רקע
אהרן מגד
החי על המת

 

א    🔗

הישיבה השלישית הסתיימה לפני כמה שעות. כל אימת שהיה הפרקליט שלי קולע מפיו את הצירוף “חופש הכתיבה”, היה לי רצון עז להקהות את שיניו ולצעוק: “לא, לא זה! אלא החופש לא לכתוב! ואינני מוכן, בשום פנים אינני מוכן, למכור את חירותי זו תמורת… ובשם אלוהים, הלוא אי־אפשר לכפות עלי, אי־אפשר…” אבל לא. לעולם לא אוכל לומר זאת שם, בחדר בית המשפט, כי מיד יִיָרה בי חץ מדוכן התובע, חד כקולמוסו הננעץ מול עיני: "אבל חתימתך! חתימתך! כן, הוא צודק; וכך סבור כנראה גם השופט, המלכסן אלי מדי פעם, מסתר גלימת העטלף שלו, מבט של חשד כהוי, ספקני, שמכניע את מבטי ארצה. כך סבור כנראה גם הקהל המועט, התולה בי עיניים תמהות על עצם ניסיוני זה להתגונן בקרב שאחריתו חרוצה. וכך, בטוחני, סבור בלבו גם פרקליטי עצמו, אותו קירח ממושקף, עב ראש ועב אצבעות, המתפתל בין קורי טענותיו ותולה בהם הררי נאומים נבובים (מתוך הרגל שמימֵי תשחרתו הוא מעביר ידו בכל רגע של מבוכה על קרחתו, כמחליק בלורית סתורה — תנועה שאני מסמיק תמיד למראיה); אותו פרקליט שרוב עינויי הדין באים לי מידו, מתכסיסיו הגואלים לדחות את המשפט שוב ושוב, עד שתאזל תחמושתם כביכול… כן, הם צודקים, כולם. אני מודה. ואם אני כותב עכשיו את הדברים הבאים, הרי לא מתוך אשליה כי ישמשו מסמך להגנתי ביום מן הימים, אלא כדי שתיקוב האמת את הצדק. כן, רוצה אני לראותו מובס לרגליה וחרבה נעוצה בגבו.

ב־ 15 ביולי תתקיים הישיבה הבאה: הוא אומר, חמישה שבועות לפנַי. עלי להספיק עד אז, שמא יינתן פסק הדין, שלאחריו ייחטף מידי צרור הכסף שנותר לי, יסתתמו מקורותיו, יוגף חדרי בפני. עכשיו עתותי בידי, מבוקר עד ערב, מערב עד חצות. מסוגל אני לכתוב שתים־עשרה, ארבע –עשרה שעות ביממה, אם לא יפריעוני. אינני צריך לחצוב את המילים, עלי רק לגלגלן, כאפונים מתוך הערֵמה, ולסדרן שורות שורות. לגלגלן, כאפונים מתוך הערֵמה, ולסדרן שורות־שורות. עלי לחזור כשנתיים לאחור ולספַּר — בכנות — איך השתלשלו הדברים. דבר יום ביומו, מאז התחייבתי באותה התחייבות הרסנית ועד הרגע הזה, שבו אני עומד לדין על מעילה באמון, מעילה בכספים, ביזיון המת, ביזיון החיים, גנֵבת דעת, גנבה. בכנות — אני אומר; ובה בשעה אני יודע שהכנות, כמו בתולה ברה, אף היא מחניפה לפי דרכה, מתחנחנת, משחדת את התמימים ישרי הלב; אפילו תעמוד לה לפי תומה, לא קורצת, לא פוזלת, יפה מבלי דעת — היא יודעת. ואף אתה יודע. ובכל זאת — אתן למקרים לדבר בעדם. לא אטיל בהם מומים כדי שיגלגלו רחמים על עצמם. דיי במה שהיו, כפי שהיו, ותהי אחריתי כמותם.


ב־ 5 במאי, לפני קצת יותר משנתיים, התקיימה העלייה לקברו של דוידוב, ב־ 7 ביוני של אותה שנה חלו גירושי מאהובה —

כך התגלגלו הדברים באותה פרשה, כפי שאני זוכרם: ערב אחד בין שני התאריכים הנ"ל, כשיושב הייתי אל שלחן הכתיבה שלי, ומאחורי, בפינת החדר, ישבה אהובה בכורסה, ישבה שלווה, בוטחת בלב בעלה, כשהיא עוסקת בגזירת אותיות נייר בשביל כיתת הגן שלה, אמרתי כבדרך אגב, בלי להפנות את ראשי אליה: “הגיע הזמן שניפרד, לא?” משהו ניתק בלבי. דממה דהומה, חיוורת כסיד, עמדה בחדר משנפסק ספסוּפם של המספריים. נשמע רק תיק־תיק של פרפר מידבק בנורה התלויה מן התקרה. לא העזתי לשאת את עיני מן הנייר המונח לפני ולא ראיתי אם נבעתה, או דמעות עמדו בעיניה, או אולי דם זב מלבה. לאחר רגעים ממושכים מאוד נשמע שוב צליל המספריים, והיא אמרה דבר מה בשקט. נדמה היה לי שאמרה “נָבָל” “מה אמרת?” שאלתי, מתוך הרגשת רווחה, שכן עכשיו, כמדומה, צפוי היה אותו “בירור יסודי”. לקראתו אני שׂשׂ לצאת, חמוש כולי טענות ניצחות. אבל היא חזרה ואמרה, בשקט רב, בשקט שפרק, כמו תמיד, את אזֵני מעלי: “חבל, אמרתי.” (הה, נפש כנועה! אילו בכתה, אילו גידפה, אילו השליכה בי מספריה!) הגיליון היה מונח לפני, ללא משפט כתוב אחד, והעט שלי מקשקש עליו, כמו לעתים כה קרובות — קרובות מדי — צורות גיאומטריות בלבד, משולשים ועיגולים ופירמידות רכובות זו על זו. ולאחר עוד רגעים אחדים אמרה, שוב בשקט, בלי שתפסיק מלגַזרֵר במספרים: “מתי?”

“מתי” זה נשר מפיה כה רך, כה ענוג כנוצה, שרציתי לקום ממקומי, לכרוע לרגלי הכורסה, לאחוז בידה ולומר — “בואי, נחדל מזה. התלוצצתי, כך סתם…” אבל תחת זאת אמרתי בקול שברירי כחרס — “נקבע מועד.” ועם כך ידעתי שכבר נפל פּוּר, כאבן כבדה בתוך הדממה הזאת, ואין לחזור. ואימצתי את לבי שיקשה כאגרוף. ואחר כך נשמע רשרוש הניירות הנושרים מברכיה, והיא קמה, ניגשה אל המיטה והתחילה פושטת את שמלתה ומתקינה עצמה לשינה. רק מאוחר יותר, בשוכבי לצדה בחשכה, חשתי שלחייה לחות.

דמעות אינן ממיסות את לבי. אני מתקפד כלפיהן, כולי קוצים. אני נעשה מר, מרושע. הסחתי דעתי ממנה. חשבתי על דוידוב. על הנסיעות הצפויות לי לקצווי ארץ. על הפגישות המזומנות לי עם זמנים שהיו, אנשים שהיו. על ההרפתקה הגדולה שאני יוצא אליה עתה כמו אל ארץ שאני מכירה מחלומות אך לא ראיתיה עוד, ובכל עיקול דרך אני פוער את פי מתימהון. על המקרים הבלתי משוערים שייקרו לפני. ההפתעות עקובות הסוד. כן, גם על התהילה — שאדהר על סוסו של פרש זה שנפל, ודגלו נישא בידי! הה, דוידוב, כפי שראיתיו לראשונה, פעם, לפני שנים רבות, רץ עם מריצת המלח בשדה המלח המנצנץ בצהריים — צועני גבוה, כחול עיניים, בלורית כזפת סתורה על מצחו… או בערב מוכה הירח, נושא קולו בשיר רחב כערבה… הה, המסע הגדול הצפוי לי מעתה, ממחר…

“ניגש לשם מחר.”

צמרמורת עברה בי. קולה בחשכה — שקט כמו חול לאחר שרווה גשם — הפילני מסוסי במכת חרב עץ קהה.

“לאן?” החנקתי רעדה בתוכי.

“לרבנות.” אמרה בקול מת. “שם עושים את זה, לא?”

הה, “שם עושים את זה”! את מה? למה? כמו ניתוח, חשבתי. כמו אל בית החולים שאני מתחלש מריחו. ולמה היא ממהרת? אולי עוד אחזור בי. אם לא תדבר בזה. אם נשתוק, נשתוק שבועות, ירחים, וההכרעה תהיה תלויה — כתמיד — בחוט של עכביש מתקרת החדר…

“טוב,” אמרתי.

ואחר כך לא אמרה דבר. שכבה בעיניים פקוחות, כשידיה משוכלות מתחת לראשה, עד שהחלה צפור אחת, יחידה, לסלסל בצפצוף שוקק, עֵרני מאוד, על הצמרת שליד החלון, ומבעד לחרכי התריס התגנב אור חיווריין אל תכריכי המצעים.

הצפצוף ניקר את לבי. אי־אפשר, חשבתי, אי־אפשר לגמול לה כך, ליונת אֵלם זו, ששנתיים ימים היתה מלקטת לי זירעונים ומביאה אל פי, ולהעלותה עכשיו קורבן מִנחה לזכרו של דוידוב —

לזכרו? עכשיו, לאחר כל מה שאירע — לאחר כל מה שלא אירע כשאני מעלה בדעתי —


דפיקה על הדלת הפסיקה אותי מכתיבתי. כל דשדוש צעדים במדרגות מריץ בי את דמי בזמן האחרון: לבלר בית המשפט? הנער השליח של פרקליטי? הדוור עם מכתב רשום לחתימה? גובה המסים? לא, תודה לאל, גברת זילבר היתה זו. נכנסה — דווקא עתה, בשעת ערב חיישנית זו — לשאול בדבר שכר הדירה.

“אינני מפריעה?” שאלה בפתח.

“שבי,” אמרתי לה.

התיישבה בפישוק ברכיים בקצה המיטה והניחה את ידיה הוורודות על מפרש שמלתה. אישה אמהנית זו, חסרת גיל, דהוית שיער, דומה תמיד שלא לתבוע היא באה אלא לזכות בקורטוב של נחת רוח. “אוהבת היא אמנים,” כפי שאמרו לי לפני כניסתי לעליית גג זו, שהיתה קודם לכן מִשכנו של פסל קשיש וגלמוד, שהוציא את נשמתו בחוסר כול, כאן, על מיטה זו, שאני מתהפך עליה בלילות.

“רציתי רק לשאול… אתה יודע, היום כבר יוני…” ואודם פרח בלחייה, שני כתמים עגולים שפשטו בן רגע עד הצדעיים.

השפלתי מבטי אל נקודה שביני ובינה ושתקתי. נכון הייתי לשתוק כך עד שתפרח נשמתה. “רשעות קטנה זו שבי” — אם אטול מטבע שהשליכה פעם אהובה לרגלי — גירתה אותי לייסר אותה בשתיקה על הפרעה זו באמצע כתיבתי. שתפשוט בה, עד צווארה, עד אוזניה, הרגשת אי־הנוחות בנוכחותי.

“אַת יודעת שיש לי משפט,” אמרתי לה לבסוף בחשיבות.

“אני רק שאלתי,” מוללו אצבעותיה את שפת שמלת הפסים שלה. “כמובן שאני יודעת…”

ולאחר שהסמיקה יותר: “אינני מבינה, אדם מוכשר כמוך… הלוא יכולת פשוט… למה לתת פתחון פה?”

חיוך עלה על שפתי. (מה אומר העם? מה אומר העם על נפילתי זו?)

“הכרת את דוידוב?” שאלתי.

“לא אישית, כמובן. אבל כמו כולם. אני יודעת שהוא היה רומן גדול, האיש הזה. דווקא מפני זה חשבתי…”

אחר נתנה בי חיוך, חציו תוכחה חציו התנצלות: “תסלח לי שאני מתערבת, אבל אתה שותה יותר מדי. זאת הצרה איתך.”

ועם כך קמה והחליקה את חוצן שמלתה כאילו ניערה ממנה ערַמה של קליפות תפוחי אדמה.

“אני אשלם, אַל תדאגי,” אמרתי בפותחי לפניה את הדלת אל מישורת הגג.

“אף רגע לא היה לי ספק בדבר, מר יונס!” אמרה נעלבת, ומיד מיהרה להסתלק, כשקבקביה מקרקשים במורד המדרגות, עד למטה.

חום מעיק רבץ על הגג, ובצד הדלת עמד, נעוץ על גבי כן, הפסל הגבוה המחותל בסחבות שהתקשו מרוב יושן ונצפדו אל גוש החומר. מלאכתו שלא נשלמה של הפַסּל פולישוק. אותה מומיה לבושת שק, שאף פעם לא ניסיתי לקלף מעליה את תכריכיה ולגלות פניה.


 

ב    🔗

ב־7 ביוני חלו גירושי מאהובה, ורק הבוקר שמתי לב לדבר שאף אתמול, כשהתחלתי לכתוב את הדפים האלה, היה זה 7 ביוני; מה שמעלה בי הרהור נלעג שחיי מתנהלים במעגלים של שנתיים: שנתיים מאז הגירושים עד עתה, שנתיים ימי נישואי עם אהובה, שנתיים לימודי באוניברסיטה, שנתיים שירתי בצבא, שנתיים חייתי בקיבוץ… וכך יכול אני להוסיף ולרדת בסולם מעלות זה, שתיים־שתיים בדילוגים, עד השנה הרביעית לחיי, שבגבולה מת עלי אבי; או עד השנה השנייה לחיי, כשעזבו הורי את כפר גלעדי והסיעו אותי בעגלה, מוטל בתוך אמבטיה, דרומה…

לא, חרטה אינה מייסרת אותי על גירושים אלה. כך נגזר עליהם, על חיי הנישואים שלנו מלכתחילה, כך הוכרז עליהם למעלה, כביכול חיים של לא דא ולא הא, של לא קריר ולא חמים. סבורני שגם אהובה לא היתה מאושרת בהם, אם כי שלווה היתה באותו ערב, למשמע אותה אמירת אגב מרושעת — “הגיע הזמן שניפרד, לא?” איך היתה בה עוד רוח להמשיך בגזירת אותיות הנייר? שהרי שום סערה לא בישרה את שבר האדמה ההוא. ואולי אני טועה. אולי ניחשה את התארעותו וציפתה לו בכל יום, בכל שעה, גם אם יתמהמה. אולי היתה מלחשת לעצמה, “הנה עכשיו, הנה עכשיו,” עד שבא אותו עכשיו וקיבלה אותו כגזֵרה. אינני זוכר שום מריבה בינינו. אני זוכר שהשתוקקתי למריבה: כגון, כשהייתי חוזר הביתה בשעה מאוחרת של לילה משיטוטים בטלים ברחוב, ומצפה, מכודן לקרב, שתטיח את הדלת בפנַי, או שתנפץ כד בראשי, או — לפחות — שתעַקרֵבּ אותי בחקירות… אבל מעין זה לא קרה מעולם. נכנס הייתי על בהונותי בחשכה, וכמעט תמיד — כן, תמיד! — היתה מרחפת בחדר, כריחוף פלומה בקן, נשימתה השקטה, התמה, שאינה יודעת דאגה. ולמחרת, בהגישה לי את ארוחת הבוקר — לפני צאתה לעבודה בגן הילדים — גם אז לא היתה שואלת דבר על צאתי ובואי. לא, לא הייתי אסיר תודה לה על שלא חשדה בי מעולם. גאוות הגבר שלי נפגעה. שטמתי אותה בבקרים אלה, כשהיתה מקיימת את מצוות עקרת הבית. בקושי הייתי עוצר בעצמי מהתפרץ: למה אינך חושדת בי, לכל הרוחות? ומה את יודעת איפה הייתי? — ואחר מגרשה במבטי אל גן הילדים שלה, המוסד הראוי לשכמותה. ובערבים זכור לי רק הרעד העצבני בגבי, מנוכחותה הנצחית, שם על הכורסה מאחורי, כשהיא גוזרת שרשרות נייר, או אותיות לצרפן אחר כך לפסיקים כמו “אדם לעמל יולד”, או “לכול זמן ועת לכל חפץ”. אותם פסוקים שהשניאו עלי את חגיה ואת ילדיה ואת מלאכתה. האפשר היה להאשימה על נוכחות תמימה ואילמת זו? חדר אחד ויחיד היה לנו — אם גם גדל מידות למדי — ובו שולחן עבודתי, הכוננית, הארון, המיטה… אך דוקא משום כך! לחוש תמיד את האֵלם המרגיז הזה! שעות־שעות יושב הייתי ליד השולחן, העט בידי, ואיני עושה דבר מלבד רוגז בתוכי, שונא בתוכי, מסתמר בגבי ונכווה באצבעותי. לא כתבתי כלום. ואותו פרק שכתבתיו — אחת העילות לצרה זו שאני נתון בה עתה — כתבתיו בימים שיצאה לחופשה אל אחותה הבכירה בקיבוץ.

לא, אינני מתחרט על הגירושים עצמם. אלא כל מה שהתלווה להם — לא כך צריך היה להיות. אני חוזר ומצהיר: לא כך! אם שוחט אתה ציפור,שְחט אותה בתער חד ולא בסכין קהה. ועשה זאת במחי אחד, חד וחלק וחסל, ולא בהיסוסים, ולא בניסורים, ולא שתהיה מפרפרת בידך כשחצי נשמתה בגרונה הפצוע.

למחרת, כשחזרה מגן הילדים ועמדה בהגשת ארוחת הצהריים, אמרה בין כיריים לשולחן: “היית שם?” — “איפה?” שאלתי. “אתה יודע. אמרת.” – לא היה לי פנאי הבוקר," אמרתי. כשהצצתי בה, ראיתי ששלהבות פרחו בפניה, ונגה מהן מין אור רך, כזה של אדם בחוליו, שעשה אותה יפה וחשוקה. הרהור התגנב ללבי, שמא אני מתאהב בה, דווקא עתה. אחריי הצהרים יצאה מן הבית — שלא כדרכה — ולא חזרה אלא בעשר או עשר וחצי בערב. בפעם הראשונה צבטה אותי דאגה לשובה, וכשישבתי ליד השולחן היו אוזני מחודדות אל הצעדים שברחוב. בהלה עברה בי. משעלה במחשבתי כי אפשר שלא תחזור, או, מי יודע, שמה עשתה מעשה… כששמעתי לבסוף את חריקת המפתח במנעול הדלת, רווח לי כאילו ניצלה. או כאילו ניצלתי אני. לא קמתי בהיכנסה ולא אמרתי דבר. הוספתי לשבת, משים עצמי כותב. אך בקוצר נשימה ארבו לה חושי. ובשומעי את רשרוש שמלתה כשפשטה אותה מעליה… כן, לזה אני מתכוון באומרי: לא כך! לא כך! — מעין מעשה ניאוף היה זה, השפל בניאופים! חרש חרש, כחתול הקרוב לטרפו, קרבתי אליה ולכדתיה בזרועותי, היא התמסרה — לאחר רגע קצר של תדהמה — ובתשוקה לוהטת, כתשוקתי, כמו באהבה גנובה, אסורה. אך לאחר העדנה… אותה שתיקה מפורקדת בחשכה, שאינה יודעת היכן תטמון את עצמה. אותה תהום ריקה הלועגת לכל הגה שלא ייאמר. אותו יגון שאין לאחריו אלא… לא, מוטב שלא אמשיך בזה. זכור לי שוב רק צפצופה השוקק של הציפור כשהחוויר השחר, אותו צפצוף חצוף שהיה כביכול מחאתו של התום נגד עוול המתרחש מאחורי חלונו.

אחר כך באה התערבותם של בני המשפחה, של אביה, של אחותה גאולה. יומיים או שלושה לאחר אותו לילה, בשעת לפנות ערב, נשמע צלצול חלוש בדלת, ומשפתחתי, נבהלתי לראותו, חיוור, שפתיו רועדות, לבוש במכנסיו המרופטים, התלויים לו בחגורתו המעוקלת, ובחולצתו המיוזעת, כבא ישר מחנותו. (הה, רק שלא יאחזנו השבץ, לא כאן, לא לעיני! שאלתי בלבי.)

“היכנס,” אמרתי, משנשאר עומד על המפתן, מסתכל בי כאיש נדהם.

נכנס, סקר את החדר כמחפש בו עקבות אסון, כמי שחוזר לבית שמת הוצא ממנו, התיישב בקצה המיטה, והדיבר ניטל משפתיו. איש קטן היה, בעל חנות קטנה למזוודות. כשהיה עומד בחנותו, היו כתפיו תופסות את רובּה. וכשהיה מתיישב מרוב יגיעה, היה הרהור עולה בי שכשימות, ודאי יתקפל באחת ממזוודותיו ולא ייוודע כי היה. פנים חולניות היו לו, ידועות דאגה, וראשו היה מיטלטל תמיד כמחמת כובדו. רגליו היו משפשפות את המדרכה בלכתו, שפשוף גורסני ומהיר, כאילו חושש היה פן יאחר, וכך היינו מוזהרים על בואו מבעוד זמן. הפעם נעלמה ממני אותה אזהרה.

“זה נכון? הגד לי, זה נכון?” מילמל בטלטול ראש.

עיניו המֵימיות שאת תכלתן הבהירה הוריש לבתו, אמרו להטיל עלי נידוי.

“כן, נכון,” עניתי לבסוף. מרדנות ניעורה בי, לא כלפיו אלא כלפי אהובה, ששילחה בי אותו, שיעורר את רחמי, שייסר אותי במוסרו, איש חולה ושבור רוח שיהיה ראי לתוצאות חטאי.

“אינני מאמין,,,” הסתמרו גביניו.

כן, אני! אני! ומה בכך? מעולם לא שמעת? גמגומים בהולים נשרו מפיו, שאין הוא יכול להבין כלל, שהרי הכול היה כשורה ביני ובין בתו, כל הימים, אפילו לא טרוניה אחת, אפילו לא הרמת קול אחת, מופת של הרמוניה משפחתית, וכשהיו הוא והאֵם רואים את שנינו… ואיך לפתע פתאום? “הגד, סוף סוף אני אבא שלה, מותר לי לדעת, לא? מה קרה?”

חשקתי את שפתי. החלטתי להעניש אותו על פשעה של אהובה, שהזמינה את התערבותו. ביני לבינה הוא עניין זה, ואינני רוצה בדיינים.

הסתכל בי כמנסה להבין אם אני הוא זה, או מישהו שלא הכירו מעולם. שוב שאל מה קרה, אם מצאתי בה פסול כלשהו, אם עשתה לי עוול כלשהו, אם לא הניחה לי לעשות כל שברצוני, אם לא טרחה מספיק בשבילי, שאומַר, אדרבה. אוֹמַר וידע גם הוא…

שתקתי כחלמיש. ראיתי איך צבע עיניו הופך מתכול לירוק ואיך האיבה ניצתת בהן.

“כך אתה גומל לה,” נינע בראשו, “על ששנתיים תמימות פירנסה אותך, עבדה בשבילך, כדי שאתה, בחור בריא, תוכל לשבת בבית, ליד השולחן, ולכתוב. מה כתבת, בעצם, במשך שנתיים אלה? סיפור אחד…”

“פרק מסיפור,” הפרתי את נדר שתיקתי.

“אומר לך,” תלה בי עיניים בוחנות, “כשקראתי את הסיפור הזה…”

“פרק,” חזרתי ואמרתי.

“כשקראתי את ‘גיבור דורנו’ שלך,” נד לי, “אמרתי בלבי — באמת גילוי של יושר לב. ורואה יפה, ומצליף מה שצריך להצליף. הרבה מוסריות היתה שם. היום כשאני חושב על זה… הוי, יונס, יונס, נדמה לי שאתה הוא אותו ‘גיבור’, כן, אותו ‘גיבור’ עצמו…”

ועם זאת פנה אל הדלת ויצא. לאחר כשעה, כשנכנסה אהובה, עמדתי לפתוח באותה מריבה שהיתה אצורה בעצמותי כל הימים — כל ימי השקט — ושעתה נמצאה לי עילה בשבילה. אלא ששוב, שוב ציננה את חמתי עוד לפני שהתלקחה. הקדימה אותי ואמרה:

“אבא היה פה. אני יודעת. אני רוצה שתדע שאני לא שלחתי אותו. אסרתי עליו לדבר בזה. רק כשחזר מפה נודע לי שהיה אצלך. אני מצטערת מאוד. אני יכולה רק להבטיח לך שזה לא יקרה שוב.”

הה, תום הלב הזה שממית אותי בנשיקתו!

