לאידה

ילדותי עברה עלי במושבה קטנה בשרון, רעננה שמה. בית אבי – המורה הראשון במושבה – היה צריף שכתליו סדוקים ורצפתו עפר מהודק, ומקהלות של צרצרים, הנחבאים בין העשבים שבחצר, היו מנסרים את הדממה בערבי האביב והקיץ, בצרצורים חרוצים, נמרצים ושוקקי חיים, שלא כצרצרים ה“יבשים וריקים”, של הצרצר “משורר הדלות” שהשתקע בפינות בית אביו של ביאליק, שממנו “נחל את שירו”. שדות רחבים, מנומרים בפרחי בר – כלניות, פרגים, חרציות שמשיות, מרגניות תכולות עין – השתרעו למן רחוב החול הארוך ועד האופק, שיריעות אוהלי הבדואים משבט אבו־קישק, השחירו עליו. ובמורד הרחוב המוליך אל פלוגת הקיבוץ, הוריקה, בהדר מלכותי, חורשת אקליפטוסים רמי קומה, שבחודשי החורף ניקוו במרכזה מי הגשמים ויצרו אגם רחב, וזוהר היה שפוך על החורשה והאגם, מעין זה שקרן מתוך “זוהר” ו“הברֵכה” של ביאליק, בכרך שיריו שהייתי מוריד מן המדף בכוננית ביתנו, וקורא בו שוב ושוב.

נוף ילדותי זה ליווה אותי כל שנותי, כמו בארה של מרים שהלך עם בני ישראל במדבר, והוא התגלגל בספרַי ממקום למקום ומצורה לצורה: פעם במושבה בגליל התחתון, כמו “עשהאל”, פעמים אחדות בזכרון יעקב, כמו ב“על עצים ואבנים”, ב“דודאים מן הארץ הקדושה”, או ב“הגמל המעופף ודבשת הזהב”, פעם בראש פינה, כמו ב“פרספונה זוכרת”, וכן בשתיים־שלוש מושבות אחרות. היה בזה מעין מבט של געגועים אל ארץ ישראל הישנה, שאותן מושבות ותיקות שרדו עדיין את הדורסנות הגורפת של ההווה, המוחקת את כל עקבות העבר, ושימרו מקצת מיופיייה.

שישים ושש שנה עברו מאז התפרסם בדפוס סיפורי הראשון “מטען של שוורים”, שבשעתו נכתב עליו שהוא “הסיפור הראשון בעברית על פועלי נמל יהודים מאז אלפיים שנה”. עכשיו, משהחליטה “אחוזת בית” על הוצאת כל כתבי – שמספרם מגיע לארבעים – בכמה כרכים, עלה על לבי רעיון קונדסי שהדרך הטובה ביותר לציון מאורע זה, תהיה לכנס יחד את כל גיבורי הרומנים והסיפורים שלי לעצרת אחת, שבה יתאפשר להם לפגוש אלה את אלה בפעם הראשונה מעבר לכריכות הספרים, שחצצו ביניהם מאז בריאתם, וגם אני עצמי אוכל, בפעם הראשונה, לצפות בהם מן הצד כשהם חבורים בכפיפה אחת: האם יאירו פנים זה לזה? יתנכרו זה לזה? האם ישלחו רסן לייצרי איבה, קנאה, נקם, שהיו כלואים בהם בעודם בין הדפים? האם הסופרים שביניהם – מספרם לא מועט – יונס מן “החי על המת”, יוסף ריכטר מ“מחברות אביתר”, המשורר היידי פויגלמן מן הספר הקרוי על שמו, משולם יריב מ“יום האור של ענת”, יעקב לוינשטיין מ“עוול”, המשוררת גבריאלה גת מ“פרספונה זוכרת”, ועוד – האם אלה ינצלו את ההזדמנות הנדירה להתעמת פנים אל פנים עם המבקר זעום העפעפיים נפתלי שץ מ“הגמל המעופף ודבשת הזהב”, זה שהשתכן מעל לדירתו של הסופר קלמן קרן, והתעמר ברובם במאמרי הביקורת הזעפנים שלו?

ומצד שני – הלוא ייתכן שאני עצמי, שבראתי אותם והבאתי אותם לעולם והיו בידי כחומר ביד היוצר – אהיה מטרה להתקפותיהם, על כך שלא הבנתי אותם כראוי, שלא נהגתי בהם בכבוד, ששמתי אותם לצחוק, ומי בכלל ביקש ממך לפרסם אותנו ברבים?

אני מעביר אותם אפוא תחת מבטי, כבקרת רועה עדרו – יותר מל“ו מניינם, רובם לא צדיקים גמורים – ורואה איך מתקבצים יחד הנידחים שבהם, אלה שהחברה דחתה אותם, או זילזלה בהם, או התעלמה מהם, החל במירטל מ”בכי“, שחי חיים של בדידות עשוקה בשולי הקיבוץ הקטן, ועד הספרן התל־אביבי שאין לו שם, מ”עד הערב“, שהתהלך כזר בעירו, ללא אדם המבין את נפשו; אני רואה את קורבנות העוול שאין לו שילם, הנעלבים ואינם עולבים, כמו אביתר לויטין, זה המגיה מ”מחברות אביתר“, שהסופר הנודע יוסף ריכטר, הנערץ עליו, השפילו ללא רחם; או כמו יעקב לוינשטיין מן הרומן “העוול”, שמשורר צעיר ושחצן גנב ממנו את שירו האחד, כבשת הרש שלו, ופירסמו בשמו שלו; רואה את אלה שנעקרו משורשיהם באדמה, ברצונם או שלא ברצונם, משעה שגלו העירה, כאילו ניתקו ממקור חיותם, כמו שלומיק מ”חדוה ואני“, עזב את הקיבוץ ותעה בדרכי החיים, או עשהאל, מן הרומן בשם זה, שגדל במושבה גלילית ונקלע לחברה בוהמית בתל אביב, שהיתה זרה לו; כמוהו גם אותו תימהוני, בן בלי שם, מ”מקרה הכסיל“, ש”אגודת הרשעים" דחתה אותו והמלחמה גאלה אותו, כביכול.

אני מעביר את מבטי על כל אלה, שאין אחד מהם דומה לרעהו, ובכל זאת, מוטטיס מוטנדיס, יש קווי דמיון ביניהם. האם אני, יוצרם, הנני “המכנה המשותף” שלהם? האם אלה גילויי פנים שונים שלי? “פרסונות” שלי, שאני מסתתר מאחוריהן? או – מאחר שראשיתו של כל רומן או סיפור שכתבתי היא בדמות בדיונית של אדם ששבה את דמיוני – האם “בחרתי” באלה ולא באחרים, משום קרבת נפש שלי עליהם? אמפתיה? הזדהות עם מצוקותיהם? או בשל אשליה רומנטית שאם אהיה להם לפה ואפרסם אותם בעולם – אוציא אותם מאלמוניותם?

או שמא – מכיוון שרובם גידולי ההוויה הישראלית, וכל אחד מהם צמח ממנה ובה, הם משקפים ללא כוונה מלכתחילה, את התמורות שחלו במרוצת שישים השנים האחרונות, והם מהווים מעין מטאפורה, כדעת מבקרים אחדים, של “המצב הישראלי”?

כמו סופרים רבים לפני, גם אני, לאחר כך וכך ספרים שכתבתי, שואל את עצמי: מה בסופו של דבר הועלת בכתיבתך? הבאת גאולה לעולם? הפחתת, ולו כהוא זה, את שיעור הרוע שבו? והלוא יודעים אנו שגם הספרות ההומניסטית לעילא ולעילא לא מנעה מאלה שהעריצוה לחולל את הזוועות הנוראות ביותר!

אבל שאלות אלו ייתכן שאינן לעניין, שהרי רובן הגדול של יצירות הספרות אינן מכוונות כלל לתיקון העולם או האדם; הן נוצרות מתוך מניעים מסוימים, ולא למען מטרות מסוימות. ואף על פי כן, בדיעבד – מקננת בחובו של יוצרן תקווה סמויה, שאולי, אולי, הן תחוללנה, מתוך הזדהות הקורא עם גורל גיבוריו, או עם רחשי לבו שלו, או עם יפי הלשון וצליליה, שינוי מה – כמו מים השוחקים סלע – במערך תחושותיו והבנותיו, שינוי שאפשר שיהיה גם משום תיקון כלשהו בעולמם של בני אדם.

*

הרומן “החי על המת” שיצא לאור ב־1965 (ב“ספריה לעם” של הוצאת עם עובד") ונדפס מאז בעשר מהדורות נוספות, הוא ספרי השישי בסדר הכרונולוגי. קדמו לו קובץ הסיפורים “רוח ימים” (1950), הרומן הסאטירי “חדוה ואני” (1954), קובץ הסיפורים “ישראל חברים” (1956), הרומן “מקרה הכסיל” (1959), ושלוש הנובלות ב“הבריחה” (1962).

“החי על המת” הוא רומן אירוני על יחסם המורכב, האמביוולנטי, של בני “דור המדינה”, אל הדור החלוצי, ה“הרואי”, שלפני קום המדינה. במסגרתו העלילתית עומד למשפט הסופר יונס, שהתחייב לכתוב ביוגרפיה על אחד מגיבורי העליות הראשונות, דוידוב, ובגלל רגשי אשמה ונחיתות כלפי גיבורו זה, לא עמד בהתחייבותו, אך הוסיף לקחת מקדמות על חשבון הספר שלא נכתב. ואיפכא מסתברא הגרוטסקית שבעלילה זו, היא בכך שהביוגרפיה כמו נכתבת מאליה, מצירוף וידוייו של הסופר המסבירים מדוע לא כתבהּ. כששבתי וקראתי את ספרי זה, ראיתי שאם כי בעשרות השנים האחרונות התרחקנו יותר ויותר מן ההוויה והאידיאלים של דורו של דוידוב – עבודת כפיים והסתפקות במועט, השאיפה לחברה של שוויון ושיתוף – הרי גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, אנחנו נאחזים בזיכרון אותה תקופה, אם מתוך געגועים אליה, ואם על מנת לשפוט על פיה את כישלונות והקלקולים של ההווה.

שני הספרים – “על עצים ואבנים” ו“מחברות אביתר”, הופיעו במהדורותיהם הראשונות בשנת 1973. בראשון מתוודה פקיד ממשלתי צעיר, בן למשפחה מראשוני זכרון יעקב, על “חטאיו” בארץ ומחוצה לה, חטאים של ישראלי מתוחכם ותחבולן, ונעדר כבוד עצמי, המוציא שם רע לארצו. הספר השני מורכב מארבע מחברות שנכתבו בידי המגיה המלומד אביתר לויטין, והן ספוגות מרירות ועלבון כלפי הסופר הנערץ עליו, יוסף ריכטר, שזילזל בו והשפילו. לא השתנה הרבה, אם בתחום המושגים המוסריים אם בתחום היחסים הספרותיים, מאז הופיעו שני הספרים. לא שיניתי בהם, פרט לתיקונים אחדים הנוגעים לביטויים אנכרוניסטיים, ולהגזמות מסוימות בתיאורים ובדיאלוגים.

תקוותי שלא יארך הזמן ולאחר כרך זה יופיעו הכרכים הנוספים, שיכללו את רוב יצירותי מאז שנות העשרים שלי ועד עתה, אשר חלקם אינם מצויים עוד בשוק ואינם זמינים לקוראים הצעירים. אני אסיר תודה למנהלת והעורכת של הוצאת “אחוזת בית”, שרי גוטמן, שבזכות יוזמתה, שקידתה ומסירותה, מתוך אהבת הספרות לשמה, התאפשר מפעל מבורך זה, נדיר בסוגו בימים אלה.

אהרן מגד

תל אביב, אוגוסט 2006

דוֹרָאנגו, קולורדו, תאר לך, קצה העולם.

עזוב את הכלים, אני בעצמי אוריד אותם. שב, שב.

מזמן שגאולה והילדים נסעו, אני עושה הכול בעצמי. אפילו מבשל משהו.

על הכורסה. יותר נוח.

נסעתי, אם כן, לשלושה חודשים. שיכנעתי את הבוס שלי שבתור דובר המחלקה הדבר הוא חיוני, חיוני מאוד בשבילי, ללמוד את הניסיון האמריקני בשימור הטבע…

שמע, את הסיפור הזה אני שומר בלבי כבר ארבע שנים. לא סיפרתי אותו לאיש. גם לא לגאולה. אתה הראשון.

הגעתי לדוראנגו. קולורדו. עיירה הררית קטנה, חביבה, עם איזה עשרת אלפים תושבים. וילות, מרכז קניות גדול, שתיים־שלוש כנסיות, שלושה בנקים, מוזיאון מקומי. נקי, נקי מאוד.

למה דוראנגו דוקא? מפני שיש שם נוף. נוף משגע, כמו שאומרים. לא אני אומר. אותי נוף משעמם בדרך כלל. אבל נוף יש שם. הרוֹקי מַאוּנטנס – הרי הסלעים. הרכס של סן חואן. שני נהרות בסביבה, אנימה ולוס פינוס. אגם. ושמורות נוף, כמובן: הפארק הלאומי של מסה ורדה, המונומנט הלאומי הובנויפ, השמורה האינדיאנית של יוטה הדרומית. קניונים, פסגות, יערות אורן, פלגים, עצים מאובנים, פרה־היסטוריים, מונוליטים. שלושה־עשר וחצי אקרים פארק לאומי, אדוני, בלי מספרים זה לא הולך באמריקה. שלושה־עשר וחצי אלף. תקעו לי את זה בראש.

גרתי במוטל. חיים לא קשים, אם לדבר בלשון צנועה. היתה לי הקצבה של עשרים וחמישה דולר ליום פלוס הוצאות נגד קבלות. מספיק, מספיק בהחלט. אפשר לחסוך למתנות למשפחה, לרשמקול, למצלמה משוכללת. מה זה מוטל באמריקה? כמו מלון של ארבעה כוכבים כאן. טלוויזיה בחדר, כפתור רדיו מעל למיטה – מוזיקת רקע במשך כל היום אם אתה רוצה – מיטה שמעלה בך דמיונות של גן עדן תורכי. אמבטיה עם סרטי גומי בתחתיתה, כדי שלא תחליק חלילה ותשבור את הראש. ארבע כוסות לשטיפת שיניים – ארבע כוסות חדשות בכל יום, בתוך עטיפות צלופן שכתוב עליהן “למען ההיגיינה שלך”. סרט נייר חדש מתוח בכל יום מעל לאסלת בית השימוש שכתוב עליו “הנהלת המוטל הזה ערֵבה לניקיון האסלה הזאת ותשמח לשרת אותך בכל עת, תודה” – כך שתהיה בטוח שאיש לא חירבן שם כשנעדרת מן החדר. וילונות בדגמים מודרניים, מיזוג אוויר אוטומטי, עשר מנורות מכל צד – הם משוגעים, האמריקנים האלה. זה הצחיק אותי! בכל פעם שהייתי ניגש להשתין, הייתי צוחק. ושש מגבות! בכל יום שש מגבות חדשות, מבהיקות, מכל הגדלים. מה אתה יכול לעשות בשש מגבות? אתה מנגב את הפנים באחת, את הרגליים בשנייה, את התחת בשלישית, מה תעשה בעוד שלוש מגבות? נעשה לך לא נוח מרוב נוחיות! לא שאני חושב על אלה שאין להם בשעה שאני מנגב את המפשעה – לא, אין לי נקיפות מצפון ממין זה בדרך כלל – אבל כשאתה רגיל מילדותך להתנגב בנייר עיתון כדי לחסוך בנייר טואלט – אתה חושב שהבזבוז הזה הוא חטא. חטא במובן דתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

לומר לך משהו? כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה ורואה את הסרטים ההיגייניים, את הכוסות בצלופן ואת שש המגבות – הייתי חושב על אלוהים. אל תצחק. לא הכל הגיוני. לעתים רחוקות מאוד אני חושב על אלוהים, ודווקא שם חשבתי. חשבתי על זה שבאמריקה אין פחד אלוהים. כאילו ארץ בלי אלוהים.

בעצם, גם הטבע שם הוא כזה. בלי פחד אלוהים.

קשה לי להסביר לך את זה. טבע “שטחי”, כאילו. טבע יכול להיות “שטחי”? אבל כך זה נראה לי. בלי עומק, בלי זיכרונות. הרים בלי עקֵדה, למשל. בלי אלוהים שמנסה את האדם והוא פוחד. בלי מזבחות, בלי קורבנות. משהו כזה.

מוזר: עברתי את כל אמריקה, מחוף אל חוף. יש בה הכול, כל מיני הנופים שבעולם – יערות, אגמים, מישורים אינסופיים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ואדירים – וכל זה לא מרשים! לא מרשים, אדוני! כל ארץ קטנה באירופה, שיכולה להיכנס לכיס הקטן של טקסס – יותר מרשימה. שאלתי את עצמי למה זה, החלטתי שפני הנוף הם בבואה של פני האנשים. נדמה לך שזה אבסורד, שצריך להיות להפך. אבל בכל זאת זה כך. כלומר, אולי גם להפך, אבל גם כך. כשם שאומרים שכלב בית, למשל, או חתול, מקבלים לאט לאט, במשך השנים, את תווי הפנים של בעליהם, כך אפשר לומר על הנוף. הנוף האמריקני קיבל את תווי הפנים של האנשים האמריקנים. אין בו מסתורין. היערות הכי אפלים שם, אין בהם מסתורין. אין אגדות.

יערות, אני אומר. אין יער באמריקה, יש “פארק לאומי”. אין פסגה, יש “מונומנט לאומי”. מגוחך, איך שהם קוראים לצוקים החדים – צוקים יפים באמת, של אבן חול צבעונית, על יד קולורדו ספרינְגְס – “מונומנט לאומי”. באים במכונית, מסתכלים, אומדים את הגובה, קוראים בפרוספקט המודפס בצבעי טכניקולור איסטמן קודאק שהגובה הוא ארבעה־עשר אלף רגל, שיא בכל המרחב שבין נברסקה ליוטה, אז יש סיפוק מזה. הם מרוצים מן ההישג הסטטיסטי, ונוסעים הלאה.

טבע בתור הישג סטטיסטי! תאר לעצמך!

בתשע הייתי יוצא מן המוטל, ניגש אל הדראגסטור הסמוך, בולע פרוסת לחם צמר גפן עם ביצת עין ליד הדלפק, מקנח בקפה מימי, מחייך אל המגישה, שם שני אגדי גפרורים בכיס אחד, שניים בכיס שני – “לשירותך, באיחולי בעל הבית” – והולך אל המשרד המקומי של רשות שמורות הטבע, אל מר אוֹפלָאהֶרטי. אדם נחמד מאוד, ממוצא אירי, לא צעיר. שיער שיבה חלק מבריק, משקפיים בלי מסגרת, גוף גמיש של משחק טניס, וחיוך עייף, אירוני. החיוך כאילו היה אומר: תראה, מיסטר רביב, שנינו יודעים שכל זה שטויות. כל מה שאספר לך, אתה יכול לדעת גם בלעדַי, בעצם גם אין לי הרבה מה לספר. הדברים פשוטים מאוד. אבל הממשלה שלך שלחה אותך ללמוד כאן, מסיבות שהן עניינך, והממשלה שלי נתנה לי הוראות להדריך אותך, מסיבות שהן עניינה, אם כן בוא נעשה כמיטב יכולתנו. בכיף.

ובכן, אנחנו נכנסים לביואיק שלו, יוצאים לדרך, והוא מספר לי על שבטי האינדיאנים, על המוסוקוצ’ואים ועל הקאלאפיואנים ועל הצ’נוקים ועל גנרל ג’ורג' קאסטר, שהביס את ראש השבט “פר רובץ” או “אורב קטן” ב־1876, ועל המורמונים שנשאו נשים רבות, ועל הבהלה לזהב… נכנסים לאזור מיוער, הררי, פראי, נוסעים בכביש צר, עקלקל, לאורך פלג מים עמוק ומפותל, ומגיעים לאיזו בקתה חצי הרוסה, עשויה גזעי עצים עבים, מכוסים אזוב, ולידה גשר עץ על פני הפלג, וליד הגשר שרידים של מבנה עץ גבוה, כמו גרדום. כאן, אומר מר אופלאהרטי, היתה מגרסת הזהב הראשונה בארצות הברית. ב־1858 גילו המתיישבים הלבנים שהגיעו בעגלות מן המזרח, שיש זהב במי הפלג. התנפלו על המים והתחילו מסננים את החצץ שבאפיק למצוא פירורי זהב. עשו זאת בידיים, בין האצבעות, אחר כך החכימו והעמידו מגרסה, שאת גלגליה הניעו בכוח המפל הקטן שלפניך. הנה גם נפת הברזל, עוד נשארה מאז. מה עשתה רשות שמורות הטבע? קודם כול, סללה את הכביש הזה, שאורכו עשרים ושבעה מייל, עבודה לא קלה בהתחשב בתנאי המקום, הסלעים, היער וכד'. שנית, קבעה שלטים, עשויים לוחות עץ אורן “טבעי”, וחרתה עליהם בחריכה את שמות המקומות ותולדותיהם, מימי האצטקים, האינדיאנים, הכובשים הספרדים, המתיישבים. שלישית, הוציאה תקנות שאין לגעת בשרידים וכל העובר יענש. רביעית, כבשה שבילים ביער על כמה רכסים מסביב, שבהם נותרו עוד אוהלי אינדיאנים… אתה רוצה לעלות לשם, מיסטר רביב? לא כדאי, אני חושב. עלייה קשה, ברגל. בעצם, אין הרבה מה לראות. והוא מחייך את החיוך העייף, האירוני, שלו: מה תלמד מזה, לאחר הכול?

מה אלמד, באמת? – מצחיקים, השלטים שלהם. ההסברים, כמו לילדים מפגרים. הכול מכוון למכנה המשותף השכלי הנמוך ביותר, זה הפרינציפ.

כך עובר חצי יום. מעונן. מתחיל לטפטף. חוזרים לדוראנגו, שותים בירה בבר, אני מספר לו על ישראל. הוא סקרן מאוד. קרא את בטלהיים, על החינוך המשותף בקיבוצים. את נלסון גליק, על בעיות המים. הנשים בקיבוץ – הוא אומר מתוך חמדנות של אשמאי – מתרחצות עירומות? בים כנרת, למשל?

למחרת אנו נוסעים ל“מעונות הצוקים”. רכס מסולע עם נקיקים, חורבות של אצטקים, שיש בו שמורה של קולומבינות, פרחים קטנים, לבנים, בעלי חמישה עלי כותרת, “יוניות” בעברית. “פרח המדינה” של קולורדו, חניונים, פסלי עץ, שולחנות עץ. בניין קטן, מודרני, ובו מוזיאון טבע של הסביבה. פוחלצים, מאובנים, סכיני צור פרהיסטוריות, חצים אינדיאניים, כמה בובות אתניות בלבושיהן האותנטיים, בית שימוש מהודר עם מתקן אוויר חם לייבוש הידיים. מר אופלאהרטי מחייך: אולי מאה מבקרים בשבוע. אין מזנון. אם אין מזנון, ובו קוקה קולה, חלב, סנדוויצ’ים, מסטיק, גלויות מצוירות, מי משוגע לבוא? כבר הוציאו מכרז, אבל שום בעל עסק לא צופה רווחים במקום כזה…

הבנק. אני מגיע לעצם הסיפור.

אנשים אדיבים מאוד, כפי שאמרתי. ישרים ואדיבים כמו ספר דקדוק. מחייכים אליך, “בוקר טוב”, “אחר צהריים טוב”, “ערב טוב”, בדראגסטור, בסופרמרקט, במוטל. יודעים שאתה אורח ומייעצים לך עצות. אוהבים מאוד לייעץ, בין שאתה שואל ובין שלא. כדאי לך לקנות גלולות “פוליקיור” נגד נזלת. נסה מי גילוח “סמוד”, לא תתחרט. הדרך הטובה ביותר להגיע לאוק־קרוק היא ב“גרייהאונד” של עשר שלושים וחמש, כי האוטובוס של אחת־עשרה עובר דרך סאלידה, וזה לוקח יותר זמן. עניבת “פלאור בלום”, שאתה רואה עלי, עולה בשלושים וחמישה סנט פחות מכל עניבה אחרת והיא טובה מכולן. יש להם סיפוק, גאווה, כשהם נותנים לך עצות חינם, מדריכים אותך בחיים.

ואחת העצות הראשונות היתה, לפתוח חשבון בנק. כולם משלמים בצ’קים, גם סכומים פעוטים ביותר. ופנקס הצ’קים – לא הכסף המזומן – מעין תעודת יושר. תעודת אזרחות. מרגע שיש לך פנקס צ’קים של אחד הבנקים המקומיים, כאילו התקבלת לחברה. אינך זר. אתה אזרח, שווה בין שווים בדמוקרטיה האמריקנית.

ובכן פתחתי חשבון ב“צ’ייס מנהטן” המקומי. אדיבות, שקט, מצוחצח, משרתים אותך כמו בבית מרקחת. המנהל מסביר פנים, שואל במה יוכל לעזור לך, מבטיח לך שתוכל להימצא גם במשיכת־יתר כמה ימים. הוא מאמין לך, לא תברח. הקופאי, מיסטר קלארק, בחור צעיר, בלונדי, בעל עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות, מביעות קצת טמטום וטוב לב, פונה אליך בשמך כבר ביום השני, “בוקר טוב, מיסטר רביב,” “איך המרגָש היום, מיסטר רביב,” “מתגעגעים הביתה, מיסטר רביב? אני מתאר לי שכן, קשה הרבה זמן בלי האישה והילדים. אצלכם ודאי חם עכשיו, מיסטר רביב.” נותנים יחס אישי, מה שקוראים. בנק בעיר קטנה באמריקה – אמרתי שאין שם אלוהים. אבל הבנק, אני חושב, הוא כמו כנסייה פרוטסטנטית. חלל גבוה, מלא רוממוּת. המנהל הוא כוהן גדול, הוא מנחם, הוא מרגיע, מבטיח אושר לצאן מרעיתו. שליח של השגחה עליונה. והלבלרים הם המשמשים בקודש. האוווירה, השקט הזה, שיש בו רוממות, אולי גם מורא… כן, אני חושב שגם מורא.

בוקר אחד, שלושה שבועות לפני גמר "הקורס״ שלי –

למה אני מספר לך את זה? ארבע שנים שמרתי את הסיפור הזה בלבי. לא גיליתי לאיש. גם לא לגאולה.

אבל אני מוכרח לספר את זה פעם. לנקז, יותר נכון.

ובכן, אני ניגש בבוקר לבנק, אל אשנב של מיסטר קלארק. “בוקר טוב, מיסטר רביב, יום יפה היום, מיסטר רביב. קראתי, קצת צרות אצלכם, בישראל.” – “לא נורא. לא נורא.” אני אומר ורושם צ’ק עצמי על סך מאתיים ועשרה דולר ומשיט לו אותו על לוח הדלפק. הוא מציץ בצ’ק, חותם עליו אוטומטית, מניח הצידה, ומתחיל לפרוט את השטרות לפניו על גבי המדף, אני מונה יחד איתו בעיני: ארבעה שטרות של חמישים, אחד של עשרה – והסומק מציף את פני. הוא ממשיך למנות הלאה: שניים, שלושה… עד שבעה. ומשיט את צרור השטרות לעברי מתחת למחיצת הזכוכית, מחייך: “תמיד לשירותך, מיסטר רביב.”

שנייה אחת, אני זוכר, התמהמתי, חיוור, כמעט רועד. אחר כך גרפתי את הצרור ושמתי אותו לא בארנק, כפי שהייתי רגיל, אלא בכיס המקטורן. לאט לאט, לאט לאט, פניתי לעבר הדלת. לאט לאט, כאילו כדי לתת לו שהות לעמוד על טעותו, לקרוא לי, ואז הוא יינצל משגיאה מכשילה ואני אנצל מחטא.

יצאתי לרחוב, ואז החשתי את צעדי. מיהרתי לקפטריה הסמוכה, ירדתי במדרגות, נכנסתי לבית השימוש וסגרתי את עצמי. הוצאתי את צרור השטרות מן הכיס ומניתי שוב. חשבתי, אולי טעיתי בכל זאת. לא. מאתיים שבעים דולר במקום מאתיים ועשרה. ברור היה שכתבתי מאתיים ועשרה ולא מאתיים שבעים, הן בספרות והן במילים, כי דרושים היו לי מאתיים לעצמי ועוד עשרה שהייתי חייב למכבסה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: זהו רגע המבחן שלך. רגע גורלי בשבילך, של בחירה בין טוב ורע, מין רגע דתי כזה, כשאלוהים כביכול מעמיד אותך בניסיון. ברור שלא תתגלה. איך תוכל להתגלות? מאות צ’קים עוברים יום יום תחת ידי הקופאי, ואיך אפשר יהיה לגלות שהטעות חלה דווקא בצ’ק שלך? אבל קלארק זה, בסוף היום ימנה את הקופה וימצא שחסרים לו שישים דולר, ויצטרך לכסות זאת מכספו, ממשכורתו, שאינה גבוהה בוודאי. אמרתי לעצמי: תהיה בן אדם, חזור לבנק, גש למיסטר קלארק ואמור לו, “תסלח לי, טעית כנראה, מתוך פיזור נפש. חשבת באותו רגע על הצרות שיש לנו בישראל, לא? הנה שישים הדולר.” מעשה יפה. אצילי. מעורר כבוד. איזו הרגשה טובה! כך עושה אדם הגון, חבר במועדון האזרחי של האדיבות האמריקנית. ומה זה שישים דולר בסך הכול, לא חסר לך.

רגעים אחדים היססתי. מתוך הרגשה ברורה שזהו המעשה הנכון, המחויב, הטהור, אם אפשר לומר כך. אחר כך יצאתי מבית השימוש ואמרתי: לעזאזל, ההפסד לא יהיה של קלארק, ודאי מסכמים את כל הקופות ביחד ואיך אפשר יהיה לגלות שדווקא הוא טעה. לאמריקנים לא חסר, הם עושים מיליארדים. “צ’ייס מנהטן”! מצחיק, להחזיר להם שישים דולר! אחרי הכול, לא גנבתי! מה אשמתי אם מישהו טעה. שיישאו הם בזה.

אבל זה הציק לי. כל אותו יום. ובלילה. ולמחרת. נסעתי עם אופלאהרטי לפואבלוס של מסה ורדה, וכל הדרך הייתי עצוב, חיוור. שאל אם זה בגלל התקריות בסואץ, שקרא עליהן בעיתון. כן, אמרתי, מדאיג מאוד, אנשים נופלים, בחורים צעירים. והוא ניחם אותי, כמובן. תקבלו נשק, אמר, עוד תגיעו לקהיר. אמרתי לעצמי, זו שגיאה גורלית, כתם על הנשמה, אי־אפשר יהיה לנקות אותו. היתה לך הזדמנות חד־פעמים והחמצת אותה.

בבוקר השלישי, בשמונה וחצי –

למה אני מספר את זה היום, לאחר ארבע שנים?

בגלל המתנה. לא מתנה שקיבלתי. מתנה שנתתי. לפני שלושה וחצי שבועות.

אספר לך. אחר כך. אם תהיה לך סבלנות.

ובכן, בשמונה וחצי בבוקר מצלצל אצלי הטלפון במוטל. הלב קפץ: אצבע אלוהים. אין דבר נסתר מעינו הבולשת, הפיקחית, הערמומית.

מנהל הבנק, מיסטר סטורס. “תסלח לי, מיסטר רביב, שאני מפריע לך בשעה כה מוקדמת…”

הדם עולה לראשי. התעלומה הבלשית הזאת משגעת אותי: איך עלו על עקבות הצ’ק שלי דווקא! מחשב אלקטרוני? עין נסתרת בפינת התקרה של כנסיית הממון הפרוטסטנטית הזאת?

“ביום ב', מיסטר רביב, פרעת צ’ק לעצמך על סך מאתיים ועשרה דולר. כמה קבלת?” באדיבות הוא אומר זאת, אבל מסויגת.

“קיבלתי מאתיים ועשרה, כמובן. אינני מבין…”

“אתה בטוח בזה? לא קיבלת יותר במקרה?”

“אינני מבין,” אני משתדל בכל כוחי לייצב את קולי, לעשותו רגיל וישר, “אם רשמתי מאתיים ועשרה, הרי קיבלתי מאתיים ועשרה…”

“מיסטר קלארק כאן אומר שבטעות נתן לך שישים דולר נוספים…”

“זה לא יכול להיות!” אני קורא ספונטנית, כמעט נעלב. ומיד מוסיף, כדי להרוויח זמן, או להתאושש, או לאשר את יושרי: “אולי אגש אליך, נברר זאת.”

“אם לא קשה לך, מיסטר רביב, בבקשה.”

זו היתה ההזדמנות השנייה. אלוהים לא מנסה את האדם פעם אחת. שלוש פעמים, הוא נותן לו צ’אנס.

אני יוצא מן המוטל, ונחילים של השערות וניחושים ופחדים מעופפים בראשי: את קלארק מאשימים במעילה, מאיימים לפטרו, קראו למשטרה לחקור בדבר, המעשה יפורסם בעיתון המקומי של העיירה הנקייה הזאת, ואני אהיה הנבל שבדרמה… אבל איך גילו, לכל הרוחות, איך גילו?

הזדמנות: לומר שרק עכשיו, לאחר קריאתו הטלפונית של המנהל, מניתי את הכסף ומצאתי שאמנם קיבלתי יותר. הנה שישים הדולר. צר לי על הצער שנגרם למיסטר קלארק…

אבל אצלי זה פועל אחרת. כשמאשימים אותי, אני מגייס את כל כוחות ההגנה שלי להחזיר את האמון בי. מגייס אותם במידה כזאת, שאני עצמי מאמין באותה שעה שאין בי כל רבב. זה העניין: שאני עצמי מאמין בכך!

נכנסתי לחדר המנהל, ושם ישב כבר קלארק לצדו. ועל השולחן, לפני המנהל הצ’ק שלי. כתב ידי. והם לא חייכו. היתה זו הפעם הראשונה שלא חייכו.

אני חייכתי. התיישבתי ואמרתי בחיוך: “מה העניין, מיסטר סטורס?”

לא הסמקתי, לא החוורתי. יש לי שליטה לא נורמלית על ארשת הפרצוף שלי. עוד אומר לך משהו על הפרצוף שלי. אחר כך.

מיסטר סטורס מחזיק את הצ’ק שלי פתוח בין אצבעות ידיו.

תראה, מיסטר רביב, מיסטר קלארק כאן אומר שנפלה טעות. הוא קיבל את הצ’ק שלך ולא הסתכל בסכום הכתוב במילים, אלא בספרות בלבד. כתוב מאתיים ועשרה, אבל אתם האירופים כותבים אחת עם ‘מצחייה’, כמו שאנו כותבים שבע. ושבע אתם כותבים עם קו צולב באמצע, מכאן הטעות. הוא אומר שבגלל זה נתן לך שבעים במקום מאתיים ועשרה…"

אני תופס סוף סוף את פשר התעלומה. אור נופל עליה. אינני מסמיק. סטורס מסתכל בעיני ומצפה לתשובתי. קלארק יושב בפנים חתומות, מצפה שאהיה ישר ואקבל עלי את האשמה כדי לגול אותה מעליו.

“אני מצטער,” אני אומר. “אני בטוח שקיבלתי את הסכום שרשמתי.”

אתה מבין? רגע אחד, הבהוב אחד, חשבתי על נסיגה. אבל בהבהוב שני – אמרתי לעצמי שאם אסוג, יסתבר שלא נהגתי ביושר. כי מדוע לא החזרתי את היתרה מיד?

“אולי לא ספרת” אומר סטורס, כאילו רואה את מחשבותי ומשאיר לי פתח של כבוד, “קורה לפעמים שאדם מקבל את הכסף מן הקופה ושם בארנקו בלי לספור.”

“זה לא יתכן,” אני אומר. “הייתי מרגיש בכך,” ועם כך אני שולף את ארנקי מן הכיס הפנימי של המקטורן, מוציא את השטרות מתוכו, ומראה לו תשע עשרות, תשעים דולר. כאילו יש בכך הוכחה כלשהי.

ההזדמנות השלישית.

שתיקה של דקה. של ציפייה. צ’אנס אחרון לחוטא לחזור בתשובה.

“תראה, מיסטר רביב,” אומר סטורס בתור סיכום. “אנחנו מאמינים ללקוחות שלנו. אם אתה אומר שקיבלת מאתיים ועשרה, אנחנו חייבים להאמין לך. נרשום לחובתך מאתיים ועשרה, ולא מאתיים שבעים ואנחנו נכסה את ההפסד. תודה על שהטרחת את עצמך הנה, מיסטר רביב,” הוא קם ממקומו, הפעם בחיוך, אבל מאונס, מאוד מאונס.

לא תאמין, אבל המחשבה הראשונה שלי כשיצאתי משם, היתה: לספר לאופלאהרטי על כל העניין ולהתלונן בפניו על המנהל שהוא מטיל בי חשד שווא! בי, האורח הישר, ההגון! להתלונן על שהעליב אותי!

מכוער, נכון?

אתה מחייך.

מכוער מאוד. מפני שאילו היו לי לפחות ייסורי מצפון, הרגשת אשמה, אז יש בזה משום מירוק עוונות, פורגָאטוֹריו כמו שאומרים הנוצרים. אבל לא, לא היה לי שום חשבון ביני ובין עצמי, או ביני ובין אלוהים אם אתה רוצה. אלא ביני ובין אלה המתנכלים לי כביכול. הרגשת בושה מסוימת, כן, אבל יותר מזה – זעם, זעם על שלא נותנים בי אמון, אמון שמגיע לי! לא ישנתי בלילה – אבל לא מפני שנשרפתי מייסורים, אלא מפני שחרשתי מחשבות איך להודיע לכל העיירה שחושדים בי חשד שווא!

נותרו לי עוד שבועיים וחצי. אבל זה כבר לא היה מה שהיה. המשכתי, כמובן, יום־יום עם אופלאהרטי. הקניון השחור. שמורת יוטה הדרומית. רכס סאנגרה דה כריסטו עם שדה המונוליטים. אבל בלי הנאה. בלי ההרגשה הנעימה, הנוחה, של אורח שהכול ניתן לו בנדיבות, ברצון טוב, בסבר פנים. אופלאהרטי, נדמה לי – נדמה לי, אני אומר, כי אין יסוד לחשוב שידע משהו, הבנקים באמריקה דיסקרטים מאוד! – הצטנן מעט אלי, לא התבדח. ובבנק עצמו, קלארק לא חייך עוד! שום “מה־שלומך־היום־מיסטר־רביב”! וזה הפריע לי, כמובן, למרות שבכל פעם שהייתי ניגש לאשנב שלו הייתי מעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. הפריע לי! העכיר את רוחי! העונש?

אספר לך משהו מצחיק. בקולורדו האוויר יבש מאוד, והוא טעון חשמל. תופעה שלא הכרתי כמוה: בכל פעם שהייתי נוגע במפתח במנעול הדלת שלי במוטל, כאילו ניצוץ היה מתבזק ממנו. זמזום חד וקצר. לא רק במפתח, אפילו בציפורן האצבע. כל נגיעה במתכת – זרם חשמל. בהתחלה נבהלתי, אבל אחר כך הסביר לי אופלאהרטי את התופעה, והתרגלתי, לאחר המקרה בבנק – שוב הייתי נבהל. מה נבהל? – מזדעזע כולי, אלוהים מחשמל אותי! עונש נוסח אמריקה! במזרח אלוהים מכה את החוטאים בשחין, בצרעת, באמריקה – הוא מחשמל!

לא שאני מאמין בדברים כאלה. אני לא דתי. מאוד לא דתי. אבל ההרגשה רעה, מלוכלכת.

והיה עוד משהו. כן, אני זוכר שהיה עוד משהו. הציק לי שאני יהודי, ישראלי, בעיירה של גויים. אולי היו שם כמה משפחות יהודיות, לא שמעתי עליהן. אני, על כל פנים, הייתי מעין נציג. ואני, היהודי, הישראלי, באתי, התקבלתי, טינפתי. עיירה נקייה של ואספס – אנגלו־סקסים־לבנים־פרוטסטנטים – ואני זיהמתי אותה. כאילו לאשר את כל מה שאומרים האנטישמים. קיבלו יהודי לבית, אירחו אותו באדיבות, נתנו לו כל מה שביקש – והוא חירבן באמצע הסלון, הסריח.

אספר לך אחר כך משהו על סירחון. מסוים מאוד.

אבל בדרך כלל, בדרך כלל, אני אומר, לאי־יושר יש ריח. לפעמים קל מן הקל, כמו ריח של זיעה מבית השחי, אבל אנשים בעלי חוש טוב חשים בו, לא טועים.

הבוס שלי, בידרמן, למשל. איך אתה חושב קיבלתי את המשרה הזאת, של דובר המחלקה לשימור הטבע? עבדתי קודם במשרד האוצר. פקיד זוטר, דרגה בינונית. כל העסק לא נראה לי. לעלות אי־אפשר היה, גם לא היה לי רצון. סיכויים לא מזהירים ביותר, אפילו בדרגה גבוהה יותר: לבוא בבוקר למשרד לשבת שבע־שמונה שעות על מספרים ודוחות. מעייף, מעייף מאוד, ולא בשבילי. אני די עצלן, למען האמת. רציתי להחלץ מזה. אבל מה יכול אדם עם כישורים כמו שלי – בי־איי בכלכלה מדינית ובפילוסופיה – לעשות? לעבור למשרד המסחר והתעשיה? אותה הביצה.

יום אחד אני קורא בעיתון שהוקמה מחלקה לשימור הטבע, ואברהם בידרמן יעמוד בראשה.

אברהם בידרמן –

יש שמות, אתה יודע, שכשאתה שומע אותם, או קורא עליהם, עושים לך הרגשה לא טובה. אינך יודע מדוע בדיוק, אבל הם מעבירים בך מין בחילה קלה, או כאילו שאתה נזכר בחלום רע ואינך זוכר את פרטיו. זיכרון לא נעים, שאינך רוצה אפילו לברר לעצמך מהו.

שם כזה היה בשבילי אברהם בידרמן. לא ראיתי אותו עשרים ושש שנים, מגיל שש־עשרה. היה מדריך שלי בצופים. כשלמדתי בגימנסיה “בלפור”. למה היתה לי הרגשה לא נעימה בקשר לשם הזה? –

לא חשוב.

על כל פנים, לאחר שקראתי את הידיעה הזאת בעיתון, כתבתי לו מכתב. במילים אלה: “אברהם בידרמן היקר, שמי ודאי אינו זכור לך. היית מדריך שלי בשבט הצופים ב־46'. אולי תזכור שזיכיתי את השבט בגביע כשהגעתי ראשון בתחרות ריצה לחמש מאות מטר. שמחתי לקרוא בעיתון על התמנותך למנהל המחלקה לשימור הטבע, תפקיד שאני בטוח כי אין מתאים לו ממך. מיטב איחולי, יגאל רביב”. ובסוגריים: “ג’וליאן”, זה היה הכינוי שלי עוד מאז.

תאמר בוודאי, מכתב חנופה מובהק מתוך ציפייה לגמול. אתה טועה. זה לא היה כך.

בתור סופר אתה צריך להבין את זה: בזמן שכתבתי את המכתב לא חשבתי כלל על שכר. זה היה “מכתב סנטימנטלי” כזה. חשבתי כאילו להזכיר לו, פשוט, שאני קיים. או כאילו לומר: תראה, בידרמן, עברו המון שנים, שנינו כבר לא צעירים, שנינו אבות לבנים, עשינו דרך ארוכה מאז, אתה הגעת למקום שהגעת, אני הגעתי למקום שהגעתי, איננו עוד מה שהיינו, כל מצב היחסים השתנה… היתה בזה, ככה, מין העברת קו על חשבון מסוים. מין התנצלות, אפילו.

על מה?

באמת קשה לי להסביר. אינני זוכר את הפרטים.

תשתה עוד כוסית? לא, אתה צריך לנהוג, נכון. אסור לך. בכל זאת? אחת?

לחייך.

לא אכפת לך להקשיב עוד? כבר אחרי אחת, זה עלול להימשך עד הבוקר… אבל מחר שבת, אתה לא עובד.

אני שמח שזה מעניין אותך. אולי תעשה מזה סיפור פעם, מה? מי יודע? תשנה את השמות, כמובן.

אגב, פעם שמעתי אותך מדבר ברדיו על “ספרות ומוסר”. “שיחת חצות”, נדמה לי.

לא, אני שומע רדיו מעט מאוד בדרך כלל. אבל בנסיעות, במכונית –

אז בחצי הדרך מעמק הירדן לתל אביב, בין הרולינג סטונס וצמד הפרברים – ספרות ומוסר!

מעניין, מעניין מאוד היה. אמרת שהספרות היא ישות המכילה את עצמה. משהו כזה. שהיא לא מבטאה שום דבר מחוץ לעצמה, ושמי שמודד אותה במידות מוסריות הוא כמי שאומר על ציור של אישה שאיננו טוב, משום שהאישה המצוירת בו אינה צנועה. לא רע.

משפט אחר נחקק יפה בזיכרוני: סופר הוא מוסרי כשבשעת כתיבה הוא חושב על הכתיבה; הוא בלתי מוסרי, כשבשעת כתיבה הוא חושב על המוסר.

משפט שלך?

חשבתי ציטטה. כל הכבוד לך.

הזכרת את ניטשה נדמה לי?

אולי אני טועה.

על כל פנים, הרצאה טובה. בנויה טוב מאוד.

התוכן, על כל פנים, היה משכנע, בהחלט.

תסלח לי אם אומר לך משהו?

לא תיעלב, אני מקווה.

משהו בקול שלך נשמע לי לא משכנע. קצת מאולץ. ככה, כאילו אתה לא מאמין בדיוק במה שאתה אומר. כאילו, למעשה, עניין המוסר דווקא מטריד אותך, מטריד מאוד –

לא חשוב. סתם נזכרתי.

איפה עמדתי?

כן, בידרמן.

אני מנסה לזכור את הפרטים.

יצאנו לטיול מירושלים ליריחו, דרך ואדי פרעה. קבוצה של שנים־עשר צופים, עם המדריך בידרמן, שהיה מבוגר מאיתנו בארבע שנים. היו לנו שלושה ילקוטי אוכל. אחד עם כיכרות לחם, אחד עם תפוזים, אחד עם קופסאות שימורים, וזה היה הכבד ביותר. צריכים היינו להתחלף מדי פעם. איכשהו יצא שאני נשאתי את ילקוט הלחם ואת ילקוט התפוזים, ולא נשאתי את הכבד ביותר, שחותך את הגב. זה יצא במקרה – ואולי לא כל כך מקרה – חשבתי שאיש לא שם לב לזה. יותר נכון, לא חשבתי. כשהגענו לקניון למטה, במקום שהשביל הוא צר מאוד ומפותל, נעצרנו לנוח, ואחר כך ביקש בידרמן שני מתנדבים כדי לצאת חלוץ, מרחק מה קדימה מכל הקבוצה, כדי לאבטח מפני הפתעה. ברור היה ששניים אלה לא ישאו ילקוטים בכלל, רק מימיות ואקדחים בתוכן. הצבעתי. חשבתי אפילו שאני עושה בזה מעשה צופי מאוד, של התנדבות לסכנה. ואז אמר בידרמן –

אינני זוכר בדיוק מה אמר. אני חושב שאמר, “אתה, ג’וליאן, תישאר מאחור.” או אולי לא אמר כלום. אני זוכר רק את המבט שנתן בי –

המבט הזה אמר: אל תחשוב שאני לא רואה. אל תחשוב שאני לא מכיר אותך.

עבר בי קור באותו רגע. הרגשתי כאילו הריח אותי. כאילו הריח את הריח הקל, הבלתי מורגש כמעט, של… איך אקרא לזה?… שנודף ממני.

ואחרי זה, בהמשך הטיול –

בדיוק כמו בדוראנגו, קולוראדו, אחרי המקרה בבנק: כבר לא נהניתי משום דבר. לא שרתי, לא דיברתי. כל הדרך שתקתי, עד יריחו, וכל הדרך חזרה, עד תל אביב. הרגשה עכורה, מחורבנת, ולא של אשמה, לא של יסורי מצפון – לא חשבתי שעשיתי איזה חטא! – אלא של מרירות על שנשלל האמון ממני!

אם כן, כפי שאמרתי, המכתב הזה שכתבתי לבידרמן לפני ארבע וחצי שנים, לא היה חנופה, לא היה לשם “תכלית”, אלא, כאילו, כדי להעביר קו על חשבון ישן.

אם כי, באופן לא מודע –

ייתכן, ייתכן ששלחתי איזו קרן גישוש אינפרה־אדומה.

מפני ששלושה שבועות לאחר זאת –

אני צוחק, אבל צריך הייתי לבכות, לבכות! טבע של אדם לא משתנה. עוברות שנים והוא לא משתנה בכלל. אנחנו עוסקים בשימור הטבע, לא?

שים לב –

רק עכשיו אני עצמי שם לב לדבר: כתבתי את המכתב כדי להעביר קו על חשבון, כפי שאמרתי, כלומר, כדי למחוק – אחרי עשרים ושש שנים! – איזה פרק לא נקי, ולפתוח כביכול פרק חדש, נקי, טהור –

ובאותו מכתב עצמו, באותו מכתב עצמו – כאילו אני מסתובב עשרים ושש שנים באותו מעגל ואינני יכול לצאת ממנו – כבר טמון זרע הערמומיות הבלתי מודעת, שאת ריחה הוא חש אז.

מדוע בלתי מודעת, אתה שואל?

מפני שבשעת מעשה היא לא מודעת לי! האמן לי, אני עכשיו גלוי לגמרי. אתה רואה שאינני מסתיר את הדברים המלוכלכים ביותר שבי! זו הפעם הראשונה! לפניך!

למה עכשיו? למה לפניך?

בגלל הכומר המחורבן הזה. בגלל המתנה. אבל אני עוד אגיע לזה, אגיע.

אני רוצה לגמור בעניין המשרה. ובכן, על המכתב לא קיבלתי תשובה. ונעלבתי כמובן, נעלבתי מאוד, כי פירושו של דבר היה שהוא לא שכח והוא לא מאמין שהשתנה משהו, בי, או ביחסים הסמויים שבינינו, ובכלל. וההרגשה הלא נעימה שהיתה בי, שהיתה קשורה בשמו, עמקה עוד יותר. אבל לאחר שלושה שבועות, מצלצל הטלפון במשרדי. בידרמן. “מה שלומך, ג’וליאן?” – קול עבה, מלא ביטחון, די קשיש, להפתעתי – “נעים היה לי לקבל את מכתבך, תודה על האיחולים.” והוא הזמין אותי לשיחה במשרדו.

ובאותה שיחה, בלי עיקופים רבים, הוא הציע לי להיות הדובר של המחלקה. כלומר, יחסי ציבור, פרסומים, קשרים, מגע עם תורמים, נדבנים, וכו'. והוצאות מכונית על חשבון המשרד.

אתה מתאר לך שלא סירבתי. אמרתי ש“אהרהר בדבר”, כמקובל, וכבר למחרת צילצלתי והודעתי, בנוסח הצופי הישן: מוכן תמיד! זה היה בדיוק הדבר שהשתוקקתי אליו: משהו לא מוגדר כזה, שלא מרתק אותך אל הכיסא לשבע־שמונה שעות ביום, עם מרחב תמרון רציני מאוד, עם מידה רבה של עצמאות. ו“הטבע”! הטבע, זה הארץ כולה, שאתה יכול לרכוב לאורכה ולרוחבה מסיני עד הגולן שישה ימים בשבוע! משהו אידיאלי! על דבר טוב מזה לא יכולתי לחלום.

עכשיו אתה שואל מדוע בידרמן – שהיה לו זיכרון לא נעים ממני – הציע לי את המשרה?

כן, את השאלה הזו גם אני שאלתי את עצמי.

אבל הדבר הוא פשוט: אני הייתי בדיוק האדם הדרוש לו! אל“ף – ברור היה לו לגמרי שאהיה נאמן לו, נאמן ולא מתחרה. בי”ת – אני מעורר אמון, אדם בעל כושר דיבור וכושר שכנוע. גימ"ל –

מדוע אני חושב שאני מעורר אמון? – אני יודע את זה! הפרצוף, אדוני, הפרצוף!

אל תצחק, זו אמת! הפרצוף שלי הוא המזל שלי – והוא האסון שלי. הוא מביא עלי את ההצלחות, ובה בשעה – את הצרות! הוא עילת כל העילות!

תראה, אומרים שפרצוף הוא בבואה של האופי. שטויות! תאמין לי – שטויות! ההפך הוא הנכון: האופי נקבע על פי הפרצוף. כל אופיו של אדם, לכל ימי חייו – כל גורלו, הייתי אומר! – נקבע לפי הפרצוף שלו! נדמה לך שזה אבסורד, מה? אם כן תחשוב רגע על תכונות חיצוניות אחרות באדם. תכונות מלידה, שקובעות את כל אופיו: חטוטרת, למשל. ברור לך שאדם בעל חטוטרת, תתפתח בו הרגשת נחיתות עמוקה. הוא יגַדל בתוכו, כמו על משטח של רקבובית, רגשי מרירות, נקם כלפי החברה, עורמה שתגן עליו מפני פגעי הגבוהים ממנו, וכן הלאה וכן הלאה. קח את ריצ’רד השלישי, אני צריך לספר לך? או בעל חוטם ארוך, כמו סיראנו דה ברז’ראק. כשאומרים לך שפרצוף מכוער עשוי לקבוע את אופיו וגורלו של אדם לכל חייו, לאמלל אותו – זה מובן לך, מתקבל מיד על דעתך. ובכן יש לי חדשות בשבילך: גם פרצוף יפה עלול לאמלל אדם, ולי פרצוף יפה! “ארי”!

והוא מלווה אותי כל ימי חיי. אינני יכול להיפטר ממנו, נכון? אינני יכול לזרוק אותו מעלי כמו מסכה. והוא לא השתנה הרבה מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, כשהתחילו לקרוא לי “ג’וליאן” במקום “יגאל”, בגלל הפרצוף ה“ארי” שלי. גם עכשיו, כשאני בן ארבעים ושתיים, כפי שאתה רואה אותי, יש לי אותה בלורית חלקה, נופלת קצת הצידה על המצח, בתמימות, תמימות גמורה, ברשלנות כביכול, בלא אכפתיות כביכול, אותן עיניים תכולות, “מלאכיות”, כפי שהיתה אומרת לי אמי כשהייתי קטן וכפי שאמרו לי נשים מגילים שונים כשהייתי גדול יותר, ואותה הבעה גלויה, רצינית ואינטליגנטית – שהיא כליל השתקפותו הטהורה של היושר הפנימי.

ובכן הפרצוף הזה, שהוא סיבת הסיבות למה שאני מכנה “אי־היושר הלא מודע שלי” – היה מודע לי מגיל צעיר מאוד כנכס היקר ביותר שלי! אוצר שאין ערוך לו! ידעתי שהוא כובש לי – שיכבוש לי – ידידים, אוהבות, ויותר מכול – אמון! ידעתי שאם אאחר לבית הספר ואספר למחנך שאמי נפלה במדרגות ושברה רגל ושנאלץ הייתי לקחתה למיון – לא יעלה בכלל בדעתו לחשוד בי בשקר, די היה שיסתכל בעיני התכולות, הגלויות, הרציניות – ויאמין לי. ידעתי שאם בבחינה בפיזיקה אעתיק שלוש מתוך ארבע שאלות מן המחברת של שכני – לא יעלה בכלל בדעתו של המורה לחשוד בי בכך, כי בכל עת שהייתי נושא עיני אל הקתדרה, אליו, היתה נובעת מהן הבעה כה טהורה של יושר, של כנות, של אמון בו, של השתתפות בסבלו, סבל מורה מסכן וממורט עצבים – שהוא היה רואה עצמו שפל אילו דבק בו צל של חשד בי! אתה יודע כמה פעמים הבאתי אנשים לידי כך שביקשו סליחה ממני על חטאים שחטאתי כלפיהם?!

אספר לך על מקרה אחד, יש לי חולשה – אני מודה ומתוודה: חולשה לא יפה, וולגרית מאוד – ספרות פורנוגרפית. אני יכול לפעמים לעמוד שעה שלמה בקיוסק ולדפדף בז’ורנלים, גרמניים, צרפתיים, אנגליים, עם תמונות עירום. בנמלי תעופה באמריקה הייתי מבלה כך את כל שעות ההמתנה עד המראת המטוס. ואני אוהב גם לקרוא ספרות פורנוגרפית. אבל כמה אתה מספיק לקרוא בקיוסק, או בחנות ספרים, בעמידה? ולקנות – זה בזבוז. גם לא נעים כל כך, שאתה, יגאל רביב, דובר המחלקה לשימור הטבע… מישהו עלול להכיר אותך, לזהות אותך –

אם כן, אני נכנס לחנות ספרים, לועזיים על פי רוב –

עכשיו שים לב לפרטים. לטכניקה. בתור סופר, הפרטים הם שצריכים לעניין אותך, אם תעשה פעם סיפור מן ה“ווידוי” המחורבן שלי –

אני נכנס ושואל – לא, לא על אגתה כריסטי או על אליסטר מקלין, גם לא על סומרסט מוהם או פיליפ רות! זה זול מדי בשבילי! – אלא “הקִדמה ואכזבותיה” של רמון ארון, אדוני! או על “האני והזולת” של לאינג – ספר, שאגב אני באמת רוצה לרכוש אותו, בפסיכולוגיה אני תמיד מתעניין – ובכן, בעל החנות אומר לי בכבוד רב, כאל איש שווה ערך לו, מן המועדון האקסלוסיבי של מחפשי הספרים החשובים, שאמנם התקבלו באחרונה כמה ספרים של לאינג, והוא קם מתחיל לחפש בשבילי את “האני והזולת”. אני, בינתיים, מתהלך בין הכונניות המסתובבות האלה, עם ספרי הכיס המפתים, ובעין מנוסה של סוכן דוגמניות מציין לעצמי את הסחורה שעליהן. הכונניות האלה, אתה יודע, כאילו נועדו מעצם ברייתן לשמש מחסה לגנבים. הן מסתובבות ואתה מסתובב יחד איתן, והן מסתירות אותך פעם מצד זה, פעם מצד זה, כפי שאתה מכוון אותן מבעד לכוונת של הסדקים שבין השלבים. ובכן, תוך שבעל החנות האינטליגנטי תולה את עיניו הממושקפות במדפים העליונים של כוננית הקיר ומחפש שם במאמצים רבים את “האני והזולת”, אני מחליק לתוך כיס המקטורן העמוק שלי את “חיי המין בגיל הארבעים” של מסטרס וג’ונסון –

אתה צוחק. מה אתה מתפקע כל כך? גם לך קרה, מה? תודה! אני גלוי לב הלילה, תהיה גם אתה! סוף סוף זה לא חטא נורא כל כך! עבֵרה אינטלקטואלית, סחיבת ספרים! כמעט ספורט!

טוב, לא חשוב.

אבל שמע הלאה. עד עכשיו זו טכניקה מקובלת, פחות או יותר, שכל סטודנט פוחח, גם בלי פרצוף כמו שלי, משתמש בה. אבל אני לא מסתפק בזה, לא! לאחר שאני משלם בעד “האני והזולת” – ו“חיי המין בגיל הארבעים” נחים בשקט בכיסי – אני לא בורח ומשאיר פס, כמו תלמיד ישיבה שאכל טרפה. אלא עומד ומשתהה אצל בעל החנות, שואל על ספרים של לוי שטראוס, גלבריית, פקארד, מתייעץ, מחליף דעות, משוחח… על מה? – על מרקוזה, אדוני. על מרקוזה! אחר כך מתהלך שוב בין הכונניות ומעיין מתוך סקרנות של מלומד בספרים כאלה וכאלה. עבי כריכה ודקי כריכה, מתוך פנאי, פנאי בלי סוף לעניינים של רוח – וכל זה, תבין, למען מטרה אחת: כדי לרכוש אמון! כדי – וזה המצחיק שבדבר, שהרי בעל החנות לא חושד בי כלל! – להבטיח לעצמי שאני אמנם ישר בעיניו בדיוק כפי שהפרצוף שלי מצהיר עלי! ובכן זו הטכניקה שלי: בכל קנייה אני יוצא עם שני ספרים: סולז’ניצין בכסף – “האישה החושנית” בחינם. ג’ויס בכסף – “שלושים תנוחות” במשיכה. סילביה פלאת בכסף – “קאמא סוטרא” לתוך הכיס. אחד כנגד אחד. אחד לאלוהים – אחד לשטן.

למה אני משלם בעד סולז’ניצין, אתה שואל? קודם כול מפני שלא לכבוד הוא לקחת אותו במשיכה. סולז’ניצין שווה כסף, מגיע לו. שנית – זהו המס שאני משלם, או יותר נכון – כדי להשתיק את כלב השמירה שלי אני תוקע לו נתח בשר לפה, שלא ינבח: סולז’ניצין, ג’ויס, סילביה פלאת… והוא משתתק.

לא אוכל למנות לפניך, ידידי היקר מאוד, את מספר הפעמים שעשיתי זאת, ספרייה שלמה בניתי לי מזה, יותר נכון – שתי ספריות. אחת לגאלית, אחת במחתרת. במחתרת – מפני שגאולה ממש בוחלת בספרים כאלה. אם ישאר לנו זמן – אראה לך את תיבת פנדורה. במחסן. אם תרצה אוכל אפילו –

הגד, קרה לך –

קרה לך שאתה מתעורר בבוקר ומרגיש שהרגליים שלך כחולות?

כן, כחולות! מתות! אתה קם, מוריד את הרגליים לרצפה, ממשש אותן – כחולות! לא שלך! אתה ממשש את הפנים – כאילו קפואות, כאילו גם הן לא שלך! אתה פוער את הפה – נדמה לך השיניים הן של זהב, או פלטינה. לסתות של שלד! כל הגוף נעשה לך זר! אתה לא אתה. השד יודע –

הזכרתי את לאינג, נזכרתי, קראת את “האני והזולת” שלו?

חבל, ספר מעניין. מעניין מאוד. עניין הזהות: מי אתה, מה אתה. הוא אומר שָם דבר נכון מאוד: הזהות שלך נקבעת לא רק על ידי עצמך, אלא גם על ידי אחרים. אתה – זה לא רק מה שאתה חושב שהנך, אלא גם אתה כלפי הזולת והזולת כלפיך. איך אתה תופס את האחרים ואיך הם תופסים אותך, איך אתה תופס שהם תופסים אותך ואיך הם תופסים שאתה תופס אותם. הזהות שלך תלויה באחרים!

למשל – האישה, דרוש לה ילד כדי שתהיה לה הרגשת זהות של אֵם. הגבר – דרושה לו אישה כדי שהתהיה לו הרגשת זהות של בעל. ואם האישה מצמיחה קרניים לבעל – הוא מקבל פתאום הרגשת זהות של קרנן. כולו משתנה, כל האופי. פתאום הוא נעשה בעל אופי של קרנן!

אל תחייך, זה בדיוק כך, אדם זקוק לזולת כדי להשלים את הזהות של האני שלו! ולפעמים האחרים מטילים עליו זהות שהוא לא רוצה בה בכלל. כמו ב“אנדורה” של מקס פריש, או ב“אינני שטילר” שלו.

הייאוש הכי גדול, אתה יודע, הוא כשאתה מגלה שאתה שום דבר בשביל אף אחד. שאין לך שום משמעות בשביל אף אחד. שום משמעות…

לא אני אמרתי. הוא אמר.

אבל מי יודע? מי ידוע? אולי.. האדם הוא דווקא רק מה שהוא בשביל עצמו?…

“הגיהינום הוא אני עצמי”…

מי אמר את המשפט הזה?

כסופר, אתה צריך לדעת!

באמת אינך יודע?

אני מתפלא עליך.

נסה להיזכר.

רוברט לואל, בשיר “שעת הבואש”.

קראת?

לא קראת.

ובכן, כשקראתי את המשפט הזה אצל לואל, התפעלתי נורא: משפט גאוני! אחר כך אני מוצא את זה פתאום ב“מסיבת הקוקטייל” של טי־אס אליוט: “מהו גיהינום? הגיהינום הוא האדם עצמו.” עשר שנים לפני לואל. אחר כך, במקרה לגמרי, אני מוצא את זה בספר של סארטר, מצטט את “דוקטור פאוסטוס” של כריסטופר מארלו: “במקום שאנו נמצאים, שם הוא הגיהינום.” ארבע מאות שנה לפני טי־אס אליוט! לבסוף אני מגלה שאמר את זה וירגיליוס, אלף וחמש מאות שנה לפני מארלו: “כל אחד מאיתנו נושא את הגיהינום שלו בתוכו”! מעניין, מה, איך משפט מתגלגל בהיסטוריה.

קראת את אריך פרום?

מה אתה קורא, אם כן, לכל הרוחות? רק את החברים שלך? רק רומנים? את עצמך?

אתה יודע שאתה היית האיש שדחף אותי לקריאה? לפני עשרים שנה? כשהכרתי אותך התחלתי לקרוא ספרי פילוסופיה. אינך יכול לדעת את זה, בעצם. אני זכרתי אותך, אבל אתה אותי – כמעט שלא. אותי בשם. קראתי המון, אז. עד היום –

איפה הפסקתי?

כן, פעם אחת, פעם אחת ויחידה, נתפסתי. נכנסתי לחנות, מן הגדולות. עיינתי בספרים שעל המדפים, הוצאתי את “הלבלוב של אמריקה” של רייך, ניגשתי לקופה ושילמתי. חזרתי למדפים והתחלתי מדפדף בספרי המין. היה שם ספר בשם “בית הספר של ונוס”, הוראות עסיסיות לנערה צעירה במאה השבע־עשרה, שמצא חן בעיני מאוד. עמדתי וקראתי בו. הגעתי עד עמוד חמש־עשרה, או שבע־עשרה, עשיתי בו קפל, סגרתי והחלקתי אותו למטה, אל ידי, מתחת לרייך. זה היה בקיץ ולא לבשתי מקטורן. כשאני עובר על פני הקופאית לעבר היציאה, אני שומע את קולה: “תסלח לי, אדוני!” – “כן?” אני נעצר. “אתה קנית אצלנו ספר אחד!” –– היא קוראת כלפי בגסות, בחוצפה – “איך זה שיש לך שני ספרים?” אמרתי לך כבר, שיש לי שליטה לא נורמלית בארשת הפנים שלי. כשאני מחליט לא להסמיק – אינני מסמיק, לא להחוויר – אינני מחוויר. לא הסמקתי, לא החוורתי, אמרתי בשקט: הספר השני הוא שלי, גברתי, הבאתי אותו איתי." “אתה משקר!” היא קוראת. “תואיל בבקשה לשלם בעדו אם אינך רוצה שנקרא למשטרה!” עכשיו הסמקתי, מזעם. כבשתי את זעמי ואמרתי: “אוכל לראות את המנהל?” – בבקשה! בבקשה!" היא צועקת, ורצה לקרוא למנהל. בא המנהל, מסתכל בי, שואל מה קרה, ואני אומר לו: “אדוני, זו הפעם הראשונה בחיי שחושדים בי בגנבה ואינני מוכן לסבול עלבון כזה. קניתי אצלכם ספר של רייך, ואת הספר הזה הבאתי איתי! אם אינך מאמין לי – בבקשה!” ואני פותח את ונוס ומראה לו סימנים של שימוש ואת הקפל בעמוד שבע־עשרה, המוכיח בבירור שאני עומד באמצע קריאת הספר. מה עושה המנהל? נוזף בקופאית ומבקש ממני אלפי סליחות. “תבין,” הוא מתנצל בפני הפרצוף הישר, הנעלב, שלי, “יש לנו הרבה מאוד קונים, מכל השכבות, מכל העדות, גם אנשים מאוד לא תרבותיים, ולפעמים קורה…” אני מואיל להבין אותו, סולח לו, יוצא מן החנות, נפגע אבל גאה.

אתה חושב שאני מספר את זה מתוך התפארות. תאמין לי – בימים אלה, כשאני נזכר בזה, בכל המקרים –

אבל מהפרצוף שלי הרי אינני יכול להפטר, לעזאזל! הוא הסרסור שלי לדבר עברה, והוא מסרסר גם בלי לשאול את פי. הוא קונה לי ידידים – ראית כמה היו כאן הערב, חמישה־עשר, עשרים, כולם אוהבים אותי – גם בלי רצוני! – הוא קונה לי אמון – גם ללא כל כוונה מצדי! הוא מרמה – גם מבלי שאדע על כך!

אם כי –

לא את כולם. לא את בידרמן, ולא את הכומר הזה, לפני שלושה שבועות. אני עוד אגיע לסיפור הזה. סבלנות.

אבל לבידרמן המנהל, לבידרמן המנכ"ל – הפרצוף הזה היה נחוץ! בדיוק! משהו שמעורר אמון, ויחד עם זה – שיכול לרמות כשצריך! כי מהו תפקידו של דובר, של פקיד יחסי ציבור, אם לא לפאר, לרומם, לסגוד, להחליק, להכשיר את הטרף כשצריך, לטהר את הטמא כשצריך? הוא ידע זאת ואני ידעתי זאת וכל אחד מאיתנו ידע שהשני יודע. מין הסכם חשאי כזה, וכל אחד משחק את המשחק שלו.

אם כן, חודש וחצי בערך לאחר שהתחלתי לעבוד אצלו, אני נכנס אליו, מתיישב מולו, ואני – אני העצלן, השונא לעבוד, השמח על כל שעה שאני יכול להסתלק מן המשרד – אומר לו: תראה, אברהם, לאחר ניסיון של שישה שבועות, נדמה לי שיכולת להטיל עלי יותר. יש לי כמה שעות פנויות בשבוע. מה דעתך שנוציא איזה עלון חודשי, חוברת, בענייני שימור הטבע, נקרא לה, למשל, “הר וגיא” –

צביעות! – אתה אומר בלבך.

פשוט מדי, אדוני. ממך, בתור סופר, מותר לי לדרוש שתעמיק לראות קצת יותר, שתבין שבאותם הרגעים שאני אומר לבידרמן שיש בזבוז בעבודתי, שאני לא מנוצל מספיק – אני באמת מאמין בזה! אינני חושב על התועלת שתצמח לי מזה, או על כך שאשא חן בעיניו – ממילא הוא מרוצה ממני – אלא על דברים אחרים לגמרי: על בזבוז כספי מדינה, כספי משלם המסים, על קידום היעילות במחלקה, על שיפורה. דברים מעין אלה.

אינך מאמין?

כמובן, כמובן, יש שתי פנים לדבר. כמו שלפרצוף שלי יש שתי פנים. אם אפשר לומר כך.

על כל פנים. בידרמן מקבל את הצעתי, כמובן. נותן את ברכתו. אני מוציא חוברת בשם “הר וגיא”. אך לא אחת לחודש, אלא אחת לחודשיים, ולאחר ארבעה או חמישה חודשים אני בא אליו בהצעה ההיא, לשלוח אותי לארצות הברית כדי ללמוד מן הניסיון האמריקני בשימור הטבע –

ושים לב, גם כאן: זה יהיה פשוט מדי לומר שהוא נתן לי את זה בתור פרס – על נאמנותי – על חריצותי – או שאני תיכננתי את מהלכַי מראש כדי לקבל פרס! פשוט מדי! הדברים מורכבים, מורכבים הרבה יותר –

נסעתי, אם כן, לארצות הברית. דוראנגו, קולורדו.

באתי, ראיתי, טינפתי.

Veni, Vidi, Pollui – אני זוכר עוד קצת רומית, מן האוניברסיטה.

ברשותך? כוסית אחת קטנה?

בין כה וכה עד הבוקר לא תצא מכאן. וקפה אני מתעצל להכין.

אני שמח שאתה שומר על ערנות מוחלטת, למרות השעה המאוחרת, תוכל להישאר אצלי גם מחר, כל היום. שבת, אינך עובד מחר, והבית כולו לרשותנו, ולך הרי אף אחד לא מחכה בבית.

למה התגרשתם בעצם?

אתה עוד חייב לי את זה. לא, לא הלילה. הלילה הזה כולו שלי. מחר כשאגמור.

אתה יודע, קיבלתי שוק כששמעתי על זה. ממש.

לא, לא הכרתי אותה. כמעט שלא. באשמתך, אגב: אף פעם לא הבאת אותה איתך. התפלאתי.

אבל שמעתי עליה.

הייתי סקרן נורא להכיר אותה. כל השנים. איך היא נראית, לפחות.

אני חושב שראיתי אותה רק פעמיים, מרחוק. גבוהה. רגליים גבוהות, הילוך בטוח, גאה, שיווי משקל. אבל את הפנים לא ראיתי.

גם כן עוסקת באמנות, או משהו כזה, לא?

אתה מחייך.

אומרים שהיא פיקחית מאוד.

פיקחות באישה, אני מודה, זה משהו. מין סקס אפיל. אישה פיקחית יכולה להחזיק גבר חזק מאוד. במושכות, ברסן.

טוב, אחר כך תספר לי.

על כל פנים, אתה התגרשת, ואני גירשתי. לא, לא לצמיתות. אני צוחק. לשבועיים, שלחתי אותם אל אמי, לזכרון יעקב. זקוק הייתי לחופשה מן המשפחה. זקוק מאוד. להיות לבדי. חשבון הנפש, כמו שאומרים, לאחר המקרה ההוא עם המתנה. אבל מה? גם להיות לבד אינני יודע. לא מוכשר לזה. חוזר מן העבודה, נשאר בבית שעה־שעתיים, מנסה לקרוא, אבל אין לי ראש לזה. נמשך החוצה. משוטט כמו חתול מסומם ברחוב, מבר לבר, שותה, משתטה…

מגוחך, תמיד היה כך. כשגאולה היתה נוסעת, הייתי חושב – איזה חיים משוגעים אני אעשה כשאשאר לבד, בלי חובות, בלי פיקוח… איזה חיים! בחורות… בילויים… הדמיון שלי היה מרקיע שחקים, עורך אורגיות שלמות… ומה קורה? – אני מתעורר בבוקר, מוצא את עצמי לבד במיטה, פתאום תוקף אותי כעס – למה נסעה, מה פתאום נסעה. באיזו רשות נסעה… אני קם בחוסר מנוחה איום, כאילו גזלו ממני משהו, מתרחץ, מתגלח, מסתרק, עומד מול הראי ורוצה לפצפץ את הפרצוף שלי באגרופים, יוצא מבית ריק… תצחק – אני מתגעגע. מאבד את הביטחון שלי, לעזאזל!

פעם –

למה אני נזכר בזה עכשיו?

לפני שנה – לא, שנה וחצי – גאולה נסעה עם הילדים לכמה ימים לכפר הנופש באשקלון. בערב השלישי או הרביעי אני יושב בבית, קורא, בעשר, עשר וחצי, אני זורק את הספר ואומר לעצמי: לכל הרוחות, יש לך חופש, למה אתה לא מנצל אותו?! יצאתי והלכתי לבר קטן, ברחוב הירקון. אני מתיישב ליד שולחן, מזמין כוסית, מקשיב למוזיקה, וכעבור כמה דקות מתיישב לידי איזה פרצוף בריוני, כהה, עם אף חצי מכורסם, יושב ומקשיב למוזיקה. לא אמרנו כלום זה לזה. הזמנתי עוד כוסית, ושלישית… על השולחן היה מונח המצית שלי, מצית יקר, שקניתי אותו פעם בשווייץ, עשוי שנהב, עם פיתוחים, עם תחריט של הקתדרלה בברן. כשקמתי ללכת – אחרי חמש כוסיות בערך – ראיתי שהמצית איננו. הטיפוס שהיה על ידי, ישב כבר ליד שולחן אחר, עם עוד שני בחורים. ברור היה שהוא סחב את המצית. ניגשתי אליו ואמרתי: תסלח לי, נדמה לי שלקחת בטעות את המצית שלי. הוא הסתכל בי, ממצמץ ואומר: אני לא מכיר אותך בכלל! אני מחייך ואומר: ישבת על ידי, לא? הוא מחליף מבטים עם שני החברים שלו, ועד שאני מספיק להבין מה הולך, אני חוטף סטירה עצומה בפנים, אגרוף בעין, מכות בצוואר, על הגב – ואני בחוץ כמו כלב.

אבל מה שרציתי לספר לך הוא זה – שבזמן שחטפתי את המכות, לא התגוננתי כלל, לא הרגשתי כל התנגדות בתוכי. אני זוכר ברור, ברור מאוד, שהרגשתי כאילו זה מגיע לי, מגיע לי בהחלט, כאילו לא אני הצודק, אלא הוא הצודק. הרגשתי איזו עליונות שלו עלי… כשבאתי הביתה והסתכלתי בראי וראיתי את הפנס בעין, את הפרצוף הנפוח, חייכתי מתוך הנאה, ממש הנאה, כאילו נענשתי על איזה חטא ועכשיו אני נקי מן החטא, חופשי, משוחרר…

וטוב, נעזוב את זה. לא לעניין.

רציתי רק לומר שבעצם קשה לי להיות לגמרי לבד. וגם הערב, ראית. זימנתי הנה את כל החבריה, איזה חמישה־עשר או עשרים. אני אוהב לפטפט, לרכל, לדבר פוליטיקה, ספרות, פילוסופיה. אבל בעצם, חיכיתי בקוצר רוח שיסתלקו, שנישאר שנינו, לבד. שאוכל לשפוך את זה סוף סוף, פעם אחת. לנקז את עצמי. לא מפני שאתה סופר. מפני –

לא חשוב.

לחייךָ.

איפה הפסקתי? כן, שימור הטבע.

לומר לך את כל האמת? – הטבע משעמם אותי. כלומר, נוף, נופים. אני יודע שלא יפה לומר זאת, בייחוד לא בפני סופר, שבשבילו נוף זה משהו פיוטי, מסתורי, מרגש, מטהר! אותי זה משעמם. אינני יכול לתפוס איך אנשים יכולים להתפעל מן הנגב, למשל. פשוט אינני מאמין להם כשהם פוערים פה, עוצרים את נשימתם, וקוראים – איזה יופי! יופי? איזה יופי? יבש, חם, אפור, מונוטוני, מרדים, לפעמים מבחיל. או סינַי. היית בסיני? – שואלים אותי – לא נהדר? לא נפלא? ואני מוכרח לומר: כן! נהדר! נפלא! מפני שאחרת יחשבו אותי לאדם חסר כל רגישות ליופי. אבל מה יפה שם, לאחר הכול? אתה נוסע קילומטרים, קילומטרים, חול, גבעות רדודות, קצת עשבים פה ושם – מכוער! למען האמת, מכוער! או אפילו ההרים: צחיחים, קשים, גסים, אילמים, גדודים של בעלי מום! רוח אלוהים מרחפת! שטויות! רוח חמה מייבשת לך את הנשמה, ממאיסה עליך את החיים. אני רוצה לברוח כשאני מגיע לשם. או שארם־א־שייח. פנינת המזרח! אני משקיף על המפרץ, על הסלעים שמסביבו, אני אומר לעצמי – נו טוב, די יפה. ולאחר כמה רגעים כבר משעמם אותי. אפילו באירופה כך. כמובן – ישנו גורם ההפתעה. בפגישה הראשונה – די מרגש, למי שבא מן המזרח: ירק, נחלים, הרים ועמקים, כפרים קטנים, אדומי גגות… אבל אחר יום־יומיים זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בכל מקום העתק של אותה תמונה, פחות או יותר, כשאתה תופס את הפרינציפ – יער פלוס נחל פלוס הר פלוס שלווה שווה יופי – זה נמאס לך על הנשמה! למה לי לשקר לך? נוף משעמם אותי, ארכיאולוגיה משעממת אותי –

אגב, בסיפור אחד שלך, “האחים”, אתה מתאר איזה כפר בדרום הארץ, ליד אשקלון אם אינני טועה, ואתה מזכיר צמח בר, “ירבוז” למה התכוונת? אין צמח כזה, עד כמה שאני יודע. “ירבוז”?

התכוונת ל“ינבוט”, אם כן!

אבל ינבוט לא גדל באדמה חולית, אין דבר כזה, סמוך עלי! ינבוט גדל רק באדמות כבדות, לא בשפלה, לא קרוב לים.

הבקיאות שלי? אתה יודע כמה ינבוטים היו לנו בזכרון יעקב, כשהייתי ילד? שדות שלמים היו מכוסים בהם! מצצו את לשד הכרמים! אתה יודע כמה כוחות היינו משקיעים כדי לבער אותם? בוקר בוקר! “עוד טל על השביל”! מנכשים אותם, מתיזים את הראשים, מקצצים, משרשים, שורטים את הידיים ואת הרגליים – ולהפטר מהם אי־אפשר היה! היו להם שורשים ארוכים, עבים כמו חבלים, עקשניים –

היתה לנו חלקה אחת, על יד גבעת עדה, מקום יפה להפליא, מוקף אלונים, גבעות מסולעות –

ומלבד זה – סלח לי על התערבותי הגסה – אתה מתאר שם תקופת חורף, בחורף אין לינבוט עלים. הוא בשלכת! רק קוצים!

שטויות. פרט לא חשוב. אני זוכר שקראתי – שמתי לב לזה.

כן –

גם ארכיאולוגיה, בהחלט. אגיד לך: מאז ומעולם היה לי חשד עמוק בארכיאולוגיה. חשד רציני ביותר! אני יכול להישבע לך שיש פה המון אחיזת עיניים. מעולם לא למדתי ארכיאולוגיה, אבל שכל ישר יש לי. תראה: מראים לך חפירה עם איזה מרובע של אבנים וכמה מעלות מסביב, ואומרים לך – פה היתה עיר מן התקופה הפרסית. חמישה־עשר סנטימטרים מתחת לזה – עיר מן התקופה הישראלית, שלושים סנטימטרים נמוך יותר – מבצר מן התקופה הכנענית. למטה – תנור מן התקופה הכלכוליתית. אתה שואל: איך אתם יודעים? אומרים לך: על פי החרסים. לכל תקופה יש כדים וחרסים בעלי אופי אחר. אינני משוכנע בזה – אבל נניח. עכשיו אני שואל אותך, ותשתמש בשכל הישר שלך: קודם כול, איפה, מתי, בונים עיר על גבי עיר? מי בונה כך בכלל? שנית – איך זה קורה שאפר ועפר מכסים לגמרי עיר, ואחר כך באים אנשים ובונים דווקא על העפר ואפר הזה? ושלישית – וזה העיקר! – מנין להם שאנשים מן התקופה הישראלית לא השתמשו באבנים ובחרסים של העיר מן התקופה הכנענית, ואלה מן התקופה הפרסית לא השתמשו בחומרים מן התקופה הישראלית? הלוא זה הדבר הטבעי ביותר, שאם אנשים מוצאים חומרים מוכנים, או קבורים קצת בעפר, הם מגרדים את העפר ומשתמשים באותם החומרים! אם כן, אולי הכול הפוך? אולי דווקא למעלה מונחים החרסים מן התקופה הקדומה יותר? אני לא צודק?

אני, על כל פנים, אין לי שום אמון בזה. המוזיאונים גם כן משעממים אותי. אני מודה ומתוודה: כשאני מבקר בלובר, למשל, הדבר היחיד שמתחשק לי לעשות אחר שני האולמות הראשונים – הוא להשתטח על הרצפה, באמצע האולם, ולחטוף שינה טובה, מרוב עייפות. לומר לך מה אני חושב? אני חושב שרוב בני האדם מרגישים כך. אלא שהם מתביישים להודות בזה. אני שם לב, אני שם לב איך הם מתהלכים באולמות המוזיאונים, משוטטים כמו סהרורים מתמונה לתמונה, מרמברנדט לבוטיצ’לי, מג’יוטו לוולאסקז, ממדונה למדונה, מצלוב לצלוב, העיניים נודדות מן הקטלוג לתמונה, מן התמונה לקטלוג, תוהות בוהות, מיטמטמות – ומשתעממים! ועייפים עד מוות!

כנסיות זה דבר אחר. כן, כנסיות –

אבל מה? – יש שקר מוסכם כזה, שמנוף צריך להתפעל, מעתיקות צריך להתפעל, ממדונות צריך להתפעל – אז כולם מקבלים עליהם את עול השקר האוניברסלי הזה, שהתקדש על ידי נביאים ומשוררים – מבעל התהילים עד דנטה, מגתה ועד טשרניחובסקי – ואיש אינו מעז לפרוק אותו.

למה אני אומר לך את כל זה? כדי שתבין שבשבילי המחלקה הזאת, המחלקה לשימור הטבע, היא לא משהו ש“תואם את נטיות לבי”, אם אפשר לומר כך, אלא עניין של נוחיות. פשוט, נוח לי לעבוד שם, נעים, אין בעיות, הרבה זמן חופשי, הרבה עצמאות –

לומר לך מה היתה השאיפה הכמוסה שלי, מגיל צעיר מאוד? שבע־עשרה או שמונה־עשרה, אני חושב? – להיות במאי סרטים. זה היה הדבר שרציתי לעשות אותו באמת, בכל לבי בכל מאודי. עד היום אני חולם על זה. לא, לא חלום של תהילה, של פרסום, של עולם נוצץ! גם לא שמץ מזה! אני מרגיש שזה בתוכי, שיש לי כשרון טבעי לזה! מדגדג לי באצבעות. אני חושב במושגים של קולנוע. אני רואה תמונת רחוב, אני מביים אותה בסרט. אני רואה הבעות פנים שמגלות איזה תנועות פנימיות, פסיכולוגיות, נסתרות – אני מצלם אותן. יש לי חוש לזה. סלח לי שאני מתפאר – מותר לי, לאחר כל ההשמצות שהשמצתי את עצמי. זו עובדה: כשאני צופה בסרט – ואני אוהב מאוד קולנוע, רואה לפחות סרט אחד בשבוע – אני מבין בדיוק מה עשה בו הבמאי, אני חש את זה. אני מלווה את תנועות המצלמה, אני מתקן שגיאות. מתרגז על שטויות, על זיופים, חושב איך אני הייתי עושה. סרטים משוגעים מתרוצצים במוחי. כל מיני מקרים מגוחכים, יחסים מגוחכים, במשרד, למשל, העמדות פנים, חנופה, עורמה, שקרים קטנים. נבזויות קטנות – מצטיירים אצלי מיד, באופן גרוטסקי, במצלמת קולנוע. אבל מה? – אני עצלן מדי, אין לי די מרץ, די אמביציה. כדי להיכנס לעולם הסרטים, דרוש לך מרץ של תריסר אנשי עסקים, עורמה של משרד שלם של עורכי דין. אמביציה של מניאק. ואני – לעתים קרובות – אתה תצחק! – מתחשק לי לצלם את עצמי. עם הפרצוף הישר, ה“ארי”, שלי, במצבים שונים, עדינים. למשל, בשיחה עם בידרמן. פנים אל פנים. למשל, איך אני מסתובב בחנות ספרים ומחליק כך, דרך אגב, בתמימות גמורה, ספר קטן לתוך הכיס. או – תמונה פנטסטית – איך אני מסתנן לתור של אוטובוס. כן, קורה שאני נוסע באוטובוס לפעמים, כשהמכונית במוסך. קלוז־אפ על הפרצוף: הבלורית החלקה מתנפנפת קצת על המצח, העיניים התכולות מסתכלות קדימה, מרוכזות, כאילו שקועות במחשבה. לא רואות את מה שסביבן, היד שאינה אוחזת בתיק, מורמת לרגע להחליק את הבלורית בתנועה נונשלנטית. לונג שוט בזווית חדה מצד המדרכה: רואים את הרגליים של הפקיד ההגון, הרציני, הזה, מתקדמות לאט לאט, עקב בצד אגודל, בתוך שורת התור. הוא נחלץ, כאילו בהיסח הדעת, מן המקום השנים־עשר בתור אל המקום העשירי, מן המקום העשירי אל המקום השביעי. אלה שנדחקים מפניו, נושאים רגע את עיניהם אליו, תמהים, מוכנים להתפרץ כנגדו, אך מיד עומדים על טעותם: זהו איש הגון, ישר, מעבר לכל חשד. לא איש כמוהו יפרוץ חוק, יפרוץ תור. רואים שהוא שקוע במחשבות, ראשו נתון בעניינים אחרים לגמרי, איך אפשר לחשוד בו? אבל הנה הוא נוזף במישהו. לא בצעקה, לא בגסות, אלא בקול של תוכחה שקטה ועמוקה. נוזף באישה תימניה, נושאת שני סלים, שהתייצבה ישר בראש התור: “תסלחי לי, גברתי…” המצלמה תופסת את האוטובוס המתקרב. הוא נעצר, הדלת נפתחת, האנשים נכנסים פנימה, עומדים צפופים סביב תא הקופה, הדלת נסגרת. האוטובוס נוסע. הפקיד שלנו תופס עמדה בפינה, בירכתיים – לא, לא נדחק קדימה! – עומד ליד המעקה, ממוקם היטב. הוא מוציא ספר קטן מתיקו, סוגר את התיק, פותח את הספר, עומד וקורא, בתוך הדוחק הזה. שקוע כולו בקריאה. הקופאי שואל מי לא שילם – הוא לא שומע, הוא שקוע בקריאה. פעם שנייה, שלישית, הוא לא שומע. שקוע כולו בקריאה. הקופאי שולח מבט לעברו, נדמה לו שהאיש הזה לא שילם. שילם? לא שילם? האם לתבוע ממנו? – לא. רואים מיד שזהו איש מכובד. הלבוש, הפנים, הספר הלועזי. איש כזה לא יתחמק מתשלום ארבעים אגורות. האוטובוס נעצר. הדלתות נפתחות. הפקיד יוצא דרך הדלת האחורית. צועד בראש זקוף, נאה, על המדרכה, לעבר בניין משרדים גדול.

תמונה טובה, מה? בתור סצנה בסרט תל־אביבי.

למה הוא לא משלם את ארבעים האגורות, אתה שואל? – ספורט כזה, הוא מעמיד בניסיון את הפרצוף שלו. ואת אלה שמסביבו, כמובן. את ה“אני” ואת ה“זולת”…

או תמונה אחרת. הרבה יותר משמעותית. הרבה יותר! סמלית ממש! איך הפקיד הישראלי שלנו, דובר המחלקה לשימור הטבע, בביקור שלו בשטוקהולם, עומד בכנסייה, בתוך קהל מתפללים, ביום א' –

לא, את זה אני לא מספר. יש גבול.

על כל פנים, הנושא הוא אחד: הפרצוף. קלוז־אפ על הפרצוף. המרמה.

והאבסורד הגדול ביותר – אבסורד נורא, למעשה – הוא שגם אותי הוא מרמה! כל השנים הוא מרמה אותי. ללא הפסק! הוא נוטע בי אמון בעצמי, הוא משלה אותי לחשוב שאני ישר בתכלית, נקי ללא רבב, עומד מעל ומעבר לכל חשד! אתה תופס מה הולך כאן? – אני הוא שמעמיד פנים מול עצמי! אני הוא המשקר לעצמי ואני המאמין לשקר הזה! ואני שואל את עצמי – עכשיו, זאת אומרת, רק עכשיו – איך הצלחתי כל השנים לשקר לעצמי ולהאמין בשקרים של עצמי!

אם כן, בשבועות האחרונים, לאחר שחטפתי את המכה המהממת הזאת, שאספר לך עליה, אני עומד יום יום מול הראי, מסתכל בפרצוף הזה של עצמי, רואה את הפנים החלקות, הסימטריות, האלה, שכמעט אין בהן קמט, את הגבריות האלגנטית, העדינה, שבהן, את העיניים הבהירות, הגלויות, האלה – אני אומר לעצמי: הרי לא יתכן, לא יתכן, שמאחורי הפסאדה הזאת שורץ רק קן של נוכלויות ונבזויות! אני אומר לעצמי: בכל זאת, הרי יש משהו במה שאומרים, שהפנים הן בבואה של הנפש! מוכרח להיות בי גם משהו יפה, משהו, לפחות!

ומדוע לא יהיה בי? אני ממשפחה טובה, לעזאזל, מגזע טוב, דור שלישי בארץ, סבא – מהמתיישבים הראשונים בזכרון יעקב, הכיר את אהרונסון, פיינברג, יוסף לישנסקי, כל ניל“י. אבא – סוחר עצים ישר. ירד לתל אביב, אמנם, אבל איש גדול בשעתו. קָשר קשרים עם הבריטים, עם ערבים, וההגנה השתמשה בהם. רכש קרקעות בשביל “הקרן הקיימת” ליד עזה. חבר הנהלת “כופר היישוב” מטעם הציונים הכלליים, בזמן המאורעות. אמי – שממנה, אגב, ירשתי את הפרצוף ה”ארי" שלי – באה מפולניה בגיל צעיר, למדה רפואה. אישה משכילה מאוד. עדינת נפש. כולם אנשים ישרים, בריאים ברוחם, “מלח הארץ”, כמו שאומרים. אם כן משהו מזה מוכרח להיות בגנים שלי, אם יש אמת בתורת התורשה. ואל תגיד לי ש“השושלת מתנוונת” – הסב עובד אדמה, האב סוחר, הבן – פקיד קטן בממשלה, חסר אידיאלים, חסר מצפון, מושחת. לא מאמין שקיים אצלנו תהליך אנתרופי כזה. בדרום אמריקה אולי. כשהקונקוויסטאדוס ירדו מן הסוסים, בנו וילות בערים, השמינו, עשו כסף שחור, נאפו, שכרו חיילים, קנו פילגשים. אצלנו, תודה לאל, עוד לא הגענו לזה. לא “מתנוונים”, תודה לאל. נלחמים כמו נמרים, בונים בקצב מטורף, ויש פה כמות של מרץ שמספיקה לאוכלוסיה של מאתיים מיליון. אני לא “מנוון”, אם כן. לא כולי מושחת, אם כן. מוכרח להיות בי גם משהו יפה, לא?

ואני בן יחיד, אל תשכח. ממשיך השושלת! חוטר מגזע רבינזון ונצר משורשיו יפרה. אחריות, אדוני! אחריות כבדה!

אני נזכר, כשהייתי בן עשר, לפני שעזבנו את זכרון, הייתי נוסע עם סבי בכרכרת החמור, אל הכרם שלו. היה לו כרם באום־א־תות, על יד ה“היטרי”, הייתי עוזר לו בזמירה.

אתה מכיר את ה“היטרי”? הר יפה, “גיבן”, מכוסה כולו יער פרא, בין זכרון לבת שלמה. פעם ידעתי את שמות כל העצים, קטלב, ער, לבנה, אוג… היום שכחתי. הכרתי אותם לפי העלים, או הפריחה, או הפרי. את העפצים של האלה אני עוד זוכר. תרמילים ארוכים, כמו בננות ירוקות. כשהיינו פותחים אותם, היו פורצים מהם מאות חרקים.

הייתי עובד עם סבי בעמק הזה, לרגלי ה“היטרי”. עמק שופע עשבים דשנים, חורפש וארט ומה לא, וכל היום היה מספר לי מעשיות. איך פגש את אוליפנט ביאסי, באספה של “חיבת ציון”, איך לקח איתו מחרשה לאונייה “טאטיס”, כשיצאו מגאלאץ, ועל הימים הראשונים של זמרין, כשהעגלה עלתה בהר והשוורים ברחו וחילצו אותה מן הבוץ בידיים וסחבו את העצים על השכם… ופעם סיפר, מדדו את האדמות באום אל־עלק והתנפלו עליהם ערבים מכל החושות סביב, והם, חמישה בחורים, עמדו במקלות בלבד נגד אספסוף מזוין… וחגיגת הבציר בתרנ"ז, כשכל גפן נתנה שנים־עשר רוֹטֶל – שנים־עשר רוטל! – ענבים, והטעינו אותם על עשרים גמלים; עשרים גמלים, אדוני!

אגב, אתה יודע מי חנך את בית הכנסת של זכרון, ב־1886? – גרמנים! טמפלרים־וירטמברגים מהמושבה הגרמנית בחיפה!

לא ידעת. כדאי לך, בתור סופר, ללמוד פרק בתולדות היישוב.

פקיד הברון במושבה, האדמיניסטרטור, היה אז אחד בשם וורמסר. יהודי מאלזס. הוא אהב גרמנים. כשבנו את בתי העץ הראשונים במושבה, הזמין את הטמפלרים מחיפה ומסר להם את העבודה. האיכרים רעבו ללחם, ואלה הקימו שם בית מלאכה וקיבלו עשרים פרנק בעד כל עגלה.

כשחנכו את בית הכנסת “אוהל יעקב”, הזמין את כל המושבה הגרמנית. הילדים שרו בעברית, הגרמנים בגרמנית, וורמסר נשא נאום בלשון אשכנז, וילדה בת שבע נשאה כר רקום בידה, ועליו המפתח. ומי התכבד לקחת את המפתח ולפתוח את בית הכנסת? – הכומר של הטמפלרים, אוהב ישראל, שבכנסייה בחיפה הטיף לבני עדתו לא לקנות בשר מזבח היהודים! גרמנים, אם כן, פתחו לנו את השער לאדוני, צדיקים יבואו בו!

אבל מה רציתי לספר לך? כן, כשהיינו עובדים בכרם, או נוסעים בכרכרה, לא היה יום שסבי לא היה מזכיר את אהרן אהרונסון. לא אהרן אהרונסון המרגל, איש ניל"י, אלא החקלאי, מגלה חיטת הבר, “אם החיטה”. הוא היה אידיאל שלו, חלומו הגדול היה שאהיה כמותו. אתה יודע – היה אומר לי כשהוא אוחז במושכות כשהוא נוהג לאט, עייף, בדרך הביתה – אתה יודע כשהיה אהרן בן אחת־עשרה, כשנה גדול ממך, כבר גמר את בית הספר? שבן שתים־עשרה כבר היה מקבל משכורת מן הנדיב, עוזר להשגיח על הפועלים בשדה? שבן שלוש־עשרה כבר נטע מטע של גפנים וזיתים וחורשת אקליפטוסים, והיה דוהר על סוס אביר אל אוהלי הבדואים ומתחרה עם השבאב באום אל־ג’מאל? כן, היו לו מורים טובים, זאב יעבץ, חיים ציפרין, משה הורביץ, שלימדו אותו צרפתית, דקדוק, דברי ימי ישראל – אבל לא הלימודים עשו אותו! האופי! כמו שאמו מלכה, היתה אומרת: “ואס טויג מיר בילדונג, כאראקטער גיט מיר!” היה לו אומץ! יושר! דבקות באדמה! כל רגב דיבר אליו! כל ציץ וכל עשב! כל רמש וכל סלע! את סוד האדמה הוא ידע! כשהיה בגילך, היה קם בארבע, בעוד חשכה, הולך לשאוב מים מביר אל־חנאזיר ואחר כך הולך להביא את ארוחת הבוקר אל אביו, בשדה!

וכשהיה מתלונן בפני אמי שאני “מתרפה” בעבודתי, שאין לי “יחס” לגפנים, או שאני פוצע את הזמורות, או משאיר בהן ארבע עיניים במקום שלוש, היתה אומרת לי: יגאל, אל תבייש את סבא שלך!

כל הימים הייתי שומע: יגאל, אל תבייש את סבא שלך! כמובן לא רציתי לבייש אותו, אבל מה אני, אהרן אהרונסון? ומה היתה אמא שלי? מלכה אהרונסון? זו שכל ילד בזכרון, עוד לפני שלמד ללכת, ידע בעל פה את פסוק הגבורה שלה – כמו את “טוב למות בעד ארצנו” של טרומפלדור – “גם אם נכרסם אבנים, לא נזוז מפה”?

אני זוכר שפעם, בשבת אחר הצהרים, הלכנו, כמה ילדים, אל ה“היטרי”. היו שם מערות בהר, כוכים, קברות חצובים, עם רצפות מוזאיקה מימי הרומאים. הלכנו לחפש מטבעות עתיקים. נכנסנו לכוך אחד. היה בו סרקופג, עם מכסה אבן כבד, מעוטר בתבליטים. החלטנו שבתוך הסרקופג טמון אוצר, גם מטבעות. היינו חמישה, בעשר זרועות קטנות אבל די חזקות, הרמנו את המכסה הכבד בצד אחד, והוא החליק לצד השני ונשען על הדופן. מטמון לא גילינו, אבל בקרקעית היו המון אבני פסיפס מרובעות, קטנות, מצוינות למשחק. גרפנו כל אחד כמה חופנים וטמנו בכיסים. ניסינו להחזיר את המכסה למקומו ובשום אופן לא יכולנו להרימו. היינו זאטוטים, בני תשע, עשר. הסתלקנו מן המקום וחזרנו למושבה.

אני זוכר את הלילה ההוא, בבית, במיטה, בחושך. הפחד! הפחד הנורא שיתגלה הדבר! שיתגלה שהבן של רביב, הנכד של רבינזון הזקן, גנב אבנים מתוך קבר! לבייש את סבא שלך! בכל המושבה! מה קרה, בסך הכול? תמיד הלכו ילדים למערות וחיפשו מטבעות, וגם מצאו, לא פשע! לא היה ילד שלא ישן בגלל זה! אבל אני! ושאמי תאמר, ביישת את סבא שלך! סיוטים נוראים! כל הלילה לא נרדמתי. בבוקר זריתי את האבנים בחצר, בין העצים.

איך נודע הדבר, אינני יודע. אולי השומר הערבי של הכרם ראה אותנו וסיפר למי שסיפר. מצאו את הסרקופג פתוח, על כל פנים. כעבור יומיים נכנס המורה גבעתי לכיתה ופתח את השיעור בשמואל ב' בדרשה על החטא שבביזת קברים. עם השוואות, כמובן: למעשה עכן, שלקח מן החרם, למעשה בני עלי, “בני בליעל”, שלקחו מן המזבח כל אשר יעלה המזלג. למעשה שאול, שלקח צאן ובקר שלל מהעמלקים – על כן מאס בו אדוני, מהיותו מלך על ישראל! ומאוס מכול – בזיזת קברים! כשסיים את הדרשה, אמר: עכשיו אני מבקש מכל אלה שבשבת – שבת קודש! לא תעשה בו כל מלאכה! – הלכו ל“היטרי” ובזזו את הקבר הרומאי העתיק, אחד השרידים המעטים, היקרים, שנותרו באזורנו מימי קדם – לקום!

איש לא קם. הסתכלתי בעיניים הכחולות, התמימות שלי, ישר בעיני המורה.

היתה שתיקה גמורה. אפשר היה לשמוע את זמזום הדבורים בעץ הזית שבחוץ.

טוב, אמר המורה, אם אין לכם אומץ להודות, נמצא אנחנו דרך לגלות מי עשה זאת.

לא הייתי פחדן. מכות הייתי הולך גם עם הגדולים ממני, ולא היה שבוע שלא הייתי חוזר הביתה עם חוטם זב דם. אבל יגאל רביב, הילד הטוב, חומס קברים?

ובאותו לילה שוב לא יכולתי להירדם. הסיוטים, הבושה שתהיה, כשיגלו.

בבוקר השכמתי ללכת לבית הספר. הגעתי לפני כולם. מצאתי את גבעתי בחדר המורים. אמרתי לו: אני רוצה להגיד לך משהו, המורה. התיישבתי בקצה הכיסא, עם הילקוט ביד, ואמרתי: רציתי להגיד לך שאני הייתי בין אלה שבזזו את הקבר הרומאי. לקחנו אבנים. המורה הסתכל בי, פניו האירו, שם את ידו על ידי ואמר: מעשה טוב מכפר על מעשה רע. תמיד ידעתי שאתה ילד ישר, יגאל, עכשיו אני יודע שאתה גם ילד אמיץ. יפה עשית שסיפרת לי.

נדמה לך, צריך הייתי להרגיש הקלה אחרי וידוי כזה על חטא! להרגיש עצמי מטוהר! לא! אני זוכר היטב שהרגשתי את עצמי טמא יותר מקודם! מלוכלך! בוגד! עכשיו רדף אותי פחד כפול – שייוודע להורי על ה“חטא”, ושייוודע לילדים שהתוודיתי עליו!

ואתה חושב שכשמורה אומר לילד שהוא ישר, זו ברכה בוודאי. זו קללה! אתה יודע איזו אחריות זו? איזה עול הנשמה? להיות “ילד טוב”. “ישר”, “אמיץ”, כל זמן שאתה בטווח הראייה של המורה הזה? מטביעים עליך חותמת, ואתה לא יכול למחוק אותה! למזלי, עזבנו את זכרון אחרי שנה.

להורי לא נודע הדבר. העניין עבר בשקט איכשהו. הילדים האחרים לא גילו.

אמי, אגב, עד היום הזה היא מאמינה בי אמון מוחלט. אישה שקטה, אצילית.

כל יומיים־שלושה אני מטלפן אליה.

מן המשרד, כמובן.

למה מטלפן? – כדי לא לכתוב. בקושי נורא עולה לי לכתוב מכתב. הכתב נראה לי מזויף, הכול לא נכון. אני מתחיל – “אמא יקרה” – מזויף. מה פתאום “יקרה”? אני אף פעם לא אומר לה כך. “שלום לך, אמא” – טיפשי. “לאמא שלום רב” – מצחיק. כל מה שאני כותב לא מצלצל נכון. אפילו מחוץ לארץ, לגאולה, אני שולח מברקים במקום מכתבים. עשר מילים טלגרפיות – אין בעיות. או מטלפן. מדוראנגו עלתה לי פעם שיחה שלושים וחמישה דולר. אבל כדאי לשלם את המחיר. ולילדים – עוד יותר קשה! הכול נשמע "חינוכי', כאילו אני מורה, או משכיל זקן. אני שולח גלויות מצוירות – עם כמה מילים מאחור.

אני רואה שסטיתי לגמרי. איך הגעתי לזכרון יעקב פתאום, אינני יודע. כן, אמרתי שאני “ממשפחה טובה”.

טוב, עכשיו אתה שותה איתי עוד כוסית, ואני ניגש לעצם הענין, למתנה, זאת אומרת.

לחייךָ.

וזכור שאתה חייב לי סיפור. על הגירושים.

מידה כנגד מידה.

אולי גם לך יש משהו “לנקז”, מה? לכל אחד יש משהו מלוכלך בנשמה, לא? לא הרבה כמו שלי, אבל יש.

לפעמים, אתה יודע, לפעמים אני חושב שהמון אנשים מסוגלים לעשות כל מיני נבזויות ולא עושים, לא מפני שהם ישרים כל כך, טהורים כל כך, אלא פשוט מפני שאין להם הזדמנויות. לי היו הרבה הזדמנויות, כל החיים, על כל צעד ושעל. מבחינה זו, הפרצוף שלי הוא המלכודת שלי, פח יקוש. מכשול לפני עיוור. אלוהים, כביכול, ניסה אותי בפרצוף. אבל זה ניסיון קשה, קשה מאוד, מפני שהוא לא חד־פעמי, אלא תמידי. מי יכול לעמוד בניסיון כזה? קראתי פעם על נזירים בימי הביניים, שהיו מסרסים את עצמם כדי לא לעמוד בפני הפיתוי. זה פתרון, כמובן. אבל אני, סוף סוף, לא יכול למחוק את הפרצוף שלי!

אתה, לעומת זאת –

לך יש פרצוף יהודי, פיקחי, אף אימפוזנטי, שפתיים שמנות, עיניים צרות, זקן –

אל תצחק. אינני אומר שאינך חוטא. כמובן, אני יודע. אין איש שלא חוטא. אבל אין לך הזדמנויות להעמיד פנים. ברור מה אתה. לא “תמים”, על כל פנים!

גאולה, אגב, מעריצה אותך.

אתה יודע. כמובן.

מסקרן אותי הסיפור שלך. על הגירושים, זאת אומרת.

טוב, עכשיו תורי, על כל פנים.

תשמע, אם כן: לפני שלושה וחצי שבועות –

עוד אחת?

תרשה לי, אם כן.

צ’ירס!

לפני שלושה וחצי שבועות מגיע לארץ כומר גרמני בשם הֶר נוֹיהאוּף. שליח של אחת האגודות ההן של “כפרה”, “אחווה נוצרית־יהודית”, “וידֶרגוטמָכֶן”, אינני זוכר כבר מה שמה. בידרמן קורא לי אליו ואומר לי, טפל בו, טפל בו יפה. יש לו כמה רבבות מארקים שהאגודה שלו החליטה לתרום למפעל בתחום שימור הטבע.

תשאל למה דוקא שימור הטבע? למה לא בית יתומים, בית הבראה לנכים? – הסמל. משמעות תיאולוגית. תיקון הטבע. שכלול הטבע. פארק של “כפרת עוונות”, או משהו כזה. אם אלוהים משחית את הטבע כעונש על חטאי האדם, בא האדם החוזר בתשובה ומהדר את הטבע בכפרה על חטאיו. רעיון לא רע. על כל פנים, את המחלקה לא מעניינים המניעים. בא זר ורוצה לתרום – תבוא עליו ברכה. גרמני – על אחת כמה וכמה!

אני נפגש איתו. אדם מרשים. מרשים מאוד. פנים רחבות, בהירות, עשירות הבעה. כמו דף של משנה פילוסופית עתיקה. שקט מאוד. מדבר מתוך שיקול דעת רב, בכנות משכנעת.

הוא מבקש, קודם כול, לראות את הארץ, כמובן. אני לוקח אותו במכונית שלי לסיור. יום ראשון – הגליל. נצרת, טבריה, כפר נחום, צפת. בדרך אני מגלגל היסטוריה, פוליטיקה, טבע. חלק מהשגרה שלי. אין כמעט שבוע שאינני מסיע איזה תייר או נדבן. אבל הפעם אני יוצא מגדרי, עושה כמיטב יכולתי, מעבר לשגרה. מדוע? – מפני שהוא כומר, מפני שהוא גרמני “חוזר בתשובה”, מפני שהוא אישיות מרשימה. הוא שותק רוב הזמן. שואל שאלה פה ושם, כשאני עונה – באריכות – הוא אומר “יה, יה”, אבל זהו “יה” של איש חכם. לא “יה” של הסכמה, אלא של הרהור כביכול. ייתכן גם של ספק. כשאני מדבר – הוא מסתכל בי מפעם לפעם. כאילו בוחן אותי. כאילו לא הדברים שאני משמיע מעניינים אותו, אלא מי אני, המבט הוא לא מבט של אישור. שים לב: אני רגיש מאוד לעניין זה. כשאני מדבר עם אדם, אני תמיד ער למה שהוא חושב עלי באותו רגע, איך הוא רואה אותי באותו רגע. ועם הכומר הזה, היתה לי הרגשה שהוא לא מאשר אותי, אתה מבין? כאילו מפקפק בי. כלומר, בעצם אישיותי. זה מביך מאוד, כשאתה מודע לדבר. אבל אני את תפקידי צריך למלא, אם כן אני ממשיך לדבר ולספר, ומגייס את כל בקיאותי, בהיסטוריה, אפילו בתולדות הדת ובתיאולוגיה, כדי לעמוד ברמה אחת איתו, וככל שאני ממשיך יותר, יותר אני מרגיש שאינני מוצא חן בעיניו, משום מה. אני מנסה להתבדח, אבל הוא מחייך בנימוס, ואיננו צוחק. מחייך, כאילו לא מתוך הסכמה. אני מנסה להלהיב אותו ממראות הנוף. בדרך לראש פינה, ליד “הר הדרשה”, אני עוצר, אנחנו יוצאים מן המכונית, משקיפים על ים כנרת, אני “מתפעל” מן המראה – התפעלות היא חלק ממכסת העבודה שלי – מצטט פסוקים מן הברית החדשה, קושר עבר והווה, יהדות ונצרות – הֶר נויהאוף אפילו לא מנענע בראשו. שולח מבטו רחוק, אל הכנרת, אל ההרים שמעבר לכנרת, כשקוע בהרהורים, כשאני מסיים הוא מניח עלי מבט. ממש מוחשי, כמו כף יד גדולה על הפנים, כמו טלף שאתה רוצה להוריד אותו מעליך בכוח.

בערב אנחנו חוזרים לתל אביב, אני מביא אותו למלון “דן”, הוא נפרד ממני באדיבות, אבל ללא חום. אף מילה אחת מסוג “כמה־נעים־היה־לי־לבלות־בחברתך־מר־רביב”, או “זה־באמת־היה־טיול־נפלא־מר־רביב”. לא. רק תודה. ערב טוב. להתראות מחר בבוקר, אם כן.

לכל הרוחות, אני חושב, אני מוציא את הנשמה עליו, והוא אפילו לא מואיל לחון אותי במילה טובה! ויחד עם זה – מין הרגשה מחורבנת כזו, כאילו שהשתינו עליך.

בבוקר, לפני שאני נוסע ל“דן” לקחת את הֶר נויהאוף, אני ניגש למשרד. בידרמן שואל אותי: איך הוא? – שלוך! – אני אומר. – מה, הוא לא בסדר? – אומר בידרמן. – שמע, מנין לך שהוא לא היה נאצי בזמן היטלר? – אני אומר, בחצי בדיחה. – מה אתה מדבר! – אומר בידרמן – מה אתה מדבר! מחסידי אומות העולם! אדם בעל עבר טהור לגמרי! – לעולם אין לדעת – אני אומר – גרד את הגרמני, תמיד תמצא את הנאצי מתחת לעור…

היה לי צורך כזה, לבטל אותו, להשפיל אותו. משהו!

אני ניגש ל“דן”, לוקח את הכומר, ואנחנו נוסעים מזרחה. מה התוכנית היום? – הוא שואל. – ירושלים, בית לחם, חברון – אני אומר. לא, בירושלים, בבית לחם, במקומות הקדושים הוא יסייר לבדו, הוא אומר, מבקש, אם אפשר, להגיע לים המלח. לסדום, אם אפשר. טוב, אני מחליט להסיע אותו בדרך הארוכה: ירושלים, חברון, ערד, זוהר, סדום. שוב חוזר אותו דבר: אני מדבר, והוא שואל מפעם לפעם, מקשיב, מסתכל בי, שותק. על מה אני מדבר? על שטחים, כמובן. על זכותנו העתיקה על הארץ כולה, על הכיבוש הליברלי שלנו, על הרווחה הכלכלית שהבאנו לתושבי הגדה, על שאיפתנו העמוקה לשלום. מה דעתו שלו על כל זה – אינני יודע, כי הוא לא מגיב. מאמין לי? לא מאמין? רק מסתכל בי מן הצד, מסתכל בעניין רב. להרגשה הלא נעימה שלי מתלווה עכשיו עוד הרגשה, מעין הרגשת אשמה, כי במשך כל זמן הנסיעה מודע לי הדבר שדיברתי נגדו, מאחורי גבו, הטלתי בו חשד שידעתי שהוא חשד שווא. משום מה נדמה לי אפילו שהוא יודע שדיברתי נגדו. כומר, איש אלוהים – מי יודע, אולי הוא ניחן בחוש אקסטראסנסורי? מי יודע?

רק כשאנחנו מגיעים לאזור ים המלח, חל בו שינוי. הוא מרבה לשאול. סומק עולה בלחייו, סומק של התרגשות. דווקא מן המדבר, מן הישימון, הוא מתרגש. כשמגיעים לסביבות סדום, מסתבר לי שכל התכנית היתה ערוכה אצלו מראש, עוד לפני שהגיעו לישראל: לא פארק של תמרים ואשלים, או של ורדים והרדופים, עם שבילי חצץ וספסלי עץ לטיולים ולנופשים החמודים, אלא פארק של אבנים. של מצבות. של נציבי מלח. משהו כמו הסטונהנג' בדרום אנגליה. משהו צחיח וסלעי וחמור. לא, לא סליחה, לא פיוס, לא “חזרה בתשובה”, חנפנית וצבועה, לא נחמה, אלא – מידת הדין, אם אפשר לומר כך. משהו כמו חלום רע. והיכן? – בראש ההר העירום, משקיף על סדום. על סדום ועמורה התנ"כית, כלומר.

אמרתי לך כבר, שנוף, ושמורות נוף, פארקים וגנים – כל זה לא מרגש אותי כלל. אני אדיש. אבל הרעיון הזה… הייתי אומר – נגע בי! משהו בפנים התערבל אצלי, ככה. כאילו באה איזו רוח וגרפה לי את כל השכבה העליונה וחשפה את נימי השורשים. עמדתי איתו למעלה, על רכס ההר הלבן, הקירח, והייתי המום. צמרמורות עברו בי: גן חמוּר של מצבות אבן, ללא כפרה, ללא סליחה, רק עדות. עדות אילמת, לא פורחת, לא נובלת, נצחית. שימור טבע, כן. שימור טבע האדם. הרע.

כשירדנו, אמרתי לו, בפעם הראשונה, משהו על הגרמנים. די בנאלי, בעצם. שאלתי אותו אם הוא לא סבור שחותם התקופה הנאצית נטבע כל כך עמוק בנפש העם הגרמני, שימי דור אחד אין בכוחם למחוק אותו. הוא ענה לי במשפט אחד: “כמו על אשת לוט, גם עלינו לעמוד תמיד עם הפנים אל סדום.” חשבתי הרבה על המשפט הזה. אני חושב שכוונתו היתה לומר: זהו העונש.

חזרנו העירה. לחיצת יד, תודה רבה, חיוך מנומס מאוד של פרדה. בעניין התרומה יכתוב עוד למר בידרמן.

זה היה ביום ב‘. ידעתי שהוא נשאר עוד בארץ עד יום ו’.

כוסית?

פרוסט!

עכשיו פרק בפסיכולוגיה. פרק, שאתה אדוני הסופר, צריך להעריך אותו מאוד:

מה עושה יגאל רביב, ג’וליאן איש חמודות, יפה הפרצוף, בהיר העיניים, שפונק מילדותו באמון בלתי מוגבל ביושרו, בכנותו, מה הוא עושה ביום ג' בבוקר? – הוא קם, מתלבש, נוסע לרחוב בן יהודה, נכנס לחנות עתיקות וקונה שם בשישים וחמש לירות – סכום עצום בשבילו, בהתחשב בקמצנותו הכרונית! – כד חרס עתיק, אותנטי, מן התקופה הכנענית־ישראלית. הוא מבקש שיארזו לו את זה יפה, בצמר גפן, בקופסה נאה, עם קישור של סרט שני, משלם, יוצא, חוזר למכונית –

כאן אני מוכרח להיעזר במצלמת ההסרטה שלי. צילום בסלואו־מושן, כי חשובים לי – חשובים מאוד – הרגעים האלה, כשמר רביב חוצה את הרוביקון:

הוא מחנה את המכונית ליד משרד הנסיעות של “אליטליה”, יוצא ממנה כשהקופסה תחת זרועו, מסתכל ימינה ושמאלה, חוצה את רחוב הירקון – סלואו־מושן! סלואו! סלואו! סלואו! – הבלורית הבלונדית מתנופפת לו קצת ברוח הקלה, עולה במדרגות רחבות של מבואת המלון –

קלוז־אפ על הפרצוף: בהיר, גאה, בעל הכרת ערך עצמית, הכרת יופי עצמית, היד מורמת רגע ליישר את הבלורית.

צילום פנים: הלובי של המלון. מיסטר רביב ניגש אל פקיד הקבלה, שואל אם יוכל להשאיר משהו בשביל מיסטר נוֹיהאוּף. הפקיד מציץ בלוח המפתחות ואומר למיסטר רביב שאם הוא רוצה, יוכל לראות את מיסטר נויהאוף, כי הוא לא יצא עדיין מן המלון. מיסטר רביב אומר לא, תודה, הוא רק רוצה להשאיר לו משהו, ומבקש נייר ומעטפה. מקבל, כותב בכתב יפה באנגלית: “מיסטר נויהאוף היקר. אנא קבל שי צנוע זה כמזכרת לשעות יפות שעשיתי עמך ברחבי הארץ העתיקה־החדשה הזאת, וכאות תודה לפגישה איתך, שהשאירה בי רושם לא יימחה. שלך ברגשי כבוד – יגאל רביב”. למעלה, מעל לתאריך – פרט חשוב מאוד, נא לשים לב! – הכתובת הפרטית של מיסטר רביב ומספר הטלפון שלו. בביתו.

זהו. פייד־אאוט.

אבל כמו בפסיכולוגיה למתחילים: מיסטר רביב – בגלל תסביך שאולי עוד נעמוד עליו להלן – עשה בזה את השגיאה הפטאלית של חייו! שגיאה שהוא מתחרט עליה כל הימים – והלילות! – שתתנקם בו ללא מרפא!

או אולי עלינו לעבור מפסיכולוגיה למיתולוגיה? – כי מה עשה מיסטר רביב? – הוא הביא מנחה. או קורבן, קורבן אשם. הוא הלך לחלות את פני עליון ממנו!

אתה תופס מה הלך פה? יגאל רביב־רבינזון, יהודי בן יהודי, דור שלישי בארץ – הביא מנחה, לכפר עוון כביכול, אל כומר גרמני, שבא אליו, כדי לכפר על עוונו.

אבל בעד שגיאה כזו צריך לשלם. גם על פי הפסיכולוגיה וגם על פי הדת – היא לא עוברת בלי עונש.

והעונש בא מיד, כמובן. כמו שובר לשטר.

ביום ג' בבוקר, אמרתי לך, השארתי את המתנה. ביום ג' בערב אני מצפה לצלצול, אבל אינני מתפלא שלא בא. הכומר נסע בוודאי לירושלים, חזר מאוחר, עייף, לא הספיק. ביום ד‘, כשלא מגיע לא צלצול ולא מכתב, אני כבר משתומם: יכול היה להספיק לצלצל אלי, אם לא הביתה, למשרד. בכל זאת אני מהנה אותו מן הספק: יתכן שענה לי במכתב והמכתב טרם הגיע. ליתר בטחון, אני מטלפן בערב למלון ושואל אם מסרו לו את החבילה שהשארתי. הפקיד זוכר אותי, אומר, כמובן, כמובן! אולי אני רוצה לדבר עם הר נויהאוף? הוא עכשיו בחדרו. לא, תודה, אינני רוצה לדבר עם הר נויהאוף. ואני מרגיש צביטה חזקה בלב. כאשר גם ביום ה’ לא מגיע לא צלצול ולא מכתב, אני כבר מדוכא, מדוכא מאוד! אינני יכול לישון בלילה. ביום ו' – היום האחרון לשהייתו בארץ – אני מאבד את שיווי משקלי. אני מלא חֵמה: איך יתכן הדבר. אני שואל, איך יתכן שאדם כמוהו, בן תרבות, כומר, גרמני – לא יודה לאדם שליווה אותו יומיים ויצא מגדרו להסביר לו כל עץ וכל אבן בדרך! איך אפשר? בכל זאת אני נותן לו עוד יומיים. כלומר, למכתב. אני מניח שהחליט לכתוב לי ביום צאתו מן הארץ – אתה יודע, כמו שנהוג אצל נשיאים, או ראשי ממשלות, שמתוך מטוס הם שולחים את ברכת הפרדה, כשהם מתארחים זה בארצו של זה… ואם כן, המכתב יגיע רק ביום א'. ואני רואה את המכתב לעיני, מילה במילה: תודה על הכד העתיק, התנ"כי, שיזכיר לי תמיד את ארץ הקודש…

יום א‘, יום ב’ –

אני מצטמק והולך, מתקטן והולך, נעשה גמד, רמש. אינני יכול לעבוד, אינני יכול לישון –

אני מרגיש שהעלבון הזה חותר בתוכי, הורס אותי. אני תופס שזו המהלומה הקשה ביותר שספגתי בכל ימי חיי! הקשה ביותר! שלא אוכל להתאושש ממנה! ומידי מי? – גרמני!

גרמני! בן העם הזה שהרג את כל המשפחה של אמי! את אמה! את שתי אחיותיה! את ילדיהן! בן העם הזה שאלף מעשי צדקה שלו לא יכפרו על הדם ששפך!

אבל הידיעה הזו לא הועילה לי, אתה מבין? לא מרגיעה אותי כהוא זה. כי את המהלומה, את סטירת הלחי הזאת, ספגתי מידי אדם אחד. מידי אדם –

אדם שהריח אותי.

אדם שכפר – אם להשתמש בלשון ספרותית – ב“אותנטיות” של האישיות שלי.

או בלשון תנ"כית, אם אתה רוצה: שראה ללבב ולא לעיניים, על כן לא שעה למנחתי.

מאז, שלושה שבועות, לילה לילה, אני מעביר לעיני את כל חיי, אלפי מקרים, אלפי פרטים, נבזויות קטנות, גנבות קטנות, רמאויות, העמדות פנים, התחנפויות, ואני אומר לעצמי: הכול היה שקר, שקר, שקר, שקר אחד גדול!

הכול! אפילו במשפחה!

אלוהים! אפילו במשפחה! –

לא, עזוב את הכלים, אני אאסוף אותם בעצמי. שב.

שאכין קפה בכל זאת? סנדוויץ'? יש בשר קר במקרר. טוב, אז כוסית לפחות.

אולי אינני צריך לספר לך את זה. אתה מכיר את גאולה שנים. עוד מן הימים שלמדה בגימנסיה. לפני שאני –

אתה יודע שקינאתי בך, לפני שנים? אהבה ראשונה יש רק אחת, סוף סוף. מבחינה זו – רק מבחינה זו, כמובן – היא לא היתה בתולה כשנשאתי אותה.

עד היום יש לה חולשה כלפיך. קוראת את כל מה שאתה כותב –

כשאני מזכיר את שמך, עולה סומק קל בלחייה. אני אוהב להקניט אותה על זה, אה, אה! – אני אומר – השושנה הריחה מים והיא שוב פורחת! שנינו צוחקים. שעשוע כזה. אני אוהב את זה, להטיל את שמך מפעם לפעם, ככה, דרך אגב, תוך כדי שיחה, בארוחת הבוקר, למשל, או תוך כדי קריאת עיתון, ולראות איך היא מסמיקה…

שלוש שנים זה זמן לא מועט. מגיל שבע־עשרה עד עשרים – חתיכת חיים. אביב החיים!

בשנים הראשונות… כמובן, גאולה עצמה סיפרה לך בוודאי. כשהייתי באמריקה, כתבה לי שהייתם נפגשים הרבה. בשנים הראשונות הייתי מענה אותה בשאלות, מה שהציק לי, ורציתי לשמוע תשובה ברורה על כך מפיה. מה היה, למה לא שכבתם? שלוש שנים הלכתם יחד, טיילתם שעות, שעות, בלילות ירח, בלילות ללא ירח, על שפת הים, על שפת הירקון, לשרונה, ליפו, יד ביד, יד על מותן, פעם תפס אתכם גשם והסתתרתם באיזו חורבה ישנה – שבע טחנות? לא, בית הקברות המוסלמי – למה לא שכבתם, אם כן? שניכם אנשים נורמלים, חמי מזג, למה לא שכבתם? – ותשובה לא יכולתי להוציא ממנה. בסוף חקירה כזו היא היתה תמיד מתרגזת נורא וצועקת: אינני יכולה להסביר את זה, וזהו!

אתה מחייך.

טוב, לא חשוב. זה היה מזמן. פרהיסטוריה.

אבל בסך הכול, אין לי מה להתלונן. חיים מאושרים, אידיליים. אידיאליים! גאולה היא בסדר. מכל הבחינות. מכל הבחינות. גם במיטה. חשוב מאוד, כפי שידוע לך. עד היום – אנחנו נשואים כבר כמה? – בפברואר יהיה שמונה־עשרה שנה – עד היום לא משתעממים זה עם זה, לא נכנסים לשגרה. היא אישה טובה, אם טובה, עקרת בית טובה, מורה טובה. מסורה לי, לילדים, לבית הספר. אגב, מעריכים אותה מאוד שם. ללמד מתמטיקה, כפי שידוע לך, לא קל. והיא מצליחה בזה. שמונים אחוז מן התלמידים שלה עוברים את בחינות הבגרות.

והיא נותנת בי אמון. בלי גבול. מעולם לא אמרה לי, אל תצא הערב, או אל תיסע, אפילו לחו"ל – ונסעתי כבר שלוש פעמים בלעדיה. פעמיים לוועידות האלה לשימור הטבע – מחשש פן “אבגוד” בה.

ואני חושב שהיא מעולם לא בגדה בי.

אני חושב. כי בעניין זה, לעולם אין לדעת, תמיד יש הפתעות. פתאום אתה נדהם לשמוע –

לא, קח מהוויסקי הזה. עזוב את הקוניאק המחורבן, יש לי עוד בקבוק, אל תדאג.

וגאולה אישה חמת מזג, כפי שאמרתי, והשתמרה יפה מאוד. מושכת. במסיבות אני רואה איך לוטשים עין אליה, מודדים אותה, מפשיטים אותה.

לא, אני חושב שלא. כמעט בטוח. הייתי יודע, אילו, מרגיש. ברגעים אינטימיים אתה מרגיש את זה לפי ההתנהגות.

ואני –

תראה, אנשים שלא מכירים אותי מקרוב, חושבים שאני דון ז’ואן גדול. בוגד על ימין ועל שמאל. בחור עם פרצוף כמו שלי… אנחנו מדברים גלויות הלילה, לא? למה לי לשחק את הצנוע? אני יודע שנשים נמשכות אלי. מכל הגילים, מכל הסוגים. מרגיש איך מסתכלות בי, במשרד, ברחוב, כשאני עובר במכונית. תמיד הייתי מודע לזה, עוד מילדות. ודווקא בשטח זה – משונה, לא? – לא ניצלתי את ההזדמנויות. כלומר, אלה שהפרצוף והצורה ו“החן הטבעי” שלי זימנו לי. והזדמנויות, תאמין לי, היו לי בלי סוף. בלי סוף. בכל יום, בכל מקום. לפתח חטאת רובץ, כמו שכתוב. רשת פרושה. אבל –

איך להסביר את זה? אינני יודע. כשם שגאולה איננה יודעת איך להסביר ששלוש שנים תמימות –

אתה יודע שאף פעם אחת, אף פעם אחת בחיי, לא הייתי אצל זונה? אתה מחייך. ידעתי שלא תאמין. כשאני מספר את זה לחברים הכי קרובים שלי, גם הם לא מאמינים! מה, אף פעם? גם לא כשהיית בן שמונה־עשרה? גם לא כשהיית לבדך? גם לא בחוץ לארץ? בפריז? בניו יורק? – חושבים שאני מעמיד פנים. לפחות כאן אני מרשה לעצמי לרשום נקודה לזכותי: בעניין זה אינני מעמיד פנים. עובדה. לא הייתי.

אולי מפני שאני אוהב ניקיון. אולי.

אבל חמדנות – זה דבר אחר. אני חמדן גדול, כן, מסתכל על כל אישה יפה. אומד אותה, מעריך את שוויה. שוכב איתה, בדמיוני, זאת אומרת, נהנה מההרגשה שהייתי יכול – אילו הייתי רוצה.

מצחיק, מה שאספר לך עכשיו. אתה רואה את המרפסת הזאת? בלילה, לעתים קרובות, היא שימשה לי משלט. עמדת תצפית. חלשתי ממנה על כל החלונות שממול. משמאל, באלכסון, גרה אישה אחת. לא צעירה. ארבעים ושמונה אולי יותר. כתבת חוץ של עיתון צרפתי. רומנייה, בלונדית, מלאה. לא יפה, פנים עגלגלות, חוטם קטן, אבל איברים של רובנס. גברת לופסקו, הייתי קורא לה בלבי. בשתים־עשרה וחצי, בכל לילה בשתים־עשרה וחצי היא שוכבת לישון. בשתים־עשרה ורבע, כשגאולה כבר ישנה, הייתי מתיישב על הכיסא, במרפסת, ועוקב אחריה, מוגן על ידי החושך ורפפות התריסול, שאפשר לכוון אותן כרצונך. אישה עם רוטינה מדויקת. בשתים־עשרה ורבע גברת לופסקו עוד יושבת ליד מכונת הכתיבה שלה ומתקתקת. בשתים־עשרה וחצי היא מכסה את המכונה, עוברת לחדר השני. התריס שלה הוא עם רווחים גדולים, שהכול נראה דרכם. כמעט הכול. אני יושב על הכיסא, מעשן, עוקב. אני רואה את גברת לופסקו מסירה את כיסוי המיטה, מקפלת אותו, ניגשת אל ארון הבגדים, מוציאה כותונת, מניחה אותה על הכר, מתחילה להתפשט. מרימה את שולי השמלה על המותניים, מן המותניים אל החזה הרחב, חולצת את החזה מתוכה, חולצת את הכתפיים, הראש. ניגשת לארון, תולה אותה, עומדת במלוא הדרה, בחזייה ובתחתונים, בשוקיים שמנות, עגלגלות, תאווה לעיניים. פתאום היא נעלמת מחוג האור. זה מרגיז, כמובן. לאן היא נעלמת? אולי למטבח, אולי לאמבטיה. לאחר כמה רגעים חוזרת, השיער חופשי, מפוזר, יחפה, כולה בדידות אצילה, עצמאות. אני רואה אותה מתירה את החזייה, החזייה נושרת מן השדיים הלבנים –

יש שם עץ על יד המרפסת שלה, וענף אחד תמיד מסתיר. תמיד ברגע הקריטי. אני קם, עובר לימין, לשמאל, אבל הענף מסתיר. תמיד. אני מספיק עוד לקלוט, לחצי רגע, כתף עגולה, אחוריים רחבים, עירומים, עוצרי נשימה, אבל בעוד שנייה היא כבר בתחתונית שחורה –

פעמים רבות הייתי זומם לכרות את העץ הזה. להתגנב בלילה ולכרות אותו.

סצנה טובה לסרט, לא? אדם עומד בחשכה על מרפסת ביתו, כשאשתו ישנה בחדר הסמוך, ועוקב אחר אישה המתפשטת בבית שממול.

בנאלי, אתה אומר. אתה צודק.

לא מתאר לעצמך איזה דמיונות הייתי רוקם סביבה. פנטסטיים. כולם מעבר לגדר האפשרי: אני מטפס דרך המרזב אל המרפסת שלה. אני יורד אליה בסולם מן הגג. אני קופץ אליה מצמרת העץ שבחצר שלה. אני מותח חבל בין המרפסת שלי למרפסת שלה –

כשהייתי פוגש אותה ברחוב, הייתי מסמיק. היה משונה לי – מאוד לא נימוסי מצדי – שאינני מברך אותה לשלום. מכרה ותיקה כל כך. אינטימית כל כך! הייתי רואה אותה ואומר בלבי: הלוא אני מכיר כל חמקמוק שלך, גברת לופסקו! את ערמת החיטים שלך אני מכיר! יודע איך את פושטת את הגרביים, איך את שולפת את הסיכות מן השיער, איך את מרימה את שתי הידיים מעל לראש ומושכת את השמלה הצרה הנחלצת בקושי מהחזה והצואר. את בית השחי האפל שלך אני מכיר! הלוא רק אמש –

פעם עצרה אותי. תסלח לי, היא אומרת – ואני מסמיק. כן, הפעם אני מסמיק, עד קצות האוזניים – אתה, נדמה, לי, דובר המחלקה לשימור הטבע. מיסטר רביב, אם אינני טועה. אנחנו שכנים, אתה מספר 72, נכון? ואני 69. כאן, כמעט ממול. נעים לי מאוד, אני אומר. שמי כך וכך, היא אומרת. כתבת של עיתון זה וזה. אנחנו צריכים להיפגש פעם. ברצון רב, אני אומר, רואה בזה אצבע הגורל… הייתי רוצה לשאול אותך פעם כמה שאלות בעניינים אקולוגיים, אם אפשר, היא אומרת. אצלצל אליך באחד הימים הקרובים.

היא לא צלצלה. אינני יודע מדוע.

אבל לפני שבעה או שמונה חודשים, נודע לי שלגברת לופסקו יש בת. סטודנטית, שלא גרה איתה, אלא עם חברה שלה, לא רחוק מכאן, בקצה הרחוב.

ערב אחד נשמע צלצול בדלת, נכנסת בחורה, גבוהה, די נאה, תסרוקת פוני, עיניים ירוקות, שפתיים דקות דקות, קווי פנים עדינים, עדינים מאוד. מציגה עצמה כבתה של העיתונאית ממול, ואומרת – תסלח לי, הפקק אצל אמא שלי נשרף, שתינו איננו יודעות איך לתקן את זה, ואמי ביקשה שאעלה אליך ואשאל, אולי אתה תוכל לעזור לנו.

אצבע הגורל! – אני אומר לעצמי. לוקח פנס כיס, חוט חשמלי, יוצא איתה, עולה אל הבית שממול. חושך, מקבלים אותי בהתנצלות: לא היה אל מי לפנות, השכנים נסעו, וכו' וכו'. אני שולף את הפקק, מתקן אותו – ויהי אור. מודים לי: תיכנס, תשתה כוס תה לפחות… לא, תודה, אין לי פנאי, אבל אני נכנס רק לרגע, להעיף עין, ורואה את החדר שאני מכיר כל כך, כל דבר עומד במקומו הנכון, המיטה, הכיסא, שולחן הטואלט… אבל ללא שום מסתורין, ללא צעיף של רומנטיקה.

אבל לאחר כמה ימים אני פוגש את הבת ברחוב. היא מאירה לי פנים, ולאחר עוד כמה ימים, שוב מברכת אותי, מברכת יפה, יפה מאוד, בפעם השלישית, בבוקר, אני נוסע במכונית, רואה אותה על המדרכה, עוצר, שואל אותה מה שלומה, היא עונה לי, ושואלת מה שלומי. נוסע לנגב, רוצה להצטרף? אני אומר, כבדיחה. היא מחייכת, מהססת. ופתאום אומרת: בעצם מדוע לא? – ונכנסת למכונית. מין החלטה שובבה כזו, של תלמידה שהחליטה להסתלק מבית הספר.

כך זה התחיל. לפני שבעה חודשים בערך.

ומאז –

למה אני מספר לך? דברים כאלה לא מספרים. אפילו לא לחבר הקרוב ביותר.

אבל זה קודח לי בראש, כל הלילות האלה. מאז העניין עם הגרמני ההוא, המתנה –

אני מוכרח לספר את זה פעם!

אתה לא מסגיר אותי, אני יודע. דווקא מפני שאתה ידיד טוב של גאולה.

אל תחייך עכשיו.

יום יום, אם כן. לא, אני מגזים. פעמיים־שלוש בשבוע, אחר הצהריים.

נדמה לי שאמרתי לך כבר, שיש לי הרבה זמן חופשי בעבודה. על כל פנים, אני חופשי לעשות בזמן כרצוני. איש לא שואל, איש לא בודק. למזכירה אני מודיע שאני יוצא לסיורים, או לפגישות בענייני המשרד.

בשתיים או שלוש אני נוסע לאוניברסיטה, היא מחכה לי כבר על המדרכה, ואנחנו נוסעים לחדר שלה. החברה שלה בצבא, על פי רוב מחוץ לעיר.

הגיל: עשרים ושלוש. יום ההולדת שמונה־עשר באפריל.

בתי הבכורה, דליה: שש־עשרה. יום ההולדת שמונה־עשר באפריל.

לא, אין לי אמונות תפלות. בכל זאת, לא נעים.

בפעם הראשונה זה הדהים אותי. נסענו לשבטה, לעבדת, שדה בוקר. כשהגענו לבאר שבע, כבר היתה שעה מאוחרת בערב. שכרתי חדר במלון, לשנינו. מה שהדהים אותי, היה שהיא קיבלה את זה בפשטות כזאת, כדבר מובן אליו, ללא שאלות, ללא היסוסים!

זה הדור החדש, ידידי. חשבתי תמיד שאלה אגדות, התפארויות שווא, כשהייתי שומע צעירים מדברים על כך שכולן “נותנות” וכל אחת אתה יכול להשכיב… לא תאמין, אבל זה בדיוק כך! אין זו אגדה! והיא לא בחורה מושחתת, להפך!

מה אני מוצא בה?

לא, לא אוהב בה, שטויות. אבל נוח לי איתה. נעים. בחורה נבונה מאוד, לומדת ספרות.

אגב, התפלאתי מאוד שלא מלמדים אותך שם, בפקולטה.

נעלב?

אני רואה שהסמקת.

אל תשים לב. אופנות באות ואופנות הולכות.

נוח לי איתה, אם כן. היא לא מכבידה עלי. קודם כול, מפני שאף פעם אחת, אף פעם אחת, גם לא ברגעים האינטימיים ביותר, לא שאלה אותי את השאלה המטופשת הזאת. שכל עגלה קטנה שואלת אותה בעיניים לחות, שמאלצת אותך להיות שקרן, או להיות גס רוח, ועל כל פנים שוטה בעיני עצמך: אתה אוהב אותי? – וזה כבר הרבה מאוד. שנית, מפני שיש לה טאקט רב, היא לא שואלת על אשתי, לא מזכירה אותה, לא מנסה להתערב בענייני המשפחתיים. שלישית, היא בחורה חכמה. אני יכול לשוחח איתה על כל עניין רציני, מפוליטיקה עד ספרות. אנחנו משוחחים הרבה על ספרים. אני אוהב ספרים – לא, לא פורנוגרפיה, שכח את זה. ספר פורנוגרפי אני גומר בחצי שעה ומשליך אותו – ספרות טובה: גינתר גראס, מלמוד, לורנס דארל, הסה…

פעם דיברנו על רומן שלך. האחרון, זאת אומרת.

אל תצחק. אני לא אומר את זה כדי להחניף לך.

שאלה אותי אם הוא אוטוביוגרפי, לדעתי. כלומר, אם הגיבור הוא אתה, פחות או יותר. אמרתי לה שעד כמה שידוע לי, יש לך חיי משפחה מאושרים…

פתאום אני שומע: מתגרש! קיבלתי שוק ממש.

היא צדקה, אם כן. אינטואיציה!

אתה צוחק.

שטויות. אני יודע שזה לא כל כך פשוט, יודע.

מדברים על ספרים, אם כן. על פסיכולוגיה, פסיכותראפיה, השגעונות של האופנה האחרונה – זן בודהיזם, יוגה, מדיטציה, טיפול קבוצתי, נבונה מאוד. אורגינלית.

היא מכבדת אותי. מקבלת אותי כמו שאני, ומכבדת. אני לוקח אותה לפעמים לארוחת צהריים במלון “פאר”. באים לשם שרים, מנכ"לים, עיתונאים. היא רואה איך הם מכבדים אותי, איך אני קורא להם בשמם, איך אנחנו מחליפים הערות או בדיחות על ענייני היום, מפלגות וכדומה. אני בשבילה מישהו. זה מחמיא לי, אני מודה. כשם שמחמיא לי שבחורה צעירה כל כך, צעירה ממני בעשרים שנה, נבונה, ויפה, מוצאת בי עניין. קשורה אלי. קשר נפשי ואינטלקטואלי, הייתי אומר.

למה אני מספר לך את כל זה? כי אני רוצה שתבין שהיא לא “חתיכה” בשבילי. לא אחת שאני מעוניין לנצל אותה לסיפוק תאוותי ותו לא. אני לא טיפוס כזה. גם היא לא. זהו קשר ממין אחר –

במיטה?

מצחיק אותי שאתה שואל שאלה כזאת… דוקא אתה…

בסדר.

זה לא הצד הכי חזק בה, הייתי אומר. אני בטוח שאמה יותר מעניינת ממנה בשטח זה.

לומר לך משהו? כגבר אל גבר?

כשאנחנו שוכבים… ברגעים האלה שבספרי המין הם משורטטים בדיאגרמה של קו זיגזגי עולה, עולה עולה… בעצם הרגעים האלה איתה, אני מסוגל לחשוב… אתה יודע על מה? על לוח הפגישות שלי ביום המחרת: שעלי להיות בעשר ושלושים במשרד החקלאות, בשתים־עשרה באל על, בשתיים במלון “דן”… יותר מזה: אני מסוגל לצייר בדמיוני את מפת הרחובות סביב מלון “דן” ולחשוב בדאגה איפה אחנה את המכונית!

מה אתה צוחק כל כך?

אתה מכיר את זה מניסיונך?

לא. זה לא בדיוק כך. לא.

יש עוד משהו. כן. כשאני איתה –

תשאל למה לי כל זה. למה – כשיש לי חיי משפחה מאושרים. אידיאליים!

אגיד לך: מה שמעצבן אותי אצל גאולה זה הבריאות שלה. האופטימיות חשוכת המרפא שלה. המרץ, החריצות. תמיד היא עושה, תמיד על גלגלים. קמה בשש וחצי, מכינה ארוחת בוקר, מכינה את הילקוט לרמי ומגרדת את הגזר לארוחת הצהריים. הולכת לבית הספר, חוזרת, מסדרת את החדרים, מכבסת, מכינה את השיעורים שלה, ובו בזמן עוזרת לרמי ולדליה להכין את השיעורים שלהם. רצה לפגישות הורים, פגישות מורים, ובין לבין מספיקה לסרוג לי סוודר. ותוכניות! תוכניות בלי סוף! היום, ג’ולי, אתה הולך לקנות נעליים לילדים, אל תשכח לקרוא לצבע שיסייד את חדר האמבטיה. הגיע הזמן להחליף את תנור הגז. ביום שישי אני מזמינה אנשים הביתה. מתי אנחנו מתקנים את הדוד החשמלי. כבר שבועיים לא היינו אצל אמא שלך, מוכרחים לנסוע אליה. מכינה חודשיים מראש כרטיסים לקונצרט. שנתיים מראש טיול ליוון! והיא תמיד צודקת ותמיד אומרת את הדברים הנכונים!

זה מצוין, זה נהדר, אשת חיל מי ימצא! אבל זה לא הקצב שלי. אני עצלן! אני רוצה מנוחה! קצת מנוחה: אני רוצה, כן, אני רוצה –

אז אני הולך אל הנערה ההיא.

אבל כל זה – שקר, שקר, שקר! חיים כפולים – שקר כפול!

משקר לאשתי ומשקר להיא. עשרים וארבע שעות ביממה.

ומשחק כפול!

כי בבית אני משחק את הבעל המסור, ובחוץ את המאהב הרומנטי –

שניהם משחק!

לידיעתך: אני בעל מסור ואב מסור. כן, אני הולך לקנות נעליים לילדים. אני מזמין את הצבע שיסייד את חדר האמבטיה, אני רוחץ את הכלים בכל ערב. ברצון. לוקח את המשפחה לפיקניק בשבת. לא ארשה לגאולה לצאת בשמלה שלא הולמת אותה, לדעתי. אלחם על המשכורת שלה. אלך איתה למסיבת ריקודים – ואוי לה אם אחשוד בה שיצאה לגינה להתעלס עם מישהו.

כבר היו כאן מכות בגלל זה. שאל את השכנים.

אני קנאי מסוכן.

והיא נותנת בי אמון בלתי מוגבל, כפי שאמרתי לך, דואגת לבריאותי, לצרכַי, משגיחה עלי, קוראת לי בחמישה שמות חיבה – ג’ולי וגאלי ודוריאן ו… לא מזמן, אמרה לי בהלצה: למה אתה לא בוגד בי פעם?

הסמקתי ואמרתי: מניין לך שלא?

הסמקתי בכוונה! אמרתי לך שיש לי שליטה פנטסטית בהבעות הפנים שלי.

יכולתי להרשות לעצמי לומר “מניין לך שלא”. אתה מבין? אני כאילו אומר אמת – וחושב את זה לצדקה לעצמי – אבל למעשה אני אומר שקר, כי אני יודע שהיא לא מסוגלת כלל להעלות בדעתה שאני, ג’ולי, גאלי, יגאל –

וגם עם ההיא אני משחק.

כי אינני מאהב רומנטי. אני בן ארבעים ושתיים. נשוי שמונה־עשרה שנה. בת בת שש־עשרה, בן בן עשר, אינני צעיר. ואני משחק את הצעיר. מתנשק כצעיר, מתפלסף על החיים כצעיר, גינוני אבירות, רוחב יד… משחק את המשחק שלה, כשם שבבית אני משחק את המשחק של גאולה.

משחק כפול אמרתי? – משחק משולש!

כי גם במשרד אני משחק. אני ממלא תפקיד בתחום שאין לי כל יחס אליו. מקשקש על טבע, טבע, טבע, כשאין לי כל יחס לטבע! מיי פוט הטבע, כמו שאומרים האנגלים.

אבל מה שמדאיג אותי, מה שמציק לי, מה שגוזל שינה מעיני מאז סטירת הלחי שחטפתי מן הגרמני ההוא – הוא מדוע לא היו לי כל ייסורי מצפון על זה?

תשמע, לפני שלושה חודשים, בשמונה־עשר באפריל, החלטנו, בתור מתנת יום ההולדת לדליה, לקחת אותה לטיול לחרמון. אנחנו יוצאים בבוקר מן הבית – לגאולה ולילדים היתה חופשת פסח – עם הצידנית וכל התחמושת. נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע. בדרך אני נזכר פתאום שזהו גם יום הולדת של ההיא! לפני שיוצאים מן העיר, אני עוצר, חונה ליד המדרכה, אומר שצריך לקנות ממחטות נייר לדרך, למקרה שמישהו יצטנן – גאולה אומרת לא צריך, אני אומר מוכרחים – יוצא, ניגש לחנות הפרחים הסמוכה, קונה צרור ורדים גדול, מצרף ברכה חמה, עם רמזים ארוטיים, ומשלח אותו לכתובתה. ניגש משם לבית המרקחת, קונה חפיסת ממחטות, חוזר למכונית. ממשיכים לנסוע, שמחים וטובי לב. אני מתנהג באופן טבעי בהחלט, כאילו כלום לא קרה, ללא כל יסורי מצפון.

מקרה ב':

יום אחד, כשאני חוזר מן העבודה, אני רואה מרחוק סמוך לבית, על המדרכה –

הו, אלוהים! אני אומר לעצמי, לא! רק לא זה!

רואה את גאולה ואותה עומדות ומדברות זו עם זו כמו שתי שכנות שמחליפות רשמים על מחירי השמלות, או על המספרה שבפינת רחוב.

אני נעלם. מסתתר בחדר מדרגות של בית סמוך. עד יעבור זעם.

כשאני רואה שהן נפרדות זו מזו, אני עולה הביתה, כבדרך אגב, בלי להסמיק, אני אומר לגאולה: מי היתה זו שדיברת איתה למטה?

אה, זו? – היא אומרת תוך כדי קילוף בצל ליד הכיור – זו הבת של העיתונאית שגרה ממול. לא ידעתי שיש לה בת. נחמדה דווקא.

מאין את מכירה אותה? אני אומר.

נפגשנו פעם, בחנות, היא אומרת, קח ממני את הבצל הזה, ג’ולי! אני כבר עיוורת מרוב דמעות!

אני לוקח מידה את הבצל וממשיך לקלף אותו.

ועל מה אני חושב באותם רגעים? – על סצנה קולנועית. על זה שאילו היתה לי מצלמת קולנוע הייתי מצלם את השתיים עומדות על המדרכה ומדברות, אותי מסתתר בחדר המדרגות, את קילוף הבצל מעל לכיור במטבח –

שום יסורי מצפון, אדוני!

למה אני מספר לך את שני המקרים האלה? כי בלילות האחרונים הם חוזרים וחוזרים בדמיוני, שוב ושוב, מאות פעמים. מאות פעמים אני רואה את התמונה הזאת איך אני עוצר את המכונית ויוצא לקנות צרור ורדים ושולח אותו בלווית הרמזים הארוטיים וחוזר למכונית, מתיישב ליד גאולה – ואני תופס את עצמי בראש ושואל – איך יכולתי?! איך יכולתי?! שוב ושוב, מאות פעמים, אני רואה את התמונה של הפגישה הזו בין השתיים, והבצל – ואני מתמלא בושה נוראה, ושואל את עצמי איך לא הרגשתי שום ייסורי מצפון?

אבל למה לדבר על מקרים מסוימים? זהו עניין של יום יום! הלוא שעות אחדות בלבד לאחר שאני נמצא עם הנערה ההיא, אוכל איתה צהריים, נמצא בחדרה, שוכב איתה – לא רחוק מכאן, בקצה הרחוב – אני מסוגל לשכב בשקט גמור, לצדה של גאולה במיטה, אני קורא את “מאה שנים של בדידות”, היא קוראת את “הסנדק”, ראשה נח על כתפי, זרועי תחבקנה, אצבעות רגלי מדגדגות את אצבעות רגליה – ואין לי שום ייסורי מצפון. אפס. נאדה.

איך איך איך, איך זה יתכן? אני שואל את עצמי – עכשיו אני שואל את עצמי, אז לא שאלתי! – הלוא חייבים היו להיות לי יסורי מצפון! רגשי אשמה! הלוא כך כתוב בכל הספרים. אצל משה, ישו, אוגוסטינוס, קירקגור, דוסטויבסקי, פרויד, קפקא, בובר. אם כן מדוע לי לא היו יסורי מצפון? האם אני חסר מצפון? חסר מצפון לגמרי? האומנם אני מושחת עד כדי כך? עד כדי כך?

או אולי, אני חושב לפעמים, אולי הם לא צדקו. אולי אין דבר כזה כמו יסורי מצפון, רגשי אשמה? אולי כל התפיסה הזו לא נכונה? אולי זה דבר אחר לגמרי ממה שהם מכנים אותו. אולי, על כל פנים, זה לא חוק. סוף סוף הדתות והתורות הפילוסופיות והפסיכולוגיות לא עוסקות בממוצע, לא בסטטיסטיקה, אלא במין האנושי כולו! ואני – בזה אתה מוכרח להודות – אני בן המין האנושי! אפילו אם אני יוצא מן הכלל – כבר הכלל איננו נכון!

אבל אני חושב על זה, אתה מבין! לא ישן בלילות. זה מציק לי. הורס אותי. אני מרגיש בושה נוראה. על כל השקר הזה, כל החיים. אבל בושה זה יסורי מצפון?

אינני יודע.

אולי לא. אולי לא.

לפעמים, כשיש לי סיוטים בלילה, אני מרגיש כאילו כל הפרצוף שלי נפוח. אני ממשש אותו – נפוח. ומשהו כאילו משותק מסביב לשפתיים. אני קם בבוקר, מסתכל בעצמי בראי, רואה אותו – כלום לא נשתנה! אותו פרצוף תם וישר! אני שואל את עצמי איך אפשר שאין בו אף אות, אף רמז, לשקר הזה שבו אני חי? אני מתפלל – בימים אלה אני ממש מתפלל – שייחרת בו איזה קמט, איזה עיקום, איזה עיוות, שיעיד לפחות –

אתה יודע שלפעמים אני מתבייש בו, בפרצוף הזה? ממש! כשאני הולך להלוויה, אני מסתיר אותו, אני רוצה לקבור אותו. כאילו עלבון למת. ואז אני מרגיש כאילו מוות בתוכי, בפנים –

אתה שומע?

זה הבוקר.

בשבועות האחרונים, את הבוקר אני קודם כול שומע, אחר כך רואה. שוכב ער – פתאום צפצוף ציפור. ארבע וחצי.

בולבול? דרור?

חייב הייתי לדעת, אבל אינני יודע. הייתי כתריסר פעמים במצפה הצפרים בנחל התנינים, עם כל מיני פקידים ותיירים, שמעתי את כל ההסברים של המדריך שם, על כל סוגי הציפורים. פורח לי מהראש.

מצחיק איך שמות של ציפורים שכיחות, שכיחות ביותר, שידעתי היטב כשהייתי ילד, פורחים לי מהראש.

לפני שנה, שנה וחצי, לקחתי איתי את דליה לעין גדי. אני אוהב לקחת אותה לסיורים. היא אוהבת טבע. לא כמוני, מתפעלת נורא מנופים, ואני נהנה מן ההתפעלות התמימה שלה. כשאני נוסע איתה, אני רואה הכול בעיניים שלה. בדרך עשינו חניה קצרה בעין חצבה. יש שם עץ דום ענקי – שיזף קוראים לזה בעברית – עתיק, העתיק ביותר בארץ, התיישבנו תחתיו. הוצאנו את הצידה שנתנה לנו גאולה ואכלנו. פתאום פורחת מתוך השיחים שעל ידנו ציפור גדולה, גדולה כמו תרנגולת, במשק כנפיים רועש ובצריחה. ועפה נמוך מעלינו ונוחתת לא רחוק מאיתנו ורצה על פני הקרקע. תראה, אבא, תראה, אומרת דליה בהתפעלות, תראה איזו ציפור גדולה, מה שמה? – את לא יודעת? אני אומר. שלָיו! – זה שבני ישראל אכלו בדרך ממצרים? – כמובן! לא ראית כמה נמוך היא עפה? אפשר היה לתפוס אותה!

ידעתי שזה לא היה שליו. שליו קטן יותר, אפור יותר, וזו, היה לה צוואר בהיר, עם סהרון, ורגליים אדומות. אבל התביישתי לומר שאינני זוכר, ונפלט לי שליו.

אבל כל הדרך זה הציק לי. זכרתי את הציפור עוד מילדות, ולא זכרתי את שמה. הציק לי שאמרתי לה דבר לא נכון. הגענו לערבה, עברנו את סדום, דליה לא חדלה להתפעל, מהקניונים, מגבעות החוור, מן המלח המנצנץ בעיניים – ולי, כל הדרך, יש רק ציפורים בראש: סנונית, קיכלי, קורא, קוקייה… אני מכיר את הציפור, לעזאזל, מה שמה? קורא? לא קורא! דוכיפת? מה פתאום דוכיפת? לדוכיפת יש ציצת נוצה!

כל הטיול נעכר עלי. אתה מבין מצב כזה? אנחנו נכנסים לעין גדי, הולכים אל השמורה, מטפסים לאורך הנחל. דליה מאושרת מן “הנוף המשגע”. ואני לא רואה כלום! הראש שלי עובד על הציפורים! רגע, רגע – אני חושב – איפה ראיתי אותה בפעם הראשונה? בשפיה? בגבעת עדה? בכרם של צוקרמן? בעין גדי אני מדבר עם המפקח של השמורה על איזה ביקור שצריך לתקיים שם – וחושב כל הזמן רק על שם הציפור הזאת! עומד לי בקצה הלשון! ומציק לי – מפני שאני לא יכול להשאיר את דליה עם השליו! והיא מאמינה לכל מה שאני אומר לה! דברי אלוהים חיים!

פתאום, בדרך חזרה, קילומטר או שניים לפני עין חצבה, באמצע משפט, שסיפרתי לה על מפעל האשלג בצפון ים המלח, לפני קום המדינה – עובר לי כמו ברק בראש: חוגלה!

כשאמרתי לה שהיתה זו חוגלה ולא שליו, הציפור שראינו לפני שעות – צחקה ונשקה לי: אבא מסכן, דובר המחלקה לשימור הטבע! כל היום יש לך רק ציפורים בראש!

זה דרך אגב. איפה הפסקתי? כן, הסטודנטית ההיא.

אתה עוד מקשיב לי? מסוגל להקשיב?

מעניין אותך. טוב.

אני? אני ער מאוד! לאחר שאינך ישן לילות רבים רצופים – רק שעה־שעתיים בלילה אולי – יש לך איזה מין ערנות חולנית כזאת, קדחתנית, כאילו אתה קופץ מעורך.

לא, לא נפגש איתה.

מאז, לא. אפילו פעם אחת לא.

ואת גאולה והילדים, כפי שאמרתי לך, שלחתי לזכרון יעקב אל אמי. אחר מות אבי היא עברה לשם. אל אחוזת אבותי, אפשר לומר.

לא יכול לשכב לצדה, מרגיש את עצמי מלוכלך.

אם היא מרגישה? – כמובן מרגישה שקרה לי משהו. לא יודעת מה. אמרתי לה – צרבת, בגלל צרבת לא יכול לישון.

הכריחה אותי לגשת לקופת חולים. רשמו לי דיאטה.

אבל אינני יכול לעבוד, אין לי מנוחה.

בעשר אני יוצא מן המשרד, הולך לבית קפה על שפת הים, ויושב שם שלוש־ארבע שעות. עד אחת, שתיים. די נהנה מזה. מרגיע אותי.

מעניין שם, מעניין מאוד. עולם שלם.

אני אוהב לשבת שם. מרפסת רחבה, כיסאות לבנים, אין הרבה אנשים בבוקר. שלושה, ארבעה, יושבים, שותקים, מסתכלים בטיילת, בים. ים שטוח, חיוור, חלש. ספינת דיג חורשת את המים, ככה בכבדות, גוררת סירה אחריה… אני אוהב את הספינות האלה, עם התרנים החלודים, החבלים הרקובים, הגלגלות, הרשתות התלויות. נותן לך הרגשה של חוץ לארץ – יוון, סרדיניה, קורסיקה, בדידות. יש משהו טהור בבדידות.

או פתאום מטוס, לבן, נקי, טס נמוך, לאט, כמו שחף או נץ, מעל לים, בדרך לשדה דוב, משהו טהור.

או הטיפוסים האלה שעוברים לאורך הטיילת, אחד אחד, או שניים שניים. אני יכול להסתכל עליהם שעות. צמד של זכרים קשישים, בחליפות שחורות, עניבות. הולכים אצבע באצבע, שותקים, מסתכלים בים, מסתכלים בבתי הקפה, חמורי פנים, עם גבות עבותות, שפמים, מין אצולה מנוונת כזאת, כמו בספרד, איטליה. פעם ראיתי שניים כאלה שאחד מהם היה עיוור, עיוור בעל עיניים פקוחות וריקות, כמו שני פצעים. השני הוליך אותו והסתכל בים. וגם הוא הסתכל בים! כאילו רואה! עומד ורואה. משהו באמת אצילי.

או הצעירים, עם החולצות השחורות, או הצבעוניות, עם המכנסיים הצרים, החגורה מתחת לטבור, ברישול, בהילוך מגונדר, מעוכז, מסוגרים, זוממים משהו. אורבים למישהו, יצאו כאילו מתוך הלילה –

אני מזמין קפה תורכי, לוגם לאט לאט, מסתכל. שלושה שולחנות ממני יושבים שניים שבאים תמיד, בכל בוקר. אחד קשיש, בעל שיער שחור עם פסי שיבה, מסורק יפה יפה לאחור, פראנג’י, לחיים שקועות, אפורות, שני קמטים עמוקים מצדי השפתיים, אצבעות שחורות. בכל רבע שעה קם, יוצא להשתין, האצבעות על כפתורי המכנסיים, חוזר כפוף קצת, האצבעות שוב על כפתורי המכנסיים. השני צעיר, שפם דק, שפתיים קמוצות, עיניים עמוקות מאוד, עמוקות וחולות צהבת, כאילו קודח, יושבים, לוגמים בירה. לפעמים קוניאק, לא מדברים אף מילה אחת. שעות – אף מילה אחת.

קצב אחר, זמן אחר. עולם בפני עצמו!

בהתחלה חשבתי שהכול תמים. פרונט נקי, טיילת, ים, בעלת הקפה מתיחסת אליך כמו אמא גדולה… באה, מתנדנדת על הירכיים הרחבות שלה, מגישה לך את הקפה מתוך יחס, ככה, שואלת מה נשמע…

אחר כך ראיתי שלא כל כך. שמאחורי הפסאדה הבהירה, הנקייה, מתרחשים דברים.

ובכל זאת, בכל זאת איכשהו תמים.

בבוקר השלישי או הרביעי ניגשת לשולחן שלי אחת נמוכה, כהת עור עם חצאית משי שחורה מיני־מיני, שנראית כמו שמלה תחתונית, עם שדיים חצי חשופים, מתיישבת ואומרת, אפשר לשבת על ידך? – אפשר, למה לא? אני אומר. – תגיד, אתה לא הולנדי? היא אומרת – למה דווקא הולנדי? אני אומר – אני והחברה שלי התערבנו שאתה הולנדי. היא מחיכת ומסתכלת בבלורית שלי. – מה נשמע? – בסדר. – תזמין לי כוסית, מותק? אני מחייך אליה ואומר: כמה זה יעלה לי? – לא הרבה. חמש עשרה לירות בשבילך – היא אומרת ומניחה את היד שלה על הברך שלי. – עכשיו? בבוקר? אני אומר. – למה לא בבוקר? בבוקר זה הכי טוב! היא אומרת.

אחר כך תפסתי את הטכניקה: היא מתיישבת ליד מישהו, הוא מזמין לה כוסית, היא הולכת איתו לחדר בקומה השנייה, חוזרת, ומנסה לצוד מישהו אחר.

היה לה לקוח קבוע, גבוה, בחליפה חומה יפה מאוד, מגוהצת, ועניבה ירוקה, אבל היה הולך בקושי, מתנדנד. מרוב זיונים, אני חושב. פעם, כשירדו מלמעלה, נפל במדרגות.

אחר יום־יומיים, הבינה שאני לא קליינט בשבילה. אבל מה? – בכל זאת היתה מתיישבת לידי. מתוך שעמום, כנראה. בית הקפה כמעט ריק. יושבת, מדברת, שואלת מה אני עושה, איך ישנתי בלילה, אם יש לי אישה, ילדים, מתלוננת על הבחורים, שרוצים רק דבר אחד, והיא אוהבת לדבר דווקא… אלגרה שמה. פנים עגולות, עיניים עגולות שיניים בריאות מאוד.

