונדי. ואת השכל – מאמה. מוכשרת מאוד. היא מעריצה אותי.

מחר בשלוש אני נוסע לתחנה לקבל אותם.

מצטער אם גרמתי לך מבוכה כלשהי, בווידוי שלך.

אתה חופשי.

אתה מנחש בודאי למי רציתי לשלוח את המכתב הזה, שחשבתי להשאיר אחרי מותי.


מסובך, מסובך מאוד.

אין דבר קשה יותר מן האמת.

אמרתי לך כבר: השקר אינו ניתן לחלוקה. אדם שהשקר הוא בדמו, מסוגל לשקר בכול.

אם כן –

מי יודע, מי יודע –

אולי גם כל מה שסיפרתי לך ב“ווידוי” הזה שלי הוא שקר. מניין לך שלא? אולי בדיתי הכול מלבי. להד"ם. לא היה ולא נברא כל הסיפור על שישים הדולר באמריקה. כל הסיפור על גנבת הספרים. כל הסיפור על הכנסייה בסטוקהולם. ומעולם לא הצצתי באישה מתפשטת בחלון, מעולם לא היתה לי פילגש קטנה וחמודה. מעולם לא נתתי מתנה לכומר גרמני מחורבן.

אולי סיפרתי לך את כל זה פשוט מפני שאני אוהב לספר! או כבמאי סרטים מתוסכל! או –

כדי לעטר את הראש המלאכי שלי בזר של פרחי חטאים, שיעשה אותי יפה יותר, מעניין יותר, “מסתורי” יותר, “עמוק” יותר. ומסביב לזר – גם הילת קדושה, של “וידוי”! גם חוטא וגם קדוש – מה יכול להיות יותר מזה?

אולי. מי יודע.

סופיזם, מה?

כי הרי גם מה שאמרתי ברגע זה – יש בו מן הווידוי!

על כל פנים, נתתי לך חומר לסיפור. אתה יכול להשתמש בו, חינם אין כסף. רק את השמות תשנה, בבקשה.

אם כי –

אינני יודע אם יהיה בו הרבה מן החידוש. וידויים כל כך רבים נכתבו כבר – אוגוסטינוס, רוסו, דוסטויבסקי, “כתבים מן המרתף” –

מה אפשר עוד להוסיף על החרקירי הזה שב“כתבים מן המרתף”?

“הנפילה” של קאמי, אנדרה ג’יד.

קראתי, קראתי. אני אספן של וידויים.

גם אצלנו. ברנר, ב“מכאן ומכאן”. אני טועה? על כל פנים יש שם משהו מעין וידוי.

מה תוכל להוסיף. אם כן? כל הווידויים דומים זה לזה, פחות או יותר. כולם מכים על חטאים, כאלה ואחרים, כולם שופכים את כל האשפה שבנשמה אל רשות הרבים – מזהמים את האוויר, כמובן! פולושן! – בכולם איכשהו יוצא המתוודה, לאחר שגמר, טהור יותר מאשר כשהתחיל.

אני, על כל פנים, אינני “השופט החוזר בתשובה” שב“הנפילה”, זה ברור לך.

אולי זה היה חידוש. הגיבור שלך, שאת שמו אינני יודע, לא יצא טהור יותר בסופו של הווידוי.

פגם חמור, אתה אומר. דרוש לך משהו מזכך. קתרזיס, כמו שקוראים לזה. גם את זה עלי לספק לך? אין לך די דמיון להמציא משהו בעצמך?

אני מנסה לחשוב.

תרשה לי כוסית, לעזרה –


טוב, אז שמע.

אספר לך משהו שהוא גם אישי וגם מענייני בתור דובר המחלקה לשימור הטבע. מש"ט.

אמרתי לך שהטבע משעמם אותי. זה נכון, בדרך כלל. אבל יש פינת נוף אחת שאני אוהב מאוד, המקום שבו נולדתי.

חייתי בזכרון יעקב עד גיל אחת־עשרה. הזיכרונות “הנקיים” ביותר שלי הם מן השנים ההן. אחר כך עברנו לתל אביב, אבל היינו באים לבקר את סבי. בית עתיק, מאבן, עם עליית גג עצומה ומלאה סודות – שבו נולד גם אבי – וחצר גדולה עם אורווה, דיר חמורים, מחסנים, אסמים, ובהם חציר רקוב, מחרשות ישנות, קלשונים, יונים, עטלפים. מאחורי החצר – שלושה דונמים מוקפים גדר אבנים, מאלה שסבי סיקל מן האדמה, שלושה דונמים עצי פרי: שקד, אפרסק, תפוחים ואגסים, זיתים, גפנים.

לאחר שמת סבי, החלה המלחמה על הירושה. לאבי, אחות אחת, שלאחר נישואיה, היגרה לרודזיה, ושני אחים, בעלי תאוות רכושנות עצומה של איכרים. קנו כרמים ליד גבעת עדה, ליד בת שלמה, עדרי בקר מן הבדואים, חורשות זיתים. שניהם חברים בהנהלת היקב, מועצת אגודת הכורמים, הנהלת בנק “הלוואה וחיסכון”. מי יודע מה עוד. לחצו על אבי שימכור להם את חלקו בירושה. לא רצה. התעקש. היו סכסוכים נוראיים. היו באים אלינו לתל אביב, משדלים אותו, מפצירים בו, טוענים שבין כה וכה הוא לא יושב על האדמה, ותמיד הדבר היה נגמר בצעקות ובאיומים.

כשפשט אבי את הרגל, והלך לראות מה מצב הנחלה שלו – חמישה־עשר דונם מטע שקדים ועוד שלושים וחמישה דונם אדמת מרעה – ראה שהאחים פלשו לגבולו ונטעו שזיפים על אדמת הבור. התחילה פרשת משפטים. אבל לפני שהסתיימה – נפח את נשמתו. הסכסוכים האלה הורידו אותו שאולה.

קברנו אותו בזכרון יעקב, ליד אביו ואמו.

בית הקברות הזה הוא מקום יפה מאוד, נטוע ברושים ואורנים. חלקו הגדול היום הוא “שיכונים חדשים” – יציקות בטון, לוחות שיש, אותיות נחושת, אריחים – אבל “הרובע הישן”, שורה עליו הוד של הימים הראשונים. מרגוע עצוב כזה, בצל העצים. מצבות קטנות, מאבני המקום, עם גמלונים, מעלות אזוב. כמו מזבחות. עתיק, עלייה ראשונה. כשאנחנו עולים אל קבר אבא, ביום הפטירה, אני אוהב להסתכל בכתובות: “איש טהור ונדיב לב, קשור בנימי נשמתו לצור מחצבתו”, “רוב אנחות השאיר אחריו, מנוחה רבה לא היתה לו גם בחייו”. “מר לנו על פטירת אמנו, קטנים נשארנו בעת פטירת אבינו, ועתה ניטלה גם עטרת ראשינו”. או סתם – “איש ישר ונכבד”, “הזקנה שרה התמימה”, “נער חרוץ וטוב לב”, “ביתה היה פתוח לכל איש צר ומצוק”. על אחת המצבות חרות: “אחד הראשונים, איש חשוב וישר בדרכי החיים, נאמן לאמו ולמשפחתו” – האל“ף של:”לאמו" מחוקה ומעליה כתוב עי"ן… על מצבה אחרת חרותים חרוזים שאתה יכול לחבר סיפור שלם סביבם: “כלה לחופה, חטפתך מיתה נמהרה, תחת כלולות מצאת קבורות בארץ זרה, נוחי עתה שלום בעפרות מולדת יקרה”…

“עפרות מולדת יקרה”. כשאני רואה את המילים החמימות האלה, עומדות דמעות בגרוני.

ועל קבר סבתי חרות: “תשכח ימיננו אם נשכחך אמנו, במותך נחרב סמל חיינו, יושרך וצדקתך השרו גאווה בלבנו, על מותך נבכה, תיזלנה עינינו”.

אני עוד המשכתי לטפל בענייני הקרקע, אבל לא היה לי כוח לעמוד בזה לבדי – אמי היא אישה עדינה מאוד, כשמתחילות צעקות, היא תכף מתקפלת ופורשת לחדרה – נגד שני גברתנים כמו דודי, נכנעתי לפשרה, פשרה מבישה, בעצם: אנחנו מוסרים להם, לשני האחים, את כל האדמה החקלאית, יותר מחמישים דונם, ומקבלים תמורת זה את הבית הישן של סבי – בית שהוא כבר חצי חורבה, למעשה, שבין כה וכה איש לא גר בו – ושניים מתוך שלושת הדונמים שמאחוריו.

למה רק שניים? מפני שהם “ויתרו” על המבנים שבחצר – האורווה, הדיר, האסמים, מכבש זיתים ערבי – מבנים שאי־אפשר היה לעשות בהם כלום.

כסימן גבול בין שני הדונמים שלנו והדונם שלהם – שימש עץ אזדרכת עתיק שסבי נטע, עץ עבה מאוד, גבוה. דרושים היו שניים כדי להקיף את גזעו.