האם בשגגה או בזדון נהגתי בה שֶׁהי? — היום כבר קשה לי לדעת זאת. “מקרה גבול”, כפי שאומרים המשפטנים. דחיתי מיום ליום את הליכתי לאותו משרד של ניתוחים. כאילו אמרתי לרגע העף: “התמהמה נא, כמה לא יפית!” בבקרים העסקתי עצמי בטיוּט רשימות לספר דוידוב; בשעות אחר הצהרים הייתי מכתת רגלי בין משרד הוצאת הספרים למשרד עורך הדין, לשם ניסוח החוזה. בין כך ובין כך היתה אהובה כוחשת והולכת לעיני. הספקות היו אוכלים את בשרה בחשאי, כי לשאול לא העֵזה. לא עשיתי דבר לבטלם או לאשרם. פירנסתי אותם כמו שמפרנסים שרשור מעיים; בימים הייתי מענה אותה בשתיקותי, ובערבים הייתי מזמינה לצאת איתי, כדי שתתענה בניחושים על כוונותי הנסתרות: האם חזרתי בי מהחלטתי? העודני מחזיק בה? האם אני דוחה לשעה שתהיה כשֵרה בעיני? בקֶרי נהגתי בה: פעם מתנכר, פעם מתקרב, ערב אחד משאירה לבדה, ערב שני מהלך לצדה, כורך את זרועי סביב מותניה משאנו פוגשים במַכּרים… תקוות רהויות ודאי היבהבו בה בלילות, לצדי, עד לבקרים שאחריהם —

עוד פעמיים ניסה אביה להבקיע אל מבצרי, אך הוסג אחור. פעם היה זה בשעת בוקר מוקדמת, מיד לאחר שיצאה אהובה מן הבית. הוזהרתי על כך מבעוד מועד — למשמע דשדוש צעדיו על המדרכה. כינסתי עצמי במקומי וארבתי. שמעתיו עולה במדרגות, נעצר מאחורי הדלת. צלצול אחד, שני, שלישי… (מה גדולה היתה מידת עקשותו של יהודי זה!) שישה צלצולים מניתי. אחר כך, לאחר שוודאי היה כי הסתלק, ניגשתי אל החלון והצצתי למטה, לחזות בנסיגתו. ראיתיו מתעכב על המדרכה, לפני הבית, נושא ראשו למעלה, צידדתי עצמי אל הכותל. לכהרף עין, בכל זאת, נפגשו מבטינו…

פעם שנייה, בערב. עלה כגנב. לא דשדוש ולא רשרוש. אך כבר זהיר הייתי מפני הסכנה; וכשנשמע הצלצול, ניגשתי על ראשי אצבעותי והצצתי בעין הדלת: פניו הצהובות, חרושות הקמטים, כנפי אוזניו, שערו הדליל, הדהוי, מבטו המצפה בחרדה, חזרתי אל החדר וכיביתי את האור. אורב שחור. ארבעה צלצולים שרטו בחשכה. אחר כך ראיתיו מבעד לחרכי התריס, מהלך לפני הבית, אנה ושוב, אנה ושוב, נעצר מדי פעם, נושא את מבטו הכבד למעלה, מוכה דאגה. לפתע נטל את רגליו וגררן זו אחר זו, באותו שפשוף מהיר, כאץ לעיסוקיו.

יום אחד, בשעת הצהרים, הופיעה — כרוח שרבית נושאת ריח חורש גלילי — אחותה הבכירה של אהובה, גאולה. הסירה מעל כתפה את תיק הרַפְיה שלה, התיישבה על המיטה, מחתה במטפחתה את הזיעה מפניה הסמוקות משמש ומדרך, ואמרה:

“אתה מתאר לך בוודאי לשם מה באתי. אל תיבהל, אינני מתכוונת להתערב בעיניינים שבינך ובין אהובה. הצטערתי מאוד כששמעתי על זה, אבל מה לעשות? דברים כאלה קרו, קורים ויקרו. תן לי כוס מים, בבקשה, חום נורא אצלכם…” ניפנפה על עצמה במטפחתה.

הלכתי אל המטבח, מילאתי כוס במים צוננים וציננתי את דעתי: גאולה זו עזבה את בעלה כשנה לפני נישואינו, בהיותה אם לשני פעוטות, והלכה אחר בחור אחד מעליית הנוער, צעיר ממנה בשש שנים. מה יש לה לומר לי? מה?

“חם פה יותר משבגליל,” גמעה מן הכוס. “הלחות מן הים, כנראה.”

ולאחר שהעמידה את הכוס וניפנפה מעט בשולי שמלתה על ברכיה, אמרה:

“הבט, יונס, אינני דואגת לאהובה. היא תסתדר. תסתדר! בחורה עובדת צעירה, יפה, האמן לי, לא תלך לאיבוד. מובן שזה קשה. בזמן הראשון תמיד קשה. חיים עם אדם שנתיים, יש חוויות, יש משקע מסוים, נוצר קשר… לא פשוט. אבל מה?”

מבטה נתקל באגרטל החרס שעל השולחן. קמה, אחזה בו, הפכה אותו בידה, התפעלה מן הזיגוג, סיפרה שאף אצלם עושים כגון אלה, אחר העמידה אותו על מקומו, חזרה והתיישבה.

“אז כפי שאמרתי לך,” אמרה, “זה לא מדאיג אותי. לא נורא. עובר עליה משבר, כמובן, אבל זה טבעי, מוכרח להיות כך, אחרת לא היינו אנושיים, נכון? אבל הבט, יונס… משונה לי שאני פונה אליך ככה…” התחייכה אלי חיוך של נערה, בוסר, “אבל אני מקווה שתבין אותי. הבט,” הרצינה, “אינך יכול לעשות זאת לאבא. הוא שבור! הוא הרוס! מפולת של אדם! איני יודעת אם ראית אותו בזמן האחרון. האמן לי — לא הכרתי אותו! צל!”

“את רוצה לומר שבגלל…” פתחתי לומר.

“אני יודעת, יודעת,” מיהרה להפסיקני. “ברור שלא. מובן מאליו. אל תחשוב שיש לי מושגים זעיר בורגניים כל כך. אני יודעת שבגלל הורים וכל זה, לא דוחים עניינים שבלב! אבל אני רוצה שתבין אותי. תן לו להתרגל לרעיון. לא עכשיו. בעוד כמה זמן. אני פשוט חוששת לו… תבין, זה היה פתאומי נורא! אף אחד לא היה מוכן לזה! אפילו אני עצמי, שיש לי מושגים אחרים בעניינים אלה, כן? אני עצמי… אבל זה באמת לא חשוב. תראה, יונס, למה לי לדבר הרבה? אתה אדם מבין, רגיש… אתה סופר! אתה יודע היטב…”

עיניה הבריקו אלי מתוך פניה השזיפיות, הבריאות. הדאגה לא העיבה את ברקן.

“אגב,” אמרה, אצלנו נהנו מאוד מן הסיפור שלך…"

“פרק מסיפור,” תיקנתי לה.

“פרק? כן, נכון. דורון שמו של הגיבור שלך, נכון? אתה רואה — אני זוכרת. והמהנדס — ממש קלאסי! ואני רוצה לומר לך שהתמונה עם דורון ומזכירת המשק בחדר — זה בדיוק! כל כך בדיוק, שכמה חברים אמרו שהם מכירים ממש מקרה כזה! מאין מכיר את הטיפוס הזה? אתה שומע, לפני ארבע או חמש שנים, בא אלינו צעיר אחד…”

קול חם היה לה, ורוטט כמו גבעול ברוח קיצית קלה. גופה היה בשל, אשכולי, ומבטי נאחז בסבך שיחי השיער השחור שביצבץ מבתי שחיה, מבעד לעיגולי הזיעה. שאלתי את עצמי מיהו אותו עלם שהיא מדשנת אותו עונג.

“תאכלי משהו?” שאלתי.

לא, היא מיהרה, קמה, הרכיבה את תיקה על כתפה, העבירה את מבטה על פני החדר, עיינה בשתי התמונות התלויות על הקיר, אחר פנתה אלי שוב:

“אני מקווה שלא נעלבת, נכון, יונס? פשוט לא יכולתי שלא לומר לך את זה. קיבלתי מכתב מאבא וזו היתה ממש קריאת הצלה. אגב, אהובה איננה יודעת בכלל על בואי הנה. ואל תספר לה.”

הישירה מבטה לעיני והצטחקה:

“מצחיק אותי שאני מדברת איתך על כל זה.”

“מדוע מצחיק?”

“מצחיק… אינני יודעת למה… מי תיאר לעצמו! הייתם כל כך… אבל ככה זה, לעולם אי־אפשר לדעת מה מתרחש בפנים.”

“יונס,” תפסה במפרקי ידי, “תעשה מה שביקשתי ממך?”

“אשתדל,” אמרתי.

“תדחה את זה. לכמה שבועות, לפחות. הוא סובל נורא, האיש הזה. אבל הוא ישלים, בסופו של דבר ישלים,” ניחמה אותי.

הסתובבה עוד מעט בחדר, כשהתיק מיטלטל לה להנאתו, נעצרה ליד הכוננית, חלפה במבטה על פני הספרים, אחר קרבה אלי:

“אגב, מה באמת קרה ביניכם? המשולש הידוע, מה?”

"הפעם לא, חייכתי.

“אה, מכירים אתכם, אמנים,” קראה. “אבל בעצם זה לא ענייני,” פנתה לעבר הדלת. “יש איזה סרט טוב בעיר?” סבה על עקבה.

“סרט טוב?” ניסיתי להיזכר.

“לא חשוב,” אמרה. “מוטב שאחזור הביתה. את הילדים שלי לא ראית כבר יותר משנה אני חושבת.”

“מה שלומם?”

“הו, גדולים כבר! אני מוכרחה לספר לך חוכמה של צורי,” אחזה בכפתור חולצתי. “אני הולכת איתו לבית הילדים בערב ואנחנו רואים כוכב נופל. ‘אמא,’ הוא אומר לי, 'מה יהיה אם כל הכוכבים ייפלו ולא יישאר אף כוכב בשמים, לירח יהיה משעמם נורא!, יפה, לא? המשק משתגע ממנו ממש! תבוא פעם, למרות הכול…” עיפעפה בחיוך.

ועל הסף אמרה: “תדחה את זה. תעשה זאת למעני, טוב? בעצמך תיווכח אחר כך שאני צדקתי.”


היא צדקה כל כך, גאולה, שלמחרת בבוקר הלכתי למשרד הרבנות וקבעתי מועד להסדר הגירושים.


 

ג    🔗

סבור הייתי שאכתוב דפים אלה בנשימה אחת, והפרשה תיפרש לה כשטיח. לא, לא מניחים לי. מדי פעם הדם מציף את ראשי ונשימתי מתקצרת משאני נזכר במשפט הארור. אני דופק עם העט על השולחן ומטיל את עצמי על המיטה כפוחלץ. שוכב וזומם איך להימלט ממלכודת זו. אשמתי היא? כן, אשמתי. ואם כן מה? עלי להיענש על טעות זו שאהיה רתוק באזיקים לאותו צל רפאים שבע שנים מחיי? ארבע־עשרה? הבוקר שוב נקראתי אל פרקליטי ושוב חזר לפנַי על דברים ששמעתים מפיו זה כמה פעמים: נעשה כל מה שבכוחנו, כמובן, נפסיד כאן — נערער בפני בית הדין המחוזי, נפסיד במחוזי — נלך לעליון, אבל הליכים אלה עלולים להימשך גם שנים, ובינתיים תשקע בהוצאות שלא תוכל לעמוד בהן, אולי בכל זאת נציע פשרה? תתחייב בפניהם שתוך כדי שנה, נאמר…"

“אינני יכול,” הודעתי לו בפעם המאה.

“מדוע לא, בעצם?” זרחו משקפיו לנגדי באותם נצנוצים של פיקחות כמו תמיד כשמבריק בראשו המגושם איזה רעיון של הערמה על החוק. “הלוא בעצם אינך מתחייב על האיכות, אפילו לא על הדיוק! התחייבת על חמישים אלף מילים, כתוב חמישים אלף מילים של הבל, שאי־אפשר יהיה לעשות בהן אפילו שימוש כלשהו — וכבר אתה יוצא נקי מבחינה משפטית!”

“אינני יכול,” אמרתי.

“טוב, יהא כך,” אמר לאחר שתהה עלי רגע ממושך, כבשוטה שהוא חייב בכל זאת בכבודו. “סוף סוף אינני אלא שליח שלך.”

(וביקור זה עלה לי שוב בעשרים וחמש לירות.)

ובערב, כשחזרתי לחדר ואחזתי בעט — יבשה ימיני. כאילו קללה — אם לא אזכרנו… מעטפה משומשת מונחת לידי ואני מקשקש עליה. מה אני מקשקש — מספרים, מספרים, סיכומי חובות, סיכומי הוצאות, יתרת חיסכון שאוזל והולך, אותו חיסכון שאגרתי אותו… כן, בעצם במרמה.

יצאתי אל הגג כדי לשאוף רוח. הים קרוב והמייתו נשבה אלי והפיגה מעט את החום. כוכב שרט את לוח השמים. באיזה רדיו רחוק נמוגו צלילי “התקוה” האחרונים. הירהרתי איך הגעתי לכך שקודם נשבר עטי בסיפור שהתחלתי בו, אחר כך התמרד עלי בסיפור שהתחייבתי בו, ועכשיו הוא שובת בסיפור על הסיפור־שלא כתבתיו. נזכרתי באותו פרק מ“גיבור דורנו” שהתפרסם בעיתון בשלושה המשכים, שהוציא לי שם גדול, עד כי אמרו, הנה, דרך כוכב… ושאלמלא הוא ייתכן שלא הייתי נתון עתה בצרה זו. לאחר שנדפס אותו פרק (פרק, כן, פרק ולא סיפור! משום מה היו הכול טועים בכך, אף על פי שמתחת לשם — שם ששאלתיו, כמובן, מיצירה רוסית נודעת — נאמר במפורש: “מתוך רומן בכתובים”), ניסיתי להמשיך בו ולא עלה בידי. כאילו עין רעה שלטה בי. תליתי את האשמה בעינה הטובה של אהובה, שהיתה מושפלת תמיד אל מלאכת ידיה. רוגז הייתי על כיסאי. דומה היה לי שמספריה גוזזים את מחלפות ראשי. לימים, כשחזרתי מאותה אזכרה בבית הקברות, כשפסעתי במורד הגבעה בין פסי הצללים של שדרת הברושים, מסתנוור מרשתות האור הנוגהות ביניהם, השיגני אברהם שי והפציר בי לקבל עלי את כתיבת הספר על דוידוב. “אני? מדוע אני?” נדהמתי. הלוא הכרתי אותו רק מעט, בשני פרקי זמן קצרים שרווח של כעשר שנים ביניהם…" — “הו, מי שידע לתאר יפה כל כך את דמותו של מרגולין ב’גיבור דורנו',” אמר כשידו על שכמי, “אני בטוח שיוכל גם לתאר היטב את דמותו של דוידוב, מה גם שמרגולין היה דמות בדויה, ואילו דוידוב…” חומר לא יחסר לי, אמר. מאות אנשים מכל הארץ יהיו מוכנים לעזור לי בכך. והרי חובה לאומית היא זו. חובת ההווה כלפי העבר, חובת הצמרת כלפי השורש! (כן, איש צמרת היה אברהם שי!) ומלבד זאת — הן גם בעורקי זורם משהו מדמו של דוידוב, לא כן? (ובכך התכוון לאבי, כמובן, שהיה מראשוני כפר גלעדי, ולאחר מכן מפעילי ההגנה בתל אביב…)

(כאן חייב אני לציין — ברגשות מעורבים — שאגדת אבי רדפה אותי שנים, מאז ילדותי. “אתה בנו של שאול רבינוביץ', לא?” היו ותיקים אומרים לי בחיבה, או מחליקים בכף ידם את שערי, ואני הנער הייתי משפיל את ראשי בכלימה. וכשהייתי מתפרע בבית הספר היה מבטו של המורה מוכיח אותי בשתיקה: “כך, בנו של שאול רבינוביץ'…” וגם לאחר שנים, שאול רבינוביץ'!" כאומר: “ומה בכך? חייב אני לך משהו?”)

סירבתי. מה עניין מרגולין מ“גיבור דורנו” לדוידוב. שום דמיון אין ביניהם. ומה עניין אבי לדוידוב. ולמה חייב אני לשאת עלי משא כזה? ובכלל… אך לבסוף (הה, כאילו איזה משקע ישן, רדום, התנער מרבצו בתוכי ועכר מנוחה: האם אין בזה כעין מילוי משאלה כמוסה?) התרככתי והסכמתי. לאחר שהסכמתי (ולפתע חשתי עצמי רכוב על כנפיו של אותו נשר!), גבה לבי כל כך, שהיה לי לב לומר לאהובה באותו ערב שקט, “נדמה לי שהגיע הזמן…”


כדאי אולי שאומר כמה דברים על אותו פרק מ“גיבור דורנו”, שזיכה אותי בשבחים, בלחיצות יד לאינספור, בטפיחות על שכם; אותו פרק שכמה מבקרים האצים לגלות “כישרונות” חדשים, עטו עליו כתרנגולות על גרגר של דוחן, הביעו התפעלותם ממנו בלשון “והנה, דרך כוכב!” — ושאני עצמי… אני עצמי סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך: דומה היה להם (וכך פירשו גם כמה מבקרים), כי העמדתי בו זה מול זה את גבריאל דורון ואת המהנדס מרגולין כשני מופתים של רע וטוב בדורנו. הנה — צעיר טרזן, כזבן, מושחת, חוטא ומחטיא, ולעומתו — המהנדס הוותיק מרגולין, מיקירי העלייה השלישית, איש יפה נפש, נאה הליכות, משכיל, רחב דעת — דוגמה של טוהר ואצילות העוברים מן העולם. כביכול דורון הוא נצר נתעב לגזע חסון שלֵחו מתייבש. לא לכך התכוונתי. ודאי, סיפור אירוני הוא זה; אך תמה אני איך לא חשו שהאירוניה שבו מכוונת לא רק כלפי דורון, אלא מבצבצת גם מתיאור דמותו של מרגולין, ובה בשעה מתיאור הקיבוץ שבו התארחו שניהם.

היה בדעתי להמשיך בסיפור גלגוליו של דורון בעיר, עד להיותו דמות ציבורית נודעת לתהילה — אך כפי שכבר הזכרתי, נשארתי תקוע בסופו של הפרק הראשון, והלאה ממנו לא הצלחתי לעשות גם צעד אחד.

אין פלא, אפוא, שמפעם לפעם הייתי נשאל על ידי מי מן הקוראים: “מיהו בסופו של דבר ‘גיבור דורנו’ שלך — גבריאל דורון, או — המהנדס מרגולין?”


 

ד    🔗

הפסל פולישוק. שנתיים אני גר בחדר גג זה שהיה משכנו, הכתלים האלה ספגו את נשימותיו, התחטטו פה ושם מנקישות מפסלתו באבן, נרעדו ודאי מחרחורי גסיסתו. יצוע זה, שקפיציו גונחים תחתי, היה מיטתו. הכיסא הזה סבל את משא בדידותו. אילו ידע כמה פרוץ היה חדרו זה בשנתיים אלה! מי ישב כאן, מי שכב, אֵילו דברים נאמרו, אילו מחזות! רק עכשיו, כשאני מסתגר וכמעט איני יוצא וכמעט איני מביא — אני מהרהר בו לעתים. לא, לא מהרהר, אלא — בערבים בייחוד, כשרק נשימת הים הקרוב מתהססת הנה — אני מתכווץ לעתים ממה שנדמה לי כצרצורים של השארת נפשו. ניקורה של תולעת עץ בחשכה — אני נחרד: פולישוק. זיע של משקוף מסתדק — זה הוא, אני אומר. מקק רץ בהול לרגלי — גלגולו. או הפֶּסל הזה העומד לפתח, עטוף תכריכי סחבות. איני מאמין ברוחות, אבל הוא שותק עלי. בשעות הלילה אני יוצא לפעמים אל הגג לשאוף רוח, וחושד בו. אולי חרב תחת ירכו. מה אני יודע עליו, על פולישוק, מלבד מה שבעלת הבית מספרת באקראי, בהיכנסה הנה לגבות את שכר הדירה, או להעיר משהו בעניין מים או חשמל? כשהיתה מזכירה אותו, היה זה תמיד מתוך אנחה, כשעיניה מתחלחלות: “הוא סבל, האיש הזה, או, כמה סבל! לפעמים, כשהייתי שומעת אותו מתהלך בלילה הנה והנה, הנה והנה — שעות! — הייתי חושבת איך הקירות האלה לא מתפלצים… אתה מבין מה זה שאדם כמוהו פתאום נשכח? פתאום כאילו לא קיים כבר? לפני שלושים שנה, כשעשה את הפסל ההוא של החלוץ האלמוני, כל הארץ דיברה עליו כעל גאון! אוסישקין כתב עליו, כל גדולי הדור — ואחר כך, אין פולישוק! הוא עובד ועובד — הלוא אני יודעת! — ולא סתם עובד, אלא עם כל הנשמה. נשרף, נשרף, בתוכו! משהו כזה, אני אומרת לך, כאילו הסבל שמבפנים נכנס דרך היד אל האבן ונעשה… עדין, מאוד עדין, עדין כל כך עד שאי־אפשר לדעת שזה ממש כאילו בן אדם קורע חתיכת לב מתוכו… ומה? לא רצו לשמוע ממנו יותר. פשוט לא קיבלו אותו. הלוא אני יודעת מה היה בינו ובין הקיבוץ הזה בעמק כשהציע להם את האנדרטה לזכר החללים. ראיתי את המכתבים. ראיתי את הסקיצה. כבר שילמו לו כסף, כבר התחיל לעבוד, והיו המלצות — של מי לא? — ובסוף… כמו שזורקים נעל בלה! והוא היה בן אדם נקי, נקי כל כך… על מארק אנטוקולסקי שמעת? לא, הדור שלכם לא מכיר אותו. בן עירי היה, וילנה. אני זוכרת כמו היום את ‘דימיטרי דונסקוי’ שלו ואת ‘איבן גרוזני’ ואת ‘התלמודיסטים’ ו… האמן לי, פולישוק היה אנטוקולסקי שלנו. אינני מגזימה. אבל מה? היום אוהבים דברים אחרים! פסל לזכר הגיבורים — שיהיה כמו מין מכונה שרופה, כמו איזו תאונה או אני יודעת מה — ועל זה אומרים שזה גאוני! שזה אמנות! ועומדים ומסתכלים בזה בהתפעלות, וזוכרים כמובן את הגיבורים שלנו שנפלו על קידוש השם. ככה זה. העולם משתנה — אבל לאחור…” פעם הראתה לי תצלום שלו: כתפיים של סַבּל וראש עיקש וסורר רכוב עליהן.

לחדר זה נכנסתי כשבועיים לאחר מותו, מות איש ערירי, ללא יורש, שכמניין אנשים באו להלווייתו. פעם פתחתי את דלת חדר הכביסה, שבו אספה בעלת הבית את שיירי מיטלטליו, אבק סיד הִכה בפני. אור השמש נפל על עיי גרוטאות. בתוך האמבטיה הגדולה היו מגובבים ראשים של חומר, אבן, ארד, כעין גל של גולגלות ערופות. גיגית אחת היתה מלאה בצק־חומר שהתקרש ונסדק כאדמה חרוכה. בגיגית היו מוטלים כמה כנים נושאי מיניאטורות מכוירות של קבוצות אנשים. ארגזים אחדים אצרו ספרים, פנקסים, גיליונות גדולים תווי רישומים. אֵילו חלוצים היו שם, באמבטיה ובגיגיות! מניפי פטישים, אוחזי מכושים ומעדרים, נושאי רובים, פועלות במטפחות, נשים הרות, רוקדי הורה, דיוקנאות של מנהיגים. הה, אבק כיסה את כולם!