נדמה לך: זונות – מי יודע מה. לא! חיים פשוטים! הן, ובעלי הקפה, ועוד שתי “מארחות” – כמו משפחה. אתה חושב שהן שותות נקטר לארוחת הבוקר? – יוגורט! תאמין לי. במו עיני ראיתי: יוגורט, לחמניה, קקאו! ויש להן כאב ראש בבוקר. מתלוננות. ואחת סורגת סוודר, השד יודע למי. אלגרה ניגשת אליה: תראי! מתי הספקת לעשות את זה? איזה יופי! שתיהן יושבות ומשוחחות על מספר ה“עיניים”, על חברות שלהן, למה שאקנא בה? – אומרת אלגרה – בגלל השומן שלה? היא סובלת מחוסר מוח!… לפעמים הן בולעות איזה רצח קטן לארוחת הבוקר, יחד עם היוגורט: ויקטוריה מורחת לחמנייה ומספרת שאמש רצחו את חיים ב“אריאנה”, שקיבל חופשה מרמלה, אלגרה שותה את הקקאו ואומרת: חיים? זה שצובע את הכיסאות בקבלנות? מסכן, לא הייתי מאמינה – אומרים ששחטו אותו במכה אחת – שמה ויקטוריה חצי לחמנייה בפה – תארי לך, נפל על המקום ונאלם דומייה.

“נאלם דומייה”! איזו עברית! פנטסטי!

הכול כמו באיזו שכונה עממית. כולם מכירים זה את זה. כולם קוראים זה לזה בשמות הפרטיים – שאול, ג’ינג’י…

הנה ג’ינג’י, אלגרה אומרת לי כשהיא רואה אותו על המדרכה. – ג’ינג’י! היא קוראת לו וצוחקת. – מה קרה לך, ג’ינג’י? חשבתי שאתה מאחורי סורגים! לא לקחו אותך? בוא, בוא שב קצת!

“מאחורי סורגים” איזו עברית! פנטסטי!

עם החלבן, יוס’לה, שמביא את החלב בכל בוקר בתלת־אופן שלו. היא אוהבת להתבדח: כמה הרווחת היום, יוס’לה? תעשה שביתה, יוס’לה, שלא ינצלו אותך!

יום אחד היא קוראת מן השולחן שלי אל בעל הקפה הסמוך: איזה חלום חלמתי עליך בלילה, יקוב! חלמתי שהדגים קופצים מן הים ישר אליך לקפה! לא חלום יפה?

די נעים שם. אני כבר חלק מהמשפחה כביכול. מכירים אותי כבר, קוראים לי יגאל, בעלת הקפה מגישה לי את הכוס שלי ושואלת מה נשמע בארץ, מה נשמע עם הערבים, אלגרה מתיישבת ושואלת מה מדאיג אותי היום… נעים לי שהיא יושבת לידי בלי לצפות ממני לשום דבר. יודעת שלא תרוויח אצלי פרוטה, אבל אני בן אדם בשבילה. יש בזה משהו יפה, אתה לא חושב?

או אננה. קטנה כזו, אף של ציפור, קול של ציפור, פאה בלונדית, מתולתלת. בלי ספק למעלה מחמישים, השיניים כבר חצי רקובות. אבל עליזה, צוחקת. מבודפשט. בקושי יודעת משפט בעברית. האוּ אר יו, מותק? היא שואלת, ומתיישבת לידי. גם היא יודעת שלא תקבל אצלי כלום, אבל היא נחמדה אלי, וזה די נעים לי. היא לא זונה. היא זמרת קברט, נוצרייה, קתולית, אבל עושה קצת כסף, מן הצד. – בבר “69”, היא אומרת לי באנגלית, משלמים לי שלושים וחמש לירות בערב בעד זה רוצים שאשיר להם צ’ארקס, ליסט רפסודי, וגם שאעשה להם סטריפטיז, בעד שלושים וחמש לירות! אתה יודע כמה אני מקבלת בעד ערב בפמגוסטה? מאה עשרים דולר! בפיראוס? – מאה שמונים! בינואר אהיה שוב בפיראוס. בכריסמס. אתה יודע מה אני אוהבת? – שלג על הים. בשנה שעברה היה בדיוק שלג על הים בכריסמס. לפני שנתיים הייתי בכריסמס באנקרה. הוטל אקסלסיור. נהדר. אורקסטרה גדולה, והקפה הוא למעלה, על הגג, סביב סביב רק זכוכית. בחוץ קר, בפנים חם. אני מתחילה לשיר – ופתאום שלג, מכל הצדדים רואים שלג. פתותים גדולים, יפים… אז כשמשלמים לי שלושים וחמש לירות בערב, אני מוכרחה לעשות קצת מן הצד, לא? אז אני באה הנה בבוקר, יש אנשים שבאים מירושלים, מחיפה, בודדים, אין להם חברה, רוצים לשוחח עם מישהו, אז אני יושבת על ידם, מדברת, שומעת, נותנת להם גוד טיים, עולה איתם למעלה, יש לי עוד עשרים לירות. במחירים של היום, מה זה עשרים לירות? תראה מה נשאר לי בארנק – חמש, שש, שש וחצי, זה כל מה שנשאר לי מאתמול…

עכשיו תשמע סיפור קטן. ספיישל בשבילך.

פעם – היא מספרת לי – ב־62‘, עבדתי ב“דינגו בר”. היה שם פטרון טוב מאוד, יאשינקה, והוא נתן לי מאתיים חמישים לירות לערב. ב־62’! אז שאני קתולית – הוא הכין לי בערב של כריסמס הפתעה: שולחן עם מפה לבנה, על המפה פרחים, על יד הפרחים בקבוק שמפניה, ועל יד הבקבוק צמיד. אחרי שאכלתי ושתיתי, יחד איתו, הוא אמר לי, עכשיו אני לוקח טקסי ואני מביא אותך לכנסייה ביפו. נסענו ליפו, וכל הלב שלי היה מלא תודה אליו: הוא יהודי, אני קתולית, והוא מבין אותי כל כך טוב. עומדים בכנסייה, ואני שומעת את התפילה, והעיניים שלי מלאות דמעות. מהתרגשות. מזה שהוא יהודי כל כך טוב, וכל בני אדם יש להם רצון טוב, אתה יודע, כמו ששרים בתפילה של כריסמס. עוד לא גמרו את התפילה, הוא לוקח אותי בזרוע ואומר: מספיק לך עם זה, זה עצוב, עכשיו את צריכה לשמוח. בכריסמס צריך לשמוח, לא? אני יוצאת איתו, הוא שוב לוקח טקסי, אנחנו נוסעים, הוא מכניס אותי לדירה יפה, הדירה שלו אני חושבת, ומה הוא עושה? – אונס אותי! בכוח! בפעם הראשונה בחיי שאנסו אותי! והוא, יהודי, בכריסמס!

סיפור טוב, לא?

כל זה לא הסוף. תשמע את הסוף, אולי לא תקנה אותו.

היא יושבת על ידי וממשיכה לספר איך היא נאבקה איתו, איך בכתה אחרי זה, ואני כולי איתה, כולי מלא סימפתיה, רחמים, חיבה, באמצע המשפט היא נוגעת בכתפי, אומרת תסלח לי, וקמה. אני רואה שני בחורים עוברים על המדרכה. היא ניגשת אל שפת המרפסת ואומרת לאחד מהם: מה נשמע, מותק? תיכנס רגע? ולאחר רגע, אני רואה אותה עולה איתו למעלה! באמצע המשפט, בן רגע. עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות והיא בן אדם אחר לגמרי!

מאכזב, לא?

בעצם, לא. לא נורא. אולי כך צריך להיות.

ואני מרגיש די נוח שם. כשאני יושב בקפה, בבוקר, בתוך המשפחה הקטנה הזאת – בעלת הקפה ניגשת אלי, מחייכת, שואלת מה נשמע אצלך היום, יגאל, אלגרה באה מאוחר יותר, מתיישבת על ידי, מעשנת, מושיטה רגל ומראה לי את הנעליים החדשות שקנתה, ושואלת אם הן יפות בעיני, אננה באה בצהרים, מספרת באנגלית רצוצה על העולם הנוצץ של מועדוני הלילה ביוון, תורכיה קפריסין – אני לא מרגיש מלוכלך. להפך, כולי נקי יותר.

אני יוצר לעצמי עולם אחר, מובדל, אתה מבין? אני נהנה מזה שאיש לא יודע עליו. במשפחה, במשרד… יש לי קשרים שלי, “סודיים” אפשר לומר. קיוסק שאני קונה בו סיגריות, מספרה קטנה, מוכר העיתונים שנכנס לבית הקפה ונותן לי את עיתון הצהרים והוא כבר מכיר אותי… עולם בדים. והייתי מצטער, מצטער מאוד, אילו היה נהרס פתאום, כלומר, אילו, למשל, היתה עוברת שם גאולה במקרה ומגלה אותי. או בידרמן. או אפילו סתם חבר שאני מכיר היה נכנס, אומר שלום, מתיישב לידי לשתות קפה, זה היה נגמר! חסל! חלום יעוף! לא הייתי חוזר לשם לעולם! אבל כך, כשאני לבד, אני אדם אחר…

“אדם אחר”, אני אומר. “אחר” ממה, ממי? מי אומר שכל אדם הוא אדם אחד? מי אומר שלכל אדם יש רק “אני” אחד? אולי שניים, שלושה, ארבעה?

אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון. אמרתי לך שאני מתפלא על עצמי איך אני מסוגל לשכב בערב לצדה של אשתי ולקרוא ספר בשלווה גמורה כשרק כמה שעות לפני כן הייתי עם איזו צעירה – ולא להרגיש שום יסורי מצפון. אמרתי שזהו “שקר”. אבל אולי זה לא “שקר”? אולי אין לי יסורי מצפון, פשוט מפני ששני “אני” שונים פועלים כאן. שניהם נוהגים בכנות, וזה לא אחראי למעשיו של זה. ה“אני” היושב בפיקניק עם המשפחה לרגלי החרמון, לא זוכר כלל את ה“אני” ששלח פרחים לבתה של גברת לופסקו. לכן הוא שמח וטוב לב, ושום רגשי אשמה לא מעיבים את שמחתו! אולי ה“אני”, השולח מכתב סנטימנטלי לבידרמן משום שנזכר בימי הנעורים, הוא “אני” אחר מזה היושב מולו במשרד וחושב על המשרה, ושניהם כנים. אולי ה“אני” שסוחב ספרים בחנות הוא אדם אחר מזה המטייל עם בתו ומת להיזכר בשם של ציפור כדי לא להטעות אותה! וזה שיושב בבית הקפה על שפת הים ומשוחח עם אננה כמו עם בת דודה שלו, הוא לא זה ולא זה, אלא שלישי, אולי רביעי…

ממש כשם שהיא עצמה אדם אחד כשהיא מספרת לי על עלבון שלה בחג המולד, ואדם אחר כשהיא עולה עם לקוח שלה למכור את גופה! מי יודע?

פעם אומרת לי אננה זו – היא אישה פיקחית, עם חוש הומור – היא אומרת לי: ראית את הנשים האלה למטה, על שפת הים, איך הן שוכבות על כיסאות מרגוע ומשתזפות? גועל נפש, לא?

כשעברתי על הטיילת, בדרך למכונית, עמדתי ליד המעקה והסתכלתי. משהו מזוויע! צעירות, זקנות, שמנות, רזות, שחומות, לבנות, שרועות על כיסאות המרגוע האלה. הגוף מרוח, משוח מבריק, הזרועות, הכתפיים, הבטנים, הטבורים, הירכיים, הפנים מול השמש, העיניים עצומות, כמו מכאב. כל הבשר הזה מיטגן בשמש, נחרך, מתאדם – וכל הגופים האלה יחד, בכל התנוחות. אפרקדן, לימין, לשמאל, על הבטן, על הגב, שרוע, מפושק – כמו תמונה מהתופת של דנטה! נצלים בגיהינום! –

עכשיו רואים את הבוקר, מה?

שקט, יום יפה היום, שבת.

מה השעה אצלך?

מסוגל עוד לשמוע?

אם כן, אני מכין לנו ארוחה קטנה. לא הרבה, חביתה, קפה.

לגמרי לא רעב? אני מסוגל להחזיק אותך עד הצהרים!

טוב, נעשה יום כיפור קטן. מכים על חטא, צמים…

אני אגמור את הוידוי שלי, תתחיל אתה את שלך. עד נעילה יש עוד הרבה שעות, הרבה.

או שאין לך על מה להתוודות?

משהו מתקופת השירות בצבא? איזה מקרה של פחדנות, שעזבת חבר פצוע בשדה? קורה לרבים, רבים וטובים, או בגידה קטנה באשתך? לשעבר? גנבה ספרותית אולי?

פעם חשדתי בך, כשהייתי באמריקה, גאולה כתבה לי שהיא מרבה להיפגש איתך.

חשבתי: כשהיתה בת שמונה־עשרה, בתולה, ואתה בן עשרים ושלוש או עשרים וארבע, והימים היו ימים אחרים, היו לכם סיבות טובות לא לשכב. אבל היום? עם המזג שלה?

כל מיני דמיונות של נקמה היו לי בשניכם.

אחר כך אמרתי לעצמי: אה, אילו באמת קרה משהו ביניכם, היא לא היתה כותבת לי שהיא נפגשת איתך! היתה מעלימה! למה לה להסגיר את עצמה?

אבל בה בשעה אמרתי לעצמי גם את ההפך: בכוונה היא כותבת לי, כדי להסיר חשד מראש! כדי שאם במקרה ייוודע לי כשאחזור – אולי מהילדים – שנפגשה איתך, לא אתפוס אותה בגנבה! הכול גלוי! ואם גלוי – גם תמים!

חשד שווא, כמובן. גאולה לא שיקרה לי אף פעם.

למה אתה מדליק את המקטרת עכשיו?

אמרתי לך, אני רגיש מאוד לתגובות האיש שאני משוחח איתו. עוקב אחרי כל הבעה שלו, כל תנועה, בשעה שאני מדבר אליו. שם לב מתי בדיוק הוא מקרב את הכוסית, או את כוס הקפה, אל שפתיו, מתי הוא משלב רגל על רגל, מתי הוא מדליק סיגריה חדשה, או את המקטרת.

אלה הנטיות המודחקות של במאי הסרטים שבי.

לא, אינני חושד בך.

אתה יודע שעד היום, עד היום, אני מצפה למכתב תודה מן הגרמני ההוא? אני יורד למטה, פותח את תיבת הדואר, וחושב – אולי קרה נס. אולי הוא היה עסוק מדי, אולי חלה, אולי שכח מתוך פיזור נפש, וישלח לי את המכתב משם, מגרמניה.

אגב, גרמניה.

לזה אתה יכול לקרוא בשם המפורש: צביעות.

המכונית שלי, כפי שאתה יודע, פיאט, פיאט 128. מדוע פיאט? מפני שבניגוד לכל העצות וההמלצות, אמרתי: פולקסוואגן לא אקנה. לעולם לא. סחורה גרמנית? לשבת בתוך סחורה גרמנית?

אבל בשנה שעברה, כשנסעתי לקונגרס הזה לשימור הטבע באירלנד, היתה לי הזדמנות לעשות חניית ביניים בטיסה חזרה ארצה. עמדתי עם המזוודה שלי בשדה התעופה שאנון, הסתכלתי בלוח הטיסות, וראיתי: 11.35 – פריז, 11.45 – ציריך, 12.05 – פרנקפורט, 12.50 – אמסטרדם, 13.00 – בומביי… עמדתי ושקלתי, חשבתי היכן כדאי לבלות יום ולילה – הזמן שעמד לרשותי. שמעתי את הרמקול מכריז על פריז, אחר כך על ציריך… הסתובבתי בין דוכני הספרים, דיפדפתי בז’ורנלים מצוירים… פתאום אני שומע ברמקול “כל הנוסעים לפרנקפורט מתבקשים לגשת לשער מספר חמש. המטוס ימריא עוד עשרים דקות.” בלי לחשוב הרבה מיהרתי אל הדוכן של “לופטהנזה” והחתמתי את הכרטיס שלי על פרנקפורט.

כעבור שעה וחצי, שעתיים, הייתי בפרנקפורט. השארתי את המזוודות במלון קטן במרכז העיר, יצאתי. גרמנית, גרמנית, גרמנית, קצת בתים עתיקים, הרבה מודרניים, מפוארים, כנסייה פה ושם –

יש שם כמה כנסיות יפות, דווקא, קתדרלה גותית עצומה, סנט ברתולומיי, מן המאה השלוש־עשרה, עם מגדל בגובה של מאה מטר ותשעה פעמונים אדירים. הכול משוקם, כמובן. נחרב בזמן המלחמה. כנסייה אחת עם שני מגדלים רומנסקיים, שערים רומנסקיים, בפנים אפל, כמו אחרי שרפה. כנסייה מודרנית מרשימה מאוד, וייספראונקירכה – “הנשים הלבנות” – מאבן סיד צהובה ולבנה וחלל בהיר, מסביר פנים –

מוזיאונים אני שונא, אמרתי לך. אבל כנסיות מעניינות אותי. הן נותנות לך הרגשה של משהו מסיבי מאוד, אבנים, אבנים גדולות, עצומות, ובכל זאת – רוחני, מטאפיזי, אבנים עם רוח, אפשר לומר. הארכיטקטורה הגותית בייחוד, משהו גאוני: נשגב, מסתורי, מרומם. מרומם ומכניע ביחד. משכיח לך את עצמך. או אולי להפך, מזכיר לך. אתה בתוך חלל אלוהי, ככה. כנסיות זה שימור אלוהים, לא? או מוזיקה קפואה. מי אמר שארכיטקטורה היא מוזיקה קפואה?

גתה כמובן.

אבל חוץ מזה, די השתעממתי. אנשים לבושים יפה, אדיבים מאוד, חתיכות יפות, כמו בז’ורנלים. הכול רגיל. חזרתי למלון, בעל המלון מקבל אותי בפנים מאירות, בחיוך רחב – נעים לנו מאוד, אורח מישראל. שמחים מאוד על הניצחונות שלכם, מקווה לבקר פעם… אתה יכול לנשק לי, חשבתי. עליתי לחדר, ישנתי איזה שעתיים טוב טוב, וירדתי. לאן הולכים בערב? – אצלי, בעיר זרה, לרגליים יש חוש ריח של כלב, הן מובילות אותי ישר אל הזבח. בלי מפה. בלי ציוני דרך, בלי לשאול עוברים ושבים. ובפרנקפורט – זה הבאנהוף־פירטל, הקייזרשטראסה, הסמטאות שמסביב. שמח, צבעוני, אדום ומלחשש. נכנסתי לבר אחד, לבר שני, שתיתי בירה עם וורסט, הלכתי מחנות פורנו לחנות פורנו, אחר כך לקולנוע קטן שהציגו בו סרטים “כחולים”, איזה שלושים הזדיינויות בכל הצורות והמצבים, בגודל טבעי. אחר כך, בתור קינוח, ל“הצגה חיה”. חזרתי למלון בשתיים, בבוקר נסעתי לשדה התעופה, בשלוש הייתי בלוד.

איך הרגשתי? שום דבר. בסך הכול די משעמם.

שמע, הדבר הכי פשוט בשבילי היה לומר לך: הרגשתי נורא. הרגשתי בחילה. גועל נפש. כל גרמני שנפגשתי בו – לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה שהוא היה נאצי, שהרג את אחי. שקיללתי כל רגע שדרכתי על האדמה הארורה הזאת. שזכרתי כל הזמן את הכבשנים.

אבל אני מדבר אמת היום. יום כיפור אמרנו, נכון? ובכן – לא. לא הרגשתי שום בחילה, שום גועל נפש, שום רגשי נקמה, שום זיכרונות שחורים. פאקט. הרגשתי כמו בכל עיר אחרת באירופה – ציריך, קופנהגן, אמסטרדם. יש שם רק קצת יותר חלאה, אולי, אבל זה לא מפני שזו גרמניה. במידה מסוימת – מפני שיש שם הרבה ישראלים, סרסורים ורועי זונות.

כן, בדבר אחד עלי להודות: כשישבתי בבר, וזה שישב על ידי, גרמני בעל עורף של פר שתוי כהוגן, שאל אותי מאין אני, לא אמרתי מישראל. אמרתי מיוון.

אתה האיש היחיד שסיפרתי לו שהייתי בפרנקפורט. לגאולה אמרתי – אמסטרדם.

צילצלו בדלת? לא. חשבתי.

אבל הדבר המעניין הוא שלא הייתי מספר את זה לעולם, גם לא לך, אלמלא הכומר הגרמני ההוא!

כי רק בלילות האלה זה צף ועולה שוב בזיכרוני.

כמו מאות מקרים אחרים.

בכל פעם צף איזה מקרה אחר. דברים קטנים, שקרו לפני שנים, שנים, צללו כבר מזמן לתהום הנשייה! וכשאני נזכר בהם עכשיו בשעות שאני שוכב ער בלילה, אני מסמיק, מסמיק בפני עצמי. שקרים, שקרים.

שקר, ידידי, כמו צדק, אינו ניתן לחלוקה. אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכול!

לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם לא מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טיפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון. שאם אתפס, יאמרו: מה, הוא? ג’וליאן? האיש הישר הזה, ההגון, שלא עשה רעה מימיו? מתוך בושה אולי לא הייתי עושה את זה – בושה בפני גאולה, אמי, דליה ורמי –

נעשיתי צייד של ידיעות פשע בזמן האחרון. אני בולש את העיתונים – לכל ידיעה קטנה על כייסות, פריצה, שוד, רצח. אני קורא את זה בתאווה, ממש כפי שהייתי מסתכל בתמונות עירום בז’ורנלים פורנוגרפיים. אני נהנה לגלות שיש בארץ עבריינים רבים, ש“עקומת הפשע עולה”, כמו שאומרים קציני משטרה. אני נהנה מתיאור הפרטים. אני שם עצמי במקום הפושע, ושואל: לזה הייתי מסוגל? לזה הייתי מסוגל? אני מגלה שגיאות חמורות בביצוע, שגרמו לתפיסתו של פושע, ואני מחייך לעצמי ואומר: אני לא הייתי נכשל כך! לפעמים אני אומר לעצמי: לא, זה לא הייתי מסוגל לעשות! אני שמח שיש עבריינים גדולים ממני!

לפני כמה ימים קראתי ידיעה על משפט שנערך נגד בחורה אחת שרצחה את מאהבה בדם קר, באכזריות. בפסק הדין אמרו השופטים על הנאשמת שהיא “אישיות מופרעת שחסרים לה מעצורים נפשיים”. אמרו: “אפשר להניח שהמושג מוסר לא קיים אצלה.” פסקו ש“הציבור זכאי להגנה מפני אנשים כמוה”.

כשקראתי את הידיעה הזאת, העמדתי גם את עצמי למשפט, במקומה, וחשבתי שבעצם גם עלי אפשר היה לומר דברים דומים. אולי הציבור זכאי להגנה גם מפני אנשים כמוני!

יתכן שאין לי מה שפרויד קורא "אני עליון״. ייתכן. אם אני מסוגל להיות כל כך קהה חושים, כל כך חסר רגישות, שאני מתהלך ברחובות פרנקפורט וצועד מבית מרזח לבית מרזח ולא חש שום סלידה מן הדבר, שום שמץ של “חילול זכר הטבוחים” וכדומה – הרי אין לי “אני עליון”. אני שרוי בדרגה של יצור בהמי!

אבל אם כך הדבר – אם אני יצור בהמי – איך תסביר שאנשים בכל זאת אוהבים אותי? שאני מה שקוראים “פופולרי” בחברה? שיש לי עשרות ידידים, ורבים מהם מוכנים לעשות הכול למעני? שאני מוזמן לכל מסיבה, לכל פגישת רעים? שאני, לעתים קרובות, מסמר המסיבות האלה?

או: אם אני קהה חושים כל כך – איך תסביר שאני נהנה כל כך מקריאת ספרים? ספרות טובה! אפילו שירה לפעמים! גיליתי לא מזמן משורר אנגלי בשם פיליפ לארקין, נהדר! הוא מעביר בי צמרמורת לפעמים. “מה תחת הידיים שלי שאינני יכול להרגיש? מה מעיק על הידיים שלי?” אני יכול לצטט לך בתים שלמים ממנו בעל פה!

או מוזיקה.

ממוזיקה אני נהנה הנאה עילאית ממש! אני יכול לשבת שעות לבדי ולהאזין לתקליטים. יש לי תקליטייה של מאתיים חמישים או יותר. מערכת סטריאופונית משוכללת. השקעתי בה איזה אלפיים לירה. לא כל מוזיקה. מוזיקה מודרנית, למשל, לא מדברת אלי. מלבד פנדרצקי, שאני משוגע עליו. אבל באך, סקרלטי, מונטוורדי, ויוולדי, הנדל! מוזיקה כנסייתית בעיקר.

כשאני מקשיב למיסה בבי מינור של באך, למשל – אני בשמים! שוכח את כל העולם ומרגיש שאני מזדכך, מזדכך מרחף למעלה! המקהלה ב“קיריה”, למשל, כשמתארים את הולדת ישו, או הפסיון, הצלילים האפלים האלה, שאחריהם באה התפרצות של רזוראקסיט, הפוגות הרכות, העדינות האלה, ופתאום אתה שומע את הקריאות החדות, שמנקרות לך את הלב – פק־קא־טה, מיזה־רה־רה, דפרה־קא־טיו־נם… והמקהלה האדירה של דונה נוֹבּיס פאקֶם!

אלוהים! העולם נעשה לך היכל עצום עם מלאכים מעופפים מסביב!

או ה“גלוריה” של ויולדי. נגינת האובו. האורגן. הדואט הנפלא של שני הסופרנו. קטע פסטורלי שלו, שאתה הולך בו כמו בגן עדן, ופתאום קטעים דרמטיים, חזקים, שמוציאים אותך משלוותך, מסעירים אותך, מעמידים אותך מול הגורל!

גם פנדרצקי! פנדרצקי הוא גדול! חבל שאתה לא מכיר אותו. ה“סטאבאט מאטר” שלו. כמו וידוי גדול של אמונה! אווירה גרגוריאנית כזו, אבל מודרני, מאוד. כמו צליפות שוט. ובאמצע מטר של דמעות. השיא – הקריאות האלה אל ישו – פאראדיזי גלוריה, פאראדיזי גלוריה!

אני כולי נהפך לרוח, כשאני מאזין למוזיקה כזו! טהור! אני יושב לבדי ודמעות מציפות את עיני מרוב התרגשות, מרוב הזדככות!

והלוא בשעות כאלה אני לא משקר! לא מעמיד פנים! אמת לאמיתה! אז איך תסביר את זה? איך?

איך תיישב את זה עם כל השקרים שלי, כל הלכלוך? אולי יש בי מתום, בכל זאת.

אני חושב הרבה על הדברים האלה, בזמן האחרון.

לא, אין לי תשובה. אין.

רק “נחמה” אולי, אם אפשר לקרוא לזה כך. חצי נחמה, יותר נכון.

חצי נחמה שלי, אגיד לך –

כשאני רואה מה שנעשה סביבי.

כן, יש בזה משהו ציני, אני יודע.

קח, למשל, את –

לא, לא את בידרמן. הוא בסדר, פחות או יותר. קצת פחות מיותר, כי אילו היה יותר – לא היה לוקח אותי להיות הדובר שלו.

קח, אם כן, את –

לא אזכיר את שמו. איש ידוע מדי. משרד החקלאות, נקרא לו פ“א. קח את פ”א, למשל.

אתה עייף, אני רואה, רוצה ללכת.

אז קפה, קפה שחור, תורכי. ייקח כמה רגעים –

קח את פ"א.

למד יחד איתי בגימנסיה. כיתה מקבילה. הוא היה בריאלית, אני בהומנית, או “קלאסית”, כמו שקראו לזה אז.

נפגשנו הרבה במשך השנים. פגישות מחזור, מסיבות חברים, בארבע השנים האחרונות – לעתים קרובות, בקשר עם שימור טבע.

יחסים “חמימים”, אם אפשר לומר. תמיד מאירים פנים זה לזה, מתבדחים, מזכירים חברים משותפים, מורים משותפים, זוכרים תמיד שעברנו איזו כברת דרך יחד.

אם כי – משני “שבטים”. אני אף פעם לא השתייכתי ל“אריסטוקרטיה”. אריסטוקרטיה אמיתית של הארץ. לא הייתי ב“נוער העובד”, לא ב“שומר הצעיר”, לא ב“מחנות העולים”, לא ב“בחרות הסוציאליסטית”. הייתי בצופים. בן של סוחר, בן בנו של איכר. “בורגני”, כלומר, אבל לא נורא. הצופים תמיד נחשבו לילדים טובים. קצת מפגרים, אמנם, אבל טובים. לא פסולים “מבוא בקהל עדת אדוני”, על כל פנים.

פ“א היה ב”מחנות העולים“. בן של מנהיג בהסתדרות. הלך לקיבוץ, ב־48' היה בגדוד “הראל” של הפלמ”ח, חזר לקיבוץ, היה שם כמה שנים מרכז ענף המטעים, נשלח על ידי הקיבוץ למשרד החקלאות, ב־56' אם אינני טועה, ונשאר בעיר.

טיפוס “חיובי”, חיובי מאוד. בוגר ממני בשנה, אבל מתקרח, וכרס. לא גדולה. בעל גוף גדול, בריא, וקול עבה, רווי אוטוריטה. תמיד אני מרגיש את עצמי על ידו שלוש דרגות נמוך ממנו.

אדם חיובי בהחלט. מלא מרץ, מצליח בתפקיד, פנים מבהיקות, מבהיקות מביטחון, מביטחון בצדקת הדרך. ביטחון בביטחון, ביטחון בצבא, גם בסוציאליזם, בכול. וצווארון לבן מבהיק. אף פעם לא עניבה. צווארון לבן מבהיק מעל למקטורן הבהיר. מבהיק כטוהר הנשק העברי, כטוהר החזון הציוני־החלוצי, גם כטוהר המידות האישיות. ובכרס – המוצקה, הכמעט ספורטיבית – נדמה לך, כל ההיסטוריה ההרואית של הארץ הזאת.

לפעמים הוא מסתכל בפרצוף ה“ארי” שלי, ועוקץ אותי עקיצה דקה, אל החומש: “תגיד את האמת, יגאל, לא היית במחלקה הגרמנית של הפלמ”ח?"

לא נורא. מקבל את זה כבדיחה.

לפני שישה, שבעה חודשים, הזמין אותנו לחתונה של בתו. וילה גדולה, מהודרת, באפקה, מוקפת גן גדול. ריהוט – חציו מודרני, חציו עתיקות של העבר החלוצי: כוננית ובה שני הכרכים השמנים של ספר הפלמ“ח, כל הכתבים של ברל כצנלסון, ספר “השומר”, האלבומים של צה”ל, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, ארכיאולוגיה. במקום בולט על אצטבה – סמל הפלמ"ח, מברונזה. על כנים בפינות – מיני פסלים “טבעיים”. כן, אסור לשכוח פרט חשוב מאוד במערכת הזאת: אשתו. סמל הימים היפים שחלפו: לבוש פשוט, דיבור פשוט, חם ולבבי וצברי, חברי מאוד. פונה אל כולם רק בשמות פרטיים. אין מלצרים. היא עצמה מגישה, עוזרות לה החברות שלה, בנות אותו הדור, כמו שכנות טובות בקיבוץ. בחצר – ברביקיו על גחלים, לזכר מדורות מן הימים ההם.

מי לא היה שם, במסיבה ההיא? הקוקטייל האידיאלי של החברה הישראלית: חמישה אלופים, שני שרים, חצי תריסר מנכ“לים, ארבעה־חמישה מפקדי פלמ”ח לשעבר – שהגיעו ברכב מאובק מן הגליל והנגב – משלחת שלמה של חברים מקיבוצו, כמובן, שניים או שלושה פרופסורים, תבלין של סופרי פלמ"ח, זמרת מפורסמת, שחקנים, אמרגנים, עיתונאים, מספר בלתי מוגדר של תעשיינים ואנשי כספים, ונוסף על כל אלה – תאר לך כמה גדולה הנאמנות שלו לערכים הסוציאליסטיים, שבהם לא בגד אף פעם – הטלפונאית, שתי כתבניות, מחלק התה הכורדי, מן המשרד שבו הוא עובד!

האישה פותחת בשירים ישנים, מן הימים ההם, מושכת את כולם להצטרף.

מזייפים. שכחו את המילים. מקרטעים, ככה, אחריה, לבסוף מתייאשים.

“מה קרה לכם, חבריא?” היא קוראת בפישוט ידיים.

חבריא!

כל זה היה חדש בשבילי, כי בשנים האחרונות הכרתי את פ"א רק מן הצד המשרדי שבו. התחלתי להתעניין, אם כן – כאדם שאיננו נקי מרגשי קנאה וסתם יצרים רעים – מאין לו הווילה הזו וכן יתר הסימנים של עושר לא מבוטל.

דוח מקוצר:

ב־56' רכש מיודענו חזקה על מחצבה ערבית ישנה בסביבות מגדל צדק. המחצבה התפתחה בזכות המרץ והיוזמה של פ"א והתחילה מספקת שיש לבתי האומה בירושלים.

זה בסדר, לא? מפני שהמחצבה זה עלייה שלישית, “גדוד העבודה”, הך־פטיש־עלה־וצנח וכל זה.

ב־59' נטע – בשותפות עם עוד כמה חברים – מטע שקדים על חמש מאות דונם בסביבות אשקלון.

גם זה בסדר, לא? מפני שמטע שקדים זה גאולת הארץ. דונם־פה־ודונם־שם וכל זה.

אל תצחק – אני מספר עובדות!

ב־63' הוא עשה עסקה עם בעל הון אמריקני, שבא הנה להשקיע בחקלאות דוקא! לנצל את כור המחצבת שלו לעשיית לוחות אזבסט מיוחדים במינם – שכחתי ברגע זה את שם החומר – וקיבל הלוואה של שמונה מאות אלף לירות מן הבנק לתעשייה, כעידוד למפעל מאושר.

ב־69' – עשה עסקה עם קבלן ערבי בטול כרם…

זה מספיק, נדמה לי.

שקדים ומחצבות, עצים ואבנים, לבניין הארץ.

ושים לב: פ"א הוא אדם ישר! הוא לא מעל בכספים, לא רימה את מס ההכנסה, יוצא בכל שנה לשירות מילואים, ממלא את תפקידו במשרד ללא דופי!

ולא רק זה, אלא שעד היום – למרות כל הגלגולים, שנדמה לך כי הרחיקו אותו מצור המחצבת האמיתי שלו – הוא מגן בחירוף נפש על הקיבוץ מפני המתקיפים אותו מימין, ולא סולח לאלה שפירקו את הפלמ"ח. שומר אמונים לכל חבריו מאתמול, בין אם הם במשרדי הממשלה כיום, בין אם בצבא, בין אם הם בעסקים שונים.

וחברון, שכם, בית לחם, שילה – הן נוף מכורה שלו, שלא יוותר עליהן לעולם.

גם טול כרם.

נכון, נכון, הוא התעשר גם בזכות קשרים, גם בזכות קשרים – אבל פ“א הוא אדם ישר, כמו שכתוב ב”יוליוס קיסר".

הוא חצי הנחמה שלי.

מפני שכשאני חושב על זה שפ"א הוא אדם ישר בווילה שלו ואני אדם לא ישר בשלושת החדרים שלי –

אתה מוחה.

אתה צודק. כשם שאי־יושר איננו ניתן לחלוקה, כך הוא גם איננו ניתן למדידה. אי־יושר בממדים “גדולים” לא נותן שום הכשר לאי־יושר בממדים “קטנים”. אין קטן וגדול בתורה.

תרשה לי – לכבוד האמת האוניברסלית הזאת – למזוג לעצמי כוסית קטנה.

ולשתות לחייך.

אומר לך יותר מזה: לא רק שאי־יושר “קטן” הוא לא פחות שפל מאי־יושר “גדול”, אלא שלפעמים אני חושב שהוא יותר שפל ממנו!

כשאני קורא על פקיד שמעל במאה אלף, או על תעשיין שהבריח שני מיליונים – ואלה, אגב, אף פעם לא באים על עונשם, איכשהו, אינני יודע איך, זה מסתדר תמיד מתחת לשולחן, ולאחר כמה שבועות אתה לא שומע כלום עליהם. כל העסק צולל לאיזה לימבו – אז כשאני קורא על אלה, אני חושב: יש בזה איזו גדלות! העזה! אומץ! הרפתקה! זוהר! אפילו משהו רומנטי, הייתי אומר. כמו ב“הסנדק”. ראית ודאי את “הסנדק”, או קראת. כמו עם שודדי הים הפורטוגלים במאה השש־עשרה. כמו עם גיבורי המערבונים. כמו עם “M”. סרט שעשה עלי רושם גדול בילדותי, עם פיטר לורה.

אבל שישים דולר מפקיד בנק? פילגש אחת קטנה ומסכנה לעומת מבצעים גדולים של קזנובה? – עלוב, עלוב! לא רק המעשה הוא “קטן”, אלא שגם מבצע המעשה הוא קטן. רמש. שרץ.

וזו בדיוק היתה ההרגשה שלי לאחר היריקה בפרצוף שקיבלתי מן הכומר הגרמני ההוא: רמש. שרץ. נאלח –

טוב, אספר גם על המקרה ההוא בכנסייה.

בין כה וכה אין לי כבר מה להפסיד אצלך.

אם תרגיש בחילה, אני מרשה לך לקום וללכת.

לפני שלוש שנים נסעתי עם בידרמן לסטוקהולם, לוועידה בינלאומית לשימור הטבע. למה צריך היה אותי כמלווה? ראשית, מפני שהיה לו תקציב לזה, ואת התקציב צריך לנצל. שנית, כדי שאני, בתור דובר, אתן אחר כך פרסום לעניין. ולו.

אל תשאל אותי מה דיברו שם. אקולוגיה. פולושן. זיהום הטבע, זיהום האוויר, זיהום המים, זיהום האדמה. בעיקר על זיהום.

אגב, אל תחשוב שאני הקטן לא תורם את תרומתי הצנועה לזיהום הטבע: כשאני נוסע במכונית, את חפיסת הסיגריות הריקה שלי אני זורק, בדרך כלל, לצד הדרך, ומקווה שאיש לא ראה.

הרצאות ארוכות, משעממות, של פרופסורים חמורים, או חמוצים, עם טרמינולוגיה מסובכת מאוד, שלא מצאתי בה את ידי ואת רגלי. קניתי ג’ורנלים מצוירים בקיוסק שבפוּאיה ודיפדפתי בהם על הברכיים, כמו תלמיד לא ממושמע בבית ספר. הקפדתי לא לשבת אף פעם על יד בידרמן. תמיד שורה או שתיים מאחוריו. וכשהייתי מרגיש שהוא מסתכל בי, הייתי מעמיד פנים שאני מאזין בעניין רב.

מעניין, אגב: דווקא ההרצאה של בידרמן הכניסה איזו רוח רעננה לכינוס המכופתר הזה. במדע הוא לא מבין כלום. אבל דיבר דוגרי, ישראלית, בלשון של פקיד מועצה מקומית שמדבר על רשת הביוב במושבה. כולם היו מרוצים, כולם לחצו את ידו, הוא היה מאושר ש“ייצג בכבוד” את מדינת ישראל. אולי קראת על זה בעיתונים אחר כך. אני עבדך, סיפקתי את החומר לכתבה.

הנסיעה שלי “השתלמה”. אפשר לומר.

בתום הוועידה, בידרמן חזר ארצה, אני נשארתי לעוד יומיים.

הסיבוב הרגיל שלי: חנויות הפורנו, הצגות סקס, סרטים כחולים, העיר העתיקה, גמלא־סטאדן, הפרלמנט העתיק, ריקס־דאנס־הוסט, חנות הכולבו העצומה נורדיסקה קומפאנייט, אן־קא, כלי בית אמנותים בפה־או־בה, הארמון…

אגב, יש שם מוזיאון שהוא דווקא לא משעמם, מוזיאון פתוח, על פני שטח עצום, סקאנסן. מין כפר כזה, עם דוגמאות של בתים מתקופות שונות, מאזורים שונים, עם כל הריהוט שבהם. בתי עץ גדולים, גולמיים, עם קורות כבדות, עליות גג עצומות. שימור, שמור, ארכיטקטורה נורדית, ארכיטקטורה בלטית… שם זו באמת היתה מוזיקה קפואה, כי אני קפאתי ממש כשהתהלכתי בין הבקתות ההן.

עיר יפה, נקייה, קודרת. אנשים רציניים מאוד, נראים כבני אצולה מן הימים של סטרינברג. אני עם הפרצוף ה“ארי” שלי, לא הרגשתי את עצמי יוצא דופן בנוף. במסעדה פנו אלי מיד בשוודית, ללא היסוסים. “צבע מגן” קוראים לזה, אם אני זוכר מה למדתי בשיעורי הטבע.

נכנסתי לכנסייה שהמליצו לפני לראותה. כנסייה מודרנית, ברובע החדש של העיר. מרשימה, עם חלל גבוה, גבוה וצר, בצורת אוהל. אור סגרירי, נופל מלמעלה, באלכסון, כמו קרני שמש שחודרות מבעד לעננים. ויטראז’ים בלי מעשי השליחים ומעשי הנסים, רק עופרת קודרת, שקופה. אורגן גדול, גם כן בצבע עופרת. על הקיר שממול לכניסה, מאחורי המזבח, היה ציור ענקי של הצלוב. ציור מודרני. הגוף התלוי על הצלב, כולו אפור, משהו כעין צבע המוות, מעורר חרדה. ומעוות. כאילו איזה קורבן של פצצה אטומית. ועטרת הקוצים עשויה מסמרים גדולים ותיל. מזכיר מלחמות, אימי מלחמות. כל הציור הזה של הפסיון הביע ייסורים עמוקים, אבל לא ייסורים עתיקים, או ימי־ביניימים, אלא, כביכול, את ייסורי האנושות של ימינו, לאחר כל מה שידוע לנו על זוועות המלחמה, שהיתה, או שתבוא.

זה היה ביום א', אחת־עשרה בבוקר, ובכנסיה היו שמונים או מאה מתפללים. כולם שוודים, אני חושב. לא היו שם תיירים. עמדו בשקט, בדממה מוחלטת, בראשים מורכנים אל ספרי התפילה, ברקע נשמע רק אורגן, שקט מאוד. עמדתי בשורה האחרונה קצת מן הצד.

באמצע התפילה –

טוב, אומר את זה במילים הפשוטות ביותר:

הפלטתי. שקט, חשאי, חם – ומסריח נורא.

האוכל השוודי, כנראה, שלא יכולתי לעכל אותו.

לא היה אפשר לא להרגיש בו. הוא פשט מסביבי. ראיתי איך נחירי האנשים רוטטים ואת העווית הקלה של הבחילה בפניהם. ראיתי איך הם משיטים את עיניהם מספרי התפילה – בהסתר, בזהירות – לימין ולשמאל, לראות מאין נפלטה הרעה.

עמדתי כשידי שלובות לפני –

כאן עלי להיעזר במצלמת הקולנוע שלי. בקלוז־אפ על הפרצוף.

עמדתי והסתכלתי בצלוב, בלי להניד עפעף. בלי להסמיק.

הסתכלתי בצלוב בהבעה שכולה רוממות קודש, כולה דבקות דתית עילאית, במבט שכולו מרוכז בדמות שממול, בדמות המזדככת בייסוריה. בלי לחוש כביכול בנעשה סביבי, בלי לחוש אפילו בריח. לא על הקיר ממול היה הקדוש – אני הייתי הקדוש!

זהו. אני מודה לך שלא קמת ולא ברחת.

ואם תעשה סיפור מזה, יש לי מוטו בשבילך. תרשום: “נוד יהודי שקט אחד, עשוי להסריח חלל של קתדרלה שלמה”. בסוגריים: “ג’וליאן”.

בדיחה אנטישמית, מה?

כמובן, נבזית כמו כל הבדיחות מסוג זה.

כי אני הנני, סוף סוף, יהודי אחד! ויש יהודים מעטים מאוד, מעטים מאוד, שמסוגלים להסריח ולהסתתר מאחורי מסכה “ארית” כמו שלי! ולמה על כל העדה יצא הקצף?

אבל מה שמעניין אותי אישית בכל העניין הזה, הוא שמאז ועד עתה, כלומר לפני שלושה שבועות בערך – לא היו לי שום יסורי מצפון על כך.

יצאתי מן הכנסייה ואמרתי לעצמי: מה, לכל הרוחות! ענן כלה ונוד יעוף – והעולם על מקומו עומד. למי אכפת?

עד שהריח אותי הגרמני ההוא. בחוש על־טבעי ממש!

ורק עכשיו, רק עכשיו כשאני נזכר בזה בלילה, הדם מציף את ראשי. אני מתהפך מצד אל צד, ואינני יכול לתפוס איך יכולתי, איך יכולתי !

אילו לפחות עשיתי את זה בכוונה! נאמר –

בתור מחאה על רדיפות הנוצרים את היהודים במשך אלפיים שנה. או… לא, פשוט פלטתי. שקט, חשאי, חם – ומסריח! –

אלוהים! כשאני חושב על הבת שלי, דליה, שמעריצה אותי, שאני סמל היושר והטוהר בעיניה –

פעם, תאר לעצמך, פעם לא הספיקה להכין את השיעורים בתנ"ך, הלכה לבית הספר חצי שעה יותר מוקדם והעתיקה את התשובות מחברה שלה. סיפרה את זה לגאולה והשביעה אותה שלא תספר לי. כדי לא לפגוע בי. כדי שלא אתבייש בה!

כשאני חושב: אילו היו נודעים לה כל הדברים האלה שסיפרתי לך עליהם, כל השקרים, הגנבות, הבושות, הסירחונות – אלוהים! – איפה הייתי קובר את עצמי? איפה?

לפעמים אני חושב ­– הלוא זה מוכרח פעם להיוודע! מוכרח! אין דבר כזה – שאפשר להסתיר הכול, לתמיד, לעולם!

אני אדם מושחת. מושחת מאוד.

אתה מחייך. בספקנות. באי־הסכמה.

אני יודע מה אתה אומר לעצמך. אתה אומר לעצמך: אדם האומר על עצמו שהוא מושחת, כבר הוא לא מושחת כל כך. אתה אומר לעצמך: הנה הוא מתודה כבר שש, שבע שעות, שופך את כל לבו, מכה על כל החטאים – אדם מתוודה, משהו טהור בוודאי יש בו! עצם הווידוי הוא מירוק!

טעות שלך, אדוני! טעות גדולה! רק בספרים היפים זה כך! בחיים – הווידוי עלול להיות גם חלק מן השחיתות! אולי החלק המושחת ביותר שבה!

כי, ראשית – מנין לך שהתוודיתי על הכול? אולי ספרתי לך על החטאים “הקטנים” שלי כדי לכסות על חטאים הרבה יותר גדולים, שאותם אני מסתיר? אולי, למשל, מעלתי בכמה אלפים? היו לי הזדמנויות כאלה, כשתורמים תמימים השאירו כסף בידי!

שנית – ייתכן, ייתכן מאוד, שכל הווידוי הזה לא בא אלא כדי להוסיף עוד נקודת חן לפנים מלאות החן שלי, שכולן מפיקות יושר. כאילו אני אומר: הנה, תראה כמה אני ישר ביסודי, אני אפילו מתוודה! מספר את כל האמת על עצמי! היש מעשה ישר מזה, אצילי מזה, נוגע כל כך ללב?

תאר לך איזו שחיתות זו, כשאפילו הכלי הטהור הזה, ששמו “וידוי” – מטמאים למטרות אנוכיות של שקר!

לספר לך משהו? בלילות האלה, כשאני ער, יש רגעים – לכל אדם, אני מתאר לעצמי, יש רגעים כאלה – שאני חושב על איבוד לדעת. ג’וליאן – איבוד לדעת? ג’וליאן, הבחור האופטימי, המתבדח, הציני לפעמים – ואיבוד לדעת? כן, זה קורה לי. זה קורה לי כשאני תופס את עצמי בעוד איזה אי־יושר ואני נזכר בו. אתה מבין – אני, בדרך כלל, גם הגנב וגם השוטר. בתור גנב אני מצליח להתחמק. בתור שוטר אני מעלים עין. או מתוך עצלות אינני רודף אחר הגנב, אלא יושב בתחנה כמו קצין תורן ועונה לטלפון. אבל כשהשוטר שבי תופס את הגנב שבי – אני במלכודת. אני כלוא בתוך עצמי מבלי כל יכולת להשתחרר מן הכלא של עצמי. אני יודע שלא אצא זכאי. כל ההוכחות על השולחן. אי־אפשר לשקר. אין למי לשקר, כי אתה גם השופט, נוסף על הכול. זו מצוקה נוראה. ואז – המפלט היחיד הוא המחשבה על מוות.

מוות. נדמה לך, מה יכול להיות יותר טהור, יותר לבן, ממוות. אחריו אין עוד כלום, אין עוד כל חשבונות. אין עוד כל חובות. בפניו – אדם יכול להרשות לעצמו להיות נקי לגמרי, ישר לגמרי, לא להעמיד פנים, להיות גלוי ואמיתי עד הסוף. אם אינך מאמין בעולם הבא, כמובן, שבו אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני בוראך.

והנה, כשאני חושב על זה – על איבוד לדעת, כלומר – אני מדמיין לעצמי שאשאיר מכתב, שיסביר את סיבת המעשה וכדומה. ומעניין: את המכתב אני משאיר בדמיוני לא לגאולה, או לאמי, לא למישהו מחברי הקרובים, אלא לאדם מסוים שבעצם אינני אוהב אותו, אדם שיש לי אפילו טינה כלפיו, שיש לי יצר רע כלפיו, רצון לראות בכישלונו, במפלתו – לא אזכיר כרגע את שמו. והנה במכתב הזה, שאותו אני כותב שוב ושוב, פעמים רבות, ובדמיוני – אינני אומר את האמת! תאר לך – מכתב שאני משאיר כעדות אחר מותי, העדות היחידה עלי בכתב מאת עצמי ב“רגע של אמת”, מומנטו מורי! – אינני אומר בו את האמת! אינני מספר בו כלל על חטאים, על בושה נוראה – שהיא, בעצם, הסיבה למחשבות האלה על התאבדות – אלא אני עושה אותו “אצילי”, “ספרותי” אפשר לומר, משהו על הייאוש מן החיים בכלל, על חוסר הטעם בחיים בכלל, על השאיפה ליופי, שלא התגשמה… בקיצור, מכתב שלאחר שקוראים אותו, מזילים דמעות ואומרים, איזה אדם נפלא הלך מאיתנו, איזה אדם טהור נפש, תהי נשמתו צרורה בצרור זיכרונותינו היקרים ביותר…

זהו, אני גמרתי.

עכשיו תורך.

אתה עייף מדי.

אני רואה, העיניים כבר נעצמות לך.

אולי תישן קצת. תוכל להיכנס שם, לחדר, תתפשט, תתכסה בשמיכה ותישן כמה שעות. בצהריים אעיר אותך ונאכל יחד. מה? אני בין כה וכה לא אצליח להירדם.

עוד כוס קפה, אם כן.

גם זה לא.

טוב, תרביץ. אני שומע. מבטיח לך להקשיב לך כל היום. כל הלילה בלי הגבלה.

אתה צודק, בעצם. אתה אומר לעצמך: אם להתוודות – למה דווקא בפני יגאל רביב?

בייחוד שאתה, כסופר, יכול לכתוב את הדברים, ואז יש לך סיפור. הסיפור מתפרסם, מופיעות ביקורות –

אגב, קראתי את ההתקפה עליך. מתי זה היה? חודש? חודשיים? לא קורא מוספים ספרותיים בדרך כלל, הפעם נתקלתי בשמך – עניין אותי.

הוא לא צדק, המבקר הזה, מה שמו?

לא חשוב.

אמרתי לגאולה שהוא לא צדק. כנות! מה זה כנות? בספרות לא מחפשים כנות. ספרות היא בדיה. לא חשוב כלל אם הדברים יכלו לקרות או לא יכלו, אם הסופר מאמין בהם או לא. מיטב השיר כזבו, כמו שאומרים. מה זה שייך בכלל?

דע לך, אני עוקב אחרי כל מה שאתה מפרסם. משנים. אין ספר שלך שלא קראתי.

דעתי?

חשובה לך?

זו מחמאה בשבילי.

לומר לך את האמת? כל האמת?

אל תחשוש, אל תחשוש…

ובכן, ראשית – תמיד מעניין, תמיד מרתק. לא קרה אפילו פעם אחת שהנחתי ספר שלך באמצע.

גם המבנה שלך מצוין. אתה אמן המבנה, אני חושב.

על תיאורי הטבע אני פוסח. תסלח לי.

מה שחסר לי אצלך – אישית, כלומר, זה עניין אישי בהחלט –

איך אסביר לך?

אצלך תמיד יש איזו הסתתרות מאחורי הדברים. תמיד הסוואות. אתה מתחבא מאחורי איזו אלגוריה, סמלים, רעיונות, דברים המשתמעים לשתי פנים –

לא אמרתי שזה לא לגיטימי בספרות! לי זה מפריע. אישית.

לא חשוב. אולי אני טועה.

אם כן החלטת לא לדבר.

כוסית תעזור?

זה לא הוגן אדוני! אני יושב ומתוודה לפניך לילה שלם, בוקר, שופך לפניך את הנשמה המחורבנת שלי, ואתה –

אני במקומך –

לי כוסית עוזרת תמיד.

סקאוּל!

אני במקומך הייתי מתוודה על עניין אחד לפחות.

להזכיר לך?

לא תזכור בוודאי. זה היה מזמן.

אני רואה שנגזר עלי לומר גם את הוידוי שלך. טוב.

אתה זוכר בוודאי – את זה לא שכחת! – שהיית עד שלנו ברבנות, כשבאנו להירשם לנישואים. אני בחרתי בך כעד. גאולה אמרה לא, לא הוא. אני עמדתי על כך. מדוע? – הרי ידעתי שאהבה אותך לפני. אהבה ראשונה. שלוש שנים. ידעתי גם שאתה לא “מאשר” את הקשר הזה בינינו. ראיתי את זה על פי ההבעה שלך, בפעמים המעטות שנפגשנו יחד, שלושתנו, לפני זה. היית צונן אלי, כמעט שלא דיברת, כאילו לא מצאת אותי ראוי לכך. וראוי לה. ואני – באמת הרגשתי את עצמי נמושה לעומתך.

לי? רגשי נחיתות? שטויות! אתה יודע שמעולם לא היו לי. רגש הנחיתות היחיד שלי עכשיו הוא זה שיש לי פיאט קטנה ועלובה שעה שלבידרמן יש פז’ו 404!

למה בכל זאת עמדתי על כך שאתה תהיה עד?

ראשית – מפני שחשבתי את זה לכבוד לנו. אתה כבר היית סופר די נודע אז. שני ספרים, נדמה לי. כתבו עליך הרבה.

שנית –

לא חשוב. פסיכולוגיה. לא ניכנס לזה עכשיו.

התנהגת יפה. עלי לציין זאת. שיחקת יפה את משחק העד, התבדחת איתנו, גם איתי, הקלת עלי, אישית. הייתי אסיר תודה לך על כך. אכלנו יחד צהרים אחרי זה, כזכור לך, ואתה, באופן חופשי לגמרי, סיפרת כל מיני סיפורים מבדחים על גאולה. היא היתה במבוכה, אני לא. היינו ככה. שני גברים כנגד אישה.

במסיבת החתונה עצמה לא היית. גאולה אמרה שצילצלת והתנצלת שלא תוכל לבוא. כי היתה לך איזו פגישה חשובה מחוץ לעיר. המסיבה היתה עצובה. היינו במצב קשה אז. אבי, שנה לפני כן, פשט את הרגל. קיבלנו דירה קטנה, בת חדר וחצי, בקומת קרקע. אני עוד למדתי, גאולה השתכרה מעט. היו דאגות. ניסינו לשמוח ולא הלך. אולי גם מפני שאתה לא היית. ואולי לא.

למדתי בירושלים, לגמור את הבי־אי שלי, והייתי חוזר הביתה רק פעם בשבוע. לפעמים פעמיים. גאולה היתה בוכה. בסוף כל פגישה שלנו – פגישות קצרות, לפעמים רק ללילה – היתה בוכה. היינו שוכבים, אחרי זה בחושך, הייתי שומע את ההתייפחות שלה. הייתי שואל אותה מה קרה, ולא היתה עונה לי. כשהייתי כועס, היתה אומרת, “אינני יכולה להסביר לך. אני בעצמי לא יודעת.” גאולה לא יודעת לשקר. היא לא תמיד מספרת את האמת, אבל לא משקרת. בהתחלה חשבתי שזה מפני שאנחנו לא רואים זה את זה. מפני שקשה לה כך, כשאני שם והיא כאן, רוב הזמן. אחר כך חשבתי – אולי התאכזבה ממני. אחר כך התחלתי לחשוד. חשדתי שיש יחסים ביניכם, כשאני לא בבית. פעם אחת העזתי לשאול אותה. היא הכחישה, בכל תוקף.

כשנכנס חשד, הוא לא יוצא. מבעיר בערות. במקום להתרכז בלימודים, היו דמיונות שורפים אותי. בזמן ההרצאות, בלילות. בכל לילה הייתי חושב, הנה, בשעה זו, ברגע זה. בשלוש לפנות בוקר הייתי נרדם, מפני שניחמתי את עצמי שכבר הלכת.

הרבה אי־אפשר לעמוד בזה. זה מכלה אותך. יום אחד החלטתי לנקוט את התחבולה העתיקה – “להפתיע”.

זה היה ביום ג', סוף מארס. נסעתי לתל אביב. הגעתי בתשע בערב. נכנסתי בשקט לחצר האחורית, מאחורי הדירה –

החלון האחורי היה פתוח, ואור נפל ממנו אל החצר. הסתתרתי בצל, והיה שם עץ גויאבה שגם ענפיו הסתירו אותי.

כשראיתי אותך שם, עלה לי הדם לראש; כל החשדות התאשרו: הדמיונות לא רימו! הדחף הראשון שלי היה להתפרץ פנימה, דרך החלון, ולהכות עד רצח.

אבל הבלגתי. הבלגתי, מפני שהחלטתי לתפוס אתכם בעצם המעשה. על חם, כמו שאומרים.

לא ישבתם זה ליד זה, היא ישבה על המיטה, נשענת אל הקיר, ואתה ישבת בכורסה, הרגליים פשוטות לפנים, המקטרת בפה. השולחן הקטן הבדיל ביניכם. שתקתם. האוויר היה כבד. גאולה, אני זוכר, מבטה היה מושפל אל האצבע שלה, ששירטטה צורות על כיסוי המיטה, בעצבנות. המבט שלך היה נעוץ בה, נוקב, לא השתנית הרבה מאז, רק הזקן היה שחור יותר, בלי חוטי שיבה, ופחות קמטים, כמובן. עמדתי רגעים ארוכים וציפיתי. לא הבנתי. לא הבנתי מדוע אתם שותקים, מדוע אתם יושבים כך זה מול זה. אחר כך היא נשאה מבטה אליך ואמרה: “אינני יכולה, תבין. אינני יכולה”. אז התחלת אתה לדבר. בקול שקט, בטוח, בעל סמכות. אבהית ממש. תמיד קינאתי בכוח ההשפעה שלך עליה. היית מבוגר ממנה בחמש־שש שנים, והיא העריצה אותך. דיברת דברים גבוהים, שלא את כולם שמעתי. על ההגשמה העצמית של אדם. על זה שחובתו הראשונה של אדם היא להגשים את כל האפשרויות הטמונות בו. על השלטת הרצון. על אי־כניעה לרגשות חולפים. על ההבדל בין רגשות אמיתיים, הנובעים מטבע האדם, ובין רגשות מדומים, על יכולת האדם לקבוע את גורלו. הכול היה מנוסח באופן כוללני מאוד, כמו אמיתות פילוסופיות. הבאת דוגמאות. הזכרת איזה מחזה של איבסן, אם אינני טועה. האזנתי בדריכות, במאמץ לתפוס כל מילה, שלא תישמט. מפעם לפעם עברו מכוניות ברחוב, שהפריעו לי. רשרוש של עלים בחצר. אמרת משהו על “יושר פנימי בניגוד ליושר חברתי”, או בניגוד למוסר של משפטים קדומים, אמרת. לאט לאט התחלתי להבין שאתה מסית אותה. נגדי. מתוך שאתה דורש את טובתה, כמובן.

כשגמרת, היא לא ענתה. עברו כמה דקות, ואחר כך היא לקחה את הממחטה שהיתה מונחת לידה ושמה על עיניה, ואחר כך התייפחה. התייפחות שקטה, אל תוך הממחטה, אך בלי יכולת לעצור בעצמה. אותה התייפחות שאני הכרתי, היטב. לא ניסית לנחם אותה, לא ניסית לעצור את התייפחותה.

הרהורי הקנאה שלי חלפו. רציתי לבכות ממש. בשבילה. בשבילך. ראיתי בך משהו שטני, סדיסטי. צעקתי בתוכי: למה אתה מסית אותה נגדי? למה? עכשיו. חודשיים אחרי החתונה. אחרי שהיית עד. למה? מה רצית להשיג בזה?

אתה לא אהבת אותה. ידעתי שלא אהבת אותה. אילו אהבת אותה, לא היית מענה אותה כך. רצית רק לדרוס.

היא בכתה, אתה ניקית את המקטרת למאפרה, ולא הסתכלת בה.

אחר כך קמת לאט לאט, מילמלת משהו שלא שמעתי, ויצאת. שמעתי את הצעדים שלך על המדרכה, מתרחקים.

המשכתי לעמוד שם, על יד העץ. הדמעות חנקו אותי. היה לי צר עליה, האמן לי, הרבה יותר מאשר על עצמי. היה לי רצון חזק מאוד, חזק מאוד להיכנס ולחבק אותה, לנחם אותה. אבל הבלגתי. זו היתה בושה. המון זמן עמדתי שם. ראיתי קודם איך, מיד לאחר שיצאת, התנפלה על הכר ובכתה עוד יותר, עם הפנים בתוכו. אחר כך קיפלה את כיסוי המיטה, סגרה את הווילון. כשכיבתה את האור, הסתלקתי. נסעתי לתחנה המרכזית, משם בטקסי לירושלים.

שמונה־עשרה שנה עברו. אף פעם אחת לא גיליתי לגאולה, אפילו ברמז, שאני יודע משהו. היינו נפגשים איתך, לפעמים, גם אז, בימים ההם. אני כבר הייתי צונן כלפיך. בעצם, שנאתי אותך, אבל אני חושב שלא נתתי לך סיבה לחשוד בי שידעתי על הפגישות ביניכם, ועל תוכנן. כפי שאמרתי כבר, יש לי שליטה טובה מאוד על הבעות הפנים שלי. גם על העצבים.

היו לי שנתיים קשות מאוד, עם הידיעה הזאת. עד שנולדה דליה. אחר כך הכול השתנה. אמרתי לך: יש לנו חיי משפחה מאושרים. אידיאליים, אפשר לומר.

זהו. עכשיו אתה גמרת. תודה על גילוי הלב. תודה רבה, אדוני. היה מעניין מאוד, נוגע ללב.

עכשיו אני עייף מאוד.

הגלגל התהפך: אתה ער מאוד, כפי שאני רואה, ואני מת לישון.

יש לי הרגשה שהפעם אישן. הרבה. למלא את החסר. שתים־עשרה שעות, עשרים. עד מחר אחר הצהרים. גאולה והילדים חוזרים מחר. בשלוש.

את דליה ראית בזמן האחרון? יפה, לא? ירשה ממני את העיניים התכולות, את השיער הבלונדי. ואת השכל – מאמה. מוכשרת מאוד. היא מעריצה אותי.

מחר בשלוש אני נוסע לתחנה לקבל אותם.

מצטער אם גרמתי לך מבוכה כלשהי, בווידוי שלך.

אתה חופשי.

אתה מנחש בודאי למי רציתי לשלוח את המכתב הזה, שחשבתי להשאיר אחרי מותי.

מסובך, מסובך מאוד.

אין דבר קשה יותר מן האמת.

אמרתי לך כבר: השקר אינו ניתן לחלוקה. אדם שהשקר הוא בדמו, מסוגל לשקר בכול.

אם כן –

מי יודע, מי יודע –

אולי גם כל מה שסיפרתי לך ב“ווידוי” הזה שלי הוא שקר. מניין לך שלא? אולי בדיתי הכול מלבי. להד"ם. לא היה ולא נברא כל הסיפור על שישים הדולר באמריקה. כל הסיפור על גנבת הספרים. כל הסיפור על הכנסייה בסטוקהולם. ומעולם לא הצצתי באישה מתפשטת בחלון, מעולם לא היתה לי פילגש קטנה וחמודה. מעולם לא נתתי מתנה לכומר גרמני מחורבן.

אולי סיפרתי לך את כל זה פשוט מפני שאני אוהב לספר! או כבמאי סרטים מתוסכל! או –

כדי לעטר את הראש המלאכי שלי בזר של פרחי חטאים, שיעשה אותי יפה יותר, מעניין יותר, “מסתורי” יותר, “עמוק” יותר. ומסביב לזר – גם הילת קדושה, של “וידוי”! גם חוטא וגם קדוש – מה יכול להיות יותר מזה?

אולי. מי יודע.

סופיזם, מה?

כי הרי גם מה שאמרתי ברגע זה – יש בו מן הווידוי!

על כל פנים, נתתי לך חומר לסיפור. אתה יכול להשתמש בו, חינם אין כסף. רק את השמות תשנה, בבקשה.

אם כי –

אינני יודע אם יהיה בו הרבה מן החידוש. וידויים כל כך רבים נכתבו כבר – אוגוסטינוס, רוסו, דוסטויבסקי, “כתבים מן המרתף” –

מה אפשר עוד להוסיף על החרקירי הזה שב“כתבים מן המרתף”?

“הנפילה” של קאמי, אנדרה ג’יד.

קראתי, קראתי. אני אספן של וידויים.

גם אצלנו. ברנר, ב“מכאן ומכאן”. אני טועה? על כל פנים יש שם משהו מעין וידוי.

מה תוכל להוסיף. אם כן? כל הווידויים דומים זה לזה, פחות או יותר. כולם מכים על חטאים, כאלה ואחרים, כולם שופכים את כל האשפה שבנשמה אל רשות הרבים – מזהמים את האוויר, כמובן! פולושן! – בכולם איכשהו יוצא המתוודה, לאחר שגמר, טהור יותר מאשר כשהתחיל.

אני, על כל פנים, אינני “השופט החוזר בתשובה” שב“הנפילה”, זה ברור לך.

אולי זה היה חידוש. הגיבור שלך, שאת שמו אינני יודע, לא יצא טהור יותר בסופו של הווידוי.

פגם חמור, אתה אומר. דרוש לך משהו מזכך. קתרזיס, כמו שקוראים לזה. גם את זה עלי לספק לך? אין לך די דמיון להמציא משהו בעצמך?

אני מנסה לחשוב.

תרשה לי כוסית, לעזרה –

טוב, אז שמע.

אספר לך משהו שהוא גם אישי וגם מענייני בתור דובר המחלקה לשימור הטבע. מש"ט.

אמרתי לך שהטבע משעמם אותי. זה נכון, בדרך כלל. אבל יש פינת נוף אחת שאני אוהב מאוד, המקום שבו נולדתי.

חייתי בזכרון יעקב עד גיל אחת־עשרה. הזיכרונות “הנקיים” ביותר שלי הם מן השנים ההן. אחר כך עברנו לתל אביב, אבל היינו באים לבקר את סבי. בית עתיק, מאבן, עם עליית גג עצומה ומלאה סודות – שבו נולד גם אבי – וחצר גדולה עם אורווה, דיר חמורים, מחסנים, אסמים, ובהם חציר רקוב, מחרשות ישנות, קלשונים, יונים, עטלפים. מאחורי החצר – שלושה דונמים מוקפים גדר אבנים, מאלה שסבי סיקל מן האדמה, שלושה דונמים עצי פרי: שקד, אפרסק, תפוחים ואגסים, זיתים, גפנים.

לאחר שמת סבי, החלה המלחמה על הירושה. לאבי אחות אחת, שלאחר נישואיה, היגרה לרודזיה, ושני אחים, בעלי תאוות רכושנות עצומה של איכרים. קנו כרמים ליד גבעת עדה, ליד בת שלמה, עדרי בקר מן הבדואים, חורשות זיתים. שניהם חברים בהנהלת היקב, מועצת אגודת הכורמים, הנהלת בנק “הלוואה וחיסכון”. מי יודע מה עוד. לחצו על אבי שימכור להם את חלקו בירושה. לא רצה. התעקש. היו סכסוכים נוראיים. היו באים אלינו לתל אביב, משדלים אותו, מפצירים בו, טוענים שבין כה וכה הוא לא יושב על האדמה, ותמיד הדבר היה נגמר בצעקות ובאיומים.

כשפשט אבי את הרגל, והלך לראות מה מצב הנחלה שלו – חמישה־עשר דונם מטע שקדים ועוד שלושים וחמישה דונם אדמת מרעה – ראה שהאחים פלשו לגבולו ונטעו שזיפים על אדמת הבור. התחילה פרשת משפטים. אבל לפני שהסתיימה – נפח את נשמתו. הסכסוכים האלה הורידו אותו שאולה.

קברנו אותו בזכרון יעקב, ליד אביו ואמו.

בית הקברות הזה הוא מקום יפה מאוד, נטוע ברושים ואורנים. חלקו הגדול היום הוא “שיכונים חדשים” – יציקות בטון, לוחות שיש, אותיות נחושת, אריחים – אבל “הרובע הישן”, שורה עליו הוד של הימים הראשונים. מרגוע עצוב כזה, בצל העצים. מצבות קטנות, מאבני המקום, עם גמלונים, מעלות אזוב. כמו מזבחות. עתיק, עלייה ראשונה. כשאנחנו עולים אל קבר אבא, ביום הפטירה, אני אוהב להסתכל בכתובות: “איש טהור ונדיב לב, קשור בנימי נשמתו לצור מחצבתו”, “רוב אנחות השאיר אחריו, מנוחה רבה לא היתה לו גם בחייו”. “מר לנו על פטירת אמנו, קטנים נשארנו בעת פטירת אבינו, ועתה ניטלה גם עטרת ראשינו”. או סתם – “איש ישר ונכבד”, “הזקנה שרה התמימה”, “נער חרוץ וטוב לב”, “ביתה היה פתוח לכל איש צר ומצוק”. על אחת המצבות חרות: “אחד הראשונים, איש חשוב וישר בדרכי החיים, נאמן לאמו ולמשפחתו” – האל“ף של:”לאמו" מחוקה ומעליה כתוב עי"ן… על מצבה אחרת חרותים חרוזים שאתה יכול לחבר סיפור שלם סביבם: “כלה לחופה, חטפתך מיתה נמהרה, תחת כלולות מצאת קבורות בארץ זרה, נוחי עתה שלום בעפרות מולדת יקרה”…

“עפרות מולדת יקרה”. כשאני רואה את המילים החמימות האלה, עומדות דמעות בגרוני.

ועל קבר סבתי חרות: “תשכח ימיננו אם נשכחך אמנו, במותך נחרב סמל חיינו, יושרך וצדקתך השרו גאווה בלבנו, על מותך נבכה, תיזלנה עינינו”.

אני עוד המשכתי לטפל בענייני הקרקע, אבל לא היה לי כוח לעמוד בזה לבדי – אמי היא אישה עדינה מאוד, כשמתחילות צעקות, היא תכף מתקפלת ופורשת לחדרה – נגד שני גברתנים כמו דודי, נכנעתי לפשרה, פשרה מבישה, בעצם: אנחנו מוסרים להם, לשני האחים, את כל האדמה החקלאית, יותר מחמישים דונם, ומקבלים תמורת זה את הבית הישן של סבי – בית שהוא כבר חצי חורבה, למעשה, שבין כה וכה איש לא גר בו – ושניים מתוך שלושת הדונמים שמאחוריו.

למה רק שניים? מפני שהם “ויתרו” על המבנים שבחצר – האורווה, הדיר, האסמים, מכבש זיתים ערבי – מבנים שאי־אפשר היה לעשות בהם כלום.

כסימן גבול בין שני הדונמים שלנו והדונם שלהם – שימש עץ אזדרכת עתיק שסבי נטע, עץ עבה מאוד, גבוה. דרושים היו שניים כדי להקיף את גזעו.

אמי לא רצתה להישאר בתל אביב. שיפצנו קצת את הבית, הכנסנו בו תנור חימום גדול עם ארובה, אמבטיה חדשה, והיא עברה לגור בו. יש לה שתיים־שלוש ידידות במושבה, שהיא קשורה אליהן בלב ונפש. היינו באים לבקר אותה לעתים קרובות עם הילדים.

לפני שלוש או ארבע שנים, אם זכור לך, באה הגרמנייה ההיא – מיסיונרית או לא מיסיונרית, אינני יודע – למושבה, והתחילה קונה נכסים. קנתה את הפנסיון של דורה שוורץ, לאחר זה עוד כרמים ושדות ומגרשים, כל מה שיכלה לשים יד עליו. האיכרים הריחו כסף: אפשר למכור, לעשות הון. הדודים שלי הם לא אחרונים בשטח זה. בפיקחות האיכרית שלהם, אמרו: נחכה. נחכה באורך רוח, בינתיים יאמירו המחירים.

לפני שנה בערך, החליטו שהגיעה השעה. מכרו לגרמנים את דונם האדמה הגובל עם החצר שלנו, כמגרש לבנייה. קיבלו בעדו שלושים אלף. שלושים אלף בעד חלקה שהיתה שווה לכל היותר חמשת אלפים.

כשביקרתי את אמי כמה חודשים אחרי זה, אמרה לי: “שמעת? הם עומדים לכרות את האזדרכת.” היא היתה מזועזעת.

רצתי אל הדוד שלי, הקשיש בין השניים, אמרתי לו: “איך אתה מרשה לכרות את האזדרכת הזאת? הלא אבא שלך נטע אותה! היא בת תשעים שנה! האזדרכת הכי עתיקה במושבה!”

הוא צחק: “למה לך אזדרכת? הגרמנים אנשים נקיים, אוהבים יופי, הם ייטעו לך שם חורשה שלמה של אורנים!”

יצאתי ואמרתי: “על גופתי יכרתו אותה!”

מה היה לי לאזדרכת הזו. מה היה.

כשהייתי ילד, הייתי מטפס עליה כמעט יום יום. מן הצמרת אפשר היה לראות את חצי הארץ – שפיה, בת שלמה, המוחרקה, אום אל־פאחם, הים, כרמים, יערות. ביום בהיר מאוד – גם את החרמון. לפעמים הייתי נתלה בענפים העליונים עם הראש למטה, ורואה רק את השמים.

היתה לנו שכנה, אלמנה, ששנאה אותי משום מה. היתה קוראת לי “פראנצל” בגלל שׂער הפשתן שלי. מגרשת אותי מן החצר שלה כמו שמגרשים תרנגולת. תמיד היתה מתאנה לי. לפעמים היתה מיידה בי אבנים.

פעם, כשהייתי בן שש בערך, נפל קן יונים מן האזדרכת, הגוזלים נמצאו מתים לרגלי העץ. הלכה הזקנה אל אבי וספרה לו שראתה אותי מטפס על העץ, מפיל את הקן ואחר כך מולק את הגוזלים אחד אחד. במו עיניה ראתה.

זה לא היה נכון. אני אומר עכשיו את האמת.

אבי קרא לי ושאל אם נכון שאני הרגתי את הגוזלים. אמרתי: לא נכון. הוא הסתכל בי רגע ארוך, ישר בעיני, ואמר: אני רוצה שתודה בזה. חזרתי ואמרתי: זה לא נכון. אמר: אני לא אעשה לך שום דבר אם תודה, אבל אם לא תודה, לא אדבר איתך.

הוא לא דיבר איתי יום אחד, יום שני –

היה עלי חרם. איש לא דיבר איתי בבית. הייתי פחות מבן שש.

ביום שלישי –

אני זוכר היטב את הרגעים האלה. אבי עמד באורווה והרכיב את הרתמה על ראש הסוס. סמוך לפתח. אור השמש נפל רק על רגליו ועל הקש שלרגליו. חצי גופו העליון היה בצל, כמעט חשוך. ניגשתי לאט לאט, יחף, וכשהגעתי לפתח, הרגיש בי. לרגע הפנה את ראשו אלי, ומיד חזר להתעסק ברתמה, כאילו לא הייתי קיים בשבילו. היה לי חנוק בלב, כבד. היה לי קשה.

הסתלקתי והסתובבתי בחצר. הלכתי לאזדרכת ההיא והסתובבתי על ידה. מקיף אותה, מקיף. בועט באבנים, בקוצים, רציתי לבכות, אבל לא בכיתי. אימצתי את העיניים חזק, לא לבכות.

אחר כך חזרתי אל האורווה. חיכיתי רגע בפתח, שיסתכל בי, וכשהסתכל, אמרתי, בקול יבש: אני מודה.

הוא חייך חיוך צר, קמצני ואמר: תביא לי את האוכף מן הפינה.

וזהו.

ותאמין לי, תאמין לי, זה לא היה נכון. לא הרגתי אותם. אני נשבע לך, לא הרגתי! לא, לא –

תסלח לי.

עצבים. לא ישנתי כמה לילות.

אני לא סנטימנטלי בדרך כלל.

“עולה הרגל”

ג’וליאן. יצאתי מביתך בהרגשה קשה. הנחתי לך לדבר, שעות, לילה, בוקר, לשפוך את לבך לפני, ואני הקשבתי – וקיטרתי עשן. הרי זה מעשה רמייה ממש. אתה נתת לי משלך ללא חסוך, מכל היקר, כחלק מהסכם חליפין בלתי כתוב, מיוסד על אמון הדדי, ואני גרפתי מלוא השק, העמסתי על שכמי, וברחתי. הוניתי אותך.

אבל אינני מסוגל להיות גלוי לב. זהו מום קשה, שאני מודע לו. אני מנסה, לעתים, בעל כורחי, לדבר “בכנות” על עצמי – הרי לעתים אתה חייב לתת תמורה כלשהי בעד מה שאתה מקבל – ואז אני נשמע מזויף, מזויף מאוד, קודם כול באוזני עצמי, וללא ספק גם באוזני הזולת, אם הוא ניחן ברגישות כלשהי. הכול לא נכון, הכול: העמדות פנים, מסכות של אירוניה וציניות, משחקי מחבואים, וסתם שקרים, וככל שהזולת המשׂיח עמי “כן” יותר, גלוי לב יותר, כך אני מזייף יותר, או נכשל בלשוני, או מגמגם, או מפריח כזבים והבלים, שיש בהם חוצפה ממש מבחינת הזלזול בבן השיח. מכאן תבין מדוע מול הכנות שלך, נאלמתי דומייה.

בעצם, גם בכתיבה, “גילויי לב” ו“כנות”, בכל הנוגע לעצמי, אינם מתכונותי. מבחינה זו, צדק המבקר ההוא, שהאשים אותי ב“חוסר כנות”. רגילים לדבר על “היסודות האוטוביוגרפיים” ביצירותיו של סופר, כביכול כל גיבור שלו הוא התגלמות האני שלו, או של חלק מן האני שלו. גם אתה הזכרת משהו בעניין זה. לא, אצלי יש רק “יסודות אנטי־אוטוביוגרפיים”. כיסוי, טשטוש העקבות, הטעיות, חצים סימני דרך המוליכים את הקורא ממני והלאה. דווקא כשנדמה לו שהוא מתקרב למקום מחבואי.

זכור לך אולי משחק החלונות באחד הסיפורים הראשונים שלי, “חורבות יפו”, בין רוטמן ווֶרגה. רוטמן הבנאי עומד על הפיגום ומתקן את חורבות הבית שהוא עומד לגור בו. חצי גופו נראה בעד מסגרת החלון. מן העבר השני של הכיכר – ביפו זו, החצי נטושה, של שנות החמישים – עומד ורגה הצייר, ליד חלון ביתו, מצייר את דיוקנו של רוטמן. רוטמן, הנטוי על מלאכתו עם כף הבנאים שבידו, מעמיד פנים שאינו רואה את ורגה, אך מדי פעם הוא מציץ לעברו, מתוך סקרנות. ורגה מעמיד פנים שאינו מצייר את רוטמן, אלא את פיסת הנוף שלמולו, כשהוא נפגש במבטו של זה, הוא משים עצמו שקוע בציורו. כך זה נמשך כמה ימים, משחק המחבואים הזה, עד שיום אחד יורד רוטמן מן הפיגום, חוצה את הכיכר, באמתלה של בקשת מים והוא נכנס לביתו של ורגה. ורגה מזמין אותו לשבת ומגלה לו שהוא מצייר את דמות דיוקנו. רוטמן מעיף עין על הציור, אך אינו מעיר דבר. תוך כדי דו־שיח מתברר לוורגה שרוטמן הוא פליט השואה. נקשרים יחסים בין השניים, ובביקוריו הבאים מגולל רוטמן, קרעים קרעים, את פרשת תלאותיו. יום אחד הוא מספר לו סיפור שלא סיפר לשום אדם: איך נטש את אשתו – בעצם, הסגיר אותה לרוצחים – כדי להינצל ממוות. הסיפור מזעזע את ורגה, מבעת אותו. הוא חדל לצייר. דיוקנו הבלתי גמור של רוטמן יורד למרתף הגרוטאות.

הזכרתי את הסיפור הזה, כי הוא נוגע לעניין ה“כנות” (לא, ורגה העדין, הרגיש, הסנטימנטלי, אינו אני, כמובן. הגיבורים שלי תמיד יותר “טובים” ממני. אבל הבעיה – אותה בעיה). “חורבות יפו” הן חורבות שני האנשים האלה: האחד מנסה לשקם את הריסות עברו בדרך של התוודות, חשיפת “חטאים” שהדחיקם לירכתי תודעתו; השני, אמיתו מתפוררת, נהרסת, נוכח כנותו של הראשון.

אתה שואל ודאי – כפי שאני שואל את עצמי לעתים – מהו שמונע אותי מהיות גלוי לב.

ובכן, כשדיברת על “האני והזולת”, הירהרתי בדבר הזה, כתוב שם, אמרת, כי הזולת דרוש לאני כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה. כן, דבר זה נכון בהחלט. אך אשר לי, הצרה היא, שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו. כלומר, אני רואה את עצמי מבחוץ, שומע את עצמי. כאילו אני הוא גם הצל של עצמי, או הבבואה של עצמי בראי. או אולי הראי עצמו. שתי אישויות. כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת, שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו “אמת”, שכולו “טבע”. זהו מום קשה מאוד, הגוזל מאדם שמחה שלמה, או צער שלם, כי הרגשות נולדים עם כפיליהם, כביכול. ברגע שהם נולדים, כבר הם רואים את הכפיל שלהם, ואז יכולים לקרות שני דברים: או שהם נבהלים מעצמם בראותם את כפיליהם מולם, או שהם מלגלגים על עצמם.

אספר לך משהו על “אמת”.

לפני כשנה וחצי מת בנה של אחותי. ילד בן שלוש, ערני, פיקח. חיבבתי אותו מאוד. כמעט מדי שבוע בשבוע הייתי בא לבית אחותי ומשחק איתו. בשבילה היה זה אסון נורא. בן יחיד, שנולד לאחר שנות עקרות רבות.

בהלוויה, אחזתי אני בזרועה האחת, ובעלה בזרועה השנייה. היה ציבור גדול. המשפחה, ידידים, שכנים –

הגענו אל הקבר, היה יום חורף. אנשים עמדו מצונפים במעילים. נשים במטפחות. נדמה היה שבכל רגע עומד לרדת גשם. עמדנו ליד הבור הכרוי. החזן השמיע את פסוקי התפילה, הורידו את הגופה –

כשהקברנים התחילו לסתום את הגולל וגרגרי עפר הידרדרו לתוך הבור, ממלאים אותו, ממלאים – רק אז החלה אחותי להתייפח. התייפחות עצורה, לתוך הממחטה, שהרעידה את כל גופה. הרעדה שלה עברה מגופה אל זרועי, אל גופי. בקושי עצרתי בעצמי מלפרוץ בבכי.

אהבתי את הילד. מאוד.

אך כשנשאתי את עיני מן הבור, ששני הקברנים הידקו את העפר על התלולית שערמו עליו, וראיתי את האנשים שעמדו צפופים סביבו בראשים שחוחים, מאחוריהם הברושים הזקופים, המכודנים, ומעליהם העננים העכורים השטים במרום –

והדממה הזאת, הפרושה על פני המצבות מסביב, שרק אמירת ה“קדיש”, ניקבה אותה לרגעים –

פתאום הרגשתי כאילו אני משתתף באיזה מחזה, אולי סרט. נעלמה דמות הילד, נעלמו אחותי ובעלה ואבלם, נעלם המוות. כאילו לא היה.

והמילים שסבבו בראשי ללא הרף, כמו תקליט שבור, היו – עפרתחוח עפרתחוח עפרתחוח…

סיפרת לי על מקרים שאירעו לך, שראית את עצמך בחוץ, כלוקח חלק בסרט.

כך חשתי גם אני באותם רגעים. אני לא אני.

יש בכל זאת משהו משותף לשנינו.

אמרת: מה טהור המוות? בפני המוות – רק האמת.

הנה, מול המוות. אמת?

תבין, אם כן, שאם בכל השעות הארוכות שישבתי מולך לא גמלתי לך “וידוי” תחת “וידוי”, לא היה זה מפני שלא נתתי אמון בך, אלא מפני שאינני נותן אמון בעצמי ואינני מאמין שאדבר אמת.

אבל גם לכתוב את האמת אינני יכול. את האמת של עובדות החיים, כלומר, כשאני מנסה לכתוב דברים שאירעו בי – או למישהו אחר – דברים כהווייתם, תמיד אני נכשל. המילים והמשפטים בוהים כנגדי מן הנייר כסריסים, ללא סומק בלחייהם, ללא ברק בעיניהם. לא הוספתי כלום על מה שידוע ממילא. העתקתי. אני עושה זאת ללא חמדה, באין יצר – אין גם יצירה, כידוע. דברים שאני מצליח בהם (לפי הרגשתי, על כל פנים) – כולם דמיון. או – תאמר – כולם כזב.

אמרת שאתה “נותן” לי את ה“וידוי” שלך, חינם אין כסף. קח אותו – אמרת – עשה ממנו סיפור, רק שנה את שמות הגיבורים. הנה – דבר מעין זה אינני יכול לעשות. הסיפור שלך שובה לב, מרתק, דרמטי, רב פניות ותהפוכות (אפילו קתרזיס יש בו…) – אבל אני לא אוכל לכתוב אותו. ברגע שאגע בו באצבעותי – הוא יכול להתפורר. כי כולו אמת. ואין זה משנה אם אתה משחק איתי תוך כדי סיפור ואומר, “ואולי את כל הדברים האלה בדיתי מלבי, אולי להד”ם". לא, לדידי הם אמת. אפילו אם הם שקר, הם אמת בשבילי, מרגע שסיפרת לי אותם. הם עובדה. הכיזוב שלך עצמו – אם אמנם כיזוב הוא – אמת. אתה מכיר ודאי את המאמר החסידי (של הרבי מקוצק, נדמה לי): “כל דבר בעולם אפשר לחקות, מלבד את האמת. כי האמת הבאה בחיקוי, שוב איננה אמת.” החסיד התכוון לעניינים אתיים, ולא ידע כמה נכון הכלל הזה לגבי עניינים אסתטים, שבאמנות.

אבל אולי יכול אני למכור לך סיפור? סיפור שאיננו אמת?

כשסיפרת לי על רצונך הנסתר, המודחק, להיות במאי סרטים, נזכרתי בתסריט שניסיתי להעלות על הנייר, בראשי פרקים, לפני זמן לא רב. אין לי ניסיון בכתיבת תסריטים (גם אינני רואה הרבה סרטים. לעתים רחוקות אני מבקר בקולנוע), והדפים נשארו במגירה, ללא הופכין. עכשיו, כששמעתי מפיך מה ששמעתי, וראיתי שיש לך חוש לדברים אלה, עלה בדעתי שמא נוכל לשתף פעולה. אני, בקווים כלליים, אתאר לך את העלילה, ואתה תעיר את הערותיך, תוסיף, תגרע, תתקן, בעיקר – תתרגם אותה לשפת המצלמה. כלומר – תמונות, מערכות, זוויות צילום, דברים מקצועיים שאינני מבין בהם הרבה.

אני פנוי עכשיו. פנוי לפגישות, לשיחות, מוכן להקדיש לכך ימים רבים. זה למעלה מחצי שנה – מאז הגירושים – אינני כותב דבר (ראשי הפרקים ל“תסריט” הזה הם, בעצם, הדבר היחיד שכתבתי), אין לי גם רעיונות לכתיבה. אני, אפשר לומר, ב“משבר”. אולי נוכל להיעזר זה בזה? לעבוד יחד? אולי יאיר לנו המזל?

אני מרשה לעצמי אפוא לגולל לפניך את העלילה.

השם: (ארעי, כמובן): “עולה הרגל”.

ובכן:

זוג ישראלי מבוגר נוסע במכונית (שכורה) בצפון צרפת. שעת אחר הצהריים של יום קיץ יפה, בהיר. הכביש עובר במישור ירוק של שדות, גנים, שדרות. מפעם לפעם נראים לצדו בקתות כפר, כנסיה, טירה.

הגבר נוהג. איש בשנות הארבעים, בעל שיער קצר וצדעים כסופים, מבנה מוצק – כתפיים מרובעות – אך לא מגושם. ארשת פנים נוחה, אינטליגנטית, מעוררת אמון. אדם מאוזן, “שאפשר לסמוך עליו”. כך הוא גם נוהג, ללא מתיחות, ללא עצבנות, במהירות קצובה, מתוך שמירה על כללי הנהיגה. נקרא לו לפי שעה, ריגאי. יעקב ריגאי.

האישה היושבת על ידו – מירה. (בשם הזה אני בטוח: מירה.) צעירה ממנו בשש־שבע שנים. היא איננה “יפה”, במובן המקובל. אבל יש בה איזו מתיחות רוחנית, חולנית, מעוררת תשומת לב רבה. פנים חיוורות, לא מטופחות, שפתיים דקות, סנטר צר. שיער –

שיער דק מאוד, דהוי, דליל, נופל חופשי על הכתפיים.

מתחת לעור – רגשה תמידית, חוסר מרגוע. חושניות. אולי חסרת סיפוק. מתיחות.

על ברכיה – מדריך (“מישלן”?). היא עוקבת באצבעה אחר מפת הדרכים שבו. קוראת בשמות מקומות, מרחקים. מתרגמת לבעלה שורות מן הכתוב על אופי האזור שבו הם עוברים, ההיסטוריה. מפעם לפעם היא נושאת עיניה מן הספר ומסתכלת במראות שמשני צדי הכביש.

מסתבר לנו שהם נוסעים מאורליאן לעבר ברטאן. התנועה על הכביש מועטת. לעתים הם לבדם עליו. הם יגיעו לוויטר לרן, לפונטיבי, לשאטולין, בסופו של דבר לברסט.

הנוף. חשוב לי מאוד הנוף: המישור שפרוש עליו צעיף של אדים רכים, שקופים. שורות עצי צפצפה, הגבוהים, הזקופים, הכרמים. ערמות השחת. האלומות בשדות, המאוגדות כשיבוליהן. איכרים מעטים, זעיר פה זעיר שם. חשובה לי מאוד האווירה הזאת של מעטה אידילי, שלֵו, שמתחתיו איזו התרחשות עמוקה, מסתורית, צופנת משהו נעלם.

על שפת הכביש, בכל כמה קילומטרים – צעיר, שתי צעירות, צעיר וצעירה, מבקשים טרמפ. מבהנים לעבר מערב.

ריגאי, בנהיגתו –

(לא, השם ריגאי אינו מוצא חן בעיני. כבד מדי. בעל ביתי. האיש הוא ישראלי, יליד הארץ, או גדל בה מילדותו. עינת? גיורא עינת?)

עינת, כמעט באופן אינסטינקטיבי, מאט נהיגתו, בכל עת שהם עוברים על פני אחד הצעירים האלה, כאילו מהסס אם לאוספו או לא. נראה שהמצפון מציק לו. בראותו את אלה נשארים מאחור ושום מכונית לא נעצרת לקחתם. פעם הוא אומר למירה, “אולי נאסוף אחד מהם?” אך יחסה עוין להצעה זו: הם בחופשה, והיא רוצה להרגיש עצמה נינוחה בנסיעה; שנית, הם בארץ זרה ומדוע דווקא הם חייבים לאוספם, ולא מכונית של תושבים; ומי יודע מי הם צעירים אלה, אם אין סיכון בדבר…

לאחר שעה, או יותר –

(לא ברור לי איך מציינים בסרט מעבר של שעה, תוך דקות ספורות. מראה הנוף, נדמה לי, צריך להשתנות: זוהי כבר שעת דמדומים, השמש שקעה. האדים מתכהים מעט. בכל זאת הערפל הוא רך, שקוף, “לירי”, כי בין הערביים בקיץ, באירופה, מתארכים מאוד.)

לאחר שעה, או יותר, כשרואה עינת צעיר מבהן על שפת הכביש, כפוף תחת משא תרמילו הכבד – הוא נעצר. (נעצר אינסטינקטיבית, עצירה שהוא יתחרט עליה אחר כך.) הצעיר שואל: לברסט? ועינת פותח לו את הדלת האחורית, והלה משתרבב פנימה עם תרמילו הגדול.

בו ברגע חל שינוי דרסטי בפניה של מירה: כל המיתרים נדרכו להבעה של עוינות אילמת. (כאן, לדעתי המצלמה צריכה להתרכז בפנים, רק בפנים, ומקרוב.) עינת מבחין בזה מיד, כמובן, אך איננו יכול לחזור בו. כשהוא ממשיך בנסיעתו, הרי זה מתוך מצוקה פנימית של אדם שצווארו נתון במלקחיים.

שתיקתה העיקשת של מירה אומרת: הפרת את הנאת הטיול וכפית את רצונך עלי, אין לנו על מה לדבר עוד.

עינת, כדי להפיג את המתיחות הבלתי נסבלת, פותח בשיחה עם הצעיר, באמצעות הראי שמעל לראשו.

הבחור –

סטפן? יוהן? יאן?

סטפן, המדבר אנגלית במבטא זר –

(האפשרי סרט דו־לשוני? תלת־לשוני? שהרי השניים, במרוצת העלילה, מדברים עברית ביניהם, צרפתית רצוצה עם התושבים, ואנגלית עם הבחור.)

סטפן הוא בחור כבן עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. בלונדי, גבוה, בעל זקן. ספק היפי ספק קדוש. משהו מלנכולי, חולמני, בהבעת פניו.

משהו מעין “טל נעורים” בזקנו הבהיר ועל שפתיו האדמוניות. הוא מדבר לאט, בנעימה פלגמטית כלשהו.

מן המשפטים שמחליפים השניים ביניהם, מתברר לנו שסטפן הוא צ’כי, שנמלט עם משפחתו לאוסטריה. הוא קתולי, לומד בסמינר תיאולוגי בזלצבורג. מגמת פניו לאירלנד, לעלות לקברו של פטריק הקדוש. הוא מקווה להגיע לשם על אוניית סוחר שימצא בברסט, או בעיר נמל אחרת בחוף ברטאן. האם הוא מתכונן לכמורה? – לא, איננו יודע עדיין. בגילוי לב – מפתיע במקצת – הוא אומר שיש לו ספקות, הוא רוצה לבחון דברים.

סטפן אינו שואל אבל עינת, מרצונו, מוסר לו פרטים על עצמו ועל מירה: הם ישראלים. תושבי באר שבע. הוא מהנדס אלקטרוניקה, היא עוסקת בעשיית כלי חרס אמנותיים, זהו טיולם השני לאירופה –

(אני שואל את עצמי אם אמנם היא עוסקת בקרמיקה אמנותית. היא איננה אמנית ממש, אבל יש משהו בידיה הכמה לאמנות: ידיים חושניות מאוד, אצבעות דקות וארוכות המבקשות לעצב צורות. אולי היא עושה תכשיטים? על כל פנים, היא מיטיבה לעשות במלאכת יד, הדורשות ריכוז וחוש אסתטי.)

זהו, אם כן, טיולם השני באירופה, הפעם בדעתם לסייר בברטאן, בנורמנדי, ומשם לעבור לאנגליה.

באר שבע… סטפן מעז לשאול איך נראית באר שבע, האם יש בה שרידים של באר שבע העתיקה?

הדמדומים נעשים אפלוליים בינתיים, עוד מעט ירד הערב. מוזרה הזכרת באר שבע – עיר מדבר צחיחה – בנוף כפרי מבורך זה, ארץ גני פרי ושדות ירוקים.

(אין לי כל מושג בזמן קולנועי: האם עברו חמש דקות על הבד? עשר? האין זה מונוטוני מדי, עד עכשיו? אבל חשובה לי מאוד האווירה.)

עינת נעצר ליד פונדק דרכים. הוא יוצא מן המכונית ואומר שייכנס לשאול אם יש מקום לינה. סטפן אינו מגיב. נדמה כאילו מסר את גורלו בידי נהג מכונית.

בהישארם לבדם שואל סטפן, כדי לשבור את התשיקה: את הילדים השארתם בבית?

לא, אין לנו ילדים, עונה מירה בלי לפנות אליו.

(ברור שעתה היא רותחת בקרבה למחשבה שהוא ישאר איתם גם ללילה. האפשר לראות בסרט את המתיחות הנפשית שלה?)

עינת חוזר ומודיע שאין מקום פנוי, אבל בעיר הסמוכה, מרחק של כעשר דקות נסיעה, יש שני בתי מלון.

הם מגיעים לעיר קטנה, שבתיה מיושנים, זקנים. נעצרים ליד בית המלון שבכיכר. שוב יוצא עינת מן המכונית, כשהוא חוזר, הוא מודיע למירה שמצא חדר. הוא פונה אל סטפן ושואלו: ואתה? עוד תמשיך בדרכך הערב?

סטפן מודה לו מאוד על הטרמפ שנתן לו, ואומר שינסה גם הוא למצוא מקום לינה.

לתדהמתה של מירה הוא נכנס עמהם לבית המלון.

עינת ומירה עולים עם מזוודותיהם אל חדרם, בקומה השלישית. זהו מלון מדרגה נמוכה, ישן ולא נקי. בחדר – הכול מרופט ורעוע, רצפת העץ חורקת, המיטות שקועות, הכיור דלוח.

כאן מתפרצת כל חמתה של מירה: זה הסוף לטיול, לחופשה! הבחור ילווה אותם מחר, מחרתיים, כספחת. הם לא יהיו עוד לבדם! כל חלומה לטיול אידילי, שלֵו, רצוף הנאות שקטות – התנפץ!

ניסיונותיו של עינת להרגיעה –

(כאן עלי להסביר, אולי, במילים אחדות, את אופי היחסים ביניהם: הם נשואים חמש־עשרה שנה. עינת, שהוא אדם בעל מעמד, אינטליגנטי, מוכשר, ניחן בביטחון עצמי, אפילו בתקיפות מסוימת, בכל מקום, מלבד במחיצתה של מירה. הרגישות שבה, השברירוּת שבה – אין הוא יודע איך לנהוג בהן. הוא נוהג בה בזהירות – כפי שנוהגים באדם חולה, או בכלי שביר – אבל בה בשעה הוא יודע שאין זה “המפתח” הנכון אליה. הוא מבוגר ממנה, כאמור, בשש או שבע שנים, ויש בו הערצה שקטה, מאופקת, כלפי הצד ה“חולני” שבה, המחונן באינטואיציה חריפה, שלעתים קרובות תופסת דברים ששכלו הבהיר אינו תופסם. היא בוטחת בו, נסמכת עליו, אבל דווקא האיזון שבו, ההגיוניות שבו, מערערים את שיווי משקלה.)

ניסיונותיו של עינת להרגיעה לא עולים בידו. הוא מבקשה לבסוף לרדת איתו לאכול, והיא מסרבת. אומרת שירד לבדו. היא תאכל לבדה, לא איתו. בצאתו, היא משתרעת על המיטה. אחר כך קמה, מתרחצת, מחליפה שמלתה.

כשעינת חוזר, יורדת מירה. (אני מדלג על הדיאלוגים, שעליהם צריך לעבוד הרבה, בשלב השני.) מסעדת המלון היא, בעצם, בר, בית מרזח כפרי. כמה איכרים ופועלים בבגדי עבודה יושבים ליד הדלפק וליד כמה שולחנות ומדברים בקול, צוחקים. ליד אחד השולחנות קולט מבטה את סטפן, לוגם בירה באטיות, בעייפות. היא מתעלמת ממנו, ניגשת לדלפק, נוטלת שני כריכים, כוס בירה, מתיישבת ליד שולחן.

כאן צריכה המצלמה להדגיש את הניגוד החריף בין האווירה הכפרית הגסה, המהבילה, השוררת במסבאה, ובין מראיהם של השניים, בשתי פינות שונות של האולם, חריגים בזרותם, בעידונם, בבדידותם.)

ברגע מסוים, כשנפגשים מבטיהם של מירה וסטפן, הוא מרים את כוסו, כמו לברכה, אך היא מעמידה פנים שאינה רואה זאת, ואינה נענית. במבוכתה היא קמה, ניגשת לדלפק ומבקשת כוס בירה שנייה. מישהו מן המקומיים מנסה להתלוצץ עמה. היא נשארת במקומה, ונקשרת שיחה ביניהם, בצרפתית המגומגמת שלה. המשקה עושה את פעולתו: היא נעשית עליזה מעט, לשונה חופשית יותר. היא שמחה להשתהות ליד הדלפק, לספר בבדיחות הדעת על ישראל לכמה שומעים הנהנים מדבריה.

(אני שם לב מה רב ההבדל בין כתיבת סיפור לכתיבת תסריט: כאן המילים אינן “חומר”, אינן “צבע”, אין להן מנגינה וחיים משלהן. הן רק מוסרות תוכן ותמונות. הן מדווחות. הן סדרת הוראות בשביל אמן אחר, בעל מדיום אחר.)

בחוזרה לחדר היא מוצאת את בעלה שקוע בשינה. היא מתפשטת ושוכבת לצדו. שעה ארוכה היא שוכבת ערה. גלגל דמיונות מסתחרר בראשה: יערות עבותים, חיות פרא, איכר מגושם, מגודל שיער, מגיח מתוך הסבך, מתנפל עליה, קורע את בגדיה. הוא מחבקה חיבוק דוב והיא מתעלפת בזרועותיו. מתעלפת לתוך שינה.

בבוקר אנו מוצאים את השניים ליד שולחן, לבדם במסעדה הריקה , אוכלים ארוחת בוקר. האווירה ביניהם רגועה, נורמלית: איש ואישה החיים זה עם זה שנים רבות, מורגלים למריבות קטנות ולהשלמות שאחריהן.

לפתע נכנס סטפן. ניגש אליהם, מברכם, שואל אם יוכל להצטרף אליהם לשולחן, מתיישב ומזמין ארוחת בוקר. נוהגה של מירה כלפיו, אחר רגע ראשון של בהלה, הוא מאופק, צונן, אך ללא איבה. במראהו ובדיבורו יש ישרות פנימית, תום מסוים, הדוחים אפשרות של התייחסות גסה. כשהוא שואל אם יוכלו לקחתו איתם עוד כברת דרך, מירה היא זו שעונה בחיוב.

שוב שלושתם במכונית, על הכביש, בבוקר קיץ נאה.

המסע עכשיו שונה מאוד מזה של יום אתמול. סטפן מרגיש עצמו חופשי יותר. מירה אינה מגלה עוינות כלפיו, היא מקשיבה ומדברת. עינת מאושר שהמתיחות פגה, שאווירה של רעות שוררת במכונית. הם מתעכבים בכפרים, ליד בתי אחוזה עתיקים, בצדי יערות ונחלים, סטפן משמש אותם כמעט כמדריך. הוא בקי בתולדות האזור ובאופיו. הוא מספר על הקלטים העתיקים, אותו גזע שאיכלס את ברטאן, ולס, קורנוול ואירלנד, על שפתם ומנהגיהם. על הדרואידים ודתם, אלה שהקימו כאן – כמו בדרום אנגליה – את מקדשי האבנים הגדולות, המגאליתים, לפולחניהם, אלפיים שנה לפני ישו. על המיסיונרים הנוצרים הראשונים, שהגיעו לברטאן מבריטניה, והפיצו את הנצרות בין עובדי האלילים. על הקדושים המשותפים לאלה ולאלה – כמו סנט מיכאל, סנט איב – שהפכו את מקדשי הדרואידים למקדשים נוצריים, ואת מצבות האבן הגדולות שלהם “גולגלתות”, לפסלים המתארים את הצליבה, הם מתעכבים ליד “גולגלתא” כזאת, בצד כנסייה כפרית – צלב אבן גבוה, עליו מוקע הצלוב, לרגליו דמויות הנשים הכורעות בתפילה, כמו בציורי הפסיון –

בעודם עומדים שם, מתקרבת למקום תהלוכה דתית – אחת ה“פארדונות” המתקיימות בברטאן בעונת הקיץ כמעט מדי שבוע בשבוע: בראש פוסעים הכמרים, מקהלת הנערים, אחריהם גברים הנושאים דגלים, תמונות של קדושים וקדושות, בובות של קדושים וקדושות. אחריהם נשים בלבושן מסורתי, שביסים לבנים עם “זנבות”, בשמלות שחורות רקומות, אחריהן נערים ונערות, מנגנים, התהלוכה נעצרת לפני ה“גולגלתא”, מושמעים פסוקי תפילה במקהלה, מושרים המנונות דתיים, ומיד עם תום הטקס – הופכת התהלוכה לחִנגה כפרית: הכול נערכים במעגל גדול סביב הכיכר, ולקול נגינת חמת חלילים, יוצאים הגברים והנשים במחולות עם, מחולות המתלהטים יותר ויותר וסוחפים עמם את כל הקהל.

עינת, מירה וסטפן, העומדים בשולי המעגל וצופים במחזה, נדבקים מעט מעט בשמחה הכללית. קודם סטפן, אחריו גם מירה, מוחאים כף ומלווים בשיר. מישהו מן הכפריים גורר את מירה לרקוד עמו, היא נענית לו. סטפן – שמחה כפרית־דתית כזו אינה זרה לו – מושיט ידו לאחת הנשים ומתערב עמה בין המחוללים. עינת צופה מן הצד, אינו משתתף, אך נהנה. בחילופי הזוגות שבכיכר מזדמנים סטפן ומירה לרקוד יחד, מזדמנים ונפרדים. כמה פעמים. המחולות נמשכים שעה ארוכה, ורק כשמכריז הרמקול על תחרות “ההיאבקויות הקלטיות” במגרש הספורט הסמוך, מתחיל הקהל להתפזר.

(בזמן החנגה רצוי שהמצלמה תתעכב על עינת: האיש הרואה, הבוחן, אך שאינו מסוגל “להתמזג” עם השמחה, והוא מודע לכך. אולי אף סובל מכך.)

מירה, משולהבת, נרגשת מן “החוויה” שהזדמנה להם בהיסח הדעת, חוזרת אל עינת, ואחריה חוזר גם סטפן. עינת מתנצל על שהוא “כבד” מכדי לשאת רגליו בריקוד.

הם חוזרים למכונית וממשיכים בדרכם. ההתרגשות עודה חתומה בפניה של מירה. הם חוצים עתה אזור של יערות עבותים. סטפן מספר להם על כפר מולדתו בצ’כיה, בהרים, במקום שגם שם ערכו לפנים חגיגות עם כעין זו, עד שכבדה ידו של המשטר, והתבטלו. משפחתו נמלטה לאוסטריה, אך שם אינו מאושר ביותר: אווירה של חומרה קתולית־בורגנית, שהוא חש בה צביעות.

אחד השלטים בדרך מורה על אתר דרואידי. הם נכנסים לתוך היער, בדרך עפר צרה, לאחר זמן מועט הם מגיעים לרחבת יער מגודלת שיחים פראיים, שמתוכה מתנשאות אבנים גדולות, ערוכות בעיגול – מנהירים זקופים ודולמנים שכובים – מקדש דרואידי.

הם לבדם ברחבה. שעת צהריים חמה. מסביב דממה מודגשת על ידי צפצוף ציפורים. היער, האבנים הגדולות – כעין היכל לפולחן שמש עתיק. אווירה של פליאה, של הוד, של מסתרי תבל.

סטפן ומירה “קולטים” את האווירה. הם “שרויים” בה. עינת הוא הצופה, הסקרן, המתעניין, אך “העומד מבחוץ”.)

כשהם חוזרים למכונית ועינת מנסה להתניעה, מתגלה בה קלקול. ניסיונות שני הגברים לתקנו, לא עולים בידם. לאחר שיקול דעת מחליט עינת לגשת ברגל לכביש הראשי להגיע משם ליישוב הסמוך ולהביא מכונאי. סטפן מציע שהוא – הצעיר בין השניים – יעשה זאת, אך עינת כ“מארח” דוחה את התנדבותו. הוא יוצא לדרכו ומתרחק עד שנעלם מן העין.

מה מתרחש בין סטפן ומירה בהיעדרו – דבר זה הוא חידה.

צריך להישאר חידה.

אנו רואים אותם רק ברגעים הראשונים לאחר פרישתו של עינת, כשהם נבוכים, אחר כך כשהם פוסעים יחד בשביל לעבי היער. אנו שומעים רק את המשפטים הראשונים שהם מחליפים ביניהם: מירה שואלת את סטפן על מטרת נסיעתו לאירלנד, והוא עונה לה כי קרא פעמים רבות את ה“ווידוי” של פטריק הקדוש, האיש שבנעוריו היה עבד ורועה בקר, ולאחר שנמלט, הקדיש עצמו להפצת הנצרות בין עובדי האלילים. הוא מבקש לדעת את מקורות אמונתו, איך “חוטא ובער כמותו”, כפי שהוא כותב על עצמו, נעשה נזיר ושליח בעל השפעה כה עצומה. איך אדם בעל יצרים כמותו גזר על עצמו ארבעים יום של צום והסתגרות מן העולם, מדוע סמל שלטו הוא נחשים.

נחשים? – שואלת מירה – קדוש נחשים?

לאחר מכן – לאחר מכן נשמע צפצוף הציפורים מאמירי העצים.

משהו התרחש תחת השמש –

משהו –

לא, איננו יודעים מהו.

אנו רואים אותם שוב כשעינת חוזר בלוויית המכונאי, בג’יפ. המכונאי מתעסק בתיקון המנוע, עינת עוזר לידו. סטפן ומירה עומדים וצופים בהם בשתיקה.

כן, בשתיקה.

קיים ניגוד מכאיב בין עמידתם האילמת של אלה ובין תכונת המעשה של השניים האחרים, המלווה נקישות כלי עבודה וחילופי דברים טכניים.

ניגוד קיים גם בין ארבעה המכונסים סביב המכונית ובין השלווה האידילית של הנוף שמסביב, עצי היער הגבוהים, האבנים האליליות, צפצוף הצפורים.

המכונאי מסיים את התיקון, מקבל את שכרו ונפרד מעליהם.

עינת, לכהרף עין, בוחן את פניהם, רואה –

לא, אינו רואה דבר.

השלושה נכנסים למכונית וחוזרים אל הכביש הראשי.

נסיעתם עתה שוב שונה מנסיעתם קודם לכן. עינת לבדו מדבר. מירה וסטפן שותקים. שתיקתם אחרת מזו של יום אתמול. זוהי שתיקה הרהרנית. עצובה, כשכל אחד מכונס בעצמו. משהו עצוב מאוד משתלט על הנסיעה.

השתיקה נמשכת גם כשהם נכנסים לאכול במסעדה, באחת העיירות. עינת מייחסה לעייפות, לחוסר שינה.

או שמא?

לא, הוא מתבדח על כך: הוא נוהג, הוא עמל, הוא המבוגר בין השלושה, והוא הערני ביניהם.

בדרכם הלאה, מערבה, הם מגיעים לכפר עתיק, ימי־ביניימי – סמטאות צרות אחדות מסביב לכנסייה קטנה בראש צוק, כנסיית סן ולנטין, הם עוצרים שם ונכנסים לכנסייה. זוהי כנסייה קטנה, רומנסקית, שרויה באפלולית ובאווירה של מסתורין. רק אור מועט חודר לתוכה מבעד לחלונות הצרים המצוירים ציורים פשוטים של מעשי השליחים.

הם מתיישבים על אחד הספסלים, מול המזבח, מירה באמצע, עינת מכאן וסטפן מכאן. השתיקה ביניהם נעשית מדכאת, מתוחה מאוד. מירה אינה יכולה לשאתה. היא מליטה פניה בידיה.

עינת ­–

עינת שואל לבסוף מיהו סן ולנטין, שעל שמו נקראת הכנסייה, וסטפן עונה, מי יודע, מי יודע מי הם הקדושים. יש רבים כל כך. יום ולנטין הקדוש הוא ארבעה־עשר בפברואר, וביום זה שולחים בחורים ובחורות מכתבי אהבה זה לזה, כי לפי אמונה עממית עתיקה, זה היום שבו הציפורים מזדווגות…

עינת –

עינת אינו צוחק. לא.

מירה אינה נושאת פניה.

ואז מספר סטפן את סיפורו על “מסדר האמת”.

מכאן זהו כבר סרט בתוך סרט, כי רק את ראשית הסיפור אנו שומעים מפי סטפן, ואת יתרו אנו רואים בתמונות. דרמה לעצמה, אווירתה ספק פגאנית, ספק נוצרית־ימי ביניימית.)

הסיפור הוא זה:

במאה התשיעית, בכפר קטן על יד ארפוּרט שבתורינגיה, בין האלבה והריין, עמד מנזר שנזיריו השתייכו ל“מסדר האמת על שם סברין הקדוש”. המסדר נקרא “מסדר האמת”, כי אחת מחוקותיו היתה שבועת חבריו לדבר אך אמת ושום דבר מלבד האמת. באותו זמן, חלקים גדולים של האוכלוסייה עדיין היו שרויים במעבר מן האלילות אל הנצרות, שהופצה יותר ממאה שנה קודם על ידי בוניפיציוס, במסעיו המיסיונריים בצפון אירופה. אלה שהוטבלו לנצרות, אמונתם היתה מעורבת באמונות תפלות שהיו קשורות במיתוסים של אודין והוולקיריות, ויותר משהאמינו בדוקטרינות המופשטות של הנצרות, בישו ובשילוש הקדוש, האמינו ביסודות האליליים שבה ובמעשי הנסים של קדושים מקומיים.

מי היה סברין הקדוש, שבו האמינו הכפריים והרועים של הסביבה? באותם ימים לא היתה עדיין קנוניזציה עולמית של קדושים מטעם האפיפיורות ברומא. זו החלה רק במאה האחת־עשרה. על מאות קדושים היו מכריזים הסינודים המקומיים, או הבישופים של המחוזות. כל עדה היתה מעוניינת ב“קדוש” משלה, שמלבד היותו אמצעי טוב להפצת הנצרות, היה אף מעלה את יוקרתם של המנזרים ומחזק את שלטונם. שרידים של מרטירים – עצמותיהם, חלקי מלבושיהם – היו מועברים ממקום למקום, לעתים אף נמכרים ונקנים, נטמנים ברצפתה של כנסייה או במזבח שלה, וכך היתה הכנסייה מתקדשת והופכת מרכז לעולי רגל.

עצמותיו של סברין נטמנו במזבח הכנסייה של המנזר שעל יד ארפורט, שעמד על סלע שמעיין נבע ממנו, שמונים שנה קודם לכן, על פי המסורה הוא חי במאה השישית והיה חייל בצבאו של תיאודוריק, שכבש את תורינגיה. כיוון שהיה איש משכיל, יודע קרוא וכתוב, שימש גם כסופר שלו. יום אחד, בהגיעו למעיין, בכורעו לשתות ממנו, ראה לפניו את מריה אם ישו, וזו ציוותה עליו לשבור את חרבו ולהקדיש את חייו לעבודת אלוהים ולמעשי צדקה. בקומו, ראה והנה החרב שבידו הפכה לצלב. אז נדר לגדוע את כל העצים הקדושים לעובדי האלילים שביער ארפורט ולבנות מקורותיהם בית תפילה על פי המעיין. הוא גדע עצים ונשאם על שכמו, כנושא את הצלב, אל צוק הסלע, והחל בבניית הכנסייה. כמעט סיים לבנותה, אלא שיום אחד, בגודעו את האלה הקדושה לאודין, התנפל עליו אחד מעובדי האלילים והרגו בחרבו.

רק מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן נמצאו עצמותיו של סברין באחת המערות והובאו אל המקום. בניית הכנסייה נשלמה והוקם מנזר לידה. סברין הוכרז קדוש, מנזר הנזירים נקרא על שמו, אנשי הכפרים שמסביב היו עולים לרגל להתפלל לו ולכרוע ברך לפני דיוקנו – דיוקן איש צעיר, גבוה ויפה, שבידו האחת צלב עץ ובידו השנייה ספר פתוח – והמעיין היה למעיין מרפא, שהשתייה ממימיו ריפאה נגעים וחוליים. בימי חג ומועד היו המונים נוהרים למקום, לתפילה ולשתייה ממי המעין. המנזר – שבראשו עמד בנדיקטוס, ישיש חמוּר, אדוק במצוות, שפעלי הצדקה שלו נודעו למרחוק – שלטונו בכל הכפרים שבמחוז היה איתן ומוחלט.

יום אחד נכנס ללשכתו של בנדיקטוס, הנזיר וילפריד – תלמידו החביב עליו ביותר – כשהוא חיוור, ומזועזע, וקופסת כסף גדולה בידו. הוא מניח את הקופסה על השולחן ובנדיקטוס רואה את דמות דיוקנו של סברין חקוקה בה. הפנים הן אותן הפנים כמו באיקונין התלוי על הקיר, אלא שבאיקונין הן חמורות וכאן הן שוחקות. וילפריד מבקשו לפתוח את הקופסה. כשהוא פותחה, הוא מוצא בה מחברת גווילים כתובים רומית. כל שהוא קורא והולך בכתוב הוא מחוויר והולך. בהגיעו לדף הרביעי הוא מתעלף.

וילפריד משיב את רוחו. בהתעוררו, הוא ממלמל: זה בלתי אפשרי, בלתי אפשרי, זהו שקר.

המחברת היא מחברת השירים שכתב סברין, השירים הם שירי חשק ושירי זימה ושירים שבהם הוא מביע את השקפתו על העולם ועל החיים: העולם הוא לצון שחמד אלוהים לשחק בבני אדם ובאמונתם בו, וגאולתו היחידה של האדם היא בהפרת מזימתו של אלוהים על ידי הערמה על המשחק שכפה עליו. לצון כנגד לצון, משחק כנגד משחק, ושאיפתו שלו היא – לצחוק בחייו ולצחוק מקברו גם לאחר מותו.

אין כל ספק שסברין כתב את השירים: דמות דיוקנו מעידה על כך, כתב ידו, שהוא ככתב היד של חתימת שמו, השמורה בכנסייה, מעיד על כך.

סברין לא היה קדוש. סברין היה משורר ציניקן, הולל, חוטא, כופר.

בנדיקטוס שואל את וילפריד היכן מצא את הקופסה, והוא מספר לו, שכשהלך באותו יום לבקר חולה באחד הכפרים המרוחקים, נתקל ברועה צעירה, לבושת בלויים, פרועה ופראית, שרעתה את עזיה ביער. משראתה אותו, בגלימת הנזירים, קראה לו ללכת אחריה והביאה אותו אל הבקתה שבה היא גרה עם אמה הזקנה. שם הראתה לו את הקופסה, שאמרה כי מצאה אותה במערה חצובה בסלע, ואמרה כי הכירה בדיוקן את דיוקנו של סברין, כפי שראתה אותו פעם בכנסייה. הוא ביקש את הקופסה מידה והיא סירבה לתתה לו. רק משהבטיח לה כי יחזירה לה לאחר שיראנה לאב המנזר, ניאותה לו. בכל זאת לא נתנה בו אמון והלכה אחריו עד הנה, והיא מצפה לו מאחורי הדלת.

בנדיקטוס מחליט שלפי שעה אין להחזיר את הקופסה. הוא אומר לווילפריד שישאירו לבדו. עליו להתייחד, להתפלל ולהרהר בדברים בלילה. למחרת בבוקר ייתן את תשובתו. עד אז הוא אוסר עליו לדבר בדבר. וילפריד שואל מה ישיב לנערה, וכשבנדיקטוס עונה לו שיאמר לה לחזור לביתה ולהמתין, מנסה וילפריד להתווכח עמו –

אך בינתיים דופקת הנערה, ששמה דיאנה, באגרופיה על הדלת. היא מתפרצת פנימה ודורשת להחזיר לה את הקופסה שמסרה בהשאלה. בנדיקטוס מנסה להרגיעה, אך נערה פראית זו משתוללת: היא מנסה לחטוף את הקופסה בכוח. בנדיקטוס שולח את וילפריד להביא את קתרין, אם מנזר הנשים הסמוך. משזה יוצא, הוא חוקר את הנערה. היא מאשרת את דברי וילפריד: את הקופסה מצאה מתחת לאפר, בתוך מערה חצובה בסלע. מערה שיושבי היער יודעים כי היו בה עצמות אדם לפנים, אלא שהם נגנבו משם. כשמנסה בנדיקטוס להסביר לה שכל מה ששייך לסברין צריך להימצא ברשות הכנסייה שעל שמו, היא מתקוממת על כך ואומרת שאין היא מאמינה לא בקדושים ולא במשרתיהם הנזירים, כי את הקדושים המציאו ובדו עליהם סיפורים, ואת הנזירים היא מכירה מבשרה, כי כבר הרתה מאחד מהם; ועל כל פנים אם הנזיר הוא איש אמת, מדוע לא קיים את הבטחתו ולא יחזיר לה מיד את הקופסה שהשאילה לו על סמך דברתו?

כשבאה קתרין, בנדיקטוס מסתודד עמה, מגלה לה שהנערה היא מן הכופרים, ומבקש ממנה לקחתה אל מנזר הנשים ולטפל בה. קתרין משפיעה על דיאנה בדבריה הרכים, שוברת את התנגדותה, ולאחר הבטחתו של בנדיקטוס כי הקופסה עוד תוחזר לה אם תרצה בכך, היא מוליכה אותה אחריה.

כשיוצאות השתיים, נשאר בנדיקטוס נדכה ושבור רוח. אחר כך, מתוך החלטה פתאומית, הוא קם, מוציא את הגווילים מתוך הקופסה ומטילם לתוך אש האח.

למחרת מתקיימת הפגישה הגורלית בין בנדיקטוס ווילפריד. בנדיקטוס הוא לאחר הוויכוח עם עצמו, ודעתו נחושה. הוא מסביר לתלמידו שגילוי האמת על כתביו של סברין ישים קץ לקיומו של המנזר, יחסל את כל פעליו הנוצריים, וימיט פורענות על כל אוכלוסיית המחוז, שהאמונה בקדושתו של סברין ריפאה אותם מחוליים, עצרה מגפות, נטעה תקוות, גירשה בערות וחשכה, והביאה קדמה. גילוי האמת כמוהו כהחזרת המחוז לתוהו ובוהו אלילי. וילפריד מתקומם. הוא טוען בשם שבועת חברי המסדר לומר את האמת ורק את האמת, שהיא אחת מחוקות היסוד שלו. כנגד זה מביא בנדיקטוס את שבועת חברי המסדר להקדיש את חייהם לעילוי נשמתו של סברין הקדוש, שגם היא אחת מחוקות היסוד שלו. וילפריד שואל איך יוכל מעתה להוסיף לכרוע ברך לפני דיוקנו, להתפלל בשמו, להטיף בשמו? הן יעשה שקר בנפשו וישקר לכל הנותנים בו אמון בתום לב. היוכל לחיות בשקר? האפשר שהמנזר כולו יהיה מבוסס על שקר? בנדיקטוס משיב לו שכיוון שאין אמת מוחלטת, חובתם שלהם היא, במצוות הדת, להחליט מהי האמת, ועליהם לבחור באותה אמת שהאמונה בה תאיר את חייהם של המאמינים. וילפריד אינו מאמין בכך. שקר גורר שקר, המנזר יסתאב בסופו של דבר, כל מפעלו יתמוטט בין כך ובין כך. והרי איש מלבדו אינו יודע על כך – אומר בנדיקטוס – אם לא יצא הדבר מכאן, הכול יהיה כפי שהיה עד עתה. אמונתו של וילפריד בבנדיקט מתערערת אף היא. הוא אומר שלא יוכל לנצור את האמת בלבו. היא תפרוץ מאליה.

בנדיקטוס מצווה עליו, בתוקף סמכותו, להחריש.

סמכות זו בטל תוקפה לאחר שבטלה קדושתו של סברין, אומר וילפריד.

משרואה בנדיקטוס שווילפריד מהווה איום על עצם קיומו של המסדר, הוא מחליט לכולאו. וילפריד הוא התלמיד האהוב עליו, אך כדי להציל את המסדר הוא חייב להתאכזר אליו. הוא מטיח בו אשמת שקר: שהלך אחר דיאנה ביער כדי לבעול אותה. הוא אומר לו שהיא התוודתה על כך לפניו.

מול שקר זה, מפי אב המנזר, “איש האמת”, נחרב כל עולמו של וילפריד עליו.

הוא נכלא בצינוק, לאחר שלושה ימים הוא מתאבד.

ביום החג הקרוב, כשקהל המאמינים מכל הכפרים מסביב נקבץ אל הכנסייה להתפלל לסברין הקדוש, ובתוכו גם דיאנה, שבהשפעת קתרין החליטה להתמסר לחיי נזירות, נושא בנדיקטוס דרשה לעילוי נשמתו של וילפריד: וילפריד שהיה מסור לאמת, מסור לדת, מסור למעשי צדקה, וילפריד שמת מות קדושים בהיגלות אליו רוח הקודש.

וכך נוסף עוד קדוש אחד לכנסיית המאמינים.

(עד כאן הסרט בתוך הסרט. האין הוא ארוך מדי בתור כזה? אבל אין הכרח להראות את כל השתלשלות המאורעות, די בכמה תמונות מרכזיות. הייתי רוצה להדגיש את “התמימות הקדושה” של המוני העם הפשוטים, המאמינים בכל לב, לעומת השכלתנות של אנשי המסדר. לפתוח בתמונה של תפילה רבת עם, כשהכפריים העניים, הפרימיטיביים, נושאים נרות בכנסייה לנשמת סברין. להראותם כורעים ליד המעיין, שותים ממנו, נרפאים בנפשם, אם לא בגופם. גם לסיים כך – באותו גילוי של אמונה תמימה ב“קדוש”, שרק אנו יודעים עתה שאיננו קדוש. ואז תנקר בלב הצופה השאלה: מה ההבדל בדבר, לגבי האמונה, אם סברין שחי מאתיים וחמישים שנה קודם לכן, היה כזה או כזה? מה ההבדל בין אמת ואשלייה? האומנם הכרח הוא לגלות את האמת? האומנם טוב הוא לגלותה? בשביל מי טוב הדבר? אולי מוטב לחיות באשליה? גם בוויכוח המרכזי שבין בנדיקטוס ווילפריד צריך להישמר איזון מוחלט: זה צודק וזה צודק, וקשה להכריע אם למען “האמת” מותר וכדאי להקריב אושרם של בני אדם, ואפילו הוא מדומה, אם יהיה ברור לצופה, שכשם שבעיה זו היא חברתית, כך היא נוגעת גם לחיי הפרט? הניגוד שבין “אמת” ל“אושר”, בין תכונתה הגואלת של האמת לבין תכונתה ההרסנית?)

השלושה קמים. בצאתם מאפלולית הכנסייה אל אור הדמדומים שבחוץ, אומרת מירה שהיא עייפה, עייפה, כל רצונה הוא לישון.

הם נוסעים במישור. מורגשת קרבתו של החוף: הצמחייה נעשית דלילה יותר, האדמה חולית יותר, פה ושם ביצות ואגמי סוף שלהקות של עופות מים מעופפות עליהם. הדמדומים יורדים. אין עוד על מה לדבר. עינת שואל את מירה אם רצונה להגיע לברסט עוד הערב, והיא עונה לא, לא, רק לא להיות בתוך כרך, רק לא מהומה ואנשים, כל רצונה הוא שקט, שקט, מקום שקט כלשהו, שתוכל לשקוע בו בשינה.

לפני רדת החשכה הם מגיעים לכפר קטן, ולפתע מתגלה להם הים: מפרץ, סירות דיג, מרחב שקט עד האופק. הם חונים, יורדים אל שפת הים, צופים אל המרחב כמו אל פלא. אחר כך אומר עינת שילך למצוא מלון, והוא משאירם לבדם.

הם שותקים. שותקים רגעים ארוכים. מרותקים אל מראה הים המאפיל והולך. שתיקתו של סטפן היא כשתיקת הים. שתיקה שיש בה קסם וכמיהה, והיא כאילו תימשך לעולם. שתיקה של “טבע”. שתיקתה של מירה מתוחה עד להתפקע.

מירה אומרת: עכשיו עליך ללכת.

כשהיא אומרת זאת, כאילו נפלה אבן לתוך מצולה.

כשחוזר עינת ומודיע שמצא מקום לינה לשלושתם, אומר לו סטפן שעליו ללכת. עינת משתומם: לאן? אין בית מלון שני בכפר, בשעה כזו, שאין בה תנועה, גם לא יוכל לצאת לשום מקום אחר. סטפן אומר שינסה. הוא מודה על ההסעה. מודה לשניהם. מרכיב את התרמיל על שכמו ופורש מעליהם. פורש ומתרחק לאורך שפת המפרץ.

בבואם לחדרם, בבית המלון הקטן הצופה אל הים, מירה מטילה עצמה על המיטה, בבגדיה. עוצמת את עיניה מתוך עייפות, עייפות נוראה. אחר כך, כשעינת עומד בפירוק המזוודות, היא כובשת פניה בכר ומתייפחת. עינת נדהם תחילה. מבקש לשאול, אך אין לו מילים לשאול. הוא מתיישב לידה ומניח ידו על שכמה, לנחמה. ההתיפחות אינה פוסקת. מחלחלת, מחלחלת, כאילו לעולם לא יהיה לה סוף. הוא יושב עוד שעה ארוכה, מכונס בהרהוריו, אחר כך קם בשקט ויורד למטה.

הוא משוטט על שפת המפרץ. אין איש מסביב. נשמעת רק אוושת הגלים המכים ברציף ובדופנות סירות הדיג. הוא מתיישב על המעקה הנמוך של הרציף, באותו מקום שבו עמדו קודם מירה וסטפן, פניו אל הים –

האם יכולה מצלמת קולנוע, כמו מצלמת רנטגן, להראות את המתחולל בקרבו?

האם יכולה היא להראות את “שקיעת הלב” הנוראה בתוכו? את הרגשת הכיליון, אין האונים?

כי היה לו רגע של הארה –

כשישב על ידה על המיטה והניח את ידו על שכמה כדי לנחמה, פתאום חש, במגע עור בעור, את המרחק הנורא בין גופו לגופה. חש שאירע דבר גורלי המפריד ביניהם, לעולם. שאין בכוחו בשום אופן “להגיע” אליה, להבקיע אליה. ודבר זה לא יוכל עוד להשתנות. שאין כאן מקום לשום מרירות, לשום כעס, לשום צעקה, לשום לחישה, לשום בקשת הסבר, לשום תחינה, לשום מילה. כי הדבר שקרה הוא טהור. טהור במידה כזו, שהוא נכנע בפניו, שהוא חש עצמו עלוב וחסר ערך בפניו. הוא חסר אונים אפילו להתקומם נגדו.

ואז, כשעולות בלבו חמש־עשרה שנות חייהם יחד – על כל העצב שבהם, באין להם ילדים – נדמה לו כאילו שקעו במצולה, כל השנים האלה, כאילו טעות היו. כי כל השנים נדמה היה לו שהעצב משותף, והרגעים כולם, אלה של דאגה ואלה של עצב, אלה של שמחות קטנות, יומיומיות, היו של שניהם יחד. ועכשיו אין הוא יכול להבין, איך לא הבין כל השנים מה שכל עין זרה ודאי ראתה והבינה: שבהיותה איתו, היא חייתה בציפייה, תוחלת ממושכה, ממושכה –

בחושבו על כך, נזכר כי פעם, בהיותו צעיר, שמע בכי כזה של אישה, מחלחל, מחלחל –

אלא שאז היה זה הוא –

מעבר אחר –

התוכל המצלמה להראות כל זאת?

בוקר. שעה מוקדמת מאוד של בוקר. ערפל חיוור פרוש על הים השטוח. האם נרדם לשעות אחדות?

כשהוא נושא את עיניו, הוא רואה את מירה עומדת על ידו, ידיה בכיסי המכנסיים, מסתכלת בים.

טרטור מנוע במפרץ, מבין הסירות פורשת סירת דיג. תרניה גבוהים, רשתות תלויות בין התרנים, חבלים, מחרוזות שעם, קלתות. על סיפונה, ליד החרטום, עומד סטפן. פניו אל האופק. הם רואים אותו. הוא אינו רואה אותם.

הסירה יוצאת מן המפרץ, מפליגה, מתרחקת, לעבר האופק, שמאחוריו חוף אחר. אירלנד. אדמה קדושה.

מירה אומרת: בוא, נלך.

באומרה זאת, כאילו אבן נפלה למצולה.

הוא יודע ששום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. הוא יודע, בעצם, שזה הסוף.

התוכל המצלמה להראות זאת? כי הרי ברגע זה, כשעולה הרגל, הזר, מפליג ולא יראה עוד לעולם, והיא אומרת לו, בוא, נלך – חל איזה ליקוי מאורות, איזה שבר –

שבר נורא –

משהו בתוכו, שקשה –

סלח לי, גם אני, כמוך, אינני סנטימנטלי.

בדרך כלל.

א

הישיבה השלישית הסתיימה לפני כמה שעות. כל אימת שהיה הפרקליט שלי קולע מפיו את הצירוף “חופש הכתיבה”, היה לי רצון עז להקהות את שיניו ולצעוק: “לא, לא זה! אלא החופש לא לכתוב! ואינני מוכן, בשום פנים אינני מוכן, למכור את חירותי זו תמורת… ובשם אלוהים, הלוא אי־אפשר לכפות עלי, אי־אפשר…” אבל לא. לעולם לא אוכל לומר זאת שם, בחדר בית המשפט, כי מיד יִיָרה בי חץ מדוכן התובע, חד כקולמוסו הננעץ מול עיני: "אבל חתימתך! חתימתך! כן, הוא צודק; וכך סבור כנראה גם השופט, המלכסן אלי מדי פעם, מסתר גלימת העטלף שלו, מבט של חשד כהוי, ספקני, שמכניע את מבטי ארצה. כך סבור כנראה גם הקהל המועט, התולה בי עיניים תמהות על עצם ניסיוני זה להתגונן בקרב שאחריתו חרוצה. וכך, בטוחני, סבור בלבו גם פרקליטי עצמו, אותו קירח ממושקף, עב ראש ועב אצבעות, המתפתל בין קורי טענותיו ותולה בהם הררי נאומים נבובים (מתוך הרגל שמימֵי תשחרתו הוא מעביר ידו בכל רגע של מבוכה על קרחתו, כמחליק בלורית סתורה — תנועה שאני מסמיק תמיד למראיה); אותו פרקליט שרוב עינויי הדין באים לי מידו, מתכסיסיו הגואלים לדחות את המשפט שוב ושוב, עד שתאזל תחמושתם כביכול… כן, הם צודקים, כולם. אני מודה. ואם אני כותב עכשיו את הדברים הבאים, הרי לא מתוך אשליה כי ישמשו מסמך להגנתי ביום מן הימים, אלא כדי שתיקוב האמת את הצדק. כן, רוצה אני לראותו מובס לרגליה וחרבה נעוצה בגבו.

ב־ 15 ביולי תתקיים הישיבה הבאה: הוא אומר, חמישה שבועות לפנַי. עלי להספיק עד אז, שמא יינתן פסק הדין, שלאחריו ייחטף מידי צרור הכסף שנותר לי, יסתתמו מקורותיו, יוגף חדרי בפני. עכשיו עתותי בידי, מבוקר עד ערב, מערב עד חצות. מסוגל אני לכתוב שתים־עשרה, ארבע –עשרה שעות ביממה, אם לא יפריעוני. אינני צריך לחצוב את המילים, עלי רק לגלגלן, כאפונים מתוך הערֵמה, ולסדרן שורות שורות. לגלגלן, כאפונים מתוך הערֵמה, ולסדרן שורות־שורות. עלי לחזור כשנתיים לאחור ולספַּר — בכנות — איך השתלשלו הדברים. דבר יום ביומו, מאז התחייבתי באותה התחייבות הרסנית ועד הרגע הזה, שבו אני עומד לדין על מעילה באמון, מעילה בכספים, ביזיון המת, ביזיון החיים, גנֵבת דעת, גנבה. בכנות — אני אומר; ובה בשעה אני יודע שהכנות, כמו בתולה ברה, אף היא מחניפה לפי דרכה, מתחנחנת, משחדת את התמימים ישרי הלב; אפילו תעמוד לה לפי תומה, לא קורצת, לא פוזלת, יפה מבלי דעת — היא יודעת. ואף אתה יודע. ובכל זאת — אתן למקרים לדבר בעדם. לא אטיל בהם מומים כדי שיגלגלו רחמים על עצמם. דיי במה שהיו, כפי שהיו, ותהי אחריתי כמותם.

ב־ 5 במאי, לפני קצת יותר משנתיים, התקיימה העלייה לקברו של דוידוב, ב־ 7 ביוני של אותה שנה חלו גירושי מאהובה —

כך התגלגלו הדברים באותה פרשה, כפי שאני זוכרם: ערב אחד בין שני התאריכים הנ"ל, כשיושב הייתי אל שלחן הכתיבה שלי, ומאחורי, בפינת החדר, ישבה אהובה בכורסה, ישבה שלווה, בוטחת בלב בעלה, כשהיא עוסקת בגזירת אותיות נייר בשביל כיתת הגן שלה, אמרתי כבדרך אגב, בלי להפנות את ראשי אליה: “הגיע הזמן שניפרד, לא?” משהו ניתק בלבי. דממה דהומה, חיוורת כסיד, עמדה בחדר משנפסק ספסוּפם של המספריים. נשמע רק תיק־תיק של פרפר מידבק בנורה התלויה מן התקרה. לא העזתי לשאת את עיני מן הנייר המונח לפני ולא ראיתי אם נבעתה, או דמעות עמדו בעיניה, או אולי דם זב מלבה. לאחר רגעים ממושכים מאוד נשמע שוב צליל המספריים, והיא אמרה דבר מה בשקט. נדמה היה לי שאמרה “נָבָל” “מה אמרת?” שאלתי, מתוך הרגשת רווחה, שכן עכשיו, כמדומה, צפוי היה אותו “בירור יסודי”. לקראתו אני שׂשׂ לצאת, חמוש כולי טענות ניצחות. אבל היא חזרה ואמרה, בשקט רב, בשקט שפרק, כמו תמיד, את אזֵני מעלי: “חבל, אמרתי.” (הה, נפש כנועה! אילו בכתה, אילו גידפה, אילו השליכה בי מספריה!) הגיליון היה מונח לפני, ללא משפט כתוב אחד, והעט שלי מקשקש עליו, כמו לעתים כה קרובות — קרובות מדי — צורות גיאומטריות בלבד, משולשים ועיגולים ופירמידות רכובות זו על זו. ולאחר עוד רגעים אחדים אמרה, שוב בשקט, בלי שתפסיק מלגַזרֵר במספרים: “מתי?”

“מתי” זה נשר מפיה כה רך, כה ענוג כנוצה, שרציתי לקום ממקומי, לכרוע לרגלי הכורסה, לאחוז בידה ולומר — “בואי, נחדל מזה. התלוצצתי, כך סתם…” אבל תחת זאת אמרתי בקול שברירי כחרס — “נקבע מועד.” ועם כך ידעתי שכבר נפל פּוּר, כאבן כבדה בתוך הדממה הזאת, ואין לחזור. ואימצתי את לבי שיקשה כאגרוף. ואחר כך נשמע רשרוש הניירות הנושרים מברכיה, והיא קמה, ניגשה אל המיטה והתחילה פושטת את שמלתה ומתקינה עצמה לשינה. רק מאוחר יותר, בשוכבי לצדה בחשכה, חשתי שלחייה לחות.

דמעות אינן ממיסות את לבי. אני מתקפד כלפיהן, כולי קוצים. אני נעשה מר, מרושע. הסחתי דעתי ממנה. חשבתי על דוידוב. על הנסיעות הצפויות לי לקצווי ארץ. על הפגישות המזומנות לי עם זמנים שהיו, אנשים שהיו. על ההרפתקה הגדולה שאני יוצא אליה עתה כמו אל ארץ שאני מכירה מחלומות אך לא ראיתיה עוד, ובכל עיקול דרך אני פוער את פי מתימהון. על המקרים הבלתי משוערים שייקרו לפני. ההפתעות עקובות הסוד. כן, גם על התהילה — שאדהר על סוסו של פרש זה שנפל, ודגלו נישא בידי! הה, דוידוב, כפי שראיתיו לראשונה, פעם, לפני שנים רבות, רץ עם מריצת המלח בשדה המלח המנצנץ בצהריים — צועני גבוה, כחול עיניים, בלורית כזפת סתורה על מצחו… או בערב מוכה הירח, נושא קולו בשיר רחב כערבה… הה, המסע הגדול הצפוי לי מעתה, ממחר…

“ניגש לשם מחר.”

צמרמורת עברה בי. קולה בחשכה — שקט כמו חול לאחר שרווה גשם — הפילני מסוסי במכת חרב עץ קהה.

“לאן?” החנקתי רעדה בתוכי.

“לרבנות.” אמרה בקול מת. “שם עושים את זה, לא?”

הה, “שם עושים את זה”! את מה? למה? כמו ניתוח, חשבתי. כמו אל בית החולים שאני מתחלש מריחו. ולמה היא ממהרת? אולי עוד אחזור בי. אם לא תדבר בזה. אם נשתוק, נשתוק שבועות, ירחים, וההכרעה תהיה תלויה — כתמיד — בחוט של עכביש מתקרת החדר…

“טוב,” אמרתי.

ואחר כך לא אמרה דבר. שכבה בעיניים פקוחות, כשידיה משוכלות מתחת לראשה, עד שהחלה צפור אחת, יחידה, לסלסל בצפצוף שוקק, עֵרני מאוד, על הצמרת שליד החלון, ומבעד לחרכי התריס התגנב אור חיווריין אל תכריכי המצעים.

הצפצוף ניקר את לבי. אי־אפשר, חשבתי, אי־אפשר לגמול לה כך, ליונת אֵלם זו, ששנתיים ימים היתה מלקטת לי זירעונים ומביאה אל פי, ולהעלותה עכשיו קורבן מִנחה לזכרו של דוידוב —

לזכרו? עכשיו, לאחר כל מה שאירע — לאחר כל מה שלא אירע כשאני מעלה בדעתי —

דפיקה על הדלת הפסיקה אותי מכתיבתי. כל דשדוש צעדים במדרגות מריץ בי את דמי בזמן האחרון: לבלר בית המשפט? הנער השליח של פרקליטי? הדוור עם מכתב רשום לחתימה? גובה המסים? לא, תודה לאל, גברת זילבר היתה זו. נכנסה — דווקא עתה, בשעת ערב חיישנית זו — לשאול בדבר שכר הדירה.

“אינני מפריעה?” שאלה בפתח.

“שבי,” אמרתי לה.

התיישבה בפישוק ברכיים בקצה המיטה והניחה את ידיה הוורודות על מפרש שמלתה. אישה אמהנית זו, חסרת גיל, דהוית שיער, דומה תמיד שלא לתבוע היא באה אלא לזכות בקורטוב של נחת רוח. “אוהבת היא אמנים,” כפי שאמרו לי לפני כניסתי לעליית גג זו, שהיתה קודם לכן מִשכנו של פסל קשיש וגלמוד, שהוציא את נשמתו בחוסר כול, כאן, על מיטה זו, שאני מתהפך עליה בלילות.

“רציתי רק לשאול… אתה יודע, היום כבר יוני…” ואודם פרח בלחייה, שני כתמים עגולים שפשטו בן רגע עד הצדעיים.

השפלתי מבטי אל נקודה שביני ובינה ושתקתי. נכון הייתי לשתוק כך עד שתפרח נשמתה. “רשעות קטנה זו שבי” — אם אטול מטבע שהשליכה פעם אהובה לרגלי — גירתה אותי לייסר אותה בשתיקה על הפרעה זו באמצע כתיבתי. שתפשוט בה, עד צווארה, עד אוזניה, הרגשת אי־הנוחות בנוכחותי.

“אַת יודעת שיש לי משפט,” אמרתי לה לבסוף בחשיבות.

“אני רק שאלתי,” מוללו אצבעותיה את שפת שמלת הפסים שלה. “כמובן שאני יודעת…”

ולאחר שהסמיקה יותר: “אינני מבינה, אדם מוכשר כמוך… הלוא יכולת פשוט… למה לתת פתחון פה?”

חיוך עלה על שפתי. (מה אומר העם? מה אומר העם על נפילתי זו?)

“הכרת את דוידוב?” שאלתי.

“לא אישית, כמובן. אבל כמו כולם. אני יודעת שהוא היה רומן גדול, האיש הזה. דווקא מפני זה חשבתי…”

אחר נתנה בי חיוך, חציו תוכחה חציו התנצלות: “תסלח לי שאני מתערבת, אבל אתה שותה יותר מדי. זאת הצרה איתך.”

ועם כך קמה והחליקה את חוצן שמלתה כאילו ניערה ממנה ערַמה של קליפות תפוחי אדמה.

“אני אשלם, אַל תדאגי,” אמרתי בפותחי לפניה את הדלת אל מישורת הגג.

“אף רגע לא היה לי ספק בדבר, מר יונס!” אמרה נעלבת, ומיד מיהרה להסתלק, כשקבקביה מקרקשים במורד המדרגות, עד למטה.

חום מעיק רבץ על הגג, ובצד הדלת עמד, נעוץ על גבי כן, הפסל הגבוה המחותל בסחבות שהתקשו מרוב יושן ונצפדו אל גוש החומר. מלאכתו שלא נשלמה של הפַסּל פולישוק. אותה מומיה לבושת שק, שאף פעם לא ניסיתי לקלף מעליה את תכריכיה ולגלות פניה.

ב

ב־7 ביוני חלו גירושי מאהובה, ורק הבוקר שמתי לב לדבר שאף אתמול, כשהתחלתי לכתוב את הדפים האלה, היה זה 7 ביוני; מה שמעלה בי הרהור נלעג שחיי מתנהלים במעגלים של שנתיים: שנתיים מאז הגירושים עד עתה, שנתיים ימי נישואי עם אהובה, שנתיים לימודי באוניברסיטה, שנתיים שירתי בצבא, שנתיים חייתי בקיבוץ… וכך יכול אני להוסיף ולרדת בסולם מעלות זה, שתיים־שתיים בדילוגים, עד השנה הרביעית לחיי, שבגבולה מת עלי אבי; או עד השנה השנייה לחיי, כשעזבו הורי את כפר גלעדי והסיעו אותי בעגלה, מוטל בתוך אמבטיה, דרומה…

לא, חרטה אינה מייסרת אותי על גירושים אלה. כך נגזר עליהם, על חיי הנישואים שלנו מלכתחילה, כך הוכרז עליהם למעלה, כביכול חיים של לא דא ולא הא, של לא קריר ולא חמים. סבורני שגם אהובה לא היתה מאושרת בהם, אם כי שלווה היתה באותו ערב, למשמע אותה אמירת אגב מרושעת — “הגיע הזמן שניפרד, לא?” איך היתה בה עוד רוח להמשיך בגזירת אותיות הנייר? שהרי שום סערה לא בישרה את שבר האדמה ההוא. ואולי אני טועה. אולי ניחשה את התארעותו וציפתה לו בכל יום, בכל שעה, גם אם יתמהמה. אולי היתה מלחשת לעצמה, “הנה עכשיו, הנה עכשיו,” עד שבא אותו עכשיו וקיבלה אותו כגזֵרה. אינני זוכר שום מריבה בינינו. אני זוכר שהשתוקקתי למריבה: כגון, כשהייתי חוזר הביתה בשעה מאוחרת של לילה משיטוטים בטלים ברחוב, ומצפה, מכודן לקרב, שתטיח את הדלת בפנַי, או שתנפץ כד בראשי, או — לפחות — שתעַקרֵבּ אותי בחקירות… אבל מעין זה לא קרה מעולם. נכנס הייתי על בהונותי בחשכה, וכמעט תמיד — כן, תמיד! — היתה מרחפת בחדר, כריחוף פלומה בקן, נשימתה השקטה, התמה, שאינה יודעת דאגה. ולמחרת, בהגישה לי את ארוחת הבוקר — לפני צאתה לעבודה בגן הילדים — גם אז לא היתה שואלת דבר על צאתי ובואי. לא, לא הייתי אסיר תודה לה על שלא חשדה בי מעולם. גאוות הגבר שלי נפגעה. שטמתי אותה בבקרים אלה, כשהיתה מקיימת את מצוות עקרת הבית. בקושי הייתי עוצר בעצמי מהתפרץ: למה אינך חושדת בי, לכל הרוחות? ומה את יודעת איפה הייתי? — ואחר מגרשה במבטי אל גן הילדים שלה, המוסד הראוי לשכמותה. ובערבים זכור לי רק הרעד העצבני בגבי, מנוכחותה הנצחית, שם על הכורסה מאחורי, כשהיא גוזרת שרשרות נייר, או אותיות לצרפן אחר כך לפסיקים כמו “אדם לעמל יולד”, או “לכול זמן ועת לכל חפץ”. אותם פסוקים שהשניאו עלי את חגיה ואת ילדיה ואת מלאכתה. האפשר היה להאשימה על נוכחות תמימה ואילמת זו? חדר אחד ויחיד היה לנו — אם גם גדל מידות למדי — ובו שולחן עבודתי, הכוננית, הארון, המיטה… אך דוקא משום כך! לחוש תמיד את האֵלם המרגיז הזה! שעות־שעות יושב הייתי ליד השולחן, העט בידי, ואיני עושה דבר מלבד רוגז בתוכי, שונא בתוכי, מסתמר בגבי ונכווה באצבעותי. לא כתבתי כלום. ואותו פרק שכתבתיו — אחת העילות לצרה זו שאני נתון בה עתה — כתבתיו בימים שיצאה לחופשה אל אחותה הבכירה בקיבוץ.

לא, אינני מתחרט על הגירושים עצמם. אלא כל מה שהתלווה להם — לא כך צריך היה להיות. אני חוזר ומצהיר: לא כך! אם שוחט אתה ציפור,שְחט אותה בתער חד ולא בסכין קהה. ועשה זאת במחי אחד, חד וחלק וחסל, ולא בהיסוסים, ולא בניסורים, ולא שתהיה מפרפרת בידך כשחצי נשמתה בגרונה הפצוע.

למחרת, כשחזרה מגן הילדים ועמדה בהגשת ארוחת הצהריים, אמרה בין כיריים לשולחן: “היית שם?” — “איפה?” שאלתי. “אתה יודע. אמרת.” – לא היה לי פנאי הבוקר," אמרתי. כשהצצתי בה, ראיתי ששלהבות פרחו בפניה, ונגה מהן מין אור רך, כזה של אדם בחוליו, שעשה אותה יפה וחשוקה. הרהור התגנב ללבי, שמא אני מתאהב בה, דווקא עתה. אחריי הצהרים יצאה מן הבית — שלא כדרכה — ולא חזרה אלא בעשר או עשר וחצי בערב. בפעם הראשונה צבטה אותי דאגה לשובה, וכשישבתי ליד השולחן היו אוזני מחודדות אל הצעדים שברחוב. בהלה עברה בי. משעלה במחשבתי כי אפשר שלא תחזור, או, מי יודע, שמה עשתה מעשה… כששמעתי לבסוף את חריקת המפתח במנעול הדלת, רווח לי כאילו ניצלה. או כאילו ניצלתי אני. לא קמתי בהיכנסה ולא אמרתי דבר. הוספתי לשבת, משים עצמי כותב. אך בקוצר נשימה ארבו לה חושי. ובשומעי את רשרוש שמלתה כשפשטה אותה מעליה… כן, לזה אני מתכוון באומרי: לא כך! לא כך! — מעין מעשה ניאוף היה זה, השפל בניאופים! חרש חרש, כחתול הקרוב לטרפו, קרבתי אליה ולכדתיה בזרועותי, היא התמסרה — לאחר רגע קצר של תדהמה — ובתשוקה לוהטת, כתשוקתי, כמו באהבה גנובה, אסורה. אך לאחר העדנה… אותה שתיקה מפורקדת בחשכה, שאינה יודעת היכן תטמון את עצמה. אותה תהום ריקה הלועגת לכל הגה שלא ייאמר. אותו יגון שאין לאחריו אלא… לא, מוטב שלא אמשיך בזה. זכור לי שוב רק צפצופה השוקק של הציפור כשהחוויר השחר, אותו צפצוף חצוף שהיה כביכול מחאתו של התום נגד עוול המתרחש מאחורי חלונו.

אחר כך באה התערבותם של בני המשפחה, של אביה, של אחותה גאולה. יומיים או שלושה לאחר אותו לילה, בשעת לפנות ערב, נשמע צלצול חלוש בדלת, ומשפתחתי, נבהלתי לראותו, חיוור, שפתיו רועדות, לבוש במכנסיו המרופטים, התלויים לו בחגורתו המעוקלת, ובחולצתו המיוזעת, כבא ישר מחנותו. (הה, רק שלא יאחזנו השבץ, לא כאן, לא לעיני! שאלתי בלבי.)

“היכנס,” אמרתי, משנשאר עומד על המפתן, מסתכל בי כאיש נדהם.

נכנס, סקר את החדר כמחפש בו עקבות אסון, כמי שחוזר לבית שמת הוצא ממנו, התיישב בקצה המיטה, והדיבר ניטל משפתיו. איש קטן היה, בעל חנות קטנה למזוודות. כשהיה עומד בחנותו, היו כתפיו תופסות את רובּה. וכשהיה מתיישב מרוב יגיעה, היה הרהור עולה בי שכשימות, ודאי יתקפל באחת ממזוודותיו ולא ייוודע כי היה. פנים חולניות היו לו, ידועות דאגה, וראשו היה מיטלטל תמיד כמחמת כובדו. רגליו היו משפשפות את המדרכה בלכתו, שפשוף גורסני ומהיר, כאילו חושש היה פן יאחר, וכך היינו מוזהרים על בואו מבעוד זמן. הפעם נעלמה ממני אותה אזהרה.

“זה נכון? הגד לי, זה נכון?” מילמל בטלטול ראש.

עיניו המֵימיות שאת תכלתן הבהירה הוריש לבתו, אמרו להטיל עלי נידוי.

“כן, נכון,” עניתי לבסוף. מרדנות ניעורה בי, לא כלפיו אלא כלפי אהובה, ששילחה בי אותו, שיעורר את רחמי, שייסר אותי במוסרו, איש חולה ושבור רוח שיהיה ראי לתוצאות חטאי.

“אינני מאמין,,,” הסתמרו גביניו.

כן, אני! אני! ומה בכך? מעולם לא שמעת? גמגומים בהולים נשרו מפיו, שאין הוא יכול להבין כלל, שהרי הכול היה כשורה ביני ובין בתו, כל הימים, אפילו לא טרוניה אחת, אפילו לא הרמת קול אחת, מופת של הרמוניה משפחתית, וכשהיו הוא והאֵם רואים את שנינו… ואיך לפתע פתאום? “הגד, סוף סוף אני אבא שלה, מותר לי לדעת, לא? מה קרה?”

חשקתי את שפתי. החלטתי להעניש אותו על פשעה של אהובה, שהזמינה את התערבותו. ביני לבינה הוא עניין זה, ואינני רוצה בדיינים.

הסתכל בי כמנסה להבין אם אני הוא זה, או מישהו שלא הכירו מעולם. שוב שאל מה קרה, אם מצאתי בה פסול כלשהו, אם עשתה לי עוול כלשהו, אם לא הניחה לי לעשות כל שברצוני, אם לא טרחה מספיק בשבילי, שאומַר, אדרבה. אוֹמַר וידע גם הוא…

שתקתי כחלמיש. ראיתי איך צבע עיניו הופך מתכול לירוק ואיך האיבה ניצתת בהן.

“כך אתה גומל לה,” נינע בראשו, “על ששנתיים תמימות פירנסה אותך, עבדה בשבילך, כדי שאתה, בחור בריא, תוכל לשבת בבית, ליד השולחן, ולכתוב. מה כתבת, בעצם, במשך שנתיים אלה? סיפור אחד…”

“פרק מסיפור,” הפרתי את נדר שתיקתי.

“אומר לך,” תלה בי עיניים בוחנות, “כשקראתי את הסיפור הזה…”

“פרק,” חזרתי ואמרתי.

“כשקראתי את ‘גיבור דורנו’ שלך,” נד לי, “אמרתי בלבי — באמת גילוי של יושר לב. ורואה יפה, ומצליף מה שצריך להצליף. הרבה מוסריות היתה שם. היום כשאני חושב על זה… הוי, יונס, יונס, נדמה לי שאתה הוא אותו ‘גיבור’, כן, אותו ‘גיבור’ עצמו…”

ועם זאת פנה אל הדלת ויצא. לאחר כשעה, כשנכנסה אהובה, עמדתי לפתוח באותה מריבה שהיתה אצורה בעצמותי כל הימים — כל ימי השקט — ושעתה נמצאה לי עילה בשבילה. אלא ששוב, שוב ציננה את חמתי עוד לפני שהתלקחה. הקדימה אותי ואמרה:

“אבא היה פה. אני יודעת. אני רוצה שתדע שאני לא שלחתי אותו. אסרתי עליו לדבר בזה. רק כשחזר מפה נודע לי שהיה אצלך. אני מצטערת מאוד. אני יכולה רק להבטיח לך שזה לא יקרה שוב.”

הה, תום הלב הזה שממית אותי בנשיקתו!

האם בשגגה או בזדון נהגתי בה שֶׁהי? — היום כבר קשה לי לדעת זאת. “מקרה גבול”, כפי שאומרים המשפטנים. דחיתי מיום ליום את הליכתי לאותו משרד של ניתוחים. כאילו אמרתי לרגע העף: “התמהמה נא, כמה לא יפית!” בבקרים העסקתי עצמי בטיוּט רשימות לספר דוידוב; בשעות אחר הצהרים הייתי מכתת רגלי בין משרד הוצאת הספרים למשרד עורך הדין, לשם ניסוח החוזה. בין כך ובין כך היתה אהובה כוחשת והולכת לעיני. הספקות היו אוכלים את בשרה בחשאי, כי לשאול לא העֵזה. לא עשיתי דבר לבטלם או לאשרם. פירנסתי אותם כמו שמפרנסים שרשור מעיים; בימים הייתי מענה אותה בשתיקותי, ובערבים הייתי מזמינה לצאת איתי, כדי שתתענה בניחושים על כוונותי הנסתרות: האם חזרתי בי מהחלטתי? העודני מחזיק בה? האם אני דוחה לשעה שתהיה כשֵרה בעיני? בקֶרי נהגתי בה: פעם מתנכר, פעם מתקרב, ערב אחד משאירה לבדה, ערב שני מהלך לצדה, כורך את זרועי סביב מותניה משאנו פוגשים במַכּרים… תקוות רהויות ודאי היבהבו בה בלילות, לצדי, עד לבקרים שאחריהם —

עוד פעמיים ניסה אביה להבקיע אל מבצרי, אך הוסג אחור. פעם היה זה בשעת בוקר מוקדמת, מיד לאחר שיצאה אהובה מן הבית. הוזהרתי על כך מבעוד מועד — למשמע דשדוש צעדיו על המדרכה. כינסתי עצמי במקומי וארבתי. שמעתיו עולה במדרגות, נעצר מאחורי הדלת. צלצול אחד, שני, שלישי… (מה גדולה היתה מידת עקשותו של יהודי זה!) שישה צלצולים מניתי. אחר כך, לאחר שוודאי היה כי הסתלק, ניגשתי אל החלון והצצתי למטה, לחזות בנסיגתו. ראיתיו מתעכב על המדרכה, לפני הבית, נושא ראשו למעלה, צידדתי עצמי אל הכותל. לכהרף עין, בכל זאת, נפגשו מבטינו…

פעם שנייה, בערב. עלה כגנב. לא דשדוש ולא רשרוש. אך כבר זהיר הייתי מפני הסכנה; וכשנשמע הצלצול, ניגשתי על ראשי אצבעותי והצצתי בעין הדלת: פניו הצהובות, חרושות הקמטים, כנפי אוזניו, שערו הדליל, הדהוי, מבטו המצפה בחרדה, חזרתי אל החדר וכיביתי את האור. אורב שחור. ארבעה צלצולים שרטו בחשכה. אחר כך ראיתיו מבעד לחרכי התריס, מהלך לפני הבית, אנה ושוב, אנה ושוב, נעצר מדי פעם, נושא את מבטו הכבד למעלה, מוכה דאגה. לפתע נטל את רגליו וגררן זו אחר זו, באותו שפשוף מהיר, כאץ לעיסוקיו.

יום אחד, בשעת הצהרים, הופיעה — כרוח שרבית נושאת ריח חורש גלילי — אחותה הבכירה של אהובה, גאולה. הסירה מעל כתפה את תיק הרַפְיה שלה, התיישבה על המיטה, מחתה במטפחתה את הזיעה מפניה הסמוקות משמש ומדרך, ואמרה:

“אתה מתאר לך בוודאי לשם מה באתי. אל תיבהל, אינני מתכוונת להתערב בעיניינים שבינך ובין אהובה. הצטערתי מאוד כששמעתי על זה, אבל מה לעשות? דברים כאלה קרו, קורים ויקרו. תן לי כוס מים, בבקשה, חום נורא אצלכם…” ניפנפה על עצמה במטפחתה.

הלכתי אל המטבח, מילאתי כוס במים צוננים וציננתי את דעתי: גאולה זו עזבה את בעלה כשנה לפני נישואינו, בהיותה אם לשני פעוטות, והלכה אחר בחור אחד מעליית הנוער, צעיר ממנה בשש שנים. מה יש לה לומר לי? מה?

“חם פה יותר משבגליל,” גמעה מן הכוס. “הלחות מן הים, כנראה.”

ולאחר שהעמידה את הכוס וניפנפה מעט בשולי שמלתה על ברכיה, אמרה:

“הבט, יונס, אינני דואגת לאהובה. היא תסתדר. תסתדר! בחורה עובדת צעירה, יפה, האמן לי, לא תלך לאיבוד. מובן שזה קשה. בזמן הראשון תמיד קשה. חיים עם אדם שנתיים, יש חוויות, יש משקע מסוים, נוצר קשר… לא פשוט. אבל מה?”

מבטה נתקל באגרטל החרס שעל השולחן. קמה, אחזה בו, הפכה אותו בידה, התפעלה מן הזיגוג, סיפרה שאף אצלם עושים כגון אלה, אחר העמידה אותו על מקומו, חזרה והתיישבה.

“אז כפי שאמרתי לך,” אמרה, “זה לא מדאיג אותי. לא נורא. עובר עליה משבר, כמובן, אבל זה טבעי, מוכרח להיות כך, אחרת לא היינו אנושיים, נכון? אבל הבט, יונס… משונה לי שאני פונה אליך ככה…” התחייכה אלי חיוך של נערה, בוסר, “אבל אני מקווה שתבין אותי. הבט,” הרצינה, “אינך יכול לעשות זאת לאבא. הוא שבור! הוא הרוס! מפולת של אדם! איני יודעת אם ראית אותו בזמן האחרון. האמן לי — לא הכרתי אותו! צל!”

“את רוצה לומר שבגלל…” פתחתי לומר.

“אני יודעת, יודעת,” מיהרה להפסיקני. “ברור שלא. מובן מאליו. אל תחשוב שיש לי מושגים זעיר בורגניים כל כך. אני יודעת שבגלל הורים וכל זה, לא דוחים עניינים שבלב! אבל אני רוצה שתבין אותי. תן לו להתרגל לרעיון. לא עכשיו. בעוד כמה זמן. אני פשוט חוששת לו… תבין, זה היה פתאומי נורא! אף אחד לא היה מוכן לזה! אפילו אני עצמי, שיש לי מושגים אחרים בעניינים אלה, כן? אני עצמי… אבל זה באמת לא חשוב. תראה, יונס, למה לי לדבר הרבה? אתה אדם מבין, רגיש… אתה סופר! אתה יודע היטב…”

עיניה הבריקו אלי מתוך פניה השזיפיות, הבריאות. הדאגה לא העיבה את ברקן.