אמי לא רצתה להישאר בתל אביב. שיפצנו קצת את הבית, הכנסנו בו תנור חימום גדול עם ארובה, אמבטיה חדשה, והיא עברה לגור בו. יש לה שתיים־שלוש ידידות במושבה, שהיא קשורה אליהן בלב ונפש. היינו באים לבקר אותה לעתים קרובות עם הילדים.

לפני שלוש או ארבע שנים, אם זכור לך, באה הגרמנייה ההיא – מיסיונרית או לא מיסיונרית, אינני יודע – למושבה, והתחילה קונה נכסים. קנתה את הפנסיון של דורה שוורץ, לאחר זה עוד כרמים ושדות ומגרשים, כל מה שיכלה לשים יד עליו. האיכרים הריחו כסף: אפשר למכור, לעשות הון. הדודים שלי הם לא אחרונים בשטח זה. בפיקחות האיכרית שלהם, אמרו: נחכה. נחכה באורך רוח, בינתיים יאמירו המחירים.

לפני שנה בערך, החליטו שהגיעה השעה. מכרו לגרמנים את דונם האדמה הגובל עם החצר שלנו, כמגרש לבנייה. קיבלו בעדו שלושים אלף. שלושים אלף בעד חלקה שהיתה שווה לכל היותר חמשת אלפים.

כשביקרתי את אמי כמה חודשים אחרי זה, אמרה לי: “שמעת? הם עומדים לכרות את האזדרכת.” היא היתה מזועזעת.

רצתי אל הדוד שלי, הקשיש בין השניים, אמרתי לו: “איך אתה מרשה לכרות את האזדרכת הזאת? הלא אבא שלך נטע אותה! היא בת תשעים שנה! האזדרכת הכי עתיקה במושבה!”

הוא צחק: “למה לך אזדרכת? הגרמנים אנשים נקיים, אוהבים יופי, הם ייטעו לך שם חורשה שלמה של אורנים!”

יצאתי ואמרתי: “על גופתי יכרתו אותה!”

מה היה לי לאזדרכת הזו. מה היה.

כשהייתי ילד, הייתי מטפס עליה כמעט יום יום. מן הצמרת אפשר היה לראות את חצי הארץ – שפיה, בת שלמה, המוחרקה, אום אל־פאחם, הים, כרמים, יערות. ביום בהיר מאוד – גם את החרמון. לפעמים הייתי נתלה בענפים העליונים עם הראש למטה, ורואה רק את השמים.

היתה לנו שכנה, אלמנה, ששנאה אותי משום מה. היתה קוראת לי “פראנצל” בגלל שׂער הפשתן שלי. מגרשת אותי מן החצר שלה כמו שמגרשים תרנגולת. תמיד היתה מתאנה לי. לפעמים היתה מיידה בי אבנים.

פעם, כשהייתי בן שש בערך, נפל קן יונים מן האזדרכת, הגוזלים נמצאו מתים לרגלי העץ. הלכה הזקנה אל אבי וספרה לו שראתה אותי מטפס על העץ, מפיל את הקן ואחר כך מולק את הגוזלים אחד אחד. במו עיניה ראתה.

זה לא היה נכון. אני אומר עכשיו את האמת.

אבי קרא לי ושאל אם נכון שאני הרגתי את הגוזלים. אמרתי: לא נכון. הוא הסתכל בי רגע ארוך, ישר בעיני, ואמר: אני רוצה שתודה בזה. חזרתי ואמרתי: זה לא נכון. אמר: אני לא אעשה לך שום דבר אם תודה, אבל אם לא תודה, לא אדבר איתך.

הוא לא דיבר איתי יום אחד, יום שני –

היה עלי חרם. איש לא דיבר איתי בבית. הייתי פחות מבן שש.

ביום שלישי –

אני זוכר היטב את הרגעים האלה. אבי עמד באורווה והרכיב את הרתמה על ראש הסוס. סמוך לפתח. אור השמש נפל רק על רגליו ועל הקש שלרגליו. חצי גופו העליון היה בצל, כמעט חשוך. ניגשתי לאט לאט, יחף, וכשהגעתי לפתח, הרגיש בי. לרגע הפנה את ראשו אלי, ומיד חזר להתעסק ברתמה, כאילו לא הייתי קיים בשבילו. היה לי חנוק בלב, כבד. היה לי קשה.

הסתלקתי והסתובבתי בחצר. הלכתי לאזדרכת ההיא והסתובבתי על ידה. מקיף אותה, מקיף. בועט באבנים, בקוצים, רציתי לבכות, אבל לא בכיתי. אימצתי את העיניים חזק, לא לבכות.

אחר כך חזרתי אל האורווה. חיכיתי רגע בפתח, שיסתכל בי, וכשהסתכל, אמרתי, בקול יבש: אני מודה.

הוא חייך חיוך צר, קמצני ואמר: תביא לי את האוכף מן הפינה.

וזהו.

ותאמין לי, תאמין לי, זה לא היה נכון. לא הרגתי אותם. אני נשבע לך, לא הרגתי! לא, לא –

תסלח לי.

עצבים. לא ישנתי כמה לילות.

אני לא סנטימנטלי בדרך כלל.


 

“עולה הרגל”    🔗

ג’וליאן. יצאתי מביתך בהרגשה קשה. הנחתי לך לדבר, שעות, לילה, בוקר, לשפוך את לבך לפני, ואני הקשבתי – וקיטרתי עשן. הרי זה מעשה רמייה ממש. אתה נתת לי משלך ללא חסוך, מכל היקר, כחלק מהסכם חליפין בלתי כתוב, מיוסד על אמון הדדי, ואני גרפתי מלוא השק, העמסתי על שכמי, וברחתי. הוניתי אותך.

אבל אינני מסוגל להיות גלוי לב. זהו מום קשה, שאני מודע לו. אני מנסה, לעתים, בעל כורחי, לדבר “בכנות” על עצמי – הרי לעתים אתה חייב לתת תמורה כלשהי בעד מה שאתה מקבל – ואז אני נשמע מזויף, מזויף מאוד, קודם כול באוזני עצמי, וללא ספק גם באוזני הזולת, אם הוא ניחן ברגישות כלשהי. הכול לא נכון, הכול: העמדות פנים, מסכות של אירוניה וציניות, משחקי מחבואים, וסתם שקרים, וככל שהזולת המשׂיח עמי “כן” יותר, גלוי לב יותר, כך אני מזייף יותר, או נכשל בלשוני, או מגמגם, או מפריח כזבים והבלים, שיש בהם חוצפה ממש מבחינת הזלזול בבן השיח. מכאן תבין מדוע מול הכנות שלך, נאלמתי דומייה.

בעצם, גם בכתיבה, “גילויי לב” ו“כנות”, בכל הנוגע לעצמי, אינם מתכונותי. מבחינה זו, צדק המבקר ההוא, שהאשים אותי ב“חוסר כנות”. רגילים לדבר על “היסודות האוטוביוגרפיים” ביצירותיו של סופר, כביכול כל גיבור שלו הוא התגלמות האני שלו, או של חלק מן האני שלו. גם אתה הזכרת משהו בעניין זה. לא, אצלי יש רק “יסודות אנטי־אוטוביוגרפיים”. כיסוי, טשטוש העקבות, הטעיות, חצים סימני דרך המוליכים את הקורא ממני והלאה. דווקא כשנדמה לו שהוא מתקרב למקום מחבואי.

זכור לך אולי משחק החלונות באחד הסיפורים הראשונים שלי, “חורבות יפו”, בין רוטמן ווֶרגה. רוטמן הבנאי עומד על הפיגום ומתקן את חורבות הבית שהוא עומד לגור בו. חצי גופו נראה בעד מסגרת החלון. מן העבר השני של הכיכר – ביפו זו, החצי נטושה, של שנות החמישים – עומד ורגה הצייר, ליד חלון ביתו, מצייר את דיוקנו של רוטמן. רוטמן, הנטוי על מלאכתו עם כף הבנאים שבידו, מעמיד פנים שאינו רואה את ורגה, אך מדי פעם הוא מציץ לעברו, מתוך סקרנות. ורגה מעמיד פנים שאינו מצייר את רוטמן, אלא את פיסת הנוף שלמולו, כשהוא נפגש במבטו של זה, הוא משים עצמו שקוע בציורו. כך זה נמשך כמה ימים, משחק המחבואים הזה, עד שיום אחד יורד רוטמן מן הפיגום, חוצה את הכיכר, באמתלה של בקשת מים והוא נכנס לביתו של ורגה. ורגה מזמין אותו לשבת ומגלה לו שהוא מצייר את דמות דיוקנו. רוטמן מעיף עין על הציור, אך אינו מעיר דבר. תוך כדי דו־שיח מתברר לוורגה שרוטמן הוא פליט השואה. נקשרים יחסים בין השניים, ובביקוריו הבאים מגולל רוטמן, קרעים קרעים, את פרשת תלאותיו. יום אחד הוא מספר לו סיפור שלא סיפר לשום אדם: איך נטש את אשתו – בעצם, הסגיר אותה לרוצחים – כדי להינצל ממוות. הסיפור מזעזע את ורגה, מבעת אותו. הוא חדל לצייר. דיוקנו הבלתי גמור של רוטמן יורד למרתף הגרוטאות.