עלי להמשיך בעניין הספר:

באתי על החתום. “ולראָיה באתי על החתום” — זו היתה השורה האחרונה באותו חוזה על ספר דוידוב, בן עשרים ושלושה סעיפים, שהתמצע על פני ארבעה עמודים; ומתחתיה — שמי, כצד ב‘, הואיל וצד א’ מעוניין… כן, ברצוני להדגיש פרט חשוב זה — שצד א' היה המעוניין, שלא היתה זו יוזמתי שלי, שלאמיתו של דבר סירבתי מלכתחילה. ועמדתי בסירובי, ושאם היה כאן משגה — ודאי היה זה משגה! — הרי לא רק שלי היה: במפורש כתוב היה בחוזה, מיד בראשיתו — “הואיל וצד א' מעוניין בהוצאה ובפרסום של ספר על חייו ומותו של…”

אני חוזר לאותה אזכרה בהרי ירושלים, במלאת חמש שנים למותו. אזכרה אני אומר. הבלים. כשאני משווה לעיני את שיירת המכוניות המבריקות ששטו בכביש ועלו בצפירות חגיגיות בדרך לבית הקברות והתנוצצו בברֵכת השמש בהסתדרן במגרש החנייה; את מראה האנשים המתרוננים, התוקעים כף זה לזה, גועים בשלום־שלום, חובקים איש כתפי רעהו ואיש כתפי חברתו משכבר הימים; כשאני נזכר איך פשט כל הקהל הזה בין המצבות קבוצות־קבוצות רועות באחו, ואיך היה נטוש כצאן שעה שאותו גבר מצומק פנים, צנום כסוס מורעב, במכנסי החאקי התלויים עליו בנס, נשא את הספדו, שהרוח פיזרתו לכל הרוחות — הרי חנגת יום קיץ היתה זאת ולא אזכרה! הטיתי אוזן לקלוט משפט אחד ממה שאמר אותו איש קיבוץ, שעיניו היו מכווצות מאוד וריר יבש הצטבר בקצות שפתיו, ולא קלטתי כלום, עמדתי וכססתי גבעול של שיבולת שועל כשרגלי האחת על אבן מצבה סדוקה, וכשניסיתי לצוד בפרפרי אוזני אֵילו מילים פורחות, ניגשה אלי איזו נערה פשתנית־שיער, דגנית־עין, ואמרה: “תגיד, אתה לא יוסי גל?” וכשלאלאתי בראשי, שאלה שוב: “לא היית בחוג לספרות של פרופסור הלקין?” וכשלאלאתי שוב, חייכה: “מצחיק כמה שאתה רציני.”

אחר כך, כשירדתי בשדרה, השיגני אברהם שי, וכשהוא נוגס בתפוח גדול, נושך נשיכות בריאות בבשר הבוסר עד ששיני התקהו — אמר לי מה שאמר בעניין כתיבת הספר.

“יש לך רכב?” השליך את ליבת התפוח אל ספיח הקוצים.

“טרם” אמרתי.

“בוא אתן לך ליפט,” הניח יד מִנהלת על שכמי.

במכונית המתינה אשתו, שישבה שם, כפי הנראה, כל עת האזכרה. משקפים כהים סוככו על עיניה.

“מכירה את הסופר יונס, חוה?” שלה את המפתחות מכיסו.

זרוע שדופה השתרבבה מחלון המכונית ויד לחה לחצה את ידי.

“לא קראת את ‘גיבור דורנו’?” שאל.

לא, לבושתה המון זמן לא קראה ספר עברי. קול מרגיז היה לה, כרסיסי זכוכית נגרסים. ופניה היו מכורסמות תולעים.

שי התרווח עצמו ליד ההגה קינח מעט את השמשה, התניע, תימרין, ובהגיעו אל הכביש הפליג שוב בשבחו של אותו פרק (שקרא לו, כמובן, “הסיפור”) באוזני אשתו. זו החזירה אלי מדי פעם את פניה המחוטטות, כמו לקבל את אישורי, או להחמיא לי בחיוך.

“אגב,” אמר, “הקטע ההוא עם גבריאל דורון כשהוא שם את האקדח על השולחן ואומר למרגולין תירה בי, אני אפס, אני סמרטוט — דוסטויבסקי! ואני לא מחלק מחמאות בזול, תשאל את חוה.”

הוא קמצן מאוד במחמאות," אישרה חוה, וחיוך עגום השתרטט בשפתיה הדקות.

אחר כך, בהגיענו למורד שער הגיא, חזר לעניין הספר על דוידוב. הוא בטוח שאוכל לעשות זאת. ולא אתחרט על כך. רק אתחיל — ואדלק, כי דוידוב אינו רק איש אחד. זאת תקופה שלמה שאסור לה שתישכח. כל היפה, כל הנפלא, כל נעוריה של הארץ הזאת. שההווה מוחק מהר כל כך את עברה. ואני האיש — גם משום שנפגשתי עם דוידוב וגם משום…“יש לי חוש לאנשים.” אמר.

לאברהם יש חוש טוב מאוד לאנשים," החזירה אלי אשתו את לחייה הנפולות.

הודיתי לו על האמון שהוא נותן בי. אמרתי שאני שקוע כולי בכתיבת ההמשך של “גיבור דורנו”.

“כמה יש לך עוד?”

“כחצי ספר. יותר.”

(חוה שאלה אם אין סופר יכול לעסוק בשתי יצירות בעת ובעונה אחת. במקרה שפתאום צץ לו רעיון, כלומר. הו, לא! לא אני! עניתי.)

כשעצרנו למלא דלק המשיך בהפצרותיו, כמי שגמר אומר להוכיח לעצמו את כוחו בהתגברות על כל מכשול. אין הוא דורש ממני להפסיק ביצירה שאני נתון בה. בין כה וכה עבודת ליקוט החומר תארך חצי שנה. יהיה עלי להיפגש עם עשרות אנשים בכל רחבי הארץ ולרשום דברים מפיהם. בינתיים אוכל להמשיך בשלי, וודאי אסיים עד אז. רק לאחר מכן אשב לעבד את חומר הגלם לרומן או מעין רומן. (האורנים המכודנים שבמעלה ההר הטילו צללים ארוכים, ומרבד המחטים הדיף ריח חריף, יבש, שהזכיר לי מסע בין ערביים מאוושש, מהוסס, לעבר עמדות הלגיון.)

אחר כך, כשהמשכנו לנסוע, השליך אלי חכות של זיכרונות, מימי באר שבע 52‘, כששימש מנהל במע"ץ ושם פגש בי, ושנינו יחד פגשנו בדוידוב. האם זכור לי אותו ערב בקפה, כשהגענו בג’יפ מכּוּרנוּבּ ג’ ודוידוב לגם במופרז במקצת ודפק באגרופו על השולחן: שקָתוֹת אני רוצה לראות פה, שקתות צאן ולא בתים לבנים!?

כן, זכור היה לי היטב. זכור היה לי גם שנפל איזה סכסוך בינו ובין דוידוב. לא שאלתי. מאז הוא עובד במשרד הביטחון נפגשתי עמו רק פעמים ספורות, באקראי.

“ומה שנוגע לכיסוי הכספי…” אמר.

הוא ידאג לכך, אמר. קרפינוביץ' — מי שהוציא את הסדרה “גדולי עולם” (ועשה עליה הון רב) — הוא ידיד טוב שלו. אין ספק שישמח להוציא ספר כזה, שתפוצתו מובטחת. גם אדם ישר הוא, וידו פתוחה.

סירבתי. שבוע, שבועיים. אבל דוידוב! דוידוב השואט בדהרות פרש! אביר פראות הארץ הזאת, שאולפה והתבייתה! שמשון הקורע את רצועות רתמתה ומשלחה לחופשי! כן, דוידוב שאני זוכרו, ששמו, מראהו, נופו, מעבירים בי גל חם, ועכשיו משליכים את אדרתו על כתפי!

סירבתי. מה לי וליצירות “מוזמנות”? עלי להמשיך ב“גיבור דורנו”. ועוד מניין סיפורים מתרוצצים בקרבי. אך זכור לי אותו ערב של סתם־כך־ברחוב, בשעה מוקדמת (אישה נושאת סלסילת מכולת עצומה עוברת על פני; מזכרות קדושה מנצנצות בחלון ראווה; לולובריג’ידה ענקית, בכותונת קרועה חושפת ברכיים, מולכת על העיר; מַשק זרזירים בצמרות), כשהשיר “כלניות” שבקע מאיזה רדיו, ליווה אותי מחלון אחד, ומחלון אחר, ומעוד חלון, והעלה שינוק בגרוני, ואמרתי לעצמי, כן, אני עושה את זה! אני עושה! וניגשתי אל בית המרקחת הסמוך וחייגתי את חמש הספרות, ושאלתי, “אפשר לדבר עם אברהם שי?”


קרפינוביץ' היה אדם יבש, דקדקן, שאינו מרבה בדברים. בעל חברה להשקעות היה והוצאת הספרים היתה ענף צדדי בעסקיו הענפים. כשעליתי למשרדו היה עלי להמתין לו יותר מחצי שעה ולעלעל תוך כדי כך בכתריסר עלונים שלמדתי מהם את שערי איגרות החוב, המניות, ואת מאזן החברה המרכזית לבניין.

“מר יונס?” קם מאחורי שולחנו, גבוה, כסוף שיער, ושקיות תפוחות מתחת לעיניו. אצבעותיו לחצו את ידי ככפיסי עץ. חדר המשרד היה מרווח, ממוזג אוויר, ופיקוס בעציץ בפינה שיווה לו רעננות של אקווריום.

שמחתי לשמוע מפי מר שי," אמר משהתיישבנו, "שאתה מוכן לכתוב את הספר על המנוח דוידוב. אנחנו מאמינים שיש לזה סיכויים טובים. דוידוב היה דמות ידועה בציבור, אלפים הכירו אותו, ואין כל סיבה שלא יקנו ספר שייכתב עליו. בתנאי שיהיה טוב, כמובן. מר שי מעריך אותך מאוד, ואני סומך עליו בעניין זה. אני מבין שתהיה זקוק לעבודת הכנה ממושכת לפני שתתחיל בכתיבה עצמה. ארבעה חודשים? שישה?

“בערך,” אמרתי.

“שישה בערך?”

“כן.”

“הכתיבה עצמה תארך… שנה? שנה וחצי?”

“בערך.”

“שנה וחצי?”

כן. בערך."

“כוונתנו כמובן לרומן. רומן ביוגרפי על יסוד החומר. האם אנו תמימי דעים בעניין זה?”

“כן. סבורני שכן.”

“אני מבין שאתה צריך גם לחיות במשך הזמן הזה,” היבהב איזה חיוך עייף בעיניו. פנים ארוכות היו לו, משוכות למטה, וכמו אבקה לבנה היתה זרויה עליהן. “חשבת על איזו הצעה, בדבר הסכום החודשי?”

סככתי בידי על מצחי והירהרתי. זה שנתיים שכל ענייני הכספים היו מסורים בידי אהובה. לא ידעתי אפילו כמה הוצאותיה. מאתיים וחמישים היה המספר הגדול ביותר שעלה בדעתי.

“חמש מאות לחודש יהיה הוגן?” אמר משראה שאני מתקשה.

פערתי עיניים. (אך בעוד מועד כיסיתי את הפער.)

“חמש מאות וחמישים?” אמר.

“חמש מאות יהיה הוגן,” אמרתי. (איזה פעמון צילצל בי. בכל זאת, על חטא.)

“חמש מאות כפול שמונה־עשר הרי זה תשעת אלפים.” רשם את המספר לאחר יד. "סכום זה ייחשב לך כמקדמה, אם כן. שכר הסופרים בשיעור המקובל ייזקף לזכותך במהלך המכירה של הספר. אם יעלה על סכום המקדמה — כפי שאני מקווה — תקבל כמובן מה שיגיע לך, אם לא יגיע לסכום זה, לא יהיה עליך להחזיר לנו דבר. עוד משהו?

שום עוד־משהו לא עלה בדעתי. הרהור חלף בי שהגינותו מחייבת אותי יותר מדי. פניו המקומחות המתינו לי.

“זה הכול, אם כן,” אמר “כן, עלי להוסיף שכל הוצאות שיהיו לך בקשר לעבודה, כמו הוצאות נסיעה, אש”ל, חומרי כתיבה וכדומה, הן עלינו. תגיש קבלות ונשלם."

הודיתי לו.

קרפינוביץ' קם, להודיע שהישיבה הסתיימה, העלה חיוך נימוסים קמצני על שפתיו, ובהושיטו לי ידו אמר:

“את טיוטת החוזה תוכל לקבל אצל המזכירה מחר, בשעה זו בערך. יש לך עורך דין, מר יונס?”

“אין לי,” אמרתי.

“כדאי שיהיה לך,” אמר. “מר שי יוכל בוודאי להמליץ לך על מישהו. מוטב שהכול יהיה ברור לפני שאתה חותם על החוזה, כדי שלא תהיה לך הרגשה שקופחת, או שהוגנב משהו שעלול להכשיל אותך. גם זה קורה, נדמה לי שזה הכול לפי שעה. נעים היה לי להכירך, מר יונס.”


כשהבאתי את טיוטת החוזה בן שני הדפים לעורך הדין שילה, הריץ בו את עיניו כשהוא מגחך לעצמו כאילו אומר, “הו, אֵילו נוכלים!” ומדי פעם ממלמל בכעס, “אבסורד, אבסורד.” הפך בחוזה פעם שנייה ושרט בעטו קווים חרוצים ורגוזים תחת כל שורה שלישית או רביעית, אחר הטילו מלפניו והלאה על השולחן והודיע בקול: “לא ידידי!” הסתבר מדבריו שרימו אותי, הונו אותי, הוליכו שולל. כל סעיף וסעיף היו בו שבע פרצות קוראות לגנבי חוק; ומה שגרוע מזה, רב היה החסר על העומד: היכן הסעיף בדבר זכויות העתקה, המחזה, הסרטה, שידור. היכן הסעיף בדבר העברת זכויות לצד שלישי. היכן הסעיף בדבר בדיקת החשבונות. או בדבר עיכובים העלולים להיגרם מחמת התערבות כוח עליון. והעיקר, העיקר — נטל שילה את טופס החוזה כנטול שרץ בזנבו, והכה בגב כף ידו על הדף הראשון ורישרש בעצבנות בדף השני. “הנה, סעיף 12, האחרון: ‘שני הצדדים מוותרים על הצורך במשלוח התראות נוטריוניות, וכל הודעה שתישלח במכתב רשום’ וכו' וכו'. אבל מדוע אין סעיף המתייחס למקרה של הפרת החוזה על ידי אחד הצדדים?”

“באיזה אופן הפרת החוזה?” מיצמצתי בעיני.

“הכול יכול לקרות, ידידי!” נתן בי מבט המזהיר על אסון, מלחמה, מוות. “מה יקרה אם צד א' יתחרט? יחזור בו? לא יוציא את הספר? מה יקרה אם בגלל סיבה זו או אחרת כתב היד לא ימצא חן בעיניו? או אם אותו קרפינוביץ' יפשוט את הרגל? גם זה עלול לקרות!”

“במקרים אלה,” אמרתי, “הרי לפי החוזה כל סכומי המקדמות המשולמים לי חודש־חודש נשארים בידי ואינני חייב בהחזרתם.”

"ואתה מסתפק בזה? נדלקו משקפיו. “ואולי נגרם לך הפסד העולה פי כמה וכמה על אותו סכום עלוב שתקבל?”

“תשעת אלפים!” אמרתי.

“ואם יפסיקו אחר החודש הראשון? השלישי? ואם חלילה ימות קרפינוביץ' בחודש הרביעי? עלינו להביא בחשבון הכול! לשם כך מנסחים חוזה!”

“אֵילו הפסדים עלולים להיגרם לי?” שאלתי.

“אילו הפסדים? נניח, דרך משל, שהציעו לך עבודה ספרותית אחרת, בסכום כפול על המוצע לך פה, ודחית אותה משום שהיית קשור בחוזה זה. נניח שבגלל התחייבויותיך אלה לא יכולת לקבל איזו משרה מכובדת ששכרה גבוה ממה שאתה מקבל פה. או אפילו שהפסקת באיזו יצירה חשובה שאין ערוך לה. וזה מלבד הנזק המוסרי, צער, בושת וכד‘. לא, ידידי, כאן צריך להכניס סעיף מפורש בדבר פיצויי נזקים שצד א’ חייב לשלם לצד ב' — וכן להפך, כמובן, צד ב' לצד א' — במקרה של הפרת החוזה באיזה אופן שהוא!”

לאחר שבוע היה בידי נוסח חוזה חדש, שחובר בידי עורך הדין שילה, ושהכיל ארבעה דפים תחת שניים, ועשרים ושלושה סעיפים תחת שנים־עשר, לרבות סעיף על פיצויי נזקים שחייב כל צד לשלם לשני במקרה של הפרת החוזה בסך חמשת אלפים לירות. משהנחתי נוסח זה לפני מר קרפינוביץ', עיין בו בקור רוח, ומשסיים לקרוא אמר:

“עורך הדין שלך הוא טוב. יש פה הרבה דברים מיותרים, לדעתי, אבל אין לי כל התנגדות. נוכל לחתום, כמדומני.”

באחד ביוני חתמתי על החוזה בדבר הספר על דוידוב. בשבעה בו נתתי ספר כריתות לאשתי, אהובה.


 

ה    🔗

עמדנו על המדרכה כחום הצהרים ולא ידענו לאן נפנה. הניפרד? הנלך יחד? לאן? האור הכה בעינינו כאילו יצאנו מאולמו החשוך של קולנוע לאחר סרט מדכא. משהו מטומאת המת היה שם בפנים, בכל אותה התדיינות, ספק משרדית ספק פולחנית, עם שמשי הקבורה שערכו את הטקס. הרחוב המאובק וההומה לא היה בו כדי למחות את הסיוט. האשמיל? האלווה אותה? לבסוף נשאה אלי אהובה חיוך דחוק — כאילו אני הוא הזקוק לרחמים — ואמרה: “בוא, אכין צהריים. בין כה וכה אין לך לאן ללכת עכשיו.” מוזר היה לשמוע את קולה לאחר אותה עמידת שפחה חרופה שלה שם בחדר, כשהצטוותה להגביה את שתי כפות ידיה כדי לקלוט את הקלף שהטלתי לתוכן כיריקה. “אולי נחוג את המאורע?” ניסיתי להתבדח.

ירדנו ביפו והלכנו הליכה בטלה במעלה הרחוב. אהובה התעכבה מדי פעם ליד חלונות הראווה כאילו אמרנו לבחור לעצמנו מתנות חתונה. ליד חנות של בגדי גברים העירה שחולצות שחורות הולמות אותי ביותר. אילו היה לי כסף, חשבתי, הייתי קונה לה מתנת פרֵדה. קלילה היתה, כאדם שהוקל לו לאחר שבכה די צורכו. נכנסנו למסעדה שרויה באפלולית ירוקה והתיישבנו משני עברי קנקני השמן והחומץ.

“סעודת הבראה,” חייכה אהובה.

המאכלים היו מפולפלים כל כך, שדמעות צרבו את עיני. כשעמדנו בשתיית הקפה, חיבקה את ספל החרסינה בשתי כפות ידיה וגילגלה אותו ביניהן זמן רב.

“מה אתה כותב עכשיו?” נשאה אלי עיניים רכות.

“נראה… אנסה להמשיך במה שהתחלתי…”

השפילה את עיניה לספל, וכשנשאתן שוב, היבהב בהן חיוך מר.

“מדוע לא סיפרת לי… בעניין הספר על דוידוב?”

“לא היה ברור עדיין…” הסמקתי.

אהובה הציצה בי כבנער שקילקל.

“מה שלום אמא?” שאלתי.

“בסדר,” אמרה.

ולאחר מכן, בחיוך עגום:

“בעצם, היא מצטערת.”

לגמתי לגימה מרה. אמה היתה אישה גדולה וגאה. יראת כבוד היתה לי כלפיה. כל השבועות הללו הוקירה רגליה מביתנו, ובדמיוני ראיתי אותה מנַדה אותי. אילו היתה באה אלי לגונן על בתה…

“אתה יודע שתמיד הסתייגה ממך,” אמרה אהובה.

“כן,” בלעתי את רוקי. פתאום נעשה חשוב לי מה היא חושבת עלי. “מדוע?” שאלתי.

“מה זה חשוב עכשיו?” רעד חיוך על שפתיה.

כמה זבובים מעל לשולחן הרגיזו את שתיקתנו. חיפשתי לומר משהו על שתי שנותינו, כיאות למעמד של פרֵדה, משהו חגיגי, ועצוב, ונרגש, ולא מצאתי. אם אומַר דבר של פיוס, יישמע כזיוף. להתנצל או מעין זה, לא רציתי. כל מה שלא אומר ישרוט את האוזן.

“לא צריך היית לקבל על עצמך…”

“את מה?”

“העבודה הזאת, על הספר…”

“מדוע?” התעוררתי לשיחה.

“הרגשה כזאת… אינני יודעת…”

“מדוע?” הפצרתי.

“לא מתאים לך… אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלא תוכל להבין אותו… את דוידוב…”

“מדוע?”

“אין בך שום דבר דומה לו…”

“זה הכרחי?”

מבטה הגלוי בחן אותי, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, או מסכמת לעצמה מה שהירהרה בי בימים האחרונים. “בעצם אינך ישר כל כך…” חייכה חיוך רפה, ללא טינה, אך בצער. “תמיד חשבתי שאתה ישר מאוד. אבל טעיתי. יש בך מין… מין… רשעות קטנה כזו…”

“מה עוד?” חייכתי, כדי להסתיר את עצבנותי. היה בי רצון שתדבר הרבה בגנותי. שתפרע לי מידה כנגד מידה, ואצא נקי. אני משלחה, והיא יורקת בפני, והמשחק מסתיים בתיקו. אינני חייב כלום.

“זה גורם לך נחת רוח?” הצטחקה כרואה ללבי.

“מעניין לשמוע,” אמרתי.

“חשובה לך דעתי עליך?” רטטו עיניה המחייכות בעצב.

מוזר היה לי שיש לה “דעה” עלי. סבור הייתי כל הימים שהיא רק מעריצה אותי.

“כן,” אמרתי.

“בעצם, תמיד ידעתי,” הירהרה נוגות בהסתכלה בפני, “אבל לא רציתי לדעת. דחקתי את זה… אני זוכרת איך היית מענה את אמך בשתיקות שלך, כשהיתה באה אלינו. לאחר שמתה, היית מענה אותי. מין רשעות קנטרנית כזו, לא אמיצה, לא גלויה… חשבת שאינני מרגישה… התעלמתי מזה… אינני יודעת מדוע הייתי נבהלת כל כך מכל הרהור רע עליך, ותמיד הצדקתי אותך בלבי. אולי מפני שחשבתי… שזה מפני שאינך מרוצה מעצמך… רציתי שתכתוב, רק שתכתוב. התפללתי שתצליח. האמנתי שאז תירפא מזה והכול יהיה שונה, כמו בהתחלה… אבל בעצם זה לא זה…”

פתאום ניערה את שערה בבת ראש ואמרה:

“אה, אני סתם מקשקשת…” והעמידה את הספל על השולחן וחייכה גלויות בפני.

יונת אֵלם זו! מעולם לא העליתי בדעתי שהיא מהפכת אותי בלבה בשבתה שם מאחורי גבי! עכשיו נכון הייתי לשמוע.

“דברי,” אמרתי.

שתקה. אחר כך לפתה את צווארה בכפות ידיה ואמרה: “אתה יודע, עבר עלי המון בשבועות האחרונים. המון. כל מיני רגשות נוראים. בלילות היה נדמה לי לפעמים שכל ראשי הופך שׂיבה. אילו היה לי כישרון לכתוב, הייתי כותבת פעם כל מה שעבר עלי. אבל מוזר לי נורא שעכשיו… אינני שונאת אותך בכלל… אין לי אפילו שום טינה… קשה לי להבין זאת… אני אפילו… אה, לא חשוב.”

מוזר, מוזר, חשבתי, שלבי עכשיו כבד משלה.

“אני אפילו מאחלת לך בלבי שתצליח,” נתנה בי שוב חיוך אמיץ.

בעל המסעדה ניגש והניח את החשבון. עד שהוצאתי את הארנק מכיסי פתחה אהובה את ארנקה ושילמה לו. הוספתי לשבת. פגישת היכרות זו, צריך היה שתארך עוד מעט.

“לא אמרת לי אף פעם מה דעתך על אותו פרק שכתבתי,” אמרתי.

“אף פעם לא שאלת,” אמרה.

“אני שואל.”

אהובה התמהמהה, ולבסוף השיבה מין מענה דחוק:

“בסדר…”

בלעתי את עלבוני. ציפיתי שתמשיך.

“נלך?” התנערה מהרהוריה.

כשיצאנו לרחוב, כבר היו הבתים צהובים. שוב עמדנו על המדרכה ולא ידענו לאן נפנה.

“נלך הביתה,” אמרה. “בין כה וכה אין לך איפה לישון הלילה.”