“אגב,” אמרה, אצלנו נהנו מאוד מן הסיפור שלך…"

“פרק מסיפור,” תיקנתי לה.

“פרק? כן, נכון. דורון שמו של הגיבור שלך, נכון? אתה רואה — אני זוכרת. והמהנדס — ממש קלאסי! ואני רוצה לומר לך שהתמונה עם דורון ומזכירת המשק בחדר — זה בדיוק! כל כך בדיוק, שכמה חברים אמרו שהם מכירים ממש מקרה כזה! מאין מכיר את הטיפוס הזה? אתה שומע, לפני ארבע או חמש שנים, בא אלינו צעיר אחד…”

קול חם היה לה, ורוטט כמו גבעול ברוח קיצית קלה. גופה היה בשל, אשכולי, ומבטי נאחז בסבך שיחי השיער השחור שביצבץ מבתי שחיה, מבעד לעיגולי הזיעה. שאלתי את עצמי מיהו אותו עלם שהיא מדשנת אותו עונג.

“תאכלי משהו?” שאלתי.

לא, היא מיהרה, קמה, הרכיבה את תיקה על כתפה, העבירה את מבטה על פני החדר, עיינה בשתי התמונות התלויות על הקיר, אחר פנתה אלי שוב:

“אני מקווה שלא נעלבת, נכון, יונס? פשוט לא יכולתי שלא לומר לך את זה. קיבלתי מכתב מאבא וזו היתה ממש קריאת הצלה. אגב, אהובה איננה יודעת בכלל על בואי הנה. ואל תספר לה.”

הישירה מבטה לעיני והצטחקה:

“מצחיק אותי שאני מדברת איתך על כל זה.”

“מדוע מצחיק?”

“מצחיק… אינני יודעת למה… מי תיאר לעצמו! הייתם כל כך… אבל ככה זה, לעולם אי־אפשר לדעת מה מתרחש בפנים.”

“יונס,” תפסה במפרקי ידי, “תעשה מה שביקשתי ממך?”

“אשתדל,” אמרתי.

“תדחה את זה. לכמה שבועות, לפחות. הוא סובל נורא, האיש הזה. אבל הוא ישלים, בסופו של דבר ישלים,” ניחמה אותי.

הסתובבה עוד מעט בחדר, כשהתיק מיטלטל לה להנאתו, נעצרה ליד הכוננית, חלפה במבטה על פני הספרים, אחר קרבה אלי:

“אגב, מה באמת קרה ביניכם? המשולש הידוע, מה?”

"הפעם לא, חייכתי.

“אה, מכירים אתכם, אמנים,” קראה. “אבל בעצם זה לא ענייני,” פנתה לעבר הדלת. “יש איזה סרט טוב בעיר?” סבה על עקבה.

“סרט טוב?” ניסיתי להיזכר.

“לא חשוב,” אמרה. “מוטב שאחזור הביתה. את הילדים שלי לא ראית כבר יותר משנה אני חושבת.”

“מה שלומם?”

“הו, גדולים כבר! אני מוכרחה לספר לך חוכמה של צורי,” אחזה בכפתור חולצתי. “אני הולכת איתו לבית הילדים בערב ואנחנו רואים כוכב נופל. ‘אמא,’ הוא אומר לי, 'מה יהיה אם כל הכוכבים ייפלו ולא יישאר אף כוכב בשמים, לירח יהיה משעמם נורא!, יפה, לא? המשק משתגע ממנו ממש! תבוא פעם, למרות הכול…” עיפעפה בחיוך.

ועל הסף אמרה: “תדחה את זה. תעשה זאת למעני, טוב? בעצמך תיווכח אחר כך שאני צדקתי.”

היא צדקה כל כך, גאולה, שלמחרת בבוקר הלכתי למשרד הרבנות וקבעתי מועד להסדר הגירושים.

ג

סבור הייתי שאכתוב דפים אלה בנשימה אחת, והפרשה תיפרש לה כשטיח. לא, לא מניחים לי. מדי פעם הדם מציף את ראשי ונשימתי מתקצרת משאני נזכר במשפט הארור. אני דופק עם העט על השולחן ומטיל את עצמי על המיטה כפוחלץ. שוכב וזומם איך להימלט ממלכודת זו. אשמתי היא? כן, אשמתי. ואם כן מה? עלי להיענש על טעות זו שאהיה רתוק באזיקים לאותו צל רפאים שבע שנים מחיי? ארבע־עשרה? הבוקר שוב נקראתי אל פרקליטי ושוב חזר לפנַי על דברים ששמעתים מפיו זה כמה פעמים: נעשה כל מה שבכוחנו, כמובן, נפסיד כאן — נערער בפני בית הדין המחוזי, נפסיד במחוזי — נלך לעליון, אבל הליכים אלה עלולים להימשך גם שנים, ובינתיים תשקע בהוצאות שלא תוכל לעמוד בהן, אולי בכל זאת נציע פשרה? תתחייב בפניהם שתוך כדי שנה, נאמר…"

“אינני יכול,” הודעתי לו בפעם המאה.

“מדוע לא, בעצם?” זרחו משקפיו לנגדי באותם נצנוצים של פיקחות כמו תמיד כשמבריק בראשו המגושם איזה רעיון של הערמה על החוק. “הלוא בעצם אינך מתחייב על האיכות, אפילו לא על הדיוק! התחייבת על חמישים אלף מילים, כתוב חמישים אלף מילים של הבל, שאי־אפשר יהיה לעשות בהן אפילו שימוש כלשהו — וכבר אתה יוצא נקי מבחינה משפטית!”

“אינני יכול,” אמרתי.

“טוב, יהא כך,” אמר לאחר שתהה עלי רגע ממושך, כבשוטה שהוא חייב בכל זאת בכבודו. “סוף סוף אינני אלא שליח שלך.”

(וביקור זה עלה לי שוב בעשרים וחמש לירות.)

ובערב, כשחזרתי לחדר ואחזתי בעט — יבשה ימיני. כאילו קללה — אם לא אזכרנו… מעטפה משומשת מונחת לידי ואני מקשקש עליה. מה אני מקשקש — מספרים, מספרים, סיכומי חובות, סיכומי הוצאות, יתרת חיסכון שאוזל והולך, אותו חיסכון שאגרתי אותו… כן, בעצם במרמה.

יצאתי אל הגג כדי לשאוף רוח. הים קרוב והמייתו נשבה אלי והפיגה מעט את החום. כוכב שרט את לוח השמים. באיזה רדיו רחוק נמוגו צלילי “התקוה” האחרונים. הירהרתי איך הגעתי לכך שקודם נשבר עטי בסיפור שהתחלתי בו, אחר כך התמרד עלי בסיפור שהתחייבתי בו, ועכשיו הוא שובת בסיפור על הסיפור־שלא כתבתיו. נזכרתי באותו פרק מ“גיבור דורנו” שהתפרסם בעיתון בשלושה המשכים, שהוציא לי שם גדול, עד כי אמרו, הנה, דרך כוכב… ושאלמלא הוא ייתכן שלא הייתי נתון עתה בצרה זו. לאחר שנדפס אותו פרק (פרק, כן, פרק ולא סיפור! משום מה היו הכול טועים בכך, אף על פי שמתחת לשם — שם ששאלתיו, כמובן, מיצירה רוסית נודעת — נאמר במפורש: “מתוך רומן בכתובים”), ניסיתי להמשיך בו ולא עלה בידי. כאילו עין רעה שלטה בי. תליתי את האשמה בעינה הטובה של אהובה, שהיתה מושפלת תמיד אל מלאכת ידיה. רוגז הייתי על כיסאי. דומה היה לי שמספריה גוזזים את מחלפות ראשי. לימים, כשחזרתי מאותה אזכרה בבית הקברות, כשפסעתי במורד הגבעה בין פסי הצללים של שדרת הברושים, מסתנוור מרשתות האור הנוגהות ביניהם, השיגני אברהם שי והפציר בי לקבל עלי את כתיבת הספר על דוידוב. “אני? מדוע אני?” נדהמתי. הלוא הכרתי אותו רק מעט, בשני פרקי זמן קצרים שרווח של כעשר שנים ביניהם…" — “הו, מי שידע לתאר יפה כל כך את דמותו של מרגולין ב’גיבור דורנו',” אמר כשידו על שכמי, “אני בטוח שיוכל גם לתאר היטב את דמותו של דוידוב, מה גם שמרגולין היה דמות בדויה, ואילו דוידוב…” חומר לא יחסר לי, אמר. מאות אנשים מכל הארץ יהיו מוכנים לעזור לי בכך. והרי חובה לאומית היא זו. חובת ההווה כלפי העבר, חובת הצמרת כלפי השורש! (כן, איש צמרת היה אברהם שי!) ומלבד זאת — הן גם בעורקי זורם משהו מדמו של דוידוב, לא כן? (ובכך התכוון לאבי, כמובן, שהיה מראשוני כפר גלעדי, ולאחר מכן מפעילי ההגנה בתל אביב…)

(כאן חייב אני לציין — ברגשות מעורבים — שאגדת אבי רדפה אותי שנים, מאז ילדותי. “אתה בנו של שאול רבינוביץ', לא?” היו ותיקים אומרים לי בחיבה, או מחליקים בכף ידם את שערי, ואני הנער הייתי משפיל את ראשי בכלימה. וכשהייתי מתפרע בבית הספר היה מבטו של המורה מוכיח אותי בשתיקה: “כך, בנו של שאול רבינוביץ'…” וגם לאחר שנים, שאול רבינוביץ'!" כאומר: “ומה בכך? חייב אני לך משהו?”)

סירבתי. מה עניין מרגולין מ“גיבור דורנו” לדוידוב. שום דמיון אין ביניהם. ומה עניין אבי לדוידוב. ולמה חייב אני לשאת עלי משא כזה? ובכלל… אך לבסוף (הה, כאילו איזה משקע ישן, רדום, התנער מרבצו בתוכי ועכר מנוחה: האם אין בזה כעין מילוי משאלה כמוסה?) התרככתי והסכמתי. לאחר שהסכמתי (ולפתע חשתי עצמי רכוב על כנפיו של אותו נשר!), גבה לבי כל כך, שהיה לי לב לומר לאהובה באותו ערב שקט, “נדמה לי שהגיע הזמן…”

כדאי אולי שאומר כמה דברים על אותו פרק מ“גיבור דורנו”, שזיכה אותי בשבחים, בלחיצות יד לאינספור, בטפיחות על שכם; אותו פרק שכמה מבקרים האצים לגלות “כישרונות” חדשים, עטו עליו כתרנגולות על גרגר של דוחן, הביעו התפעלותם ממנו בלשון “והנה, דרך כוכב!” — ושאני עצמי… אני עצמי סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך: דומה היה להם (וכך פירשו גם כמה מבקרים), כי העמדתי בו זה מול זה את גבריאל דורון ואת המהנדס מרגולין כשני מופתים של רע וטוב בדורנו. הנה — צעיר טרזן, כזבן, מושחת, חוטא ומחטיא, ולעומתו — המהנדס הוותיק מרגולין, מיקירי העלייה השלישית, איש יפה נפש, נאה הליכות, משכיל, רחב דעת — דוגמה של טוהר ואצילות העוברים מן העולם. כביכול דורון הוא נצר נתעב לגזע חסון שלֵחו מתייבש. לא לכך התכוונתי. ודאי, סיפור אירוני הוא זה; אך תמה אני איך לא חשו שהאירוניה שבו מכוונת לא רק כלפי דורון, אלא מבצבצת גם מתיאור דמותו של מרגולין, ובה בשעה מתיאור הקיבוץ שבו התארחו שניהם.

היה בדעתי להמשיך בסיפור גלגוליו של דורון בעיר, עד להיותו דמות ציבורית נודעת לתהילה — אך כפי שכבר הזכרתי, נשארתי תקוע בסופו של הפרק הראשון, והלאה ממנו לא הצלחתי לעשות גם צעד אחד.

אין פלא, אפוא, שמפעם לפעם הייתי נשאל על ידי מי מן הקוראים: “מיהו בסופו של דבר ‘גיבור דורנו’ שלך — גבריאל דורון, או — המהנדס מרגולין?”

ד

הפסל פולישוק. שנתיים אני גר בחדר גג זה שהיה משכנו, הכתלים האלה ספגו את נשימותיו, התחטטו פה ושם מנקישות מפסלתו באבן, נרעדו ודאי מחרחורי גסיסתו. יצוע זה, שקפיציו גונחים תחתי, היה מיטתו. הכיסא הזה סבל את משא בדידותו. אילו ידע כמה פרוץ היה חדרו זה בשנתיים אלה! מי ישב כאן, מי שכב, אֵילו דברים נאמרו, אילו מחזות! רק עכשיו, כשאני מסתגר וכמעט איני יוצא וכמעט איני מביא — אני מהרהר בו לעתים. לא, לא מהרהר, אלא — בערבים בייחוד, כשרק נשימת הים הקרוב מתהססת הנה — אני מתכווץ לעתים ממה שנדמה לי כצרצורים של השארת נפשו. ניקורה של תולעת עץ בחשכה — אני נחרד: פולישוק. זיע של משקוף מסתדק — זה הוא, אני אומר. מקק רץ בהול לרגלי — גלגולו. או הפֶּסל הזה העומד לפתח, עטוף תכריכי סחבות. איני מאמין ברוחות, אבל הוא שותק עלי. בשעות הלילה אני יוצא לפעמים אל הגג לשאוף רוח, וחושד בו. אולי חרב תחת ירכו. מה אני יודע עליו, על פולישוק, מלבד מה שבעלת הבית מספרת באקראי, בהיכנסה הנה לגבות את שכר הדירה, או להעיר משהו בעניין מים או חשמל? כשהיתה מזכירה אותו, היה זה תמיד מתוך אנחה, כשעיניה מתחלחלות: “הוא סבל, האיש הזה, או, כמה סבל! לפעמים, כשהייתי שומעת אותו מתהלך בלילה הנה והנה, הנה והנה — שעות! — הייתי חושבת איך הקירות האלה לא מתפלצים… אתה מבין מה זה שאדם כמוהו פתאום נשכח? פתאום כאילו לא קיים כבר? לפני שלושים שנה, כשעשה את הפסל ההוא של החלוץ האלמוני, כל הארץ דיברה עליו כעל גאון! אוסישקין כתב עליו, כל גדולי הדור — ואחר כך, אין פולישוק! הוא עובד ועובד — הלוא אני יודעת! — ולא סתם עובד, אלא עם כל הנשמה. נשרף, נשרף, בתוכו! משהו כזה, אני אומרת לך, כאילו הסבל שמבפנים נכנס דרך היד אל האבן ונעשה… עדין, מאוד עדין, עדין כל כך עד שאי־אפשר לדעת שזה ממש כאילו בן אדם קורע חתיכת לב מתוכו… ומה? לא רצו לשמוע ממנו יותר. פשוט לא קיבלו אותו. הלוא אני יודעת מה היה בינו ובין הקיבוץ הזה בעמק כשהציע להם את האנדרטה לזכר החללים. ראיתי את המכתבים. ראיתי את הסקיצה. כבר שילמו לו כסף, כבר התחיל לעבוד, והיו המלצות — של מי לא? — ובסוף… כמו שזורקים נעל בלה! והוא היה בן אדם נקי, נקי כל כך… על מארק אנטוקולסקי שמעת? לא, הדור שלכם לא מכיר אותו. בן עירי היה, וילנה. אני זוכרת כמו היום את ‘דימיטרי דונסקוי’ שלו ואת ‘איבן גרוזני’ ואת ‘התלמודיסטים’ ו… האמן לי, פולישוק היה אנטוקולסקי שלנו. אינני מגזימה. אבל מה? היום אוהבים דברים אחרים! פסל לזכר הגיבורים — שיהיה כמו מין מכונה שרופה, כמו איזו תאונה או אני יודעת מה — ועל זה אומרים שזה גאוני! שזה אמנות! ועומדים ומסתכלים בזה בהתפעלות, וזוכרים כמובן את הגיבורים שלנו שנפלו על קידוש השם. ככה זה. העולם משתנה — אבל לאחור…” פעם הראתה לי תצלום שלו: כתפיים של סַבּל וראש עיקש וסורר רכוב עליהן.

לחדר זה נכנסתי כשבועיים לאחר מותו, מות איש ערירי, ללא יורש, שכמניין אנשים באו להלווייתו. פעם פתחתי את דלת חדר הכביסה, שבו אספה בעלת הבית את שיירי מיטלטליו, אבק סיד הִכה בפני. אור השמש נפל על עיי גרוטאות. בתוך האמבטיה הגדולה היו מגובבים ראשים של חומר, אבן, ארד, כעין גל של גולגלות ערופות. גיגית אחת היתה מלאה בצק־חומר שהתקרש ונסדק כאדמה חרוכה. בגיגית היו מוטלים כמה כנים נושאי מיניאטורות מכוירות של קבוצות אנשים. ארגזים אחדים אצרו ספרים, פנקסים, גיליונות גדולים תווי רישומים. אֵילו חלוצים היו שם, באמבטיה ובגיגיות! מניפי פטישים, אוחזי מכושים ומעדרים, נושאי רובים, פועלות במטפחות, נשים הרות, רוקדי הורה, דיוקנאות של מנהיגים. הה, אבק כיסה את כולם!

עלי להמשיך בעניין הספר:

באתי על החתום. “ולראָיה באתי על החתום” — זו היתה השורה האחרונה באותו חוזה על ספר דוידוב, בן עשרים ושלושה סעיפים, שהתמצע על פני ארבעה עמודים; ומתחתיה — שמי, כצד ב‘, הואיל וצד א’ מעוניין… כן, ברצוני להדגיש פרט חשוב זה — שצד א' היה המעוניין, שלא היתה זו יוזמתי שלי, שלאמיתו של דבר סירבתי מלכתחילה. ועמדתי בסירובי, ושאם היה כאן משגה — ודאי היה זה משגה! — הרי לא רק שלי היה: במפורש כתוב היה בחוזה, מיד בראשיתו — “הואיל וצד א' מעוניין בהוצאה ובפרסום של ספר על חייו ומותו של…”

אני חוזר לאותה אזכרה בהרי ירושלים, במלאת חמש שנים למותו. אזכרה אני אומר. הבלים. כשאני משווה לעיני את שיירת המכוניות המבריקות ששטו בכביש ועלו בצפירות חגיגיות בדרך לבית הקברות והתנוצצו בברֵכת השמש בהסתדרן במגרש החנייה; את מראה האנשים המתרוננים, התוקעים כף זה לזה, גועים בשלום־שלום, חובקים איש כתפי רעהו ואיש כתפי חברתו משכבר הימים; כשאני נזכר איך פשט כל הקהל הזה בין המצבות קבוצות־קבוצות רועות באחו, ואיך היה נטוש כצאן שעה שאותו גבר מצומק פנים, צנום כסוס מורעב, במכנסי החאקי התלויים עליו בנס, נשא את הספדו, שהרוח פיזרתו לכל הרוחות — הרי חנגת יום קיץ היתה זאת ולא אזכרה! הטיתי אוזן לקלוט משפט אחד ממה שאמר אותו איש קיבוץ, שעיניו היו מכווצות מאוד וריר יבש הצטבר בקצות שפתיו, ולא קלטתי כלום, עמדתי וכססתי גבעול של שיבולת שועל כשרגלי האחת על אבן מצבה סדוקה, וכשניסיתי לצוד בפרפרי אוזני אֵילו מילים פורחות, ניגשה אלי איזו נערה פשתנית־שיער, דגנית־עין, ואמרה: “תגיד, אתה לא יוסי גל?” וכשלאלאתי בראשי, שאלה שוב: “לא היית בחוג לספרות של פרופסור הלקין?” וכשלאלאתי שוב, חייכה: “מצחיק כמה שאתה רציני.”

אחר כך, כשירדתי בשדרה, השיגני אברהם שי, וכשהוא נוגס בתפוח גדול, נושך נשיכות בריאות בבשר הבוסר עד ששיני התקהו — אמר לי מה שאמר בעניין כתיבת הספר.

“יש לך רכב?” השליך את ליבת התפוח אל ספיח הקוצים.

“טרם” אמרתי.

“בוא אתן לך ליפט,” הניח יד מִנהלת על שכמי.

במכונית המתינה אשתו, שישבה שם, כפי הנראה, כל עת האזכרה. משקפים כהים סוככו על עיניה.

“מכירה את הסופר יונס, חוה?” שלה את המפתחות מכיסו.

זרוע שדופה השתרבבה מחלון המכונית ויד לחה לחצה את ידי.

“לא קראת את ‘גיבור דורנו’?” שאל.

לא, לבושתה המון זמן לא קראה ספר עברי. קול מרגיז היה לה, כרסיסי זכוכית נגרסים. ופניה היו מכורסמות תולעים.

שי התרווח עצמו ליד ההגה קינח מעט את השמשה, התניע, תימרין, ובהגיעו אל הכביש הפליג שוב בשבחו של אותו פרק (שקרא לו, כמובן, “הסיפור”) באוזני אשתו. זו החזירה אלי מדי פעם את פניה המחוטטות, כמו לקבל את אישורי, או להחמיא לי בחיוך.

“אגב,” אמר, “הקטע ההוא עם גבריאל דורון כשהוא שם את האקדח על השולחן ואומר למרגולין תירה בי, אני אפס, אני סמרטוט — דוסטויבסקי! ואני לא מחלק מחמאות בזול, תשאל את חוה.”

הוא קמצן מאוד במחמאות," אישרה חוה, וחיוך עגום השתרטט בשפתיה הדקות.

אחר כך, בהגיענו למורד שער הגיא, חזר לעניין הספר על דוידוב. הוא בטוח שאוכל לעשות זאת. ולא אתחרט על כך. רק אתחיל — ואדלק, כי דוידוב אינו רק איש אחד. זאת תקופה שלמה שאסור לה שתישכח. כל היפה, כל הנפלא, כל נעוריה של הארץ הזאת. שההווה מוחק מהר כל כך את עברה. ואני האיש — גם משום שנפגשתי עם דוידוב וגם משום…“יש לי חוש לאנשים.” אמר.

לאברהם יש חוש טוב מאוד לאנשים," החזירה אלי אשתו את לחייה הנפולות.

הודיתי לו על האמון שהוא נותן בי. אמרתי שאני שקוע כולי בכתיבת ההמשך של “גיבור דורנו”.

“כמה יש לך עוד?”

“כחצי ספר. יותר.”

(חוה שאלה אם אין סופר יכול לעסוק בשתי יצירות בעת ובעונה אחת. במקרה שפתאום צץ לו רעיון, כלומר. הו, לא! לא אני! עניתי.)

כשעצרנו למלא דלק המשיך בהפצרותיו, כמי שגמר אומר להוכיח לעצמו את כוחו בהתגברות על כל מכשול. אין הוא דורש ממני להפסיק ביצירה שאני נתון בה. בין כה וכה עבודת ליקוט החומר תארך חצי שנה. יהיה עלי להיפגש עם עשרות אנשים בכל רחבי הארץ ולרשום דברים מפיהם. בינתיים אוכל להמשיך בשלי, וודאי אסיים עד אז. רק לאחר מכן אשב לעבד את חומר הגלם לרומן או מעין רומן. (האורנים המכודנים שבמעלה ההר הטילו צללים ארוכים, ומרבד המחטים הדיף ריח חריף, יבש, שהזכיר לי מסע בין ערביים מאוושש, מהוסס, לעבר עמדות הלגיון.)

אחר כך, כשהמשכנו לנסוע, השליך אלי חכות של זיכרונות, מימי באר שבע 52‘, כששימש מנהל במע"ץ ושם פגש בי, ושנינו יחד פגשנו בדוידוב. האם זכור לי אותו ערב בקפה, כשהגענו בג’יפ מכּוּרנוּבּ ג’ ודוידוב לגם במופרז במקצת ודפק באגרופו על השולחן: שקָתוֹת אני רוצה לראות פה, שקתות צאן ולא בתים לבנים!?

כן, זכור היה לי היטב. זכור היה לי גם שנפל איזה סכסוך בינו ובין דוידוב. לא שאלתי. מאז הוא עובד במשרד הביטחון נפגשתי עמו רק פעמים ספורות, באקראי.

“ומה שנוגע לכיסוי הכספי…” אמר.

הוא ידאג לכך, אמר. קרפינוביץ' — מי שהוציא את הסדרה “גדולי עולם” (ועשה עליה הון רב) — הוא ידיד טוב שלו. אין ספק שישמח להוציא ספר כזה, שתפוצתו מובטחת. גם אדם ישר הוא, וידו פתוחה.

סירבתי. שבוע, שבועיים. אבל דוידוב! דוידוב השואט בדהרות פרש! אביר פראות הארץ הזאת, שאולפה והתבייתה! שמשון הקורע את רצועות רתמתה ומשלחה לחופשי! כן, דוידוב שאני זוכרו, ששמו, מראהו, נופו, מעבירים בי גל חם, ועכשיו משליכים את אדרתו על כתפי!

סירבתי. מה לי וליצירות “מוזמנות”? עלי להמשיך ב“גיבור דורנו”. ועוד מניין סיפורים מתרוצצים בקרבי. אך זכור לי אותו ערב של סתם־כך־ברחוב, בשעה מוקדמת (אישה נושאת סלסילת מכולת עצומה עוברת על פני; מזכרות קדושה מנצנצות בחלון ראווה; לולובריג’ידה ענקית, בכותונת קרועה חושפת ברכיים, מולכת על העיר; מַשק זרזירים בצמרות), כשהשיר “כלניות” שבקע מאיזה רדיו, ליווה אותי מחלון אחד, ומחלון אחר, ומעוד חלון, והעלה שינוק בגרוני, ואמרתי לעצמי, כן, אני עושה את זה! אני עושה! וניגשתי אל בית המרקחת הסמוך וחייגתי את חמש הספרות, ושאלתי, “אפשר לדבר עם אברהם שי?”

קרפינוביץ' היה אדם יבש, דקדקן, שאינו מרבה בדברים. בעל חברה להשקעות היה והוצאת הספרים היתה ענף צדדי בעסקיו הענפים. כשעליתי למשרדו היה עלי להמתין לו יותר מחצי שעה ולעלעל תוך כדי כך בכתריסר עלונים שלמדתי מהם את שערי איגרות החוב, המניות, ואת מאזן החברה המרכזית לבניין.

“מר יונס?” קם מאחורי שולחנו, גבוה, כסוף שיער, ושקיות תפוחות מתחת לעיניו. אצבעותיו לחצו את ידי ככפיסי עץ. חדר המשרד היה מרווח, ממוזג אוויר, ופיקוס בעציץ בפינה שיווה לו רעננות של אקווריום.

שמחתי לשמוע מפי מר שי," אמר משהתיישבנו, "שאתה מוכן לכתוב את הספר על המנוח דוידוב. אנחנו מאמינים שיש לזה סיכויים טובים. דוידוב היה דמות ידועה בציבור, אלפים הכירו אותו, ואין כל סיבה שלא יקנו ספר שייכתב עליו. בתנאי שיהיה טוב, כמובן. מר שי מעריך אותך מאוד, ואני סומך עליו בעניין זה. אני מבין שתהיה זקוק לעבודת הכנה ממושכת לפני שתתחיל בכתיבה עצמה. ארבעה חודשים? שישה?

“בערך,” אמרתי.

“שישה בערך?”

“כן.”

“הכתיבה עצמה תארך… שנה? שנה וחצי?”

“בערך.”

“שנה וחצי?”

כן. בערך."

“כוונתנו כמובן לרומן. רומן ביוגרפי על יסוד החומר. האם אנו תמימי דעים בעניין זה?”

“כן. סבורני שכן.”

“אני מבין שאתה צריך גם לחיות במשך הזמן הזה,” היבהב איזה חיוך עייף בעיניו. פנים ארוכות היו לו, משוכות למטה, וכמו אבקה לבנה היתה זרויה עליהן. “חשבת על איזו הצעה, בדבר הסכום החודשי?”

סככתי בידי על מצחי והירהרתי. זה שנתיים שכל ענייני הכספים היו מסורים בידי אהובה. לא ידעתי אפילו כמה הוצאותיה. מאתיים וחמישים היה המספר הגדול ביותר שעלה בדעתי.

“חמש מאות לחודש יהיה הוגן?” אמר משראה שאני מתקשה.

פערתי עיניים. (אך בעוד מועד כיסיתי את הפער.)

“חמש מאות וחמישים?” אמר.

“חמש מאות יהיה הוגן,” אמרתי. (איזה פעמון צילצל בי. בכל זאת, על חטא.)

“חמש מאות כפול שמונה־עשר הרי זה תשעת אלפים.” רשם את המספר לאחר יד. "סכום זה ייחשב לך כמקדמה, אם כן. שכר הסופרים בשיעור המקובל ייזקף לזכותך במהלך המכירה של הספר. אם יעלה על סכום המקדמה — כפי שאני מקווה — תקבל כמובן מה שיגיע לך, אם לא יגיע לסכום זה, לא יהיה עליך להחזיר לנו דבר. עוד משהו?

שום עוד־משהו לא עלה בדעתי. הרהור חלף בי שהגינותו מחייבת אותי יותר מדי. פניו המקומחות המתינו לי.

“זה הכול, אם כן,” אמר “כן, עלי להוסיף שכל הוצאות שיהיו לך בקשר לעבודה, כמו הוצאות נסיעה, אש”ל, חומרי כתיבה וכדומה, הן עלינו. תגיש קבלות ונשלם."

הודיתי לו.

קרפינוביץ' קם, להודיע שהישיבה הסתיימה, העלה חיוך נימוסים קמצני על שפתיו, ובהושיטו לי ידו אמר:

“את טיוטת החוזה תוכל לקבל אצל המזכירה מחר, בשעה זו בערך. יש לך עורך דין, מר יונס?”

“אין לי,” אמרתי.

“כדאי שיהיה לך,” אמר. “מר שי יוכל בוודאי להמליץ לך על מישהו. מוטב שהכול יהיה ברור לפני שאתה חותם על החוזה, כדי שלא תהיה לך הרגשה שקופחת, או שהוגנב משהו שעלול להכשיל אותך. גם זה קורה, נדמה לי שזה הכול לפי שעה. נעים היה לי להכירך, מר יונס.”

כשהבאתי את טיוטת החוזה בן שני הדפים לעורך הדין שילה, הריץ בו את עיניו כשהוא מגחך לעצמו כאילו אומר, “הו, אֵילו נוכלים!” ומדי פעם ממלמל בכעס, “אבסורד, אבסורד.” הפך בחוזה פעם שנייה ושרט בעטו קווים חרוצים ורגוזים תחת כל שורה שלישית או רביעית, אחר הטילו מלפניו והלאה על השולחן והודיע בקול: “לא ידידי!” הסתבר מדבריו שרימו אותי, הונו אותי, הוליכו שולל. כל סעיף וסעיף היו בו שבע פרצות קוראות לגנבי חוק; ומה שגרוע מזה, רב היה החסר על העומד: היכן הסעיף בדבר זכויות העתקה, המחזה, הסרטה, שידור. היכן הסעיף בדבר העברת זכויות לצד שלישי. היכן הסעיף בדבר בדיקת החשבונות. או בדבר עיכובים העלולים להיגרם מחמת התערבות כוח עליון. והעיקר, העיקר — נטל שילה את טופס החוזה כנטול שרץ בזנבו, והכה בגב כף ידו על הדף הראשון ורישרש בעצבנות בדף השני. “הנה, סעיף 12, האחרון: ‘שני הצדדים מוותרים על הצורך במשלוח התראות נוטריוניות, וכל הודעה שתישלח במכתב רשום’ וכו' וכו'. אבל מדוע אין סעיף המתייחס למקרה של הפרת החוזה על ידי אחד הצדדים?”

“באיזה אופן הפרת החוזה?” מיצמצתי בעיני.

“הכול יכול לקרות, ידידי!” נתן בי מבט המזהיר על אסון, מלחמה, מוות. “מה יקרה אם צד א' יתחרט? יחזור בו? לא יוציא את הספר? מה יקרה אם בגלל סיבה זו או אחרת כתב היד לא ימצא חן בעיניו? או אם אותו קרפינוביץ' יפשוט את הרגל? גם זה עלול לקרות!”

“במקרים אלה,” אמרתי, “הרי לפי החוזה כל סכומי המקדמות המשולמים לי חודש־חודש נשארים בידי ואינני חייב בהחזרתם.”

"ואתה מסתפק בזה? נדלקו משקפיו. “ואולי נגרם לך הפסד העולה פי כמה וכמה על אותו סכום עלוב שתקבל?”

“תשעת אלפים!” אמרתי.

“ואם יפסיקו אחר החודש הראשון? השלישי? ואם חלילה ימות קרפינוביץ' בחודש הרביעי? עלינו להביא בחשבון הכול! לשם כך מנסחים חוזה!”

“אֵילו הפסדים עלולים להיגרם לי?” שאלתי.

“אילו הפסדים? נניח, דרך משל, שהציעו לך עבודה ספרותית אחרת, בסכום כפול על המוצע לך פה, ודחית אותה משום שהיית קשור בחוזה זה. נניח שבגלל התחייבויותיך אלה לא יכולת לקבל איזו משרה מכובדת ששכרה גבוה ממה שאתה מקבל פה. או אפילו שהפסקת באיזו יצירה חשובה שאין ערוך לה. וזה מלבד הנזק המוסרי, צער, בושת וכד‘. לא, ידידי, כאן צריך להכניס סעיף מפורש בדבר פיצויי נזקים שצד א’ חייב לשלם לצד ב' — וכן להפך, כמובן, צד ב' לצד א' — במקרה של הפרת החוזה באיזה אופן שהוא!”

לאחר שבוע היה בידי נוסח חוזה חדש, שחובר בידי עורך הדין שילה, ושהכיל ארבעה דפים תחת שניים, ועשרים ושלושה סעיפים תחת שנים־עשר, לרבות סעיף על פיצויי נזקים שחייב כל צד לשלם לשני במקרה של הפרת החוזה בסך חמשת אלפים לירות. משהנחתי נוסח זה לפני מר קרפינוביץ', עיין בו בקור רוח, ומשסיים לקרוא אמר:

“עורך הדין שלך הוא טוב. יש פה הרבה דברים מיותרים, לדעתי, אבל אין לי כל התנגדות. נוכל לחתום, כמדומני.”

באחד ביוני חתמתי על החוזה בדבר הספר על דוידוב. בשבעה בו נתתי ספר כריתות לאשתי, אהובה.

ה

עמדנו על המדרכה כחום הצהרים ולא ידענו לאן נפנה. הניפרד? הנלך יחד? לאן? האור הכה בעינינו כאילו יצאנו מאולמו החשוך של קולנוע לאחר סרט מדכא. משהו מטומאת המת היה שם בפנים, בכל אותה התדיינות, ספק משרדית ספק פולחנית, עם שמשי הקבורה שערכו את הטקס. הרחוב המאובק וההומה לא היה בו כדי למחות את הסיוט. האשמיל? האלווה אותה? לבסוף נשאה אלי אהובה חיוך דחוק — כאילו אני הוא הזקוק לרחמים — ואמרה: “בוא, אכין צהריים. בין כה וכה אין לך לאן ללכת עכשיו.” מוזר היה לשמוע את קולה לאחר אותה עמידת שפחה חרופה שלה שם בחדר, כשהצטוותה להגביה את שתי כפות ידיה כדי לקלוט את הקלף שהטלתי לתוכן כיריקה. “אולי נחוג את המאורע?” ניסיתי להתבדח.

ירדנו ביפו והלכנו הליכה בטלה במעלה הרחוב. אהובה התעכבה מדי פעם ליד חלונות הראווה כאילו אמרנו לבחור לעצמנו מתנות חתונה. ליד חנות של בגדי גברים העירה שחולצות שחורות הולמות אותי ביותר. אילו היה לי כסף, חשבתי, הייתי קונה לה מתנת פרֵדה. קלילה היתה, כאדם שהוקל לו לאחר שבכה די צורכו. נכנסנו למסעדה שרויה באפלולית ירוקה והתיישבנו משני עברי קנקני השמן והחומץ.

“סעודת הבראה,” חייכה אהובה.

המאכלים היו מפולפלים כל כך, שדמעות צרבו את עיני. כשעמדנו בשתיית הקפה, חיבקה את ספל החרסינה בשתי כפות ידיה וגילגלה אותו ביניהן זמן רב.

“מה אתה כותב עכשיו?” נשאה אלי עיניים רכות.

“נראה… אנסה להמשיך במה שהתחלתי…”

השפילה את עיניה לספל, וכשנשאתן שוב, היבהב בהן חיוך מר.

“מדוע לא סיפרת לי… בעניין הספר על דוידוב?”

“לא היה ברור עדיין…” הסמקתי.

אהובה הציצה בי כבנער שקילקל.

“מה שלום אמא?” שאלתי.

“בסדר,” אמרה.

ולאחר מכן, בחיוך עגום:

“בעצם, היא מצטערת.”

לגמתי לגימה מרה. אמה היתה אישה גדולה וגאה. יראת כבוד היתה לי כלפיה. כל השבועות הללו הוקירה רגליה מביתנו, ובדמיוני ראיתי אותה מנַדה אותי. אילו היתה באה אלי לגונן על בתה…

“אתה יודע שתמיד הסתייגה ממך,” אמרה אהובה.

“כן,” בלעתי את רוקי. פתאום נעשה חשוב לי מה היא חושבת עלי. “מדוע?” שאלתי.

“מה זה חשוב עכשיו?” רעד חיוך על שפתיה.

כמה זבובים מעל לשולחן הרגיזו את שתיקתנו. חיפשתי לומר משהו על שתי שנותינו, כיאות למעמד של פרֵדה, משהו חגיגי, ועצוב, ונרגש, ולא מצאתי. אם אומַר דבר של פיוס, יישמע כזיוף. להתנצל או מעין זה, לא רציתי. כל מה שלא אומר ישרוט את האוזן.

“לא צריך היית לקבל על עצמך…”

“את מה?”

“העבודה הזאת, על הספר…”

“מדוע?” התעוררתי לשיחה.

“הרגשה כזאת… אינני יודעת…”

“מדוע?” הפצרתי.

“לא מתאים לך… אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלא תוכל להבין אותו… את דוידוב…”

“מדוע?”

“אין בך שום דבר דומה לו…”

“זה הכרחי?”

מבטה הגלוי בחן אותי, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, או מסכמת לעצמה מה שהירהרה בי בימים האחרונים. “בעצם אינך ישר כל כך…” חייכה חיוך רפה, ללא טינה, אך בצער. “תמיד חשבתי שאתה ישר מאוד. אבל טעיתי. יש בך מין… מין… רשעות קטנה כזו…”

“מה עוד?” חייכתי, כדי להסתיר את עצבנותי. היה בי רצון שתדבר הרבה בגנותי. שתפרע לי מידה כנגד מידה, ואצא נקי. אני משלחה, והיא יורקת בפני, והמשחק מסתיים בתיקו. אינני חייב כלום.

“זה גורם לך נחת רוח?” הצטחקה כרואה ללבי.

“מעניין לשמוע,” אמרתי.

“חשובה לך דעתי עליך?” רטטו עיניה המחייכות בעצב.

מוזר היה לי שיש לה “דעה” עלי. סבור הייתי כל הימים שהיא רק מעריצה אותי.

“כן,” אמרתי.

“בעצם, תמיד ידעתי,” הירהרה נוגות בהסתכלה בפני, “אבל לא רציתי לדעת. דחקתי את זה… אני זוכרת איך היית מענה את אמך בשתיקות שלך, כשהיתה באה אלינו. לאחר שמתה, היית מענה אותי. מין רשעות קנטרנית כזו, לא אמיצה, לא גלויה… חשבת שאינני מרגישה… התעלמתי מזה… אינני יודעת מדוע הייתי נבהלת כל כך מכל הרהור רע עליך, ותמיד הצדקתי אותך בלבי. אולי מפני שחשבתי… שזה מפני שאינך מרוצה מעצמך… רציתי שתכתוב, רק שתכתוב. התפללתי שתצליח. האמנתי שאז תירפא מזה והכול יהיה שונה, כמו בהתחלה… אבל בעצם זה לא זה…”

פתאום ניערה את שערה בבת ראש ואמרה:

“אה, אני סתם מקשקשת…” והעמידה את הספל על השולחן וחייכה גלויות בפני.

יונת אֵלם זו! מעולם לא העליתי בדעתי שהיא מהפכת אותי בלבה בשבתה שם מאחורי גבי! עכשיו נכון הייתי לשמוע.

“דברי,” אמרתי.

שתקה. אחר כך לפתה את צווארה בכפות ידיה ואמרה: “אתה יודע, עבר עלי המון בשבועות האחרונים. המון. כל מיני רגשות נוראים. בלילות היה נדמה לי לפעמים שכל ראשי הופך שׂיבה. אילו היה לי כישרון לכתוב, הייתי כותבת פעם כל מה שעבר עלי. אבל מוזר לי נורא שעכשיו… אינני שונאת אותך בכלל… אין לי אפילו שום טינה… קשה לי להבין זאת… אני אפילו… אה, לא חשוב.”

מוזר, מוזר, חשבתי, שלבי עכשיו כבד משלה.

“אני אפילו מאחלת לך בלבי שתצליח,” נתנה בי שוב חיוך אמיץ.

בעל המסעדה ניגש והניח את החשבון. עד שהוצאתי את הארנק מכיסי פתחה אהובה את ארנקה ושילמה לו. הוספתי לשבת. פגישת היכרות זו, צריך היה שתארך עוד מעט.

“לא אמרת לי אף פעם מה דעתך על אותו פרק שכתבתי,” אמרתי.

“אף פעם לא שאלת,” אמרה.

“אני שואל.”

אהובה התמהמהה, ולבסוף השיבה מין מענה דחוק:

“בסדר…”

בלעתי את עלבוני. ציפיתי שתמשיך.

“נלך?” התנערה מהרהוריה.

כשיצאנו לרחוב, כבר היו הבתים צהובים. שוב עמדנו על המדרכה ולא ידענו לאן נפנה.

“נלך הביתה,” אמרה. “בין כה וכה אין לך איפה לישון הלילה.”

הלכנו לאורך הים, וכשהגענו הביתה היה כבר ערב. כשהדליקה אהובה את האור, נדהמה למראה מקק גדול שרבץ משותק על הרצפה. פלטה “אוי”, צנחה על הכורסה והליטה את פניה בידיה. חלצתי את סנדלי ורדפתי אחר המקק שהתרוצץ בבהלה, מסתתר תחת הרהיטים, חומק ומגיח, חומק ומופיע שוב. העתקתי את המיטה, הפכתי חפצים ממקומם, וכל אותה שעה היתה אהובה מתייפחת אל כפות ידיה. מעולם לא פחדה ממקקים ועכשיו בכתה כך, ללא הפוגה. גם לאחר שהשגתי את השרץ והלמתי בו בסנדלי, בכתה ובכתה.

כך השקיתי את אהובה את המים המאררים, ואמרתי הרי אַת מותרת לכל אדם. בערב השני, כשהשאירה אותי לבדי, צררתי קצת מחפצי במזוודה ונסעתי אל אפרים אוורבוך, ידיד נעורים שלי, שגר בדרומה של העיר.

כשצילצלתי בדלת ביתו, בית מך ושפל קורה, יצא אלי לבוש פיג’מה, נדהם בראותו אותי עם מזוודה בידי, ולחש לי להיכנס. שאלתי אם אוכל ללון אצלו ואמר, ודאי, מיטה נוספת אין לו, אבל יוכל לתת לי את מיטתו והוא ישכב עם אשתו. הכניסני למטבח הקטן ושאל מה קרה. כשאמרתי לו, לא האמין. “כן, ככה זה,” נדתי ביגון, כאדם ששבר גדול בא לו. ביקש לנחם אותי ולא ידע איך. אחר אמר בעצב: “רק לפני כמה ימים דיברנו בכם, ציפורה ואני. סיפרתי לה חלום שחלמתי עליך.” “מה חלמת?” שאלתי. “תצחק, אבל חלמתי שאתה מת,” חייך חיוך עגום. “מת?” הצטחק שד מפי. “חלום מוזר נורא,” אמר. "נסעתי בג’יפ בשדה קוצים גדול ופתאום נתקע הג’יפ בשוחה עמוקה. יצאתי לחלץ אותו ואני רואה בדואי זקן עומד לידי. שאלתי אותו מה יש פה בבור הזה, ואמר בערבית, אינך יודע? זהו קברו של יונס. יונס מת? נבהלתי. כן, אמר, מת, ואשתו מרתה מביאה בכל יום קצת אבנים ושמה על הקבר. מה פתאום חלמתי ששם אשתך מרתה, אינני יודע. חלומות. מה קרה ביניכם? "משהחילותי לספר, הפסיקני ואמר שאולי מוטב שנצא, לבל נפריע את שנת הילדים. עם כך בישר לי שנולד להם בן שלישי, לפני חודשיים. לבש את בגדיו ויצאנו.

“אגב,” אמר בסוגרו אחרינו את הדלת, “קראתי את הסיפור שלך, ‘גיבור דורנו’. נהינתי מאוד. כעסתי עליך, אבל נהניתי.”

“למה כעסת?”

“מפני שלא שלחת לי את העיתון. רק במקרה נפל לידי. פתאום אני רואה — יונס, באותיות דפוס! חשבתי אולי יש עוד יונס, אחר כך אמרו לי זהו. יונס רבינוביץ'. באמת שמחתי. זוכר שניבאתי לך עוד בבית הספר? כבר אז ידעתי שתכתוב. רק השם לא מצא חן בעיני. לא שם הסיפור, זה דווקא היה בסדר, אלא שם הגיבור. איזה מין שם זה, גבריאל דורון? שם צריך להיות שם! וזה היה ככה, המצאה. מרגולין — זה שם! אתה רק רואה את השם — ורואה בן אדם! אבל זה באמת פרט קטן. רציתי אפילו לשלוח לך גלויה. אבל לאן? אפילו את הכתובת לא ידעתי!”

אוויר הלילה היה חם, והחצרות הדיפו ריחות מימי הילדות, של סוורי עצים, מכונות, עפר ספוג שמן ובנזין. מגרש אחד גדור קורות עמד כפי שעמד לפני שנים רבות; אותו מגרש שבו הפליא אפרים מכותיו בילד אחד שקרא אחרי, “יונס הצדיק אף פעם לא מעתיק, יונס המלשין אותו לא מגרשים.” אפרים העריץ אותי אז בשל כישרונותי ובשל מה שאמו היתה מכנה “עדינות הנפש” שלי, ושם עצמו שומר ראש לי; אני חיבבתיו בשל ישרנותו ובשל הערצתו אותי, וחסיתו בצלו. אחר כך נפרדו דרכינו. אני לגימנסיה והוא למקס פיין. לאחר המלחמה — שבה נפגשנו כמה פעמים — הלכתי אני לאוניברסיטה והוא הקים לו בית מלאכה קטן לתיקון כלי רכב, באותה שכונה שבה גדלנו. בעתות צרה הייתי נזכר בו ובידידות הנעורים שלנו, והייתי מזמן את עצמי לביתו, יותר מכדי להשיח את לבי — כדי להיווכח שעדיין הוא מאמין בי. גם עכשיו נשאר ילד מגודל, כבד גוף וכבד פה. הלכנו לאורך מסילת הברזל וסיפרתי לו קצת על חיי עם אהובה. כל הדרך החריש. ידיו היו תחובות בכיסי מכנסיו וראשו בין כתפיו. מרחוק השחיר כבר גוש הצללים של חורשת מקוֶה ישראל.

“וכל הזמן הזה לא עבדת?” נעצר והקדיר פנים אלי.

“כתבתי,” עניתי.

“כל היום כתבת?”

הסברתי לו שעבודת הכתיבה אינה נמדדת בשעות. שלעיתים יכול אדם לשבת ליד השולחן מבוקר עד ערב ולא יוציא משפט אחד מתחת עטו. שדרוש פנאי, פנאי למחשבה, פנאי לבטלה, פנאי להזיות. שהיצירה מפיקה עצמה כמו שרף הנוטף מן העץ, טיפה טיפה, מעט מעט, וכל אותו זמן יונקים השורשים בחשאי והגזע מטמיע בחשאי…

“שנתיים לא לעבוד!” תמהו ידיו הגדולות. “אגיד לך בגלוי,” גיחך, “אילו הייתי במקום אהובה, הייתי אני מתגרש ממך… שאשתי תפרנס אותי ואני אשב בבית?”

לא היתה לי סבלנות לדעותיו העמלניות. רק משום התודה שחבתי לו על הכנסת אורחים זו באישון לילה ועל אמונתו בי, המשכתי לדבר. בפלפולי היגיון, קל היה להתנצח עם נפש פשוטה זו. כך ערכתי לו מט בחמישה מהלכים:

“אתה מעריך עבודה לפי שכרה?” פתחתי בחייל של המלך.

“ודאי לא! אבל…”

“אילו בא אליך אדם ואמר לך שהוא עובד קשה מבוקר עד הערב ואינו רואה פרי בעמלו, היית מזלזל בו?” הקפצתי את הסוס השמאלי.

“הו, יונס, אתה יודע ש…”

“נאמר ששנתיים רצופות של בצורת כילו את יבולו, האם היית מוכיח אותו על כך?” משכתי את הרץ עד אמצע הלוח.

“אבל זה לא זה, העניין הוא…”

“היית מציע לו לזנוח את משקו ולהתחיל במלאכה אחרת, שאיננו מבין בה כלום?”

“תראה, יונס…”

“ואילו לא קיבל את הצעתך והיה ממשיך בעקשנות בשלו, האם היית מאשים אותו בעצלות?”

“לא אמרתי עצלות! אמרתי רק ש…”

והמט — בצעד הבא:

“אם כן מדוע אתה חושב שהעבודה שלי, שאמנם לא ראיתי בה ברכה רבה, אני מודה, פחותה מכל עבודה אחרת?”

קריטון הטוב מיצמץ בעיניו הקטנות, השקועות בפניו השחומות, מול סוקרטס. בעל כורחו היה עליו לומר: נראה שכן הדבר, סוקרטס! לא, אין לי מה להשיב על כך, סוקרטס!

“ייתכן שאתה צודק,” אמר “חשבתי רק שזו הרגשה די משונה לשבת בבית כשאשתך יוצאת בבוקר לעבודה… אבל אולי אינני מבין בזה…”

ניצחוני לא ערב לי ביותר. חייב הייתי לו ויתור כלשהו לפחות.

“כן, מבחינת ההרגשה,” אמרתי, “הצדק איתך, מאוד לא נעים…”

חזרנו על עקבותינו. עכשיו דיבר הוא ואני שתקתי, הירהרתי בדברים רבים מן המזומנים לי ברווקוּתי החדשה: ארוחות בבית קפה… פנים אחרות מול פני… דרור של צייד ציפורים… בחצי אוזן שמעתי את מוסרו של פועל צדק זה שלצדי: הארץ נעשית ארץ של טפילים. הכול מתעשרים ולא מעבודה. עושים הון מן האדמה שבחורים תמימים שפכו עליה דמם. צוברים רכוש משילומים, משגשגים על אפרם של נשרפים. רקב אוכל את יסודות הבית. חיים על המתים! המדינה כולה! מה פלא שהשחיתות פושה מן השורש עד הצמרת! “תגיד אתה, יונס, מה יהיה איתנו? איך אפשר להמשיך כך?” ניסיתי ללמד זכות, בלב ולב, אך לבו השלם לא נכנע.

משקרבנו לביתו שאל:

“ועכשיו, כשתהיה לבדך, ממה תחיה?”

סיפרתי לו על ספר דוידוב.

הולך־תמים זה לא אמר דבר. פסע לצדי בראש מושפל ושתק.

השעה היתה כבר שתיים כשנכנסנו לביתו. אשתו התהפכה על משכבה, ובפינה, סמוך למיטתה, ריחפה נשימת אפרוח של תינוק. בבוקר, כשהתעוררתי, הייתי לבדי בחדר. אור לבן היה בחלון, מין אור ריקן כזה, של שכונה דרומית, הבוהק של רחוב שאין בו עץ. נזכרתי באמי, שבשעה כזו היתה מעירה אותי לרוץ אל החנות ולהביא לחמניות. אף אותו חדר היה כמו זה, נמוך ומסויד לבן, ומצעיו הסתורים בבוקר אביוניים. מן המטבח נשמעה נהקתו של יונק שד בשקיקה.

לאחר כמה ימים קראתי בעיתון ידיעה קצרה על פטירתו של הפַּסל פולישוק, שמת גלמוד וערירי בעליית גג, ועל ההלוויה שתצא מביתו. למחרת ההלוויה הלכתי לאותו בית ושכרתי את החדר הזה, שבו אני יושב עכשיו.

אני מתחיל בפרשת הספר. סבורני שמעטים הסופרים בארץ שזכו לפרסום כה רב על ספרים שכתבו, כשם שזכיתי אני על ספר שלא כתבתיו. אלפי אנשים הכירו את דוידוב, בעלי שיבה ובני תשחורת, שתולים כזיתים וכתמרים בכל אדמות הארץ. כל אלה היו מצפים לי, ואלה מהם שהייתי נפגש בהם, היו נותנים בי עין של שאלה ועין של ברכה, כמו באישה בחודשי הריונה: מה שלום העובר? האם בועט? ומתי יהי האות? אף אני הייתי עונה ברמזים דקים בלבד — כמחשש עין הרע — כן, הכול כשורה פחות או יותר, מתקדם בדרך הטבע ובעזרת השם — רמזים המעוררים תקווה, אך מבקשים אורך רוח, אורך רוח… הה, אילו ידע דוידוב —

בשתיים מתחנות נדודיו הזדמנתי עמו. בפעם הראשונה היה זה בברֵכות המלח של עתלית, ב־44'. פתאום הופיע, פתאום נעלם, והותיר אחריו תימרת אבק של געגועים, כמו פרש הנעלם בדהרה אל מעבר לאופק. בערב עברה השמועה באוהלי המחנה — אברשה דוידוב בא! — ובהשכמת הבוקר, כשמשטח המלך היה כולו ארגמן, כערבת שלג בדמדומי זריחה —

(עלי להסביר: בן שמונה־עשרה הייתי, והשנה — 44‘. חבר קיבוץ הייתי — שנשלח לעבודה שכירה — ואם כי יוצא דופן במקצת, סורר במקצת, מחכך את צווארי מדי פעם מחמת העול שהוא נתון בו — עוד עשוי הייתי להתרגש מדברים שהיום אני מקפיא את פני לעומתם; והשנה 44’ — כששירי סיירים היו נישאים באבק הדרכים, ונודדים, כלהקות ציפורים, מחורשה לחורשה, מיישוב ליישוב, וגלי היום היו פולטים שברי ספינות אל החוף, והדם היה מתלקח עם כל ידיעה על מצור, מאסרים, חיפושי נשק, איש נופל אי־שם מיריות… לא אעמיד פנים, אם כן: שמו של דוידוב, שהשמיעוהו תמיד בנעימה של חיבה והערצה — אם גם בקצת בדיחות דעת — העלה בי סומק של סקרנות נרגשת.)

זכור לי אפוא אותו בוקר כשברֵכות המלח היו כארגמן עמום וראיתיו מרחוק, אוחז במריצה בזרועותיו הארוכות, הפלדיות — גבוה, יפה, בלורית שיער שחור סתורה על פניו. המריצה היתה כצעצוע בידיו, והוא היה גוער במעמיס: “מלא, מלא, אַל רחמים!” אחר כך היה רץ עמה לאורך מסלול הלוחות, מטפס, קל ומהיר, במעלה המסילה החלקלקת, ובהגיעו אל הגשר היה הופכה על הקרונית שלמטה כמנער חוצן, כשהוא מכריז על המספר בלוויית גידוף רוסי — “שתים־עשרה!” וגידוף, “שלוש־עשרה!” וגידוף — מעין חזק ונתחזק. המנהל סורדין היה ניצב על סוללת העפר שבגבול מישור הברֵכות, בכובע אוסטרלי רחב תיתורת, במכנסי רכיבה ובמגפיים נוצצים, ידיו מאחורי גבו, משקיף על השדה הנוצץ, הרוחש נמלים מתרוצצות, כבעל אחוזות על המון צמיתיו. בצהריים, כשהמלח הדיף אדי גופרית וזיעה קלחה מן הגופים, נעצר דוידוב במרום הגשר, ידיות מריצתו מזוקפות לשני צדי מותניו, וצעק בקול גדול שהלך על פני כל הברֵכות: “סורדין! תסתלק משם, יימח שמך! אתה מפריע לעבוד! מפרי־ע!” וצחוקים התגוללו במישור המסנוור כגווילים ברוח. “סורדין פוחד ממנו,” צחקו האנשים בשולחם מבט שואל לעבר המנהל, שלעס את שיניו ולא זע ממקומו. הייתי סחוט, שק שהתרוקן מקרביו, ואשכי כאבו מרוב מאמץ, ובשעת ההפסקה, בצל הקלוש של האשלים המרוטים, התיישב דוידוב לידי, ובפותחו את סלו, הציץ בי וחייך: “משתינים דם, מה? כמה עשית?” נקבתי במספר. “לא רע!” הסתכל בי. אחר כך אמר: “אבל ככה לא תחזיק מעמד, חבּובּ! אתה סוחב בכוח, וככה אסור, צריך ברוח!” צחק. “איך ברוח?” שאלתי. “ככה, שתיקח אותך הרוח, אתה מבין? שתגלגל אותך! תַראה את החלציים שלך. הנה, תראה, כמו דלעת חלולה. אתה עובד עם הבטן, וצריך לעבוד עם החזה, פה.” ועם כך הסיר את הכאפייה המיוזעת שלו מעל כתפיו המבריקות, כרכהּ פעמיים סביב מותני וקשרהּ הדק היטב: “עכשיו תראה איך שתעוף, כמו חמור ששמו לו פלפל בתחת!” אחר, כשהמשכנו בעבודה, היה שולח לעברי מבט של הנאה מפעם לפעם, כאילו הייתי יציר כפיו, וצועק מרחוק: “תמשיך, סטאכאנוב! תשבור את השיא! כמה יש לך? שלושים וחמש? ארבעים?” ולאלה שבקרבתו: "הוא עוד יגיע לחמישים אצלי! כל דג מלוח שואף להצמיח כנפיים! בערב שמענו את קולו מרחוק, מתגלגל, בודד וגאה, באיזה שיר רוסי זאבי, מצד המושבה הקטנה, מוכת הירח.

כמה ערבים לאחר מכן, כששכבתי באוהל וקראתי לאור העששית, הפשיל את יריעת הפתח, הסתכל פנימה וקרא: “לא מתבייש! בערב כזה! ואומרים עוד נעורים יש בעולם!” השחיל את גופו מבעד למפרש, ובהתיישבו על השרפרף חטף את הספר מידי. “אובלומוב!” קרא “באנגלית!” שיווע. “אובלומוב — ובאנגלית!” לא שָקט. דיפדף בספר הנה והנה, כשעיניו מאירות כלמראה מכר ישן, אהוב; סגרו; בכל זאת פתחו שוב, ולאחר שעיין בו מעט, החליט: “לא, את גונצ’רוב אסור לקרוא באנגלית!” אחר כך קרא לפני את המשפט הראשון ברוסית ותירגם לעברית: “איליה איליץ' אובלומוב שכב במיטתו בוקר אחד, בדירתו שברחוב גורוכובאיה…” הפתיחות הרוסית! זכור לי איך הפליג בשבחן של פתיחות אלה של רומנים רוסיים, שכל אחת היא כגמביט של רב־אמן בשחמט, כשהצעדים הראשונים כבר מבטיחים את הניצחון הצפוי מראש. (זכור את “אנה קרנינה” – אמר — כשכבר בדף הראשון, משפחה הרוסה, בגידה, מריבה, או את “נפשות מתות”, כשכרכרה באה אל האכסניה וכבר הטיפוס לעיניך —הכול פשוט, ענייני, ישר אל העיקר, וכל העלילה מקופלת בפתיחה כעובּר שעתיד להתפתח ולגדול!) זכור לי איך אחר כך בחן אותי — האם אהב גונצ’רוב את אובלומוב שלו או לא אהבו? ועם כך דיבר בלגלוג על אלה שאינם מבינים סאטירה מהי, שרגילים לראות בה ביטוי לבוז שרוחש הסופר כלפי גיבוריו ולאמיתו של דבר היא מאבק שלו עם תכונות המצויות בתוכו; שאין סאטירה ללא אהבה, ואף גונצ’רוב אהב את אובלומוב ואהב את זכאר משרתו, ודווקא את שטולץ, “החיובי” כביכול, לא אהב, ולפיכך יצא כה חיוור מתחת ידו… באמצע דבריו הפסיק ואמר: “בוא, נטייל מעט, לילה נהדר בחוץ”…

בחוץ היה אור ירח מלא נטוש על אבני כורכר, שיחים זרדיים, חבורות מלחששות של אורנים, ומפזז באמות המים שבין הברכות למטה, במישור. פסענו זה בצד זה בדרך למושבה, צלו של דוידוב מתנחש על הסלעים וצעדו רחב, כשל אדם שמודד שדה. זכור לי איך נעצר לפתע, נשא פניו אל הירח ואמר משהו על היסטוריה של עם שמתחילה בשמים, אבל בלי ירח… אלוהים — כך אמר, כמדומני — הוציא את אברהם החוצה ואמר לו שיספור את הכוכבים, אבל הירח לא היה. וזוהי ראשיתה של ההיסטוריה שלנו, שכבר מקופל בה עתידה — רצינית מאוד, אפלולית, גבוהה, ללא רומנטיקה. אחר כך היו היהודים מקדשים את הלבנה במולד, כשהיא חוט כסף דק בלבד, יופי מצומצם, מוצנע, וכשהיא במילואה, העלימו עין ממנה, הניחוה שתאיר על שדות וגרנות של גויים… גנזו את היופי בתוך תיבות קסמים קטנות. מזוזות, נרתיקי תפילין, רימוני בשמים, אותיות. רק עכשיו נפתחות תיבות הקסמים והיופי פורץ החוצה למרחב… טשרניחובסקי, אמר, הבין יופי מהו, אלא שקשרו עם אלילות, משום שלא חש את טבעה של הארץ הזאת. מה לנו ולאלילים? — שאל — פה היופי הוא אלוהים אחד, רחב, ומופשט דווקא…

הרחוב המגויר של המושבה היה הזוי בחלומות, וקורים סהרוריים פרשו רשתות על בתי האיכרים וחצרותיהם. למטה, על יד תחנת הרכבת. דלק פנס רחוב, וקול צחוק בודד הגיע משם, כשל נערה הנמלטת מידי רודפה. “תראה איזה כפר עייף, זקן,” אמר דוידוב. “עוד לא עשר — וישנים! כאילו אבות אבותיהם איכרים היו. ראית פעם את התרנגולות שלהם? ערביות שהתייהדו. הגזע הכי מצחיק בעולם!” פתאום — ללא זהרה, כמין התגרות של קונדס גדול (דוידוב המשוגע! כירכר צחוק בתוכי, במקלות יגרשוהו!) — נשא קולו בשיר ערבות רוסי, שהתגלגל כחבית נחושת לאורך הרחוב. תריס נפשק באחד הבתים הרדומים וקול אשה גער: “שקט שם!” — “למה שקט, אמא?” פרש ידיו לעומתה. “למה שקט בלילה כזה, כשהלב יוצא אל המרחב?” — “אתה רוצה שאקרא לשוטר?” שאל קול חסר שיניים מן החלון. והתריס הוגף. דוידוב עמד רגע כנער נזוף. “בוא נחזור,” אמר. “הם לוכדים עכברים בחלומות.”

בחדר האוכל של הפלוגה עמדו כמה בחורים והתווכחו על משלחת ההסתדרות אל הקונגרס בלונדון, קומונוולת, תוכנית בילטמור… דוידוב עמד והאזין, וזכורני איך הפסיקם לפתע: "על מה מדברים פה? על מה? — וביטל את כל מחלוקתם כשהוא רוגם שאלות לתוך חבורתם — מדוע לא פורצים את מחנה עתלית שכאן בסמוך? ממה חוששים? מן הצבא? מקורבנות? מדוע משלימים עם חרפה זו ועם חרפת “מפקורה” שטובעה בלב ים, וחרפת גולי מאוריציוס? מדוע לא עולים חמישים אלף איש, מאה אלף איש מכל הארץ ושמים מצור סביב גדר המחנה עד שישוחררו כלואיו? ומה טעם לכל הפלפולים על ניסוח הצעות לקונגרס בינלאומי כלשהו בלונדון? לפתע, כאילו לא ייחס ערך אף לדבריו שלו, הפסיק ופנה אל אחד מן החבורה, שהיה מחסנאי הפלוגה: “זהו! עכשיו תביא אבטיח, חבר! נשחט אותו, נשתה את דמו ונצנן את הלב הרותח!”

הסובבים חייכו: שוב אחת ממשוגותיו של דוידוב.

“תביא! למה אתה עומד!” גער בו דוידוב, “צמאים חביבי, רוצים אבטיח, אתה לא מבין את זה?”

הלה עמד וגיחך כשידיו בכיסיו.

“אסור,” אמר, “בלילה לא פותחים.”

“תן הנה את המפתח, אני אפתח!” הושיט דוידוב את ידו.

“מצטער,” גיחך המחסנאי כמחזיק שלטון בכיסיו.

דוידוב הסתכל בו רגע בשתיקה, כשוקל מה יעשה בו. “תן את המפתח,” אמר בשקט. “תגיד, שאני אברשה דוידוב, שדדתי אבטיח.”

“רק לארוחות. זהו החוק,” השתעשע הלה בסמכותו.

“החוק!” הצטעק דוידוב. “תן לי את המפתח!” תפסו בצווארון חולצתו. “החוק הוא אומר לי!” הטיחו מלפניו אל הכותל. “ואיזה חוק כפה עלי לבוא הנה, מה? בן אדם צמא לאבטיח בלילה ואומרים לו —חוק! חוקן החוק!”

הסובבים פרצו בצחוק, ודוידוב אף הוא התחייך. “אין דבר, אתה בסדר.” פייס את המוקע אל הקיר. “רק שהמים פה מלוחים קצת, טעם נורא. שותה ושותה ונעשה צמא, עד שהנשמה נשרפת לך בפנים…” הסתכל בו בחיבה, אחר כך פנה ויצא החוצה.

כעבור ימים אחדים נעלם כלעומת שבא. כשהמשכתי לקרוא את “אובלומוב” היתה דמותו מבליחה לעיני מפעם לפעם כבהזיה של מלח וירח. כתשע שנים עברו עד שפגשתי בו שנית.

רשימה של עשרים ושבעה איש היתה בידי, ומסעי הראשון — כמה ימים לאחר שעברתי לגור לחדר זה שבו אני כותב עתה דפים אלה — היה אל אחיו הבכור של אברשה, בזכרון יעקב.

הגעתי שמה לפנות ערב, עם דמדומים, ויהושע דוידוב כבר ציפה לי בשער חצרו, ולידו בחורה שחמחמת, שמנמונת, עם גומות חן עגמומיות בלחייה. איש עב גוף היה, בעל שפם שיבה מפואר ועיניים מונגליות, חייכניות, מטובעות בלחייו האדמוניות. “מר יונס?” הושיט לי את ידו. “מקווה שמצאת בנקל את הדרך. יהושע שמי, וזאת בת הזקונים שלי, מקסימה.” מקסימה הסתכלה בי במבט מאיר שהיתה בו הכרת כבוד מרובה. בעפר החצר חיטטו תרנגולות בין אורנים ושיחי היביסקוס במלוא פריחתם האדומה. בוגנוויליאה רבת זרועות השתרגה על הכותל המגויד של הבית ושלוחותיה התרפקו על רעפי גגו. אריחים סדוקים הובילו אל הפתח.

“אז מה, כותבים ספר על אברשה,” התיישב אל השלחן הגדול שקערת פירות עמדה עליו. ספקנות כלשהי הציצה מעיניו המחייכות. “מה תשתה? קפה? תה? תביאי תה לאורח, מקסימה.” עיניה ושערה של מקסימה דמו לאלה של דודה. העלווה של המטפס חסתה על החלון והשרתה דמדומים סגולים בחדר. יהושע שאל מיהו המוציא את הספר, ומשסיפרתי לו, אמר:

“אגיד לך גלוי, אם היה זה הוצאה לאומית, לא הייתי מספר כלום. שום עסק לא היה לי עם זה. העם העברי היה חייב הרבה לאברשה, אף פעם לא שילם לו כלום, ואי־אפשר לכפר על זה על ידי איזה אנדרטה או משהו. הוא היה מצפצף על זה. היה קם בלילה מן הקבר, כמו בלגנדות, והורס את המצבה. אתה בטח הכרת אותו. הוא מסוגל לזה, נכון? אבל אם אתה אומר הוצאה פרטית, זה משהו אחר. כן,” הבריקו עיניו, “על אברשה יש מה לכתוב. זה סוּז’ט גדול, גדול מאוד. אתה יודע מי היה האיש הזה? — אֶפּוֹכה!”

מקסימה הגישה תה ועוגיות והתיישבה לשולחן, נכונה להקשיב ביראת קודש.

“אתה מבין,” לגם יהושע מכוסו, “עכשיו כולם נזכרו בו פתאום. אחרי מות — קדושים תגמור, כמו שאומרים. אבל כשהיה חי… תשמע יותר משלושים שנה עבד הבן אדם הזה בכל הארץ ובכל העבודות הקשות, ולא פעם הקריב את נפשו, ולא לקח מן היישוב מחוט ועד מחט, כמו שאומרים. שכר? מי חשב על שכר! עשו מה שצריך וזהו. אבל כשנגמרה המלחמה וביקש שייתנו לו בית בבאר שבע, בית הרוס, שחשב לתקן אותו בעצמו, כוש מנטוש כמו שקראו לזה — אז אמרו לו אין, הכול תפוס! איחרת, אמרו לו! אתה מבין? אברם דוידוב, שהיה תמיד ראשון — הוא איחר! והיות שאברשה דוידוב לא ידע להילחם בעד עצמו — אף פעם לא ידע — אז הוא מת כמו שהוא חי — בַּסיאק! כולם חטפו בתים, פרדסים, אלפי דונם של זיתים טובים ושקדים וגפנים, והוא נשאר עם הכותונת לעורו, כמו שאומרים. אז עכשיו אני שומע שמזכירים אותו בנאומים, וכותבים, ועושים ממנו גיבור לאומי. שלהם! באיזה זכות? באיזה צדק? אתה רוצה לשמוע משהו? הוא אף פעם לא היה שלהם! כדאי שתדע את זה.”

משך ממחטה מכיסו, מחה את שפמו, קם, הדליק את האור, ומשחזר והתיישב הצטחקו עיניו הצרות כאילו ביקש להשכיח רוגז שווא: “אבל אתה הרי לא אשם בזה, לא באת לשמוע קובלנות! באת שאספר לך על אחי, נכון? במה אתחיל?” השהה מבטו על בתו, כנועץ עמה.

“ספר לו על החייל הטטרי ההוא,” משכה מקסימה את המילים בנעימה של געגוע.

“החייל הטטרי…” הירהר דוידוב רגע, אחר אמר בהתעוררות, כשהוא משלח אצבע אל הגיליון שלפני. “קודם כול תכתוב שאברשה לא היה ציוני. אף פעם לא היה ציוני!” ובראותו את התימהון שבפני, הצטחק: “כן, בטח ציוני, אבל לא מה שקראו ציוני! אתה מבין — מפלגות, קלוּבּים, אספות — כל זה לא היה שייך לו בכלל! רחוק מאוד! שנא את זה!… מה כתבת שם? הצביע על הגליון. “אברהם דוידוב? תמחוק את הה”א! אברם היה שמו. הוא לא היה המון גויים, הוא היה רק גוי אחד!” צחק שפמו ברחבות.

“באמת היה גוי,” אמר. “כלומר, לא גוי גמור, בגלל שידע עברית עוד שם, ולא סתם, אלא קרא הרבה וידע שירים בעל פה וכל זה, אבל נשמה של גוי. אתה שואל איך, אז אספר לך. אנחנו, היתה לנו אחוזה בקְרים, אחוזה חקלאית שגידלנו בה סלק סוכר ועוד דברים. אתה יודע,” נזכר כמו בבדיחה, “בזמן המהפכה התלוצצו שברוסיה שולטים שלושה יהודים — ויסוצקי, ברוצקי וטרוצקי. ברוצקי — היה מלך הסוכר… אבל זה לא לעניין. הקיצור, בכל הסביבה שלנו כמעט לא היו יהודים. גרמנים, רוסים, אבל יהודים — מעט. על ג’נקוי שמעת? — זאת אחוזה שהיתה שייכת לגרמני אחד, קלברר, ואחר כך עשו שם הכשרה לחלוצים. לא רחוק מג’נקוי היתה האחוזה שלנו. כשהיינו קטנים לא ראינו כמעט יהודים, אבל מה? אבא הביא לנו מורה מסימפרופול, בחור משכיל, שלימד אותנו קצת אותיות קטנות, והרבה ספרות עברית, של הימים ההם. האמת לַגִיד, אני לא אהבתי ללמוד, אבל אברשה — כן. אהב לקרוא הרבה. וגם לנגן. הו, הוא הבין במוזיקה! מאוד! היה לו כינור… אחר כך אספר לך על הכינור. סיפור מעניין מאוד. אבל נשמה — של גוי! אהב לרכוב על סוס, לשחות בנהר, להתקוטט — כמו אחד משלהם. הוא לא היה חזק, אבל אמיץ מאוד, לא ידע פחד! מקסימה, תביאי את האלבום, יראה את התמונות שלו מאז…”

באלבום הכבד, שכריכתו מעוטרת נחושת, היו תמונות קרוטון חומות, מטובעות בגושפנקות רוסיות מסולסלות. אברשה נראה שם בחברת בני משפחתו מסביב לשולחן, רכוב על סוס בשער בית אחוזה גדול, יושב על כיסא וספר על ברכיו, עומד זקוף במדי גימנזיסט הדוקים ומכופתרים עד הצוואר. נער צנום ושחרחר היה, חלק פנים, בעל עיניים עצובות ואמיצות. אחיו נראה נמוך ממנו, רחב כתפיים ותפוח לחיים, ודמה לאמו, שהיתה גבוהת חזה, עגולת סנטר, ובחולצת התחרים שלה, באבנטה הרחב, במדליון הגדול התלוי בצווארה, נראתה כרוזנת. יהושע דוידוב קרא באצבעו את התמונות: זה אבא, זאת אמא, זאת האחות מאשה, שמתה משחפת, זה הדוד לוֹבָה, שהבולשביקים הרגו בשלושים ושתיים… קלסתרי פנים רציניים מאוד, עגומֵי עיניים, גאים, נסיכיים, של דודים, דודות ויתר קרובי משפחה. (ובין תצלומי דודים ודודות — תמונתו של טולסטוי הזקן, החורש בסוסים. “אותו אתה מכיר בוודאי,” הצטחק יהושע.)

“כן, רציתי לספר לך על הכינור,” אמר כשסגרנו את האלבום. “זה לא סיפור, זה סמל! בימים ההם, בקיץ של תשע־עשרה, נכנסו לקרים הלבנים של גנרל דניקין. היו לו גדודים של צ’אצ’אנצים, פראים, רוצחים, פוגרומצ’יקים. גירשו את האדומים והיו עושים טרור בכל המחוז. שודדים, אונסים, אוסרים כל מי שרצו, בלי חקירות, ובשבילם יהודים ובולשביקים היו היינו הך. היה להם שר גדוד אחד, שארוב, שהיה תולה אנשים ברחוב. כל לילה היו שומעים יללות נוראות מן הכפרים מסביב. אברשה היה אז בבית, מפני שהגימנסיה בסימפרופול היתה סגורה. לילה אחד, כשהיה מנגן בכינור, שמענו דפיקות על הדלת, ואל הבית נכנסו שני חיילים לבנים — מגדוד העונשין של סלאשצ’וב היו — אמרו שנודע להם כי מתחבאים אצלנו בולשביקים ודרשו שנוציא אותם אליהם. אברשה היה לו דם חם, היה מתרתח מהר מאוד, ועוד לפני שהספקנו להגיד דבר מה, הרים את הכינור שלו על ראש אחד מהם ו־הך!, מכה אחת חזקה! הכינור התרסק כמובן, אבל השניים — לקחו את הרגליים על הכתפיים, כמו שאומרים, ו־החוצה. למה ברחו, עד היום אני לא מבין, אולי מפני שלא חיכו לדבר כזה, אולי מפני שהיו עוד כמה גברים בחדר, אני, אבא, שני פועלים גויים, בחורים כארזים — אבל יותר לא ראינו אותם. למה אני אומר לך שהסיפור הזה סמל? מפני שכשאברשה שבר את הכינור, הדבר הכי יקר לו, על הראש של הגוי, שבר את כל החלומות שלו על רוסיה. באותו לילה החליט שהוא הולך לארץ ישראל, והתחיל אצלו פרק חדש בחיים, כמו שאומרים.”

“זה באמת היה,” התחייכו גומות החן של מקסימה בהתנצלות.

יהושע דוידוב מיצה את רושם סיפורו בעיניו הפיקחיות, והמשיך:

“אני יצאתי חצי שנה לפניו. לא בגלל שהייתי ציוני. לא הייתי ציוני, אבל… לאחר אותו המקרה פחדנו להישאר באחוזה, עזבנו הכול ועברנו לסימפרופול. אלפי פליטים היו שם בעיר, התגוללו ברחובות, רעבים, חולים, גוססים. לנו עוד היה קצת כסף, ובעזרת הקונסול האנגלי בסבסטופול יצאנו בסירה לקושטא, ומשם הגענו לארץ. אברשה עוד נשאר, מפני שאז נכנס לו בראש הרעיון של ההגנה. אתה יודע מה היתה הצרה איתו? שהוא לקח הכול ברצינות. לקרים בא אז טרומפלדור להקים מושבות של חלוצים ואמר, ‘לימדו מלחמה והיכונו לשפוך את דמכם למען המולדת’ — ואברשה לקח את זה עם כל הלב. החליט להיות ב’חלוץ הצבאי' כמו שקראו לזה. אבל מה? — דווקא הוא לא נסע עם החלוצים ודווקא הוא איחר את ההפלגה של ‘רוסלן’ מאודסה, והגיע לארץ — לבד. טיפוסי מאוד היה בשבילו.”

“ספר לו על החייל הטטרי ההוא,” הזכירה מקסימה.

“כן, החייל הטטרי…” זרחו עיניו של יהושע. “את זה הוא סיפר לנו אחר כך, כשהגיע ארצה. את ‘רוסלן’ הוא איחר, כפי שאמרתי לך. למה איחר? בגלל שהאשימו אותו בגנבה. עבד בתחנת הרכבת בסימפרופול, ואמרו שגנב שק קמח. ברוסית אומרים — ‘על ראש של מאקאר — נופלים כל האצטרובלים’. הרבה לקחו קמח, בשביל הפליטים, אבל דווקא אותו תפסו. ישב איזה חודש, ואולי יותר, ואחר כך, כשהוציאו אותו בהשתדלות של ועד הקהילה, החליט ללכת לארץ ישראל ברגליים, דרך קווקז, כמו שטרומפלדור אמר אז — ‘לעבור ברגל הרי אררט ולכבוש את ארץ ישראל’. הקיצור, אברשה ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו מלאות חיילים, ולאזרחים אי־אפשר היה לנסוע. היה להם קצת כסף, שכרו ערבאנג’ה ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לוולאדיקווקז, ומשם חשבו להגיע לבאטום ולעבור לתורכיה. ברוסיה, אתה יודע, היתה אז ערבוביה גדולה, פה לבנים, שם בולשביקים, שם מנשביקים. באזרבייג’ן שלטו הסובייטים, ובבאטום, שהיתה ברפובליקה הגרוזינית, שלטו המנשביקים, מוולאדיקווקש לבאטום צריך היה להבריח את הגבול ברגל, דרך הרים גבוהים מאוד, עם שלג עולמים. שילמו כסף לחייל טטרי אחד, שהיה קונטרבנדיסט, והבטיח להעביר אותם אל מעבר לגבול. כשהגיעו להרים, רעבים, צמאים, עייפים עד מוות, שמעו שהבולשביקים נכנסו לגרוזיניה. הטטרי נבהל ולא רצה להמשיך. באמצע הדרך, בשלג, אמר שהוא חוזר אל הכפר שלו ולא ימשיך. מה עשה אברשה? התנפל עליו, חטף ממנו את האקדח שלו ואיים עליו שאם לא ימשיך יהרגו אותו על המקום. והטטרי הלך! אמרו לו לצעוד כמה צעדים לפניהם והאקדח מכוון כל הזמן אל הגב שלו, כמו שבוי שלהם. אבל מה? כשהיגיעו לגרוזיניה, חלה הטטרי בדרך ולא יכול היה להמשיך. נפל מן הרגליים. השניים שהיו עם אברשה רצו לעזוב אותו בהרים, אבל אברשה אמר — לא! להשאיר בן אדם שימות בשלג? זה לא! מה עשו? לקחו אותו איתם, ממש על הידיים! כשהגיעו לבאטום — לא רצה הטטרי לעזוב אותם. כל כך התקשר אל אברשה, שאמר, אתה הצלת את חיי, תיקח אותי לפלשתינה! מצאו שם אוניית פחם שהולכת לתורכיה — ולקחו אותו איתם, עד קושטא! הטטרי נעלם אחר כך, זה עניין לחוד, אבל המקרה הזה מלמד אותך מי היה אברשה! יכול היה להתנפל על אדם עד רצח, אבל כשהוא בצרה — מוכן היה לתת את החיים בעדו! נו, אחר כך בא לארץ, התחיל לעבוד בכבישים, אבל זה כבר פרק חדש, כמו שאומרים. תשמע בטח מאחרים. אני לא ראיתי אותו הרבה בימים ההם…”

השעה היתה כבר מאוחרת, ויהושע דוידוב הציע שאשאר ואלון בביתו, אמרתי שאנסה עוד להשיג מונית, ומקסימה יצאה עמי ללוותני אל מרכז המושבה. בדרך סיפרה לי איך בהיותה ילדה שהתה כמה ימים בביתו של דודה, בית בודד בתוך חורשת אקליפטוסים בקצה כפר סבא. בבית האריזה של הפרדס הסמוך היו מתאספים בערבים בחורים ובחורות, ואברשה היה מלמדם נשק. פעם התגנבה לשם והציצה פנימה מבעד לחרכי התריס. “אני זוכרת שהוא היה כל כך סודי וכל כך אמיץ, שעמדתי ורעדתי. מין פחד כזה… לא, לא פחד… הכול היה מסתורי נורא…” השומר תפסה בקלקלתה ודודה יצא אליה, משכה בידה, ובהובילו אותה הביתה אמר שאם תגלה דבר ממה שראתה, הבית והחורשה יעלו באש. מאז כשהיא נזכרת בו, היא רואה אש לעיניה, תבערה גדולה. “ומה שאני זוכרת עוד, זה פעימות הבאר, באר הפרדס, בחשכת הלילה, כשהלכנו יד ביד ואני רעדתי נורא, משהו כזה… עד היום, עד היום…”

ז

כשבוע ימים לאחר ביקורי בביתו של יהושע דוידוב קיבלתי מכתב מבתו, שאותו אני שומר עם עוד מכתבים אחדים שנותרו בידי, עלים אחרונים משלכת שרוח רעה פיזרתה לכל עבר:

(“ברגשי הערצה”… אני מוסר מסמך זה לידי התביעה, עדות נוספת להרשעתי: הנה דוגמה איך חילל הנאשם את תומתה של נפש ברה, שהאמינה בו, שציפתה באורך רוח שמתוך ענווה עד שיבשילו האשכוליות בכרמו, אבל הוא את האלף לקח, ואת הכרם… כן, אני מודה: כשמבטי נופל עכשיו על כתב יד עגול, בתולי, תמים זה, אוזני בוערות מכלימה. לאן הייתי מסב את עיני מנגדה אילו באמת נפגשתי בה, אי־כך באקראי? מה הייתי אומר לה?)

לא נפגשתי בה. קיבלתי את מכתבה ותחבתיו למגירה. מחקתי ולאדיקווקז וכתבתי פיאטיגורסק. לאחר כמה ימים נסעתי הלאה להתחקות על עקבי דודה. אל חוה חבקין נסעתי, אחות בכפר אתא. הגעתי אל המרפאה בשעה היעודה בצהרים והמתנתי במסדרון עד שתסיים את עבודתה.

“סלח לי שאני מקבלת אותך כאן,” אמרה חוה חבקין בשעה שרחצה את ידיה בכיור, לאחר שהזמינה אותי להיכנס פנימה. “אני גרה בקריית חיים ובארבע עלי להיות שוב בעבודה. חשבתי, מוטב שניפגש פה.” וכשניגבה את ידיה, אמרה: “עם איסצ’קה גולן נפגשת כבר? כדאי שתיפגש איתו. הוא יוכל לספר לך הרבה על התקופה ההיא, יותר ממני.” אחר כך התיישבה למולי אל שולחן המרפאה, ובהחליקה בידה את שערה הכסוף, המשיי, אמרה: “באמת אינני יודעת אם אוכל לעזור לך הרבה… יותר משלושים שנה עברו מאז, והזיכרון כבר איננו צלול כל כך. אנסה.”

קול נעים היה לה. מפויס כמו שערה הרך, החצוי בפסוקת ואסוף על עורפה; כמו האדווה הקלה של קמטיה המקובצים בקצות שפתיה וסביב עיניה הבהירות.

“ואתה גם רושם?” חייכה בראותה שאני מניח גליונות לפני. “זה מחייב אותי כל כך… כן, אבל אחרת ודאי לא תזכור…”

השעינה את מרפקיה על השולחן, האהילה בשתי כפות ידיה על מצחה הבהיר, כחַיץ ביני לבינה, או בין הזמן הזה והימים ההם, והירהרה. עיניה נעצמו מעט, והקמטים שבקצות השפתיים זקנו מעט. ריח אתר ותרופות צינן את חלל החדר השותק.

“כן,” נפקחו שמים צעירים בעיניה, “אספר לך אפיזודות אחדות. עבדנו אז בכביש טבריה־צמח. אתה יודע ודאי איך זה היה: שורות של אוהלים לכל אורך הדרך, והאנשים חלקם עבדו בניפוץ, חלקם בחפירה, בסולינג, חלקם במחצבה. לא היינו רגילים לעבודה, והידיים היו צורבות ממש מן השלפוחיות… בייחוד היה נורא כשהשלפוחיות היו מתפקעות, צורב כל כך! כמו מלח על מכה טרייה! אבל היתה עקשנות גדולה, ובושה היתה להיכנע לכאב. זוכרת אני את היום הראשון של אברשה בכביש. לא הכרתי אותו, כי הוא בא מאוחר מאיתנו. יחידי בא. בדרך כלל באו אז קבוצות־קבוצות, וכך גם הסתדרו בעבודה: קבוצת אורחוב, קבוצת מוהילוב־פדולסק, קבוצת נאריני־גורקי, לפי הערים. הוא היה מקְרים, אבל לא בא עם הקרימצ’קים. נדמה לי שלא הכיר אף אחד. ישבתי ליד גל האבנים שלי, בשמש הלוהטת של עמק הירדן, וניפצתי. ומולי, ליד גל אחר, ישב הוא, הבחור החדש. בחור יפה מאוד היה, רזה, גבוה, שחור, ובמטפחת האדומה שהיתה קשורה לראשו, נראה כמו צועני. ראיתי שהוא מתאמץ מאוד. מכה בפטיש הקטן שלו, מכה, והאבנים אינן מתנפצות. גל החצץ שלי גבה וגבה, והגל שלו — קטן זערורי. ניגשתי אליו להראות לו איך מנפצים — הייתי כבר ‘ותיקה’ במקצוע — אבל הוא דחה אותי. ‘אין צורך,’ אמר, ‘אלמד בעצמי.’ שתקן מאוד היה. בצהרים היתה לי כבר ערֵמה גדולה, ולו — תלולית קטנה. הרגשתי שהוא מדוכא מאוד. זה היה עלבון בשבילו! בחור חזק, גדול, וכאן… אבל לא אמר כלום. המשיך כל היום, וגם למחרת בבוקר. כשהתקרבה שעת הצהריים וחזר אותו עניין — הגל הגבוה שלי מצד אחד והגל הקטן שלו לצדו — השליך פתאום את הפטיש שלו על האבנים, וניגש אל מנהל העבודה, או מחצבה, אמר, או לא־כלום! בניפוץ לא יעבוד! המחצבה, אתה יודע, היתה אז עבודה קשה מאוד. עובדים היו אז עם בַּלַמינה, מוט ארוך וכבד שהיו מבקיעים בו את האבנים הגדולות. מאוד קשה. המנהל ניסה להסביר לו שלא יוכל לעמוד בזה, כי הוא חדש עוד. אבל הוא בשלו: או מחצבה — או שהוא מסתלק. נכנעו לו. ועוד באותו יום התחיל לעבוד עם הבלמינה, בתוך הוואדי. בערב… בערב ראיתי לפני אדם אחר! זוהר, גאה…” זיו של זיכרונות קרן מעיניה של חוה חבקין. “קול נפלא היה לו, אתה יודע? פלדי, חזק, ובעל רזוננס רחב כזה. סיפרו שברוסיה היה גם מנגן. למה נזכרתי בקולו? באותו ערב כשישבנו על שפת הכנרת ושוחחנו… באותם הימים, אתה יודע, על הכבישים, לא היו כמעט חיים פרטיים. הכול עשינו יחד. אפילו את המכתבים שהיינו מקבלים היינו מראים זה לזה. היום קשה להבין זאת. אבל לא היינו עייפים כלל! לילות שלמים, לאחר עבודה קשה, היינו יושבים בחוץ, או רוקדים, או שרים. לא, זו איננה אגדה, באמת כך היה! — ובכן באותו ערב — פתאום שמענו את קולו, שר ברוסית. הוא השתפך, כמו לעצמו, וכולנו שתקנו והקשבנו, וכאילו ראינו איך השיר מתפשט על פני הכנרת, כמו אור הירח, והלב היה מלא כל כך…”

חוה חבקין הסתכלה בי ממרחק ימי נעוריה. “אינני יודעת אם זה אומר לך משהו, מה שאני מספרת. באמת, דברים לא חשובים. אבל אתה יודע, החיים מורכבים מפרטים קטנים. לפעמים אני מצליחה להעלות את תמונתו לעיני, רק איזו תנועת יד קטנה, איך היה ממעך את הסיגריה בתוך המאפרה, למשל…”

אחר כל המשיכה: “אספר לך אפיזודה אחת. אתה יודע, היינו אז צעירים מאוד, נלהבים, עם חלומות גדולים על יישוב הארץ, על קומונה של כל פועלי ארץ ישראל… מין רבולוציה, אבל בנוסח אחר, שלנו. אבל היה גם עצוב. כן. רבים עזבו, רבים חזרו לחוץ לארץ. לא רק היום יורדים, גם אז. והיו גם מתאבדים. היה זמן, כשעבדנו ליד מגדל, שלא היה עובר שבוע ללא התאבדות. קשה להבין זאת היום. אולי מפני שהאנשים לקחו אז את החיים ברצינות כל כך: או להגשים את האידיאל בכל השלמות, או… מוטב לא לחיות כלל. אין דרך באמצע. כזו היתה הפסיכולוגיה. ובכן, היתה לנו במגדל בחורה יפהפייה, שריצ’קה היפה קראו לה. יופי נדיר. עיניים שחורות, גדולות, ופנים עדינות, שקופות ממש. לילה אחד הלכה והטביעה את עצמה בכנרת. היה זעזוע גדול. למחרת לא יצאנו לעבודה והלכנו כולנו להלוויה, מאות אנשים, מכל פלוגות הגדוד. אפילו מכפר גלעדי באו. כולנו — מלבד אברשה. הוא יחידי נשאר במחצבה וניפץ אבנים. כששאלו אותו אחר כך למה לא בא להלוויה, אמר: ‘להתאבד — זה חטא. ועל חטא — שופטים ולא מתאבלים. וכל הכבוד הזה — רק מעודד התאבדויות נוספות.’ באלה המילים בערך. ואולי צדק. ייתכן שאילו היו אנשים יודעים שאת המתאבדים מנדים — כמו במנהג היהודי — אולי היו נרתעים…”

חוה חבקין העבירה את אצבעותיה על מצחה, כמסלקת עננה, הסתכלה מבעדי ונזכרה: “כן. יום אחד נעלם אברשה ולא ידענו איפה הוא. אמרו שראו אותו הולך בדרך לטבריה, אבל הוא לא חזר בערב, ולא למחרת. ידענו שלא עזב, כי את חפציו השאיר באוהל. התחילו לדאוג לו. שלחו אנשים העירה, ורוכבים יצאו לכל הסביבה לחפש אותו, ולא נמצא. מאוד חרדנו לגורלו. והנה — לאחר יומיים, בערב הוא מופיע בחדר האוכל, זורח כולו, ומספר שהלך לחורן. לבדו. ונדהמנו ממש!… אתה יודע, בימים ההם התהלך בינינו הרעיון של הקאזאייצ’יסטבה — להקים יישובים של עובדים ולוחמים על הגבולות. ואברשה חלם על חורן דווקא. זה קסם לו מאוד. לרבים זה קסם — אבל רק אברשה היה מסוגל לעזוב פתאום את העבודה, בלי להודיע דבר, וללכת לבדו אל מעבר לירדן. מין טיפוס כזה היה. סוס פרא. תמיד עשה דברים מפתיעים, על דעת עצמו. היו לו עקרבים ברגליים, כמו שהיו אומרים אז.”

“הבט,” הניחה את זרועותיה על השולחן. “קל לומר שאברשה היה אדם לא רגיל, יוצא דופן, טיפוס מיוחד! אבל אולי כולנו היינו כאלה. קצת יוצאי דופן. מוזרים. היה אז מין קונטרסט כזה — היינו ביחד, ובכל זאת כל אחד היה איזה עולם בפני עצמו… איך אסביר לך זאת? מצד אחד — היה שיתוף בכול, בכול! אף פעם לא היה בארץ שיתוף כזה כמו אז בכבישים! ומצד שני — מין אינדיווידואליזם כזה! כל אחד ואחד — אינדווידואליסט נורא! אולי זאת היתה הטרגדיה שלנו… אתה יודע, לפעמים אני מסתכלת סביבי וחושבת: פעם היו כל כך מעט אנשים בארץ וכל כך הרבה טיפוסים, ועכשיו — המון אנשים, וכל כך מעט טיפוסים! זה מצחיק, כמובן, מה שאני אומרת, אבל… הרגשה כזאת… אולי מפני שכבר אינני צעירה כל כך, ואולי…”

שוב האהילה על מצחה, כמתאמצת מאוד להיזכר, וצער התקבץ בקמטיה הדקים. “לאחר שתלך, ודאי אזכר בעוד דברים, תמיד אצלי כך,” נשאה אלי חיוך עגום והשתתקה. “בעצם…” אמרה, “הוא לא היה איתנו עד הסוף…אתה יודע בוודאי שהוא עזב את הגדוד עוד לפני הפירוק. בעשרים ושתיים, או שלוש. ירד איתנו לנוריס, וכשהתחילו הוויכוחים הגדולים עם השמאל — עזב. אמרו אז שהוא היה עם אלקינד והתנגד להתיישבות של הגדוד. אבל אינני חושבת שזו היתה הסיבה. הוא פשוט היה מין טיפוס כזה שלא יכול לשבת במקום אחד. נשמה של צועני. להיות איכר — באמת לא היה לפי האופי שלו. אבל… הוא אהב את הארץ. מאוד אהב, מאוד…”

“נו, מה אני יכולה להוסיף עוד!” הירהרה חוה חבקין. “נדמה לי שזה הכול… כן, היו כמובן רומנים, עניינים עם בחורות שאהבו אותו. שנשברו בגללו… אבל בשביל ההיסטוריה זה לא חשוב. נכון? אתה רואה, לא תרמתי לך הרבה. הזיכרון כבר מטושטש במקצת. כדאי לך להיפגש עם איסצ’קה גולן. הוא יודע הרבה וזוכר הרבה.”

“מוזר,” הביטה בי בעצב, “ארץ כל כך קטנה ותאר לך שחמש־עשרה שנה. מאז ההלוויה של זלקינסון, לא נפגשתי עם איסצ’קה. ככה זה, אנשים שלנו נפגשים על פי רוב בהלוויות… טוב שאתה אוסף את הזיכרונות האלה. ודאי גם תעבד אותם למשהו אחד, שלם. אברשה היה דמות כל כך מעניינת, יפה, שפשוט חבל שכל זה לא יישאר לו זכר…”

ח

אתמול, יום ג', 15 ביולי, התקיימה הישיבה הרביעית:

“ד' קרפינוביץ' הוצאת ספרים בע”מ נגד מר יונה רבינוביץ' המכונה יונס". הישיבה נפתחה בהצהרה של פרקליט התביעה — תמרון פתע שהדהים אותי, הביך את פרקליטי והעלה חיוך סתום על פניו של השופט בנבנישתי. בית ההוצאה — הכריז עורך הדין עברת — מוכן להסתלק מן התביעה, לוותר על החזרת המקדמות, לוותר על הפיצויים המגיעים לו, בתנאי שאני, הנתבע, אמסור לו את כל הרשימות שרשמתי מפי האנשים שאיתם נפגשתי, בצורתן הגולמית, הבלתי מעובדת.

השופט תלה מבט של ציפייה בפרקליטי משיפולי פניו המורכנות אל דוכנו. “הצעה נדיבה למדי,” מילמל.

כן, עורך הדין שילה היה נבוך מאוד. מיצמץ בעיניו הממושקפות והשים עצמו מעיין במסמכים שלפניו. הסתכלתי בו יותר מתוך הנאה על מפלתו מאשר מתוך דאגה. סכל זה בונה עלי דייק של חול שיריית תותח אחת מוחה אותו כלא היה. כדי להחליק זמן, כנראה, החליק את קרחתו ואמר:

“לאילו רשימות הכוונה?”

"הכוונה, מר שילה, היא לאותן רשימות שרשם מרשך בראיינו עשרים ושבעה איש, אשר סיפרו לו, כל אחד בתורו, על חייו של המנוח דוידוב, ושנועדו לשמש כבסיס לחיבור הספר. דבר זה, לפחות, אנו מקווים, עשה מרשך תמורת תשעת אלפי הלירות שקיבל מבית ההוצאה, או שמא גם זה לא?

(כמה נאה, כמה גמיש, כמה צעיר, מבריק, גלוי עיניים, הוא פרקליט זה לעומת פרקליטי המגושם, הקירח, כבד הראש ועב האצבעות!)

עורך הדין שילה נטל לידו את טופס החוזה בן ארבעת הדפים, הפך דף ראשון שלו ברשרוש נמרץ ואמר:

“היואיל חברי המלומד לציין היכן נאמר דבר מה בחוזה זה על רשימות כלשהן שחייב היה מרשי לרשום כביכול?”

עורך הדין עברת נטל את טופס החוזה מעל דוכנו, נשאו לפניו בתנועה חגיגית, כאילו עומד הוא להשמיע “מגנה כרטה” באזני העם, וקרא בקול צלול:

“פסקה 4 סעיף קטן א‘: צד ב’ מתחייב להכין את הספר האמור, תוך התקופה האמורה, בהתאם ועל יסוד החומר המצוי, בכתב ובעל־פה, אשר ייאסף, ייערך ויעובד על ידיו, בכל הנוגע לחייו ומותו של המנוח דוידוב.' אני חוזר וקורא: ‘בכתב ובעל־פה’! ולהלן, פסקה 8, סעיף קטן ג‘: ‘סכומים אלה אשר צד ב’ יקבל בשיעורים ובמועדים הנקובים לעיל, ייחשבו כתמורה בעד עבודת ההכנה והחיבור שתיעשה על ידיו, כולל רישום זיכרונות וכל חומר עובדתי אחר על המנוח מפי אנשים שהכירוהו, ליקוטו ועיבודו’ וכן הלאה. אני חוזר: ‘רישום זיכרונות וכל חומר עובדתי אחר’! נדמה לי שהדברים מנוסחים באופן המפורש ביותר!”

מבטו של פרקליטי שילה פירפר בין קורי הסעיפים של המסמך שלפניו. בהטיית מצח נשא את ראשו מהם:

“על אף בקיאותו הבלתי מסופקת של חברי המלומד בפרטי החוזה,” אמר, “אינני רואה היכן נאמר בו שמרשי התחייב לרישום סדיר כלשהו של החומר העובדתי. כוונת המנסח בפסקה המדברת ב’רישום זיכרונות' היתה לצבירת החומר לצורך שימושו של המחבר בלבד, ודבר זה יכול היה להיעשות גם בדרך של רשימת ראשי פרקים, הערות, ציונים וכדומה, שאינם מהווים שום טקסט רצוף וקריא העשוי לשמש מישהו פרט למחבר עצמו. על כל פנים, אין שום התחייבות לכך על פי החוזה שלפנינו.”

“כבוד השופט!” ניתר עורך הדין עברת ממקומו. “התביעה מוכנה להביא עשרים ושבעה עדים אשר יעידו, כל אחד ואחד, כי הנתבע רשם את דבריהם רישום מלא, רצוף וסדיר. רשימות אלה צריכות להיות מצויות בידו ואותן אנו רוצים לקבל כתמורה מינימלית, ללא כל פרופורציה לסכומים העצומים שקיבל מבית ההוצאה. תמורה זו איננה עונה אפילו במקצת על דרישות החוק והצדק, ואם ניאות מרשי להסתפק בה, הרי אין זו אלא מחווה של נדיבות כלפי הסופר הצעיר כדי להצילו מביזיון, בעיני הציבור ובעיני כל מוקירי זכרו של המנוח דוידוב.”

כבוד השופט נשא מבט של ציפייה אל פרקליטי. מר שילה, שידע כמוני מה עלה להן לאותן רשימות, מיצמץ שוב בעיניו, ואגלי זיעה צפו במצחו, כפנינים בכתר קרחתו.

“כבוד השופט,” אמר ברוח נמוכה, “בשום מקום בחוזה לא נאמר שהמחבר חייב להגיש רשימות כלשהן לידי בית ההוצאה. נדמה לי שבפרט זה לא סטה מרשי אף כמלוא הנימה מן הכתוב.”

סימני קוצר רוח ניכרו בפני השופט. הוא הניח את עטו, סמך מרפקיו על הדוכן ורכן לפנים:

“הצעתה של התביעה היא הצעה שלפנים משורת הדין. היא באה למעט מן החוזה ולא להיצמד אליו. אינני מבין מדוע לא תקבלו הצעה זו ונסיים סוף סוף את הפרשה הזאת שאיננה מוסיפה כבוד לשני הצדדים!”

“כבוד השופט,” החמיצו פניו של פרקליטי, “אינני רואה מדוע יסכים שולחי למסור לבית ההוצאה חומר שנועד מלכתחילה רק לשימושו העצמי ושהוא בבחינת…”

“אתה עומד על כך שנמשיך בדיון בהתאם לכתב האשמה ונתעלם מהצעת הפשרה של התביעה?” הפסיקו בנבנשתי.

“כן, כבוד השופט,” הקדירו פני פרקליטי.

עתה קם עורך הדין עברת ממקומו, תמך את מותנו בידו, והחל מגולל שוב את פרשת האשמה, בחדות של סַייף מנוסה קרא כל סעיף וסעיף מכתב החוזה והראה איך כל אחד מהם קוים במלואו על ידי שולחו ואף אחד מהם לא קוים גם במקצת על ידי: אני החי, אשר התחייבתי לכתוב על המת, ביזיתי את כבוד החיים וחיללתי את שם המת. “מתוך ציניות שאין לה אח ודוגמה,” צילצל קולו באולם, “ואשר לא תתואר אצל אדם המכנה את עצמו סופר, המשיך האיש הזה לקבל את שכרו, חודש בחודשו, חמש מאות לירות בחודש, במשך שנה וחצי, ללא נקיפת אצבע, וחוששני — גם ללא נקיפת מצפון! כל עבודתו תמורת תשעת אלפי הלירות הכבדות שקיבל, מסתכמת בראיונם של עשרים ושבעה איש, עבודה שיכולה היתה להיעשות גם בעשרים ושבעה יום, ואשר לאור התנגדותו התמוהה של הנתבע לקבל את הצעת הפשרה הנדיבה של שולחי, יש מקום לפקפק אם נותר עוד שריד כלשהו מתוצאותיה. שימו לב, רבותי! תשעת אלפים לירות — תמורת עבודה שכל עיתונאי טירון, כל כתבנית חסרת השכלה, יכלו לעשותה בכמה ימים ובאותה מידה של יעילות אם לא למעלה מזה! אנו נתנו אמון באיש הזה, עשרים ושבעה איש אשר הפקידו בידיו את זיכרונותיהם היקרים ביותר נתנו בו את אמונם; מאות אנשים אשר זכרו של המנוח היקר להם נתנו בו את אמונם — והוא מעל בכולם! כבוד השופט!” יישר עברת את בלוריתו לצד פניו הנמרצות, הגאות. “ידוע לי רק מקרה אחד שיש לו דמיון למקרה שלפנינו — ואף הוא איננו אלא משל שמוסר השכל בצדו — מקרה שני החייטים בסיפור ‘בגדי המלך החדשים’! הם קיבלו את שכרם הרב, הם הסתגרו בחדרם, הם העמידו פנים כשקועים במלאכתם, הם נהנו מאמון המלך ושריו — הם לא עשו דבר! אם המעשה הנדון כאן בכל זאת אינו דומה לאותו משל — הרי זה בפרט ‘קטן’ זה, שאותם חייטים השימו עצמם תופרים בגד למלך שוטה, ואילו החייט העומד לפנינו השים עצמו תופר אצטלה לאישיות הנערצת על כולנו אשר גאוות כל האומה עליה!”

דממה השתררה. בקושי עצרתי בעצמי מלקום ממקומי, לגשת אל דוכנו וללחץ לו את ידו, לעיני השופט, לעיני קהל הסקרנים, לעיני פרקליטי המטומטם, שהנאה מתוקה של נקמה חשתי למראה פניו המדוכדכות. איזו הפגנת כוח מזהירה של גלדיאטור בזירה! איזה נאום מבריק של קיקרו הצעיר, המרשיע את גאיוס ורוס בפני הסֶנטורים של רומא! איזה חיטוב נקי של תנועה, לעומת החיטוטים המגושמים של פרקליטי, כשל חמור המבעט על סביבו!

אך קורה שגם פרסת חמור מתיזה ניצוצות אש מתחתיה. לאחר שניים־שלושה רגעי השתיקה, כשהכול נראו שותפים לכלימתי כביכול, קם פרקליטי שילה ונשא את משלו. פתח ואמר שלא יגיב על דברי הנאצה שהשמיע בא כוח התביעה כלפי שולחו, כי לכשיופיע הצדק לאור, יתברר לכול שהפוסל במומו פוסל. תחת זאת הוא מבקש להפנות את תשומת לב בית המשפט לפסקה אחת בחוזה שלא הושם לב אליה עד כה…

וכאן ניתז אותו ניצוץ שאף אני עצמי מיצמצתי בעיני לברקו: בישיבה הקודמת בנה פרקליטי את ההגנה על טיעון לזכותו של סופר להוציא מלאכה שלמה מתחת ידו, ללא הגבלה של זמן, אפילו החוזה מציב הגבלה מעין זו. (“רוח החוזה מנוגדת לזכות הטבעית של חירות היצירה ולפיכך אין החוזה תופס”,) עתה נטש את כל מערכת החפירות ההיא, שעלתה לו בדי עמל ובזיעת מצח, ונעץ את יתדו בלבן של שתי מילים שבסעיף השני, הקרויות “כוח עליון”, או בלשון המשפטנים “פורס מאז’ור”.

“מה נאמר כאן?” קרא מתוך טופס החוזה שבידו. “נאמר ש’צד ב' מתחייב להשלים את חיבור הספר ולהגישו לצד א' מוכן לדפוס לא יאוחר משמונה־עשר חודש מיום חתימת החוזה, פרט למקרה של התערבות כוח עליון, אשר ימנע ממנו קיום התחייבות זו במועד הנקוב'. כבוד השופט, ההגנה מבקשת להוכיח, ואני מאמין כי תוכיח זאת, שתחולתו של סייג זה חופפת את המקרה שלפנינו.”

חיוכים של לעג ריפרפרו על שפתי עורך הדין עברת ועוזרו.

“רצונך לומר בזה,” התאמץ השופט בנבנישתי לרדת לסוף כוונתו העמוקה של פרקליטי, “שמר יונס היה חולה משך תקופה מסוימת בתוך ח”י חודשים אלה ולא יכול היה לסיים את עבודתו בזמן…"

“יביא תעודת רופא!” קרא עוזרו הגוץ של עברת.

“שמענו שסופר כותב בחסד עליון, לא שמענו שסופר נמנע מלכתוב בגלל התערבותו של כוח עליון!” קרא עורך הדין עברת בפנים שוחקות.

פרקליטי התעלם מהתקלסויות אלה.

“כבוד השופט,” אמר, “המקרה הנדון כאן הוא בלתי רגיל בערכאות ואבקש לשים לב לדבר זה. כוונת המחוקק בקביעת הסייגים של ‘פורס מאז’ור’ היתה כלפי פגימות הנגרמות לכושרו של אדם מידי הטבע והמעכבות אותו מלמלא את התחייבויותיו במועדן, כמו מחלה, נכות, מקרה אסון, מלחמה, מוות. נקל להוכיח שבכל מקרה ומקרה הכוונה היא לפגימה באותו איבר מאיברי האדם המשמש אותו לאומנותו הכלולה בהתחייבויותיו. סייג זה פוטר למשל את הנגר או את המסגר מלהשלים את עבודתם במועד, אם הוטל מום בידם. הוא הדין לגבי שחקן כדורגל שנפגע ברגלו, או לגבי מנגן בכינור שהתחרש באוזניו. מה יהיה הדין המקביל במקרה הסופר? כבוד השופט, נראה לי שברור הדבר כי כלי אומנותו של הסופר אינם העט, או היד הכותבת — שהרי אלה נתונים לכל אדם — אלא הרוח היוצרת. זו שאנו מכנים בשם ‘מוזה’, ‘השכינה’, ‘רוח אלוה ממעל’. אם יוכח שרוח יוצרת זו לקתה, או הסתלקה, או נפגמה, למשך זמן מסוים תוך התקופה המפורשת בחוזה — הרי מן הדין הוא שאותו סייג של פורס מאז’ור יחול על המקרה שלפנינו. אני אשתדל להוכיח זאת: ולא עוד, אלא אוכיח גם שבמקרה זה עדותו של הנדון על עצמו, היא המכרעת!”

עלי להודות: היה זה פלפול מבריק ומשכנע. דקדוקי החוק נשמעים לי בדרך כלל כמנוגדים לשכל הישר או כמעקמים אותו, אך כאן היה בהם היגיון. אפשר שהוא צודק — חשבתי — כלומר, אפשר שאני צודק… לא כן חשבה התביעה: מר עברת קם וטען שאילו היה קורטוב של צדק בדברי חברו המלומד, לא היה מקום לשום חוזה עם שום סופר, שהרי בכל עת ובכל שעה עשויה “השכינה” להסתלק. לאחר מכן — בהגיע תורו שנית — אמר כי החיבור שהתחייבתי להגישו איננו כלל ממין היצירה אלא ממין המלאכה, וכל הדיבורים על “רוח יוצרת” וכיוצא בזה, אין להם שום שייכות לכאן. “כך!” קפץ פרקליטי ממקומו. “למה אפוא התקשר בית ההוצאה עם סופר דווקא!” — “סופר?” קרא עוזרו של עברת ממקומו, “עדיין לא ברור כלל אם כתר זה הולם את ראשו של שולחך!” לא אלאה את הקורא במסירת כל פרטי המשא ומתן הקולני שהתנהל בין שני הדוכנים ושבו חשתי כתרנגול בשוק שתגרנים מתמקחים על מחירו. בסופה של הישיבה ביקש פרקליטי רשות להביא לישיבה הבאה כעד מומחה את מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים. רשות זו ניתנה לו, על אף התנגדות התביעה. הישיבה הסתיימה בהודעת השופט כי בית המשפט יוצא לפגרת הקיץ וכי הישיבה הבאה תתקיים לאחר החגים.

בהיותי במסדרון ניגש אלי עורך הדין עברת ואמר: “אילו היית אדם בעל מצפון, מר יונס, היית קם ומודה שהרשימות אינן עוד בידך. התחמקויות חסרות תכלית אלה אינן מוסיפות לך כבוד רב, כאדם וכסופר.”

אמש — זו הפעם הראשונה מאז התחלתי בכתיבת דפים אלה — יצאתי מחדרי (העט, כפרד סורר, שוב סירב למשוך), והלכתי אל “המרתף”; אותה מאורה שאת אווירה המכוהל נשמתי לילות לאינספור, ושזה כמה שבועות הידרתי רגלי ממנה. החבורה כולה היתה שם, כמימים ימימה, כבר מאופדת באדיה, וזו קידמה את פני בתרועה כאילו קמתי מעפר: “דרייפוס!” “סוקרטס!” “גיבור דורנו!” “קרבן עלילת דיו!” אלירז קם מתנודד מן השולחן, סילק את היושבים מעל דרכו, וכן כמה כוסיות שהתנפצו ארצה, נפל על צווארי וגעה: “מה רוצים ממך, יונס, שתפיח רוח… ב… בעצמות יבשות? ל־מה? למה?…” שמט את ראשו על כתפי, גיהק גיהוק מפוגל, ועד שאני מנסה לכוננו על רגליו, רץ כעוף שחוט לעבר בית השימוש. משהתיישבתי דרשו הכול לשמוע מה היה בישיבת בית המשפט, שידיעה קצרה קראו עליה בעיתון הערב. משסיפרתי על תכסיסו המפולפל של פרקליטי, הריעו שוב ופצחו בשיר, כשהם מחזקים ומתחזקים בטפיחות אגרוף: “פורס מאז’ור — רק הוא יעזור! פורס מאז’ור — יעלה מזור! פורס מאז’ור — הדין יגזור!” וחרוזים כיוצא באלה. המלצר ניגש וביקש להשקיט את הקולות, אך רק הוסיף שמן למדורה. אף אני, לאחר ששתיתי כמה כוסיות, התמלאתי רוח גבורה, והזמנתי בקבוק לכבוד צאת צדקי לאור. כוסיות הורמו, הושקו, נקדימון קרא מלא עלי ועל ספרי, אסנת פיזמה איזה חרוזים של פרנסואה ויוֹן (“יום אחד יהיה צווארי אנוס / לשקול בחבל את כובד העכוז”…) בין כך ובין כך התחיל הכול מפזז לעיני, כמלפנים, ועד שאני שותה ושר, כבר היתה זרועה של חגית כרוכה סביב צווארי ולחיה סמוכה על כתפי. במטושטש זכור לי שיצאה עמי — השעה היתה מאוחרת מאוד כפי הנראה — אל האוויר הצונן, עצרה מונית ונכנסה עמי לתוכה. זכור לי עוד איזה ויכוח קולני עם הנהג ליד מבוא הבית, קריאות “שקט שם!” מאחד החלונות, עלייתי הכושלת במדרגות כשאני נסמך בכל כבדי על גופה הרפה, והחיפוש הממושך, המלווה צחוק, בכיסי, למצוא את מפתח החדר. בהימצאנו בפנים לא חדלה משאול מדוע אני מסתגר, מדוע פרשתי מן החבורה, האם אני מוסיף עוד להתראות עם נילי. אמרתי שאני ממשיך בכתיבת הרומן שהתחלתי בו לפני שלוש שנים. “גיבור דורנו?” שאלה. כן גיבור דורנו.

התעוררתי רק בצהריים, בכאב ראש מבקע סלעים. כשירדתי למטה פגשתני בעלת הבית, גברת זילבר, בפנים מוכיחות: “אתה הורס את עצמך, יונס, האמן לי. ומלבד זה… גם לא לפי כבודך. סלח לי שאני מתערבת.”

ט

לא לפי כבודי… אולי. “הטבעתי את כבודי בקובעת הגביע, ואת שמי הטוב מכרתי בעבור שיר”. אבל שונא אני את הצדקה. לא אומַר שזכר “המרתף” מעלה בי ניחוחות של פרחי אביב; גם לא שחשתי בין כתליו התערות השכינה, או ניצוצות קדושה עולים משולחנו, או שגיליתי בזמירותיו את “סוד התדבקות רוח ברוח”, אם להשתמש בלשון חסידים. עשיתי בו לילות רבים שקורי שממית היו פרושים עליהם; לילות בטלים, ריקים, בחרמי אור הניאון; או לילות הוללים, שהיו מפליגים אל רחובות גחליליים, רמזוריים, ואל מאורות זמרוריות, ושהיו מסתיימים על פי רוב בבוקר לבן בחדרי, כשאני מוצא לצדי בהקיצי, עירום נסוך עייפות, ברכיים אסופות, עתרת שיער פרושה על הכר, שחורה, או חומה, או זהובה (נורית? חגית? דינה?)… איני מתגעגע לכל זה, ולכל אותם “עשרים ושניים חטאים שהיה להם שם רשיון מסוים”, כדברי ו“ה אודן; בייחוד לא לאחר אותה פרשה סבוכה עם אביתר ונילי (שעליה אספר עוד בבוא המועד), שיצאתי ממנה בנפש רצוצה. אבל שונא אני את הצדקנים המטיפים לי “אשרי האיש אשר לא הלך”, או לא ישב, או לא שכב, והרוצים לשתול אותי על פלגי מים כדי שאתן את פריי בעתו. אותו שעבוד מלכות של מצוות אנשים מלומדות שכבר פרקתי עולו ממני… על כל פנים, אין לתלות עניין זה ב”המרתף" דווקא.

אל “המרתף” נקלעתי לראשונה באקראי, ערב אחד לפני כשנתיים. חזרתי מפגישה עם אחד בשם אטינגר (מספר 4 או 5 ברשימה), פקיד ירושלמי קשיש שסיפר לי על תקופת עבודתו של דוידוב ברטיסבון (שנת 23'). בדרך מן האוטובוס לביתי עבר על פנַי נקדימון. בהחזירי את ראשי לאחור החזיר אף הוא את ראשו, ושנינו נעצרנו לרגע. ניגש אלי: “אתה יונס, נכון? לא זוכר כבר איפה נפגשנו. בצבא?” (זכר היטב, השקרן. גם במסדרונות האוניברסיטה היה עובר על פנַי ומשים עצמו שאינו מכיר, אף כי היינו מזדמנים יחד לעתים קרובות בהרצאות על ספרות אנגלית. אחר כך הייתי נתקל רק בשמו, במוספי שבת, מעל לשירים שצורת בתיהם עומדת לעיני: משולשים ישרי זווית, זה מתחת לזה, או מעין אקדוחים ארוכי קנה, שהיו אמנם טעונים חומר נפץ רב.) “אולי,” אמרתי, הסתכל בי בעיניו הקפואות, כמחפש מה לומר, ואחר אמר בקולו האדיש, המתמשך: “תגיד, למה אתה לא גומר את הרומן ההוא? ההתחלה היתה די טובה דווקא.” אמרתי שעוד המשיך בו בבוא העת. “ובינתיים?” בינתיים, אמרתי, צובר אני חומר לספר על דוידוב. “יכול להיות ספר חינוכי דווקא,” אמר (וצל של חיוך לא עלה על פניו הנפוחות). “מה רע בספר חינוכי?” אמרתי. “לא אמרתי שרע, אני משער שיזַכּה אותך בפרס ישראל,” הימהם צחקתי, “אני מתכוון ברצינות,” אמר, “דוידוב היה גיבור לאומי, לא?” עם זאת שאל לאן פני מועדות והציע שאלווה אותו אל “המרתף”. בדרך אמר: “טיפוס מעניין, הדוידוב הזה, מה?” אמרתי שאני נהנה מאוד מן הספורים עליו. נעצר ליד חנות ספרים והסתכל בחלון המואר, כשפנינו משם, אמר: “שמע, בעצם מי היה דוידוב? אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום בעולם אדם כזה נולד, חי, מת ונקבר. פעם בשנה עולה אשתו אל הקבר ומניחה עליו זר פרחים, בלווית בעלה השני. פה עושים ממנו גיבור.” ולאחר כמה פסיעות של שתיקה: “לא רק ממנו. בכל י”א באדר סוחטים דמעות מילדים בבית הספר ושרים ברגש ‘היה היה גיבור חידה ולו זרוע יחידה’. מי היה בסך הכול הגיבור חידה הזה? אֶקס אופיצר לא רע, שהגן על הבית שלו מפני שודדים. אז מה? כאלה יש בלי סוף בכל העולם, איש לא זוכר את שמם. פה, קרוב לארבעים שנה כבר עומדים דום לזכרו, שרים את ההמנון, מניפים את הדגל, שולחים את התלמידים הביתה באחת־עשרה, והמורים שוכבים לנוח." הוא דיבר באטיות, משך את ההברות כאילו הוא מורח בצק על לוח: “או יהושע חנקין. עוד גיבור שקוראים רחובות ויישובים על שמו ונוטעים יערות לכבודו. סוחר קרקעות ממולח, זה הכול. או א”ד גורדון. זקן די חביב, אינני אומר שלא… למה דרושים גיבורים במדינה הזאת? יוצרים לך רומנטיקה מכל מעשה אפור שאנשים עושים מתוך הכרח, רוצים לשכנע אותך שמצב של גורל הוא מצב של בחירה. כדי שתהיה לך הרגשה של בחירה — מלעיטים אותך בתנ“ך, בשירים לאומיים, ומוצאים אנשים מן הקברים כדי לעשות מהם גיבורים לאומיים. למי זה נחוץ, כל זה? אני חי בארץ החמה, המזיעה, המזוינת הזאת — מפני שפה נולדתי, זה הכול! אין לי צורך בדוידוב בשביל זה. זה מצחיק! אינפנטילי! שולחים מרוקאים מסכנים לנגב, בעל כורחם, ותולים להם שלט בשער המושב: “ישושום מדבר וצייה ותגל ערבה!” מה זה ישושום? מה זה תגל? מי שמח? מי שש? מלבד הנואמים בטקס אבן הפינה, שחוזרים הביתה בקדילקים שלהם? גם במליצות היתה פעם אמת. אבל היום? למה לא מוכרים את ‘התקוה’ לפליטים ערבים? הם יכולים לשיר היום במקומנו, בדמעות בעיניים, ‘לשוב לארץ אבותינו’… אפשר לקבל סכום הגון בעד זה…”ירדנו ל“המרתף” וניגשנו אל חבורה קטנה מכונסת סביב שולחן. נקדימון נתן מבט ריק באחד עטור זקן שחור ואמר: “היה לך שיר לא רע דווקא ביום שישי זה. את השורה האחרונה גנבת אמנם ממני, אבל אין דבר, אתה לא הראשון.” הלה דג לאט לאט זבוב ששט על פני המרק שבצלחתו, ניערו לארץ וצחק: “כמה לשלם לך? בשתי שורות משלי?” — “משלך?” אמר נקדימון. “משלך אין לך כלום. אולי שולחן.”

הנה “המרתף”, אפוא: ארבעה כתלים מעוטרים בכמה רישומי עירום ותמונות שמן זעירות של דריוס (מחיר שתייה מופרז בשעות הדחק); מלצר פולני יפהפה, רואה כול ושומר סוד; טבחית הונגרייה מפוטמת שנפשה סלדה מן החבורה (“אלה אמנים אלה? בהמות!” היתה מטיחה כלפינו חזירת מרבֵּק זו) — חדר בית קפה חשוף לאור ניאון, שלוש מדרגות למטה מן המדרכה. (וכשהיינו יושבים, מול הפתח, יכולנו לראות את חצייה התחתון של אוכלוסיית הרחוב עוברת לעינינו כבסרט נע. לעתים, כשלא היה לנו עניין לענות בו, היינו מתחרים זה בזה בניחוש מראה פניהן של הנערות העוברות ברחוב על פי מראה קרסוליהן ושוקיהן. “הגנרל” היה משתלח החוצה, חוזר ומודיע על התוצאות, והמנוצח היה נקנס בהזמנת בקבוק לכולנו. עיסוק משעשע היה זה, שחידד את חושינו להבחין “בקשר הסמוי שבין החלק האתי והחלק האסתטי שבגוף הנשי” — כפי שהיה אומר גומפל.) ערב ערב היינו מתכנסים שם…

אכניס את הקורא פנימה, כאורחי לשעה, אביאו לשולחן, ונא להכיר: נקדימון. (אין הוא עונה על ברכת שלום שלנו; חירות המשורר היא.) בעל הזקן השחור ופני הנזיר הרכות, החושניות — הוא אביתר. משורר. (לעולם הוא לבוש כך, במכנסי ג’ינס צרים, בחולצה אפורה זו, בסנדלים אלה. הוא מנענע לנו בראשו בחיוך עדין וסקרני.) היושבת לידו היא אשתו — לביאה. (עצבנית ככספית, חסרת מרגוע, נוחה להתרתח. הנה גם עכשיו היא נרגזת: "הוא לא מבין כלום, האיש הזה! היא דופקת באגרופה הקטן על השולחן. “איך אפשר לכתוב שנקדימון הוא ניהיליסט? שיר כמו ‘שפחה חרופה’ הוא ניהליזם? הלוא כל שורה שם ספוגה כאב, כאב אמיתי, עמוק, תהומי! או שהוא לא יודע מה זה ניהיליזם… למה הוא כותב בכלל?”) הקטן שלשמאלה, במשקפיים, המלווה את דבריו הנרגשים בתנועות ידיים נמרצות — הוא שרגא גומפל, מבקר צעיר, נושא כליו של נקדימון וטוען לזכותו עליו, כמי שגילהו ופירסם את שמו. (בפנֵי עכבר אלה שוכן מוח חריף, שורפני, מפולפל בהלכות.) הבחור שקווצותיו תלתלי עורב, הכונף תחת זרועו נערה ארוכת עפעפיים, הוא הצייר דריוס. הנערה (לא אשתו היא), המרופקת על חזו, מנומנמת, כחיית בית שמצאה קן, היא בלתי מוכרת. היושב בפינה, מדוחק בתוך איבריו הדלים, עגום, מהורהר, הוא אורי גרבוביצקי, המכונה “הגנרל”. לידו, זה בעל הפנים המורעבות, הלוגם לאט לאט וללא חמדה מספל הקפה, הוא יוחנן הוכברג… היושב לשמאלו הוא אבנר… אבל נניח לזה, בין כה וכה איש אינו שם לב אלינו.

בבואי לשם — כמעט מדי ערב בערב, כהרגלו של חמור לרוץ אל דירו ולשים ראשו באבוסו בחוזרו מן הדרך — הייתי מוצא כבר ליד השולחן את יוחנן הוכברג ואת אבנר “מקטרים פפירוסות”, כמו שכותב גנסין, וצער העולם על פניהם. בהיכנסי היו לרגע נפקחים אלי, כמצפים לבשורה גואלת. אך לא; על פי רוב לא היתה שום בשורה בפי. חיוורון גנסיני היה נסוך על פניו המוארכות, עגומות העפעפיים, של יוחנן הוכברג, והוא היה חוזר ומתאפד בעשנו. אבנר אף הוא היה שותק; שתיקה אחרת, עצבנית, שתריסר צפרדעי שירים מקרקרות בשלוליתה. רק אחר כך, כשהיו נכנסים אביתר ולביאה, היתה השתיקה מתנערת מרבצה בבת אחת. “זה נורא, השיר שהדפסת!” היתה לביאה עשויה ליפול כאש על אבנר, “איך אפשר לכתוב כך? הלוא זה חיקוי! חיקוי גלוי כל כך…” אביתר היתה לופתה בזרועה והיא היתה מנערת עצמה ממנו: “מדוע לא לומר לו את זה בגלוי? הלא גם אתה חושב כך!” משהיו מתיישבים, היה אביתר מנסה לרסן את הסוררה כשהוא אוסרה אל כתפו וחותם את לחייה בשפתיו, אך זו היתה פורקת מדי פעם את עול זרועו מעל צווארה ולא היה מועיל בהרגעותיו (“אתה צבוע, אביתר!” היתה מסוגלת להטיח בו בפנינו. “ולא אכפת לי לומר זאת כאן! בבית בעצמך אמרת לי שאני צודקת!”. בשעה מאוחרת יותר היתה נכנסת כרוח פרצים אסנת, פרועת שיער, מבולבלת, כאילו העירוה זה עתה משינה, תמיד שואלת על מישהו שאיננו, תמיד מצפה לאיזה מאורע גדול שיתרחש, תמיד נכזבת משלא התרחש, ובורחת אל הרחוב, כמו לבקש את שאהבה נפשה. סמוך לחצות, בגמר הצגות תיאטרון וקולנוע, היה הרחוב ממליט פנימה עוד כמה זוגות מרוגשים, מלהבי פנים, מרבי שיחה, כחוזרים מתחרות כדורגל. אלירז ואשתו כבדת הגוף שפניה זורחות כחמנייה גדולה; אברהם אביבי, מחזאי מצליח של קומדיות קלות, ומירי שלֵו, הכרוכה כגבעול דק סביב גזעו העבה…“אדם זה ניכר בכוסו ובכרסו,” היה נקדימון אומר על אביבי. “כוסו ריקה וכרסו מלאה; שאר הרוח היחיד שלו הוא מירי, אבל מה נשאר ממירי? — רוח!” למרות קבלת הפנים הצוננת שלנו, היו שניהם מתיישבים אל השולחן, מזמינים לעצמם ארוחת בשר דשנה, וכדי לא לנקר עיניהם של אביונים, היו מנדבים לנו שתי כרעיים ובדל אוזן ממנת העוף. אחר כך היה נכנס שאול נון. יורד במרוצה במדרגות, כלוחם שוורים הנכנס אל הזירה. סוקר את קהלו סביב, מברכו, חוגר מותניו לקרב, ובשבתו אל השולחן היתה נכנסת בנו הרוח, למזוג, לשתות, לשיר, לגדף, לצבוט בבשר הטבחית הרך. (שאול נון היה אגדה. סיפור אחד ויחיד פירסם, לפני חמש שנים, סיפור מלחמה מצוין, בנוסח סיפורי האבירים של ימי הביניים, ומאז היו הכול מכבדים את שתיקתו.) כשהיה מגיע נקדימון אפוף סוד בצעדי חתול חשאיים, היינו משתתקים, משום הכבוד ומחמת הסכנה. הוא היה מטיל את ארסו בנתיזות קצרות, כנחש, ומי שהוכש חלילה, היה מתכווץ על מקומו, אחוז שיתוק לכל שארית הלילה. לימים החלה לבוא למרתף גם חגית, שנוצרה לילה אחד באקראי ובאותו לילה עצמו נתלתה בצווארי.

היה זה בערב תשעה באב. רק בהיותי כבר בדרך אל “המרתף” נזכרתי שבתי האוכל סגורים. משהגעתי לפני פתחו מצאתי שם את אבנר, אלירז ושאול, עומדים על המדרכה, שרויים באבל. כבר חשבנו לחזור איש איש לביתו, אך ראינו את נקדימון קרב. “שער הרחמים נעול, מה?” אמר כלפי דלת המרתף האטומה. “אֵבל החורבן,” אמר אלירז במנוד ראש. “אין דבר, לא נשב בדד,” אמר נקדימון, והציע שנבוא אליו לביתו. בדרך פגשנו את אביתר ולביאה, מהלכים אף הם שלובי זרוע אל “המרתף”. הפכנו פניהם ונטלנו אותם עמנו. משהגענו לביתו, דירה אמידה ורחבת מידות שעמדה עתה כולה לרשותו לאחר נסיעת הוריו לחוץ לארץ, הוציא אלינו משקאות, מיני בשר וגבינות, חטיפים שונים, וערכם לפנינו בטרקלין. ישבנו על הספות והשתקענו בלגימה ובשיחה. כטוב לבו בוויסקי הביא נקדימון צרור שירים חדשים משלו וקראם לנו. קורא היה יפה — שלא כדרך דיבורו — בהדגשת המקצבים ובערנות רבה ולא בהפרז. לאחר כל שיר היה מפסיק ומתבונן בנו כשחיוך קל מרחף על פניו. לא אמרנו דבר, אך פנינו המשולהבות, עינינו הנוצצות, העידו בנו. כשסיים הפך כוסית אל פיו, קם, וכדי לרומם את הרוחות ששקעו בדומיית כבוד מגודל הרושם, הניח תקליט על גבי הפטפון, משך בידה של לביאה והתחיל רוקד עמה על פני השטיח. גוף עבה היה לו, אך בשעה שרקד התגמשו מותניו ובזריזות רבה היה מעכס. כרך את לביאה על אצבעו ובקושי החרתה אחריו, כשעיניה מלוות את תנועות רגליו הלולייניות להדביקן. לאחר כמה רגעים, משראה שהשאירנו בחזקת צופים, הפסיק והכריז שלא יניח לנו לשבת כאבלים, ועם כך נטל עמו את שאול נון והודיע שהוא יוצא להביא “בתולות חגורות שק לשם תיקון חצות”. היינו כבר מבוסמים למדי, ואלירז — לץ דק ככלונס, מנומש פנים, שהפליא לעשות בפזמונים ובמהתלות — חיפש ומצא את ספר התנ“ך בארון הספרים, פתחו ב”איכה" והתחיל קורא ממנו בניגון בית הכנסת, כשהוא מסלסל בחרוזים על כל פסוק ופסוק. על פי מצוותו התיישבנו לארץ וענינו אחריו בלוויית נענועי גוף, ולביאה היתה מחניקה את צחוקה בכפות ידיה כל אימת שהעלה בלשונו חרוז מבדח מאוד. "הוי יואל, יואל, " קוננה לביאה, “מה היה אומר על כך אבא שלך, בנימין רזובסקי, מורה בישראל! אני עוד זוכרת איך לימד אותנו את שני הנוסחים של תפילת ‘נחם’, אחד מתלמוד בבלי ושני מתלמוד ירושלמי. לבי לבי עליו, שבנו מבייש כך את זקנותו!” — “נחם אדוני אלוהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה…” וכולנו החרינו אחריו בהגה והי, באנחה שבורה ובקול ילל, עד שעלו דמעות בעינינו. פתאום נבקעה החומה, ואל החדר פרצו בצניפה אחת ובהמולת צחוק ארבע נערות, ונקדימון ושאול נוהגים בהן. בעוד אנו תוהים מי ומי הבאות, התייבבה בחדר מנגינת הפטפון, ושלושה זוגות התחילו מעכנים ומעכסים ומעכזים, טופפים בעקבים ומכים באצבעות. מישהו גולל את השטיח והזיז רהיטים ממקומם, מישהו כיבה את האורות והותיר רק עין אדומה אחת צופייה, צחוקים בקעו מדי פעם באוושה הרשופה —

בחצות לערך קלטה אוזננו איזו מריבה שפרצה בין אביתר ולביאה. “אתה יכול להתחַלֵש לך על מי שאתה רוצה, לא אכפת לי, רק אל תחזור הביתה, אני מבקשת ממך!” שמענו את קולה הנרגז ליד הפתח. הדלת נפתחה לרווחה, לביאה נמלטה החוצה, אביתר נראה כשהוא יוצא להשיג את הבורחת, מחדר המדרגות עלו קולות של לחשים בהולים ומעין נקישה וחבטה, אחר כך קולה: “אל תחשוב שאני עיוורת! אַל תכחיש לפחות!” ואחר כך מרוצת צעדים במדרגות. “אביתר, אביתר,” קונן אלירז תוך כדי ריקוד, משלא חזרו, “נפש נזירית כל כך, והיא תולה בו חטאים בלי סוף. לא תזכה לשבת לרגליו בגן העדן.” כשעה לאחר מכן נכנסו שני שוטרים הודיעו שהשכנים מתלוננים על הרעש, ביקשו באדיבות רבה שננמיך את הנגינה, השתהו עוד הרבה למעלה מן הצורך, ויצאו כשהם מאחלים לנו כל טוב —

האספר מה היה אחר כך, בשלושת חדרי הבית? על הרחשושים, הלחשושים, הצחוקוקים, האוושות, החריקות, האנחות? או על המאבק החשאי שהתנהל אי־שם בין אלירז ושאול נון. שאחזו שניהם בטלית אחת, זה לוחש כולך שלי וזה כולך שלי? או איך החוויר השחר על החדר — לאחר ששקטו ימי הלהבה — והאיר תלתל יתום בנזרו של עלם זעום עפעפיים? — לא, לא אספר. וגם על חגית לא הייתי מספר דבר — אותה נערה דקת גו, ירוקת עיניים, “משוגעת לספרות” (“קלאסית קלה”, כפי שכינה אותה נקדימון) שמאותו לילה החלה לפקוד אותי בחדרי — אלמלא המקרה הרע עם אהובה.

מוזר איך השתכחו מלבי כל אותם חודשיים מאז פרֵדתנו! לא ידעתי מה מעשיה, לא שאלתי, לא ראיתיה אף פעם אחת, לא הירהרתי בה, כאילו אותה פרֵדה, שטקס הגירושים הטביע עליה חותם של דת ודין. היה בכוחה למחוק במחי יד אחד כל מה שכתב הזמן על לוח ימינו, דף אחר דף, שתי שנים תמימות! משהו אכזרי כאן, בלתי צודק, מעשה עוול כלפי נפש עלובה שנחמתה היחידה — אולי נקמתה היחידה, נקמת המסכן — היא שיישאר זכר לאותם רגעים אינספור של חיבה שקטה, עצב, ייסורים מאופקים, דאגות יום־יום, שמחות יום־יום — זכר שיהא חקוק תמיד בנפשו של זה שעזבה. נחמה יחידה, נקמה יחידה — היא לא זכתה לא לזו ולא לזו. כשהופיעה שוב, לא צפויה… אכן, מקרה עכור היה זה.

שעת בוקר מאוחרת היתה. ישנתי שינה רוויה, לא בגפי. דפיקה על הדלת העירה אותי, אך לא פקחה את עיני. בדפיקה שנייה הימהמתי — “רגע!” פשטתי רגלי לארץ ומחיתי בעצלתיים קורי חלום מפני. “מי שם?” קראתי. ואז באה התשובה מעבר לדלת, בקול מהסס, מצפה: “אני, אהובה.” זיעה כיסתה את גופי. הסעתי את עיני אל הכרים, מאין יבוא עזרי? מה אעשה בגוף חצוף זה המופקר כאן על המיטה? איפה אטמין אותו? לאן אשליכנו? “רגע, רק אתלבש,” השמעתי בהול, אובד עצות, לעבר הדלת. “מה קרה?” פקחה חגית את עיניה ומחתה זרועות מפהקות על היצוע. “צאי, מהר,” לחשתי. “קחי את הדברים וצאי.” חטפתי את בגדיה מן הכיסא, את נעליה מן הרצפה, והעפתי אותה יחד עמם לעבר חדר האמבטיה. השתחלתי לבגדי והשלכתי כיסוי על המיטה, כמו עפר על דם, העפתי עוד מבט על פני החדר ופתחתי את הדלת. “הערתי אותך,” עמדה אהובה לפני, פניה צהובות, עיניה גדולות, כשל ילדה נפחדת. “חשבתי שבשעה כזו…” — “עבדתי עד שעה מאוחרת אמש,” מילמלתי. “היכנסי, טוב שבאת פעם…” התיישבה על המיטה. העבירה מבטה על פני החדר ואמרה ככובשת כאב: “חדר נחמד…” סומק הציף את פני: זוג גרבי הניילון של חגית נשאר משולשל מחישוק הכיסא. “אתה מתפלא בוודאי שבאתי,” אנסה חיוך דווי על פניה. “מזמן לא התראינו,” אמרתי. רחש כלשהו נתעכבר מעבר לכותל. אהובה שתקה. בפיזור נפש סקרה שוב את החדר. שני קמטים השתפלו מזוויות פיה. פניה היו חולות. “מה הפסל הזה שבחוץ?” שאלה ברוח נמוכה. “גר כאן פַּסל לפני, הוא מת,” אמרתי. גופה היה רפוס, כאילו התמסמס. “לא אגזול הרבה מזמנך,” רטטו ריסיה. אחר כך השפילה את מבטה אל אצבעותיה השלובות על ברכיה, כאילו שקעה בהרהורים. נשאה את ראשה, ולאחר שנשמה עמוק, אמרה: “אני הרה.” לבי נפל בי. באותו רגע נשמע חרחור מים בצינור, שהרעיד את הכותל. השפלתי ראשי לכל הפורענויות, שינחתו, כולן, יחד. (למה היא הרה? ממי? מה פתאום? ואיזה שוטה הייתי, הן יכולתי לא לענות כלל כשדפקה על הדלת, או, לפחות, לצאת אליה ולהוליכה לאיזה מקום…) “אני מצטערת שאני מפריעה לך,” רטט קולה, “אבל… לא היתה לי ברֶרה.” (ועוד ההתנצלויות האלה… ולמה מוכרחה חגית זו להתרחץ דווקא עכשיו? זרימת המים בצינור גידדה את בשרי.) “את בטוחה בזה?” אמרתי. חיוך מר היבהב בזוויות שפתיה. “עברו חודשיים.” הזרימה השתתקה סוף סוף. עכשיו הלמה השתיקה ברקותי. למה באה? למה מוכרחה היא לספר לי זאת? אני עסוק, אני נתון כולי בעבודה שהתחלתי בה, אי־אפשר שיסיחו את דעתי עכשיו לכל מיני…“היית אצל רופא?” הימהמתי. כן, ניענעה בראשה. “מה אמר?” שאלתי. אותן דמעות שעמדו על סִפן הציפו עתה את עיניה. חיטטה בתיקה וחיטטה, ועד שמצאה את מטפחתה, נשרו להן הדמעות, אגלים גדולים, על לחייה. מין חֵמה אין־אונית עלתה אל גרוני: למה זה אני? הן נפרדנו! מדוע שוב? “מה את רוצה שאעשה?” אמרתי בשקט רב, להדביר את רוגזי. כתפיה רטטו, והיא גרפה את חטמה. מספרים התבזקו במוחי. מאה, מאתיים, שלוש מאות — בכמה יכול לעלות דבר זה? כמה יש לי? איפה אשיג את החסר? “הלוא אינני יכולה לספר על זה להורים…” מישמשו אצבעותיה את ממחטתה המקומטת. גל הציף את ראשי: עלה בדעתי שייתכן כי רצונה לכפות עלי שאחזור אליה. “אינך חושבת להשאיר את זה…” נחנק בי קולי. כיסתה את פניה בכפות ידיה וסיפגה את הדמעות במטפתחתה. “אני אשא בהוצאות, כמובן,” אמרתי. משהו נפל מעבר לכותל. “לא שאלה של הוצאות,” מחתה את חוטמה. חמתי בערה בי. ביקשתי סליחה וקמתי. יצאתי וניגשתי אל חדר האמבטיה. שוטה זו נעלה את עצמה, נוסף על הכול! חריקת המפתח הקפיאה את דמי. נכנסתי והשבעתי את חגית שתתאבן במחבואה, שלא אשמע עוד שום רחש. “תביא לי את הגרביים,” חייכה אלי בעיניה הירוקות כשהיא יושבת יחפה על דופן האמבטיה. חזרתי לחדר והתיישבתי. “מה הבעיה, אם כן?” — “זה נורא, כשאני חושבת על זה,” תלתה בי מבט רועד. “כולן עושות כך,” שיוויתי נעימה מעשית לקולי. “כן…” ריכזה מבטה בחלון. “קל לומר…” — “האמיני לי שלא קל לי. לגמרי לא קל,” אמרתי בכבדות. “אילו יכולתי להתחלק איתך… אבל אינני יודע מה אוכל לעשות… בהוצאות אשא, כמובן, כפי שאמרתי. אני חייב….” אהובה הסתכלה בי בחיוך צהוב, דחוק, מביך. “לא השתנית,” אמרה בלחש. שתיקה השתררה. אצבעותיה טיפלו בידית התיק. זמן ממושך מאוד. לבסוף קמה ובלי לומר דבר פנתה אל הדלת ויצאה. בשקט רב סגרה אחריה את הדלת.

ישבתי משותק במקומי. החדר היה מסויט באור הצהריים המלא: הגרבים המשתלשלים מחישוק הכיסא. הכיסוי המוטל כלאחר יד על המיטה וחותם מושבה עליו. גיליונות הנייר על השולחן, שדוידוב מציץ מהם. הכותל שאוזניים לו, שעיניים לו. לובן של בית חולים עמד באוויר, כמו לאחר גוויעה. איך קרה כל זה?

“לא ציפית לזה,” הופיעה חגית בפתח בחיוכה הדק, המבין כול. תהתה עלי רגע, התיישבה על המיטה ומשכה גרב על רגלה השלוחה באוויר. “אתה נראה מיואש נורא.” נשאה אלי מבט בוחן, “מה קרה?” ובנעלה את הנעל הימנית: “הו, יונס, זה לא כל כך טרגי! אני מבינה אותה, כמובן. בפעם הראשונה זה תמיד קשה. אחר כך…” לחצה את עקב הרגל לתושבתו, “כמו עקירת שן.. לי עצמי,” נתנה בי חיוך מעונן במקצת, “היו כבר שלוש…” רגלה השמאלית התכנסה בדוחק לעריסת הנעל. “אני יכולה להרשות לעצמי,” הצטחקה. “אחי הוא גינקולוג…”

לאחר שבוע תמכתי בזרועה של אהובה ברדתי במדרגות ממרפאתו של ד"ר קוניץ, אחיה של חגית. הסעתי אותה לביתה, סמכתי את הכר למראשותיה וכיסיתיה בשמיכה. שָפַתי קומקום על הכיריים ואחר הגשתי לה כוס תה למיטתה. ביסקוויטים אולי? לא, לא רצתה לטעום דבר. ריח אֶתֶר נדף מפיה. הכול היה שם כמלפנים. “האזרחים של קאלה” על הקיר. האגרטל דק הגזרה על השולחן וברקני אלמוות בו. גלילים של נייר צבעוני על אצטבת הכוננית. המספריים לידם. אוויר של שעות רחוקות. אותיות מתוך “גיבור דורנו” כאילו קפצו לעיני מן השלחן שעליו כתבתי אותן. סגרתי את החלון, שמא יהיה לה קר בלילה. העניין עלה לי שבעים וחמש לירות. בזול.

י

שני דורות של סופרים – כתב שרגא גומפל במאמרו “נגד האידיאוקרטיה”, שהתפרסם לפני שנה וחצי בערך – היו פרזיטים של אידיאות. דור אחד שיגשג על האידיאלים של האמנציפציה והתחייה, והשני – על האידיאלים של החלוציות ו“השוויוניות”. בשניהם פשתה, כמו על רובדי רקבובית, תרבות פטריות ליטרטיות“. חברה אידיאוקרטית מגדלת נמושות ספרותיות, כי היא כופה את ההתפתחות החופשית של היצירה, כשם שחברה תיאוקרטית כופה את חופש המחשבה. בחברה כזו נוצרים “תסביכי אב” או “תסביכי אשם” כלפי האידיאות. במודע – אך על פי רוב לא במודע – יוצר הסופר מתוך “התייחסות” לאידיאות השליטות “ללא הבחנות אמנותיות לגיטימיות”. היצירות אינן נמדדות לפי ערכן, אלא לפי התייחסות זו. זו היתה סיבת “התגבנותה” של הספרות העברית שכופפה את קומתה לפי מידות הצינוק האידיאי שבו היתה כלואה. אם היתה הצדקה כלשהי לכך בעבר – “בקונטקסט של התקופה” ומסיבות חיצוניות לספרות – הרי עכשיו, כשהאידיאות עצמן נעשו אנמיות ולמעשה איבדו את משמעותן הרוחנית במציאות הכאוטית שבה אנו חיים – כל קבלת מרות שלהן, כמוה כ”סגידה למתים". “הפרזיטים נהפכים לנקרופילים”.

“נקרופילים זה עוד טוב,” אמר נקדימון ב“המרתף”, בערב שבו נסבה השיחה על אותו מאמר. “אבל קחו למשל את יונס, הוא נקרופאג!”¹

צחקתי יחד עם כולם. כבר רגיל הייתי לעקיצותיו, ששולחו לכל עבר, וביותר לעברו של גומפל, מעריצו, שהיה מזכירו לטוב בכל מאמר שלו, ואפילו באותו מאמר עצמו הביאו כדוגמה למי ש“הגיע להישגים אסתטיים מדהימים מתוך ההשתחררות הגמורה מכבלי האידיאוקרטיה”. בהמשך הערב, כשהתגלגלה השיחה לכמה רצנזיות שכתב גומפל נגד אי־אלו ספרי שירה גרועים, קרא כלפיו נקדימון:

“אתה חמור, גומפל, למה אתה חמור? לא מפני שאתה נושא ספרים – כן, גם זה! – אלא מפני שאתה מרחרח גללים. ראית פעם איך חמור משפיל את הזרבובית שלו אל עוגת גללים ונושא אותה למעלה כשנחיריו רוטטים בהנאה עצומה? זה אתה! בכל שני צעדים אתה מוצא איזה שיר מתולע, איזה סיפור מזובל, מרחרח, נהנה, אחר כך אתה נוער בקול שכל הארץ תזדעזע. אתה גללומן!”

גומפל היה בחור צנום שאיבריו פירפרו בדברו. אוזניו הצמיחו לו כנפיים. פניו הממושקפות – פני למדן קנא וזועם – היו מתכרכמות כשהיה נקדימון מכיש אותו, והוא היה מתגבן בפינתו ומעלה חיוך מלוח של קבלת דין: מעין מופת חי ל“התגבנותה” של הספרות…

“ומלבד זה אתה גם פרזיט,” לא הרפה נקדימון מטרפו. “לא פרזיט של אידיאות, כמובן, אלא שאתה חי עלי! מוצץ את דמי! מתנפח! עלוקה, למה אני צריך לפרנס אותך? על כל שיר שלי אתה מקבל שכר סופרים בעד שלושה מאמרים המשתרעים על עשרה דונם! מה שהפליא אותי הוא רק איך אתה נשאר בכל זאת רזה כל כך. פשוט מקנא בך…”

“And give up verse, my boy, there’s nothing in it!”² ציפצף גומפל מחורו.

“שייקספיר?”

"פאונד! לא זוכר את העצות של ‘מיסטר ניקסון’? – “Follow me and take a column!”³

“כל מילה שלך שווה פאונד, גומפל, אבל השתיקה – שניים!”

“אפרופו פאונד,” צימצם עצמו גומפל כעכבר המהין להתגרות בפר. “מצאתי אצלך שורה שהיא כמעט חיקוי שלו. ההבדל הוא במספר בלבד.”

“מספר חזק, אני מקווה!”

“ב’טמפרמנטים' של פאונד כתוב: ‘תשעה מעשי זימה, שתים־עשרה בעילות אסורות, שישים וארבעה ניאופים ומשהו המתקרב לאונס רובצים בכל לילה על נשמתו של ידידנו פלוריאליס’. אצלך, בשיר ‘חרם’: ‘שבעה גילויי עריות מבעיתים את שנתי הטרופה’.”

“שבעה הוא מספר קדוש. גומפל! תזכור את ההבדל הקטן לקראת המאמר הגדול הבא עלי לטובה!”

“אבל למה קראת לשיר ‘חרם’ דווקא?”

“לבלבל את האויב, כמובן…”

תחילה הייתי “הומו נובוס” במסדר זה, שאביריו חמושי קולמוסים ולשונות ממורטות. זר מרחוק בא, שהצטרף למחתרת במאוחר, בנסיבות בלתי ברורות; כבדהו וחשדהו. לא נעלם ממני – מדי היכנסי ל“המרתף” – מבטו החמור של שרגא גומפל, התמה מה לאורח לא קרוא זה במחיצתנו, ושמא לרַגֵּל בא; או מבטו המסויג של נקדימון, המזכה אותי בהרשאה מיוחדת; או בדיחותיו של אלירז שרמזו כי הטבלתי את עצמי בגיל העמידה, ובסתר, כנראה, עודני מחזיק באמונה הישנה… מתיישב הייתי בקצה השולחן, כורה אוזן, משחיז עין. מבחין הייתי בכל ניד וניע של המסובים: מגע יד חשאית במרפק על פני השולחן, מגע ברך בברך מתחת לשולחן, חיוכים מוצנעים של ביטול, מצמוץ עיניים שמתוך מבוכה, העוויות של סלידה, התלחשויות חפוזות בין זה לזה. מוזרים היו היחסים בברית־יחד זו: גומפל היה מבטל את כולם, מלבד את נקדימון; נקדימון היה מתעמר בגומפל; ב“גנרל” היו הכול מזלזלים, עושים אותו שַׁמש לכל מלאכה בזויה; אבנר – שהיה נוטל מנקדימון את קצב חרוזיו, זעפו המר, קוצר רוחו ואורך שורותיו – היה שוטמו בסתר וזומם להדיחו מכיסאו; יוחנן הוכברג היה מתייסר בבדידותו, אוכל את בשרו, עד שהשתפו עצמותיו והתארכו חוטמו, סנטרו, אצבעותיו; אלירז – לץ עצוב זה, נער אסופי שהתביית ב“המרתף” – היה צופן טינות בבדיחותיו… כוורת עסקנית זו היתה לעתים כקן צרעות עוקצניות, שזיגזגי קנאותיה הקטנות זימזמו בחלל “המרתף” לנגד עיני המשוטטות. רק משהוזכר שמו של בעל שם שלא מאנשי שלומה, היתה החבורה כולה נהפכת לעדה אחת מלוכדת, נשכנית, מרטנית, דולקת לב אחד ולהיטה אחת אחר צלו של זה שהרגיזה מרבצה. הלה היה נתפס, נגרר בשיניה החדות אל השולחן, וכאן היו קורעים ממנו נתחים נתחים, איש כפי מלתעותיו, איש כפי תאוותו, עד שקול צהלה עולה על מפלת גווייתו.

“הומו נובוס” הייתי; אך מעט מעט למדתי את צופן לשונה של החבורה, שנקל היה לפענחו משסברתי תחילה, וכן את נימוסי השולחן שבלעדיהם אין הזר נעשה בעל ברית: מתי לחייך חיוך קל של ביטול למשמע שמו של זה או אחר ומתי לידום כמשכיל; מה יאה להזכיר בהתפעלות, ומה – לעקם עליו שפה; איך לומר מחמאה שגנאי יבצבץ מתוכה ואיך להשמיע גנאי מרוח במחמאה; מתי להקפיא פנים ולומר לא קראתי לא שמעתי; איך לתבל נזיד תפל בפלפלת של ציטטים; איך לעקוץ עקיצות קטנות שיכאבו, אך לא עד דם… אך אותן נכישות ארס שהיו משתלחות לכל עבר היה בהן גם סם משכר שהוזרק ערב ערב לעורקי: הרמזים הדקים, רבי המשמעות; החידודים השנונים הנבזקים בין איש לרעהו בזריזות של סייפים; הבדיחות, בלשון סתרים שזר לא הבינה; הוויכוחים המלומדים, פרעות הצחוק, או אפילו השתיקות הארוכות הממותחות, בציפייה לאיזה גואל שהתמהמה… עולם בתוך עולם היה “המרתף”, שרוי בחוג ערפילו הצהבהב, לעתים שומם, לעתים זחוח, לעתים חומר כיין.

בלילות של מאורעות חגיגיים, או סתם כך שיגיון לב של מי מאיתנו שרוח טובה או רוח רעה נכנסה בו, יש והיינו כולנו שתויים, פרוצים במעשי שטות ונוטים להקים מהומות. מישהו היה קם, מניף כוסית ונושא נאום מבולבל לכבוד רעהו, ספק מקלסו ספק מתקלס בו; מישהו היה כורע ברך לרגלי איזו נערה נדהמת שהזדמנה באקראי ומדקלם לה שירי הלל שלא הבינה בהם מילה. או חותם פיה של מישהי בנשיקה לוהטת עד שהיתה צווחת ממחנק; לעתים היו כוסות מתנפצות וכיסאות נהפכים והמלצר אובד ידיים ובעל הבית רותח. הלילה הארוך היה עקוב זבחי ריב, וידויים רגשניים, הצהרות איבה, הצהרות אהבה…

זכור לי לילה כזה, כשאחוות השתויים גאתה על גדותיה, ו“המרתף” נמלא אהבה כיין, והתגלויות לב ו“וידויים”. פניו של אבנר, פני חמה, זרחו מסיפור שסיפר עליו נקדימון מימי כיבוש קטמון; חיוך שמימי נח על פניה של אסנת; גומפל כתש באגרופו את השולחן וקרא: “לשיר! לשיר!” ולאחר שרעם השיר, כשכולנו מתנודדים לקצבו מצד אל צד ומשיטים אותו במשוטי ידינו אנה ואנה, חבק הוכברג את כתפי אביתר וגעה ממעמקי לב: “אני אוהב אותך, פרנציסקוס! את הזקן שלך! את השירים שלך! את הפרצוף המסוגף שלך! את כולכם, את כולכם! מה נותר לנו מלבד האהבה? לא אל, לא מלך – אנחנו י־תו־מים! יתומים פרועים, עלובים, מושחתים, נבזים – אבל אשרי היתומים! וגם אותך, יונס!” נאחזו בי עיניו הנוצצות, “כן, גם אותך אני אוהב! למרות שיש לך גיבור – ואולי גם אל, אולי גם מלך – ולמרות שאתה מסתכל בנו ככה, במין אירוניה כזאת, מלמעלה, עם לגלוג ערמומי בעיניים ומי יודע מה… במה אתה נבדל? יתום כמונו! כן, כן, למרות שנדמה לך שאתה יושב על דינרים… מה ירשת? שני זוזים! אין לנו ירושה. יונס! גם לך לא! ידיים ריקות! צריך להתחיל מלא־כלום! לגלגל את הסלע אל ראש ההר! סיזיפוס הוא מאושר. יונס, מפני שאין לו אלוהים, מפני ש… הסלע, כן, הסלע, הוא כל עולמו!” ובשעה מאוחרת יותר ניגש אלי אלירז, מתנודד על רגליו, עיניו הדלוחות צפות על סִפן, וליחשש: “מי אמר שלשקר אין רגליים, יונס? הנה לי, לי יש שתי רגליים! למה אני שקר מהלך, למה? מפני… שאני אוסף מחורבן של כל מיני מסכות, פעם זה, פעם זה… תסיר את המסכות ומה תגלה? אפס! אפס עגול, ריק! אבל… אילו ידעתי לשחק, אז לא אכפת היה לי! תאמין לי! הייתי משחק את כל המסכות שאני לובש! פעם לץ, פעם שוטה, פעם… איש חשוב מאוד… כן, משכיל! אבל אני שחקן גרוע! זאת הצרה, אתה מבין? אני משחק גרוע את כל תפקידי ואינני… אינני מאמין לעצמי! זה עצוב מאוד, נכון? אבל, בעצם… לא כל כך!” ופרץ בצחוק ויצא.

בסופו של אותו לילה רב גלגולים, שהסתיים אי־שם בסביבות הבר של מריאן, כשהחוויר כבר השחר, גררתי את רגלי אל ביתו של אביתר, איתו ועם אשתו. נכנסנו לחדר ונפלנו הלומי יין בבגדינו, הוא ולביאה על מיטתם, אני על הרצפה. כשהתעוררתי, לאחר שתיים־שלוש שעות, כבר היתה לביאה רחוצה וסרוקה ורעננה. הציעה לי לשתות קפה עמה לפני שתצא לעבודתה (פקידה היתה באיזו חברת נסיעות). נכנסתי עמה למטבח, ועל ספל הקפה תינתה לפני דאגתה לאביתר: השתייה המופרזת הורסת אותו. הוא נתקף בדיכאון שאינו יכול להתאושש ממנו ימים לאחר מכן. ואיננה מצליחה להניא אותו מזה. היא אובדת עצות ממש. “ומלבד זה, האמן לי, זה מזיק לו גם כמשורר. השירים שלו נעשים סתומים כל כך, מבולבלים כל כך… ומוות, מוות ושוב מוות… שום קרן אור…” כשקמה ללכת ביקשה ממני שאשאר עד שיתעורר.

אביתר ישן שינה כבדה, נוראה. פניו החיוורות היו מבועתות. שׂער זקנו הרך ריחפף עם כל נשיפה ואנחה שהתפרטטו משפתיו. דמה לקדוש מעונה שסלעים רבצו על חזו. שני הציורים של אמו (ציירת “מטורפת” היתה, גרושה מזה שנים רבות, שעשתה רוב זמנה בצרפת) מעל למיטה היו כפצעים גדולים, פעורים, שותתי דם. אחד מהם כתם אדום של בעירה, השני – צלב אדום, שבור, מוקף זר פרחים זעירים, כדגניות, מפליא כמה מעטים היו הספרים על כונניתו: כעשרים או שלושים. כמה ספרי שירה עבריים; רמבו, בודלר, לורקה, אליוט, באנגלית ובצרפתית; ספרי סנט אקזיפרי, “האחים קרמזוב”, איזה ספר מסעות עתיק, ספר על ג’ורדנו ברונו, אלבומים של ברויגל ובוש, תולדות האמנות של אלי פור, בורקהארדט. על שתי האצטבאות הנמוכות היה אוסף של מאובנים גדולים, ללא סדר. גלובוס חלוד של מערכות הכוכבים. בפינה עמד עציץ אספרגוס שנבל מזמן. על השולחן – כלי ארוחה מיום אתמול. נטלתי ספר מן האצטבה והתיישבתי לעיין בו.

כעקוץ נחש ניעור והפשיל רגליו לארץ. שיפשף את עיניו וחייך אלי: “מה קרה?” – “מה קרה?” חייכתי. תמך את ראשו בידיו, נעץ מבטו ברצפה ולאחר שהתעוררו חושיו אמר: “חלום מפחיד.” חלם ששכב על שולחן הניתוחים ונתנו לו סם. שאל את הרופא אם יש תקווה שיחיה, והרופא ניענע בראשו לאות לאו. שאל אם המוות הוא גזֵרה, אמר הרופא כן, גזֵרה. אמר לרופא: אם אקרא שיר ולא אפסיק, לא אפסיק גם לרגע, לא יוכל המוות לקחת אותי. החל לקרוא שיר והתעורר.

שאל מה אירע בלילה הארוך. הזכרתי לו: הבר של מריאן, שני הבריונים שאיימו לסלק אותנו. הקטטה בין נקדימון וגומפל, שפת הים, הניידת של המשטרה שנעצרה לידו… התפלא כשסיפרתי לו שנרדם על שפת המדרכה ולביאה ואני צריכים היינו להקימו ולגרור אותו. “פרוגָאטוֹריו,” אמר, “אבל בלי כפרת עוונות.”

הלך להתרחץ, וכשחזר התיישב ושאל מה שלום ספרי. סיפרתי לו כמה מן הסיפורים ששמעתי על דוידוב. שיעשעו אותו. אמר שלדעתו איני צריך לכתוב “רומן ביוגרפי”, אלא מעין מחרוזת של סיפורים, כמו אגדות עם. רבים מן הסיפורים ודאי אינם אמת, או שיש בהם גוזמה, אבל יפים הם, וזה העיקר. “נשתה משהו, מה?” קם בהתרגשות. סירבתי. סיפרתי לו על דאגתה של לביאה. “מה היא רוצה? – רוצה שאשתה חלב! שאינק! אני נגמלתי מזמן!” קרא כילד סורר ומיהר והביא בקבוק קוניאק. כלשגמנו כוסית סיפרתי לו את סיפור “חלב הכבשים” שדודתי, אחות אבי המנוח, היתה מספרת לי בנערותי:

כשעזבו הורי את כפר גלעדי, בהיותי בן שנתיים, שכרו עגלה במטולה, הטעינו עליה את מעט הרכוש שהותר להם לקחתו – שתי מיטות ברזל, שני שרפרפים, ספריו של אבא וכד' – ואותי הכניסו לתוך אמבטיה שריפדו אותה בשמיכות. שלוש פעמים פרצתי בבכי בדרך: פעם אחת בעוברנו ליד קברו של טרומפלדור, פעם שנייה בעוברנו על פני בית הקברות של מגדל, ליד הכנרת, פעם שלישית בהגיענו לטבריה. בטבריה ירדה אמי מן העגלה והביאה לי חלב להשקיט את בכיי. שפכתי את החלב בזעם והמשכתי לבכות. אמר אבא: אני מבין שבכה ליד קבר טרומפלדור וליד קברות הגדוד, אבל מה הוא בוכה עכשיו? אמרה לו אמי: מתגעגע כנראה לחלב הכבשים של כפר גלעדי. אמר אבי: אַיי אַיי אַיי', אני חושש שיתגעגע אליו כל ימיו, כי חלב כבשים לא נמצא לו בתל אביב לעולם…

“זהו אם כן המיתוס הפרטי שלך!” צחק אביתר. “הבדיחה המשפחתית שלי,” אמרתי. “כשהייתי נער, הייתי נזכר בסיפור הזה בעצב. ראיתי את אבי כמלך גולה, ואת עצמי בעגלה, כאינפאנט הגולה עמו במרכבה. כשבגרתי – הייתי נזכר בחיוך בחלומות מלכוּת הרועים שלי. היום… רגיל אני כבר למשקאות טובים מחלב כבשים…” – “תכתוב על דוידוב בחיוך,” הצטחק, “בלי געגועים.” אחר כך הרצין פתאום, כבש את עיניו ברצפה ושתק שתיקה של מצוקה, נשא מבטו אלי ואמר בחיוך מיוסר: “אני מקנא בך, שיש לך זיכרונות של ‘חלב כבשים’.” – “אינני מתגעגע אליו,” צחקתי. “נגמלתי. מזמן.” – “בכל זאת,” אמר, “טוב שיש ממה להיגמל, אצלי אין. מין ‘ארץ שממה’ כזו… קוצים ועקרבים…” סיפר שמילדותו גדל בבית דודו, כאסופי. אמו האקסצנטרית היתה באה לבקרו מפעם לפעם, אך לא הספיק לאהוב אותה, כי היתה מחליפה את צבע שערה מביקור לביקור, ובכל פעם היתה אחרת… “אין קשר, אתה מבין… לפעמים אני שונא אפילו את המילים שאני כותב… כל מילה קושרת אותי למשהו שאני רוצה להינתק ממנו… לא להינתק, אבל… המילים הן לא שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון… תנ”ך, היסטוריה שלמה… אני כאילו יורש בלתי חוקי. גונב רכוש שלא שייך לי בעצם… באיזו רשות? ומילים פרטיות הלוא אין…" דיבר בכבדות, כנאנק את משפטיו. פתאום קפץ ממקומו, נטל את הבקבוק, מזג לשנינו, וכשהפך את הכוסית אל פיו אמר: “אסור לי לשתות. כשאני שותה, נפתחות חרצובות פי.” היסיק וגיחך: “אתה רואה, אמרתי ‘חרצובות פי’… אני אומר ‘חרצובות’ וכבר זה קשור ב’חרצובות רשע', בפסוקים מישעיהו, או תהילים, אינני זוכר… כבר אני נעשה חלק ממשהו שבעצם אינני חלק ממנו… אין מפלט!” צחק.