הזכרתי את הסיפור הזה, כי הוא נוגע לעניין ה“כנות” (לא, ורגה העדין, הרגיש, הסנטימנטלי, אינו אני, כמובן. הגיבורים שלי תמיד יותר “טובים” ממני. אבל הבעיה – אותה בעיה). “חורבות יפו” הן חורבות שני האנשים האלה: האחד מנסה לשקם את הריסות עברו בדרך של התוודות, חשיפת “חטאים” שהדחיקם לירכתי תודעתו; השני, אמיתו מתפוררת, נהרסת, נוכח כנותו של הראשון.

אתה שואל ודאי – כפי שאני שואל את עצמי לעתים – מהו שמונע אותי מהיות גלוי לב.

ובכן, כשדיברת על “האני והזולת”, הירהרתי בדבר הזה, כתוב שם, אמרת, כי הזולת דרוש לאני כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה. כן, דבר זה נכון בהחלט. אך אשר לי, הצרה היא, שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו. כלומר, אני רואה את עצמי מבחוץ, שומע את עצמי. כאילו אני הוא גם הצל של עצמי, או הבבואה של עצמי בראי. או אולי הראי עצמו. שתי אישויות. כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת, שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו “אמת”, שכולו “טבע”. זהו מום קשה מאוד, הגוזל מאדם שמחה שלמה, או צער שלם, כי הרגשות נולדים עם כפיליהם, כביכול. ברגע שהם נולדים, כבר הם רואים את הכפיל שלהם, ואז יכולים לקרות שני דברים: או שהם נבהלים מעצמם בראותם את כפיליהם מולם, או שהם מלגלגים על עצמם.

אספר לך משהו על “אמת”.

לפני כשנה וחצי מת בנה של אחותי. ילד בן שלוש, ערני, פיקח. חיבבתי אותו מאוד. כמעט מדי שבוע בשבוע הייתי בא לבית אחותי ומשחק איתו. בשבילה היה זה אסון נורא. בן יחיד, שנולד לאחר שנות עקרות רבות.

בהלוויה, אחזתי אני בזרועה האחת, ובעלה בזרועה השנייה. היה ציבור גדול. המשפחה, ידידים, שכנים –

הגענו אל הקבר, היה יום חורף. אנשים עמדו מצונפים במעילים. נשים במטפחות. נדמה היה שבכל רגע עומד לרדת גשם. עמדנו ליד הבור הכרוי. החזן השמיע את פסוקי התפילה, הורידו את הגופה –

כשהקברנים התחילו לסתום את הגולל וגרגרי עפר הידרדרו לתוך הבור, ממלאים אותו, ממלאים – רק אז החלה אחותי להתייפח. התייפחות עצורה, לתוך הממחטה, שהרעידה את כל גופה. הרעדה שלה עברה מגופה אל זרועי, אל גופי. בקושי עצרתי בעצמי מלפרוץ בבכי.

אהבתי את הילד. מאוד.

אך כשנשאתי את עיני מן הבור, ששני הקברנים הידקו את העפר על התלולית שערמו עליו, וראיתי את האנשים שעמדו צפופים סביבו בראשים שחוחים, מאחוריהם הברושים הזקופים, המכודנים, ומעליהם העננים העכורים השטים במרום –

והדממה הזאת, הפרושה על פני המצבות מסביב, שרק אמירת ה“קדיש”, ניקבה ראותה לרגעים –

פתאום הרגשתי כאילו אני משתתף באיזה מחזה, אולי סרט. נעלמה דמות הילד, נעלמו אחותי ובעלה ואבלם, נעלם המוות. כאילו לא היה.

והמילים שסבבו בראשי ללא הרף, כמו תקליט שבור, היו – עפרתחוח עפרתחוח עפרתחוח…

סיפרת לי על מקרים שאירעו לך, שראית את עצמך בחוץ, כלוקח חלק בסרט.

כך חשתי גם אני באותם רגעים. אני לא אני.

יש בכל זאת משהו משותף לשנינו.

אמרת: מה טהור המוות? בפני המוות – רק האמת.

הנה, מול המוות. אמת?

תבין, אם כן, שאם בכל השעות הארוכות שישבתי מולך לא גמלתי לך “וידוי” תחת “וידוי”, לא היה זה מפני שלא נתתי אמון בך, אלא מפני שאינני נותן אמון בעצמי ואינני מאמין שאדבר אמת.

אבל גם לכתוב את האמת אינני יכול. את האמת של עובדות החיים, כלומר, כשאני מנסה לכתוב דברים שאירעו בי – או למישהו אחר – דברים כהווייתם, תמיד אני נכשל. המילים והמשפטים בוהים כנגדי מן הנייר כסריסים, ללא סומק בלחייהם, ללא ברק בעיניהם. לא הוספתי כלום על מה שידוע ממילא. העתקתי. אני עושה זאת ללא חמדה, באין יצר – אין גם יצירה, כידוע. דברים שאני מצליח בהם (לפי הגשתי, על כל פנים) – כולם דמיון. או – תאמר – כולם כזב.

אמרת שאתה “נותן” לי את ה“וידוי” שלך, חינם אין כסף. קח אותו – אמרת – עשה ממנו סיפור, רק שנה את שמות הגיבורים. הנה – דבר מעין זה אינני יכול לעשות. הסיפור שלך שובה לב, מרתק, דרמטי, רב פניות ותהפוכות (אפילו קתרזיס יש בו…) – אבל אני לא אוכל לכתוב אותו. ברגע שאגע בו באצבעותי – הוא יכול להתפורר. כי כולו אמת. ואין זה משנה אם אתה משחק איתי תוך כדי סיפור ואומר, “ואולי את כל הדברים האלה בדיתי מלבי, אולי להד”ם". לא, לדידי הם אמת. אפילו אם הם שקר, הם אמת בשבילי, מרגע שסיפרת לי אותם. הם עובדה. הכיזוב שלך עצמו – אם אמנם כיזוב הוא – אמת. אתה מכיר ודאי את המאמר החסידי (של הרבי מקוצק, נדמה לי): “כל דבר בעולם אפשר לחקות, מלבד את האמת. כי האמת הבאה בחיקוי, שוב איננה אמת.” החסיד התכוון לעניינים אתיים, ולא ידע כמה נכון הכלל הזה לגבי עניינים אסתטים, שבאמנות.

אבל אולי יכול אני למכור לך סיפור? סיפור שאיננו אמת?


כשסיפרת לי על רצונך הנסתר, המודחק, להיות במאי סרטים, נזכרתי בתסריט שניסיתי להעלות על הנייר, בראשי פרקים, לפני זמן לא רב. אין לי ניסיון בכתיבת תסריטים (גם אינני רואה הרבה סרטים. לעתים רחוקות אני מבקר בקולנוע), והדפים נשארו במגירה, ללא הופכין. עכשיו, כששמעתי מפיך מה ששמעתי, וראיתי שיש לך חוש לדברים אלה, עלה בדעתי שמא נוכל לשתף פעולה. אני, בקווים כלליים, אתאר לך את העלילה, ואתה תעיר את הערותיך, תוסיף, תגרע, תתקן, בעיקר – תתרגם אותה לשפת המצלמה. כלומר – תמונות, מערכות, זוויות צילום, דברים מקצועיים שאינני מבין בהם הרבה.

אני פנוי עכשיו. פנוי לפגישות, לשיחות, מוכן להקדיש לכך ימים רבים. זה למעלה מחצי שנה – מאז הגירושים – אינני כותב דבר (ראשי הפרקים ל“תסריט” הזה הם, בעצם, הדבר היחיד שכתבתי), אין לי גם רעיונות לכתיבה. אני, אפשר לומר, ב“משבר”. אולי נוכל להיעזר זה בזה? לעבוד יחד? אולי יאיר לנו המזל?

אני מרשה לעצמי אפוא לגולל לפניך את העלילה.

השם: (ארעי, כמובן): “עולה הרגל”.

ובכן:

זוג ישראלי מבוגר נוסע במכונית (שכורה) בצפון צרפת. שעת אחר הצהריים של יום קיץ יפה, בהיר. הכביש עובר במישור ירוק של שדות, גנים, שדרות. מפעם לפעם נראים לצדו בקתות כפר, כנסיה, טירה.

הגבר נוהג. איש בשנות הארבעים, בעל שיער קצר וצדעים כסופים, מבנה מוצק – כתפיים מרובעות – אך לא מגושם. ארשת פנים נוחה, אינטליגנטית, מעוררת אמון. אדם מאוזן, “שאפשר לסמוך עליו”. כך הוא גם נוהג, ללא מתיחות, ללא עצבנות, במהירות קצובה, מתוך שמירה על כללי הנהיגה. נקרא לו לפי שעה, ריגאי. יעקב ריגאי.