הלכנו לאורך הים, וכשהגענו הביתה היה כבר ערב. כשהדליקה אהובה את האור, נדהמה למראה מקק גדול שרבץ משותק על הרצפה. פלטה “אוי”, צנחה על הכורסה והליטה את פניה בידיה. חלצתי את סנדלי ורדפתי אחר המקק שהתרוצץ בבהלה, מסתתר תחת הרהיטים, חומק ומגיח, חומק ומופיע שוב. העתקתי את המיטה, הפכתי חפצים ממקומם, וכל אותה שעה היתה אהובה מתייפחת אל כפות ידיה. מעולם לא פחדה ממקקים ועכשיו בכתה כך, ללא הפוגה. גם לאחר שהשגתי את השרץ והלמתי בו בסנדלי, בכתה ובכתה.


כך השקיתי את אהובה את המים המאררים, ואמרתי הרי אַת מותרת לכל אדם. בערב השני, כשהשאירה אותי לבדי, צררתי קצת מחפצי במזוודה ונסעתי אל אפרים אוורבוך, ידיד נעורים שלי, שגר בדרומה של העיר.

כשצילצלתי בדלת ביתו, בית מך ושפל קורה, יצא אלי לבוש פיג’מה, נדהם בראותו אותי עם מזוודה בידי, ולחש לי להיכנס. שאלתי אם אוכל ללון אצלו ואמר, ודאי, מיטה נוספת אין לו, אבל יוכל לתת לי את מיטתו והוא ישכב עם אשתו. הכניסני למטבח הקטן ושאל מה קרה. כשאמרתי לו, לא האמין. “כן, ככה זה,” נדתי ביגון, כאדם ששבר גדול בא לו. ביקש לנחם אותי ולא ידע איך. אחר אמר בעצב: “רק לפני כמה ימים דיברנו בכם, ציפורה ואני. סיפרתי לה חלום שחלמתי עליך.” “מה חלמת?” שאלתי. “תצחק, אבל חלמתי שאתה מת,” חייך חיוך עגום. “מת?” הצטחק שד מפי. “חלום מוזר נורא,” אמר. "נסעתי בג’יפ בשדה קוצים גדול ופתאום נתקע הג’יפ בשוחה עמוקה. יצאתי לחלץ אותו ואני רואה בדואי זקן עומד לידי. שאלתי אותו מה יש פה בבור הזה, ואמר בערבית, אינך יודע? זהו קברו של יונס. יונס מת? נבהלתי. כן, אמר, מת, ואשתו מרתה מביאה בכל יום קצת אבנים ושמה על הקבר. מה פתאום חלמתי ששם אשתך מרתה, אינני יודע. חלומות. מה קרה ביניכם? "משהחילותי לספר, הפסיקני ואמר שאולי מוטב שנצא, לבל נפריע את שנת הילדים. עם כך בישר לי שנולד להם בן שלישי, לפני חודשיים. לבש את בגדיו ויצאנו.

“אגב,” אמר בסוגרו אחרינו את הדלת, “קראתי את הסיפור שלך, ‘גיבור דורנו’. נהינתי מאוד. כעסתי עליך, אבל נהניתי.”

“למה כעסת?”

“מפני שלא שלחת לי את העיתון. רק במקרה נפל לידי. פתאום אני רואה — יונס, באותיות דפוס! חשבתי אולי יש עוד יונס, אחר כך אמרו לי זהו. יונס רבינוביץ'. באמת שמחתי. זוכר שניבאתי לך עוד בבית הספר? כבר אז ידעתי שתכתוב. רק השם לא מצא חן בעיני. לא שם הסיפור, זה דווקא היה בסדר, אלא שם הגיבור. איזה מין שם זה, גבריאל דורון? שם צריך להיות שם! וזה היה ככה, המצאה. מרגולין — זה שם! אתה רק רואה את השם — ורואה בן אדם! אבל זה באמת פרט קטן. רציתי אפילו לשלוח לך גלויה. אבל לאן? אפילו את הכתובת לא ידעתי!”

אוויר הלילה היה חם, והחצרות הדיפו ריחות מימי הילדות, של סוורי עצים, מכונות, עפר ספוג שמן ובנזין. מגרש אחד גדור קורות עמד כפי שעמד לפני שנים רבות; אותו מגרש שבו הפליא אפרים מכותיו בילד אחד שקרא אחרי, “יונס הצדיק אף פעם לא מעתיק, יונס המלשין אותו לא מגרשים.” אפרים העריץ אותי אז בשל כישרונותי ובשל מה שאמו היתה מכנה “עדינות הנפש” שלי, ושם עצמו שומר ראש לי; אני חיבבתיו בשל ישרנותו ובשל הערצתו אותי, וחסיתו בצלו. אחר כך נפרדו דרכינו. אני לגימנסיה והוא למקס פיין. לאחר המלחמה — שבה נפגשנו כמה פעמים — הלכתי אני לאוניברסיטה והוא הקים לו בית מלאכה קטן לתיקון כלי רכב, באותה שכונה שבה גדלנו. בעתות צרה הייתי נזכר בו ובידידות הנעורים שלנו, והייתי מזמן את עצמי לביתו, יותר מכדי להשיח את לבי — כדי להיווכח שעדיין הוא מאמין בי. גם עכשיו נשאר ילד מגודל, כבד גוף וכבד פה. הלכנו לאורך מסילת הברזל וסיפרתי לו קצת על חיי עם אהובה. כל הדרך החריש. ידיו היו תחובות בכיסי מכנסיו וראשו בין כתפיו. מרחוק השחיר כבר גוש הצללים של חורשת מקוֶה ישראל.

“וכל הזמן הזה לא עבדת?” נעצר והקדיר פנים אלי.

“כתבתי,” עניתי.

“כל היום כתבת?”

הסברתי לו שעבודת הכתיבה אינה נמדדת בשעות. שלעיתים יכול אדם לשבת ליד השולחן מבוקר עד ערב ולא יוציא משפט אחד מתחת עטו. שדרוש פנאי, פנאי למחשבה, פנאי לבטלה, פנאי להזיות. שהיצירה מפיקה עצמה כמו שרף הנוטף מן העץ, טיפה טיפה, מעט מעט, וכל אותו זמן יונקים השורשים בחשאי והגזע מטמיע בחשאי…

“שנתיים לא לעבוד!” תמהו ידיו הגדולות. “אגיד לך בגלוי,” גיחך, “אילו הייתי במקום אהובה, הייתי אני מתגרש ממך… שאשתי תפרנס אותי ואני אשב בבית?”

לא היתה לי סבלנות לדעותיו העמלניות. רק משום התודה שחבתי לו על הכנסת אורחים זו באישון לילה ועל אמונתו בי, המשכתי לדבר. בפלפולי היגיון, קל היה להתנצח עם נפש פשוטה זו. כך ערכתי לו מט בחמישה מהלכים:

“אתה מעריך עבודה לפי שכרה?” פתחתי בחייל של המלך.

“ודאי לא! אבל…”

“אילו בא אליך אדם ואמר לך שהוא עובד קשה מבוקר עד הערב ואינו רואה פרי בעמלו, היית מזלזל בו?” הקפצתי את הסוס השמאלי.

“הו, יונס, אתה יודע ש…”

“נאמר ששנתיים רצופות של בצורת כילו את יבולו, האם היית מוכיח אותו על כך?” משכתי את הרץ עד אמצע הלוח.

“אבל זה לא זה, העניין הוא…”

“היית מציע לו לזנוח את משקו ולהתחיל במלאכה אחרת, שאיננו מבין בה כלום?”

“תראה, יונס…”

“ואילו לא קיבל את הצעתך והיה ממשיך בעקשנות בשלו, האם היית מאשים אותו בעצלות?”

“לא אמרתי עצלות! אמרתי רק ש…”

והמט — בצעד הבא:

“אם כן מדוע אתה חושב שהעבודה שלי, שאמנם לא ראיתי בה ברכה רבה, אני מודה, פחותה מכל עבודה אחרת?”

קריטון הטוב מיצמץ בעיניו הקטנות, השקועות בפניו השחומות, מול סוקרטס. בעל כורחו היה עליו לומר: נראה שכן הדבר, סוקרטס! לא, אין לי מה להשיב על כך, סוקרטס!

“ייתכן שאתה צודק,” אמר “חשבתי רק שזו הרגשה די משונה לשבת בבית כשאשתך יוצאת בבוקר לעבודה… אבל אולי אינני מבין בזה…”

ניצחוני לא ערב לי ביותר. חייב הייתי לו ויתור כלשהו לפחות.

“כן, מבחינת ההרגשה,” אמרתי, “הצדק איתך, מאוד לא נעים…”

חזרנו על עקבותינו. עכשיו דיבר הוא ואני שתקתי, הירהרתי בדברים רבים מן המזומנים לי ברווקוּתי החדשה: ארוחות בבית קפה… פנים אחרות מול פני… דרור של צייד ציפורים… בחצי אוזן שמעתי את מוסרו של פועל צדק זה שלצדי: הארץ נעשית ארץ של טפילים. הכול מתעשרים ולא מעבודה. עושים הון מן האדמה שבחורים תמימים שפכו עליה דמם. צוברים רכוש משילומים, משגשגים על אפרם של נשרפים. רקב אוכל את יסודות הבית. חיים על המתים! המדינה כולה! מה פלא שהשחיתות פושה מן השורש עד הצמרת! “תגיד אתה, יונס, מה יהיה איתנו? איך אפשר להמשיך כך?” ניסיתי ללמד זכות, בלב ולב, אך לבו השלם לא נכנע.

משקרבנו לביתו שאל:

“ועכשיו, כשתהיה לבדך, ממה תחיה?”

סיפרתי לו על ספר דוידוב.

הולך־תמים זה לא אמר דבר. פסע לצדי בראש מושפל ושתק.

השעה היתה כבר שתיים כשנכנסנו לביתו. אשתו התהפכה על משכבה, ובפינה, סמוך למיטתה, ריחפה נשימת אפרוח של תינוק. בבוקר, כשהתעוררתי, הייתי לבדי בחדר. אור לבן היה בחלון, מין אור ריקן כזה, של שכונה דרומית, הבוהק של רחוב שאין בו עץ. נזכרתי באמי, שבשעה כזו היתה מעירה אותי לרוץ אל החנות ולהביא לחמניות. אף אותו חדר היה כמו זה, נמוך ומסויד לבן, ומצעיו הסתורים בבוקר אביוניים. מן המטבח נשמעה נהקתו של יונק שד בשקיקה.


לאחר כמה ימים קראתי בעיתון ידיעה קצרה על פטירתו של הפַּסל פולישוק, שמת גלמוד וערירי בעליית גג, ועל ההלוויה שתצא מביתו. למחרת ההלוויה הלכתי לאותו בית ושכרתי את החדר הזה, שבו אני יושב עכשיו.

What I like about Clive "

Is that he is no longer alive

There is a great deal to be said

For being dead."

‏ (“ביוגרפיה למתחילים”, א"ק בנטלי)


אני מתחיל בפרשת הספר. סבורני שמעטים הסופרים בארץ שזכו לפרסום כה רב על ספרים שכתבו, כשם שזכיתי אני על ספר שלא כתבתיו. אלפי אנשים הכירו את דוידוב, בעלי שיבה ובני תשחורת, שתולים כזיתים וכתמרים בכל אדמות הארץ. כל אלה היו מצפים לי, ואלה מהם שהייתי נפגש בהם, היו נותנים בי עין של שאלה ועין של ברכה, כמו באישה בחודשי הריונה: מה שלום העובר? האם בועט? ומתי יהי האות? אף אני הייתי עונה ברמזים דקים בלבד — כמחשש עין הרע — כן, הכול כשורה פחות או יותר, מתקדם בדרך הטבע ובעזרת השם — רמזים המעוררים תקווה, אך מבקשים אורך רוח, אורך רוח… הה, אילו ידע דוידוב —


בשתיים מתחנות נדודיו הזדמנתי עמו. בפעם הראשונה היה זה בברֵכות המלח של עתלית, ב־44'. פתאום הופיע, פתאום נעלם, והותיר אחריו תימרת אבק של געגועים, כמו פרש הנעלם בדהרה אל מעבר לאופק. בערב עברה השמועה באוהלי המחנה — אברשה דוידוב בא! — ובהשכמת הבוקר, כשמשטח המלך היה כולו ארגמן, כערבת שלג בדמדומי זריחה —

(עלי להסביר: בן שמונה־עשרה הייתי, והשנה — 44‘. חבר קיבוץ הייתי — שנשלח לעבודה שכירה — ואם כי יוצא דופן במקצת, סורר במקצת, מחכך את צווארי מדי פעם מחמת העול שהוא נתון בו — עוד עשוי הייתי להתרגש מדברים שהיום אני מקפיא את פני לעומתם; והשנה 44’ — כששירי סיירים היו נישאים באבק הדרכים, ונודדים, כלהקות ציפורים, מחורשה לחורשה, מיישוב ליישוב, וגלי היום היו פולטים שברי ספינות אל החוף, והדם היה מתלקח עם כל ידיעה על מצור, מאסרים, חיפושי נשק, איש נופל אי־שם מיריות… לא אעמיד פנים, אם כן: שמו של דוידוב, שהשמיעוהו תמיד בנעימה של חיבה והערצה — אם גם בקצת בדיחות דעת — העלה בי סומק של סקרנות נרגשת.)

זכור לי אפוא אותו בוקר כשברֵכות המלח היו כארגמן עמום וראיתיו מרחוק, אוחז במריצה בזרועותיו הארוכות, הפלדיות — גבוה, יפה, בלורית שיער שחור סתורה על פניו. המריצה היתה כצעצוע בידיו, והוא היה גוער במעמיס: “מלא, מלא, אַל רחמים!” אחר כך היה רץ עמה לאורך מסלול הלוחות, מטפס, קל ומהיר, במעלה המסילה החלקלקת, ובהגיעו אל הגשר היה הופכה על הקרונית שלמטה כמנער חוצן, כשהוא מכריז על המספר בלוויית גידוף רוסי — “שתים־עשרה!” וגידוף, “שלוש־עשרה!” וגידוף — מעין חזק ונתחזק. המנהל סורדין היה ניצב על סוללת העפר שבגבול מישור הברֵכות, בכובע אוסטרלי רחב תיתורת, במכנסי רכיבה ובמגפיים נוצצים, ידיו מאחורי גבו, משקיף על השדה הנוצץ, הרוחש נמלים מתרוצצות, כבעל אחוזות על המון צמיתיו. בצהריים, כשהמלח הדיף אדי גופרית וזיעה קלחה מן הגופים, נעצר דוידוב במרום הגשר, ידיות מריצתו מזוקפות לשני צדי מותניו, וצעק בקול גדול שהלך על פני כל הברֵכות: “סורדין! תסתלק משם, יימח שמך! אתה מפריע לעבוד! מפרי־ע!” וצחוקים התגוללו במישור המסנוור כגווילים ברוח. “סורדין פוחד ממנו,” צחקו האנשים בשולחם מבט שואל לעבר המנהל, שלעס את שיניו ולא זע ממקומו. הייתי סחוט, שק שהתרוקן מקרביו, ואשכי כאבו מרוב מאמץ, ובשעת ההפסקה, בצל הקלוש של האשלים המרוטים, התיישב דוידוב לידי, ובפותחו את סלו, הציץ בי וחייך: “משתינים דם, מה? כמה עשית?” נקבתי במספר. “לא רע!” הסתכל בי. אחר כך אמר: “אבל ככה לא תחזיק מעמד, חבּובּ! אתה סוחב בכוח, וככה אסור, צריך ברוח!” צחק. “איך ברוח?” שאלתי. “ככה, שתיקח אותך הרוח, אתה מבין? שתגלגל אותך! תַראה את החלציים שלך. הנה, תראה, כמו דלעת חלולה. אתה עובד עם הבטן, וצריך לעבוד עם החזה, פה.” ועם כך הסיר את הכאפייה המיוזעת שלו מעל כתפיו המבריקות, כרכהּ פעמיים סביב מותני וקשרהּ הדק היטב: “עכשיו תראה איך שתעוף, כמו חמור ששמו לו פלפל בתחת!” אחר, כשהמשכנו בעבודה, היה שולח לעברי מבט של הנאה מפעם לפעם, כאילו הייתי יציר כפיו, וצועק מרחוק: “תמשיך, סטאכאנוב! תשבור את השיא! כמה יש לך? שלושים וחמש? ארבעים?” ולאלה שבקרבתו: "הוא עוד יגיע לחמישים אצלי! כל דג מלוח שואף להצמיח כנפיים! בערב שמענו את קולו מרחוק, מתגלגל, בודד וגאה, באיזה שיר רוסי זאבי, מצד המושבה הקטנה, מוכת הירח.

כמה ערבים לאחר מכן, כששכבתי באוהל וקראתי לאור העששית, הפשיל את יריעת הפתח, הסתכל פנימה וקרא: “לא מתבייש! בערב כזה! ואומרים עוד נעורים יש בעולם!” השחיל את גופו מבעד למפרש, ובהתיישבו על השרפרף חטף את הספר מידי. “אובלומוב!” קרא “באנגלית!” שיווע. “אובלומוב — ובאנגלית!” לא שָקט. דיפדף בספר הנה והנה, כשעיניו מאירות כלמראה מכר ישן, אהוב; סגרו; בכל זאת פתחו שוב, ולאחר שעיין בו מעט, החליט: “לא, את גונצ’רוב אסור לקרוא באנגלית!” אחר כך קרא לפני את המשפט הראשון ברוסית ותירגם לעברית: “איליה איליץ' אובלומוב שכב במיטתו בוקר אחד, בדירתו שברחוב גורוכובאיה…” הפתיחות הרוסית! זכור לי איך הפליג בשבחן של פתיחות אלה של רומנים רוסיים, שכל אחת היא כגמביט של רב־אמן בשחמט, כשהצעדים הראשונים כבר מבטיחים את הניצחון הצפוי מראש. (זכור את “אנה קרנינה” – אמר — כשכבר בדף הראשון, משפחה הרוסה, בגידה, מריבה, או את “נפשות מתות”, כשכרכרה באה אל האכסניה וכבר הטיפוס לעיניך —הכול פשוט, ענייני, ישר אל העיקר, וכל העלילה מקופלת בפתיחה כעובּר שעתיד להתפתח ולגדול!) זכור לי איך אחר כך בחן אותי — האם אהב גונצ’רוב את אובלומוב שלו או לא אהבו? ועם כך דיבר בלגלוג על אלה שאינם מבינים סאטירה מהי, שרגילים לראות בה ביטוי לבוז שרוחש הסופר כלפי גיבוריו ולאמיתו של דבר היא מאבק שלו עם תכונות המצויות בתוכו; שאין סאטירה ללא אהבה, ואף גונצ’רוב אהב את אובלומוב ואהב את זכאר משרתו, ודווקא את שטולץ, “החיובי” כביכול, לא אהב, ולפיכך יצא כה חיוור מתחת ידו… באמצע דבריו הפסיק ואמר: “בוא, נטייל מעט, לילה נהדר בחוץ”…

בחוץ היה אור ירח מלא נטוש על אבני כורכר, שיחים זרדיים, חבורות מלחששות של אורנים, ומפזז באמות המים שבין הברכות למטה, במישור. פסענו זה בצד זה בדרך למושבה, צלו של דוידוב מתנחש על הסלעים וצעדו רחב, כשל אדם שמודד שדה. זכור לי איך נעצר לפתע, נשא פניו אל הירח ואמר משהו על היסטוריה של עם שמתחילה בשמים, אבל בלי ירח… אלוהים — כך אמר, כמדומני — הוציא את אברהם החוצה ואמר לו שיספור את הכוכבים, אבל הירח לא היה. וזוהי ראשיתה של ההיסטוריה שלנו, שכבר מקופל בה עתידה — רצינית מאוד, אפלולית, גבוהה, ללא רומנטיקה. אחר כך היו היהודים מקדשים את הלבנה במולד, כשהיא חוט כסף דק בלבד, יופי מצומצם, מוצנע, וכשהיא במילואה, העלימו עין ממנה, הניחוה שתאיר על שדות וגרנות של גויים… גנזו את היופי בתוך תיבות קסמים קטנות. מזוזות, נרתיקי תפילין, רימוני בשמים, אותיות. רק עכשיו נפתחות תיבות הקסמים והיופי פורץ החוצה למרחב… טשרניחובסקי, אמר, הבין יופי מהו, אלא שקשרו עם אלילות, משום שלא חש את טבעה של הארץ הזאת. מה לנו ולאלילים? — שאל — פה היופי הוא אלוהים אחד, רחב, ומופשט דווקא…

הרחוב המגויר של המושבה היה הזוי בחלומות, וקורים סהרוריים פרשו רשתות על בתי האיכרים וחצרותיהם. למטה, על יד תחנת הרכבת. דלק פנס רחוב, וקול צחוק בודד הגיע משם, כשל נערה הנמלטת מידי רודפה. “תראה איזה כפר עייף, זקן,” אמר דוידוב. “עוד לא עשר — וישנים! כאילו אבות אבותיהם איכרים היו. ראית פעם את התרנגולות שלהם? ערביות שהתייהדו. הגזע הכי מצחיק בעולם!” פתאום — ללא זהרה, כמין התגרות של קונדס גדול (דוידוב המשוגע! כירכר צחוק בתוכי, במקלות יגרשוהו!) — נשא קולו בשיר ערבות רוסי, שהתגלגל כחבית נחושת לאורך הרחוב. תריס נפשק באחד הבתים הרדומים וקול אשה גער: “שקט שם!” — “למה שקט, אמא?” פרש ידיו לעומתה. “למה שקט בלילה כזה, כשהלב יוצא אל המרחב?” — “אתה רוצה שאקרא לשוטר?” שאל קול חסר שיניים מן החלון. והתריס הוגף. דוידוב עמד רגע כנער נזוף. “בוא נחזור,” אמר. “הם לוכדים עכברים בחלומות.”

בחדר האוכל של הפלוגה עמדו כמה בחורים והתווכחו על משלחת ההסתדרות אל הקונגרס בלונדון, קומונוולת, תוכנית בילטמור… דוידוב עמד והאזין, וזכורני איך הפסיקם לפתע: "על מה מדברים פה? על מה? — וביטל את כל מחלוקתם כשהוא רוגם שאלות לתוך חבורתם — מדוע לא פורצים את מחנה עתלית שכאן בסמוך? ממה חוששים? מן הצבא? מקורבנות? מדוע משלימים עם חרפה זו ועם חרפת “מפקורה” שטובעה בלב ים, וחרפת גולי מאוריציוס? מדוע לא עולים חמישים אלף איש, מאה אלף איש מכל הארץ ושמים מצור סביב גדר המחנה עד שישוחררו כלואיו? ומה טעם לכל הפלפולים על ניסוח הצעות לקונגרס בינלאומי כלשהו בלונדון? לפתע, כאילו לא ייחס ערך אף לדבריו שלו, הפסיק ופנה אל אחד מן החבורה, שהיה מחסנאי הפלוגה: “זהו! עכשיו תביא אבטיח, חבר! נשחט אותו, נשתה את דמו ונצנן את הלב הרותח!”

הסובבים חייכו: שוב אחת ממשוגותיו של דוידוב.

“תביא! למה אתה עומד!” גער בו דוידוב, “צמאים חביבי, רוצים אבטיח, אתה לא מבין את זה?”

הלה עמד וגיחך כשידיו בכיסיו.

“אסור,” אמר, “בלילה לא פותחים.”

“תן הנה את המפתח, אני אפתח!” הושיט דוידוב את ידו.

“מצטער,” גיחך המחסנאי כמחזיק שלטון בכיסיו.

דוידוב הסתכל בו רגע בשתיקה, כשוקל מה יעשה בו. “תן את המפתח,” אמר בשקט. “תגיד, שאני אברשה דוידוב, שדדתי אבטיח.”

“רק לארוחות. זהו החוק,” השתעשע הלה בסמכותו.

“החוק!” הצטעק דוידוב. “תן לי את המפתח!” תפסו בצווארון חולצתו. “החוק הוא אומר לי!” הטיחו מלפניו אל הכותל. “ואיזה חוק כפה עלי לבוא הנה, מה? בן אדם צמא לאבטיח בלילה ואומרים לו —חוק! חוקן החוק!”

הסובבים פרצו בצחוק, ודוידוב אף הוא התחייך. “אין דבר, אתה בסדר.” פייס את המוקע אל הקיר. “רק שהמים פה מלוחים קצת, טעם נורא. שותה ושותה ונעשה צמא, עד שהנשמה נשרפת לך בפנים…” הסתכל בו בחיבה, אחר כך פנה ויצא החוצה.

כעבור ימים אחדים נעלם כלעומת שבא. כשהמשכתי לקרוא את “אובלומוב” היתה דמותו מבליחה לעיני מפעם לפעם כבהזיה של מלח וירח. כתשע שנים עברו עד שפגשתי בו שנית.