לאחר ששתה עוד, אמר בהתרגשות: “בוא אקרא לך שיר.” קפץ אל השולחן, שלף את המגירה, חיטט בה, פישפש, לבסוף הוציא גיליון נייר מקומט. חזר והתיישב על המיטה, הדליק סיגריה ביד רועדת והתחיל קורא. קרא שניים־שלושה בתים כמהלך על אבנים חדות (דימה עצמו בהם לחילזון הזוחל לאט לאט על גבעול עשב לאחר הגשם, עולמו שחור, אך מדמו מפיקים תכלת) – והשתתק באמצע משפט. הסיגריה רטטה גחלילית בשיח זקנו. מבטו שהתעכר ירד בשיפולי הגיליון, ובהגיעו לתחתיתו, פסק: “לא טוב.” – “מצוין”! קראתי. “נונסֶנס” קימט את הגיליון לתוך אגרופו, חנקו וזרקו מבעד לחלון. “החילזון חזר אל עפרו.” צחק וגמע עוד כוסית.

מכוסית לכוסית נעשו הדברים שמחים יותר ויותר. מרגליות התגוללו בינינו. לשונותינו נפלו זה על זה. אביתר התנבא ל“יום גדול”. התמלא גבורה, קפץ ממקומו ואמר: “בוא ניגש אל מריאן. לא, קודם אל שאול. ניקח את שאול ונלך יחד אל הבר של מריאן. נשתה כל היום, כל הלילה, ואחר כך עוד יום ועוד לילה.”

“לביאה!” הזהרתי אותו.

“לביאה?” מיצמץ בעיניו כמבקש להיזכר. “אה, כן, ניגש גם אליה, כולנו. נקנה אצלה כרטיסי טיסה לאתונה. ניסע כולנו לאתונה.”

“לרומא,” אמרתי.

“לא, לאתונה.”

“לרומא.”

התפשרנו על איסטנבול. מרחץ תורכי. גן עדן.

הדרך קפצה לפנינו. השמש זרחה ברקיע. תוך שעה של כלום היינו לפני ביתו של שאול נון. תריסי חדרו היו מוגפים. קראנו בשמו בשני קולות מן המדרכה, ועוברים ושבים נעצרו והסתכלו עמנו למעלה. לבסוף נפשק אשנב בתריס ופניו מסוכות השינה של שאול חרגו ממסגרתו, פרועות שיער, טרוטות עיניים. “בואו עלו,” קרא בקול צרוד.

“בוא רד, הולכים אל מריאן,” תלשו אביתר בידו.

“בואו עלו!”

“חרצובות!” קראתי.

“מה?”

“חרצובות!” צעק אביתר.

“נתיר אותן!” צחק שאול.

עלינו ופרצנו אל חדרו. חלומותיו הפרועים התגוללו סביב־סביב. השמיכה היתה שמוטה על הרצפה. עיתונים, ספרים, כוס דלוחה. בפינה עמדה חצוצרה גדולה, מצוחצחת.

“לא נתביישה!” תפס אביתר את החצוצרה. “איפה החרב, המגן?”

“נגד השכנים,” הצטחק שאול. סיפר שאין מניחים לו לכתוב. רדיו מכל החלונות, בקולי קולות. ניסה בשידולים, בתחנונים, באיומים – שום דבר לא עזר. קנה חצוצרה. “כשהם פותחים את הרדיו, אני מתחיל לתקוע. מיד משתתקים.”

אביתר ניפח את לחייו עד להתפקע ולא המליט אלא פטורי שפתיים. שאול נטל מידו והשמיע תרועה גדולה ושברים שהידהדו למרחוק בקול ענות גבורה.

“קח את החצוצרה ונלך אל מריאן. תצעד בראש ותתקע.”

שאול פשט את הפיג’מה והתחיל מתלבש. מכאן לכאן התרוצץ אביתר בין החדר למטבח וחיפש בקבוק במזווה. גילה את מבוקשו אי־שהוא והביאו ליד המיטה עם שלוש כוסיות.

“אקדמות!” הכריז. “כדי שלא נבוא ריקים. רק פוחזים,” צחק.

לאחר שתי כוסיות התעורר שאול מעצלותו. כמו תמיד התחיל המשקה מפיק סיפורים מפיו. מסיפור לסיפור הפליג לדברים שקרא על איגנציוס מלוֹיוֹלה: איך בנעוריו היה מתהולל ומביא נפקניות לחדרו; איך הציל שתי נשים מחיילים שיכורים והוא עצמו אנס אותן; איך מצאה אותו פעם רוזנת מתעלף בשדה והביאה אותו אל ארמונה… " ומתי באה לו ‘ההתגלות’ לאיניגו זה? לא לפני שנפצע קשה בקרבות פמפלונה ואיבד כנראה הרבה מכושרו… מייסד מסדר הישועים! תארו לעצמכם! ואחר כך? כשהתנזר כבר מכל חטאי הבשר? – הסתתר במנזר של נשים דווקא… ובמונסרט – גבירתנו הברוכה… ובחזיונותיו החסודים נראו לו תמיד רק מדונות!"

“יזואיט!” מזג אביתר לשלושתנו. “על מי אתה כותב אם כן, עליו או על המדונות?”

“כותב…” ליגלג שאול על עצמו. “מה כותב? מי כותב? כבר שלוש שנים אני מתבוסס בחומר הזה… כן, שם הספר כבר כתוב אצלי, באותיות גדולות: 'מה עשה איגנציוס מלויולה ב־25 במאי 1525?”

“מה עשה?” התעניין אביתר.

“היה בביתה של סיניורה פסקואל, בברצלונה.” פרץ צחוק גדול מפיו. ועם זאת סיפר איך יכתוב על מלחמותיו של איגנציוס בשטן היצר.

“עכשיו סַפר על דוידוב,” תבע ממני.

סירבתי, אך לא הרפה ממני: “ספר, ספר, האיש הזה מעניין אותי.”

לאחר שסיפרתי שניים־שלושה סיפורים, התפרץ בצעקה:

“שקר! רומנטיקה! אל תכתוב את זה!”

“עובדות,” התגוננתי.

“איזה עובדות?” צעק. “אין עובדות! העובדות הן כפי שרואים אותן!”

“שמע,” קינח את פיו מן המשקה בזרועו, “שמע דבר מעניין: ארבע שנים אחר מותו של פרנציסקוס מאסיזי הזמין האפיפיור גרגורי ביוגרפיה עליו מאחד תומס מסילאנו. זה ישב וכתב ביוגרפיה רשמית של קדוש, כמו שנחוץ ונאה. עם כל שמן המשחה, ספר שנקרא ‘ויטה פרימה’. כחמש עשרה שנה אחר כך הזמין אצלו אחד מראשי המסדר ביוגרפיה אחרת. מתאימה יותר לדרישות. התומס הזה ישב וכתב ספר שני, ‘ויטה סקונדה’. את שני הספרים כתב על פי עדויות תלמידיו, אבל לא היה שום דמיון ביניהם. את השני, שהיה קרוב יותר לאמת, גנזו אחר כך, או השמידו. הנה לך עובדות! תעשה מדוידוב קדוש? היו קדושים אצלנו? אנחנו כחמורים? מי יאמין לך?”

“קדוש?” צחקתי.

“כתוב עליו מלהפך!” צעק מתוך יינו. “או כתוב עליו גרוטסקה! עשה ממנו גרגנטואה! גר־גנ־טו־אה! שיבלע שישה אזרחים חסודים עם סלט החסה שלו! שיוריד את הדגל מבית המוסדות ויעשה ממנו אוכף לסוסו, כמו שגרגנטואה הוריד את פעמוני נוטרדם ותלה אותם בצוואר אתונו! כל דבר – רק לא שמן המשחה הזה של ספרי הלימוד והאנתולוגיות, עם כל מאתיים האטמוספרות של ‘תודעה לאומית’! צריך סוף סוף לצפצף על ההיסטוריה!”

ועם זאת תפס את החצוצרה, נתנה בפיו והשמיע תקיעה ארוכה, עבה, כנפיחה.

אביתר אחז את בטנו מרוב הצחוק.

“מספיק!” הכריז שאול. “הולכים אל מריאן. לא, קודם אל אסנת, ניקח אותה איתנו ונלך אל מריאן.”

הריק אל קרבו עוד כוסית, מחה את פיו, ואמר:

“בואו נאנוס את אסנת. היא תקבל את זה יפה.”

רעיון זה מצא חן בעינינו.

כשיצאנו, כבר זחחה השמש בשיפולי מערב. הדרך התנודדה לפנינו. הרחובות היו עליזים כביום חג. בזמן של כלום הגענו לביתה של אסנת, מבלי דעת איך. עלינו אל הקומה השלישית, ושאול השעין עצמו אל כפתור הפעמון ולא ניתק ממנו. צלצול אזעקה ממושך הגיע לאוזנינו.

אסנת פתחה, מופתעת.

“אסנת, באנו לאנוס אותך!” הודיע שאול.

“כן? מה פתאום?” צחקה אסנת.

“אין דבר, נסתדר,” השעין עצמו שאול אל כפתור הפעמון והשמיע שוב אזעקה ממושכת.

“מה קרה לכם היום?” עבר חיוכה הנבון, התמֵה על פני שלושתנו.

נפלנו פנימה והשתקענו בכורסאות.

“התפשטי,” אמר שאול. “אנחנו ממהרים. הולכים אל מריאן.”

“עכשיו? בארבע אחר הצהריים?”

“ארבע!” טפח אביתר על מצחו. “איך הגענו לארבע?”

“לביאה!” הזכרתי לו.

“ארבע! אלוהים! היום אבוד! אבוד!”

“התפשטי!” פקד שאול מעומק הכורסה.

“אם כך זה לא יהיה אונס!” הצטחקה אסנת.

“טוב, נחליט אחר כך על המינוח.”

“‘מינוח’ זה טוב!” געה אביתר בצחוק פראי.

“ובכן?”

“ובכן?”

“ובכן?”

“לא ראיתם עוד את החתול החדש שלי,” אמרה אסנת. ועם כך רצה וחזרה כשחתול אפור ורך בזרועותיה. ליטפה אותו בידה, חיככה את לחייה בשערו, דיגדגה את עורפו. “לא נחמד?”

“טוב, אז הוציאי בקבוק!” שינה שאול את מהלכו.

אסנת פתרה חידות על פנינו. ולבסוף הורידה את החתול לארץ, פתחה את המזווה והוציאה בקבוק “איזה חג היום?”

“חג מרים המצרית. שמעת על מרים המצרית שהכריזו עליה כקדושה לאחר…”

בשש יצאנו מביתה והלכנו אל מריאן. לא, תחילה אל הוכברג, מהוכברג אל –

יא

ב־23 עבד דוידוב במחצבות ירושלים. ב־23' התקבל על ידי קפטן ווקר לעבודה בבתי המלאכה של הרכבת בלוד. ב־26' עבר לכפר סבא, שם נשא לאישה את ציפורה הורביץ, שם הקים את ביתו – “הבסיס שממנו היה מפליג לנדודיו” – כדברי מנחם שוייג; שם, לאחר שנתיים, נולד בנו בכורו, אותו בן שנהרג בקרבות לטרון ב־48'. עד היום זכור במושבה הלילה ההוא של אחר הקבורה, כשמצריפו המרוחק של דוידוב נשמעו זעקותיו, זעקות אב שכול שדעתו כאילו נטרפה עליו – “נמ־רוד, למה עזבת אותי? למה לקחו אותך ממני, למה?”

“אתה יודע מה היה הבן הזה בשבילו?” אמר מנחם שוייג. “איזו אהבה היתה ביניהם? את כל שעותיו הפנויות מסר לו! ממש נוגע ללב היה לראותו הולך עם נמרוד הקטן יד ביד ברחוב המושבה ומשוחח איתו כמו עם איש כערכו. הוא טיפח אותו, השכיל אותו, תלה בו תקוות שיהיה פעם אמן גדול. חלם לשלוח אותו לבצלאל. היה מביא לו ספרי אמנות שקנה בפרוטותיו האחרונות. והוא הבין באמנות! תענוג היה לשמוע אותו מדבר על תמונה, על ספר…”

מנחם שוייג הזמין אותי אל לשכתו בבנין הוועד הפועל יום אחד בשעה מאוחרת של אחר הצהריים. נכנסתי כששרוי היה בשיחה טלפונית נרגשת. בידו הפנויה הורה לי לשבת מולו. המתנתי ושמעתי אֵילו דברים להומֵי רוגז על שכר אקדמאים, דרגות, עובדי מדינה…

“כן,” הטיל את השפופרת על תושבתה. “אתה רוצה שאספר לך על דוידוב.” טרם נרגע מרוגזו. חרש את שׂערו האפרורי באצבעותיו ואמר מתוך עייפות ודאגה: “אין לך מושג… אין לך מושג כלל להיכן מרקיעות הדרישות היום! למעלה מכל דמיון! אדם המשתכר אלף לירות – אלף לירות לחודש! – מוכן להשבית את כל מנגנון המדינה ובלבד…”

לבסוף רחץ את פניו מרוגזו בכף ידו ואמר: “מפעל חשוב מאוד אתה עושה. בעיקר בשביל הנוער. הדור שלנו הכיר הרבה דמויות כאלה, אבל היום… יש לך סיגריה אולי?” טפח על כיסי מכנסיו. שלף שתיים־שלוש מגירות מאגפי שולחנו, גילה לבסוף חפיסת “דובק” בעומקה של אחת מהן, הדליק סיגריה ואמר: “טוב, נתחיל.” המתין עד שאתקין עצמי לרשום, אחר קם, פסע בחדר אנה ואנה והתחיל מרצה את דבריו כמכתיבם:

“הימים היו ימי משבר. הבעלביתיות חגגה את ניצחונה ברחוב העברי. בתל אביב השתוללה הספסרות. עליית המעמד הבינוני הביאה איתה את התופעות של נאלבקי, פרנסות אוויר, מגרשצ’יקים ופלעצלאך. הרוויזיוניזם של ז’בוטינסקי, הבועזיות של סמילנסקי והפקידוּת הממשלתית של לורד פלומר – עשו יד אחת להחריב את כיבושי העלייה השנייה והשלישית. במושבות – התנכרה האיכרות לעבודה העברית. ציבור הפועלים נדון לחיי רעב וניוון. הייאוש אכל בכל פה…”

מעצמו חזר בו. התיישב אל השולחן, ביקש בטלפון לא להפנות אליו שום שיחות (“אני אינני! לא קיים! כן, עד שבע!”), וסיפר דברים כפשוטם.

שוייג היה אז מזכיר ועד הפועלים בכפר סבא. בחורף 26' הגיעה למושבה חבורת צעירים מעוזבי גדוד העבודה, ארבעה בחורים ושתי בחורות, ודוידוב אחד מהם. הוקצה להם חדר בצריף בית הפועלים ושם השתכנו בכפיפה אחת. בערבים היה בוקע מחדר זה קול שירה, נגינת מנדולינה ומפוחית, טפיפות ריקוד הקרקוביאק על רצפת העץ. פועלי המושבה, שמנו שתיים־שלוש עשרות בלבד, היו מתכנסים שם, או צובאים על החלונות. בלילות, יש והיתה חבורה עליזה זו עוברת ברחוב המושבה, כשהמנגנים בראשה, ומעירה ישנים משלוותם. בנות צנועות היו יוצאות אל שערי החצרות, מלוות את התהלוכה בכמיהה, ואמותיהן משקיפות עליה מבעד לחלונות ברוגזה. לא היה עובר לילה ללא תעלול כלשהו. פעם מרחו בזפת את חזית ביתו של הפרדסן פיירמן; פעם הבהילו עד מוות את מנהל החשבונות, איש חלוש וחולה לב, בהופיעם לבושים תכריכים בפתח חדרו; פעם נכנסו לביתו של זקן והוציאוהו בשנתו אל עפר הרחוב. הגיעו דברים לידי כך שהאיכרים איימו שאם לא יסולקו מופקרים אלה מתחומי המושבה, יפטרו את הפועלים העברים מפרדסיהם.

אך בין כה וכה היו עובדים כיומיים בשבוע, בשכר שישה־עשר גרוש ליום, ושתי הבחורות היו מכינות להם את ארוחותיהם הדלות וכובסות להם את בגדיהם. ציפורה הורביץ היתה בחורה חרוצת כפיים. במו ידיה עשתה שרפרפים ואצטבאות מענפי ברוש, ואת כלי האוכל חטבה מדלועים יבשות, חלולות. דוידוב עבד בנטיעת פרדסו של למפרט, שהעסיק פועלים עברים בלבד.

כשלושה חודשים לאחר בואם פנה דוידוב אל שוייג בבקשה שיסדר לו הלוואה של שלושים פונט. “נכנס לחדר המזכירות,” סיפר שוייג, “התיישב על הכיסא, אתה שומע, ולא אמר מילה. כל כך חיוור היה, שחשבתי כי קרה לו אסון. 'מה קרה, אברשה?” שאלתי. ‘נו, קרה מה שמוכרח היה לקרות כנראה,’ נאנח. שתק, ככה, רגע ארוך, ואחר כך אמר, כאילו הוא מבשר לי על איזה כישלון נורא, ‘אני עוזב את החבורה.’ ראה שאני מסתכל בו בתימהון, אינני מבין, ואז הצליח סוף סוף להעלות איזה חיוך על פניו. ‘לא לבד,’ אמר, ‘עם ציפורקה.’ – 'מזל טוב! בירכתי אותו. ‘מה אתה מתאבל אם כן?’ – ‘אני מתאבל,’ אמר, ‘על זה שכל השנים חשבתי שאני חכם גדול ועכשיו אני רואה שהטבע חכם ממני. פשוט הערים עלי. הלב שמח, מנחם,’ אמר, ‘אבל הרגליים, הרגליים נעשו כבדות פתאום!’ אחר כך, כשביקש ממני שאסדר לו את ההלוואה לשם בניית הצריף, שאלתי אותו ‘והיכן תעמיד אותו? הלוא אין לך מגרש?’ ‘לזה אל תדאג,’ אמר. ‘אדמת בור יש מספיק בכפר סבא, ואת כבשת הרש לא אגזול’…

דוידוב קיבל הלוואה מ“קרן משקי עזר”, והחל להקים את צריפו במַעַר שבחורשת אקליפטוסים בקצה המושבה. הביא כמה משאי גמלים של זיפזיף וחול מחוף סידני עלי, קנה כמה שקי מלט, לוחות ארגזים, מאלה שהעולים היו מביאים בהם את חפציהם, ליבּנו הוא וציפורה כמה עשרות בלוקים, ועד שגילה בעל החורשה שפלשו לגבולו, כבר עמדו ארבעה קירות על יסודם. לויתן, יהודי־אמריקני זעפן, משבא למקום וראה מה עוללו לו, כמעט אחזו השבץ מרוב רתחה. נופף עליהם במקלו ואיים שאם לא יהרסו את הבנוי בו ביום, ישלח בהם את המשטרה. “משטרה אנגלית תשלח ביהודים?” התבדח עמו דוידוב, “והרי אני אפילו שעל אדמה לא גזלתי ממך. על קרחת בניתי, ורק לטובתך הדבר! עכשיו, כשאני כאן, יפסיקו הערבים לכרות עצים מן החורשה שלך!” לויתן, שחמתו רק גברה בו, פנה משם בחרי אף ללכת אל ועד המושבה לדרוש את התערבותו. אלא שבדרך, ואולי על משכבו בלילה, הצטננה דעתו, ואותם דברים שאמר דוידוב בחצי לשון, נכנסו ללבו. למחרת בבוקר חזר ובא אל החורשה והתנה עם מסיג הגבול שיתיר לו להישאר במקומו אם ישמור על עציו, על פרדסו ועל מקשאותיו ללא שכר, ובחלבו ודמו שלם ישלם על כל גנבה. תנאי זה קיבל דוידוב ברצון. לאחר כמה שבועות הופקד להיות שומרה של המושבה, ואת משכורתו קיבל מן הוועד.

בלילות היה דוידוב מקיף את המושבה, רכוב על סוס ערבי ברוֹד, חגור רובה ציד וכדורים, ובימים היתה אשתו מגדלת צנוניות וחסה בחלקה הקטנה שמאחורי הצריף. משחסכו כמה לירות, קנו להם פרה והעמידוה בסככה שבנו מעצי אקליפטוס. “מה עשה לעינו רושם בחצר הזאת אתה יודע?” נזכר מנחם שוייג. “הטווסים! מי גידל את טווסים? מי מגדל היום טווסים? אבל הוא – דווקא… איך נכנס לו שיגעון כזה? בפסח של אותה שנה נסעו הוא וציפורה לבקר ביריד המזרח בתל אביב… יריד שמח מאוד היה זה, צבעוני מאוד, במין פרדס ישן מוקף חומה, במקום שעכשיו התחנה המרכזית, ומכל הארץ נסעו… ושם, בחצר הביתן הדמשקאי, הסתובבו טווסים… דוידוב התפעל כל כך, שביקש כמה ביצים שלהם. ביקש – ונתנו. הושיב עליהם תרנגולת, ולאחר שלושה שבועות היו לו שישה גוזלי טווסים. 'למה לך טווסים, אברשקה?” שאלנו אותו. ‘ולמה מגדלים פרחים?’ אמר. ‘ולמה נחוץ ענק לצוואר הסוס?’ כזה מין טיפוס היה. אהב יופי… ולמען האמת," אמר שוייג, “דבר יפה מאוד הוא כשטווסים מתהלכים בחורשת אקליפטוסים… פתאום איזו חתיכת אגדה, אתה יודע…”

מאחר שהיה דוידוב שומר, לא נקשרו אבנים לרגליו, כפי שחשש הוא, ולא הסתגר בביתו, כפי שחששו אחרים. דין ודברים היו לו עם ערביי הסביבה, ממאהלי אבו קישק ועד קלקיליה וטירה. בבקרים היו רואים אותו כשהוא אוחז באפסר סוסו ומהלך לצדו של הגשש הערבי הזקן, לגלות עקבותיו של גנב; או דוהר לעבר פתח תקוה למסור איזו הודעתה לפקידי המחוז; או מחרף את הפרדסנים ליד בית הוועד, שהם מעסיקים שודדים בפרדסיהם. לא זו בלבד, אלא שבכל יום היה מוצא לו זמן להיכנס לבית הפועלים ולהתערב בוויכוחים שהתנהלו שם בין המובטלים בענייני עבודה, סיוע, האופוזיציה השמאלית, יידיש ועברית וכיוצא באלה. “מתי היה ישן אינני יודע,” אמר שוייג. “בלילה שמר, ביום היו רואים אותו במושבה… אבל מי בכלל היה ישן באותם הזמנים!”

בקיץ 27' אירע בו אותו מקרה מבדח הזכור עד היום לרבים מוותיקי ההסתדרות. “היתה אז הוועידה השלישית,” סיפר שוייג, “אותה ועידה שעמדה בסימן המשבר והרעב בארץ. נסענו לתל אביב, כעשרים איש, בשתי עגלות. מצאנו שם מאות שבאו מכל קצות הארץ. היה ויכוח בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה מה עדיף, התבססות משקית או התרחבות ועלייה חופשית. ארלוזורוב נאם שם נאום גדול נגד ‘הליכה בגדולות’, נגד ‘ציונות היסטרית’, ובתוך דבריו אמר, בדרך הלצה, ש’הפועל בארץ כשהוא חולב פרה אינו חושב על החליבה אלא על הציונות'. קמה סערה גדולה, וכל הנואמים אחריו דיברו על הפרה. והנה כשחזר אחד הדוברים מהפועל הצעיר על המשל של ארלוזורוב, צעק דוידוב מתוך האולם: ‘למה אתה לא שואל על מה חושבת הפרה כשחולבים אותה!’ פרץ צחוק גדול ונשמעו קריאות: ‘היא חושבת איך לברוח!’ – ‘איך לבעוט!’ וכדומה. ‘היא חושבת בדיוק על מה שאני חושב – על אוכל!’ קרא דוידוב. ‘על אוכל?’ קרא הדובר מן הבמה. ‘תחלוב היטב אז יהיה לך אוכל!’ – ‘כן, חבר,’ צעק דוידוב, ‘אבל הצרה היא שגם אותי חולבים!’ ושוב פרץ צחוק גדול… מאז, כשהיו מזכירים את שמו של דוידוב, היו אומרים – אה, זה עם הפרה!”

בוקר אחד, בחורף של אותה שנה, נכנס דוידוב לבית הפועלים והזעיק את הנמצאים “לעלות אל פתח תקוה”. היו אז ימי משמרות הקטיף באותה מושבה, כשעשרות מובטלים התייצבו בשערי הפרדסים ותבעו את זכותם לעבודה. כתריסר פועלים נענו לקריאתו ויצאו איתו ברגל להצטרף למשמרות. משהגיעו לשם נקלעו לעיצומה של המהומה הגדולה. שוטרים ערבים רכובים, משוסים על ידי האיכרים, הסתערו על המשמרות בפקודתו של קצין בריטי, באלות, מגלבים, קתות רוביהם. דוידוב היה לו נאבוּט בידו והניפו על אחד השוטרים. לפני שהספיק להנחיתו, נחתה האלה על ראשו. שותת דם נגרר למאסר, הוא ועוד שישה־עשר פועלים.

כשחזר מבית הסוהר, ותחבושת גדולה כרוכה לראשו, מצא תינוק מייבב בצריפו. קרא לו נמרוד, לזכר מאורעות פתח תקוה. חג גדול היה לו, שהושבת עוד באותו יום עצמו, משהודיעו לו על פיטוריו. בערב נשמעו צעקותיו מן החאן של ועד המושבה: “אתם עוד תקראו לי! כשהפועלים שלכם מטירה וממיסקה ישרפו לכם את הפרדסים! תתחננו לפני – מגפה אם אבוא לכבות לכם! תישרפו יחד איתם!” כחודשיים התהלך ללא עבודה קבועה, כשהוא מלקט פירורים מפה ומשם, מכתת רגליו למגדיאל, לרעננה, מסיע מריצות חול בסלילת רחוב אלנבי בתל אביב, מסַכּל לבנים לבניין. נסע צפונה, לייבוש ביצות הקישון, חלה בקדחת וחזר. כשחזר, נטפלה אליו המשטרה, לאחר שהלשינו עליו כי הוא פרקציונר. לילה אחד באו וערכו חיפוש בצריפו. מצאו שם כמה חוברות של לנין, פליכאנוב, מאיאקובסקי, ולקחוהו ליפו. עמדו לגרשו מן הארץ, ללא דין ומשפט, כפי שעשו אז לרבים שמצאו אצלם “דברי דפוס חתרניים”, ורק לאחר השתדלותו של שוייג והתערבותם של כמה מראשי ההסתדרות בוטלה הגזֵרה. “ראית פעם אקליפטוס חזק, גדול, נובל?” אמר שוייג. “כך הוא נראה אז. קשה היה להיפגש איתו. אדם כל כך חסון, מלא מרץ, ופתאום… ואתה יודע מתי היה הכי קשה לראותו? כשהיה יושב בערב בבית הפועלים ומשחק שח. שעות, שעות היה משחק. מִשחק אחר מִשחק, במין להיטות עצבנית כזאת – ושותק. מאוחר בלילה היה יוצא משם והולך לבדו לעבר החורשה. הוא דועך, אמרו אז, אברשה דועך…”

אלא שבאה רוח וליבתה את גחלתו. ערב מאורעות תרפ"ט התארגנה ההגנה בכפר סבא. קראו לו לישיבה עם שניים מן הוועד הארצי והציעו לו שיקבל עליו לעמוד בראשה. צחק בפניהם וסירב. מפקד לא יהיה לעולם, אמר. הסבירו לו שניסיונו כשומר והיותו אדם המקובל על הציבור מכשירים אותן לתפקיד זה, שאין מתאים לו ממנו. “אני לא מסוגל לתת פקודות ולא מסוגל לקבל פקודות,” אמר להם. “הניסיון שלי – בבקשה. הצריף שלי – בבקשה. הימים והלילות שלי – מוכן. אבל לא מפקד.” את תואר המשרה דחה, אך מאותו יום רתם את עצמו בעול. באר הפרדס שהיה בשמירתו, פרדסו של לויתן, נעשתה מחבוא לנשק. בית האריזה שבתוכו נעשה למקום אימונים. בלילות רחשה החורשה צעדים מאוושים וסיסמאות נלחשו בשביליה. עלים יבשים התפצחו בפרדס ומבעד לקירות הבטון הסתננו נקישות בריחים וקול פקודות. בצריפו של דוידוב היה אור עששית הנפט דולק עד שעות לילה מאוחרות.

כשהגיעו הידיעות על התגרות ברחבת הכותל וריח שרֵפה עמד באוויר, בא דוידוב לוועד ההגנה וביקש שישחררוהו מתפקידיו. הודיע שהחליט “לעלות לירושלים”. פרץ ריב בינו ובין שוייג. “מה פירוש אתה מודיע?' אמרתי לו. ‘אתה תישמע להוראות המפקדה, כמו כולנו.’ – ‘המפקדה אינה קיימת,’ אמר. והוסיף, שאם המון ערבי יכול להתפרץ אל רחבת הכותל, להשתולל, לשרוף ספרים, להכות זקנים, לעשות ככל העולה על רוחו ואין מי שעוצר בעדו – אין מפקדה, וכל אחד חייב לעשות כפי שמצפונו מצווה עליו. 'אתה מדבר כמו רוויזיוניסט, אמרתי לו. ‘אתה לא מפחיד אותי,’ אמר, 'אם יצדקו הרוויזיוניסטים – אלך איתם! ' – ‘בתהלוכות?’ אמרתי לו, ‘בהנפת דגלים שחורים? בשירת התקווה ובדם ואש יהודה תקום?’ הוא חייך, הוציא פארבלום מכיסו, הניח אותו על השולחן ואמר: ‘בזה!’ הדם עלה לראשי. ‘נשק של ההגנה תיקח כדי להפר פקודות של ההגנה?’ צעקתי. ‘אתה טועה,’ אמר בשקט, ‘נשק פרטי שלי. הבאתי אותו עוד משם.’. ולמחרת עזב הכול ועלה לירושלים. כשחזר – קשה היה להכיר אותו. מראה החורבן ברמת רחל, בתלפיות, בשכונת הגורג’ים, במוצא – עשו עליו רושם נורא. ‘בושה,’ אמר לי, 'בושה איומה. כמו בפוגרומים של דניקין. אני לא מדבר כבר על חברון, אבל היישוב החדש! שעשרות ערבים מליפתא יכלו לעשות שחיטה בשכונה עברית שמאות צעירים חיים בה! הרוויזיוניסטים,” אמר, ‘לא צדקו. נכון. אבל לא מפני שעשו יותר מדי, אלא מפני שלא עשו מה שצריך, מפני ששיחקו בעשיית רושם. אבל נגד לוק, נגד צ’נסלור, קית רוטש, וקצינים כמו דאף – אי־אפשר להילחם בכרוזים של הוועד הלאומי ובמשלחות של הרבנות הראשית! על הכותל צריך היה להגן בכוח, עם משמרות מזוינים! ממה יש לנו לפחד – מוועדות חקירה?’… כן, נשמה של אנרכיסט היתה לו. שנא מסגרות, משמעת, פקודות, אבל מה? תמיד היה במקום הנכון, תמיד בנקודת המוקד! איש חזק היה! בעל מצפון, הכרה פנימית, רצון ברזל!"

שוייג הרים את שפופרת הטלפון וביקש שיזמינו לו שיחה כלשהי.

“פעם אחת ויחידה ראיתי אותו בוכה,” נזכר. “”אתה יודע, כשהגיעו הידיעות על המאורעות, העברנו את הנשים ואת הילדים לעין חי. במושב היו נשק ובנייני בטון, ואנחנו היו לנו רק ידיות של טוריות שיכולנו להחזיקן בגלוי. את רוב המועברים החזרנו לאחר יומיים־שלושה, אך כמה משפחות שגרו בקצות המושבה נשארו שם, בבתים של חברי המושב. כשחזר דוידוב מירושלים, הלך כמובן ישר לצריפו – ומצאו ריק. ישבתי אז בחדר הלשכה, בבית הפועלים, ופתאום מתפרץ הוא פנימה, פרוע, אדום עיניים, ותופס בחולצתי: ‘תגיד מה קרה?’ צעק, ‘איפה ציפורה והילד?’ אמרתי לו איפה הם והלכתי איתו לעין חי, אל המשפחה שבביתה השתכנו. כשהגענו לשם לקח את הילד בזרועותיו, התיישב איתו על המיטה, כבש את ראשו בגופו – ובכה. ממש. בדמעות. לא אשכח את זה. מחזה קורע לב… פעם יחידה."

שוייג הדליק לעצמו סיגריה.

“אגב,” הפיח עשן הרהרני מפיו, “עם ציפורה נפגשת? גרה עוד באותו צריף, באותה חורשה, שלא השתנו מאז. רק היא עצמה השתנתה מאוד. היתה יפה מאוד פעם. יפהפייה, צמה שחורה, ארוכה, עיניים יוקדות… בעצם, מוטב לא. לא. הנח לה.”

הטלפון שלידו הזדעזע מצלצול עז.

יב

בשנת 30' נאסר דוידוב בפעם השנייה, כשהשתתף בתגרה עם פועלים מברית טרומפלדור ליד שער פרדסו של איידלמן. שבועיים לאחר מכן נולדה בתו, ראומה, זו שלאחר שנים, כשהגיעה לפרקה, התפתתה למהנדס אוסטרלי וירדה עמו לארצו. בשנת 32' עבר לצפון ים המלח והחל לעבוד שם כנהג קטר במפעל האשלג של נובומייסקי. בשנת 36' –

תיק הקרטון התעבה והלך. חוזר הייתי ממסעי (אחת לשבוע, שתיים לשבוע), מכניס את הרשימות לתוך התיק, סוגרו לבל אראה אותן, תוחב אותו למגירת השולחן ונועל את המגירה בחיפזון, כסוגר מלכודת על נחש. הנחש לא היה נחנק בתוכה. היה רוחש ומלחש. לעתים, בשעה מאוחרת של לילה, הייתי פותח את המגירה, זהיר זהיר, מוציא את התיק, מניחו על השולחן, פותחו לפני, מתחיל לקרוא מה שרשמתי… מועקה כבדה היתה משתלטת עלי. מין עכרורית הכובשת את חלל הראש וצומתת את עצבי. עוצם הייתי את עיני ומחשיכן בכפות ידי. מראות מוזרים, הרהורים רחוקים: בקעה ריקה שרויה באור ירח מת, מעין עמק רפאים, מישהו קורא בשמי, אני מסתתר, איזו כנופיה של בני בליעל נכנסת בחיפזון ונושאת עמה שולחן ארוך, דומה לי שולחן בית דין הוא זה, לא, שולחן ביליארד הוא זה, ושניים מתחילים לגלגל כדורים במקלות מחודדים… פוקח אני את עיני אל מראה התיק הפתוח ואל שורות הנמלים שעל דפיו, סוגרו בטפיחה, מהדק את עניבתו ונועלו מהר בסיבוב מפתח רצחני.

עתים הייתי נוטל דף מתוך התיק ואצבעותי היו נכוות ממנו. הייתי מחזירו כמו קיסם בוער אל תוך האש. לא עכשיו, מחר, מחר. דוחה הייתי מיום ליום, מיום ליום. לכשיצטבר הכול. (הה, חומר האשמה שאני עצמי עמלתי לצבור אותו! התיק היה מתפטם משבוע לשבוע. משמין והולך לעיני. מוזר, מוזר איך לא ראיתי כבר בתחילה שאני מגדל לי אויב בביתי, מחזקו ומעצימו במו ידי!)

עתותי היו פנויות, אם פנויות הן עתותיו של אדם שצל רודפו ועיניים דוקרות בגבו. מתעורר הייתי בשעה מאוחרת בבוקר, על פי רוב כשרחף אדי משקאות תלוי כערפל בחלל ראשי ומטשטש את רואותי. שוכב הייתי בעיניים פקוחות לתקרה, שהתנועעה לעתים כתקרת תא באונייה, ומנסה להכניס סדר כלשהו בדברים שאירעו בליל אמש: היכן הייתי בצאתי מן “המרתף”? מה אירע? כיצד הגעתי למקום פלוני שמנגינות היו משוטטות באורו האדמומי כדגי זהב באקווריום? מי היה מסביבי? את מי ליטפתי? מי התרפקה עלי? כיצד חזרתי הביתה? איפול מוחלט היה משתרר מנקודה מסוימת ואילך, וזיכרוני הסומא היה מגשש בו את דרכו ללא מוצא. ייאוש היה תוקפני משהייתי צולל לדלות זמן אבוד מתהומה החשוכה של השכחה. מרוב הייאוש הייתי עוצם שוב את עיני, טובל בנמנום נעים, מפקיר עצמי להזיות קלות שהיו משיטות אותי ממחוז ים למחוז ים, פוקח את עיני קמעה – וממול היה ניבט בי חור המנעול של המגירה, כעינו של נחש שהיתה אורבת לי זה מכבר. כאן היה מתחיל אותו משחק אכזרי שבין עין הטורף לעין טרפו, כשזה מציץ בזה לראות מי יזנק ראשון ומי יימלט ראשון. בבת אחת הייתי מתנער ממקומי בהחלטה נחושה, לפתוח את המגירה, לשלוף את התיק, להניחו גלוי על השולחן, לאחוז בעט… אך לא. בעוד המפתח בחור המנעול, הייתי חוזר וצונח אל המיטה כשידי נשמטות לי אין אונים על ברכי, תולה הייתי את מבטי בחלון – כבר אור צהריים בהיר, השעה עשר, אחת־עשרה, השמש בגבורתו – ואומר לעצמי מחר, מחרתיים, לא מחר, לא מחרתיים, אלא לאחר זמן, כשיכלה הקציר… בעצלתיים הייתי קם, מתלבש, יורד לרחוב…

הה, צלו של דוידוב הכרוך אחרי בכל אשר אלך! פתאום דומה לי הוא קופץ אלי מן המדרכה לאחוז בגרוני! אני חוצה את הרחוב בקפיצה אל העבר השני, כפסע ביני ובין גלגלי מכונית דוהרת, והנה ממול, לפתע, מישהו פוגע בי פנים אל פנים: מה נשמע עם דוידוב? מתקדם? ובעוד אני נמלט מזה וממשיך בדרכי, והנה מאחורי, מישהו טופח על שכמי: ובכן, עוד מעט? בקרוב? ללא מפלט! אני פוזל לצדדים כגנב החומק מן הבלשים. חש בגבי איך עוקבים אחרי. או בעת שתיית הקפה במסעדה, כשעיתון הבוקר מונח לפני – פתאום, פתאום עולה באוזני רחש האותיות בתוך המגירה בחדרי, כרחש אלפי נמלים מתרוצצות, מחפשות מוצא, חורגות מבעד לסדק… לעתים היתה חגית יושבת למולי, פניה מעוגנות בכפות ידיה, בוחנת את פני בעיניה הירוקות, כמנסה לפתור את תשבץ מחשבותי: “מה מציק לך? הספר?” היתה ידעונית זו מנחשת את רחשי, ומשלא הייתי עונה. היתה אומרת: “אל תהרהר בזה. חכה עד שיחפץ. עוד כשנה לפניך, נדמה לי…”

כשנה. עתותי היו פנויות. לאחר ארוחת בוקר מאוחרת הייתי יורד לעתים לים. טובל, שוחה הרחק אל המרחב, מפקיר את עצמי לשמש ולהזיות (מעורסל על הגלים הקלים, המרפרפים, כשלעיני מעל שמים סחרחרים, היה רחף המשקאות מפשיר מעט מעט ועמו גם כל מועקת החובה, ונסיך הייתי בממלכת חלומותי החופשית), חוזר ועולה מן הרחצה, בוטש בחול, מתעמל… שתיים־שלוש שעות היו חולפות כך. לאחר ארוחה קלה, בשלוש, הייתי חוזר לחדרי, עייף כווּי שמש, נופל על המיטה, מנסה לקרוא ושוקע בתרדמה עמוקה, מתעורר בבהלה והנה כבר דמדומי ערבַּיים בחלון… שוב מציץ בי חור המנעול.

הה, ימי בטלה אלה, של מעט שינות מעט תנומות, “והזמן עף, עף על מנת לא לחזור לעולם”… בטלה אני אומר, אך ללא שכר ההנאה שבצדה. אובלומוב היה לו משרת בחדרו, עצל לא פחות ממנו, אך לי היה אדון בחדרי, שלעצלות לא היתה סליחה מלפניו! נמנומי הזיה של בוקר, סיאסטה, קריאה בספרים בערב, עילוסים שלאחר חצות – אבל מה הנאה יש בכל אלה כשמישהו מציץ בך ללא הרף בעין מייסרת, מענישה, מאיימת ביום דין? חגית – שיבולת ירוקת עין זו, שהיו לה משושים דקים וארוכים לכל מסתרי לבי – היתה חשה בכך. “ובכן השלך את זה…” היתה מייעצת לי בפיכחונה הקר. כן, נקל לומר כך למי שאינו יודע דוידוב מיהו. לך נתץ פסל הניצב מעליך ומי ישער אילו כוחות גלומים בו, של חסד ושל זעם! מה גם שנרצעת אליו בחתימת ידך.

איש מהוצאת הספרים לא שאל למעשי או למהלך עבודתי. מדי חודש בחודשו, באחד בחודש, הייתי מוצא בתיבת המכתבים מעטפה ובה המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה בידי ד' קרפינוביץ', שאותה הייתי מפקיד בבנק לחשבוני השוטף. איש מהם לא נשה בי; אך דומה שהכול מלבדם היו נושים בי. מיהו שהוליך את הקול? שתיים־שלוש ידיעות קצרות בעיתון שגרמו לי עוגמת נפש כה רבה? (“הסופר יונס, שפרקי ספרו הראשון, ‘גיבור דורנו’, עוררו הד רב בשעתו” – נאמר באחת מהן – “עסוק עתה בכתיבת הרומן השני שלו, שיהיה מבוסס על פרשת חייו של גיבור אחר מגיבורי דורנו, א' דוידון” – כן, דוידון דווקא!) או שמא רעי וידידי עשו כנפיים לשמועה, מי בלגלוג ומי לפי תומו? או אלה שרשמתי מפיהם סיפרו לחבריהם וחבריהם לחבריהם עד שנפוצה הבשורה בכל הארץ? אם כך ואם כך, לא היה עובר שבוע שלא היה מגיע אלי מכתב מפלוני אלמוני, מאי־כאן בעירי ומאי־שם בנידח שביישובים, המביע משאלה להיפגש עמי כדי “לתרום” כמיטב יכולתו או כפי שידו משגת, לחיבורי, מזיכרונותיו, מידיעותיו, מהשגותיו (ועלי להודות: לא טרחתי אפילו לענות על איגרות אלה. בלב גס הייתי קורען ומשליכן, לאחר שדי היה לי במוראם של עשרים ושבעה שמות); ולא היה עובר יום שלא היה עוצרני מישהו לשאול לשלום הספר, או להציע לי –

אני נזכר בצ’צ’יק. בבושת פנים אני נזכר בו.

ערב אחד, בלכתי ל“המרתף”, חשתי צעדים מהירים מאחורי, מישהו נגע בשכמי, ובהפנותי את ראשי ראיתי לפני איש קשיש, נמוך קומה, בעל ראש מתקרח, שחיוך דלוח מציץ בענווה מעיניו הצרות. “אתה הסופר יונס. סלח לי שעיכבתי אותך. צ’צ’יק שמי,” הושיט לי יד קצרה. “צ’צ’יק…” ביקשתי להיזכר. “נו, אינך מכיר אותי בוודאי… שיחקתי פעם בתיאטרון… תשאל, יגידו לך. הייתי רוצה להיפגש איתך. לא עכשיו, כמובן, אני רואה שאתה ממהר…” – “באיזה עניין?” הקשחתי את קולי. (כן, שוב אחד מאלה! – הסתכלתי בו באיבה – שוב תרומה בחפץ לב, מצטנעת, מתנצלת, אך טרדנית ללא נשוא!) “שמעתי שאתה כותב ספר על דוידוב,” התנמך מעט ממבטי. “הייתי רוצה להיפגש איתך. לא אגזול ממך זמן רב.” (להיפטר ממנו, להיפטר בכל מחיר! – לבשתי שריון.) “הבט, מר צ’צ’יק,” הבלגתי ואמרתי, “אם זה בעניין חומר…” – “לא לא, אני יודע שיש לך די והותר,” מיהר להרגיעני, “בעניין אחר. אני מבטיח לך שלא אגזול הרבה זמן. ולא תתחרט. בכל שעה שתקבע לי, בכל מקום.” קבעתי לו מועד בשעת ערב, בבית קפה, ובלבד שיונח לי. אותה “רשעות קטנה” שבי כלפי הנזקקים לי, זו שאהובה הכירה אותה מבשרה, התחילה עושה את שלה: לפגישה לא הלכתי, ולא בלי הנאה ראיתי לעיני, בשוכבי על המיטה בחדרי, קורא בספר בפיזור נפש, את צ’צ’יק זה כשהוא ממתין לי חצי שעה, שעה, ליד שולחן בית הקפה, מעיף מבטים קצרי רוח כלפי הפתח, יוצא אל המדרכה ומחפש אותי כה וכה, שואל את עצמו שמא טעה במועד, במקום… למחרת – הה, בשתיים אחר חצות! – נתקלתי בו בעלותי מן “המרתף”, עומד וממתין ליד הפתח. “אה, מר צ’צ’יק,” כמעט מעדתי במדרגה, “עליך לסלוח לי…” – “אל תתנצל, אל תתנצל,” מיהר להניח את דעתי, “היית עסוק. אני יודע. צריך היית לנסוע בוודאי ו…” – “לא הספקתי להודיע לך, אני מצטער…” – “כן, הבנתי, ובכן – מתי?” הוצאתי את לוח הכיס שלי והחילותי מדפדף בו פנים ואחור, כמחשב את זמני הדחוקים. “אולי מוטב שאבוא לביתך,” תלה בי מבט מלא ציפייה. “אתה גר בדירתו של פולישוק אם אינני טועה.” – “לא, אין זה נוח ביותר,” נבהלתי להניאו ממזימה זו. “אני מבין. בסדר. כל מקום שתקבע.” קבעתי מועד אחר. שוב לא באתי. כעשרה ימים היה עוקב אחרי, אורב לי, תופסני בשעות הבלתי צפויות ביותר, במקומות הבלתי צפויים ביותר. בוש אני למנות את השקרים שבהם תירצתי את היעדרויותי, שעשוהו לסכל, שקרן, או חסר דעה (“הייתי שם, מר צ’צ’יק, אתה לא היית!”; “קבענו בשש, מר צ’צ’יק, לא בשבע!”), ואשר היה מקבלם בהכנעה כשהוא ממהר להצדיק עלי את הדין בעוד שקרי בפי. אך לא היה מפלט מטרדן עיקש זה. לבסוף נעניתי ובאתי לביתו.

“דע לך, מר יונס,” אמר נרגש בהגישו לי כוס תה ורקיקים בחדרו הקטן, הגדוש ספרים, תצלומים, מודעות ישנות של הצגות תיאטרון, “שהכרתי היטב את דוידוב. עבדתי איתו ברטיסבון, ובשנת 28' בגלגול מריצות חול ברחוב שינקין. פעמים רבות נפגשתי איתו. פעם בעלייה לשדה נחום, פעם בגדר הצפון… אבל לא אספר לך על כל זה, אם כי יש לי מה לספר, הרבה. אומר לך רק דבר אחד, שממנו תבין למה רציתי כל כך להיוועד איתך, למה אני רודף אחריך זה שבועות אחדים – ואל תחשוב שאינני יודע שאני לטורח עליך – ולמה כל כך חשוב לי הדבר הזה. ובכן, תדע לך: חלום חיי הוא לשחק את דוידוב.”

צ’צ’יק ישב בקצה הספה המכוסה יריעת פלוסין ירוקה, שחוקה, כששתי ידיו דבוקות בשוליה, כנאחז בה לבל ייפול. עיניו המימיות מרוטות הריסים, ניבטו בי מאשנביהן, ודומה היה כאילו דמעות עכורות צפות בהן.

“חלום חיי, מר יונס. כן,” ניענע בראשו, “אתה איש צעיר ואינך מכיר אותי, ואולי גם לא תבין זאת. אבל כשנודע לי שאתה כותב את הספר על אברשה דוידוב – פה,” הניח ידו על לבו, “הלב הזה התחיל לבעור. יש דבר כזה בחיים, מר יונס! הנשמה כבר אפר כאילו, שנים רבות אפר, ופתאום – ניצוץ אחד מתלקח! ציפור הנפש נהפכת לציפור אש…”

הצצתי בו, ראיתי ניצוץ זעיר בעיניו הצרות, והשפלתי מבטי מפניו.

“כן,” אמר, “אתה מסתכל בי וחושב: מי הוא צ''צ’יק זה? מי הוא? מי מכיר אותו? מי יודע? גרוטאה! מי שם לב לגרוטאות בצד הדרך? ולמי אכפת חלום של גרוטאה? אבל… אתה סופר, מר יונס! אתה, אם אפשר לומר כך, עוסק בענייני נפשות! אתה מבין מה זה כשפתאום מתעורר באדם זיק של תקווה גדולה…”

עיניו של צ’צ’יק נאחזו בי ולא הרפו. לאחר שרטט משפטו הקטוע רגע ממושך באוויר, קם מעל הספה, תפס בזרועי והקימני מן הכיסא.

“תראה,” נשא את ידו אל התצלומים שעל הקיר, “זה מנשף שלום עליכם, מ’שודדי כתריאליבקה‘, וזה אני, בתור שודד ג’, תפקיד קטן אבל מלא טמפרמנט. וכאן מה שאתה רואה כאן, זה מ’הדייגים‘, אני בתור קפס, מנהל החשבונות. דייגי הכפר באים לרצוח את בוס לאחר שטבעה הספינה, ואני עוצר אותם בגופי. כאן אני הכרוז ב’ירמיהו’ של צווייג… ‘קומה, עם ישראל!’” נשא קולו פתאום והרים ידו כמנופף חרב, “התאזר עוז ואל תחת, כי לעולם תקום ירושלים! אל הנשק!”

את “אל הנשק!” השמיע בקול אדיר והשתתק לרגע עד שיגווע ההד. אחר הסב אותי אל הקיר שמנגד, למול תצלום של במה שכמה קוביות עץ גדולות היו סדורות עליה ומעין פירמידה בירכתיה.

“וכאן,” הראה על דמות אדם עטוף גלימה עתיקה שניצב בראש הפירמידה, “אני לבדי על הבמה. לבדי. המלאך ב’יעקב ורחל'. המסך עולה, ואני עומד על האבן שלרגליה ישן יעקב. החלפתי אז את השחקן הקבוע ואחרי ההצגה ניגש אלי שיינבוים המנוח ואמר לי – אני זוכר זאת כמו היום הזה – ‘צ’צ’יק, העלית את כולנו בסולם השמימה.’ במילים אלה. ואילו התבקשתי לשחק את התפקיד הערב הזה – הייתי עולה על הבמה ואומר את כל הטקסט ללא הכנה. הכול מונח אצלי פה, בלב. ‘מה לך ומי לך פה?’ שואל יעקב, ואני עונה: ‘לקחת את נפשך באתי!’ – 'מי שלחך הלום? – ‘מי שברא את השמים ואת הארץ!’ – ‘לא אמות כי אחיה, העלה מפה!’ – ‘יעקב, יעקב, נשמת כל חי בידי הופקדה!’ זהו האפילוג. ומה שאתה רואה פה,” הפנה אותי אל תצלום אחר, של חדר דל כחדרו של פולישוק, “זה נשף סאטירי של ‘הקומקום’ ואני בתפקיד המשורר, בסקטש נחמד מאוד של אביגדור המאירי. אגב, הצגנו זאת בכפר סבא, ודוידוב ראה אותי בזה. אבל עכשיו,” אמר בהדרת קול כמו לקראת הפתעה ששמרה לאחרונה, "בוא תראה משהו אחר – "

על הקיר השלישי, בין שתי מודעות של התא"י, תלוי היה תצלום שבו נראה צ’צ’יק יושב על כיסא מלכות, זקנו פרוע, קמטים עמוקים חרוצים במצחו, זרועותיו שמוטות לו על ברכיו, וכל מראהו יגון. רגע ממושך עמד והביט יחד עמי בתמונה כשידיו שלובות לו לפניו, ולבסוף שאל:

“מי זה, לדעתך?”

“אתה, אם אינני טועה.”

“אני! כמובן אני – אבל באיזה תפקיד?”

“דויד המלך?”

“ליר!” נוצצו עיניו. “המלך ליר! 'הך, רוח, בקע את לחייך, שפוך חמתך, הך! שפוך זרמיך, סופותיך, עד תטביע מגדלינו, תציף השבשבות! הו, ברקי אש זוהרים, מהירים כמחשבת איש, רצי חלוץ של רעמים בוקעי אלון, חרכו את שיבתי! הו, אתה, רעם מרעיד כול, מחץ את כדורו של העולם! נפץ צורות הטבע, השמד מיד כל זרע המוליד כפויי טובה!”

צ’צ’יק טילטל את ידיו וראשו בהשמיעו זאת, וכל החדר היה לו במה. אחד משישים של הוד מלכות נאצל מפניו שעורן קרן. הוא צנח אל הספה, מתנשם, ולאחר שנרגע, אמר:

“את זה הצגנו בסטודיו בירושלים. איך קיבל אותי הקהל לא אספר לך. אומר לך רק שלאחת ההצגות בא סר רונלד סורס, אדם שינק את שייקספיר עם חלב אמו, נכנס אל מאחורי הקלעים ו… את לחיצת היד ההיא לא אשכח. מרשה אני לומר על עצמי, מר יונס, בכל הענווה, שנתתי פירוש חדש לליר, שונה מכל מה שהיה מקובל… שאלת את עצמך פעם,” הרכין עצמו אלי, “מדוע נטרפת דעתו? מפני שבנותיו ורעיו בגדו בו? לא! המלכים הכירו היטב את הבגידה – כל המלכים, בכל הזמנים! נבגדו על ידי נשותיהם, בניהם, בנותיהם, שריהם ועבדיהם. בזה אין כל חדש. נושא הטרגדיה של שייקספיר הוא אחר, הרבה יותר אוניברסלי! טרגדיה, לא של מלך דווקא, אלא של כל אדם – שהזִקנה דוחקת אותו אל שולי החיים בעודו בחיים! הטרגדיה של אדם הרואה איך הוא מודח, מולעג, מסולק, יורשים אותו בחייו, הוא נעשה כלי אין חפץ בו – שעה שהוא מרגיש כי עוד כוחו עמו! זהו מה שמטרף את הדעת! הטירוף הוא מחאה, מבין אתה? מחאה נגד הגורל! כך צריך לשחק את ליר! להרגיש שזה אתה, הגורל הצפוי לך ביום מן הימים ושכבר עכשיו הוא אורב לך בתוכך פנימה, ושאינך יכול לעשות שום דבר נגדו, שום דבר!”

“ידידי,” טפח צ’צ’יק על שתי ברכיו והרכין עצמו קדימה, “מי ששיחק את ליר, יכול לשחק גם את דוידוב!”

עיניו נעצו אותי. ציפו למענה.

“אני כותב רק ביוגרפיה, מה צ’צ’יק, וגם זו אינה כתובה עדיין.”

“יודע, יודע,” אמר כמי שציפה לתשובה זו, “אבל… אינך חש איזו דרמה מקופלת בחיי האיש הזה? איזה נושא גדול צפון כאן למחזה? אולי המחזה הישראלי האמיתי הראשון שייכתב? חשוב רגע איזו דמות היא זו! איזה מאבקים פנימיים! איזה סתירות! הרומנטיקן – ואיש החובה! האיש החולם, המתגעגע בלבו לעניינים שברוח – והאיש המדכא כל זה בכוח בקרבו… וחיי המשפחה… האישה, הבן שנהרג, הבת שיצאה לתרבות רעה! איזה חומר דרמטי! הלוא אלמלא היה קיים איש כדוידוב – מוכרח היה איזה סופר להמציא אותו כגיבור של מחזה!”

“אני חי אותו, מר יונס,” הניח צ’צ’יק ידו על לוח לבו. “אני מרגיש אותו, אני מכיר כל תנועה שלו, כל הגה. ואל תחשוב שאני בא אליך בידיים ריקות. לא. ימים ולילות אני הוגה בזה, ימים ולילות. תוכנית שלמה יש לי כבר. לכל הפרטים. אתה, אתה רק צריך לשבת ולכתוב.”

וכאן פרש לפני את תוכניתו, מיוסדת על שש אפיזודות מחיי דוידוב, שכולן מתרחשות בין ארבעה כותלי חדר, המשנה את צורותיו לפי המקום והזמן: ראשונה בביתו ברוסיה (פרֵדה טרגית מאהובה גויה, ערב עלותו ארצה); שנייה – בצריף ליד מעיין חרוד, עם עזיבתו את הגדוד; שלישית – בצריפו בכפר סבא (ומריבה מרה בינו לבין אשתו, בהודיעו על יציאתו לים המלח); רביעית – במפקדת ההגנה בתל אביב, שעה שדוחים את התנדבותו לצנוח לשטח הכיבוש; חמישית – בעמדה בהרי ירושלים, כשמודיעים לו על מות בנו; שישית – בבית חולים בבאר שבע, שעה לפני מותו.

“חתך של תקופה שלמה!” חתך צ’צ’יק את האוויר בידו. "תקופה גדולה, נהדרת, בפריזמה של חיי אדם אחד, שצעד כביכול בצד הדרך, אבל צעד חלוץ לאורך כל הדרך! זהו הוויזיון שלי!… ואם אתה שואל מי יגשים אותו, מי יהיו המבצעים – "

הוא נדבר כבר עם שישה שחקנים, ארבעה ותיקים ושניים צעירים, שהביעו נכונותם להקים להקה במיוחד למטרה זו. מצפים הם רק לי, שאכתוב את המחזה ואמסור אותו לרשותם.

“ידידי,” אמר, “דוידוב הוא תפקיד חיי! לא אוותר עליו! ולא אניח לך! ואל תראה אותי שאני, ככה, נמוך, מתקרח לא עליך, ואין כל דמיון חיצוני ביני ובינו. לא זה מה שעושה את התפקיד. גם גאריק הגדול קטן היה, ואפילו מכוער, אבל כששיחק את המלט, את ליר, את מקבת – ראשו נגע בשמים! תפקיד מצמיח כנפיים לשחקן! מחולל בו נסים! כשאני אשחק את דוידוב – אחיה אותו בכל הנפש והמאוד, מתוך הרגשת שליחות, מתוך הכרה עמוקה שזוהי בשורה חדשה לדור שאבד לו כל חזון!”

על כל הסברַי – שלא אוכל אפילו לחשוב על כך לפני שאשלים את צבירת החומר, לפני שאכתוב את הספר עצמו, שיש לי התחייבויות שעלי למלאן, שאין לי כל ניסיון בכתיבת מחזה – הגיב צ’צ’יק במנוד ראש של ביטול: “רק תתחיל ותראה איך הגל יישא אותך על גבו, לא תוכל להפסיק, לא תוכל להרהר בשום דבר אחר… עשה זאת תוך כדי כתיבת הספר, בד בבד תעשה זאת, נעזור וניעזר זה בזה…”

אוזניו היו אטומות לסירובַי. קצתם קיבל כגינוני ענווה, קצתם כהיסוסים של מי שאינו בוטח בכוחו. בהוסיפו להפציר בי ולעודדני שלה צרור מפתחות מכיסו, פירטט בו למצוא את המפתח הדרוש לו, ניגש אל השולחן, פתח מגירה, הוציא מתוכה מעטפה נפוחה, ובהושיטו לי אותה אמר:

“תרשה לי, מר יונס, רק בתור מקדמה… סכום לא גדול… חמש מאות… רק כדי שתוכל להתחיל…”

התנערתי מכיסאי ודחיתי את ידו המושטת. “שום כסף לא אקבל,” הודעתי. “אין מה לדבר. אם אעשה פעם את העבודה…”

“אתה מעליב אותי, מר יונס,” ליכסן אלי מבט דקור מלמטה למעלה, כשידו עודה מושטת אלי. “האמן לי שאני עושה זאת…”

עברתי על פניו ופניתי לעבר הדלת: “לא אקבל דבר. ועל המחזה נדבר במועד מאוחר יותר. נראה.”

“אתה מבטיח!” קרא אחרי ברדתי במדרגות הבית. “זכור שאני מחכה לך… זכור…”

לאחר כמה ימים הגיעה אלי המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה על ידיו. לא הלכתי לפרוע אותה, אך גם לא החזרתי אותה. עודה שמורה אצלי. במגירה. זה למעלה משנה.

יג

היום התקיימה ישיבת בית המשפט. ארכה עשר דקות בלבד. פרקליטי הודיע שמזכיר הכבוד של אגודת הסופרים לא יכול להופיע מחמת מחלה. עורך הדין עברת העיר על כך, בחיוך דק על שפתיו, שהוא מקווה כי “כוח עליון” לא ירתק את הסופר הנכבד זמן רב מדי למיטתו. פרקליטי מחה נגד זלזול גס זה בכבודו של סופר דגול ודרש למחוק הערה זו מן הפרוטוקול. ההערה נמחקה. הישיבה הבאה תתקיים בעוד שבועיים.

יד

עלי להמשיך בסיפור קורות הספר שלא נכתב, שלא ייכתב עוד. אלא שאיני יכול לפסוח על אותו מקרה עגום שאירע באותו פרק זמן – כלומר, שבועות אחדים לאחר פגישתי עם מנחם שוייג, כשבועיים לפני פגישתי עם רודי אפרת – באורי גרבוביצקי, “הגנרל”.

“הגנרל” (תואר שהוענק לו – מעין מדליון זהב על מלבושו הבלוי של אביון – כיוון שסיפר פעם כי אביו היה קצין גבוה בצבא האדום, לאחר שנמלטו, הוא ומשפחתו, מפולין לרוסיה) הסתופף בצלה של החבורה כשרך בצִלם של אילנות. יושב היה בצד השולחן, מכונס בתוך איבריו הצנומים, כמחמת צינה, ספק מקשיב למדובר ספק מנמנם, ורק כשהיה נקדימון מביע משאלה כלשהי (או אף לפני כן, כשהיה מחפש בעיניו משהו, או מבקש לקרוא למישהו) – היה מתנער ואץ לעשות את רצונו. נכון היה לשמשו תמיד, להביא את המלחייה אל שולחנו, את הבקבוק אל כוסו, לתמוך בו כשהוא מתנודד, להובילו לביתו כשהוא שתוי, להתקוטט עם כל מי שהעז לפגוע בו. נקדימון זילזל בו יותר מבכל מעריציו, מין זלזול פטרוני של אדון בחביב משרתיו, ובהנאה מיוחדת היה מכריז בקול, לצורך ושלא לצורך: “הגנרל!” או מלגלג על מלאכתו העלובה, זו של זבן בבית מסחר לספרים: “גנרל! זבן שכמוך! למה זינך בראשך כשמצביא נועז זינו לירכו! זרוק את הספר ואחוז בסיף, גנרל!” “הגנרל”, כאילו חביבה עליו צליפת שוט מידי השליט, היה מחייך בענווה כשהכול צוחקים.

שיריו, שהיו מופיעים לעתים רחוקות בעמודיהם האחרונים של ירחון ושבועון, כעין שכחה ופאה, היו נדונים לשתיקה. איש לא היה מדבר בהם בפניו, כדי לא לצערו, ושלא בפניו – משום המוסכם, שאין הם ראויים לכך. כתובים היו נוסח ישן – גלויים, רגשניים, עתים ספוגי דם, עתים כרישומי עיפרון דקים של נופי סתיו מבית ילדותו בפולין, בכפר קטן עם אווזים ליד נחל, גגות חציר (“גדר דחויה, שלולית של עננים / פני מהבהבים כנר לאור היום / רגלי היחפות פצועות מאבנים / בורחות מצל גופי כהד בסוף חלום”). כשהיה שתוי לשוכרה היה שוקע במרה שחורה, פרוש בקרן זווית, ראשו שמוט על חזו הנפול, עיניו עצומות בחוזקה, פניו המעונות מצומצמות סביב מזוזת הקמטים שבמצחו, כמי שמתאמץ להקשיב לאיזה קול רחוק. ערב אחד נכנסו ל“מרתף” שני זמרי רחוב, דחלילים לבושי בלויים, והחלו לשיר שירים יידיים נושנים, כשאחד מהם מלווה את רעהו בכינור צרוד כחרס. לאחר שניים־שלושה שירים שהרקידו רפאים במרתף, פנה גומפל למלצר שיסלק אוותם סוף סוף: “אין לנו הומור בשביל חתונות מתים פולניות!”: פתאום, כנשוך עקב, קפץ “הגנרל” ממקומו וסמוק חֵמה, קרא: “למה לסלק? למה?” נקדימון נתן בו מבט קפוא ואמר לאט לאט, בשקט: “מה קרה, גנרל? פגעו בכבוד מולדתך?” “הגנרל”, נדהם, פתח לומר משהו, אך מיד התיישב ונצמת למקומו. “קח כוסית, שתה!” העביר לו נקדימון כוסית לאחר שיצאו השניים. “הגנרל” ישב מכווץ במקומו ולא זע. “שתה, אמרתי!” פקד נקדימון. “לחיי יהדות פולין!” הרים את כוסו. “הגנרל” הציץ בו רגע מעיניו המושפלות, וחיוך מר דעך על פניו. “אל תחשוב שאני ציני כל כך,” אמר נקדימון בקול דק, מתמשך. “אני רק שונא הפגנת מומים, זה הכל!” “הגנרל” לא נגע בכוסית שהוגשה לו, אך לאחר מכן מזג לעצמן ושתה לאט והרבה, כוסית אחר כוסית. אחר חצות, כשהכל הלכו ו“המרתף” התרוקן, נשאר במקומו, מכורבל בפינה, עצום עיניים, כאוחז את לבו באגרופו. “בוא, בוא, מאוחר,” ניסיתי להקימו. פקח עיניו אלי, הסתכל בי הרבה, וכאילו גילה בי ידיד, אמר: “שב, שב.” שוב עצם את עיניו, הצטמרר, ולאחר רגעים ארוכים פקחן ואמר: “מה הם מבינים, יונס? הם לא מבינים כלום! הם לא מאמינים ב… בשום דבר! שום דבר, שום דבר… אפסים, אפסים… הם לא יהודים בכלל!” חזר ושקע בקהות חושים. ומשהתעורר, גימגם: “למה אתה חושב אני… מתר־פס בפני נקדימון, מה?… מפני שאני… נוד… נוד… ססרוח… מפני שהוא נולד פה, אז… אני… חושב שהוא יותר פיקח ממני… שכל הארץ אצלו בכיס… רכוש פרטי…” גיחך, כאילו נד לעצמו. לפתע הצטווח עד שהזדעזע חלל "המרתף הריק: “הארץ שלו? טינופת הארץ אם הארץ שלו! מה הוא יודע בכלל? מה הוא ראה בחייו? באיזו זכות הוא אדון כאן? הוא משחית את הארץ עם הפיקחות שלו! בושה להאמין במשהו? בושה להיות גלוי? בושה להיות עצוב? מי שיש לו לשון חדה יותר – זה נעשה לך מלך! מלך! שמע,” תפס בכוח בחולצתי ופניו התעוו כשל מי שעומד לפרוץ בבכי, “הם משוררים? הם סופרים? הם לא מאמינים! ראית פעם דמעות בעיניים של אחד מהם? שום דבר לא יכול לעורר בהם דמעות… שום דבר… כשברחנו מהכפר שלנו, שם, ברגל… איזה מאתיים קילומטר… בשלג… הייתי בן שבע… כן, בן שבע…” לשונו הסתבכה. לא מצאה מילים. שפתיו נעו ללא קול. “אה, מה זה חשוב…” שמט את גופו אל הקיר ועצם את עיניו. פניו היו עתה נינוחות, ללא קמט, כשל ילד חולם. רגעים אחדים ישב כך, כנרדם, וכשפקח שוב את עיניו, פצה את פיו בשיר, בקול כה רך ונוגה, כבא ממרחק, עד כי צמרמורת אחזה בכל גופי: “געלאזן די מאמע אליין אין דער היים, אין הייזל פערלאטאעט מיט טרויער אוּן ליים…”⁴ לעצמו שר, כמתעטף בתפילה, והכוסיות הריקות נצצו על השולחן, והמלצר התייצב מנגד ליד הקיר והקשיב בעיניים לחות. פתאום הפסיק, באמצע חרוז, ראשו צנח אל חזו והתכרבל כאחוז צינה.

משהופיע ספר שיריו, “עקבות באפר”, פסק מלבוא ל“המרתף”. ערב אחד חשנו בחסרונו ושאלנו זה את זה היכן “הגנרל”. לביאה היתה זו שאמרה: “לא יפה. אדם מוציא ספר, ספר ראשון, ואפילו לא שותים לכבודו… בכל זאת, זה חג בשבילו.” – “לשתות אפשר,” אמר גומפל, “השאלה היא רק מה נאמר.” – “אפשר לומר משהו, גומפל,” פרחו שושנים בלחייה של לביאה, “אם יש רצון טוב, אפשר. אחרי הכל – יש לו כמה שירים לא רעים כל כך…” – “אומר לך את האמת,” התוודתה אסנת, “אני פשוט מפחדת להיפגש איתו. קיבלתי ממנו ספר עם הקדשה, אפילו הטריח את עצמו להביא אותו אלי הביתה, ו… פשוט אין לי מילה טובה בשבילו. לא נעים לי. כל פעם שאני רואה אותו ברחוב, אני בורחת אל המדרכה השנייה…” – “תמיד אפשר למצוא מילה טובה,” פסקה לביאה פסוק. “שוב פילנתרופיה!” נשא גומפל את ידיו. “הספר הוא רע! אפיגוני, אנמי, מעורר רחמים, נקודה. מי שחורז היום ‘מים’ עם ‘שמים’, הוא מסכן, זה הכול. תכניסי פעם לראשך שאנחנו לא חברה לגמילות חסדים, ושיש לשים גבול ברור בין סימפתיה אישית להערכה אמנותית כנה! ידיד הוא אפלטון – אך ידידה גדולה יותר היא האמת! באופן אישי אני מחבב אותו בדיוק כמוך. אני מוכן להלין אותו בחדרי, להאכיל אותו, לנחם אותו על כל סבלותיו. אבל מה זה שייך לספרות? למה לעשות שקר בנפשנו?” היה זה נקדימון, כמובן, שהכריע בדבר. “מחר בערב”, הודיע, “מביאים הנה את ‘הגנרל’ ועושים לו מסיבה, אני הפותח, אביתר שני, הוכברג שלישי. בלי גומפל. יש לו מספיק שקר בנפשו.”

כשהיינו מסובים כבר כולנו, החבורה על ספיחיה וסרחיה, כעשרים במספר, אורי עדיין לא נראה. שניים התנדבו להביאו במונית מביתו ולאחר כחצי שעה חזרו כשהם גוררים אותו בכוח פנימה. מיד לכשהופיע הכריז נקדימון: “הגנרל!” וכולנו קמנו כאיש אחד ושרנו בעוז את שיר גדודי בודיוני היוצאים לקרב. “הגנרל” הושב בעל כורחו בראש השולחן (מנסה להימלט, נאבק, משלים לבסוף עם מר גורלו כשהוא אונס חיוך על שפתיו), ולאחר עוד שירי קרב אחדים, מהם רוסיים מהם פלמ"חיים, קם נקדימון, שהיה שתוי עוד מראשית הערב, ונשא את דברו:

“רבותי,” פתח, “קראתי את ספרו של אורי גרבו… גרבו־ויסקי…”

צחוק גדול התגלגל בחלל החם. פניו של נקדימון נשארו קפואות. הוא המתין עד שישתתקו הכול והמשיך:

“קראתי את ‘עקבות באפר’ מן הדף הראשון ועד… כן, עד האחרון… ואני מכריז בזה, שזהו… ספר השירים החזק ביותר שקראתי מזה… מזה… שנתיים! אני נרגש, מזועזע, נפ־עם! יש בו אמת! יושר! כנות! אין בו ש… שורה אחת של שששקר!… הוא אותנטי, רבותי! וכשאני אומר אותנטי… תסירו החיוכים הטיפשיים האלה מהפנים הליטרטיות שלכם!” צעק בחֵמה “מה אתה מחייך שם כמו מסורס שדיגדגו אותו, חרזן עלוב שכמוך!” קרא כלפי אלירז. “אילו שיר־בטת שורה אחת בחייך כמו… שש השורות של… ‘בלילה ההוא בששלג’, הייתי יוצק ששמן על ראשך, אלי־ח־רז!” שתיקת מבוכה השתררה. נקדימון השפיל את קולו כדי קדרות: “אני רוצה לקרוא לפניכם את… שש השורות האלה.” וקרא מאוב בטנו:

“זוהי פנינה, רבותי!” אמר בשקט. “פנינה קפואה שאוצרת בתוכה… מצולות של מוות! כן! מצולות של מוות!… יש בינינו אחד – אחד אני שואל! – ש… שיכול להפיק יופי גנוז מרגע אחד של אימה כמו… בשש השורות האלה? לא בַּשורות, רבותי! בשתיקות שביניהן! בשתיקה הנוראה ש… ש… שבסופן!… מי?… אילו אביתר, או אבנר, או הוכברג, מסוגלים היו לשתוק שתיקות כאלה – הם היו משוררים גדולים, אני אומר!… כבוד לגנרל!” הרים את קולו. “זהו ספר שירה ש… שמעט להגיד שהוא שירה!… דם הנפש! דמעות שקפאו לפנינים! שותת אמת! בתוך ים הציניות שכולנו משכ…שכים בו…”

חגית, שישבה לצדי, נטולה מפית נייר מן השולחן ורשמה: “אתה לא חושב שזו התעללות?” רשמתי: “אולי הוא באמת חושב כך.” רשמה: “אתה לא מכיר את נ'. הוא מסוגל להאמין לעצמו גם כשהוא משקר.” – “אולי,” רשמתי. “והגנרל מרגיש בזה,” רשמה. “הגנרל” ישב בראש שחוח ובזרועות שלובות על חזו ולא נשא את עיניו מטבורו אף לרגע.

“הגנרל!” נשא נקדימון את כוסו לאחר שלשונו התלבטה בין סבכי “אמת” ו“כנות”. “אני מרים את כוסי לספר השירה המסעיר ביותר, המזעזע ביותר, שהופיע ב… בעשור האחרון… לספר שהוא מעבר לשירה… שהוא… עצם החיים! לחיים!”

אביתר סירב לדבר. הפצירו בו ולא אבה. חיוך כאוב קינן בחביון זקנו השחור, כציפור פצועה בסבכי שיח. לא הועילו הלחישות, הרמזים, רוגזה העצור של לביאה שדחקה בו בנזיפה מלוחשת, גם לא גערתו הקולנית של נקדימון: “ולי זה היה קל – אתה חושב? דבר! תשתוק כשאתה כותב! עכשיו – דבר!”

יוחנן הוכברג קם מעצמו. עמד זקוף, מאובן, פניו מסכה חיוורת של התרגשות כבושה, והמתין עד שיהיה השקט מוחלט.

“חברים,” אמר, “לא אומר שבחים. שבחים קשים לאומר וקשים לשומע. אספר רק על ערב אחד, לפני כשבועיים, כשאורי הביא לי את ספרו. הוא עלה לביתי, דפק על הדלת, וכשפתחתי לו הושיט יד מבעד לפתח, תחב ספר לידי – לא ידעתי מהו – וברח. קראתי לו שיעלה וייכנס לכמה רגעים לפחות… לא. הוא כבר היה ברחוב. אחר כך נסגרתי בחדרי והתייחדתי עם הספר, קראתי דף ראשון, דף שני…”

יוחנן הוכברג סיפר איך בקוראו שיר אחר שיר, דומה היה לו כאילו אופפים אותו זיכרונות “מלפני היות”, כמו בחלומות שאדם חולם ובהתעוררו דומה לו כי הדברים התרחשו בו אי־פעם והחלום הוא חזרה. סיפר כי הגיע ארצה בהיותו בן שנתיים ודבר לא זכור לו מארץ הולדתו, ופעולתם של השירים עליו היתה כעירוי של חוויות שצללו לחשכה. אחר כך אמר שאין לו כלים לבחינת שיר, אבל יש לו אוזן לשמיעת ניגון. כאן שמע ניגון יחיד, ו“כל מקום שיש בו ניגון יחיד ולא ניגון במקהלה – הרי זו שירה”. אחר כך דיבר על הפשטות בשירה ועל “אותה סגולה שכה מזלזלים בה היום – הצניעות”?

“Hear! Hear” שיסע אותו נקדימון. “כ… כל בחורה שאין לה במה להתגנדר… מתגנדרת במה?… בצניעות!”

הכול השתיקו אותו. חיוורונו של יוחנן הוכברג הקריש את פניו. שוב המתין עד שתהיה דממה.

“אינני מכיר שירה גדולה,” המשיך לאחר שנשם עמוק, “שאין בה התנצלות מעדיים, כיבוש מסוים של היכולת, הכישרון, הצטנעות של המשורר מאחורי המילים, כדי להניח להן…”

“שב, הוכברג! שב!” ניפנף נקדימון בשתי ידיו לעומתו. “אתה מדבר שטויות! שקרים… שקרים מוסכמים של הדיוטות!… תראה לי משורר אחד גדול ש… שהיה… צנוע!”

האיפוק שבחיוורון פניו של הוכברג הסגיר איבה העשויה להתפרץ בכל רגע. אף על פי כן הבליג והמשיך בשלו. משהגיע למשפט על העצב בשיריו של אורי גרבוביצקי שיסעו נקדימון בשלישית:

“את מי מענייו עצב?” צעק כשהוא מלגלג את קולו. “מי רוצה לראות מוגלה נשפכת לך…”

הוכברג תפס את הכוסית שלידו והתיז את המשקה בפניו של נקדימון. “טינופת,” רעדו שפתיו. הלה התרומם ממקומו, גרף בידיו את כל הכוסיות והבקבוקים שעל השולחן וניפצם ארצה בהגיחו לאחוז בגרון אויבו. במהומה שקמה, כשהמלצר, הטבחית ובעל הבית נזעקים ומאיימים במשטרה, ניגש “הגנרל” אל נקדימון מאחוריו, תפסו בזרועו בחוזקה וגררו לעבר הפתח. בדרכם החוצה יכולנו עוד לשמוע את קולו השיכור של נקדימון: “עצב הוא אומר… אז מה אם יש עצב?… מי שכואב לו…”

מאותו ערב – נעלם. איש לא ראה אותו, איש לא שמע עליו. רק כמה חודשים לאחר זאת סיפר שאול נון שראה אותו באילת, עובד בבניין, טפסן. אמר לו שלום – והלה לא ענה. החזיר פניו ממנו והמשיך בעבודתו. “סוף סוף עושה משהו חיובי!” אמר נקדימון מששמע זאת, “בונה את הארץ!”

טו

אני מגיע לפרשת נילי, שהשתרבבה בטעות כביכול, שלא בדרך הטבע, לפרשת דוידוב. רעד חולף בי היום כשאני נזכר שרק יד המקרה היתה זו שהעלתה אותי על שדה מוקשים זה; שהרי לא היה זה הכרח כלל שאפגש עם רודי אפרת: שני שמות שהיו ברשימתי – הוא ואלי רוזנברג – שניים שהיו אמורים לספר לי על תקופת ים המלח של דוידוב, והברֵרה היתה בידי. לחצתי על “הפעמון השמאלי” אפוא. בחרתי ברודי. לא זו בלבד, אלא גם לאחר שעמד השטן על דרכי והזהיר: סכנה! סכנה! – דפקתי באתוני הכה ודפוק והעלמתי עיני ממנו. מין עקשנות נכנסה בי, למצוא את רודי זה, אף שהסתתר ממני כביכול, התחפש כביכול. כך יקרה שאיזה יצר סומא כופה צעדיו של אדם ששבע דרכים פתוחות לפניו, דווקא אל המשעול הצר שבו אורב לו השטן.

“רודי פרוידנטל. עבד עם ד' בים המלח משנת 34' עד 36' (המען לא ידוע)” – כך כתוב היה ברשימה שבידי. אברהם שי ידע לומר לי רק זאת, שרודי היה חבר קיבוץ ל' משנת 39' ואילך, אך לא היה בטוח אם עודנו שם. על שני מכתבי לקיבוץ לא קיבלתי כל תשובה. (זכור לי איך ישבתי בערב ליד השולחן, הרשימה לפנַי, ואני נועץ עם עצמי: שמא אלי רוזנברג בכל זאת? – לא, פרוידנטל! מצוא אמצא אותו!) עמדתי ונסעתי לאותו קיבוץ. אברר במקום, אמרתי. היה זה ימים אחדים לאחר המקרה עם אורי גרבוביצקי. מחנק עמד ב“המרתף”. מסע לגליל היה בו… כן, זקוק הייתי למעט אוויר צח.

הגעתי שמה אחר השקיעה, עם אבק דרך מתנשא ושלווה רחבה הפרושה כרדיד על פני עמק החולה, בין הרים להרים. מיד עם רדתי מן האוטובוס נאמר לי שהאיש עזב את הקיבוץ לפני כעשר שנים ואין יודעים היכן הוא עתה. היה עלי להישאר אפוא ללון במקום. לא הצטערתי. בחדר האוכל היתה אותה המולה חגיגית של סעודת ערב שלאחר עבודה, שהכרתיה מימים רחוקים, עם אותן התרוצצויות למצוא שמן לסלט, חומץ, ראש בצל, או את הגזבר; עם אותן התלוצצויות מצלחת לצלחת, משולחן לשולחן, ואותה חריצות של המגישות בהעבירן את קדֵרות הדייסה המהבילה ואת קלחות המרק, בעגלות האוכל הבדיליות. בחוץ – היה הלילה מכוכב, ספירי, שוקק קרקורי צפרדעים מאי־שם, ורוח חמימה נשאה ריחות נענע מן הוואדי וזיכרונות של טיולי נעורים בהרים. המזכיר, בלוותו אותי אל החדר שבו אלוּן, יעץ לי לנסות את מזלי בשבי ציון, שם, עד כמה שידוע לו, התגורר רודי פרוידנטל לאחר עזיבתו, שנה, או שנתיים, או שלוש, כשעבד בתחנת הניסיונות ליד עכו. אורות קטנים ריצדו בעמק כגחליליות על פני אגם אפל, והיבהבו מתוך חומת הצללים שמנגד, כצפים על בלימה. מועקה לחצה בחזי, ולא ידעתי על מה. המזכיר פתח את דלת החדר והדליק אור. “שם אשתך אהובה, לא?” הניח זוג סדינים מעומלנים על המיטה.

זכור לי אותו רגע סחרחר, כשהיה על לשוני לומר “כן” – לא מתוך התחמקות מן האמת, אלא משום שהאמת התבלבלה עלי, ודומה היה לי כי אמנם כן, והתערבבו לי – אולי משום שינוי מקום – פרשיות וזמנים, ולא ידעתי היכן אני עומד בסדר השנים ומה אירע בי, ובכלל… “אתה מכיר אותה?” אמרתי. “את גיסתך, גאולה, אני מכיר,” אמר. “שכנים. נפגשים לפעמים.” כשיצא, היתה מין דממה צוננת של חדר זר, בודד, כאילו לבדו הוא בשממה של לילה. למראשות המיטה היתה כוננית ספרים. הוצאתי “חיים” של מופסאן וקראתי כמה דפים עד הירדמי.

בבוקר היה עמק החולה ירוק, צלול, רחוץ טללים, וההרים קרובים וברורים ומעורטלים. שוב עברה בי איזו סחרחורת של ערבוב זמנים, וחזרה אל ימים אחרים, שאיני יודע אם בי הם או לא היו מעולם. בשבתי באוטובוס החוצה שדות זרועי אבנים, מתקרב לחומת הרים, מתרחק ממנה, עולה ומשקיף על מראות מצוחצחות של ברֵכות, מטפס בכבדות בכביש מתפתל, שאלתי את עצמי למה אני רודף אחר אותו רודי פרוידנטל, מיהו, מה לי ולו, ואיזו שטות היא…

עשיתי את כל הדרך הארוכה מקיבוץ ל' לצפת, מצפת לעכו, מעכו לשבי ציון. כבר היתה שעת אחר הצהריים כשנחתתי שם, יישוב מנוכר. כמה עוברי רחוב לא ידעו מיהו רודי פרוידנטל, לא שמעו את שמו. במסעדה אמרו, כן היה פעם כזה, זה שנים שאיננו, אוכל לשאול את אשתו לשעבר, מרגה עמיר, היא יודעת בוודאי. כיתתי רגלי עד קצה המושב. נביחות בולדוג קידמוני בפותחי את שער החצר. הקשתי בטבעת נחושת על דלת האורן המצוחצחת. אשה צנומה, רעת פנים, ניצבה על הסף. “כן?” אמרה בחשד. שאלתי אם יודעת היא איפה אפשר למצוא את רודי פרוידנטל, דרוש הוא לעניין חשוב. מדדה אותי במבט עוין: “איננו כאן,” אמרה כבר לסגור את הדלת בפני, אולי בכל זאת, אולי תוכל לומר היכן הוא מתגורר עכשיו, באתי במיוחד, העניין חשוב ביותר… “אינני יודעת, אולי במכון ויצמן,” אמרה באיבה. נביחות הכלב רידפו אותי מן החצר אל הרחוב. הה, את כל הארץ אעבור ברגלי למצוא את רודי זה שאיני יודע מיהו…

למחרת טילפנתי למכון ויצמן. “רודי פרוידנטל?” ענה קול אישה, “אין אצלנו כזה.” אמרתי שאני מדבר משמו של אברהם שי, ממשרד הביטחון, והעניין דחוף ביותר. “המתן רגע, בבקשה,” אמרה. תקתוקי מכונת כתיבה וצפצופי קולות נשיים זימזמו באפרכסת. המתנתי, ואחר כך אמר הקול הצלול: “אתה מתכוון בוודאי לרודי אפרת. כן, הוא עובד אצלנו. במחלקה הביולוגית. למסור משהו?”

כתבתי גלויה לרודי אפרת. נעניתי שאוכל לבוא לביתו באחד הערבים, ברצון יספר מה שידוע לו. נשמתי לרווחה. לא ידעתי.

צמרות הרעיפו שלוות ערב אמידה. הכול היה שלֵו, שלֵו מאוד – בתי הגזית הקטנים, מדרכות האבן הקשתיות, איי המדשאות, המכוניות המנמנמות ליד השערים ככלי בית נאמנים, האורות החרישיים המסתננים מבעד לחלונות אל רשתות הענפים –

“בוא, היכנס,” החווה רודי בידו אל הטרקלין. ואז – זהורית סינוורה את עיני, היא לא קמה בהיכנסי, רק נשאה את עיניה מן הספר. ישבה על הספה ברגליים משוכלות, וצלליות האהיל האדום שמעליה, שהיה כמו אפריון מלכותי, השיטו על פניה, על שערה, דגיגים קטנים, מפזזים כבאקווריום. כל יופייה נקלט במבטי בהרף עין גנוב: הצוואר הגא, השֵישי, שני מסכי השיער הארוך, הדבשי, שכיסו על הלחיים, העיניים הצרות, המלוכסנות… כשאמר רודי: “זהו יונס שאמרתי לך… וזוהי נילי” – העלתה רק חיוך על שפתיה המלאות וניענעה בראשה נענוע קל. אחר כך, כשהתיישבתי בכורסה, בינו ובין הספה, ליד השולחן הנמוך שאגרטל עם סיפנים גבוהים, אדומים, עמד עליו, שאלה בקול לואט, עמוק: “תשתה קפה” אך ניכר היה שאין היא מתכוננת כלל לקום ממקומה. כשהחל רודי לדבר המשיכה בקריאת הספר האנגלי (נוויל שוט: “על החוף”), שהיה שעון על ברכיה המפושקות, ודומה היה שאינה מקשיבה. אך מפעם לפעם היתה נוגעת בקלות כששערה ומתפיחה אותו מתחת לאוזנה ונושאת מבט זהיר לכדי רגע.

במאמץ רב עלי ללקט עכשיו את פירורי זיכרוני כדי לצרפם לסיפורו של רודי. לימיני היתה נילי, ששילהבה את פני כמדורת אש קטנה, לשמאלי ישב הוא, כפוף אל השולחן כשהוא מחטט בפי מקטרת או מפטמה, וקולו היבש, העצי, טורד, חדגוני, מונה עובדות ללא חמדה: “ובכן כך… אינני יודע אם זה יעניין אותך…”

עלי לסלק מנגדי את נילי, ואת אותו ערפל אדמומי, קסום, שבו הייתי שרוי, כדי לראות את דוידוב. הנה – בקעת ים המלח המלובנת בשמש, עם צחצחי חלקת המים וחומת מואב מנגד. משאיות האשלג האפורות מטפסות לירושלים בין גבעות החוור וההרים הקירחים, ומכוניות נוצצות רצות לרבת עמון. מישור משובץ ברֵכות מהבילות, כבשנים מעלי קיטור, מסילות, תעלות, סוללות עפר ספוגות שמן אדמה. מחנה גדול גדור תיל, נצור כמחנה צבא, רבוץ תחת מועקת החום ומרותן החמורה של עיניים משגיחות. דוידוב, מפוחם פנים, נוהג בקטר ומסיע קרונות קרנליט מברֵכות האידוי אל בית החרושת. גיבור עבודה העושה שתי משמרות ביממה. אבו חדיד, אבי הברזל, קוראים לו הערבים המעריצים אותו. המסיק מזמינו לביתו ביריחו, מביא לו מלוא סלים רימונים. נובומייסקי יורד מן הבירה, וכל אימת שהוא בא, הוא יוצא ממשרדו ומחפש את דוידוב חביבו. (“אתה יודע איך זה אצל הרוסים, שניים מהם נפגשים, מתחילים לדבר רוסית, תכף נופלות המחיצות ביניהם.”) משוחח עמו, כשווה עם שווה, נועץ עמו, מפגישו עם מהנדסי החברה, אנגלים, גרמנים, במשרדו, או על מרפסת בית הקפה של קליה. לוקחו עמו במכוניתו לרבת עמון, אל עבדול רחמן אל־תאג', המנהל הגדול. רעיון שיגעוני לו, לדוידוב, שאפשר להפיק זהב ממי ים המלח. שיגעוני, כי המים מכילים פחות משמונה מאיות מיליגרם זהב בטונה. אך נובומייסקי אוהב רעיונות שיגעוניים. פעם פורצת שביתה בגלל קנס שהוטל על פועל לאחר שניזוקה אחת הדוברות; דוידוב עולה לירושלים, נפגש עם הזקן ומבטל תקנת הקנסות. רודי – שהגיע אז ארצה עם עליית הנוער הראשונה – עובד בפונטוּּנים וגר עמו בחדר אחד. לרודי ספרי ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, בגרמנית, באנגלית; דוידוב בולע אותם בלילות ומרצה לפניו הרצאות באאוּגניקה. כוח תפיסה לא רגיל לו. לביתו הוא נוסע רק אחת לחודש, ובשבתות הוא מושך את רודי לטיולים, לראס פשחה, לגרנדל, לעין דוך, לוואדי קלט. חולשה יש לו למנזרים, ופעם הם מגיעים אל מנזר רוסי אורתודוקסי, צפונה לשפך הירדן, ודוידוב משוחח שעה ארוכה עם האב, ובדרך חזרה הוא מוכיח לרודי שקיים אלוהים, הוכחה הגיונית, מתמטית, על פי חיבורו של אחד ג’ון סקוטוס. (“בעצם הוא היה איש די מוזר, אתה יודע? לפעמים נדמה היה שהוא מזלזל בכל מה שהוא עושה, ויש לו איזו משיכה למשהו אחר לגמרי…”) כן, בערבים החמים הנחנקים מאין ניד רוח, הוא קורא… במוצאי שבתות מנגנת תזמורת ריקודים על מרפסת קליה, ואנשי החברה הגבוהה משני עברי הירדן – אנגלים, יהודים, ערבים – נראים שם שטים בצעדי מחול לאור הירח, או לאור פנסים אדומים…

רשמתי את דבריו, ופני להטו. צווארי כאב מרוב המאמץ לא להטותו לימיני, אל זו שקסמיה רטטו על עורי ושישיבתה הזקופה, פשוקת הברכיים, בסוד האהיל, כישפה אותי. שאלתי את עצמי מה היא מוצאת בו, ברודי זה, הקשיש ממנה בעשר שנים לפחות, שמפרץ קרחתו מתנשא עד קודקודו, שזרועותיו שעירות כשל קוף, שדיבורו כהה. מה היא מוצאת בו ומה פשר ישיבתה הגאה, המסויגת, המפגינה שוויון נפש (כלפי? כלפיו? כלפי הנושא שמדובר בו?). על השולחן היה מונח ספר אנגלי – “המכניזם והפיזיולוגיה של הקביעה המינית”, מאת ר' גולדשמידט – וכל אימת שהיה רודי משתהה בדיבורו, אסרתי מבטי אליו כדי שלא ישתלח אל נילי. רודי דיבר בקול מדוכא, כשהוא מטפל במקטרתו, מדליקה ואינו מצליח להעלות בה אש, ושוב – שוב הבהיקה בקעת ים המלח הלוהטת, שהררי חום רובצים על אדמתה החרוכה ועל ראי ימה השמנוני. יום אחד במאי שרבי, פועלי המפעל נאספים על המזח מול הספינה קאלירוהי העמוסה אסדות, מכונות, חומרי בניין, להקמת המחנה בסדום. דגלים מתנופפים. נאומים. המנונים… דוידוב מבקש להפליג לסדום, אך נובומייסקי מעכב בעדו והוא ממשיך לנהוג בקטר. דוידוב עולה יום אחד אל המנזר שבראש הר נבו. דוידוב מחפש את עקבות האיסיים… ומה עוד? מה עוד? – שוב מבליחה לעיני הכותרת: The Mechanism and Physiology of Sex Determinnation…

אחר כך חשתי איך נדרכת פתאום הקשבתה של נילי. איך פסקה מלהפוך את הדפים ב“על החוף” ושלחה מדי פעם מבט זהיר אל בעלה. היה זה כשהחל לספר על “המשבר” בחייו של דוידוב.

“היתה לו תקופה קשה, לדוידוב,” ביהן את הטבק במקטרתו ולא נשא את ראשו. “הסתבך. לא כל כך באשמתו. היה גבר יפה, אתה יודע. וכשנמצאים רחוק מן הבית… סיפרתי לך כבר שהיה מזדמן לפעמים לבית הקפה של קליה…”

כן, מהנדס אנגלי היה במפעל בשם הנרי ווּד, שכינו אותו הקולונל. גיאולוג מומחה שעבד קודם בהודו, במלאיה. אדם יבש, שהרבה לשתות ומיעט בדיבור. אישה בלונדית היתה לו, שוקקת, חמת מזג, צעירה ממנו בעשרים שנה, שהיתה שוהה הרבה במלון קליה לשם ריפוי רימטיזם. הקולונל היה נוסע לעתים קרובות לחוץ לארץ. קתרין התאהבה בדוידוב עד איבוד עשתונות. היתה עוברת על האיסור ונכנסת לתחום בית החרושת כדי לראותו, לשלח את צחוקה אל תא הקטר. הכול היו עדים לתזזית זו שלה. הפועלים היו מלגלגים עליה, מתגרים בדוידוב, הפקידים היו מחייכים בצנעה, אורבים לראות איך ייפול דבר. דוידוב היה נבוך כנער בתול. התחמק, התחבא. לבסוף נצוד.

“הוא לא היה קל דעת, אתה יודע. אני חושב שבאמת היה מאוהב בה כמה זמן. אבל זה דיכא אותו. נעשה שתקן, שפוף. היה חוזר לחדר בשלוש, ארבע, לפנות בוקר, וביום היה מתבייש להסתכל בי. היה קצת ילד מבחינה זו. היה נזהר לא להיראות אף פעם בחברתה, וכשהיה הקולונל מופיע במפעל, היה עושה הכול כדי להתיידד איתו. מדבר איתו בהכנעה כזו, שקשה היה להאמין שזה הוא. היו אומרים שהוא מסכן כל כך, כאילו לא הוא הצמיח קרניים לקולונל אלא הקולונל לו. באמת היה מסכן. היה איש מצפון, אתה מבין. והאישה הזאת… טיפוס די מפוקפק. מה שהציל אותו לבסוף – היה המאורעות…”

“המאורעות?” נפל פתאום צליל פעמוני לשלוות החדר כחלוק אבן הנופל לתוך אגם. נילי השמיעה שאלתה בנעימה כזאת, כאילו אמר דבר שטות, שאינו מתקבל כלל על הדעת. עכשיו – לרגע קל – יכולתי לראותה שוב. וילונות השיער ניסוטו מעט וגילו לחיים משופות, חטובות להפליא, שהשתפעו אל גביע הסנטר, והשפתיים שנשארו פשוקות, היו בשלות כתוּת. עיניה השחוזות השתהו על רודי וציפו לתשובה.

אך רודי שיחק במקטרתו ולא נשא מבטו אליה.

“בשלושים ושש, כשפרצו המאורעות ביפו,” אמר לאחר ששקעו אדווֹת הקול, “חזר להיות מה שהיה. לא מצא מנוחה. התחיל לדבר על חזרה הביתה. נדמה היה כאילו הוא מרגיש את עצמו במלכודת. אינני יודע אם הכרת אותו. היו לו השקפות לא מקובלות אז.”

דוידוב היה נגד הבלגה, בעד התקפת הפורעים בבסיסיהם, זאת ידעתי. עוד ב־32', כשבעמק השתוללה כנופיית “היד השחורה” של שֵייח עזיז אל קאסם וביצעה מעשי רצח בדרך ליגור, בבלפוריה, בנהלל, בא להגנה בתוכנית לחיסול הכנופיה על ידי התקפת בסיסה בציפורי. אף עתה, בים המלח, השמיע דעות מעין אלה. כשהגיעו הידיעות בדבר ההתקפות על רמת הכובש, קלמניה, משק האוצר – סיים רודי את סיפורו – ארז את חפציו וחזר לביתו, לכפר סבא.

רודי התמתח, שילב את ידיו מאחורי עורפו, ועננת עשן עלתה ממקטרתו. מבטו היה תלוי נכחו אל נקודה כלשהי מעל לראשה של נילי. עיניה שלה היו מושפלות אל ספרה הפתוח, שלא קראה בו. קיפלתי את הגיליונות ובאטיות רבה הכנסתים לתיק העור הקטן. השתיקה המתוחה, קוצר רוחה הכבוש של נילי, גערו בי לקום וללכת, אך נשארתי יושב במקומי. ככל שהשתהיתי יותר, כן קשתה עלי הקימה. מה אני מוסיף לשבת, הרי אני שם עצמי שוטה, שוטה שאין לסובלו, רואה אני שמבקשים ממני לקום ולהסתלק, שמשניא אני את עצמי עליהם… אך כמו לענות אותם או את עצמי, לא קמתי.

“העניינים האישיים… גם הם ייכנסו לספר?” הפעים קולה של נילי את הדממה.

עינינו הסתייפו לרגע. חד ופוצע היה מבטה.

“אינני יודע עדיין… אולי…”

“אשתו עוד בחיים, לא?”

“כן… אולי אפסח על כמה פרטים…”

עכשיו קמתי. רודי קם עמי. “אתה חוזר העירה,” אמר. “כמובן,” עניתי. “אסיע אותך… קשה להשיג תחבורה בשעה כזו.” ובשימו את נרתיק הטבק בכיס מקטורנו: “תיסעי איתנו, נילי?” נילי הניחה את הספר וקמה, לאט. יצאנו. כשנעל רודי את הדלת אמר: “אני מקווה שהקטן לא יתעורר.” – “או, הוא אף פעם לא מתעורר, רודי,” אמרה נילי בקוצר רוח כלשהו. תהיתי מה ביניהם.

כל הדרך היה לעיני שערה של נילי. השתיקה הכבדה מנתה את הצללים הרצים לאחור. משנכנסנו העירה ביקשתי מרודי להסיעני אל “המרתף”. בהגיענו שמה יצאתי מן המכונית והודיתי לו. “תיכנסו אולי לשתות קפה…” אמרתי כחובת נימוס. רודי הודה. “מאוחר,” אמר, “השארנו את הילד לבד.” – “ניכנס רגע, רודי…” אמרה נילי ופתחה את דלת המכונית ופשטה רגל אל המדרכה.

מן “המרתף” עלה קולה של אסנת, קוראת משהו, כמדקלמת. נילי הלכה לפנינו, ובהיראותה, יכולתי לחוש את שריקת ההתפעלות המתאפקת בפיות הבחורים. הילוך גאה, תמיר, היה לה, היודע את יופיו, את יפי הפנים המפוסלות, יפי השיער המבריק, הגולש אל הכתפיים. התיישבנו בצד השולחן, פרושים מעט מן החבורה, רודי לשמאלה ואני לימינה. אסנת סקרה את החבורה כשואלת אם אפשר כבר להמשיך – והמשיכה ממקום שהפסיקה:

“הפגר' של בודלר, כמובן,” אמר גומפל. “פשוט מדי. שאלי משהו אחר.”

אסנת עצמה את עיניה לרגע. נזכרה, וקראה:

“אנדרה ברטון,” אמר גומפל. “הלאה. משהו קשה יותר.”

נילי הקשיבה כשהיא יושבת כפופה וסנטרה תמוך בכף ידה. מוקסמת היתה. כשקראה אסנת עוד כמה בתי שיר, נגעה נגיעה קלה בזרועי ושאלה בלחש לשם הקוראת. התכופפתי אליה וגל חם הציפני משחשתי את שערה בלחיי. אחר שאלה על כל אחד ואחד מן הנוכחים. הכירה כמעט את כל השמות והזכירה שמות ספריהם. כשלחשתי לה את שמו של אביתר, השתהה מבטה עליו, והעירה שמצא חן בעיניה ספר שיריו האחרון. “ספר יפה, לא?” הטתה ראשה אלי. “ככה,” לחשתי. “קצת מפורש מדי.” אסנת המשיכה בקריאת קטעי שירים בצרפתית, וגומפל לא טעה אף פעם בזיהוי מחבריהם. שוב נגעה נילי בזרועי. “למה התכוונת – מפורש מדי?” לחשה. “הסמלים,” אמרתי. “בדרך כלל הוא סתום ומאופק מאוד בשיריו, וכאן…” שתקה והירהרה בדברי. “בכל זאת,” לחשה אחר כך, “יש איזה חום כזה… עמוק, אפל…” לבי נצבט בי.

גומפל עמד במבחן, והדואט נפרט לשיחי שיחים. “נלך?” אמר רודי אל נילי מעבר לשכמי, נקדימון קרא למלצר שיביא בקבוק, ועם כך טפח בידו על השולחן, ופתח בשיר. מיד הצטרפו אליו כולם, וקול ענות המקהלה הידהד צלול מאוד, רהוט מאוד, בחלל “המרתף”. נילי נשאה את ראשה, ופניה המשולהבות גמעו את השירה כאילו נגה עליה אור ממרום. חשתי איך מבעד לעפעפיה היא שולחת מדי פעם מבט סקרני, גנוב, כלפי אביתר, שישב מכווץ ושותק וידו על זקנו. רודי שלח זרועו על כתפה מעבר לכתפי ואמר: “נלך, מה? כבר אחרי אחת.” – “כן, נלך,” החליטה, כמתעוררת מהזיה. קמה כמי שגמר בלבו להינתק מקסם בטרם יישבֶה בו. בחוץ, ליד המכונית, לחצה את ידי וחיוך של תודה הפציע מפניה. עמדתי על שפת המדרכה וליוויתי בלב כלה את המכונית המתרחקת ביעף.

טז

מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים, שהחלים מחוליו, הובא במונית לישיבת בית המשפט שהתקיימה הבוקר. השַמש הנחה אותו אל הדוכן כשהוא מחזיק בזרועו הצנומה וממהר אחריו להשיג את צעדיו הזריזים. פני הסופר הקשיש, נמוך הקומה, היו חיוורות מאוד ונרגזות, ונראה בבירור שהוא כועס על שהטריחוהו לבוא. השופט התיר לו להעיד בישיבה, והוא ישב כשפיסת ידו הכמושה רועדת בעצבנות על לוח הדוכן וזקנקנו המחודד מרטיט. תשובותיו היו מוזרות מאוד. תחילה דומה היה שאין הוא מבין לשם מה קראוהו ומה רוצים ממנו, ולאחר מכן ענה שלא לעניין. מוזר היה הדבר, בייחוד מאחר שפרקליטי, מר שילה, שוחח איתו על עדותו כחודש ימים לפני הישיבה. נראה שהשיחה השתכחה ממנו. כשנשאל על ידי השופט בנבנישתי אם הוא מכיר את הנאשם, מר יונס, ענה: “יונס? מי הוא? לא, אינני מכיר… האם זהו שמו? פסבדונים?” אחר כך, כששאלו השופט אם קרא משהו מפרי עטי, ענה כמעט ברוגזה: “לא, לא קראתי דבר. אינני יודע. אינני קורא כלום בשנים האחרונות פרט לצורך עבודתי.” כשנשאל אם הנני חבר באגודת הסופרים ענה: “לא שמעתי… לא ראיתיו בשום ועידה שלנו, בשום כינוס… אינני יודע. האם הוא מן הצעירים?” וכשנאמר לו שאכן הנני מן “הצעירים”, אמר: “הצעירים אינם באים אלינו יש להם בתי קפה. אני אינני קורא מה שהם כותבים. אי־אפשר להבין דבר אצלם. דברים מבולבלים וחסרי שחר. עליהם ללמוד עברית תחילה.” קולו היה לעתים צרוד ולעתים שורקני, ונראה שהשופט לא שמעו כראוי, כי מדי פעם היה מסב עצמו אליו ומטֶה את אפרכסת אוזנו בידו.

פרקליטי השמיע את שאלותיו ביראת כבוד ובאטיות. “אני מבין שעבודתו הספרותית משתרעת על פני… תקופה של ארבעים וחמש שנה בערך. היואיל אדוני לומר לנו כמה ספרים חיבר מאז?”

“אינני יודע,” ענה הסופר בקוצר רוח. “חמישה־עשר, עשרים. לא מניתי אותם. אין בזה כל חשיבות.”

“כבודו חיבר גם ספר ביוגרפי על…” הציץ מר שילה ברשימותיו והתקשה לפענח את הכתוב בהן. “רבי חסדאי…”

“אבן שפרוט, אבן שפרוט,” רטן הסופר, מתרעם על הבורות המקיפה אותו סביב, עכשיו ותמיד.

“אני מבין שהיה עליו לצבור חומר רב על… על גיבור ספרו זה.”

“כן. חומר רב,” ענה בזלזול. “אי־אפשר לכתוב רומן ביוגרפי בלי לצבור חומר רב.”

“כמה זמן עבד אדוני על ספרו זה?”

“אינני זוכר. שלוש שנים, ארבע,” ענה באי־סבלנות. אך משהתמהמה מר שילה בבחירת השאלה הבאה, הוסיף מעצמו, אם כי שוב כאילו בתרעומת כלפי מישהו: “צריך היה לחפור. חפירה ארכיאולוגית. ללקט את החרסים. להדביקם. הידיעות על אבן שפרוט מועטות. בחלקן בלתי מהימנות. אין יודעים עד היום אם הוא היה זה שכתב את האיגרת אל הכוזרים או אחד המשוררים בני זמנו. מנחם אבן סרוק. דונש בן לברט. יש סברה שאיגרת זו כלל לא נכתבה בימיו. כל זה צריך היה לברר. יש תעודות הכתובות ערבית. ספרדית. צרפתית. היה עלי לבקש העתקי תעודות מספריית אריאס מונטאנה במדריד. עברה חצי שנה עד שקיבלתי אותן. אי־אפשר היה לכתוב את הפרק על שליחותו של אבן שפרוט אל סאנצ’ו, מלך ליאון ונאווארה, בלי לעיין תחילה באיגרות החליף עבדול רחמן השלישי. כל זה דרש עבודה מרובה. מה שהובא בעניין זה ב’תרביץ' וב’ציון' אין לו כל ערך. סברות כרס של מלומדים שאינם יודעים מה הם מדברים.”

בנקודה זה גילה השופט בנבנישתי התעניינות אישית ושאל את הסופר אם ביקר בקורדובה, שם מצויים מסמכים רבים מימי החליף עבדול רחמן השלישי.

“לא, לא הייתי. אין לי כסף לכך,” ענה הסופר.

“מתי הופיע ספרו זה?” התעניין השופט.

“לפני שש שנים. שבע.”

“אפשר להשיגו בחנויות הספרים?”

“אינני יודע. לא התעניינתי.”

פרקליטי חזר לשאלותיו.

“היואיל אדוני לומר לנו, מתוך ניסיונו כסופר שחיבר כמה וכמה רומנים ביוגרפיים, האם לא יקרה לעתים שתחול איזו הפסקה במהלך היצירה… תוך כדי עבודה על רומן מעין זה?”

“הפסקה? אינני מבין… איזו הפסקה?” מיצמץ הסופר בעיניו.

“כוונתי – אם לא יקרה שהסופר ייתקל… בקשיים מסוימים במהלך עבודתו ועקב כך ייאלץ להפסיקה לזמן מה עד שיתגבר עליהם.”

“אצלי אין שום הפסקה. אין לי פנאי לכך. אני עובד שש שעות בכל יום. זמני קצר ועלי להספיק.”

“כוונתי – על דרך ההשערה. אם הפסקה כזו תיתכן, תוך כדי…”

“תיתכן, תיתכן, ומה בכך?” הפסיקו הסופר ברוגז.

“מאילו סיבות, אם יורשה לי…”

“מאילו סיבות? מחלה, מיחושי ראש. כינוסים, ישיבות, או כשקוראים לסופר להעיד בבית המשפט. אינני יודע לאיזה צורך.”

“צר לי שהיה עלינו להטריחו לכאן ולהפסיקו מתלמודו,” אמר פרקליטי בהכנעה. “אך ניסיונו עשוי להבהיר לנו כמה עניינים השנויים במחלוקת. כששאלתי על הסיבות – התכוונתי, אם ישנן סיבות פנימיות…”

“אינני יודע, אולי,” אמר במורת רוח. אך לאחר רגע הוסיף ברוגזה: “הספרות אינה מלאכה, אם שורה על הסופר רוח הקודש הריהו כותב. אם היא מסתלקת – מוטב שיפסיק. אי־אפשר לאנוס אותה. לאוסרה אל שולחן הכתיבה. יותר מדי קבלני ספרים צצים אצלנו בזמן האחרון.”

“הסתלקות זו של רוח הקודש, כפי שאדוני הגדיר זאת בצורה קולעת,” התרוממה רוחו של פרקליטי, “אינה תלויה אפוא ברצונו של הסופר, אלא… נוכל לומר שהיא נובעת מהתערבותו של כוח עליון…”

“לא חקרתי בדבר. אינני חושב שבית המשפט הוא המקום המתאים לבירור סוגיה פילוסופית עתיקה אם הרצון הוא חופשי ונתון בידי האדם או שהוא נקבע על ידי השגחה עליונה. חכמים מאיתנו לא פתרו בעיה זו.”

“הצדק עם כבודו,” התערב השופט בנבנישתי בחקירה, “ואף על פי כן, מבקשים היינו לדעת מה דעתו הוא בעניין זה.”

“אינני פילוסוף. אני סופר,” ענה משפט קצוץ. ולאחר רגע הוסיף: “דעתי האישית? דעתי האישית היא כדעתו של רבי עקיבא – הכול צפוי והרשות נתונה.”

“כלומר, הרשות נתונה בכל זאת,” חייך השופט.

“כן, אבל הכול צפוי,” פסק הסופר בפנים חמורות.

“אני מבין מדבריו,” אמר עורך הדין שילה, “שייתכן הדבר שסופר שהחל בעבודה ספרותית מסוימת ייאלץ להפסיקה באמצע מסיבות שאינן תלויות ברצונו.”

“אמרתי כבר – זה ייתכן. שמעתי כבר על סופרים שהחלו בכתיבת רומן – ביוגרפי או לא ביוגרפי – הפסיקו והמשיכו לאחר עשר שנים. או שלא המשיכו כלל. אינני מחדש כאן כלום. אפשר לקרוא על זה בכל ספר על תולדות הספרות.”

“כלומר, דבר זה איננו בלתי רגיל. הוא מטבע העבודה הספרותית.”

“כן, מטבע, מטבע,” נסוט הסופר על כיסאו.

שילה הודה לו ברוב ענווה. “זה הכול, לפי שעה, כבוד השופט,” אמר כשהוא אוסף את דפיו. אחר כך התיישב בהרחבה על כיסאו כשהבעה של שביעות רצון זורחת ממשקפיו. הוציא ממחטה מכיסו, מחה את זיעת מצחו ושלח מבט של מנצח עייף לעבר דוכן התביעה. השמש בא והעמיד כוס מים לפני מזכיר הכבוד, אך הלה דחה אותה מלפניו. עורך הדין עברת, שארשת האומץ שבפניו לא הועמה כלל ממבטו של פרקליטי, קם ממקומו ושם ידו על ירכו, ערוך לחקירת הנגד. תחילה שאל מה הן הסגולות הנדרשות מסופר לכתיבת ביוגרפיה של אישיות מסוימת. על כך ענה הסופר בקצרה ובתוקף: “אהבה. זה הכול. אי־אפשר לכתוב בלי אהבה.” – “אהבה לאישיות שהיא נושא הספר?” שאל עברת. “כן, אהבה לאישיות שהיא נושא הספר,” אישר הסופר הקשיש בקוצר רוח, וכשהתבקש להוסיף על כך עוד סגולות, שהרי אין די באהבה בלבד לשם חיבור רומן ביוגרפי, כפי שטען עברת, מנה: חריצות, התמדה, כוח ניתוח ואבחנה, כושר הרצאה, יכולת הבעה בלשון מדויקת ובהירה. כששאלוֹ עברת כיצד בוחר הסופר את הנושא לספרו הביוגרפי, ענה: “הכול לפי נטיות הלב, הכול לפי נטויות הלב.” ואחר הוסיף: “הציעו לי פעם שאכתוב את הביוגרפיה של אוסישקין. סירבתי, אינני סובל את היהודי הזה.”

“האם התחייב אדוני אי־פעם כלפי הוצאת ספרים לחבר ספר תוך תקופה מסוימת, תמורת…”

“שום התחייבות. שום תקופה. לא התחייבתי מעולם. לא אתחייב,” רטט זקנקנו.

“האם אדוני קשור למו”ל מסוים?"

“קשור, ומה בכך? אני כותב והוא מוציא. אני עושה והוא אוכל. ספרי על איגרות רמח”ל יצא כבר בשלוש מהדורות, ולי אפילו לא הודיעו על כך. שום דין וחשבון לא מוסרים. פושטים את עור הסופרים ומורידים אותם שאולה בחייהם."

(חיוך רחב הבהיק על פניו העגולות של פרקליטי למשמע דברים אלה.)

“האם אין אדוני מקבל מקדמות מהוצאת הספרים שהוא קשור אליה?”

“מקבל.”

“האם אין מקדמות אלה כרוכות בהתחייבויות מסוימות…”

"אילו התחייבויות? אני מכור להם? עבד? שום סופר המכבד את עצמו לא היה מתחייב לשום דבר.,

כאן נשא עורך הדין עברת את קולו ואמר:

“אדוני מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים, הנתבע היושב לפנינו, מר יונס, התחייב כלפי הוצאת הספרים שאני מייצגה במשפט זה, לכתוב את הביוגרפיה של המנוח דוידוב תוך תקופה של שנה וחצי, ותמורת התחייבותו זו קיבל תשעת אלפים לירות, טבין ותקילין, חמש מאות לירות מדי חודש בחודשו. הוא לא כתב אפילו דף אחד בספר זה! מה דעת כבודו על כך כסופר, כמזכיר, כאדם שמאחריו…”

פרקליטי התנער ממקומו ובפנים סמוקות קרא: “זוהי דמגוגיה! חברי המלומד כופה את סברותיו הדמיוניות על העובדות, שעה שאין בידו כל הוכחה לכך כי מרשי…” אך השופט השתיקו בפטישו וציווה עליו לשבת.

“מר יונס לא התחייב מעולם להראות לכם עבודה בלתי גמורה!” הספיק עוד פרקליטי לקרוא לעבר התביעה לפני שהתיישב.

“אני עוד אוכיח ששום ‘עבודה בלתי גמורה’ אינה קיימת ולא היתה קיימת מעולם,” הטיל עברת משפט מאופק לעבר פרקליטי. ובפנותו שוב אל העד אמר: “מה דעתו של אדוני על הפרת התחייבות מעין זו?”

“דעתי? דעתי היא שמי שבישל את הנזיד, עליו לאכול אותו. לא צריך היה להתחייב. התחייב – ישלם את הנזק!”

“תודה רבה, אדוני,” אסף עברת את שלל ניצחונו. “אחזור ליתר הבהרה: דעתו היא שאפילו חל עיכוב בעבודתו ‘מחמת הסתלקות השכינה’, כפי שטוען חברי המגן על הנתבע, אין דבר זה פוטרו מלמלא את התחייבויותיו כפי שהן מפורשות בחוזה וההפסד הוא עליו.”

“ודאי! ודאי! ההגינות מחייבת! היושר…” אך לאחר רגע, נראה שהתעוררו רחמיו של מזכיר הכבוד על שוליית אמנים בן אגודתו שנפל לצרה, והוא הוסיף בקול רך יותר: “אלא אם כן ההוצאה מוכנה לוותר, אדרבה, שתיתן לו ארכה. עוד חצי שנה, שנה, אולי יתגבר…”

“תודה רבה, אדוני,” חייך עורך הדין עברת, ועם זאת, בפתאום, הפנה עצמו כלפי מושבי, ובקול טנור רם, כשהוא משלח בי את עפרונו, קרא: “מר יונס, ההוצאה מוכנה לתת לך ארכה של שנה שלמה כדי שתבצע את העבודה שהתחייבת לעשותה – האם תחתום על כך או לא?”

אך בעוד אני מחוויר מתימהון, קפץ פרקליטי ממקומו, כמו להצילני מעלות על מוקש, וקרא: “הנתבע איננו חייב לענות על כך כאן! אני מבקש מכבוד השופט לגנות צורה זו של התקפות פתע שתכליתן היחידה היא לבלבל את שולחי ולהכניס מורא בלבו!”

השופט דפק בפטישו, ולאחר שהסביר כמה ענייני נוהל, התיר את השאלה והניח לי את הבחירה אם לענות או לא לענות.

“תחתום על כך, מר יונס, או לא?” חזר עברת על שאלתו בנשיאת ראש.

“לא,” עניתי.

“שנתיים, מר יונס!” הכריז כבמכירה פומבית. “תחתום?”

“לא.”

“לתשובה זו ציפיתי. תודה. זה הכול, כבוד השופט,” התיישב עברת בפנים חיוורות מהתרגשות.

השופט הודה לסופר, התנצל על שהטריחוהו ממלאכתו והכריז על סיום הישיבה. מזכיר הכבוד הובל על ידי השמש אל הפתח, כשהוא מזדרז מאוד בצעדיו הקטנים ואינו מסב מבטו לימין או לשמאל. פרקליטי הסתכל בי ממקומו כבמי שאין לו תקנה עוד. הישיבה הבאה נקבעה לעוד שלושה שבועות.

יז

ביום שחזר דוידוב מים המלח לביתו נרצח גלותמן בדרך בין טול כרם לכפר סבא. למחרתו נעקרו אלפיים עצים במטע צעיר על גבול שדות קלקיליה. הפועלים הערבים חדלו לבוא לפרדסי המושבה ופועלים עברים נשלחו במקומם, מלווים שומרים מזוינים. שבוע לאחר מכן הוצת בית אריזה בפרדס שעל גבול החורשה שבה עמד צריפו של דוידוב. טנדר שנסע לשם לפנות ערב, להחזיר פועלים מעבודתם, עלה על מוקש בדרך העפר. בלילות נשמעו זמזומי יריות מעבר מיסקי, טירה, וממזרח. פלוגת צבא אנגלי התמקמה במושבה, וחייליה ליוו את השיירות שנסעו לצפון הארץ, דרך טול כרם וג’נין, באותו כביש מועד לפורענויות שהיה זרוע מוקשים, מסמרים, שברי זכוכית, ושהנוסעים בו היו מטרה לאבנים ולכדורי רובים. בוקר אחד, לאחר שיצא דוידוב לחפור עמדות בסביבת קיבוץ המפלס, הגיעה לצריפו כיתת חיילים לערוך בו חיפוש. בנו בן השמונה עמד בחוץ, ליד אמו שהחזיקה את בתה הקטנה על זרועותיה, וראה מבעד לדמעותיו הבוערות איך הופכים את המיטות, מוציאים את החפצים ומפרקים את הרצפה, אריח אחר אריח. כשעלו החיילים על מכוניתם והחלו לנסוע, רץ אחריהם כשהוא מיידה בהם אבנים, עד הגיעם אל הכביש. לפנות ערב, כשחזר דוידוב הביתה וראה את ההפיכה, ניחם אותו נמרוד ואמר שאילו היה לו אקדח, היה מטפס על האקליפטוס הגבוה ומחסל את כולם.

מטושטש, מדוכדך, עכור רוח, נסעתי לכפר סבא בשעה מאוחרת של בוקר, להיפגש עם שמואל הררי. ישבתי באוטובוס, ראשי מהומם, ואמרתי לעצמי, לעזאזל דוידוב ולעזאזל הספר המכלה את ימי. זממתי נקמות באביתר, בנילי, בעולם כולו. בלילה שלפני כן, קצת לפני חצות, נכנסו ל“המרתף” – פתאום במפתיע, כפרץ אור בעיני – נילי ורודי. כה נפעם הייתי, שנהגתי כשוטה. קמתי, לחצתי את ידי שניהם, הזזתי כיסאות לכאן ולכאן, מילמלתי דברי הבל. עד מהרה התפכחתי משמחתי. נילי, בעודה מברכת אותי, ריחף מבטה מעבר לכתפי כמחפשת מישהו, וכשניגשנו לשולחן, סבבה כך את הדברים שהתיישבה ליד אביתר. רודי התיישב לשמאלה וחצץ ביני לבינה. כך אבדה לי ברגע שנמצאה. אנוס הייתי לנענע בראשי לדבריו של בעלה הביולוג. שניהם חזרו זה עתה מן התיאטרון וההצגה לא מצאה חן בעיניו. המחזה היה מעניין דווקא, אבל המשחק… לא שמעתי כמעט דבר מכל אשר אמר. אוזני היתה כרויה אל השיחה שמעברו השני (וכבר בלבביות כזו! כבר בלשון כה מובנת לשניהם!). כן, ברוב תבונה דיברה נילי: הבימוי היה גס מדי, ומדוע צריכים השחקנים לפנות כל הזמן אל הקהל. ומשחקה של… היה ללא חן, ללא גראציה, ללא אצילות. והפאתוס הזה! והתפאורה נגדה את רוח המחזה, בארוקית מדי, אורנמנטלית מדי, שעה שדווקא כאן דרושים היו קווים ישרים, לאקוניים, רק רקע ומסגרת… ואביתר הסכים עמה בכול. הינהן בראשו והוסיף מדי פעם הערה שקטה, שלוּותה בצחוקה (שהרעיל את דמי). רק לביאה, שישבה לשמאלו, קילקלה את ההרמוניה. מדי פעם היתה מתפרצת, בקולה ההמוני, בלשונה החרוצה, לתוך דבריה של נילי: “מה איתך? תסלחי לי מאוד, אבל דווקא זה מה שיפה בהצגה הזאת! דווקא האורנמנטליות, כמו שאת אומרת מפני שזה ברוח התקופה, מפני שזה לא מחזה מודרני לאחר הכול!”… הה, שפחה, אשת שוק, מול נסיכה אצילה! נילי גם לא ענתה לה. המשיכה לדבר עם אביתר באיפוק, בנמיכות קול, כל משפט מדוד לעצמו ולאוט אל לבו. וכל אותה שעה היה רודי מזלף באוזני את משפטיו הסגריריים, כשמקטרתו בפיו, ואני מנענע לו בראשי וחרד פן אאבד מילה אחת ממה שנאמר שם, ודמי חומר. ורגע אחד, כשלחש אביתר משהו לנילי ושניהם צחקו יחד בהתרועעות כזו, כאילו היו ידידים משכבר הימים – רציתי לצעוק בפני רודי: בן אדם, טול מקטרת מבין שפתיך, אינך רואה מה מתרחש שם? אינך חש שקרן מתחילה לבצבץ במצחך? ורק כשקמו ללכת, שוב חייכה אלי נילי, וכשלחצה את ידי אמרה: “מקום נחמד מאוד. נתראה עוד ודאי.” ושובל של כמיהה פצועה הותירה מאחריה. התיישבתי ומזגתי לעצמי. “טיפוס שחצני נורא, לא?” פנתה אלי לביאה לאחר מכן. אך אני כבר הייתי שקוע בכוס מרה ובמרה שחורה, והוספתי לשתות עד שננעל “המרתף”.

מטושטש, מדוכדך, מקלל את הערב שבו הבאתי את נילי ל“המרתף” ואת היום שבו קיבלתי עלי לכתוב על דוידוב, נסעתי לכפר סבא. ירדתי ברחוב הראשי וחיפשתי את המשרד להובלה של הררי. (“מולקה הררי, לשעבר נהג ב’השרון המאוחד' ומפעילי ההגנה. עבד עם ד' ב־36’־38'” – כתוב היה ברשימתי.) שתי משאיות סואנות חנו בכיכר שלפני המשרד ומישהו צעק בטאטוא ידיים: “סע כבר, סע, ואל תשכח להביא את הברזלים מגליקמן!” – והמשאית התרעשה ממקומה. הררי היה אדם שמן מאוד, בעל ראש כביר, ומגבעת מרובבת תלויה מעל מצחו המיוזע. “בוא, ניכנס,” אמר ופסע לפני אל המשרד – חדר צר, שלבד מהשולחן, שני הכיסאות הרעועים ולוח קיר עצום עם גופה העירום של בי־בי, היה מאוכלס בצמיגים, חלקי מכונות וחבילות מכל הגדלים. “שב,” אמר. “תסלח לי שהזמנתי אותך בשעה כזו, אבל…” הטלפון צילצל, הררי העלה את מגבעתו אל פדחתו וחצב להבות בקולו (“אין אמרתי! לא היום! הדודג' יצאה כבר! אין מה לדבר! תשלח את הילד! כן!”), ומשמחץ את השפופרת למקומה, נח רגע מזעפו והתרכז בי. “מה סיפרו לך על דוידוב?” אמר, “שהיה בן אדם לא אחראי? – תרשום שלא נכון. שהיה בן אדם עם קפריזות? – תרשום שלא נכון! והרפתקן? – לא נכון! תרשום, אל תתבייש! תכתוב שהררי אמר! תכתוב: אברשה דוידוב היה גיבור! בשמי! אני הייתי איתו בקלמניה, ברמת הכובש, במשק האוצר, בגן חיים, בתוך האש, לילה אחר לילה! היישוב לא יודע מי היה דוידוב…” אחר כך הפסיק וריכך את קולו: “עם ציפורה דיברת כבר?” ומשהירהר מעט אמר: “לא, עזוב אותה. לא כדאי. לא יצא לך כלום מזה.”

מדי פעם היתה הדלת נפתחת ומישהו היה שואל דבר מה, נוטל דבר מה, במהומה גדולה; מדי פעם היה הררי קופץ החוצה וצועק הוראות לנהגים וחוזר.

ביום שחזר דוידוב מים המלח לביתו נרצח גלותמן בדרך בין טול כרם לכפר סבא. בלילות הוצבו זרקורים על ראשי מגדלי המים וחרמשי האור התחילו משיטים קשתות גדולות למרחקים, קוצרים את האפלה מעל צריחי הברושים, מעל לעלוות הפרדסים, מאירים מערומי גבעות עד מארבים נעלמים. מצפי האיתות ניקבו את החשכה בנקודות ובקווים ושידרו משפטים קצרים של אזהרה, הרגעה, עידוד, מקלמניה לרמת הכובש, מרמת הכובש לאבן יהודה, מאבן יהודה לנתניה… בראשית אוגוסט הופקד דוידוב על הגנת המרחב שבין המושבה לבין רמת הכובש וקבע את בסיסו בקלמניה, בלב אזור הפרדסים הצפופים. בלילות היה יוצא לפקח על העמדות שמול הכפרים הערביים, ובימים היה מסייר בין משמרות הנוטרים הנלווים לפועלים. לשעה־שעתיים היה יורד לביתו, לפקוד את אשתו וילדיו. הוא והררי, חמושים באקדחים ובפצצות מילס, היו בודקים את דרכי העפר והחול העמוק שבין הפרדסים בטרם יעברו המכוניות המובילות את הפועלים. יום אחד נתקלו במחסום אבנים והבחינו בשלושה חובשי כאפיות מסתתרים בין העצים. אש נורתה, והררי נפגע בכתפו. דוידוב הטיל רימון לעברם ורדף אחריהם עד למוצאי הפרדס. בהגיעם לדרך החשופה המובילה למיסקי, הסתתר מאחורי משוכת הצבר והמתין להם. הם חזרו והופיעו, ואז הטיל בהם רימון שני. הספיק עוד לראות אחד מהם מתרסק ומתפלש בעפר ובדמו. אחר חזר אל הררי ונשאוֹ על שכמו עד חצר קלמניה. כך הצילוֹ ממוות.

“היישוב לא יודע מי היה דוידוב! אדם בלתי רגיל! סיפרו לך בטח שהיה ככה אדם עם שיגעונות, מה? אולי. אבל ברגע של סכנה הוא ידע בדיוק מה צריך לעשות! בלתי רגיל! עוד לפני הפו”ש, לפני הפלמ“ח, הוציא אנשים אל מחוץ לשטח לתקוף את הפורעים! עד קקון הגיע! אתה יודע מה זה באותם הימים? תשמע מה שאמר לי פעם: בפיזיקה, אמר, יש חוק שכל גוף יכול להיות בזמן אחד רק במקום אחד. אצלנו – כל אדם צריך להיות בזמן אחד ביותר ממקום אחד! מדוע? מפני שאצלנו בונים את הארץ בניגוד לחוקי הפיזיקה. והוא קיים את זה! בגופו! היה פה והיה שם! היה בקלמניה ובאותו זמן בפרדסים של רייסקין, אהרונוביץ, גן השרון, ובעוד עשרה מקומות! ויחד עם זה בן אדם עדי־ן,” עידן הררי את קולו. “איך התייחס לפקודים שלו! לכל מי שעבד איתו! ובאיזו מסירות! תשמע מה שאספר לך: יום אחד באה פתאום ציפורה שלו לחצר קלמניה, באה ואמרה שהילדה שוכבת בחום גבוה והוא מוכרח להיות בבית. מה אתה חושב עשה? לקח את הטנדר, נסע איתה הביתה, ובערב – תאר לך איזה בן אדם! – חזר יחד עם נמרוד ועם הילדה החולה, השכיב אותם באחד החדרים ואמר לחובשת להשגיח עליהם. שלושה ימים ושלושה לילות היו הילדים איתנו, בבניין הזה, יחד עם המפקדה, ובין סיור לסיור היה מטפל בהם! מישהו בטח יאמר לך שהמשפחה לא היתה כלום בשבילו. כן, אפשר היה לחשוב כך, מפני שאצלנו בחצר הילדים היו מתהלכים תמיד יחפים, מלוכלכים, כמו ילדי צוענים, והשד יודע מה היו אוכלים ומתי היו אוכלים! ציפורה עסוקה במשק והאבא תמיד בחוץ! אבל תשמע מה שאני אומר לך: הוא היה אבא מצוין ובעל מצוין! כן, גם בעל מצוין, אל תאמין למי שיספר לך אחרת! ואיזה לב! תשמע, היה לנו אסון גדול כאן עם המכונית שהובילה את הפועלים ממשק האוצר למושבה. יצאה בשתיים וחצי מהמשק ואחרי שלוש מאות מטר נתקלה במחסומים. התקיפו אותה ביריות מן הפרדסים של חאג' עבדאללה ולאנשים לא היה נשק. רק לנהג, בלקינד, והוא נפגע תכף בהתחלה. שניים רצו לקרוא לעזרה, ועד שהגיע הצבא נהרגו ארבעה אנשים. היית צריך לראות את הבן אדם הזה אחרי האסון! התהלך כמו משוגע! אני אשם! – אמר לי – למה לא שלחתי לבדוק את הדרך לפני שיצאו! – כאילו אפשר היה לבדוק בכל שעה. הלוויה נוראה היתה! כל המושבה בכתה. אותו לא ראו שם. הסתגר בחדר ולא דיבר עם איש. לב כזה היה לו…”

בסופה של אותה שנה, כששככו המאורעות, החליט דוידוב לרכוש שטח של שלושים דונם אדמת בור, בכסף שחסך מעבודתו בים המלח, ולגדל עליו אפונת־בעל. את השטח קנה, ואף זרעו, אך כשהגיעה עת התליש, התגייס לפו"ש. יצא לקורס לחודש ימים, וכשחזר היה עסוק ביורים לאורך “הקו המזרחי”, מטייבה ועד מגדל צדק. הפלוגה הפילה חיתתה על הכפרים ובאחד מסיורי הלילה פוֹצץ את המדאפה של מיסקי, על הפורעים שהיו מכונסים בה אותה שעה.

“יש לך קצת זמן?” שאל הררי בשעה שנעל את משרדו להפסקת הצהריים. “ניגש לקלמניה ומשם תוכל לראות את כל החזית. כדי לכתוב על דוידוב צריך לראות, לא מספיק לשמוע…”

כשנסענו בטנדר צפונה, נעצר הררי מדי פעם והראה לי דרכי עפר צדדיות שבין הפרדסים, שבהן הונחו מוקשים ומחסומים. נכנסנו לחצר המרובעת של קלמניה ועלינו אל ראש מגדל המים שבאמצעה. משם הראה לי את קלקיליה, את חורבות כפר סבא הערבית, את שלוחות הגבעות הטרושות שאליהן היה פושט הפו"ש, את טייבה המיטשטש באופק כחזיון שרב, את גושי הפרדסים האפלוליים, שדרות השיטה ומשוכות הצבר. התווה בידו קווי גבול ואיתר באצבעו עמדות, שוחות, מארבים, כאן ושם ושם. “אתה שואל איפה מיסקי? אין מיסקי. מחקו אותו. הבית הזה שאתה רואה, בית הספר, זה כל מה שנשאר מכפר הרוצחים הזה יימח שמו וזכרו. אבל את טירה השאירו. אל תשאל אותי מדוע. רוצה לגשת? מזמן לא הייתי שם.”

כחלום רע זכור לי עתה הביקור בטירה: בתי האבן והחֵמר, הסמטאות המרופשות, צריח המסגד, כיכרות העפר הזרועות זרדים, הכביש המהומר החצוי קילונות של מי שופכין עכורים… כנופיות הילדים שרדפו אחרינו כשהם קוראים שלום, שלום, סלסולי השירים המצריים שבקעו מרמקולי המסעדות, פרחי השבאב שניצבו לפתחי בתי המלאכה, השלטים העבריים החנפים, המישור השדוף שלרגלי הגבעה, המתעלף בכמרירי שרב – כל זה ריחף לעיני כהזיית קיץ זעופה, תלויה בין ארץ עייפה ושמים ריקים. הכול היה חורש רע, זומם רע. שני תינוקות צאויים קפצו אל הדרך הצרה ממבוי של סמטה, והטנדר כפסע ודרסם. אישה הרימה קול יללה, ובחורים נקהלו עלינו בצעקות, עד שגירשם מישהו. אחר כך נתלו בזנבנו כמה זאטוטים שרדפו אחרי הטנדר, ואחד מהם נשמט לארץ ופרץ בבכי. כרכרת חמור עמוסה אגדי קטניות ונהוגה בידי זקן פטטה מפנינו אל שולי הדרך וכמעט נלחצה אל הכותל. כשהתיישבנו במרפסת המסעדה והררי נכנס לשיחה עם ערבי אחד שהכירו, הזיתי כקודח. מבעד לנוף השרבי נראו לי נילי, רודי, אביתר, דוידוב הנופל פצוע, שותת דם… “מה קרה לך?” עוררני קולו של הררי. “מרגיש רע?” החוורתי מאוד, כנראה.

יח

כשבוע ימים לאחר הדברים האלה הגיע אלי מכתב מאת משה ברנע, מורה בבית הספר התיכון בכפר סבא. אני מעתיקו לכאן כלשונו:

זה המכתב. זכורני שהיה זה באחד בחודש, כי המעטפה השנייה שהוצאתי מתיבת המכתבים הכילה המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה על ידי ד' קרפינוביץ'.

יט

אני הגבר הבאתי את נילי ל“המרתף”; אך לא לי, לא לי היתה נילי. שלושה חללים נפלו לרגליה לבד מהילד: בעלה רודי, לביאה, ואנוכי. לבסוף כרע נפל גם אביתר, באשר כרע שם נפל. אם אניח לשון קרבית זו ואנקוט לשון לימודים ביולוגית – שאוזני התרגלה אליה בעל כורחה, לאחר שנאלצה לשמוע, בלית ברֵרה, את המהומיו הטורדניים של רודי – הרי עלי לומר שעם חדירתה של נילי אל האורגניזם של חבורתנו הקטנה, חלה בנו מטפזה, נדידה של הכרומוזומים אל קוטביהם בחלוקה אחרת של התא, לאחר שהופר בו שיווי המשקל האנטרופי הקודם.

מן הצד הייתי צופה בה, מזוויות עיני – לאחר שתכפו ביקוריהם מאוד, אחת לשבוע, שתים לשבוע, לאחר הצגות, לאחר קונצרטים – ולא זכיתי אלא לשיירי חיוכים ולפירורי משפטים – אמנם כן: אדיבים מאוד, חביבים מאוד, זוכרים מאוד חסד לכתה אחרי ל“המרתף” בערב הראשון. רודי לא עשה דבר כדי לעמוד בפרץ, ולולא לביאה, שישבה על המשמר מצדו השני של בעלה, ללא תת דום לנפשה, דרוכה לשרוט, לנשוך, להציל את היקר לה – היתה הנעורת מתלקחת בבת אחת. אך בין כה וכה יקדה האש בחשאי וציפתה רק לשעת הזימון.

שלושה, אמרתי, נפלו, לבד מהילד; אך גם היתר – חמדו כל אחד לפי דרכו. אלירז בחונף, נקדימון בשנינה, אבנר בשתיקה עוינת… לא אמנה את כולם. ממילא לא היו בני תחרות. אכלו אותה בעיניהם ולא החסירו ממנה מאום. שועלים קטנים סובבים סביב הכרם.

מן הצד הייתי רואה איך היא מאירה פנים לאביתר מיד לכניסתה, איך היא ממתיקה סוד עמו בשבתה לידו, איך מתהדקת והולכת ברית הסתרים ביניהם, כגזֵרה ששום כוח, שום רצון, לא יוכלו לקורעה; רואה הייתי את התאפקותם, את הקפיץ הדרוך ביניהם, שככל שהוא נמתח כן מתעצם כוחו לקראת הרגע שבו ישתחרר. חש הייתי את הכמיהה הלוחשת בשניהם – להזדמנות הנכספת כי יונח להם, רגע, רגע אחד בלבד, ויישארו לבדם, ואז, באנחה של מתח גדול שנפרק סוף סוף, ייפלו איש לזרועות רעהו. או – בהיעדרה – פתאום היו מסתמרים חושי למשמע צלצול הטלפון ב“המרתף”. והמלצר קורא, אביתר, אביתר טלפון, והוא קם מן השולחן (לביאה משחיזה מבטה אליו בחשד שורפני), פוסע כחתול אל הדלפק, אוחז בשפופרת כשגבו אלינו, מקרב פיו אל פיה ומוסך מור לתוכה, רושף רשפים, לוטף את צוואר כלי השמע כלוטף את צווארה – הה, שעה ארוכה מאוד של עגיבה גנובה! – עד שחוזר אל השולחן בפנים אשמות, מנסות למחות חטא בחיוך רפוי שהנאת הלקיקה לא נמחתה ממנו (“מי זה היה? מי זה היה?” שואלת לביאה, והוא פוטרה במשיכת כתף של ביטול, כאילו אחד טרדן מושבע הטרידהו שוב בעניין ישן…): או – בשעת לילה מאוחרת, באחד הברים אי־שם בסבכי יער העיר – רואה הייתי את העלבון הלוהב בפניה, זה של תשוקה שנידונה לתוחלת ממושכת ואין יודע עד מתי – כשהיתה צופה בחיוך כאוב והוזה באביתר השט עם לביאה על פני רחבת הריקודים, רגליו קצובות עם רגליה ועיניו העצומות חולמות חלום אחר… פתאום, כמתנערת בבת ראש מדיכאונה, היתה קמה, מושיטה לי את ידה: “נרקוד, יונס?” ואז כשהיתה זרועי חובקת את מותניה ושערה הריחני לוטף את לחיי, הייתי שואל את נפשי למות מרוב עצב: הה, להיות נער שוטה מלקט חיוכים תחת שולחנה, זלזל יבש תחת עקב נעלה, רק לא אח רחמן שתסמוך ראשה החולה על כתפי! אך גם חסדים אכזריים אלה נדירים היו; על פי רוב היה נופל בחלקי לשבת כוס אל כוס עם רודי ולהאזין בחצי אוזן לשיעוריו השוממים במדע החיים כשחובת הנימוס אונסת על פי שאלה מפעם לפעם, בין שתיקה לשתיקה: “אם כן מה ההבדל, רודי, מה ההבדל בין אורגניזם חי לאורגניזם מת, אם בשניהם הרכב התאים הוא דומה?” – “כן, זו שאלה נכונה, שאלה שעד היום לא מצאו לה תשובה מניחה את הדעת.” ממשיך רודי בהרצאתו הדקדקנית כשמסביבנו תוזזות המנגינות והעקבים מטופפים. “המלומד שרדינגר הגדיר את החיים כאותו מצב של החומר שבו העלייה הבלתי פוסקת של האנטרופיה מעוכבת על ידי אספקה של אנרגיה… נוצרת אם כן שרשרת רצופה של תהליכים פיזיים המובילים…” – “כן, אבל האין אפשרות ליצור חומר חי מחומר מת?” – “בזה, אתה מבין, עוסקים הביולוגים זה דורות, ועדיין לא הצליחו להפריד את הכלל העתיק האומר כי Omne vivum ex vivo⁵, אם כי…”

Omne vivum ex vivo; אך כל למדנותו של רודי לא עמדה לו למנוע את מה שמוכרח היה לקרות בתוקף חוקי ברזל פיזיים של משיכה ודחייה; או לעכב תהליך ביולוגי שסופו היה צפוי מראשיתו. דרושים היו רק תנאי טמפרטורה אופטימליים כדי שיגיע לנקודת בשלותו, ואלה זומנו לו בלילה מועד לכך – הה, לילה מכושף! – ליל פורים, ליל מסכות, אז, בביתו של אביבי.

הכול היה צפוי; אך גם הרשות היתה נתונה – בלילה כזה, ליל רשפים וכשפים שכיתות של רוחין ולילין מרקדות בו תחת פנסי נייר צבעוניים ואיזה שד ארור מסמא עיניים ונוסך סם; הרשות היתה נתונה לכל דכפין – לחבוק, לעגוב, לחטוף ולברוח אל החצר הטלולה, אל השדרה הסמוכה, אל אחד המסדרונות האפלים, ואפשר שטיטניה תחבוק ראש חמור ותאמצהו אל חזה. אני, ראש סאטיר היה לי, סאטיר יפהפה, כפי שאמרה לי חגית עוד בחדרי, כשהרכיבה את קני התיש למצחי ואת טלפי התיש לרגלי (“נילי תהיה שלך הלילה, מסכן שלי, תראה אם לא תיפול לזרועותיך מיד כשניכנס,” התנבאה בחיוך מבין כשעמדה מול פני ומשחה את גבותי בקפידה. “אביתר לא ייפול ברשתה, הוא פיקח מדי, זהיר מדי”…): אך מיד בכניסתנו – קרוב לחצות היה זה, וקהל הפיות, הצועניות, האצילים, החצרנים, המוקיונים, כבר היה סחרחר מיין וממחול – ידעתי שליל וַלפּוּרגיס צפוי לי, שמחרו מר. את חגית קרע מישהו ממני ומשכה אל גלגל המחולות בעודנו על הסף. לבדי נדחקתי פנימה לבקש את שאהבה נפשי. תרתי בעיני לחפשה בין מאה מסכות צוחקות, שיכורות, לעגניות, מאיימות, ולא מצאתיה. נקדימון, בדמות אפנדי שמן, משופם, מתורבש, הושיט לי יד וגעה במבטא ערבי: “אדדון דוידוב, מה שלומך? מה שתי הקרניים הללו שלראשך? אחת קרן הקיימת ושנייה קרן היסוד? האם התחפשת לשעיר כדי שנשליך אותך לעזאזל?” מיד אחריו הופיע לנגדי גומפל, ראשו ראש ינשוף, עיניו עיני ינשוף, ונשף מול פני: “מפיסטופלס! יום הדין הגיע, העם בשל לכך! היזהר, שקיעת העולם קרבה!” אסנת, שערה השחור פרוע, שמלתה הצוענית מתנופפת, קפצה אל צווארי, נתלתה בי בנשיקה וקראה: “סאטיר שלי! כמה אתה נפלא! כמה אתה עצוב! תבוא אל מטבחי הלילה?” אך מיד צנחה מעל צמרתי ועפה להיתלות באילנות אחרים. היכן נילי? היכן נילי? שאלו עיני המשוטטות מעל לראשים – ופתאום – חי גואלי! – נגלה לי רודי בעברו השני של האולם, לבוש כרוזן צרפתי, פאה נוכרית כסופה לראשו, מונוקל לעינו, פוסע מדוד מדוד, מחווה קידה לכל הבא מולו ונושק בנימוס את ידי הגברות. “רודי!” מיהרתי לקראתו, “איזו אצילות! והיכן נילי?” אך רודי בחן אותי בעין מונוקל קפואה ואמר ביגון: “Ah, Nili! Elle est au ciel! La bon Dieu l’en a pris⁶” ומיד חלף עבר, פסע הלאה, להחוות קידה לאחרים. חיפשתי את אביתר, אך לביאה היא שנקרתה לפני, בשחורים של נזירה, שביס לבן לראשה, פילסה לה דרך בתוך קהל המסכות כשהיא נושאת לפניה מגש עמוס כריכים, ובראותה אותי, הכירתני ואמרה בדאגה: “ראית את אביתר אולי? פרח לו, הטווס! מראשית הערב…” פסודובלה נתרעש באולם, וסחרחרת המחולות שאטה בטפיפות טלפי שעירים וליליות. נילי לא היתה, גם אביתר לא נראה. ליד שולחן המשקאות עמד אלירז, בשמלה קצרצרת ובשתי צמות צנומות ענובות בסרטים אדומים, ובראותו אותי פיזם בחיוך אשמאי: “והשד יש לו רק צל, ואת זנבו הוא מגלגל, ומחבק את מי את מי? שתה!” נתן כוס בידי… ואז הופיע לעיני – כרוח רפאים במשתה אשפים, הה, צלמה של אהובה.

עמדתי ליד אלירז והכוס בידי, צופה ברוקדים החגים בערפל המתעבה, מנסה לקלף בעיני את המסכות מעל פני העלמות הגבוהות, תוהה ובוהה… מישהו התנגף בי בקרטועיו אל השולחן והטילני אל הקיר. המשקה נשחת ארצה ורגלי מעדו. ואז, בהזדקפי – היא. איך? מניין? למה? הדם אזל מפני. “הולמת אותך מאוד, התחפושת הזאת,” נשאה אלי חיוך חוורירי. “אֵת…” היא ישבה על שרפרף נמוך, שמלת משי לבנה לגופה, כתר מוזהב של מלכת אסתר לראשה, ארנק לבן על ברכיה. לצדה מלח צעיר, זרועו על כתפיה. “איך… פה…” – “אתה רואה. נפגשים…” אמרה בחיוך, מימים רחוקים, כאובים. למלח היו עיניים גדולות, שחורות, עצובות, שחשפו אותי להתבוננותו האדישה. “תכירו,” עלה סומק קל על חיוורונה, “זה יונס, זה אבי.” אבי לא חייך, לא ניענע בראשו, עיניו הגדולות השוו אותי עם מה שידע, עם מה שסבר. “שב,” קירבה אהובה שרפרף לצדה. "מה נשמע?, התיישבתי. “ככה. אצלך?” – “כרגיל.” – “גר עוד בחדר ההוא?” – “כן, על הגג.” – “אבי הוא מלח,” חייכה. “זו לא תחפושת.” – “או,” אמרתי, “חיל הים?” – “צי הסוחר,” ענתה אהובה. “באיזו אונייה?” כופפתי עצמי לשיחה עם בן לווייתה. “עכו,” ענה הלה בסתמית. “הו, עכו!” אמרתי. “אתם, בקו אפריקה המערבית נדמה לי…” – “אירופה,” השיב אבי. “אירופה!” אמרתי. “ועכשיו עוגנים פה, חופשה!” ביקשתי לעורר את השיחה עד שתחפץ, שאלתי בכה ובכה, על אוניות סוחר, ימים, כרכים, שכר המלחים (אהובה התענתה עמי, דומה כי ריחמה), אך אבי לא חפץ. זר ואדיש נותר, במים אחרים. שתיקה עמדה כנד. היכן נילי? היכן אביתר? אסור הייתי אל כיסאי, ומדורת פניה של אהובה צורבת את פני. “מה עם הספר שלך?” שאלה. “ככה, מתקדם. רוצה לרקוד?” שאלתי. אהובה קמה, ידו של המלח צנחה מעל כתפה. פנינו אל נחיל המחוללים, הארנק עוד היה בידה. “הארנק,” אמרתי. “הו, כן!” הסמיקה וחזרה והפקידה אותו על ברכיו של המלח. טנגו נטף כנחלי דבש. מותניה היו רכים, רגליה לא אמונות. “חבר שלך?” שאלתי. “נפגשים,” אמרה. “צעיר מאוד,” אמרתי. “לא כל כך. עשרים ושבע.” – “רציני נורא.” – “שתקן.” גופה היה זר, וצעדינו לא תאמו. “למדת לרקוד,” אמרה. “בקושי.” – “ראיתי אותך פעם ברחוב,” אמרה. “עברתי על ידך. לא ראית אותי, כנראה.” – “למה לא עצרת, לומר שלום?” – "מיהרת, לא רציתי לעכב אותך. חולצות שחורות הולמות אותך מאוד. פעם חלמה עלי, סיפרה. חלמה שנשאתי שק מלא אבנים לאורך רחוב שפטישי אוויר קירקרו את תשתיתו. כלב רדף אחרי והיא רצה להשיגני כדי להזהיר אותי, אך התעוררה בצעקה. “חלום מוזר,” אמרתי. “אני חולמת המון,” חייכה. “עוד באותה דירה?” שאלתי. “כן,” אמרה. “אותה עבודה?” – “כן,” אמרה. מנהלת חדשה באה לגן הילדים. בחופשת הפסח תיסע אל אחותה בגליל. בערבים היא קוראת את “תמול שלשום”. “מה שלום אבא?” שאלתי. “חולה,” נאנחה. “חולה?” אמרתי בדאגה. “מה לו?”

זרוע ארוכה בכסיה שחורה התנופפה לעומתי מעובי יער הרוקדים. לעומתי? היא חזרה והתנופפה אלי בשטשוט אצבעות כמבקשת לאחז את מבטי. כן, נילי! – עבר גל דם בגופי, כה עז עד שדומה היה כי יז על שמלתה הצחורה של אהובה. בזרועותיו של אביתר. מגבעת שחורה, רחבת תיתורת לראשה, ונוצה אדומה כזהורית אש מתנופפת מעליה. התרחקה, התבלעה, ואחר כך, משנפגשו מעגלותינו שוב, צרבה את כתפי באצבעותיה וקראה בשמחה: “יונס!” ושוב המשיך כוכבה במסלולו. “מי זו?” שאלה אהובה, והמנגינה השתתקה.

ליוויתי את אהובה אל המלח. כלה לבנה אל חופת ימה. אמרתי לעגון שם עד ישקוט סער לבי, ופתאום עטה אלי ציפור האש, חבקה את צווארי וצחוק התגלגל מפיה: “יונס! סאטיר! והשפם הבוער!” ראשי הסתחרר. “תכירו,” אמרתי, “נילי. אהובה.” נילי השתחוותה עמוק וקשת רחבה התוותה בידה השחורה. כיונה נוגה עמדה לפניה אהובה וחיוך פירפר על שפתיה. אחר צנחה לצדו של המלח האילם.

האתאר את יופייה של נילי? היא היתה עירומה. לא, היא היתה לבושה. כל גופה התמיר – שוקיה הגבוהות, ירכיה, מותניה, חזה, עד למחשוף כתפיה – היה נתון בנדן של רשת שחורה, חופפת כל חיטוב וחיטוב, כל חמוק וחמוק ביצורי גווה, מגלה סוד ומכסה סודותיים, ומבעדה הבהירו, ירוקים, עלה תאנה ועוד שניים. המגבעת השחורה האפילה את פניה והכסיות השחורות השליגו את זרועותיה. וילוני השיער גלשו כדבש על צחור כתפיה וחצים נתחזזו מקשתות עיניה. היא היתה נחשית. היא היתה אלילית. היא היתה מאושרת.

כה מאושרת היתה, שכשהתפצחה מנגינת הסמבה תפסה בידי וסחפתני אל השיבולת ההוללת ועד־לא־ידעתי הסתובבתי בגלגל. זרועותי הניפו אותה כאלומה, נהגו בטיפופיה, אָּדנוּ אותה ודיהרו. מבעד למערבולת המסתחררת קלטו עיני מדי פעם את פני אהובה הלבנות, הצופות בנו כמו מעבר לצעיפי מים, את עיני המלח הגדולות, החוקרות ממרחק, את חגית המפטפטת עם אלירז וחיוכה מאשר את מעגלי, את רודי המפסיע לאורך הכתלים ומחווה קידות מנומסות, את לביאה המבוהלת, המשוטטת, מחפשת; שוב אהובה, המלח, חגית, רודי נושק ידה של גברת… וכשהתגברה הנגינה והרעישה את עצי היער וזיקים התבזקו בחלל, היתה נילי פראית כשדה. היא עיכזה, הרעידה את ברכיה, טרפה את ידיה מול פני בהשבעות מכושפות. נחשים זינקו אל צווארי מעיניה.

“הו, יונס, מה איתי הלילה… אינני יודעת מה איתי…” נפלה על צווארי מלוהטת, מתנשמת, מיוזעת, משפסקה הנגינה. ראשה רגע על כתפי, עצום עיניים, ופעימות לבי ינקו את נשימתה. פתאום התנערה בבת ראש, אספה את שערה, ופנתה מעלי. תמירה, מתנודדת כסהרורית, שטה בעולם הרוגש, התרחקה, עד שנעלמה במעי המסדרון, מעבר אחר ראיתי את אביתר – בלבוש חול שלו, במכנסיו הצרים, בחולצתו האפורה ובסנדליו – תוהה, שוהה, אובד מחשבות, אחר משתרך בין גלי המסכות ונוהה אל המסדרון, כחבל אחר הדלי.

ולא ראיתיה.

כמה שתיתי? ארבע? שמונה? ח"י כוסות? עם כוסי ורעלי שוטטתי בין החבוקים והבודדים, בין העלזים והעזובים, בין העוגבים והעגומים, וחיפשתי את שחשקה נפשי. התנודדתי אל המטבח וחיפשתיה בין הצובאים על הסירים ולא מצאתיה. נדדתי בין החדרים, ביקשתיה בין תלי הבגדים ובין הנחבאים אל הכלים ולא מצאתיה. עליתי במדרגות, כמעפיל בהר, ותרתי בין המרחששים והלוחשים במרפסות החשוכות ולא ראיתיה. נגחתי בראשי דלת חדר, נכנסתי ומיששתי חושך, משהו נצץ באפלה, על המיטה. נילי? הה, לא, לביאה היתה זו, מוטלת אפרקדן בשחור הנזירה אשר לה. “מי זה?” צרד קולה את החשכה. קרבתי והנחתי את כף ידי על לחיה. “לך! לך!” הצטווחה, ככוס, וידי התלחלחה מדמעותיה. “סלחי לי, סלחי…” מילמלתי בצאתי, וסגרתי את הדלת עליה. נצנוצי אורות העיר התגחללו בעיני כגלגל מזלות סובב. הרבצתי עצמי ליד המעקה ועצמתי את עיני. האם נרדמתי? כמה זמן עבר? זמן רב עבר, כנראה, כי ברדתי שוב לאולם, והנה הוא כשדה קטל. “המשתה תם ורוחות תצאנה כבר לכבד את האולם המתרוקן”. שיירי מנגינות עזובות עוד הוללו בחלל בין שרשרות נייר קרועות. רסיסי כוסות מנופצות היו פזורים על הרצפה. כיסאות ושרפרפים היו הפוכים זה על זה. מסכות בודדות התהלכו כרפאים מחפשים נשמות שפרחו, ובקרני הזוויות התגפפו צלמים שתויים. מישהו קרב אלי, נוטף ריר ככלב שוטה, עט לנגוח כשהוא גועה: “דוידוב!” הדפתיו מעלי והפלתיו ארצה. קם לתפוס אותי בגרוני ותקעתי קרני בבטנו. התגוללנו שנינו על הרצפה המאובקת, ומישהו – אביבי? – גררני החוצה. הספקתי עוד לראות את הרוזן רודי נכנס למכוניתו, לבדו, מתניעה ועוקר ממקומו. “פרוידנטל!” צעקתי. “רודי פון פרוידנטל!” אך כסופה שאט בחשכה הרחק מקולי האובד. צלילי “I love you, I love you to eter-nity” מפי זמרת גלמודה ליווּני מן האולם הריק.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מוטל על שפת הים. הים היה מעונן ונמוך, והחול היה לח. צינה צימררה את בשרי. מבעד לזגוגיות עיני ראיתי זקנה אחת שעומדת מעלי ועושה תרגילי התעמלות. גידים כחולים השתרגו ברגליה, בטנה היתה צבה, ושקיקי שדיה הריקים נסרחו בהתכופפה, נפחסו בהתרוממה. בלה היה בשרה, צהוב־חולי, וראשה היה כבד. ניסיתי להיזכר איך הגעתי אל המקום הזה. רודי הפליג לבדו. היכן היתה נילי? היכן היה אביתר? זכרתי ששירכתי רגלי, ערירי ברחובות ליליים, ופנסי מכוניות נופפו אותי מדי פעם אל דופנות המדרכות. הרחובות היו ארוכים ושותקים והם הלכו והחווירו, ובתים מתים היו עטופים בתכריכי שחר. זכרתי שנכנסתי לאיזה בר שמנגניו עזבוהו וחגו הסתלק, התיישבתי ליד הדלפק, דרשתי משקה, ואיזה בריון מגושם אחז בי וזרקני החוצה. מדוע זרקני? האם תבעתי בכוח? ואולי שתיתי ולא שילמתי? מיששתי את כיסי, הוצאתי את ארנקי ומצאתיו ריק. הזקנה התכופפה, התרוממה, שלחה זרועות מקומטות לצדדים, לפנים, כפיסי רגליה רעדו. אחר כך הלכה אל הים, טבלה כפות רגליה, שיפשפה את שוקיה, עמדה במי ברכיים והִזתה מים על בטנה. הים היה שפוף שפוף ושפות גלים שפלים ליחכו את סוליות נעלי. סרטן עבר במרוצה חיגרת ליד. לאן נעלמה נילי? הה, לילה, לילה ליל אלילים!

כ

מי ימלל גבורות דוידוב? מי ימנה? ב־38' היה עם העולים לחניתה ובאותה שנה הקים את גדר טאגרט,⁷ לאורך גבול הצפון; ב־39' היה עם בוני חומה ומגדל, בעמק בית שאן ועל החולות הלבנים שמול דקליה וצריחיה של עכו היפה; ב־41' תיכנן לפרוץ את מחנה המעפילים בעתלית; וב־42’־43' – נדד בין מחנות הפלמ"ח, הרוחות במדבר הכירוהו, רוח קיץ שזפה פרצופו –

אך לבי לא היה לדוידוב באותם הימים; הוא פירפר ב“המרתף”, או בעליית חדרי.

מה אירע באותו לילה ששינה כך את פניה של נילי? האם “סער עברה וחמס את בסרה, ניצתה”? בערבים היתה באה ל“המרתף” ולא עוד עם רודי אלא לבדה; ולקראת חצות היתה ממהרת לקום ממקומה, מברכת בחיוך כובש צער, או עלבון, ויוצאת אל הרחוב ומנופפת בידה, טקסי! טקסי! – לבדה; ובין שעה זו לזו היתה מרבה לשתוק, ממעטת לשתות, לצחוק, רק מילים בודדות חולפות בינה ובין אביתר כציפורים פצועות הצונחות באמצע מעופן, יושבת היתה מחרישה, מקשיבה ולמדובר כשכף ידה תומכת את סנטרה, לעתים משפילה עיניה ושוקעת בהרהורים, ואולי זוממת דבר מה, לעתים נושאת עיניה, שפתיה מחייכות ומבטה מר… על ידי היתה יושבת, לא עוד לצד אביתר, ובדברו היתה פונה אלי, או אל אחר, כמסתודדת, כמסתתרת, וכששטף דבריה של לביאה היה מציף את השולחן, היתה שנאה נדלקת בעיניה; אך השנאה יאתה לה. יפה היתה נילי בשנאתה.

דברים רבים, הרי גורל, מרעילי דם, אירעו כנראה באותו לילה, באותן שעות אבודות בין אחר חצות לבין טרם שחר, כשהייתי אני שרוי בלימבו של שיכרוני המר: לא רק נילי השתנתה, גם אביתר, גם לביאה. אביתר נעשה חיישן מתמיד, הססן מתמיד, ובדברו היה כובש את דבריו עד כדי גמגום; פתאום היה הרוגז פורץ מתוכו, על זה ועל זה ואין יודע למה, ופתאום היה מעתיר שבחים על מי שאינו רגיל לשבח, ואין יודע למה. ולביאה התקפדה, הצמיחה קוצים כולה, נעשתה תוקפנית מתמיד, שתלטנית מתמיד, לה הנפש ולה הרכוש. את נילי היתה מנדה כאת הסוטה, מנדה אותה במבטה, מנדה אותה בשתיקתה אליה, מנדה אותה בהתעלמותה ממנה, כאילו לא היתה קיימת.

אני?