האישה היושבת על ידו – מירה. (בשם הזה אני בטוח: מירה.) צעירה ממנו בשש־שבע שנים. היא איננה “יפה”, במובן המקובל. אבל יש בה איזו מתיחות רוחנית, חולנית, מעוררת תשומת לב רבה. פנים חיוורות, לא מטופחות, שפתיים דקות, סנטר צר. שיער –

שיער דק מאוד, דהוי, דליל, נופל חופשי על הכתפיים.

מתחת לעור – רגשה תמידית, חוסר מרגוע. חושניות. אולי חסרת סיפוק. מתיחות.

על ברכיה – מדריך (“מישלן”?). היא עוקבת באצבעה אחר מפת הדרכים שבו. קוראת בשמות מקומות, מרחקים. מתרגמת לבעלה שורות מן הכתוב על אופי האזור שבו הם עוברים, ההיסטוריה. מפעם לפעם היא נושאת עיניה מן הספר ומסתכלת במראות שמשני צדי הכביש.

מסתבר לנו שהם נוסעים מאורליאן לעבר ברטאן. התנועה על הכביש מועטת. לעתים הם לבדם עליו. הם יגיעו לוויטר לרן, לפונטיבי, לשאטולין, בסופו של דבר לברסט.

הנוף. חשוב לי מאוד הנוף: המישור שפרוש עליו צעיף של אדים רכים, שקופים. שורות עצי צפצפה, הגבוהים, הזקופים, הכרמים. ערמות השחת. האלומות בשדות, המאוגדות כשיבוליהן. איכרים מעטים, זעיר פה זעיר שם. חשובה לי מאוד האווירה הזאת של מעטה אידילי, שלֵו, שמתחתיו איזו התרחשות עמוקה, מסתורית, צופנת משהו נעלם.

על שפת הכביש, בכל כמה קילומטרים – צעיר, שתי צעירות, צעיר וצעירה, מבקשים טרמפ. מבהנים לעבר מערב.

ריגאי, בנהיגתו –

(לא, השם ריגאי אינו מוצא חן בעיני. כבד מדי. בעל ביתי. האיש הוא ישראלי, יליד הארץ, או גדל בה מילדותו. עינת? גיורא עינת?)

עינת, כמעט באופן אינסטינקטיבי, מאט נהיגתו, בכל עת שהם עוברים על פני אחד הצעירים האלה, כאילו מהסס אם לאוספו או לא. נראה שהמצפון מציק לו. בראותו את אלה נשארים מאחור ושום מכונית לא נעצרת לקחתם. פעם הוא אומר למירה, “אולי נאסוף אחד מהם?” אך יחסה עוין להצעה זו: הם בחופשה, והיא רוצה להרגיש עצמה נינוחה בנסיעה; שנית, הם בארץ זרה ומדוע דווקא הם חייבים לאוספם, ולא מכונית של תושבים; ומי יודע מי הם צעירים אלה, אם אין סיכון בדבר…

לאחר שעה, או יותר –

(לא ברור לי איך מציינים בסרט מעבר של שעה. תוך דקות ספורות. מראה הנוף, נדמה לי, צריך להשתנות: זוהי כבר שעת דמדומים, השמש שקעה. האדים מתכהים מעט. בכל זאת הערפל הוא רך, שקוף, “לירי”, כי בין הערביים בקיץ, באירופה, מתארכים מאוד.)

לאחר שעה, או יותר, כשרואה עינת צעיר מבהן על שפת הכביש, כפוף תחת משא תרמילו הכבד – הוא נעצר. (נעצר אינסטינקטיבית, עצירה שהוא יתחרט עליה אחר כך.) הצעיר שואל: לברסט? ועינת פותח לו את הדלת האחורית, והלה משתרבב פנימה עם תרמילו הגדול.

בו ברגע חל שינוי דרסטי בפניה של מירה: כל המיתרים נדרכו להבעה של עוינות אילמת. (כאן, לדעתי המצלמה צריכה להתרכז בפנים, רק בפנים, ומקרוב.) עינת מבחין בזה מיד, כמובן, אך איננו יכול לחזור בו. כשהוא ממשיך בנסיעתו, הרי זה מתוך מצוקה פנימית של אדם שצווארו נתון במלקחיים.

שתיקתה העיקשת של מירה אומרת: הפרת את הנאת הטיול וכפית את רצונך עלי, אין לנו על מה לדבר עוד.

עינת, כדי להפיג את המתיחות הבלתי נסבלת, פותח בשיחה עם הצעיר, באמצעות הראי שמעל לראשו.

הבחור –

סטפן? יוהן? יאן?

סטפן, המדבר אנגלית במבטא זר –

(האפשרי סרט דו־לשוני? תלת־לשוני? שהרי השניים, במרוצת העלילה, מדברים עברית ביניהם, צרפתית רצוצה עם התושבים, ואנגלית עם הבחור.)

סטפן הוא בחור כבן עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. בלונדי, גבוה, בעל זקן. ספק היפי ספק קדוש. משהו מלנכולי, חולמני, בהבעת פניו.

משהו מעין “טל נעורים” בזקנו הבהיר ועל שפתיו האדמוניות. הוא מדבר לאט, בנעימה פלגמטית כלשהו.

מן המשפטים שמחליפים השניים ביניהם, מתברר לנו שסטפן הוא צ’כי, שנמלט עם משפחתו לאוסטריה. הוא קתולי, לומד בסמינר תיאולוגי בזלצבורג. מגמת פניו לאירלנד, לעלות לקברו של פטריק הקדוש. הוא מקווה להגיע לשם על אוניית סוחר שימצא בברסט, או בעיר נמל אחרת בחוף ברטאן. האם הוא מתכונן לכמורה? – לא, איננו יודע עדיין. בגילוי לב – מפתיע במקצת – הוא אומר שיש לו ספקות, הוא רוצה לבחון דברים.

סטפן אינו שואל אבל עינת, מרצונו, מוסר לו פרטים על עצמו ועל מירה: הם ישראלים. תושבי באר שבע. הוא מהנדס אלקטרוניקה, היא עוסקת בעשיית כלי חרס אמנותיים, זהו טיולם השני לאירופה –

(אני שואל את עצמי אם אמנם היא עוסקת בקרמיקה אמנותית. היא איננה אמנית ממש, אבל יש משהו בידיה הכמה לאמנות: ידיים חושניות מאוד, אצבעות דקות וארוכות המבקשות לעצב צורות. אולי היא עושה תכשיטים? על כל פנים, היא מיטיבה לעשות במלאכת יד, הדורשות ריכוז וחוש אסתטי.)

זהו, אם כן, טיולם השני באירופה, הפעם בדעתם לסייר בברטאן, בנורמנדי, ומשם לעבור לאנגליה.

באר שבע… סטפן מעז לשאול איך נראית באר שבע, האם יש בה שרידים של באר שבע העתיקה?

הדמדומים נעשים אפלוליים בינתיים, עוד מעט ירד הערב. מוזרה הזכרת באר שבע – עיר מדבר צחיחה – בנוף כפרי מבורך זה, ארץ גני פרי ושדות ירוקים.

(אין לי כל מושג בזמן קולנועי: האם עברו חמש דקות על הבד? עשר? האין זה מונוטוני מדי, עד עכשיו? אבל חשובה לי מאוד האווירה.)

עינת נעצר ליד פנדק דרכים. הוא יוצא מן המכונית ואומר שייכנס לשאול אם יש מקום לינה. סטפן אינו מגיב. נדמה כאילו מסר את גורלו בידי נהג מכונית.

בהישארם לבדם שואל סטפן, כדי לשבור את התשיקה: את הילדים השארתם בבית?

לא, אין לנו ילדים, עונה מירה בלי לפנות אליו.

(ברור שעתה היא רותחת בקרבה למחשבה שהוא ישאר איתם גם ללילה. האפשר לראות בסרט את המתיחות הנפשית שלה?)

עינת חוזר ומודיע שאין מקום פנוי, אבל בעיר הסמוכה, מרחק של כעשר דקות נסיעה, יש שני בתי מלון.

הם מגיעים לעיר קטנה, שבתיה מיושנים, זקנים. נעצרים ליד בית המלון שבכיכר. שוב יוצא עינת מן המכונית, כשהוא חוזר, הוא מודיע למירה שמצא חדר. הוא פונה אל סטפן ושואלו: ואתה? עוד תמשיך בדרכך הערב?

סטפן מודה לו מאוד על הטרמפ שנתן לו, ואומר שינסה גם הוא למצוא מקום לינה.

לתדהמתה של מירה הוא נכנס עמהם לבית המלון.

עינת ומירה עולים עם מזוודותיהם אל חדרם, בקומה השלישית. זהו מלון מדרגה נמוכה, ישן ולא נקי. בחדר – הכול מרופט ורעוע, רצפת העץ חורקת, המיטות שקועות, הכיור דלוח.

כאן מתפרצת כל חמתה של מירה: זה הסוף לטיול, לחופשה! הבחור ילווה אותם מחר, מחרתיים, כספחת. הם לא יהיו עוד לבדם! כל חלומה לטיול אידילי, שלֵו, רצוף הנאות שקטות – התנפץ!