רשימה של עשרים ושבעה איש היתה בידי, ומסעי הראשון — כמה ימים לאחר שעברתי לגור לחדר זה שבו אני כותב עתה דפים אלה — היה אל אחיו הבכור של אברשה, בזכרון יעקב.

הגעתי שמה לפנות ערב, עם דמדומים, ויהושע דוידוב כבר ציפה לי בשער חצרו, ולידו בחורה שחמחמת, שמנמונת, עם גומות חן עגמומיות בלחייה. איש עב גוף היה, בעל שפם שיבה מפואר ועיניים מונגליות, חייכניות, מטובעות בלחייו האדמוניות. “מר יונס?” הושיט לי את ידו. “מקווה שמצאת בנקל את הדרך. יהושע שמי, וזאת בת הזקונים שלי, מקסימה.” מקסימה הסתכלה בי במבט מאיר שהיתה בו הכרת כבוד מרובה. בעפר החצר חיטטו תרנגולות בין אורנים ושיחי היביסקוס במלוא פריחתם האדומה. בוגנוויליאה רבת זרועות השתרגה על הכותל המגויד של הבית ושלוחותיה התרפקו על רעפי גגו. אריחים סדוקים הובילו אל הפתח.

“אז מה, כותבים ספר על אברשה,” התיישב אל השלחן הגדול שקערת פירות עמדה עליו. ספקנות כלשהי הציצה מעיניו המחייכות. “מה תשתה? קפה? תה? תביאי תה לאורח, מקסימה.” עיניה ושערה של מקסימה דמו לאלה של דודה. העלווה של המטפס חסתה על החלון והשרתה דמדומים סגולים בחדר. יהושע שאל מיהו המוציא את הספר, ומשסיפרתי לו, אמר:

“אגיד לך גלוי, אם היה זה הוצאה לאומית, לא הייתי מספר כלום. שום עסק לא היה לי עם זה. העם העברי היה חייב הרבה לאברשה, אף פעם לא שילם לו כלום, ואי־אפשר לכפר על זה על ידי איזה אנדרטה או משהו. הוא היה מצפצף על זה. היה קם בלילה מן הקבר, כמו בלגנדות, והורס את המצבה. אתה בטח הכרת אותו. הוא מסוגל לזה, נכון? אבל אם אתה אומר הוצאה פרטית, זה משהו אחר. כן,” הבריקו עיניו, “על אברשה יש מה לכתוב. זה סוּז’ט גדול, גדול מאוד. אתה יודע מי היה האיש הזה? — אֶפּוֹכה!”

מקסימה הגישה תה ועוגיות והתיישבה לשולחן, נכונה להקשיב ביראת קודש.

“אתה מבין,” לגם יהושע מכוסו, “עכשיו כולם נזכרו בו פתאום. אחרי מות — קדושים תגמור, כמו שאומרים. אבל כשהיה חי… תשמע יותר משלושים שנה עבד הבן אדם הזה בכל הארץ ובכל העבודות הקשות, ולא פעם הקריב את נפשו, ולא לקח מן היישוב מחוט ועד מחט, כמו שאומרים. שכר? מי חשב על שכר! עשו מה שצריך וזהו. אבל כשנגמרה המלחמה וביקש שייתנו לו בית בבאר שבע, בית הרוס, שחשב לתקן אותו בעצמו, כוש מנטוש כמו שקראו לזה — אז אמרו לו אין, הכול תפוס! איחרת, אמרו לו! אתה מבין? אברם דוידוב, שהיה תמיד ראשון — הוא איחר! והיות שאברשה דוידוב לא ידע להילחם בעד עצמו — אף פעם לא ידע — אז הוא מת כמו שהוא חי — בַּסיאק! כולם חטפו בתים, פרדסים, אלפי דונם של זיתים טובים ושקדים וגפנים, והוא נשאר עם הכותונת לעורו, כמו שאומרים. אז עכשיו אני שומע שמזכירים אותו בנאומים, וכותבים, ועושים ממנו גיבור לאומי. שלהם! באיזה זכות? באיזה צדק? אתה רוצה לשמוע משהו? הוא אף פעם לא היה שלהם! כדאי שתדע את זה.”

משך ממחטה מכיסו, מחה את שפמו, קם, הדליק את האור, ומשחזר והתיישב הצטחקו עיניו הצרות כאילו ביקש להשכיח רוגז שווא: “אבל אתה הרי לא אשם בזה, לא באת לשמוע קובלנות! באת שאספר לך על אחי, נכון? במה אתחיל?” השהה מבטו על בתו, כנועץ עמה.

“ספר לו על החייל הטטרי ההוא,” משכה מקסימה את המילים בנעימה של געגוע.

“החייל הטטרי…” הירהר דוידוב רגע, אחר אמר בהתעוררות, כשהוא משלח אצבע אל הגיליון שלפני. “קודם כול תכתוב שאברשה לא היה ציוני. אף פעם לא היה ציוני!” ובראותו את התימהון שבפני, הצטחק: “כן, בטח ציוני, אבל לא מה שקראו ציוני! אתה מבין — מפלגות, קלוּבּים, אספות — כל זה לא היה שייך לו בכלל! רחוק מאוד! שנא את זה!… מה כתבת שם? הצביע על הגליון. “אברהם דוידוב? תמחוק את הה”א! אברם היה שמו. הוא לא היה המון גויים, הוא היה רק גוי אחד!” צחק שפמו ברחבות.

“באמת היה גוי,” אמר. “כלומר, לא גוי גמור, בגלל שידע עברית עוד שם, ולא סתם, אלא קרא הרבה וידע שירים בעל פה וכל זה, אבל נשמה של גוי. אתה שואל איך, אז אספר לך. אנחנו, היתה לנו אחוזה בקְרים, אחוזה חקלאית שגידלנו בה סלק סוכר ועוד דברים. אתה יודע,” נזכר כמו בבדיחה, “בזמן המהפכה התלוצצו שברוסיה שולטים שלושה יהודים — ויסוצקי, ברוצקי וטרוצקי. ברוצקי — היה מלך הסוכר… אבל זה לא לעניין. הקיצור, בכל הסביבה שלנו כמעט לא היו יהודים. גרמנים, רוסים, אבל יהודים — מעט. על ג’נקוי שמעת? — זאת אחוזה שהיתה שייכת לגרמני אחד, קלברר, ואחר כך עשו שם הכשרה לחלוצים. לא רחוק מג’נקוי היתה האחוזה שלנו. כשהיינו קטנים לא ראינו כמעט יהודים, אבל מה? אבא הביא לנו מורה מסימפרופול, בחור משכיל, שלימד אותנו קצת אותיות קטנות, והרבה ספרות עברית, של הימים ההם. האמת לַגִיד, אני לא אהבתי ללמוד, אבל אברשה — כן. אהב לקרוא הרבה. וגם לנגן. הו, הוא הבין במוזיקה! מאוד! היה לו כינור… אחר כך אספר לך על הכינור. סיפור מעניין מאוד. אבל נשמה — של גוי! אהב לרכוב על סוס, לשחות בנהר, להתקוטט — כמו אחד משלהם. הוא לא היה חזק, אבל אמיץ מאוד, לא ידע פחד! מקסימה, תביאי את האלבום, יראה את התמונות שלו מאז…”

באלבום הכבד, שכריכתו מעוטרת נחושת, היו תמונות קרוטון חומות, מטובעות בגושפנקות רוסיות מסולסלות. אברשה נראה שם בחברת בני משפחתו מסביב לשולחן, רכוב על סוס בשער בית אחוזה גדול, יושב על כיסא וספר על ברכיו, עומד זקוף במדי גימנזיסט הדוקים ומכופתרים עד הצוואר. נער צנום ושחרחר היה, חלק פנים, בעל עיניים עצובות ואמיצות. אחיו נראה נמוך ממנו, רחב כתפיים ותפוח לחיים, ודמה לאמו, שהיתה גבוהת חזה, עגולת סנטר, ובחולצת התחרים שלה, באבנטה הרחב, במדליון הגדול התלוי בצווארה, נראתה כרוזנת. יהושע דוידוב קרא באצבעו את התמונות: זה אבא, זאת אמא, זאת האחות מאשה, שמתה משחפת, זה הדוד לוֹבָה, שהבולשביקים הרגו בשלושים ושתיים… קלסתרי פנים רציניים מאוד, עגומֵי עיניים, גאים, נסיכיים, של דודים, דודות ויתר קרובי משפחה. (ובין תצלומי דודים ודודות — תמונתו של טולסטוי הזקן, החורש בסוסים. “אותו אתה מכיר בוודאי,” הצטחק יהושע.)

“כן, רציתי לספר לך על הכינור,” אמר כשסגרנו את האלבום. “זה לא סיפור, זה סמל! בימים ההם, בקיץ של תשע־עשרה, נכנסו לקרים הלבנים של גנרל דניקין. היו לו גדודים של צ’אצ’אנצים, פראים, רוצחים, פוגרומצ’יקים. גירשו את האדומים והיו עושים טרור בכל המחוז. שודדים, אונסים, אוסרים כל מי שרצו, בלי חקירות, ובשבילם יהודים ובולשביקים היו היינו הך. היה להם שר גדוד אחד, שארוב, שהיה תולה אנשים ברחוב. כל לילה היו שומעים יללות נוראות מן הכפרים מסביב. אברשה היה אז בבית, מפני שהגימנסיה בסימפרופול היתה סגורה. לילה אחד, כשהיה מנגן בכינור, שמענו דפיקות על הדלת, ואל הבית נכנסו שני חיילים לבנים — מגדוד העונשין של סלאשצ’וב היו — אמרו שנודע להם כי מתחבאים אצלנו בולשביקים ודרשו שנוציא אותם אליהם. אברשה היה לו דם חם, היה מתרתח מהר מאוד, ועוד לפני שהספקנו להגיד דבר מה, הרים את הכינור שלו על ראש אחד מהם ו־הך!, מכה אחת חזקה! הכינור התרסק כמובן, אבל השניים — לקחו את הרגליים על הכתפיים, כמו שאומרים, ו־החוצה. למה ברחו, עד היום אני לא מבין, אולי מפני שלא חיכו לדבר כזה, אולי מפני שהיו עוד כמה גברים בחדר, אני, אבא, שני פועלים גויים, בחורים כארזים — אבל יותר לא ראינו אותם. למה אני אומר לך שהסיפור הזה סמל? מפני שכשאברשה שבר את הכינור, הדבר הכי יקר לו, על הראש של הגוי, שבר את כל החלומות שלו על רוסיה. באותו לילה החליט שהוא הולך לארץ ישראל, והתחיל אצלו פרק חדש בחיים, כמו שאומרים.”

“זה באמת היה,” התחייכו גומות החן של מקסימה בהתנצלות.

יהושע דוידוב מיצה את רושם סיפורו בעיניו הפיקחיות, והמשיך:

“אני יצאתי חצי שנה לפניו. לא בגלל שהייתי ציוני. לא הייתי ציוני, אבל… לאחר אותו המקרה פחדנו להישאר באחוזה, עזבנו הכול ועברנו לסימפרופול. אלפי פליטים היו שם בעיר, התגוללו ברחובות, רעבים, חולים, גוססים. לנו עוד היה קצת כסף, ובעזרת הקונסול האנגלי בסבסטופול יצאנו בסירה לקושטא, ומשם הגענו לארץ. אברשה עוד נשאר, מפני שאז נכנס לו בראש הרעיון של ההגנה. אתה יודע מה היתה הצרה איתו? שהוא לקח הכול ברצינות. לקרים בא אז טרומפלדור להקים מושבות של חלוצים ואמר, ‘לימדו מלחמה והיכונו לשפוך את דמכם למען המולדת’ — ואברשה לקח את זה עם כל הלב. החליט להיות ב’חלוץ הצבאי' כמו שקראו לזה. אבל מה? — דווקא הוא לא נסע עם החלוצים ודווקא הוא איחר את ההפלגה של ‘רוסלן’ מאודסה, והגיע לארץ — לבד. טיפוסי מאוד היה בשבילו.”

“ספר לו על החייל הטטרי ההוא,” הזכירה מקסימה.

“כן, החייל הטטרי…” זרחו עיניו של יהושע. “את זה הוא סיפר לנו אחר כך, כשהגיע ארצה. את ‘רוסלן’ הוא איחר, כפי שאמרתי לך. למה איחר? בגלל שהאשימו אותו בגנבה. עבד בתחנת הרכבת בסימפרופול, ואמרו שגנב שק קמח. ברוסית אומרים — ‘על ראש של מאקאר — נופלים כל האצטרובלים’. הרבה לקחו קמח, בשביל הפליטים, אבל דווקא אותו תפסו. ישב איזה חודש, ואולי יותר, ואחר כך, כשהוציאו אותו בהשתדלות של ועד הקהילה, החליט ללכת לארץ ישראל ברגליים, דרך קווקז, כמו שטרומפלדור אמר אז — ‘לעבור ברגל הרי אררט ולכבוש את ארץ ישראל’. הקיצור, אברשה ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו מלאות חיילים, ולאזרחים אי־אפשר היה לנסוע. היה להם קצת כסף, שכרו ערבאנג’ה ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לוולאדיקווקז, ומשם חשבו להגיע לבאטום ולעבור לתורכיה. ברוסיה, אתה יודע, היתה אז ערבוביה גדולה, פה לבנים, שם בולשביקים, שם מנשביקים. באזרבייג’ן שלטו הסובייטים, ובבאטום, שהיתה ברפובליקה הגרוזינית, שלטו המנשביקים, מוולאדיקווקש לבאטום צריך היה להבריח את הגבול ברגל, דרך הרים גבוהים מאוד, עם שלג עולמים. שילמו כסף לחייל טטרי אחד, שהיה קונטרבנדיסט, והבטיח להעביר אותם אל מעבר לגבול. כשהגיעו להרים, רעבים, צמאים, עייפים עד מוות, שמעו שהבולשביקים נכנסו לגרוזיניה. הטטרי נבהל ולא רצה להמשיך. באמצע הדרך, בשלג, אמר שהוא חוזר אל הכפר שלו ולא ימשיך. מה עשה אברשה? התנפל עליו, חטף ממנו את האקדח שלו ואיים עליו שאם לא ימשיך יהרגו אותו על המקום. והטטרי הלך! אמרו לו לצעוד כמה צעדים לפניהם והאקדח מכוון כל הזמן אל הגב שלו, כמו שבוי שלהם. אבל מה? כשהיגיעו לגרוזיניה, חלה הטטרי בדרך ולא יכול היה להמשיך. נפל מן הרגליים. השניים שהיו עם אברשה רצו לעזוב אותו בהרים, אבל אברשה אמר — לא! להשאיר בן אדם שימות בשלג? זה לא! מה עשו? לקחו אותו איתם, ממש על הידיים! כשהגיעו לבאטום — לא רצה הטטרי לעזוב אותם. כל כך התקשר אל אברשה, שאמר, אתה הצלת את חיי, תיקח אותי לפלשתינה! מצאו שם אוניית פחם שהולכת לתורכיה — ולקחו אותו איתם, עד קושטא! הטטרי נעלם אחר כך, זה עניין לחוד, אבל המקרה הזה מלמד אותך מי היה אברשה! יכול היה להתנפל על אדם עד רצח, אבל כשהוא בצרה — מוכן היה לתת את החיים בעדו! נו, אחר כך בא לארץ, התחיל לעבוד בכבישים, אבל זה כבר פרק חדש, כמו שאומרים. תשמע בטח מאחרים. אני לא ראיתי אותו הרבה בימים ההם…”

השעה היתה כבר מאוחרת, ויהושע דוידוב הציע שאשאר ואלון בביתו, אמרתי שאנסה עוד להשיג מונית, ומקסימה יצאה עמי ללוותני אל מרכז המושבה. בדרך סיפרה לי איך בהיותה ילדה שהתה כמה ימים בביתו של דודה, בית בודד בתוך חורשת אקליפטוסים בקצה כפר סבא. בבית האריזה של הפרדס הסמוך היו מתאספים בערבים בחורים ובחורות, ואברשה היה מלמדם נשק. פעם התגנבה לשם והציצה פנימה מבעד לחרכי התריס. “אני זוכרת שהוא היה כל כך סודי וכל כך אמיץ, שעמדתי ורעדתי. מין פחד כזה… לא, לא פחד… הכול היה מסתורי נורא…” השומר תפסה בקלקלתה ודודה יצא אליה, משכה בידה, ובהובילו אותה הביתה אמר שאם תגלה דבר ממה שראתה, הבית והחורשה יעלו באש. מאז כשהיא נזכרת בו, היא רואה אש לעיניה, תבערה גדולה. “ומה שאני זוכרת עוד, זה פעימות הבאר, באר הפרדס, בחשכת הלילה, כשהלכנו יד ביד ואני רעדתי נורא, משהו כזה… עד היום, עד היום…”


 

ז    🔗

כשבוע ימים לאחר ביקורי בביתו של יהושע דוידוב קיבלתי מכתב מבתו, שאותו אני שומר עם עוד מכתבים אחדים שנותרו בידי, עלים אחרונים משלכת שרוח רעה פיזרתה לכל עבר:

למר יונס, שלומות.

אני מתארת לעצמי שאתה מעבד עכשיו את הרשימות בשביל הספר על דודי ואני ממהרת לשלוח אליך מכתב זה עם שתי בקשות:

א. אבי מבקש שתתקן פרט אחד בדברים שסיפר על בריחתו של אברשה מרוסיה. העיר שבה פגשו הוא ושני חבריו את החייל הטטרי לא היתה ולאדיקווקז אלא פיאטיגורסק (הוא נזכר בזה לאחר נסיעתך והדבר הציק לו מאוד).


ב. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, לא להזכיר בספר באף מילה אותי או את מה שסיפרתי לך בדרך אל תחנת המוניות. זכרו של דודי יקר לי מאוד, ולא הייתי רוצה שבספר המוקדש לו ייכנסו דברים שבאמת אין להם שום ערך ושאני מתביישת עכשיו שפלטתי אותם. אני יודעת שהדבר לא יובן לך. אולי אוכל להסביר לך זאת פעם, אם ניפגש.

אני מקווה שתיענה לשתי בקשות אלה ואני מאחלת לך (גם בשם אבי) הצלחה בעבודתך החשובה.

ברגשי הערצה,

מקסימה (דוידוב)

נ"ב

מצאתי בספרייה את העיתונים שבהם הופיע סיפורך “גיבור דורנו”. קראנו אותו, אבי ואני, ושנינו התפעלנו מאוד!


(“ברגשי הערצה”… אני מוסר מסמך זה לידי התביעה, עדות נוספת להרשעתי: הנה דוגמה איך חילל הנאשם את תומתה של נפש ברה, שהאמינה בו, שציפתה באורך רוח שמתוך ענווה עד שיבשילו האשכוליות בכרמו, אבל הוא את האלף לקח, ואת הכרם… כן, אני מודה: כשמבטי נופל עכשיו על כתב יד עגול, בתולי, תמים זה, אוזני בוערות מכלימה. לאן הייתי מסב את עיני מנגדה אילו באמת נפגשתי בה, אי־כך באקראי? מה הייתי אומר לה?)


לא נפגשתי בה. קיבלתי את מכתבה ותחבתיו למגירה. מחקתי ולאדיקווקז וכתבתי פיאטיגורסק. לאחר כמה ימים נסעתי הלאה להתחקות על עקבי דודה. אל חוה חבקין נסעתי, אחות בכפר אתא. הגעתי אל המרפאה בשעה היעודה בצהרים והמתנתי במסדרון עד שתסיים את עבודתה.

“סלח לי שאני מקבלת אותך כאן,” אמרה חוה חבקין בשעה שרחצה את ידיה בכיור, לאחר שהזמינה אותי להיכנס פנימה. “אני גרה בקריית חיים ובארבע עלי להיות שוב בעבודה. חשבתי, מוטב שניפגש פה.” וכשניגבה את ידיה, אמרה: “עם איסצ’קה גולן נפגשת כבר? כדאי שתיפגש איתו. הוא יוכל לספר לך הרבה על התקופה ההיא, יותר ממני.” אחר כך התיישבה למולי אל שולחן המרפאה, ובהחליקה בידה את שערה הכסוף, המשיי, אמרה: “באמת אינני יודעת אם אוכל לעזור לך הרבה… יותר משלושים שנה עברו מאז, והזיכרון כבר איננו צלול כל כך. אנסה.”

קול נעים היה לה. מפויס כמו שערה הרך, החצוי בפסוקת ואסוף על עורפה; כמו האדווה הקלה של קמטיה המקובצים בקצות שפתיה וסביב עיניה הבהירות.

“ואתה גם רושם?” חייכה בראותה שאני מניח גליונות לפני. “זה מחייב אותי כל כך… כן, אבל אחרת ודאי לא תזכור…”

השעינה את מרפקיה על השולחן, האהילה בשתי כפות ידיה על מצחה הבהיר, כחַיץ ביני לבינה, או בין הזמן הזה והימים ההם, והירהרה. עיניה נעצמו מעט, והקמטים שבקצות השפתיים זקנו מעט. ריח אתר ותרופות צינן את חלל החדר השותק.

“כן,” נפקחו שמים צעירים בעיניה, “אספר לך אפיזודות אחדות. עבדנו אז בכביש טבריה־צמח. אתה יודע ודאי איך זה היה: שורות של אוהלים לכל אורך הדרך, והאנשים חלקם עבדו בניפוץ, חלקם בחפירה, בסולינג, חלקם במחצבה. לא היינו רגילים לעבודה, והידיים היו צורבות ממש מן השלפוחיות… בייחוד היה נורא כשהשלפוחיות היו מתפקעות, צורב כל כך! כמו מלח על מכה טרייה! אבל היתה עקשנות גדולה, ובושה היתה להיכנע לכאב. זוכרת אני את היום הראשון של אברשה בכביש. לא הכרתי אותו, כי הוא בא מאוחר מאיתנו. יחידי בא. בדרך כלל באו אז קבוצות־קבוצות, וכך גם הסתדרו בעבודה: קבוצת אורחוב, קבוצת מוהילוב־פדולסק, קבוצת נאריני־גורקי, לפי הערים. הוא היה מקְרים, אבל לא בא עם הקרימצ’קים. נדמה לי שלא הכיר אף אחד. ישבתי ליד גל האבנים שלי, בשמש הלוהטת של עמק הירדן, וניפצתי. ומולי, ליד גל אחר, ישב הוא, הבחור החדש. בחור יפה מאוד היה, רזה, גבוה, שחור, ובמטפחת האדומה שהיתה קשורה לראשו, נראה כמו צועני. ראיתי שהוא מתאמץ מאוד. מכה בפטיש הקטן שלו, מכה, והאבנים אינן מתנפצות. גל החצץ שלי גבה וגבה, והגל שלו — קטן זערורי. ניגשתי אליו להראות לו איך מנפצים — הייתי כבר ‘ותיקה’ במקצוע — אבל הוא דחה אותי. ‘אין צורך,’ אמר, ‘אלמד בעצמי.’ שתקן מאוד היה. בצהרים היתה לי כבר ערֵמה גדולה, ולו — תלולית קטנה. הרגשתי שהוא מדוכא מאוד. זה היה עלבון בשבילו! בחור חזק, גדול, וכאן… אבל לא אמר כלום. המשיך כל היום, וגם למחרת בבוקר. כשהתקרבה שעת הצהריים וחזר אותו עניין — הגל הגבוה שלי מצד אחד והגל הקטן שלו לצדו — השליך פתאום את הפטיש שלו על האבנים, וניגש אל מנהל העבודה, או מחצבה, אמר, או לא־כלום! בניפוץ לא יעבוד! המחצבה, אתה יודע, היתה אז עבודה קשה מאוד. עובדים היו אז עם בַּלַמינה, מוט ארוך וכבד שהיו מבקיעים בו את האבנים הגדולות. מאוד קשה. המנהל ניסה להסביר לו שלא יוכל לעמוד בזה, כי הוא חדש עוד. אבל הוא בשלו: או מחצבה — או שהוא מסתלק. נכנעו לו. ועוד באותו יום התחיל לעבוד עם הבלמינה, בתוך הוואדי. בערב… בערב ראיתי לפני אדם אחר! זוהר, גאה…” זיו של זיכרונות קרן מעיניה של חוה חבקין. “קול נפלא היה לו, אתה יודע? פלדי, חזק, ובעל רזוננס רחב כזה. סיפרו שברוסיה היה גם מנגן. למה נזכרתי בקולו? באותו ערב כשישבנו על שפת הכנרת ושוחחנו… באותם הימים, אתה יודע, על הכבישים, לא היו כמעט חיים פרטיים. הכול עשינו יחד. אפילו את המכתבים שהיינו מקבלים היינו מראים זה לזה. היום קשה להבין זאת. אבל לא היינו עייפים כלל! לילות שלמים, לאחר עבודה קשה, היינו יושבים בחוץ, או רוקדים, או שרים. לא, זו איננה אגדה, באמת כך היה! — ובכן באותו ערב — פתאום שמענו את קולו, שר ברוסית. הוא השתפך, כמו לעצמו, וכולנו שתקנו והקשבנו, וכאילו ראינו איך השיר מתפשט על פני הכנרת, כמו אור הירח, והלב היה מלא כל כך…”