אני גידלתי לי זקן. כלומר, מעצמו התגדל לו; כביכול מתוך שלא לשמו באתי לשמו. תחילה היה זה בשל הרישול שפשה בי, אותה עצלות מתוך דכדוך שריפתה את ידי מעשות דבר, אפילו מהתגלח בבקרים. שוכב הייתי שעה ארוכה בחומו של החדר, כבתוך תנור, שוגה בהזיות קרועות וטלואות, על נילי, על אביתר, על דברים שאירעו בליל אמש, פתאום נצבט בי לבי על דוידוב, ענן כבד ממלא את ראשי – החוב שלא פרעתיו והחוב המצטבר והולך, שלעולם לא אצא ממנו – אני מתנער בבת אחת, מניח את המיטה בפריעותה, יורד לים, שוחה, מרחיק מן החוף ככל האפשר – הה, מרחקים שאפשר להפליג בהם, להפליג עד תרשיש! – אחר חוזר אל החול, חפוף ראש, צונח אל ערש מנמנם והוזה, מנמנם והוזה… מעט־מעט התכסו לחיי – שרזון שולח בהן – בכשות צהבהבה ורכה, שיער מדושא שצמיחתו לא היתה שווה, מעין פאה ושכחה, סמיך כאן ודליל שם. אחר כך ראיתי כי טוב והחילותי מטפחו – גוזם את הזלזלים, מסרק, מיישר, מדשן, עד שנעשה הדור־נאה, חלק ומעוגל ככְּרי חיטים מָרוח. נערות היו מסתכלות בי בעוברן על פני. כן, זקן נאה מקנה יתרונות מסוימים לבחור שכמותי, אלא שבאותו פרק זמן (בין פרק חניתה לפרק עתלית – למניין שטרות דוידוב) לא היה לבי פנוי לכך. זקן זה, יותר משהתקיים בו מנהג של נוי, מנהג של אבלות התקיים בו.

הה, הקשר שקשרו שניהם – על לביאה מדעת ועלי שלא מדעת – ושכה היטיבו להסוותו בשתיקות, בהשפלות עין צנועות, בצער כבוש שובר לב! גיליתי אותו יום אחד, בשעת אחר הצהריים. קרקס בא העירה, והלכתי לחזות בו, עם בוגרים וטף. כמו בים לעתים, אף כאן – הפלגתי הרחק אל עולמות אחרים: אל גובה החלל עם מעוף הטרפזות העוצר נשימה בתימהון ופחד, אל יערות הודו עם הפילים הגדולים כבדי האוזן ורכי הצעד, אל ארצות הצפון עם מחול מחליקי הקרח, אל ספרד עם תנופת הצלילים הרועשים, השאטות וסחרחורת השמלניות, אל הונגריה, סין, מרוקו… אחר קפצו אל הזירה שלושה נמרים כשלוש להבות אש, והמאלפת, עריצה גאה ארוכת שיער, אמזונה עם שוט בידה, מדבירה את פראותם בניד עפעף ובניע כתף, שקט ותקיף. היא הצליפה בשוטה על הרצפה, ברק חלף, הנמרים קלו, ניתרו על מקומם, ובצליפה שנייה… בצליפה שנייה צלף את אוזני קול צחוק, כה צלול, כה צוהל, קצר וענבלי… שלוש מדרגות למטה, לפני, ישבו שניהם, זרועו חובקת את כתפה וראשה סמוך על כתפו, שערה הדבשי גולש על זרועו. הנמרים, המאלפת, סולמות החבלים, הליצנים, הקוסמים, הלוליינים – הכול נמוג בערפל. עיני ננעצו בעורפיהם, בראשיהם, וכל תנועה שלה השתרטה בחרט ברזל על לוח לבי: הנה החליקה זרועו אל צווארה ואלמה אותו, הנה לחש משהו על אוזנה ושוב צחקה, הנה ניתקה מעליו רגע ושניהם נדרכו אל הזירה, הנה (אריות זינקו פנימה ומעגלי אש הוצבו נכחם) נאחזה בידו כחוששת לנפשה, הנה נלחצה אליו, וכמו אין עין רואה ואין לב נוצר, אין דין ביום דין – הצמידה שפתיה אל זקן לחיו… הה, נילי המתנכרת לאביתר בלילות, אביתר המתכחש לנילי ב“המרתף”…

לא עליך, הקורא, עינויי קנאה כעינויי בימים שלאחר כך, כשבכל קרן רחוב דומה לי הנה יופיעו לעיני, חבוקים ודבוקים, וכשדמיוני אורב למחבואיהם; או בערבים שלאחר כך, כשאני יושב סמוך סמוך אל נילי (השותקת, הסובלת…), שומר חינם את סודם ונשרף בו. אפסח על הקנאוֹת האלה ואספר אותו לילה שבו מיהרתי כציפור אל פח וכביכול מן ההפקר זכיתי.

מסובים היינו ב“המרתף”, החבורה כולה, חוגגים את הופעת החוברת הראשונה של “סימן קריאה”.

כא

נאלץ הייתי להפסיק אמש. תחילה הגיעו מלמטה קולות צעקה, חבטה, גידופים בערבית, ומיד לאחר מכן באה במרוצה גברת זילבר, מבוהלת, מתנשמת: משהו נורא יקרה שם… יש לעשות משהו… לקרוא למשטרה… הם ירצחו אותה… רצתי אחריה למטה, ובהגיענו אל המבוא, נפלטו מפתח דירת ארדיטי השען שני גברים צעירים, וכמלאכי חבלה שביצעו את זממם מיהרו החוצה, עלו על טנדר שעמד ליד המדרכה, התניעו והתרחקו בסערה שהרעישה את הרחוב כולו. מר ארדיטי עמד בפתח כאדם שנמשה מטביעה ומילמל בשפתיים חיוורות: “לחטוף?… בכוח?” – “מה זה אצלכם!” קראה גברת זילבר. “הלוא זה הבן שלך, הגדול הזה!” – “אין לי בן,” לחש מר ארדיטי בעיניים קמות. “אם יבוא שוב, לא אפתח. אקרא למשטרה. אלוהים ירחם עליו, לעשות ככה לאחות… כמעט מתה.” הראה בידו על בתו, ששכבה על הספה ומטלית רטובה על מצחה. נכנסנו פנימה, ומתוך גמגומיו ומלמוליה של הזקנה, שישבה בפינה, עטופת סוודר שחור ומנענעת בראשה בלי הרף, כמקוננת, הבנו מה אירע: אחיה של יונינה, פקיד לשכה ברמלה, אירס אותה, לאחר השתדלויות מרובות, לאחד ממכריו, בעל דוכן לירקות בעירו. יונינה חזרה בה מדעתה ולא אבתה ללכת אחריו. עכשיו באו שניהם לכפות עליה את האירוסים. האח, ברתחתו, סטר לה על פניה, השתולל, הפך כיסאות, ניפץ אגרטל ארצה. בצאתם איימו שיבואו שנית ובכוח ייקחו אותה לבית ארוסה. “בכוח לא ייקחו”, אמר ארדיטי. “כל הזמן השפעתי על יונינה שתתחתן איתו. עכשיו לא. גמרנו.” והזקנה, סבתה של יונינה, אישרה זאת בנענועי ראשה: “היא לומדת פקידות והיא תמצא חתן. יותר טוב.” – “אני לא דואג,” הוסיף ארדיטי. אצילות שירדה מגדולתה עוד הבהיקה מפניו הצהובות, מקרחתו הגבוהה, שכמה פסי שיער אפרורי וחלק כיסו את מערומיה, מאצבעותיו הארוכות והדקות, אצבעות של שען.

יונינה היא צולעת, וחיוכה הדק כמתנצל על כך. אני פוגשה פעם, פעמיים ביום. לעתים שמלתה מנומרת בכוכבים כחולים ולעתים מנומרת בכוכבים אדומים, ולעולם צחה ומבהיקה. מומה לא עיקם את פניה – כאשר יקרה לעתים קרובות – ולבד מ“שושנה” קטנה על לחיה הימנית, חותם של צלקת ישנה, פניה חלקות וגלויות כפני ילדה בת עשר. פעם מעדה במדרסת החצר כשנשאה סל מכולת ובתוכו אבטיח כבד. האבטיח התגלגל לרגלי, ואני החזרתיו לסל ועזבתי עמה לשאתו אל פתח הבית. שאלתי אותה: “מאין אתם?” והיא ענתה: “אנחנו ממרוקו,” וצחקה צחוק צלול, כאילו בדיחה היא זו. מאז היא מכירה לי טובה ומברכת אותי בכל עת בעיניים חמות. אותה “שושנה” קטנה שדמות מטבע לה, מושכת תמיד את עיני, כאילו קמע עתיק הוא זה שכתב סתרים חקוק בו. צליעתה נראית לי כלווית חן לגופה. “בכוח לא יעשו דבר,” אמרתי לארדיטי. “נעזור לכם. כולנו.” יונינה התרוממה מן הכר ונשאה אלי פנים עצובות. רגלה השמאלית היתה יבשה.

כן, חוגגים היינו את הופעת החוברת הראשונה של “סימן קריאה”. העברנו אותה מיד ליד ונהנינו מצורתה, מעטיפתה, שסימן קריאה בצורת יתד גדולה וטיפת דם לרגליה הבהיק בה; מן האותיות הנוצצות, מריחה, ריח דפוס טרי. אסנת קירבה אותה אל פניה, חיטממה בה כבתינוק בחיתוליו, שאפה את הריח אל קרבה – “אה, טוב!” – הפכה דף ראשון בדחילו. בפתח החוברות מודפסת היתה באותיות גדולות מעין הצהרה בשם “שלושה־עשר עיקרים של איני מאמין”; בדפים הבאים באו שירים של אביתר, של אבנר, מאמר גדול של גומפל על שירתו של נקדימון, פרק מסיפור של שאול נון ועוד. בשני הדפים האחרונים היתה רשימה שלי – באותיות פטיט – על “מחזור הטבע בסיפורי גנסין”, רשימה שכתבתיה לעצמי כמה שנים לפני כן, מעין יומן קריאה, והתקנתיה לדפוס עם הכנת החוברת. החוברת עברה מיד ליד, ובהגיעה אל נילי, שישבה סמוך אלי, השהתה אותה אצלה. בעמוד מס' 4 התנוססה כותרת שיריו של אביתר: “שלוש קרובות לאשת הגלב”. “מה זה קרובות?” לחשה נילי. ולאחר שאמרתי לה, החזירה פניה אל הדף, תמכה סנטרה בכף ידה, והשתקעה בשירים כאילו היתה לבדה בחדר וביקשה לפענח סוד הצפון בהם. כשניסיתי להפוך את הדף העבירה את החוברת אל ברכיה והוסיפה להתייחד עמם. פניה השתלהבו. נגעה בזרועי ושמה אצבעה על המילה “פתיגיל”, בשורה שכתבו היה בה: “סכין הגלב בפתח עיניים ואת בפתיגיל עטויה”. “מה זה פתיגיל?” לחשה. משכתי בכתפי. רציתי לחטוף את החוברת מידה, להשליכה, לצעוק: “הקרקס!” באותו רגע שמעתי את קולה של לביאה, קול של תרעומת רוויית שנאה: “כמה זמן את מחזיקה אותה? יש עוד אנשים…” נילי נשאה את פניה אליה בתדהמה, כאילו מהלומה עוררתה מחלום. אחר הושיטה לה את החוברת בשתי ידיה מעל לשולחן ואמרה בצחוק שֵדי: “קחי לך אותה! לא רציתי לגזול ממך!” – “תודה!” התעופף נחש מפיה של לביאה כשנטלה את החוברת לידיה. אביתר, כחותה גחלים מן האש, או כדי לכבות את הדלֵקה לפני שתתלקח, שם זרועו על כתפה של לביאה ולחש לה משהו בחיוך מרגיע. נילי השפילה עיניה. נקדימון, שישב סמוך לנו והמחזה לא נעלם מעיניו, מזג משקה לכוסה של לביאה, לכוסות של אביתר, של נילי, ושלי, ופתח לדבר בשבח “שני שירי אכזב” של אבנר: “תמיד אני מתפלא,” אמר בקולו השמנוני, “איך אחד כמו אבנר יכול להוציא מתחת ידו שירים חכמים כל כך. אתה מסתכל עליו – פרצוף מטופש. אתה מדבר איתו – אין לו מה להגיד. או כשהוא אומר משהו, אתה פשוט מסמיק במקומו – מיני דברים בנאליים… אבל השירים!” – “זה רק מאשר לך,” אמר גומפל מעברו השני של השולחן, “את מה שכתבנו ב’שלושה־עשר העיקרים' על אי־תלותה של השירה. לא רק שאיננה תלויה בחברה, גם באישיותו של המשורר איננה תלויה.” הכול צחקו, לרבות אבנר עצמו, שלא היה מפונק במחמאות ומחל על כבודו למען כבוד שיריו. “איך אתה מצליח לחיות בכפיפה אחת עם השירים שלך?” המשיך נקדימון לשלח בו את חציו המשוחים בדבש. “אתה לא מתבייש בפניהם? כשאתם לבדכם, אני מתכוון. למשל בלילה, בחדר.” – “לעולם אין אדם מתבייש בבניו, אפילו הם פיקחים ממנו,” אמר אבנר. “איזה משפט קלאסי!” קרא נקדימון. “לעולם – אין – אדם – מתבייש…” פתאום – כילד המגלה אמת חדשה – פלטה אסנת: “הגידו, לא משונה לכם שלאף אחד כאן אין ילדים? משונה נורא…” תמימותה של “תגלית” זו, כמו פליטת פה של ילד בחברת מבוגרים על דברים שבצנעה, הביאה במבוכה את הנוכחים. מלבד את גומפל, שקרא: “זה רק מאשר לך מה שאומרים עלינו – שאנחנו חבורה עקרה!” – “רוני עקרה לא ילדה! רוני, רוני, חברי שיר!” פיזם אלירז. לביאה היתה שקועה בקריאת החוברת שהיתה מונחת על ברכיה. עכשיו כאילו ביקשה היא לפענח סוד הצפון ב“שלוש קרובות לאשת הגלב”. עכשיו היו פניה שלה משולהבות. נילי הריקה כוסית אל קרבה ולחשה לי: “שאל אותה למה היא מחזיקה את החוברת כל כך הרבה זמן. יש עוד אנשים…” – “שאלה שכדאי לעיין בה, שאלת הילודה,” מזג נקדימון עוד כוסית לעצמו. “ארבעה זוגות נשואים יש לנו שאינם פרים והם רק רָבים! השירה אין לה התחייבויות כלפי החברה, כפי שכתב גומפל, אבל המשוררים! חוסר אחריות מצדכם, רבותי! המדינה זקוקה לכוח אדם! גזע של צוערים צוהלים ובריאים! קצינים לצה”ל! פקידים זריזים ומוכשרים! אם תיתנו דעתכם על מצב הביטחון…" לביאה סגרה את החוברת והטילה אותה על השולחן. רגע ישבה והסתכלה נכחה כשמזימה בעיניה, אחר אמרה לאביתר: “בוא, נלך.” “למה, לביאה?” שם אביתר את ידו על כתפה, “לא מאוחר עדיין.” “אתה יכול להישאר. אני על כל פנים הולכת,” נטלה את תיקה וקמה. “נשב עוד קצת,” אחז אביתר בידה בתחנונים, אך היא משכה ידה ממנו ונדחקה לצאת. אביתר התרומם ממושבו ונגרר אחריה. “הולכים לקיים מצוות!” קרא אחריהם נקדימון. נילי מזגה עוד כוסית לעצמה.

הגיעה שעת חצות – אותה שעה שבה ממהרת לכלוכית לרוץ לביתה – אך נילי לא קמה. ישבה במקומה וערפל הרהוריה שם חיץ בינה ובין הפטפוטים, ההלצות, השיחות והצחוק שמסביבה. מדי פעם מזגה כוסית לעצמה, גמעה ממנה, והוסיפה לרקום לה כנראה גיזת זהב שמוות במגעה. “את מגזימה,” לחשתי לה כשראיתיה מוזגת שוב. משכה בכתפיה וגמעה שוב. מעט־מעט נח מין חיוך מוזר על פניה, נשיקת מלאך מעולם אחר. כמה יפתה בסהרוריות זו, כששפתיה פשוקות מעט! הכול קמו והלכו – השעה כבר היתה שתיים – והיא נשארה יושבת, מאופדת בעשן הסיגריה שלה ובהבלי המשקה. “הולכת?” שאלתי. לא ענתה. הטילה את הסיגריה הדולקת אל המאפרה וראשה צנח על זרועותיה. “מה יש לה?” שאל המלצר בהסירו את הכלים. “עייפה,” אמרתי. “יש לך ממחטה?” שאלה בלי להרים ראשה מעל השולחן. הוצאתי ממחטה מכיסי ונתתי לה. לאחר שמָחתה את עיניה, נשאה את פניה הלחות ובהתה נכחה. איש מלבדנו לא היה ב“המרתף”. עזובה של “לילה גיבן, עייף”. פתאום אמרה: “אני שונאת אותה, יונס! כל כך שונאת אותה! אני מתפללת שמישהו יציל אותי מן השנאה הזאת!” ולאחר ששמה את ממחטתי בארנקה: “וגם אותו. אתה לא מכיר אותו, יונס!” אחר דיברה ללא מעצור: אביתר הוא פחדן, הפכפך, חלש אופי. חי בשקרים, מקיף עצמו בשקרים, כובל את עצמו בהם. פעם אמרה לו זאת ועל כך ענה לה שאת האמת הוא משאיר רק לשירים. אבל לא, גם בהם הוא אומר רק חצאי אמיתות, כי איננו אמיץ, ומשורר שאיננו אמיץ ואיננו מתאכזר לעצמו, לעולם לא יגיע לעומק רב. כמה הוא חושש להסתכן! כמה הוא חושש להיראות עמה! פעם הלכו ברחוב וראו אותי מרחוק ומיד משך אותה אל מאחורי הפינה, “אחזתי בידו ואמרתי לו, ממי אתה מתבייש? יונס הוא חבר שלי, ושלך, ומה אכפת לו? ומה אכפת לך?… לא, בשום אופן לא… כל ההתחמקויות האלה, ההתגנבויות, משחקי המחבואים, זה הורס אותי, מוציא אותי מדעתי!” ומדוע הוא חי עם לביאה כשאיננו אוהב אותה! איך אפשר לחיות בהעמדת פנים תמידית! איך אפשר להימצא פנים אל פנים, ביום ובלילה, עם זולוּת כזו, חסרת כל שאר רוח, עם פרצוף כזה, של תרנגולת חולה! ואיך אין הוא מרגיש בחילה בעצמו? ושוב – משום שהוא נכנע לרודנות, נכנע לתקיפות, פוחד לעורו, חושש מפני הרפתקה, מפני הסתכנות כלשהי! “הלוא השירה עצמה היא הרפתקה, ואיזה משורר אמיתי חושש להיות הרפתקן! פעם אמרתי לו כמה הוא חסר כוח החלטה, ואז – ציטט לי איזה שורות של אליוט: ‘תבוא עת, תבוא עת… לרצוח וליצור… עת בשבילך ועת בשבילי, ועוד עת למאה אי־החלטות’. אחר כך, בבית, קראתי את השיר ורציתי לומר לו, כמו האישה ההיא שמניחה את ראשה על הכר: 'זה לא מה שהתכוונתי לו, כמו האישה ההיא שמניחה את ראשה על הכר: ‘זה לא מה שהתכוונתי לו, זה לא זה, כלל לא זה’… אבל בין כה וכה לא היה מבין. טיפוס בוגדני. בוגד באשתו, בוגד בי, ובוגד עם שתינו בעצמו.” המלצר ניגש אלינו והתנצל שהגיעה עת נעילה. יצאנו לרחוב. אמרתי לה: “איך תחזרי עכשיו? להזמין לך מונית?” עמדה רגע ממושך מול החשכה, אחר אמרה: “אלון אצלך הלילה. אם לא אכפת לך. תפרוש איזו שמיכה על הארץ, אישן עליה. בין כה וכה הכול אבוד.”

כשנכנסנו לחדרי נפלה על המיטה, ומילמלה: “הראש מסתובב לי נורא. נורא.” כיסתה את פניה בידיה מפני האור וקראה כמו מכאב: “כבה את זה! אינני יכולה לסבול…” אחר כך, בחשכה, אמרה בשקט, “בוא, בוא.”

הה, חדרו הצנוע, הנזירי, של הפַּסל הגלמוד פולישוק! מה לא שמעו כתליו המאזינים בחשכה, מה לא נדהמו לראות בהחוויר עליהם אור הבוקר! פורענויות – אומרים היסטוריונים – חוזרות על עצמן, אך לעולם לא באותה צורה עצמה; כך גם בחדרי. שוב היתה שעת בוקר מאוחרת. נילי ישבה על המיטה, שעונה אל הקיר, מעשנת ומטילה את האפר אל המאפרה שבכף ידה. אני על הכיסא, למולה, ירא לדעת, ירא להבין מה אירע, מה צפוי, מי הייתי לה, מי אהיה לה. שוב, כבליל אמש, דיברה, דיברה, כאילו מאליהם התגלגלו הדברים מפיה: לביתה לא תחזור עוד. הכול הרוס, הרוס. צר לה רק על הילד. מה תעשה בו? לאמה לא תוכל למסור אותו. אנוכית כמוה, וחיה עתה עם איזה תעשיין עשיר. רומן חמישי, או שישי, מאז נפרדה מאביה. כשהיתה היא בת שמונה בגדה בו עם מהנדס אחד שהיה ידידו הטוב ביותר, עוד מרוסיה. היא זוכרת זאת היטב, ותמיד רצתה להיות יפה וגאה כאמה, והנה גלגול שני. תורשה כנראה. ודווקא משום כך אמה לא תסלח לה, תגרש אותה מעל פניה. ואין היא משלה את עצמה ביחס לאביתר. לעולם לא יחליט לחתוך. אוהב, ואולי לא אוהב, בעצם אוהב את עצמו יותר מכול, אבל לחזור לא תוכל. תמצא לעצמה עבודה כגרפיקאית, באותו משרד שבו עבדה לפנים, של אחד מידידי אביה המסכן, המתגורר עתה בחיפה. תשכור לה חדר ותיקח את הילד אליה. לא קל יהיה, אבל אינה יכולה לשאת עוד את החיים באותה שכונה אקדמאית, בורגנית, משעממת, עם אותן שיחות תפלות בין השכנות, אותם תככים קטנים בין בעלי משרות, אותן מסיבות, פעם בבית זה פעם בבית אחר, שכל תוכנן הוא פטפוטי נשים ונאפופים שמתוך הסכמה הדדית, כדי להפיג את השעמום… “אינך יודע מה זה, יונס, אינך יכול לתאר לעצמך איזה מין חיים עלובים…” קול צעדים עולים במדרגות נשמע. נילי השתתקה. מעכה את זנב הסיגריה בצלוחית שבידה ואמרה בשלווה: “זה רודי.” בהלה עברה בי כאש, כמו אז, עם אהובה. “מה נעשה?” לחשתי. “תיארתי לי שיבוא,” אמרה. נשאה את פניה למעלה ועצמה את עיניה, כמוכנה לקבל עליה את הדין. קרן שמש הפזה את שערה הארוך, הרך. דפיקה נשמעה על הדלת. “לפתוח?” לחשתי. “פתח,” משכה בכתפיה. קמתי ופתחתי. רודי היה חיוור, פרוע ראש, בלתי מגולח. “סלח לי שאני מפריע לכם,” אמר על הסף, בקול חרוך. “תיכנס,” אמרתי. נכנס והתיישב על הכיסא. לבוש היה בחליפה מהוהה, וצווארון חולצתו לא היה ענוב, כמרוב חיפזון. בחן רגע את פניה של נילי ואמר במין יובש קשה: “תראי, נילי, לא אכפת לי מה שאת עושה עם עצמך, את יודעת את זה, אבל את לא יכולה להשאיר עלי את הילד. בתשע צריך הייתי להיות במעבדה. עכשיו עשר וחצי. זה לא תפקידי להלביש אותו, להאכיל אותו ולקחת אותו לגן. אני חושב שזה מובן לך.” רודי הפסיק וציפה לתשובה. נילי גיששה בידה על המיטה, מצאה את חפיסת הסיגריות, הוציאה סיגריה מתוכה, הדליקה אותה ופלטה סילון ארוך של עשן לעבר החלון. “מה אתה רוצה שאעשה,” אמרה בשקט. האוויר היה כמיתר מתוח, רועד. אור בוקר שלו מילא את החדר, אך הוא היה רווי פרפורי הלילה הקודם ופרפוריו הכלואים של רודי. עצוב מאוד היה, מעין כמיהה לקץ. “אמרתי לך,” אמר. “לא מעניין אותי איפה את מבלה ועם מי את מבלה. את יכולה לישון בכל מקום שאת רוצה. אני רוצה שבשבע תהיי בבית. אני לא מחויב לשמוע את הבכיות שלו, אמא, אמא, ולקשור לו את השרוכים. אין לי פנאי לזה. אני עובד, את מבינה? ואותו דבר אחר הצהריים, ובערב. יש לך חובות מסוימות.” נילי הטילה אפר על הצלוחית שבכף ידה ושתקה. שתקה רגע שנדמה לי ממושך מדי. משום מה חשתי עצמי שותף לטינתו של רודי. לבסוף נשאה את פניה אליו ואמרה: “מאין ידעת שאני כאן?” רוגזו של רודי השתלט על קולו. “זה נמשך כבר יותר מחודשיים, העניין הזה,” הסמיקו פניו. “לא שאלתי אותך לאן את נוסעת בכל יום ומה את עושה עד אחר חצות. כל זמן שדאגת לו, לפחות. אבל עכשיו זה עובר את הגבול, נילי. וגם לסבלנות שלי יש גבול. אם את רוצה… אם את רוצה לגמור – בבקשה. אבל ככה לא גומרים. צריך להחליט על כמה דברים. את יודעת איך שזה נעשה. את לא יכולה גם לחיות בבית וגם להפקיר הכול, אני עושה אידיוט מעצמי, להאכיל, לטפל… ואני מפסיד זמן, כסף, עצבים… אני לא מחויב לנסוע בבוקר העירה ולשאול עלייך בבתי הקפה במקום להיות בעבודה… או להתרוצץ ברחובות עם המכונית… ולשלם קנסות נוסף לכול…” הוציא פתק מקומט מכיס מקטורנו והטילו על השולחן. “זה לא ילך ככה, נילי.” חיוך קל של לגלוג עלה על שפתיה של נילי בהביטה בפתק שעל השולחן. עמדתי ליד הדלת כשומר לפתח, צופה בעל כורחי, עד לא קרוא, זר בחדרי, מוזר לעצמי. רודי גם, מישמש בכיסו במפתחות ואמר: “אני רוצה שבשלוש תהיי בבית ותיקחי את רמי מן הגן. אם את רוצה לנסוע עכשיו – בבקשה.” נילי המשיכה לעשן ולא זעה ממקומה. עוד רגע המתין רודי לתשובתה, אחר פנה אל הדלת ובעוברו על פני אמר: “תסלח לי על ההפרעה,” ויצא.

ניגשתי אל השולחן ויישרתי את הפתק המקומט שנשאר מוטל עליו. חייב היה בתשלום קנס לפי סעיף 5, חנייה במקום אסור. נילי כיסתה את פניה בידיה ואמרה: “אני איומה יונס, אני איומה נורא.” תחבתי את הפתק לכיסי. “את צריכה לנסוע,” אמרתי. “אני טיפוס נבזי, יונס,” עלתה הבעה חטאה על פניה. “ואתה יודע מדוע? מפני שכל העסק הצחיק אותי, הצחיק אותי נורא. בקושי התאפקתי מלפרוץ בצחוק. וגם עכשיו. כאילו לא נוגע… כאילו אני צופה באיזה מחזה… לא ממשי כזה… מין בדיחה סיוטית…” אחר כך הישרה מבטה אלי ואמרה: “בעצם, אתה אשם בכל זה. אלמלא באת אז, באותו ערב…”

כב

היום, י"ד בכסלו, הוא יום השנה הרביעי למותה של אמי זכרונה לברכה, ואת השורות הבאות אני מקדיש לזכרה. הקורא יכול לפסוח עליהן ולא יפסיד דבר מסיפור המעשה. בהיותי בבית הקברות עמדתי ליד מצבת אמי, וככל שהשתדלתי לרכז מחשבותי בה, לא עלה בידי. דברים שונים הסיחו את לבי. תחילה נדד מבטי על פני הכתובות שעל המצבות הסמוכות; אחר כך ניצנץ בי רעיון לסיפור מבדח על איש עשיר שקנה אחוזת קבר לו ולאשתו, בנה עליה ביתן נאה עם כיפה ושער ברזל, ומשמתה אשתו וקברה שם נשא אישה אחרת, שהשביעה אותו לבל ישכב עם אשתו הראשונה במותו, וכשמתה עליו גם זו, לא ידע עם מי מהשתיים ישכב. מאחר שהירהרתי בסיפור נזכרתי בספר דוידוב שלא כתבתיו ובמשפט התלוי מעלי, על חוב הכסף והחוב למת. אחר כך נכנסה לשורת המצבות שבה עמדתי איזו הלוויה ספרדית, ומראה נערה יפה במטפחת משי ירוקה, שעמדה סמוך לי והתייפחה אל ממחטתה, משך את עיני. בושם זול נדף ממנה, שתמיד הוא מעורר בי איזו כמיהה. משפסקה להתייפח שאלתיה מי הנפטר. “איש יקר,” נוצצו דמעות בעיניה. “איש יקר.” – “שמו?” התעניינתי. “משה. משה אבולעפיה. נהרג. תאונת דרכים. נורא. כזה צעיר. רק לפני חודש קיבל טקסי חדש.” עמדתי והתאבלתי עמה על אבולעפיה, ומשנסתם עליו הגולל פסעתי לצדה עד שער בית הקברות. בנסיעתי הביתה כירסמוני רגשי נוחם. אין אלוהים בלבי. כשלושים שנה מחייה מסרה לי אמי זכרונה לברכה. לא היה לה קרוב ממני. וכשאני עומד על קברה, פעם אחת בשנה, גם אז איני מעלה אותה על לבי.

אמי, גיטה לבית יודלביץ‘, היתה אישה נמוכת רוח וידועת מכאוב. עברו רק שנים אחדות מאז עזבו היא ואבי את כפר גלעדי, וכבר נמחו מעליה זוהר יופיו של הגליל וזוהר יופייה כחלוצה, ולבשה שמלת דאגות בית, ולאחר מות אבי – שמלת אבלות. את הימים הרחוקים לא היתה מזכירה עוד. קיוסק קטן היה לה בקרן הרחוב, ובו שתי צנצנות של סירופ. אחת אדומה ואחת ירוקה, קצת כעכים, קצת ממתקים, והרבה צרעות מזמזמות בשעות הצהריים ומוצצות בדבקות את פיות הנופת. זאטוטי השכונה, שהיו מתגודדים ליד הדוכן בהפסקות שבין השיעורים, או בשעות הערב המוקדמות, היו מורטים את עצביה. היתה טורדת אותם כטרוד את הזבובים מן הריבה, ואלה היו עומדים ומהמים. נוטלים במשיכה, ולעולם לא היתה יודעת מי מהם שילם ומי לא. עד שמונה או תשע בערב היתה עומדת שם על משמרתה, וזכור לי איך הפנס המפויח, פנס־שדה עשש, שהיה תלוי בקרס ברזל ארוך מעל לדוכן, היה מטיל אדמומית בפניה הדאוגות. מתבייש הייתי בה ובפרנסתה, מפני הילדים ומפני עצמי, ומרחיק רגלי מתחומו של הקיוסק, לבל יראוני לא במחיצתו ולא במחיצתה, כביכול כדי לשים פדות בינינו. בכל יום הייתי שואל את עצמי – במרירות, בטינה – מדוע צריך דוכן זה לעמוד דווקא סמוך כל כך לבית הספר. בערב, כשהיתה מגישה לי את ארוחת העוני – חביתה וסלט, סלט ולבן – הייתי שותק שתיקה עקשנית, דווקאית, ששום שאלות שלה – מה אמר המורה? איך עברה הבחינה? האם עודני חש בגרוני? – לא היו עשויות להוציא אותי ממנה. מעולם לא עשיתי לה נחת רוח בבשורות טובות, לא כשהייתי זוכה בציונים טובים ולא כשהייתי זוכה בשבחים על חיבורי. כשלמדנו את ״שירתי״ של ביאליק, ראיתי את אמו בדמות אמי, אלא שלהבדיל ממנו, לא ריחמתי עליה. לעומת זאת, שוגה הייתי בחלומות שיום אחד אהיה סופר גדול, כבנה של אמו. כל מה שכלאתי ממנה – ואגרתי לעצמי – אפרוק באותיות נאות על הנייר. בערבי שבת היינו יושבים שנינו אל השולחן, המכוסה מפה לבנה, באותו חדר נמוך, מסויד, שצללים עצובים נעו על כתליו, יושבים ושותקים. שמור עוד בפי הטעם המר של הדבש, המרוח על החלה הרכה, שהיה בא אל חכי החנוק מדמעות. געגועים היו עולים בי אז על אבי המנוח, שהכרתיו רק מתצלומים אחדים ומסיפוריה הקטועים של אמי. אבי, שאול רבינוביץ’, היה איש כיפח, בעל גפיים ארוכים, גולגולת גרמית וגבות עבותות מאוד. אף כי הייתי רק בן ארבע כאשר נפטר, דומה לי עד היום שאני זוכר את קולו העבה והחם, את שיעולו המעלה ליחה, את צחוקו העמוק, וחש את ידיו הגדולות, המדגדגות את בית שחיי, ואת ראשו הקירח למחצה, המתגפף בבטני. מיתה משונה מת אבי. מערכת שיניים תותבות היתה לו, שבכל ערב, לפני לכתו לישון, היה נותנה בתוך כוס. פעם שכח לעשות כן, בלע את השיניים בשנתו ונחנק. לאחר מותו הוריש לנו תיבת עץ ובה מפתח צינורות גדול, צבת, שני פטישים; שלט פח חלוד, “אינסטלטור, כל מיני תיקונים באחריות”, שנשאר תלוי בפשפש החצר שנים אחדות לאחר שהסתלק. בכוננית הרעועה שבחדר נותרו כמה ספרים רוסיים שהביא עמו מאוקראינה, וכשהיה עולה זכרו לפני, הייתי פותחם ומדפדף בהם: כרך גדול של שייקספיר, בעל דפי קלף, עם תחריטיס נאים של רומיאו ויוליה. אותלו הכורע לפני דסדמונה, אופליה היפהפייה הצפה על המים בין ערבי הנחל; כרך גדול של פושקין עם רישומי טוש של טטיאנה הענוגה ולאת העיניים, של אונייגין בדו־קרב עם לנסקי, של בוריס גודונוב, חגור חרב ורכוב על סוס לפני איזה מבצר טטרי; כרך של “פאוסט” עם מפיסטופל חד הזקן ועקום הרגליים; כמה ספרים בעברית, בהוצאת “תושייה”… את אבי המת אהבתי והייתי מתגאה בו בפני חברי, שהיה גיבור חיל בקמיניץ־פודולסק והרג שני קוזאקים, שהיה חבר בכפר גלעדי והגן עם טרומפלדור על תל חי, ואף כאן, בעיר, היה מפקד פלוגת הגנה… מה היה שם בכפר גלעדי, כשהורי היו חברים בו? פעמים רבות הייתי שוגה בדמיונות על כפר גלעדי זה, קן נשרים בראש צור, חלקת אלוהים קטנה בחלומותי, ששומרים עטופים עבאיות מגוננים עליה. מה עשה שם אבי? מדוע עזב וירד העירה? האומנם היה בין מגיני תל חי? זכור לי שערב אחד באו שני גברים מגודלים, עבי שפם, אל ביתנו, במעילי צבא ישנים ובנעליים כבדות ושוחחו עם אמי שעה ארוכה מאוד, עד הירדמי, ובבוקר אמרה לי שהיו אלה חבריו של אבא מכפר גלעדי. ולאחר מכן, פעמים אחדות היו אנשים אומרים, אה, בנו של רבינוביץ' מכפר גלעדי… כן, גיבור היה אבי בדמיונותי, ולאחר שנים, בסיפורי בוסר שכתבתי, התגלגלה לי דמותו בכמה דמויות שבהם, ולא מצאה את גאולתה. פגומה ונלעגת יצאה מתחת עטי. שלא ברצוני היתה מלעיגה עלי, שלא ברצוני הייתי אני מלגלג עליה.

אך אמי, טינה סתומה היתה לי כלפיה, והתביישתי בה. כשלמדתי בגימנסיה נקראה לשם יום אחד לאחר שנענשתי על איזה מעשה תעלולים במורה מסכן לטבע, וכשראיתיה מרחוק, ברחתי והסתתרתי בבית השימוש שבחצר כשעה שלמה. אחר כך, כשאמרו לי חברי, אמך חיפשה אותך, אמרתי, לא יכול להיות, איך היא נראית? וכשתיארו לי אותה, אמרתי שאין זו אמי, אלא קרובה שלנו שבאה מפולין. עד היום אינני יודע איך עלה בידה לכלכל את לימודי ארבע שנים בגימנסיה מפרוטות מרכולתה העלובה; אך ככל שהרבתה להעניק לי, להשפיע עלי אהבתה, לדאוג למחסורי, להלל אותי בפני, בפני השכנות, בפני חברים שהיו נכנסים אצלי – כן התכחשתי לה יותר. הכול, הכול היה למורת רוחי – דיבוריה, שתיקותיה, קולה הרך והעגום, סבלנותה שאין לה סוף, אנחותיה הלא נשמעות במיטתה שמעבר למחיצה, מחשבותיה, שיכולתי לשומען, בשוכבה ערה, חלומותיה הרעים שיכולתי לראותם, דאגתה לי, דאגתה, דאגתה… האם לא נקפני לבי על כך? כן, אך על הרוב בהיותי מרוחק ממנה, כשלא שרוי הייתי בכפיפה אחת עמה; וגם אז דוחה הייתי את מתן שכרה לעתיד לבוא, לכשאהיה גדול ומפורסם, ואז אבנה לה טירה על מרומי הר, הרחק ממני ככל האפשר, שם לא תדע מחסור ודאגה, שם תוציא בנחת את שארית ימיה. כשהלכתי לקיבוץ, דומני שיותר משעשיתי את הדבר לשמו, עשיתי כדי לרחוק מעליה; או כדי להכעיסה, שהיתה משעשעת את לבה במחשבה שאלמד באוניברסיטה. בלהט של קנאי דחיתי את תחנוניה. אוניברסיטה! – קראתי חמס – כשבוזזים את הנשק בחולדה! כששמים מצור על רמת הכובש! מה היה אבא אומר על כך? די היה בהזכרת שמו של אבא כדי שתשפיל את עיניה ותחריש. שבת אחת – הה, שבת שחורה! – באה לבקר אותי בקיבוץ… אנוס הייתי לשבת עמה ליד השולחן בחדר האוכל ארבע ארוחות תמימות! ללוותה אל מאחרי הכיריים משום שעלה ברצונה לראות את המטבח! להראות לה את הלול, הרפת, מטעי הבננות, מחסן הבגדים! להשתהות עמה ליד חברים שפגשה בשבילי הקיבוץ ונכנסה בשיחה עמהם! בוקר השבת היה כבר אבוד, ואחר הצהריים, בדעתי שאם תישאר כל היום כולו אפסיד את שנת השבת שלי (אחת מנחמותי בחיי עמל אלה שטבעי העצל לא הסכין להם) – התרוצצתי בקיבוץ למצוא אם יש רכב הנוסע לתל אביב. כן, היה; ובנימוקים של חסכנות שיכנעתי אותה שתיסע בו. כך עכרתי עליה יום שהיה מתוק בחלומותיה, וזכור לי איך נפרדה מעלי, בעצב, בלב כבד, בעיניים לחות, כשידה מנופפת לי מן החלון.

אחר כך בצבא… האם בגלל פחד המוות התרכך לבי אליה? דומני שהיו אלה ימי האושר היחידים שידעה עמי, אף שהדירה שינה מעיניה וחרדה לגורלי. הייתי בא לחופשות קצרות, חטופות, ממשלטי הנגב, והייתי משיח עמה כפי שלא השחתי מעולם, מספר לה על הקרבות, מעודדה, מנחמה, נושק לה בבואי ובצאתי. “יונס,” היתה מחזיקה בידי כחוששת שהמוות יחטוף אותי ממנה. “אני יודע, אמא, יודע,” הייתי מנשקה במצחה. “ותכתוב הרבה, אל תקמץ.” הייתי כותב הרבה ולא מקמץ.

אלא שלאחר מכן, בתקופת לימודי באוניברסיטה – שוב חזרו הדברים לקדמותם. בירושלים היו לי ריטה, שולה, נועה, והיה עלי לסלקה מדמיוני כדי שלא ארגז על משכבי. כן, בחלומותי היתה מופיעה בכל זאת. תמיד יפה משהיתה, תמיד לבושת הדר. פעם ראיתיה בנשף מלכותי בארמון הצאר הרוסי, צמידים על ידיה ושמלת משי לבנה נסרחת לרגליה, נשענת על זרועו של אופיצר משופם. משראתה אותי, הסמיקה ואמרה: תכיר, זה אביך. אבי מת, אמרתי בחלחלה, אבי מת. האופיצר חייך אלי חיוך שועלי ואמר: אתה טועה, בני, בקמיניץ־פודולסק הייתי, בקמיניץ־פודולסק… פעם אחרת ראיתיה משחקת קלפים בחברה של נשים מכובדות וצעיף ורדרד מונח על כתפיה החשופות. הטילה על השולחן קלף של חמישה לבבות ועליו קלף של חמישה יהלומים. עמדתי מאחורי גבה ולחשתי לה: את המלך, את המלך! נשאה אלי חיוך מלא אהבה מעבר לכתפה ואמרה: התכוונת לג’וקר, בני לג’וקר…

לאחר שהכרתי את אהובה – בזמן עבודתי בנגב – שהיתה אז גננת בבאר שבע, הבאתיה ערב שבת אחד אל בית אמי. כה נרגשת היתה אמי, שהאדמומית שפרחה בלחייה עשתה אותה צעירה ויפה. סעודה חגיגית הכינה לנו, וכל שעת הארוחה לא פסקה מלדבר בשבחי. היו אוזניים לשיחתה, ובעיני אהובה הצטיירתי באותה שעה לא רק כבעל כישרונות מזהירים, אלא כבן למופת וכמי שעתיד להיות בעל למופת. ליוויתי את אהובה לבית הוריה, וכשחזרתי, מצאתי את אמי ערה, יושבת ליד השולחן וקוראת בעיתון הערב. הסירה את משקפיה מעיניה, נתנה בי מבט מאיר ואמרה: “תמזוג לי כוס תה, יונס?” לבי נלחץ בי עד דמעות: פעם אחת ויחידה היתה זו בחייה – ככל שזכור לי – שביקשה ממני להגיש לה כוס תה לשולחן. כן, את אהובה חיבבה מאוד, וזו החזירה לה מנה אחת אפיים חיבה וכיבוד אם. איש לא השפיע עליה כל כך הרבה טובה כמו אהובה באותם הימים. העתירה עליה מתנות – מטפחות ראש, מפיות, כלי בית שהיו חסרים לה – מעולם לא באה בידיים ריקות. מדיחה היתה את הכלים לאחר הארוחות, מכבדת את הבית, מקשטת אותו. ולאחר חתונתנו – היתה מושכת אותי בכוח לבקר בבית אמי אחת לשבוע לפחות, ואחר עשתה לה מנהג קבע להזמינה לביתנו לערבי שבתות. אביב קצר מדי היה זה באחרית ימיה. שוב השתלטה עלי בנוכחותה אותה מרה שחורה כבילדותי. יושב הייתי ומחריש. בעיקשות, ברשעות, או מוצא לי אמתלות שונות לפרוש מן השולחן, שישיחו להן שתי הנשים, אישה עם רעותה. “איזו תכונה מוזרה יש לך, יונס,” אמרה לי פעם אהובה, “שאתה רע לאלה שאוהבים אותך…” חודשים מעטים לאחר חתונתנו חלתה אמי ומתה. כאילו אמר לה לבה – לבה התמים, שלא ניבא מה ילד יום – כי הפקידה אותי בידיים נאמנות, וחייה שלה סיימו את תפקידם.

כג

לחניתה הגעתי בשעת אחר הצהריים, כמה ימים לאחר אותו לילה עם נילי, לאחר אותו בוקר עם רודי. החורש הקיף מכל עבר, האלה והאלון והעוזרד והקטלב והחרוב והאדר הסורי, וריח צונן של אורנים נישב באוויר. רחוק רחוק, חלום רחוק ורע, היו לילות “המרתף” המכוהלים, הבקרים החולים בחדרי, הציפיות, רטיטות הלב המעלות זיעה קרה על המצח. גבהו שמי השמים מעל לג’בל לחלח וג’בל מרדה ותל אלהוה וסהל־בנה, ומראש הפסגה נשקפו עמקים ירוקים, לדרום ולמערב, עד הים הכחול הלוקק את סולמה של צור. ישבנו על ספסל נצרים בגינת בית המרגוע, הצללים התארכו וצפצופי ציפורים טיפטפו מתוך הצמרות המסתודדות, ואצטרובל באצטרובל הקיש. נחום דולב לא אבה לספר. “תראה,” אמר, “לא על הכול אפשר לכתוב. יש פרשיות… עבר זמן קצר מדי… האנשים עוד חיים… לא פשוט…” הפצרתי בו. היסס. סרק באצבעותיו את בלוריתו הבהירה. השהה מבט על שיח פרוע של אלת המסטיק. הוציא חפיסת סיגריות מכיסו. “תראה,” אמר, “דוידוב הוא דוידוב. כולנו יודעים. אדם שנהפך כבר לאגדה, או לסמל. אי־אפשר ככה פתאום… אתה מבין, התקופה שלו כאן… נשאר ככה איזה משקע לא נעים… ברור, זה הכול אנושי, דברים כאלה קורים, ואולי דווקא… אבל אז… זה היה גלוי מדי, וממנו לא ציפו… בייחוד בתנאים ההם… אני מבין שבביוגרפיה צריך להראות גם את הצד השני, חולשות וכל זה… אבל במקרה זה… לא פשוט… אולי תפסח לעל פרשת חניתה… או פשוט תכתוב שהיה כאן כחודשיים מיום העלייה עד אמצע מאי, עבד, שמר, היה במסע לג’רדייה עם וינגייט… וזהו…” רק לאחר שהבטחתי לו על דברתי שאראה לו את הפרק לפני שיובא לדפוס, ניאות לספר.

פרשת חניתה, זו שממילא לא היתה נכללת בספר, גם אם הייתי כותבו, כך היתה:

דוידוב היה באותה שיירה בת ארבע מאות איש שהגיעה אל רגלי ההר בבוקר העלייה, 23 במארס 1938. עם יתר המתנדבים מכל קצות הארץ היה מכתף קורות פחים, סלילי תיל, כלי עבודה, במעלה ההר, בשביל הנפלס בתוך סבך השיחים הפראיים. הוא זכור היטב מאותו יום, כי קולו היה מתגלגל מראש הטור ועד סופו, בשיר, בקריאות עידוד, בזירוז החמורים הנושאים את מכלי המים. זכור הוא גם בכוח זרועותיו, כשהיה מניף את פטיש הברזל לתקוע את עמודי הגדר באדמת הסלע. בלילה, סמוך לחצות, פרצה הסערה הגדולה שהפכה אוהלים, העיפה פחים והרסה את הנטוע. מיד אחר כך החלה ההתקפה. דוידוב היה בעמדה אחת עם נחום, וכשהגיעו קריאות האזעקה מצד העמדה המערבית, רצו שניהם לשם ומצאו את ברנר מתבוסס בדמו.

בימים הבאים היה נושא נשק, איש פטרול, נודד בין העמדות, מסייר על הרכסים סביב, שומר על מודדי הקרקע, בוני חומת הפח והחצץ, כיוון שבקי היה בפיצוץ סלעים סייע בעבודת הסלילה, קודח את החורים ומטמין את הדינמיט. לא מעט בזכותו היה זה שהשלימו עבודה זו – למרות הכדורים המתעופפים בשעות היום מאילו עמדות רחוקות של כנופיות על הרכסים – בחמישה ימים בלבד. כשהציבו את המנוע על המעיין שלמטה, היה שם עם המכונאים, בעצה ובמעשה, וזכור היטב איך, כשהגיעו המים למחנה, צהל כילד, פשט את בגדיו, ניצב עירום תחת הזרם, חונך את המים בגופו. בשבת הראשונה – “הלך לאיבוד”. יצא בבוקר לחניתה עילית ולא חזר. שלחו לחפשו ולא מצאוהו. כשחזר בערב – סיפר שחצה את גבול הלבנון, הגיע לבוסתנים של עלמה ואכל מפריים. לא האמינו לו, אך כאפייה מלאה שסק העידה על אמיתות דבריו. הארץ הטובה שמעבר לג’בל מרדה קסמה לעיניו וללבו. ג’בל אל־חיר קרא לו, ההר הטוב, שיסופח לעתיד לבוא אל נחלתה של חניתה. “הוא היה שיכור, אתה מבין… שיכור מן הנוף, היער, ההרים… תזכור שהיה אביב אז, ופה אביב, עם הפריחה של הבתה כולה, המרווה, האורכידיאה, כליל החורש, עם הזמזום התמידי של הדבורים… בייחוד באווירה ההיא, כשהיינו כאן תשעים איש, ישנים באוהלים או בעמדות, אוכלים בסוכת מחצלות, שייחים ערביים, שוטרים אנגלים רכובים על סוסיהם… בעמקים הקטנים חלקות קמה שקוצרים אותה בחרמשים… אני זוכר שיום אחד שמרנו על הקוצרים באדמת עין חור, פתאום הניח את הרובה על הסלע, לקח חרמש והתחיל קוצר כמו מטורף, וכשהפסקנו למנוחה נעץ את החרמש באדמה, עמד ונאם… מין פאתוס דרמטי כזה… ‘ברית דמים עם ההר… התקפה על השממה… נשימת ההיסטוריה…’ – צחק כמובן, וכשמחאו לו כף שילח בהם קללה ערבית שהידהדה בכל ההר… אבל זה לא היה צחוק אצלו… היה שיכור, פשוט שיכור… ואולי אי־אפשר להאשים אותו, אני יודע?…”

בין המתנדבים מחיפה היתה בחורה בשם אראלה, חובשת, אשתו של י' ל‘, ממנהלי “סולל בונה”, האיש שהיה אחראי לאספקת חומרי הבנייה והמכונות לנקודה. יפהפייה סוערת, עליזה, שוקקת צחוק ותשוקות. “אילו היה זה בחשאי, אולי לא אכפת היה,” אמר נחום. "קורה… ויש דברים שאין זכות לשפוט אותם… אבל כאן, זה היה לעין השמש, לעין כולם, בחופשיות גמורה… היו רואים אותם מטיילים יחד בחורשות, יושבים יחד ליד שולחן האוכל, הולכים יחד לעמדות… לפעמים היה לוקח אותה איתו לבאצה, לתחנת המשטרה, או להביא מצרכים משם… ואחר כך בחניתה עילית… וי’ ל' לא היה סתם מישהו. אדם מסור באופן יוצא מן הכלל, אהוב על כולם. כמעט יום־יום היה מגיע לנקודה, דואג שהחומרים יסופקו בזמן, שואל מה חסר, עוזר, מייעץ, לולא הוא לא היינו מקימים את החומה ואת הצריפים במשך פחות משבועיים. ואחר כך הגנרטור, וחדר האוכל. כל זה בזכותו. ותזכור איזה תנאים היו. כל נסיעה לנקודה וחזרה היתה כרוכה בסכנות… כמובן לא ידע כלום. היה בא לשעה־שעתיים וחוזר העירה. היה עסוק מדי… תראה, אני לא לוקח זכות לעצמי להחליט מה מוסרי ומה לא, אבל יש דברים, איך להגיד לך, שהם ככה חוצפה נגד הטבע, אם אפשר לומר…"

בחניתה עילית היה אז בית אבן גדול שאריסים ערבים שכנו בו. לא הסכימו לפנותו עד שלא יפצו אותם בכסף רב. יום־יום היו באים מן הפלוגה למטה להתמקח איתם, ואלה היו מעלים את השער. הציבו שני נוטרים על גג הבית וביצרו אותו בשקים, והאריסים נשארו במקומם. יום אחד הציע דוידוב להשתלט על הבית בכוח. העלו עשרים איש למעלה, מצוידים בטוריות, פטישים, חוטי תיל, שקים. נכנסו לחצר הבית והתחילו מתקינים אותה כמבצר. מקיפים אותה בגדר ובחפירות ומשפצים את חומתה. משהתעקשו הערבים להישאר, הוציאו את כל מיטלטליהם החוצה, העמיסו על חמורים את הנפש ואת הרכוש ושילוחם אל מעבר לגבול. כך נכבשה חניתה עילית. זרקור הוצב על הגג, ושתי החניתות היו מאותתות זו לזו בכל לילה, בין בית האבן ובין המגדל שבתוך החומה. דוידוב עבר למעלה. מעתה היה יוצא מכאן ללוות את המודדים, את הטנדר המקשר בין שתי הנקודות, את הטרקטור הקוצר בשטחי המריבה. מפעם לפעם היו פורצים חילופי יריות עם הכנופיה שהתמקמה על הרכסים שמצפון, או קטטות עם אריסים שקצרו חלקות קמה ועם פֶּחָמים שכרתו ענפים ביער.

דוידוב דרש שיעבירו חובשת לחניתה עילית. אראלה ביקשה שיעבירוה לחניתה עילית. סירבו גם לו גם לה. בישיבת המזכירות הפכו הרמזים לתרעומת גלויה: פרשת אהבים הפקרית זו עוכרת את האווירה וקשה לסובלה. כשנשלם הכביש המחבר את שתי הנקודות נערכה מסיבה גדולה בחדר האוכל החדש. באותו לילה – לאחר השירה והריקודים – “נחטפה” אראלה ועלתה עם דוידוב למעלה. בימים הבאים – היתה עושה את ימיה בחניתה תחתית ואת לילותיה בעילית. שוב הובא הדבר להתייעצות. כמה חברים הציעו שייאמר לדוידוב כי יחזור לביתו, או לאראלה כי תחזור לביתה, או לשניהם גם יחד. משום כבודו של דוידוב, משום כבודו של י' ל', מחשש פן יתגלה הדבר מעבר לתחומה של חניתה וייהפך לשערורייה – התבטלו ההצעות. דוידוב בנה לו סוכה בצמרת חרוב רחב עופאים ועושים אותה ערש דודים לו ולאראלה. עם שקיעת החמה היה יורד לחניתה תחתית ונוטל עמו את איילת האהבים שלו ועולה עמה למעלה. כששואלים היו במחנה איפה אראלה, היו הליצנים עונים: “אראלה? אראלה בקריית חנה, דוידוב.”

“הצרה היא שזה היה גלוי מדי,” חזר ואמר נחום. “הם לא התביישו, לא הסתתרו… שניהם היו כאילו מגזע אחד, צועני, קוזאקי, או משהו, אוהבי חופש וסעורי דם וגלויים… ולא אכפת, ואין שום רגשי אשם… ואולי כך צריך להיות, אינני יודע… אולי כך הרבה יותר מוסרי מאשר לעשות בסתר… אבל בשבילנו… אתה מבין, זה עשה אותנו, את כולנו, לא ברצוננו, בעצם למורת רוחנו, שותפים להם, שותפים לסוד… כי כשהיה י' ל' בא למחנה – והוא היה בא לעתים קרובות מאוד – איש לא היה רומז לו על כך, כמובן… לפעמים היינו אפילו מסייעים להם, כשהיינו נאלצים להסתיר את הדבר בכל מיני שקרים קטנים… אם כן אנחנו היינו החוטאים, בעצם, והם עצמם… וצריך לזכור את האביב, ואת הנוף, את כל האווירה הרומנטית… הסיורים בשדות, המסעות בלילה, היער, לילות הירח, הגליל וכל זה… מי יודע, היום כשמסתכלים על זה מרחוק…” נחום חייך כאילו התבייש כלשהו, שבר ענף יבש בין אצבעותיו. “תראה, לסדר פסח נסעו שניהם כל אחד לביתו. למחרת החג – באותו יום שארבעה נהרגו בטנדר בדרך לנהריה – חזר דוידוב והביא איתו את בנו, בן עשר או אחת־עשרה היה אז. לקח אותו לחניתה עילית, אל הסוכה… ילד מעניין היה. רציני, שתקן. מבוגר מכפי גילו. היה נלווה אל אביו לכל מקום. גם הנה… בכל זאת מוזר… לא תינוק היה. ראה, הבין… עשרה ימים היה כאן… כן, אמנם בנה לו סוכה נפרדת, על עץ אחר, ובכל זאת… אבל מה אני יודע…”

יום אחד, כשבועיים לאחר שהוחזר נמרוד לביתו, בא י' ל' למחנה התחתי בשעה לא צפויה, בעשר בערב. לא מצא את אראלה. אמרו לו שהיא בעילית והציעו לשלוח טנדר ולהביאה. סירב להצעה ואמר שייסע בעצמו, במכוניתו. אותתו מן המגדל לחניתה עילית: “י' ל' בדרך אליכם. דאגו למנוע אסון”. האיש על מצפה האיתות בעילית לא הבין, או לא רצה להבין, ולא הזהיר את מי שצריך להזהיר. כשהגיע י' ל' למעלה, שוב לא מצא את אראלה. צעקו בשמה כמה פעמים, ועברה שעה ארוכה עד שהגיעה לבית האבן, פרועת שיער. אילו דברים נפלו ביניהם, איש אינו יודע. ראו אותם יוצאים בשתיקה מן הבית ואחר מפליגים בחשכה במורד ההר. יומיים לאחר מכן נטל דוידוב את צרורו ונדד אל מחנה הגודרים.

כד

באיילת השחר סופר לי על גדר הצפון. מונדיק היה איש כבד שנות עמל וכבד פה. מפקד ותיק שחזר לעבודת יום־יום בכרם, ועתה היה עייף משמש ומזיכרונות. בערב, בחדרו, היו פניו כמהות למנוחה וידיו כבדות על מסעד הכורסה. “הרבה אין מה לספר,” אמר. “היה איתנו ממלכיה עד באצה ב', עד הסוף. מה אספר לך?” הירהר.

כשהגיעה הגדר עד תרביחה – סיפר – תכפו ההתקפות. הסביבה שרצה אנשי כנופיות למאות, והם עם אנשי הכפרים משני עברי הגבול היו מחבלים בגדר כמעט לילה־לילה, פורצים בה פרצות וקוראים קטעים ארוכים ממנה. ממקשים את הדרכים ושודדים כלים. מונדיק, דוידוב, ועוד שלושה נוטרים היו במשוריין אחד שהיה עורך פטרולים לאורך הגדר בלילות. לילה אחד עבר המשוריין ליד ברעם, נתקל במחסום אבנים, הצליח לעוברו, נתקל במחסום שני והתהפך לצד הדרך. מטר אש ניתך עליהם, ושניים מהם נפגעו מיד. דוידוב נחלץ מן המכונית ההפוכה ורץ לתוך האש לעבר משטרת ברעם. הגיע לשם והזעיק עזרה. חזר עם שני משוריינים אחרים ולאחר קרב נהדפה הכנופיה, והותירה אחריה שישה חללים.

מה עוד?

כן, פעם היה מחזור במים לערבול הבטון. ליד סאסא. ירדו בשתי משאיות לברכת הגשמים של הכפר ועמדו לשאוב ממנה מים אל המכלים, הכפריים נקהלו והקימו צעקה שהמים שלהם. אנשי המחנה עמדו על דעתם, כיוון שקיבלו רשות לכך מן השלטונות. פרצה תגרה. הגיע המשוריין, ודוידוב בתוכו. משהחמיר המצב ביקש מונדיק לפתוח באש. דוידוב הניאו מכך. המים של הכפריים, אמר, וזכותם עליהם עדיפה על הרישיון. הציע לשאוב את המים ולשלם. שילמו וחסכו דם.

מה עוד?

כן, בחורפיש. הגדר, שנבנתה והלכה בקצב מהיר של מאות מטרים ליום, הגיעה אל מטע טבק של חורפיש. עמדו לקטול את כל המטע כדי לפנות דרך לסלילי התיל. דוידוב הגיע לשם כשהתחילו הפועלים לקצץ בנטיעות, הסתער עליהם בזעם וחטף את המעדרים מידיהם. צעק שאינם יודעים עמל כפיים מהו. עמל כפיים הוא עמל כפיים ואין הבדל של מי הוא. יעתיקו את הגדר צפונה או דרומה ולא ישחיתו. הביא את הדבר לפני הנהלת העבודה, והחליטו להעתיק את הגדר. בחורפיש זוכרים זאת עד היום.

בדומה לזה קרה ליד נבי רובין. כשנמתחה הגדר בין מנסורה ונבי רובין, סגרה את הדרך אל המעיין בפני השואבות שמעבר לגבול. הללו באו בכדיהן, כמימים ימימה, לשאוב מים לכפרן, ומצאו את הדרך חסומה. דוידוב השתדל בשבילן, ובזכותו עשו שער בגדר, שבו היו עוברות בפיקוח המשמר, אחת ליום.

מה עוד? מונדיק עישן לאט. בקמטי פניו השתקעו זיכרונות של ימי דור, אך דומה היה כאילו התעצל מלעוררם מרבצם. רגיל היה להסתיר ולא רגיל היה לגלות. עברו כעשרים שנה מאז. עכשיו היה רק הכרם. תחום של עפר ורגבים וסמוכות וזמורות, שאני באתי במפריע להוציאו מגדרם. “זהו בערך.”

אולי עוד משהו?

לא. זה הכול.

עישן עוד, לעצמו. גזע גופו, בן שישים שנות עלילה, התייבש, אך עדיין חסון היה. ואמון על השתיקה, כמאז. “נפגשת עם דותן?” שאל מתוך העשן. “תיפגש איתו. יש לו מה לספר.”

אחר כך אמר:

“בחודש הראשון, כשהיינו במלכיה, לא ידעתי כלל שהוא שם. היו כאלף איש במחנה. ערב רב של פועלים, נוטרים, נהגים, מנהלי עבודה, רובם עולים חדשים, דוברי יידיש, גרמנית, פולנית, ערבית. עיר אוהלים שלמה. הוותיקים היו מעטים, אנשי פו”ש ומגויסי קיבוצים. בטלו בשישים. אולי עשרה אוהלי בין מאה וחמישים. רק כשעברנו לסאסא גיליתי אותו. לגמרי במקרה."

קרן אור קלושה, פלושה מימים חרוקים, נחה על פניו.

“מקרה מגוחך, בעצם. בצהריים היתה מכלית מים עוברת לאורך הגדר. היתה נעצרת בכל מאה־מאתיים מטר, וכל העובדים, המסמנים, תוקעי העמודים, מותחי הדיאגונלים, אנשי ‘הברחש’ – היו נוהרים מן המלבנים עם הספלים בידיהם, לשתות. תמיד היו שם צעקות, מריבות, קטטות, כי המים לא הספיקו. מלינים על משה, כמו ביציאת מצרים. יום אחד עברתי במשוריין בעקבות המכלית, בסיור בין עמדות נוטרים שהיו שומרים על הרכזים. המכלית עמדה במרחק מה לפנינו, והעובדים כבר צבאו עליה. פתאום ראיתי לימיני, בתוך מלבן הגדר, אדם אחד ויחיד תקוע בסבך התיל. נעצרנו. ירדתי מן המשוריין וניגשתי לראות מה קרה. איך לתאר? האיש היה ממש לכוד בתוך הפקעת. כפוף ומקופל בתוכה, כשבגדיו אחוזים בקוצי התיל. כשראה אותי, חייך, כאילו נתפס בקלקלה. ‘הסתבכתי, מישהו צריך להתיר אותי,’ אמר. ואז הכרתי אותו. מגוחך היה למצוא אדם כמוהו במצב כזה… משהו משונה היה בזה… קשה לי להסביר לך זאת…”

שוב הירהר בעשנו, בראש כבד. אמר:

“התפלאתי שבחר לעבוד ב’ברחש', עבודה שחורה, של הטלת סבך בין טורי העמודים, כשמקומו הטבעי היה בפטרולים, עם יתר אנשי הפו”ש. אינני יודע מה הניעו לכך. אולי רצה ‘להיות עם העם’, כמו שאומרים. התגורר באוהל אחד עם אנשי פקיעין. ישן כמוהם על מזרן קש, על הארץ. ראיתי אותו כמה פעמים במחנה, לפנות בוקר, לאחר תקיעת החצוצרה, עומד בתור הארוך שלפני אשנבי המטבח, עם ‘סיר המעלות’ בידו. או לפנות ערב, בתור הארוך לרחצה, לפני שוקת הברזים. פעמים אחדות הצעתי לו להצטרף לסיורים ותמיד היה מסרב. רק אחר כך, כשהגיעה הגדר לתרביחה, עלה למשוריין. בהשפעת קצין אנגלי צעיר, שהתיידד איתו…

פניו של מונדיק רגעו משפרק מעצמו את עול הזיכרונות.

“בשבועיים האחרונים היינו בבאצה ב',” אמר. “היתה הרגשה עצובה כזו, אתה יודע, כמו לפני פרֵדה. יום אחד עמדנו שנינו ליד הגדר, הסתכלנו בה… כמו איזה נהר של כסף נוצץ, נמשך עד האופק… אמר לי: ‘אולי אתה יודע לשם מה הקמנו אותה? לא מחסום, לא חומה, לא גבול. כנופיות עוברות מכשולים קשים מזה. בעוד כמה שנים בין כה וכה תחליד, תרקֵב ותכרע תחתיה. לשם מה, אם כן? אולי כדי שתישאר מצבה לטמטומו של השלטון האנגלי?’ עברת שם בזמן האחרון? זה באמת כך… חומה קראו לה אז. חומת טאגרט…”

ואחר כך הוסיף:

“בבאצה היינו שבועיים ואף פעם אחת לא עלה לחניתה. פעם, כשליגלגתי עליו בשל כך, אמר: ‘שטויות, לכל בחורה יש רק אביב נעורים אחד. חניתה כבר עברה אותו.’ לא עלה לשם, למרות שהכיר את כל הקבוצה… מוזר, האיש הזה היו לו המון חברים, ובעצם – אפילו לא חבר אחד…”

כה

מזלי משטה בי ברשעות שאינה נופלת ממידת הליצנות שבו. תחילה הוא ממעיד אותי, וכשאני נופל, הוא בועט בעכוזי. מחזה מבדח מאוד! היום, חמישה ימים לפני ישיבת בית המשפט הבאה, מגיע אלי מכתב ממס הכנסה, דואר רשמי, רשום, האוצר, פקיד השומה, גובה ראשי: היות שלא הגשתי דין וחשבון על הכנסותי בשתי השנים הקודמות, אומדים אותן ב־15 אלף לירות, ו“בזה הנני להודיעך שאם תוך 5 ימים מתאריך מכתבי זה לא תשלם את הסך 3,350 לירות, איאלץ לצערי להפעיל את הוראות סעיף (4)5 מפקודת המסים (גבייה), המאפשרת עיקול נכסים, הכנסות” וכו' וכו'. שלושת־אלפים־שלוש־מאות־וחמישים! כמה נותר לי בכלל? הצצתי בחשבון הבנק שלי – 873.50 – זו היתרה לזכותי. שנה וחצי חייתי על דוידוב, ומאז – אני אוכל ואיני עושה, משלם לפרקליטי, משלם הוצאות בית המשפט – ואיני משתכר כלום. אותו מאגר מתרוקן והולך במהירות כמו המאגרים בנגב. אפילו אוכיח להם שלא השתכרתי אלא תשעת אלפים בלבד, גם אז אהיה חייב בתשלום העולה על מה שיש לי. רצתי מיד אל פרקליטי והנחתי את המכתב לפניו. נתן עיניו בו, חייך, ואמר, אין מה להתרגש. נסתדר. חמישה ימים! – צעקתי – חמישה ימים! קודם כול נשיג דחייה, אמר, אחר כך נראה. על זה לא יושיבו אותך בבית הסוהר. חצי נחמה. פרקליטים יש בהם לפחות תועלת זו שאינך נותר לבדך, לבדך לגמרי, מול המנגנון העצום העולה עליך להרסך.

כו

אני חוזר אל נילי, אל החבורה. הדברים הסתבכו והלכו מאז אותו בוקר עם רודי. נילי עשתה את חדרי משכן־מעט שלה, קן תשוקותיה הנידחות, דירת מקלט, שאליה היתה נמלטת, לאחוז בקרני; מלון שלה, נמל שלה. את זמנה – לא, את לבה! – היתה מחלקת בין אביתר, ביני, ובין ביתה. הסתבכו הדברים, כיוון שלילות רבים עשתה בחדרי (לבנה הקטן שכרה “אומנת”, בכספים שהוציאה מאביה), ובבקרים שלאחריהם – או בשעות אחרות של היום – היתה נפגשת עם אביתר. הסתבכו שבעתיים – כיוון שלעתים קרובות היינו נפגשים שלושתנו, במסעדה הקטנה הסמוכה לביתי, או לביקור במוזיאון, או להצגה יומית בקולנוע. מחזה מבדח היה זה בוודאי – ועילה לרינונים לכל רואינו – כשהיינו שלושתנו הולכים ברחוב – שחור זקן מכאן, בהיר זקן מכאן ונערת הזהב באמצע. משהו שבעיוות הטבע, חושב הקורא; אף אני חושב כך היום. באותו פרק זמן מחשבתי לא היתה צלולה ביותר. שרוי הייתי במצב של דמדום, בכעין חום גבוה: הראייה מעורפלת כלשהו, ההיגיון משובש, כל מה שאני עושה אינו כדרך הטבע. גם אינך נותן את לבך על מה שאומרים או חושבים הבריות. הוויה לא ממשית ביותר, כשכל הסובב אותך לובש מידות וגוונים מתעתעים. כי איך אסביר את היותי עם נילי, כשלבה לאביתר, בעודה עם רודי? ואני אהבתי את נילי, כן, רשאי אני לכתוב שם מפורש זה בכל אותיותיו! והיא אהבה את אביתר – גם זה היה מפורש בכל האותות! או איך אסביר שלמרות הקנאה שליחששה כאש בתוכי, לא חשתי איבה כלפי אביתר, ולא עוד, אלא שמעין ידידות לא מוצהרת של הסכמה שררה בינינו? ואיך אסביר, שאותן שעות, בהיות שלושתנו יחד, שרויים בשיחה שקטה ליד שולחן המסעדה (המתח, מתח פגישות סמויות, לא ידועות, ולילות חשוקים בחשכה – רועד רק במעמקים, מודבר על ידי השיח המתון, הגששני), היו מן השעות היפות הזכורות לי מאותה תקופה?

כן, השיחות עם אביתר, ליד ספלי הקפה המצטננים. משפט ושתיקה, משפט והרהור תלוי. גם נילי מטילה מילים בהססנות, נושאת את עיניה פעם אליו, פעם אלי. שלושתנו יורדים למנהרות, מגששים את דרכנו בתוכן. המוזיקה הקאמרית שבציורי בראק. כוחם של הפרסקות הרומנסקיים. מדוע תוששת השפעתה של אמנות הרנסנס עלינו וגוברת השפעתה של אמנות ימי הביניים. מדוע מדברת היום אל לבנו המוזיקה הבארוקית יותר מבטהובן ומוצרט. הנה מונטוורדי, פרסל… או הגרוטסקות של בוש… האמנות “המוסרית” וה“אנטי מוסרית”… או מהו סוד המאגיה שבסיפור. האם בהיותו דומה למציאויות ואמיתות המוכרות לנו, או להפך, בהיותו כה שונה מהן… זכורה לי היטב שיחה זו, אולי בגלל משל הקרקס שהביא אביתר, שהעלה בי זיכרון צובט. כוחו המאגי של הסיפור – אמר – בא לו לא מהיותו אמת הידועה לנו – אפילו היא מבוטאת בכישרון רב – אלא מהיותו כזב. אך כזב עם חוקי הרמוניה שקצבם הפנימי הוא המהלך עלינו קסם. בדומה לעושה הלהטים בקרקס – אמר. כולנו יודעים שכזב הוא מה שנראה לעינינו – וכולנו מוקסמים, משום שאנו שבויים על ידי הרמוניה מסוימת, הכופה את קצבה עלינו במטה נועם. זוהי האמת שבתוך השקר. לעומתה קיים השקר שבתוך האמת. סופר המספר התרחשות “אמת”, הנתונה בתוך המציאות, דברים שהיו, כפי שהיו, הוא שקרן, כיוון שזהו מעשה פלגיאט. הוא מנסה לחקות קצב שאינו שלו, שהוא קיים כבר בתוך מעשה הבריאה, כביכול קצבו של אלוהים, שהטילו על הטבע. ממילא נדון כל ניסיון כזה לכישלון, כיוון שיהיה פחות מן המקור, או זיוף של המקור. הסיפורים הטובים הם כזב, דמיון, בדיה, המצאה. ובכל זאת הם אמת, כיוון שיש בהם השלכה על קצבו הפנימי של מחברם, שאם הוא נאמן לו, אינו משקר. הרמוניה, הרמוניה חדשה, אישית, לא מוכרת עד כה – זה הסוד כולו, בסיפור ובשיר, ובמוזיקה ובתמונה, ואז אין אנו שואלים עוד עם הצלילים, או הצבעים, או העצמים, או הנפשות, “דומים” למה שידוע לנו או לאו. ואז איננו שואלים לרעיונות ולתכליות, כשם שבטבע איננו שואלים לאלה. אשליה שיש בה הרמוניה, “כזב” שיש בו הרמוניה. האין זה כך?

האין זה כך?… אביתר לא היה אומר דברים מוחלטים, אף שבקיאות כה רבה הקרה מן הדוגמאות והמשלים והראיות שהיה מביא, אלא תולה שאלה לעיון. הן ולאו. ולא מיצינו עדיין. ואולי כלל לא כך, וכל מה שאמרתי אין לו שחר.

“אבל תראה, אביתר,” אומרת נילי לאחר ששלושתנו מהרהרים בשתיקה והופכים בדברים שנאמרו, כל אחד בלבו, “זה נכון, כמובן, מה שאמרת. אבל נדמה לי… תראה, הבאת את המשל של עושה הלהטים בקרקס. כזה שמהלך עלינו קסם. אבל באותו קרקס ישנו גם המהלך על חבל… זה כבר איננו ‘כזב’. זו ‘אמת’, ‘מציאות’. ובכל זאת הם קוסמים לנו… אני מנסה לחשוב: מהו בדיוק ההבדל, כלומר, בין כישרון להכניס סדר מסוים במציאות הידועה ובין… לא שאני מתנגדת לדברים, אלא שיש דוגמאות אחרות… קח את בלזאק, למשל. ‘אבא גוריו’, או ‘אז’ני גראנדה’. דווקא מפני שהחומר, האנשים, מוכרים לנו כל כך… אתה לא חושב כך, יונס?” היא מפנה מבטה אלי.

יונס אינו חושב, רואה את הקרקס. דמו חומר בו פתאום משהוא נזכר בשניהם היושבים שלוש שורות למטה ממנו ומתרפקים זה על זה; משהוא מנסה לדמות לעצמו היכן הם נפגשים בלעדיו, ומה מעשיהם אז…

“כן, בלזאק,” הוא אונס על עצמו את הדיבור. “אבל אביתר צודק… כלומר, גם אצל בלזאק… העיקר הוא לא בחומר המציאותי, אלא ב’סדר המסוים', כפי שאמרת, שזהו שוב הקצב הפנימי שלו… מושלך על המציאות זאת אומרת…”

כן, עלי להודות שמידה מרובה של העמדת פנים היתה בשלווה מלומדת, משכילה, חסודה זו, המכחישה כל יצר רע, בזוי – שבה הייתי מתעטף. קנאה? מרירות? צרות עין? – לא, חלילה מלחשוד בי באלה! כביכול הייתי אומר, כמו ואגנר לפאוסט: “שעות דמיון שווא היו גם לי לעתים, אך יצר כזה מעודי לא תקפני.” בהיותנו בחדר, נילי ואני לבדנו, ואני עוקב אחר העננים השטים על פניה לאחר פגישה זו או אחרת עם אביתר, מנסה לנחש אילו דברים נסתרים היו ביניהם – היה עלי ללבוש מסכות שונות – זו של האח הבוגר, זו של הכוהן המוודה, זו של חכם הנפש המפוכח, הלא מעורב – כדי לא ליפול לעיניה ממרום גאוותי: קולי קול התבונה, אוזני אוזני צדק, יועץ נאמן אני לה, כַּלכל על משק לבה ההרוס. זכור לי, יום אחד אחרי הצהריים נכנסה לחדר, התנפלה על המיטה, טמנה ראשה בכר ולא אמרה דבר. משהו נפל בינה ובין אביתר. מהו? אין זה לפי גאוותי לשאול. אני יושב אפוא ומצפה ומשתיק את לבי כהחנק שעון עיקש לבל יישמעו תקתוקיו. אני יודע שלבסוף מעצמה תדבר. לאחר שעה ארוכה – שעצביו של פיל היו נקרעים ממתיחותה – התיישבה, נטלה את חפיסת הסיגריות, הדליקה, נשפה עשן, והודיעה בשקט: “אנחנו גמרנו.” (אני מחריש. רומס בתוכי לשון אש קטנה של שמחה שהתפרצה בטרם עִתה. מושך על פני – כפי שאילפתי את עצמי – הבעה של תמיהה חרדה.) “מה קרה?” שואל לבסוף האח הבוגר בדאגה לשלום אחותו. “אין לך מושג, יונס, כמה הוא אנוכי, כמה הוא אנוכי…” – “אנוכי?” אומר בתמיהה ידידו הנאמן של אביתר. ולאחר מכן היא מספרת מעצמה: נפגשו, (היכן? היכן? לעולם היתה זו תעלומה. לעולם היתה משאירה אותי לגישושי הגיאוגרפיים. ללא מפה ומצפן, כשעלי להתענות בסריקת העיר כולה, על בתי הקפה שלה, גניה, שפת ימה.) שיחה ממושכת היתה ביניהם, “בירור דברים”, דרשה ממנו להחליט, כך או כך. הסבירה לו שאינה יכולה להמשיך במצב זה. שׂם עצמו אינו מבין. אטם את לבו, התקשח. אמר שאינו יכול לעשות דבר. “אמרתי לו שמוטב שלא ניפגש יותר, וזהו.” נדריה של נילי! כארבעים שעות עמדה בנדרה. כמובן, כמובן, לאחר יומיים נפגשו שוב. ופגישה מפויסת מאוד היתה זו, כנראה, שכן לאחר מכן, בבואה לחדרי, היו פניה אחרות, מפיקות נועם. “השלמתם?” שואל חכם הנפש הרואה כול מראש. “אה, הוא מבולבל, יונס, מבולבל לגמרי. ובעצם הוא תינוק, תינוק מגודל… מה אני יכולה לעשות, יונס, אני אוהבת אותו!” היא מצהירה כילדה מפונקת. האח הבוגר מחייך, כובש את רעליו פנימה, מחייך כסולח למשוגותיה של אחות טיפוחיו. בעוד רגע היא מתיישבת לצדו, מלטפת את זקנו: “מה הייתי עושה בלעדיך…” ובנשיקה, מס שפתיים משלמת לו על גודל רוחו המבין, הסולח, היודע כול. בעוד יומיים נפגשים שלושתנו שוב. שיחה שקטנה, ממושכת, מתנהלת לה בפיתולים ליד ספלי הקפה, על החוכמה הנסתרת הצפונה במילים עבריות.

היום, כשאני נזכר בכך, יש ואני תופס את ראשי בידי ושואל איך יכולתי לעמוד בשילוש הזה, איך יכולתי לשאת את עינויי וידוייה, את מועקת המסכות, את חליפות החום והקור שבין הלילות ובין הבקרים שאחריהם, או את הניחושים, הציפיות…

יום אחד, כשחיכיתי לה בחדרי, לאחר שהבטיחה לבוא בשלוש, ועברה השעה חמש ועברה השעה שש ולא באה, וכבר ירדו דמדומים, וכבר פשטו צללים, ונפשי עייפה מן הציפייה, ועוד יותר מכן מחרישת רע – נשאוני רגלי אל אותו בית בדרומה של העיר, זה של אפרים אוורבוך, שאורו המועט היה שמור כביכול למעני לשעות של בקשת נחמה.

כן, היה אור בחלונות הבית הקטן. עמדתי בסתר הצל, רואה ואינו נראה. המשפחה ישבה סביב השולחן. ציפורה הלעיטה את התינוק שלידה בדייסת סולת שנמרחה על פניו, כף ועוד כף, סולת גולשת על גדות פיו. אפרים פרס לחם לשני הילדים. ציפורה רמזה לו שיביא דבר מה. אפרים יצא אל המטבח וחזר עם כלי סוכר בידו. הילדים רבו ביניהם על הסכין. אפרים גער. פרפר חג־חג סביב לנורה למעלה. ציפורה הלעיטה את התינוק בקצב שפיו לא היה יכול להדביקו. שפע של סולת, שפע עובר על גדותיו… האכנס?

בקרירה של פליאה הקבילו אותי שניהם. הזקָן. כמעט שלא הכירו אותי, צחקו. כמו איזה שחקן אנגלי, אמרה ציפורה בתחבה את הכף לפי התינוק. בן השש ובן השמונה פערו עיניים בסקרנות, כמו באורח מארץ אחרת. שאשב, שאוכל, שארגיש עצמי בבית – הגישו לחם, חמאה, גבינה, עגבניות. תעשה לו חביתה, אפרים, אתה לא רואה שהוא מורעב. מה מביא אותך… (מה מביא אותי, שאיחרו פעמיה של נילי ועייפה נפשי לצפות עד שנטה הערב…) הפרפר חג־חג, ועל השולחן מבהיקות הגבינה וצנצנות הלבן. ועין ביצייה צהובה מלחלחת מול עיני. אני חושב עליך הרבה, אומר אפרים, על הספר הזה… הספר? כן, הוא אומר, אותו ספר. תחילה פיקפק אם אני האיש, אחר גמר בנפשו שאכן אני. אין מלבדי, הרקע, היסוד, ימים שעברו. מה אני כותב עכשיו. דברים משונים כותבים עכשיו. הוא קורא לפעמים בעיתונים. גם את הצעירים. “אני לא מבין כלום. תסביר לי פעם, מה הם רוצים? מה הם רוצים?” השיחות עם אביתר ונילי צפות בראשי כענן כבד. השיחות ב“המרתף” כערפל צהוב. אי־התלות, אי־התלות. האמת הפנימית. הקצב שיש בו הרמוניה. “אולי אני מטומטם,” אומר אפרים, “אבל אני מציץ לפעמים בשיר. הרוג אותי, אני לא מבין כלום. שורה אחת לא מצטרפת לשנייה. שום קשר. מילים, מילים, אתה לא יודע מאיפה זה צמח… איפה הם גדלו, אלה? אמרתי לציפורה, הם עושים צחוק מאיתנו!” הה, הפשטות הקדושה! מה הם מבינים, מה הם מבינים. שערי הפרדס, במקום שהתוכים הצבעוניים פוצחים זה אל זה צפונות־צפונות ורזי רזין זוהרים בין העופאים – נעולים בפניהם. מה הם מבינים באותו עולם של קסמים. של בדיה, של כזב שהוא אמת. פניה של ציפורה מסמיקות מהתרגשות בדברה. היא אוהבת לקרוא, אבל היא קוראת ומתרגזת: לא עלילה, לא בני אדם, לא זמן, לא מקום, לא חיים, האם לא כותבים כדי שמישהו יקרא? מדוע כשהיא קוראת את רומן רולן, או דוסטויבסקי, או סטיינבק, או “הדבר”… אני כובש עיני בצלחת, ממלא פי לחם. “או אותך,” אומרת ציפורה. "הנה הסיפור ההוא, ‘גיבור דורנו’… הלחם עומד בגרוני. עלי לצאת. לאן? עולם הבדיה רב הקסם! הדברים שלא היו מעולם והם חותרים כנהרות במעמקים! אורפיאוס היורד לשאול לבקש את אורידיקה! היכן נילי עתה? באיזו פינה אפלה? האמת הפנימית היא העיקר, אני אומר להם בלוגמי מן הקפה. סופר אינו יכול להתכחש לעצמו, אני אומר ורואה את אביתר. את נילי, בזרועותיו. סופר כותב מתוך ולא בשביל, אני גומע עוד גמיעה. “כמובן, האמת הפנימית.” אומרת ציפורה, “אבל כשאני לא מרגישה שום… שום שותפות לזה… וטולסטוי לא כתב את האמת הפנימית שלו? אני מתפלאה…” התינוק כבר ישוב על ברכיה, שבע, מדושן עונג. הוא נינוח כבתוך כורסה על חזה הרחב, המלא, מביט בפני עטורות הזקן בעיניים משתעשעות. רגליו האדמוניות הקשתיות משחקות זו בזו ליד שפת השולחן. עלי ללכת, לעולם לא נפתור. “אלווה אותך,” אומר אפרים אוורבוך ויוצא עמי החוצה.

שמים גבוהים בחוץ. ריח שמנים מבתי מלאכה מוגפים על בריח. פה גר לפנים רחמימוב, פה פרידמן שאשתו משותקת, פה בלוך הנגר, שסיפרו על בתו כי הרתה לערבי מיפו וקברה את הוולד בפרדס באבו כביר. בשבת אחר הצהריים היינו הולכים לגלות את הקבר בפרדס, מתחת לעלים יבשים שרישרשו כנחשים. היתה שם עלוות צללים צוננת, וריח מים טחובים בתעלות האבן. והברֵכה הערבית. פעם נשמע קול מאיים מעובי העצים הצפופים והיה זה אבי הוולד כנראה. כן, בלוך עוד גר פה, אמר אפרים. זקן, הנגרייה נשרפה, בתו בבית חולי רוח. השעה היתה שמונה. מוקדם מדי, מוקדם מלחזור לחדר ריק. ניכנס, נשתה משהו, אמרתי.

נכנסנו למסעדה הבולגרית של ברוך דניאל, זו שהייתי אוכל בה לעתים, כשאמי היתה טרודה מדי, או, לאחר שנים, בבואי לפגרות קצרות הביתה. עובדי המוסך ושוליות המסגרייה היו נכנסים הנה בשעת הצהריים והייתי רוקם סיפורים סביבם, שביום מן הימים אעלה אותם על הנייר. ליד השולחן בפינה הייתי יושב עם אהובה בימים הראשונים, ושם פינקה אותי בהבטחות כי תפרנס אותי, כדי שאוכל להתמסר כולי־כולי לכתיבה. ברוך דניאל בירך את אפרים, אותי לא הכיר. “מה תשתה?” שאל אפרים בהתיישבנו. “נזמין בקבוק ערק?” אזרתי כוחי לקרב. למעני, למעני ישתה גם הוא. התום שבפניו עוד ירצחני נפש, חשבתי. המסעדה הקטנה היתה ריקה, והכתלים חציים ירוק חציים כתום, ועל הדלפק, כמו מאז, כמו תמיד, ניצנצו צנצנות הזיתים הירוקים והשחורים והלפת הכבושה הוורודה, והחצילים הכבושים הסגולים, ומן התקרה תלוי היה היתוש הגדול, ארוך הכנפים, של המאוורר, מת, מאופר אבק. “תגיד, אתה לא רבינוביץ'?” שם עלי מבטו ברוך דניאל כשהוא מקנח את השולחן במטלית. כן, הינהנתי. “הזקָן, ככה,” חייך כשהוא מעטר את פניו בידו. “אחרת הייתי מכיר אותך תכף. לא רואים אותך. איפה אתה עכשיו?” פה, בתל אביב. “לא בא יותר הנה. שכחת אותנו, מה?” – “גר רחוק בצפון.” – “אני עוד זוכר אותך כשהיית כזה,” השפיל את כף ידו לקומת השולחן. “היה בא אצלי לאכול צהריים בארבע גרוש.” חייך חיוך קשיש אל אפרים. “ארבע גרוש, זה היה התקרה אצלו. ארבע גרוש היה הרבה אז! וגם את הבחורה שלך אני זוכר. נחמדה, שקטה, מה שלומה? תביא אותה פעם. היו יושבים פה,” פנה אל אפרים, “על יד השולחן בפינה ומדברים, מדברים, מדברים. כל הקליינטים כבר הלכו, הם יושבים ומדברים. כמה ילדים יש לך?” אין, אמרתי. “אין זמן לעשות ילדים, מה? ככה זה הדור הצעיר!” ולאחר שחזר והעמיד את בקבוק הערק, אמר: “אפילו את אבא שלך אני זוכר. מלפני יותר משלושים שנה. אה, זה היה בן אדם! אחד ממיליון יש כזה! בן אדם עם לב זה היה!”

אפרים שתה לחיי, מחצית הכוסית. ביקש לדעת מה נשמע אצלי. הספר, הסיפורים, ובכלל. אמרתי שרצוני לעזוב את תל אביב. לעבור למקום אחר, לירושלים, לצפת. אולי לבאר שבע, לאילת. כאן אין שקט, אין מנוחה, אדם אינו יכול לכתוב. הרעיון היה יפה בעיניו. כלומר, באר שבע, אילת. יש לכתוב על ההווה, על הארץ החדשה, שהיישוב הוותיק הוא רק קומת המשרדים שלה. הישוב הוותיק, המסודר, הוא טפיל על גופה, אמר. עלוקה מוצצת דם. גם על טפילים אפשר לכתוב, אמרתי, גם על עלוקות. כן, כמובן, אבל רק כשרואים את הגוף כולו, אמר. דברים כגון אלה. ככל שהרביתי לשתות, כן יפה היה גם בעיני רעיון באר שבע, אילת. אלך אל העם – השתעשעתי בדמיונות משוטטים באדי הערק – ארד למנהרות של מכרות תמנע, או לנמל הדרומי שאוניות מפליגות ממנו אל אופיר. כבשני השמש, הרי המתכות, צמים במדבר, צאן אובדות, סלעי אדום, קומנדקרים אפופי אבק, מרוקאים חמומי דם, סכינאים מצורעים, יצאניות ים סוף. כן, אמרתי, אשב שנתיים באילת, אעבוד במכרות הנחושת, בלילות אכתוב את הספר הגדול ביותר על הארץ הלוהטת, הפרועה, הפרוּזה הזאת. ספר שכולו יהיה בחום של ארבעים וחמש מעלות. אפרים היה איתי, בלבו, בעיניו, שראו בי את מקיים משאלותיו. לא שווא היה האמון שנתן בי כל השנים.

הה, האמון הזה! הוא שהרגיז אותי כפי הנראה. כבר לא זכור לי איך בדיוק היה הדבר. דומני שתחילה שאל אם רואה אני את אהובה ומה שלומה. לבי נעשה רע עליו בערק. פניו הרחבות, שתומן מצהיר כתב אשמה בפני. לא, אמרתי, אינני רואה את אהובה. חי אני עם יפהפייה אחת, אשת איש, אם לילד. אנו מאוהבים זה בזה. מאושרים. ראיתי איך פניו מתקדרות והולכות לעומתי ואיך האכזבה מקשחת אותן עד כדי שיתוק, שאל בחצי שפה אם עומדת היא להתגרש מבעלה. לא, אמרתי, כך אנו חיים. מחלקת היא את ימיה ולילותיה ביני ובין ביתה. "והוא יודע?, שאל. “כמובן!” אמרתי בהנאה, בהנאת עינוי – כשאני מוזג לעצמי מן הבקבוק המתרוקן כדי חציו – סיפרתי לו על אותו בוקר כשרודי המבוהל פלש לחדרי ומצאני עמה. “אני לא מאמין לך,” אמר. גיחכתי. מוסר פתאים זה, כראי מול פני, הסיתני לנפצו. כן, כך הדבר, וכזה אני, עירום לפניך, וסוף לאשליות. גימגם עוד משהו על יושר, מצפון. דומני שאמר – לא עלי, עליה – שהיא מושחתת, או מופקרת. אחר כך נותרתי לבדי.

לא זכור לי איך אירע שיצא. אולי עלבתי בו כשמחיתי כנגד הגינוי שלו. אולי לא יכול היה לשאת את האכזבה. אולי התרחק מפני הטומאה. נותרתי לבדי ליד השולחן. ישבתי ובהיתי ברביעית הבקבוק הנוצצת. עיגולים־עיגולים שיחקו בה, כמו זהרורי השמש על כותל בית אמי, בבוקר, כשהחלון היה מפזז מעט ברוח. עצבות כבדה ירדה עלי מקדרותם של הכתלים הירוקים. פה היה יושב אבי – בן אדם עם לב. אחד ממיליון! – לפני שנים רבות, עם פניו הגרומות, עם ידיו הארוכות והחזקות, יושב עם רעיו ונועץ עמהם על הגנת דרום תל אביב מפני הפורעים של יפו. ואולי אגדה. ודוידוב אגדה, והכול כזב, לבד מהחדר הריק המצפה לי אי־שם.

קמתי וניגשתי לשלם.

“הוא כבר שילם, זה בסדר,” אמר ברוך דניאל.

“הוא לא בסדר!” קראתי בקול.

“למה לא בסדר?” גיחכו פניו הקשישות, עמוקות הקמטים, של ברוך דניאל.

“הוא לא ב־ס־ד־ר!” עלו דמעות בעיני. “הוא לא בסדר! ככה לא עוזבים חבר! אני הייתי אורח שלו!”

“אתה שיכור, אדון רבינוביץ', זה לא טוב בשבילך…”

זכור לי שכשעמדתי בחוץ פיקפקתי עוד לאן לפנות. הרהור מציק ומטושטש אמר לי שעלי לחזור לביתו של אפרים ולבקש את סליחתו. פטרתי מעלי הרהור שוטה זה ונשאתי רגלי צפונה, אל “המרתף”.

כז

היה זה כמו באופרטת אהבים זולה.

שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו ערב עגום עם אפרים אוורבוך ביקשתי מנילי שתילווה אלי לעין חרוד. היה עלי להיפגש שם עם אחד בשם אברהם בידרמן, שהיה עם דוידוב בכמה עליות על הקרקע ב־39‘, 40’. המחשבה שאמצא עמה – ולו רק לשעות מספר של בין ערביים ולילה – הרחק מחדרי, הרחק מאביתר, מן “המרתף”, חופשיים לטייל לנו במורד גבעת קומי לעבר הגלבוע לאחר שקיעת השמש, באוושת החורשה של מעיין חרוד, הזכורה לי מימים רחוקים – מחשבה זו עצמה קסמה לי כהזדככות. נילי סירבה. אמרה שסולדת היא מפני ביקור בקיבוץ – לשבת בחדר האוכל, מטרה למאות עיניים סקרניות, חשדניות, שופטניות, לחוש את הלחישות מכל צד, ובלילה ללון בחדר זר, על יצוע זר – לא, כל זה לא בשבילה. ובכלל, מה תעשה כל אותן שעות שאהיה בחברת אותו מספר זיכרונות. תקשיב לו יחד איתי, אמרתי. לא, סיפורים על גיבורים משעממים אותה. אין דבר משעמם יותר מסיפורי גבורה, אמרה. ולו שמעתי לעצתה, הייתי גם אני מניח ידי מכל עניין הספר הזה. בהכרח יהיה זה ספר עלילות שעשוי לעניין אולי את בני הנעורים בלבד. נפגעתי. מילמלתי משהו בעניין החוב שאנו חייבים לעבר, בעניין העבר שחי בתוכי… רומנטיקה, אמרה, רומנטיקה שאבד עליה הכלח. “חוב?” הצטחקה, “כולנו חיים בזכות אלה שהולידו אותנו. מזלנו הוא רק זה שהחוב שאנו חייבים להם מתגלגל תמיד קדימה ואף פעם איננו צריכים לפרוע אותו לאחור! אילו הייתי צריכה לחשוב כמה אני חייבת לאבי…” בלב מר וללא אמירת שלום נפרדתי מעליה.

בארבע הגעתי לעין חרוד, ועד שהתפנה אברהם בידרמן מעיסוקיו ועד שסיימנו את ארוחת הערב ונכנסנו לחדרו, כבר היתה השעה שבע. בשבע החילותי לרשום את סיפורו.

בקיץ 1940, סיפר…

לא. אפסח על פרק זה. בין כה וכה זכור לי רק מעט ממנו. רשמתי את דבריו בלי שאקשיב להם. סיפר על איזו שיירה של משאיות עמוסות אנשים וחומרי בניין שיצאה בלילה מן הקריות ועלתה על החולות שליד חורשת התמרים על שפת ימה של עכו… סיפר על הקמת מגדל לאור הירח, כשהחול היה כמשטח שלג והגלים היו הומים ולוחכים… סיפר הרבה. ניחוש־לב רע שילח בי דמיונות פרועים. משהו הרה גורל מתרחש הלילה, בהיעדרי. ראיתי את נילי עם אביתר באיזה חדר אפלולי. גביעים מתנוצצים, מתק סוד… סירובה להילוות אלי – מזימת עורמה לפגישת לילה גנובה… בקוצר רוח ציפיתי שיסיים את סיפורו, כשהאותיות מתפרעות מתחת לעטי.

בתשע סיים. קיפלתי את הגיליונות והודעתי לו שמוכרח אני להגיע עוד הלילה לביתי. הלילה? – השתומם ומחה – מדוע הלילה? כבר הכין לי מקום לינה, ואיך בשעה כזו… אמרתי שאין לי כל אפשרות להישאר, שבשש בבוקר עלי לצאת לנגב, מכונית מיוחדת תבוא לקחת אותי מביתי, איני יכול לשנות את הדבר… הבעת הדחיפות, הבהילות – אולי גם בקשת הישע – שבפני, שיכנעה אותו כפי הנראה. אמר שיעשה כמיטב יכולתו לסדר איזו תחבורה, עד עפולה לפחות. המתנתי לו ליד חדר האוכל. גמרתי בלבי שאם לא יימצא רכב אלך ברגל, עד עפולה, עד חיפה, אפילו אתגלגל בדרכים כל הלילה, מוכרח אני להגיע, מוכרח, לפני אור הבוקר. כחצי שעה התרוצץ בקיבוץ, לחפש את אחד הנהגים, או את הגזבר, או את מרכז המשק, כשמדי פעם הוא בא ומודיע לי שעוד לא אבדה תקווה. לבסוף נמצא לו מתנדב בעל ג’יפ, שהסכים להסיעני עד עפולה.

בעשר הגעתי לעפולה. מכונית משטרה – לא אחרת – הסיעה אותי לחיפה: מוניות לא היו, עמדתי על הכביש המוליך לנצרת, הניידת נעצרה, ולאחר שנוקיתי מכל חשד, הועליתי פנימה. באחת־עשרה הייתי בחיפה. שילחתי רגלי ברחובות הריקים, האפלים, הדהומים, של העיר התחתית – אל תחנת המוניות. צריך הייתי להמתין זמן אין קץ, אין קץ, עד שתימלא המונית. שילמתי בעד נוסע נוסף כדי שתקדים לצאת. אחר כך באה הדרך הארוכה מאוד, הנצלפת לאחור בשדרת צללים שאין לה סוף, בתוך הלילה הניגח בקרני הפנסים. בשתיים וחצי הגעתי למבוא ביתי. אור היה בחדרי.

הה, איזו מהתלה זולה!

מיד לכניסתי למבוא הבית שמעתי קולות נופלים מלמעלה. נעצרתי והכרתי את קולה של לביאה, משולח רסן: “אבל למה אמרת לי שנסעת? אני רוצה שתענה לי על זה! למה שיקרת לי, למה רצית…” וקולה של גברת זילבר משסע אותו: “איך אתם מעיזים, בשלוש בלילה, כשכולם ישנים…” ושוב קולה של לביאה, מתגלגל בכל להטו: “תגידי את זה לדייר שלך, את השכרת את החדר לו, כן? לו…” וגערתה של גברת זילבר: “תתביישו לכם! אנשים אינ־טלי־גנטים…” עליתי שלוש־ארבע מדרגות, חרד, נדהם, תמה מה התרחש בהיעדרי, והנה גם קולו של אביתר, נכבש מלהתפרץ: “כן, נברר הכול. הכול – אבל לא פה! לא פה!” זיעה כיסתה את מצחי. מי עוד חסר מבין גיבורי קומדיה דל ארטה זו, לאחר שגם אני כאן? האם גם רודי איתם? דלתות השכנים היו פשוקות להאזין, ואשת הרוקח שעמדה בפתח דירתה בחלוק לילה, רטנה בעוברי: “בושה! בושה!” קבקביה של גברת זילבר שיקשקו על המדרגות מעל לראשי ובראותה אותי עולה לקראתה, קראה: “שלום! ברוך הבא, אדוני! לא ידעתי ש…” – “מה קרה?” נעצרתי לפניה. “אני לא אסבול את זה יותר, אדון יונס!” להטו פניה. “זה מספיק בשבילי! סלחתי יותר מדי! לא בשביל זה השכרתי לך חדר, כדי שתהפוך אותו ל…” ותוך כדי רדתה, בלי להיעצר לידי, פלטה בבוז: “אמנים! הספרות העברית!”

“שום דבר כזה לא עובר בלי עונש!” מצאתי את לביאה מנופפת את אצבעה מול פניה של נילי, היושבת על מיטתי. ובראותה אותי על הסף נפנתה אלי, השתתקה לרגע ואחר אמרה מתנשמת: “כמה הם משלמים לך בעד זה?” – "בעד מה?, מילמלו שפתי החיוורות. “בעד השימוש בחדר הזה,” עשתה תנועה רחבה בזרועה. “בלילות, בימים… כבר שלושה חודשים נדמה לי…” – “מה את רוצה ממנו? מה הוא אשם בזה…” ליגלגה נילי ממקומה. החדר היה מלא שדים מעופפים. נילי ישבה על המיטה כשפניה נתונות בכפות ידיה וחיוך רע היבהב עליהן, חיוך של בוז גאה, מלכותי, להתפרצותה נעדרת האצילות של שפחה. אביתר רבץ על גחלים, הר של כלימה על עורפו. לביאה עמדה בלפידים בידיה, נכונה לשלח אש על סביבה. “אל תחשבי שתצאי בשלום מזה!” פנתה אל נילי ונופפה באצבעה סמוך־סמוך לחוטמה. “זה עוד יתנקם בך! את תראי! אם לא אני אז מישהו…” – “קחי את האצבע שלך ממני,” אמרה נילי בקול קשה ובעיניים רושפות. “אינני רוצה שתיגעי בי!” – “שאגע בך!” הצטווחה לביאה וצחוק מוזר פרץ מפיה. “את רוצחת אותי, ואת חוששת שאפגע בפנים העדינות, האצילות, הצבועות…” – “לביאה.” ביקשתי להסותה בגלל השכנים. “אני מבקש ממך…” – “אתה עוד מגן עליה!” הפנתה לשון אש אלי. “אתה, שהיא משחקת בך, מנצלת אותך…” – “מה קרה לביאה! מה קרה בסך הכול…” פרש אביתר ידיו כמתחנן על נפשו. “אתה יודע מה קרה! אתה יודע שהערמת עלי, שניכם! שבאת הנה רק כדי…” – “אמרתי לך, אמרתי לך,” לא הניח לה אביתר לסיים את משפטה המסוכן… “היינו ב’המרתף'! עד שתיים, נילי ביקשה…” – “שקר!” שיסעה אותו לביאה. “לא הייתם ב’המרתף'! אני שאלתי! פה הייתם! פה! כל הערב הייתם פה ואני יודעת יפה מאוד, כל הזמן, כבר שלושה חודשים ש…” בולמוס של שיעול תקף אותה, שהתגבר יותר ויותר, ובבקשה לחסום אותו בידה, רצה אל מעבר לסף, אל הגג הפתוח. אביתר קם, יצא אחריה ואחז בזרועה: “להביא לך מים?” – “לך ממני! לך! אל תיגע…” התנערה ממנו, ושיעולה התגבר בשימה את ידה על בטנה. מיהרתי למלא כוס מים והוצאתי אותה אליה, אך לפני שהספקתי להגישה אל פיה, הקיאה. עמדתי עם הכוס בידי, והקיא פרץ מפיה, קליחה ועוד קליחה, על פני המישורת המזופתת שאור החדר האירה עמומות. המתנתי עד שירווח לה מעט והגשתי את הכוס לידה. היא נטלה אותה, שתתה ממנה, ונאנקה: “הראש מתפוצץ לי, נורא…” דמעות מילאו את עיניה. “בואי, תשכבי על המיטה, תנוחי מעט, זה יעבור.” אחזתי בזרועה. “זה לא יעבור, אני יודעת אני יודעת…” כמתוך חלשות של חולה הוסיפה למלמל כשמצחה על זרועה: “הוא מרמה אותי… כל הזמן… אני יודעת… הוא נפגש איתה… אני יודעת… כל מה שהם עושים אני יודעת…” אביתר קרב שוב, ובשפה רפה אמר: “הוטב לך?” – “אתה יכול ללכת,” אמרה בשקט בלי לשאת את ראשה. עוד רגע עמד לידנו, כשוקל מה יעשה, אחר פנה לאט־לאט לעבר חדר המדרגות, ויצא. שוב נטלתי את זרועה של לביאה: “בואי, תיכנסי פנימה, תשכבי מעט, תנוחי.” הניחה לי להוליכה. נילי עמדה ליד השולחן ועישנה. מבעד לעשן, מגבוה, הסתכלה בלביאה בהיכנסה ובהטילה עצמה על המיטה. כרעתי לידה וחלצתי את נעליה. שניטנפו. “תן לי איזה כדור,” לחשה בעיניים עצומות. “כאב ראש משגע…” נילי הושיטה ידה אל תיקה, חיטטה בו, הוציאה ממנו חפיסת גלולות ומסרה אותה לידי, יצאתי והבאתי כוס מים. לביאה התרוממה מעט על זרועה, נתנה את הגלולה בפיה ולגמה לגימה מן הכוס. בראותה את נילי מולה אמרה בשקט: “את יכולה ללכת עכשיו. הוא מחכה לך,” וראשה צנח אל הכר. נילי המשיכה לעשן, כשהיא מפיחה סילונים דקים וארוכים כלפי מעלה. בשקט הזה, אפופה בטבעות העשן הנמוגות, במזימה המרה בעיניה, בצווארה הלבן, הגאה, היתה יפה מתמיד. לבסוף מחקה את הסיגריה בתוך המאפרה, נטלה את תיקה ופנתה לצאת. התעכבה עוד רגע על הסף, כאילו ביקשה לומר דבר מה, לא אמרה, ויצאה. מניתי את צעדיה היורדים במדרגות לאט, במתינות, עקב ועקב, עקב ועקב, עד שנאלמו.

לביאה נרדמה, מקופלת על המיטה. פרשתי עליה שמיכה וישבתי אל השולחן. בחלון החוויר כבר אור שחר, ורוח שחר קלה ריחפה פנימה כאנחה.

בעלות השמש התעוררה בבהלה. לאחר שהלכה נטלתי דלי וסמרטוט והדחתי את קיאה על הגג.

כח

הקרב על הרשימות היה נטוש אתמול בבית המשפט במשך כשלוש שעות. בשלב הראשון התנהלו חילופי היריות מעל לראשי – בין שני הפרקליטים; בשלב השני – עמדתי אני גופי במרכזה של האש הצולבת. תחילה ניסה עורך הדין עברת לגרום לכך שבית המשפט ייתן הוראה להבאת הרשימות על דוידוב על ידי הוצאת צו להצגת מסמכים. פרקליטי נימק את התנגדותו לכך בשני טעמים: ראשית, רשימות אלה אינן עשויות לשמש חומר ראיה לביסוס טענות התביעה, כיון שממילא הן טיוטות שיש להן ערך רק לבעליהן; שנית, הוצאת צו כזה תהיה בה משום פגיעה בסודות המקצוע, שאין לבית המשפט זכות לכפות עלי את גילויים: רשימות שעושה סופר לצורך עבודתו הן חומרי המעבדה שלו, רשותו הפרטית – “הסאנקטום של היוצר”, “היעלה על הדעת שבית המשפט יצווה עלי, למשל, או על חברי המלומד מן התביעה, להראות רשימות שאנו עורכים לעצמנו לצורך החקירה והטיעון?” נשא שילה אלומת גיליונות מעל דוכנו ואחזה ביד רוגשת. “על אחת כמה וכמה כשהמדובר בעבודת יצירה, שנעשית כולה באין רואים, בין אדם לבין עצמו, ורק פירותיה הבשלים נועדו לראות אור. מקרה כזה עלינו לומר כמו המשורר הרומי הוראציוס: 'אנו תובעים חירות זו לעצמנו ואנו מעניקים אותה לאחרים!” (מדי פעם היתה מפתיעה אותי מידת השכלתו של פרקליטי, שציטוטיו העידו כי היא מתרחבת והולכת מישיבה לישיבה.) השופט קיבל את דעתו, ובא כוח התביעה נכנע; אך מיד לאחר זאת ביקש עברת רשות לחקור אותי, ורשות זו ניתנה לו לאחר שהעמידני השופט על זכויותי וחובותי כנתבע העומד בחקירה. פרקליטי, שראה מראש התפתחות מעין זו, הכינני לכך כמה ימים קודם לישיבה והזהירני שאם אוציא מפי הודעה או רמז הודעה שאין בדעתי לכתוב את הספר, אני חורץ את דיני – להחזיר את כל המקדמות שקיבלתי, לשלם את הקנס במלואו, וכן את כל הוצאות המשפט. בעל כורחי היה עלי לאמץ לעצמי את קו ההתגוננות שהציע הוא, שאם לכנותו בשמו המפורש – הריהו הכחשת האמת בכל מחיר. כדי לחזק את רוחי לדרך הסכנות הצפויה לי, הצטיידתי בכמה דוגמאות המסייעות מתולדות הספרות, כגון – הסתבכותו של דוסטויבסקי בפרשת האהבים עם פולינה סוסלובה, שמנעה ממנו את קיום התחייבויותיו הספרותיות; או פיגורו של בלזאק במסירת פרקיו לידי המו"ל הנוגש בו מעת שהכיר את הרוזנת האנסקה.

“נפגשת עם עשרים ושבעה איש בקשר לכתיבת הספר,” עיין עברת בגיליונות שלפניו. “הפגישה האחרונה היתה בעשרים ושבעה בינואר של השנה שעברה, עם…”

“אשתו של המנוח,” עזרתי לו.

“כן. אמור לי, מר יונס,” הישיר מבטו אלי, “איך רשמת את דברי האנשים שעמם נפגשת, מילה במילה, או…”

“לא, ודאי לא מילה במילה,” גיחכתי. “איך יכולתי…”

“אבל רשמת את הדברים ברציפות…”

“לא ברציפות. על פי רוב הסתפקתי בציונים בלבד, סימני דרך…”

“סמכת על זיכרונך, זאת אומרת.”

“כן. זיכרוני מעולם לא בגד בי.”

“יפה. בחמישה־עשר באוגוסט, לפני כשנה וחצי,” הציץ שוב ברשימותיו, “נפגשת בבית הוועד הפועל עם מר מנחם שוייג, נכון?”

“נכון.”

“האם רשמת את דבריו ברציפות? את כולם? את רובם?”

“בערך.”

“בערך מה? ברציפות, או ציונים בלבד?”

“ציונים.”

“כך. ולפני כ… שמונה חודשים, נפגשת עם מר אפרת ממכון ויצמן, בביתו, ושמעת מפיו על תקופת עבודתו של דוידוב בים המלח. האם רשמת את דבריו בשלמותם, או רק הערות קצרות?”

(נילי. כאן. בבית המשפט. דם הציף את פני.)

“אינני זוכר בדיוק. ייתכן ש…”

“מר יונס!” נשא עלי עברת את קול הטנור שלו, “רק לפני רגע אמרת לנו שזיכרונך מעולם לא בגד בך!… ואם אומר לך שמר אפרת יכול לבוא ולהעיד לפני בית המשפט הזה שאתה רשמת את דבריו מילה במילה במשך שתי שעות רצופות – מה תענה לי על זה?”

(האם רודי הסגיר אותי? כנקמה? האם שלחו בלשים אחרי?)

“זה לא נכון,” החוויר קולי.

“ואם אומר לך, מר יונס הנכבד, שגם מר שוייג יכול לבוא ולהעיד שרשמת את דבריו רישום כמעט סטנוגרפי, כיוון שהיה עליו להפסיק מדי פעם את שטף דיבורו כדי שתדביק אותו – מה תאמר לי על כך?”

(מערכה אבודה, נפל בי לבי. הם יודעים הכול.)

לסגת אי־אפשר היה. אקדחו של פרקליטי היה בגבי. “זה לא נכון. אני לא הראיתי את הרשימות לאיש, ואיש אינו יכול להעיד איך ומה רשמתי.”

“עשרים ושבעה איש, מר יונס, עשרים ושבעה איש יכולים להעיד על כך שרשמת את דבריהם במלואם,” צילצל קולו של עברת ברמה. “ורשימות אלה בצירופן מהוות למעשה את תולדות חייו של דוידוב, פרק אחר פרק, אלא שאתה, מר יונס, אינך מוסר לנו אותן מסיבות שתצטרך עוד לתת את הדין עליהן בבית המשפט!”

“אדוני!” אזרתי עוז ואמרתי, “אפילו הייתי רושם סטנוגרמה מלאה מן הדברים שסופרו לי, גם אז, רק מי שאיננו מבין כלום בספרות יכול לחשוב שסטנוגרמה עשויה להוות יצירה ספרותית. אני אינני רשם פרוטוקולים. אני סופר.”

“יפה מאוד, מר יונס, נניח לפי שעה לרשימות. נסקור קצת את דרך עבודתך כסופר. באילו שעות – יורשה נא לי לשאול – אתה נוהג לעשות את עבודתך הספרותית, מר יונס?”

פרקליטי קפץ ממקומו. מתנגד, מתנגד! שולחו איננו עבד שלבעליו יש זכות לשאול על מעשיו בכל שעה משעות חייו! אך השופט דחהו בביטול.

“אין לי שעות קבועות,” אמרתי.

“על פי רוב?”

“לא אוכל לענות על כך. בכל שעה שנחה עלי הרוח.”

“רוח הים אולי?” גיחך עברת.

השופט הטה אליו פנים שואלות: “לא שמעתי. מה היתה שאלתך?”

“שאלתי אם רוח הים היא שנחה עליו,” אמר עברת, “כיוון שמר יונס, כפי שידוע לנו, נוהג לבלות שעות אחדות בכל יום…”

שוב נקפץ פרקליטי ממקומו: “לאן רוצה חברי המלומד להובילנו בדרך חקירה זו? זוהי התערבות חצופה בחייו האישיים של שולחי, ואני מבקש מכבוד השופט לא להרשות זאת! אין לזה שום רלוונטיות לעניין באילו שעות עשה הסופר את עבודתו! אין זה עסקו של איש!”

“כבוד השופט,” אמר עברת, “אני אוכיח שהנאשם לא עשה כל עבודה. במשך חודשים תמימים, והוא מעל באמונו של שולחי בצורה הצינית ביותר!”

“זהו שקר,” אמרתי.

“זאת נראה עוד!” קרא עברת.

השופט דפק בפטישו, ולאחר שהבהיר כמה דברים בדיני ראיות, התיר לבא כוח התביעה להמשיך בחקירתו.

“מן הידיעות המצויות בידינו, מר יונס,” המשיך עברת בהתעללותו, “מתברר שאת שעות היום היית עושה על שפת הים או בחברת ידידים, ובערבים היית מבלה על פי רוב בבית קפה מסוים הקרוי ‘המרתף’ עד שעות הלילה המאוחרות. תרשה לי לשאול אותך, בכל הענווה בפני כישרון הספור שבך, מתי אתה כותב?”

“כבוד השופט,” פניתי לעזרת הגבוה משנינו, “בא כוח התביעה מנסה להציגני ככזבן, בטלן והולל. רבים מכירים אותי בעיר הזאת. אפשר לשאול עלי. אינני חייב לתת דין וחשבון על מעשי בפני אדם שכל עניינו כאן הוא יוּרידי בלבד!”

באורך רוח הסביר לי השופט שרשאי אני גם לא להשיב על שאלות מסוימות, אלא שאז עשויה שתיקתי להתפרש כראיה נגדי, והוא מייעץ לי על כן להשיב כמיטב יכולתי.

“מתי היית נוהג לכתוב אפוא?” חזר עברת על שאלתו.

לא עניתי. ברור היה עכשיו שעקבו אחרי, בלשו אותי, הלשינו עלי דורשי רעתי.

“אין תשובה,” ציין עברת סוף פסוק. ולאחר שהפך בגיליונותיו: “נעבור אפוא לעניין שני. מתי התחלת במלאכת עיבוד הרשימות? לאחר שסיימת את ליקוט כל העדויות, או לפני כן?”

“לפני כן.”

“הרבה לפני כן?”

“הרבה לפני כן.”

“שלושה חודשים? שישה?”

“שישה,” יריתי באקראי, כעיוור.

“כמה דפים הספקת לכתוב?”

“כ… ארבעים דף.”

“ארבעים דף. ארבעים דף הרי הם בערך… שנים־עשר אלף מילה?”

“בערך.”

“כלומר, במשך שנה כתבת שנים־עשר אלף מילה, כלומר כשלושים מילה ליום, אם אינני טועה.”

“לא כתבתי אותן במשך שנה.” אמרתי, “אלא במשך שלושה חודשים בערך. אחר כך הפסקתי.”

“הווה אומר שבתשעים יום כתבת ארבעים דף. כלומר, קצת יותר משני דפים ליום.”

“כן.” אמרתי ברום לבב. “אני נוהג לכתוב כל דף שש, שבע ושמונה פעמים. אם יורשה לי להיתלות באילן גדול – טולסטוי, למשל…”

“נניח לפי שעה לטולסטוי,” גיחך עברת. “עד היכן הגעת בפרקי חייו של דוידוב?”

“עד… עד 1930 בערך.”

“התוכל להראות לנו דפים אלה?”

“לא,” אמרתי, “אינני נוהג להראות מלאכה בלתי שלמה.”

“רצונך לומר שהפרקים הכתובים כבר, גם הם אינם שלמים עדיין?”

“לא,” הקשיתי את עורפי. “ייתכן שאצטרך לכתוב אותם פעם נוספת.”

ממבטו הזורח של פרקליטי הבנתי שאני עונה כהלכה. רבי היה מרוצה מתלמידו.

“כך…” הבליע עברת חיוך בינו לבין עצמו בעיינו ברשימותיו. ועם כך עבר לפרק הבא: “מדברי פרקליטך בישיבות הקודמות,” אמר, “אני מבין שההפסקה שחלה בכתיבתך סיבתה היתה… ‘משבר נפשי’ שעבר עליך. האם זה נכון?”

“כן.” עניתי בענווה.

“התוכל לומר לנו – רשאי אתה כמובן לא לענות על שאלתי זו – האם ‘משבר’ זה היה… בתחום חיי האישות? חיי הרוח?”

“אני נמנע,” אמרתי.

“ממה?”

“מלענות.”

“תרשה לי לשאול אותך, מר יונס,” הגביה עברת את קולו, “מדוע משעה שהרגשת ב’משבר' זה והפסקת בכתיבה – לא באת אל המו”ל להודיע לו על כך, אלא המשכת לקבל את הכספים מדי חודש בחודשו כאילו דבר לא קרה?"

כבשתי אנחה בקרבי. כן, חייב הייתי לעשות זאת. האם חששתי מפני הודאה בכישלון? ואיך יכולתי לעשות זאת לאחר כל…

“משום שקיוויתי, ועודני מקווה,” אמרתי, “שאוכל להמשיך. מקרים כאלה קורים. ידוע למשל…”

“האם אין מידה מינימלית של הגינות מחייבת כל אדם, על אחת כמה וכמה סופר, לבוא ולהודיע במקרה מעין זה לפחות כך: לא אוכל לסיים את מלאכתי במועד הנקוב בחוזה. אני מבקש ארכה. הברֵרה היתה נשארת בידי המו”ל, ששכר אותך למלאכה זו – לאשר לך את הארכה המבוקשת או לא לאשר, להמשיך לשלם לך לפי המוסכם או לא."

פרקליטי התרומם ממקומו. “יורשה לי להעיר לחברי המלומד,” אמר בנחת, אך בתוקף, “שלפי החוק חייב היה המו”ל בתשלום שכרו המלא של שולחי עד סוף המועד הנקוב בחוזה, בין שהשלים את מלאכתו ובין שלא השלימה."

“זה חדש בשבילי!” השמיע עברת כמין צווחה.

“דבר זה מחויב על פי חוק!” אמר פרקליטי בגאווה.

“איזה חוק?”

“מיד.” פרקליטי נשא את הגיליונות שעל דוכנו לעיניו, הגביה את משקפיו ואמר: “אני מצטט מתוך ‘דיני שכירות אדם’ של החוק העותומאני, שער ו' פסקה 581: ‘השוכר מינקת למשך זמן ידוע והתחייב במתן שכרה – אם פסק חלבה, או אם בחל הילד בשדיה, חייב בתשלום שכרה כפי שקצב לה מלכתחילה’. לצורך דיוננו – מקרה הסופר הוא כמקרה המינקת.”

הצחוק שפשט באולם הקיף את הכל – את קהל הנוכחים, את פרקליט התביעה, אפילו את כבוד השופט בעצמו. רק פרקליטי לבדו העביר מבט תמה על פני הצוחקים, כאינו מבין מה לשמחה זו עושה.

“אני מודה לחברי המלומד על שהאיר את עיני בענייני חוק,” קינח עברת את צחוקו מעל פיו בממחטתו. “אני רק עומד להוכיח שמינקת זו העומדת לפנינו, לא פסק חלבה, לא כל שכן שהילד לא בחל בשדיה.”

שוב עבר גל של צחוק באולם. אלא שאתנחתה קצרה זו במהלך הקרב – שהניחה לי שהות מה לאסוף כוח – היתה אקדמה להסתערות מחודשת ומוחצת, שחילופי היריות הקודמים היו לעומתה רק ריכוך מכין. כל צרור שנורה לעברי מעתה, הצטלף ב“ואם אומר לך, מר יונס…” והתפקע בפטריית עשן של – “מה תאמר לי על כך!”

“ואם אומר לך, מר יונס, שגם את ארבעים הדפים אתה לא כתבת כלל ולא חשבת לכתוב – מה תאמר לי על כך!”

ומיד לאחר מחאתי:

“ואם אומר לך, מר יונס, שכל עניין ‘המשבר’ שאתה מדבר עליו לא היה ולא נברא אלא הוא המצאה שלך כדי להצדיק את התחמקותך – מדעת ובזדון – ממילוי התחייבויותיך המפורשות, מה תאמר לי על כך?”

ומיד לאחר גמגומי הנבהלים:

“ואם אומר לך שלא התכוונת כלל לכתוב את הספר שהתחייבת לכותבו וקיבלת כספים עבורו – מה תאמר לי על כך, מר יונס?”

“לשם מה קיבלתי על עצמי עבודה זו מלכתחילה? לשם מה?” קראתי ברוגז.

“על זה חייב אתה להשיב, לא אני,” הבריקו עיניו של עברת. “אבל אין לי צורך בתשובתך,” הוסיף בשקט, “במקום זה אקרא לפניך כמה משפטים שאבקש אותך לזהות את אומרם.”

האם אמרתי דבר מה העשוי להסגיר אותי? מתי? היכן? בפחד הסתכלתי בידיו המעלעלות בגיליונות שעל דוכנו, מצפה למכה הניצחת שינחית עלי עתה.

“הקשב היטב,” אמר משנשא לפניו את הדף שדיו ארסו היתה סמויה מעיני, “אני מצטט: 'דוידוב… מי היה דוידוב, מי? הוא היה העריץ הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת מאז נבנתה מחדש! הוא היה צדיק, כן, צדיק גדול! אבל האם יש עריצות נוראה יותר בעולם מעריצותם של צדיקים? במחיצת רשעים בני אדם נידונים לסבל, לעינויים, לטרור, אבל במחיצת צדיקים – אינם יכולים להתקיים בכלל! על רשעים אפשר להתמרד, אבל בפני צדיקים אי־אפשר אפילו להתגונן! או הוא – או אנחנו, חברים! עצם קיומו – חי או מת! – הוא שאיננו מניח לנו לחיות בשקט! עֵינו המפקחת עלינו! שמו המרעיל את זיכרוננו! צלו הרודף אחרינו! אם רוצים אנו לחיות – הרי למחוק את זכרו לעולם ועד, זהו תפקידנו הקדוש!”

“מי אמר את הדברים האלה?” צילצל קולו של עברת בדממה העמוקה שנפלה באולם בית המשפט.

עמדתי נדהם ונרעש. הדממה צעקה סביבי ולא היה דיבר בפי.

“מר יונס!” קרא ברתת, “בשבעה־עשר ביוני, בלילה, במסיבה שהתקיימה בביתו של המשורר נקדימון, בנוכחות כמניין סופרים צעירים – אתה, אתה הוא שהשמעת את הדברים הללו, בהם חרצת את דינך!”

“זהו שקר!” הימהם קולי באוזני.

ראשי הסתחרר. אילו חילופי דברים סוערים בין שני הפרקליטים זימזמו באוזני בלי שאבינם. החוורתי מאוד כנראה, כי השופט שאל בדאגה אם חש אני ברע. אחר כך דפק בפטישו והודיע על מועד הישיבה הבאה.

כט

כשאמרתי שקר, אמרתי אמת. אבל האמת היא שלא היה זה שקר. כשקרא עברת את הדברים ההם, הכרתי אותם ולא הכרתי. דומה היה לי כאילו קרא אילו מחשבות חולות שדימדמו בי, לעתים מתלחשות לעתים מצטווחות, אך האפשר שאמרתי אותם? לעולם לא הייתי מעז לבטאם באוזני מישהו! כמעשה כשפים היה כאן, של פרקליט ממולח שהוא גם רואה מחשבות! רק אחר כך, בבואי הביתה מבית המשפט, נזכרתי בפרטי אותה מסיבה בביתו של נקדימון. שיר גדול שלו, בשם “ערופים”, התפרסם באותו ערב שבת באחד המוספים, ובאנו לחוג עמו את המאורע. הרבה שבחים קלחו שם, הרבה משקאות. אסנת קראה את השיר, גומפל פירשו… נזכרתי שאחר כך, כשהיינו שרויים באותו מצב של גילופין כשהשנינה שופעת כמאליה וחידודים רודפים חידודים, פלט נקדימון משפט שעורר צחוק גדול: “אבותינו היו עובדי עצים ואנחנו אובדי עצות, מלבד יונס הכותב את ספר הישר!” צחקתי עם כולם, אלא שהמילים חילחלו בי כלענה: האם כותב אני את “ספר הישר”? אני, שכל עניין הספר ממרר את ימי ושהנני אובד עצות בגללו? ונעימת הלעג הזו! שתיתי הרבה במרוצת אותו ערב, וזכור לי שיתוש אחד ניקר במוחי כל העת, דוידוב, דוידוב, ורציתי להתקוטט עם מישהו עליו, ומאוחר יותר, אחר חצות כנראה, בלהט איזה ויכוח שאני עוררתיו, נשאתי איזה נאום (שהשתכח ממני לחלוטין אחר כך); ואני נזכר עכשיו שבעודי מדבר פקד נקדימון על גומפל לרשום את דברי כדי “שאתן את הדין עליהם ביום מן הימים” או משהו דומה לזה, ומשסיימתי, ניגש אלי נקדימון, נשא את ידי למעלה, המליך אותי, הכול הריעו לכבודי… כל זה היה שרוי בערפל, ובימים שלאחר אותה מסיבה הזכירו לי זאת מפעם לפעם ואמרו שדיברתי “דברים נפלאים”, אלא שסירבו לומר מה אמרתי… האם עברו הדברים מפה לפה עד שהגיעו לאוזני התביעה? או לאוזני מישהו מזוכרי דוידוב? האם חקרו בדבר שלוחי התביעה והוּגד להם?

דברים שלא אומרם בבית המשפט, חייב אני לאומרם כאן, בדפים אלה, שהתחייבתי כלפי עצמי לומר בהם את האמת, את כל האמת. כן, אני מודה: שנאתי את אדוני. שנאתיו מאז השתעבדתי לו. לא זכור לי מתי בדיוק החל הדבר, מתי נבט בי גידול ממאיר זה שהשתלח אחר כך כסרטן בגופי. מאז הפגישה עם נילי? לא, הרבה לפני כן. אולי כבר לאחר שתיים־שלוש הפגישות הראשונות עם זוכרי דוידוב, מוקיריו, מעריציו. לאט־לאט צמחה בי שנאה זו, שפשתה כצרעת בעורי. זמן רב לא רציתי להודות בה, התייראתי מפניה, פחדתי לבטא את שמה. גירשתי אותה מעלי כגרש קרצית מזוהמת. אבל חשתי בארסה. ככל ששמעתי יותר, ככל שהתעבה והתנפח – כן היה בעיני יותר ויותר כתיק פלילי, שאני, במו ידי, צובר בו חומר אשמה – נגדי. למה התחלתי בכל זה? דומני שהפעם הראשונה שהודיתי בה, בשנאה זו, לעצמי, היתה באותו לילה שבו נתקלתי ברחוב במנחם שוייג, פני הסאובות מול פניו הבוחלות בי; אחד מאותם לילות שהיעלמויותיה הפתאומיות של נילי היו משאירות אותי ככלב שוטה המיילל מול פנסי המכוניות החולפים בחשכה. עליתי אז מן “המרתף”, מלא יין, כשאלירז ושאול אוחזים בזרועותי, וצעקתי כלפי מכונית שעברה על פני: “פרוי־דנ־טל! לאן אתה בורח!” ושוב: “פרוי־דנ־טל!” פתאום ראיתי לפני את שוייג זה, בחברת עוד אדם, לבוש מעיל עור, צפים לעיני כבערפל צהוב. ניתקתי את עצמי מידיהם של המחזיקים בי, הגחתי לעומתו, מתנודד על רגלי, ושילחתי אצבע כלפי לבו: “שוייג! למה אתה שותק, שוייג! אינך רואה מה מתרחש בארץ הזאת? מחללים אותה, ואתה…” לא סיימתי, כי באותו רגע עלתה כל בחילת תערובת המשקאות אל גרוני. רצתי אל העץ הסמוך, השענתי את מצחי עליו – והקאתי. תוך כך שמעתי את שוייג זה אומר לחברו מאחורי גבי, במין שאט נפש: “בושה! ולאדם כזה מוסרים לכתוב את הספר של דוידוב!” די היה ביריקת בוז זו כדי לפכח אותי בבת אחת. מעבר לזרועי הסמוכה על העץ ראיתי את השניים המתרחקים, כמפני הטומאה. “אידיוט,” מילמלתי לעצמי. אחר כך, כשניגש אלי אלירז ושאל מי זה היה, אמרתי, כאילו עדיין מתוך ייני: “אה, חסיד שוטה של ‘השומר’, פרשת נילי מעוררת בו בחילה,” והוא פרץ בצחוק שהידהד לאורך הרחוב. מאוחר יותר, בלכתי הביתה, שיננתי לעצמי: “אני שונא אותו, את דוידוב, שונא, שונא, שונא.”

כן, אמרתי את הדברים ההם שהוטחו בפנַי בבית המשפט, אני מכיר את קולם! הגזמתי בהם – בוודאי. וגם קול היין מפעפע בהם. אך נשאתי אותם בתוכי, כמרי. כי ככל שגיבבתי ברשימותי תקופה על גבי תקופה – כן גבהה החטוטרת על גבי. לא חטוטרת, הר! כל מאות הפרטים ופרטי הפרטים, שם בגדוד, שם בלוד, ירושלים, כפר סבא, ים המלח, חניתה, הארץ כולה – השתרגו סביבי, בכל יום זלזל חדש, כמטפס פרא החונק את הגזע שהוא לופתו בפיתולים. אמרתי לכתוב על המת – והוא חנק את חיי! כן, מכרתי את נפשי לצדיק! לא הייתי חופשי עוד, משועבד הייתי. לא יכולתי לנתק מעלי צל זה, צלו של דוידוב, שהיה כרוך בעקבי בכל אשר אלך, ושהתארך והלך, התארך והלך ולא היה לו שום דמיון לצלם גופי. שום דמיון – ובכל זאת זיהו אותי איתו ללא הפרד בינינו. ראו אותי כנציגו בארץ החיים. “אדון דוידוב!” היה נקדימון מקביל את פני. “איך מתקדם, דוידוב?” היו אנשים שואלים אותי ברחוב, באותו ברק בעיניים שיש בו ציפייה לגדולות ואמונה שהנה־הנה, שם בסתר אותיותי הצפופות, כבר קרבות העצמות היבשות עצם אל עצמו, ואני מביא בהם רוח – וחיו. חייב הייתי להגן עליו מפני המזלזלים, להללו באוזני המעריצים, להעלותו מאוב לעיני השואפים את זכרו – שעה שביקשתי לחנוק אותו בתוכי! הה, עריצותה של הצדקה! – הייתי רוטן לעצמי כשהייתי יושב אל השולחן ומנסה לערוך את הרשימות ההן ולשוות להן צורה כלשהי, ומניח על הנייר אותיות מתות, שאותיות הנייר של אהובה היו כציפורים שוקקות לעומתן – למה הוא חי, למה הוא מת, למה נטפל אלי, למה אינו מניח לי, איך פלש לחיי לרדות בהם בעינו הפקוחה, המפקחת על כל מעשי, יומם ולילה! על תשוקותי הטמירות ביותר – שהן רשותי הפרטית, בשם אלוהים, רשותי הפרטית! האין אני בן חורין לעשות ככל העולה על רוחי – לחשוק, לשנוא, לסאוב, לעגוב – בלי שיסתכלו בי כל שנות חייו? הה, המשפט הזה שבו תובעים אותי על חוב של כמה אלפים! על ניסיון חניקה צריכים היו לדון אותי אילו ידעו את האמת!

האמת – אני אומר, האם זו האמת כולה? כבר איני יודע. אני מתחיל לפקפק בכך. כי – לאחר הכול – כשאני כותב “שנאתי” אותו, העט משמיע איזו חריקה, המצטווחת נורא באוזני. משהו נצבט בי ואומר, מחוק! מחוק! מילה כזו אי־אפשר לבטא מפורש כל כך, אות לאות, בלי שיזדעזע שם איזה קפיץ בכיסא הכבוד. אולי לא נכון. אולי לא כך. שהרי כשאני נזכר בו, באיש החי שהכרתיו, באותה פגישת נעורים בברכות המלח של עתלית, או בפגישה האחרונה (עוד אספר עליה), בחָרָבה הלוהטת שבדרך לסדום – משהו מתפעם בי, וחם, וכמֵה… והאם לא היו רגעים רבים, שבהיזכרי בו הייתי חש עצמי מתכנף תחת זרועו? ורגעים שבהקשיבי למסופר עליו – היתה מין המיה עוברת בי, כהמיית רוח קיץ שרבית נושאת ריח מוץ מן ההרים? האם לא הייתי פונה אליו לעתים – כשהלב נלחץ במצוקה – כמו אל אב? או מתקנא בנדודיו הסוערים, פרוקי העול, על פני ארץ גדולה, שם בגדוד, שם בלוד, ירושלים, ים המלח, חניתה… אולי אהבתי אותו בכל זאת…

לא, מחוק! מחוק! – אני אומר לעצמי. גם מילה זו אי־אפשר לבטא כך, אות לאות, בלי לשמוע איזה צחוק של שעירים מרחוק.

מה אם כן? ולמה רגשי אשמה אלה, כאילו חצי הארץ תובעת ממני שאפרע חוב כלשהו שחתמתי בדמי לפורעו.

רגשי אשמה – אני אומר… מה מידת עומקם? לא אטרוף את נפשי בגללם. גם לא אכרע, כמו רסקולניקוב, בלב הכיכר לנשק את האדמה המרופשת. גם אם אינני אפרים מרגלית עם קנה האקדח לרקתו, או אוריאל דוידובסקי עם תער גלבים לצווארו. ימים אחרים הם אלה. מחר, או מחרתיים, או בעוד חודש־חודשיים, או כשאסיים לכתוב את ה“וידוי” הזה המשול כחרס לגרד בו את עורי, ארד שוב ל“המרתף”, אתן בכוס לבי, ואשכח הכול, כשם ששכחנו את “הגנרל” המסכן יומיים לאחר היעלמו. “רגשי אשמה”! קיקיונות שתולעת קדים מכה אותה בן יום! רפשושיות שרוח קלה מייבשת אותן בשעתיים! ימים אחרים הם אלה. איש מאיתנו לא יאמר עוד בלב נאנק מייסורים, “גדולה היא חידת החיים, גדולה מחידת המוות!” או יברח באימה מפני “אותה התוגה הכבדה והסומאה שאינה נזקקת לניחומים, ואפילו אם ישנם!” אהבתי את נילי? לא אהבתי? כן אהבתי! אבל שכחתי כבר…

הבוקר הייתי אצל פרקליטי ואמרתי לו: “ובכן, אני מבין שהפסדתי.”

“מדו־ע?” ניגן בתמיהה. “בגלל אותם דברי שטות שהביא מפיך כביכול? אפילו יביא הוכחות שאמנם אתה אמרת אותם – איזה ערך משפטי יש לדברים שאדם אומר כשהוא שתוי, כשאיננו בהכרה צלולה! אפשר להכות אותו בהם? להביאם כראיה נגדו? תמיד נוכל לטעון שאמרת זאת בדרך לצון, או בלשון סגי נהור, או סתם השתטית – איש לא יוכל להוכיח שאין הדבר כן. על ספת הפסיכולוג – יש אולי ערך לדברים שאדם משמיע כשדעתו אינה צלולה, אבל בבית משפט?”

המשפט יימשך אפוא.

ל

יומיים לא כתבתי. אבל איני מצטער על כך. לא בשל גמילת החסד המפוקפקת לארדיטי ולבתו, אלא בשל זיכרון אחד ישן, אבוד, שנגאל בזכותם.

לפני כמה ימים, בערב, עלה ארדיטי אל הגג, דפק על דלת חדרי, נכנס, ביקש שבע מחילות, ומשהפצרתי בו לומר את אשר בפיו, ביקש – בגמגונים של הכנעה שקשה לסרב להם – שאתווך בינו לבין ארוסה של בתו: רוצה הוא לגמור בשלום עם אותו בחור. בתו לעולם לא תיאות להינשא לו, אך מודה הוא כי נגרמו לו צער ובושת והוא מוכן לפצותו עליהם; מוכן הוא לשלם לו מאתיים, שלוש מאות לירות – כל חסכונו – ובלבד להימנע מריב, שלמרבה הצער גרם לפירוד בינו לבין בנו. רואה הוא שאני אדם נבון ובעל לב ונוטה חסד ליונינה – שמדברת תמיד בשבחי – ומבקש הוא שאסע עמו לרמלה ואהיה מליץ ביניהם. הסכמתי.

הגענו לשם שלשום, בראשית הערב. נכנסנו לבית ערבי ישן, שעמד בקצה סמטה מרופשת ועל גבול שדה בור שהשתרע עד חורשת זיתים אפלה. אליהו כלפון ישב בחברת שישה או שבעה מבני משפחתו סביב שולחן גדול שקערה עם גרעיני אבטיחים מיובשים עמדה עליו. הוזמנו לשבת ולקחת חלק בפיצוח, אך משהביע ארדיטי את רצונו לדבר ביחידות עם אליהו, פרשנו עמו לחצר האחורית. נורת החשמל הקבועה מעל למשקוף מבחוץ האירה עץ תאנה רחב עפאים, ספסל, כיסא נצרים רעוע, כרכרת חמור קטנה ומבוישת, דוד כבסים מפויח על גבי דוּר אבנית מפויחות.

אני פתחתי ואמרתי, משמו של ארדיטי, שמקרה מצער, מקרה טעות אירע, ומה שהיה יש לשכוח… לשכוח? – האדימו פניו של כלפון – איך אפשר לשכוח! כל משפחתו, כל מכריו, נדים לו, לועגים לו, כבודו חולל… כן, אמרתי, מר ארדיטי יודע זאת והדבר מכאיב לו מאוד והוא מבקש לעשות הכול כדי שלא ייפגע כבודו של מישהו, אלא שהנערה, מאחר שהיא מסרבת, אי־אפשר לכפות… לכפות? על הנערה? – נזרק דם בעיניו של כלפון – רק מתוך ידידות לאחיה, ומטוב לבו, ניאות לאירוסים אלה, כי איזה גבר בריא ירצה לשאת בעלת מום לאישה, ומעצמו, ברצון היה מסתלק מכל זה, לולא נודע כבר ברבים, ועשה הכנות, והוציא כספים… מה שנוגע לכספים, אמר ארדיטי ברוח נמוכה…

אישה כפופה במטפחת אדומה יצאה מן הבית עם מגש נחושת, והעמידה ספלי קפה לפנינו. ארדיטי דיבר על כספים וכלפון דיבר על הכבוד ויונינה היתה מוטלת ביניהם כשיה עקודה.

כשגמעתי מן הקפה, נאחז מבטי בדוד הכבסים שעל גבי האבנים המפויחות, שזרדים לבעירה היו קשושים תחתיו. כמו מתוך חלום רחוק הפציע בי זיכרון אבוד. בן חמש הייתי, או פחות מזה, ובחצר הבית, בצל אקליפטוס, עמד דוד כזה, על גבי אבנים כאלה, ואש בערה תחתיו וקיטור עלה ממנו, ואמי, במטפחת אדומה לראשה, בחשה בכבסים במוט. אחר כך העלתה בו לבנים מהבילים והעבירה אל גיגית שעל גבי שרשיף. ישבתי על אבן, אגודלי בפי, והסתכלתי באש המתפצחת מתחת לדוד, בזיקים העפים, בקיטור העולה. שאלתי – כפי ששאלתי ודאי פעמים רבות לפני כן – מתי יבוא אבא. ידעתי מה שתענה, וידעתי שאין זו אמת. ידעתי שמת. כששלתה במוט כותונת לבנה, ארוכה, נוטפת מים, נדמה היה לי שהיא מעלה אותו מתוך הדוד הרותח, והוא מאופד קיטור, אלא שאין לו גוף, כי הגוף נשרף באש. כשעמדה ליד הגיגית ושיפשפה את הכותונת על גבי הכסכסת, אמרתי לעצמי, היא מכבסת אותו, היא מכבסת אותו חזק כל כך… חם היה בחצר, צהריים, עלי אקליפטוס נבולים היו פזורים על העפר, צפצופים בין ענפי הצמרת. משהו מר עמד בגאוני, ומלוח בעיני, כמו מן העשן הנפזר מבין האבנים המפויחות. לא הכרתי את אבי, אך הוא נלחץ בי, כאילו מענים את גופו בתוך הגיגית.

ארדיטי וכלפון, תחת התאנה, הוסיפו עוד לדבר על כבוד, על כסף, על יונינה הצולעת. בדרכנו חזרה לא סר המראה ההוא מעיני. בבואי לחדרי רשמתי כמה שורות ראשונות לסיפור.

לא

על המרפסת של מלון “דן”, הצופה אל הים, כששתי כוסות ויסקי זך על גבישי קרח לפנינו, סיפר לי יהודה דותן, פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה וחבר מפקדת ההגנה לשעבר, על דוידוב בשנות המלחמה, המאבק, ההעפלה. הכול סופר ברוח משועשעת, באותה שעת אחר הצהריים של שמש וים. למטה על החול המלוחך קצף התעופפו כדרדורים בין מחבטים, בגדי ים צבעוניים התערסלו בכיסאות המרגוע, גופים שחומים התמודדו עם גובה הגלים, מפרשים פירפרו במרחק. הוויסקי הבהיק כבדולח מול האור המבריק מן הים. תלתלי הכסף של דותן התבדרו על מצחו, ועיניו התכולות נדלקו במשובה בהיזכרן בדוידוב שמאותם הימים (“פנטזיונר! איזה פנטזיונר היה האיש הזה, אינך יכול לתאר לעצמך!”). שעה ארוכה ופזורה השתעשע בסיפוריו.

“למשל,” אמר, “למשל ב־42', כשרומל התקרב לשערי הארץ… איזה רעיון מטורף!”

ב־42' הציע דוידוב למפקדת ההגנה לפתוח מעין “חזית שנייה”, יהודית, בלב אירופה. להתקשר עם מפקדת הצבא האדום ולהציע לה שיתוף פעולה בין הפרטיזנים שבשטחי הכיבוש ובין פלוגות פלמ"ח שיוצנחו לפולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, ויבצעו פעולות חבלה במתקני האויב. הרוסים יספקו נשק, ההגנה תספק אנשים…

“ועוד לפני כן, בחורף 41'…”

(הה, תקופה נאדרת! בן כמה הייתי? חמש־עשרה? שש־עשרה? – מראות ואדי פלאח, יערות הכרמל, עדר גולש אל השוקת, סבכי חרולים בדרך יגור; חבורות של חיילים אוסטרלים, כנערים שובבים, מפזרות בנדיבות אגדות בוקרים ברחובות העיר; קַשָרים מעבירים לחשים על ספינות גוששות; הלמות הלב בבקרים חמסיניים למראה כותרות העיתון הגדולות; הלוויות חנוקות כאב, מאוגרפות זעם; מרצפות האבן הקרות של כיכרות בירושלים מתהדהדות מנקישות פרסות סוסים לבנים וסנדלי כמרים אילמים; חודי התיל, המולת העם, אספסוף רוגש מול החומות נמלט אל סמטאות חשוכות וגלימות שחורות ושבריות מבריקות; אבן המצבה החלקה, החרוכה, נוטפת החֵלֶב והדמעות של קבר רחל; הד שירי הצועדים, בנעליים בצקות, מעופרות, מקומחות, מעוקשות, ממטולה עד…)

בחורף 41'…

לא ארבה בפרטים. הדברים ידועים, למי פחות למי יותר: בחורף 41‘, לאחר גירוש מעפילי “אטלנטיק” למאוריציוס, בא דוידוב בתוכנית מפורטת לפריצת מחנה עתלית; בקיץ 43’ היה עם העולים לנקודות המצפה בנגב ועשה חודש ימים בבית אשל; בנובמבר 43' הוזעק מביתו לעזרת רמת הכובש במצור שהושם עליה; בנובמבר 45‘, למחרת ההתקפות על משמרות החוף בגבעת אולגה ובסידני עלי, היה ברשפון, הובל עם יתר העצורים לרפיח ושהה שם שלושה חודשים; במרץ 47’ היה על חוף ניצנים בליל “שבתאי לוז’ינסקי”, נתפס, הוסע עם השיירה לנמל חיפה, ומאחר שלא אבה להזדהות והתערב בין המעפילים, הועלה על אוניית הגירוש. שישה חודשים עשה בקפריסין כמדריך, מורה ומאמן.

לא, בפלמ“ח לא היה. ב־44', לאחר הכינוס במשמר העמק (“היהודי המשונה הזה! לא היה כינוס שלא היה מגיע אליו! גנוסר, בית אורן, קיסריה… פתאום – דוידוב! כאילו צץ מן האדמה! איך הגעת – הגעתי!”) – ביקש להתגייס לפלמ”ח, כמאמן. כבר אישרו את גיוסו, אלא שבאה אשתו, ציפורה, והתערבה בדבר.

“אתה יודע, באותם הימים היתה המפקדה עוסקת לעתים גם בענייני אישות,” סיפר דותן. “ידענו מה נעשה בביתו של כל אחד מן הפעילים. היו משתפים אותנו לא רק בבעיות פרנסה, עבודה, דיור, אלא גם בבעיות אינטימיות ביותר. לעתים היינו משמשים אפילו כמפשרים במריבות משפחתיות. ידענו למי יש אהובה, למשל, מי עומד להתגרש, מי הסתבך… לא שהרבינו לחקור בדברים אלה, אלא שאנשים היו באים אלינו מעצמם לבקש עצה, לפעמים עזרה… על דוידוב ידענו מעט מאוד. היו שמועות, כמובן, משהו בים המלח, משהו בחניתה… אבל הוא עצמו לא היה מדבר מעולם על ענייניו האישיים. מלבד על בנו. אותו היה מביא העירה לעתים קרובות. מבקר איתו במוזיאון, קונה לו ספרי אמנות. הרבה תקוות תלה בו. דומני שאת ציפורה לא הזכיר אף פעם. אגב, נפגשת איתה? לא, בעצם לא כדאי, ובכן יום אחד באה אלי ואמרה לי: 'תראה, אני אף פעם לא התערבתי בתפקידיו של אברשה. הוא עושה מה שהוא רוצה ואינני מפריעה לו. כבר השלמתי עם זה שהוא מסתלק מן הבית לשבועות ולחודשים. יש לנו שדה של שלושים דונם ואתה יכול להאמין לי שכבר חמש פעמים זרע אותו ואף פעם לא קצר. פעם קטניות, פעם באקיה, פעם אבטיחים… לא ראינו מיל מזה. רק הפסדים, עכשיו אני שומעת שאתם עומדים לגייס אותו לפלמ”ח. כלומר, לפחות שנתיים לא יהיה בבית. אני רוצה שתדע מה המצב…' וכאן סיפרה לי על הילדה שלהם, שהיתה אז בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה. ילדה שגדלה פרא, סירבה ללכת לבית הספר, התהלכה ברחובות, נזקקה לטיפול פסיכולוגי. בסוף אמרה: ‘אני רוצה רק שתדע, שאם תעשו את הדבר הזה, יהיה רע. זה כל מה שרציתי להגיד לך.’ וקמה, והלכה. ישבתי המום. היה משהו בעיניים החדות שלה, בקול הקשה… כאילו איים באסון. נכנענו לה. כלומר, הוא עצמו נכנע. דומני שהיתה זו הפעם היחידה שביטל את רצונו בפני רצונה. היה בו משהו קשה, באיש הזה. ויחד עם זה – גם חם, לבבי… הרבה ניגודים…"

הרמקול של בית המלון הכריז בשמו של דותן, והוא הפסיק את דבריו וקם. היה עליו להיפגש עם איזה מפיק סרטים מאמריקה. לפני שנפרד מעלי אמר, כאילו מוסר בידי קמע לדרך ארוכה, רבת הסכנות: “תזכור דבר אחד: דוידוב היה מן האנשים המעטים שחיים את ההיסטוריה, שנושמים אותה, שמרגישים אותה בגופם. אולי זהו המפתח להבנת אישיותו…”

שלושה או ארבעה ימים לאחר מכן הגיע אלי נער שליח עם מכתב דחוף. התבקשתי לבוא בערב אל ביתו של דותן, למסיבת היכרות עם מר שלדון זלניקוף, מפיק סרטים מאמריקה.

בעלת הבית, אישה גבוהה, חדת חוטם, קיבלה את פני בטרקלין הווילה בחמימות משפחתית. “אתה מר יונס. כמה אני שמחה שבאת!” אחזה בידי בשתי ידיה. ובסוד לאטה לאוזני: “מר זלניקוף מעוניין מאוד מאוד להיפגש איתך. יהודה סיפר לו עליך. אתה מדבר אנגלית, לא? – כמובן!” נשים לא צעירות, לא יפות, שלחו אלי חיוכים חביבים מן הספות – בזכות זקני, כנראה, שעשה לי מוניטין של אמן. באמצע הטרקלין, ליד שולחן מעוטר במשקאות, עמדה חבורה של גברים בחליפות כהות, עם גביעים בידיהם. “ג’נטלמן,” הכריזה המארחת באנגלית, בעוד אוחזת בידי אחיזה חמימה ואינטימית, “אני רוצה שתכירו את הסופר שלנו, מר יונס.” מעגל הגברים עשה תפנית לעומתי, בקידה מהוססת, בחיוך מנומס, שקפא בחצי הדרך אלי. “מר זלניקוף. מר יונס. מר…” הגישה אותי גברת דותן לכל אחד ואחד מאורחיה, כמו עוגה משובחת, גאוות מטבחה. ואל שני הישראלים שבחבורה: “אתם מכירים את מר יונס, קראתם ודאי את ספריו.” הסובבים לא ידעו מה לעשות בחיוכיהם והשאירום בקיפאונם. שני הישראלים שלא קראו את “ספרַי” ניענעו בראשם. “מר זלניקוף,” פנתה אליו המארחת בהתעוררות חגיגית, “זהו האיש שבעלי דיבר איתך עליו. אתה זוכר בוודאי.” זלניקוף לא זכר, אך הינהן בראשו הגדול, ראש של סוס יאור, שעפעפיו כבדים וזקנים. “כן, כן,” בחן אותי במבטו כשהגביע לפניו. באותו רגע הגיע דותן עצמו, בירכני לבואי, מזג שמפניה לגביע והושיטו לי, אמר משהו לזלניקוף בעניין שיחה שהיתה ביניהם, אחר שם את זרועו על שכמי ונטלני הצידה. זלניקוף – שח לי כאל איש אמונים – מחפש תסריט ישראלי מקורי, והוא מוכן להשקיע חצי מיליון בהפקת סרט. בשיחה עמו – כשהוא מציע לו ספרים שונים ונושאים שונים צץ רעיון בראשו, שבעצם דוידוב הוא ה־נושא לסרט ישראלי גדול, נפלא, חובק זרועות הארץ כולה. כל תולדות היישוב החדש, כל התקופה החלוצית רבת ההוד והעלילה – מקופלות בחייו של אדם אחד שהגשים בנפש וגוף את מיטב האידיאלים של הדור! נס היה זה – מעין זימון גורלי הצופן הבטחה – שבאותו יום דווקא, וממש לפני פגישתו עם זלניקוף, נפגש עמי. אלוהים הקרה לו אותי. כשסיפר לו, לזלניקוף, את עלילות דוידוב – מקצתן, לא את כולן – נדלק מיד לרעיון. מאוד התלהב. “הבא לי את האיש, אמר, זה נושא גדול!” להלן תיאר לפני דותן איך הוא רואה את הסרט בעיני רוחו ואילו יתרונות צפונים בו, למדינה בכלל, “וגם לך אישית, כמובן,” הוסיף ברמז, “מכל הבחינות, ואינני צריך לפרש.” זלניקוף מוכן לשלם כאלפיים דולר פלוס אחוזים בעד התסריט, אם יהיה טוב בעיניו. מוכן לתת מקדמה בלתי חוזרת של חמש מאות, אם יובטח לו שניגשים לעבודה. עזרת הממשלה אף היא מובטחת. “אינני רוצה שתענה לי ברגע זה הן או לאו. תחשוב בדבר. תעכל. לי עצמי בא הרעיון במפתיע. אבל קודם כול תחליפו דברים ביניכם. ברצוני שיכיר אותך.”

דותן הניח את זרועותיו על שכמי שנינו, אני לימינו, זלניקוף לשמאלו, והנחנו אל הגן שבירכתי הבית. זלניקוף זכר היטב עכשיו. אותו חלוץ מרוסיה, שלחם בערבים ובבריטים. המעשה באוניית המעפילים ובגירוש לקפריסין. הבן שנפל במלחמת השחרור. A very exciting life story. השאלה העיקרית היא שאלת התסריט. התסריט עושה את הסרט. חייב הוא להיות בעל ערך אוניברסלי, כך שידבר אל לבו של על אדם, איטלקי, יווני, צרפתי או אמריקאי, גם אם אין להם כל מושג מוקדם על הרקע הלאומי או ההיסטורי. זהו סוד ההצלחה של כל הסרטים הגדולים – “הגשר על נהר קוואי”, “תותחי נברון”, “חלף עם הרוח”. דוידוב חייב להיות קודם כול אדם חי, אנושי, בעל מעלות משלו וחולשות משלו – לא סמל! – שכל צופה בעולם יוכל להזדהות איתו. יוכל לומר לעצמו – זה אני. או כך יכולתי להיות… האם אוכל להכין לו תקציר, בן 15־10 עמודים עד יום ג' הקרוב? הוא טס ביום ד' ויחזור שוב בעוד שלושה חודשים. יוכל לקחת איתו את כתב היד ולעיין בו בדרך. אם ימצא בזה יסוד טוב לתסריט – אפשר יהיה לחתום על חוזה. האוכל להמציא לו, עד יום ג' בערב?

בטרקלין מזגה המארחת עוד שמפניה לגביעי. “בעלי תולה בך תקוות גדולות,” האירו פניה לנגדי. על הספה, לצדי, התעניינה אישה אחת עם ענק פנינים לצווארה הכמוש, בכתיבתי. האם אני כותב רק תסריטים, או גם רומנים, מחזות? האם יכול סופר ישראלי להתפרנס מכתיבתו? האם אני נשוי? באילו משעות היום, או הלילה, אני כותב? האם זה עניין של השראה? האם קראתי במקרה את ספרו האחרון של הרמן ווק? “האנגלית שלך מצוינת!” – התנוצצו שתי פניניה אלי.

פעולתה של השמפניה עלי מהירה. אני נעשה קל, אוורירי. סרטי צבעונין פורחים מראשי. צחוק מבעבע על שפתי. אני רואה היכל נוגה וקן ציפור. נשים ועטרות זיו לראשיהן. נהרות של דבש. זיז שדי. בכוס החמישית נשקתי למארחת. בשישית בירכתי את כל המסובים כאחד ויצאתי החוצה. צבא השמים היה כמניפות של זיקוקים לעיני, כבליל התקדש חג.

לב

כמו איגרות המוסיפות להגיע לתיבת מכתביו של נפטר זמן רב לאחר פטירתו, כן מגיעות עוד אלי איגרות בדבר הספר שאינני כותבו. הבוקר מצאתי בתיבתי מכתב מתושב באר שבע, בשם חיים כפרי, איש פלמ"ח לשעבר, שהכיר את דוידוב בזמן עבודתו בכביש סדום ב־1952. המכתב בא לתקן פרט אחד בסיפורו, שרשמתי מפיו לפני חצי שנה ויותר. אני מביא כאן את דבריו כדי להסיר מכשול מלפני אלה שיעשו ברשימותי אלה שימוש כלשהו:

לג

אני פוסח על פגישות רבות, על פרטים רבים משנות ארבעים ושש, שבע, שמונה, ומגיע לאותו יום ג' מר ונמהר, ה־20 ביולי 1948, כשיצא האב להיפגש עם בנו ולא מצאו עוד.

אור ל־10 ביולי, עם תום ההפוגה הראשונה, היה דוידוב עם הטור המשוריין שכבש את וילהלמה, שדה התעופה של לוד, טירה, והגיע עד דיר טריף. למחרת עמד בקרבות העזים של בית נבאללה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום נסוגו מן הכפר כוחות הלגיון, וכוחותינו נכנסו לתוכו. דוידוב, שהיה קלע של מרגמה, התמקם במשלט הצפוני של הכפר. באותן שעות שגדודי “יפתח” הסתערו בתנועת מלקחיים על לוד ועל רמלה, ניטשו עוד קרבות ארטילריה צפונה ומזרחה לבית נבאללה. בבוקר יום ב' הורעשו המשלטים בפגזי תותחים מעמדות הלגיון ורק לאחר ארבע שעות נהדפו אל ההרים. בארבעת הימים הבאים – לאחר שלוד נכנעה כבר כולה, לרבות מצודת המשטרה על מאה החיילים שהתבצרו בה – היו עדיין משלטי הכפר מטרה להפגזות כבדות של תותחים ומרגמות ולהתקפות־נגד של טנקים, משוריינים וחיל רגלי. קולא, כשבעה קילומטרים צפונית לבית נבאללה, עברה כמה פעמים מיד ליד, ובחדיתא, שמדרום לה, נמשכו הקרבות. בשבת, כשהוכרז כבר על ההפוגה, הביא בחור אחד מגדוד “העמק” פתק אל דוידוב מבנו, שנמסר לו על ידי מישהו שהגיע ממשלטי שער הגיא, שרך חולדה, אל ברפיליה. התאריך הרשום עליו הוא 15.7. אני מעתיק כאן את הפתק הזה, השמור עמדי יחד עם יתר האיגרות הספורות שלא אבדו:

בשבת וביום א' נמשכו עוד הקרבות בסביבות בית נבאללה. האויב התרכז בבודרוס ועשה מאמצים לכבוש שוב את חדיתא. חמש פעמים ניסה להסתער ונהדף, באבדות בנפש ובמשוריינים. קולא נתפסה שוב על ידי חיילי הלגיון, ורק עם דמדומי בוקר יום א' נכבשה מחדש. על בית נבאללה עצמה נמשכו ההפגזות. טור משוריין שהתקרב עד המשלטים הקדמיים אילץ את כוחותינו לסגת, ורק לאחר קרב של כמה שעות נהדפה ההתקפה והכפר כולו עבר לידינו. ביום ב' הגיעה מתל אביב פלוגה של ותיקי ההגנה, להחליף את הלוחמים ולהוות בו חיל מצב.

ביום ג' בבוקר, ה־20 ביולי, כשההפוגה היתה כבר בתוקפה, קיבל דוידוב חופשה לחמישה ימים. בתשע בערב הגיע ללוד הדוממת, שפליטת הקרבות עוד התגוללה ברחובותיה – משוריינים הרוסים, פגרי סוסים, רהיטים שבורים, סלילי תיל – ופנה לבית מטה החטיבה. היה בכוונתו לנסוע לביתו, לכפר סבא. מול הכנסייה נעצר ג’יפ לידו ומישהו קרא בשמו. דוידוב שמח לפגוש את רוז’נסקי, איש באר טוביה, שב־37' היה עמו בפו“ש, בפטרולים ב”קו המזרחי". רוז’נסקי היה בדרכו לירושלים, ודוידוב החליט בו במקום לוותר על הנסיעה לביתו ולעלות עמו להר, בתקווה שימצא את נמרוד באחד ממשלטי שער הגיא, או הרטוב. “כל הדרך היה במצב רוח מרומם,” סיפר רוז’נסקי. “לא חדל מהתפעל ממבצע ‘עשרת הימים’, למראה השטחים הכבושים משני צדי דרך בורמה. היתה בו מין גאווה גלויה, לא רגילה אצלו. דיבר הרבה, צחק, סיפר על מעשי גבורה של בחורים שהיו איתו במשלט. על בנו לא דיבר. לא הזכיר אותו.” כשהגיעו לשער הגיא שאלו על מטה גדוד “ירושלים” וכיוונו אותם אל המשאבות התחתונות במעלה הכביש. בבתי המשאבות שאל דוידוב על פלוגת בנו ואמרו לו שחנתה שם יומיים קודם לכן, אך עלתה למשלטי בית נובה, שמעל הדרך ללטרון. כאן נפרד דוידוב מרוז’נסקי, חזר כברת דרך לאחור, ועלה לבדו בשביל המוליך לבית נובה. בהגיעו אל המשלט, בצהריים, נדהם מפקד הפלוגה להיוכח שדוידוב לא ידע על נפילת בנו. בטוח היה שבא בעקבות ההודעה שנשלחה לביתו ביום אתמול. דוידוב לא הבין תחילה, כשמילמל הלה כמה מילות ניחומים. וכשהודיע לו כי “נפל”, צעק “מי?” המפקד לא ידע מה לומר. “חשבתי שאתה יודע,” גימגם. “אני שאלתי על נמרוד, נמרוד דוידוב.” מיאן האב להבין את המדובר. אחר כך צנח אל שקי העפר של העמדה וישב המום, דומם. המפקד התיישב לידו וסיפר על הקרב של ליל ה־18 ביולי: בחצות יצאו להתקפה על המשלטים המזרחיים של לטרון, שניים מהם נכבשו במעטה החשכה, אך לפני עלות השחר התקרבו אליהם משוריינים של הלגיון מצד יאלו, וביניהם טנק אחד. לפלוגה לא היה נשק כבד. קמה בהלה ובריחה. הפלוגה היתה מכותרת, כשהמשלטים הערביים חולשים מעליה. בהאיר הבוקר ניתנה פקודה לסגת. נמרוד נפצע קשה תוך כדי נסיגה. נשאר מוטל בשדה. כשחזרו והגיעו אליו, כבר נפח את רוחו. גוויות ההרוגים הועברו לקרית יערים.

בערב הגיע דוידוב לביתו. אשתו ידעה על האסון עוד מיום אתמול, אך סירבה לנסוע לקבורה. בלילה נשמעו במושבה זעקותיו של האב השכול מצד הצריף שבחורשה: “למה עזבת אותי, למה?”