ניסיונותיו של עינת להרגיעה –

(כאן עלי להסביר, אולי, במילים אחדות, את אופי היחסים ביניהם: הם נשואים חמש־עשרה שנה. עינת, שהוא אדם בעל מעמד, אינטליגנטי, מוכשר, ניחן בביטחון עצמי, אפילו בתקיפות מסוימת, בכל מקום, מלבד במחיצתה של מירה. הרגישות שבה, השברירוּת שבה – אין הוא יודע איך לנהוג בהן. הוא נוהג בה בזהירות – כפי שנוהגים באדם חולה, או בכלי שביר – אבל בה בשעה הוא יודע שאין זה “המפתח” הנכון אליה. הוא מבוגר ממנה, כאמור, בשש או שבע שנים, ויש בו הערצה שקטה, מאופקת, כלפי הצד ה“חולני” שבה, המחונן באינטואיציה חריפה, שלעתים קרובות תופסת דברים ששכלו הבהיר אינו תופסם. היא בוטחת בו, נסמכת עליו, אבל דווקא האיזון שבו, ההגיוניות שבו, מערערים את שיווי משקלה.)

ניסיונותיו של עינת להרגיעה לא עולים בידו. הוא מבקשה לבסוף לרדת איתו לאכול, והיא מסרבת. אומרת שירד לבדו. היא תאכל לבדה, לא איתו. בצאתו, היא משתרעת על המיטה. אחר כך קמה, מתרחצת, מחליפה שמלתה.

כשעינת חוזר, יורדת מירה. (אני מדלג על הדיאלוגים, שעליהם צריך לעבוד הרבה, בשלב השני.) מסעדת המלון היא, בעצם, בר, בית מרזח כפרי. כמה איכרים ופועלים בבגדי עבודה יושבים ליד הדלפק וליד כמה שולחנות ומדברים בקול, צוחקים, ליד אחד השולחנות קולט מבטה את סטפן, לוגם בירה באטיות, בעייפות. היא מתעלמת ממנו, ניגשת לדלפק, נוטלת שני כריכים, כוס בירה, מתיישבת ליד שולחן.

כאן צריכה המצלמה להדגיש את הניגוד החריף בין האווירה הכפרית הגסה, המהבילה, השוררת במסבאה, ובין מראיהם של השניים, בשתי פינות שונות של האולם, חריגים בזרותם, בעידונם, בבדידותם.)

ברגע מסוים, כשנפגשים מבטיהם של מירה וסטפן, הוא מרים את כוסו, כמו לברכה, אך היא מעמידה פנים שאינה רואה זאת, ואינה נענית. במבוכתה היא קמה, ניגשת לדלפק ומבקשת כוס בירה שנייה. מישהו מן המקומיים מנסה להתלוצץ עמה. היא נשארת במקומה, ונקשרת שיחה ביניהם, בצרפתית המגומגמת שלה. המשקה עושה את פעולתו: היא נעשית עליזה מעט, לשונה חופשית יותר. היא שמחה להשתהות ליד הדלפק, לספר בבדיחות הדעת על ישראל לכמה שומעים הנהנים מדבריה.

(אני שם לב מה רב ההבדל בין כתיבת סיפור לכתיבת תסריט: כאן המילים אינן “חומר”, אינן “צבע”, אין להן מנגינה וחיים משלהן. הן רק מוסרות תוכן ותמונות. הן מדווחות. הן סדרת הוראות בשביל אמן אחר, בעל מדיום אחר.)

בחוזרה לחדר היא מוצאת את בעלה שקוע בשינה. היא מתפשטת ושוכבת לצדו. שעה ארוכה היא שוכבת ערה. גלגל דמיונות מסתחרר בראשה: יערות עבותים, חיות פרא, איכר מגושם, מגודל שיער, מגיח מתוך הסבך, מתנפל עליה, קורע את בגדיה. הוא מחבקה חיבוק דוב והיא מתעלפת בזרועותיו. מתעלפת לתוך שינה.

בבוקר אנו מוצאים את השניים ליד שולחן, לבדם במסעדה הריקה , אוכלים ארוחת בוקר. האווירה ביניהם רגועה, נורמלית: איש ואישה החיים זה עם זה שנים רבות, מורגלים למריבות קטנות ולהשלמות שאחריהן.

לפתע נכנס סטפן. ניגש אליהם, מברכם, שואל אם יוכל להצטרף אליהם לשולחן, מתיישב ומזמין ארוחת בוקר. נוהגה של מירה כלפיו, אחר רגע ראשון של בהלה, הוא מאופק, צונן, אך ללא איבה. במראהו ובדיבורו יש ישרות פנימית, תום מסוים, הדוחים אפשרות של התייחסות גסה. כשהוא שואל אם יוכלו לקחתו איתם עוד כברת דרך, מירה היא זו שעונה בחיוב.

שוב שלושתם במכונית, על הכביש, בבוקר קיץ נאה.

המסע עכשיו שונה מאוד מזה של יום אתמול. סטפן מרגיש עצמו חופשי יותר. מירה אינה מגלה עוינות כלפיו, היא מקשיבה ומדברת. עינת מאושר שהמתיחות פגה, שאווירה של רעות שוררת במכונית. הם מתעכבים בכפרים, ליד בתי אחוזה עתיקים, בצדי יערות ונחלים, סטפן משמש אותם כמעט כמדריך. הוא בקי בתולדות האזור ובאופיו. הוא מספר על הקלטים העתיקים, אותו גזע שאיכלס את ברטאן, ולס, קורנוול ואירלנד, על שפתם ומנהגיהם. על הדרואידים ודתם, אלה שהקימו כאן – כמו בדרום אנגליה – את מקדשי האבנים הגדולות, המגאליתים, לפולחניהם, אלפיים שנה לפני ישו. על המיסיונרים הנוצרים הראשונים, שהגיעו לברטאן מבריטניה, והפיצו את הנצרות בין עובדי האלילים. על הקדושים המשותפים לאלה ולאלה – כמו סנט מיכאל, סנט איב – שהפכו את מקדשי הדרואידים למקדשים נוצריים, ואת מצבות האבן הגדולות שלהם “גולגלתות”, לפסלים המתארים את הצליבה, הם מתעכבים ליד “גולגלתא” כזאת, בצד כנסייה כפרית – צלב אבן גבוה, עליו מוקע הצלוב, לרגליו דמויות הנשים הכורעות בתפילה, כמו בציורי הפסיון –

בעודם עומדים שם, מתקרבת למקום תהלוכה דתית – אחת ה“פארדונות” המתקיימות בברטאן בעונת הקיץ כמעט מדי שבוע בשבוע: בראש פוסעים הכמרים, מקהלת הנערים, אחריהם גברים הנושאים דגלים, תמונות של קדושים וקדושות, בובות של קדושים וקדושות. אחריהם נשים בלבושן מסורתי, שביסים לבנים עם “זנבות”, בשמלות שחורות רקומות, אחריהן נערים ונערות, מנגנים, התהלוכה נעצרת לפני ה“גולגלתא”, מושמעים פסוקי תפילה במקהלה, מושרים המנונות דתיים, ומיד עם תום הטקס – הופכת התהלוכה לחִנגה כפרית: הכול נערכים במעגל גדול סביב הכיכר, ולקול נגינת חמת חלילים, יוצאים הגברים והנשים במחולות עם, מחולות המתלהטים יותר ויותר וסוחפים עמם את כל הקהל.

עינת, מירה וסטפן, העומדים בשולי המעגל וצופים במחזה, נדבקים מעט מעט בשמחה הכללית. קודם סטפן, אחריו גם מירה, מוחאים כף ומלווים בשיר. מישהו מן הכפריים גורר את מירה לרקוד עמו, היא נענית לו. סטפן – שמחה כפרית־דתית כזו אינה זרה לו – מושיט ידו לאחת הנשים ומתערב עמה בין המחוללים. עינת צופה מן הצד, אינו משתתף, אך נהנה. בחילופי הזוגות שבכיכר מזדמנים סטפן ומירה לרקוד יחד, מזדמנים ונפרדים. כמה פעמים. המחולות נמשכים שעה ארוכה, ורק כשמכריז הרמקול על תחרות “ההיאבקויות הקלטיות” במגרש הספורט הסמוך, מתחיל הקהל להתפזר.

(בזמן החנגה רצוי שהמצלמה תתעכב על עינת: האיש הרואה, הבוחן, אך שאינו מסוגל “להתמזג” עם השמחה, והוא מודע לכך. אולי אף סובל מכך.)

מירה, משולהבת, נרגשת מן “החוויה” שהזדמנה להם בהיסח הדעת, חוזרת אל עינת, ואחריה חוזר גם סטפן. עינת מתנצל על שהוא “כבד” מכדי לשאת רגליו בריקוד.