חוה חבקין הסתכלה בי ממרחק ימי נעוריה. “אינני יודעת אם זה אומר לך משהו, מה שאני מספרת. באמת, דברים לא חשובים. אבל אתה יודע, החיים מורכבים מפרטים קטנים. לפעמים אני מצליחה להעלות את תמונתו לעיני, רק איזו תנועת יד קטנה, איך היה ממעך את הסיגריה בתוך המאפרה, למשל…”

אחר כל המשיכה: “אספר לך אפיזודה אחת. אתה יודע, היינו אז צעירים מאוד, נלהבים, עם חלומות גדולים על יישוב הארץ, על קומונה של כל פועלי ארץ ישראל… מין רבולוציה, אבל בנוסח אחר, שלנו. אבל היה גם עצוב. כן. רבים עזבו, רבים חזרו לחוץ לארץ. לא רק היום יורדים, גם אז. והיו גם מתאבדים. היה זמן, כשעבדנו ליד מגדל, שלא היה עובר שבוע ללא התאבדות. קשה להבין זאת היום. אולי מפני שהאנשים לקחו אז את החיים ברצינות כל כך: או להגשים את האידיאל בכל השלמות, או… מוטב לא לחיות כלל. אין דרך באמצע. כזו היתה הפסיכולוגיה. ובכן, היתה לנו במגדל בחורה יפהפייה, שריצ’קה היפה קראו לה. יופי נדיר. עיניים שחורות, גדולות, ופנים עדינות, שקופות ממש. לילה אחד הלכה והטביעה את עצמה בכנרת. היה זעזוע גדול. למחרת לא יצאנו לעבודה והלכנו כולנו להלוויה, מאות אנשים, מכל פלוגות הגדוד. אפילו מכפר גלעדי באו. כולנו — מלבד אברשה. הוא יחידי נשאר במחצבה וניפץ אבנים. כששאלו אותו אחר כך למה לא בא להלוויה, אמר: ‘להתאבד — זה חטא. ועל חטא — שופטים ולא מתאבלים. וכל הכבוד הזה — רק מעודד התאבדויות נוספות.’ באלה המילים בערך. ואולי צדק. ייתכן שאילו היו אנשים יודעים שאת המתאבדים מנדים — כמו במנהג היהודי — אולי היו נרתעים…”

חוה חבקין העבירה את אצבעותיה על מצחה, כמסלקת עננה, הסתכלה מבעדי ונזכרה: “כן. יום אחד נעלם אברשה ולא ידענו איפה הוא. אמרו שראו אותו הולך בדרך לטבריה, אבל הוא לא חזר בערב, ולא למחרת. ידענו שלא עזב, כי את חפציו השאיר באוהל. התחילו לדאוג לו. שלחו אנשים העירה, ורוכבים יצאו לכל הסביבה לחפש אותו, ולא נמצא. מאוד חרדנו לגורלו. והנה — לאחר יומיים, בערב הוא מופיע בחדר האוכל, זורח כולו, ומספר שהלך לחורן. לבדו. ונדהמנו ממש!… אתה יודע, בימים ההם התהלך בינינו הרעיון של הקאזאייצ’יסטבה — להקים יישובים של עובדים ולוחמים על הגבולות. ואברשה חלם על חורן דווקא. זה קסם לו מאוד. לרבים זה קסם — אבל רק אברשה היה מסוגל לעזוב פתאום את העבודה, בלי להודיע דבר, וללכת לבדו אל מעבר לירדן. מין טיפוס כזה היה. סוס פרא. תמיד עשה דברים מפתיעים, על דעת עצמו. היו לו עקרבים ברגליים, כמו שהיו אומרים אז.”

“הבט,” הניחה את זרועותיה על השולחן. “קל לומר שאברשה היה אדם לא רגיל, יוצא דופן, טיפוס מיוחד! אבל אולי כולנו היינו כאלה. קצת יוצאי דופן. מוזרים. היה אז מין קונטרסט כזה — היינו ביחד, ובכל זאת כל אחד היה איזה עולם בפני עצמו… איך אסביר לך זאת? מצד אחד — היה שיתוף בכול, בכול! אף פעם לא היה בארץ שיתוף כזה כמו אז בכבישים! ומצד שני — מין אינדיווידואליזם כזה! כל אחד ואחד — אינדווידואליסט נורא! אולי זאת היתה הטרגדיה שלנו… אתה יודע, לפעמים אני מסתכלת סביבי וחושבת: פעם היו כל כך מעט אנשים בארץ וכל כך הרבה טיפוסים, ועכשיו — המון אנשים, וכל כך מעט טיפוסים! זה מצחיק, כמובן, מה שאני אומרת, אבל… הרגשה כזאת… אולי מפני שכבר אינני צעירה כל כך, ואולי…”

שוב האהילה על מצחה, כמתאמצת מאוד להיזכר, וצער התקבץ בקמטיה הדקים. “לאחר שתלך, ודאי אזכר בעוד דברים, תמיד אצלי כך,” נשאה אלי חיוך עגום והשתתקה. “בעצם…” אמרה, “הוא לא היה איתנו עד הסוף…אתה יודע בוודאי שהוא עזב את הגדוד עוד לפני הפירוק. בעשרים ושתיים, או שלוש. ירד איתנו לנוריס, וכשהתחילו הוויכוחים הגדולים עם השמאל — עזב. אמרו אז שהוא היה עם אלקינד והתנגד להתיישבות של הגדוד. אבל אינני חושבת שזו היתה הסיבה. הוא פשוט היה מין טיפוס כזה שלא יכול לשבת במקום אחד. נשמה של צועני. להיות איכר — באמת לא היה לפי האופי שלו. אבל… הוא אהב את הארץ. מאוד אהב, מאוד…”

“נו, מה אני יכולה להוסיף עוד!” הירהרה חוה חבקין. “נדמה לי שזה הכול… כן, היו כמובן רומנים, עניינים עם בחורות שאהבו אותו. שנשברו בגללו… אבל בשביל ההיסטוריה זה לא חשוב. נכון? אתה רואה, לא תרמתי לך הרבה. הזיכרון כבר מטושטש במקצת. כדאי לך להיפגש עם איסצ’קה גולן. הוא יודע הרבה וזוכר הרבה.”

“מוזר,” הביטה בי בעצב, “ארץ כל כך קטנה ותאר לך שחמש־עשרה שנה. מאז ההלוויה של זלקינסון, לא נפגשתי עם איסצ’קה. ככה זה, אנשים שלנו נפגשים על פי רוב בהלוויות… טוב שאתה אוסף את הזיכרונות האלה. ודאי גם תעבד אותם למשהו אחד, שלם. אברשה היה דמות כל כך מעניינת, יפה, שפשוט חבל שכל זה לא יישאר לו זכר…”


 

ח    🔗

אתמול, יום ג', 15 ביולי, התקיימה הישיבה הרביעית:

“ד' קרפינוביץ' הוצאת ספרים בע”מ נגד מר יונה רבינוביץ' המכונה יונס". הישיבה נפתחה בהצהרה של פרקליט התביעה — תמרון פתע שהדהים אותי, הביך את פרקליטי והעלה חיוך סתום על פניו של השופט בנבנישתי. בית ההוצאה — הכריז עורך הדין עברת — מוכן להסתלק מן התביעה, לוותר על החזרת המקדמות, לוותר על הפיצויים המגיעים לו, בתנאי שאני, הנתבע, אמסור לו את כל הרשימות שרשמתי מפי האנשים שאיתם נפגשתי, בצורתן הגולמית, הבלתי מעובדת.

השופט תלה מבט של ציפייה בפרקליטי משיפולי פניו המורכנות אל דוכנו. “הצעה נדיבה למדי,” מילמל.

כן, עורך הדין שילה היה נבוך מאוד. מיצמץ בעיניו הממושקפות והשים עצמו מעיין במסמכים שלפניו. הסתכלתי בו יותר מתוך הנאה על מפלתו מאשר מתוך דאגה. סכל זה בונה עלי דייק של חול שיריית תותח אחת מוחה אותו כלא היה. כדי להחליק זמן, כנראה, החליק את קרחתו ואמר:

“לאילו רשימות הכוונה?”

"הכוונה, מר שילה, היא לאותן רשימות שרשם מרשך בראיינו עשרים ושבעה איש, אשר סיפרו לו, כל אחד בתורו, על חייו של המנוח דוידוב, ושנועדו לשמש כבסיס לחיבור הספר. דבר זה, לפחות, אנו מקווים, עשה מרשך תמורת תשעת אלפי הלירות שקיבל מבית ההוצאה, או שמא גם זה לא?

(כמה נאה, כמה גמיש, כמה צעיר, מבריק, גלוי עיניים, הוא פרקליט זה לעומת פרקליטי המגושם, הקירח, כבד הראש ועב האצבעות!)

עורך הדין שילה נטל לידו את טופס החוזה בן ארבעת הדפים, הפך דף ראשון שלו ברשרוש נמרץ ואמר:

“היואיל חברי המלומד לציין היכן נאמר דבר מה בחוזה זה על רשימות כלשהן שחייב היה מרשי לרשום כביכול?”

עורך הדין עברת נטל את טופס החוזה מעל דוכנו, נשאו לפניו בתנועה חגיגית, כאילו עומד הוא להשמיע “מגנה כרטה” באזני העם, וקרא בקול צלול:

“פסקה 4 סעיף קטן א‘: צד ב’ מתחייב להכין את הספר האמור, תוך התקופה האמורה, בהתאם ועל יסוד החומר המצוי, בכתב ובעל־פה, אשר ייאסף, ייערך ויעובד על ידיו, בכל הנוגע לחייו ומותו של המנוח דוידוב.' אני חוזר וקורא: ‘בכתב ובעל־פה’! ולהלן, פסקה 8, סעיף קטן ג‘: ‘סכומים אלה אשר צד ב’ יקבל בשיעורים ובמועדים הנקובים לעיל, ייחשבו כתמורה בעד עבודת ההכנה והחיבור שתיעשה על ידיו, כולל רישום זיכרונות וכל חומר עובדתי אחר על המנוח מפי אנשים שהכירוהו, ליקוטו ועיבודו’ וכן הלאה. אני חוזר: ‘רישום זיכרונות וכל חומר עובדתי אחר’! נדמה לי שהדברים מנוסחים באופן המפורש ביותר!”

מבטו של פרקליטי שילה פירפר בין קורי הסעיפים של המסמך שלפניו. בהטיית מצח נשא את ראשו מהם:

“על אף בקיאותו הבלתי מסופקת של חברי המלומד בפרטי החוזה,” אמר, “אינני רואה היכן נאמר בו שמרשי התחייב לרישום סדיר כלשהו של החומר העובדתי. כוונת המנסח בפסקה המדברת ב’רישום זיכרונות' היתה לצבירת החומר לצורך שימושו של המחבר בלבד, ודבר זה יכול היה להיעשות גם בדרך של רשימת ראשי פרקים, הערות, ציונים וכדומה, שאינם מהווים שום טקסט רצוף וקריא העשוי לשמש מישהו פרט למחבר עצמו. על כל פנים, אין שום התחייבות לכך על פי החוזה שלפנינו.”

“כבוד השופט!” ניתר עורך הדין עברת ממקומו. “התביעה מוכנה להביא עשרים ושבעה עדים אשר יעידו, כל אחד ואחד, כי הנתבע רשם את דבריהם רישום מלא, רצוף וסדיר. רשימות אלה צריכות להיות מצויות בידו ואותן אנו רוצים לקבל כתמורה מינימלית, ללא כל פרופורציה לסכומים העצומים שקיבל מבית ההוצאה. תמורה זו איננה עונה אפילו במקצת על דרישות החוק והצדק, ואם ניאות מרשי להסתפק בה, הרי אין זו אלא מחווה של נדיבות כלפי הסופר הצעיר כדי להצילו מביזיון, בעיני הציבור ובעיני כל מוקירי זכרו של המנוח דוידוב.”

כבוד השופט נשא מבט של ציפייה אל פרקליטי. מר שילה, שידע כמוני מה עלה להן לאותן רשימות, מיצמץ שוב בעיניו, ואגלי זיעה צפו במצחו, כפנינים בכתר קרחתו.

“כבוד השופט,” אמר ברוח נמוכה, “בשום מקום בחוזה לא נאמר שהמחבר חייב להגיש רשימות כלשהן לידי בית ההוצאה. נדמה לי שבפרט זה לא סטה מרשי אף כמלוא הנימה מן הכתוב.”

סימני קוצר רוח ניכרו בפני השופט. הוא הניח את עטו, סמך מרפקיו על הדוכן ורכן לפנים:

“הצעתה של התביעה היא הצעה שלפנים משורת הדין. היא באה למעט מן החוזה ולא להיצמד אליו. אינני מבין מדוע לא תקבלו הצעה זו ונסיים סוף סוף את הפרשה הזאת שאיננה מוסיפה כבוד לשני הצדדים!”

“כבוד השופט,” החמיצו פניו של פרקליטי, “אינני רואה מדוע יסכים שולחי למסור לבית ההוצאה חומר שנועד מלכתחילה רק לשימושו העצמי ושהוא בבחינת…”

“אתה עומד על כך שנמשיך בדיון בהתאם לכתב האשמה ונתעלם מהצעת הפשרה של התביעה?” הפסיקו בנבנשתי.

“כן, כבוד השופט,” הקדירו פני פרקליטי.

עתה קם עורך הדין עברת ממקומו, תמך את מותנו בידו, והחל מגולל שוב את פרשת האשמה, בחדות של סַייף מנוסה קרא כל סעיף וסעיף מכתב החוזה והראה איך כל אחד מהם קוים במלואו על ידי שולחו ואף אחד מהם לא קוים גם במקצת על ידי: אני החי, אשר התחייבתי לכתוב על המת, ביזיתי את כבוד החיים וחיללתי את שם המת. “מתוך ציניות שאין לה אח ודוגמה,” צילצל קולו באולם, “ואשר לא תתואר אצל אדם המכנה את עצמו סופר, המשיך האיש הזה לקבל את שכרו, חודש בחודשו, חמש מאות לירות בחודש, במשך שנה וחצי, ללא נקיפת אצבע, וחוששני — גם ללא נקיפת מצפון! כל עבודתו תמורת תשעת אלפי הלירות הכבדות שקיבל, מסתכמת בראיונם של עשרים ושבעה איש, עבודה שיכולה היתה להיעשות גם בעשרים ושבעה יום, ואשר לאור התנגדותו התמוהה של הנתבע לקבל את הצעת הפשרה הנדיבה של שולחי, יש מקום לפקפק אם נותר עוד שריד כלשהו מתוצאותיה. שימו לב, רבותי! תשעת אלפים לירות — תמורת עבודה שכל עיתונאי טירון, כל כתבנית חסרת השכלה, יכלו לעשותה בכמה ימים ובאותה מידה של יעילות אם לא למעלה מזה! אנו נתנו אמון באיש הזה, עשרים ושבעה איש אשר הפקידו בידיו את זיכרונותיהם היקרים ביותר נתנו בו את אמונם; מאות אנשים אשר זכרו של המנוח היקר להם נתנו בו את אמונם — והוא מעל בכולם! כבוד השופט!” יישר עברת את בלוריתו לצד פניו הנמרצות, הגאות. “ידוע לי רק מקרה אחד שיש לו דמיון למקרה שלפנינו — ואף הוא איננו אלא משל שמוסר השכל בצדו — מקרה שני החייטים בסיפור ‘בגדי המלך החדשים’! הם קיבלו את שכרם הרב, הם הסתגרו בחדרם, הם העמידו פנים כשקועים במלאכתם, הם נהנו מאמון המלך ושריו — הם לא עשו דבר! אם המעשה הנדון כאן בכל זאת אינו דומה לאותו משל — הרי זה בפרט ‘קטן’ זה, שאותם חייטים השימו עצמם תופרים בגד למלך שוטה, ואילו החייט העומד לפנינו השים עצמו תופר אצטלה לאישיות הנערצת על כולנו אשר גאוות כל האומה עליה!”

דממה השתררה. בקושי עצרתי בעצמי מלקום ממקומי, לגשת אל דוכנו וללחץ לו את ידו, לעיני השופט, לעיני קהל הסקרנים, לעיני פרקליטי המטומטם, שהנאה מתוקה של נקמה חשתי למראה פניו המדוכדכות. איזו הפגנת כוח מזהירה של גלדיאטור בזירה! איזה נאום מבריק של קיקרו הצעיר, המרשיע את גאיוס ורוס בפני הסֶנטורים של רומא! איזה חיטוב נקי של תנועה, לעומת החיטוטים המגושמים של פרקליטי, כשל חמור המבעט על סביבו!

אך קורה שגם פרסת חמור מתיזה ניצוצות אש מתחתיה. לאחר שניים־שלושה רגעי השתיקה, כשהכול נראו שותפים לכלימתי כביכול, קם פרקליטי שילה ונשא את משלו. פתח ואמר שלא יגיב על דברי הנאצה שהשמיע בא כוח התביעה כלפי שולחו, כי לכשיופיע הצדק לאור, יתברר לכול שהפוסל במומו פוסל. תחת זאת הוא מבקש להפנות את תשומת לב בית המשפט לפסקה אחת בחוזה שלא הושם לב אליה עד כה…

וכאן ניתז אותו ניצוץ שאף אני עצמי מיצמצתי בעיני לברקו: בישיבה הקודמת בנה פרקליטי את ההגנה על טיעון לזכותו של סופר להוציא מלאכה שלמה מתחת ידו, ללא הגבלה של זמן, אפילו החוזה מציב הגבלה מעין זו. (“רוח החוזה מנוגדת לזכות הטבעית של חירות היצירה ולפיכך אין החוזה תופס”,) עתה נטש את כל מערכת החפירות ההיא, שעלתה לו בדי עמל ובזיעת מצח, ונעץ את יתדו בלבן של שתי מילים שבסעיף השני, הקרויות “כוח עליון”, או בלשון המשפטנים “פורס מאז’ור”.

“מה נאמר כאן?” קרא מתוך טופס החוזה שבידו. “נאמר ש’צד ב' מתחייב להשלים את חיבור הספר ולהגישו לצד א' מוכן לדפוס לא יאוחר משמונה־עשר חודש מיום חתימת החוזה, פרט למקרה של התערבות כוח עליון, אשר ימנע ממנו קיום התחייבות זו במועד הנקוב'. כבוד השופט, ההגנה מבקשת להוכיח, ואני מאמין כי תוכיח זאת, שתחולתו של סייג זה חופפת את המקרה שלפנינו.”

חיוכים של לעג ריפרפרו על שפתי עורך הדין עברת ועוזרו.

“רצונך לומר בזה,” התאמץ השופט בנבנישתי לרדת לסוף כוונתו העמוקה של פרקליטי, “שמר יונס היה חולה משך תקופה מסוימת בתוך ח”י חודשים אלה ולא יכול היה לסיים את עבודתו בזמן…"

“יביא תעודת רופא!” קרא עוזרו הגוץ של עברת.

“שמענו שסופר כותב בחסד עליון, לא שמענו שסופר נמנע מלכתוב בגלל התערבותו של כוח עליון!” קרא עורך הדין עברת בפנים שוחקות.

פרקליטי התעלם מהתקלסויות אלה.

“כבוד השופט,” אמר, “המקרה הנדון כאן הוא בלתי רגיל בערכאות ואבקש לשים לב לדבר זה. כוונת המחוקק בקביעת הסייגים של ‘פורס מאז’ור’ היתה כלפי פגימות הנגרמות לכושרו של אדם מידי הטבע והמעכבות אותו מלמלא את התחייבויותיו במועדן, כמו מחלה, נכות, מקרה אסון, מלחמה, מוות. נקל להוכיח שבכל מקרה ומקרה הכוונה היא לפגימה באותו איבר מאיברי האדם המשמש אותו לאומנותו הכלולה בהתחייבויותיו. סייג זה פוטר למשל את הנגר או את המסגר מלהשלים את עבודתם במועד, אם הוטל מום בידם. הוא הדין לגבי שחקן כדורגל שנפגע ברגלו, או לגבי מנגן בכינור שהתחרש באוזניו. מה יהיה הדין המקביל במקרה הסופר? כבוד השופט, נראה לי שברור הדבר כי כלי אומנותו של הסופר אינם העט, או היד הכותבת — שהרי אלה נתונים לכל אדם — אלא הרוח היוצרת. זו שאנו מכנים בשם ‘מוזה’, ‘השכינה’, ‘רוח אלוה ממעל’. אם יוכח שרוח יוצרת זו לקתה, או הסתלקה, או נפגמה, למשך זמן מסוים תוך התקופה המפורשת בחוזה — הרי מן הדין הוא שאותו סייג של פורס מאז’ור יחול על המקרה שלפנינו. אני אשתדל להוכיח זאת: ולא עוד, אלא אוכיח גם שבמקרה זה עדותו של הנדון על עצמו, היא המכרעת!”

עלי להודות: היה זה פלפול מבריק ומשכנע. דקדוקי החוק נשמעים לי בדרך כלל כמנוגדים לשכל הישר או כמעקמים אותו, אך כאן היה בהם היגיון. אפשר שהוא צודק — חשבתי — כלומר, אפשר שאני צודק… לא כן חשבה התביעה: מר עברת קם וטען שאילו היה קורטוב של צדק בדברי חברו המלומד, לא היה מקום לשום חוזה עם שום סופר, שהרי בכל עת ובכל שעה עשויה “השכינה” להסתלק. לאחר מכן — בהגיע תורו שנית — אמר כי החיבור שהתחייבתי להגישו איננו כלל ממין היצירה אלא ממין המלאכה, וכל הדיבורים על “רוח יוצרת” וכיוצא בזה, אין להם שום שייכות לכאן. “כך!” קפץ פרקליטי ממקומו. “למה אפוא התקשר בית ההוצאה עם סופר דווקא!” — “סופר?” קרא עוזרו של עברת ממקומו, “עדיין לא ברור כלל אם כתר זה הולם את ראשו של שולחך!” לא אלאה את הקורא במסירת כל פרטי המשא ומתן הקולני שהתנהל בין שני הדוכנים ושבו חשתי כתרנגול בשוק שתגרנים מתמקחים על מחירו. בסופה של הישיבה ביקש פרקליטי רשות להביא לישיבה הבאה כעד מומחה את מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים. רשות זו ניתנה לו, על אף התנגדות התביעה. הישיבה הסתיימה בהודעת השופט כי בית המשפט יוצא לפגרת הקיץ וכי הישיבה הבאה תתקיים לאחר החגים.

בהיותי במסדרון ניגש אלי עורך הדין עברת ואמר: “אילו היית אדם בעל מצפון, מר יונס, היית קם ומודה שהרשימות אינן עוד בידך. התחמקויות חסרות תכלית אלה אינן מוסיפות לך כבוד רב, כאדם וכסופר.”