לד

בקיץ 1952 הגעתי, יחד עם עוד שמונה סטודנטים מתנדבים, לעבודה בכביש סדום, אל המחנה שצריפיו הוצבו אז בנקודה שנקראה “כורנוב ג'”. כשמונה מאות איש היו שרויים בכבשן לוהט זה, שנחש הזפת התפתל דרכו בעינויים תחת שמים מלובנים, חוצה פרזון שומם שזלעפות חול התעללו בו, התגוללו מאופק עד אופק. בין ענני האבק מתאבכים מגבעות הגיר היה מהמהם הטרקטור המחריש של פטישי האוויר, ומתגרסת חריגת שיני הדחפורים הנוגחים מערבולות של אבנים ומטילים אותן תהומה, או דשים בשרשרותיהם עפר לבן נטחן עד דק, מתנפל לעזאזל ומיתמר כעשן מן הגאיות. בצהריים היה החום צועק מצימאון, כשמכלית המים היתה מתמהמהת לבוא, תקועה אי־שם בלב המדבר, בדרך מבאר ירוחם או באר שבע. מישהו היה משתולל, מתפרע, מרים פטיש או מוט על אחד המשגיחים, מדביק בשיגעונו עדה שלמה, שצעקתה היתה משתיקה את מקרקרי ההר. על צריף הפח הלוהט היתה כתובת זפת גדולה צועקת: “הכול אשכנזים גנבים, הכל ספרדים צדיקים”, ואבק השרֵפה הנכתש אל חורי הסלעים הקדוחים היה מאיים להתפרץ כגעש ולקבור את המחנה על שוכניו. שוט המשטרה, שהיתה נופלת על הכביש במפתיע בכל כמה ימים, היה מבריח כל איש מצוק אל מצודות הסלעים מסביב, שם היו נחבאים עד יעבור זעם. פצץ בשם ג’קסון, שפוט בעוון שוד, היה מחליף תחפושתו יום יום, עוטף את פניו במטפחות, חובש כובע מקסיקני, מגדל זקן לחיים, להימלט מזרוע החוק. חבלן אלג’ירי המכונה “אינדו־סין”, שהיה מחרף את נפשו בהטמנת טי־אן־טי בקירות הזקופים של הוואדי, כשהוא ניצב על פי תהום, הלם פעם בראשו של חוצב דרוזי עד שדם פרץ מפיו. מוריס, סרסור זונות מחיפה, היה גונב שקי סוכר ממטבח המחנה ומבריחם בלילות לבאר שבע. בודרם חלפו מטריפולי, הממונה על אספקת הבשר, היה מפריש מעשרות לעצמו וטומנם באוהלו. מרדכי אגבבא, פטישן, היה מחזיק בכיסו שלושה כרטיסי עבודה ומשלש את שכרו שבוע־שבוע. מי השתייה היו פושרים ודלוחים, ותולעים זעירות צפו בספלים. ארבעה נהגים נתפסו לילה אחד בהילולה שעשו בצריפם עם שלוש נערות שהובאו מן העיר. מתילדה היתה מקלפת תפוחי אדמה על שרפרף ליד פתח המחסן, פשוקת ברכיים, והבחורים היו מהלכים אנה ושוב להציץ אל פרדסה הקורץ לעוברים. משרפות סיד היו חונקות את האוויר. צעיר בשם מנדל, פליט שואה, שבימי המלחמה עבד במכרות שלזיה, קטוביץ, נחבל בכל גופו כשירד בסולם חבלים אל מדרגת סלע, ושֶפך אבנים מוטטהו לתחתית הגיא. הונגרי בשם ליבוביץ', שעבד בסוללות, היה מדבר בלי הפסק על נֶרווים, רפלקסים, קואיטוס־רזרבאטוס. בחורים במטפחות אדומות היו שרים ליד תנורי הזפת הרותחת “ז’וזפינה ז’וזפינה”. לילה אחד הודיע עולה מהודו, סלומון סלומון, לשני חבריו שעמדו איתו במשמרת, כי “נמאס לו הכול”, פרש אל מאחרי אחד הצוקים וירה בעצמו. הכביש חתר לו אפיק באנקות וגניחות בין שני בתרי הר צחיח שעקרבי בולדוזרים חרצוהו, והגיע אל ראש פרעות צורים, משם נשקפה כיכר המלח הרחבה, ארץ תהומות לוהטת שקפאה באמצע בריאתה, כמו נחשפה מתחתיות ים לאחר המבול.

דוידוב היה מנהל עבודה רכוב על ג’יפ. שמו היה על שפתיים מרירות. ימים עבדתי בפיצוץ אבנים ולא ראיתיו. סיפרו שהתקוטט עם שניים וגירשם מן המחנה: בדואים עטויי שחורים היו עומדים ערירים בצייה על שפת סרט הזפת, אחד פה אחד שם, כבשים עקודים בזרועותיהם, למוכרם בפרוטה, לבל יראו במותם מרעב הבצורת. נהגי המשאיות, המסיעים אבנים, חצץ, מים, לחם, היו נעצרים רגע לידם, תוקעים לירה לכפם וזוכים בבשר החי, לזבח או לממכר. פעם נעצר ג’יפ ליד אחד מהם, שני בני חיל מגידולי הארץ יצאו מתוכו, חטפו את הכבש מידי בעליו ודהרו בדרכם לבאר שבע. העשוק הלך דרך חצי יום בישימון, הגיע למחנה, שוטט אובד עצות בין הצריפים, תהה ממי יבקש את הגזלה. דוידוב היה זה ששאל לרצונו. משקונן לפניו את אבדתו נטלו עמו והסיעו העירה, שם מצא את השניים באחת המסעדות. תפסם והביאם עם הבדואי אל מאהלו. כפה עליהם להריק את כיסיהם לפני הזקנים. אחר כך גירשם מן המחנה בחרפה.

יום אחד, בשעה שפוצצתי אבנים לתשתית, בחום הצהריים, נגעה יד בכתפי: “תן רגע את הפטיש, אראה לך איך.” היה זה דוידוב, מברֵכות המלח בעתלית, לפני שנים. צדעיו האפירו, גחלי עיניו התעממו. רק הזרועות בתנופתן היו חזקות כמו אז. “לא זוכר אותי?” אמרתי בהחזירו את הפטיש לידי. השהה מבטו עלי ואמר: “בעתלית נדמה לי, לא?” לא התעכב יותר, עלה על הג’יפ והדהירו על גבי האבנים במורד הדרך.

חשבתי ששכח, אך לאחר יומיים נעצר שוב. “קשה, מה?” אמר, ולקחני מאחרי הסולינג, לעבוד עם המודדים למטה, במדרון, הרחק מהלמות קורנסי האוויר ורעש האבנים המתפוצצות. “תראה לו מה לעשות,” אמר לששון, “ותלמד אותו להשתמש בתיאודוליט.” ששון היה לו כובע שעם חום לראשו, זכר להיותו קצין במשטרת בגדד. התיאודוליט היה לו חושן כבוד, מעמד של לוי בערב־רב מדברי זה. שלחני עם דגל ירוק למורד התוואי לסמן זוויות ומרחקים לעדשת משקפתו. מסביב היתה חורבה של שדות צור. זרועה מכיתות אבן כשברי אלפי כדים שהתנפצו. רוח חמה שיקשקה בחרסים. תקעתי יתדות בחצצים. כשחזר דוידוב גער בששון, ממושבו על הג’יפ, על שאינו מוסר את התיאודוליט לידי. “אני רוצה שילמד,” אמר ורכב במעלה הרכס. “בן אדם קשה,” אמר ששון. “מה יש לו שהוא כועס?” אחר הוסיף: “אבל פה כולם ככה. זה הכביש הזה. בן אדם נהפך לחיה שאוכלת אבנים. שותה זפת, ומחרבנת שלמאק.”

בערב פגשתי את דוידוב בצריף האוכל הנטוש, במעזבה זו של אבק טחון ושולחנות עץ עירומים וספסלים צולעים, חולים באור צהוב. שאל לשלומי, ועל מעשי מאז עתלית, ואיך באתי הנה. כשסיפרתי לו שלומד אני ספרות בירושלים, אמר שטוב שבאתי. בכבשן הזה מותכת ארץ חדשה. שמונה מאות איש משבעים ארצות, וכולם נרדדים ונכבשים בכביש הזה היורד לסדום. בכל קילומטר הם משתנים. עד שיגיעו לים המלח יהיו אחרים עד לא הכֵּר. המדבר הלוהט ברא עם לפני שלושת אלפי שנה, המדבר הלוהט בורא אותו עכשיו. מי שאינו עובר בכוּר הכביש, לא יכיר את העם. דברים מעודדים דיבר, אך קולו לא שמח לו. קולו היה עייף וחסר ברק. אחר כך הראה לי על זקן אחד בכיפה רקומה שישב בפינה וקרא ספר. “תראה את ההוא,” אמר, “טוניסאי. שלמה אבוסדרוס שמו. תאר לך מה הוא קורא פה, בישימון הזה.” ניגשנו אל הזקן. היה זה ספר הזוהר, הוצאת “זוהר הרקיע”, ג’רבה, טוניס. עם פירושים ערביים באותיות עבריות, מאת יעקב בשירי. דוידוב, שכבר הכירו היטב כפי הנראה, גירה אותו לדרוש לנו מדרושיו. אבוסדרוס אמר: “ה”א מיני אש יש בגיהינום, אש אוכלת ושותה, אש שותה ואינה אוכלת, ואש אוכלת אש. יש בה גחלים כהרים ויש בה גחלים כים המלח וכאבנים גדולות, ויש בה נהרות של זפת ושל גופרית, מושכים ורותחים. על מה נאמר כל זה? – על כביש סדום. כי הנה היום בוער כתנור." – “ואתה, אבוסדרוס?” אמר לו דוידוב. “אתה רשע, שאתה נצלה באש הגיהינום?” – “אני רשע בינוני,” גיחך לבקן וחשף שיניים צהובות. “בינוניים יורדים לגיהינום ומצפצפים ועולים. את אלה מביא השם באש וצורף אותם כמו את הכסף. מוריד שאול – ויעל!”

המרוקנים, האלג’ירים, הטוניסאים, יראו את דוידוב ולא אהבוהו. “בן אדם קשה,” היו אומרים עליו. “לא מדבר, לא שמח, לא חבר.” הרומנים, הפולנים, ההונגרים – לא ידעו את עברו. בני הארץ המעטים – חששו מלהתקרב אליו. נצור היה בשתיקתו הפצועה, שלבשה שריון של תקיפות.

בימים הבאים שוטט דוידוב בהרים על רכבו למצוא תוואי חדש לכביש שנעצר על פי גיא עמוק. ביקש לעקוף את המדרון התלול הנופל לערבה, שהמכונות לא יכלו להיאחז בזיזיו. שני ימים נלוויתי אליו בג’יפ, שכל איבריו רחפו ברקדו על גבי האבנים, בערוצים, במכתשים, על צלעי גבעות הסלע. מדי פעם היתה נשקפת אלינו, מבין כתפי ספינקסים או צווארי דינוזאורים, פיסת ימה של סדום, מצוחצחת בשמש, ומדרום לה בקעת צוער, ירוקת הסוּף, כגן רווה מעבר להררי מלח. מדי פעם היינו מגיעים אל קצה המדרגה ונעצרים לפני הבקעה. גאיות עמוקים הפרידו בינינו ובין סדום. באחת השעות, בשבתנו מולה על האבנים, אמר דוידוב: “לפני שנים רציתי להגיע לסדום דרך הים ולא נתנו לי. עכשיו אני מנסה להגיע דרך היבשה ושוב אי־אפשר. רואה אותה מנגד. צדיק גדול אינני. הסוף יהיה שאיהפך לנציב מלח כנראה.” חיוך רפוי היה לו, כנר מהבהב, והברק שבפניו כבה. נעוריו ערקו מתוכו, עם בנו, עם בתו.

לסדום לא הגיע. לילה אחד נשמעה ירייה במחנה. ובבוקר סיפרו שדוידוב נפצע קשה. אחד השומרים, סטודנט ירושלמי צעיר, שמע צעדים מעבר לגדר, שאל מי שם, וכשלא נענה, לחץ על ההדק וירה. לא החטיא.

אחר כך סיפרה אחות בית החולים בבאר שבע שביקש להיקבר ליד בנו, בהרי ירושלים.

לה

הקורא ישאל מה היה בסופה של הפרשה עם נילי. ברומן – מסתיימת פרשה מעין זו במחזה נרגש, רווי דמעות, שתיקות ממושכות, מילים חנוקות מכאב; או אחרת – במריבה שהשכנים מטים לה אוזניים מאחורי הדלתות ונדים לה בלעג. כאן חייב אני בסיפור האמת, ללא כחל ושרק, והאמת – כה נעדרת פיוט ודרמטיות – היתה, שלאחר אותו לילה עגום בחדרי, עם אביתר ולביאה, נילי פשוט לא נראתה עוד. הסתלקה. נעלמה. איש מאיתנו לא ראה אותה, לא ב“המרתף”, לא ברחוב, לא באחד הברים שאותם היינו פוקדים לפעמים. וב“המרתף” – חזר הכול לקדמותו, “ואברכים יושבים עם נשיהם ומפהקים, וכולן מחמדים וכולן ממתקים”. שוב חזרו השיחות הבטלות על שיר זה ואחר שהתפרסם, על מאמר זה ואחר העומד להתפרסם וקצת חידודים וקצת עקיצות. אביתר היה כונף את לביאה תחת זרועו, וזו היתה סומכת את ראשה על כתפו. “ושלום ושלווה – ושיממון”. לא עוד אותו מתח שהאוויר טעון בו, לא אותו ברק בעיני הבחורים, של ציפייה, של חמדה, של התגרות. ואשר לנילי עצמה… לפני כמה שבועות סיפר לי חבר כי ראה אותה בשיכון האקדמאים, ליד ביתה, כרסה נפוחה, סלסילת מכולת בידה, עומדת ומדברת עם אחת משכנותיה, שאף היא מחזיקה סלסילת מכולת בידה. פניה רחבו, תפחו, ועליהן ארשת של ספק עייפות ספק שובע שלאחר שינה. כן, יופייה השתמר, צווארה גבוה כשהיה ושערה זהב כשהיה, אך אותו זיו שֶקרן ממנה…

נפגשתי עם עוד שישה־שבעה אנשים מאז אותו לילה, כשחזרת בהול כל כך מעין חרוד לחדרי: עם דותן, עם רוז’נסקי בבאר טוביה, עם שאול אברהמי בירושלים, עם גלילי, מנדלסון. יומים לאחר שחזרתי מבאר שבע מפגישתי עם חיים כפרי, נפלתי למשכב. חשתי כאבים בחזי, וחומי עלה. איש לא נכנס לחדרי וכמעט שני ימים תמימים לא בא אוכל אל פי. הרעב החלישני, והייתי שוכב ומדמדם. בוהה בריבוע השמש שעל הכותל, כשהוא זז מעט מעט, באטיות של מחוג השעון, משמאל לימין, עד כבותו. הוזה במראות שרביים שכל נופי הארץ התערבבו בהם – בקעת הירדן, הרי חניתה, כיכר ים המלח… פעמים הייתי רודף בהם אחר נילי, פעמים הייתי מוצא בהם את דוידוב. סאת הרשימות מלאה. תיק הקרטון היה מונח על השולחן, מתפקע מרוב נפיחות. עשרים ושבעה פרקים נחנקו בתוכו. דומה היה שהם תופחים כעיסת בצק. רק ביום שני לפנות ערב נכנסה גברת זילבר, ש“לבה אמר לה”. עשתה עסק גדול סביבה. הקימה אותי ואיווררה את המצעים, ניקתה את החדר, שפתה מים על האש, ירדה והביאה לי אוכל. מכאן לכאן לא פסקה מלהטיף לי מוסר. “זה מה שקורה כשמנהלים חיים לא נורמליים כאלה,” וכיוצא בזה. מדדה את חומי, ומשראתה שלושים ושמונה ושתיים, רצה לקרוא לרופא עוד לפני שהיה סיפק בידי למחות בעדה. בשבע באה הרופאה, אישה תקיפה, שצעדיה כבדים כצעדי איכר. בקולה העבה ציוותה עלי להתיישב, לפשוט, לנשום, ובדקה את גרוני, חזי, לבי. תוך כדי כך שאלה על מעשי – מה עבודתי, סדר יומי, האיני מאמץ עצמי יתר על המידה. לבסוף אמרה שאינה מגלה דבר. השאירה אילו גלולות והבטיחה לבוא שוב למחרת. כשחזרה ובאה למחרת, כבר ירד חומי לתִקנו, אלא שהכאבים בחזה לא פסקו. “מה אתה מרגיש בדיוק?” שאלה. אמרתי לה שאני מתקשה בנשימה. דקירות כל אימת שאני שואף רוח. חולשה כללית. “עצבים,” פסקה ד“ר גוסטה בוכהולץ. כל מה שדרוש לך הוא מנוחה. מנוחה שלמה. לא לעבוד, כן? לא לשבת עד מאוחר בלילה. לא לכתוב. שבועיים־שלושה לא לעבוד בכלל־בכלל. לנסוע לאיזה מקום שקט, יפה, מחוץ לעיר, ולנוח. ולישון הרבה, ושום עסקים עם בחורות, כן?” גיחכה מבעד למשקפיה בשעה שרכזה את תיקה, וכשעמדה על הסף, אמרה: “אתה יודע מה אמר גתה: Wer immer strebend sich bemüht, den können wir erlösen.”⁸

יונינה הפסיקה אותי מכתיבתי. לפנות ערב נכנסה, ביקשה סליחה על ההפרעה ואמרה שבאה רק לבשר לי כי הסכסוך בין אביה ובין ארוסה לשעבר נגמר בכי טוב. ארדיטי שילם לכלפון מאתיים וחמישים לירות, ונפרדו בשלום. וגם עם אחיה התפייסו. וכל זה הודות לי. הודות לי? צחקתי, מה היה חלקי בסולחה זו? בשתי הפעמים שהייתי עם אביה אצל כלפון, כמעט לא התערבתי במשא ומתן. לא, אמרה, אלמלא אני, לא היו גומרים. משום כבודי לא באו לידי ריב. אפילו שתיקתי השרתה מתינות ביניהם, וכך התרצו זה לזה. איחלתי לה שתמצא איש כלבבה, בזמן הקרוב. עיניה התלחלחו. “מי שאני ארצה בו, לא ירצה בי,” נגה חיוך מלחייה, כקרן של שקיעה. “הו, בחורה יפה כמוך…” ניסיתי לעודדה, שלחה מבטה אל גיליונות הנייר שלפני ושאלה מה אני כותב. “אני כותב סיפור על ספר שלא כתבתי,” אמרתי. צחקה: “רצית לכתוב ולא כתבת?” – “כן. רציתי את הספר והספר לא רצה אותי.” – “למה לא רצה אותך?” צחקה. “על זה אני כותב,” הנחתי את ידי על הדפים. “אולי גם אתה צולע?” צחקה. “אולי,” אמרתי.

“וזה מה שאתה כותב עכשיו – רוצה אותך?” השתעשעה בי. “עוד אינני יודע,” אמרתי. “אם אכתוב את האמת, ודאי ירצה אותי.” – “קשה כל כך לכתוב את האמת?” חייכה. “כן,” אמרתי. “סופר, בכל צעד שלו מסוגל להיות פושע. בכל מילה אורב לו השקר.” – “למה לו לשקר?” הצטחקה. “כדי… אולי הוא חושב שעל ידי זה יהיה יותר יפה.” – “אבל לא יפה לשקר,” אמרה. “נכון,” אמרתי. הסתכלה בי בפנים שהרצינו: “אם הייתי יודעת לכתוב… יש לי הרבה.” שאלתי אותה על מה היתה כותבת. אמרה שהיתה כותבת על משפחתה, במרוקו. משפחה גדולה היתה להם, ועל כל אחד יש המון סיפורים. וגם איך נעשתה צולעת. אולי פעם תספר לי, ואני אכתוב. לבסוף קמה, הוציאה מתיקה משהו עטוף בנייר ואמרה: “את זה אבא ביקש למסור לך. דבר קטן. בתור תודה.” פתחתי את עטיפת הנייר ומצאתי שעון שולחן, עגול, מוזהב. החזרתי לה ואמרתי שלא אקבל דבר, שלא מגיע לי דבר, שלא עשיתי דבר. העמידה את השעון על השולחן ואמרה שאם לא אקח מידה, היא ואביה לא יוכלו להביט בפני לעולם, ועלבון גדול יהיה להם. ועם כך בירכה לשלום ויצאה. שמתי את ידי על השעון והאזנתי לצעדיה הצולעים במדרגות.

לו

עניין איבוד הרשימות.

איבוד מדעת, כמובן! – מחייך הקורא המשכיל. כן, גם אני קראתי את פרויד. ובכל זאת חייב אני לפרט את השתלשלות המקרים כסדרה:

הצעתה של ד"ר בוכהולץ “לנסוע לאיזה מקום שקט, יפה, מחוץ לעיר”, התקבלה על לבי; לא מטעם שאמרה היא – כדי למצוא מנוחה שלמה – אלא מתוך תקווה לשינוי מזל. הרחק מן העיר, חשבתי, מנותק מחבל רעי, פרוש מחדרי, על כל הזיכרונות הספוגים בו, נושם אוויר צח יותר ושרוי בין אנשים מגזע דוידוב – תצלח עלי סוף סוף הרוח להתחיל בכתיבת הספר. כתבתי לבת אחות אבי, יהודית, חברת קיבוץ בגליל המזרחי, ושאלתי אם אוכל להתארח אצלה כמה זמן. תשובתה מיהרה לבוא: כמובן, תשמח מאוד לבואי, כלל לא אהיה עליה לטורח, להפך, ואשר לתשלום שהזכרתי – חס ושלום, אין להעלות על הדעת. השכם בבוקר – יום א' בשבוע היה זה, לפני כשישה חודשים – הכנסתי כמה מלבושים במזוודה קטנה, ובתיק העור – את תיק הרשימות, חבילת גיליונות נייר לכתיבה, שניים־שלושה ספרים ועוד כמה זוטות. בתשע יצאתי מן העיר, ובאחת וחצי בערך הגעתי לקיבוץ. יהודית קיבלה את פני בשמחה, צחקה על זקני, שהיה חידוש בשבילה, והוליכה אותי לחדר שהכינה למעני, חדר משפחה שיצאה לחופשה שנתית, מרוהט בכל זכויות הוותק. “כאן תוכל לשבת ולכתוב מבוקר עד ערב,” אמרה, “איש לא יפריע לך. בעיר לעולם לא תמצא שקט כזה.” החלון פנה אל ההרים שמעבר לגבול, ופסגת החרמון מכותרת עננים קלים, נשקפה ממש ממול. לפנות ערב באו היא, בעלה פרדי, שני ילדיהם הקטנים, איתן ואביבה, ולקחו אותי עמם לסיור קצר במשק ולאחר מכן לחדר האוכל. בתום הארוחה ולאחר שהשכיבו את הילדים בבתיהם, הזמינו אותי לחדרם לשתיית קפה. פרדי, פַלח פיקח, לגלגן, היתה זו לו הזדמנות נאותה – שציפה לה כבר זמן רב כנראה – לשפוך את לעגו על “הספרות הצעירה”, המנותקת מן החיים, מכל המתהווה, מבעיות הארץ הממשיות, ומגרדת את בשרה להנאתה, “בזמן שכאן, מעל לראשנו ממש, מאיימים יום יום תותחי הסורים”. יהודית הגנה עלי: “אבל מה אתה רוצה ממנו, פרדי, הוא כותב באמת על מה שצריך לכתוב היום!” – “כן, על דוידוב – זה בסדר,” אמר בנעימה שהיה בה מן הוויתור כלפיה ומן הספקנות כלפי. “אני מקווה רק שיצליח.”

למחרת – בוקר צלול, צח להפליא – הוצאתי את תיק הרשימות והנחתיו על השולחן, והחילותי בקריאת הדברים שרשמתי לפני חודשים רבים. קראתי ארבעה־חמישה דפים.

לא ארבה בפרטים. שהיתי בקיבוץ מיום א' עד יום ה'. המקום היה שקט, שקט מאוד, ונופו נהדר. אך גן עדן שאנן זה היה לי לזרא. כל תקווֹתי בדבר ההשראה שתבוא לי מאליה, כמלאך לבן שיצנח מבעד לחלון ויעמוד לימין שולחני – נמוגו מהר. משהו נשחת בי, כנראה, נאטם, ו“גם ההד נדם… ולא שרד מאום ממכמני עבר”. כחֵך החולה, שחדל לחוש בטעמם של הערבים במאכלים, כן חדלו חושי לטעום יופי. מניח הייתי לגיליונות הכתובים ולגיליונות הלבנים שנשארו בתומתם, ויוצא את החדר, יוצא את תחום הקיבוץ, מפליג באיזו דרך עפר אל המישור הירוק, ושקיפות נפלאה היתה באוויר, בין ההרים המצועפים אד קל, וברֵכות הצטחצחו בשמש בסייפים של אור ומים, ושרקרקים הצטלפו מבין השיחים בעוברי לידם, וצרצרים שידרו איתותים־איתותים קצרים לדממת המרחב – אך כל הזיו הזה הילך עלי מרה שחורה. תפוס שרעפים, קודר, התהלך אונייגין בשדרות ו“לא עוד שמח הוא / לחורש, גבע, ניר ואחו / תנומה הפילו אחר כך”. כן, תנומה הפילה עלי השלווה הזאת. ובערבים… בערב השני נכנס אלי מרכז ועדת התרבות וביקש שאואיל להרצות בליל שבת הקרוב על השירה הצעירה (“יש לחברים הרבה מה לומר בנושא זה. וזו הזדמנות. ואדרבה – יהיה ויכוח…”); בערב השלישי נכנסה נערה אחת ומחברת בידה, מסמיקה, חוששת, מהססת, ובגמגומים שאלה אם אוכל לעיין בצרור שיריה ולהביע את דעתי עליהם (“אני כותבת כבר המון זמן, ואינני יודעת אם יש לזה איזה ערך… ובכלל אם כדאי לי להמשיך… ופה פשוט אין עם מי להתייעץ…”); ולאחר מכן – המורה של כיתה י"ב, ומדריך חברת הנוער… ובחדר האוכל – המבטים, הלחישות… וחובת הביקור בחדרה של יהודית יום יום לתה של חמש, להשתעשעות עם הילדים ולשיחות מייגעות עם פרדי על המצב בארץ… לא, מנוחה לא מצאתי, שלוות טבע הוגיעה אותי, ההתבודדות לא שיתה את מזלי. את הרשימות חזרתי וקראתי, אך הגיליונות הלבנים נשארו בתומם.

ביום ה', בשעה שבע בבוקר…

אני מנסה שוב, בפעם האלף, לשחזר בזיכרוני את הנסיעה מן הקיבוץ העירה ולהבין איך אירע הדבר:

בשבע עליתי לאוטובוס, שהמתין ליד רחבת חדר האוכל. העליתי את המזוודה ואת תיק העור אל מדף החפצים שלמעלה. יהודית באה במרוצה עם שקיק גדול של תפוחים. סירבתי לקחתו ממנה. אמרתי כי אין לי ידיים לשאתו. אמרה שאוריד לה את המזוודה ואת התיק ושאסמוך עליה, היא תמצא מקום לתפוחים. פתחה את תיק העור, הוציאה מתוכו את תיק הקרטון, את חבילת הניירות, את הספרים, והריקה את שקיק התפוחים לתוכו. פתחתי לה את המזוודה, ותחבה לתוכה את מה שהוציאה מן התיק, שוב העליתי את צרורותי אל המדף ונפרדתי מעליה. התיישבתי ליד החלון, והאוטובוס הפליג לדרכו.

בשמונה וחצי בערך הגעתי לטבריה. ירדתי, קניתי עיתון, ושתיתי ספל קפה. חזרתי ועליתי לאוטובוס. ישבתי וקראתי בעיתון. לא נגעתי בחפצי עד הגיענו לנצרת. לאחר שעברנו את נצרת הורדתי את התיק מעל המדף והוצאתי מתוכו שני תפוחים. חיפשתי בו את ספר הסיפורים של מלוויל שלקחתיו עמי ולא מצאתיו. פתחתי את המזוודה. חיטטתי בה ומצאתיו בה והוצאתיו. אכלתי את התפוחים וקראתי בספר, עד הגיענו לחיפה. בחיפה היה עלי להחליף אוטובוס. החזרתי את הספר למזוודה, נטלתי את שני הצרורות וירדתי. נכנסתי למסעדת התחנה, התיישבתי ליד שולחן, הזמנתי קפה ועוגה. באחת־עשרה לערך נכנסתי לאוטובוס היוצא לתל אביב.

שוב הוצאתי את הספר והעליתי את המזוודה אל המדף. עד הגיענו לתל אביב לא נגעתי בחפצי. בתחנת תל אביב דחקתי את הספר לתוך תיק העור וירדתי. בשתיים הייתי בחדרי.

רק בחמש לפנות ערב, כשקמתי משינה והחילותי בפירוק צרורותי, נפל עלי הדבר. בתיק העור היו התפוחים, הספר, כלי הרחצה, מגבת. במזוודה היו המלבושים, שני ספרים, חבילת הניירות הלבנים.

תיק הרשימות לא היה.

הדם פרץ לראשי עד סימוי עיניים. הפכתי וחזרתי והפכתי בחפצי וניערתי את תיק העור ואת המזוודה, וערמתי הכול בערֵמה אחת ופרעתי את הערמה – תיק הקרטון לא היה. הדם רץ בי כבמלכודת. התיישבתי על החורבות וניסיתי לקבץ את קרעי רוחי המבוהלת: מה אירע? איך יכול היה? היכן? מתי?

אולי לא הכניסה יהודית את תיק הרשימות למזוודה אלא השאירה אותו על המושב. איך לא חשתי בו, אם כן. אולי בהוציאי את הספר מן המזוודה, הוצאתי בלי משים גם את התיק והשארתיו על מדף החפצים. אולי בהחזירי את הספר. אולי במסעדה. אולי בטבריה. מישהו פתח, בטעות, אולי כלל לא לקחתי אותו והוא נשאר בקיבוץ… אבל לקחתי אותו! זכרתי שהכנסתיו לתיק העור, יחד עם חבילת הניירות הלבנים! ואולי בכל זאת לא…

איבוד מדעת – אומר הקורא הפיקח, המשכיל. אבל אילו ראה ללבי באותם רגעים, כשישבתי לבדי בחדר, בדמדומים, נקי מכל נכסי, עמל של חודשים, זיכרונות של עשרים ושבעה איש, ימי חייו של אדם…

מבוהל, רדוף אש, מיהרתי חזרה לתחנה. שאלתי בלשכת החפצים האבודים, בסוכות הסדרנים, במשרד מנהל התנועה. לא היה זכר. שאלתי למספר האוטובוס, לשם הנהג, ביקשתי לשגר הודעה בתחנות שבדרך. הלכתי למשרד הדואר והרצתי מברק ליהודית: “אבד תיק דוידוב אולי נשאר בחדר הודיעי מיד.”

חזרתי לחדרי, ריק, אבוד. בלילה חלמתי שאני רץ במדרון מראש פינה אל ים כנרת. נכשל באבנים בפיתולים המסוכנים. בא אל חורשה אחת. של מגדל, כמוכה שמש המחפש צל. מנחם שוייג עמד שם עם מקל ואיים עלי. התעוררתי. קמתי וחיטטתי שוב בתיק, במזוודה, בין המלבושים, כאילו היה זה אסימון שהסתתר בסדק.

בעשר בבוקר הגיע המברק של יהודית: “לא מצאתי.”

החלטתי לעשות את כל הדרך חזרה, עד הקיבוץ. יצאתי בשתים־עשרה. התעכבתי בתחנת חיפה ושאלתי בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים, במשרד מנהל התחנה, במסעדה. משם לטבריה. שאלתי בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים וכו'. בחמש הגעתי לקיבוץ. הלכנו כולנו – יהודית, פרדי, הילדים – אל החדר שבו התגוררתי. הפכנו כל חפץ, פתחנו כל מגירה. “אבל אני בטוחה שהכנסתי את תיק הקרטון למזוודה!” אמרה יהודית, נדהמת כמוני. “שתי חבילות הכנסתי וכמה ספרים!” ישבנו המומים כלפני מיטתו של מת. בערב הלכנו לחדרו של נהג האוטובוס. ניחם אותנו: ודאי יימצא ויימסר באחת התחנות. הרי אין בזה תועלת לשום איש. האם שמי היה רשום על התיק? – לא. לא היה רשום.

הלילה הארוך בחדר זר…

ולמחרת – הדרך הארוכה בחזרה, כשהאור מתעתע בעיני, אור של סלעים לבנים ושדות זרועי אבנים, ואור של ימה כחולה, שלֵווה, קדמונית, ואור על כביש נוהר בין קוצים יבשים, ושל שרב מכה בפנים… ואולי הרשימות פזורות עלים־עלים לאורך כל הדרך, מן הגליל עד… אותה חלשות שלאחר איבוד הכול.

כמובן, אפשר היה למסור מודעה בעיתון, שהמוצא הישר יבוא על שכרו. אבל מה היו אומרים על כך כל אלה שהפקידו בידי את זיכרונותיהם? מה היה אומר על כך קרפינוביץ' – אם לא אחזר שוב על פתחי עשרים ושבעה איש וארשום מפיהם מחדש? ולאחר מכן…

לז

הסופר! בחר בחומר שהוא כפי כוחך, ושקול היטב בדעתך מה יכולות כתפיך לשאת ומה אינן יכולות; חוסר שליטה בלשון או חוסר צלילות בניסוח, לא הם יכשילו את הסופר שבחר את נושאו בתבונה.

כפי שכבר סיפרתי – כל אותה תקופה ארוכה שבה ליקטתי את הרשימות ועד אבדי אותן, לא החילותי אפילו בעיבודן, כלומר בכתיבת הספר עצמו. אך עתה, כשאני חוזר וקורא את הדפים הרבים של “וידוי” זה, שאני עומד בסיומו, אני מוצא שהחומר הכלול בו על חיי דוידוב, שרשמתיו מן הזיכרון – בחלקו מתוך השתדלות לדייק בפרטים ובחלקו מתוך נטילת חירות מסוימת, שיֵצר הסופר שבי התפתה לה – אף כי הוא רק מעט מן הרב שליקטתי, ומקוטע ומפורד, עשוי הוא לשמש יסוד לספר, שכה רבים הם המצפים כי ייכתב: זוכרי דוידוב, אוהביו, מעריציו ומוקירי שמו, וכן כל אלה המצרים על כך שעד עתה לא ניתן ביטוי יאות בספרות לתקופה כה נאדרה בתולדות הארץ. אני עצמי לא אגע עוד בחומר גלם זה, מסיבות שכבר פרשתי. אני מוריש אותו אפוא לאחרים – אם יימצאו סופרים בין קוראי, טובים וזריזים ממני, ובעיקר משוחררים מכל אותם רגשות מנוגדים המתרוצצים בקרבי ומקהים את ימיני האוחזת בעט – אני מוריש אותו להם ללא בקשת שכר, גמול, תודה. ייטלו את הצוף הזה שאגרתי ויהפכוהו לדבש, וחלקי יהיה עם טועמיו. אך לפני שאני נפרד מהם – כמה מילים:

ראשית, בנוגע לשם: אם כי הספר אמור להיות רומן ביוגרפי, שעניינו באדם מוכר, שחי ומת – שם הגיבור חייב להיות בדוי. בשום פנים לא אברם דוידוב! דוד אברהמי, או אברהם בן דויד, או אפילו יצחק סורקוב – אך, למען השם – לא אברם דוידוב! השימוש בשמו הנכון והמלא של אדם שנפטר לפני שנים לא רבות ושכה רבים האנשים החיים שהכירוהו – הוא פח לסופר, בו יילכד. אפילו יכוון את לבו ודעתו לדייק בכל פרט ופרט – תמיד יימצאו רבים ממקורביו ומודעיו של הגיבור שיאמרו (או אפילו יעירו במכתבים למערכות העיתונים): לא כך היו הדברים. תמיד יימצא מי שיזים עדויותיהם של אחרים. ומאלה החרדים לשמו וזכרו, מובטח לך שיהיו תמיד רבים שיבואו עליך בטענות כי קיפחת צד כלשהו באישיותו רבת האנפין; ואחרים – הו, רבים מאוד! יאשימו אותך שסילפת את דמותו, גימדת אותה, או להפך – ייפּית אותה יתר על המידה; ובכלל – לא זה האיש! אין להכירו! תצלום מזויף! בין כך ובין כך, הסיכויים שגיבורך יחפוף את הגיבור המוכר לכול ושדיוקנו ישביע נחת את מוקיריו – מועטים ביותר. “ביוגרפיה מושלמת היא מקרה נדיר ממש כחיים מושלמים” – כדברי קרלייל. הכרח הוא אפוא שהשם יהיה בדוי. אם עיצבת בו את דמותו של דוידוב כהווייתה – הכול באים על סיפוקם; אם לאו – איש לא יוכל לתבוע ממך את עלבונו.

שנית: רק לא התרפקות שוטה על זמנים שעברו מה טובו. רק לא המיית געגועים נרגשת. רק לא התחטאות של ילד מתפקר לפני אביו הנכבד, רב העלילה. ולבל ייאמר שהנה הראשונים כבני אדם ואנו, כמה עניים ממעש הננו לעומתם. עניים ממעש? – הבלים! טוב כל אחד מאלה שכותפים היום את המשא… או אפילו אותנו, החבורה של “המרתף”, חבורות אחרות – לא, לא בחבורות, לא בצוותא, אלא כל אחד בחדרו, לנפשו – האומנם איננו אלא…

כן, עלי לספר על פגישה אחת בחדרי לפני שבועות אחדים, כמה ימים לאחר ישיבת בית המשפט האחרונה. בערב, כשישבתי וכתבתי, נכנסו אלי שלושה: אביתר, שאול וגומפל, למעין ביקור של ניחום אבלים. שמעו על אותה ישיבה ועל הדברים שנמסרו שם משמי. תמהו: איך נודע לתביעה מה אמרתי בשעת גילופין בביתו של נקדימון במסיבת רעים סגורה?

“אולי נקדימון עצמו…” אמר אביתר בהיסוס.

“לא! לא ובשום אופן לא!” מחה שאול בתוקף. “הוא לא היה עושה זאת! הוא לא מסוגל לכך! ובכלל – כולכם טועים בו.”

“טועים?” גיחך אביתר ועצם עין אחת, כמפני העשן. ישב מכונס בפינה, מחמם את איבריו בסיגריה שבין אצבעותיו.

“כן! טועים! טועים! איזה שטויות! כל הציניות הזאת… פאסון! מסכה! תסירו את המסכה ו… מה אני צריך לספר לכם – הוא היה כותב שירים אילו באמת היה כפי…”

“ובכלל,” פנה אלי, “מה זה חשוב מה שאמרת שם במסיבה? בין כה וכה אינך חושב כך. ‘עריצות של צדיקים’… הבלים! דוידוב לא היה צדיק ואין שום עריצות. למה אינך כותב את הספר?”

הסתתרתי מאחורי חיוך.

“הרשימות הרי מוכנות אצלך,” כיוון אלי גומפל מבט זהיר מבעד למשקפיו.

“אבדו,” אמרתי.

“אבדו?”

הם לא האמינו. חשבו שאני משטה בהם. מערים עליהם. איך? מתי? מה פירוש אבדו?

משסיפרתי איך אבד תיק הרשימות לפני חודשים רבים ולא נמצא, שקעו בדומייה. שאול הביט בי בעיניים גדולות כמבקש לפענח סוד. גומפל ישב כשזרועו על השולחן ופניו מצודדות אלי. משקפיו התכהו. עשנו של אביתר ריחף בין כתלים שצללי זיכרונות מרים עוד שוטטו עליהם.

“אולי מוטב כך…” הירהר שאול. “בעצם, אולי מוטב כך…”

גומפל הפנה אליו מבט חוקר.

“בעצם, מוטב כך!” התחזק שאול בדעתו. “לשם מה הרשימות, עם כל פרטי הפרטים? מה זה חשוב מה היה בדיוק בשנה זו וזו ובמקום זה או אחר? הוא היה בן אדם, דוידוב זה! מעניין! סתירות! ניגודים! התלבטויות! מי צריך ספר זיכרון ל’גיבור הדור' או מי יודע מה? תשכח מה שסיפרו לך עליו! תכתוב כפי שאתה רואה אותו – היתר לא מעניין!”

“לא זה מה שדורשים ממנו,” לאט אביתר.

“הו, דורשים! למי יש זכות לדרוש? הוא כותב מפני שהזמינו אצלו? אפשר לכפות עליו? אינני מבין אותך,” פנה אלי, “שנה וחצי צברת חומר עליו. אתה מכיר אותו! מה בעצם מפריע לך? למה לך להסתבך במשפטים?”

“אני כבר לא אכתוב,” אמרתי.

“למה? למה לא?”

“הסתבכתי.”

“במשפט?”

“בעניין עצמו.”

“זה הדבר הטוב!” קרא. “ההסתבכות! היחס האישי! זה בדיוק מה שנחוץ! איך חשבת לכתוב עליו? בכתב עגול? מסולסל? פיוטיוטי? בגלגול עיניים מתפעלות אל הנפילים אשר היו בארץ? תכתוב על בן אדם ששמו דוידוב – זה הכול!”

“זה הכול?” הפנה אליו גומפל צדודית שצלה מרובה.

“כן, זה הכול!” נשא שאול פנים גאות לעומתו. אך כאילו פגעה בו קרן סמויה, נעצר מבטו עליו: “למה אתה מתכוון?”

“אני שואל אם הצד האישי שלו הוא רלוונטי כל כך. אולי משהו אחר.”

שאול השהה מבטו עליו. דומה שתהה על גומפל עצמו יותר מאשר על מה שאמר. “אינני יודע מה זה רלוונטי,” פלט בביטול. אחר כך צימצם את עיניו אליו: “רלוונטי למי!”

גומפל התכווץ בין כתפיו.

“לנו. היום. בכלל.”

“רלוונטי שמלוונטי, פתפותי ביצים. ובכלל אינני מבין מה אתה רוצה. קראתי את כל המאמרים שלך ואינני מבין כלום. מין תיאוריות! מחקרים! מה זה נותן כל זה? בספרות אין תיאוריות. יש דחפים – וזהו!”

גומפל לא ענה. אביתר ישב מדוכא בין הרפאים שאפפוהו, מנסה להשביעם בגחלת שבין שפתיו. לבסוף נתן את חפיסת הסיגריות בכיסו וקם. שאול קם אחריו. בעומדו על הסף אמר:

“קרה לך נס, יונס. אלמלא אבדו לך הרשימות – צריך היית לשרוף אותן. עכשיו אתה יכול להתחיל לכתוב.”

גומפל נשאר. שחוח, פיסת ידו העדינה, החיוורת, נחה על מדף השולחן.

“חבל בכל זאת…” עלה חיוך חיגר על שפתיו.

“על מה?”

“הרשימות… ובכלל…”

נזכרתי ב“נגד האידיאוקרטיה” שלו, ב“שלושה־עשר העיקרים” שהוא חיברם, ותמהתי על מה הוא מצר. הסיר את משקפיו והוציא ממחטה מכיסו. עיניו היו צרות מאוד ללא המשקפיים, וחומרתן ניטלה מהן. “תתפלא, אבל פעם הערצתי אותו,” קינח בחריצות את המשקפיים על ברכיו.

“את דוידוב…”

אצבעות דקות, ארוכות מפרקים, “רוחניות”, היו לו. הוא הגיע ארצה עם ילדי טהרן, בהיותו בן שתים־עשרה, ועשה ארבע שנים בקיבוץ. סיפר שפעם הגיע דוידוב לאותו קיבוץ ושהה בו כחודש ימים. כמאמן בקורס ממ"ים. כל הימים האלה היה רואה אותו מרחוק, אבל ראה אותו. התגלמות של אידיאל. ארץ ישראל כפי שחלם עליה בילדותו, שם. פעם נתן להם המדריך לכתוב על “הטיפוס האהוב עליך”, וכתב עליו…

“בימים האחרונים נזכרתי בו ובספר שאמרת לכתוב,” חזר והרכיב את משקפיו. “בקשר עם מאמר שאני מכין על בעיית הזהות. ‘האילן ונופו’ אני קורא לו. שם שלקוח מסוגיה תלמודית.”

“האילן ונופו?” תמהתי.

“הייתי פעם עילוי בגמרא…” גיחך. “במסכת מכות יש הלכה כזו, שאילן שעומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או הוא עומד מחוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום – הכול הולך אחר הנוף. התזה שלי היא הפוכה: הכול הולך אחר השורש. בעיית הזהות היא בעיית השורש. אם השורש הוא מחוץ לתחום – נמחקת הזהות.”

אמרתי לו שדבריו אלה מנוגדים לחלוטין למה שכתב לפני שנתיים בדבר…

“מנוגדים?” תלה בי עיניים פקוחות. “אולי. דברים משתנים.”

לא נוח היה לו. ישב דחוק, כמו בסבך של קוצים.

“הצרה היא,” אמר, “שאין לנו תחושה של תרבות שלמה. אנחנו נמצאים במצב של ‘סובייקט אירוני’, כמו שאומר קירקגור. מכירים שהמציאות היא בלתי מושלמת, אבל אין לנו היפותזה לגבי העתיד וגם לא תפיסה של העבר. גם לא של העבר הקרוב ביותר. מבחינה זו, ספר על דוידוב…”

כשמשך את ידו מן השולחן, התהפכה כוס התה. שארית הנוזל הצהבהב הרטיבה את שרוולו. קפץ בחרדה ממקומו ומחה את השרוול בממחטתו. אחר כך סיפג בה את מעט התה שעל השולחן.

בעומדו על הסף, אמר:

“כשאמרת שאבדו לך הרשימות נעשה לי קר. כאילו הוא מת…”

לח

הבוקר התעוררתי מקול צעדים רבים עולים במדרגות. שוב אותה חרדה: שלוחי בית המשפט? מלאכי בית ההוצאה? פקידי המס? דלת הגג הצטווחה על צירה החלוד, ושמעתי את גברת זילבר אומרת “הנה כאן, רבותי, בבקשה.” התנערתי והשחלתי את עצמי למכנסי. הצעדים נעצרו ממש מעבר לדלתי, וקול חרוך אמר: “וזה מה? שלו?” וגברת זילבר: “תמיד עמד כך, מכוסה. אף פעם לא גילה אותו.” היתה שתיקה של דקה או שתיים, אחר עברו הצעדים הלאה על פני מישורת הגג ושמעתי את חריקתה הגרדנית של דלת חדר הכביסה. לא אלי, תודה לאל.

יצאתי אל הגג המוצף שמש וקרבתי אל אותו דיר גרוטאות, שאלומת אור רחבה האירה אותו עתה מבעד לדלתו הפתוחה לרווחה, וקשרה הילת אבק מופז, מפזז, סביב ראשיהם של שלושה גברים שעמדו בפנים. שלושתם התבוננו בשתיקה בפסלון חומר שניצב על כף ידו השטוחה של אחד מהם. “זהו מר יונס, הדייר שגר עכשיו בחדרו,” אמרה גברת זילבר בפנים שהעידו על שמחה וחרדה כאחת. השלושה נשאו רגע את מבטיהם אלי בנענוע ראש כלשהו ומיד חזרו להתבונן בצֶלם המכויר – נערה וכד על כתפה. גברת זילבר ניגשה אלי, נטלה אותי הצידה ולחשה בהתרגשות: “משלחת מן המוזיאון. רוצים לסדר תערוכה של פולישוק.” – “כן?” תמהתי. “איך נזכרו בו… פתאום?” – “אני חושבת שיש איזה יובל או משהו,” אמרה. “אתמול בא שליח מיוחד להודיע לי, והבוקר… אני באמת מאושרת. סוף סוף!” – “וייקחו הכול מכאן?” – “לשם זה באו. לבדוק. אולי הכול. ואולי רק מה שימצא חן בעיניהם. נראה.”

קרבתי שוב אל הפתח וראיתי את הנמוך, עם זר השיבה לקרחתו, רוכן אל האמבטיה ושולה מתוכה את מעגל רוקדי ההורה. חלוצים וחלוצות שרגלי שמאל שלהם תלויות באלכסון וידיהם איש על כתפי רעהו. הוא אחז בפסל בשתי ידיו ותלה מבט שואל בשניים האחרים. הגבוה, בעל הגבות העבותות והחוטם הנשרי, אמר: “לא רע… יש ריתמוס… וארגון טוב של החלל… מזכיר את הרומנטיקה של ‘מגדל דוד’… מה דעתך, דוקטור?” הדוקטור, שפניו היו חמוצות וידיו בכיסי מקטורנו, משך בכתפיו בביטול. “ומה שם? גם כן שלו?” הסב את ראשו אל פרוטומת שַיש של אישה, שצמה עבותה הקיפה את ראשה, על גבי אצטבה בפינה. השלושה נפנו אל הפרוטומה. “נוסח אריסטד מאיול, מה?” אמר הגבוה לאחר הרהור. הנמוך הקירח גחן שוב אל האמבטיה, העלה מתוכה בחור גבוה ודק מניף פטיש בזרועות מגוידות, והעמידהו לבחינה. “חיקוי לרודן, כמובן,” חייך הגבוה בסלחנות, “אבל פלסטי מאוד. יש תחושה של החומר. שימו לב ליציבה של הרגל. הקרסול…” – “תראו, רבותי,” אמר הדוקטור בקוצר רוח, “השאלה היא מה אנחנו רוצים להגיש לקהל – זיכרונות, או יצירות אמנות? אם זיכרונות – בבקשה. נוציא כל מה שיש פה באמבטיה ונוכל למלא אולם שלם. אבל אתם יודעים מה דעתי: זו תהיה קטסטרופה! נו, תראו,” נטל את מניף הפטיש לידו וסובבו מצד אל צד, “אפילו אצל הסובייטים כבר לא מפסלים כך! לא ייתכן שנזיז את מחוגי השעון אחורה לתקופת ‘מגדל דויד’!” העמיד את הפסל על השולחן הרעוע וניער את ידיו מן האבק. “אתה טועה, דוקטור, אם אתה חושב שהקהל לא יקבלאת זה,” גיחך הגבוה, “בהתלהבות! הישן הוא באופנה עכשיו! שירים ישנים, זיכרונות ישנים…” – “אם כן, תן לו קיטש!” פירפר הדוקטור ברוגז. “תן לו קיטש! השאלה היא אם עלינו לרדת לטעמו של הקהל או שמתפקידנו הוא לכוון אותו! גם לי יש סנטימנטים לתקופה של שץ, אבל לא אתן את החתימה שלי על מין… מין פתטיזם כזה… מין הרואיזם פרובינציאלי… זה לא ייתכן, רבותי, עם כל הכבוד למנוח…” הקירח היה מדוכא. גברת זילבר רגזה בתוכה ומדי פעם שלחה אלי מבט של מרי. הדוקטור כבר נפנה ללכת, אלא שהגבוה העלה מתוך האמבטיה נער בכובע גרב שתת־מקלע תחת זרועו. “תסתכל, דוקטור,” אמר, “מעניים בכל זאת… הקווים המרובעים של המצח…” הלה הסב עצמו אל פסל החומר, ובהחזיקו בו בשתי ידיו, נשברה רגלו של הנער בין אצבעותיו. “מתפורר,” מילמל כמעין הרגשת אשם. ובתנועה ילדותית ניסה להדביק את השוק אל הברך. התייאש והניח את שני פלגי הגוף על השולחן. גברת זילבר רתחה בתוכה.

השלושה יצאו, ובהגיעם אל דלת חדרי התעכבו שוב ליד הצלם הגדול, העטוף תכריך שק. הדוקטור אחז בקצה מדולדל של הסחבה וניסה לקלפה, אך היא היתה דבוקה היטב אל גוף החומר היבש, והסיבים התפוררו בידו. “האם אין לו יורשים שידאגו לרכוש הזה, שלא ילך לאיבוד?” הפנה עצמו אל גברת זילבר. גברת זילבר לא ענתה.

לאחר שירדו במדרגות ניסיתי גם אני לקלף את הסחבה מעל גוף הפסל החסון, רם הקומה. היא היתה כתחבושת על פצע בצק, וכשנקרעה פיסה ממנה, דומה היה כאילו נקרע עמה גם הבשר החי. לעולם לא אדע עוד, כנראה, צלמו של מי ניצב לפתחי.

לט

עלי לספר עוד על הפגישה האחרונה, העגומה, עם ציפורה, אשתו של דוידוב.

הגעתי לאותה חורשת אקליפטוסים שבשולי המושבה לאחר השקיעה, כשזהב בין הערביים המהבהב מבין העצים עוד היה זרוע על פני שלכת העלים ושברי הענפים הפזורים על העפר. בקצה השביל ראיתי אישה קטנה מגרפת במטאטא זרדים את האריחים המעטים שלפני הצריף. משקרבתי נעצרה במלאכתה, הסתכלה בי כאילו לא ראתה פני אדם זה זמן רב, ואמרה: “כן?”

אמרתי לה מי אני ומה רצוני.

פניה היו מלוכסנות אלי, כשהיא נשענת על מקל המטאטא. שערה הבלתי מסורק היה שעטנז של חוטי שחור וחוטי כסף.

“ספר? על אברשה? למה צריך ספר על אברשה?” עיינה אותי. מבט חד היה לה, צעיר הרבה מכפי מראָה המוזנח.

אמרתי לה שהספר נכתב על פי בקשת רבים, הזוכרים ומוקירים אותו. שאלתי אותה אם יכולה היא להקדיש לי שעה, לא ארוכה, ולספר…

“לי אין מה לספר,” אמרה בהחלטיות, ולאחר שהתבוננה בי בהרהור אמרה: “מה אני יודעת עליו? אינני יודעת כלום.” וחזרה לטאטא את האריחים כאילו הסתלקתי כבר.

עמדתי עוד מעט, שמא תחזור בה, אחר ביקשתי את סליחתה ופניתי לשוב על עקבותי.

כשעשיתי כמה צעדים בשביל, שמעתי את קולה:

“שמע נא!”

קרבה אלי בצעדים מהירים, עם המטאטא בידה, ואמרה:

“כבר סיפרו לך עליו?”

אמרתי לה שרשמתי כבר דברים מפי יותר מעשרים איש.

הסתכלה בי ממושכות, מהרהרת, כששפתיה נשענות על קצה המטאטא. אחר חייכה מין חיוך מוזר, מרצד כשד בעיניים ואמרה:

“מה סיפרו?”

אמרתי שסיפרו את קורותיו, מאז עלייתו ארצה ועד ימיו האחרונים. והכול היו מלאים הערצה אליו.

“סיפרו שהיה גיבור, מה?” אמרה בחיוך לעגני.

“סיפרו מעשים שהיו,” אמרתי.

“כך…” השתתקה ובחנה אותי.

“נו, טוב, תיכנס אם באת כבר,” אמרה והלכה לפני.

נעליה הגבוהות היו מרופשות מבוץ שהתייבש, ושמלתה האפורה, הרחבה, חשפה שרירי רגליים חזקים מעל לקרסוליה. בצד בצריף, המחופה נייר זפת מקורע, הבהיקה חלקת חסה רעננה, מגודרת נצרים, ומאחוריה – חצר רפת. העמידה את המטאטא בצד הפתח ונכנסה פנימה לפני. “שב,” אמרה בתנופת יד אגב הילוכה, ועברה אל החדר השני, שהיה המטבח כפי הנראה.

שולחן ארוך עמד ליד הכותל ומשני עבריו שני ספסלים. על קיר אחד היה תלוי במסמר זוג דלועים מיובשות ועל קיר שני, בנעצים, רישום פחם חסר מסגרת, של נעלי עבודה שסוליותיהן פשוקות ושרוכיהן מדולדלים. בפינה עמדה כוננית עשויה ענפי ברוש ועליה, ללא סדר, ספרים רבים, ישנים, מונחים זה על גבי זה, מחברות, אמתחות בד מרובעות, מרובבות. מבעד לחלון נראו רפת גבוהה, עשויה לווחים גסים מבוקעים, כלונסאות גדר מעוקמים, כמה עצי הדר שלא גוזמו, תפארת צמרות אקליפטוסים שאשכולות של ענבלים תלויים בהן.

“זה של נמרוד,” אמרה בהיכנסה, והראתה על הרישום התלוי על הקיר. “יש עוד. הרבה,” הראתה על האמתחות שעל גבי הכוננית. “אינני מוציאה אותם. נרקבים בוודאי. הוא ידע לצייר. כן.”

התיישבה למולי, נעצה בי עיניים גחולות ואמרה: “על נמרוד אתה יודע? סיפרו לך?”

סיפרתי מעט מן הידוע לי עליו. שמעה בפיזור נפש ואמרה בחיתוך חד: “אתה יודע שהיה קצר רואי? שאסור היה לו להילחם? לא, הוא לא צריך היה למות. זאת היתה עקידה. אתה זוכר את סיפור העקידה: אבא, אברם, לוקח את בנו, יחידו, אהובו, ומעלה אותו על הר המוריה. כך זה היה. בדיוק. רק בלי המלאך. את האמת הזאת אף אחד לא סיפר לך.” זקפה את גווה, וידה הקטנה רטטה בשפת השולחן. פנים ליליות היו לה ושפתיים יפות, מלאות, בקועות משמש.

“מי שלח אותך אלי?” התנערה משתיקתה.

הזכרתי את שמותיהם של דותן, הררי, שוייג…

“מנחם שוייג?” פלטה צחוק קשה. “הוא שלח אותך אלי? קשה לי להאמין שהוא שלח אותך אלי. מה סיפר לך?”

סיפרתי לה מעט ממה שסיפר לי שוייג. באמצע דברי ספקה ידיה על לחייה וקראה:

“כך סיפר לך? שאברשה נסע לירושלים לעזור בהגנה מפני שאצלנו היה שקט אז? אבל זהו שקר! הוא נסע מפני שלא רצה להיות בבית! אף פעם לא רצה להיות בבית! כל חייו! לים המלח, לנגב, לקפריסין – רק לא בבית! אפילו למאסר, ולא בבית! הלוא גם להיקבר לא רצה על יד הבית! למה אתה חושב ביקש להיקבר בהרי ירושלים? בגלל נמרוד? לא! רחוק ממני! כן, כמה שאפשר יותר רחוק! תמיד! גם אחר המוות!”

“על המקשה הוא סיפר לך, מנחם?” שאלה בחיוך חשדני.

“איזו מקשה?” ניסיתי להיזכר.

“לא, בוודאי לא סיפר לך! למה לספר איך הפקיעו לי יבול שלם של אבטיחים בגלל חוב של מאה לירות לחנות, כשאברשה היה בגדר הצפון? על הגדר סיפרו לך בוודאי, אבל לא מה שהיה כאן! לא על זה שצריכה הייתי – שנים! – לטפל לבדי בפרות, וללכת יום יום למושבה עם כדי החלב, ולטפל בחלקה העלובה שזרענו, ובחובות שהשאיר אחריו, ובניקוי הזבל, כשהתינוקת היתה צורחת בצריף, ולא על זה שהייתי שוכבת ערה לילות שלמים במאורעות כשהוא היה… אל תחשוב שאינני יודעת. אני יודעת. הכול. מה שהיה בחניתה ומה שהיה בים המלח ומה שהיה בקפריסין. יודעת. עוף השמים מוליך את הקול, ואצלי – ציפורים יש הרבה, תודה לאל. סביב־סביב לצריף. מן הבוקר עד הערב הייתי שומעת רק צפצופים. אבל למה לספר על כל זה? לא יפה לספר! לא יפה לספר איך אשתו של דוידוב היתה מתרוצצת כמו משוגעת במושבה לחפש את ראומה!” כאן הרכינה את עצמה אלי, קירבה את פניה אל פני, וזיקים ניתזו מעיניה בלחשה: “אתה יודע שבגיל חמש־עשרה כבר היתה ראומה בהיריון וצריך היה לעשות לה הפלה? על זה לא תכתוב, כמובן, אסור לכתוב!”

רשפי עיניה ריצדו על פני, והדממה זימזמה באוזני.

“מה עוד סיפרו לך?” עלה שוב אותו חיוך מוזר על פניה בזוקפה את גווה.

שתקתי. יראה נכנסה בי מפניה.

“אצל אחיו היית?”

אמרתי לה שהייתי בביתו, וסיפר לי על עלייתו של דוידוב ארצה.

“סיפר לך בוודאי על הכינור, ועל הפליטים, שעשה הרבה למענם, ועל החייל הטטרי…” גיחכה, אחר אמרה: “כל זה מגוחך. אתה באמת חושב שהוא היה מסוגל להקריב את חייו כדי להציל איזה חייל טטרי? בשביל בתו היה מסוגל להקריב משהו? משהו? הלוא הוא הפקיר אותה! וכשהיה בא הביתה היה מכה אותה! הוא הרס אותה! למה אתה חושב ברחה לאוסטרליה? אין לי בת!”

“אתה יודע איך אומרים ביידיש? שלושה גרועים מן המת: עיוורת, אלמנה, וחשוכת בנים. עיוורת הייתי בהתחלה, אלמנה – כל שנות נישואי, וחשוכת בנים – כבר שנים. מראומה לא קיבלתי אפילו מכתב אחד.”

לא אמרה זאת בתלונה, אלא במין קשיות שלאחר השלמה. יפה היתה בקווי פניה העזים, ובאישוניה השחורים זרמה סערה.

“אתה סופר, נכון?” אמרה בהסתכלה בי. “תגיד לי, אם כן, האם ייתכן שאדם יאהב את כל עם ישראל, את כל האנושות, ולא יאהב את משפחתו?”

ולאחר שבהתה בי, תפוסת הרהורים: “כן, את נמרוד הוא אהב. נכון. אבל מה עשה למענו? אתה יודע שהוא היה מוכן לעזוב את כולנו בזמן המלחמה ולברוח לאירופה? הוא היה עושה זאת! אם לא עשה – זה רק מפני שאיימתי עליו! איימתי שארצח את שני הילדים! אני פושעת. נכון?” פלטה צחוק קצר שהעביר בי רעד.

“אתה הכרת את אברשה?” שאלה.

“כן,” אמרתי, וסיפרתי על שתי פגישותי הקצרות עמו.

לא הקשיבה לי. פניה התרככו, ואור עמום היה שפוך עליהן.

“איש יפה היה, מה?” חייכה.

הינהנתי. חיוכה השתהה על פני, כאילו בחנה אותי אם עשוי אני להבין מה שבלבה עליו.

“הספר כתוב כבר?” שאלה.

אמרתי לה שעדיין לא התחלתי בכתיבתו. אני מלקט את הזיכרונות. על כן באתי אליה.

“תראה,” אמרה בשקט, “על אברשה יש הרבה אגדות. הרבה. את האמת אני יודעת. אבל למה לי לספר לך? בין כה וכה לא תכתוב. איזה ספר זה יהיה אם תכתוב את האמת שאני יודעת? ספר שחור. עם ישראל צריך ספר שחור על דוידוב? הוא צריך אגדות על גיבורים! אם כן – תהיה עוד אגדה אחת! תכתוב על הכבישים, ועל ‘ההגנה’, ועל הגדר, ועל אוניות המעפילים… תכתוב שהיה אמיץ, ומסור למולדת, והומניסט ו…”

היא השפילה את ראשה ומחצה באצבעות ידיה את רקותיה, כאילו למחוק כאב ראש שתקפהּ פתאום. שתיקה עמוקה השתררה. משק של להקת ציפורים שהתפרחה מאחת הצמרות חלף כגל מעבר לחלון.

“זהו,” נשאה ראשה ושרֵפה עמדה בלחייה. “אין לי מה לספר לך.” שאלתי עוד אם אוכל לקבל ממנה אילו איגרות או תצלומים…

“אין לי!” הצטחקה. אתה רואה שאין פה אף תמונה שלו," הראתה על הכתלים. ושוב ריצד אותו זיק עצוב בעיניה: “שרפתי, הכול. תמונות, מכתבים, הכול. לב אבן, נכון? אתה צודק, התאבן אצלי. אתה רואה – היה לי בן שאהבתי אותו מאוד, היתה לי בת – גם אותה אהבתי, היה לי אברשה… היה, וזהו.”

קמה וליוותה אותי אל הפתח. בצאתנו אמרה:

“תשכח מה שאמרתי לך. זה לא חשוב. אברשה שייך לעם, כמו שאומרים. בשבילי הוא מת מזמן. לא לפני שש שנים. שש־עשרה. יותר. העם אהב אותו, ואתה צריך לכתוב רק טובות. אני בין כה וכה לא אקרא מה שתכתוב,” הצטחקה.

בהגיעי לקצה השביל הפניתי את ראשי לאחור וראיתי אותה עומדת על הסף, שעונה על המשקוף וכף ידה על לחיה.

מ

בזה תמו דברי. אין לי מה לספר עוד. משהו שם מחנק לגרוני: אולי זו הרגשת ההתרוקנות, כאילו חתכתי את עורקי ידי והדם אזל מהם. אולי הידיעה שיעבור עוד זמן רב, מי יודע כמה, עד אשר אוחז שוב בעט. יחזרו הימים הבטלים, רעודי הציפייה לישיבת בית המשפט הבאה. אקום לקראת הצהריים, אשכב אחר חצות, בערבים אשב ב“המרתף”, מלהג, מפהק, מהרהר במה שאבד לי, הוזה סיפורים שלא אכתבם. שנה וחצי נכרתה כמו יד מגופי. הכאב לא ייוותר, אבל ההיעדר…

עצב של פרֵדה יורד עלי. סבור הייתי כי חמישה שבועות תארך כתיבת דפים אלה. חמישה חודשים עברו. בין פרק לפרק השתהיתי בכוונה, כדי להאריך את הזמן. אותה אשליה תמימה ש“וידוי” יש בו משום כפרה… הרי איני חוזר למוטב. בין כה וכה הנני בעל חוב הנמלט מידי נושיו. בין כה וכה מוסיפים לתבוע ממני, ללא ויתור, בדיבור, בשתיקה, במבט שואל, או מאשים, אלה שהפקידו בידי מה שהיה להם ואלה המבקשים ממני את חסרונם. את ליטרת הבשר ודם הב לנו! אבל איש לא יוכל לקרוע ממני מה שאין לי. אם אהבתי את אדוני ואם שנאתי –

לא נותר לי אפוא אלא לפנות אל הרוח, שנשא את הזיכרונות שליקטתי, ולומר לו:

הרוח, אם תמצא את מגילת דוידוב, מתגוללת דפים־דפים קרועים ומקומטים אי־שם אי־שם על פני הארץ. דף נאחז בסבך שיח, דף מיטלטל מסלע אל סלע, דף נצמד על גדר בזלת, או מתעלעל בין החולות, או מפרפר לצד כביש כלשהו – אל תחזירם אלי. מוטב שיפרחו האותיות משיגיעו אלי. איני רוצה אורב בביתי, קן זיכרונות רוחשים ליד מיטתי, עיניים מביטות בהרהורי. רוצה אני להיות אדון לעצמי. אני רוצה מנוחה.

*

מנוחה – אני אומר… הבוקר הייתי אצל פרקליטי. אמר לי שמשפט תביעה אזרחית עשוי להימשך גם שנים. לעתים אין רואים כלל את סופו. להרגיע אותי אמר כך, שאין לי מה להיבהל, שיכול אני לסמוך על הדחיות. שוטה זה אינו מבין שכל עוד תלוי משפט זה מעל לראשי, איני יכול להתחיל בשום דבר חדש.

מבוא

בחורף 1966, במלאת שנה לפטירתו של יוסף ריכטר, הטיל עלַי ועד הנאמנים לעיזבונו של הסופר את המשימה הנכבדה של הוצאת מהדורה חדשה ומורחבת של כתביו. מהדורה זו אמורה היתה לכלול כל מה שהופיע בדפוס בחייו, דהיינו, הסיפורים והרומנים שבתשעת הכרכים שראו אור בהוצאת “נתיבות”, אחד־עשר סיפורים נוספים שנמצאו בכתב יד בעיזבונו, וכן, מבוא ביוגרפי.

כאשר ניגשתי לכתוב את המבוא, ראיתי מיד מה דל הוא החומר המצוי להארת תולדות חייו. פרט לשורות ספורות שמסר להוצאה בשביל עטיפות ספריו (גם זה, “תחת לחץ כבד”. לפי עדות מנהל ההוצאה, מר אלכסנדר גורביץ'), לא נמצאו בעיזבונו שום רשימות אוטוביוגרפיות. באותן שורות נאמר רק זאת: “נולד בקובנה שבליטא ב־5 במאי 1902, קיבל חינוך מסורתי וכללי בנעוריו, וב־1926 עבר לברלין. שם למד באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה. עלה ארצה בשנת 1931. סיפורו הראשון ראה אור ב־1933.”

ריכטר היה אדם שלא הִרבה להשיח עם אנשים על עצמו והתרחק מחבורות הסופרים. על תקופת נעוריו בליטא שאבתי קצת חומר מסיפורי חברו לספסל הלימודים, מר יעקב (יאשה) גולני מקיבוץ אפיקים; ועל תקופת ברלין – מן המבקר ד"ר ארנסט לנדאוור, שהתיידד עמו שם ונפגש עמו לעתים קרובות גם בארץ. כמו כן סייעו לי מר פריץ קאופמן מן האקדמיה למוזיקה בירושלים, שהכירוֹ יפה, בייחוד בשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה, ואף עזר לו בשעת דחקו; גברת שולמית הלמוט מתל אביב; וכמה מן הסופרים החיים עמנו, שהכירוהו מפגישות אקראי. אשתו המנוחה, הפסנתרנית אולגה לוין־ריכטר, שמתה מוות טרגי בשנת 1946, לא השאירה כל רשימות אחריה.

אבל כל החוטים הוליכו אל אדם אחד שידוע היה כידידו הקרוב ביותר, למן ערב הופעת סיפורו הראשון ב־1933 ועד מותו, ואשר עמד איתו בקשרי מכתבים אף כששהה ריכטר בארצות הברית – מר אביתר לויטין. הוא המגיה הותיק של הוצאת “נתיבות”. מר אלכסנדר גורביץ סיפר לי כי כל אותן שנים היו השניים מתראים כמעט מדי שבוע בשבוע, לעתים אף יום יום, וכי ריכטר היה מחשיב מאוד את דעתו של לויטין בענייני ספרות, מתייעץ עמו על סיפוריו, ולפי כל הנראה היה גם גלוי לפניו בענייניו האישיים. רק בשתי השנים האחרונות – הוסיף וסיפר מר גורביץ – נדמה לו כי יחסיהם הצטננו במקצת.

שמחתי על כך כמוצא מרגלית טובה, וכמובן מאליו, שגמרתי אומר להגיע אל מר לויטין ולהיפגש עמו. כתבתי לו, לביתו (אז כבר עזב את עבודתו בבית ההוצאה, לאחר שהגיע לגיל פרישה), מירושלים, וביקשתי שיקבע לי מועד לפגישה. אף פירשתי לו את מטרתה, דהיינו, שיספר לי על הסופר, ויראה לי מאגרותיו או כל חומר אחר המצוי ברשותו, למען המבוא הביוגרפי שאני עומד לכתוב למהדורה המחודשת של כל כתביו. על מכתב זה לא קיבלתי כל תשובה. כתבתי שנית, לאחר כמה שבועות, ושוב לא נעניתי. בחודש אפריל של אותה שנה, בהיותי בתל אביב, צילצלתי אליו. שאלתיו אם לא קיבל את מכתבי, וענה הן, קיבל. שאלתי מדוע לא השיב עליהם, וענה, “כי לא היה לי מה להשיב.” כשאמרתי לו שהכול מעידים כי הוא האיש שהכיר מקרוב את ריכטר ושללא סיועו יקשה עלי מאוד לכתוב את המבוא – ענה לי: “היכרותי את ריכטר היא עניני הפרטי.” מנעימת החומרה של דיבורו, מיחסו הבלתי אוהד לפנייתי, ראיתי שלא אוכל להניאו מסירובו. חשבתי: או שנפל דבר בינו ובין ריכטר בימיו האחרונים של הסופר ויש בלבו עליו עד כדי כך שאין הוא מוכן לסייע בעניין הקשור בשמו, או שהוא עצמו החליט לעשות שימוש בחומר המצוי אצלו, ובכל הידוע לו, ועל כן הוא מונעו ממני.

אולם עניין אחר – חשוב מן המבוא – העלה אותי שוב על העקבות המוליכים אל לויטין.

בעלעלי בדפי עיזבונו של ריכטר, הדפים שהכילו – נוסף על אחד־עשר הסיפורים שאותם עמדתי להתקין לדפוס – גם רשימות בראשי פרקים לסיפורים שהיה בדעתו לכתוב, טיוטות של סיפורים קודמים, וכן מספר מצומצם של איגרות (לא היתה בהן גם אחת משל לויטין) – מצאתי כמה פעמים מוזכר שמו של סיפור בראשי תיבות – ג“ב. פעם ראשונה ברשימת סיפורים שהכין כנראה להוצאת מבחר מסיפוריו; פעם שנייה על גבי פיסת נייר שהיה כתוב עליה בעיפרון, באותיות גדולות: “לבדוק ג”ב”; ופעם שלישית, בהעתק מכתב שכתב מארצות הברית אל מר אלכסנדר גורביץ, שבו נאמר, בין שאר דברים: “את ג”ב, אם לא קיבלת עדיין מידי לויטין, תקבל בוודאי בקרוב."

העובדה שריכטר ציין כת“י בראשי תיבות, היא כשלעצמה לא הפליאה אותי. ברבות מרשימותיו ואיגרותיו נהג לציין את סיפוריו, ששמות רובם הגדול היה מורכב מצמד מילים. כך, למשל, הסיפור “שומר הבית” מופיע פעמים רבות בציון ש”ב בלבד, הסיפור “גלגל חוזר” – ג"ח, הרומן “הער הופשטאט” – ה"ה, וכו' וכו'.¹ אך מה שעורר את השתוממותי ביותר הוא שלא בין סיפוריו שראו אור ולא בין כתבי היד שהיו בעיזבון, לא נמצאו אף סיפור או רשימה שראשי התיבות של שמם הוא כזה.

פניתי תחילה אל מר גורביץ ושאלתיו מה ידוע לו על כך. הוא אמר לי שאמנם הדבר זכור לו (ואף טרח ומצא בתיקו מכתב נוסף שמוזכר בו ג"ב‎), אך כשחזר ריכטר מארצות הברית, לא דובר עוד בזה, ועל כל פנים, לא ידוע לו כלום על מציאותו של כת“י שנמסר להוצאה ולא נדפס. כשגיליתי את הדבר לד”ר לנדאוור, הוא העלה שתי סברות:

א. אפשר שזהו ציון, שהסופר עשה לעצמו, לסיפור השלישי (ג') בסדרת הסיפורים ששמותיהם מתחילים באות ב' (הסדרה המכונה “השער הראשון”), כלומר, לסיפור “בחום השמש”;

ב. שאמנם אלה ראשי תיבות של סיפור שהיה עמו בכתובים, ושאמור היה להשלים את סדרת הסיפורים ששמותיהם מתחילים בג' (הסדרה המכונה “דרך בית לחם”). בהסברתו זו הסתמך ד“ר לנדאוור על שיחה אחת בשנת 1943 או 1944, שבה אמר לו ריכטר כי סדרה זו נועדה מלכתחילה להיות “מרובעת” ולא “משולשת”. אלא ש”רגל אחת מן הכסא נעקרה", ובאחד הימים יתקין “רגל” אחרת במקומה.

אם כך ואם כך, רק שני אנשים, לדעתו, עשויים היו לדעת על גורל כתב היד – מר אביתר לויטין, שהיה המביא לדפוס של כל הסיפורים; וגברת מרגרט ליפמן, שבביתה התגורר ריכטר בהיותו בארצות הברית, ואשר לפי כל הנראה, שם גם כתב את הסיפור, אם כתבו, ואפשר שנשאר בידה.

מתוך הנחה שלא איענה לפניותי ללויטין בכתב או בטלפון, החלטתי לעבור על כללי הנימוס, נסעתי לתל אביב, הלכתי לביתו שברחוב קלישר, ודפקתי על דלתו.

פתח לי אדם חמור סבר, בעל קומה נמוכה מן הממוצעת, רחב כתפים, ששערו שיבה ומשקפיים מעובים לעיניו. כשאמרתי לו את שמי, אמר לי באי־רצון שאכנס והורה לי לשבת על כיסא. בחדר היו ספרים למאות, על מדפים שלאורך הקיר; מיטה, שולחן, וכמה רהיטים דלים.

פתחתי בענין המהדורה המורחבת שאני עומד בעריכתה, ונסיתי שוב את מזלי בבקשת עזרתו למבוא הביוגרפי. הוא היה קשה כסלע. כל כמה שלא השתדלתי לרכך את לבו בהכברת שבחים בשם אומריהם על מה שעשה למען ריכטר ועל ידידותם; וכל כמה שלא עמלתי לשכנעו בהדגשת הערך הצבורי, ההיסטורי, של פתיחת מגילת חייו של ריכטר ופרישתה – הוא נשאר בשלו: אין לו מה לומר. נכון שהכיר את ריכטר מקרוב – אבל זהו ענינו האישי, ולא נועד לפרסום. שאלתיו אם היה הוא עצמו מוכן להעלות את זיכרונותיו על הכתב, ועל כן אמר: “אם ארגיש צורך לעשות זאת – אעשה.” וסָתַם.

אחר כך, כשסיפרתי לו על מה שמצאתי בעיזבון, ועל הציון ג“ב לכתב יד שלא נמצא – לרגע פקח את עיניו בתדהמה, אך מיד אמר: “אינני יודע כלום על זה.” כשהזכרתי את מכתבו של ריכטר אל גורביץ, שנאמר בו כי היה עליו למסור את ג”ב לידיו – משך בכתפיו ואמר: “טעות, כנראה, ובכלל – מה זה ג”ב? מניין שזהו כתב יד של סיפור?"

יצאתי ממנו בהרגשה כבדה. ברור היה לי שבידו המפתח לפרשיות רבות בחיי ריכטר, לתולדות כתביו, להתפתחותו הספרותית – ומפתח זה לא יוציא מידו. עלה גם חשד בלבי שאותו כתב יד נעלם שמור אצלו, ומסיבות כלשהן הוא מסרב למוסרו. נראה היה כאדם קשה יום, מר נפש ועיקש.

לאחר כמה ימים כתבתי לגברת מרגרט ליפמן, לפי הכתובת שנמצאה אצל מר גורביץ, ושאלתי אותה אם השאיר ריכטר בביתה אילו כתבי יד, או איגרות שקיבל מלויטין, ואם יודעת היא דבר מה על סיפור שראשי התיבות על שמו ג"ב, ששלח ארצה, או שאבד.

קיבלתי ממנה מכתב ארוך מאוד באנגלית, מלא דברי הערצה והשתפכות נפש על ריכטר ועל תקופת שהותו בביתה. אשר לכתב היד, כתבה שלא השאיר כלום אחריו, אפילו לא פיסת נייר אחת, אבל בטוחה היא שמר אביתר לויטין יודע כל מה שאפשר לדעת עליהם, כי לו היה שולח את סיפוריו ועמו היה מתכתב בקביעות. בהזכירה את לויטין, הוסיפה, במאמר מוסגר:

“about whom Yossef used to talk with affection tinged with a smack of irony.” (“שעליו היה יוסף מדבר בחיבה מהולה בקורטוב של אירוניה.”)

כתבתי עוד לפרופסור צדרמן, מן הסמינר התאולוגי בניו יורק, מתוך תקווה קלושה שריכטר השאיר משהו בידו בתקופה הקצרה שעשה עמו שם – אך ללא תוצאות. לאמיתו של דבר, כבר אמרתי נואש מכל נסיונותי לגלות את תעלומת הכתב האבוד.

ב־28 באוגוסט של אותה שנה, נדהמתי למקרא ידיעה קצרה בעיתון על פטירתו של אביתר לויטין בתאונת רחוב בתל אביב.

למחרת נסעתי להשתתף בהלוויתוֹ. ציבור קטן הלך אחר ארונו, כשלושים או ארבעים איש, רובם סופרים ואנשי ההוצאה שבה עבד. דיברו הרבה בשבחו וסיפרו שהיה תלמיד חכם, בקי גדול בלשון ובמקורותיה, שעסק בסתר בחקר ספרות הקבלה, ובעיקר – שכמגיה עשה הרבה ב“תיקוני סופרים”, בענווה, ושלא על מנת לקבל פרס, ועל כן יהיה זכור לטוב לסופרים רבים. עוד אמרו, שהיה אדם גלמוד, מסוגר, ממעט בדברים, אלא כשהיה משמיע איזו הערה בענייני ספרות, תמיד היה בה חידוש מעניין. אישה אחת ויחידה הלכה אחר הארון, וכשהגענו אל בית הקברות, ניצבה היא ליד הקבר הפתוח. כששאלתי עליה, אמרו לי שהיתה ידידתו במשך שנים רבות, ומישהו אף נקב לי בשמה, גברת אתל רוז’קובסקי.

אחר ימים, כשחקרתי בדבר, נודע לי שהמנוח ציווה את מעט רכושו, מרביתו ספרים וכתבי יד, לגברת רוז’קובסקי. כתבתי לה ושאלתי אם יורשה לי לעיין בעיזבונו, בתעודות הנוגעות לחיי יוסף ריכטר, ופירשתי לאיזו מטרה.

לא קיבלתי תשובה על מכתבי זה. אך שבועות אחדים לאחר מכן הופיעה גברת רוז’קובסקי בביתי, ואלה הדברים שאמרה לי:

היא ידעה על פניותי אל לויטין בעניין החומר הביוגרפי ועל סירובו להיענות לי. אלא שארבעה חודשים לפני פטירתו החל הוא עצמו בכתיבת זכרונות על ריכטר, כתיבה שנפסקה באמצע מפאת האסון. היו לו ספקות אם יפרסם את הזיכרונות בעצמו, או ימסור אותם לי, ודחה את ההחלטה על כך עד סיום הכתיבה. מצויות בעיזבון עוד שלוש מחברות הנוגעות ליחסיו עם ריכטר ולכתביו. היא מוכנה למסור לי את החומר הזה בתנאי אחד: שאם אחליט אני – או ועד הנאמנים – על פרסום הזיכרונות, אפרסם גם את שלוש המחברות האחרות. היא לא תסכים לפרסום מחברת הזיכרונות בלבד. את כל הארבע בכרך אחד, וללא שום שינויים ותיקונים, ככתבן וכלשונן.

דבריה גרמו לי שמחה ומבוכה כאחת. הודיתי לה על הסכמתה האדיבה למסור את החומר לידי, אך אמרתי שמוכרח אני לעיין בו היטב בטרם אחליט דבר. אמרה לי שלא תיארה לה אחרת.

נסעתי לתל אביב, גברת רוז’קובסקי פתחה לפני את דירת המנוח, הראתה לי תיבה שבה כינסה את כל החומר הנוגע לריכטר, והשאירה אותי לעיין בו כחפצי, ואם לא אסיים ביום אחד, אמרה, אוכל לבוא בשנית ובשלישית, ככל שאצטרך.

כבר ביום הראשון, כשהתחלתי הופך בכתבים שבתיבה, ראיתי שהם מהווים אוצר בלום של ידיעות על ריכטר, כאדם וכסופר. ובימים הבאים כשנכנסתי לעומקו של העיון בהם, נוכחתי שאלה מקורות שאין ערוך להם להבנת יצירתו.

ואלה הדברים שמצאתי:

נוסף על אלה, מספר רב מאוד של פתקים, בהם כתובים בעיפרון, מהם דהויים־מקומטים, שבהם רשם לויטין משפטים ושברי משפטים, אמרות, ביטויים ואפוריזמים, שלפי סברתה של גברת רוז’קובסקי הם דברים ששמע מפי ריכטר והיה רושמם לעצמו לזיכרון בעקבות פגישותיו עמו.

העדות החשובה ביותר בכל זה היא מחברת הזיכרונות שלא נשלמה, ושלויטין הועידה לפרסום בדפוס, באופן זה או אחר. היא מקיפה כ־17 שנה מחיי ריכטר, מ־1933 עד 1949, ויש בה חומר רב על התקופה ההיא בארץ בכלל ועל ההווי הספרותי בה. אבדה גדולה היא לחקר חייו ויצירתו של ריכטר, שכתיבתה של מחברת זו נפסקה באמצע, כי ללא ספק היה לויטין מגיע בה עד סוף ימי הסופר.³ פרט לכמה שורות מחוקות פה ושם, ולשלושה עמודים שהכותב העביר עליהם קווים, כתובה המחברת בצורה נקייה ומסודרת, ככל הנראה, כתיבה ראשונה. בראשה היו שורות אלה, שאף עליהן העביר לויטין שני קווים אלכסוניים ועבים בדיו, ושאמורות היו כנראה לשמש הקדמה, אלא שהחליט לוותר עלה:

פיצוי מה והשלמת מה לחסר במחברת זו, נמצאו בשתי המחברות האחרות, זו של ה“ווידוי” וזו של לונדון, המכילות פרטים רבים על ריכטר בשנים שלמן 1949 ואילך, עד שנתיים לפני פטירתו, והשופכות אור – אם כי בצורה סובייקטיבית ביותר – על כמה פרשיות סתומות בחייו. מחברת ה“ווידוי” היתה כתובה בחלקה בעיפרון, בחלקה בכתב מהיר ומהומתני – שהעיד על סערת נפש – ורבים היו בה משפטים מטושטשים שצריך היה לעמול הרבה כדי לפענחם. מחברת לונדון היתה כתובה בכתב יד רהוט ונקי.

* * *

לעניין כתב היד האבוד:

תוחלתי הגדולה למצוא את כתב היד ג“ב בעיזבונו של לויטין – נכזבה. לא נמצא בו גם כתב יד אחר של סיפור גמור שלא ראה אור (פרט לפרק הנזכר מתוך “היום השביעי”). פישפשתי בין הפתקים הרבים של המנוח, שמא יימצא באחד מהם הסימון ג”ב – ולא מצאתי.

אולם איגרת אחת וכמה פיסקאות במחברות, העלו בי את ההשערה שיש בהן רמזים לאותו כתב יד.

באיגרת מן ה־12 בספטמבר 1949, כלומר, כשלשה חודשים לפני שובו מארצות הברית, כתב ריכטר ללויטין:

לכאורה, מבחינת הנרמז על תוכן הסיפור, מתייחסים דברים אלה ל“שומר הבית”, אולם “שומר הבית” מחזיק 35 עמודים ולא 8. וכן אין גם סיפור אחר מאלה שכתב ריכטר בארצות הברית, שהוא בן 8 עמודים, או שתוכנו מעלה עליו את הנרמז במכתב. האפשר שכתב היד אבד בדרך ולא הגיע לידי לויטין?

בסופה של מחברת הזיכרונות כותב לויטין:

וכמה שורות לאחר מכן:

ופסקה זו נמצאת, כמעט כלשונה, מילה במילה, במחברת ה“ווידוי”, שנכתבה 13 שנה לפני כן:

האין בדברים אלה, המודגשים היטב, כעין רמז לקורא (או שמא התגוננות מפני האשמה צפויה), על אבדה או ספק אבדה?

אולם משפט אחד במחברת ה“ווידוי”, עשוי להעלות סברה שיש בה כדי להבהיל ממש:

הייתכן להעלות על הדעת, אם כן, שכתב היד הגיע בכל זאת לידי לויטין, והוא העלימו, או השמידו. משום שלדעתו פרסומו היה מביא “ביזיון” על ריכטר? וזו היתה הסיבה לקרע שחל ביניהם? באיחור רב כל כך? והפסקאות הקודמות שהבאתי לעיל לא היו אלא מעין “טשטוש עקבות”? או שמא אין המשפט הנ"ל נוגע כלל לעניין כתב היד דנן?

אך מה שהִכה אותי בתדהמה ועירבב עלי את כל סברותי, היו הדברים שמצאתי במחברת לונדון.

במחברת זו מספר לויטין כי נסע לאנגליה (לאוקספורד וללונדון) כדי לעסוק במחקר על ספר הקבלה “גינת ביתן”, “שהעיון בו העלה בי תמיהות וספקות באשר למקורו ולזהות מחברו”, ולאחר שהתעוררו בו, חשד כי “הוא זיוף, יצירה פסבדו־אפיגרפית”. ובמהלך הכתיבה מציין לויטין, פעמים אחדות, את “גינת ביתן” – בראשי תיבות בלבד: ג"ב!

“צירוף מקרים” כזה, דומני, עשוי להוציא כל חוקר משיווי משקלו ולבלבל עליו את דעתו לחלוטין!

כי אם לא “מקרה” כאן – והרי אי־אפשר שיהיה זה מקרה! – מה כאן? האם ג“ב שציין ריכטר, ציין לגבי כת”י של לויטין שהגיע לידיו לאמריקה כמה וכמה שנים לפני כן בנוסח כלשהו? אם כן מדוע הוא מצוי ברשימת סיפוריו? האם בחר לויטין לעסוק בחקר ספר קבלה ששמו כשם סיפורו האבוד של ריכטר? והרי הוא החל לעסוק בו, כפי שהוא מספר, שנים רבות לפני כן!

חידה היא ותהי לחידה, ואין לנו אלא לקוות שביום מן הימים תימצא עדות כלשהי שתשפוך אור על פרשה סתומה זו.

* * *

הרבה התלבטנו בדבר, ועד הנאמנים ואני, אם לקבל את התנאי של גברת אתל רוז’קובסקי ולפרסם את כל ארבע המחברות, או למשוך ידינו מן העניין. מצד אחד, כולנו הכרנו בכך שמחברות אלה, ובייחוד מחברת הזיכרונות, מכילות חומר שלא יסולא בפז – מקור כמעט יחידי – על חיי ריכטר ויצירתו, שחטא הוא למונעו מן הציבור הרחב, ובעיקר מן הלומדים והחוקרים את כתביו; ומאידך – שתיים מן המחברות, “וידוי” ו“לונדון”, הכילו דברי קטרוג קשים על הסופר, שהיה בהם כדי להטיל צל כבד על זכרו, ולדעת אחדים, אף היו בלתי מהימנים ברובם. הדעות היו חלוקות, עד שהיטה את לשון המאזניים לצד החיוב, עמיתי פרופסור משה ארנהיים, שאמר (ואני מביא את דבריו כלשונם, מתוך הפרוטוקול):

הוחלט אפוא שאתקין את המחברות לדפוס, ואוסיף עליהן הערות, אם כדי להאיר סתומות ואם כדי לא להכביד על הקורא, הבאתי את ההערות בסוף הספר.

בספר שלפנינו הבאתי את המחברות בסדר החופף, פחות או יותר, את הזמן הכרונולוגי בחיי יוסף ריכטר (במקורן אין למחברות “שמות”, וציוניהן ניתנו על ידי):

מילים אחדות על בעל המחברות:

אביתר לויטין נולד בערב ראש השנה תר“ס בבז’זין שבגליציה, נצר למשפחת רבנים חסידית. בנעוריו עברה המשפחה ללבוב, ושם קיבל את חינוכו היהודי והכללי. עלה ארצה ב־1921, עם קבוצה קטנה של “השומר הצעיר”, והצטרף ל”גדוד העבודה“. ב־1923 עבר לתל אביב וניסה ידו בעבודות שונות, עד שנתקבל כמגיה בהוצאת הספרים “נתיבות” בשנת 1926. מאז ועד כשנה לפני מותו עבד בהוצאה זו. רשימות אחדות מפרי עטו, על ההווי בכבישים, הופיעו בביטאון “גדוד העבודה”, “מחיינו”, חתומות בראשי תיבות ובפסבדונים “הלוי”. סיפורו בשם “באוהל”, ראה אור בקובץ “ילקוט” ב־1928. בעיזבונו נמצאו התחלות של עוד כמה סיפורים, וכן מחקרים שלא נשלמו בענייני קבלה. הסופר יהודה נעמני, בספר זיכרונותיו “ספרות וחיים בארץ ישראל”, מזכירו כאחד מבאי בתי הקפה הספרותיים בשנות השלושים, ש”תמיד היו בפיו דברי טעם" (משום מה נעדר שמו ממפתח האישים שבסוף הספר). על נסיבות פטירתו, ב־27 באוגוסט 1966, סיפר מי שהיה עד לתאונה: “ראיתיו חוצה את רחוב נחלת בנימין, ליד פינת מונטיפיורי, כשראשו שחוח, כאילו שקוע בהרהורים. ראיתי את המשאית הקרבה במהירות וצעקתי: היזהר! הוא הספיק עוד להיעצר והביט בי כנדהם, אך זה היה מאוחר מדי. המשאית הפילה אותו ודרסה אותו בגלגליה. נהרג ללא השמע הגה.”

יהי הספר הזה יד לזכרו.

* * *

תודתי נתונה בזה בראש ובראשונה לגברת אתל רוז’קובסקי, שלולא רשותה האדיבה ועזרתה, לא היה הספר זוכה לראות אור; למר אלכסנדר גורביץ מהוצאת “נתיבות”, שפתח לפני את תיקי ההוצאה וסייע לי לוודא פרטים רבים בפרשיות הנזכרות במחברות; לד"ר ארנסט לנדאוור, שבשיחותיו עמי ובהערותיו המאלפות האיר לי סתומות רבות; לכל אלה שהרשו לי לצטט מדבריהם, אם בעל פה ואם בכתב; ואחרון אחרון – למגיה, מר יונתן וילקובסקי, שבעינו הטובה ובמסירותו הרבה נצרני משגיאות.

ד"ר עזריהו וולפזון

ירושלים השלמה, אדר תשכ"ח

מחברת א': זיכרונות

פגישתי הראשונה עם יוסף ריכטר, ביולי 1933 היתה. קיבלתי לידי צרור ידיעות ההגהה לקובץ “גורן”, שעמד להופיע בראש השנה, וביניהן חמש או שש יריעות של סיפור בשם “ברון יחד” מאת יוסף ריכטר. השם יוסף ריכטר לא היה ידוע לי, אך במעומעם זכרתי שראיתיו חתום על רשימה או שתים ב“כתובים”, ואולי ב“הדים”, כמה שנים לפני כן. מיד משני המשפטים הראשונים – “שני כוכבים פגשו זה את זה ונעלמו. באגם צללו יהלומים.” – חשתי שלפני דבר חדש, בלתי רגיל. משהמשכתי לקרוא, נשביתי כל כך בקסמו של הסיפור, שלא יכולתי להגיה ולא יכולתי להפסיק. הסיפור היה מוזר, מלא מסתורין, כולו חידה: שלושה אנשים, שניים צעירים ואחד קשיש, יוצאים בראשית הערב מאיזו נקודה על שפת הכינרת, עולים בהר מערבה, ומגמת פניהם למצוא איזה מבצר צלבני. הם תועים בדרכם, ובאשמורת השנייה הם פוגשים בבדואי ושואלים אותו אי הדרך. הוא מובילם אל מערה ומראה להם מגילה עתיקה, כתובה ארמית, שבראשה נאמר “בתרי קטורי לא אזלינן”, ופסוק זה מורה להם כביכול את הדרך. באשמורת השלישית, כשכבים הכוכבים ורק איילת השחר נוצצת באורה, מופיע לעיניהם המבצר בראש ההר, מאופד אש הזריחה. אך באותו רגע רואים השניים שהשלישי – הוא האמצעי – נעלם. ורק עקבות דם הותיר אחריו על הסלעים…

נדהם ונרעש הייתי. הסיפור לא היה כתוב כאגדה ולא כמשל. כתוב היה בעברית מודרנית, במשפטים קצרים, קצובים, נקיים משמץ של רגשנות או רומנטיקה. כביכול מוסר עובדות כהוויתן. ויחד עם זה, כולו כבאר מהימה הדים מכעומקא דעומקא. זכרי פסוקים מן המדרש, מן הזוהר, זימזמו בראשי: האתונות והכלבים המשוטטים באשמורת הראשונה, “השלהבת” תחת כנפי התרנגול באשמורת הבוקר… הצל שנעלם.. אבל הכול היו בחזקת חידה: מתי מתרחשים הדברים? מי הם השלושה, חנן, סיומה ודוד? לשם מה הולכים הם למצוא מבצר צלבני? מה ענין המגילה? ולמה מרמז הפסוק “בתרי קטורי…”?

ישבתי בחדרי שבבית ההוצאה, וידי היו חיוורות מאחוז בעט ומגשת למלאכת התיקונים. כשהחילותי בכך לבסוף, וכשהגעתי למחצית היריעה השנייה, נשמעה דפיקה על הדלת, ונכנס אדם גבוה ובהיר פנים ואמר: “שמי יוסף ריכטר. אמרו לי שבידך ההגהות של סיפורי.” קמתי. הדיבור נעתק מפי. ביקשתיו לשבת ואמרתי: “כן, הנה ממש עכשיו אני עובד עליהן…” – “מצאת שגיאות כלשהן?” שאל.

פניו היו חטובות, מאורכות, כמסותתות בידי פסל. שיש קר. ורק בעינים השקועות עמוק היה איזה חום. גאוה וחום. חזותו לא היתה ארצישראלית. משהו נזירי היה בה. לבוש היה חליפה אפורה ועניבה, בגדים מסודרים מאוד. משהו שבין אינטליגנט אירופי לבין תלמיד ישיבה. נכון יותר, מי שהיה תלמיד ישיבה ונעשה מודרני, ועלה ארצה לא כחלוץ אלא כעירוני.

הוא לא שאל מה רושם עשה עלי סיפורו, ואני לא העזתי לומר לו. העזתי רק להעיר את תשומת לבו לשגיאה – לא שגיאת דפוס – שעמדתי עליה כבר בקריאה הראשונה: שטעה בביטוי “בן תמורה” והשתמש בו כמובן של “בן תערובה”. אמרתי לו שלפי התלמוד, “בן תמורה” הוא בן אישה שבעלה בא עליה מתוך הרהורי ניאוף, והבאתי מה שזכרתי ממסכת נדרים בעניין זה. הוא הסתכל בי רגע, נעץ עיניו בעיני, אחר כך חייך ואמר: “אין דבר, מותר.” – “טוב,” אמרתי, “אם ליצֶנציה פואטיקה…” – “מותר, מותר,” חזר ואמר, כמבטל את דעתי, וביקש לעבור על יריעות ההגהה. מסרתי אותן לידו וראיתיו מתקן מילה פה מילה שם (זכורני שהחליף “שורשי אילנות” ב“עיקרי אילנות”, וסובר הייתי שלמוטב תיקן) ואף מחק משפט שלם וכתב אחר במקומו. אחר כך עבר בעיניו על הכתוב פעם שנייה, התעכב רגע על המשפט שבו היה הביטוי “בן תמורה”, כשהעט שבידו תלוי מעל למילים אלה, כאילו נמלך עוד בדעתו, והחליט בתנועה פסקנית לא לתקן. החזיר לי את היריעות, קם ונפרד מעלי.

אם כי היה אז רק בן שלושים ואחת, נדמה היה לי לפי מראיתו כאילו הוא בן ארבעים ויותר, ומבוגר ממני. גבוה היה ממני בראש, או יותר מזה, רזה אך מוצק, ואלגנטי מאוד.

ידיו, כשאחז ביריעות ההגהה, היו נאות מאוד: ארוכות, לבנות, אצבעותיהן כאילו מצטופפות זו לזו, מבקשות לסמוך זו את זו. לבי נכמר עליהן משום מה.

הכרח היה לי לחלק את התפעלותי עם מישהו. בלכתי הביתה לקחתי עמי את היריעות, ובערב הלכתי אל ידידי יצחק יבלונקה. שמתי אותן לפניו ואמרתי: קרא!

ישבתי מולו בחדרו הקטן ועקבתי אחר רשמי פניו בשעת קריאתו. ראיתי איך הלהבה פושטת בלחייו, איך מפעם לפעם הוא, מרוב התרגשות, בוחש בשערו, מעלה בידו את בלוריתו העבותה ממצחו, ועיניו נוצצות. משסיים, הסתכל בי רגע ממושך, נרגש מלהוציא הגה מפיו, ןאחר כך אמר בשקט: “לויטין, נדמה לי שנפל דבר בספרותנו.”

החרשתי. שאלתיו מה הוא מבין מן הסיפור.

“אינני יודע,” אמר. “אני מרגיש! אני מרגיש שהוא נוגע בלב הדברים! עמוק מאוד בלב הקשר שלנו, של העם כולו, עם הארץ העתיקה הזאת!”

יבלונקה, כדרכו, היה דרמטי מאוד. טיפוס מתלהב, בעל תנועות סוערות, ובאומרו זאת, שם ידו על לבו.

שאלתיו מי הם, לדעתו, השלושה שבסיפור.

“למה לפרש?” אמר, “למה? אולי מן הגדוד, מכביש טבריה־צמח… אולי מכל הזמנים!”

אני, הרגשת הבדידות שבסיפור, כאילו הארץ עדיין ריקה, מדברית, היא שעשתה עלי רושם גדול. והבעתי סברה שהתקופה היא, אולי, העלייה השנייה…

“ואצלנו בגדוד לא היתה בדידות?” קרא. “הו, איזו בדידות! אתה, לויטין, הלוא יודע זאת, עוד יותר ממני!”

כן, ידעתי, כמובן, וגם איסקה ידע. עזב את הגדוד כחודשיים אחרי. גם בעיר – הרבה חברים, ובכל זאת בודד היה.

ועכשיו היה מלא התפעלות. “יוסף ריכטר!” הסתכל בפליאה בשם המחבר. “איך לא שמענו עליו? מנין פתאום דורך כוכב…”

שנינו שרויים היינו במין הרגשה חגיגית שהחדר צר היה מהכילה. לעתים, לעתים רחוקות, חש אתה כאילו החיים כדאיים בשל סיפור אחד. גם הוא כאילו חש כך, וקרא: “בוא נבשר בעיר!” והציע שנלך לקפה “רצקי” ונקרא את הסיפור באוזני הסופרים הצעירים המתכנסים שם.

חטפתי את היריעות מידו ואמרתי שאין לי שום היתר לכך, וחס ושלום…

“אם כן נודיע לפחות! נשתה כוסית!”

יבלונקה אהוב היה על החבורה של קפה “רצקי”. קורא היה כל שכתבו, ב“כתובים”, ב“טורים”, במוספי שבת של העיתונים היומיים, מעריץ גדול של שלונסקי, וכשחקן, היה מדקלם משיריהם בנשפי קריאה. אף אני הייתי בא לשם – לשתות קפה, לשחק שח, ללקט פירורים…

בדרכנו שמה, נעצר פתאום ואמר:

“ואולי זה על הרצח?…”

צמרמורת עברה בי. הארץ כולה נסערה אז מרצח ארלוזורוב, ונטייה כזאת היתה בנו לייחס כל דבר, קטן וגדול, לעניין הרצח.

“איך?” אמרתי.

“אולי המעיר שנעלם… עקבות הדם… כלומר, לא שהסיפור עצמו – אלא בהשפעה…”

לרגע נדלק גם בי זיק של מחשבה כזאת, אך מיד ביטלתי אותה מלבי.

“איך?” אמרתי, “אם כך צריך להניח שכתב את הסיפור ממש עכשיו, בחודש האחרון, בעוד הדם לא יבש… ומלבד זה…”

הוא עצמו הזדרז להודות בטעותו. “כן, שטות,” אמר. “ולא צריך לפרש.”

בקפה הכריז על “התגלית”, ועל הסיפור דיבר בהתלהבות כה רבה, עד שהדביק את כל הנוכחים בהתפעלותו. ומי שלא התפעל, נאחז בהתרגשות של ציפייה.

מישהו אמר: “יוסף ריכטר? הלא הוא בעלה של הפסנתרנית אולגה לוין ריכטר!”

אך איש לא ידע שהוא כותב.

אולם כבר מאז, כחודשיים לפני שראה הסיפור אור, יצא שמעוֹ בין שוחרי ספר ודיברו בו כבתגלית חדשה בספרות.

* * *

למחרת, בשעת הצהרים, הפתיעני שוב. הופיע בחדרי פתאום, ללא הודעה מראש, פניו מאירות.

“ההגהות עוד בידך?” שאל.

הוצאתי את יריעות ההגהה מן המגירה והנחתי אותן לפניו.

“צדקת בכל זאת,” שלף את העט מכיס אפודתו. “חשבתי על כך. באמת אין זה הביטוי הנכון, ’בן תמורה’. אני מודה לך שהערת את לבי.”

ועם כך קרא שוב את עמוד ההגהה, מחק “בן תמורה”, ובמקום זה, לתימהוני, לא כתב “בן תערובה”, אלא “שבוי”.

אחר כך קיפל את היריעות, החזיר אותן לי, וכמו לתהות על טיבי, שאל מניין לי הידיעה בתלמוד. אמרתי שקיבלתי חינוך יהודי, כמו כל נער במקומותינו, מה גם שאבי היה רב בעיירתנו שבגליציה. “אם כן חסיד אתה!” “ואני – ’מתנגד’!” וסיפר שהוא ממשפחת משכילים בקובנה שבליטא, וחוטר מגזע ר' שמחה בונים משקלוב, שהיה תלמידו של הגר"א. אף על פי שהוא “מתנגד”, אמר, הריהו “חסיד של חסידים”, ולאהבת החסידות הגיע מתוך הספרות.

“פרץ?” שאלתי.

“פרץ?” עשה תנועה של ביטול, אך עצר בעצמו, מחשש פן פגע בי, ואמר: “אתה ממעריציו של פרץ?”

“לא,” צחקתי. “חסידות של ‘שלוש סעודות’.”

“כן,” חייך, “‘שלוש סעודות’… לא; לא מפרץ. מברדיצ’בסקי.”

ומכאן הפליג בשבחו של ברדיצ’בסקי. סופר גדול! אמר. רבים הם הסופרים “הטובים” שהם קטנים, ואילו הוא – סופר “לא טוב”, אבל גדול, כמו ברנר. כולו קרעי נשמה, תהומות ללא גשר, ואת קרעי נשמתו, אמר, רצה לאחות על ידי “רוחות אזלין ערטילאין מכל הדורות”. נשמתו, אמר, כמו מערה בהר, שמתקבצים בה רפאים שהם גלגולי נשמות יהודיות והוא עצמו אחד הגלגולים שלהן. “שמת לב,” אמר, “איך בכל סיפוריו נשמות חולות מתגלגלות בגופות? מאב לבן? ארבעה דורות, חמישה, וכך נמשך החוט עד לאגדות מני קדם שלו, שבהן רצה למצוא את מקורן הראשון, העתיק, של הנשמות שהתגלגלו אחר כך בבני דורו.” והזכיר את “הזר” ואת “מחניים” ואת “מעבר לנהר”, וסיפר שבהיותו בברלין, לפני עלותו ארצה, אירע לו כעין אותו מקרה כמו עם “הזר” של ברדיצ’בסקי, שבהיותו בספרייה, בודד, החל מדבר עם הספרן ולא יכול להפסיק, וגיבב שטויות על גבי שטויות, והרגיש שאם יפסיק…

פתאם קדרו פניו ולבשו ארשת של חרדה.

“שמעת משהו על אלזה לסקר־שילר?” אמר.

“אלזה לסקר־שילר?” תמהתי.

“קראתי לפני כמה ימים שאין יודעים היכן היא. אבדו עקבותיה. מי יודע, מי יודע…” אחז ראשו בכפות ידיו.

נדהמתי. לא ידעתי דבר.

“אולי בריוני הנאצים השיגו אותה, אולי שלחה יד בנפשה… בימים אלה…”

בשורות איוב הגיעו יום יום מגרמניה, על רדיפות, גירושים, איבודים לדעת. לאחר שזכו הנאצים ברוב מוחלט ברייכסטאג, החלו משתלטים על המדינה כולה. עיריות ברלין וקלן נפלו לידיהם, וגבלס נתמנה להיות מיניסטר ההשכלה.

“אולי הספיקה להימלט…” אמרתי.

“מי יודע, מי יודע…”

וכך סיפר לי איך היה הולך למועדון האקספרסיוניסטי “דֶר שטורם”, שהקים בעלה לשעבר, הרווארט ואלדן, כדי לראותה: קטנה, גוף נערי, ואם כי היתה בת למעלה מחמישים, נראתה צעירה ורבת מרץ, בתסרוקתה הקצרה ובתנועותיה החדות. שעה ארוכה היתה יושבת מכונסת בעצמה, זועמת, שותקת ומעשנת מתוך פומית ארוכה, ופתאום – משהו מרגישה והיא נקפצת כולה, יורה זיקים על סביבותיה, מתנבאת כאשת לפידות, והכול מכושפים מדבריה. “שושן אפל שדם פורץ מלבו,” אמר.

“אבל היא ניבאה מה שעתיד לקרות בגרמניה,” אמר, “כשהוענק לה פרס קלייסט, דיברה על כך שימי הביניים מתקרבים, ושוב יעלו על המוקד את המכשפות היהודיות…”

הוא השתתק, הירהר, כשאצבעו מתוחה על צדעו, אחר כך שוב הבהירו פניו:

“את קלייסט אתה מכיר?”

“ימי הביניים…” גיחכתי.

“ימי הביניים?” קרא עלי בהשתוממות. “להפך! אבי כל החדש! הקדים במאה שנה את האקספרסיוניזם, הסוריאליזם, הפוטוריזם. קראת את ‘הנסיך מהומבורג’, את ‘רוברט גאיסקנד’? גתה היה הריין הזורם רחב ושלֵו, והוא היה סמבטיון! בן דורו של גתה – וקפץ מאה שנה קדימה ממנו!”

אמרתי שקראתי אך מעט מקלייסט ובמעט שקראתי, התרשמתי מן הגרמניות, הטבטוניות, שבו, שאין לי חיבה אליהן.

“אה! אבל הוא נקרע בין גרמניה וצרפת!” אמר. “כמו בטהובן! כמו היינה! ברח מגרמניה לצרפת ומצרפת לגרמניה! לעומת הכבדות הגרמנית, היתה בו התסיסה הצרפתית, המרדנות החופשית, השוברת מוסכמות, ניצוץ של טירוף! ויזיון! ‘מיכאל קולהאס’ – מתחיל כבד, כמו סיפור מסורתי, ‘ימי ביניימי’, כמו שאתה אומר – אבל בסופו של דבר מגיע לאבסורד! הסתירות שבו, הן שעשוהו סופר גדול! איש קרוע ושסוע, רדוף מוות, רב תהפוכות, בכל חייו…”

דיבור גורר דיבור, והוא נמשך אחר עצמו וסיפר על טרגדיית חייו של קלייסט, קשריו המוזרים עם אשת המפקח הנרייטה פוגל, שהיתה חולת סרטן, ואיך בוקר אחד ירה בה ובעצמו על שפת הוואנזה שליד פוטסדאם. תוך כדי דיבורו, עלה בי הרהור שיש איזו קרבה בין סיפורו ובין הנובלות הקצרות של קלייסט. משהו ממתח הבלדה, המסופרת, כמו שקלייסט מספר, לא על דרך הקלאסיקה ולא על דרך הרומנטיקה, אלא בדריכות של השתלשלות העובדות. כל עת השיחה לא הרהבתי עוז לומר לו דבר על סיפורו, ואילו עתה, כאשר פתח כאילו צוהר לנפשו, אמרתי:

“סיפור חזק זה הוא זה, ‘ברון יחד’.”

“אתה חושב כך?” הציץ בי, כמייחס ערך רב לדעתי.

“סיפור יחיד? ראשון?” שאלתי.

“יש לי עוד, לא פירסמתי.” קם, כמו פונה ללכת.

אך לפני שיצא אמר, כבדרך בדיחה: “אולי אראה לך לפני שאמסור לפרסום, תציל אותי מכישלונות, כמו הפעם…”

ביטלתי ערך הדבר ואמרתי שאשמח להיפגש איתו, ושאלתי אם הוא מזדמן לפעמים לקפה רצקי.

“לא, אינני אוהב בתי קפה,” אמר, ובאוחזו בידית הדלת, חייך וציטט מתוך שיר שכתב אלתרמן כמה שבועות לפני כן: “וטיפש אחד לבית קפה הלך/ כדי לחשוב לאן ללכת אחר כך.”

“תבוא פעם לביתי.” אמר. “ניפגש.”

* * *

עברו יותר מחודשיים עד שנפגשנו שוב.

פעמיים ראיתיו בפרק זמן זה: פעם בהלוויית הסופר ש"ב מקסימון, שעצמותיו הועלו מארצות הברית, ופעם, כשבועיים לפני ראש השנה, בטקס הנחת אבן הפינה לבית “הבימה”.

בהלוויה, ראיתיו תחילה מגבו, פוסע לבדו, מאחורי שורת הסופרים שהיו בו בורלא, ברש, שמאלי ושמעונוביץ. משכמו ומעלה גבוה מהם, ידיו מאחורי גבו, ראשו שחוח. כשהגענו לבית הקברות ודיזנדרוק הספיד את המנוח, ראיתיו עומד על תלולית עפר. שוב, פרוש מכולם, מכונס, מאזין, חיוור. כשנשא את עיניו, נפגשו מבטינו, לרגע ממושך, אך נראה שלא הכירני, כאילו הסתכל מבעדי והלאה.

בדומה לכך אירע בטקס הנחת אבן הפינה. היה שם המון עם, ומשהצטופפו הכול לשמוע את הנאומים, מצאתי את עצמי עומד סמוך אליו, שניים או שלושה אנשים הפרידו בינינו. הוא העביר מבטו לימינו ולשמאלו, כסוקר את הנאספים, או מבקש לגלות פנים מוכרות, וכשנפגשו מבטינו לרגע, הנעתי בראשי וחייכתי לברכו, אך פניו היו חתומות. התפלאתי שלא זכרני.

ערב ראש השנה הופיע המאסף ובו סיפורו. כצפוי, היה לשיחה בפי כול. לעתים רחוקות מאוד יקרה שסיפור ראשון של מחבר בלתי ידוע יזכה להסכמה כללית כזו. לא להסכמה בלבד, לשבחי שבחים.

לאחר שלושה שבועות הופיע מאמרו של חיים שכטרמן – “שלושה שנכנסו לפרדס”. כשקראתיו, צחקתי בלבי ורגזתי. צחקתי על כי מבקר זוטא, בלתי נחשב זה, רצה לעשות עצמו שופרו של משיח, את ריכטר “תגלית פרטית” שלו, להיתלות בסנסיניו ולטפס בהם גבוה, משפל מעמדו. כי תוכו של המאמר היה רצוף הבלים; כל הסיפור היה בעיניו אלגוריה על שלוש הדתות, המכוונת לעילוי היהדות על פני הנצרות והאסלאם… שלושת הרעים הם מחפשי אלוהים ואילו האמצעי הוא “אחר”, ש“הציץ ונפגע”… וקילוסין ועיטורין, ואיזו חופה שכולה תכלת, של “אהבת ישראל”, פרש על הסיפור ועל מחברו…

ורגזתי, כי נוסף על כל ההבלים שגיבב, פשע גם בגנֵבה, פשוטו כמשמעו. ליקט פירורי רעיונות שפלטתי בהזדמנויות שונות בבית הקפה והרקיח מהם מרקחת לפי טעמו. לא גריס ולא דייק ושבשתא כיון דעל על. מזלי הוא זה שאני ממעט בדברים, ועיקרם שמרתי לעצמי, אך עד היכן הגיעה חוצפתו, כשפגשני בבית הקפה ולאחר שנדפס מאמרו, ופניו זורחות כחמה, כאילו ראשו שלו, הוכתר בזר דפנה של ניצחון, לא בוש מלפנות אלי: “נו, קראת מה שכתבתי? האם לא צדקתי בעניין עץ החיים ועץ המוות?”… כלומר, דבר שאני אמרתי לו!…

בטוח הייתי שריכטר שכחני. הפתעה ושמחה היו לי אפוא כשיום אחד, בראשית חשוון, טילפן אלי לבית ההוצאה וביקשני לבוא אליו בערב.

ביתו היה לא רחוק ממקום מגורי, ברחוב נחמני פינת מונטיפיורי, בקומה השלישית. הגעתי לשם בשמונה וחצי, הוא פתח לי, הודה לי על בואי, והכניסני אל חדר עבודתו. חדר צר, מלא ספרים, ושולחן הכתיבה היה עמוס חוברות וניירות ללא סדר. ניכר היה שלא טרח לפנותו לקראת בואי, ואני, לא נוח היה לי בכך, כי היה זה כאילו הפרעתי אותו באמצע עבודתו. רק משהתיישבתי, החל מכניס סדר בערבוביה שעל השולחן. הראה לי את ספר השירים “לא תרצח”, שאך זה יצא מתחת למכבש הדפוס, את הקובץ “מסד”, עם שירי ליסיצקי, שקיבל מאמריקה, את המאסף “פעם”, שיצא בליטא, ושיבח את שירי לאה גולדברג שהופיעו בו –

שאלתיו אם גם הוא השתייך לחבורת “פתח”.

“לא,” צחק, “אני מליטא יצאתי לפני שבע שנים. טרם ניסיתי ידי בכתיבה, וחבורת ‘פתח’ עדיין לא היתה קיימת, ובכלל אינני סובל חבורות. מהי חבורה – סימביוז. פטריות רבות נדבקות בצוואר הגזע של אילן אחר… כמובן, אלו נהנות וגם זה אינו חסר, אבל ישמרני אלוהים מהנאות כאלו…”

וקבל על ריבוי הכיתות וריבוי כתבי העת ועל כך שהנה נוסף על “מאזניים”, “כתובים”, “גזית” ו“ביתר”, מתעתד למדן להוציא ירחון חדש בשם “גיליונות”. “איזו ארץ!” התבדח. “שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה וכל מושך בעט הוא רבי עקיבא…”

“למדן אינו ‘כל מושך בעט’,” אמרתי.

“כן, כמובן. אם כי…”

וכאן סיפר לי שלפני כמה חודשים, בערב כ' תמוז, ראה המוני נוער בחולצות כחולות ממלאים את הרחובות ונוהרים ל“גן רינה”, לפתיחת הכינוס של ארץ ישראל העובדת, והחליט להיכנס פנימה. והנה, לאחר טקס הפתיחה, “עם נהרות זורמים של דגלים אדומים” וקריאת איזו מגילה, עלתה על הבמה קבוצה של “מקהלת תנועה ודיבור” והציגה את “מסדה” של למדן. הכול היה דרמטי ומלא פאתוס ומרשים מאוד – אמר – בייחוד משהופיעו “הפליט” ו“השריד” ו“עולה רכה” ו“ידי ישראל”, וכשהתאחדו הכול ב“מחול מסדה” ושרו “לא נותקה עוד השלשלת” – אפילו הוא, שאינו רגשן ביותר, נעשה בשרו חידודין חידודין. אלא שתוך כדי כך, כשהאזין למילים, חש איזו רתיעה מבהילה. “מה פשר השורה 'פה בוכה הלב פותח – סתמו הפה המתייפח!” – אמר – “מה פשר ‘יגון מפתה מצניח ראש – אין דבר! שלשלתנו תענבהו, תחנקהו’ וכו'? האם יכול משורר אמיתי לקרוא לסתימת פה מתייפח? להחנקת יגון בשלשלת ברזל?! אם המשורר ידבר בשם ההמון הברוטלי נגד היחיד, לבולעו, לדורסו – מי נותר עוד לדבר בשם היחיד?! האם יכול בכלל משורר לבוז לחולשה?…”

פניו התלהטו בדברו. הוא עמד מאחורי השולחן, כמה דפי נייר בידו, ועיניו השקועות עמוק, כמו נאדמו.

“ואחר כך: שלונסקי, ‘קוממיות’. שוב – ‘מקהלה מדברת’ ‘שמאל! שמאל! שמאל!’ בנוסח מאיאקובסקי. ושוב: ‘הסו גם הסו שפתיים! הפה דום!’ ו’רגל צועדת בשדות המולדת, צועדת ושרה שירה מהודרת‘… הכול בקצב, קצב המון דורסני האומר ליחיד ‘דום!’ ו’אנחנו יפינו, מאוד יפייפינו’, כלומר, הנוער, ההמון, ההמון־האוהב ־את ־עצמו. ‘אנו הולכים – והזיו בכל דיוקן, אנו הולכים – והבוז לכל זוקן’… האם שמעו אוזניהם מה שהם אומרים – 'הבוז לכל זוקן?! משורר הבז לכל זוקן?!…”

רציתי להעיר שה“זוקן” כאן הוא דימוי בלבד, לכל הישן הרקב… אך קשה היה להפסיקו בלהטו.

“זהו אסון!” אמר בהתרגשות. " ‘המקהלות המדברות’ – הן הן אסון הדור! המקהלות הצועדות יחד, בקצב אחד, צועקות יחד ססמאות מלומדות! זה מה שמביא את הבולשוויזם מכאן – אותו בולשוויזם שלמדן עצמו באותה ‘מסדה’, יוצא נגדו – ואת הפשיזם וההיטלריזם מכאן! הפולחן הזה, המיתי, המיסטי, המקודש, של כוח ההמון ההולך אחר הדגל ושר בהתמכרות, בעינים עצומות, את שירי ההקרבה, פה אחד, בהתלהבות, בהתלהבות מסמרת שיער… אתה חושב שלא הרגשתי אותו חשמל עובר בגופי, מסמרר את בשרי, כשראיתי בברלין את ה’היטלר יוגנד' צועדים בשורות ישרות, בקצב נפלא, ושרים את הוֹרסט־וֶסֶל?…"

כאן לא יכולתי להבליג עוד. “סלח לי מר ריכטר,”אמרתי, “אבל את ‘הנוער העובד’ אתה רוצה להשוות ל…”

“האם משווה אני טהור לטמא?” הפסיקני, “האם אינני יודע שהנוער הזה בחולצות הכחולות הוא בר לבב ונקי כפיים ושפניו לא למלחמה ולא לאיבה אלא לעבודה…”

ברגע זה נשמעה דפיקה קלה על הדלת, ועל הסף ניצבה אשה גבוהה, ששיער ארוך, שחור, גלש לה על כתפיה, ושחור עיניה, שמרי ניבט מהן, נגד בעזותו את הלובן השלגי על פניה.

“סליחה, אולי תשתו משהו? תה? קפה?” שאלה בסבר פנים אדיב ובקול צלול מאוד, ענבלי, כשהיא פונה אלי ואליו כאחת.

ריכטר החווה בידו לעומתי ושאל: “תשתה?”

אמרתי שאכלתי ושתיתי ואין רצוני בכלום.

“אולי בכל זאת?” חייכה אלי האישה, חיוך ענוג, עגום במקצת.

ריכטר לא הפציר בי, אלא נתן בי מבט סתמי של שאלה, שהיה בו, כפי שנדמה לי, אף קוצר רוח.

“לא,” הודיתי לאישה. “אל תטרחי…”

היא התעכבה עוד, בחייכה אלי, כאילו מצפה שאשנה את דעתי, ואז אמר לה ריכטר: “טוב, אין צורך, אולגה, אין צורך,” כאילו מיהר לסלקה לבל תפריע.

תמוה היה בעיני שאפילו לא הציג אותנו זה בפני זה.

רגע עמד נבוך, כמבקש לרכז את מחשבותיו: “כן, במה עמדנו? הנוער העובד… הנה, הבט,” פנה אל השולחן כשהוא טורף בידיו את הניירות שעליו, הופכם והופכם, כמחפש מה, ובילבלם עוד יותר, עד שלבסוף מצא בתחתיתם איזה פתק ירוק והראהו לפני: “הנה… באו אלי מ’מפעל ארלוזורוב', נתתי. מאתיים לא”י. מפעל חשוב, התיישבות, כמדומני?"

“כן, ואדי חווארת,” אמרתי.

“אם כי…” נתן בי מבט שהיה בו נצנוץ של איבה, "שמע נא, לויטין.. " והיתה זו הפעם הראשונה שפנה אלי פנייה של קרבה, ללא “מר”, דבר שהתמיהני במקצת. “ביאליק אומר ‘אסור לדבר אבל מותר להרהר,’ ואני אומר לך – אסור גם להרהר! יהודים רצחו אותו? איזה אבסורד! סטאבסקי וצבי רוזנבלט? מצאו עקבות בחול? גשש ערבי מצא עקבות? איזו שטות! קרא את העדות של סימה ארלוזורוב! היא אינה יודעת מה שהיא מדברת! סתירות על סתירות! כאילו הדריכו אותה מה לומר! יהודים?”

אני, לא היה בי כל ספק שהרוויזיוניסטים הם שרצחו את ארלוזורוב. הזכרתי לו את מאמרי ההסתה הפרועים של יוחנן פוגרובינסקי ב“חזית העם”, שכינה את ארלוזורוב “נבל” והאשימו בהסכם של אבא אחימאיר, פון וויזל, ז’בוטינסקי עצמו…

“שמע נא, הרי אינני רוויזיוניסט…” גיחך גיחוך מר, “כל החיזיון הזה של גדודי נערים לובשים מדי צבא וצועדים בחוצות, ובראשם מנהיג מנופח הזה מגלגל בשרביט – הוא קומדיה! קומדיה יהודית של בחורי ישיבה שחגרו חרבות ויצאו בסך להביא את המלך המשיח! משחק תיאטרון! אבל דווקא משום שזהו משחק – דם אין בו! ועוד דם יהודי? אבסורד!”

הזכרתי לו עניין ההתפרעויות שלהם, בראדום, בקוטנא, בוורשה, כשהתנפלו על מועדוני השומר הצעיר, על אספות הצ"ס, השתוללו בשעת נאומו של גרינבוים, זרקו אבנים… ופה, בתל אביב…

“כן, חמומי מוח, פראים… ישברו ראשים כשדמם חם… אבל לתכנן בדם קר רצח של מנהיג ציוני? – לעולם לא!”

כשזקף את אצבעו נגדי, ראיתי שנאה בעיניו. לא ידעתי כלפי מי השנאה – כלפי מחנה הפועלים? כלפי חסידי מחנה זה מקרב הסופרים, כמו ביאליק, שמעונוביץ, פיכמן? כלפי היישוב בכללו? עבר בי הרהור שאם באמת נמנה הוא עם המחנה ההוא, לא אוכל להיות ידידו.

אבל עיניו התבהרו כרגע, וכמו להעביר מלכי הרהורים רעים שחש בצלם, חייך ואמר:

“נניח לשטויות הללו. האמת תתגלה, וגם אני וגם אתה נשמח עליה. תה לא רצית לשתות, אבל קוניאק תשתה ודאי!”

ועם כך פתח מדור בשולחנו והוציא משם בקבוק ושתי כוסיות והעמידם על טבלת השולחן.

תמונת אישה יפה עמדה על השולחן, בעלת פנים רחבות ושיער אסוף לאחור. הכרתי שהיא אמו, על פי עצמות הלחיים הבולטות, והעיניים, שהיו בהירות מבט, חכמות, ושקועות מעט. על האצטבאות, בין הספרים, היה פסל קטן של זורק הדיסקוס היווני, ציור סוסים של מארק, “העלמות מאביניון” של פיקאסו, ועוד תמונת נוף, של נולדֶה, כמדומני.

תמֵה הייתי מה בינו לבין אשתו, שכל כך מיהר לפטור אותה מעלינו.

הוא מזג מן המשקה לשנינו ובהשיקו כוס בכוסי, אמר: “לחייך, לויטין!… את שמך הפרטי לא אמרת לי עדיין.”

אמרתי לו.

“מנין לך שם עברי כל כך?” תמה. “ודאי הרברט היה ועיברת אותו!”

“הרברט?” “מדוע הרברט דווקא?”

“הכרתי משכיל גרמני, מחוגו של בובר, שהמיר הרברט באביתר. אבל גאון לא נעשה על ידי כך!…” צחק.

“אני – לא על שם הגאון אלא על שם הכוהן,” צחקתי גם אני, "ואת השם נתן לי אבי בכניסתי לברית. לויטין – משפחת לויים.

שוב, כמו בפגישתנו הקודמת, ביקש לעמוד על טיבי, והִרבה לשאול על משפחתי, עיר הולדתי, מעשי בארץ מאז עלייתי וכד'. מכוסית לכוסית נעשה ער יותר, נלהב יותר, דברני יותר. סיפר על הצגות של פיסקאטור וריינהארדט שראה בברלין, קרא שורות של שטפן גיאורגה בגרמנית וסיפר איך פגש פעם את ארנסט טולר, לאחר הצגה של “הופלה, אנו חיים!” בבית קפה. אחד השחקנים, יהודי, אמר לטולר, כשישבו כולם סביב שולחן גדול: “עכשיו, ארנסט, כשהזאבים של גרמניה יצאו מן היערות השחורים, האם לא תניף עליהם את מקלו של משה?” טולר קם, הניח ידו על לבו, ובפנים קודרות אמר: “מוזס? כן, גם אני מבניו של מוזס, ואני גאה בזה! אבל העולם כולו הוא מולדתי, ואת המקל לא אניף כדי לקרוע את ים סוף!” והוא היה הראשון, אמר ריכטר, ששרפו את ספריו!

היתה איזו אש בעיניו בדברו כך, בהתלהבות, בתנועות דרמטיות, מגביר את קולו ומנמיך, משתוחח אלי קרוב קרוב, נוגע בזרועי או בברכי. מבטו תמיד מישיר לעיני, כאילו נוקבן. הוא היה מבוסם מן המשקה ומבוסם מעצמו ויצר “אווירה” סביבו, שהיה בה קסם רב. קשה היה לעמוד בפני קסמו. רציתי לדבר איתו על סיפורו שלו, ושאלתיו אם קרא מה שכתב עליו שכטרמן.

“הבלים! הבלים!” קם ומזג עוד משקה לשנינו. “אלגוריה? על הדתות? את הכוזרי ראה לפניו? ושאני אעלה את הדת היהודית על פני השתיים האחרות? אני אתבע אותו לדין על הוצאת דיבה!” – הגיש לי את כוסי.

ובכל זאת – גמר עליך את ההלל!" אמרתי.

“לויטין!” התיישב וטפח לי על ברכי, “ישמרני אלוהים! אתה יודע מדוע ה’הלל הגדול' הוא מֵ’הודו' עד ‘על נהרות בבל’? – כי שם ישבנו גם בכינו!”

אמרתי לו שאם כי שטות היא, כמובן, לכנות את סיפורו אלגוריה, הנה סמלים ורמזים קבליים יש בו. וכששאל אילו הם, אמרתי שאני סבור שאין זה מקרה שנוטריקון של שלושת הרעים, חנן, סיומה, דוד, הוא חס"ד, ושאין זה מקרה שנעלם ולא נודע להיכן.

כשאמרתי דברים אלה, ואחר כך הרחבתי את הדיבור, כי התעודדתי ממבטו, שהיה שהוי עלי מלא פליאה, ראיתי איך מעט מעט מתמלאות עיניו דמעות, אם משום התרגשות ואם משום שתייה יתרה.

כשגמרתי – רכן אלי מכיסאו, אחז בראשי בשתי ידיו, ונשק לי על מצחי. “תודה לך, לויטין,” אמר כששפתיו צמודות למצחי, “תודה לך.” אחר כך קם, מחה את עיניו במטפחתו, פסע לעברו האחר של השולחן, שלף את אחת המגירות, הוציא מתוכה מעטפה גדולה ונשאה לעיני.

“תסכים לקרוא זאת?” אמר. “יש לי פה שני סיפורים. לא ארוכים, אשמח אם תקרא אותם.”

וכשמסר לי את המעטפה, הוסיף: “ואם תהיינה לך הערות, אהיה אסיר תודה לך, כמובן.”

ובעיניו כבר היתה הבעת התודה והאמון שהוא רוחש לי.

כשיצאתי לרחוב, הייתי נרעש מהתגלות רגשות זו שלו – הדמעות, הנשיקה… אמרתי לעצמי: והרי אין הוא מכיר אותי כלל!

* * *

שני הסיפורים שקיבלתי מידיו היו “ברק בוקר” ו“בחום שמש”, אלה שהיום ידועים יפה לכל קוראי ריכטר, ואשר יחד עם הסיפור הראשון, “ברון יחד”, הם מהווים מה שהמבקרים מכנים “השלישייה הראשונה” שלו.

קראתי אותם, כמו את הראשון בשעתו, בנשימה אחת, ועוד באותו לילה. היה בהם כוח עצום, כוח גברי, הייתי אומר, ויחד עם הסיפור הראשון הם היוו איזה עולם שלם, בעל צבע מיוחד, בעל אור מיוחד, כולו בריאה חדשה של הסופר. מעין אספקלריה עליונה, דמיונית, של העולם דמטה, כשהשפע נמשך והולך מן האדמה כלפי מעלה, כביכול אל צמרת של עץ חיים. שוב היו כאן שלושת הרעים, במצבים אחרים, אך גם כאן ב“מצבים קיצוניים”, מתוך פגישה עם טבע ומוות, באיזו אוירה של ספק מציאות, ספק מסתורין, או שמא מסתורין שהוא בניין־על של המציאות. סברה שעלתה בי במעומעם עם קריאת הסיפור הראשון, שעולם זה שהוא בורא הוא עילוי של מציאות העלייה השניה, התחזקה עם קריאת שני סיפורים אלה. רציתי עוד להבהיר לעצמי את הדבר, לסכמו. הנחתי את הסיפורים על השולחן והחלטתי לקרוא אותם למחרת היום פעם שנייה ושלישית.

למחרת בעשר בבוקר, צילצל הטלפון במשרדי, והיה זה יוסף ריכטר: “נו, קראת?”

נדהמתי. לא שיערתי שבדחיפות כזו ישאל, וגם עדיין לא מוכן הייתי להביע את דעתי. אמרתי, בחולשת דעת, שלא הספקתי עדיין. מתוך אכזבה, שהיה בה, כמדומני, גם תרעומת, אמר בקור: “טוב, כשתתפנה תקרא.” ומיד סגר את הטלפון.

הייתי המום. אפילו נעלב. איך תובע הוא זאת ממני? כלום חייב אני לו מה? ובדחיפות כזאת? שעה ארוכה לא יכולתי לקחת את העט בידי ולחזור לעבודתי.

אחר כך, כשהירהרתי בדבר, יכולתי להבינו: קוצר הרוח הזה של סופר המוסר את כתב ידו לקורא הראשון… היתה בזו אפילו מחמאה, שכל כך מחשיב הוא את דעתי.

מיד בחזרתי הביתה, אחר העבודה, התיישבתי על הסיפורים. זוהרם הבהיק מתוכם עוד יותר מאשר בקריאה הראשונה. ועתה התבהרו לעיני גם שורשי הדברים. ומי הן הדמויות המתהלכות בשלושת הסיפורים, כאילו מימים קדומים ומימינו כאחד.

ראיתי לפני את דוד, ב“ברק בוקר” הבוצע את הלחם, בערב, מביתו הדל בשפלת יהודה, משיח עם סיוֹמה על “האדם החדש”, ו“להב הסכין מנצנץ בידו לאור הירח”; את חבורת הפועלים, לבושי הבלויים, היורדים מן ההרים, ומתעכבים לשעה בביתו של דוד, והוא מחלק עמהם את הלחם והזיתים ומלמדם את “ניגון הנשמה”; את היעלמותם הפתאומית, כמו נחל עובר, כמו אפיקים בנגב; את הדממה המשתררת, ובתוך הדממה שומעים דוד וסיומה, לפתע מרחוק, גניחות אדם, כאילו נרצח, או נפצע קשה, או מתייסר נורא, ודוד מכיר את קולו של חנן…

ראיתי לפני התמונה כולה. האין אלה אהרן דוד גורדון, יוסף חיים ברנר?… – חשבתי. וסיומה? שמא יוסף טרומפלדור, שהיה בארץ זמן קצר בימי העלייה השנייה ואחר כך עזב? יוסף־אוסיה־סיומה? או שמא קומוניסט שירד וחזר לרוסיה?

תמונה מן העלייה השנייה… ובכל זאת לא היא. לגמרי לא היא, אלא תמונה שלא מעלמא הדין. כי הגיבור האמיתי של הסיפור הוא – הסכין. הסכין שתחילה היא בוצעת את הלחם, אחר כך, בהישמע הגניחות, סיומה חוטפה כדי לצאת ולהרוג בה, ודוד מוציאה מידו ומשליכה על החול; ואחר כך בפרדס, לאחר שהם מוצאים את חנן ומביאים אותו אל הברֵכה, לרחוץ פצעיו, הם רואים אותה, את הסכין, צפה על פני המים, “והלהב מחפש את הצואר”…

וכמה נפלא הוא הסוף, כשהם שומעים פרי נושר מן העץ, ודוד אומר: “דומני שעוף פרח”…

אכזריות וחסד. אכזריות וחסד בקנה אחד.

וכן בסיפור השלישי, “כחום שמש”, שהוא על שעותיו האחרונות של דוד. השלושה קוצרים שיבולים בשדה, בחום הצהריים, בבקעה, שהיא מעין בקעת יבנאל. פתאום נתקף דוד קדחת, והשניים מלווים אותו אל האוהל. בשוכבו על המיטה הוא אומר שהוא חושש שקרב קצו, כי “זה שלושה ימים לא ראה דיוקנו של אביו בחלום”, וכשאין דיוקן האב הרי זה סימן למוות. הוא רואה חמור מקפץ מבעד פתח האוהל ומבקש מסיומה לקשור אותו ליתד. סיומה תופסו, קושרו ליתד האוהל, ואז כשמתמרד החמור, נהפכות יריעות האוהל ועפות ברוח, וחנן מסתיר את פניו…

אלא ששוב: גיבורי הסיפור אינם דוד ושני רעיו, אלא העקרב הוא גיבורו. העקרב, שקול לחישתו נשמע קודם בשדה, ושהוא, כפי הנראה עקץ את דוד בעקבו, ואחר כך, כשהוא מתגלה לרגל המיטה, מרים סיומה את המעדר לרוצץ את ראשו, ושהוא חומק ממנו, רואה חנן שהעקרב מעופף. מעין שרף מעופף.

סיפורים שהם כעין חזיון טבע מרהיב! נוף עתיק, כמו של ימי בית שני, ומתהלכים בו אנשי כת של אמונה חדשה! והנוף אינו אידילי, אלא כעין לבה שגעשה וקפאה!…

ישבתי ורשמתי לעצמי הצעות לתיקונים, תיקוני לשון וביטויים בעיקרם.

בערב, מחמת שידעתי באיזה קוצר רוח מצפה ריכטר לתשובתי, ואני עצמי כבר היו לי נקיפות מצפון על התאחרותי, יצאתי לרחוב וביקשתי לטלפן אליו ולשאול אם אוכל לבוא. נכנסתי למסעדה הסמוכה, דיפדפתי בספר הטלפון ולא מצאתי את שמו בו. משמע שמטלפן הוא אלי מחוץ לביתו, משמע שגם מחר לא אוכל להתקשר איתו. החלטתי ללכת לביתו ולנסות את מזלי.

עליתי במדרגות. ומשהגעתי סמוך לדלת, עלו באוזני מבפנים קולות נקישה וריצה חפוזה, ושמעתי את קולו של ריכטר: “לעולם לא! דעי לך, אולגה, לעולם לא!” ואחר כך קול האישה: “כרצונך, כרצונך…” היססתי אם לצלצל או לא, מחשש שאכנס לתוך מריבה, אך אמרתי בלבי: כאשר באתי באתי.

ריכטר היה מופתע כשפתח את הדלת. פניו חיוורות והבעתן משובשת. “אה, זה אתה, לויטין, הבאת את כתב היד.” אמר ללא חמדה, אך מיד התאושש. העלה חיוך על שפתיו, חיוך מאונס, שעיוות את פניו, ושם ידו על כתפי: “בוא, נמצא איזה בית קפה, פה לא נוח עכשיו…” וסגר אחריו את הדלת.

ירדנו, ופסענו ברחוב בשתיקה. הוא, היו בפניו אותו סערה שעדיין לא שככה ואני לא העזתי להיכנס אפילו לגבולו. לבסוף הביאני למחלבת “תנובה” קטנה, שהיו בה שלושה־ארבעה שולחנות.

רק לאחר שהתיישבנו וכוסות הקפה עמדו לפנינו, חזרה אליו ארשת פנים שהכרתיה, זו הבהירה, הגלויה, המרוכזת.

“ובכן, קראת…” אמר.

“כן…” אמרתי. “עכשיו נראים לי שלושת הסיפורים כאילו הם יחידה אחת.”

“אפשר, אפשר…”

לא ידעתי מה אומר לו. כיצד יכול אדם להביע התפעלות גדולה, כפי שחשתי אני, מבלי שישים עצמו שוטה ויביך את השומע? אמרתי שיש לי כמה שאלות. “שאל!” עודדני.

שאלתי האם במכוון מתחילים שמות שלושת הסיפורים באות בי"ת.

“גם לכך שמת לב!” צחק. הסתכל בי בחיבה רבה, ולאחר ששיעשע עצמו באיזו מחשבה, אמר: “תאר לך שהייתי מתחיל אותם באל”ף, מה היו אומרים עלי? – כמה יהיר אדם זה!"

צחקתי גם אני עמו ואמרתי שרק עמי ארצות היו אומרים כך.

“רק עמי ארצות!”

“כמובן! שהרי גם מעשה הבריאה מתחיל בבי”ת!" אמרתי.

“ייתכן, אם כן,” אמר, “שבורא העולם גם הוא היה עניו גדול, כמוני!”

שאלתי מדוע כינה את ביתו הדל של דוד, שהיה כמעט חורבה, בשם “משכן”.

“בגלל האור,” אמר.

"אור הלבנה? "שאלתי.

“אור הלבנה ואור הנר.”

“אצלך עששית היא זו,” הזכרתי לו.

“כן,” חייך, “ובכל זאת יש בה מנהירת האש.”

שאלתיו בעניין קולו של העקרב ואמרתי שאי־אפשר שעקרב ישמיע קול, אפילו לא לחש כנחש.

" לא שמעתי אינו ראיה," צחק. והוסיף בארשת של רצינות: “בימי התורכים היו העקרבים משמיעים קולות. שורקים היו!”

“מניין לך?” צחקתי.

" יש עדות לכך!"

חשבתי שהוא מתבדח. “ועכשיו השתתקו?” אמרתי.

“מפני האנגלים הם מתייראים, כנראה!” וגם זאת אמרתי ברצינות רבה, משמיע ידיעת סתר.

היתה זו הפעם הראשונה שהתגלתה לי תכונה זו שבו, שאחר כך הייתי נתקל בה לעתים קרובות: להשמיע דברים של אבסורד גמור, שאי־אפשר שיתקבלו על הדעת, מתוך רצינות רבה, כאילו הוא מאמין בהם בכל לבו. ולעולם לא יכולתי לדעת אם באמת הוא מאמין בהם, או שמתבדח ומהתל בי, או שפנטזיות שלו הן לגבי דידו עובדות כהוויתן.

שאלתיו עוד שאלות, שהתשובות עליהן פתחו לי אשנב לדרך יצירתו, אחר כך אמרתי לו שהתכונה הנעלה ביותר שאני מוצא בסיפוריו היא האצילות.

הוא החריש. אבל מבטו, שהיה נתון בי (מעולם לא השפיל מבטו כשנשמע שבחו בפניו), הביע תודה, התרגשות, וכאילו ביקש שאמשיך ואפרש את דברי.

אמרתי שנטל הוויה שהיה בה מיסוד הגבורה וההוד, ומשך עליה חסד של אצילות, וסיפוריו הם כמים המשקים את האילן ומגביהים את ענפיו ופורשים את זרועותיו, כעין אספקלריה עליונה לעולם של מטה.

כל עת דברי החריש, רק כמבקש לרדת לסוף כוונתי, או שמא כדי לעמוד על טיבי. ולבסוף אמר:

“אבל שגיאות מצאת בוודאי.”

הוצאתי את כתב היד מתוך המעטפה והראיתי לו ביטויים ומשפטים שלדעתי צריכים היו תיקון. שעה ארוכה ישבנו על כך. צריך הייתי להסביר לו הסבר היטב את נימוקי לכל השגה שלי. כמה מהן קיבל מיד ועל אחרות התווכח, טען טענות משלו, הסתמך על מקורות. לבסוף – קיבל את כולן עד אחת.

כשיצאנו, ביקש שנטייל מעט, והלכנו במורד אלנבי, אל שפת הים.

זכורים לי דברים שאמר על תל אביב.

הבט, אמר, קולוניה קטנה של מהגרים. אירופים, בני העולם הגדול, בני כרכים גדולים, שכאילו נטרפה ספינתם והגלים סחפו אותם לאיזה חוף נידח, מצמיח דקלים, באסיה. נדמה לך, יושבים על מזוודות, ישיבה של ארעי, ממתינים לספינה אחרת שתבוא ותישא אותם אל כרך אחר. קוראים “פוסליידניה נובוסטי” בבית הקפה, “יידישע רונדשאו”, “היינט”, “מאמענט”, “דער אמריקענער”. הם בקצה מזרח ולבם במערב, דומה כך הוא. ובכל זאת, כל מקום שקומץ של יהודים תוקע יתד, אפילו לשעה, מיד נעשה כמין מרכז תרבותי. אבן שואבת. הבט מי בא לכאן: הוברמן, מקס למפל, אמרי אונגר, אנדריאס וייסנרבר, גרטרוד קראוס. שמעתי פרויד עומד לבוא. אנדרה מורואה, אולי גם איינשטיין! לעיר שאיננה אלא שכונה קטנה בפאת האוריינט! האם לא נראה לך כל זה “עסקי אוויר”? דבר שאין לו שום שורש במציאות העולם של ימינו?

אמרתי לו שעל הארץ לא צריך להשקיף מתל אביב, אלא יש לראות את נהלל, בית אלפא, קריית ענבים, את היישובים החדשים המוקמים בוואדי חווארת ובעמק זבולון…

כן, אמר, אלה היוגבים. אבל התרבות, הן היא צומחת בערים, לעולם לא בכפר. ומה יש לנו בתל אביב ובירושלים? פליטת ים, מגילות עפות ברוח, קצת למדנות בצל פקידות או בעלי בתים… הנה שנברג, אמר, סופר המנסה לינוק מהוויה חלוצית בכמה מסיפוריו, אבל הוא אירופי! אירופי בכל רמ"ח שלו! מה לו ולכפר? וכאן הרי זה מין נגטיב של אירופה!

מוזר היה שאמר לי דברים אלה, שעמדו בניגוד בולט כל כך למה שקראתי בסיפוריו!

כשנפרדנו, בשעה מאוחרת, ליד ביתו, הודה לי שוב ואמר:

“אתה הקורא הראשון שלי. קורא ראשון בעל עין טובה הוא כמו מאמר ‘כי טוב’ ביום הראשון. בזכותך אקווה להגיע ליום השישי…”

במבוכתי אמרתי לו: “בזכותך אקווה להגיע ל’הנה טוב מאוד'…”

* * *

שלושה או ארבעה שבועות לאחר פגישתנו זו אירע המקרה – מקרה פעוט כשלעצמו – שגילה לי צד אחר באישיותו של ריכטר, צד בלתי נעים במקצת, שהעיב בעיני את זוהרו. הדבר כך היה:

סיפרתי לידידי, יצחק יבלונקה, על שני הסיפורים שהראה לי ריכטר, על פגישתנו ועל שיחותינו. הוא, שכבר היה מעריץ נלהב שלו, התאווה מאוד לראותו וביקשני שאזמן אותם יחד. הבטחתי לו לעשות זאת.

ימים רבים לא שמעתי מריכטר, אבל ערב אחד, בדצמבר של אותה שנה, ראיתיו בנשף שנערך ב“אוהל שם” לכבוד ארבעים שנה לעבודתו המוזיקלית של פרופסור שור. ישב במקום מכובד, בשורה הרביעית או החמישית, והתפלאתי שהיה בגפו, שהרי אשתו, שהיתה פסנתרנית מהוללת, היא שצריכה היתה להיות אורחת מכובדת בנשף כזה.

בהפסקה ראיתיו עומד לבדו בפואייה, איש לא ניגש אליו, וכנראה איש לא הכירו. כשקרבתי אליו, לחץ את ידי, בירכני, שאל לשלומי. שאלתיו אם כותב הוא משהו חדש ואמר לא, עדיין מתקן הוא את שני הסיפורים שהראה לי ועושה בהם שינויים פה ושם. סיפרתי לו על יבלונקה ועל רצונו להיפגש עמו. שמע ואמר, הבא אותו עמך, לביתי! ונועדנו לאחד מערבי השבוע.

נכנסנו אליו, יבלונקה ואני, וריכטר הביאנו אל חדר עבודתו – שהיה עוד באי־סדר, כמו תמיד: ערבוביה של ניירות וספרים על השולחן, על מדפי הכונניות, חבילות של עיתונים לועזיים על הרצפה, אפילו מודעה על הרצאה של מרגוט קלאוזנר ב“חוג הבימה” מוטלת על הכורסה. הוציא את בקבוק הקוניאק שלו, שלוש כוסיות, מזג, ומיד ראיתי שיבלונקה התחבב עליו מראייה ראשונה. יבלונקה, שלא כמוני, שהנני אדם מסוגר, היה פתוח, גלוי לב, אפילו קולני במקצת. מיד עם הרמת כוסית ראשונה הביע התפעלותו מן הסיפור שהופיע ב“גורן” ולא חסך שבחים, ולאחר משפטים אחדים כבר דיבר אליו כאח אל אח ופנה אליו בשמו, יוסף. ריכטר, שהכרתיו כאדם מאופק, כבול בנימוסים אירופיים, אף הוא נפתח, כאילו נסחף ברוח זו שהביא עמו יבלונקה. המטיר עליו שאלות על “גדוד העבודה”, על עירו ברוסיה, יקטרינוסלב, ועל התיאטרון בארץ, משהוספנו לשתות, פרץ ויכוח סוער בין השניים. תיאטרון “אוהל” הציג אז את “אופרה בגרוש”, בבימויו של וולף, וריכטר סיפר על הצגה זו שראה בברלין, עם תפאורה שברקע שלה היו אבובי עוגב, מוארים באור חשמלי, ובקדמתה כלוב ברזל עצום וגרם מעלות. מכאן הפליג בשבח “התיאטרון האפי” של פיסקאטור, “התיאטרון הסימבולי” של יסנר ומאיירהולד ו“תיאטרון ההמונים” של ריינהארדט. סיפר בהתפעלות על “מעשי הכשפים” של פיסקאטור – הססמאות החשמליות המתבזקות על הבמה, אלומות האור של הזרקורים המסנוורות את הקהל, הרמקולים, הבמות הניידות, תמונות הסינמה המשולבות בהצגה, המכונות הגדולות, התערבותם של השחקנים בקהל, וכד‘. יבלונקה חלק עליו בחום רוח. התיאטרון האקספרסיוניסטי אמר, ובייחוד התיאטרון האפי, זוהי קבורתו של התיאטרון בכלל, כי במקום שהטקסט של המחזה נדחה הצידה והשחקן הופך לבובה בידי במאי, סמל, שופר של רעיון, חלק מתפאורה, ואינו צריך להזדהות עם תפקידו, מתרוקן התיאטרון מתוכנו האנושי…“אם כן גם את סיפורי אינך צריך לאהוב!” אמר לו ריכטר בצחוק. “מה ענין סיפוריך לתיאטרון האפי?” שאל יבלונקה, “כי גם אצלי, הרבה תפאורה! הרבה!” – “אבל אצלך בני אדם חיים, יוסף! בני אדם חיים!” – קם יבלונקה וטילטלו בכתפיו, ועם כך שילב זרועו בזרועו ואמר: "עכשיו אתה בא איתנו ל’שלג הלבנון’!" – “לא, אני לבית קפה של סופרים – בשום אופן לא!” ניסה ריכטר להיחלץ ממנו. אך יבלונקה אחז בו כבצבת. “שתיתי מכוסך – עכשיו תשתה מכוסי!” אמר וגרר אתו עמו.

כשנכנסנו ל“שלג הלבנון” ישבו שם חמישה־שישה מאנשי “טורים”, כמה שחקנים שחזרו מהצגה והמבקר שכטרמן, שהיה מסתופף בצל חבורות של צעירים כמו של זקנים. בעסק גדול הציג יבלונקה את ריכטר בפני כל אחד ואחד, הושיבו אל השולחן והלך להביא בקבוק לכבד את כל המסובים. יבלונקה התמהמה משום מה על יד הדלפק, ועד שלא חזר, השתררה מבוכה. מישהו מילמל דבר מה על הסיפור שקרא, מישהו שאל מדוע אינו מוסר מפרי עטו ל“טורים”, וריכטר חש עצמו שלא בנוח, כאורח לא קרוא. כשהעמיד יבלונקה את הבקבוק והכוסיות על השולחן והחל מוזג, כשהוא מדבר עם זה ועם זה, העתיק עצמו שכטרמן ממקומו ובא והתיישב לימינו של ריכטר. “שמי שכטרמן,” הושיט לו את ידו כשפניו מתמוגגות בעיגולים של חיוכים, “אני מקווה שקראת את מה שכתבתי עליך.” “כן, הראו לי,” אמר ריכטר, “שמחתי מאוד.” – “יפה היה בעיניך?” שאל בחנופה – “מאוד!” אמר ריכטר. “ממש הבאת אותי במבוכה!” – “העיקר, כיוונתי לדעתך?” הזדהרו משקפיו של שכטרמן. “לא רק כיוונת, אלא גילית לי דברים שלא ראיתי אפילו בחלום!”

נדהמתי. הדברים חתכו בבשרי. כך לכזב! ולאחר כל מה שאמר לי על אותו מאמר! ובפני מי! לשם מה?

מאוחר בלילה, כשחזרנו, ונשארתי עם יבלונקה לבדו, סיפרתי לו על הדבר.

“אביתר!” אמר, “ריכטר הוא אמן גדול! לאמן גדול צריך לסלוח את חולשותיו!”

שנים רבות גם אני אמרתי כך לעצמי.

* * *

אביא כאן כמה מתיקוני שהתקבלו על ידי ריכטר ל“ברק בוקר” ו“בחום שמש”.

ב“ברק בוקר”, מיד לאחר הפתיחה, כתב ריכטר:

“סיוֹמה הפנה ראשו לאחור, ראה כמה כפות תמרים מרחוק, מטילות צלן על תלמים, ושמע דממה. הרוחות? שאל. כלבים נבחו מאוהלי קדר. המנורה עששה, עששה, עד שפרחה נשמתה. כשפרחה, נשפך זיו הלבנה על השולחן, הלחם, הפנים, המעדר שבפינה. הפרוסה השלישית היתה קודרת, מעוקשת…” וכו'.

הצעתי: במקום “ושמע דממה” – “והסכית לדממה”. במקום “נשפך זיו הלבנה על השולחן” – “קרן זיו הלבנה”. הצעתי למחוק את המילים “המעדר שבפינה”, כדי שלא יימחה רושם התהודה של המילים “הלחם, הפנים” (“לחם הפנים”). במקום “מעוקשת” – “עבשה”.

בראשית הקטע הרביעי, כתב ריכטר:

“דוד קם. משקם, ראה שנפתחה חרצובה בסנדלו והעקב ליחכה עפר. נתרתח וחייך אל סיומה: התירה עצמה ויצאה לחופשי…”וגו'.

הסברתי ש“חרצובה” היא אגד, קשר חזק, ומעוררת אסוציאציה ל“רשע”, והצעתי – “הותרה רצועה בסנדלו”. “נתרהה” שהוא מלשון רהה־פחד, התחלף לריכטר ב“תמה”, וכך הצעתי. במקום “התירה עצמה ויצאה”, הנכון הוא, כמובן, “התיר עצמו ויצא”. וכן “ליחך” במקום “ליחכה”.

להלן:

כל מקום שכתוב היה “חבורה” הצעתי “סיעה”, כמו במקורות: “סיעה של בני אדם”, “סיעה של כוהנים”, “סיעות של חברים”. וכאן: “סיעה של פועלים”.

הביטוי “שכשוכית של חול”, הוא הצעה שלי.

במקורו התיאור היה כך: החבורה (או הסיעה, כהצעתי), עמדה בחוץ, לפני הבית, דוד וסיומה (סיומה “האפל”, כפי שמצוין שם) בתוכם. כשסיפר אחד מן החבורה על הכפר שנהרס בהרים, באה רוח שרבית וגילגלה חול. ריכטר כתב: “ורגליהם דישדשו בסחופת של חול”. המילה “שכשוכית”, אם כי אינה מצויה במילון, נראתה לי מתאימה כאן יותר.

להלן:

במקום שהשניים מוצאים את חנן מוטל פצוע בפרדס ועומדים לחבוש את זרועו, הצעתי תחת “מטלית” – “מרקוע”, שיש בו גם בת קול של “קריעה”, קריעת בד, קריעת לבוש וכד'.

להלן:

כשדוד רוחץ את פני חנן במי הברֵכה וסיוֹמה עומד מנגד, חנן נושא פניו למעלה, וריכטר כתב: “וקרא: לבנה, לבנה, לכול את מאירה, רק לנו לא תיתני את מאורך.” אם כי זכרתי שמשפט זה לקוח, מילה במילה, מדבריו של יוסף חיים ברנר, כפי שסופרו בזיכרונות של אחד מחבריו, הוא נשמע לי כדיסוננס גמור לכל רוחו וסגנונו של הסיפור. הצעתי לשומטו, במקום זה בא: “נשא פניו למעלה וקרא: לבנה, לבנה”, ואז מתוארת הסכין הצפה על פני המים.

מ“בחום שמש” אביא כמה דוגמאות:

כל תיאור הקציר בבקעה, שבפתיחת הסיפור, שרוי באווירה של כמיהה למוות של דוד, מעין כמיהה “להתמוגגות באינסוף”. יש בו בנות הד ל“אדם כחציר ימיו”. גם תיאור שמי הצהריים, שבהם “הנעלם מתעלם מתוך בהירות, אור מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף”. יש בו גם מן המסתורין של “האור הגנוז”. בסוף הקטע השישי כתב ריכטר: “מבעד לחום הבוער כתנור ראה שיירת גמלים ושמע קול ניעור בשדה”, וכאן בא תיאור הרוח. הצעתי: “רוח סיכסכה בשיטים” במקום “רוח רישרשה בשיטים”. הצעתו: “צלצלי הענבלים מהלכים בו”, במקום “צלצלי הפעמונים נשמעים כו'. לשני הביטויים יש שורש ב”רעיא דמהימנא".

כל התיקונים האלה נכנסו לכל מהדורות ספריו של ריכטר.

כמו כן קיבל את תיקוני לגבי כל שלושת הסיפורים, שבכולם ייאמר “חברים” במקום “רעים”, במשמעות שיש לכך ב“אידרא רבא”.

* * *

בסוף מארס או בראשית אפריל, 1934, צילצל אלי ריכטר ושאלני אם אוכל לבוא בערב “לביתם”. היתה זו הפעם הראשונה שנקט לשון רבים: “תשתה איתנו קפה.” אמר.

כשבאתי, קידמו את פני שניהם, והכניסוני לחדר המגורים. חדר מצופף ברהיטים אירופיים עתיקים. פסנתר כנף תפס כמעט מחציתו, ובאמצעו עמד שולחן כבד, שחור, וכיסאות סביבו. על הקירות היו תלויות כמה תמונות גדולות, אחת של בקלין כמדומני, אחת פורטרט של יהודי בעל זקן לבן, אחת “טבע דומם” עם תפוחים אדומים וספר פתוח. גם חדר זה, כמו חדר עבודתו של ריכטר, היה בלתי מסודר: על הפסנתר התגוללו מחברות תווים, ובמזנון בעל דלתות הזכוכית עמדו ללא שיטה כלי חרסינה וכסף, כמה ספרים שמראיהם עתיק, ואיזו עששית סינית בעלת גדילים של שנהב. גם השטיח היה מרופט.

ישבנו ליד השולחן ואולגה הגישה קפה. יפה להפליא היתה, ואם כי גון פניה היה שלגי, צונן, היה חום רב בעיניה ובקולה. ריכטר, שלא כדרכו, הפציר בי שאתכבד בתקרובת והפציר באשתו שתביא עוד עוגיות ותופינים. בראותי אותם יחד, חשבתי כמה הם מתאימים זה לזה: שניהם יפי תואר, גבהי קומה, שניהם אמנים גאים באמנותם, ודומה כי אף גאים הם זה בזה, שלא כבמשפחות כה רבות, שבהן אחד מבני הזוג משכיל מזולתו ומתבייש בו, בייחוד בחברת זר.

שעה ארוכה הניח ריכטר לרעייתו להנחות את השיחה, והוא עצמו רק הטיל מילה פה מילה שם. בהתלהבות דיברה על נשף ספרותי שביקרה בו כמה שבועות לפני כן, שהשתתפו בו שלונסקי, חנה רובינא, לאה גולדברג, פינקל. סיפרה איך חנה רובינא קראה שירים, וקטע מ“אצל” של גנסין, בישיבה, ובאמצע קריאתה קמה על רגליה ועבר רטט בכל הקהל, כאילו חשמל עברו.

“אה, זה משום שהיא הרה…” אמר ריכטר.

“חדל יוסף!” אמרה אולגה. כלל לא ניכר בה!"

“אבל כל הארץ מלווה את הריונה!” התבדח ריכטר, “בדאגה, בחרדה, באהבה! דומני שכשיתקפוה צירי לידה, אלף זרועות תושטנה לקבל את הרך היילוד!”

“היא נסיכה, יוסף!” אמרה אולגה. “מלכים אין לנו, אם כן יפה מאוד שאמנית גדולה הופכת לנסיכה שעיני כל העם נשואות אליה!”

“מה גם שהרתה מאל היער!”

אולגה שמה ידה על זרועו והצטחקה בביישנות. אחר כך סיפרה איך בסופו של הנשף עלה זלמן רובשוב מן האולם אל הבמה ודיבר על “איחוי הקרע” שבין המשורר והעם. בין “שומרי משמרת השכינה” ובין “עושי גורלה”, ואיך מתוך התרוממות רוח שכמוה לא ראתה מעודה קיבל הקהל את דבריו ואת דברי התודה של שלונסקי.

“כן, קראתי את דבריו,” אמר ריכטר.

“אתה עצמך לא היית שם?” שאלתי.

“יוסף לעולם אינו הולך לאספות ספרותיות!” נתנה בו אולגה מבט של תוכחה ואהבה.

"אני קורא.. " אמר. והוסיף שמסכים הוא לתוכן דבריו של שלונסקי על “סימני השאלה הגדולים” של החיים והשירה שאינה יכולה עוד להיות “פשוטה”, כשם שגם החיים בעמק אינם “פשוטים” – מה גם שהוא מבריק כל כך בנאומו – אולם “למה צריך לומר זאת? להופיע? משורר צריך לכתוב ולהסתתר בסבך השיח של שורותיו!”

גם אולגה גם אני חלקנו על דבריו. דומה היה לי, שגם שמינית של קנאה מבצבצת מתוכם. אבל הוא עמד על שלו: משורר, ממילא הוא “אקסהיביציוניסט”, אך רשאי הוא להיות כזה רק בשיריו, “מבעד לצעיפי המסתורין של רמזי המילים”, ולא בגופו.

רק בסופו של הוויכוח אמרה לי אולגה כמה שמחה לשמוע מפי יוסף שסיפוריו “מצאו חן” בעיני. וכאן הגיע לעניין אשר לשמו – כפי שהבנתי אחר כך – הוזמנתי לפגישה זו: מה דעתי על כך ששלושת סיפוריו אלה יופיעו בספר…

הופתעתי מאוד. ראשית, שאני נשאל על כך. שנית, לא העליתי בדעתי ששלושה סיפורים בלבד, ואפילו הם מצוינים, ראויים לכינוס.

“אולגה אינה מניחה לי,” אמר ריכטר כמי שכופין עליו, “חייב אתה, היא אומרת, הגיעה השעה…”

היססתי, גימגמתי ואמרתי שאין לי כל ספק בערכם הרם של הסיפורים, אבל שמא מוטב להמתין עד שיצטברו מאתיים, מאתיים וחמישים עמודים לדפוס…

“הנה, גם אני אמרתי לך כך…” טען כלפי אולגה.

“אינני חושבת שיש חיסרון כלשהו בספר קטן, של מאה ועשרים, מאה וארבעים עמודים,” אמרה אולגה. “כמה עמודים יש ב’טוניו קרגר‘, או ב’נרקיס וגולדמונד’? הכמות אינה קובעת כלל…”

כן, ייתכן, אמרתי.

ועתה, אף שתחילה הביע ריכטר התנגדות לרעיון זה של אשתו, ניסה להסביר לי – אמנם בדברים מהוססים, הן ולאו ורפיה בידו – שיש בכל זאת טעם בדבר: שלושה סיפורים אלה מהווים איזו יחידה אחת, שאולי יקרא לה “השער הראשון”, והם חלק מבניין כולל שהוא רואה בעיני רוחו, של כמה “קבוצות” כאלה, שבחלקן כבר חיות בדמיונו זמן רב.

אם כך הוא רואה את הדברים, אמרתי… הרי אין כל כללים בסוגיה זו, הכול לפי רצונו של הסופר…

כן, אמר, אין הוא יודע… מפקפק הוא… אלמלא אולגה…

אמרתי: “כל אשר תאמר אליך אשתך, שמע בקולה.”

וכאן שוב הגיע תורה של אולגה.

“אתה ודאי כבר מכיר קצת את יוסף,” אמרה. “בעולם המעשה הוא כמו ילד תועה. שלח אותו לסדר איזה עניין במשרד ממשלתי, ויחזור כלעומת שבא, כי מתיירא הוא מפני הפקידים. בטלן גמור. אלמלא פריץ קאופמן, שקרא את הסיפור הראשון וממש אנס אותו לשולחו לקובץ, לעולם לא היה עושה זאת. חשבתי, על כן, מכיוון שאתה עובד בבית הוצאה, וההוצאה היא מכובדת מאוד, אולי יכולת להציע להם…”

“אני…” הצטחקתי. הדבר הבהילני במקצת. “אין לי שום השפעה בהוצאה, אני רק מגיה…”

“הן אמרתי לך!” זרק כלפי ריכטר.