הם חוזרים למכונית וממשיכים בדרכם. ההתרגשות עודה חתומה בפניה של מירה. הם חוצים עתה אזור של יערות עבותים. סטפן מספר להם על כפר מולדתו בצ’כיה, בהרים, במקום שגם שם ערכו לפנים חגיגות עם כעין זו, עד שכבדה ידו של המשטר, והתבטלו. משפחתו נמלטה לאוסטריה, אך שם אינו מאושר ביותר: אווירה של חומרה קתולית־בורגנית, שהוא חש בה צביעות.

אחד השלטים בדרך מורה על אתר דרואידי. הם נכנסים לתוך היער, בדרך עפר צרה, לאחר זמן מועט הם מגיעים לרחבת יער מגודלת שיחים פראיים, שמתוכה מתנשאות אבנים גדולות, ערוכות בעיגול – מנהירים זקופים ודולמנים שכובים – מקדש דרואידי.

הם לבדם ברחבה. שעת צהריים חמה. מסביב דממה מודגשת על ידי צפצוף ציפורים. היער, האבנים הגדולות – כעין היכל לפולחן שמש עתיק. אווירה של פליאה, של הוד, של מסתרי תבל.

סטפן ומירה “קולטים” את האווירה. הם “שרויים” בה. עינת הוא הצופה, הסקרן, המתעניין, אך “העומד מבחוץ”.)

כשהם חוזרים למכונית ועינת מנסה להתניעה, מתגלה בה קלקול. ניסיונות שני הגברים לתקנו, לא עולים בידם. לאחר שיקול דעת מחליט עינת לגשת ברגל לכביש הראשי להגיע משם ליישוב הסמוך ולהביא מכונאי. סטפן מציע שהוא – הצעיר בין השניים – יעשה זאת, אך עינת כ“מארח” דוחה את התנדבותו. הוא יוצא לדרכו ומתרחק עד שנעלם מן העין.

מה מתרחש בין סטפן ומירה בהיעדרו – דבר זה הוא חידה.

צריך להישאר חידה.

אנו רואים אותם רק ברגעים הראשונים לאחר פרישתו של עינת, כשהם נבוכים, אחר כך כשהם פוסעים יחד בשביל לעבי היער. אנו שומעים רק את המשפטים הראשונים שהם מחליפים ביניהם: מירה שואלת את סטפן על מטרת נסיעתו לאירלנד, והוא עונה לה כי קרא פעמים רבות את ה“ווידוי” של פטריק הקדוש, האיש שבנעוריו היה עבד ורועה בקר, ולאחר שנמלט, הקדיש עצמו להפצת הנצרות בין עובדי האלילים. הוא מבקש לדעת את מקורות אמונתו, איך “חוטא ובער כמותו”, כפי שהוא כותב על עצמו, נעשה נזיר ושליח בעל השפעה כה עצומה. איך אדם בעל יצרים כמותו גזר על עצמו ארבעים יום של צום והסתגרות מן העולם, מדוע סמל שלטו הוא נחשים.

נחשים? – שואלת מירה – קדוש נחשים?

לאחר מכן – לאחר מכן נשמע צפצוף הציפורים מאמירי העצים.

משהו התרחש תחת השמש –

משהו –

לא, איננו יודעים מהו.

אנו רואים אותם שוב כשעינת חוזר בלוויית המכונאי, בג’יפ. המכונאי מתעסק בתיקון המנוע, עינת עוזר לידו. סטפן ומירה עומדים וצופים בהם בשתיקה.

כן, בשתיקה.

קיים ניגוד מכאיב בין עמידתם האילמת של אלה ובין תכונת המעשה של השניים האחרים, המלווה נקישות כלי עבודה וחילופי דברים טכניים.

ניגוד קיים גם בין ארבעה המכונסים סביב המכונית ובין השלווה האידילית של הנוף שמסביב, עצי היער הגבוהים, האבנים האליליות, צפצוף הצפורים.

המכונאי מסיים את התיקון, מקבל את שכרו ונפרד מעליהם.

עינת, לכהרף עין, בוחן את פניהם, רואה –

לא, אינו רואה דבר.

השלושה נכנסים למכונית וחוזרים אל הכביש הראשי.

נסיעתם עתה שוב שונה מנסיעתם קודם לכן. עינת לבדו מדבר. מירה וסטפן שותקים. שתיקתם אחרת מזו של יום אתמול. זוהי שתיקה הרהרנית. עצובה, כשכל אחד מכונס בעצמו. משהו עצוב מאוד משתלט על הנסיעה.

השתיקה נמשכת גם כשהם נכנסים לאכול במסעדה, באחת העיירות. עינת מייחסה לעייפות, לחוסר שינה.

או שמא?

לא, הוא מתבדח על כך: הוא נוהג, הוא עמל, הוא המבוגר בין השלושה, והוא הערני ביניהם.

בדרכם הלאה, מערבה, הם מגיעים לכפר עתיק, ימי־ביניימי – סמטאות צרות אחדות מסביב לכנסייה קטנה בראש צוק, כנסיית סן ולנטין, הם עוצרים שם ונכנסים לכנסייה. זוהי כנסייה קטנה, רומנסקית, שרויה באפלולית ובאווירה של מסתורין. רק אור מועט חודר לתוכה מבעד לחלונות הצרים המצוירים ציורים פשוטים של מעשי השליחים.

הם מתיישבים על אחד הספסלים, מול המזבח, מירה באמצע, עינת מכאן וסטפן מכאן. השתיקה ביניהם נעשית מדכאת, מתוחה מאוד. מירה אינה יכולה לשאתה. היא מליטה פניה בידיה.

עינת ­–

עינת שואל לבסוף מיהו סן ולנטין, שעל שמו נקראת הכנסייה, וסטפן עונה, מי יודע, מי יודע מי הם הקדושים. יש רבים כל כך. יום ולנטין הקדוש הוא ארבעה־עשר בפברואר, וביום זה שולחים בחורים ובחורות מכתבי אהבה זה לזה, כי לפי אמונה עממית עתיקה, זה היום שבו הציפורים מזדווגות…

עינת –

עינת אינו צוחק. לא.

מירה אינה נושאת פניה.

ואז מספר סטפן את סיפורו על “מסדר האמת”.

מכאן זהו כבר סרט בתוך סרט, כי רק את ראשית הסיפור אנו שומעים מפי סטפן, ואת יתרו אנו רואים בתמונות. דרמה לעצמה, אווירתה ספק פגאנית, ספק נוצרית־ימי ביניימית.)

הסיפור הוא זה:

במאה התשיעית, בכפר קטן על יד ארפוּרט שבתורינגיה, בין האלבה והריין, עמד מנזר שנזיריו השתייכו ל“מסדר האמת על שם סברין הקדוש”. המסדר נקרא “מסדר האמת”, כי אחת מחוקותיו היתה שבועת חבריו לדבר אך אמת ושום דבר מלבד האמת. באותו זמן, חלקים גדולים של האוכלוסייה עדיין היו שרויים במעבר מן האלילות אל הנצרות, שהופצה יותר ממאה שנה קודם על ידי בוניפיציוס, במסעיו המיסיונריים בצפון אירופה. אלה שהוטבלו לנצרות, אמונתם היתה מעורבת באמונות תפלות שהיו קשורות במיתוסים של אודין והוולקיריות, ויותר משהאמינו בדוקטרינות המופשטות של הנצרות, בישו ובשילוש הקדוש, האמינו ביסודות האליליים שבה ובמעשי הנסים של קדושים מקומיים.

מי היה סברין הקדוש, שבו האמינו הכפריים והרועים של הסביבה? באותם ימים לא היתה עדיין קנוניזקציה עולמית של קדושים מטעם האפיפיורות ברומא. זו החלה רק במאה האחת־עשרה על מאות קדושים היו מכריזים הסינודים המקומיים, או הבישופים של המחוזות. כל עדה היתה מעוניינת ב“קדוש” משלה, שמלבד היותו אמצעי טוב להפצת הנצרות, היה אף מעלה את יוקרתם של המנזרים ומחזק את שלטונם. שרידים של מרטירים – עצמותיהם, חלקי מלבושיהם – היו מועברים ממקום למקום, לעתים אף נמכרים ונקנים, נטמנים ברצפתה של כנסייה או במזבח שלה, וכך היתה הכנסייה מתקדשת והופכת מרכז לעולי רגל.

עצמותיו של סברין נטמנו במזבח הכנסייה של המנזר שעל יד ארפורט, שעמד על סלע שמעיין נבע ממנו, שמונים שנה קודם לכן, על פי המסורה הוא חי במאה השישית והיה חייל בצבאו של תיאודוריק, שכבש את תורינגיה. כיוון שהיה איש משכיל, יודע קרוא וכתוב, שימש גם כסופר שלו. יום אחד, בהגיעו למעיין, בכורעו לשתות ממנו, ראה לפניו את מריה אם ישו, וזו ציוותה עליו לשבור את חרבו ולהקדיש את חייו לעבודת אלוהים ולמעשי צדקה. בקומו, ראה והנה החרב שבידו הפכה לצלב. אז נדר לגדוע את כל העצים הקדושים לעובדי האלילים שביער ארפורט ולבנות מקורותיהם בית תפילה על פי המעיין. הוא גדע עצים ונשאם על שכמו, כנושא את הצלב, אל צוק הסלע, והחל בבניית הכנסייה. כמעט סיים לבנותה, אלא שיום אחד, בגודעו את האלה הקדושה לאודין, התנפל עליו אחד מעובדי האלילים והרגו בחרבו.