אמש — זו הפעם הראשונה מאז התחלתי בכתיבת דפים אלה — יצאתי מחדרי (העט, כפרד סורר, שוב סירב למשוך), והלכתי אל “המרתף”; אותה מאורה שאת אווירה המכוהל נשמתי לילות לאינספור, ושזה כמה שבועות הידרתי רגלי ממנה. החבורה כולה היתה שם, כמימים ימימה, כבר מאופדת באדיה, וזו קידמה את פני בתרועה כאילו קמתי מעפר: “דרייפוס!” “סוקרטס!” “גיבור דורנו!” “קרבן עלילת דיו!” אלירז קם מתנודד מן השולחן, סילק את היושבים מעל דרכו, וכן כמה כוסיות שהתנפצו ארצה, נפל על צווארי וגעה: “מה רוצים ממך, יונס, שתפיח רוח… ב… בעצמות יבשות? ל־מה? למה?…” שמט את ראשו על כתפי, גיהק גיהוק מפוגל, ועד שאני מנסה לכוננו על רגליו, רץ כעוף שחוט לעבר בית השימוש. משהתיישבתי דרשו הכול לשמוע מה היה בישיבת בית המשפט, שידיעה קצרה קראו עליה בעיתון הערב. משסיפרתי על תכסיסו המפולפל של פרקליטי, הריעו שוב ופצחו בשיר, כשהם מחזקים ומתחזקים בטפיחות אגרוף: “פורס מאז’ור — רק הוא יעזור! פורס מאז’ור — יעלה מזור! פורס מאז’ור — הדין יגזור!” וחרוזים כיוצא באלה. המלצר ניגש וביקש להשקיט את הקולות, אך רק הוסיף שמן למדורה. אף אני, לאחר ששתיתי כמה כוסיות, התמלאתי רוח גבורה, והזמנתי בקבוק לכבוד צאת צדקי לאור. כוסיות הורמו, הושקו, נקדימון קרא מלא עלי ועל ספרי, אסנת פיזמה איזה חרוזים של פרנסואה ויוֹן (“יום אחד יהיה צווארי אנוס / לשקול בחבל את כובד העכוז”…) בין כך ובין כך התחיל הכול מפזז לעיני, כמלפנים, ועד שאני שותה ושר, כבר היתה זרועה של חגית כרוכה סביב צווארי ולחיה סמוכה על כתפי. במטושטש זכור לי שיצאה עמי — השעה היתה מאוחרת מאוד כפי הנראה — אל האוויר הצונן, עצרה מונית ונכנסה עמי לתוכה. זכור לי עוד איזה ויכוח קולני עם הנהג ליד מבוא הבית, קריאות “שקט שם!” מאחד החלונות, עלייתי הכושלת במדרגות כשאני נסמך בכל כבדי על גופה הרפה, והחיפוש הממושך, המלווה צחוק, בכיסי, למצוא את מפתח החדר. בהימצאנו בפנים לא חדלה משאול מדוע אני מסתגר, מדוע פרשתי מן החבורה, האם אני מוסיף עוד להתראות עם נילי. אמרתי שאני ממשיך בכתיבת הרומן שהתחלתי בו לפני שלוש שנים. “גיבור דורנו?” שאלה. כן גיבור דורנו.

התעוררתי רק בצהריים, בכאב ראש מבקע סלעים. כשירדתי למטה פגשתני בעלת הבית, גברת זילבר, בפנים מוכיחות: “אתה הורס את עצמך, יונס, האמן לי. ומלבד זה… גם לא לפי כבודך. סלח לי שאני מתערבת.”


 

ט    🔗

לא לפי כבודי… אולי. “הטבעתי את כבודי בקובעת הגביע, ואת שמי הטוב מכרתי בעבור שיר”. אבל שונא אני את הצדקה. לא אומַר שזכר “המרתף” מעלה בי ניחוחות של פרחי אביב; גם לא שחשתי בין כתליו התערות השכינה, או ניצוצות קדושה עולים משולחנו, או שגיליתי בזמירותיו את “סוד התדבקות רוח ברוח”, אם להשתמש בלשון חסידים. עשיתי בו לילות רבים שקורי שממית היו פרושים עליהם; לילות בטלים, ריקים, בחרמי אור הניאון; או לילות הוללים, שהיו מפליגים אל רחובות גחליליים, רמזוריים, ואל מאורות זמרוריות, ושהיו מסתיימים על פי רוב בבוקר לבן בחדרי, כשאני מוצא לצדי בהקיצי, עירום נסוך עייפות, ברכיים אסופות, עתרת שיער פרושה על הכר, שחורה, או חומה, או זהובה (נורית? חגית? דינה?)… איני מתגעגע לכל זה, ולכל אותם “עשרים ושניים חטאים שהיה להם שם רשיון מסוים”, כדברי ו“ה אודן; בייחוד לא לאחר אותה פרשה סבוכה עם אביתר ונילי (שעליה אספר עוד בבוא המועד), שיצאתי ממנה בנפש רצוצה. אבל שונא אני את הצדקנים המטיפים לי “אשרי האיש אשר לא הלך”, או לא ישב, או לא שכב, והרוצים לשתול אותי על פלגי מים כדי שאתן את פריי בעתו. אותו שעבוד מלכות של מצוות אנשים מלומדות שכבר פרקתי עולו ממני… על כל פנים, אין לתלות עניין זה ב”המרתף" דווקא.

אל “המרתף” נקלעתי לראשונה באקראי, ערב אחד לפני כשנתיים. חזרתי מפגישה עם אחד בשם אטינגר (מספר 4 או 5 ברשימה), פקיד ירושלמי קשיש שסיפר לי על תקופת עבודתו של דוידוב ברטיסבון (שנת 23'). בדרך מן האוטובוס לביתי עבר על פנַי נקדימון. בהחזירי את ראשי לאחור החזיר אף הוא את ראשו, ושנינו נעצרנו לרגע. ניגש אלי: “אתה יונס, נכון? לא זוכר כבר איפה נפגשנו. בצבא?” (זכר היטב, השקרן. גם במסדרונות האוניברסיטה היה עובר על פנַי ומשים עצמו שאינו מכיר, אף כי היינו מזדמנים יחד לעתים קרובות בהרצאות על ספרות אנגלית. אחר כך הייתי נתקל רק בשמו, במוספי שבת, מעל לשירים שצורת בתיהם עומדת לעיני: משולשים ישרי זווית, זה מתחת לזה, או מעין אקדוחים ארוכי קנה, שהיו אמנם טעונים חומר נפץ רב.) “אולי,” אמרתי, הסתכל בי בעיניו הקפואות, כמחפש מה לומר, ואחר אמר בקולו האדיש, המתמשך: “תגיד, למה אתה לא גומר את הרומן ההוא? ההתחלה היתה די טובה דווקא.” אמרתי שעוד המשיך בו בבוא העת. “ובינתיים?” בינתיים, אמרתי, צובר אני חומר לספר על דוידוב. “יכול להיות ספר חינוכי דווקא,” אמר (וצל של חיוך לא עלה על פניו הנפוחות). “מה רע בספר חינוכי?” אמרתי. “לא אמרתי שרע, אני משער שיזַכּה אותך בפרס ישראל,” הימהם צחקתי, “אני מתכוון ברצינות,” אמר, “דוידוב היה גיבור לאומי, לא?” עם זאת שאל לאן פני מועדות והציע שאלווה אותו אל “המרתף”. בדרך אמר: “טיפוס מעניין, הדוידוב הזה, מה?” אמרתי שאני נהנה מאוד מן הספורים עליו. נעצר ליד חנות ספרים והסתכל בחלון המואר, כשפנינו משם, אמר: “שמע, בעצם מי היה דוידוב? אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום בעולם אדם כזה נולד, חי, מת ונקבר. פעם בשנה עולה אשתו אל הקבר ומניחה עליו זר פרחים, בלווית בעלה השני. פה עושים ממנו גיבור.” ולאחר כמה פסיעות של שתיקה: “לא רק ממנו. בכל י”א באדר סוחטים דמעות מילדים בבית הספר ושרים ברגש ‘היה היה גיבור חידה ולו זרוע יחידה’. מי היה בסך הכול הגיבור חידה הזה? אֶקס אופיצר לא רע, שהגן על הבית שלו מפני שודדים. אז מה? כאלה יש בלי סוף בכל העולם, איש לא זוכר את שמם. פה, קרוב לארבעים שנה כבר עומדים דום לזכרו, שרים את ההמנון, מניפים את הדגל, שולחים את התלמידים הביתה באחת־עשרה, והמורים שוכבים לנוח." הוא דיבר באטיות, משך את ההברות כאילו הוא מורח בצק על לוח: “או יהושע חנקין. עוד גיבור שקוראים רחובות ויישובים על שמו ונוטעים יערות לכבודו. סוחר קרקעות ממולח, זה הכול. או א”ד גורדון. זקן די חביב, אינני אומר שלא… למה דרושים גיבורים במדינה הזאת? יוצרים לך רומנטיקה מכל מעשה אפור שאנשים עושים מתוך הכרח, רוצים לשכנע אותך שמצב של גורל הוא מצב של בחירה. כדי שתהיה לך הרגשה של בחירה — מלעיטים אותך בתנ“ך, בשירים לאומיים, ומוצאים אנשים מן הקברים כדי לעשות מהם גיבורים לאומיים. למי זה נחוץ, כל זה? אני חי בארץ החמה, המזיעה, המזוינת הזאת — מפני שפה נולדתי, זה הכול! אין לי צורך בדוידוב בשביל זה. זה מצחיק! אינפנטילי! שולחים מרוקאים מסכנים לנגב, בעל כורחם, ותולים להם שלט בשער המושב: “ישושום מדבר וצייה ותגל ערבה!” מה זה ישושום? מה זה תגל? מי שמח? מי שש? מלבד הנואמים בטקס אבן הפינה, שחוזרים הביתה בקדילקים שלהם? גם במליצות היתה פעם אמת. אבל היום? למה לא מוכרים את ‘התקוה’ לפליטים ערבים? הם יכולים לשיר היום במקומנו, בדמעות בעיניים, ‘לשוב לארץ אבותינו’… אפשר לקבל סכום הגון בעד זה…”ירדנו ל“המרתף” וניגשנו אל חבורה קטנה מכונסת סביב שולחן. נקדימון נתן מבט ריק באחד עטור זקן שחור ואמר: “היה לך שיר לא רע דווקא ביום שישי זה. את השורה האחרונה גנבת אמנם ממני, אבל אין דבר, אתה לא הראשון.” הלה דג לאט לאט זבוב ששט על פני המרק שבצלחתו, ניערו לארץ וצחק: “כמה לשלם לך? בשתי שורות משלי?” — “משלך?” אמר נקדימון. “משלך אין לך כלום. אולי שולחן.”

הנה “המרתף”, אפוא: ארבעה כתלים מעוטרים בכמה רישומי עירום ותמונות שמן זעירות של דריוס (מחיר שתייה מופרז בשעות הדחק); מלצר פולני יפהפה, רואה כול ושומר סוד; טבחית הונגרייה מפוטמת שנפשה סלדה מן החבורה (“אלה אמנים אלה? בהמות!” היתה מטיחה כלפינו חזירת מרבֵּק זו) — חדר בית קפה חשוף לאור ניאון, שלוש מדרגות למטה מן המדרכה. (וכשהיינו יושבים, מול הפתח, יכולנו לראות את חצייה התחתון של אוכלוסיית הרחוב עוברת לעינינו כבסרט נע. לעתים, כשלא היה לנו עניין לענות בו, היינו מתחרים זה בזה בניחוש מראה פניהן של הנערות העוברות ברחוב על פי מראה קרסוליהן ושוקיהן. “הגנרל” היה משתלח החוצה, חוזר ומודיע על התוצאות, והמנוצח היה נקנס בהזמנת בקבוק לכולנו. עיסוק משעשע היה זה, שחידד את חושינו להבחין “בקשר הסמוי שבין החלק האתי והחלק האסתטי שבגוף הנשי” — כפי שהיה אומר גומפל.) ערב ערב היינו מתכנסים שם…

אכניס את הקורא פנימה, כאורחי לשעה, אביאו לשולחן, ונא להכיר: נקדימון. (אין הוא עונה על ברכת שלום שלנו; חירות המשורר היא.) בעל הזקן השחור ופני הנזיר הרכות, החושניות — הוא אביתר. משורר. (לעולם הוא לבוש כך, במכנסי ג’ינס צרים, בחולצה אפורה זו, בסנדלים אלה. הוא מנענע לנו בראשו בחיוך עדין וסקרני.) היושבת לידו היא אשתו — לביאה. (עצבנית ככספית, חסרת מרגוע, נוחה להתרתח. הנה גם עכשיו היא נרגזת: "הוא לא מבין כלום, האיש הזה! היא דופקת באגרופה הקטן על השולחן. “איך אפשר לכתוב שנקדימון הוא ניהיליסט? שיר כמו ‘שפחה חרופה’ הוא ניהליזם? הלוא כל שורה שם ספוגה כאב, כאב אמיתי, עמוק, תהומי! או שהוא לא יודע מה זה ניהיליזם… למה הוא כותב בכלל?”) הקטן שלשמאלה, במשקפיים, המלווה את דבריו הנרגשים בתנועות ידיים נמרצות — הוא שרגא גומפל, מבקר צעיר, נושא כליו של נקדימון וטוען לזכותו עליו, כמי שגילהו ופירסם את שמו. (בפנֵי עכבר אלה שוכן מוח חריף, שורפני, מפולפל בהלכות.) הבחור שקווצותיו תלתלי עורב, הכונף תחת זרועו נערה ארוכת עפעפיים, הוא הצייר דריוס. הנערה (לא אשתו היא), המרופקת על חזו, מנומנמת, כחיית בית שמצאה קן, היא בלתי מוכרת. היושב בפינה, מדוחק בתוך איבריו הדלים, עגום, מהורהר, הוא אורי גרבוביצקי, המכונה “הגנרל”. לידו, זה בעל הפנים המורעבות, הלוגם לאט לאט וללא חמדה מספל הקפה, הוא יוחנן הוכברג… היושב לשמאלו הוא אבנר… אבל נניח לזה, בין כה וכה איש אינו שם לב אלינו.

בבואי לשם — כמעט מדי ערב בערב, כהרגלו של חמור לרוץ אל דירו ולשים ראשו באבוסו בחוזרו מן הדרך — הייתי מוצא כבר ליד השולחן את יוחנן הוכברג ואת אבנר “מקטרים פפירוסות”, כמו שכותב גנסין, וצער העולם על פניהם. בהיכנסי היו לרגע נפקחים אלי, כמצפים לבשורה גואלת. אך לא; על פי רוב לא היתה שום בשורה בפי. חיוורון גנסיני היה נסוך על פניו המוארכות, עגומות העפעפיים, של יוחנן הוכברג, והוא היה חוזר ומתאפד בעשנו. אבנר אף הוא היה שותק; שתיקה אחרת, עצבנית, שתריסר צפרדעי שירים מקרקרות בשלוליתה. רק אחר כך, כשהיו נכנסים אביתר ולביאה, היתה השתיקה מתנערת מרבצה בבת אחת. “זה נורא, השיר שהדפסת!” היתה לביאה עשויה ליפול כאש על אבנר, “איך אפשר לכתוב כך? הלוא זה חיקוי! חיקוי גלוי כל כך…” אביתר היתה לופתה בזרועה והיא היתה מנערת עצמה ממנו: “מדוע לא לומר לו את זה בגלוי? הלא גם אתה חושב כך!” משהיו מתיישבים, היה אביתר מנסה לרסן את הסוררה כשהוא אוסרה אל כתפו וחותם את לחייה בשפתיו, אך זו היתה פורקת מדי פעם את עול זרועו מעל צווארה ולא היה מועיל בהרגעותיו (“אתה צבוע, אביתר!” היתה מסוגלת להטיח בו בפנינו. “ולא אכפת לי לומר זאת כאן! בבית בעצמך אמרת לי שאני צודקת!”. בשעה מאוחרת יותר היתה נכנסת כרוח פרצים אסנת, פרועת שיער, מבולבלת, כאילו העירוה זה עתה משינה, תמיד שואלת על מישהו שאיננו, תמיד מצפה לאיזה מאורע גדול שיתרחש, תמיד נכזבת משלא התרחש, ובורחת אל הרחוב, כמו לבקש את שאהבה נפשה. סמוך לחצות, בגמר הצגות תיאטרון וקולנוע, היה הרחוב ממליט פנימה עוד כמה זוגות מרוגשים, מלהבי פנים, מרבי שיחה, כחוזרים מתחרות כדורגל. אלירז ואשתו כבדת הגוף שפניה זורחות כחמנייה גדולה; אברהם אביבי, מחזאי מצליח של קומדיות קלות, ומירי שלֵו, הכרוכה כגבעול דק סביב גזעו העבה…“אדם זה ניכר בכוסו ובכרסו,” היה נקדימון אומר על אביבי. “כוסו ריקה וכרסו מלאה; שאר הרוח היחיד שלו הוא מירי, אבל מה נשאר ממירי? — רוח!” למרות קבלת הפנים הצוננת שלנו, היו שניהם מתיישבים אל השולחן, מזמינים לעצמם ארוחת בשר דשנה, וכדי לא לנקר עיניהם של אביונים, היו מנדבים לנו שתי כרעיים ובדל אוזן ממנת העוף. אחר כך היה נכנס שאול נון. יורד במרוצה במדרגות, כלוחם שוורים הנכנס אל הזירה. סוקר את קהלו סביב, מברכו, חוגר מותניו לקרב, ובשבתו אל השולחן היתה נכנסת בנו הרוח, למזוג, לשתות, לשיר, לגדף, לצבוט בבשר הטבחית הרך. (שאול נון היה אגדה. סיפור אחד ויחיד פירסם, לפני חמש שנים, סיפור מלחמה מצוין, בנוסח סיפורי האבירים של ימי הביניים, ומאז היו הכול מכבדים את שתיקתו.) כשהיה מגיע נקדימון אפוף סוד בצעדי חתול חשאיים, היינו משתתקים, משום הכבוד ומחמת הסכנה. הוא היה מטיל את ארסו בנתיזות קצרות, כנחש, ומי שהוכש חלילה, היה מתכווץ על מקומו, אחוז שיתוק לכל שארית הלילה. לימים החלה לבוא למרתף גם חגית, שנוצרה לילה אחד באקראי ובאותו לילה עצמו נתלתה בצווארי.

היה זה בערב תשעה באב. רק בהיותי כבר בדרך אל “המרתף” נזכרתי שבתי האוכל סגורים. משהגעתי לפני פתחו מצאתי שם את אבנר, אלירז ושאול, עומדים על המדרכה, שרויים באבל. כבר חשבנו לחזור איש איש לביתו, אך ראינו את נקדימון קרב. “שער הרחמים נעול, מה?” אמר כלפי דלת המרתף האטומה. “אֵבל החורבן,” אמר אלירז במנוד ראש. “אין דבר, לא נשב בדד,” אמר נקדימון, והציע שנבוא אליו לביתו. בדרך פגשנו את אביתר ולביאה, מהלכים אף הם שלובי זרוע אל “המרתף”. הפכנו פניהם ונטלנו אותם עמנו. משהגענו לביתו, דירה אמידה ורחבת מידות שעמדה עתה כולה לרשותו לאחר נסיעת הוריו לחוץ לארץ, הוציא אלינו משקאות, מיני בשר וגבינות, חטיפים שונים, וערכם לפנינו בטרקלין. ישבנו על הספות והשתקענו בלגימה ובשיחה. כטוב לבו בוויסקי הביא נקדימון צרור שירים חדשים משלו וקראם לנו. קורא היה יפה — שלא כדרך דיבורו — בהדגשת המקצבים ובערנות רבה ולא בהפרז. לאחר כל שיר היה מפסיק ומתבונן בנו כשחיוך קל מרחף על פניו. לא אמרנו דבר, אך פנינו המשולהבות, עינינו הנוצצות, העידו בנו. כשסיים הפך כוסית אל פיו, קם, וכדי לרומם את הרוחות ששקעו בדומיית כבוד מגודל הרושם, הניח תקליט על גבי הפטפון, משך בידה של לביאה והתחיל רוקד עמה על פני השטיח. גוף עבה היה לו, אך בשעה שרקד התגמשו מותניו ובזריזות רבה היה מעכס. כרך את לביאה על אצבעו ובקושי החרתה אחריו, כשעיניה מלוות את תנועות רגליו הלולייניות להדביקן. לאחר כמה רגעים, משראה שהשאירנו בחזקת צופים, הפסיק והכריז שלא יניח לנו לשבת כאבלים, ועם כך נטל עמו את שאול נון והודיע שהוא יוצא להביא “בתולות חגורות שק לשם תיקון חצות”. היינו כבר מבוסמים למדי, ואלירז — לץ דק ככלונס, מנומש פנים, שהפליא לעשות בפזמונים ובמהתלות — חיפש ומצא את ספר התנ“ך בארון הספרים, פתחו ב”איכה" והתחיל קורא ממנו בניגון בית הכנסת, כשהוא מסלסל בחרוזים על כל פסוק ופסוק. על פי מצוותו התיישבנו לארץ וענינו אחריו בלוויית נענועי גוף, ולביאה היתה מחניקה את צחוקה בכפות ידיה כל אימת שהעלה בלשונו חרוז מבדח מאוד. "הוי יואל, יואל, " קוננה לביאה, “מה היה אומר על כך אבא שלך, בנימין רזובסקי, מורה בישראל! אני עוד זוכרת איך לימד אותנו את שני הנוסחים של תפילת ‘נחם’, אחד מתלמוד בבלי ושני מתלמוד ירושלמי. לבי לבי עליו, שבנו מבייש כך את זקנותו!” — “נחם אדוני אלוהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה…” וכולנו החרינו אחריו בהגה והי, באנחה שבורה ובקול ילל, עד שעלו דמעות בעינינו. פתאום נבקעה החומה, ואל החדר פרצו בצניפה אחת ובהמולת צחוק ארבע נערות, ונקדימון ושאול נוהגים בהן. בעוד אנו תוהים מי ומי הבאות, התייבבה בחדר מנגינת הפטפון, ושלושה זוגות התחילו מעכנים ומעכסים ומעכזים, טופפים בעקבים ומכים באצבעות. מישהו גולל את השטיח והזיז רהיטים ממקומם, מישהו כיבה את האורות והותיר רק עין אדומה אחת צופייה, צחוקים בקעו מדי פעם באוושה הרשופה —

בחצות לערך קלטה אוזננו איזו מריבה שפרצה בין אביתר ולביאה. “אתה יכול להתחַלֵש לך על מי שאתה רוצה, לא אכפת לי, רק אל תחזור הביתה, אני מבקשת ממך!” שמענו את קולה הנרגז ליד הפתח. הדלת נפתחה לרווחה, לביאה נמלטה החוצה, אביתר נראה כשהוא יוצא להשיג את הבורחת, מחדר המדרגות עלו קולות של לחשים בהולים ומעין נקישה וחבטה, אחר כך קולה: “אל תחשוב שאני עיוורת! אַל תכחיש לפחות!” ואחר כך מרוצת צעדים במדרגות. “אביתר, אביתר,” קונן אלירז תוך כדי ריקוד, משלא חזרו, “נפש נזירית כל כך, והיא תולה בו חטאים בלי סוף. לא תזכה לשבת לרגליו בגן העדן.” כשעה לאחר מכן נכנסו שני שוטרים הודיעו שהשכנים מתלוננים על הרעש, ביקשו באדיבות רבה שננמיך את הנגינה, השתהו עוד הרבה למעלה מן הצורך, ויצאו כשהם מאחלים לנו כל טוב —

האספר מה היה אחר כך, בשלושת חדרי הבית? על הרחשושים, הלחשושים, הצחוקוקים, האוושות, החריקות, האנחות? או על המאבק החשאי שהתנהל אי־שם בין אלירז ושאול נון. שאחזו שניהם בטלית אחת, זה לוחש כולך שלי וזה כולך שלי? או איך החוויר השחר על החדר — לאחר ששקטו ימי הלהבה — והאיר תלתל יתום בנזרו של עלם זעום עפעפיים? — לא, לא אספר. וגם על חגית לא הייתי מספר דבר — אותה נערה דקת גו, ירוקת עיניים, “משוגעת לספרות” (“קלאסית קלה”, כפי שכינה אותה נקדימון) שמאותו לילה החלה לפקוד אותי בחדרי — אלמלא המקרה הרע עם אהובה.


מוזר איך השתכחו מלבי כל אותם חודשיים מאז פרֵדתנו! לא ידעתי מה מעשיה, לא שאלתי, לא ראיתיה אף פעם אחת, לא הירהרתי בה, כאילו אותה פרֵדה, שטקס הגירושים הטביע עליה חותם של דת ודין. היה בכוחה למחוק במחי יד אחד כל מה שכתב הזמן על לוח ימינו, דף אחר דף, שתי שנים תמימות! משהו אכזרי כאן, בלתי צודק, מעשה עוול כלפי נפש עלובה שנחמתה היחידה — אולי נקמתה היחידה, נקמת המסכן — היא שיישאר זכר לאותם רגעים אינספור של חיבה שקטה, עצב, ייסורים מאופקים, דאגות יום־יום, שמחות יום־יום — זכר שיהא חקוק תמיד בנפשו של זה שעזבה. נחמה יחידה, נקמה יחידה — היא לא זכתה לא לזו ולא לזו. כשהופיעה שוב, לא צפויה… אכן, מקרה עכור היה זה.