“בכל זאת…” לא אבתה אולגה להשלים עם היסוסי. “הן יודעים שם בוודאי שלא רק עבודה טכנית אתה עושה, אלא שבר אוריין אתה, ומחשיבים את דעתך…”

“אם רק להביא את הסיפורים,” אמרתי, “בחפץ לב אהיה שליח מצווה. סוף סוף הם מדברים בעד עצמם!”

“אנא!” השהתה עלי מבט של חיבה ואמון. “אתה יודע שאם לא כן, יהיו הסיפורים מונחים במגירתו שנים!”

היא אמרה זאת בנעימה של דאגה, כאילו ביקשה ממני לסעוד אדם חולה.

ומכאן עברה לעניינים אחרים וסיפרה על קונצרט של אריקה מוריני ב“אוהל שם” ועל ערב מחול של גרטרוד קראוס, וכיצד כישפה את הקהל ב“האורח המוזר” של סאראסטה וסיימה בפישוט איברים על הבמה…

לפני שנפרדתי מעליהם, אמר לי ריכטר: “אטלפן אליך, אם תרשה לי, בעוד שבוע־שבועיים. כבר חמש פעמים העתקתי את הסיפורים, ועדיין אינני שלם עם כמה פסוקים. אעתיק בשישית…”

בהרגשה לא נעימה יצאתי מביתם. אך בשעה מאוחרת יותר, בחדרי, כשראיתי לעיני שוב את הסיפורים עצמם, ואת הרושם הגדול שיעשו לכשיופיעו בספר, משכמם ומעלה בפרוזה הארצישראלית הנמוכה, הרפורטאז’ית, או הרומנטית־מתקתקה, של שנים אלה, חשבתי שלאמיתו של דבר זכות גדולה מתגלגלת לידי שאהיה הסנדק שלהם. מה גם שבעקבות כך יתחזקו קשרי רעות ביני ובין מספר גדול זה.

* * *

עוד לפני שפנה ריכטר אלי, פניתי אני אליו, והיה זה בשליחות מסוימת.

הימים היו ימי המערכה על עבודה עברית בפרדסי כפר סבא. מאות פועלים מן העיר התגייסו לעבודה חקלאית במושבות השרון, ואנשי ציבור, ביניהם סופרים רבים, יצאו להתייצב במשמרות לפני שערי הפרדסים. התנגשויות עם המשטרה, מאסרים והעמדות למשפט היו עניין של יום יום. התבקשתי על ידי כמה סופרים, שידעו כי מקורב אני לריכטר, לפנות אליו שיצא גם הוא למשמרת.

כשבאתי והצעתי לו את הדבר, החוויר. "אני? למשמרת? " קרא בבהלה, והמילים נעתקו מפיו. היה זה כאילו הצעתי לו להיות שותף לדבר עברה, “מדוע אני? מי אני?” שפתיו רעדו.

אמרתי לו שהוא אישיות מוכרת ומכובדת (אם כי באותם ימים היתה אולגה אשתו, מפורסמת יותר ממנו. אך בזכותה ובזכות הסיפור שיצא לו שם, גם הוא נתפרסם), וביציאתו למשמרת תהיה תוספת כוח למערכה.

“לא, לא אצא,” אמר. “אני אעמוד עם ברש, פיכמן, בורלא, ברוידס? בשום אופן לא.”

שאלתיו מה הסיבה לסירובו התקיף כל כך.

“לא אעשה דבר שלא לפי טבעי,” אמר. “שונא אני הפגנות, תהלוכות, אספות, וכל הראוותנות הזאת של סופרים.”

“אפילו לא למען מטרה כה חשובה במלחמה על עבודה עברית?”

“יש דרכים אחרות,” אמר ולא פירש. ומשראה שאין דבריו משכנעים, הוסיף: “אני תורם.” וברוגז מה טרף את הניירות שעל שולחנו והראה לי קבלות שונות: חמישים מא“י למען הצלת בתי הספר של “תרבות” בפולין, עשרים וחמישה מא”י למגן דוד אדום, מאה מא“י “לבֵנה,” לבניין “הבימה”…”כל הימים באים אלי לבקש תרומות. אני נותן, כיכולתי." ולאחר שמצא עוד פתק: “הנה, גם לקרן העבודה העברית, חמישים מא”י."

“ומלבד זאת, אין לי פנאי לכך.” אמר עוד.

היה זה תירוץ שווא, כמובן. ידעתי שכל עיתותיו בידו, שכן אולגה היא שפירנסה את שניהם, משיעורי הנגינה שנתנה ומן הרסיטלים שהופיעה בהם.

“רצונך כבודך,” אמרתי. "אני רק באתי למלא שליחות שמסרו בידי.

הוא לא אמר דבר. גם כשקמתי ללכת, עדיין ישב ליד השולחן, חיוור, כאילו שואה המטתי עליו בהצעתי.

לאחר שסגר אחרי את הדלת, והייתי כבר בחצי הדרך במורד המדרגות, יצא וקרא לי.

“אולי אלך,” אמר, “אבל לא עם סופרים. ולא לשם הפרסום. אלך כשאחליט על כך בעצמי.”

* * *

זיכרון מאותם ימים:

ערב אחד הלכתי ל“יריד המזרח”. נסחפתי עם נהר ההמונים שזרם מביתן לביתן. התעכבתי מעט בביתן הדמשקאי, התורכי, המצרי, ומאחר שלא מצאתי עניין בתצוגות המסחריות של הביתנים האירופיים, פניתי ל“לונה פארק”. התפתיתי לכרוז של “קיר המוות”, נכנסתי ועליתי ליציע הצופים. בעומדי ליד המעקה, הופתעתי לראות את ריכטר עומד שם מוקסם ונרעש כילד, למראה אופנוע ורוכבו, העולים וסובבים בעיגולים עיגולים על פני הקיר החלק, ניגשתי אליו. “לויטין!” קרא בשמחה, “הבט! הבט! פלאי עולם! כבר שעה אני כאן ואיני יכול להינתק!” עמדתי והסתכלתי עמו, הוא לא חדל מהתפעל: “איזו גבורה! לא אנושי!” והתפעלותו גברה עוד יותר כשהופיעה הבחורה במגפיים ובקסדה ובלבוש של עור, והפגינה להטיה ברכיבה לולינית זו. “איזה חירוף נפש! בת אלים! לא מעלמא הדין!”

כשיצאנו והיינו מהלכים לעבר העיר, עוד שעה ארוכה היה שבוי בקסמי המראה ההוא. כולו היה מפועם, וניכר בו שכל מערכי נפשו נרעשו. כביכול ילווה אותו המחזה בחלומותיו. בשבילו היה זה מסתורים מלא הוד, מסתורין של גבורה ותעוזה שלא היה יכול לרדת לחקרן. כוח גדול, איתני, שהיפנט אותו. אולי התגרות במוות. רק לאחר שנים גיליתי יסוד זה גם בסיפוריו; האכזריות שבהיאבקות עם המוות, בהתגרות בו, שיחסו אליהן היתה בו תערובת של אימה והערצה.

כשהגענו אל שער ביתו, אמר לי פתאום:

“אתה יודע שאבו ג’ילדה הוא יהודי?”

נדהמתי. שוב, כמו אז, עם העקרב, לא ידעתי אם לצחוק או להשיבו דבר. איזה אבסורד! שודד ורוצח זה, שהיה מטיל את חִתוֹ על כפרים ועוברי דרך, על המשטרה הבריטית ועל יישובים עבריים, ושנתפס לפני כמה שבועות, היה נערץ על הערבים כגיבור לאומי!

“כן, זורם בו דם יהודי,” חזר ואמר משראה שאיני מאמין לו.

“מניין?”

“אני יודע,” אמר בפסקנות.

“אבל הוא יליד שכם, בן למשפחה שכמית מדורי דורות!”

“אמו היתה יהודיה,” אמר ברצינות גמורה.

לא יכולתי לכבוש את צחוקי. “אולי הוא מבני בניה של דינה בת יעקב,” אמרתי.

“לא לא, אמו יולדתו. נשבתה. התאסלמה. דם יהודי.”

אם דעתו לא מבולבלת עליו, חשבתי, אין זאת אלא שהוא מחבר סיפור בדמיונו.

* * *

רק באמצע יוני הביא לי את סיפוריו.

ללא הודעה תחילה, נכנס למשרדי, התיישב ליד השולחן, מרכיב רגל על רגל, ואמר, משועשע:

“שמעת? פיסקאטור עומד לבוא ארצה! לא ייאמן, מה?”

וסיפר שפיסקאטור, שעבר למוסקבה לאחר שגורש מגרמניה, בא לביקור בפריז, ובו בזמן התקיימו שם הצגות של ה“אוהל”. ראה את “ירמיהו”, התפעל, ובפגישה שהיתה לו אחר ההצגה בבית קפה עם השחקנים, אמר למשה הלוי שרוצה היה לבוא ארצה ולביים שני מחזות ב“אוהל”, אחד בעל תוכן סוציאלי ואחד ארצישראלי.

“היית מאמין?” טפח בידו על מצחו. “פיסקאטור הגדול! לארץ ישראל! ל’אוהל'! ולאחר שראה את ‘ירמיהו’! הלוא זו הצגה מחרידה! בושה כיסתה את פני כשראיתי אותה!… אולי תמונת ההמונים היא שמשכה אותו!… אינני יכול להבין זאת!”

הבעתי את דעתי שארץ ישראל היא שמשכה אותו, כפי הנראה. העובדה שיש כאן תנועת פועלים חיה, תרבות פועלים, תיאטרון בעל חזון סוציאליסטי.

“אבל הוא קומוניסט! מה לו ולניסיונות הסוציאל־דמוקרטיים של פועלי ארץ ישראל?… העולם התגמד, כנראה, אם הארץ הקטנה הזו התגדלה כל כך!”

עם כך סיפר איך ראה את פיסקאטור בברלין: יום קיץ אחד טייל ביער גרונוואלד וראה באחת הסירות השטות על פני אגם האוול, גבר קשיש ועלמה צעירה מאוד בשמלה לבנה. העלמה היא שאחזה במשוטים, והגבר לא פסק מדבר, ולפי תנועות דיבורו וארשת פניו, ניכר היה שהוא מספר על מעללים שלו עצמו, מחוך אהבה עצמית רבה. ריכטר הכיר בו את פיסקאטור, לפי מה שהיה מפורסם מתמונותיו, ועקב אחר הזוג. לאחר זמן מה עלו שניהם אל החוף ובידו של פיסקאטור רובה אוויר. הם נכנסו בין העצים ופיסקאטור התאמן בקליעה אל לוח מטרה שהיה נעוץ אל גזע אחד מעצי האורן. קליעתו היתה מצוינת. והוא לא החטיא אף פעם אחת. אחר כך ראה ריכטר איך פיסקאטור מפתה את העלמה שתעמוד תחת לוח המטרה “כמו וילהלם טל” בשעתו, וכשסירבה ונמלטה מפניו, רדף אחריה, תפסה וגררה אל העץ, וכשכיוון את הרובה, מיד התיישבה תחתיה לרגלי העץ. כל זה נעשה בצחוק, כמובן, אמר ריכטר, אבל האין בזה משחק של חתול טורף בציפור?

לא ידעתי אם להאמין לו או לאו. שמא הוא בודה את כל המעשה בדמיונו?

אחר כך אמר:

“אתה רואה? גדולי האמנים עולים לרגל אלינו, למרות הקינה והתוכחה של ביאליק!”

והתכוון בזה לנאום הפרֵדה שנשא ביאליק ב“אוהל שם” זמן מה לפני כן בטרם צאתו לריפוי בווינה, שבו קבל על “החוליים” של היישוב, שהם “קשים מחוליו שלו”: הספסרות, העבודה הזרה, שנאת האחים, היחס לפליטי גרמניה וכו'.

“אמור לי, לויטין, למה הוא מתבזה כל כך, משוררנו הלאומי?”

תמהתי. שאלתיו אם אין הוא סבור שכל מה שאמר ביאליק על מצבנו הוא אמת לאמיתה.

“כן, אמת, אמת!” אמר, "אבל את האמת הזו משמיעים בוקר וערב כל עסקני ההסתדרות ועסקני הסוכנות ופרחי הנביאים של העתונות… ביאליק צריך לומר דבר חדש, או לא לומר כלום! מי אינו מדבר היום על פגעי הספסרות, או על מלחמת המפלגות המכוערת! ואין זה משנה אם הוא מלביש את הדברים בלשון גבוהה יותר, כגון – ‘ברק השטן של הזהב סימא את עינינו’ וכדומה… לא, אפילו לשונו מאבדת את ברקה, נעשית מטבע שחוק, לא של זהב אלא של בדיל, ואת עיני איננה מסמאה… "

לבסוף הניח לפני צרור סיפוריו ואמר: “הנה, אני מפקיד אותם בידך. נסה, תצליח – תבוא עליך ברכה. לא תצליח – לא אתרעם עליך. ייתכן שבאמת צריך הייתי עוד להמתין…” ועשה תנועה כאילו כל עניין הספר אינו חשוב לו ביותר.

כשיצא, בירכנוֹ בחיוך של מתן אמון. היה לו חיוך כובש, משכנע. חיוך קונה לבבות. גאוה היתה בחיוך זה, הכרת ערך עצמי, אך גם הענקת ערך לזולת, כאילו אמר: אני סומך עליך ובטוחני שלעולם לא תכזיב. חשבתי באותו רגע: מה שמשיג שליט בפקודה, משיג ריכטר בחיוך.

היחסים ביני ובין מר אלכסנדר גורביץ, מנהל הוצאת “נתיבות”, היו צוננים, "קורקטיים, כבין עובד ומעביד. היה מברך אותי לשלום בהיפגשנו במסדרון, אך כמעט לא החליף דברים עמי בענייני ההוצאה. אם כי ידע שאני עושה את עבודתי בנאמנות, ולא עוד, אלא שמלבד עבודת ההגהה שאני חייב בה, אני גם מתקן ועורך מפעם לפעם ואינני מניח לכתב יד שיצא בלתי מתוקן מתחת ידי, מעולם לא מצא לנכון לומר לי מילה טובה על כך. איש נוקשה היה, קמצן בכספים ובמילים. עם העורך, אליהו בוגן, לא היה לי כל מגע זה שנתיים ימים, לאחר מריבה שנפלה בינינו. פעם עירערתי על תיקון שהכניס בכתב יד של סופר ידוע, וכשעמד על שלו, לא הבלגתי ואמרתי לו את האמת בפניו, שהוא בור מדאורייתא. מאז לא דיברנו זה עם זה. את סיפוריו של ריכטר הבאתי אפוא אל גורביץ עצמו. ממילא היה הוא הפוסק היחידי בכל ענייני ההוצאה.

כשישבתי לפניו, בחדרו, ודיברתי בשבח הסיפורים, לא הישיר מבטו אלי, אלא עילעל, עלעל וחזור ועלעל, בדפי כתב היד. זה היה הרגלו מתמיד, לא להסתכל בפני אדם שעה שדיבר אליו, וכשהיה עצמו מדבר, גם אז היה נושא עיניו רק לרגעים וחוזר ומשפילן מדי פעם אל הניירות שלפניו. עם שהיה מעלעל בדפים, שאל קודם כול מדוע לא פנה אליו ריכטר עצמו ולשם מה נזקק למתווך. אמרתי לו שריכטר הוא חששן וביישן ולא נוח היה לו לבוא אל אדם שאינו מכירו. אחר כך אמר, בהוסיפו לעלעל: “למה לא כתב רומן? רומנים הולכים טוב עכשיו – ‘בין ים ובין מדבר’ של קבק, ‘לחם וחזון’ של אריכא, ‘צריף העץ’… עם סיפורים זה קשה, לא קונים סיפורים.” אמרתי לו שהסיפור שהתפרסם ב“גורן” כבר הוציא לו מוניטין, ואין לי ספק שיהיו קונים רבים לספר סיפוריו, כי יש ציפייה לדבריו. גורביץ פיקפק בכך. את הסיפור ב“גורן” קרא, סיפור “מעניין”, אמר, ייקח את הסיפורים הביתה, יקרא, ולאחר עשרה ימים ישיב לי דבר.

כעבור יומיים או שלושה, כשטילפן אלי ריכטר, אמרתי לו מה היה ביני ובין גורביץ. “רומן?” צחק. “אמור לו שיכניס שאור בעיסת הסיפור ויתפח לו כדי רומן!”

עשרה ימים לאחר פגישתי עם גורביץ, ביום ה', כ"ב תמוז, נפלה עלינו כרעם הידיעה, שהגיעה מוינה, על פטירתו של חיים נחמן ביאליק.

אבל כבד ירד על העיר מבעוד בוקר. אנשים עמדו חבורות על המדרכות והתלחשו, אנשים חיפשו זה את זה כמבקשים נחמה באסון. בפתח בית ההוצאה עמדו עובדי הבית, המומים, אובדי עצות, אפילו עובדת הניקיון התימנייה התייפחה ומחתה דמעה מעיניה. רגעים אחדים לאחר הגיעי לשם ראיתי את ריכטר קרב. בפנים מבועתות ניגש אלי ואמר: “שגיאה, שגיאה נוראה!”

פרשתי עמו מן החבורה ופסענו יחד בשדרות רוטשילד. מוזרה היתה תגובתו. על ביאליק האיש לא דיבר כלל, אלא על תולדות מחלתו של ביאליק ועל הרופאים. והתגלה כבקי גדול בענייני מדיצינה. טענתו היתה שאסור היה לנתח את ביאליק, כי אין לו ספק שהניתוח הוא שהביא עליו את מותו. לא מהתקף לב מת, כפי שמוסרים העיתונים, בזה הוא בטוח, אלא מאבּוליה, מקרישת דם בעורק הראשי של הלב, הקורה לאחר ניתוחים כאלה. אמר שהציסטוסקופיה שנעשתה לו ב“הדסה” בירושלים, חודשים אחדים לפני כן, על ידי הדוצנט מרכוס, הראתה גידול יתר של הערמונית, ולפיכך חייבים היו לעשות לו ליתוטריפסיה. דהיינו, טחינת האבנים בכיס השתן, כפי שעשו לו כבר כמה פעמים. אלא שהרופאים בווינה רצו לרפאותו “ריפוי רדיקלי”, מרוב שורשיות עקרו אותו משורש. הוא שמע על ד"ר ליכטנשטיין מן הסנטוריום בווינה ויודע הוא שאין לסמוך עליו. שגיאה נוראה – אמר. יכול היה ביאליק לחיות עוד הרבה שנים אלמלא שלחוהו הרופאים לווינה…

לחידה היה לי מאין ידע כל זאת. הן את ביאליק לא הכיר אישית. או שמא שמע על פרטי מחלתו בהיות ביאליק בבית חולים בברלין, כמה שנים לפני כן? רק משהיטבתי להכירו, גיליתי כי היה קורא כל ידיעה בעיתון שיש לה נגיעה לחולים ולמחלות, ואף בשיחות, כשהיה מישהו מעיר דבר מה באקראי בענייני מחלה, לא היה מניח לו, והיה חוקרו עד שלמד את פרטי הפרטים.

ההלוויה התקיימה אחד־עשר יום לאחר מכן, בהגיע הארון באונייה מחוץ לארץ. צעדנו יחד, ריכטר, אולגה ואני, לא בין הסופרים והמשלחות הרבות, אלא בתוך העם הרב שהגיע מכל קצות הארץ וליווה בדומייה ובהדרת כבוד את המשורר בדרכו האחרונה. רק אז שמעתיו מדבר על שירתו של ביאליק. דיבר על כך שביאליק, מגיל צעיר מאוד ביעתה אותו המחשבה על מותו. את “אחרי מותי” כתב בהיותו בן שלושים ואחת, ואת “ידעתי בליל ערפל” בן שלושים ושלוש, ואת “הם מתנערים מעפר” בן שלושים וחמש, ואת “והיה כי תמצאו מגילת לבבי” בן שלושים ושבע… והשיר “לא הראני אלוהים” שכתבו בהיותו בן שלושים ושמונה, כולו דמיונות וסיוטים על האופן שבו ימות, אם באוהלו על יצועו, או במכלאה על אלומת תבן, או כפרפר בשלהבת, או ככלב מאחורי אחת הגדרות, או שמא ימות בעודו חי, “ועמדו אז רגלי על קברי אני, ופי יגיד קדיש יתום אחרי”… ולא עוד, אלא שבשירים כה רבים, שנושאיהם אחרים, מתגנבות שורות על מותו שלו, על “אובדנו”, על “קורבנו בקבר”, על הישרפו ב“אור עשן”, על כבייתו ככוכב, על אפרו הנזרה ברוח, על עצמותיו הרוגזות בעפר, על מצבתו. ותמיד מתוך רגשות של רחמים עצמיים, והתנגדות מרה עד כדי בוז, כלפי החברה “המתאבלת עליו”, שכולה שקר, כולה רקב, שדמעתה “דמעת רמייה” המטמאת את זכרו, שדוחה הוא בשאט נפש את רחמיה ואת בכיה, והיה רוצה להישאר בדד עם מותו. אילו היה לו פנאי, אמר ריכטר, היה כותב חיבור על הצירוף “קבר־רקב־חורבן” העובר כעצב חולה בכל יצירתו של ביאליק, ושהוא מפתח להבנת יחסו לעולם, יחס שיש בו משום “נקרומאניה” מעורבת עם הרגשת היותו “שה אלוהים”. “ועכשיו הבט” – אמר – “כל הרבבות האלה מלווים אותו מתוך הערצה ששום איש רוח יהודי בדור הזה לא זכה לה, מתוך כאב כן, עמוק, על הסתלקותו, ודע לך, לויטין, הוא בז לכולנו, הוא בז לכולנו!”

קשה היה לדעת איך לקבל את דבריו אלה. הוא העריץ את ביאליק, בזה אין ספק. בשירתו גילה מעמקים אין חקר. ויחד עם זאת, דומה כאילו היתה נימה של קנאה בדברו עליו, ואולי גם מרירות, שאת פשרה לא ידעתי.

בסופו של אותו שבוע, ביום ו' (זכורני שהיה זה היום שבו זוכה סטאבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב בשל היעדר “העדות המסייעת”), קרא לי מר גורביץ לחדרו. דפי כתב היד היו מונחים לפניו, מבטו מושפל אליהם, ואצבעות ידו אוחזות בקצה הדף הראשון, נושאות אותו מעט, כאילו הוסיף לעיין בו ובמה שמתחתיו. “כן, הסיפורים טובים,” אמר, “קשים אבל טובים. הייתי רוצה להוציא אותם.” ובנושאו עיניו אלי: “ריכטר איננו בעל אמצעים, מה?” אמרתי שעד כמה שידוע לי הוא דלפון, ומתקיים רק מעבודת אשתו. “כן…” השתהה, כשוקל בדעתו. “אתה מבין? זהו הפסד בטוח, אבל מן הראוי שיוציאו אותו. גם בזה אין ספק. אצטרך לחפש איזו קרן שתסכים לסייע. פה… ואולי באמריקה… נראה… יש איזו קרן לתרבות עברית באמריקה שתומכת בסופרים. הלל בבלי אולי יוכל לעזור בזה, או ריבולוב… אתייעץ גם עם שמריהו לוין… נראה… אמור לו, לריכטר, שאם יש לו סבלנות, ישאיר את זה בידי עוד כמה שבועות…”

כשסיפרתי זאת לריכטר, התמלא חימה ואמר: “הוצא את זה מידו. אינני רוצה לשמוע עליו יותר.” ניסיתי לצנן את חמתו ואמרתי שימתין מעט. אפשר שגורביץ יוציא את הספר גם אם לא יקבל כל תמיכה, אך הוא נשאר בשלו: “אינני רוצה חסדים. אפנה ל’מצפה‘, לטברסקי, ל’יחדיו’, אפילו לא אוציא בכלל, לא אוציא אצלו. יתחנן לפני ולא אתן לו. אבקשך להחזיר לי את כתב היד.”

הלכתי אצל גורביץ, אמרתי לו מה שאמר ריכטר וביקשתי את כתב היד. גורביץ העלה על פניו חיוך קשה, לבן, ואמר: “ידידך נראה לי יהיר במקצת… זהו הספר הראשון שלו, לא כן? בספר ראשון צריך קצת ענווה וקצת אורך רוח. זה לא מזיק… ומלבד זה, מה זה מעניין אותו מאין אני לוקח את הכסף? ואם אגנוב, זה עניינו? אני אוציא את הספר, אל ידאג. השאר זאת בידי.”

בעמל רב עלה בידי להשפיע על ריכטר שישאיר את כתב היד בידי גורביץ. שעה ארוכה לא אבה לשמוע לשידולי. לבסוף אמר: “טוב, אשאיר. אבל דע לך שרק בזכותך אני עושה זאת. רק משום שאתה היית הקורא הראשון של הספר, והיטבת עמי, ואני יודע שגם להבא תלווה אותו בעין טובה, אלמלא אתה, אפשר שהייתי כולא אותו במגירה עוד שנים אחדות…”

* * *

עברו כתשעה חודשים עד שיצא “השער הראשון” לאור, במאי 1935.

אך מה שהיה לפני הופעת הספר ואחריה, היה כרוך בטרדות ויגיעות לבלי סוף, שהוציאוני לחלוטין משגרת עבודתי וחיי.

ריכטר התגלה כקפדן ודקדקן מאין כמוהו, העומד על כל קוצו של יוד.

תחילה ביקש לעבור על ההגהות בעצמו. ומשהחזיר לי את ההגהה הראשונה, חשכו עיני: היא היתה שחורה מתיקונים ושינויים. משראה זאת גורביץ, יצא מכליו מרוב רוגז ואמר שיחייב אותו בכל ההוצאות הכרוכות בתיקוני הסַדָר. גם בהגהה השנייה וגם בשלישית הוסיף לתקן ולשנות, והדברים הגיעו לידי כך שכמעט משך גורביץ ידון מכל העניין. צריך הייתי ללמד סנגוריה על ריכטר, על כל תיקון ותיקון, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו.

אחר כך עמד ריכטר על כך שהוא עצמו יבחר בגרפיקאי שייתן צורה לעטיפה, ושהוא עצמו יחליט על סוג הנייר. בדבר הראשון נכנע לו גורביץ, בשני – לא אבה לוותר. כל המשא ומתן הזה נעשה בתיווכי, שכן ריכטר נמנע מלהיפגש עם גורביץ, וגורביץ, אף הוא נוח היה לו לדבר איתו באמצעותי. מתרוצץ הייתי בין שניהם ומשתדל ליישב את חילוקי הדעות שביניהם ולהניח את רוגזם של זה ושל זה.

אף בין שנינו הגיעו הדברים לעתים לידי מריבה. הרגשתי עצמי אחראי לו כלפי גורביץ ולא נעים היה לי לסבך את המנהל כל פעם בהוצאות נוספות. פעם, כשהביא לי ריכטר בהגהה השלישית, האחרונה, שני דפים חדשים ל“ברק בוקר”, מחיתי ואמרתי שבאמת עובר הדבר כל גבול. הוא אסף את היריעות, קם ואמר: “טוב, לא אוציא בכלל!” ופנה ללכת, כאילו גם אני עברתי ל“מחנה האויב”. כמובן נכנעתי לו.

כשבועיים או שלושה לפני הופעת הספר, שאלני מדוע אין כל פרסומת בעיתונים, בנוסח “עומד להופיע…” כשאמרתי לו שאין זה מנוהגה של ההוצאה, הביא לי דוגמאות מספרים אחרים הזוכים לכך, כגון: “טבעות עשן” של לאה גולדברג, "נעמה " של בורלא, “תנובה” של המאירי וכד'. “אמנם אינני מפורסם כמוהם,” אמר, “אבל דווקא משום כך, ומשום שזהו ספר ראשון…” בעניין זה לא ניסיתי כלל להשתדל, כי ידעתי שאין לכך כל סיכוי.

גם כשהופיעו כבר המודעות בעיתונים, עם צאת הספר, קבל על כך שלא הופיעו בהבלטה מספקת ושאחת מהן נדחקה בין מודעה על נעלי כתר הוז ובין מודעה על סיגריות מספֶּרו…

תאריך הופעת הספר, התשעה במאי, גרם לו אכזבה.

דומה, כאילו ציפה לכך שהארץ כולה תחגוג את המאורע, וכאילו ראה את ביאליק מתחרה בו (או מתנכל לו) מקברו.

הדבר כך היה: יבלונקה, שכבר התרועע עמו, עמד לערוך לו מסיבה ב“שלג הלבנון” וכבר הודיע על כך לסופרים רבים ואף לו עצמו. הוא סירב, כמובן, ואמר ש“בעבותות לא יגררו אותו לשם”, אך ברור היה שבסופו של דבר יתרצה ויבוא, ושבלבו שמח על כך. אלא שבאותם הימים נתקיימו “ימי ביאליק” במגרשי התערוכה של “יריד המזרח”, וערב ערב נערכו שם קונצרטים, נשפים ספרותיים, הצגות תיאטרון והצגה המונית גדולה, “מסכת ביאליק” (באחד הקונצרטים, בניצוחו של גולינקין, השתתפה גם אולגה). התברר שהכול עסוקים בכך והכול נוהרים לשם והכול מדברים רק באותם אירועים ובאותן תערוכות של הספר, והעיתונות והמוזיקה, והציור וכד', ואיש לא יתפנה למסיבה, שממילא התבטלה. ריכטר התהלך כאבל בין חתנים, מן “החגיגות” הדיר רגליו, כאילו החרים אותן, ואם כי לא אמר מילה על המסיבה עצמה, מכלל שתיקתו וחומרת פניו ראיתי את אכזבתו. פעם אמר לי, כמעין בדיחה מרה: “אתה רואה? ביום שאמור היה מנהל ההוצאה להחליט על הספר, מת ביאליק. ביום שהופיע – הכול מדדים אל קברו, במצהלות משחקים. אכן גם זה מוסר אלוהים…” – כאילו ראה בכך סמל ואות רע.

עגום היה לראותו בימים ובשבועות שלאחר מכן. הביקורות התמהמהו להופיע, משום מה, והוא, פניו נפלו מיום ליום. כל שבוע שהיה עובר ואין מאמר במוספים הספרותיים, כאילו השח את קומתו. כל מנהגו השתנה: קודר התהלך, מסתגר בשתיקתו, נחרד מקול עלה נידף. נדמה היה לו שהכול עוינים אותו, קשרו עליו קשר של שתיקה. אולגה לחשה לי בביתם: מה, באמת אין הוא ראוי אפילו לתגובה כלשהי? ניסיתי לנחמה, אך לאמיתו של דבר, גם בי קיננה דאגה, ואפילו רגש של אשמה התגנב ללבי, כאילו גורל הספר רובץ על כתפי. ריכטר לא אמר דבר בעניין הביקורות, אך פעם העיר במרירות: “צריך הייתי לנהוג כפי שנוהג שניאור עם ‘נוח פנדרה’ שלו – להוציא תחילה ביידיש, בצרפתית, באנגלית, רק בסוף – בעברית…”

אולם גם לאחר שהופיעו הביקורות – וכולן היו מלאות שבחים – לא התעודד משום מה. עם כל מאמר, הזדרזתי להראותו לו ולברכו, כעל ניצחון, ואף אולגה עוררה אותו לשמוח, אלא שלא שמח. רק לימים נודע לי מהו שהעכיר את רוחו. פעם שאלני, כבדרך אגב, אם נשלח הספר ליוחנן רבינא. ופעם אחרת – אם מתראה אני איתו לעתים. נרמזתי לכוונתו. אך לא יכולתי לעזור לו בזה, כי את רבינא לא הכרתי אישית.

דברים אלה, איש מלבדי (ומלבד אולגה, אולי), לא ידע עליהם.

* * *

לא הרבינו להתראות זה עם זה בחודשים הבאים. סבור הייתי שהוא מסתגר וכותב ולא רציתי להפריעו. לעתים הייתי עובר בערב על פני ביתו ונושא עיני אל הקומה השלישית. על פי רוב היה חושך בחלונו. לימים נודע לי שהוא מרבה להיפגש עם יבלונקה.

בעצם, רק בדרך מקרה נודע לי על כך. ערב אחד סרתי לאותה מסעדה קטנה ברחוב יבנה שבה היינו נוהגים להיפגש בימים שלפני הופעת הספר, וראיתי את שניהם ליד שולחן ובקבוק וודקה וכוסיות לפניהם. ריכטר טפח בידו על זרועו של יבלונקה וצחק בקול, כאילו נהנה מבדיחה ששמע זה עתה. בראותו אותי, נשא ידו למעלה, וקרא:

“או, הנה גם הרברט! בוא הרברט, תשתה עמנו!”

“מאימתי הוא הרברט בשבילך?” צחק יבלונקה.

“הוא הרברט! הוא הרברט!” נעץ ריכטר מבט שורף ביבלונקה, כאילו מגלה לו סוד של אגודת סתר, “הוא רק מתחפש לאביתר! ולמה הוא מתחפש? כדי שנחשוב שיש לו מה להסתיר!” כבר היה מבוסם כדבעי.

אחר כך, כשהתיישבתי, טפח לי טפיחה עזה על כתפי, ואמר: “בעצם, גם אתה, הרברט, היית ב’גדוד העבודה'! אמור לי, נכון שניסימוב התאבד? יבלונקה אומר שערבים הרגו אותו, אבל הוא הרי התאבד! אני יודע שהתאבד!” וחקר אותי על אותו מקרה במגדל, ב־1923.

עוד פעמיים או שלוש הזדמנתי לשם בהיותם יחד. פגישותיו של ריכטר עם יבלונקה נבדלו מאוד מפגישותיו איתי. שניהם אהבו את הטיפה המרה, ושיחותיהם היו מלאות שחוק, סיפורים של קלות דעת ולא מעט ניבול פה. כפי שהתברר לי מאוחר יותר, ריכטר סחט ממנו ידיעות על תקופת העלייה השלישית, שהיוו רקע לסיפוריו הבאים.

באותם ימים נפלה מריבה ביני ובין יבלונקה. חדשים רבים לא דיברנו זה עם זה.

* * *

פגישותי עם ריכטר התחדשו ותכפו מעת שסיים את סדרת סיפוריו השנייה, בסוף שנת תרצ"ו, שנת מאורעות הדמים.

צרור של ארבעה סיפורים הניח לפני שנפגשנו באותה מסעדה ברחוב יבנה, וכשראיתי את שמותיהם, עלה חיוך על פני: “גרמי השמים”, “גבול”, “גלעד”, “גלגל חוזר”. “למה אתה מחייך?” שאלני. אמרתי: “נראה כאילו אתה כותב את ‘ספר יצירה’, וצריך לאחל לך חיים ארוכים, שתגיע לכל כ”ב האותיות…" – “כשתקרא לא תצחק,” אמר, “אם כן,” אמרתי, “שם הספר הזה יהיה בוודאי ‘השער השני’!” – “לא,” אמר, “הדיוט אינני, בכל זאת. ‘דרך בית לחם’.”

הסיפורים עצמם היו לי הפתעה גמורה. מכל הסימנים סבור הייתי שיהיו מוסבים על מעשים שאירעו ב’גדוד העבודה'. אבל לא, אף אחד מהם לא נתלה במעשה שהיה, ולא היה בהם שום דמיון להווי ידוע, למקורות ידועים, לאנשים ידועים.

ובכל זאת, באיזו דרך נסתרת, כביכול בספֵרה עליונה יותר, הילכה בהם רוח התקופה של העלייה השלישית. שונים לחלוטין היו משלושת הסיפורים הראשונים. שעה שבראשונים רווחה איזו רוח של בדידות, אנשים מעטים המהלכים על פני ארץ מדברית, ויחסים אינטימיים, אם כי רבי ניגודים, נטווים ביניהם, הרי ארבעה אלה היו שוקקי חיים, כאילו נשמעה מהם צעדת צבאות ושעטת פרסות סוסים. היה להם אופי “צלבני”, אם אפשר לומר כך, והאנשים שאיכלסו אותם, חברו כביכול ל“מסדרי אבירים”. גם כאן חזרו מוטיבים קבליים, ביטויים קבליים (כגון “החרב השנונה”, “כותלי הבית שמתלהטים באש”, “השלהבת היוצאת מצד צפון” שבסיפור “גבול”, וכו'). וכן מוטיבים של מוות, של אכזריות; אך יותר מכן, היו כאן אזכורים מתוך מדרשי גאולה, כ“ספר אליהו” ו“ספר זרובבל” (כגון תיאורי המחנות“, “יום הקרב”, וכן לא מקרה הוא שמקום ההתרחשות של הסיפור “גלגל חוזר” הוא “בקעת ארבאל”, שעם היותה נזכרת ב”ספר זרובבל", היא גם סמוכה למגדל, אחת מנקודות החניה של “גדוד העבודה”). מפליא היה המיזוג הזה, שלכאורה הוא נמנע מכול וכול, של מוטיבים של מיסטיקה יהודית עתיקה, של אווירה “צלבנית”, גויית מעיקרה, ושל התייחסות לימים לא מכבר, של העלייה השלישית.

ככל שקראתי וחזרתי וקראתי בסיפורים, כך גיליתי כמה עמוקים הם הקשרים וקשרי הקשרים שבהם. “גרמי השמים” היה סיפור “אסטרולוגי” כביכול, והקביל ל“ברון יחד” שבסדרה הראשונה, שבו שלטו הכוכבים. גורל “מחנה האוהלים המכודנים” – ספק מחנה “גדעוני”, ספק מחנה “צלבני”, ספק מחנה של הגדוד בעין חרוד – היה נתון כולו בידי המזלות, שכן המסע הראשון, בתחילת הלילה, בחיפוש אחר עקבות הנרצח, נזכרת בו “פעיית הטלה”, ואילו בסיומו של הסיפור, כשנושאים את הגוויה אל המעיין, מתואר “שיטוט דגים” במים כן גיליתי שכל הסיפור “גבול” כתוב על פי כללי משחק השחמט: שני מחנות הנטועים זה מול זה משני עברי הירדן, שהוא כעין קו האמצע של הטבלה; השליחים היוצאים מכאן לכאן בדרך “רצים” ו“צריחים”; הרוכבים הקופצים מעל לשיחים בדרך מהלך ה“סוס”; ואם כי לא היו כאן “מלכים”, אפשר לראות את שני השייחים הישישים, שתנועתם כבולה, בתור כאלה. “גלגל חוזר” הקביל ל“בחום שמש”: גם הוא התרחש כולו ביום, בחום כבד, וגם הוא בתוך עבודת כפיים, אלא שאם בסיפור הקודם היו שלושה יחידים בתוך שדה, הנה כאן היה גדול שלם שחצב מנהרה בהר “בהלמות כשילים וכילפות”. גם כאן באה התערבות של “כוח מסתורי” המשמש את העבודה, אלא ש“הרוח הרעה” כונפת רבים, נכנסת בהם כשיגעון, לגמוא מרחקים, לדרוך על במתי ארץ… – אותו “דמון”, שלשנים למדתי כמה הוא אופייני לכל יצירות ריכטר.

נוכחתי שצדק ריכטר גם בענין השמות. מה שנראה לכתחילה מוכני, מלאכותי, אנוס, נראה לאחר קריאה חוזרת כטבעי מאוד, כאילו כך מוכרח היה לצאת מידי הבורא: הגימ“לין שבראשי השמות רמזו לעליה ג', ל”גדוד העבודה“, אולי גם ל”גאולה"; אך יותר מכן, פיעמה את הסיפורים מעין רוח “גברית” (וכבר עמדו המבקרים על תכונה בולטת שבהם, שאין בהם גם דמות אחת של אישה) ורוח של “גיבורי כוח”, הן במובן הפשוט והן במובן הקבלי. דבר שלא עלה בידי לפותרו, הוא פשר השם שהציע ריכטר לקובץ כולו – “דרך בית לחם”. ניסיתי להוציא דברים מפיו בעניין זה, אך לא עלה בידי. השם “בית לחם” לא נזכר באף אחד מן הסיפורים, שכולם מתרחשים בצפונה של הארץ, ואפילו נאמר שהתכוון לבית לחם הגלילית, אף היא או סביבתה לא מוזכרים שם.

כשבועיים לאחר שמסר לי את הסיפורים באתי לביתו בערב להחזירם לו, בלווית הצעותי לתיקונים. חולשתו של ריכטר היתה בכך שלא דייק במובנם של ביטויים ומילים ששאב מן המקורות, ולעתים קרובות אפשר היה לגלות במשפטיו שגיאות חמורות, שלולא תוקנו היו מביישות ומכשילות אותו. נראה שלא השתמרה בידו גרסת נעורים ובחרות, שהרי לאחר שעזב את ליטא ועבר לגרמניה, גלה ממקום תורה, ולימודיו היהודיים הצטמצמו. כך, למשל, מצאתי, שהשתמש בביטוי “לשון של זהורית” במובן לשון של אש, שזו שגגה של עם הארץ, כיוון שכל בר בי רב יודע ש“זהורית” היא חוט שני; או, בסיפור “גבול” כתב, “נשפך הדם, תמות המשתלחת”, ולא ידע שבמקור הכוונה היא לציפור (נגעים י"ד, ה'); או ב“גלגל חוזר” קרא “קטף” לפרי קטוף ולא ידע שם של צמח בושם; ועוד הרבה שגיאות מעין אלה.

שעה ארוכה ישבנו על התיקונים, וריכטר, שהכיר בחולשתו, קיבל כמעט את כולם, אם גם רבים מהם לאחר ויכוחים ממושכים, משסיימנו בכך, והשעה היתה כבר לאחר חצות, הרהבתי עוז ואמרתי שלפי דעתי הסיפור “גלעד” נופל מיתר השלושה, כיוון שיש בו חזרות על דברים הנאמרים בהרבה יותר כוח, הן ב“גבול” והן ב“גלגל חוזר”. “כיצד?” שאל, החילותי מסביר את דברי.

ריכטר הקשיב. הקשיב לדברי ולא אמר דבר. כל שהוספתי לדבר, ראיתי איך פניו מחווירות והולכות. נבהלתי ממראהו, אך לא יכולתי להפסיק. נכון הייתי לכך שיתפרץ עלי, שיכני נפש.

כשגמרתי, קם ואמר בשקט:

“צדקת, לויטין.”

נטל מתוך הצרור את צרור הדפים של "גלעד וקרעו לעיני קריעה אחר קריעה, ואת הקרעים השליך לסל.

* * *

הקובץ “דרך בית לחם” ובו שלושת הסיפורים, הופיע בחורף 1937 . הרבה פירושים נכתבו עליו, רובם סברות כרס ודעות נפסדות, כמו לאחר הופעת הספר הראשון, גם עתה נתקף ריכטר דיכאון, ושבועות אחדים לא התראינו.

פגשתיו שוב ביום מותו של יוסף אהרונוביץ, בחול המועד פסח של אותה שנה. ביתו של אהרונוביץ היה סמוך למשרדי בית ההוצאה, בשדרות רוטשילד פינת רחוב המגיד, ובבוקר שלמחרת פטירתו נאספה שם על המדרכה חבורה גדולה של סופרים וידידי המנוח. כשראני, שילב זרועו בזרועי ואמר: “תאר לך, רק לפני שבוע קיבלתי ממנו מכתב שבו הזמינני להשתתף ב’מאזנים‘. היום, בדיוק היום, עמדתי לבקר אצלו. עוד ביום ה’ דיברתי איתו טלפונית…” אחר כך, כמו באותו יום שלאחר מות ביאליק, גילה בקיאות מפליאה בפרטי מחלתו. סיפר שהצטנן ולקה בדלקת ריאות קלה, ושביום ו' ביקר אצלו טשרניחובסקי ומצאו במצב טוב, כשהוא קורא יריעות “מאזניים” ומעיר הערות עליהן. ביום א' אפילו קם ממיטתו, יצא מחדרו ושוחח עם דבורה בארון, רעייתו. ופתאום, לפנות ערב הרגיש ברע וצנח, וכשהגיע ד“ר באראניק, שגר בקומה הראשונה, כבר מצאו מת. ושוב, כמו עם ביאליק, היתה זו אמבוליה, אמבוליה כתוצאה מסיבוך וכתוצאה מהזנחה. אילו שמע לעצת ד”ר רוזנפלד, היה הולך לבית החולים כמה ימים לפני כן, ואפשר היה להצילו.

הלכנו לבית הוועד הפועל של ההסתדרות לעבור על פני ארונו, ובדרך דיבר על “אדמת פודוליה הברוכה” שהצמיחה אנשים כאהרן דוד גורדון וכיוסף אהרונוביץ, אנשי אדמה וספר, ישרי לב וישרי הגות. “גזע כזה אילו היה לנו, והיה לנו עם חדש.” אמר. היתה זו הפעם הראשונה ששמעתיו מדבר על “גזע”.

בחצר הוועד הפועל ראינו את פיכמן, את עגנון, ר' בנימין, קלוזנר, ברש, איש מהם לא הכירו. שאלתיו אם ישתתף בכינוס הסופרים הצעירים שעמד להיפתח באותו ערב ב“אוהל שם”. בלגלוג אמר: “עם סופרים אני נפגש רק בהלוויות, ולכינוסים אלך כשאדע שמשמיעים בהם רזי תורה.”

לאחר כעשרה ימים טילפן אלי ושאל אם אני מוכן להילוות אליו לעלייתם של “אירגוני הצפון” על הקרקע בעמק בית שאן, במקום אשר יקרא “בית יוסף”, על שם יוסף אהרונוביץ. מיודע ישן שלו, המפקח מטעם הקרן הקיימת בטבריה, הזמינו להשתתף בעלייה, נעניתי ברצון ונטלתי לי שני ימי חופשה.

יצאנו ביום ה' באוטובוס לטבריה, דרך טול כרם וג’נין. הדרכים היו עוד בחזקת סכנה, וניתן לנו ליווי של שני גאפירים. כל זמן הנסיעה דיברנו על ענייני דיומא: על התנקשויות הדמים בבית שאן ובגליל, על השמועות, בדבר תוכניות החלוקה של ועדת פיל, על מלחמת האזרחים בספרד. אף שהכרתי את ריכטר כבר זמן רב, נודעו לי עליו דברים שלא ידעתים קודם לכן: הוא עקב, למשל, מתוך עניין בלתי רגיל, אחר מהלך המלחמה בספרד, וידע את כל פרטיה. עניינו בה לא היה פוליטי, כשלי וכשל רבים אחרים בתנועת העבודה בארץ, אלא אסטרטגי. יכול היה לספר לי היכן הם בדיוק קווי החזית של צבא המורדים ושל המיליציה, לשער את המהלכים הבאים בקרבות אלמריה או אלבאראסה, לחזות את סיכויי הנצורים בבילבאו, או להשוות את מספרי ההרוגים משני המחנות בסביבות גרנאדה. דומה היה כאילו כל מפת הקרבות פרושה לעיני רוחו, והוא, כאיש מטה, מעתיק את הדגלים מנקודה זו לנקודה זו – מתקדם, נסוג, עוקף, אוגף. ובתחום אחר: כשעברנו על פני יישובים ואתרים, השתוממתי לראות כמה בקי הוא בתולדותיהם ובסיפורים הקשורים בהם. כשעברנו על פני קרני חיטין, סיפר פרטי פרטים על הקרב בין צלאח א־דין והצלבנים; ואפילו את תולדות המושבה מצפה ידע היטב…

כשהגענו לטבריה תחתית, פגעו באוטובוס אבנים מרגימתם של פרחחים ערבים במעלה העיר. כולנו התכופפנו, ומשהגענו לתחנה, מיהרנו פנימה והסתתרנו שם. מטר אבנים ירד על הבניין מן הגבעה שמעבר לגן, וכמה מהן פגעו בחלון הראווה וניפצוהו. עמדנו שם דחוקים אל הקירות, עד שלא באה המשטרה והפיצה את הרוגמים ביריות הפחדה. כל התקרית לא ארכה אלא עשר או חמש־עשרה דקות, ובאותם הימים נחשבה לתקרית “רגילה”. אך ריכטר היה מזועזע. פניו היו חיוורות, וידיו רעדו. “כמו בגולה,” מילמל. "כמו בפוגרום. החרפה הזאת… להסתתר… במחבואים… כאן, בארץ ישראל – " לאחר שנים מצאתי את זכר המאורע הזה, בגלגול שונה במקצת, ברומן שלו, “הֶר הופשטאט”.

אך משהגענו לדגניה לפנות ערב, וכל אותו לילה, וכל יום המחרת, יום העלייה, היה ריכטר איש אחר. מעולם לא ראיתיו במצב כזה של התפעלות והתעלות. כאילו הגיע לארץ חדשה המתגלית לראשונה לעיניו. ומאידך, כאילו חזר למולדתו, מולדת סיפוריו. ובעצם, אז עלה בדעתי בפעם הראשונה הרעיון שיש בסיפוריו מן השניות הזאת: נכר ומולדת בעת ובעונה אחת. כולם מתרחשים בנופה של ארץ ישראל (לרוב, בסדרה הראשונה וגם בשנייה, בעמק הירדן ובגליל התחתון), ועם זאת, נופים אלה עצמם הם נופי ארצות רחוקות כביכול, שיש בהם מן הזרות, מריח המרחקים הלא נודעים.

עשרות רבות של אנשים כבר נאספו בדגניה, מיישובי הגליל והעמק, נכונים למסע שיצא עם שחר, ובחדר האוכל שררה התרוממות רוח, שמחת הפגישה של אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, התרגשות שלפני מעשה רב. קול שירה נשמע מעברים. אף אני פגשתי ידידים משכבר הימים, מאנשי כפר גלעדי ותל יוסף. סודרו לנו מקומות לינה בחדרי בית הספר, אך ריכטר לא אבה לשכב לישון. שעות ארוכות טיילנו בשבילי המשק, כשהוא נושם אל תוכו את ריח העשבים, האילנות, האדמה, ושומע מפי על הימים שבהם עשיתי בסביבה זו בסלילת כביש טבריה־צמח.

למחרת, מבעוד חשכה, נסענו לגשר, ובעלות השחר יצאנו, כל הקהל הרב שנאסף שם, בשיירת משאיות לעבר עמק בית שאן, כשבמאסף נוסע המגדל הארוך, מוטל על גבי אופני עגלות שטרקטור גוררן. בשבע בערך הגענו למקום: שדות בר לכל מלוא העין, מן הירדן ועד ההר, מכוסים צמחייה גבוהה וצפופה של עשבים וקוצים בפריחתם. כשירדנו, מצא שם ריכטר את איש הקרן הקיימת שהזמינו, וכמה רגעים לאחר מכן נפל על צוארו של בחור בשם יאשה, מאפיקים, חברו לספסל הלימודים מקובנה. פגישה נרגשת עד מאוד היתה זו, ויאשה, שכבר קרא את סיפוריו, נשא את ידו אל ההר הזקוף שבמערב וקרא: “הנה המבצר שלך! כאוכב אל־האווה! אליו התכוונת בסיפורך הראשון! כמובן, ידעתי! ועכשיו תעשה אגדה גם מן היום הזה! הו, איזו אגדה היא זו! יום גדול ואגדה גדולה!”

תוך שעה עמד המגדל על מכונו, ואז חילק אותנו מפקד המבצע, אדם בשם דוד נמרי, לקבוצות עבודה. אני הופניתי להקמת הצריף הגדול של חדר האוכל, וריכטר לבניית החומה. מפעם לפעם הסבתי מבט לעברו וראיתיו ממלא סלים בחצץ, נושאם והופכם אל בין תבניות העץ שכבר הקיפו את המגדל בריבוע גדול.

ידיו היו עדינות, חמלה התעוררה בי למראיהן. מוזר היה לראותו בכך, מתכופף, מזדקף, לבוש בחולצה אפורה, חוצלארצית…

בהפסקת הצהרים הראה לי את ידיו, שהיו נפוחות והעלו שלפוחיות. אך פניו קרנו מאושר. הוא לא דיבר על הנוף, או על האנשים, או על גודל “המעשה הציוני” שבהקמת יישוב, אלא התפעל מן המבצע וארגונו, כאילו היה זה מבצע צבאי הדופק על פי התוכנית לאשורה: הקבוצות הממלאות את תפקידן בפינה זו ובפינה זו, כל אחת עושה את חלקה, ומעשה כולן מצטרף לכלל יצירה אחת, שעוד מעט תעמוד לעינינו כתמונה בשלמות צורתה. וכשהמשיל את המעשה כאן ל“מעשה המשכן” התבהרה לי שוב חזות עולמו, כפי שהיא משתקפת מסיפוריו: שכל מה שנתפעל ממנו במציאות ובהווה, התעלה בדמיונו לתמונת “עולם עליון” שיש בו מן המסתורין.

בדרכנו חזרה לתל אביב, לפנות ערב, כשגשם ירד, היה עייף וכמעט לא דיבר דבר. עיניו היו פקוחות והוזות, כאילו היו בבואה לזוהר ששפע אליהן במשך היום. רק בסופה של הנסיעה אמר לי, כמהרהר:

“אני כותב… מה אני כותב?… פרוסט חיפש את הזמן האבוד. אני בורא לי זמנים שלא זכיתי לחיותם…”

* * *

לעתים רחוקות מאוד דיבר ריכטר על עצמו, על חייו, משפחתו, נעוריו, או דברים שאירעו בו בחוץ לארץ, וכשאמר דבר מה, כבאקראי, היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. לגבי דידי היה עברו כספר החתום, או לכל המרובה עניין להצעות חטופות ולניחושים.

אך כשבועיים לאחר אותו יום בעמק בית שאן, הזמין אותי לבוא לביתו בערב. כשבאתי, הכניסני לחדר המגורים, ושם כבר ישב יבלונקה. הבקבוק והכוסיות עמדו על השולחן, ושניהם היו מבוסמים במקצת.

" אתה רואה אביוסור?" פרש ידיו על פני החדר (כשהיה שתוי היה מכנה אותי הרברט, או אביוסור, במלעיל…) “כל הדירה לרשותנו! לשבועיים תמימים כל הדירה לרשותנו, ואפשר ששבועיים אלה לא יהיו תמימים כל כך!” צחק. וסיפר שאולגה נסעה עם התזמורת הארצישראלית לביירות, לקונצרטים בחסות הנציב העליון של סוריה, הרוזן דה מרטל, באוניברסיטה האמריקנית. “ועכשיו תשתה גם אתה, לחיי הרוזן דה מרטל!” מזג לי כוס.

מעולם לא ראיתיו במצב רוח מרומם כל כך, כאסיר החוגג יציאתו מבית האסורים.

מעניין לאותו עניין, סיפר שקיבל מכתב מידידו בליטא, שבו הוא מודיע לו שהוצאת הספרים הממשלתית שם החליטה על הוצאת סיפורי שלום עליכם בתרגום ליטאי והיא עומדת למנות ועדה של סופרים יהודים שתפקח על התרגום. ריכטר נשאל במכתב אם יהיה מוכן להצטרף לוועדה זו, שהרי הוא יודע היטב את שלוש הלשונות – ליטאית, יידיש ועברית. “גנרל צ’רניוס בכבודו ובעצמו ביקש שאצטרף לוועדה! רואים אתם לאיזה כבוד זכיתי?”

כשדיבר על ליטא, דיבר עליה באהבה ובגעגועים רבים: על הנימן, היערות, “חוף חולות הזהב” של ממל, ובעיקר על הלשון הליטאית, שהיא כה גמישה, פיוטית, שנטיות שמותיה ופעליה כה מרובים, שיש בה סיומות של המעטה ושל חיבה וכו'. אפילו על האנשים הליטאים, “גזע של איכרים קשים, חצי פרוסים חצי רומאים”, כדבריו, דיבר מתוך הערצה כלשהי. אחר כך סיפר מעשה שהיה בו:

כשהיה נער בן ארבע־עשרה, חלה במחלת הטיפוס. שרוי היה בחום גבוה ימים רבים, והרופאים כמעט נואשו מלהצילו. היתה אצלם משרתת ליטאית, בתו של כומר כפרי, פלאדה שמה, שהיתה מסורה לו מאוד, והיא לא זזה ממיטתו יומם ולילה, והיתה מלחשת השבעות לגרש את השדים המזיקים. כל אותם ימים היה קודח והוזה. דומה היה לו שהוא “טובע” ביערות, שרוחות רעות חונקות אותו, שהנערים בני כיתתו מתנפלים עליו במקלות. אך מראה אחד לא סר מעיניו: עמוד של אש ירוקה שהיה מתנוסס ומתנופף מולו מעבר לחלון, במקום עץ הלִבנה שהיה נטוע שם, ומעליו תלויה עין גדולה, פקוחה ומאירה, כשקם מחוליו, אמרה לו אמו, שרק בזכות פלאדה ניצל, בזכות מסירותה ותפילותיה. חלוש היה, צנום וחיוור, וימים רבים לא היה רואה אלא “עננים בגוני שלהבות” ומדי פעם היה מופיע לעיניו עמוד של אש ירוקה ומעליו העין הפקוחה.

כשגדל ונעשה נער בן שבע־עשרה, ביקש לראות שוב את פלאדה, שזכרה כמי שגאלה אותו ממוות. בחופשת הקיץ הלך לבדו אל כפרה, סמוך לקובנה. כשנכנס לביתה, קיבלו אביה, “כומר יערי, פגאני, חסון ועבדקן”, בכבוד גדול, והיא עצמה נפלה עליו בחיבוקים ונשיקות ובכתה על צווארו. כששאל מה עשתה כדי להצילו, אמרה לו שכשהיה קודח, היה לעתים ממלמל ולעתים צועק, ותמיד אלומות אש שמקיפות אותו, ואז ידעה שצריך לכבות את האש, וכדי לכבות את האש, היתה מביאה בסתר, להעלים מעיני הוריו והרופאים, עשבים לחים מן היער, ומניחה אותם על חזו. כשסיפר להם שעדיין רואה הוא לעתים את עמוד האש ועין פקוחה מעליו, אמר לו הכומר וינצאס: “כן כן, אתה קדוש יהודי, ועמוד האש שאתה רואה הוא עמוד האש שמעל למזבח בבית מקדשכם בירושלים. כשתהיה לאיש, תעלה לארץ הקודש, ואתה תהיה צפניה!…”

“ולמה צפניה דווקא? למה צפניה?” הטיל ריכטר שאלה לעומתנו, והוא כבר שתוי לחלוטין.

אחר כך קם, הכה באגרופו על גבי הפסנתר וקרא: “זהו האויב שלי! בבית פנימה! מחריש את אוזני, מחריש את מוחי, יורד לחיי, ועד שלא אנפץ אותו לרסיסים…”

ועם כך צנח אל הכיסא שליד הפסנתר, שמט ראשו על מכסהו והשתתק. כאילו נרדם.

* * *

רק בקיץ של שנת 1939, כמה חודשים לאחר הופעת הרומן “דין דמים”, נגלה לעיני הקרע העמוק שהיה קיים בין יוסף ריכטר ובין אשתו אולגה.

בוקר אחד צילצל הטלפון על שולחני, וקולה של אולגה היה זה, מתוח, רווי חרדה: “אולי אתה יודע במקרה איפה יוסף”? וכשאמרתי שלא ראיתיו זה כשבועיים, אמרה: “אינני יודעת היכן הוא, אני מחפשת אותו כבר ארבעה ימים, איש אינו יודע…”

עזבתי את עבודתי ועליתי אליה. היא היתה חיוורת, מבוהלת, פרועת שיער, וניכר שלא ישנה בלילה. “מה אעשה,” לחצה בכפות ידיה על רקותיה, “דעתי יוצאת מרוב דאגה.” וסיפרה שארבעה ימים לפני כן נפלה מריבה ביניהם, יוסף יצא את הבית בטריקת דלת, ומאז לא שמעה ממנו דבר. הלכה אל בית הקפה שבו היה רגיל לשבת וגם שם לא ראוהו, טילפנה לקרובי משפחה, ולא ידעו דבר. אפילו במשטרה שאלה. שאלתיה אם לא קרה כדבר הזה לפני כן, ואמרה שכבר התרגלה לכך שהוא חוזר לעתים לפנות בוקר, ופעם אפילו נעלם ללילה ויום, אבל ארבעה ימים… והרי בירושלים עוצר, ובמקומות שונים נהרגים אנשים מפצצות ומיריות מן המארב… הרגעתי אותה ואמרתי שתשב בבית, שתשאיר לי את הדבר, ואני אגלה את עקבותיו.

ראשית מעשה, הלכתי, כמובן, אל יבלונקה. הוא לא ידע דבר. לא רציתי לערבו בעניין ולא סיפרתי לו שארבעה ימים נעדר.

טילפנתי לכמה ממודעיו. לריכטר כבר היו קשרים רבים באותם ימים והיה נפגש לעתים עם כמה מן הסופרים. בירושלים, ידעתי, היה מבקר אצל ד"ר לנדאוור.

דאגתה של אולגה דבקה גם בי. השערות שונות ומשונות עלו בדעתי. לא ידעתי עד אז שלילות שלמים היה נעלם מן הבית, כפי שסיפרה. להיכן היה נעלם?

פעמים אחדות, לפני שהייתי נכנס לביתו, הייתי רואה איש צעיר, גבוה, יוצא משם, כבחשאי. מפאת החשכה לא יכולתי לראות את פניו. מעולם לא הגיד לי יוסף דבר עליו. גם לא שאלתי.

נזכרתי שבפגישתנו האחרונה סיפר על התאבדותו של ארנסט טולר, בבית מלון בניו יורק. דיבר על כך שגם גיבור אחת הדרמות שלו, אויגן הינקמאן, תלה את עצמו. חייל שאיבד במלחמה את גברותו מצא את אשתו עם מאהב ונואש מכל האידיאלים, משלום, מאהבה, מאפשרות להציל את העולם: לא נחמה, לא אושר, לא אהבה, אופל ותהום, אופל ותהום. “ההתאבדות היא המעשה היחיד שיכול היום אדם לעשות כמחאה נגד אלוהים,” הירהר בקול.

אבל יוסף, אם כי היו לו תקופות של דיכאון קשה, לא היה איש שישלח יד בנפשו. מה גם שבאותם ימים, לאחר הופעת הרומן, היה בשיא תהילתו.

חשד התגנב ללבי, שמא התנדב לעשות דבר מה בשירות ארגון מחתרת. ואולי בסתר היה חבר בארגון כזה. ידעתי שפנו אליו שיחתום על הכרוז “לא תרצח” בגנות הטרוריסטים, וסירב. ולאחר תפיסת ספינות המעפילים “סנט ניקולא” ו“אסטיר”, לאחר הודעת מקדונלד על שלילת רישיונות העלייה, התפרץ כמה פעמים נגד מדיניות הסוכנות היהודית, ואמר שרק בכוח יסלקו את הבריטים מן הארץ. פעם מצאתי בחדרו שתי חוברות של “לנוטר”, הוראות לשימוש במקלע לואיס ובאקדח.

ולעומת זאת: הוא לא היה אמיץ ביותר. זכרתי איך רעד כשהסתתרנו במסעדה בטבריה.

זכרתי שסיפר לי פעם כי עשה שבת אחת בפנסיון של גברת לזרוס בירושלים, ושיבח את המקום שהוא שלֵו ונעים, “אידילי”, ויכול אדם לכתוב בו במנוחה. חשבתי שאפשר כי נסע לשם להתבודד, לכתוב. אפשר שעשה כן גם לפני כן, ואין אשתו יודעת על כך. ניסיתי להתקשר לשם טלפונית ונאמר לי שמפאת המאורעות בירושלים נותקו כל קווי הטלפון לבתי המלון והפנסיונים. גמרתי בלבי שאחכה עוד לילה, ואם לא יבוא, אסע ירושלימה למחרת.

גם באותו לילה לא חזר יוסף.

למחרת נטלתי חופשה מעבודתי ונסעתי ירושלימה.

פגישתי עם גברת לזרוס היתה מוזרה מאוד. שאלתיה אם נמצא אצלה אדם בשם יוסף ריכטר, ואמרה לא. שאלתיה אם מכירה היא אדם בשם זה, ואמרה: כן, ומה? שאלתיה שמא היה כאן לפני יום, יומיים, שלושה, והסתכלה בי בחשד ואמרה שאין היא מוסרת פרטים לשום איש על אורחי הפנסיון. כשאמרתי שאני בא בשליחות אשתו הדואגת לו מאוד בגלל היעדרו, כאילו התגבר חשדה עוד יותר, ואמרה: אני מצטערת. והוסיפה בנעימה שנשמעה לי כעוינת: שום אדם אינו הולך לאיבוד בארץ הזאת. אם קורה אסון, חלילה, מודיעים על כך. לא הועילו כל הפצרותי. כמדומה ראתה אותי שוטר חרש, או אולי בלש פרטי… כמדומה כרתה איזו ברית חשאית עמו…

בערב חזרתי תל אביבה ועליתי אל אולגה. קיבלה אותי בפנים חיוורות כסיד: “לא מצאת!”… ישבתי עמה בטרקלין והשתדלתי להרגיעה ולנחמה. אמרתי לה מעין הדברים שאמרה לי גברת לזרוס, שאילו קרה, חלילה דבר רע, ודאי היינו יודעים, וכד'. חקרתי אותה בדבר קשריו. שמא יודעת היא מה על קשרים עם ארגון כלשהו…“יוסף וארגון?” ביטלה בצחוק מר את חשדי. “מעולם לא היה בארגון, לעולם לא יהיה. ודאי לא בארגון שיש בו הסתכנות.” אמרה שמתפלאת היא שלא הבחנתי בו תכונה זו של אינדיבידואליזם קיצוני, אם מתוך היכרותי עמו ואם מתוך כתביו. שהרי אפילו ב“דין דמים”, שיש בו עניין של מחתרת, הגיבור מקים שם “מחתרת של איש אחד”, וכמה דבר זה אופייני ליוסף. אחר כך, כשהוספנו לדבר בו, נפתח סגור לבה והשיחה את כאבה מתוך גילוי שלא ציפיתי לשכמותו.

“כמה קשה איתו, אביתר, כמה קשה,” אמרה. “הוא כה אגוצנטרי. כה לא מתחשב. נדמה שאינו רואה כלל את הזולת. שער בנפשך שאף פעם אחת – אף פעם אחת! – לא היה בקונצרט שלי! ומדוע? כי הוא רואה בי אויבת שלו! עצם קיומי כאילו מתנכל לו! רוב המריבות שלנו הן סביב ענין זה, של נגינתי. כשאני מתאמנת בנגינה בפסנתר, הוא מתפרץ לפעמים בצעקות – הפסיקי את זה! את משגעת אותי! – עד שכל השכנים מציצים מן החלונות לראות מה קרה… זה נורא! נורא לנגן תמיד מתוך רגשות אשמה, מתוך זהירות, פחד, ידיעה שאני מפריעה, מציקה, מתנקשת… אתה חושב שלא הייתי מפסיקה? הייתי מפסיקה. סוף סוף הוא אמן גדול, ואני, מה אני? מנגנת, מבצעת, ואפילו שאני זוכה להערכה, העולם לא יפסיד כלום אם אסתלק מזה. וכל רצוני הוא שיוכל לכתוב בשקט. אבל איך יכולה אני להפסיק אם בזה תלוי כל קיומנו! הלא אם אפסיק לנגן נגווע ברעב, וממילא לא יוכל לכתוב!”

“ואין הוא מבין זאת בעצמו?” אמרתי.

“מבין…” גיחכה. “בהיגיון אי־אפשר לשכנע אותו. כמובן, מבין. אבל יצרו גדול מהבנתו. כמה פעמים אמרתי לו: אעשה מה שתאמר לי. מה אתה רוצה שאעשה? שאהיה פקידה בבנק? שאהיה עוזרת בית? אני מוכנה. פתאום נכמרים רחמיו עלי, הוא מחבק אותי, מנשק אותי, מביע חרטה על כל מה שאמר, מתחטא כילד, מבטיח שלא יציק לי עוד לעולם, מהלל אותי איזו פסנתרנית גאונית הנני… לכמה ימים הכול נשכח, שקט שורר בבית, אני מנסה לנגן מעט ככל האפשר, בשעות שאין הוא בבית… עד ששוב, לפתע… ואתה חושב שהוא שונא מוזיקה? הוא מוקסם ממוזיקה! והוא ידען גדול! ואינני מכירה שום אדם המבין אותה כמוהו לכל עומקה! הוא מבחין בניואנסים הדקים ביותר, בשגיאות הקטנות ביותר! לפעמים, כשרוחו טובה עליו, ואני מנגנת, הוא יוצא פתאום מחדרו, קרב אלי בשקט, ומעיר לי שבבית הזה לדעתו דרוש קצב אטי יותר או בדומה לזה… בעצם, כך נפגשנו, במסיבה של סטודנטים יהודים בברלין. ניגנתי שני פרליודים של שופן, ולפני שהתפזרנו ניגש אלי, אמר כמה התרשם מנגינתי והציע ללוותני לביתי… אחר גילינו שהננו בני עיר אחת, קובנה…”

אולגה כאילו השתקעה בזיכרונותיה. ישבה מולי כשפניה הלבנות נתונות בכפות ידיה, שערה השחור נופל על כתפיה, ומבע של געגועים עגומים בעיניה הגדולות.

“והוא עודדני לכך,” שחה, “עוד שם, בברלין, שאמשיך ללמוד, ושיעשע אותי בחלום שנבוא ארצה וכאן נתפרנס שנינו מאמנותנו. מאמנותנו בלבד. ונידור נדר לא לעסוק בשום דבר שיסיח דעתנו מאמנותנו. אני אנגן והוא יכתוב, ושנינו ‘נתעשר מזה’, כי אני אהיה פסנתרנית מבוקשת מאוד ומחירי יעלה עם פרסומי, והוא יכתוב סיפורים ורומנים אשר יתורגמו ללשונות רבות ויביאו לו הון, כמו לתומס מאן, פויכטוואנגר, צווייג… כמובן, בבואנו ארצה מיד ראינו שחלום שווא הוא זה. אני הבאתי איתי קצת כסף שהורי נתנו לי ובזה קנינו את הדירה, אבל מקונצרטים בלבד אי־אפשר להתפרנס. אם כן התחלתי במתן שיעורי נגינה בפסנתר, שלושה ארבעה, ליום… אבל מוכרחה אני גם להתאמן, להתכונן לקונצרטים שלי, ומתי אם לא בשעות הערב?… ואשר לסיפורים שלו… כן, אני מאמינה שעוד יתגלה בעולם, ויתורגם, ויתפרסם, סופר גדול כמוהו מוכרח להתגלות אי־פעם, אבל עד אז… הרי אתה יודע – פרוטות, המספיקות בקושי לכסות את הוצאות הנייר, והדיו, והשתייה…”

באומרה “שתייה”, עצמה את עיניה, כמו מתוך כאב, והסתגרה בעצמה. אחר כך פקחה אותן:

“כן, גם על זה אנחנו רבים. גם בזה אני אויבת שלו. מתנכלת לחירותו, לחייו? כשאני דורשת ממנו להפסיק לשתות! אין לך מושג כמה הוא שותה! לפעמים הוא חוזר בלילה וכל אוויר החדר מתמלא צחנה מהבל המשקאות היוצא מפיו, והוא איש חלש, אביתר! יש לו קונסטיטוציה חלשה מאוד! לפעמים הוא מוטל חולה שלושה ימים לאחר ליל שתייה, ואני מביאה אליו רופאים, וגם הם אומרים לו שאסור לו, באיסור מוחלט, לשתות! אבל הוא חוזר לסורו, וכשאני מדברת איתו על כך… הוא נהפך לחיה! מסוגל לגדף אותי כעגלון בשוק! מתקומם נגדי כאילו את נפשו אני רוצה לקחת! הוא מתלקח, עיניו מאדימות, ואני רואה שנאה, שנאה ממש פורצת מתוכו! אני נדהמת. אני שואלת את עצמי מדוע, דווקא בגלל זה, הוא שונא אותי כל כך! איני יודעת להסביר זאת!”

אמרתי שאומנם כך הוא, שהוא רואה בזה פגיעה בחירותו, בזכותו ליהנות מדברים שהוא נהנה מהם.

“אבל אני מגוננת עליו! הוא כמו ילד… הוא זקוק לחסות, והוא אובד כשהוא לבדו, מה היה עושה בלעדי? האמן לי, אביתר, שהוא כמו ילד…”

ובאומרה שוב ושוב “הוא כמו ילד”, התגלגלו דמעות מעיניה. היא לא עצרה בעדן ולא מחתה אותן.

“הלוא הוא ילד… אלמלא ידעתי שהוא ילד, לא הייתי סולחת לו… מפני שאסור, אסור לעשות דבר כזה. אסור להשאיר אותי כך חמישה לילות ולא להודיע דבר… לא אכפת היה לי אילו היה יוצא מן הבית לשבוע, שבועיים, חודש, משאיר אותי לבדי, אבל שהייתי יודעת היכן הוא! הלוא יכול היה לצלצל לפחות, לשלוח גלויה, להשאיר ידיעה… מדוע הוא מתעלל בי כך? אכזריות היא זו!… ואתה סבור שלא אסלח לו כשיבוא? אני יודעת שאסלח לו, מפני שהוא ילד… אני יודעת את האמת – שהוא בסך הכול ילד…”

בשעה אחת־עשרה בערך נשמע קרקוש מפתח בחור המנעול. אולגה ניתרה ממקומה ורצה אל הדלת. לא ראיתי את פגישתם.

כשנכנסו לחדר, צנחה אולגה על הכיסא, ופניה היו חיוורות ושלוות. היתה זו כעין אנחה עמוקה של אדם שמשא כבד מנשוא נפרק מעליו. פניו של ריכטר היו חיוורות מאוד, רוח רפאים. אך לבושו היה סדור, כאילו זה עתה חזר מאיזו ישיבה. חליפה, עניבה. הוא התבונן בי בחיוך רפה, ואמר:

“גם אתה פה?”

עמד מולי עוד רגע, ופנה לחדרו.

אמרתי שלום לאולגה ויצאתי.

* * *

לאחר ארבעה או חמישה חודשים, כשבאתי יום אחד לביתו, מצאתיו מוטל במיטה. כששאלתיו מה לו, אמר שהוא חש כאבים בגופו. אחר כך אמרה לי אולגה ששבר שתי צלעות. לא עלה בידי להיוודע באילו נסיבות אירע הדבר. שניהם התחמקו מלהשיב לי ברורות, והעניין נראה מסתורי בעיני.

שישה שבועות לא יצא מביתו, ובאותו פרק זמן הייתי מבקרו פעמיים בשבוע לערך ושוהה אצלו שעה־שעתיים כל פעם. את רוב זמנו היה מבלה בקריאה, וכיוון שהיה מהיר קריאה ביותר, בולע ספר או שניים ביום, הייתי אני מביא לו את הספרים שביקש, רובם בגרמנית ובאנגלית, מן הספרייה הלועזית שברחוב נס ציונה.

כל אווירת הבית השתנתה באותם הימים. אולגה כאילו התחדשו עלומיה. היא היתה מאושרת. המיטה עמדה בחדר עבודתו, והחדר, שלא כבימים כתיקונם, היה נקי ומסודר ובהיר, וצנצנת פרחים, שתמיד היו רעננים, עמדה על השולחן. היא היתה משרתת אותו בשמחה, נכנסת מדי כמה רגעים, שואלת לשלומו, מביאה לו דברי מאכל ומשקה, ודומה היה כאילו הניחה כל דבר אחר והקדישה לו את כל עתותיה. אף הוא נהג בה בחיבה מרובה והיה מכנה אותה “אולי”, “אולגי” וכד', כילד המתענג על תפנוקים.

שיחותיו עמי, גם הן היו שונות מתמיד: שופעות הומור וקלות ראש, זרועות אנקדוטות לאינספור, אם מבית אביו, אם מתקופת ברלין שלו, ואם ממה שהביא מדברי אחרים. רוב הספרים שקרא אז היו ספרי תיאולוגיה נוצרית – דבר שהפליא אותי מאוד, כי לפני כן מעולם לא דיבר איתי על נושאים מתחום זה – והוא היה קורא לפני פסוקים וקטעים מתוכם, מתוך התפעלות רבה, ומשתעשע עמי ב“תרגילים דיאלקטיים”, נוסח ה“סומא תיאולוגיקה” של תומס מאקווינס. כך היה אומר לי: “בוא ואוכיח לך את מציאות האלוהים.” ואני הייתי צריך לשמש לו “האפיקורוס”, והוא לי – הפילוסוף המשיב בהוכחות. הוא היה שם דברי “כפירה” בפי, כגון: “כיוון שאלוהים מוגדר כטוב אינסופי, הרי שאילו היה קיים, לא היה אפשר לגלות את הרע…” – " אבל כיוון שיש רע בעולם," הייתי אני מסייע לו, “הווה אומר שאין אלוהים” וכיוצא בזה. – כך אתה סבור!" היה מתנצח עמי, “אולם איפכא מסתברא: כל מה שנמצא בתנועה נגרם על ידי תנועה…” וכו' וכו'.

כשאמרתי לו שהוכחות אלה מצויות גם אצל הרמב“ם, ביטל את דברי ואמר שכל מה שאתה מוצא אצל הרמב”ם בתחום הפילוסופיה, נמצא כבר אצל התיאולוגים הנוצרים מאות שנים לפניו, ודיבר בהערצה על אוגוסטינוס, בואתיוס, סקוטוס אריגאנה, בונאוונטורה ואחרים. “מספרים לנו שימי הביניים, ימי חשכה נבערת היו,” אמר לי פעם, "אילו הבלים! רק בהם אתה מוצא את המחשבה המופשטת הצרופה, וכל מה שבא אחריהם לא חידש דבר. רק אצלם אתה מוצא את שלטון השכל בטהרתו, גם בענוותו, והרפורמציה לעומתם היא משחק פשטני באותם רעיונות שהראשונים צללו לעומקם. שום דבר לא קיבלו כמוסכם, כל דבר בחנו מראשיתו ולכל צדדיו. עניין הרצון החופשי וההכרח, הזמן והנצח, האיכות והכמות, התוכן והצורה, המספרים, האור… הלא כבר במאה השתים־עשרה כתב רוברט גרוסטסט, הדיקן של אוקספורד, על האור כצורת החומר, וכבר במאה התשיעית כתב אריאגה על החומר כצירוף של איכות מסוימת וכמות מסוימת, ועל היות החומר כשלעצמו ישות מופשטת. ועל היות אלוהים ישות לא הווה בהיותה מעבר להוויה, והיא בלתי ניתנת לידיעה אפילו לעצמה. הרציונליזם החל במאה התשע־עשרה? איזו שטות! קרא את אוגוסטינוס על ‘העכשיו העומד ללא תנועה’, על ההבדל בין נצח לזמן, שנצח הוא מודד של הוויה מתמדת והזמן הוא מודד של תנועה. הקדים את איינשטיין באלף וחמש מאות שנה! קרא איך הוא מוכיח את מציאות האלוהים בדרך המתמטיקה!.. "

היה בהתפעלותו משהו מן התמימות של נער מתבגר ומצא דעת. אם גם הבין מעט מאוד מתמטיקה, ובקושי יכול היה לעשות את פעולות החשבון הפשוטות, אהב להשתעשע בתרגילים המתמטיים־פילוסופיים של אוגוסטינוס ולהראות איך מציאותו של המספר אחד בכל המכפלות שלו, מציאות בלתי מוחשית אך קיימת בהכרח, היא הוכחה למציאות אלוהים…

פעם, כשדיבר על סוגיית “אמת הבאה באמונה ואמת הבאה בידיעה”, או “אמת מתוך התגלות ואמת מתוך השגה”, שאצל תומס מאקווינס, הביא פסוק של פאולוס מתוך “האיגרת אל הקורינתיים”: “כי כעת מביטים אנחנו במראה ובחידות, ואחרי כן פנים אל פנים”, ואמר כי עניין הבבואה המטושטשת במראה, ענין נצחי הוא, שאין אדם עומד מול עצמו פנים אל פנים.

כשאמר זאת הבנתי מקור אחד מסיפוריו.

באותם ימים היינו עוסקים בהתקנת ספרו “אבן הלשם” לדפוס (גם כאן, כמו ב“דרך בית לחם”, לא היתה אחיזה לשם הספר באחד הסיפורים). קובץ זה, שכלל שבעה־עשר סיפורים, היה כולו הפתעה וגילה צדדים חדשים בכישרון היצירה של ריכטר: ההומור והווירטואוזיות. פרט לארבעת הסיפורים הראשונים, שהיוו מעין המשך לסדרות הקודמות, הן בנושאיהם והן בסגנונם (גם כאלה, גיא החיזיון של העלילות היה נופי הארץ הפתוחים, באווירה ספק קדומה ספק בת ימינו), היו כל יתר הסיפורים קצרים ביותר ונסבו על אפיזודות, או דמויות בודדות – כתיבה מרוכזת מאוד, תמצית שבתמצית, מעין פתגם דו־משמעי. המפורסם שבהם, הלוא הוא “השחקן”, שלאחר הופעת הספר כינוהו “הסיפור הקצר בספרות העברית החדשה”, סיפור בן שתים־עשרה שורות המתחיל במשפט:

“לא פעם אמרה לי אירמה: “עליך קודם כול לבנות את האישיות שלך!” כן, אבל איך? איך, כשפעם אני משחק את ארלקינו, פעם את הרפגון ופעם את השוטה של ליר! מתי אני עם עצמי?”

ומסתיים במילים:

“ואני השתחוויתי לפני המסך הסגור. כן, אירמה, אישיותי נהרסת והולכת. אני משתחווה גם לך.”

בדומה לזה היה גם הסיפור בן שני העמודים “צייד הציפורים” סיפור על אדם משותק בשתי רגליו, שהיה צד את הציפורים מחלונו על ידי כך שהיה מפטפט עם עצמו, והללו היו באות ללקט במקורן את המילים שהשיר מפיו.

אך כשדיבר ריכטר על הפסוק מן “האיגרת אל הקורינתיים”, נזכרתי ב“מלטש המראות”, באותו סיפור שבו עומד הפרופסור למתמטיקה מול המראה העמומה ומלטש אותה, ובה בשעה מעופפים מספרים במוחו. שעה שהם מתפרחים ממוחו, הוא רואה בבואה שלהם במראה, אך ככל שהמראה נעשית בהירה יותר, מלוטשת יותר, כן מתבלבלת עליו דעתו, כי במראה מופיעות הספרות בהיפוכן.

כשקישרתי את מעשה הסיפור עם אותן סוגיות בתיאולוגיה שעליהן היה משיח עמי, כגון “ההוכחות המתמטיות למציאות אלוהים”, הבנתי שלא רק לשם שעשוע והומור כתב סיפור זה ואחרים כדוגמתו, אלא שעניינים מטאפיזיים אלה של מציאות ותדמית־מציאות, אם העולם הפיזי ממשי הוא או בבואה של הרוח וכד', אכן העסיקו את מחשבתו זה זמן רב, אף כי לא דיבר עליהם.

שאלתיו על כך ואמרתי כי נדמה לי שיש בזה איזה “מהלך חדש” ביצירתו, או סטייה מן הקו הקודם, שהיתה בו זיקה ישרה להיסטוריה היהודית, לאגדה היהודית, לבעיות הזמן, או שמא אין סיפורים אלה אלא שירים הנושרים תחת שולחנו? על כך ענה לי:

“כל סיפור הוא גילוי של יצר היצירה, והיצר אינו שואל לתכלית. הרי זה כמו יצר הבריאה של אלוהים. כל מיני בריות וברואים ברא אלוהים רק משום שיצרו דחפו לכך. מהם שהיתה להם תכלית בדיעבד ומהם שלא. הרי קראת את ‘ויהי היום’ של ביאליק, שם שואל דוד למה ברא אלוהים את הצרעה ואת העכביש ואחר כך באים המקרים ומלמדים אותו שלא לשווא נבראו. מלכתחילה נבראו פשוט משום ‘וירא כי טוב’, בדיעבד נמצאה להם תכלית. אפשר שגם הסיפורים כך…”

כשהחלים ויצא לרחוב, דומה היה לו כאילו העולם השתנה, נעשה יותר עולם של חולין. היה זה כאילו פקח את עיניו מחלום נעים אל מציאות אפורה. תחילה היה מהלך לאטו, ולעתים אף אולגה מהלכת לצדו ותומכת בו, אך מעט מעט חזר לקדמותו, ושוב היה יוצא בערבים, יושב בבית הקפה שלו, אף מרבה בשתייה.

* * *

עברה כשנה וחצי עד שנודע לי פשר “היעלמויותיו” המסתוריות של יוסף, שעליהן סיפרה לי אולגה בשעתו.

יבלונקה התגייס לצבא הבריטי. אם כי היה אז למעלה מבן ארבעים וחמש, והמוסדות הלאומיים קראו להתנדבותם של רווקים בגיל עשרים עד שלושים בלבד, לא מצא מנוח לנפשו, עזב את התיאטרון, את ערבי הקריאה והמשחק, לבש מדים והצטרף ליחידה העברית להובלה. באביב של אותה שנה, 1941, הגיע ארצה ממצרים לכמה ימי חופשה. נפגשים היינו עמו ערב ערב, ב“אררט”, והיה מספר לנו על המדבר המערבי, על קרבות טוברוק וסולום, על החיילים האיטלקים שנשבו בחבש, על חטאי אלכסנדריה ופלאי קהיר. יוסף היה מאזין לו כמכושף, בייחוד לסיפוריו על הפגישות עם יהודי לוב, בכפרים ובעיירות נידחות, יהודים דוברי ערבית, שהיו “חוטבי עצים ושואבי מים”, וכל חייל עברי היה בעיניהם כמבשרו של משיח.

בפגישתנו האחרונה, לאחר שנפרדנו מיבלונקה, בשעה מאוחרת של לילה, הציע לי יוסף שנטייל אל שפת הים. נרגש הוא, אמר, ובין כה וכה לא יוכל לישון.

בהיותנו מהלכים לאורך שפת הים, אמר שמתקנא הוא ביבלונקה, על שרואה הוא עולם, חוצה מדבריות, נפגש עם עמים ועממים, חי “בתוך זרם ההיסטוריה”, המלחמה עוברת לא “לצדו” אלא “בתוך חזהו”, ושהוא “אלקטרון בחשמל של היקום”. אלמלא היה סופר, אמר, היה גם הוא מתגייס לצבא. ולהיות סופר, זוהי “קללה”, שכן הוא עבד נרצע לאמנותו. אלא שב“קללה” זו צריך “להתקדש”. כשם שיש “אמת ואמונה”, כך יש “אמת ואמנות”, המחייבות “השתעבדות מרצון”. והפרדוקס הוא שזוהי “חירות מתוך עבדות”, או “עבדות מתוך חירות”, כי איך קונה סופר את חירותו האמיתית אם לא מתוך שהוא משעבד עצמו לאמנותו בכל הנפש ובכל המאוד ומתנזר מן העולם? וסופר שאינו מתנזר, שאינו מתקדש, הריהו חוטא לעצמו ומתחייב בנפשו.

הרבה דיבר בעניין זה. אמר שאילו היה נאמן לעצמו, לא צריך היה לשאת אישה, אלא לחיות בדד, להיות כמו הירונימוס שהתבודד במדבר הסורי ובבית לחם ורק כך יכול היה להתעמק במקרא, לתרגמו, ולכתוב את כתביו. יש לשער שאהב את הנזירה פאולה, אמר כבדרך לצון, שהתלוותה אליו לבית לחם עם נערותיה, וחסתה בצלו, אלא שכבש את יצרו, ואף היא, שוודאי אהבה אותו מאוד, כבשה את יצרה, ואת אהבתה העתירה עליו בדרך שלא שברה את כוחו, אלא להפך, ביצרה אותו: בנתה לו בית בכספה ודאגה לכל מחסורו… כן, כך צריך היה לנהוג, כמו הירונימוס, אמר, אבל הוא אינו קדוש, ואת מחיר החטאים הוא משלם, טבין ותקילין… יכול היה לכתוב הרבה יותר… הוא השתתק, ואני בנשימה עצורה, ציפיתי להמשך דבריו. חשתי שצופן הוא דבר מה בלבו וחושש לגלותו.

אך במקום להמשיך, שאלני אם מכיר אני את לאה ברלין.

משום מה עברה צמרמורת בגופי כשהזכיר את שמה.

כן, אמרתי. כלומר לא אישית, אלא קצת משיריה מכיר אני. קראתי כמה מהם בכתבי עת יידיים. וגם את הקובץ “צווישן צוויי טייכען”, שהופיע לפני שנים רבות.

כן, שיריה… אמר ולא יסף. וסיפר שהיא שרוייה במצוקה. חיה בעוני, בדד, ולאחרונה גם חלתה. ניסה לעזור לה, אבל ידו קצרה.

שאלתיו אם מכיר הוא אותה כבר זמן רב.

כן, זמן רב, אמר ברוח קשה. והוסיף: שלוש שנים, יותר.

משונה היה בעיני שאף פעם אחת לא הזכיר את שמה בפני.

“אילו היה לי זמן…” אמר. “אבל אין לי זמן. הלוא אתה יודע שאני נתון בעיצומו של רומן, וכל שעה שיש לי…” ופתאום עצר מלכת, נעמד מול פני, ובמין זעם עצור, כאילו מתמרד על משהו, או מטיח בי אשמה, קרא: “לויטין, הלוא הזמן הוא הרכוש היחידי שיש לי, היחידי! אין לי כלום עלי אדמות מלבד מעט הזמן שניתן לי כפיקדון, פיקדון שנתן לי אלוהים על תנאי! כדי שאשתמש בו טיפין טיפין למטרה שלה הוא נועד! אסור לי לבזבז אותו! זוהי **מעילה!”**

כבשתי את עיני בקרקע. לא הבנתי מדוע הוא מתפרץ כך, כלפי? כלפי העולם כולו? כלפי מאן דהוא הגוזל ממנו בכוח, או במרמה, את רכושו המעט?

“רוצה הייתי לעזור, אבל אינני יכול…” אמר ברוח נמוכה.

שאלתיו אם אין סופרי יידיש אנשים שיכולים לבוא לעזרתה של לאה ברלין.

סופרי יידיש, אמר, מפורדים ומסוכסכים ביניהם, מרירים ואכולי קנאות וחשבונות ונקמות, וזה מכבר נידו אותה מקהלם “משום שאמרה להם את האמת בפניהם”.

וכך השאיר עניין זה, כמו תלוי באוויר, וכשהמשיך לדבר, דיבר שוב על המלחמה, על סיכוייו של גנרל וייוול לנצח את גנרל רומל, על המפלות ביוון, ביוגוסלוויה, על החיילים האוסטרלים החביבים, “שאת מיטב בנותינו יחטפו כמו שחיילי רומולוס חטפו את בנות הסאבינים”…

בלב כבד נפרדתי מעליו.

* * *

חמישה חודשים הייתי יוצא ובא בביתה של לאה ברלין. חמישה חודשים הייתי עד לשיברונה, להתפוררותה, עד שאוכלה באִשה.

כל אותו לילה, לאחר שיחתנו על שפת הים, לא נתתי שינה לעיני. הפכתי והפכתי בדברים שאמר לי יוסף וככל שהפכתי בהם, כן כבדה המועקה על לבי. קשרתי דבר לדבר והבנתי שאם הכיר יוסף את לאה ברלין שלוש שנים, וכל אותו זמן, בכל שיחותינו הרבות והארוכות, לא הזכיר את שמה אף פעם אחת, משמע שהיכרות זו לא היתה “ספרותית” גרידא. מה טעם גילה לי זאת עתה? אין זאת אלא שרצה לפרוק מעליו עול של אחריות כלפיה ולהטילו על צווארי, לאחר שיחסיו עמה הכבידו עליו, או הגיעו עד “משבר”. התקוממתי על כך בכל נפשי: לא רציתי להיות “איש ביניים” בעניינים שבינו לבינה, ולא רציתי להיות שותף סמוי לקשר חשאין נגד אולגה. אך מאידך – האפשר להשאיר אישה כלאה ברלין עזובה לנפשה? ואולי באמת שרויה היא במצוקה גדולה, והיא קוראת לעזרה בצר לה ואין לה שומע?

המחשבה על גורלה של המשוררת, שאת שיריה כיבדתי, והמעט ששמעתי עליה עורר בי רגשי יקר כלפיה, רדפה אותי בימים הבאים. ובה בשעה הקהתה את מרירותי כלפי ריכטר. הסחתי דעתי מעניין זה, של יחסו אליה.

לא ההנתי לבקר אצלה, עד אותו יום שבו נמצאה לי אמתלא לכך: שיר שלה הופיע ב“צוקונפט”, שהגיע אלי מאמריקה. אמרתי, אלך ואראה לה אותו, לשמח את לבה.

אל דירתה צריך היה לרדת, חמש מדרגות. היה זה במרתף, ברחוב יוסף הנשיא, בבית שבקומתו הראשונה היתה נגריית רהיטים. לא היה חשמל במבוא, וצריך הייתי לגשש דרכי עד שמצאתי את דלתה.

דפקתי ומבפנים ענה לי קול “רק רגע”. שמעתי זיע קפיצי מיטה, דשדוש נעלי בית על גבי הרצפה, רשרוש בגדים. כשנפתחה הדלת כדי סדק, ראיתי עיניים כחולות, מבוהלות, והיד הצמידה לצוואר שולי חלוק צמר דהוי. נראה כאילו ציפתה למישהו אחר, והתאכזבה.

כשאמרתי את שמי, אורו מעט עיניה, ואמרה: “כן, יוסף סיפר לי עליך.”

נכנסתי והתבקשתי לשבת על שרפרף, ליד שולחן עגול מכוסה מפה חומה רקומה, בעלת אמרות חוטים. אגרטל ובו קנים ארוכים של מכבדות שיער, עמד עליו. לאה ברלין התיישבה על המיטה והתנצלה על אי־הסדר שבחדר. “אינני בקו הבריאות,” אמרה, “אני רתוקה למיטה, זה כמה שבועות.”

פנים מאורכות היו לה, עם עצמות לחיים בולטות, ועיניים גדולות שעצב ואצילות יהודית נשקפו מהן. בשערה השחור, האסוף לאחור, היו שזורות הרבה נימי שיבה. אם כי המחלה וקשי היום ניכרו מפניה, השתמר בהן יופי רב, כעין אור דועך.

מסרתי לה את חוברת ה“צוקונפט” ואמרתי שבאתי כדי להראות לה את שירה שנדפס בו, שוודאי עוד לא ראתה אותו. היא דיפדפה בחוברת, התעכבה על כותרות כמה מאמרים שבדפים הראשונים, השתהתה כדי רגע על שירה, אחר כך הניחה אותה הצידה על המיטה ואמרה:

“קראת את ‘מדורות דועכות’ של ליסיצקי?”

אמרתי ששמעתי על הספר, אך טרם הזדמן לי לקרוא אותו.

“חייב אתה לקרוא. פואמה נפלאה,” אמרה, ועם כך קמה, וניגשה אל הכוננית. בין הספרים שעל המדפים ראיתי את ספריו של ריכטר. “הנה,” הושיטה לי את ספרו של ליסיצקי, “קח אותו איתך, תקרא.”

פתחתי את הספר ואמרתי שאקחהו לכמה ימים ואחזירו לה.

“אינך צריך להחזיר,” אמרה, “אני אוהבת לתת ספרים שאני אוהבת.”

הודיתי לה. הייתי נבוך מגילוי זה של נדיבות כלפי, שהרי לא הכירה אותי כלל.

“אחים לגורל אנחנו,” אמרה משחזרה והתיישבה על המיטה. “הוא כותב עברית באמריקה ואני כותבת יידיש בארץ ישראל. שנינו בגולה. אבל גולה בארץ ישראל קשה יותר. הוא נושא עיניו הנה, ואני, לאן אשא עיני? לפולין? האם יש עוד פולין? – בית קברות. ואנחנו, הכותבים יידיש, חורתים כתובות על מצבות.”

היה לה קול קשה, שעמד על המשמר מפני גלישה לרגשנות, או לתלונה.

“אני קוראת עכשיו את ‘ממחוז הילדות’ של דב שטוק,” אמרה. “יפה מאוד, כמובן. עשיר מאוד. אבל זר לי. הלוא חיינו בפולין לא היו עשירים, הם היו עניים. עוני על כל מדרך כף רגל! ואיך אפשר לכתוב על עוני בשפה אריסטוקרטית כמו העברית? על עוני אפשר לכתוב רק ביידיש! עברית אני קוראת, גם נהנית, וחושבת לי, ממה את נהנית? הלוא אסור לך ליהנות! את חוטאת בהנאה! כאילו דנטה כתב על העיירה היהודית בפולין.”

אמרתי שדווקא על דנטה אמרו בשעתו שהוא “משורר של סנדלרים”.

“כן, אבל בשבילנו הוא נשגב!”

אמרתי לה שאני עצמי מגליציה, ושאכן היו שם חיים “עשירים”, עשירים בלמדנות וביהודים משכילים, יודעי תורה, מפולפלים ושנונים, ושעל כן סגנונו העברי של דב שטוק נראה לי כהולמם.

“אולי,”אמרה, “אני מעיירה קטנה בקונגרס פולין ואכלנו פת קיבר של יידיש, לחם סולת לא ידענו מהו.”

“יש לך סיגריה?” שאלה, כמו אסירה רעבה שאדם מן החוץ בא לבקרה בכלא.

אמרתי שאינני מעשן.

“טוב שאין לך,” אמרה. “אסור לי לעשן, הרופאים אסרו. יוסף היה נותן לי. אבל הוא לא חס עלי…” עלה חיוך על שפתיה.

פתאום נתנה בי עיניה ואמרה: "

“הגד, אינך חושב שהוא גאון?”

הצטחקתי. אמרתי שאני חושבו לסופר מצוין, אבל גאון, אינני יודע מהו.

“לא, הוא גאון!” אמרה. “אתה יודע שהוא נתן לפרוזה העברית מה שנתן טשרניחובסקי לשירה העברית?”

וכששאלתי לפשר דבריה, אמרה:

“הוא כותב על ארץ ישראל כאילו היא לא היתה קיימת גולה כלל! הוא כותב כאיש עברי גאה, שמעולם לא היתה לו חטוטרת ומעולם לא נשא את תרמיל הנדודים על שכמו! כאיש חופשי! אתה יודע כמו מי הוא כותב? כמו פרש מימי ‘השומר’!”

“גם ב’דין דמים'! הלוא יכול היה לבחור לו כגיבור יהודי מליטא, פולין, רוסיה! אבל הוא בחר בפרוספר מארינו, יהודי שאינו יהודי כלל, קצב! רוצח! והוא שעמד למוטט ממלכה!”

“ולבנות ממלכה יהודית!” אמרתי.

“אבל איזו ‘יהודית’! יהודית אבירית! יהודית כמו שמעולם לא היתה בהיסטוריה שלנו…”

אבל לבה לא היה לוויכוח. ופתאום נדלק בעיניה אותו ניצוץ של שיגעון שהדהימני פעמים רבות אחר כך, שעה שאמרה:

“הגד, אתה מכיר את אשתו אולגה?”

הדבר בא עלי כהתקפת פתע. גימגמתי. נבוכותי. אמרתי שאני מכירה במקצת.

“היא אשה רעה!” בערו עיניה כנגדי.

לא ידעתי מה אומר מגודל התדהמה. שוב גימגמתי ואמרתי שאיני סבור כך.

“היא הורסת אותו!” אמרה בפסקנות. אך משלא מצאה בי הד לעומתה, לא המשיכה בכך.

לפני צאתי, שאלתיה אם יכול אני לעזור לה במשהו. “תודה,” אמרה, “יש לי שכנה טובה שנכנסת אלי מדי פעם ומביאה לי את צרכי.” ואחר כן הוסיפה, ספק ברצינות ספק בבדיחה: “אילו יכולת להפסיק את הרעש הנורא של המנסרה מלמעלה, משעה שבע בבוקר עד ארבע, בכל יום, בכל יום… הוא מטרף את דעתי!”

בירכתי אותה לשלום, אך היא סגרה אחרי את הדלת מבלי לומר מילה.

אחר כך הייתי בא לבקרה אחת לשבוע ואף לעתים תכופות יותר, תחילה באמתלות מאמתלות שונות, כגון לגמול לה מידה כנגד מידה בעד ספרים שהשאילה לי, או להביא אליה כתבי עת חדשים, אך אמתלות אלה נעשו מיותרות משהתהדקה הרעות בינינו.

מפליא, כמה רבות היו ידיעותיה על הנעשה בחוץ. אם כי היא היתה כלואה בביתה ואני הייתי יוצא ובא בבתי הקפה, מקשיב לשיחם ושיגם של סופרים ואמנים, ידעה היא הרבה יותר ממני על המתרחש ב“עולמה של ספרות”: על מריבות באגודת הסופרים וב“מאזניים”, כגון בין פיכמן לאביגדור המאירי, בין למדן ולחובר; על היחסים שבחבורות “דפים לספרות” ו“מחברות לספרות”; על ספרים שעומדים להופיע; על ביקורות שעומדות להיכתב ותגובות עליהן; ואפילו על היחסים שבינו לבינה. מפעם לפעם היתה מפתיעה אותי בידיעה על פלוני שנסע ממקום למקום, על אלמוני שעזב את ביתו ועבר לגור במקום אחר, והיתה שואלת אותי לפרטים על מקרה זה או זה, ומתפלאה שאין לי כל ידיעה עליהם. כך שאלה אותי פעם אם יודע אני שלפ' יש בת בצרפת מאישה שאיננה אשתו, ואני נדהמתי, כי לא העליתי כלל בדעתי שאדם צנוע זה, שאינו זז מאשתו, עשוי היה “לבגוד” בה אי־פעם. תמה הייתי מנין לה כל זאת. היא היתה קוראת “דבר” יום יום, בערבי שבתות גם את “הארץ”, וכן את כתבי העת הספרותיים. אבל דברים אלה ומעין אלה לא נזכרו בהם, ועד כמה שידיעתי היתה מגעת, לא ביקר אצלה באותם ימים איש מלבדי, פרט לרופאים ולאותה שכנה שלה, שהיתה אישה פשוטה וּודאי לא ידעה מאומה מן הנעשה ב“עולם הספרות”.

קנאית גדולה היתה ליצירתו של ריכטר. כשהייתי משבח בפניה סיפור זה או אחר מאלה שהופיעו באותם הימים, היתה על הרוב מבטלת את דעתי, או, לכל היותר, היתה מודה במקצת ומוסיפה: “כן, אבל כמה רחוק זה מגדולה אמיתית, כפי שאתה מוצא בסיפוריו של יוסף!” או: “הרי זה חולין שבחולין לעומת הקדושה שב’דרך בית לחם'!” או, כשדיברנו על רשימותיו של שופמן, למשל, שהופיעו אז בעיתון: “אלה הם ניצוצות שהתמלטו מן האש, אבל אתה יודע שהאש הגדולה היא בסיפוריו של יוסף!”

אבל לא רק הערצה היתה לה כלפיו, אלא גם הבנה עמוקה בסיפוריו והבחנות שלא עמדו עליהן אחרים. פעם אמרה לי:

“מאז אבן גבירול לא קם לעברית סופר כמו יוסף.”

תמהתי ושאלתי מה מקום יש להשוואה בין משורר של תקופת ספרד לפרוזאיקן בן תקופתנו?

“יש,” אמרה. “שניהם מכירים את האינסופי שבסופי, ואת המטאפיזי שבארצי. כשכותב אבן גבירול על ערוגה בגן, הוא כותב על היחס שבין השמים והארץ, ושכותב יוסף על ברֵכה בפרדס, הוא כותב בעצם על הבבואה של המוות.”

או, פעם אחרת:

“שמת לב לזקן המעכב את פרוספר בדרך, בעלותו לירושלים, ושואלו מה הוא נושא איתו? את מי הוא מזכיר לך?”

הירהרתי ולא עלה בדעתי.

“הרי זה השטן שהתחפש לזקן באגדה על העקדה!” אמרה.

פיקפקתי בדבר ואמרתי שאינני מוצא קשר בין סיפורו של פרוספר לבין סיפור העקדה.

“הלוא זה ברור!” זרחו עיניה. “פרוספר נושא על גבו ילקוט מלא עצים, כמו יצחק! הוא בנו של אלוהים!”

ופעם האירה את עיני על אמת גדולה שאיש לא שם לב אליה קודם לכן: שמבנה סיפורו של ריכטר הוא כמבנה הסונטה בשיר – שני חלקים “מרובעים” ושניים קצרים.

ככל שהרבינו להיפגש, כן נעשתה גלוית לב יותר ויותר, וכן התבררה לי פרשת “אהבת הסתרים” שבינה ובין יוסף. היא התאהבה בו, כדבריה, עוד לפני שראתה אותו, כשנפל לידה ספר סיפוריו השני. אז כתבה לו מכתב שבו הביעה דעתה על הסיפורים וביקשה להתראות איתו (אירוניה של הגורל: אני עצמי הייתי “המקשר” ביניהם בלי שידעתי על כך. את כתובתו לא ידעה, לפיכך שלחה את המכתב לבית ההוצאה. בבית ההוצאה נתנו לי את המכתב כדי שאמסור אותו לריכטר… הוא, כמובן, מעולם לא גלה לי זאת). כשפגשה אותו, הוא היה “בדיוק כפי שתיארתי לי אותו. מראהו. קולו. הכול!” מאז היו מתראים לעתים שתכפו יותר ויותר. תחילה בבקרים, בבית קפה קטן על שפת הים (בהשראת פגישות אלה כתבה את שירה “מעוועס” [שחפים]); אחר כך בטיולי רגל ארוכים, לשרונה, ליפו, ו“שבע הטחנות”, עד ראש העין הגיעו; ואחר כך בערבים, בביתה. כמה פעמים אף נסעו יחד לירושלים, ובית מלונם היה הפנסיון של גברת לזרוס. את אולגה לא פגשה אף פעם פנים אל פנים, גם מעולם לא דיבר עליה ריכטר איתה, אך הלכה לקונצרטים כדי לראותה, “כדי לענות את עצמה”. עכשיו, מדי הזכירה את שמה בפני, היה זה תמיד מתוך איבה אפלה ובניצוץ של טירוף בעיניה. אולגה היתה כביכול לא אויבתה שלה, אלא אויבתו של ריכטר, מעין “זונת המשיח” המדיחה אותו לחטא, העומדת כשטן בדרכו ומעכבת אותו מלהביא את הגאולה.

יחסיהם ניתקו בבת אחת, הוא פסק לבוא אליה לאחר שכבר התגלתה מחלתה. לא עלה בידי להיוודע אם הוא היה זה שעזבה, או היא היתה זו ששילחה אותו, או שמא החליטו שניהם שלא להיפגש עוד. אם כי ידעה שאני מתראה איתו לעתים קרובות, לא שאלה אותי אף פעם על שלומו ומעשיו.

מעולם לא הוציאה מפיה מילה אחת של תלונה כלפיו, גם לא של בקשה המכוונת אליו. כאילו גזרה על עצמה. כאילו השלימה עם גורלה והצדיקה עליה את הדין, למענו. ידעתי שהיא בוערת בתשוקה וגעגועים אליו. ופעם, כשמצאתיה קודחת בייסוריה ורמזתי שמא כדאי שאקרא ליוסף, נדלק אותו ניצוץ בעיניה ואמרה:

“חס וחלילה! אסור לו! אפילו נחש כרוך על עקבו!”

כביכול ראתה אותו כהן גדול ביום הכיפורים, נתון כולו לעבודת הקודש.

פעם אמרה לי עליו:

“יוסף הוא הרבה יותר מסופר, ומה שהוא כותב הוא הרבה מעבר לספרות. זהו חזון של מלכות שלעתיד לבוא!… פעם עוד יבינו זאת…”

מחלתה, מחלת דם אנושה, היתה חשוכת מרפא, והיא ידעה כי קצה קרוב. בשבועיים האחרונים לחייה היתה שרויה בהזיה, הכרתה מעורפלת, ממלמלת, קצת עברית קצת יידיש. הייתי בא אליה יום יום, לאחר העבודה, ונשאר עד שעה מאוחרת בערב, יושב ליד מיטתה.

ערב אחד ביקשה:

“קרא לי קצת מסיפורי הברסלבי. אחותי היתה קוראת לי מהם כשהיינו נערות. יש שם חלומות נפלאים.”

חיפשתי בין הספרים שבכוננית ולא מצאתי ביניהם ספרו של ר' נחמן מברסלב.

“אינך מוצא?” אמרה. “באמת אינני יודעת. אולי השארתי בפולין. ואולי לקח מישהו. קרא לי איזה שירים, אם כן. קרא לי שירים של רחל. את רחל אני אוהבת.”

גם את ספר שירי רחל לא מצאתי. נטלתי את ספר שיריה שלה ואמרתי שאקרא לה מתוכו. היא לא אמרה הן ולא לאו, ואני ישבתי וקראתי לפניה שיר אחר שיר. ראיתי איך הדמעות נקוות בעיניה.

“מי יקרא אותם?” אמרה. “אין עוד עיניים שתקראנה אותם. כולן חשכו. גם השירים התעוורו. עוד מעט ייבלו ויהפכו לאפר.”

ערב אחד דיברה מתוך התעוררות, כאילו רוח החייתה פרח נובל.

“ביטוי יפה יש בעברית.” אמרה, “נאסף אל עמיו. גם אני נאספת אל עמי. אינני מצטערת. אולי שמחה אפילו. אהיה שם עם כולם, עם אחותי, אמי, משפחה גדולה. משפחה גדולה מאוד מאוד עכשיו. אבל אני חושבת בלבי, יש לי עם אחד, וליוסף – עם אחר. כל כך אחר! לא דומה כלל. הלוא באמת אין כל דמיון בין האנשים של יוסף ובין האנשים שלי. אם כך, אני חושבת, הרי שלעולם לא ניפגש…” ולאחר שהשתתקה, אמרה: “אולי… אולי אזכה להיפגש איתו באחד מסיפוריו…”

היה זה כשבוע לפני מותה, וכשראיתי את יוסף, סיפרתי לו על מצבה של לאה, ואף סיפרתי לו – זו הפעם היחידה – מה אמרה. אמרתי לו שאולי כדאי שיראה אותה לפני שתעצום עיניה לנצח. הוא הקשיב לדברי ולא אמר דבר. מעולם לא נודע לי אם הלך לראותה או לא.

המילים האחרונות ששמעתי מפיה נאמרו כשהיא שרויה בחום גבוה, כמו מרחפת ערטילאית, בעינים עצומות, ואיברי גופה כמושים:

“מדוע לא… הלוא אפשר שהיה זה משיח בן יוסף…”

לאה ברלין הוציאה את נשמתה אור לכ“ו אלול תש”א. להלוויה שיצאה מחצר בית החולים “הדסה” אל בית הקברות בנחלת יצחק הגיעו כמניין אנשים, ריכטר לא היה ביניהם.

* * *

בסתיו שנת 1944 ירדה על ריכטר מהלומה כבדה, שזמן רב לא התאושש ממנה.

ספרו “הֶר הופשטאט” יצא כמה חודשים לפני כן, ומיד לאחר צאתו נשמעה רינת המבקרים, שהיללוהו ושיבחוהו ודרשוהו וגילו בו פנים לכאן ולכאן, והיה אפילו מי שהשווה אותו ל“שירת האדמה” של וירגיליוס, משום שאף שם יש פרק על מחול הדבורים… את ריכטר לא העבירו דברים אלה על דעתו, ויחסו אליהם היה משיכה של כתף, ולעתים אפילו אירוניה. רק אולגה ראתה בכך ניצחון גדול וזו הפעם הראשונה (והיחידה), זימנה לביתה כמה ידידי משפחה סופרים ומוזיקאים, וערכו חגיגה קטנה.

אך בערב ראש השנה תש"ה הופיע מאמרו הגדול של שמעון יעקב רוזנטל, שהשתרע על פני עמוד וחצי של גיליון החג, תחת הכותרת, באותיות של קידוש לבנה: “זמזומים זולים בחלל ריק” – מאמר שבהתקפה מוחצת ביטל כעפרא דארעא את חשיבות הספר עצמו ואת כל דברי ההלל שנאמרו עליו. המאמר עורר סערה גדולה, לא רק משום שבתוכנו כפר בכל מה שמקובל לחשוב על ריכטר, אלא בעיקר משום שהיה כתוב בסגנון תוקפני וארסי, רצוף ביטויי שנינה ולעג, כאילו מתוך איבה אישית לסופר. כך נאמר שם, שספר זה וכן כל סיפוריו של ריכטר, “אין להם כל שורש ויסוד ביצירה היהודית, והם זרים לרוחה מעיקרם”, שהם שאולים ממציאות אחרת ומהוויה מיתית אחרת, “קרובים יותר לפגאניוּת הטבטונית, זו שהולידה את רוח העוועים של הנאציזם, מאשר לכל נצר של מוסר יהודי”; שגיבור הספר, הֶר הופשטאט, הוא “מין פיקציה אבסורדאלית, גלגול פרברסי של קאספר האוזר, כפי שהוא מופיע אצל הוכטשעטער ואריך אברמאייר” (איש מקוראי המאמר לא יכול היה להבין בשום פנים מה קשר מצא רוזנטל בין הער הופשטאט הקשיש וקאספר האוזר הצעיר… ); שהֶר הופשטאט זה הוא דמות בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי אפשרית כלל, כיוון שמעולם לא היה יהודי מגדל דבורים ביערות בוואריה, ואילו היה כזה, ודאי לא היה עולה לארץ ישראל, ואילו היה עולה לארץ ישראל לא היה מעביר כוורותיו לכאן וחי בבדידות, ואם עלה וחי בבדידות ולא עשה רעה לאיש, מה טעם רצחוהו, וכו' וכו'. וכללו של דבר – “כל נסיונותיו הלולייניים של ריכטר לגבב משמעויות סמליות לרומן הבלשי הזה, אין בכוחן לעוור את עיניו של קורא שפוי מראות שלפניו זמזומים זולים בחלל ריק.”

ריכטר שמר על שתיקה מוחלטת. אף מילה לא התמלטה מפיו בעניין המאמר. אם ניסה מישהו להזכירו לו, ולו גם ברמז, היה מטה מיד את השיחה לעניין אחר. אך כל מי שהיה קרוב אליו באותם ימים, ראה כמה עמוק חתר הדבר בנפשו וכמה קמטים חרת בפניו. עברו שבועות, ואיש לא יצא להגן על ריכטר מפני מחרפו. המבקרים, אלה שקילסוהו וריפדו את דרכו, רובם היו מוגי לב וחששו לנפשם מהתייצב פנים אל פנים מול גברא רבא כרוזנטל; אחרים אפשר שסברו כי מוטב להניח לעניין מאשר לעוררו, או שאין טעם להפריך דברים שהם מופרכים מתוך עצמם; ובין הסופרים – רבים כיבדו את יוסף, אך ידיד אמת לא היה לו ביניהם. כחדש וחצי לאחר הופעת המאמר, כשאני כבר הסחתי אותו מלבי, צילצלה אולגה אלי למשרד ואמרה:

“הגד לי, איך אפשר הדבר שבכל הארץ הזאת אין אף איש אחד, אף איש אחד, שיזעק חמס על העוול שנגרם ליוסף. הלוא שפכו את דמו, ממש שפיכת דמים היתה זו! אדם חלש מיוסף, היה מתפלץ מבלי יכולת לקום… הלוא שערוריה נוראה היא זאת להאשים סופר עברי בפומבי, מעל גבי עיתון עברי, שהוא נאצי! מדוע שותקים?”

אמרתי לה מה שנהוג לומר במקרים כאלה, שאין זה אלא קול יחיד, שאין צורך לשים אליו לב כלל, כי בין כה וכה דברים בלתי שפויים כאלה, שמניעיהם אישיים בוודאי, נשכחים מהר, מה גם שהספר זכה לשבחים כה רבים וקוראיו מדברים עליו בהערכה וכו' וכו'…

“אבל גם לא מכתב אחד למערכת, לפחות מכתב למערכת, שיעמיד את הרשע הזה על מקומו? האם בין כל הסופרים אין גם אחד שיקום להגן על עמיתו, כחובה אנושית פשוטה?”

כאן המקום לומר כמה מילים על יחסו של ריכטר לסופרים בני זמנו.

ריכטר מעולם לא דיבר סרה בעמיתיו. כשהייתי אומר לפניו שבחם של ספרים שיצאו לאור או של סיפורים שהופיעו בעיתונים, היה בדרך כלל מנענע בראשו מתוך הסכמה, או אומר, “כן, יפה מאוד, באמת יפה מאוד.” אך מכלל הן שלו, נשמע גם לאו, או מכלל שתיקתו נשמע זלזולו. לעתים היה אף מגניב, כבדרך אגב ובלשון מבודחת, איזו עקיצה שנונה, שאפשר היה לפרשה לשתי פנים, אך מעולם לא מתוך גסות ובמישרין. כאילו אמר: הם לעצמם ואני לעצמי, ומה מני יהלוך. שלושה סופרים, ידעתי, החשיב יותר מאת האחרים (לבד מאת עגנון שמעולם לא דיבר עליו, אך שתיקה זו, דומני, חבוי בה כבוד רב), ואלה היו “שלושת השי”נים שלו: שטיינברג, שופמן ושנברג. מפעם לפעם היה מציין לשבח רשימותיהם של השניים הראשונים, שהופיעו אז מדי שבת בשבת ב“דבר” (אם כי סגנונו של שטיינברג היה “בארוקי” מדי, לטעמו, וציוריו של שופמן “אקווארליים” מדי), או סיפור של השלישי (זכורני שמצאו חן בעיניו כמה תיאורים בסיפור “פרזון”, כגון של תמונת א“ד גורדון – זקן ש”כתפיו כמצפות ליונים שתרדנה עליהן ממרום", או של השתילים שהיו מצותתים לנעשה בתוך הגממיות “כאילו היו סיבי שורשיהם כואבים מאוד”, או תיאור שעת ערב, מאשר “יום ולילה מוטלים במישור זה לעומת זה כפלחי פרי שנתבקע” וכד'). אך גם זה, לא בפה מלא, אלא מתוך הסתייגויות (על “פרזון”, למשל, אמר שהוא סיפור של “סופר אמיתי, בעל עין חדה שרואה את הבלתי רגיל”). רק פעם אחת בלבד שמעתיו מדבר בהתפעלות של ממש על דבר פרוזה שהופיע אז, והיה זה על רשימתו של שופמן, “אחד”, שנדפסה ב־1939 או ב־1940, ובה מתואר אריה בכלובו של גן החיות. האחד שחש ב“חומר המצב, בקושי העולמי בכלל” כשמסביבו שלווה ורוגע. תיאורו של האריה, תנועותיו, הילוכו, מצמוץ עיניו, השתטחותו “בפישוט רגליים – מיואש, מדובלל, יחף” – כל אלה עורר כל כך את התפעלותו, שפעמים רבות היה חוזר ומזכיר לי את הרשימה ואת גודל מעלותיה.

הסופרים חשו את יחסו של ריכטר כלפיהם, מה גם שלא התערב בקהלם, וראו בו איש לבדד ישכון ומעין “נטע זר”. מה פלא, שלא חשו לעזרתו בעת צרה.

בדצמבר של אותה שנה, כחודשיים וחצי לאחר הופעת המאמר הנ“ל, ביקשני ריכטר שאתלווה אליו לאסֵפת אבל של יוצאי ליטא לזכר הרוגי השואה, שהתקיימה ב”אוהל שם". האספה היתה מדכאת מאוד. כשהוקראו מכתבים שהגיעו מגיא ההריגה, וכשאמר החזן רביץ “אל מלא רחמים”, נשמעו בכיות והתייפחויות בקהל. כשיצאנו משם והלכנו לאורך שדרות רוטשילד, שתק ריכטר שעה ארוכה.

ופתאום יצאו הדברים מלבו. בקול עצור, אך בזעם, שככל שהיה כבוש, כן היה מר, וככל שכיסה בעניין הביקורת, כן פיעפעה בתוכו כל חמתו עליה:

“תחילה הצדיק את רצח לורד מוין ושפך בוז על אגודת הסופרים שהוציא אז כרוז נגד “אנשי הטרור”, “המחללים את שמו הטהור של החזון הציוני”. בלעג דיבר על הוועידות והעצרות והכינוסים המכריזים על תמיכה ב”תוכנית בילטמור", ועל כל אלה השמים יהבם על שתדלנות שתביא את המידה היהודית, על ויצמן “המתנה אהבים” עם הנציב העליון ועם שאו ועם “זקני הפרלמנט הבריטי”. אחר כך אמר שהעם כולו אינו ראוי לצוואת הרוגי השואה, כחי העם הזה –

* * *

באחד מערבי הקיץ של 1945, כשבאתי לבית ריכטר, מצאתי את אולגה לבדה, ובמצב של התרגזות בלתי רגילה. כששאלתיה מה לה, אמרה: “אני מיואשת, מיואשת לגמרי מן הארץ הזאת!” ועל משפט זה חזרה כמה פעמים וסירבה לפרשו, לבסוף הצלתי מפיה שבאותו יום נודע לה כי בתוכנית העונה הבאה של התזמורת נכלל הקונצ’רטו מס' 2 לפסנתר של רחמנינוב, יצירה אהובה עליה מאוד, שתמיד השתוקקה לנגנה, והסולנית לא תהיה היא אלא פסנתרנית צעירה, לא ידועה, חניכת הקונסרבטוריון בירושלים. “וזה לאחר ארבע עשרה שנה, ארבע עשרה שנה ששירתי את התזמורת בכל עבודה שחורה, בליוויים שלא נתנו לי כל סיפוק, תחת מנצחים שלא הבינו אותי, בפינות נידחות ובתנאים הכי נוראים!” השתוממתי על הדבר ואמרתי שעד כמה שזכור לי, תמיד זכתה להוקרת הקהל ולביקורות מצוינות. “כן,” אמרה במרירות, “עד שבא מישהו שההצלחה הזאת מנקרת את עיניו והוא מחליט לשים לך רגל ולהפיל אותך!” ועם כך קמה, ניגשה אל המזווה, הוציאה גזיר עיתון מו המגירה, ושמה אותו לפני: “הנה, קרא!”

היתה זו רצנזיה, חתומה על ידי א' מאזין, על הרסיטל האחרון של אולגה, שבו ניגנה, בין שאר יצירות, חמישה פרליודים של דביסי. נאמר בה שנגינתה של אולגה, ובייחוד של ה“אונדינה”, היתה מהירה, “דרמטית”, “תיאטרלית”, במקום להיות צוננת וצלולה, וכי בכלל עליה ללמוד את “סוד האיפוק”, להימנע מ“אפקטציות”, מ’פזילה אל הקהל', ולחדור יותר לעומקן של היצירות…

“האיש הזה הוא בור גמור!” קראה בסערת רוח, “הוא קרא משהו ולא הבין מה קרא! עירבב את ה’אונדינה' של ראוול עם ה’אונדינה' של דביסי, ודורש ממני שאנגן את הטמטום שלו! כל תלמיד אקדמיה יודע שזהו בדיוק ההבדל בין דביסי וראוול, שה’אונדינה' של דביסי היא סוערת וחושנית, וזו של ראוול היא צוננת. ולמה לא כתב מילה על יתר הפרליודים, ועל ‘פוארטה דל וינו’, שזכה לתשואות כה רבות עד שצריכה הייתי לתת אותו ביס… והחוצפה הזאת, להטיף לי מוסר שעלי להתעמק יותר ביצירות! אלוהים!…”

תוך כדי כך נכנס יוסף לבית, ובראותו את גזיר העתון לפני, אמר לאולגה: “הראית לו? טוב שהראית לו!” ואלי: “נו, מה דעתך על זה!”

אמרתי שאינני מבין גדול במוזיקה, אבל מסגנון הרשימה אני רואה שהכותב איננו בעל תרבות! עברית גרועה, ומין כתיבה רשלנית למבולבלת…

“אבל כוחו להזיק לא קטן על ידי כך!” קראה אולגה.

“מה לדעתך צריך לעשות לאדם כזה, לשטופלר זה, מוג הלב הזה, החירש הזה, המסתתר תחת א' מאזין, והמעז לפגוע בכבודה של פסנתרנית שהאבק שעל הקלידים שלה שווה יותר מכל השכלתו המוזיקלית!” טפח ריכטר על גזיר העיתון.

הרגעתי אותו ואמרתי שאין ערך לרצנזיה כזו מול תגובתו הנלהבת של הקהל.

“אני אומר לך מה צריך לעשות לאדם כזה,” ריצדו זיקים בעיניו של ריכטר, “להכות אותו! אל תצחק!” קרא בכעס, “להכות! זה הדבר היחיד שאפשר לעשות לאוויל מרושע כזה! ואני אכה אותו!…”

“אל תדבר שטויות, יוסף,” נטלה אולגה את גזיר העיתון והלכה להחזירו למגירה. “אתה יודע שלא תעשה זאת, ואביתר עוד עלול לחשוב שאתה מדבר ברצינות…”

“אני אכה אותו! אתה תראה שאני אכה אותו!” רעדו שפתיו מרוב רוגז. “אני אארוב לו ליד אולם הקונצרטים, ובמקל! על ראשו! דם תחת דם! לו מותר לשפוך דם?…”

“הפסק, הפסק…”

“זוהי עריצות!” צעק ריכטר, “ולעריצות אסור להיכנע! ומה עוד, עריצות של שוטים, של ריקים!…”

מעולם לא ראיתיו מתפרץ בחמת זעם כזו. ולא על מבקר זה בלבד התרתח, אלא על כל המבקרים, שכולם אנשים ריקים, מנופחים, נמושות, שנכשלו בדבר זה או אחר וכל מרי נפשם על כישלונותיהם הם שופכים כנקמות על אלה שזכו בהצלחות –

“ומי מן הקוראים יודע שאשתו של שטופלר זה ניסתה להתקבל לתזמורת ונכשלה במבחן?” הוסיפה אולגה. “הלוא הקוראים מקבלים את הדברים כאילו נכתבו בתום לב! למען טהרת האמנות, טהרת המוזיקה! דברי אלוהים חיים!”

“וכך הם משתלטים עלינו ועל הקהל, עלוקות אלה!” קרא ריכטר. ומשנרגע מעט, השווה את הביקורת כאן עם זו שבגרמניה לפני המלחמה, וסיפר איך שם אנשים כאלפרד קאר, קורט טוכולסקי, קארל פון אוסייצקי ואחרים עשו את הביקורת לאמנות, כתבו בחריפות, בשנינה, לעתים קרובות גם ללא חוס על המבוקרים, אך מתוך ידענות עמוקה, השקפת עולם, חזון אמנותי, ואילו כאן…

לאחר כמה שבועות נודע לי שריכטר לא נח ולא שקט, אלא הלך אל מנהלי התזמורת ודרש במפגיע שיקבלו את אולגה לנגינת הקונצ’רטו של רחמנינוב, ולבסוף נכנעו לו. בפברואר 1946 התקיים הקונצרט, אולגה ניגנה בו כסולנית, והמבקרים כתבו טובות על נגינתה. פרט לא' מאזין שפסח לגמרי על קונצרט זה, ולא כתב דבר.

* * *

ב־5 במאי הפליג ריכטר לארצות הברית. ב־28 במאי שלחה אולגה יד בנפשה.

פרשת מרגרט ליפמן כך היתה:

בקיץ 1945 הופיעה בתל אביב אשה עליזה, כבת ארבעים וחמש, שדיברה עברית “ספרותית” במבטא אמריקני, ונהייתה אורחת קבועה בבתי הקפה הספרותיים. נודע לנו שהיא גרושתו של מר צבי ליפמן, אדם עתיר הון, שהיה תומך בכספו במפעלים תרבותיים עבריים, הן בארצו והן בארץ ישראל, ושהיא עצמה פעילה שם ב“ברית עברית עולמית”. הכול התייחסו אליה בחיבה מהולה באירוניה, בשל נוהגה האקסצנטרי: לבושה היתה שמלות ססגוניות ומגבעות, מפורכסת, פטפטנית, ועשתה עסק גדול סביבה. ביקשה שיקראו לה “מרגנית” והיתה מדקלמת שירים ישנים של ביאליק וטשרניחובסקי. אין לומר שלא היתה יפה: לחיים אפרסקיות, עטרת תלתלים צהובים, ועיניים תכולות, צוחקות, שופעות חיוניות מרובה; אלא שהיה משהו גס בתווי פניה, מוגזם, מתפרץ. מיד לבואה הכריזה שהיא “מעריצה” את יוסף ריכטר לאחר שקראה סיפור שלו ב“בצרון”. “אני מאוהבת בו!” התוודתה בפומבי בהניחה את שתי ידיה על חזה, וביקשה “שימצאו לה אותו”, כי היא “מוכרחה להיפגש איתו”. הדבר הפך לבדיחה, וכשנודע לריכטר שאישה זו רודפת אחריו, סירב לראותה. “החסר משוגעים אני?” אמר, והיה בורח מכל מקום שידע כי תימצא בו. היא השיגה אותו, כמובן, אך גם לאחר שהיה מתראה איתה, כמדומה בעל כורחו, היה מדבר עליה בלגלוג כעל “ציידת סופרים פתיה המקווה להיכנס לתולדות הספרות העברית דרך הווראנדה.” לא פעם אמר לי, “עשה עמי חסד והרחק מעלי תרנגולת רוד־איילנד זו, היא לא נותנת לי מנוח.”

שישה שבועות שהתה גברת ליפמן זו בתל אביב, “בדיחה ספרותית” של אותם הימים, כעין אותה “ציפור” משירו של ביאליק “לא ידע איש מי היא” – “עליזה ופזיזה ומאירה ושמחה – וכל העיירה נתבשמה מריחה” – מבלה את בקריה במלון “קטה דן”, שבו שכנה, ואת ערביה בבתי הקפה – עד שפרחה כלעומת שהופיעה.

הכול הוכו בתדהמה אפוא, כאשר לאחר שמונה חדשים יצאה שמועה כי ריכטר עומד לעזוב את ביתו ולהפליג לארצות הברית כדי להתגורר שם בביתה של מרגרט ליפמן. כיצד נודע הדבר – לחידה היא, כי איש לא שמעו מדבר על כך. אפשר שמישהו מפקידי הקונסוליה האמריקנית או מפקידי חברת הנסיעות, פלט דבר מה או אולי אחד ממודעיה או קרוביה של אולגה. כשפגשני מר גורביץ במסדרון בית ההוצאה, אמר לי, כבדרך אגב: “אתה יודע ודאי שריכטר יצא שלשום לארצות הברית.” החוורתי. ניטל הדיבר מפי. גורביץ חייך בראותו אותי בכך. “הוא יחזור, יחזור,” אמר, “גם הבטיח לי ספר חדש.”

לא העזתי לראות את פני אולגה. שמועות נפוצו שחלתה, שעזבה את ביתה והיא מתגוררת עם קרוביה, שחדלה לנגן והודיעה לכל תלמידיה שהיא מפסיקה ללמדם. באיבה גלויה דובר על ריכטר, שנטשה כדי ללכת אחר “עשירה מופקרת”. ש“דעתו נתבלבלה עליו”. היו גם מי שהסבירו את מעשהו זה כתוצאה מן “המכה שהוכה על ידי הביקורת”. איש לא הצדיקו. את אולגה ראו כקורבן תמים של אנוכיותו.

אני נצרתי את פי. גם לא גיליתי לאיש את פרשת לאה ברלין, שנשארה כמוסה.

ב־ 26 במאי, בשעת הצהרים, זו הפעם הראשונה מאז נסיעתו של ריכטר, שמעתי את קולה של אולגה בטלפון. כמעט לא הכרתיו. הוא היה קשה, קר, נדמה כעוין. שאלה אם הגיע אל בית ההוצאה מכתב או מברק “מיוסף ריכטר”. הייתי מזועזע. אמרתי שתמתין מעט על הקו, אלך ואשאל שמא מר גורביץ קיבל משהו. כשחזרתי לאחר שלוש או ארבע דקות, היה הטלפון אילם. ניסיתי לצלצל לביתה, ולא היתה תשובה משם. הנחתי שטילפנה ממקום אחר. זו היתה גם הפעם האחרונה. לאחר יומיים הממתני כרעם הידיעה על התאבדותה. העוזרת שבאה בבוקר, מצאה אותה ללא רוח חיים במיטתה. צנצנת גלולות השינה היתה מונחת מתחת הכיסא לידה. שום מכתב לא השאירה אחריה.

ב־ 13 בספטמבר, דהיינו יותר משישה חודשים לאחר יציאתו, קיבלתי מריכטר את המכתב הראשון, בזה הלשון:

קרוב לארבע שנים שהה ריכטר בארצות הברית, ובמרוצת הזמן הזה קיבלתי ממנו שלושים ושלושה מכתבים. היתה זו התקופה הסוערת ביותר בתולדות היישוב – ההעפלה, המעצרים והמאסרים, השביתות וההפגנות, הולדת המדינה, מלחמה נגד צבאות ערב שאלפים נפלו בה – אך אף במכתב אחד ממכתביו לא הזכיר ריכטר את המאורעות הללו, ולו גם במילה, ולא שאל עליהם. אף לא שאל לשלום מיודעיו וידידיו, אם בירושלים הנצורה, אם בעמק הירדן המופגז, ואם בתל אביב, שקרבות התחוללו על גבולה. תחילה הייתי מספר לו מבלי שאשאל, אך משראיתי שהוא מתעלם לגמרי מפסקאות אלה במכתבי, חדלתי מכך. אפילו שכתבתי לו על נפילת בן אחותה של אולגה בקרב עירק אל מנשייה, לא הגיב כלל. אין צורך לומר שאת אולגה עצמה לא הזכיר אף לא פעם אחת. כמו כן לא שאל לא על סופרים ולא על ספרות. מלבד מה שהיה מבקש ממני מפעם לפעם שאשלח לו אילו חוברות וספרים שהיה זקוק להם לצורך עבודתו.

אם כי היתה זו תקופה פורייה בחייו של ריכטר, שהרי בתוכה סיים את “היום השביעי” וכתב כמה מסיפוריו, לרבות “שומר הבית”, שהוא הטוב שבכולם, לא הכול שפיר הווה. בריאותו התרופפה, וכבר במכתב השלישי או הרביעי, התלונן על מיחושים וחולשה בגלל הלחות והקור. בפברואר 1947 לקה בהתקף לב ונלקח לבית חולים בעיר אולבני, שם שכב כחודש ימים, ובשובו אסרו עליו הרופאים לעבוד יותר מארבע שעות ביום, בשעות הבוקר. התקף לב שני אירעהו במאי 1948, באחת החניות בטיול לקליבלנד עם גברת ליפמן. הדבר אירע בלילה, במוטל, והזעיקו אמבולנס לקחתו לעיר הסמוכה, שם היה שוב רתוק למיטתו שלושה שבועות. ככל הנראה, דאגה גברת ליפמן – או, כפי שכינה אותה במכתביו המאוחרים יותר, “מרגו” – לכל צרכיו, ואף טיפלה בו במסירות בחוליו. עד אמצע שנת 1949 הזכיר אותה תמיד בחיבה ובהכרת טובה. אלא שבחודשים האחרונים של אותה שנה החל מתלונן על כך שמנוחתו נגזלת ממנו ו“לא עוד נגורה שאננים”. בתה הבכירה של גברת ליפמן, שהתגרשה מבעלה לאחר שהייתה נשואה לו חמש שנים בלבד, באה לגור בבית יחד עם בתה הקטנה. הוא לא יכול היה לשאת את הרעש שהקימו שתיים אלה וכן את המריבות התמידיות בין גברת ליפמן ובתה, וזה היה, כנראה, הדבר שהחיש את חזרתו ארצה. מכתבו האחרון אלי מארצות הברית, מיום 3 בנובמבר 1949, היה זה:

את “היום השביעי” שלח לי ריכטר פרקים פרקים בקיץ ובסתיו של 1947. אני הייתי שולח לו את הערותי והצעותי, והוא היה מאשרן או דוחן, ולפי זה הכנסתי את התיקונים בכתב היד. הזהרתיו, חזור והזהר, שישמור אצלו העתק אחד, כיוון שהימים היו ימי ה“תוהו ובוהו” וחילופי השלטון, סדרי הדואר היו משובשים ולא אחת אירע שמכתבים וחבילות אבדו בדרך או נשמדו בגין המהומות. הספר הופיע בראשית 1949, כשהארץ כמעט שקטה. הביקורות הפעם היו זהירות יותר, פחות נלהבות, אך שיחק לו המזל, לספר, שהופעתו חלה עם האר השחר של המדינה, לאחר ליל הדמים הארוך, ורוב הקוראים, בייחוד אלה שנוטים להסמיך כל יצירה לענייני הזמן, ראו ברומן הזה מעין בשורה של העידן החדש. שלחתי לריכטר את קטעי העיתונות עם הביקורות, אך הוא לא הגיב עליהן.

גם בסיפורים ששלח לי נהגתי כפי שנהגתי בפרקי הרומן, דהיינו, מעיר את הערותי ואחר כך מתקן לפי הוראותיו.

גם עליהם הזהרתיו שישמור אצלו העתקי כתבי היד.

לא כולם היו מעולים, והם נפלו בדרך כלל מרמת סיפוריו הראשונים, פרט ל“שומר הבית”.

אעיר עוד בנוגע ל“היום השביעי”, שבו התגלה שוב אחד הניגודים המפליאים באישיותו של ריכטר. לכאורה, בהיותו שם בנווה היער בהרים, מופרש מן העולם, היה נתון בתוך עצמו ולא נתן כלל את לבו על הנעשה בארץ, כפי שמתפרש ממכתביו, ואף על פי כן, הספר הזה, גם בהיות עלילתו דמיונית, על־ריאלית, הנה כולו על העם והארץ הוא, ועולה ממנו תמונת נבואה. אני אומר נבואה, כי הרי ריכטר הרה וכתב אותו עוד לפני היות המדינה, ודווקא בימים שהכול מוטל בספק, והמלחמה, איש לא ידע אם תיגמר בניצחון או בשואה נוראה. הרי זו מעין אפוקליפסה: הספינה הנודדת בימים, שכל נוסעיה גברים חמושים, ו“היום השביעי” עצמו, הזורח באורה של שבת בראשית, כבר הוא נראה מרחוק –

מחברת ב': וידוי

יצאתי ממנה בטריקת דלת, על מנת שלא לשוב. שוב ושוב אמרה לי, אך הפעם בטון שהייתה בו תחינה יותר מאשר גערה: למה אינך עוזב אותו? למה אין בך כוח להינתק? הלוא אתה יודע שהמצב הזה משפיל אותך… ואני, הדם עלה לראשי, בחמת זעם, בניפוח חזה, צווחתי: אני הנני אני! אני עצמי! – ובטריקת דלת ברחתי החוצה.

וכל הדרך, מרחוב פרוג ועד הנה, רחוב קלישר…

כן, המסלול הקבוע של חיי, זה שש שנים וחצי: בכל יום שישי מקלישר לפרוג, ובכל שבת בצהריים מפרוג לקלישר…

אם כן, כל הדרך, ברחובות השוממים של יום שישי בין הערביים (כמה מכוערת היא תל אביב בשעות ריקות אלה, בערוותה, בניוולה! איזו גלות בלי הקדושה של גלות!) אמרתי לעצמי: צריך לשים קץ. אי־כבוד.

נכנסתי הביתה. הדלקתי את האור –

הכוס הדלוחה על המדף. השולחן הקטן, הרעוע, המכוסה שעוונית, ועליו הפרימוס, הפתילייה, בצד שולחן הכתיבה הזקן, שלא ידע עדנה. והחלוק המרופט התלוי על וו, לא בארון אלא על דלת הארון –

יש בדידות אצילה, אבל זו –

וערב שבת הוא זה. מן המסדרון נודף ריח של משחת נעליים. בעלי הבית, כל בני המשפחה, צחצחו את נעליהם לפני כמה שעות. כמו בכל יום שישי אחר הצהריים. פתחתי את הרדיו –

מישהו דיבר על הצגת “המכשפה” ב“אוהל”, צווחות של שחקנים…

סגרתי.

המצוקה הזו, שביתך – כלאך. שאתה עצמך כלאך. ואין לאן לברוח. אתה שבוי במחשבות על עצמך, סובבות סחור סחור סביב נקודה אחת, מעגל כשפים שאין בכוחך לפרוץ אותו, אלא אם כן –

ואינך יכול לצאת גם מן החדר. לאן תצא? אל מי? עם מי תדבר?

השעות הארוכות, הארוכות, עוד לילה שלם, שלם, ואחריו… שבת… להאזין לרדיו אינך יכול – כמה עלוב דבר זה: אדם יושב לבדו ומאזין לרדיו! וגם לא לקרוא, כי למיאוס! הספרים, העיתונים. מה טעם?

כן, אף פעם אחת, אף פעם אחת בכל תשע־עשרה השנים הללו, לא אמרתי לריכטר איפה אני גר! ברחוב קלישר אני גר! ואת המכתבים היה שולח לכתובת ההוצאה!

אבל גם לא שאל אף פעם.

לזה אני מתכוון כשאני אומר: אי־כבוד. אדם המתבייש בעצמו, אפילו ברחובו –

הדלקתי את הפתילייה, הכנתי לי כוס תה. עכשיו עוד כוס דלוחה אחת. שמשת החלון, אני רואה, מזוהמת מניקודים של זבובים. זכר לניקוד.

כשלוש מאות ספר בכוננית. עשרות מהם, אני יילדתי לאוויר העולם, בתוכם כל ספרי ריכטר. לא הולדתי אף אחד, אבל חצי חיי צרורים בדפים, באותיות, בשיטין ובין השיטין, חצי חיי בתוכם! מי יזכור זאת? מי ידע אי־פעם?

הו, אתל אתל! חיים עלובים לך, ובכל זאת – חיים של כבוד! לא מתוך השפלה עבדת במטבח הפועלים, אלא בכל מאודך ומתוך “רספקט עצמי”. כן, כך אמרת: מתוך “רספקט עצמי”.

אילו מסוגל הייתי לשתות. לשתות עצמי לדעת.

אבל הצרבת הזאת…

קשרי עם אתל. הפגישות השבועיות איתה, זה שש שנים וחצי, ערב שבת, בוקר שבת. מעולם לא ביקשה נישואים, ואני אף לא העליתי דבר זה על דעתי. כשאני בא עליה, הרי זה מתוך ייסורים. תאווה וייסורים. אנקותי הן אנקות כאב, ואנחותיה, נדמה לי –

כל צער העולם!

מתוך שנאת עצמנו אנו דבקים זה בזו, גוף אל גוף, נשמה בנשמה, אולי כך –

ואולי – את העליבות שבעולם אנו שונאים. את עצם האפשרות ששני בני אדם –

כשהלכתי ברחובות העיר, מפרוג לקלישר, בעזובה העירונית הזאת – אבק רובץ, ניירות מתגוללים, כותלי טיח מקולפים, אופנוע, לפתע, כמו שד, סורט סריטה ארוכה את כל עור העיר – חשבתי על כך, שאם אינני הולך בראש מורם, הרי אין לי זכות להתהלך על פני האדמה הזאת. לא אין לי זכות. אנשים שאינם גאים בעצם היותם –

והרי בסופו של דבר אעשה זאת.

מה שמעכב אותי הוא – האם לא מגוחך לומר זאת? – רק זה: איך? כן, איך? הרי פעמים אינספור, ברגעי ייאוש, בדמיוני, אני לוחץ קנה אקדח אל רקתי. חש ממש בקור המתכתי הלוטף את הרקה. אבל השאלה המעשית הזאת, מאין אקח אקדח. הרי זו קונספירציה שלמה. לקנות אקדח (איפה?) להחזיק בו באופן בלתי לגאלי. אין לי דרך להגיע לכך. ואפילו אילו היתה דרך… הדבר נראה לי מגוחך, שאני, שכבר שכחתי מראהו של כלי זה, שאינני יודע כבר לפתוח או לסגור נצרה… גם במותו אסור לאדם להיות מגוחך.

לעתים אני חושב: בטביעה. להיכנס לים, בבגדי, לשכשך במים, להיכנס לעומק רב יותר ויותר, אולי כשהים סוער מאוד, בלילה, ואז, בפתאום בא גל… הלא לשחות אינני יודע.

אבל אני נזכר באותו יום, בסוף אוגוסט 1929, כמה שבועות לאחר המאורעות, כשבא מייטק מפולין ואחר הצהרים ביקש שאצא עמו אל ים תל אביב, כדי לטבול בפעם הראשונה במי ארץ ישראל, “להדיח את הגולה מבשרי”, כפי שאמר. הלכנו אל הקזינו, שכרנו מכנסי ים שחורים, רחבים… אמרתי לו שאינני יודע לשחות, אבל נכנסתי עמו. והוא – בשמחה, בצהלה, רק רגעים ספורים, וכבר הוא נקודה זעירה בדרך לאופק. ופתאום: אני לבדי. הבהלה הנוראה הזאת שהנך אפוף משברי מוות ואין אל מי לקרוא. החול כאילו נגרף מתחת לרגליים, אתה כמעט נופל, מתמוטט, ואין ישע. אתה רוצה לשאוף אוויר, והנה אתה מתמלא מים, נחיריך, גרונך, בטנך, מפרפר, מפרפר… ואז התהפך הגל ואני יחד עמו, ואימה חשכה…

מצאתי עצמי על החול, סביבי אנשים זרים, מייטק מעסה את חזי וקורא בשמי. והמילים הראשונות שפלטתי: איפה המשקפיים?… והוא עולה חדש, ואני ה“ותיק”…

זכר הבושה ההיא. אדם צריך להיות גאה במותו.

ראיתי פעם, על המדרכה ברחוב אלנבי, לא רחוק מפינת הירקון, המון התאסף מסביב, גופת אישה. הפילה עצמה מחלון הקומה השלישית. מרוסקת כולה, והראש מרוטש.

גלולות. כן, גלולות.

כמו אולגה –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– ––

גם לאתל לא הגדתי מעולם. כאילו היה בכך כדי למחות את הזיכרון הזה, שרודף אותי, שרדף אותי כל השנים, לרפא את הפצע הממאיר הזה בבשרי, שלא הגליד מעולם, שלא יגליד, שהשח את קומתי, שהכריעני ללא קום.

אבל חייב אני לספר זאת פעם.

ב־1928 היה זה, חמש שנים לאחר עזיבתי את “גדוד העבודה”.

עזיבתי את הגדוד: גם היא כישלון. אבל לא מתוך ביזיון. עבדתי בראש העין, בתיקון המסילה. בצהריים התעלפתי. נלקחתי לבית החולים והתגלה אולקוס מעיים. הרופאים אסרו עלי לעבוד בכל עבודה גופנית. עברתי העירה. איש לא חשב לי זאת לרעה. נערכה אפילו מסיבה לצאתי.

כתבתי סיפור שקראתיו בשם “באוהל”. כחמישה חודשים עבדתי עליו, בערבים. סיפור על בדידות היה זה. על שני בחורים בגדוד, שהאחד מהם היה גיבן, והוא היה האידיאליסט בין השניים. ודווקא הוא, האידיאליסט, בשל מצבו הגופני, מגיע לידי ייאוש גמור ומחליט לעזוב את הארץ. שלחתי את הסיפור לקובץ ספרותי “ילקוט”, שעמד להופיע בקיץ של אותה שנה.

שמחתי מאוד כשראיתיו בדפוס.

שמחתי לא ארכה הרבה.

שבועיים לאחר מכן הופיעה ב“הפועל הצעיר” רשימת ביקורת על הקובץ, חתומה בידי א' סוד, ובה, בין יתר הדברים, היו עשרים שורות, לא יותר מעשרים שורות, על סיפורי: “תשפוכת של סנטימנטליות”, “רעיון רדוד בלשון רדודה”, “מתן אינדולגנציה ליורדים”, “חידוש הרעיון הנפסד בדבר חלוקה בין פועלים ‘טבעיים’ לפועלים ‘אידיאליסטיים’”, “גילוי של אימפוטנציה רעיונית וסגנונית כאחד”, ובסוף, פנייה אל העורך: “מדוע נותנים לגרפומאניה כזאת דריסת רגל בקובץ ספרותי פועלי מכובד.”

עשרים וחמש שנים עברו מאז, ואני זוכר את הרשימה כולה על פה, מא' עד ת'. אלפי פעמים שיננתי אותה, אלפי פעמים צרבה כל מילה ומילה שבה את בשר לבי כשיפודים לוהטים באש, עד שכולה נחקקה בו ככתובת של קלון.

נעלתי עצמי בחדרי (כן, בדירה זו עצמה. ברחוב קלישר!). לא יכולתי לראות את אור השמש. מה הרהורים לא עברו עלי? המחשבה הראשונה היתה, כמובן, לשלוח יד בנפשי. ואחר כך, כאש בערה בי התשוקה לנקום. להרעיל, לרצוח. דמיונות של רצח אכזרי ביעתו אותי בלילות. שאלתי את עצמי מי הוא האיש שמסתתר מאחורי שם בדוי זה, “א' סוד”. את עצמי שאלתי, כי לא יכולתי לשאול איש, כי לא יכולתי לראות פני איש. כשהייתי יוצא לרחוב לרגעים, דומה היה לי כי מצביעים עלי, כעל טמא, מצורע. הלכתי בראש מושפל, בקומה שחוחה, חומק מעיני הבריות, מעין השמש, שגם היא כביכול לועגת למשבתי. ברור היה לי שאותו אלמוני הוא שונאי בנפש שהשנאה העבירה אותו על דעתו, כי איך יכול היה אדם בעל דעה צלולה, אובייקטיבית, להתעלל כך באדם שאין הוא מכירו. הלוא גם אם הסיפור חלש, גרוע, אין זו סיבה להשפיל כך את כותבו, לדרוס אותו, למחוץ אותו, מתוך תאווה סדיסטית גסה. העברתי לעיני את כל האנשים שהכרתי ולא יכולתי לזהותו ביניהם. הן לא עשיתי רעה לאיש. בגדוד לא היו לי אויבים, ובעיר, מעטים הכירוני. אולי מתוך קנאה, חשבתי. אולי כתב זאת אדם שהוא עצמו שלח סיפור לקובץ והסיפור לא התקבל. שום דרך לא היתה לי לגלות את האמת.

כתבתי מכתבים ל“הפועל הצעיר”, לעשרות. לא שלחתים. כתבתי וקרעתי. שום מכתב לא היה בו כדי לגול את החרפה.

אדם המותקף כך, הוא חסר הגנה. ככל שישיב מענה למחרפיו, כן ישים עצמו ללעג בעיני כול. וכשמטילים בך זוהמה, אתה חש עצמך מזוהם. החלאה כאילו דבקה בבשרי, ללא יכולת לנקותה מעלי. כאילו אכן טמא הייתי.

השנאה היא שטימאה אותי. חילחלה בי כרעל, העכירה את דמי. את עצמי שנאתי, את חדרי, את ספרַי. ואת הארץ שנאתי, הרחוב, האנשים העוברים בו. לא אחת חשבתי באותם הימים לעוזבה.

ואת העברית שנאתי! זו שהיתה חמדת חיי מנעורי. כמו אהובה שטימאו אותה, געלו אותה, הזנו אותה. מתוך מיאוס הייתי מסתכל בספרים, באותיות הכתובות. ואני, הן כבר הייתי מרכיב אותיות בידי. סַדָּר יד הייתי בדפוס “הארץ”, וכשהייתי מסדר מאמרים של דרויאנוב, לחובר, דיזנדרוק, צ’רנוביץ, ברקוביץ, נורמן, מתוך בחילה עשיתי זאת, כאוכל טרפה.

ואז –

שעה זו לא תימחה מזיכרוני.

יום אחד, לפנות ערב, שמתי פני אל הספרייה העירונית. נכנסתי וביקשתי את “ילקוט”. וביקשתי את אותו גיליון של “הפועל הצעיר”, ובפינה, מתחת ללוח השולחן, באין רואה, תלשתי את דפי סיפורי מן ה“ילקוט” ואת הדף שבו נדפס אותו מאמר, מן “הפועל הצעיר”, ואחר כך החזרתי את החוברות ויצאתי. ובאתי לביתי ואת דפי הסיפור קרעתי ואת הדף האחר הכנסתי בתוך “מעמקי החיים” של ברדיצ’בסקי.

וחמש שנים לאחר כך, באותו יום כשנכנס בפעם הראשונה יוסף ריכטר לחדרי בבית ההוצאה ושאל לשמי, עניתיו והדם הציף את פני: הוא יודע. הוא קרא. הייתי כפושע שהסתתר ופתאום התגלה. וכשדיבר, לא שמעתי מה דיבר, ולשוני נעתקה מפי. הצעתי לו לתקן דבר מה, אך אוזני לא שמעו מה שפי מדבר.

ובפגישה השנייה, שמעתיו פתאום מדבר על ברדיצ’בסקי! וברגע הזכירו את שמו – כאילו נתפסתי וגנבה בידי, או כאילו נגלו עקבות הפשע… הדם נחמר בי פתאום, הפחד רץ בי. עוד ימים רבים הייתי שואל את עצמי אם הוא יודע, אם קרא.

* * *

בשתיים, אמש, הטלתי עצמי על המיטה, כאבן. כל חיי עם יוסף סבבו בראשי, קדחו, קדחו, וצורבת בי הידיעה שאת עלבון החיים האלה לא אוכל עוד לגאול. שַמָש שלו הייתי, זה עשרים שנה, נושא כלים שלו, בן לוויה שלו, ואפילו שכר פרוטה, מתת יד המושמת בכפו של משרת עני, לא קיבלתי מידיו.

הכילי! אף פעם אחת, אף פעם אחת בכל עשרים השנים הללו, לא הודה בפני איש שאני הייתי זה שהצלתי אותו משגיאות לאינספור, מכישלונות לאינספור, מביזיונות. שאני הייתי זה שהוצאתי אותו מאלמוניותו, והבאתי אותו לעין הציבור, ועשיתי לו שם עוד לפני שראתה שורה אחת משלו אור דפוס –

ושאני, כן, אני הייתי זה שהצלתי אותו מן הביזיון הגדול ביותר, שאיש לא ידע עליו, כי הוא ייקבר יחד איתי.

האם אינני יודע – האם לא ידעתי כל השנים, לאמיתו של דבר, ורק ליבא לפומא לא גלי – שלא מתוך אהבה, ולא מתוך שכיבדני, עשה אותי ל“איש סודו”, ל“איש אמוניו”, לידידו היחיד", אלא להפך, מתוך שזילזל בי, שראני כברייה שאין צורך להתבייש בפניה אלא מותר לנצלה בלבד, גילה לי –

הו, הזוועה הזאת – לאה ברלין! צרור חייה העלובים, האביוניים, קופת המכאובים שלה. גם צרור זה כבד היה עליו מלשאתו, עד שהטיל אותו על שכמי: הנה, טול, טול ושא אותו עד בית הקברות, כי אני שעתי דוחקת עלי!

ואני, באיוולתי – גם אם לשעות, לימים בלבד – התפתיתי לחשוב שמתוך אמון, אמון נדיר, שהוא רוחש לי, רק לי, הוא מגלה לי את סודותיו האינטימיים ביותר…

לאה ברלין, מתוך עפרך זועק עלבונך עם עלבוני!

יוסף ריכטר. קרן אור בסגרירות חיי, אמרתי בלבי כשהופיע לפני, עם עיניו הבהירות, העמוקות, קומתו התמירה, האצילית, שלוח מעולם אחר, זר, צונן, אך רב קסם, אגדי, והנה יש טעם לקיומי, לא לריק הוא, אלא יעמוד באורו של יוצר גדול, ילווהו כלוות הלבנה את הארץ שמאורה בא לה ממאורו. אוכל שוב להיראות פני אנשים, לצאת ממאורת בדידותי ולדעת, יש טעם…

כן, ליבלונקה אני חב תודה. עוד לפני כן. שנה לפני כן, היה זה הוא שהוציאני מחדרי. לא ביקש שכר, לא החזיק טובה לעצמו. אף פעם לא הזכיר לי את עניין הסיפור, ומאמר ההשמצה, אך הוא ידע. ידע סיבת דיכאוני. ואני ידעתי שהוא יודע, דווקא משום שלא הזכיר. וכדרכו, סחפני בשמחת החיים שלו, ברוחב לבו, בכוח הוציאני, הביאני לבין הבריות, הכניסני לקפה “רצקי”, הושיבני בין הסופרים, כאילו לא היו דברים מעולם –

אבל ישיבה שפופה היתה זו. אורח לא קרוא. כלי אין חפץ. הייתי יושב ומקשיב לשיחותיה ולהגה והתבדחויותיה של חבורה זו מאנשי “יחדיו”, וקשישים מהם, ושחקנים, וציירים, וכל אותן שעות לא הייתי משמיע דבר, כי ללא חדול ניקרו בלבי, נקור ונקור, כציפור טרף בבשר החי, המילים מאותו מאמר, שוודאי כל אלה היושבים שם קראו וזוכרים אותו, ומתוך שחסים עלי אין מזכירים לי אותו – “תשפוכת מוגלתית”, “רעיון רדוד”, “משפטים בנאליים”, גרפומן, גרפומן, גרפומן…

לעולם לא אהיה עוד איש חופשי, חשבתי. חופשי לומר את אשר בלבו, חופשי להביע דעה, להתבדח, להחזיר שנינה כנגד שנינה, חופשי להסתכל עין בעין ביושב למולי, מבלי שיעכיר הזיכרון ההוא את ראייתי ומבלי שתציק לי עד מוות המחשבה מה חושב הלה עלי –

שהרי היה לי מה לומר. דברים בטלים נאמרו לרוב סביב השולחנות ההם, לא חשובים, שלא לעניין, מהם דברי הבל ושטות. וגם דברי בורות מדהימה – לא אחת חשבתי: כמה שוטים הם רבים מן הסופרים האלה ששמותיהם מתפרסמים בעיתונים המכובדים והם עושים רעש במלחמותיהם, מלחמות סרק – וכשמדובר על סיפור זה ומאמר זה, היה על לשוני לומר… אלא שבחרצובות היתה לשוני, וכשהייתי אומר, מגמגם הייתי, נכשל הייתי, ואומר מה שלא היה ברצוני לומר כלל, ושם עצמי נלעג, וחוזר לחדרי ואוכל את עצמי על שפתחתי את פי, או על שלא פתחתי את פי, על שאני נחשב שוטה בוודאי, או כלי ריק… שיבה זרקה בשערי מן המחשבות האלה –

זכורני, כשיצא הגיליון הראשון של “טורים”, והכול חגגו והשיקו כוסות ובירכו זה את זה, ושלונסקי תקע כף לכל אחד ואחד ואף לי –

הופיע אז שירה של לאה גולדברג, שעשה עלי רושם גדול ושורותיו חיות בזיכרוני עד היום:

ולידו סיפורו של נתן אלתרמן בשם “חטוטרת”, ובסוגריים: “איך אוהב הגיבן את החיים ואיך נעשה לאוהב חיים”, שכולו כמעט נחקק על פה בלבי מיד עם קריאתו, וכשתקע לי שלונסקי כף, אמרתי לו כי אמן גדול התגלה, כי אלתרמן הוא אמן של פרדוקס. “מדוע דווקא אמן של פרדוקס?” תמה עלי. ציטטתי לו את השורה: “הנה חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת”, ואמרתי שהאמיתות הגדולות ביותר צפונות בפרדוקסים כאלה, כמו “הוא אהב אותה מתוך החטוטרת”. שלונסקי ענה: “אמת חדשה? כולנו אוהבים מתוך החטוטרת! ואתה?”

כמו צליפת פרגול על עיני היה זה! הגיבן! – ננעצה מחט בראשי, לגיבן שלי הוא מכוון! כי לא שכח את הסיפור! ואת המאמר, כמובן!

ויצאתי. וככלב מוכה ברחתי לביתי.

אך מעת שהופיע יוסף, ואני, ראשי ולבי בתוך דפי סיפוריו היו נתונים – שהלוא בשמחה עשיתי זאת, בשמחה קראתי וחזרתי וקראתי, ותיקנתי והערתי, ועשיתי עמו ערבים ארוכים, ולילות שלמים, בשיחה ובדעה ובעצה, כאילו גם עלי נאצלה רוח יצירה – ידי לא היו ריקות עוד, ולא אסורות. אחר הייתי יושב אל שולחן בית הקפה, ב“רצקי”, ב“שלג הלבנון”, ב“אררט”, כי הוא היה עמדי, סיפוריו, יצירתו הגדולה, ומעיין שהיה סתום בי שנים רבות, נבע לקראתו, כל ידיעותי, כל גרסת ינקות שלי, כל מה שצברתי בתלמוד, וקבלה, ומדרש, וספרות –

אם כי ידעתי, כל השנים ידעתי –

כמה צדקה אתל! אסור היה לי ללכת לנשף היובל שלו! אסור! צריך הייתי לקרוע בשרי מעלי ולא ללכת!

* * *

תשע־עשרה שעות עברו מאז יצאתי מביתה. וכשאני מניח את עטי, באה הדממה ומקיפה אותי מכל העברים. אותה דממה שאני מכירה משנים. הדממה שאני זוכר יותר מכול. אויבתי ובעלת בריתי.

הדממה לבדה היתה איתי בחדר הזה מאז בואי הנה. באותם ימים ראשונים, כשכל מרחבי הארץ הבהירים, מן הגלבוע ועד יהודה, התקפלו לתוכו והתקדרו. באותן שעות של בין ערביים, כשלא הייתי מעלה את האור מפאת החיסכון, כי עבודה טרם נמצאה לי, והייתי יושב ליד השולחן ולועס פת יבשה עם זיתים, ואחר כך בערב, כשאני פותח ספר – יעקובסן, או פייר לוטי, או פוגל, או ברנר – וקורא בו, ושרעפי נסים אל בין הצללים. ובימים שהייתי חוזר מבית הדפוס, עייף, מדוכא, חולץ את נעלי הכבדות, שנשארו לי עוד מימי העבודה במסילה, ואפילו לקרוא לא היתה בי רוח –

ובאותם ימים כשהיתה דממה זו לוהטת על בשרי ומריצה בי שדים של אש, לאחר אותן עשרים שורות של שיפודים מלובנים –

בא הייתי לעתים מבית אחד העם, שם הייתי מעיין בספרי קבלה עתיקים, מדליק את האור – תקווה נואלת נכמרת בי, שמא נס, ומשהו לא צפוי… אך רק היא, הדממה הדמומה הזאת, מילאה את החדר כולו, ואני איתה, ובתוכה, והיא על הכתלים, על המיטה, על גבות הספרים –

בורח הייתי ממנה – למסיבות “עונג שבת” ב“אוהל שם”, לעצרות, להלוויות, לקונצרט או תיאטרון, לבית הקפה – וחוזר ובורח אליה. תמיד היתה שם. לעתים מצפה לי כנועה, לעתים אורבת לי כאויב.

כמו באותם לילות שלאחר פגישותי עם יוסף. או באותן שנים כשהיה מעבר לים. שנאתיה אז, כי היא לבדה הזכירה לי את אשר ביקשתי להשכיח.

אני הזדקנתי, והיא נשארה כשהיתה. ללא גיל.

לפני שנתיים, לפני שנתיים בלבד התקנתי לי טלפון בביתי. כמו סם נגדה.

יכול אני למנות את מספר הפעמים שהצטלצל. מבית ההוצאה צילצלו, או ממרכזיית הטלפון עצמה.

כמו חיית בית משותקת רבץ בפינה.

לעתים יושב הייתי ליד השולחן, מעיין בספר, או רושם את רשימותי ואוזני כרויה אליו: אולי יתעורר לרגע ויעיר אותה, את הדממה. אולי ייזכר בי אי־מי, אי־שם. לעתים, בימי מצוקה, יושב הייתי על הכיסא, שעות שעות, באפס מעשה, ועיני לטושה אליו – “היתעורר המת?”

יש ושבועות היו עוברים ללא צלצול אחד.

גם אותו ניצחה, הדממה הזאת, בדרכה, הסבלנית, העיקשת.

את כל הרעשים ניצחה, את כל השמחות, את כל הצהלות! זכורני: יום העצמאות הראשון, ומן הרחובות הקרובים והרחוקים עולה קול השרים והרוקדים והמריעים והצוחקים, וקול התפצחות הזיקוקים וכרוזי הרמקולים, ואני לבדי בחדר, כי אין את לבי לצאת – והיא חזקה מכולם.

טלפון מחריש. עד עוין לעליבות חייך!

* * *

עלי להודות: קינאתי לו, וקינאתי בכל מי שהיה בקרבתו. קינאתי באולגה אשתו, ובלאה ברלין קינאתי, וביבלונקה, ואפילו באותה “פילגש ספרותית”, מרגרט ליפמן, שאחריה הלך כדי ליהנות מכספה ומחסדיה, עד מעבר לים, עד אמריקה! כולם היו בני מיצר לי!