רק מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן נמצאו עצמותיו של סברין באחת המערות והובאו אל המקום. בניית הכנסייה נשלמה והוקם מנזר לידה. סברין הוכרז קדוש, מנזר הנזירים נקרא על שמו, אנשי הכפרים שמסביב היו עולים לרגל להתפלל לו ולכרוע ברך לפני דיוקנו – דיוקן איש צעיר, גבוה ויפה, שבידו האחת צלב עץ ובידו השנייה ספר פתוח – והמעיין היה למעיין מרפא, שהשתייה ממימיו ריפאה נגעים וחוליים. בימי חג ומועד היו המונים נוהרים למקום, לתפילה ולשתייה ממי המעין. המנזר – שבראשו עמד בנדיקטוס, ישיש חמוּר, אדוק במצוות, שפעלי הצדקה שלו נודעו למרחוק – שלטונו בכל הכפרים שבמחוז היה איתן ומוחלט.

יום אחד נכנס ללשכתו של בנדיקטוס, הנזיר וילפריד – תלמידו החביב עליו ביותר – כשהוא חיוור, ומזועזע, וקופסת כסף גדולה בידו. הוא מניח את הקופסה על השולחן ובנדיקטוס רואה את דמות דיוקנו של סברין חקוקה בה. הפנים הן אותן הפנים כמו באיקונין התלוי על הקיר, אלא שבאיקונין הן חמורות וכאן הן שוחקות. וילפריד מבקשו לפתוח את הקופסה. כשהוא פותחה, הוא מוצא בה מחברת גווילים כתובים רומית. כל שהוא קורא והולך בכתוב הוא מחוויר והולך. בהגיעו לדף הרביעי הוא מתעלף.

וילפריד משיב את רוחו. בהתעוררו, הוא ממלמל: זה בלתי אפשרי, בלתי אפשרי, זהו שקר.

המחברת היא מחברת השירים שכתב סברין, השירים הם שירי חשק ושירי זימה ושירים שבהם הוא מביע את השקפתו על העולם ועל החיים: העולם הוא לצון שחמד אלוהים לשחק בבני אדם ובאמונתם בו, וגאולתו היחידה של האדם היא בהפרת מזימתו של אלוהים על ידי הערמה על המשחק שכפה עליו. לצון כנגד לצון, משחק כנגד משחק, ושאיפתו שלו היא – לצחוק בחייו ולצחוק מקברו גם לאחר מותו.

אין כל ספק שסברין כתב את השירים: דמות דיוקנו מעידה על כך, כתב ידו, שהוא ככתב היד של חתימת שמו, השמורה בכנסייה, מעיד על כך.

סברין לא היה קדוש. סברין היה משורר ציניקן, הולל, חוטא, כופר.

בנדיקטוס שואל את וילפריד היכן מצא את הקופסה, והוא מספר לו, שכשהלך באותו יום לבקר חולה באחד הכפרים המרוחקים, נתקל ברועה צעירה, לבושת בלויים, פרועה ופראית, שרעתה את עזיה ביער. משראתה אותו, בגלימת הנזירים, קראה לו ללכת אחריה והביאה אותו אל הבקתה שבה היא גרה עם אמה הזקנה. שם הראתה לו את הקופסה, שאמרה כי מצאה אותה במערה חצובה בסלע, ואמרה כי הכירה בדיוקן את דיוקנו של סברין, כפי שראתה אותו פעם בכנסייה. הוא ביקש את הקופסה מידה והיא סירבה לתתה לו. רק משהבטיח לה כי יחזירה לה לאחר שיראנה לאב המנזר, ניאותה לו. בכל זאת לא נתנה בו אמון והלכה אחריו עד הנה, והיא מצפה לו מאחורי הדלת.

בנדיקטוס מחליט שלפי שעה אין להחזיר את הקופסה. הוא אומר לווילפריד שישאירו לבדו. עליו להתייחד, להתפלל ולהרהר בדברים בלילה. למחרת בבוקר ייתן את תשובתו. עד אז הוא אוסר עליו לדבר בדבר. וילפריד שואל מה ישיב לנערה, וכשבנדיקטוס עונה לו שיאמר לה לחזור לביתה ולהמתין, מנסה וילפריד להתווכח עמו –

אך בינתיים דופקת הנערה, ששמה דיאנה, באגרופיה על הדלת. היא מתפרצת פנימה ודורשת להחזיר לה את הקופסה שמסרה בהשאלה. בנדיקטוס מנסה להרגיעה, אך נערה פראית זו משתוללת: היא מנסה לחטוף את הקופסה בכוח. בנדיקטוס שולח את וילפריד להביא את קתרין, אם מנזר הנשים הסמוך. משזה יוצא, הוא חוקר את הנערה. היא מאשרת את דברי וילפריד: את הקופסה מצאה מתחת לאפר, בתוך מערה חצובה בסלע. מערה שיושבי היער יודעים כי היו בה עצמות אדם לפנים, אלא שהם נגנבו משם. כשמנסה בנדיקטוס להסביר לה שכל מה ששייך לסברין צריך להימצא ברשות הכנסייה שעל שמו, היא מתקוממת על כך ואומרת שאין היא מאמינה לא בקדושים ולא במשרתיהם הנזירים, כי את הקדושים המציאו ובדו עליהם סיפורים, ואת הנזירים היא מכירה מבשרה, כי כבר הרתה מאחד מהם; ועל כל פנים אם הנזיר הוא איש אמת, מדוע לא קיים את הבטחתו ולא יחזיר לה מיד את הקופסה שהשאילה לו על סמך דברתו?

כשבאה קתרין, בנדיקטוס מסתודד עמה, מגלה לה שהנערה היא מן הכופרים, ומבקש ממנה לקחתה אל מנזר הנשים ולטפל בה. קתרין משפיעה על דיאנה בדבריה הרכים, שוברת את התנגדותה, ולאחר הבטחתו של בנדיקטוס כי הקופסה עוד תוחזר לה אם תרצה בכך, היא מוליכה אותה אחריה.

כשיוצאות השתיים, נשאר בנדיקטוס נדכה ושבור רוח. אחר כך, מתוך החלטה פתאומית, הוא קם, מוציא את הגווילים מתוך הקופסה ומטילם לתוך אש האח.

למחרת מתקיימת הפגישה הגורלית בין בנדיקטוס ווילפריד. בנדיקטוס הוא לאחר הוויכוח עם עצמו, ודעתו נחושה. הוא מסביר לתלמידו שגילוי האמת על כתביו של סברין ישים קץ לקיומו של המנזר, יחסל את כל פעליו הנוצריים, וימיט פורענות על כל אוכלוסיית המחוז, שהאמונה בקדושתו של סברין ריפאה אותם מחוליים, עצרה מגפות, נטעה תקוות, גירשה בערות וחשכה, והביאה קדמה. גילוי האמת כמוהו כהחזרת המחוז לתוהו ובוהו אלילי. וילפריד מתקומם. הוא טוען בשם שבועת חברי המסדר לומר את האמת ורק את האמת, שהיא אחת מחוקות היסוד שלו. כנגד זה מביא בנדיקטוס את שבועת חברי המסדר להקדיש את חייהם לעילוי נשמתו של סברין הקדוש, שגם היא אחת מחוקות היסוד שלו. וילפריד שואל איך יוכל מעתה להוסיף לכרוע ברך לפני דיוקנו, להתפלל בשמו, להטיף בשמו? הן יעשה שקר בנפשו וישקר לכל הנותנים בו אמון בתום לב. היוכל לחיות בשקר? האפשר שהמנזר כולו יהיה מבוסס על שקר? בנדיקטוס משיב לו שכיוון שאין אמת מוחלטת, חובתם שלהם היא, במצוות הדת, להחליט מהי האמת, ועליהם לבחור באותה אמת שהאמונה בה תאיר את חייהם של המאמינים. וילפריד אינו מאמין בכך. שקר גורר שקר, המנזר יסתאב בסופו של דבר, כל מפעלו יתמוטט בין כך ובין כך. והרי איש מלבדו אינו יודע על כך – אומר בנדיקטוס – אם לא יצא הדבר מכאן, הכול יהיה כפי שהיה עד עתה. אמונתו של וילפריד בבנדיקט מתערערת אף היא. הוא אומר שלא יוכל לנצור את האמת בלבו. היא תפרוץ מאליה.

בנדיקטוס מצווה עליו, בתוקף סמכותו, להחריש.

סמכות זו בטל תוקפה לאחר שבטלה קדושתו של סברין, אומר וילפריד.

משרואה בנדיקטוס שווילפריד מהווה איום על עצם קיומו של המסדר, הוא מחליט לכולאו. וילפריד הוא התלמיד האהוב עליו, אך כדי להציל את המסדר הוא חייב להתאכזר אליו. הוא מטיח בו אשמת שקר: שהלך אחר דיאנה ביער כדי לבעול אותה. הוא אומר לו שהיא התוודתה על כך לפניו.