יבלונקה הטוב והמיטיב, הגלוי ונדיב הלב, שתמיד נחלץ לעזרתי, שמעולם לא הפיל שערה אחת משערות ראשי ארצה! אילו ידע כמה רעות חרשתי עליו, כאן בדממת החדר הזה, באותם ערבים כשידעתי שהוא נפגש עם יוסף והשמחה שורה ביניהם בהתרועעות ובגילופין! כאילו גזל ממני את המלוכה, רעי הטוב ממני! – כאילו בגללו הודחתי מן הטרקלין אל חדר המשרתים! ישבתי כאן ואכלתי את מררתי, וחיטטתי במוחי כיצד דחק את רגלי – כאילו אשמתו היתה זו! – ומדוע ביכר אותו יוסף על פני לספר לו על ימי הגדוד, שהרי אף אני הייתי שם, שנים הייתי שם, וידעתי כל מה שידע הוא! וזממתי איך להפריד ביניהם…

וקינאתי באולגה, שאותה כיבדתי ואת אצילותה הערצתי, ופעם, כש“נעלם” מביתו לארבעה ימים – ואני לא ידעתי אז על פרשת האהבה שלו ובדאגתה קינאתי, כאילו היתה זו זכות יחיד שלי. נסעתי אז לירושלים כדי לחפש את עקבותיו, והלכתי לפנסיון של גברת לזרוס, שמא הוא מתבודד שם, ומשלא מצאתיו –

הריצה הזו ברחובות ירושלים, כרדוף אמוק! מבית קפה לבית קפה, מ“עטרה” ל“טעמון” ומ“טעמון” לרחביה, ומרחביה לקריית שמואל, נכנס, סוקר במבטי את פני היושבים, שואל את המלצרים, יוצא ומשוטט בעיני בין העוברים ושבים ברחובות, הזיעה נוטפת ממצחי, ואחר כך –

ואחר כך, ביודעי שהוא מכיר את ד"ר לנדאוור ואת פריץ קאופמן, שאיתם עמד בקשרים – לא בושתי לרוץ גם אליהם! מצאתי את כתובותיהם וכיתתי רגלי אל בתיהם וצילצלתי בפעמון הדלת –

למשוגע חשבוני. לאיש חולה.

כן, איש חולה הייתי.

וכשישבתי עם אולגה בביתה, בערב, והוא טרם בא, ואני מקשיב לדבריה, מנסה לנחמה, היו כל חושי מחודדים אל כל רחש, כל אוושה, כל חריקת צעדים במדרגות, וכשהופיע, בחצות – הלוא ליפול על צווארו רציתי!

זכורני, שעת בין השמשות, במרתפה של לאה ברלין, באחד מימי חוליה האחרונים היה זה, ואני יושב מול מיטתה, והיא דיברה, כמתוך הזיה, על אהבתה ליוסף דיברה. סיפרה על טיוליה עמו, ואיך למדה לאהוב את הארץ דרך עיניו ו“דרך פעימת דמו מכף ידו אל כף ידה”. איך פתאום היתה צולחת עליו רוח של משובה והיה אומר לה, סתם כך, בצהריים, בואי ניסע לכינרת, והיא היתה נגררת אחריו כילדה, ונוסעת עמו באוטובוס עד טבריה, והיו מטיילים יד ביד על שפת האגם למרחקים, עד מגדל הגיעו פעם, ובזים לסכנות וחוזרים אחר חצות, בטקסי ערבי… ומתוך כמיהה חלומית סיפרה על אותה שעה של דמדומי שחר כששניהם משוטטים לבדם ברחובות תל אביב השרויה בתנומה, כשהבתים הלבנים מתערטלים מצלליהם, ו“עפעפיו, כעפעפי השחר עצמו, רואים את העולם כמו אדם הראשון את מעשה בראשית”… ועל טיוליהם לירושלים סיפרה, על שיטוטיהם בסמטאות העיר העתיקה וסקרנותו הבלתי נרווית, והתפעלותו הנערית מכל מראה חדש, והדרך לבית לחם שאותה עשו ברגל, כשהיה “כמו דוד החוזר לבית ישי, אל עדרי השיחים של נעוריו”… ואיך יום אחד אחר הצהרים נכנס אליה והקים אותה ממיטתה ומשכה אחריו לנסוע איתו לזכרון יעקב כי הכרח היה לו לברר פרט מסוים על מראה היקב הישן, ואיך בטיילם בזכרון יעקב ובדרך לשפיה, סיפר לה “אגדות שלא היו, מזמנים שלא היו”, והיא היתה מכושפת ממנו כי “הוא עצמו היה אגדה עברית־צפונית, והרי דבר זה הוא בלתי אפשרי, בלתי אפשרי, זמן שלא היה!”… שעות האושר של חייה הדועכים…“אושר של דמדומים שותתי דם”, כפי שכתבה באחד משיריה… ואני יושב ומקשיב, ומקשיב, ובתוכי…

פעם, בעלותי לביתו בראשית הערב, ירד משם במדרגות צעיר בהיר שיער, כבן עשרים, עשרים ושלוש, לא ראיתי את פניו. ופעם אחרת בצאתי משער החצר, ראיתיו שוב, על המדרכה, פוסע לעבר הבית. המתנתי. ראיתי איך הוא נכנס בשער ואחר כך למבוא המדרגות. ופעם שלישית, יצא מן המבוא וספר בידו, וכשעבר על פני, נעצרתי בבהלה, בנקיפת לב נוראה: יפי הנעורים המכאיב! ויוסף לא סיפר לי דבר עליו.

בלילות היה הצעיר הזה מופיע בחלומותי. עצב נורא. כיליון.

היקרעותו מעלי. יציאתו הפתאומית את הארץ מבלי להיפרד ממני, מבלי להודיעני דבר. כמו בגידה. חודשים לא ידעתי לאן אוליך את בדידותי, מה אעשה, היכן אשהה. הייתי נכנס לחדרי ומיד בורח ממנו, ומשוטט ברחובות ובורח גם מהם. חוסר מנוחה נורא. ימים ריקים ותוחלת ממושכה למכתב, לאות כלשהו.

מותה של אולגה זיעזעני, כן. אבל לאחר שבועיים או שלושה השתכחה מלבי. צער האבדה שאיבדתי אני היה גדול מזה.

התנחמתי בכך שאמרתי בלבי כי מאמר ההתקפה של רוזנטל עליו, שדיכאהו כל כך, הבריחו מן הארץ, וכשיתאושש מדיכאונו, יחזור. האמן לא יכולתי שאותה פוחזת היא שלכדה אותו ברשתה. כמה זילזל בה בהיותה כאן!

אותו מאמר, “זמזומים זולים בחלל ריק”, ציערני, כן, כי כתוב היה מתוך רשעות, ורשעות זו השתיקה בצעקנותה גם את מעט האמת שהיתה בו. אך גם הרגשה אחרת התגנבה ללבי, חייב אני להודות בכך. ההיה זה ראש נחש של יצר רע שהיה מוסתר בתוכי נגד ריכטר? רצון כמוס להראותו כי לא לעולם חוסן? להכפיף מעט את גאוותו? למעט את קומתו, שלא תהיה גבוהה מדי מעל לקומתי? או אולי –

אני זוכר את השעה ההיא, כשפתחתי את העיתון ביום ו' בבוקר וראיתי את הכותרת הגדולה, הצועקת. לרוחב שישה טורים, וכבר מן המשפטים הראשונים, שהחלו בלמדנות מאופקת שבישרה סערה גדולה, ראיתי את הקטילה הצפויה… קראתי, ובקודקודי – כמו כאב קהה – הזיכרון של המאמר ההוא, של עשרים השורות ההן. וככל שהמשכתי לקרוא, הכאב הקהה הזה כאילו התרפס, התרכך, זו הפעם הראשונה לאחר כשמונה־עשרה שנה, ומפעם לפעם, תוך כדי קריאה, לחש בי קול: מקצת אמת יש בזה, מקצת אמת… ויחד עם זה חשתי גם רוגז, גם התקוממות על עוול, גם צער על הצער שייגרם לו…

רק כחצי שנה לאחר נסיעתו – והיה זה כבר לאחר שהייתי נפגש עם אתל – הגיע מכתבו הראשון. “אביתר יקירי”. ושאגבה בשבילו חוב של שלושים וחמש לא"י מגורביץ… כאילו לא היו כלל אותם חודשים של אכזבה, וציפייה, וכאב, וריקות. כאילו לא היתה כלל אולגה! כשסיימתי לקרוא את המכתב, מחצתי אותו באגרופי וצווחתי בתוכי: ריכטר, אינך בן אדם כלל! אין לך לב בחזך! אינך ראוי שאמליט אנחה אחת בגללך! בכור שטן אתה, וייקח השד אותך ואת סיפוריך!

הטבע הארור שבי! הטבע הארור הארור הזה, שאתל לא יכלה להבינו כלל!

כי סלחתי לו. משהחלו מגיעים הדפים של פרקי הרומן, והסיפורים, סלחתי ושכחתי הכול. חזרתי ומצאתי את עצמי בתוכם. חזרתי וחייתי עמם ובתוכם. שוב הייתי איתו, ועם גיבוריו החזקים ועם המילים העבריות ועם צירופיהן הנפלאים, כמו ציפורים אגדיות. השקעתי עצמי בתוך הדפים האלה וקראתים שוב ושוב, ותיקנתי והערתי, ושלחתי אליו –

הזהרתיו, כמה פעמים, שישאיר העתקים בידו מכל כתב יד שהוא שולח אלי, כי דרכי הדואר משובשות היו באותם ימים של מלחמה בארץ.

וכשהופיע “היום השביעי”, היה זה חג לי. כן, למרות הכול –

* * *

ידידות קשה היא זו, ביני ובין אתל. קשה כאבנים.

נפגשנו בבית ברנר.

היה זה אז, באותם ימים ריקים ונבוכים כשלא ידעתי מה אעשה בעצמי מחוסר מנוח. החילותי מבקר בכל שבת בבוקר בשיעורי האגדה שבבית ברנר. שיעורים שלא הצטיינו בעמקנות יתרה או בלמדנות יתרה, אלא שלא יכולתי לשאת את בדידות חדרי בשעות שבת לפני הצהריים. ישבתי דרך קבע בשורה השלישית בצד, ודרך קבע ישבה היא לידי. כשהיינו יוצאים מן ההרצאה, היינו מחליפים דעות בינינו בעניינים שדיבר בהם המרצה. מלווה הייתי אותה עד פינת הרחוב, ושם היינו פורשים איש איש לדרכו, היא לצפון ואני לדרום. לא למדנית היתה ולא ידענית, אבל תמיד היו לה הערות נבונות, והיא הביעה אותן בביטחון שמתוך ניסיון חיים אישי, ללא אותו רתת שיש להדיוטות בפני גדולים. נעים היה לשוחח עמה.

שבת אחת, לאחר שיעור על “מעשה החולדה והבור” שבמסכת תענית, הפלגנו בשיחה והתלוויתי אליה חלק מדרכה. כיוון שלא התמצה העניין, ושנינו היה עוד עם לבנו לומר דברים, אמרה לי,:אם אין לך מה לעשות, לווה אותי הביתה." אמרתי ששעת צהריים היא זו וצריכה היא ודאי לאכול. אמרה: “תמיד יש לי יותר מלאדם אחד, הגם שאני חיה לבדי.” הלכתי עמה לביתה.

אמרה שאגדה יפה מאוד היא זו, “מעשה החולדה והבור”, אלא שאין לה שורש במציאות, כי מימיה לא שמעה על אדם שנענש בידי שמים על הפרת אמונים. אמרתי לה שאין האגדה אלא משל, ומה שבמשל הוא עונש מידי שמים, אפשר שבמציאות הוא עונש מידי עצמו, ייסורים הבאים על אדם בשל הרגשת אשם שלו. אילו כך היה הדבר, אמרה, היתה מאמינה. אמנם יש ייסורים כאלה, אלא שבאגדה זו, האיש נענש במות שני בניו, שהאחד נטרף על ידי חולדה והשני נפל לבור, בבחינת “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”, וזהו מין עונש שיכול לבוא רק מידי שמים, כגזרה של חוק עליון, ולא חוק פנימי, שמתוך הנפש. אילו היה אותו אדם לוקה בצרעת, למשל, ונרפא מנגעיו לאחר שחוזר לאותה ריבה, היתה זו אגדה שכולה אמת. ואשר למכות מידי הגורל, עד כמה שהיא יודעת, לא הבוגד אלא הנבגד, הוא המוּכה.

ליוויתיה לביתה גם בשבת השנייה ובשבת השלישית, וארחתי לה לסעודת הצהריים, ושוב היינו מדברים באותם עניינים, של חטא ועונש, התערבות ההשגחה, תשובת אלוהים לאיוב וכיו"ב, וסיפרתי לה על גלגולי מוטיב “החולדה והבור” בקבלה ואצל ברדיצ’בסקי ועגנון וכו'. אחר כך סיפרה לי פרשה מחייה באותו עניין: בהיותה בקיבוץ קלוסובה בפולין, היה לה חבר. יחד עלו ארצה ויחד עבדו במפעל רוטנברג בנהריים, הוא בבניין והיא במטבח הפועלים. בכל יום שישי היה הוא נוסע לחיפה לעשות את השבת בבית אחיו וחוזר ביום ראשון. היא, שלא היו לה קרובים, היתה נשארת בנהריים. חסכו משכר עבודתם והכניסו לקופה של ההסתדרות כדי להקים להם בית בקריית חיים. כשתיגמר בניית הבית, אמרו, יינשאו זה לזה. יום אחד לא חזר מחיפה והודיע לה באמצעות חבר, שנשלח על ידי “סולל בונה” לעבוד בעזה. חודשיים לא שמעה ממנו דבר. כשנסעה אל אחיו בחיפה להיוודע על שלומו, השתומם שאין היא יודעת שנשא אישה… ואותו אדם, סיפרה, הוא עכשיו ממנהלי “סולל בונה”, ויש לו שתי בנות ובן, וחי באושר ובשלום, ללא שום עונש, לא מידי שמים ולא מידי עצמו.

ללא מרירות סיפרה זאת. כמביאה ראיה שכך דרכו של עולם.

לימים כשהתהדקה ידידותנו, הייתי בא לביתה בכל יום שישי לפנות ערב וחוזר לביתי בשבת אחר הצהרים.

ידידות של חלכאים. אבל אני הייתי מר נפש על גורלי והיא עם גורלה השלימה, ללא טינה.

דורכים היינו על ארץ אבנים. אני לא הייתי נוח לה והיא לא היתה נוחה לי. בחומרה נהגה עמי. גלויה וישרה היתה משתפנק אותי, או תחניף לי. פעם כשאמרתי לה ברמז על רצוני המודחק, משכבר הימים, לכתוב, אמרה: אתה אינך צריך לכתוב, אתה צריך לחקור. בכאב בלעתי זאת, ובעומק לבי… לא, לא, אינני יודע… תמיד היתה אומרת לי אמיתות שמפניהן יראתי, או הסתתרתי.

עין חדה היתה לה. הו, כן.

כשחזר ריכטר מאמריקה ונסעתי לחיפה להקביל את פניו, לקחתי את אתל איתי. אולי משום שחששתי כל כך מפני הפגישה ונזקקתי לחסותה. אולי כדי להראות לו שאין הוא היחיד בחיי, ושלא בודד לגמרי הייתי בהיעדרו ולא בודד אהיה בחזרתו. חששי התבדה. עם רדתו מכבש האונייה, חיבקני ונישקני, ודמעות עמדו בעיניו. הצגתי בפניו את אתל, והוא לחץ את ידה ובירכה בנימוס. אחר כך המתנו עמו עד שתגענה מזוודותיו. נבוך היה. התבונן סביבו ואמר: “שוטרים יהודים, סבלים יהודים, כולם יהודים… מוזר…” ונשא עיניו אל השלטים העבריים, אל סמלי המדינה. דומה היה כאילו הוא מסתכל בתמונה שפרטים רבים בה נמחקו או זויפו, והוא תוהה שמא רומה. רגעים אחדים עמד כך, תוהה, מתבונן, משיט מבטו על פני האנשים המתרוצצים על הרציף, אחר כך פנה אלי ושאל לשלומי. עניתי לו תשובה של סתם, והוא לא הוסיף לשאול. אף לא שאל על הנעשה בארץ, או על מי ממכריו, וכשדיבר התלונן על סדרי ההורדה, על הדוחק שעל הסיפון, על הצעקות, גסותם של פקידי מחלקת העלייה, וכד'. ליווינו אותו שנינו אל האשנבים השונים שבאולם הנוסעים וסייענו לו במילוי הטפסים הרבים והחתמתם, וכשהגיע תורו לשלם, אמר לי שיש עמו רק כסף אמריקני וביקשני שאשלם בשבילו ויחזיר לי. בחפץ לב שילמתי את דמי התעודות, המס והמכס, שש־עשרה ל"י.

כשנשארנו רק לבדנו, אתל ואני, אמרה לי בחיוך: “תראה שלא יחזיר לך.” כעסתי עליה: שעת פגישה זו, שציפיתי לה שנתיים וחצי אעכיר אותה בחשבונות? ומניין לה? מניין? הן אינה מכירה אותו כלל!

נשאנו את מזוודותיו אל המונית, נסענו עמו לתל אביב והבאנו אותו אל בית המלון. גם את דמי הנסיעה שילמתי אני, והוא לא אמר על כך דבר.

כל אותה עת, למן הרגע שהצגתי בפניו את אתל ועד שנפרדנו מעליו, לא פנה אליה. כשדיבר, אלי דיבר.

כשנפרדנו מעליו, שוב אמרה לי אתל: “תראה שגם את דמי הנסיעה לא יחזיר.” בלבי ידעתי שאמנם כך יהיה, אבל רגזתי עליה. “הלוא ראית שאין לו!” אמרתי. “יכול היה להחליף כסף, כמו כל הנוסעים,” אמרה.

כמובן, את החוב “שכח”. והיא עמדה על תכונה זו שבו.

וכן עמדה כבר אז על תכונות אחרות שבו. איך אפשר, אמרה, שאדם שיצא את הארץ לפני המדינה וחזר אליה בתוך המדינה, והמלחמה אך הסתיימה, לא יביע פליאות כלשהן, התרגשויות כלשהן, וכל הדרך הארוכה מחיפה לתל אביב ידבר רק על ענייניו. הגנתי עליו. אמרתי שאת רגשותיו הוא כולא בלבו, וסיבות הרבה יש לו להיות עצור מלהביעם. “הארץ זרה לו,” אמרה, “אינני חושבת שהיה אי־פעם אזרח בה. היא קטנה לפי מידותיו.”

ולימים היתה מוכיחה אותי על עיוורוני ומפצירה בי שארחק מעליו, שאין הוא דורש את טובתי.

בייסורים הייתי רב עמה עליו. מענה את עצמי.

שהרי ידעתי, בתוכי ידעתי.

לעתים, כשהייתי בא עליה, דומה היה לי כאילו אני מטיל לתוך רחמה את כל הטינה, כל המרירות, שהצטברו בי כלפיו.

קן תקוותי הנידחות. ביתה…

החדר המבהיק בלובנו, שחמימות של בית אבא אמא בעיירה שרתה בו: המפה הלבנה, שני פמוטי הכסף על הארון, מכונת התפירה “זינגר” העטופה תכריך עם רקמת חוט זהב של שני חתולים זה כנגד זה, מלאכת ידיה, תמונות הצלליות של “חלוצים” על הקירות, קסת דיו עם גמל עץ הזית של “בצלאל”, אמתחת המכתבים הרקומה, הכר הרקום, רקמת חייה הצנועים של אישה עובדת, בודדה, יוצאת לעבודת יומה במטבח הפועלים, חוזרת ועושה את קניותיה בצרכנייה, מכינה את ארוחתה וממרקת כל כוס, כל צלחת, עד שהן מבריקות כאספקלריה, יושבת וקוראת שופמן בערב, את “דבר הפועלת”, אוספת אצל השכנים בגדים בשביל המעברות, לא רוטנת, לא, אופפת עצמה בשלווה חגיגית למחות את עלבון חייה.

רק הסמבטיון שבחזי חילל את שבת ביתה.

לריב את ריבי קמה. לריב אותו עמי.

ואני, מה רבתי עמה, אם לא את ריבי איתו?

* * *

אילו ידעה! אבל גם זאת לא סיפרתי לה. נשכתי את שפתי ולא סיפרתי. והעלבון צורב את לבי, צורב…

כשישה חודשים לפני שובו, והיה זה לאחר שהתלבטתי לבטים נוראים עם עצמי, הרהבתי עוז בנפשי ושלחתי לו לאמריקה כתב יד של סיפור שכתבתי, “שולקה פומרניץ”, חמישים ושניים עמודים.

כשמונה שנים היה עמי כתב יד זה, וכל אותן שנים הייתי מעבדו וחוזר ומעבדו, ולפחות חמש פעמים כתבתיו מחדש. מתחילה עד סוף. היה זה על בחור ישיבה לשעבר, מירושלים, שנעשה פועל דפוס בעיתון חילוני בתל אביב, ותיארתי בסיפור את “החיים הכפולים” שהוא חי: מחד, כפועל בין פועלים בתל אביב, חבר הסתדרות, מעורב בין הבריות, נוטל חלק בוויכוחים פוליטיים, מתיידד עם חלוץ שעזב את עין חרוד ועם מרקסיסט שרוף שונא ציון; ומאידך – כל עת שהוא בא לירושלים, לביתו [206] בימין משה, הוא חוזר לחיק יהדותו, מכורתו, ערש געגועיו וכיסופיו. בשני העולמות הוא אזרח ובשניהם זר, ונידון להיקרעות פנימית שאין לה איחוי, וכך הוא מתפורר והולך עד סף השיגעון. כשמונה שנים עבדתי על סיפור זה, כשאני מניחו, נואש ממנו, חוזר ונוטלו כעבור שבועות או חודשים, הופך בו והופך בו, קורע, מוחק, מתקן, חוזר וכותב, ומה שהיה תחילה כמאה ושלושים עמודים הצטמצם לבסוף לחמישים ושניים.

בדחילו ורחימו שלחתי את כתב היד לריכטר וצירפתי לו מכתב ארוך של התנצלות על שאני גוזל מזמנו היקר, וכן כתבתי על היסוסי הרבים ועל ידיעתי שיש בו הרבה פגמים וחולשות, ולא ביקשתי ממנו אלא שיקרא את הסיפור ויביע דעתו עליו, והשבעתיו שיהיה גלוי לב עמי, תהיה האמת קשה כאשר תהיה, ואני שום טינה לא תהיה בלבי עליו אם יפסול אותו מכול וכול, רק אסיר תודה אהיה לו על כנותו.

היה זה לאחר שזה שנה וחצי הייתי מקבל ממנו לשיעורין את פרקי הרומן שלו ואת סיפוריו, אחת לשבועיים בערך, קוראם אות לאות, מציין את הדברים הטעונים תיקון בהם, ביטויים, מילים, לעתים אפילו טעויות כתיב, ושולח לו את הערותי והצעותי, וטורח בשבילו בהוצאה בענייני הדפוס וההגהות והחוזים והחובות…

במכתב שקיבלתי ממנו לאחר זאת, המכתב שציפיתי לו בחיל ורעדה – כמעט נחליתי מציפייה זו – לא הזכיר כלל את הסיפור או את מכתבי בעניינו. הודה לי על הערותי על הפרק ששלח קודם לכן, הערות שהכנסתי באותו צרור דואר עצמו, וחלק עלי בעניין “חשיפים”, אם שרוי לומר “חשיפי כבשים” או…

מוכה תדהמה הייתי. לא הבנתי. לא האמנתי!

אחר כך אמרתי בלבי: ודאי לא הספיק לקרוא, על כן גם לא הזכירו כלל. לאחר שיקרא, יכתוב.

גם במכתב הבא לא הזכירו. גם לא בשלאחריו. שלחתי סיפור על פני המים, וצלל כאבן לתהומות.

ועדיין ציפיתי. אמרתי: שקוע הוא עתה בסיפורו שלו, ואפשר שקריאת סיפור אחר, מתוך חובה להוציא משפט עליו, עשויה להסיח את דעתו. ודאי הניחו עד שיתפנה.

ולא הזכרתי לו.

מתוך יראה לא הזכרתי.

וכתבתי לו בענייני סיפוריו והוא השיבני, ועל סיפורי – אף מילה.

ולעתים, כשראשי היה נתון בתוך דפי כתב יד שלו, כשעיני חורשת בשיטי האותיות של יריעותיו, הייתי משליך עטי מלפני וזועק: תיפח רוחו של אותו עריץ, למה אני מכלה את כוחי עליו, למה אני מכהה את מאור עיני עליו, למה אני עבד כנעני לו?

אך ככל שחלפו השבועות והחודשים, כן גם יצאה רוח הרוגז ממפרשי. אמרתי בלבי: כדי לא לפגוע בך לא השיב לך, כדי לא לגרום לך עוגמת נפש, מתוך שחס עליך, מתוך שנזהר בכבודך… שהרי אמת היא…

כמעט ארבע שנים עברו מאז שובו מאמריקה, ופעמים אינספור התראינו מאז, ואף לא פעם אחת… לא פעם אחת…

ואת כתב היד זרק ודאי לאשפתות…

הה, “מה נעלה יותר – לשאת באורך רוח חִצֵי גורל אכזר, אבני מרגמותיו…”

* * *

עניינים קטנים, “קטנוניים”, כביכול. אך כשאני נזכר בהם, הדם מציף את ראשי וכולי צועק חמס.

במשך שנים, כשהיינו נפגשים בבתי קפה, הייתי אני משלם בעד שנינו, תחילה, מתוך שידעתי שהוא דחוק, אחר כך משום שאמרתי לעצמי שראשו בעננים, ולבסוף מתוך הרגל. הוא לא היה מוחה בידי, ואני לא הייתי מדקדק. עניין של פרוטות, אמרתי, ואני, שמשכורתי קבועה והוצאותי מעטות, מה מני יהלוך? אפילו כאשר מתוך פיזור נפש היה פותח את ארנקו לשלם, הייתי מזדרז ומקדימו. כשהיה נכנס בי הרהור של ספק, הייתי משתיקו ואומר: אתה הנהנה ואתה המשלם.

כששהה באמריקה והייתי משגר לו דרך קבע צרורות של כתבי ידו המתוקנים וצרורות של הגהות, ותמיד בדואר אוויר כדי לקצר את הזמן, הצטרפו ההוצאות כדי סכומים ניכרים של כמה עשרות לירות. מעולם לא עלה בדעתי לתבוע זאת ממנו.

ובושתי, כן, בושתי להזכיר לו שיחזיר לי מה ששילמתי בעדו בנמל, ודמי הנסיעה, והוצאות שונות ומרובות שהוצאתי עוד לפני כן ואחרי כן בקשר עם שכירת הדירה בשדרות בן ציון…

לפני כארבעה חודשים, כשהלכנו יחד ברחוב בשעת הצהריים, ראיתי בחלון ראווה של חנות ספרים חוברת חדשה של “אורלוגין”. כיוון שלהוט הייתי לקוראה, אמרתי, ניכנס ואקנה אותה. כשפתחתי את ארנקי, ראיתי שהוא ריק. ביקשתי ממנו להלוות לי חמש לירות. הוציא את ארנקו, הלווה לי, וקניתי.

כשנפגשנו שנית, השתכח ממני הדבר. ישבנו כשעה ושוחחנו על סיפור חדש של הזז שהופיע באותם הימים, וכך השתכח ממני. כשקמנו להיפרד זה מזה, אמר בחיוך ובזקיפת אצבע: “שכחת – חמש הלירות!”

הה, תחת שלוש רגזה ארץ – שבוע ימים הייתי חולה לאחר זאת. עד היום חולה אני –

* * *

מעולם לא העלינו על דל שפתינו את המילה “נישואים”. גם בדעתנו לא עלתה. קשר. מעין מחתרת. מפלגה של שניים. לעתים היתה באה לביתי לשעה. אפילו לא מתיישבת. עושה איזה סדרים בחדר, שוטפת את הכלים, מוכיחה אותי על דא ועל הא ומסתלקת. לעתים היינו יוצאים יחד להרצאה או לתיאטרון ואחר כך מטיילים, על שפת הים, על שפת הירקון, שותקים, מחליפים דעות. שנינו עברנו את מחצית חיינו.

ביום שישי בערב, על מרפסת ביתה, בחצי חשכה, יושבים ופנינו לרחוב, שעות, שעות. על פוליטיקה, ספרים. ועל פולין. עיירתה, עיירתי. המשפחה, החלוץ. צללים, צללים.

אחותה, שר’קה, שריד יחיד. התחבאה בכפר. הגיעה ב“אקסודוס”, מקפריסין הגיעה, והלכה לרמת הכובש. לפעמים היתה נוסעת אליה. חוזרת ומספרת: חיים הרוסים. חורבה.

ידידתי, אתל. ידידתי ואשת ריבי.

* * *

שוב לילה. הדממה. הבדידות. מחר יום א', אגש לבית המרקחת.

המסתורין האלה, חיי.

בן חמישים ושלוש אני היום.

כל ימי בתוך אותיות עבריות. השעות, הרגעים. עוד מילדות. כתבי הקודש בדפוס האלמנה והאחים ראם, ואחריהם “מורה הסגנון” מאת י“ח טביוב, הוצאת “תושיה”, “עם דוגמאות ופרקי שינון רבים לשימוש המעשי”, והשיחות שבו, הו, השיחות שבו – “מה חפצך, אדוני? במה אוכל לשרתך? – אני חפץ לקנות לי תשמישי כתיבה שונים, ויוגד לי כי בבית מסחרך אמצא כל צרכי, ואקווה כי לא תרבה במחיר סחורתך… תן לי גם שישה עטי עופרת ושש ידיות לעטים… גם קסת שפלה ורחבה ומנגב דיו…” והדוגמאות מ”משלי אסף" ליצחק סטנוב ומ“חזון למועד” לבנימין מנדלשטם, והתרגומים לרוסית ולאשכנזית… ו“מורה נבוכי לשון” מאת אהרן יעקב שפירא, ורשה תרס“ט, “בו באו כל השגיאות נגד חוקי הלשון המצויות בספרותנו, שיכלו ללמוד מהן על כל היוצא בהן” – “מחט קטנה” ולא “מחט קטון”, “הנר כבה” ולא “הנר נכבה”, העז פניו” ולא “העיז פניו”, והקדמתו של יהושע שטיינברג – “ומי ייתן והיתה לנו השפה הזאת, שפת נביאינו לשפה מדוברת בפינו גם בהליכות החיים וענייניהם”… ו“תורת הניקוד” בהוצאת “תושיה”… ו“מבוא אל מקראי קודש” של יהודה ליב בן זאב, שנדפס בווינה ב־1810, באותיות רש“י ובאותיות מתויגות… וכל כתבי דוד פרישמן ומבחר תרגומיו בהוצאת “מרכז”, “כה אמר זרטוסטרא” הנפלא, בניקוד קטן מעוטר במסגרות ירוקות, דפים כערוגות שושנים, כערוגות הבושם; וכל כתבי י' דומשביצקי, הוא ברשדסקי, באותיות משוטטות כנמלים, משוטטות וצובאות על הלב ומתפזרות ויוצאות לדרכן… ומהדורת היובל של יל”ג, באותיות גדולות, בהירות, גדודים יוצאים חוצץ… ו“שבט יהודה” לרבי שלמה אבן וירגה, בהוצאת “טרקלין”, ורשה, באותיות צפופות, אפורות, נדכאות תחת יגונן… ו“הסגנון העברי”, עם דפיו הגדולים, כפולי הטורים… כל התום והמסירות של עמנו, כל אמונתו בחיים ותקוותיו, תקוות עני… ואחר כך, בארץ, “כלפי תשעים ותשעה” של אורי צבי גרינברג, בהוצאת “סדן”, בעטיפת נייר חומה ובאותיות טרוטות, ו“אנקריאון על קוטב העיצבון” שלו, בעטיפתו השחורה, האבלה, ו“כוס קטנה” וצנועה של אלישבע, ושלונסקי, ובת מרים, וספרי ברנר, וולפובסקי, והוצאת “מצפה”… מיליוני אותיות, מיליוני אותיות, רוח באנוש, רוח בעם, רוח בעמים…

ולימים, כשאני כפוף עליהן, ראשי ועיני בתוכן, קורא ומגיה, מתקין יו“ד שהתחלפה בו”ו, רי“ש שהתחלפה בטי”ת, אל“ף שהתהפכה, נו”ן סופית שהשתרבבה, שי“ן שנסתמה, ל' שנפל דגלה, גימ”ל שהתקפחה רגלה, ה“א שחטאה, דל”ת שהתרוששה, בי“ת שהיטשטשה, פ”א שהתעלפה – מה הייתי? תולעת בחובן? הו, נפש מנפשן הייתי. בתוך תוכן חייתי, ללִבן ראיתי, נשמתי כאילו התגלגלה בהן, התפרדה לריבוא ריבואות חלקיקים זעירים ונכנסה לתוך כל אחת מהן. בהגיהי אותן – את “ספר יצירה” שלהן כתבתי – אוויר, מים ואש. שבעה כוכבי לכת, שבעה רקיעים, שבעה ימי שבתא, שנים־עשר המזלות, שנים־עשר הירחים. שורש דבר. ניגוד דבר. טוב ורע אהדדי. רק המגיה יבין את ח“ן האותיות, סודותיהן, מדרש ואגדה שלהן, הקבלה שלהן, הכישוף שבתוכן. רק הוא היודע שדל”ת שב“דבר” אינה כדל“ת שב”יד" ושהה“א שב”הר" אינה כה“א שב”הויה“, ושהגימ”ל שב“גיא” יש שהיא גועשת כמו ב“גיהינום” ויש שהיא גוועת כמו ב“גווייה”, ושהמ“ם שב”חוכמה“, יש שהיא מתה ויש שהיא מהמה כמו במים רבים ויש שהיא מרמה, ושהה”א לעתים מבוהלת ולעתים משלחת הדים אל רחוק. וששלוש האותיות של “שקר” לעתים צועקות ברעש כאחת, וששלוש האותיות של “אמת” לעתים מפילות אימה ולעתים מוליכות אל התהום…

אות לאות. מילה למילה. והמשפטים והפסקאות והפרקים. אותם פרקים שהייתי מעזקם ומנכשם מכל העשבים השוטים, משדד בהם את השיטין, מוליך שורה סוררת למקומה הנכון, מנקר אותם מן הטרֵפה, מדייק אותם, מדקדק עמם, מגלה בהם כל משוגה וכל מעשה כשל, וללא סליחה, ללא משוא פנים, מחזירם לשפיותם, משליט בהם משטר ומשמעת – הה, כל יפי העולם! יפיפיתו של יפת באותיות שם! חירות הרוח של רומן רולן, האירוניה של היינה, התוגה של יעקובסן, האכזריות של ריימונט, מסתורין האהבה של הרמן הסה, הדייקנות של תומס מאן, הצלילות של פלובר – הכוח והתפארת של מילים ומשפטים הבוראים עולמות!

באהבה ובקנאה. באהבה ובקנאה בכתה נפשי במסתרים, יום יום, שש, שבע, שמונה שעות ביום, כמה שנים זה עתה? כמעט עשרים וחמש! כי את הדברים היפים אהבתי, ובהם קינאתי, קינאתי בהאופטמן כשהגהתי את סיפורו בעברית, וקינאתי בסלובצקי, וקינאתי בהזז, וביוסף ריכטר קינאתי… בתוך חדריהם הייתי, לתוך נשמותיהם הצצתי מבעד לחרכי האותיות, ראיתי אותם בעילוסיהם, בתענוגותיהם, עם הלשון, המילים, העלילות, חומר החיים, בכיבושיהם הגבריים הנאדרים – ושימשתי אותם… כן, כסריס שימשתי אותם –

אותיות עבריות. אהבתי הגדולה האומללה.

אז, לאחר אותו כישלון מר, אותו שבר בחיי, כשאמרתי להיפרד מהן לעולם, כששנאתי אותן, כשלא יכולתי את מראיהן לראות, ושוטטתי כאדם שעולמו חרב עליו, למצוא כל עבודה בזויה ובלבד שלא יהיה בה זכר לאות –

זכור לי אותו יום כשנכנסתי לבית הדפוס כדי לגבות חוב שהיו חייבים לי ממשכורתי, וריח הדפוס אפף אותי, פתאום, ריח הצבע והעופרת, והוא בא כסם אל תוכי, ונשמתי אותו עמוק, וראיתי את הגיליונות הגדולים שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, ערוכים בערמה גבוהה ואותיותיהם שלא יבשו עדיין נוצצות, גיליונות חוברת חדשה של “כתובים” היו אלה, וזכור לי שראיתי בכותרת פרק מווידוייה של איזדורה דנקן, ומחזה של יעקב הורוביץ, “גשר הלצים” היה שמו כמדומני, וסיפור של אלישבע, ומאמר של יצחק נורמן, וידיעה על באנקט גדול שהתקיים באולם התערוכה לכבוד עשור ל“הבימה”, ושמותיהם של ביאליק והררי וצ’מרינסקי, ובמרכז אותיות מנוקדות של שיר, והריח המשכר הזה, ריח הדפוס מן הגיליונות הגדולים, הלבנים, הנוצצים –

וידעתי שלא אוכל להינתק. גם אם שבע אשבע להדיר עצמי, לא אוכל!

וחזרתי אל האותיות והספרים, והסופרים. ונרכנתי שוב על עלי ההגהה. וקראתי ותיקנתי, באהבה ובסבל, באהבה ובייסורים –

ושוב היו המילים מעופפות סביבי, להקות להקות של ציפורים, אגדות של גן עדן, כל מילה מעלה עליה מראות ופסוקים וזיכרונות, אני קורא “תועפות” ורואה תועפות ראם ותועפות הרים, אני קורא “גמל” ורואה את הגמל באפסר ואת הנאקה בחטם ואת הלובדקיס בפרומביא, אני קורא “תבן” ואני רואה מספוא ומוץ ובר וגפת וזגים ומורג חרוץ…

ומעמיד ספרים בחדרי, יוצא אל חנויות ומדפדף בהם, בכל ספר חדש וישן, בתשוקה ובסקרנות ובקנאה, קונה ככל שמשגת ידי, ומביא לחדרי, ויוצא אל בין סופרים –

כן, אל חגים שלהם ואל הלוויות שלהם. מה עושה אני בחגיהם, ובפרסיהם, וביובליהם, מה עושה אני בהלוויותיהם –

יום אחד הלכתי אחר ארונו של ג', שאת שיריו, במשך שנים, אני הגהתי, את כל שיריו הגהתי והבאתי לדפוס, ואני הולך בתוך ציבור קטן של משפחתו וידידיו ומוקיריו, רובם סופרים, ואותיות מרחפות לעיני, אותיות מנוקדות על תיקוניהן, ה“א קמוצה במקום ה”א חטופה, שי“ן חרוקה במקום שי”ן צרויה – לכמה תיקונים נזקק כתב ידו! כמה שגיאות, כמה חטאים, כמה סרכות ופרע, פרע פורץ לכל עבר! – ואני פוסע בקהל המלווים וסולח לו את כל הרוגז שגרם לי כתב ידו הפרוע, המשתולל, האנוכי, וזוכר את השורות התמות שבדפוס, ששכולה אין בהן, וזוכר ניבים, פסוקים, חרוזים, ופתאום, בהגיע ההלוויה אל שער בית הקברות, אני מגלה שיש ארון! הווה אומר שיש גוף! שאדם זה, בשר ודם, מן העפר לוקח ואל העפר שב, ואני, כמעט נשכח ממני הדבר –

אותיות עבריות. שעליהן התרפקתי בילדותי, עגבתי בנעורי, שאותן שתיתי בצמא באוהלים ובכבישים, שבהן בכיתי בצערי ובבדידותי, שלהן נתתי את חילי, שאל תוכן העריתי את שנותי, שעה שעה ורגע רגע… אותיות עבריות שלא השיבו אהבה אל חיקי…

המסתורין האלה, חיי.

בלילה, בחשכה, ואני ער, ומעלי, ומסביבי, הספרים העומדים על המדפים, אלה שבהם יגעתי, שלתוכם

הערקתי את מאור עיני, רוחשים מתוך דפיהם, ספר ספר ונשמתו, ואני מהרהר –

אולי. אולי לאחר שלא אהיה עוד, אולי באיזו דרך מסתורית, תהיה לי השארת נפש בתוכם, אולי לא אובד כליל, אולי בלב לבן של האותיות האלה, שבסיפורי אנטול פראנס וג’ורג' דיהמל, ברומנים של מאן ויעקב וסרמן, בשירת הגדולות של סלובצקי וטאגור, בסיפורים של יוסף ריכטר –

* * *

העובדות, העובדות בלבד:

לפני למעלה משנה, בזוכרי כי מתקרב מועד יום ההולדת החמישים של יוסף ריכטר, החלטתי לעשות למען ציון תאריך זה בכבוד הראוי לסופר. הרבה טרחתי בדבר. תחילה הלכתי אל ועד אגודת הסופרים. שם נאמר לי שכיוון שריכטר איננו חבר באגודה ומעולם לא נטל חלק בפעולותיה, אין הם רואים חובה לערוך לו חגיגות. אמרתי להם שחגה של הספרות הוא, ולא חגו בלבד. אמרו לי, תחוג הספרות, אבל לא האגודה. פניתי אל אלכסנדר גורביץ והצעתי לו שההוצאה, זו שהוציאה את כל ספריו, שלה היה נאמן כל השנים, תקרא היא לאספת יובל לכבודו. כדרכו, קיבל את הצעתי בקרירות ואמר שמעולם לא עשה זאת לשום סופר אחר ואם יעדיפוֹ על פני האחרים, יביא הדבר רק קנאה ולזות שפתיים. הלכתי אצל סופרים שידעתי שהם ממוקיריו והצעתי להם להקים עד יובל. מהם שקיבלו את הצעתי בהתלהבות, מהם בחמימות, מהם בהסכמה שאכן נחוץ הדבר, אך איש מהם לא התחייב בעשייה. לבסוף נעתר לי המבקר מר יהושע לבינזון, שנטל עליו להרכיב את הוועד ולעסוק בהכנות. משעברו כמה שבועות ולא שמעתי דבר ממנו, נסעתי אליו שנית לירושלים, ובפגישתנו זו הבטיחני שהוא טורח בדבר ובל אדאג. אמנם לתאריך עצמו לא יספיקו, אבל חגיגות יובל רבות מתקיימות באיחור של חצי שנה ואפילו שנה, ואין הדבר גורע מכבוד בעל היובל.

לאחר שלושה חודשים מצאתי ידיעה בעיתון שאכן הוקם ועד היובל. ובידיעה רשימת שנים־עשר חבריו: סופרים, מבקרים, שלושה פרופסורים מן האוניברסיטה העברית. שמי לא היה ברשימה.

היטב חרה לי הדבר. היטב מאוד. אני שיוזמתי היתה זאת, אני שליוויתי אותה מצעדיה הראשונים…

אך השלמתי. אמרתי בלבי, צדקו ממני. אנשים ידועי שם דרושים לוועד כזה, שמות זוהרים ככוכבים ברקיע, ואני, מי אני?

כשראני ריכטר, אמר לי: “ראית? יובל עושים לי… יצאו מדעתם… למה לי יובל?…” ודברים כיוצא באלה, בנוסח “קטונתי”. ואחר כך טפח לי על שכמי ואמר: “חושד אני בך שידך במעל הזה!” הודיתי בחטאי, ועל כך אמר: “אם נָבוֹל אֶבּוֹל אחר ייבּוּל זה, שלם תשלם בעד הנבָלָה!”

פעמים אחדות בא יהושע לבינזון להיוועץ עמי. סיפר לי שהוועד החליט על שתיים: נשף יובל בתל אביב, והוצאת קובץ ספרותי, שבחלקו יוקדש ליצירת ריכטר. ביקש לדעת אילו סיפורים שלו מצויים בכתב יד ועדיין לא התפרסמו, אם יש איגרות שכדאי לפרסמן; ואל מי, לדעתי, כדאי שישתתפו בקובץ. אני הוא שהצעתי שהקובץ ייקרא בשם “אלומות ליוסף”, ועל יסוד הצעה זו החליט אחר כך הוועד שייקרא “אלומות”.

לאחר פגישתנו השנייה כתבתי לו לירושלים שגם אני עצמי אשמח להשתתף בקובץ, במאמר שיהיה בו ניתוח של אחת מיצירות ריכטר.

לבינזון לא ענני במכתב, אך בהיותו שוב בתל אביב, סר לראותני במשרדי ההוצאה ואמר לי שקיבל את מכתבי, ו־כמובן, כמובן ישמחו לקבל ממני מאמר כי מי עוד כמוני מכיר את יצירת ריכטר לפני ולפנים ומי ראוי יותר ממני לכבד את הקובץ בהשתתפותו. דיברנו עוד על הקובץ בכללו – שהוא נבחר להיות עורכו – על מדוריו, מתכונתו, מועד הופעתו וכד', ואני הבטחתיו לשלוח לו את מאמרי בתוך שלושה חודשים.

הרבה התייגעתי על המאמר הזה. חודשים רבים לפני כן, לפני שעלה דבר הקובץ, חשבתי לכותבו. הופיעה אז ביקורתו של ארנסט לנדאוור על “שומר הבית” וכל פירושו של הסיפור נראה לי מופרך מעיקרו. אך כמו כוונות רבות שלי לכתיבה, אף זו לא יצאה אל הפועל, שום רתיעות וחששות שלי שמרפות את ידי. עתה מצאתי עוז בנפשי לעשות זאת, מה גם שיהושע לבינזון, שאותו כיבדתי, עודדני לכך. עטי כבר לא היה מנוסה בכתיבה, וערב ערב, לאחר שעות העבודה, ישבתי ועמלתי לנסח את הרעיונות שהיו ברורים במוחי, ולתומכם בראיות. שלוש פעמים כתבתי את המאמר, תיקנתיו ושיפרתיו עד שעלה יפה מלפני רצוני. למועד שלחתיו אל לבינזון, חמישה־עשר עמודים, ובחרדה ציפיתי לתשובתו.

תשובתו לא איחרה לבוא. שישה ימים לאחר ששלחתי את מאמרי, הגיע מכתבו, בזה הלשון:

אין צריך לומר שמכתב זה שימחני מאוד. לא ציפיתי עתה אלא לקבלת עלי ההגהה שביקשתי לעבור עליהם לפני שייכנס המאמר לדפוס.

משעברו שני חודשים ולא קיבלתי כל אות מלבינזון, טילפנתי אליו ושאלתי מה גורלם. הוא ענני שיש איזה עיכובים בסידור החומר, מסיבות כספיות, וכן מחכה הוא לעוד שני כתבי יד שטרם הגיעו, ותנוח דעתי, הוא ישלח לי את ההגהות כשתהיינה מוכנות.

מה חשכו עיני כאשר לפני חמישה שבועות, כלומר ארבעה שבועות לפני מועד הנשף, ראיתי מודעה גדולה בעיתון על הופעת הקובץ “אלומות” ומתוכן העניינים נעדרו שמי ושם מאמרי.

כבשתי את עלבוני, השתקתי את רתחת דמי, הרמתי את שפופרת הטלפון, ושאלתי מה קרה. “מר לויטין,” גימגם ואמר, “באמת חייב אני התנצלות לפניך… האמן לי… אינך יכול לתאר לך איזה צרות היו לנו בהוצאת הקובץ… נאלצנו לקצץ כדי שליש… לא רק מאמרך לא נכנס… צער גדול נגרם לי… האמן לי… אתה הרי יודע מה היתה דעתי על מאמרך, על תרומתך בכלל…” טרקתי את השפופרת. דמי רתח בי.

כשנכנסתי לאחר שבועיים לקפה “קנקן”, נודע לי משיחות הסופרים שם כי ידו של ריכטר היתה בכל מעשה הקובץ. הוא עצמו קרא את כל המאמרים, הסיפורים והשירים שנועדו לו לפני עריכתם לדפוס, והוא עצמו קבע מי ייכלל בו ומי יידחה.

עשרה ימים לפני נשף היובל קיבלתי בדואר כרטיס הזמנה זוגי לאולם “אוהל שם”. שורה 14, כיסאות 21, 22.

“ואתה לאחר כל זה, עוד תלך לנשף?” אמרה לי אתל.

הלכתי. ישבתי בשורה 14, כיסא 21.

* * *

הנאומים שנישאו שם! הדברים שנאמרו מעל הבמה המקושטת בפרחים! על ענוותנותו הרבה, בהיותו נחבא באוהלה של יצירה, מתרחק מפרסום, מתנזר מעסקנות ציבורית… על אהבת הבריות שלו…

כן, אהבת הבריות. לאחר מה שאירע עם אולגה, עם לאה ברלין…

ועל אהבת ישראל, הזורחת מכל יצירותיו!

הו, השטן שבתוכי צחק צחוק רפאים בהקשיבי לכל זה!

אילו היה בי אומץ, צריך הייתי לצעוק ממקומי: שקר! שקר! שקר! הוא שנא יהודים! שנא אותם כאנטישמי!

כי עד רדתי בור קבר לא אשכח את הדברים שאמר לי –

היה זה כשנה לאחר חזרתו מאמריקה. כשכבר השתקע בדירתו החדשה, כשכבר יצא ספרו השישי, שזכה אף הוא לתהילות רבות. היה זה לאחר טרדות שהיו לו עם עורכי דין ועם פקידי משרד האוצר, ובעירייה ובספרי האחוזה, בקשר עם הרכוש שנשאר לאחר מותה של אולגה –

ישב למולי, שקוע בכורסת העור שבחדר עבודתו, כוסית הקוניאק בידו, חיוך עייף ומר על פניו, ואמר:

איזה עם מכוער יש לנו, לויטין! עם מכוער, גס, חסר כל אצילות! כאן כבכל הגלויות, כמו בברוקלין, בבואנוס איירס, בוורשה לפנים… תסתכל בפרצופים, בפרצופים עצמם… בנשים המסורבלות ההולכות ברחוב, תסתכל בנשים הנכנסות לאוטובוס, נדחפות ודוחפות, מזיעות, מדברות בקול, הכול פרוץ אצלן, פרוץ ומגולה, השמלות הרחבות, הרגליים המגוידות, הירכיים העבות, איך הן שולות את המטפחות שלהן מארנקיהן, מוחות את זיעתן ביד רחבה, גסה, מנפנפות בהן על פניהן, או מנפנפות על ברכיהן בשולי השמלות… חוסר כל חוש אסתטי, כל ביישנות טבעית, כל ענווה… ראית ענווה אצלנו?… כן, יחידים, יש, כמובן… אבל העם? עם שחצני, צעקני, ראוותני, משתחץ בכספו, בפיקחותו, בנכסיו, בעדייו… גם לאחרים יש, גם לגויים, לא חסר להם, אבל הם, בקצת צניעות, לא לראווה כל כך… ואצלנו משתחצים בכסף, בעורמה, עכשיו גם בשלטון!… מהלומה, לויטין, מהלומה ירדה עלי כשהגעתי ארצה! מיד בהגיענו לנמל – הנוסעים הנדחקים וצועקים וממרפקים זה את זה להגיע אל ראש התור, והעולים זה על כתפי רעהו, ומערימים זה על זה, ומערימים על הפקידים ומתמקחים עם הפקידים כמו בשוק… והפקידים! היכן ראית פקידים כאלה שאינם נוהגים כבוד לא בעצמם ולא באחרים, לא בלבושם ולא בתנועותיהם ולא בקולם… כן, השלטון… לנו לא היה שלטון, שלטון אכזרי, אלים… אבל השלטון ההוא, אם לא נהג כבוד בנו, נהג כבוד בעצמו! היו בו אבירות, אצילות, הדר מלכות! ואצלנו – שלטון של חנוונים! כולם, כולם חנוונים – הפקידים, השוטרים, חברי הכנסת, השרים, והם שעושים מן המדינה שוק, שוק אחד גדול וצעקני של משרדים, מפלגות, אגודות… איזה וולגריות!… קיבוץ גלויות, אומרים… קיבוץ כל הכיעור שבגלויות!… כי שם היה בכל זאת איזה יופי. בפולין, ברוסיה, בליטא. עדינות, חום נפש, רצינות, אפילו מתחת לכיעור היה יופי. בעיירות הקטנות – חלומות, רומנטיקה, למדנות… אבל פה? תל אביב? ועכשיו גם המעברות… הייתי שם, ביקרתי – ערמות של פסולת! כל פסולת התרבויות! כי את כל הטוב השאירו שם, גם בעירק, במרוקו! הלוא היו ספרדים אצילים! אריסטוקרטיה יהודית לתפארת! איפה הם? לא תמצא גם קומץ מהם כאן!… מחנות של פליטי תרבות! וגם המעט שיצרנו כאן נסחף, נסחף עם המדינה!… עין חרוד… אין עוד אדם של עין חרוד, אין אדם חדש של עין חרוד, יש מפלגות של עין חרוד! השוק חדר גם לשם, כל החנוונות הפוליטית… קשה, לויטין, קשה לחיות בעם כזה. באמריקה ברחתי ממנו. ברחתי מניו יורק כמו ממגפה. מן הכיעור הוולגרי, הצעקני הזה, חסר הבושה, חסר הענווה, שאתה מוצא בחנויות, במשרדים, במסעדות, אצל הרביים, הפרופסורים, המורים, העסקנים, עקרות הבית, הזבנים – כולם! היהדות מסריחה, לויטין! צר לי להודיע לך זאת, אבל היא מסריחה, והיא מסריחה למרחוק, מפני שאפילו את סירחונה היא מפגינה ברשות הרבים, באותה שחצנות כמו את עדייה! הביטו, כל הגויים! הביטו כמה אנו טובים מכם והתקנאו! את עשרת הדברות אנחנו נתנו לכם! את משה ואת ישו אנחנו נתנו לכם! ואת המוסר ואת החוכמה והמוזיקה והספרות, ואת שפינוזה ואת פרויד ואת איינשטיין ואת רוטשילד – וגם אותי עצמי, את מוריס זוננפלד, או הארי וייז, עורך דין מצליח המתהלך עכשיו בגאווה כזאת ברחובות מנהטן, מפני שפרויד הוא שלי ואיינשטיין הוא שלי ורוטשילד הוא שלי ואתם כולכם קליפת השום! ועל כן הסתכלו בי בקנאה כולכם! קנאו בי ושנאו אותי – וגם את שנאתכם אני מבין, כי אני פיקח מכם, כי אני בן דודו של פרויד! – והסתכלו באשתי השמנה ובבתי המכוערת, הצועדות לצדי לטמפל רודפי צדק, וקנאו גם בהן! גם בכיעורן! כי כיעורן הוא משובח! הוא עשיר! הוא היסטורי! כל תולדות העם הנבחר, המורדף, הסובל, קורבן האכזריות שלכם, קורבן הבערות שלכם, העם שלא הצלחתם לכלותו כי הוא פיקח מכם, ערום מכם, כל כך ערום שהצליח לטעת בכם רגשי אשמה כלפיו לעולם – כל תולדות העם הזה טבועות בתוך הכיעור המיוחס של אשתי!… ועכשיו הוא מיוחס כפל כפליים – מפני שהוא ירש גם את השואה! את ה“הולוקוסט”! נכס גדול, רב ועצום – שמוריס זוננפלד ואשתו זכו בו כמעט בהיסח הדעת! פרס! ועכשיו הם נושאים אותו על חזיהם הנפוחים כאותות הצטיינות! כי עכשיו הם קורבנות מיוחסים עוד יותר, נבחרים עוד יותר – איזה עם אחר זכה בשואה כזאת? – ורשאים משום כך לטעת רגשי אשמה קשים עוד יותר בשכניהם, ולהתהלך ברחובות מנהטן בגרון נטוי יותר ולנסוע במכונית בעלת אחוריים רחבים יותר!… מתוך בחילה, בחילה, ברחתי מכל זה! אל היער ברחתי!… ואחר כך… השליתי את עצמי שכאן זה אחרת…. כן, כמובן אחרת… אבל אתה יודע מדוע אחרת? – מפני שכאן זה במאורגן! המדינה! המדינה היהודית! לא ראובן ושמעון משתחצים – בפני מי הם יכולים להשתחץ? הלא כולנו יהודים, כולנו פיקחים, כולנו ערומים, כולנו מכירים זה את פיתולי מוחו של זה – אלא המדינה! ובדיוק כמו שמוריס זוננפלד מתנהג בין שכניו הגויים, כך מתנהגת המדינה היהודית בין המדינות. ובאותה הפגנה של ביטחון עצמי, באותה התפארות שהנה אנו אנו אנו, אנו נתנו לעולם את המוסר ואת הצדק ואת התורה ואת החוכמה, ואנו יורשי הנרדפים והמדוכאים והסובלים, ואנו יורשיהם החוקיים של קורבנות השואה שכולכם אשמים בה – ולכן לנו מותר! מותר הכול! הכול! ועכשיו, לא רק שאנו אלופי הצדק, אנו גם אלופי הכוח! הביטו איזה שרירים גידלנו! הביטו והתפעלו מאביר יעקב! ומאחר שלנו הצדק ולנו הכוח, ואנו גם הקורבן וגם המנצח – אין לנו עוד במה להתבייש! אפילו בכיעור שלנו אין לנו להתבייש! כי זהו כיעור מיוחס! מובחר! ועל כן אין צורך כלל להסתיר אותו – כדרך בני אדם נורמלים, שמסתירים את כיעורם – אלא להפך, להראותו לעולם! כי אוי לכם, דמכם בראשכם, אם תצביעו עלינו ותאמרו: מכוער – כי אז תרבץ עליכם קללה כפולה ומכופלת של הרגשת אשמה!… כן, ענווה אין לנו בכלל, לויטין. אותה ענווה שאתה מוצא בכל עם ועם, אצל אנשים פשוטים ואצל מלומדים גדולים ואצל אנשים מאמינים… אותה כפיפת ראש, השפלת מבט, נמיכות רוח, שחשים בני אדם כלפי הטבע, כלפי ההוויה, כלפי הגורל, או אלוהים… בכפרים ביוון, בערים קטנות באיטליה, אצל איכרים בליטא… אפילו באמריקה, כן, באמריקה האקסטרוברטית הזאת, הבהולה כביכול להעשיר ולהצליח, אפילו שם, בערים הקטנות, ורובה הרי ערים קטנות, בני אדם עושים את מלאכת יומם בצניעות, בשקט, ללא יוהרה, ללא צעקנות, יושבים ליד האח בערב, הולכים לכנסייה ביום א'… ואילו אצלנו… שמת לב, לויטין, שאין אצלנו מסתורין בכלל? אין! אפילו בדת אין! היה! לפנים היה! גם בארץ לפנים היה! בעיר העתיקה, בחברון, צפת… אבל עכשיו?… ואין מסתורין כי אין ענווה! כי הכול גלוי, פרוץ, פתוח, קולני, צועק!… יש לנו דת בכלל? כן, אם דת היא דין, חוקים, הלכות, מנהגים – יש! אבל רליגיה? – אין רליגיה! כי רליגיה היא ענווה בפני אלוהים! ראית אצלנו אדם מתייחד עם בוראו לבדו?… הכול נעשה יחד, יחד, יחד בקול ובצעקה, בקול ולראווה, בתגרנות ובמקחנות, ובית הכנסת הוא שוק של תגרנים בדיוק כמו המפלגה והמשרד ובית המכס, והמשטרה ובית המסחר – אין כל הבדל! שם מתמקחים זה עם זה, ופה מתמקחים עם אלוהים! שם צועקים זה אל זה, ופה צועקים אל אלוהים! ומדוע? – מפני שאין כל ענווה! מפני שכל יהודי הוא פיקח כמו אלוהים. ובעצם תמיד היה כך. לפחות מאז חורבן הבית. כי התלמוד כולו הוא פיקחות של סוחרים, ערמומיות של סוחרים, והומור של סוחרים. כולם התפלפלו עם אלוהים, מפני שכולם היו פיקחים לפחות כמוהו. והמקובלים – אלה היחידים שידעו ענווה מהי, והיתה להם רליגיה – אלה נדחו לקרן זוית, כמעט מנודים… ואם אין לנו שום מסתורין ואין לנו אצילות – מה נשאר לנו? מה? זכור מה שאני אומר לך, לויטין, בעוד עשרים־שלושים שנה לא יישאר כלום גם ממעט היפה שיצרנו כאן עם “השומר”, ו“הגדוד”, והחלוצים והקיבוצים, וממעט היפה שהבאנו איתנו משם – נישאר רק עם הכיעור וכולנו נשתחץ בו! כולנו – החנוונים והפקידים והשרים ואלופי הצבא והסופרים, ואתה, ואני! – “אהבת ישראל”! וריכטר עצמו ישב ליד השולחן הירוק שעל הבמה, המקושט בעציצי פרחים, ושמע את כל דברי החונף הללו שנשתפכו מפי הנואמים, בפנים חיוורות, קפואות, ולא הניד עפעף.

ואחר קם והודה להם, ולקהל, בנאום של ארבעה משפטים! ארבעה משפטים בלבד!

וגם “נאום” זה, בתום הנשף, התפרש כגילוי של ענווה!

ורק אני, רק אני עצמי ידעתי, כמה זלזול היה בזה, כמה ביטול!…

* * *

אבל הזיכרון –

זיכרון דמותו היפה, התמירה, האצילה באמת –

הפנים החטובות כשיש, העיניים התכולות, העמוקות, החיוך המסוגף.

חיוך זה שקנה אותי. שבעבורו סלחתי לו את עוונותיו. ראיתיו עומד לפני, כבד עוון, וסלחתי. ובאותו רגע שנאתי את עצמי על שאני סולח –

על כל חטאים יכסה קסם.

ואיש שקסם אין לו – אפילו צדקתו נמאסת.

כן, הזיכרון הזה, זיכרון הרגעים הרבים, המאירים, כשאני לב אל לב עמו בסיפוריו, פנים אל פנים עמו בשיחותיו –

גם הוא ילווני עד –

* * *

אמת מארץ תצמח, והאמת על יוסף ריכטר – מעפרי.

למות בכבוד.

רק מותי יוכל לגאול את אי הכבוד של חיי.

גם אילו מאה שנה חייתי, לא יכול הייתי לחלץ את רגלי מביצה זו של אי־כבוד שבה שקעתי. ככל שהייתי מנסה להוציאו מתוכה, כן היו שוקעות בה יותר.

קראתי פעם באחד ממכתביו של סנקה את המעשה בטוליוס מרצלינוס שהיה חולה ורצה לשים קץ לחייו, ואמר לו חכם סטואי אחד: לחיות אינו דבר חשוב כל כך. גם כל עבדיך חיים, וכל הבהמות והחיות. דבר יותר חשוב הוא – למות בכבוד. את המוות יבקש לו לא רק החכם והגיבור והאומלל, אלא גם מי שנעשו לו החיים לזרא. והחיים, אם נוטלים מהם את גבורת המיתה, עבדות הם.

אחר כך ציווה מרצלינוס על עבדיו, והעמידו אמבט ואוהל רחצה בחדר משכבו, ומילאו את האמבט במים פושרים והוא טבל בהם, ולאחר שמנעו אוכל ממנו, גווע. מתוך הנאה.

מוות של כבוד, כתב סנקה.

ואני יהודי. יהודי של “בדמיך חיי”.

ופעמים אינספור אמרתי לעצמי: אתה אתה! אתה אתה עצמך! הוויה מסוימת בעולם! גם קוץ, גם דרדר, לא רק שושן, הן הוויות מסוימות בעולם שיש להן זכות קיום! “אם אני כאן – הכול כאן”, כמו שאמר גורדון.

“דואג היהודי”… האיש שידע את “סוד ההתמוגגות באינסוף”, שדיבר על קדושת חיי האדם… גם הוא ידע סבל, גם הוא, היו רגעים שחש כי אין גופו יכול לשאת את נשמתו, כי קטנות החיים נדבקת בו, “קטנות, כיעור, זוהמה – איזה גועל, איזו בחילה!” ושאל את עצמו למות, כן, לאבד עצמו…

אבל סבלו היה טהור. ההגות גאלה אותו, ההתייחדות, ההתעלות, המילים שהיתה בהן שירה.

וסבלי שלי, נִקלֶה הוא, אחוז ב“קליפות”.

רק דבר אחד יכול היה לגאול אותו מ“קליפות” אלה למדרגה של אצילות – הכתיבה.

וגם זו נבצרה ממני.

ונשאר גם הוא, הסבל, בבירא עמיקתא שלו. לא אציל.

כי יש סבל אציל. סבלה של לאה ברלין, בייסורי מחלתה ובייסורי אהבתה. סבלה של אולגה, שנשאה את כאבה בחובה, בהסתר מעין זר, ובגאון. סבלה וגם מותה. סבלה של אתל, שהתמרק בצניעותה. חייה. אצילים הם חייה.

ואני, בחולשתי, אל מסתור המוסר ברחתי. מחסה ומגן.

קנה רצוץ.

רק אנחנו, החלשים, עבדים אנו למוסר. החזקים מושלים בו. אפילו חטאיהם מקבלים “אצילות”. לנו לא ייסלחו חטאים כמו שקר, בגידה, התעללות, צייקנות, ניצול לרעה, השפלה –

ולהם –

השאל מישהו כיצד יכול אדם שחי חיים לא טהורים כיוסף ריכטר ליצור גיבורים טהורים כל כך? השאל מישהו לסתירה הזאת? הגינה אותו מישהו על שקר?

הלוא את יהירותו – בהתרחקו מבני אדם – פירשו כהתבודדות של אנין נפש! את זלזולו בציבור – כענווה של אדם גדול! את היותו חי חיי טפיל – שנים רבות על עבודת אשתו, ואחר כך על חסדי פילגש, ואחר כך על תרומות נדבנים – כהתקדשותו של אמן, הנהרג באוהלה של יצירה! את קמצנותו – כסגפנות! ומה שנחשב לבן תמותה רגיל כניאוף, פשוטו כמשמעו, חשבו לו כחירות אהבה של המשורר! אפילו כשגילו בו סתירות שאי־אפשר ליישבן על דרך ההיגיון, הלבישון גלימות מלומדים של “אמביוולנטיות”, וכך עיטרו אותן בהילה של אצילות…

זכויות היתר של האמן, בפני החברה ובפני ההשגחה! האמן, שאין עליו מורא חטא ומורא דין!

אבל גם דברי אלה לריק הם. לא יבואו בחשבון “הנצח” –

הכול נסלח. גם אני סלחתי.

ואין לי עתה אלא לתלוש את דפי חיי אחד אחד ולזרוק אותם לרוח –

סבל לא אציל, יאבד ללא זכר, כאילו לא היה מעולם.

אפל, אפל.

ורק המעשה האחרון, האמיץ ועל כן גם אציל –

מחברת ג': “שומר הבית” ופני הדור

את מאמרו החשוב “בשורת הפורענות בסיפור של יוסף ריכטר” (“לוח הספרות”, תשי"א), חותם ד"ר ארנסט לנדאוור במילים אלה:

“את ‘שומר הבית’ יש לראות אפוא כפרק נוסף באפוס ההיסטורי־מיתולוגי של עמנו בדור הזה, פרק הטבוע כולו בחותם הקטאקליזם המחריד ביותר בתולדותינו – שואת יהודי אירופה.”

את תפיסתו זו מבסס ד"ר לנדאוור על שתי הנחות עיקריות:

הראשונה – שהאווירה ומקום ההתרחשות של עלילת הסיפור הם גרמניה שבראשית עליית הנאציזם; והנחה זו הוא מוכיח על ידי תיאור פנים הבית, שלדבריו הוא “בר גרמני טיפוסי”; וכן הוא תומך אותה בכמה השוואות בין הדמויות הראשיות שבסיפור – הגברים סמי ורמי והנשים לילי ומרתה – לבין דמויותיו במחזותיו של ברטולד ברכט המוסבים על אותה תקופה, כגון “פורכט אונד עלענד דעס דריטען רייכס” ו“דער אאופהאלטזאמע אאופשטיג דעס ארטורו אוי”.⁴

והשנייה – ש“שומר הבית” עצמו, כלומר, הילד הצנום והחיוור העומד ליד הסף וכמעט אינו מדבר במשך כל זמן ההתרחשות, הוא הקורבן הנידון למוות, סמל ליהודי שסופו להישמד בכבשנים.

“שומר הבית” הוא אחד הסיפורים המעניינים ביותר בספרותנו החדשה, הן מצד בניינו והן מצד תוכנו. מצד בניינו, עשוי הוא כעין סונטה – ארבעה חלקים, אלא שהראשון והאחרון בהם קצרים והשניים האמצעיים ארוכים. ומצד תוכנו – ברור לקורא מיד מן המשפט הראשון – “בקעה רחבה ודהומה, וסלע המשתלח מנפץ חרסים ומעיר הדים למרחוק” – כי עניין לו בסיפור דמיוני, פנטסמאגורי, וככל שהוא מוסיף וקורא, כן גדלה השתוממותו על כך שאף שעניינו באימים ובחרדות, הוא מלא הומור וקומיות. יתר על כן: יש בו קולות ובנות קול מן המקרא, המדרש והקבלה – ודבר זה הלוא משותף הוא לרוב סיפורי ריכטר; אלא שכאן – גם מן האסכטולוגיה הנוצרית ומן המיסטיות של ימי הביניים.

אולם האם צודק ד"ר לנדאוור בהעמידו זיקת משל ונמשל שבו על אירופה והשואה?

בדברי הבאים אנסה לסתור השקפה זו, ולהראות שפירושו נובע מהבנה מוטעית של טקסט הסיפור, וממילא גם של כוונות המחבר בו.

ארבעת החלקים של “שומר הבית” – אף כי אין בסיפור חלוקה של סימוני פרקים – אלה הם:

היכן הוא גיא החיזיון של עלילה מקאברית־גרוטסקית זו? האומנם אירופה? האומנם גרמניה, כפי שמציע לנו ד"ר לנדאוור?

בצדק מתעכב ד"ר לנדאוור על הצירוף “סלע המשתלח” שבמשפט הפתיחה ואומר שהוא מזכיר לנו את “השעיר המשתלח” שבמסכת יומא. דבר זה משמש לו ראיה כבר מן הרישא שעומדים לשלח שעיר לעזאזל, ושעיר זה יהיה הילד, שהוא כגדי.

אבל היכן מתרחש הדבר? – כל קטע התיאור שבפתיחה זרוע ביטויים כמו – “חמה לוהטת”, “זפת בוערה”, “שורשי רתמים”, “ציץ נובל”, “שברי חרסים”, “אבוסי סוסים”, וכד' – שכולם שאובים מטקסטים עתיקים שיש להם נגיעה זו או אחרת, אם ל“קץ הימין” ואם ליום הדין (“כחרס הנשבר” וכד'). מכל המתואר מצטיירת תמונה שהיא רחוקה מאוד מנוף אירופי כלשהו: בקעה צחיחה (המזכירה גם את “בקעת העצמות היבשות” של יחזקאל), נוף קדום ויוקד, ללא עץ ושיח, סלעים וצוקים… האם נטעה אם נאמר שהמחבר ראה בדמיונו את נוף ירושלים, את גיא בן־הינום הארצי, או את “עמק יהושפט” ו“עמק החרוץ” שבספרות האפוקליפטית, שגם הם מקומם סמוך להר המוריה?

ד“ר לנדאוור תולה את סברתו בדבר סמיכות ההתרחשות הסיפורית לרקע האירופי, בזמן ובמקום, בין היתר גם בשני ביטויים אחרים מקטע הפתיחה: “בוערים כתנור” ו”הררי אלף". על “בוער כתנור” הוא אומר:

“מיד באקורדים הראשונים של הסיפור מעביר צירוף זה צמרמורת בבשר הקורא, בהטילו אותו לעולם החרדה של כבשני המוות.”

ועל “הררי אלף”:

“הן זהו הכינוי המליצי השכיח בתקופת ההשכלה ולאחריה להרי האלפים”…

כל המצוי במקורות והוא בן בית בהם, יעמוד על כך ששני ביטויים אלה סמוכים וקשורים זה לזה, ושניהם נוגעים לסוגיה אחת – של מדרשי משיח: הפסוק “כי הנה היום בא בוער כתנור” שבמלאכי (גם שם בקשר עם “יום ה' הגדול והנורא”), נדרש במסכת נדרים ובמסכת עבודה זרה לעניין גן עדן וגיהינום (“אין גיהינום לעתיד לבוא, אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה" וגו'); והפסוק “בהמות בהררי אלף” שבתהלים, אף הוא נדרש במסכת בבא בתרא לאותו עניין. שני הביטויים מרמזים אפוא לא על זמן הווה אלא על זמן עתיד.

אבל הבה נתבונן בדיאלוג בעל “ההומור הגרדומי” שבין סמי ורמי בראשית הסיפור (המזכיר במקצת בסגנונו את הדיאלוג שבין שני הקברנים ב“המלט”):

השניים מכים על ראש העמוד בפטישיהם (“פטיש החזק”!) ותוך כדי כך קוראים לסירוגין: “אחת!” – “אחת ואחת!” – “אחת, אחת ושתיים!” וכו', עד שבע. משהם מסיימים, הם יורדים מן הסולמות וסמי מטיל מימיו לרגלי העמוד ואומר לו: “גדל! גדל!” רמי נוזף בסמי: “כאן? הרי מקום קדוש הוא!” על כך אומר לו סמי: “אין דבר, יגדל, יצמיח גולגלות הרבה!” רמי יורק: “טפו!” וסמי צוחק עליו: “על דאטפת יטפוך!” וכן הלאה.

לכאורה, לפנינו פעולת הכנה לתלייה, מה גם שאחר כך מצווה סמי על רמי להביא חלב, ובהמשכו של הדו־שיח, כששואל סמי את רמי “מה אתה עושה הערב?” והלה עונה לו: “תלוי…” – אפשר גם לפרש “תלוי” זה לשתי פנים; לכאורה יש בזה אישור לטענתו של ד"ר לנדאוור שעניין לנו כאן בהכנות לטבח –

ואף על פי כן, אין דבר זה מתקבל על הדעת. ראשית, משום שאילו היה המחבר בורא את שני הגברים דנן בצלם קלגסים נאצים, לא היה מעניק להם הומור, שאפילו מחבב אותם עלינו; ושנית, אם נבחן את הביטויים שהוא שם בפיהם, נראה שכולם שאובים מקונטקסט הנוגע שוב, מצד זה או אחר, ביום הדין היהודי: “אחת, אחת ואחת” וכו' – הרי זה מתוך סדר העבודה של יום הכיפורים במסכת יומא; “הגולגלות” ו“על דאטפת יטפוך” – עניין שכר ועונש שבפרקי אבות; ה“תלוי” – מתוך “בינוניים תלויים ועומדים” שבמסכת ראש השנה; ואפילו עניין “החבל”, אפשר שיש לו יותר סמיכות ל“חבלי משיח” – על דרך ההיתול, כמובן – מאשר ל“חבל תלייה”. ואם אמנם בפרשת תליינים שבאירופה עסקינן, מה עניין “מקום קדוש” לכאן?

מי הם אפוא סמי ורמי?

המבקר מקביל להם דמויות של ברטולד ברכט, הן על פי צלצול שמותיהם והן על פי תכונות בריונות שבהם, ולמד מכאן, שבאותו הווי מדובר אצל שניהם. מה רב המרחק בין אלה לאלה! לעומת השניים שב“שומר הבית”, דמויות הגנבים והרמאים שבמחזה “החרדה והסבל של הרייך השלישי”, שאותו מזכיר ד“ר לנדאוור, משוללות הן כל ממד סמלי, נטורליסטיות הן לחלוטין; ואילו ב”ארטורו אוי“, הבריונים הם נעדרי כל הומור, אפילו אותו הומור שיש במקי סכינאי שב”אופרה בגרוש“, שגם אותו מזכיר ד”ר לנדאוור! והרי גם עולם הדימויים של יוסף ריכטר רחוק הוא כרחוק המזרח המקראי מן המערב הטבטוני מעולם הדימויים של ברטולד ברכט!

ארשה לעצמי להסתכן בהשערה ולומר ששני השמות, “סמי” ו“רמי”, אינם אלא קיצורי שמותיהם של שתי דמויות ידועות מן המיתולוגיה היהודית, הלוא הם “סמאל” ו“ארמילאוס”. הוכחה ברורה לכך אין, אך רמז לכך יש: תיאורו של רמי כאיש שעיניו קטנות ושהוא חירש באוזנו הימנית, והלוא כך אנו מוצאים תיאורו של ארמילאוס ב“נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי”:

“ויעמוד מלך רשע ושמו ארמילאוס, הוא קירח, ועיניו קטנות, וצרעת במצחו, ואוזנו הימנית סתומה והשמאלית פתוחה – שאם ידבר לו אדם טובה, יטה לו אוזנו הסתומה, ואם ידבר לו אדם רעה, מטה לו אוזנו הפתוחה – והוא ברייה דשטנא ודאבנא.”

יכול הקורא לטעון: והלוא גם שניים אלה, רשעים גמורים הם, מלאכי חבלה, משורש הסטרא אחרא, ומה ראה המחבר לציירם באופן קומי, שנוטה עליהם חיבה? – אולם דבר זה כבר נוגע לתפיסה הכללית של היצירה, שאעמוד עליה להלן.

עוד לפרולוג: מי הם האנשים העוברים על פני סמי ורמי, עוברים על פני הילד, ונכנסים אל הבית? ומה הם מבקשים בו?

אין אנו יודעים עליהם אלא זאת: שהם באים עם פתקים, שואלים על בעל הבית, ומבקשים, כפי הנראה, לקבל את שכרם המגיע להם.

עליהם אומר ד"ר לנדאוור במאמרו: “אותם טיפוסים של הפרולטריון והלומפֶּנפרולטריון הגרמני, שהיוו בסופו של דבר את האספסוף הברוטלי והמטומטם שעליו נשען המשטר הנאצי.”

וזאת מנין? – סותם ד"ר לנדאוור ולא מפרש.

ואילו לסברתי – איפכא מסתברא.

קורא הבקי במקורות, דומני אי־אפשר לו שלא יגיעו לאוזניו – מתוך האמור על “פועלים” אלה הנכנסים לבית – הדים מטקסטים ליטורגיים הנוגעים לימים הנוראים: תחילה, מפסוקים בפרקי אבות, כגון: “היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק”, “מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא”, “לא עליך המלאכה לגמור” וכו'; ולאחר מכן, מתוך המחזור לימים נוראים.

אם כן, בצדיקים עסקינן? הבאים לבקש את שכרם?

ודאי לא. שהרי עיסוקו של המחבר בהם הוא על דרך האירוניה! אבל גם אם נאמר כן, מן הראוי להביא כאן פסקה מתוך “מקראי קודש ראש השנה ויום הכיפורים”, שאולי תסביר לנו הלך רוחו של המחבר בכתיבת קטע זה בסיפורו ולאילו “צדיקים” הוא מתכוון.

בעל “מקראי קודש” מדבר על ג' כיתות בני אדם המחולקים בעת תשובתם, ולכל כיתה יחס אחר לעניין התשובה. והנה על השתיים האחרונות אומר הוא:

“כת ב' משלימים את שנתם שנה תמימה בלא תורה ועבודה ותשובה וישובו לער”ה. וביום הדין גופא, בשומעם קול השופר, צעק לבם בקול מר: המלך הקדוש! המלך המשפט! ומתחרדים ומתפחדים מיום הדין הגדול והנורא, ואזי צווחין ככלבין: הב הב! הב לן חיי! הב לן מזונא!… עוד יש לך כת ג' שפנו עורף ולא פנים גם באלה, והמה מהעוברים ושבים בהו“ר, שאז גמר הכתיבה והחתימה ונתינת הפתקין.”

והרי לפנינו, בסיפור זה, נציגים של שתי כיתות אלה – אלה הקוראים הב! ואלה הבאים עם הפתקים! וברי שאין אלה אלא “צדיקים” בלשון סגי נהור.

נעבור עתה לשני חלקיו העיקריים של הסיפור.

בתוך הבית, שתיאורו הוא כבית אוכל, בית משתה, מעין בר גדול של ימינו, אנו מוצאים את שתי הנשים, לילי ומרתה, יושבות באחת הפינות, עוסקות ברקמה, ומדברות דברי רכיל או דברי לצות על הנכנסים לבית והעומדים ליכנס אליו וכד'. נשים אלה נראות לד“ר לנדאוור כ”עקרות בית זעיר בורגניות גרמניות טיפוסיות, שהאידיאל שלהן הוא האידיאל שרווח בימי הנאצים – קינדער, קוכע, קירכע"…

לכאורה כך הוא, ולכאורה אף שמות הנשים, שמות השכיחים אצל הגרמנים, מעידים על כך. אולם הטקסט של הדיאלוג, סותר לחלוטין הנחה זו.

רוב דברי השתיים מוסבים על ענייני חטאים. חטאי בעליהן וחטאי מודעיהם וחטאי הנכנסים. לילי, הפיקחית בין השתיים, מעירה על אחד הנכנסים: “זה? זה גמור.” ועל אחר: “זה בינוני.” ועל השלישי היא אומרת: “חם לו, כי הוא מחכה.” וכששואל אותה רביעי: “היכן כאן בית הכבוד?” עונה היא לו: “תנסה בשער הצר.” “זה השער?” – הוא שואל. והיא עונה: “זה השער! חשבת שיש כאן מאה שערים?” – כל ההערות האלה וכל כיוצא בהן, שהן מרובות מאוד, יש להן כפל משמעות, אחת יומיומית ואחת מתוך אסוציאציות של טקסטים ליטורגיים, יהודיים ונוצריים (כגון: “זה השער” – המזכיר, כמובן את “זה השער לה' צדיקים יבואו בו”, ו“השער הצר” – המזכיר את “בואו בשער הצר”, שבברית החדשה).

להלן, כשמרתה מספרת ללילי באנחה על בעלה שנסע מעבר לים ולא חזר, לועגת לה לילי ואומרת: “באמת, כלו כל הקצין!” – “ודאי, מה אעשה עכשיו?” אומרת מרתה. – “עשי חיים!” – אומרת לה לילי. וכשרואה היא שחברתה מצטערת למרות כן, ומדברת על ההבטחות שהבטיח לה בעלה ולא קיים, היא גוערת בה: “הלוא יש לך כתובה!” וכו'.

כל הדו־שיח הזה מיוסד ללא שום ספק על מדרשו של הפסוק “זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל” שבאיכה רבה, שבו ממשיל ר' אבא בר כהנא משל למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה, והבטיח בה מתנות רבות לאשתו, והלך למדינת הים ולא חזר, והיתה היא בוכה ומתאנחת, אך כיוון שהיתה מוציאה את כתובתה וקוראת בה, מיד היתה מתנחמת. והנמשל – ציפייתם של ישראל לקץ הגאולה.

להלן, משוחחות השתיים על המאכלים הצפויים להן בסעודה, ובין שאר דברים, מזכירה לילי גם את ה“זיז”. מרתה אינה יודעת “זיז” זה מהו, ולילי פוטרת אותה בבדיחה על “זיז שדיים”.

“זיז שדי”, מצוי, כידוע, במדרש, כאחד המאכלים המתוקנים לצדיקים בסעודת גן עדן, יחד עם בהמות ולוויתן (ראה מד“ר ויקרא, וכן נסתרות רשב”י ועוד).

לאור כל זה, האם נטעה אם נאמר שהמדובר הוא בימי הקץ שלפני הגאולה, ושהשמות “לילי” ו“מרתה” לא שמות גרמניים הם כאן, אלא ש“לילי” היא משורש “לילית” שבמדרש ובקבלה, ו“מרתה” היא “מרתה” שבברית החדשה (ויעיד על כך גם הביטוי “ככלה בקישוריה”, שכמותו נמצא בחזון יוחנן)? האם נטעה אם נאמר שמעשה הרקמה שהשתיים עוסקות בו הוא מעין מעשה “אריגת בגדי ישועה” המתואר במדרש בקשר עם הטובה שלעתיד לבוא, אלא שכאן הוא בא על דרך האירוניה?

ד"ר לנדאוור פוסח לגמרי על תיאור משחק הביליארד של סמי ורמי: אבל פרק זה, הלוא הוא אמצעו ומרכזו של הסיפור! הלוא הוא מוקדו!

אווירה דרמטית, מלאת מתח, אופפת את המשחק. השניים אוחזים במקלות, מכוונים אותם אל הכדורים, מגלגלים את הכדורים כלפי החורים, מפעם לפעם נשמעות נקישות הכדורים בעומקי השולחן בנופלם לתוכו, הכול עומדים מסביב וחוזים בהם בשתיקה. רק המשפטים המעטים שהשניים מחליפים ביניהם, ונקישות כדור בכדור וכדור בדופן, מפריעים את הדממה.

זוהי אווירה שבה נחתכים גורלות. נפילת הכדורים היא כנפילת פור. נפילתם לתחתית השולחן, כנפילה לשאול. דברים נחתמים ב“קול דממה דקה”. תנועותיהם הזהירות והמהירות של המשחקים הן כ“מלאכים יחפזון”. הכול מזכיר אותה אווירה מתוחה, מעוררת חיל, שבתפילת “ונתנה תוקף”.

חיזוק לכך יש גם מן המשפטים שמחליפים השניים ביניהם. אין הם מדברים כלל על המשחק עצמו, אלא, בתור “פועלים”, בתור “אומנים” (מן הסתם – חרשים, שהכינו את העמוד התקוע בחוץ), מדברים הם על “חומר”, על “גרזן”, ומזכירים כמה פעמים את “המפעל”. הקורא תמֵה איזה “מפעל” הוא זה ומה עניינו לכאן, ואם הוא “מפעל” כפשוטו וכשימושו בלשון הדיבור בימינו. אך כיוון שכל הדברים בסיפור זה יוצאים מידי פשוטם, אף זה כן. ומשמעות ביטוי זה תתברר לנו אם ניזכר בתפילת “אתה זוכר מעשה עולם” שבין סדר תקיעות שופר לסדר תקיעות שופר שבראש השנה. וכך נאמר שם:

“כי אין שכחה לפני כיסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”, וגו'.

לאמור: היום שבו מתרחש הדבר הוא “יום הרת עולם”.

על המשתה שבא לאחר מכן, בחלק הרביעי של הסיפור, אומר ד"ר לנדאוור: “זוהי חינגא נוצרית של רבי טבחים שלפני ה’אולטימה גראדה', לפני הפשע האחרון של רציחת הילד.”

בצדק אומר הוא שיש כאן גרוטסקה של “הסעודה האחרונה”. אך האומנם “חינגא נוצרית של רבי טבחים”?

נהפוך הוא. כל הסימנים מעידים על כך שזוהי מעין “סעודת צדיקים שלעתיד לבוא”. מעיד על כך תיאור המלצרית בתחילה, ה“ממרקת” את הכלים, כביכול ממרקת עוונות; מעידים על כך “הדגים” ו“היין המשומר” המובאים אל השולחן; ויותר מכול – הדיבורים בשעת הסעודה על “מתן שכר”. תמהני איך נעלם כל זה מעיני המבקר הנכבד.

וכאן אנו מגיעים לחלקו האחרון של הסיפור ולפשר חידת “שומר הבית”, הוא הילד.

הכול יוצאים בבהלה ומתפזרים בעקבות תקיעת חצוצרה הנשמעת בחוץ, ואין אנו יודעים לאן הם הולכים. ואז נכנס הילד אל האולם הריק, מתבונן סביבו, מתבונן בשולחן הריק, ולבסוף, בשאתו עיניו למעלה, הוא מגלה בזווית של התקרה “קן ציפור”.

על “קן ציפור” זה, אומר ד“ר לנדאוור ש”אזכור זה של האזהרה המקראית מפני ‘לא תיקח האם על הבנים’, הוא רמז ברור לנוראים שבפשעי הנאצים, שלקחו אמהות על הבנים והשליכום לכבשנים." ואת העובדה שהסיפור מסתיים כאן, ואין בו שום תיאור של סוף גורלו של הילד, הוא מסביר בכך ש“חסך מאיתנו המחבר, מתוך תבונה יהודית עמוקה, את הנוראה שבזוועות.”

ראייה זו, של הילד כסמלם של הילדים שנספו בשואה, מעוררת תמיהות על תמיהות: מדוע משמש הוא כ“שומר הבית”? מדוע אין נוגעים בו לרעה כל עת הסיפור? מדוע אין שמים לב אליו ואין מדברים בו כלל? ואם המסובים אל השולחן הם “רבי טבחים”, מדוע הם יוצאים ומתפזרים ומשאירים אותו לנפשו?

לא נותר לנו אלא לראות את הילד – בהקשר של כלל התיאורים שבסיפור, שעניינם הוא ב“קץ הימין” – כגלגולו של אותו ילד מתוך “מעשה אליהו” הנודע שבמדרש, המעשה בילד שנולד ביום שחרב בית המקדש, שהרוח חטפתו, והיה “מחזר על כל מדינות גדולות עד עת קץ”.

מכאן יסתבר לנו מדוע הוא עומד לפתח הבית, מדוע הוא משיב לכל השואלים אותו “היכן בעל הבית” בשתי מילים בלבד, “בוא יבוא”; ומדוע הוא רואה בסופו של הסיפור את “קן הציפור”, שאיננו אלא אותו קן שעליו אומר המדרש: “וההיכל הפנימי אשר המשיח בו, הוא הנקרא קן הציפור.”

ועתה נשוב על עקבותינו ונראה את הסיפור כולו מתחילתו:

שש דמויות ראשיות בסיפור, הסדורות באופן סימטרי ובארבעה חלקים, כמו חלקי הסיפור עצמו: שתיים “קצרות”, אחת מכאן ואחת מכאן – הילד והמלצרית; וארבע שהן שני זוגות “ארוכים” באמצע – סמי ורמי, לילי ומרתה.

פעולת ההכנה שבפרולוג אינה הכנה ל“תלייה”, או ל“טבח”, אלא לקראת “ימות המשיח” כביכול. העמוד הנקבע ב“פטיש החזק”, רק לכאורה הוא עמוד גרדום או עמוד צליבה, ולאמיתו הוא “עמוד הימני”; ו“החבל” הוא מ“חבלי משיח”.

הבית, שהוא “בית משתה”, ושבראייה ראשונה דומה הוא אמנם למעין בר אירופי, בר של ימינו, הוא המקום שבו תיערך הסעודה המובטחת ל“צדיקים”, המבקשים את שכרם, ושתי הנשים אף הן מכינות כעין עטרות ל“צדיקים”.

משחק הביליארד הוא משחק הגורלות של יום הדין, שלפני “הגאולה” כביכול.

ה“סעודה” היא כמאמר הפסוק במסכת עירובין: “חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה, כהילולא דמי.”

תקיעת החצוצרה בחוץ מבשרת כביכול את פעמי משיח.

אך בכך נסתם חזון. וכשם שהשולחן מתגלגל משולחן ביליארד לשולחן סעודה ומשולחן סעודה לשולחן שוודאי שופטים ישבו אליו, כך גם הבית מתגלגל ל“בית” במובן של “היכל”, במובן של “ביתו ייבנה בקרוב”, ושומרו – זה הילד – הוא מן “השומרים לבוקר”, או “משומרי משמרת הבית” שבמקרא – ועוד חזון למועד.

כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו, הוא פסבדו־אפוקליפסה, או “אפוקליפסה אירונית”, הכתוב בכפל משמעות ובלשון סגי נהור, דהיינו, “צדיקים” אינם צדיקים, ו“מלאכי חבלה” אינם בני השטן.

השאלה הנשאלת לבסוף היא, כלפי מה מכוונת יצירה זו? כלפי מה מכוונים חִצי האירוניה והסאטירה שבה?

“שומר הבית” נכתב עם הולדת המדינה. לכאורה, צריך היה ריכטר לראות את המדינה כהתגשמות השלמה של הגאולה, כסופה של הדרך העולה מאז ראשית התחייה בארץ; שלב עליון באותם שלבים שאפותיאוזה שלהם אנו מוצאים בסיפוריו הראשונים של ריכטר, על דרך הדמיון הסוריאלי, המרתק את תקופתנו אל תקופת קדם ואל תולדות ישראל כולן. אך נראה שבאינטואיציית האמן שבו, חזה הסופר כבר אז את השיברון העתיק להתחולל עם קום המדינה, את “שבירת הכלים” שבה, את השתלטות “הקליפות”: תאוות הבצע, ההוללות, לשון הרע, “אכול ושתה”, הציניות, בקשת השכר על כל “מצווה”, ויתר מידות רעות. כביכול אומר הוא לנו בסיפור זה: לא בימות המשיח אנו עומדים, אלא בעקבות המשיח – ימים שבהם “העזות תרבה והיקר ייעוות”, ו“האמת תהיה נעדרת ופני הדור כפני הכלב”; כביכול מלעיג הוא על כל נביאי השקר האומרים “המדינה, המדינה”, שהיא חזות הכול. לא, אומר הוא, מדינה היא אך בית בלבד, ושאלת השאלות היא, אם בית זה ייבנה על חמס ומרמה או על חסד ומשפט; ואם אמנם “יום אדוני הגדול קרוב ומהר מאוד”, הנה שומע בו הסופר, כמו הנביא צפניה בשעתו, “קול יום אדומי מר צורח שם גיבור”.

ואף על פי כן, הוא מסיים בנחמה. והנחמה היא הילד. דמותו של הילד, אף שהיא אילמת במשך כל זמן העלילה, היא הנוגעת ללב ביותר. יש בה מעומק המסתורין, ורוחה כביכול מרחפת על הסיפור כולו. שתיקתה מדברת יותר מדיבוריהן של כל יתר הדמויות. אפשר שהיא זיכרון מילדותו של הסופר עצמו, זיכרון של חזון שחזה, הזיה שהזה, שעניינה בגאולה ובאחרית הימים, בהיכל הקודש ובעמוד האש. הילד, שהוא פני הדור הבא, הילד המגלה במרומי חלל הבית את “קן הציפור” – הוא הוא התקווה לקץ הפלאות. אשרי כל חוכי לו.

מחברת ד': לונדון

לונדון, 23 במארס 1963.

ערב, ואני יושב בחדר שבאכסנייתה של גברת הילמן ב“ווסט המפסטד”, בקרבת פינצ’לי רואד, היהודי. אביב כבר, לפי הלוח האנגלי, אבל בחוץ גשם ובפנים קר, ואינני מדליק את תנור הגז כדי לחסוך שילינג שעלי לשלשל לתוכו כדי להפעילו. חדר צר ובו מיטה שכיסויה מרופט, שידה עם ראי, השולחן הזה שאני כותב עליו, הכיסא שאני יושב עליו. למה אני כותב? הרי בין כה וכה איש לא יראה את השורות הללו. “אדברה וירווח לי.” אולי יקל עלי לאחר זאת. אולי.

אמש, באחת־עשרה, חזרתי מאסֵפה של “הברית העברית העולמית”, שהתקיימה בביתו של מרדכי אנגל. אספה לכבוד יוסף ריכטר, סופר אורח מישראל. חזרתי בהרגשת עלבון לא יוכל הימחות. לא יוכל הימחות, כי לעולם לא ייגאל במעשה נקם כלפי עולבי, או במעשה ייאוש כלפי עצמי. אותה הרגשה שפקדה אותי פעמים כה רבות בארץ, שהביאה אותי עד עברי פי קץ, ואשר מפניה, אם לומר את האמת כולה, מפניה נמלטתי הנה, לאנגליה.

גם בחלומותי הרעים ביותר לא שיערתי כי היא תרדוף אותי עד כאן.

חזרתי באחת־עשרה ככלב מוכה למלונתו, הטלתי עצמי על הכיסא באדרתי הרטובה, דמי מורעל, הוצאתי את העט מכיסי, וניסיתי לכתוב. קיוויתי: אם אעלה את הדברים על הכתב, אנקז את הרעל מתוכי אל הנייר. אבל הייתי משותק. גם אות אחת לא כתבתי.

עכשיו, לאחר שעברו לילה ויום, לילה שרק בסופו נרדמתי לשתיים־שלוש שעות כבדות כסלעים, ויום שבו עשיתי ברגל מהלך מילין על מילין, מכאן לריג’נטס פארק, מריג’נטס פארק דרך כל המפסטד אל יער המפסטד, משם להייגייט, וסבוב סבוב בחזרה הנה –

עכשיו שקצת שכך הדם, יכול אני לכתוב. הרוח הקרה, מראה הגנים המלבלבים, ההליכה לאורך רחובות רבים, שבהם הופיעו לעיני בתים עתיקים, פונדקים, כנסיות – כל אלה הסיחו מעט את הדעת מעצמי. הרגיעו סופה.

לפני עשרה ימים, ב־13 במארס, הגיע ריכטר ללונדון. יצאתי לשדה התעופה לקבל את פניו –

אבל צריך אני להתחיל מבראשית.

לפני שבעה חודשים, כלומר בספטמבר, הגעתי אני לאנגליה. שנים אחדות הכנתי עצמי לכך. את הארץ לא יצאתי מאז עלותי אליה, ב־1921, ועצם המחשבה על עזיבתה, ולו גם לשנה אחת בלבד, הטילה עלי מורא. אבל צורך זה לצאת, להיחלץ מן המחנק שהייתי שרוי בו, דחק בי יותר ויותר, נעשה הכרח. הדחיפה האחרונה להחלטתי באה בעקבות הניתוק ביני ובין ריכטר, ניתוק שלא אירע בבת אחת, אלא בהדרגה, מאז חגיגת היובל שלו, לפני כעשר שנים.

היוזמה לחגיגת יובלו של ריכטר, באה ממני. אני הוא שאירגנתי את הוועד המכין ואני הוא שהגיתי את רעיון הוצאת הקובץ הספרותי לכבודו, “אלומות”. ואני הוא שנדחיתי לבסוף מן השמחה, בצורה משפילה, ועל ידי בעל היובל עצמו נדחיתי.

שלחתי מאמר לקובץ, ניתוח אחת מיצירותיו של ריכטר, מאמר שזכה בשבחי העורך. מאמר זה לא הופיע בו, למרות הבטחותיו של העורך להכניסו. לימים נודע לי שידו של ריכטר עצמו היתה בדבר.

עד היום קשה לי להסביר לעצמי דבר זה. האם חשש מפני רוגזו של המבקר ד"ר ארנסט לנדאוור, שעמו התפלמסתי? האם פחיתות כבוד היתה זו בשבילו ששמי שלי, הקטן, יימנה עם השמות המכובדים המקשטים את הקובץ? האם הפירוש עצמו שנתתי לסיפורו, “שומר הבית”, פירוש שחשף כמה נסתרות באישיותו הספרותית, לא נראה לו? לא נעם לו? האם טינה היתה בלבו עלי על דבר שאינני יודע מהו ומצא לו הזדמנות לבוא חשבון עמדי? צידוקים צידוקים שונים חיפשתי בשבילו ואף אחד מהם לא היה בו כדי לכפר על פגיעה זו.

נמנעתי מהיפגש עמו. חודשים לא ראיתיו. לא קל היה לי הדבר, לאחר כעשרים שנות ידידות ועבודה משותפת.

אך יום אחד, בדצמבר 1954, הופיע ריכטר בחדרי שבבית ההוצאה, אמר שלום מאיר, התיישב למולי, וכל נוהגו – כאילו דבר לא אירע בינינו. כאילו אך תמול התראינו! הוציא מתוך מעטפה צרור גדול של דפי כתב יד, הניחו לפני, ואמר: “סיימתי רומן. הבאתי לך אותו לקריאה.” והכול כמימים ימימה: שאקרא, שאעיר את הערותי, שאהיה הסנדק של יציר רוחו לבית הדפוס… והן יודע אני כמה אסיר תודה הוא לי…

לא היתה לי ברֵרה אלא לקבל עלי את הדין. סוף סוף עובד ההוצאה אני, וזהו בגדר חובתי. ובלבי, עשרים שנה אינן נמחקות כאילו לא היו.

עשיתי את מלאכתי, כמאז ומתמיד, קראתי בנאמנות, הערתי, תיקנתי, הצעתי. שוב היינו נפגשים כמעט מדי שבוע בשבוע.

אלא שיחסינו הצטננו. מצדי הצטננו. לא נעניתי עוד לפניותיו שלא בגדר העבודה, ולא הרביתי שיחה. וכך הווה גם לאחר מכן, כשהביא לי קובץ סיפורים נוסף, ועוד רומן…

שיקעתי עצמי בעניין שעסקתי בו זה שנים רבות: בחקר ספרי קבלה. יום יום הייתי הולך לספרייה, ובערב מעיין בספרים בביתי ורושם רשימות.

כך גמלה בי ההחלטה לנסוע. הן לצורך המחקר, והן משום שמצב יחסים זה הכביד עלי מאוד. ולצאת ממנו, הייתה רק דרך אחת: להתרחק, להתרחק למקום שלא אצטרך עוד להיפגש עמו, שלא תהיה לי הזדמנות להיפגש עמו.

אדם בודד אני, צרכי מועטים, ובמשך השנים חסכתי לי סכום כסף, פרשתי מעבודתי בבית ההוצאה שנתיים לפני מועד הפרישה, וכך יכולתי לצרף לחסכונותי גם קצת מכספי הגמלאות. סכום שיספיק לי לנסיעה ולשנה של קיום.

ב־13 בספטמבר הגעתי לאנגליה. יצאתי לאוקספורד, כדי להיות סמוך אל הספרייה הבודליאנית.

עוד קודם לכן באתי בקשרי מכתבים עם הספרן של המדור העברי, ד"ר מאי, והדבר שהביאני לכך היה זה:

במהלך עיוני בספרות הקבלית נתקלתי בספר “גינת ביתן”, שהעיון בו העלה בי תמיהות וספקות באשר למקורו ולזהות מחברו. הדעה המקובלת היא שהתחבר על ידי ר' מאיר בן טודרוס אבולעפיה, אך לדעה זו לא מצאתי שום סימוכין אלא ב“שפתי ישנים”. מקריאה בספרי הפרשנות על “גינת ביתן”, של ר' יצחק בן טודרוס, ושל ר' שם טוב בן גאון, התעורר בי החשד שג“ב הוא זיוף, יצירה פסבדו־אפיגרפית. ראשית, מצאתי דמיון בינו ובין “מסורת הברית ואיגרת הייחוד” של ר' מאיר בן אליעזר; שנית, מצאתי שפרקים רבים בג”ב הם חיקוי ל“מערכת האלוהות” ופירושו של ר' יהודה חייט; ושלישית, זמן חיבורו של ג“ב, העוסק בחישובי הקץ וקובע את התגלותו האחרונה של המשיח לשנת שנ”ח, אי אפשר היה שהתחבר לפני שנת ר“ס, היא השנה שבה נכתב פירושו של חייט, לפי כל סימני הזמן שבו. ספקות אלה עוררוני להוסיף ולחקור בדבר עד שאגלה את מחברו האמיתי של ג”ב, ואם אינו אלא צירוף מלאכותי של קטעים מספרי אחרים.

מצאתי שכתב יד שלם של ג"ב מצוי בספרייה הבודליאנית (כ"י אוקספורד 1577), וכתב יד לא שלם, במוזיאון הבריטי לונדון (כ"י גאסטר 1701־1398). בעניין זה כתבתי לספרן, והוא אמנם אישר לי מציאותו של כתב היד ואף הבטיחני לסייע לי בעבודתי ובמציאת מקום מגורים.

ארבעה חודשים עשיתי באוקספורד, והיו אלה החודשים המאושרים ביותר בחיי מאז נערותי. כיוון דעל על, ולאחר שסיימתי את עיוני בג“ב, עברתי לעיין בכתבי יד עתיקים אחרים, מן הגניזה ולאחריה, ב”בספר הרזים“, ב”ספר רזיאל“, ב”ספר המלבוש" שנמצא שם בערבוביה עם “ספר הישר”, ועוד ועוד. שעות רבות בכל יום הייתי עושה בספרייה, ולבד את הספרן ואת פרופסור רמינגטון, גוי נלבב, בקי גדול בלשונות שמיות ובספרות המדרש, כמעט לא הייתי רואה איש. בשעות אחר הצהריים, כשהימים לא היו קרים מדי, הייתי מטייל בגנים של אוקספורד, ליד הנהר, בבנייניהם העתיקים של הקולג’ים, ובערבים הייתי קורא אנגלית, ספרי פילוסופיה ויודאיקה, ששאלתי משניים־שלושה מרצים יהודים, יודעי עברית, שאליהם התוודעתי.

מאושר הייתי בשבתי ובצאתי. אדם כמותי, כשהוא נכנס לספרייה הבודליאנית, חש כמו עלי בבא במערת המטמון, שאין הוא יודע מה ייטול תחילה. הטורים הארוכים והגבוהים של המדפים, שעליהם צרורות של מגילות קלף וכתבי יד, ספרים למאות מדפוסים ראשונים, ספרים נדירים שבנדירים, קבצים של כתבי עת ישנים שאינם עוד בנמצא בשום מקום אחר! גנזי יקר! חמדת עולם! דמעות עמדו בעיני כשדיפדפתי בכרכי “ביכורי העתים” מימיהם הראשונים, כשאצבעותי מיששו את הדפים הישנים של “מאין ולאן” של י“א ברוידס, או של “שתי הקצוות” שלו. בחרדת קודש הפכתי דף אחר דף ב”השחר“, “המגיד”, “הצפירה”. ואיך יחוש אדם כמוני כשהוא נוגע במו ידיו בקלף הדיוואן של אבן חלפון, הדיוואן העברי הקדום ביותר, שהועתק במאה האחת־עשרה. או כשעיניו לוטפות את שורות “אז נבהלו אלופי אדום” של יוסף אבן אביתור בכתב ידו שלו, של המשורר עצמו! ומה הרטט העובר בגוף כשאתה אוחז בידך את “משל הקדמוני” ליצחק אבן סהולה בדפוסו הראשון, דפוס שונצינו, מן המאה הט”ו! או מסכת עירובין בדפוס ואדי אלחג’ארה! או את “ארבעה טורים” לר' יעקב ב“ר אשר בדפוס קושטא מ־1494! וכן ספרים כה רבים בדפוס בומברג בויניציאה, או בדפוס פרנקפורט, וילהלמסדורף, אמסטרדם, מן המאה הי”ז, דפוסי וינה, לבוב, קרקא מן המאה הי“ח והי”ט! פעם נעשה כל בשרי חידודין כשבדרך מקרה הוצאתי מן המדף, במדור של ספרי חסידים, קונטרס שברגע הראשון לא הכרתיו בגלל כריכתו, וכשפתחתיו, והנה הוא “אוהל יצחק” של סבי ע"ה, ר' יצחק ליב לויטין, פירוש על “התניא”, שנדפס בלבוב!

ימים של אושר! ולמען האמת, ימים רבים ביטלתי ממלאכתי, מלאכת המחקר עצמו, משום שכה נמשכתי אחר הקריאה בספרים ישנים מתקופת ההשכלה ובספרי קודש מלפני כן. פיתוי שלא יכולתי לעמוד נגדו! ריח הדפים, מראה האותיות, טעם העתיקות, אפילו תחושת המגע בכריכות העור הישנות, כל אלה עצמם היה בהם כדי לסחרר את ראשי! משתקע הייתי בספרים ושוכח עולם ומלואו ומתענג על גן עדן זה של אותיות ופסוקים, דברי תורה ודברי שירה.

מאושר הייתי בשבתי ובצאתי. גם בצאתי. כי אוקספורד זו, השקטה, הרצינית, על מכללותיה עתיקות האבנים, שביליה, שבהם מתהלכים מלומדים ככוהנים בעבודת הקודש, כרי הדשא הרחבים שבה, המסדרונות המקומרים, האפלוליים והטחובים שבטירותיה ובכנסיותיה, מעוררת יראת כבוד, חרדת כבוד! ואפילו רחובות העיר וסמטאותיה, שאתה מוצא בהם פונדקים עתיקים, שלטי אבירים, מגדלי שעון, בתים כה רבים בעלי ייחוס! אהבתי להתהלך בהם, להיכנס לחנות זו ואחרת, לבית מסחר הספרים של רוזנטל ברחוב ברואד, שהרבה ספרים עבריים בו, יקרי המציאות, או למוזיאון האשמולאי שמצאתי בו כתובות עבריות, או לתיאטרון השלדונאי המפואר… גם שניים־שלושה המלומדים העברים שהכרתי, אף כי נפגשתי איתם אך לעתים רחוקות, אהבתי את חברתם, את שיחתם, אם במסעדת המכללה בשעת צהריים ואם בביתם בשעת ערב. לא שיחת יושבי קרנות היתה זו, לא להג ודברי בדיחותא תפלים כבבתי הקפה של הסופרים בארץ, אלא תמיד מתוך הקשבה, מתוך כוונה לרדת לעומקו של עניין, מתוך רוחב דעת, נימוס וכבוד הדדי. לראשונה זה שנים רבות נפתחתי לשיחה והייתי מספר דברים או מתדיין בהם ללא כל אותם מעצורים שקשרו את לשוני בהיותי בארץ, או שהסיחו אותה לומר דברים שלא היה בלבי לאומרם.

בצער ניתקתי עצמי מאוקספורד, מבית העקד הבודליאני שכמעט הפך לי לבית, מד"ר מאי, שנהג בי בחיבה כזו, מפרופסור רמינגטון האדיב, מן האבנים האזוביות והכרים הירוקים והטירות והצריחים – כדי לעבור ללונדון. אבל הכרח היה לי לעשות זאת, כי כדי להשלים את מחקרי על “גינת ביתן”, צריך הייתי לעבור על כתב היד של הנוסח השני של החיבור, המצוי במוזיאון הבריטי. וכך צררתי את ספרי ואת מעט חפצי, ועברתי הנה, לאכסניה של גברת הילמן בווסט המפסטד.

באוקספורד לא היו לי יהודים, אבל היתה לי יהדות. בתוך תוכה ישבתי. בלונדון – יהודים הרבה, ויהדות – של עמי ארצות. מיד בהגיעי הנה פניתי אל מר אברהם שלדון, מאנשי “הברית העברית העולמית”, שהכרתי אותו מביקורו בארץ לפני כמה שנים, בבקשה שיעזור לי למצוא מקום מגורים זול. בית המלון שבו התאכסנתי בימים הראשונים לא היה לפי כיסי, גם לא יכולתי לעבוד בו במנוחה. הוא שמצא לי את ביתה של גברת הילמן, בסביבה יהודית. כבר אז הזמינני לבוא לאספת “העברים”, שעמדה להתקיים שבועיים לאחר מכן, לערב המוקדש לשאול טשרניחובסקי ביום פטירתו. הלכתי לאספה זו, בבית מרדכי אנגל, יהודי אמיד ושומר מצוות, המדבר עברית אשכנזית. מצאתי שם כעשרים או שלושים גברים ונשים, רובם דתיים, שידיעותיהם בעברית ובספרותה, קצת היו גרסת ינקות מבית הספר שלפני דור, וקצת מתוך מה שקראו בעיתונים וכתבי עת וספרים מעטים שמצאו דרכם אליהם מן הארץ, באיחור רב. גם שני ישראלים היו ביניהם, אחד מורה שירד, המלמד עברית ותנ“ך בבית הספר התיכון היהודי, ואחת תלמידה באוניברסיטת לונדון. מר שלדון, שישב ראש ופתח את האספה, בירך בחגיגיות את “האורח החשוב מישראל”, והסמיך לשמי כל מיני תארים שבושתי לשמעם – “איש אשכולות”, “חוקר הקבלה והפילוסופיה היהודית”, “מנאמני הספר העברי”, ומה עוד – “שחיבר כמה חיבורים חשובים בחוכמת ישראל”! אנוס הייתי לקום ולהחוות קידה בפני מוחאי הכפיים… וההרצאה! על “טשרניחובסקי ויצירתו”! אילו דברים נדושים ובלויים על “היהדות והיוונות”, “התרוננות הטבע לעומת בכי הגלות”, וכיו”ב דברים מתוך ספרי קלאוזנר ולחובר! אפילו הארה מקורית אחת לא ריעננה את זקנתם! אחר כך, בתום ההרצאה והקריאה, כשהגיע תור שתיית התה באגפו השני של הטרקלין, נקבצו סביבי כמה מן הקרואים, כדרך הנימוס, שאלו למעשי, שאלו לדעתי על ספר זה ואחר של עגנון, על “מלך בשר ודם” של שמיר… כך התוודעתי אל אחדים מהם, שאף הזמינוני לבוא לבתיהם ולבוא לאספות הבאות של “הברית”.

עוד פעמיים ביקרתי באספות משוממות אלה, כדי להפיג קצת את הבדידות, ופעמים אחדות ביקרתי בביתו של ד"ר מנצנר, תלמיד חכם וידען גדול בספרות הקבלית. רוב הבקרים עשיתי בספרייה שבמוזיאון הבריטי ורוב הערבים בחדרי, בהשלמת חיבורי.

לא היה זה הבודליאנה. בספרייה שבכאן, אדם נוטל את הספר שהוא מבקש, מתיישב ליד השולחן, תחת הנורה שאורה מת, מימינו ומשמאלו אנשים שאין הוא מכירם, אין לו מגע לא עם הספרן ולא עם הקוראים ולא עם ספרים אחרים, ושרוי הוא במעין חלל ריק וקר. ובכל זאת, גם כאן מאושר הייתי. מאושר הייתי בעבודתי, ולונדון עצמה – הרבה יש בה מה לראות ומה ללמוד. גם בבדידותי מאושר הייתי.

פתאום, לפתע פתאום, קפץ עלי רוגזו של ריכטר.

לפני שבועיים וחצי, ביום ו' בבוקר, כשפתחתי את “ג’ואיש כרוניקל”, שאותו הייתי קורא מדי שבוע בשבוע, סימאה את עיני הידיעה שיוסף ריכטר עומד להגיע ללונדון.

חזרתי וקראתי. עיני לא הטעוני: יוסף ריכטר, “מגדולי הסופרים בישראל” וכו' וכו', מחברם של ספרים אלה ואלה, עומד להגיע ללונדון ביום זה וזה כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד מטעם בית הספר ללימודי היהדות שבאוניברסיטת לונדון.

לא אוכל לתאר מה עבר עלי באותן שתיים־שלוש דקות! כל משקע העלבון והטינה שבי, כאילו התערבל פתאום מרבצו ועלה והציף את כולי! תערובת של רגשות שונים זה מזה, וכולם עכורים ומרים. תחילה: איך זה לא הודיע לי על בואו, הן ידע שאני בלונדון! ובניגוד לכך: למה הוא רודף אותי עד קצה עולם, מדוע אינו מניח לי לנפשי! ובניגוד גם לכך: אפשר שעכשיו, תהיה זו פגישה אחרת בינינו, חדשה… ומאידך גיסא: מדוע מגיע לו תואר דוקטור, מדוע בלונדון דווקא…

מובן מאליו, שמאותו רגע לא יכולתי עוד לעשות כלום. לא יכולתי ללכת לספרייה, לקרוא לא יכולתי, לכתוב לא יכולתי. כל מנוחת נפשי, אותה מנוחה שבה הייתי שרוי מזה חצי שנה ויותר, עורערה, נגזלה. כשעה ישבתי ליד השולחן הזה, נסער ונרגש, ולא מצאתי בי כוח לקום. נטלתי את העיתון והנחתיו, נטלתי ודחיתיו מעלי. אחר כך ירדתי לחדר המבוא וטילפנתי אל מר שלדון, לבית מסחרו. שאלתיו אם שמע על בואו הקרוב של יוסף ריכטר… כן! אמר בשמחה, כמובן יודע הוא על כך! אפילו כתבו לו מן הארץ! ולא עוד, אלא שהסופר יופיע באספה של “הברית”, וכבר נקבע מועד, ואני מוזמן לבוא, כמובן… אמרתי לו שאני מכיר את יוסף ריכטר אישית, ושאלתי אם ידוע לו המועד המדויק של בואו, כי הייתי רוצה לקבל את פניו. כמובן! אמר, כמובן! הוא עצמו ייסע לשדה התעופה לקבל את פניו וישמח אם גם אני אהיה שם… ונתן לי את התאריך השעה, מספר הטיסה וכד'.

שיחה זו עכרה את רוחי עוד יותר. תמהתי גם על כך שאתל לא כתבה לי על בואו.

אבל אתל מעולם לא הזכירה את ריכטר במכתביה.

כל השבת, כל הימים שלאחר השבת, לא עשיתי דבר אלא שוטטתי ברחובות ובגנים הציבוריים, נכנס למוזיאון זה ואחר ממהר לצאת ממנו, מבלה הרבה ברכבת התחתית, קורא עיתונים בפיזור נפש. עייף הייתי חוזר לחדרי בערב, מנסה לישון, ושנתי נודדת מעיני.

ביום ד' בצהריים נסעתי לשדה התעופה היתרו. כשהגעתי שמה לשער היציאה מאולם המכס, כבר מצאתי חבורה של כמניין אנשים, ביניהם איש השגרירות, שניים־שלושה מאנשי התרבות של הסוכנות, מר שלדון ועמו עוד אדם שהציגו בפני כפרופסור אורבך מאוניברסיטת לונדון וכמה עסקנים מאלה שפגשתים באספות “הברית”. עמדנו והמתנו שעה ארוכה ודיברנו על דא ועל הא.

אינני יודע איך קרה הדבר, מיד כשיצא ריכטר מן השער – לבוש נאה, באדרת אפורה, חדשה, חיוור, נבוך כלשהו, והשתוממתי מה יפה תוארו רם הקומה, כאילו ראיתיו בפעם הראשונה – מיד עטה עליו החבורה כולה, כל אחד ואחד הזדרז ללחוץ את ידו ולברכו, זה נטל ממנו מזוודה אחת וזה שנייה… אני, שלא ראיתי עצמי שייך לפמליה הרשמית של מקבלי הפנים, עמדתי מן הצד כלשהו, משתדל לתפוס את מבטו, וממתין לתורי, כאחרון, לברכו. עד שאני ממתין, חלפה הפמליה, והוא בתוכה, על פני, לעבר היציאה, ועד שאני מדדה אחריה ומנסה להשיגו, נכנסו כולם לשלוש מכוניות שהמתינו להם ליד המדרכה, סגרו את הדלתות והפליגו. נשארתי לבדי.

האפשר שלא ראה אותי? האם ראה והתעלם בכוונה?

חזרתי העירה באוטובוס. אמרתי בלבי: יתכן, אמנם, שלא ראה אותי: עמדתי שם, מן הצד, בין אנשים אחרים שהמתינו לנוסעים אחרים, ואפשר שלא השגיח בי בכל אותה תכונה של קבלת פנים, ובמבוכה זו של אדם היורד מן המטוס ומגיע לעיר זרה.

בערב צילצלתי למר שלדון, לביתו. “היכן היית?” קרא בשומעו את קולי. “התפלאנו כי נעלמת מעינינו! מר ריכטר אמר באמת שהוא מכיר אותך. אף שאל היכן היית…” שאלתיו היכן מתאכסן ריכטר, והוא מסר לי שם בית המלון, מספר החדר, מספר הטלפון.

לא רציתי להפריעו בערב הראשון לבואו, שוודאי עייף הוא וזקוק למנוחה, והמתנתי עד למחרת. גם נחה דעתי מעט לאחר ששמעתי כי שאל עלי.

למחרת בבוקר צילצלתי לבית המלון.

שלוש שעות, מעשר עד אחת ישבתי ליד הטלפון בחדר המבוא של אכסנייתי.

תחילה היה הטלפון בחדרו תפוס, ופקידת המרכזייה שבמלון אמרה לי להמתין. המתנתי, כשהאפרכסת לאוזני, ומדי כמה דקות שמעתי את קולה – “עדיין מדבר.” מאחר שעוד דייר אחד וכן גברת הילמן עצמה נזקקו גם הם לטלפון, נאלצתי להניח ואחר כך לטלפן שוב. חמש פעמים טילפנתי כך, ובכל פעם היה הטלפון בחדרו תפוס. הפקידה עצמה כבר ריחמה עלי ויעצה לי שאשאיר לה את שמי ומספרי והיא תמסור לו שיטלפן אלי. עשיתי כדבריה והמתנתי ליד הטלפון. ישבתי והמתנתי יותר מחצי שעה. תמהתי מה רב מספר האנשים המטלפנים אליו או הוא אליהם. האם יש לו מודעים כה רבים בלונדון? אחר כך צילצל הטלפון פעמיים או שלוש והיה זה אל גברת הילמן, שמדי פעם קפצה ובאה מחדרה לענות לפונים אליה בענייני מגורים. משהתמהמה צלצולו לבוא, חשבתי שמא שכחה הפקידה למסור לו שאני ממתין, או שמא טילפן ומצא שהיה כאן תפוס, וזמנו היה דחוק. שוב טילפנתי לבית המלון. הפקידה, שכבר הכירה את קולי, אמרה: “כן, מר לויטין, מסרתי לו, אך נדמה לי שעכשיו מאיר לך המזל פנים, כי פנוי אצלו.” ואמנם היה פנוי. קול אישה מבוגר ענה לי מחדרו, בעברית, ובאומרי לה מי המדבר, ביקשה שאמתין רגע. לאחר כמה שניות אמרה: “תוכל אולי לצלצל בעוד רבע שעה? מר ריכטר באמבטיה עכשיו.” הדבר היה משונה מאוד בעיני. אם אמרה לו מי המדבר, האם לא יכול היה למסור ברכת שלום על ידה? לפחות זה? בכל זאת המתנתי עשרים רגע וטילפנתי שוב. שמעתי את הטלפון מצלצל בחדרו. לאחר שניים־שלושה רגעים אמרה לי הפקידה: “צר לי, מר לויטין, אין תשובה מחדרו. כנראה יצא.”

היניתי אותו מן הספק. אמרתי: ודאי חיכה רבע שעה, ומשלא באה קריאתי יצא. ודאי מיהר לדרכו.

בערב טילפנתי שוב. לא היתה תשובה מחדרו. פקיד המודיעין של המלון אמר שיצא.

למחרת, בעשר בבוקר (חששתי לטלפן מוקדם מזה, פן אעירו משינה), שוב לא היתה תשובה מחדרו. כששאלתי את מר שלדון למקום הימצאו, אמר שנסע עם בני לוויה לסיור באוקספורד ובקיימברידג' ויחזור רק לאחר השבת. אבל ביום ב' בחמש אחר הצהריים, יתקיים באולם גולדסמית באוניברסיטת לונדון טקס מתן התואר, שבו יישא ריכטר הרצאה על “אגדות ראשונים ואגדות אחרונים בספרותנו”, ואם אבוא לשם, אוכל לפוגשו.

שוב הציפני גל העלבון והטינה. הן כבר היה לו מספר הטלפון שלי. הן ידע שעשיתי כמה חודשים באוקספורד. האם לא יכול היה להודיעני שהוא נוסע לשם? הלוא ברצון הייתי מתלווה אליו ומדריך אותו בעיר, במכללות, בספרייה.

או שמא “שבוי” הוא בידי מארחיו?

ביום ב' אחר הצהריים נסעתי לאוניברסיטת לונדון. אם כי הקדמתי לבוא, עברה שעה ארוכה עד שמצאתי את אולם גולדסמית. האוניברסיטה משתרעת על פני כמה וכמה רחובות. כמה פעמים הטעו אותי והנחוני לבניינים הלא נכונים, והמרחק בין בניין לבניין גדול, ובתוך הבניינים מסדרונות ארוכים, לבירינטים, חדרים ואולמות אין מספר. כשמצאתי לבסוף את האולם, היתה כבר השעה חמש ועשרים.

נכנסתי באמצעה של הרצאה. האולם היה מלא מפה אל פה, כשלוש מאות או ארבע מאות איש, רובם צעירים, רבים מהם חובשי כיפות. נראה שכל הסטודנטים יודעי העברית ממכללות שונות התכנסו שם. נכנסתי בחשאי, ורגעים אחדים, מביכים מאוד, נשארתי עומד, עומד יחידי בירכתי האולם, שהיה כאולם תיאטרון שבו שורות המושבים זו למעלה מזו. עד שנגע בי מי מן היושבים והצביע לי על מקום פנוי באחת השורות שלמטה. כופפתי עצמי ועל בהונותי ירדתי לאותו מושב. המרצה היה אותו פרופסור אורבך שפגשתיו בשדה התעופה. הוא קרא את דבריו מן הכתב, ואני לא הקשבתי להם, כי כל מעייני היו נתונים ליוסף ריכטר, שישב על הבמה, שניים מימינו ושניים משמאלו. לא יכולתי לגרוע עין ממנו. משונה היה לראותו בחליפה שחורה, חגיגית, בעניבת פרפר שחורה. חיוור היה מתמיד, אך גם נראה צעיר מכפי שראיתיו לאחרונה, לפני יותר משבעה חודשים. אף שעבר את גיל השישים, לא זרקה שיבה בשערו. שערו היה דהוי, אך לא כסוף. ואותה צנינות גאה בעיניו שגונן כגון הים. לרגעים נדמה היה לי שהוא רואה אותי, שאנו מביטים זה בזה עין בעין. מרחק גדול היה בין מושבי באולם ומושבו על הבמה, ויכולתי להסתכל בו ללא רתיעה, מבעד למשקפי.

אחר כך קם, לקול מחיאות הכפיים וניגש אל הדוכן. צרור של גיליונות נייר היה בידו, והוא הניחו לפניו. כשהחל קורא בו, עבר רטט בבשרי.

האזנתי לדבריו, ובשעה שהאזנתי, חלה בי אותה תמורה מוזרה, שאינני יודע אם ראויה היא לשבח או לגנאי, כבשעה שהייתי עובר על סיפוריו לפנים: כל הטינה שהיתה בי עליו, כל המרירות על התנהגותו המתנשאת והיהירה כלפי, נמוגה והלכה, נמוגה והלכה, מכוח הקסם של דבריו, עד שנעלמה כליל.

לא, לא היתה בהרצאתו עמקות רבה ולא למדנות רבה. לי לא גילה כל חדש. ובעצם, בכל מה שאמר על אחרים, לעצמו התכוון. אבל כשדיבר על אגדת הסמבטיון ועל אלדד הדני ועל ר' יוסי דה לה ריינה ועל חלומות חיים ויטאל ועל המשיח באזיקים ושבתאי צבי, וסיפור ר' נחמן מברסלב, ומשך חוט מאלה אל פרישמן וברדיצ’בסקי וביאליק ויעקב שטיינברג (יחידי מן הסופרים שלאחר ביאליק שהזכירו בהרצאתו), נאמרו הדברים בשאר רוח כה רב, בנעימה אגדית־אצילית, צלולה ועמוקה, בסגנון שהיה כסגנון סיפוריו, בהיר ובעל הדים רחוקים – שכבר לא תוכנם היה עיקר, אלא מנגינתם. וקסמם ריחף בחלל האולם והילך על השומעים ושבה אותם כליל.

אין פלא שכשסיים את דבריו, קמו הכול על רגליהם והודו לו בתשואות נלהבות.

בתום האספה, כשיצאו הנאספים מן האולם, המתנתי ליד הדלת. קיוויתי כי כשיצא עם בני לווייתו ויעבור על פני, אמצא לי רגע לברכו.

אלא שהוא ומלוויו יצאו מן הבמה בדלת אחרת. כשיצאתי מן הבניין, ראיתים הולכים בחבורה, חוצים את כיכר הדשא הגדולה, לעבר הרחוב. לא היה טעם לרדוף אחריהם.

היה כבר ערב, ואני שמתי פעמי ללכת ברגל לביתי. בדרך הירהרתי בכך שאין בי מידת הענווה. מי אני ומה אני כי ישים לב אלי? מה זכות יש לי לתבוע זאת ממנו? אדם גדול הוא, וכל הכבוד והתהילה שחולקים לו, ראוי הוא להם. בכוחו ובכישרונו קנה אותם. מה חייב הוא לי? שכר העמל שהשקעתי בהתקנת סיפוריו לדפוס? הן שכר מצווה זה קיבלתי כבר! כמה שפלים ובזויים הם כל הרהורי המרי שלי עליו לעומת גדולתו? אלה, עפר יכסם, וזו תישאר לעולם.

ואמש שוב הלכתי לבית מרדכי אנגל, למסיבת “הברית” לכבודו.

ישבתי בשורה האחרונה. המסיבה אמורה היתה להתחיל בשמונה וחצי, אך הנאספים ציפו וציפו, ורק בתשע ורבע הגיע, בלווית מר שלדון. שניהם פנו ישר לשולחן המרצים. מר שלדון פתח והתנצל על האיחור: כה רבים היו המברכים שבאו לחדרו בבית המלון, שקשה היה לחלצו מהם…

אותו מרצה שדיבר בשעתו על “יצירתו של שאול טשרניחובסקי” השמיע שוב דברים תפלים, הפעם על “יצירתו של יוסף ריכטר”. ניכר היה שלא קרא אלא סיפור אחד או שניים.

ניסיתי לתפוס את מבטו מבעד ליושבים לפני. הטרקלין איננו גדול, ושמונה או עשר שורות של כיסאות הפרידו בינינו. רגע, נדמה היה לי שהבחין בי, ראה ולא ראה, אלא שלאחר מכן הטה את מבטו לעבר אחר, או נשאו אל המרצה, או השפילו אל ידיו. עייף מאוד נראה. גם לבושו היה מרושל.

כשקם לענות למברכיו, אירע אותו דבר שאירע לפני עשר שנים, באספה שהתקיימה באולם “אוהל שם” לכבוד יובלו: כאן, כמו שם, אמר חמישה משפטים בלבד. חמישה משפטים של יציאה ידי חובה, שלא היה בה לא תוכן ולא חן.

רק אני, מבין כל הנאספים, ידעתי שלא מענווה נהג כך, אלא מזלזול.

כשקמו הנאספים ועברו לאגפו השני של הטרקלין, לשתיית התה, אמרתי, עכשיו הגיעה שעת פגישתנו.

המתנתי. עמדתי ליד הכותל והמתנתי. אנשים צבאו עליו, שמו עליו מצור, וראיתיו משליך זרועותיו על אחד מהם, מחבקו ומנשקו וקורא: “אורנשטיין! אתה כאן? אתה חי?” ולסובבים אמר: “יותר משלושים שנה לא ראיתיו! מאז ברלין!” ורגעים ארוכים עמדו ושמחו זה עם זה. לבסוף נטלו שלדון בזרועו והנחהו לעבר שולחן התה, והחבורה כולה נגררת עמהם. עזבתי את מקומי וניגשתי אליו.

“אביוסור!” הושיט לי את ידו בחיוך, “ובכן בלונדון אתה. אמרו לי באמת שצילצלת…”

אך באותו רגע הגישה לו איזה גברת מפורכסת ספל תה, והוא משך ידו מידי, נטל את הספל, ומיד פנה אליה. הודה לה, שאל מאין היא, מניין לה העברית שבפיה, ואני כאילו לא הייתי.

אביוסור! כפי שהיה מכנה אותי לפנים, כשהיה שתוי. שמי, בהברה אשכנזית.

לא יכולתי לשאת זאת יותר. נמלטתי משם.

כל הדרך, לאורך שני מייל ויותר, ירד גשם.

הגעתי הנה, רטוב כולי, והטלתי עצמי על הכיסא. דמי שתת בתוכי. לא יכולתי לסלוח לעצמי את הביזיון הזה, שאני עצמי הבאתי עלי, את הנסיעה לשדה התעופה, את הרדיפה אחריו, את ההמתנה העלובה לצאתו מאולם האוניברסיטה, את הישיבה ליד הטלפון, שעות על שעות, לבדך ליד הטלפון, מצפה לפירור של חסד שייזרק לך… והזלזול הזה, המוטח ישר בפניך: אביוסור!…

אין גאולה לעלבון הזה. גם לא במילים. אני כותב, והמילים נראות כעורות בעיני, הן עצמן עלובות. נדמה לך, כאבך טהור והמילים גם הן טהורות תהיינה. גואלות. אבל לא. אין בהן גאולה. –

הערות המלכיה"ד

למחברת א': זיכרונות

סיפור בשם “ברון יחד” (עמ' 343)

לדברי מר פריץ קאופמן, הגה ריכטר את הסיפור עוד בהיותו בברלין. הוא היה מקורב שם לחוג הסטודנטים היהודים ששמעו תורה מפי בובר, והושפע מדמותו של אהרון דוד גורדון, אם כי לא מתורתו. היה מדבר עליו בהתפעלות, “כחולם”, ולא פעם אמר למר קאופמן שגורדון הוא “נושא לרומן גדול”. כידוע, פרשנים רבים ראו בדמות דוד, המופיעה בשלושת סיפוריו הראשונים של ריכטר, התגלמות של אד"ג.

חתום על רשימה או שתיים ב“כתובים” או ב“הדים” (עמ' 343)

זוהי טעותו של לויטין. ריכטר לא פירסם דבר לפני “ברון יחד”, פרט לשני שירים בעלון בית הספר העברי בקובנה, “משלנו”.

“בתרי קטורי לא אזלינן” (עמ' 343)

הביטוי “בתרי קטורי” נמצא רק פעם אחת בספר הזוהר – “בתרי קטורי לא מזדקפן מלין”, ופירושו שם הוא – בשני קשרים, שהם גלות וגיהנום. לדעת ד"ר ארנסט לנדאוור, הכוונה בסיפור היא הדרך שבה הולכים השלושה חייבת לפרוש מן הגלות.

קרבה בין סיפורו ובין הנובלות הקצרות של קלייסט (עמ' 348)

על קרבה זו עמד גם המבקר שלום מלמד במאמרו “השפעת האקספרסיוניזם הגרמני על הספרות העברית בין שתי מלחמות העולם”: “גם בסיפורי יוסף ריכטר אנו מוצאים מן הדמיון המקאברי ומתחושת הקיומיות החריפה של גיבורים המורדים בזמנם שבהם חדורים סיפורי קלייסט.”

“מאזניים”, “כתובים”, “טורים” וכו' (עמ' 351)

בטעות כלל לויטין את “כתובים” בין כתבי העת שהופיעו באותו זמן. הופעת “כתובים” נפסקה בשנת 1932.

“שמע נא, הרי אינני רוויזיוניסט…” (עמ' 353)

לדברי גברת שולמית הלמוט, היה ריכטר בלתי יציב עד מאוד בדעותיו הפוליטיות. לעתים עשוי היה להתלהב מאיזה נאום חוצב להבות של ז’בוטינסקי, שקרא עליו בעיתון, ולעתים לדבר מתוך הערצה על אנשי ההגנה. לדעתה, השפיעו עליו גילויים של קיצוניות ושל “גבורה” ו“גבורה” זו עשויה היתה להתבטא לגבי דידו בהפגנת כוח המונית מכאן, ובעלייה על הקרקע, או העלאת מעפילים, מכאן. דבר שהוא סלד ממנו ביותר היה שביל הביניים, השאננות הבעל ביתית, השקיטה על השמרים.

“גאון לא נעשה על ידי כך!” (עמ' 354)

הכוונה לאביתר גאון, בן אליהו הכהן, אחרון גאוני ישראל (1040–1109).

שמות שלושת הסיפורים באות בי"ת (עמ' 358)

בעניין זה ראה מאמרו של נחום בן יותם בקובץ “דוברות”, “השלישייה הראשונה”, שבו הוא דורש את האות בי“ת שבה מתחילים שמות שלושת הסיפורים כרמז לעלייה שנייה, עלייה בי”ת, וכרמז למעשה בראשית של עלייה זו. וכן מאמרו של ד"ר לנדאוור: “חידת השמות והנוטריקונים בסיפורי יוסף ריכטר”, בקובץ “אלומות”.

וכאן הרי זה מין נגטיב של אירופה (עמ' 360)

מר פריץ קאופמן מספר שריכטר אמר לו פעם ש“ארץ ישראל היא יותר מדי סניף של פולין וליטא, ופחות מדי סניף של גרמניה וארצות המערב”, ובכך תלה את “הפרובינציאליות” שלה ואת פיגורה התרבותי. אף על פי כן האמין בהתרכזותם של טובי אנשי הרוח היהודים בארץ, לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה, וחלם על תקופת “סער ופרץ” חדשה, על מרכז של תנועות חדשניות בספרות, תיאטרון, מוזיקה וציור, שתפצנה את מאורן לעולם הגדול.

נדהמתי. הדברים חתכו בבשרי. כך לכזב! (עמ' 362)

תמוה שנעלמה מלויטין הנימה האירונית שבדברי ריכטר. כשהראתי קטע זה לגברת שולמית הלמוט, אמרה: “האם לא ידע שריכטר נהג לדבר בלשון סגי נהור לעתים קרובות, בייחוד אל אנשים שזילזל בהם?”

אביא כאן כמה מתיקוני שהתקבלו על ידי ריכטר (עמ' 363)

בעיזבונו של לויטין נמצאו כמאתיים וחמישים תיקונים כאלה, בהשוואות נוסחים זה מול זה. נדמה שרשם לעצמו את כולם, ואילו כאן, במחברת, התכוון מלכתחילה להביא רבים מהם, אלא שחזר בו, ומחק אחר כך שלושים ושתיים שורות כפי שציינתי בסוף הקטע. משער אני שבכתיבה שנייה היה מוחק את הקטע כולו.

“וקרא: ‘לבנה לבנה, לכל את מאירה’” וכו' (עמ' 364)

מר אליעזר הדני, מארכיון העבודה בתל אביב, הסב את תשומת לבי לכך שמשפט זה הוא אמנם ציטטה, כמעט מילה במילה, ממעשה המסופר על י"ח ברנר. א' בן טוב, בזיכרונותיו על ברנר, מספר כי בהיותו עם חברו בשמירה, שמעו קול בכי. כשהתקרבו למקום, ראו במעלה הגבעה, ליד ברֵכת המים את ברנר “ניצב על ברכיו, גבו על דופן הברֵכה, ידיו פרושות למעלה אל מול הלבנה, ממרר בבכי בקול גדול ושפתיו דובבות: 'לכול את מאירה, רק לנו לא תתני מאורך. '” ומכאן ראיה נוספת שבדמות חנן גילם ריכטר את דמותו של יוסף חיים.

בהתלהבות דיברה על נשף ספרותי (עמ' 365)

הכוונה לנשף “טורים שבעל פה” שהתקיים באולם קולנוע “מוגרבי” בתל אביב בינואר 1934. האולם היה מלא מפה אל פה, והנשף זכה להצלחה בלתי רגילה ועורר הדים מרובים בחוגים הספרותיים דאז.

שאולי יקרא לה “השער הראשון” (עמ' 366)

גברת שולמית הלמוט מספרת, שפעם שאלה את ריכטר מדוע קרה לספרו הראשון בשם “השער הראשון”, שהוא שם פשטני ביותר, לא כפי דרכו. על כך ענה לה, שקרא לו בשם זה על שום זכרון ילדות שלו: בבית אביו היה ספר “התניא” של ר' שניאור זלמן מלאדי, בדפוס האלמנה והאחים ראם בווילנה, ובשער הספר כתוב היה “ליקוטי אמרים” באותיות גדולו, וכעיטור – “קובץ שלשלת האור” מלמעלה. “היכל שלישי” מימין ו“שער ראשון” משמאל. הוא אהב את האותיות האלה, שהיה בהן משהו מאגי, כמו בקמע, ולזיכרון זה רצה להציב יד.

היחסים ביני ובין מר אלכסנדר גורביץ, מנהל הוצאת “נתיבות”, היו צוננים (עמ' 372)

מר אלכסנדר גורביץ עצמו מעיר על כך: לויטין היה אדם מסוגר, שתקן וקשה לבריות. הוא הסתכסך עם רוב עובדי ההוצאה בגלל נטייתו לתקן בהגהות לא רק שגיאות דפוס ושגיאות דקדוק, אלא ביטויים ומשפטים שלמים בכתבי סופרים. התערבות זו, שלעתים התקבלה על לב הסופרים עצמם, קשה היתה להוצאה, כי פעמים רבות עיכבה את ההדפסה וגרמה הוצאות יתרות.

רק אז שמעתיו מדבר על שירתו של ביאליק (עמ' 373)

יחסו האמיוולנטי של ריכטר לביאליק ראוי לדיון מיוחד. דומה כאילו קיבל את ביאליק הצעיר ולא קיבל את ביאליק של שנותיו האחרונות. קיבל את ביאליק המשורר ולא קיבל את ביאליק איש הציבור. מר פריץ קאופמן אומר בהקשר זה: “הוא אהב את פחדיו של ביאליק, אבל לא אהב את ביטחונו…”

כפי שנוהג שניאור עם “נוח פנדרה” שלו (עמ' 377)

“נוח פנדרה” נדפס תחילה בהמשכים בעיתון היידי “מאמענט”, שיצא בוורשה, ואחר כך תורגם אמנם לצרפתית ולאנגלית. סיפורו של ריכטר, “ברון יחד”, הופיע, חודשים אחדים לאחר צאתו בארץ, בתרגום יידי ב“יידישע שטימע” בקובנה, בלוויית מאמר נלהב על הסופר.

פעם שאלני אם נשלח ספר ליוחנן רבינא (עמ' 377)

המבקר יוחנן רבינא נחשב לבר סמכא בספרות באותם הימים, וכל סופר ראה זאת לכבוד גדול לעצמו, כשהיה הוא כותב עליו. רבינא לא הזכיר את ריכטר בשום מאמר או מסה שלו, ולא ידוע לנו מה היה יחסו אליו.

תכונה בולטת שבהם, שאין בהם גם דמות אחת של אישה (עמ' 380)

הערה זו, יש בה גוזמה, שכן בסיפוריו המאוחרים של ריכטר, וכן ברומנים שלו, מופיעות כמה דמויות של נשים, אם כי חיוורות ביותר. הגם שבעניין זה, של מיעוט נשים בסיפורי ריכטר, כבר דשו המבקרים, יש עניין להביא כאן את דעתה של גברת שולמית הלמוט: בטעות, אומרת היא, דרשו עניין זה כיחס של בוז לנשים מצד ריכטר. להפך, יחסו לנשים היה עדין מאוד, ג’נטלמני מאוד, אולם בגלל ביישנות שבו, היתה לו רתיעה מפניהן. פעם אמר לה: “כדי להבין נשים דרושה מסירות רבה, כדי להיות מסור להן, דרוש כוח רב, ואני, אני אינני חזק דיי לכך…”

פשר השם… “דרך בית לחם” (עמ' 380)

במאמרו על הקובץ “דרך בית לחם”, מייחס ד“ר לנדאוור את השם למוטיבים “הנוצריים” בסיפורי ריכטר. לפי גירסתו, יהדותו של ריכטר, כפי שהיא מתבטאת בסיפוריו, היא יהדות אנטי־פרושית ואנטי־צדוקית, קרובה ל”איסיית", וממילא גם לנצרות בדמותה היהודית הקדומה. “בית לחם” מסמלת לדידו את המזיגה הזאת, כעיר מקראית, שבה, לפי המסורות השונות, נולדו הן דוד והן ישוע. על תפיסה זו חלק המבקר שלום מלמד, בהצבירו על כך שהמוטיבים “הנוצריים” בשלושת הסיפורים שבקובץ זה, רחוקים מן הנצרות האוונגליונית וקרובים יותר לנצרות הימי־ביניימית..

נטל מתוך הצרור את צרור הדפים של “גלעד” וקרעו לעיני (עמ' 381)

לא בעיזבונות של ריטכר ולא בעיזבונו של לויטין, לא נמצאה אף טיוטה של סיפור זה. כפי שהערתי כבר במבוא, דיבר ריכטר עם ד“ר לנדאוור על “הרגל החסרה” מ”ארבע הרגליים" של הקובץ “דרך בית לחם”, ומכאן הסברה שהסיפור האבוד ג"ב, אמור היה לבוא במקום “גלעד” שהוא השמידו.

שאלתיו אם ישתתף בכינוס הסופרים הצעירים (עמ' 381)

כינוסי זה התקיים ב־29 וב־30 במארס, 1973. בנשיאות ישבו: אנדה פינקרפלד, לאה גולדברג, עבר הדני, עזרא זוסמן, נח שטרן. למזכירים נבחרו: א' טסלר ומ' עובדיהו. אשר בראש הביא את ברכת אגודת הסופרים, ובירכו עוד – קלוזנר, טשרניחובסקי וקלינוב. בכינוסי זה הוחלט על יסוד “איגוד הסופרים הצעירים” והוצאת שבועון. לוועד נבחרו: אנדה פינקרפלד, עבר הדני, סערוני, קרול, שטרן, זוסמן, פינלס.

“עם סופרים אני נפגש רק בהלוויות” (עמ' 381)

גברת שולמית הלמוט אומרת שזה היה סימפטומטי בשבילו, שלא להחמיץ אף הלוויה של סופר. היא תולה זאת בהיפוכונדריה שלו. כמו מפני מחלות, כן פחד גם מפני המוות, וכאילו כדי להתגבר על פחדו זה, נמשך להלוויות מתים. בהקשר זה, כדאי להביא את דברי המבקר נחום בן יונתן בערך האזכרה, בשלושים לפטירתו של יוסף ריכטר:

“מתוך סיפוריו עלתה המשמעות המחרידה של הוויית חיים קצרים, יפים, שצפוי להם כיליון מהיר. אין לך גם סיפור אחד בין סיפוריו, שהמוות, או אימת המוות, לא משחקים בו תפקיד גורלי, אם בצורה טרגית ועם בצורה גרוטסקית.”

זכר המאורע הזה… ברומן שלו, “הֶר הופשטאט” (עמ' 382)

בפרק ח' של הרומן מסופר איך הֶר הופשטאט, בדרכו לבדו אל המכוורת שלו דרך הפרדס, שמע יריית רובה והיה בטוח שהערבים מתנכלים לחייו. הוא נתקף בהלה נוראה, החל רץ, והתחבא בין העשבים, תחת אחד העצים. שם שכב, כשהוא נרעד לקול עלה נידף, עד ערוב היום. אז יצא ממחבואו ובלבו בושה נוראה והרגשת השפלה.

כשגדל ונעשה בן שבע־עשרה (עמ' 385)

ידידו מנוער, יעקב (יאשה) גולני מאפיקים, מספר שיוסף היה נער חולני, צנום, גבוה וחיוור, ולעתים קרובות היה נעדר מבית הספר. אך בימי מחלתו היה “בולע” ספרים, ומעולם לא פיגר בלימודים. נוטה היה להתבודדות, והיה יוצא לבדו אל מחוץ לעיר ומטייל בחיק הטבע. פעם, כשלא חזר הביתה לאחר שעות רבות והוריו דאגו לו, יצאו הנערים לחפשו ומצאוהו ישן תחת עץ. כשהעירוהו, שאל איפה הברבור, וכששאלוהו בצחוק איזה ברבור, סיפר שחלם שהוא שט בנהר, רכוב על גבי ברבור…

ידעתי שפנו אליו שיחתום על הכרוז “לא תרצח” (עמ' 387)

כרוז שהוצא ביולי 1939 נגד רצח ערבים חפים מפשע על ידי ארגוני הטרוריסטים. מאות אנשי ציבור ואנשי רוח חתמו עליו, ובראשם: הנרייטה סאלד, פרופסור אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון וש"י עגנון. ראה הערה לעיל בעניין עמדתו הפוליטית.

פעם מצאתי בחדרו שתי חוברות של “לנוטר” (עמ' 387)

אין ללמוד מכך שביקש להשתמש בנשק. ריכטר היה אוסף חוברות שונות בעניינים טכניים ומקצועיים לצורך כתיבתו. יש לשער שחוברות “לנוטר”, על השימוש בתת־מקלע לואיס ובאקדח, היו דרושות לו כשכתב את הרומן “דין דמים”, שגיבורו, המקים “מחתרת של איש אחד”, מתכנן את תפיסת ירושלים בכוח הנשק.

ושיעשע אותי בחלום שנבוא ארצה וכאן נתפרנס שנינו מאמנותנו (עמ' 389)

לדעת מר פריץ קאופמן, הוא לא היה מסוגל לעשות שום עבודה חוץ מכתיבתו. מפעם לפעם היה מדבר על כך, שחייב הוא למצוא איזו משרה לכלכלתם, אך דיבר כך רק כדי להשקיט את מצפונו, כביכול, כי ידע שבניגוד לטבעו יהיה זה לקבל עליו עול ומשמעת של עבודה משרדית כלשהי. גם לא היו לו כשרים מספיקים לעסוק בעריכה, תרגום וכיו"ב.

התקנת ספרו “אבן הלשם” לדפוס (עמ' 392)

לדעת ד"ר לנדאוור, בחר ריכטר בשם זה לקובץ סיפוריו, כי לפי המסורת הקבלית, אבן הלשם היא אבן סגולה השומרת אדם מפני הסכנות והיא מאחדת בה גבורה ונשמה כאחד. גבורה — שהיא האבן הראשונה בטור השלישי באפוד החושן; שניתנה לשבט דן, שממנו יצא שמשון; ונשמה — על פי הנאמר בפיוט: “שימו לב אל הנשמה / לשם, שבו ואחלמה / ואורה כאור החמה / שבעתיים כאור הבוקר…”

“הסיפור הקצר ביותר בספרות העברית החדשה” (עמ' 393)

טעותו של לויטין, כמובן. סיפורים קצרים מן “השחקן” כתב שופמן.

אלא שעניינים מטאפיזיים אלה… אכן העסיקו את מחשבתו מזה זמן רב (עמ' 393)

באיגרתו אל מר פריץ קאופמן מיום 15 ביולי 1941, כותב ריכטר:

פגישתנו האחרונה, לאחר שנפרדנו מיבלונקה (עמ' 394)

יצחק יבלונקה נספה בספינה שהסיעה פלוגה של “היחידה העברית להובלה” מחופי אפריקה למלטה וטורפדה על ידי אוניית מלחמה גרמנית.

פרשת לאה ברלין (עמ' 395 ואילך)

ככל שחקרתי בדבר, לא העלתי בידי שום פרט נוסף על מה שמסופר על ידי לויטין. איש ממודעיו של ריכטר לא ידע על יחסים שהיו לו עמה. מר פריץ קאופמן אמנם ראה את ריכטר בירושלים פעם או פעמיים בחברת אישה, אך לא ידע מי היא ולא זכר את שמה. בעיזבונו של ריכטר נמצאו שני ספרי שירים שלה, ללא הקדשה. לאה ברלין נולדה בלודז' ב־1906 ועלתה ארצה ב־1927. שירים שלה ראו אור בעיתוני יידיש בפולין, בארצות הברית, וקצת מהם בארץ ישראל, וזכו להערכה. המשורר היידי חיים ברונשטיין, שהכירה אך מעט, זוכרה כ“אישה יפה, עדינת נפש, תוקפנית לעתים, גאה מאוד, שמתחת למעטה העדינות שלה, היה ארס לא מעט…” עדותו של לויטין על פרשה זו נשארת אפוא עדות יחידה.

עברו שבועות, ואיש לא יצא להגן על ריכטר מפני מחרפו (עמ' 404)

מאמרו של שמעון רוזנטל, “זמזומים זולים בחלל ריק”, הטיל אמנם סערה גדולה בקריית ספר באותם הימים, ונכון שלא הופיע אז שום מאמר נגד התקפתו של רוזנטל. אולם בקובץ המסות של שלום מלמד, “בכבשונה של ספרות” שיצא ב־1951, מקדיש המחבר חמישה עמודים לפולמוס עם אותו מאמר. כזכור, גיבור הרומן, הֶר הופשטאט — “מיזנטרופ”, כפי שמכנה אותו רוזנטל — חי בבית מבודד (לפי הסימנים, בסביבות נהריה, או שבי ציון) ואין לו כל מגע עם הבריות. מגעיו היחידים הם עם הדבורים שאותן הוא מגדל. בסופו של הרומן הוא רוצח בחניקה אישה גלמודה, בלתי שפויה, שאף היא היתה חיה בבדידות, ובכל עת שהיה הולך אל מכוורתו ועובר על פני צריפה, היתה קוראת אחריו דברים חסרי פשר. על גיבור זה כתב רוזנטל שהוא דמות דמונית, טבטונית, זרה לרוח היהדות, ומעידה על נטיותיו “הנאציות” של יוצרה. כנגד זה, הצביע שלום מלמד על היסודות ההומניים של היצירה, והראה שכל ה“דמוניות” של הֶר הופשטאט נובעת מסבלו ודיכאונו העמוק, הן כיהודי שחי בבדידות בין נוכרים בבוואריה, מוקף משטמה, והן כעולה בארץ, שמצא גם כאן זרות ונכר סביבו, ללא יכולת להכות שורש. בכך ראה מלמד עדות לתחושה החריפה של הגורל היהודי בכלל, ושל הטרגדיה של יהודי גרמניה בפרט, אצל ריכטר.

על מצב רוחו של ריכטר באותם הימים לאחר הופעת מאמרו של רוזנטל, כדאי להביא את עדותה של גברת שולמית הלמוט:

היא לא ראתה אותו יותר משלוש שנים, מאז קיץ 1941, לכן הופתעה כל כך כאשר ערב אחד, בשעה מאוחרת, דפק על דלת ביתה, הוא היה שתוי במקצת, ומדוכא כפי שלא ראתה אותו מעולם. ביקש “שתציל אותו מעצמו”, וכששאלה מה לו, אמר ש“האדמה נשרפת תחתיו”, כשהיה רוצה לברוח, אלא שאין לו לאן לברוח, כי הוא יהודי. העולם שונא אותו כיהודי, והיהודים שונאים אותו, כי היהודים שונאים את עצמם ושונאים זה את זה, וארץ שיש בה רק יהודים היא ארץ אוכלת יושביה. לדבריה, דיבר דברים מבולבלים מאוד, שהעידו על מרירות עמוקה.

רשימתו של שופמן, “אחד” (עמ' 405)

רשימה זו הופיעה ב“דבר” בכ' תמוז תרצ"ט, 7 ביולי 1939. על יחסו החם של ריכטר אל שופמן מעידים רבים, ביניהם מר פריץ קאופמן, המספר שעוד בגרמניה הכיר את סיפוריו ואהבם. השניים לא נפגשו מעולם.

“בניו יורק עצמה עשיתי רק שלושה שבועות ומצאתי שאין אני לה ואין היא לי” (עמ' 410)

פרופסור צדרמן, מן הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, כותב, בתשובה לשאלותי:

קיבלתי ממנו שלושים ושלושה מכתבים… אך אף במכתב אחד ממכתביו לא הזכיר ריכטר את המאורעות הללו, וכו' (עמ' 411)

בעיזבונו של לויטין נמצאו רק שלושים ואחד מכתבים של ריכטר מארצות הברית. בהקשר זה, כדאי להביא כאן קטע ממכתבו של ריכטר אל ד"ר לנדאוור מיום 7 באפריל 1947:

למחברת ב': וידוי

"חידוש הרעיון הנפסד בדבר חלוקה בין פועלים ‘טבעיים’ לפועלים ‘אידאליסטים’ " (עמ' 417)

הד לוויכוח שהתנהל בציבור הפועלים בימי העלייה השנייה. י“ח ברנר, שראה מתוך ייאוש את ירידתם מן הארץ של מאות פועלים, כתב שהישועה תוכל לבוא רק מפועלים “טבעיים”, ושבפועלים “האידיאליסטים” אין לתת אמון; אך לא האמין ש”הטבעיים" יעזבו את הגולה ויעלו.

זכורני, כשיצא הגיליון הראשון של “טורים” (עמ' 420)

גיליון זה יצא ב־22 ביוני 1933 (כ“ט סיון, תרצ”ג), לאחר הפירוד שחל בין שלונסקי לשטיינמן ב“כתובים”, ועמד בסימן רצח ארלוזורוב. בין המשתתפים: שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, יצחק נורמן, י' זמורה, י' סערוני, אביגדור המאירי, יעקב הורוביץ, ועוד.

ואחר כך, ביודעי שהוא מכיר את ד"ר לנדאוור ואת פריץ קאופמן… לא בושתי לרוץ גם אליהם (עמ' 423)

לשניהם זכור אותו יום, כשלויטין בא לשאול על ריכטר. מר קאופמן מספר שהוא ניצב על המפתן, בהול, חיוור, ושאל אם יודע הוא היכן ריכטר. גם הוא עצמו נבהל, כי הימים היו ימי מאורעות, עוצר, ובכל יום התרחשו אסונות. בכל זאת הרגיעו ואמר לו שאין זה מחוץ לגדר טבעו של ריכטר שייעלם, ולא יודיע על מקומו. לאחר צאת לויטין, צילצל לפנסיון של גברת לזרוס, והיא אמרה לו שאומנם היה אצלה שני לילות.

כמובן, את החוב “שכח” (עמ' 428)

ריכטר היה תמיד שרוי בדוחק. גברת שולמית הלמוט מספרת שלעתים היה לווה אצלה פרוטות בשביל נסיעה באוטובוס. לעתים היתה “מלווה” לו ביוזמתה לירה או שתיים כי ראתה שידיו ריקות. מר קאופמן מספר שבחזרתו מארצות הברית, דרושים היו לו סכומים גדולים בשביל שכירת הדירה וקניית כמה רהיטים. הדירה הראשונה היתה רשומה על שם אולגה, ולאחר מותה מכרוה קרובי משפחתה על כל רהיטיה ולא ניאותו להשאיר דבר לריכטר, פרט לספריו ולחפציו האישיים. אז סידר לו קאופמן הלוואה מקופה של אגודת הסופרים, ללא ידיעתו, שהיתה, בעצם, “מתן בסתר”.

ושלחתי לו לאמריקה כתב יד של סיפור שכתבתי (עמ' 429)

הסיפור הנזכר, “שולקה פומרניץ”, לא נמצא בעיזבונו של ריכטר. בעיזבונו של לויטין נמצאו שלוש טיוטות שלו, הראשונה בת מאה עשרים ושמונה עמודים, השנייה בת שבעיים ושניים, והשלישית, שהיא כנראה העתק הנוסח ששלח לריכטר — בת חמישים ושניים עמודים. הסיפור עצמו סנטימנטלי מאוד, כתוב בנוסח קצת משכילי, וספק גדול אם היה מתקבל לדפוס. כדי לא להעליבו, כנראה, לא כתב לו ריכטר דבר עליו.

הה, "מה נעלה יותר — לשאת באורך רוח" וכו' (עמ' 431)

מתוך “המלט” לשייקספיר בתרגום אברהם שלונסקי. מערכה ג‘, תמונה א’.

בהגיגי אותן — את “ספר יצירה” שלהן כתבתי (עמ' 433)

“ספר יצירה” מבוסס, כידוע, על מדרש קבלי של כ"ב האותיות וצירופיהן והשימוש המאגי בהן. “אוויר, מים ואש”, שמזכיר לויטין כאן, גם הוא לפי “ספר יצירה”, אמות האותיות א‘, מ’, ש'.

פרשת הקובץ “אלומות” וחגיגת היובל (עמ' 437 ואילך)

הראתי למר יהושע לבינזון את הדברים שכתב לויטין, ואני מביא את גרסתו: לעניין חגיגת היובל, נכון שלויטין פנה אליו כמה חודשים לפני יום הולדתו החמישים של ריכטר והציע להקים ועד יובל, אולם אין זה נכון שהיתה זו יוזמתו, ועל כל פנים, לא יוזמתו בלבד. כבר זמן מה לפני כן נפגשו כמה ממוקיריו של ריכטר ונמנו וגמרו ביניהם לציין את תאריך היובל בצורה זו או אחרת. לויטין ודאי לא ידע על כך, על כן כתב מה שכתב. לוועד אי־אפשר היה לצרף את לויטין כי הוא לא היה ידוע כלל לציבור.

לעניין הקובץ — המאמר ששלח לויטין על “שומר הבית” היה מעניין; אך ראשית, היה ארוך מדי; ושנית, כיוון שהיה כולו פולמוס נגד ד“ר לנדאוור, וד”ר לנדאוור עצמו היה חבר ועד היובל, חששו לפגוע בו ומשום כך נמנעו מלפרסמו. אין זה נכון שריכטר הכריע בדבר. ריכטר עבר, אמנם, על החומר לפני שעבר לדפוס, אולום השאיר את ההחלטה לגבי כל מאמר ומאמר לעורך עצמו.

עד כאן גרסת מר לבינזון.

ד"ר לנדאוור טוען שלא ידע כלל על המאמר של לויטין בשעתו. עכשיו, שהראיתי לו אותו והוא קראו, הביע צער רב שלא נכנס לקובץ. אם כי הוא חולק על תפיסת לויטין את “שומר הבית”, הוא מודה שיש במאמר הארות עמוקות ומעניינות מאוד, בעיקר לגבי המקורות האסכטולוגיים והליטורגיים שמהם שאב ריכטר.

שאלתי את אנשי ועד אגודת הסופרים בדבר הערתו של לויטין על סירובה של האגודה לערוך את חגיגת היובל, אך כיוון שמאז התחלפו כמעט כל חברי הוועד, איש לא זכר מקרה זה.

“איזה עם מכוער יש לנו, לויטין!” (עמ' 439)

דברי קטרוג אלו על היהדות שמביא לויטין בשמו של ריכטר, מעוררים תמיהות וספקות. אין להניח שהוא רשם אותם מפיו, או אפילו שזכרם כלשונם. סגנונם, כפי שהוא ניתן כאן, אינו סגנון הדיבור של ריכטר, לדעת אלה שהכירוהו. יש בו, בכמה מקומות, הדים ל“הדרשה” של הזז, שלויטין זכרה ודאי יפה. אפשר שריכטר אמר דברים קשים בעידנא דריתחא, כפי שהיה נוהג לעתים, ולויטין כתב מתוך התרשמותו הכללית והוסיף עליהם נופך משלו, במרי רוחו. עד כמה אין קטרוג זה בבחינת ה“אני מאמין” של ריכטר, אפשר ללמוד מתוך הדברים שסיפר לי ד"ר לנדאוור, ושאני מביאם כאן כלשונם:

כששאלתי את ד"ר לנדאוור את דעתו על אותו קטרוג שהביא לויטין משמו של ריכטר, אמר: “והלוא כל יצירתו מכחישה זאת…”

למחברת ג': “שומר הבית” ופני הדור

“שומר הבית” ופני הדור (עמ' 445)

בעניין שם הסיפור, “שומר הבית”, סיפר לי מר יהודה נעמני מלתא דבדיחותא: פעם שאל מר נעמני את ריכטר לפשר השם “שומר הבית”. אמר לו ריכטר: באמת הרבה פיקפקתי בדבר השם. עתים חשבתי לקרוא לסיפור “שומר הבית” ועתים — “שולחן הביליארד”, ומכיוון שפסחתי על שתי הסעיפים, וראשי התיבות של שני השמות הם שי“ן־בי”ת, כמעט קראתי לו “שין־בית”. אמר לו מר נעמני: הקוראים היו טועים לחשוב שכתבת סיפור על “שירות הביטחון”… על כך ענה ריכטר: באמת אין זה רחוק מזה, כלל לא רחוק כל כך…

למחברת ד': לונדון

היוזמה לחגיגת יובלו של ריכטר וכו' (עמ' 456)

בעניין זה ראה הערה למחברת ב' ודברי מר יהושע לבינזון.

“סיימתי רומן, הבאתי לך אותו לקריאה” (עמ' 456)

הכוונה לרומן “בעל פעור”, שריכטר סיים את כתיבתו בסוף 1954.

פרשתי מעבודתי בבית ההוצאה (עמ' 457)

מר אלכסנדר גורביץ מספר שאם כי פרש לויטין מעבודתו כמגיה לפני צאתו לאנגליה, הרי בשובו משם ביקש לחזור לעבודה, והדבר ניתן לו. הוא המשיך עוד כשישה חודשים ואחר כך הפסיק.

ארבעה חודשים עשיתי באוקספורד (עמ' 458)

כתבתי לידידי באוקספורד, ד"ר אהרן ארקין, ושאלתיו אם הכיר את לויטין בהיותו שם. על כך ענה לי:

הרצאה על “אגדות ראשונים ואגדות אחרונים בספרותנו” (עמ' 464)

הנוסח המלא של הרצאה זו, שנשא ריכטר באוניברסיטת לונדון, ייכלל בכרך האחרון של המהדורה החדשה של כל כתביו. בידיעה קצרה ב“ג’ואיש כרוניקל” של אותם ימים, נאמר: "ההרצאה השאירה רושם עז על הנאספים, שמילאו את אולם גולדסמית מפה אל פה. עוד שעה ארוכה לאחר מכן דובר בה על כבמשב רוח רענן מישראל ומספרותה החדשה, שרק מעט ממנה מגיע אל יהדות אנגליה. "

במהלך עיוני בספרות הקבלית נתקלתי בספר “גינת ביתן” (עמ' 457)

עם השלמת עריכת הספר הזה לדפוס, כלומר, כשנתיים לאחר מות אביתר לויטין, הגיע לידי הספר “מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות”, מוגשים לגרשם שלום, שהופיע לפני זמן קצר בהוצאת “מגנס”, ירושלים. מה נדהמתי כשמצאתי בו מאמר בשם " ‘גינת ביתן’ על שני פירושיו" מאת אפרים גוטליב, שבו מגיע המחבר לאותן מסקנות עצמן בדבר מקור הספר וגלגוליו, שהגיע אליהן לויטין במחקרו. השוויתי את המאמר עם כתב היד של לויטין שנמצא בעיזבונו, ומצאתי אצל שניהם אותן ראיות ואותן עדויות בדבר זהות המחבר ומעשה הזיוף.

כמה צר לחשוב שהחיבור היחידי השלם, בעל הערך, של אביתר לויטין, שעמל עליו שנים רבות והשקיע בו ממיטב רוחו, אף הוא לא יראה עוד אור לעולם.