מול שקר זה, מפי אב המנזר, “איש האמת”, נחרב כל עולמו של וילפריד עליו.

הוא נכלא בצינוק, לאחר שלושה ימים הוא מתאבד.

ביום החג הקרוב, כשקהל המאמינים מכל הכפרים מסביב נקבץ אל הכנסייה להתפלל לסברין הקדוש, ובתוכו גם דיאנה, שבהשפעת קתרין החליטה להתמסר לחיי נזירות, נושא בנדיקטוס דרשה לעילוי נשמתו של וילפריד: וילפריד שהיה מסור לאמת, מסור לדת, מסור למעשי צדקה, וילפריד שמת מות קדושים בהיגלות אליו רוח הקודש.

וכך נוסף עוד קדוש אחד לכנסיית המאמינים.

(עד כאן הסרט בתוך הסרט. האין הוא ארוך מדי בתור כזה? אבל אין הכרח להראות את כל השתלשלות המאורעות, די בכמה תמונות מרכזיות. הייתי רוצה להדגיש את “התמימות הקדושה” של המוני העם הפשוטים, המאמינים בכל לב, לעומת השכלתנות של אנשי המסדר. לפתוח בתמונה של תפילה רבת עם, כשהכפריים העניים, הפרימיטיביים, נושאים נרות בכנסייה לנשמת סברין. להראותם כורעים ליד המעיין, שותים ממנו, נרפאים בנפשם, אם לא בגופם. גם לסיים כך – באותו גילוי של אמונה תמימה ב“קדוש”, שרק אנו יודעים עתה שאיננו קדוש. ואז תנקר בלב הצופה השאלה: מה ההבדל בדבר, לגבי האמונה, אם סברין שחי מאתיים וחמישים שנה קודם לכן, היה כזה או כזה? מה ההבדל בין אמת ואשלייה? האומנם הכרח הוא לגלות את האמת? האומנם טוב הוא לגלותה? בשביל מי טוב הדבר? אולי מוטב לחיות באשליה? גם בוויכוח המרכזי שבין בנדיקטוס ווילפריד צריך להישמר איזון מוחלט: זה צודק וזה צודק, וקשה להכריע אם למען “האמת” מותר וכדאי להקריב אושרם של בני אדם, ואפילו הוא מדומה, אם יהיה ברור לצופה, שכשם שבעיה זו היא חברתית, כך היא נוגעת גם לחיי הפרט? הניגוד שבין “אמת” ל“אושר”, בין תכונתה הגואלת של האמת לבין תכונתה ההרסנית?)

השלושה קמים. בצאתם מאפלולית הכנסייה אל אור הדמדומים שבחוץ, אומרת מירה שהיא עייפה, עייפה, כל רצונה הוא לישון.

הם נוסעים במישור. מורגשת קרבתו של החוף: הצמחייה נעשית דלילה יותר, האדמה חולית יותר, פה ושם ביצות ואגמי סוף שלהקות של עופות מים מעופפות עליהם. הדמדומים יורדים. אין עוד על מה לדבר. עינת שואל את מירה אם רצונה להגיע לברסט עוד הערב, והיא עונה לא, לא, רק לא להיות בתוך כרך, רק לא מהומה ואנשים, כל רצונה הוא שקט, שקט, מקום שקט כלשהו, שתוכל לשקוע בו בשינה.

לפני רדת החשכה הם מגיעים לכפר קטן, ולפתע מתגלה להם הים: מפרץ, סירות דיג, מרחב שקט עד האופק. הם חונים, יורדים אל שפת הים, צופים אל המרחב כמו אל פלא. אחר כך אומר עינת שילך למצוא מלון, והוא משאירם לבדם.

הם שותקים. שותקים רגעים ארוכים. מרותקים אל מראה הים המאפיל והולך. שתיקתו של סטפן היא כשתיקת הים. שתיקה שיש בה קסם וכמיהה, והיא כאילו תימשך לעולם. שתיקה של “טבע”. שתיקתה של מירה מתוחה עד להתפקע.

מירה אומרת: עכשיו עליך ללכת.

כשהיא אומרת זאת, כאילו נפלה אבן לתוך מצולה.

כשחוזר עינת ומודיע שמצא מקום לינה לשלושתם, אומר לו סטפן שעליו ללכת. עינת משתומם: לאן? אין בית מלון שני בכפר, בשעה כזו, שאין בה תנועה, גם לא יוכל לצאת לשום מקום אחר. סטפן אומר שינסה. הוא מודה על ההסעה. מודה לשניהם. מרכיב את התרמיל על שכמו ופורש מעליהם. פורש ומתרחק לאורך שפת המפרץ.

בבואם לחדרם, בבית המלון הקטן הצופה אל הים, מירה מטילה עצמה על המיטה, בבגדיה. עוצמת את עיניה מתוך עייפות, עייפות נוראה. אחר כך, כשעינת עומד בפירוק המזוודות, היא כובשת פניה בכר ומתייפחת. עינת נדהם תחילה. מבקש לשאול, אך אין לו מילים לשאול. הוא מתיישב לידה ומניח ידו על שכמה, לנחמה. ההתיפחות אינה פוסקת. מחלחלת, מחלחלת, כאילו לעולם לא יהיה לה סוף. הוא יושב עוד שעה ארוכה, מכונס בהרהוריו, אחר כך קם בשקט ויורד למטה.

הוא משוטט על שפת המפרץ. אין איש מסביב. נשמעת רק אוושת הגלים המכים ברציף ובדופנות סירות הדיג. הוא מתיישב על המעקה הנמוך של הרציף, באותו מקום שבו עמדו קודם מירה וסטפן, פניו אל הים –

האם יכולה מצלמת קולנוע, כמו מצלמת רנטגן, להראות את המתחולל בקרבו?

האם יכולה היא להראות את “שקיעת הלב” הנוראה בתוכו? את הרגשת הכיליון, אין האונים?

כי היה לו רגע של הארה –

כשישב על ידה על המיטה והניח את ידו על שכמה כדי לנחמה, פתאום חש, במגע עור בעור, את המרחק הנורא בין גופו לגופה. חש שאירע דבר גורלי המפריד ביניהם, לעולם. שאין בכוחו בשום אופן “להגיע” אליה, להבקיע אליה. ודבר זה לא יוכל עוד להשתנות. שאין כאן מקום לשום מרירות, לשום כעס, לשום צעקה, לשום לחישה, לשום בקשת הסבר, לשום תחינה, לשום מילה. כי הדבר שקרה הוא טהור. טהור במידה כזו, שהוא נכנע בפניו, שהוא חש עצמו עלוב וחסר ערך בפניו. הוא חסר אונים אפילו להתקומם נגדו.

ואז, כשעולות בלבו חמש־עשרה שנות חייהם יחד – על כל העצב שבהם, באין להם ילדים – נדמה לו כאילו שקעו במצולה, כל השנים האלה, כאילו טעות היו. כי כל השנים נדמה היה לו שהעצב משותף, והרגעים כולם, אלה של דאגה ואלה של עצב, אלה של שמחות קטנות, יומיומיות, היו של שניהם יחד. ועכשיו אין הוא יכול להבין, איך לא הבין כל השנים מה שכל עין זרה ודאי ראתה והבינה: שבהיותה איתו, היא חייתה בציפייה, תוחלת ממושכה, ממושכה –

בחושבו על כך, נזכר כי פעם, בהיותו צעיר, שמע בכי כזה של אישה, מחלחל, מחלחל –

אלא שאז היה זה הוא –

מעבר אחר –

התוכל המצלמה להראות כל זאת?

בוקר. שעה מוקדמת מאוד של בוקר. ערפל חיוור פרוש על הים השטוח. האם נרדם לשעות אחדות?

כשהוא נושא את עיניו, הוא רואה את מירה עומדת על ידו, ידיה בכיסי המכנסיים, מסתכלת בים.

טרטור מנוע במפרץ, מבין הסירות פורשת סירת דיג. תרניה גבוהים, רשתות תלויות בין התרנים, חבלים, מחרוזות שעם, קלתות. על סיפונה, ליד החרטום, עומד סטפן. פניו אל האופק. הם רואים אותו. הוא אינו רואה אותם.

הסירה יוצאת מן המפרץ, מפליגה, מתרחקת, לעבר האופק, שמאחוריו חוף אחר. אירלנד. אדמה קדושה.

מירה אומרת: בוא, נלך.

באומרה זאת, כאילו אבן נפלה למצולה.

הוא יודע ששום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. הוא יודע, בעצם, שזה הסוף.

התוכל המצלמה להראות זאת? כי הרי ברגע זה, כשעולה הרגל, הזר, מפליג ולא יראה עוד לעולם, והיא אומרת לו, בוא, נלך – חל איזה ליקוי מאורות, איזה שבר –

שבר נורא –

משהו בתוכו, שקשה –

סלח לי, גם אני, כמוך, אינני סנטימנטלי.

בדרך כלל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!