שעת בוקר מאוחרת היתה. ישנתי שינה רוויה, לא בגפי. דפיקה על הדלת העירה אותי, אך לא פקחה את עיני. בדפיקה שנייה הימהמתי — “רגע!” פשטתי רגלי לארץ ומחיתי בעצלתיים קורי חלום מפני. “מי שם?” קראתי. ואז באה התשובה מעבר לדלת, בקול מהסס, מצפה: “אני, אהובה.” זיעה כיסתה את גופי. הסעתי את עיני אל הכרים, מאין יבוא עזרי? מה אעשה בגוף חצוף זה המופקר כאן על המיטה? איפה אטמין אותו? לאן אשליכנו? “רגע, רק אתלבש,” השמעתי בהול, אובד עצות, לעבר הדלת. “מה קרה?” פקחה חגית את עיניה ומחתה זרועות מפהקות על היצוע. “צאי, מהר,” לחשתי. “קחי את הדברים וצאי.” חטפתי את בגדיה מן הכיסא, את נעליה מן הרצפה, והעפתי אותה יחד עמם לעבר חדר האמבטיה. השתחלתי לבגדי והשלכתי כיסוי על המיטה, כמו עפר על דם, העפתי עוד מבט על פני החדר ופתחתי את הדלת. “הערתי אותך,” עמדה אהובה לפני, פניה צהובות, עיניה גדולות, כשל ילדה נפחדת. “חשבתי שבשעה כזו…” — “עבדתי עד שעה מאוחרת אמש,” מילמלתי. “היכנסי, טוב שבאת פעם…” התיישבה על המיטה. העבירה מבטה על פני החדר ואמרה ככובשת כאב: “חדר נחמד…” סומק הציף את פני: זוג גרבי הניילון של חגית נשאר משולשל מחישוק הכיסא. “אתה מתפלא בוודאי שבאתי,” אנסה חיוך דווי על פניה. “מזמן לא התראינו,” אמרתי. רחש כלשהו נתעכבר מעבר לכותל. אהובה שתקה. בפיזור נפש סקרה שוב את החדר. שני קמטים השתפלו מזוויות פיה. פניה היו חולות. “מה הפסל הזה שבחוץ?” שאלה ברוח נמוכה. “גר כאן פַּסל לפני, הוא מת,” אמרתי. גופה היה רפוס, כאילו התמסמס. “לא אגזול הרבה מזמנך,” רטטו ריסיה. אחר כך השפילה את מבטה אל אצבעותיה השלובות על ברכיה, כאילו שקעה בהרהורים. נשאה את ראשה, ולאחר שנשמה עמוק, אמרה: “אני הרה.” לבי נפל בי. באותו רגע נשמע חרחור מים בצינור, שהרעיד את הכותל. השפלתי ראשי לכל הפורענויות, שינחתו, כולן, יחד. (למה היא הרה? ממי? מה פתאום? ואיזה שוטה הייתי, הן יכולתי לא לענות כלל כשדפקה על הדלת, או, לפחות, לצאת אליה ולהוליכה לאיזה מקום…) “אני מצטערת שאני מפריעה לך,” רטט קולה, “אבל… לא היתה לי ברֶרה.” (ועוד ההתנצלויות האלה… ולמה מוכרחה חגית זו להתרחץ דווקא עכשיו? זרימת המים בצינור גידדה את בשרי.) “את בטוחה בזה?” אמרתי. חיוך מר היבהב בזוויות שפתיה. “עברו חודשיים.” הזרימה השתתקה סוף סוף. עכשיו הלמה השתיקה ברקותי. למה באה? למה מוכרחה היא לספר לי זאת? אני עסוק, אני נתון כולי בעבודה שהתחלתי בה, אי־אפשר שיסיחו את דעתי עכשיו לכל מיני…“היית אצל רופא?” הימהמתי. כן, ניענעה בראשה. “מה אמר?” שאלתי. אותן דמעות שעמדו על סִפן הציפו עתה את עיניה. חיטטה בתיקה וחיטטה, ועד שמצאה את מטפחתה, נשרו להן הדמעות, אגלים גדולים, על לחייה. מין חֵמה אין־אונית עלתה אל גרוני: למה זה אני? הן נפרדנו! מדוע שוב? “מה את רוצה שאעשה?” אמרתי בשקט רב, להדביר את רוגזי. כתפיה רטטו, והיא גרפה את חטמה. מספרים התבזקו במוחי. מאה, מאתיים, שלוש מאות — בכמה יכול לעלות דבר זה? כמה יש לי? איפה אשיג את החסר? “הלוא אינני יכולה לספר על זה להורים…” מישמשו אצבעותיה את ממחטתה המקומטת. גל הציף את ראשי: עלה בדעתי שייתכן כי רצונה לכפות עלי שאחזור אליה. “אינך חושבת להשאיר את זה…” נחנק בי קולי. כיסתה את פניה בכפות ידיה וסיפגה את הדמעות במטפתחתה. “אני אשא בהוצאות, כמובן,” אמרתי. משהו נפל מעבר לכותל. “לא שאלה של הוצאות,” מחתה את חוטמה. חמתי בערה בי. ביקשתי סליחה וקמתי. יצאתי וניגשתי אל חדר האמבטיה. שוטה זו נעלה את עצמה, נוסף על הכול! חריקת המפתח הקפיאה את דמי. נכנסתי והשבעתי את חגית שתתאבן במחבואה, שלא אשמע עוד שום רחש. “תביא לי את הגרביים,” חייכה אלי בעיניה הירוקות כשהיא יושבת יחפה על דופן האמבטיה. חזרתי לחדר והתיישבתי. “מה הבעיה, אם כן?” — “זה נורא, כשאני חושבת על זה,” תלתה בי מבט רועד. “כולן עושות כך,” שיוויתי נעימה מעשית לקולי. “כן…” ריכזה מבטה בחלון. “קל לומר…” — “האמיני לי שלא קל לי. לגמרי לא קל,” אמרתי בכבדות. “אילו יכולתי להתחלק איתך… אבל אינני יודע מה אוכל לעשות… בהוצאות אשא, כמובן, כפי שאמרתי. אני חייב….” אהובה הסתכלה בי בחיוך צהוב, דחוק, מביך. “לא השתנית,” אמרה בלחש. שתיקה השתררה. אצבעותיה טיפלו בידית התיק. זמן ממושך מאוד. לבסוף קמה ובלי לומר דבר פנתה אל הדלת ויצאה. בשקט רב סגרה אחריה את הדלת.

ישבתי משותק במקומי. החדר היה מסויט באור הצהריים המלא: הגרבים המשתלשלים מחישוק הכיסא. הכיסוי המוטל כלאחר יד על המיטה וחותם מושבה עליו. גיליונות הנייר על השולחן, שדוידוב מציץ מהם. הכותל שאוזניים לו, שעיניים לו. לובן של בית חולים עמד באוויר, כמו לאחר גוויעה. איך קרה כל זה?

“לא ציפית לזה,” הופיעה חגית בפתח בחיוכה הדק, המבין כול. תהתה עלי רגע, התיישבה על המיטה ומשכה גרב על רגלה השלוחה באוויר. “אתה נראה מיואש נורא.” נשאה אלי מבט בוחן, “מה קרה?” ובנעלה את הנעל הימנית: “הו, יונס, זה לא כל כך טרגי! אני מבינה אותה, כמובן. בפעם הראשונה זה תמיד קשה. אחר כך…” לחצה את עקב הרגל לתושבתו, “כמו עקירת שן.. לי עצמי,” נתנה בי חיוך מעונן במקצת, “היו כבר שלוש…” רגלה השמאלית התכנסה בדוחק לעריסת הנעל. “אני יכולה להרשות לעצמי,” הצטחקה. “אחי הוא גינקולוג…”

לאחר שבוע תמכתי בזרועה של אהובה ברדתי במדרגות ממרפאתו של ד"ר קוניץ, אחיה של חגית. הסעתי אותה לביתה, סמכתי את הכר למראשותיה וכיסיתיה בשמיכה. שָפַתי קומקום על הכיריים ואחר הגשתי לה כוס תה למיטתה. ביסקוויטים אולי? לא, לא רצתה לטעום דבר. ריח אֶתֶר נדף מפיה. הכול היה שם כמלפנים. “האזרחים של קאלה” על הקיר. האגרטל דק הגזרה על השולחן וברקני אלמוות בו. גלילים של נייר צבעוני על אצטבת הכוננית. המספריים לידם. אוויר של שעות רחוקות. אותיות מתוך “גיבור דורנו” כאילו קפצו לעיני מן השלחן שעליו כתבתי אותן. סגרתי את החלון, שמא יהיה לה קר בלילה. העניין עלה לי שבעים וחמש לירות. בזול.


 

י    🔗

שני דורות של סופרים – כתב שרגא גומפל במאמרו “נגד האידיאוקרטיה”, שהתפרסם לפני שנה וחצי בערך – היו פרזיטים של אידיאות. דור אחד שיגשג על האידיאלים של האמנציפציה והתחייה, והשני – על האידיאלים של החלוציות ו“השוויוניות”. בשניהם פשתה, כמו על רובדי רקבובית, תרבות פטריות ליטרטיות“. חברה אידיאוקרטית מגדלת נמושות ספרותיות, כי היא כופה את ההתפתחות החופשית של היצירה, כשם שחברה תיאוקרטית כופה את חופש המחשבה. בחברה כזו נוצרים “תסביכי אב” או “תסביכי אשם” כלפי האידיאות. במודע – אך על פי רוב לא במודע – יוצר הסופר מתוך “התייחסות” לאידיאות השליטות “ללא הבחנות אמנותיות לגיטימיות”. היצירות אינן נמדדות לפי ערכן, אלא לפי התייחסות זו. זו היתה סיבת “התגבנותה” של הספרות העברית שכופפה את קומתה לפי מידות הצינוק האידיאי שבו היתה כלואה. אם היתה הצדקה כלשהי לכך בעבר – “בקונטקסט של התקופה” ומסיבות חיצוניות לספרות – הרי עכשיו, כשהאידיאות עצמן נעשו אנמיות ולמעשה איבדו את משמעותן הרוחנית במציאות הכאוטית שבה אנו חיים – כל קבלת מרות שלהן, כמוה כ”סגידה למתים". “הפרזיטים נהפכים לנקרופילים”.

“נקרופילים זה עוד טוב,” אמר נקדימון ב“המרתף”, בערב שבו נסבה השיחה על אותו מאמר. “אבל קחו למשל את יונס, הוא נקרופאג!”1

צחקתי יחד עם כולם. כבר רגיל הייתי לעקיצותיו, ששולחו לכל עבר, וביותר לעברו של גומפל, מעריצו, שהיה מזכירו לטוב בכל מאמר שלו, ואפילו באותו מאמר עצמו הביאו כדוגמה למי ש“הגיע להישגים אסתטיים מדהימים מתוך ההשתחררות הגמורה מכבלי האידיאוקרטיה”. בהמשך הערב, כשהתגלגלה השיחה לכמה רצנזיות שכתב גומפל נגד אי־אלו ספרי שירה גרועים, קרא כלפיו נקדימון:

“אתה חמור, גומפל, למה אתה חמור? לא מפני שאתה נושא ספרים – כן, גם זה! – אלא מפני שאתה מרחרח גללים. ראית פעם איך חמור משפיל את הזרבובית שלו אל עוגת גללים ונושא אותה למעלה כשנחיריו רוטטים בהנאה עצומה? זה אתה! בכל שני צעדים אתה מוצא איזה שיר מתולע, איזה סיפור מזובל, מרחרח, נהנה, אחר כך אתה נוער בקול שכל הארץ תזדעזע. אתה גללומן!”

גומפל היה בחור צנום שאיבריו פירפרו בדברו. אוזניו הצמיחו לו כנפיים. פניו הממושקפות – פני למדן קנא וזועם – היו מתכרכמות כשהיה נקדימון מכיש אותו, והוא היה מתגבן בפינתו ומעלה חיוך מלוח של קבלת דין: מעין מופת חי ל“התגבנותה” של הספרות…

“ומלבד זה אתה גם פרזיט,” לא הרפה נקדימון מטרפו. “לא פרזיט של אידיאות, כמובן, אלא שאתה חי עלי! מוצץ את דמי! מתנפח! עלוקה, למה אני צריך לפרנס אותך? על כל שיר שלי אתה מקבל שכר סופרים בעד שלושה מאמרים המשתרעים על עשרה דונם! מה שהפליא אותי הוא רק איך אתה נשאר בכל זאת רזה כל כך. פשוט מקנא בך…”

“And give up verse, my boy, there’s nothing in it!”2 ציפצף גומפל מחורו.

“שייקספיר?”

"פאונד! לא זוכר את העצות של ‘מיסטר ניקסון’? – “Follow me and take a column!”3

“כל מילה שלך שווה פאונד, גומפל, אבל השתיקה – שניים!”

“אפרופו פאונד,” צימצם עצמו גומפל כעכבר המהין להתגרות בפר. “מצאתי אצלך שורה שהיא כמעט חיקוי שלו. ההבדל הוא במספר בלבד.”

“מספר חזק, אני מקווה!”

“ב’טמפרמנטים' של פאונד כתוב: ‘תשעה מעשי זימה, שתים־עשרה בעילות אסורות, שישים וארבעה ניאופים ומשהו המתקרב לאונס רובצים בכל לילה על נשמתו של ידידנו פלוריאליס’. אצלך, בשיר ‘חרם’: ‘שבעה גילויי עריות מבעיתים את שנתי הטרופה’.”

“שבעה הוא מספר קדוש. גומפל! תזכור את ההבדל הקטן לקראת המאמר הגדול הבא עלי לטובה!”

“אבל למה קראת לשיר ‘חרם’ דווקא?”

“לבלבל את האויב, כמובן…”

תחילה הייתי “הומו נובוס” במסדר זה, שאביריו חמושי קולמוסים ולשונות ממורטות. זר מרחוק בא, שהצטרף למחתרת במאוחר, בנסיבות בלתי ברורות; כבדהו וחשדהו. לא נעלם ממני – מדי היכנסי ל“המרתף” – מבטו החמור של שרגא גומפל, התמה מה לאורח לא קרוא זה במחיצתנו, ושמא לרַגֵּל בא; או מבטו המסויג של נקדימון, המזכה אותי בהרשאה מיוחדת; או בדיחותיו של אלירז שרמזו כי הטבלתי את עצמי בגיל העמידה, ובסתר, כנראה, עודני מחזיק באמונה הישנה… מתיישב הייתי בקצה השולחן, כורה אוזן, משחיז עין. מבחין הייתי בכל ניד וניע של המסובים: מגע יד חשאית במרפק על פני השולחן, מגע ברך בברך מתחת לשולחן, חיוכים מוצנעים של ביטול, מצמוץ עיניים שמתוך מבוכה, העוויות של סלידה, התלחשויות חפוזות בין זה לזה. מוזרים היו היחסים בברית־יחד זו: גומפל היה מבטל את כולם, מלבד את נקדימון; נקדימון היה מתעמר בגומפל; ב“גנרל” היו הכול מזלזלים, עושים אותו שַׁמש לכל מלאכה בזויה; אבנר – שהיה נוטל מנקדימון את קצב חרוזיו, זעפו המר, קוצר רוחו ואורך שורותיו – היה שוטמו בסתר וזומם להדיחו מכיסאו; יוחנן הוכברג היה מתייסר בבדידותו, אוכל את בשרו, עד שהשתפו עצמותיו והתארכו חוטמו, סנטרו, אצבעותיו; אלירז – לץ עצוב זה, נער אסופי שהתביית ב“המרתף” – היה צופן טינות בבדיחותיו… כוורת עסקנית זו היתה לעתים כקן צרעות עוקצניות, שזיגזגי קנאותיה הקטנות זימזמו בחלל “המרתף” לנגד עיני המשוטטות. רק משהוזכר שמו של בעל שם שלא מאנשי שלומה, היתה החבורה כולה נהפכת לעדה אחת מלוכדת, נשכנית, מרטנית, דולקת לב אחד ולהיטה אחת אחר צלו של זה שהרגיזה מרבצה. הלה היה נתפס, נגרר בשיניה החדות אל השולחן, וכאן היו קורעים ממנו נתחים נתחים, איש כפי מלתעותיו, איש כפי תאוותו, עד שקול צהלה עולה על מפלת גווייתו.

“הומו נובוס” הייתי; אך מעט מעט למדתי את צופן לשונה של החבורה, שנקל היה לפענחו משסברתי תחילה, וכן את נימוסי השולחן שבלעדיהם אין הזר נעשה בעל ברית: מתי לחייך חיוך קל של ביטול למשמע שמו של זה או אחר ומתי לידום כמשכיל; מה יאה להזכיר בהתפעלות, ומה – לעקם עליו שפה; איך לומר מחמאה שגנאי יבצבץ מתוכה ואיך להשמיע גנאי מרוח במחמאה; מתי להקפיא פנים ולומר לא קראתי לא שמעתי; איך לתבל נזיד תפל בפלפלת של ציטטים; איך לעקוץ עקיצות קטנות שיכאבו, אך לא עד דם… אך אותן נכישות ארס שהיו משתלחות לכל עבר היה בהן גם סם משכר שהוזרק ערב ערב לעורקי: הרמזים הדקים, רבי המשמעות; החידודים השנונים הנבזקים בין איש לרעהו בזריזות של סייפים; הבדיחות, בלשון סתרים שזר לא הבינה; הוויכוחים המלומדים, פרעות הצחוק, או אפילו השתיקות הארוכות הממותחות, בציפייה לאיזה גואל שהתמהמה… עולם בתוך עולם היה “המרתף”, שרוי בחוג ערפילו הצהבהב, לעתים שומם, לעתים זחוח, לעתים חומר כיין.

בלילות של מאורעות חגיגיים, או סתם כך שיגיון לב של מי מאיתנו שרוח טובה או רוח רעה נכנסה בו, יש והיינו כולנו שתויים, פרוצים במעשי שטות ונוטים להקים מהומות. מישהו היה קם, מניף כוסית ונושא נאום מבולבל לכבוד רעהו, ספק מקלסו ספק מתקלס בו; מישהו היה כורע ברך לרגלי איזו נערה נדהמת שהזדמנה באקראי ומדקלם לה שירי הלל שלא הבינה בהם מילה. או חותם פיה של מישהי בנשיקה לוהטת עד שהיתה צווחת ממחנק; לעתים היו כוסות מתנפצות וכיסאות נהפכים והמלצר אובד ידיים ובעל הבית רותח. הלילה הארוך היה עקוב זבחי ריב, וידויים רגשניים, הצהרות איבה, הצהרות אהבה…

זכור לי לילה כזה, כשאחוות השתויים גאתה על גדותיה, ו“המרתף” נמלא אהבה כיין, והתגלויות לב ו“וידויים”. פניו של אבנר, פני חמה, זרחו מסיפור שסיפר עליו נקדימון מימי כיבוש קטמון; חיוך שמימי נח על פניה של אסנת; גומפל כתש באגרופו את השולחן וקרא: “לשיר! לשיר!” ולאחר שרעם השיר, כשכולנו מתנודדים לקצבו מצד אל צד ומשיטים אותו במשוטי ידינו אנה ואנה, חבק הוכברג את כתפי אביתר וגעה ממעמקי לב: “אני אוהב אותך, פרנציסקוס! את הזקן שלך! את השירים שלך! את הפרצוף המסוגף שלך! את כולכם, את כולכם! מה נותר לנו מלבד האהבה? לא אל, לא מלך – אנחנו י־תו־מים! יתומים פרועים, עלובים, מושחתים, נבזים – אבל אשרי היתומים! וגם אותך, יונס!” נאחזו בי עיניו הנוצצות, “כן, גם אותך אני אוהב! למרות שיש לך גיבור – ואולי גם אל, אולי גם מלך – ולמרות שאתה מסתכל בנו ככה, במין אירוניה כזאת, מלמעלה, עם לגלוג ערמומי בעיניים ומי יודע מה… במה אתה נבדל? יתום כמונו! כן, כן, למרות שנדמה לך שאתה יושב על דינרים… מה ירשת? שני זוזים! אין לנו ירושה. יונס! גם לך לא! ידיים ריקות! צריך להתחיל מלא־כלום! לגלגל את הסלע אל ראש ההר! סיזיפוס הוא מאושר. יונס, מפני שאין לו אלוהים, מפני ש… הסלע, כן, הסלע, הוא כל עולמו!” ובשעה מאוחרת יותר ניגש אלי אלירז, מתנודד על רגליו, עיניו הדלוחות צפות על סִפן, וליחשש: “מי אמר שלשקר אין רגליים, יונס? הנה לי, לי יש שתי רגליים! למה אני שקר מהלך, למה? מפני… שאני אוסף מחורבן של כל מיני מסכות, פעם זה, פעם זה… תסיר את המסכות ומה תגלה? אפס! אפס עגול, ריק! אבל… אילו ידעתי לשחק, אז לא אכפת היה לי! תאמין לי! הייתי משחק את כל המסכות שאני לובש! פעם לץ, פעם שוטה, פעם… איש חשוב מאוד… כן, משכיל! אבל אני שחקן גרוע! זאת הצרה, אתה מבין? אני משחק גרוע את כל תפקידי ואינני… אינני מאמין לעצמי! זה עצוב מאוד, נכון? אבל, בעצם… לא כל כך!” ופרץ בצחוק ויצא.

בסופו של אותו לילה רב גלגולים, שהסתיים אי־שם בסביבות הבר של מריאן, כשהחוויר כבר השחר, גררתי את רגלי אל ביתו של אביתר, איתו ועם אשתו. נכנסנו לחדר ונפלנו הלומי יין בבגדינו, הוא ולביאה על מיטתם, אני על הרצפה. כשהתעוררתי, לאחר שתיים־שלוש שעות, כבר היתה לביאה רחוצה וסרוקה ורעננה. הציעה לי לשתות קפה עמה לפני שתצא לעבודתה (פקידה היתה באיזו חברת נסיעות). נכנסתי עמה למטבח, ועל ספל הקפה תינתה לפני דאגתה לאביתר: השתייה המופרזת הורסת אותו. הוא נתקף בדיכאון שאינו יכול להתאושש ממנו ימים לאחר מכן. ואיננה מצליחה להניא אותו מזה. היא אובדת עצות ממש. “ומלבד זה, האמן לי, זה מזיק לו גם כמשורר. השירים שלו נעשים סתומים כל כך, מבולבלים כל כך… ומוות, מוות ושוב מוות… שום קרן אור…” כשקמה ללכת ביקשה ממני שאשאר עד שיתעורר.

אביתר ישן שינה כבדה, נוראה. פניו החיוורות היו מבועתות. שׂער זקנו הרך ריחפף עם כל נשיפה ואנחה שהתפרטטו משפתיו. דמה לקדוש מעונה שסלעים רבצו על חזו. שני הציורים של אמו (ציירת “מטורפת” היתה, גרושה מזה שנים רבות, שעשתה רוב זמנה בצרפת) מעל למיטה היו כפצעים גדולים, פעורים, שותתי דם. אחד מהם כתם אדום של בעירה, השני – צלב אדום, שבור, מוקף זר פרחים זעירים, כדגניות, מפליא כמה מעטים היו הספרים על כונניתו: כעשרים או שלושים. כמה ספרי שירה עבריים; רמבו, בודלר, לורקה, אליוט, באנגלית ובצרפתית; ספרי סנט אקזיפרי, “האחים קרמזוב”, איזה ספר מסעות עתיק, ספר על ג’ורדנו ברונו, אלבומים של ברויגל ובוש, תולדות האמנות של אלי פור, בורקהארדט. על שתי האצטבאות הנמוכות היה אוסף של מאובנים גדולים, ללא סדר. גלובוס חלוד של מערכות הכוכבים. בפינה עמד עציץ אספרגוס שנבל מזמן. על השולחן – כלי ארוחה מיום אתמול. נטלתי ספר מן האצטבה והתיישבתי לעיין בו.

כעקוץ נחש ניעור והפשיל רגליו לארץ. שיפשף את עיניו וחייך אלי: “מה קרה?” – “מה קרה?” חייכתי. תמך את ראשו בידיו, נעץ מבטו ברצפה ולאחר שהתעוררו חושיו אמר: “חלום מפחיד.” חלם ששכב על שולחן הניתוחים ונתנו לו סם. שאל את הרופא אם יש תקווה שיחיה, והרופא ניענע בראשו לאות לאו. שאל אם המוות הוא גזֵרה, אמר הרופא כן, גזֵרה. אמר לרופא: אם אקרא שיר ולא אפסיק, לא אפסיק גם לרגע, לא יוכל המוות לקחת אותי. החל לקרוא שיר והתעורר.

שאל מה אירע בלילה הארוך. הזכרתי לו: הבר של מריאן, שני הבריונים שאיימו לסלק אותנו. הקטטה בין נקדימון וגומפל, שפת הים, הניידת של המשטרה שנעצרה לידו… התפלא כשסיפרתי לו שנרדם על שפת המדרכה ולביאה ואני צריכים היינו להקימו ולגרור אותו. “פרוגָאטוֹריו,” אמר, “אבל בלי כפרת עוונות.”

הלך להתרחץ, וכשחזר התיישב ושאל מה שלום ספרי. סיפרתי לו כמה מן הסיפורים ששמעתי על דוידוב. שיעשעו אותו. אמר שלדעתו איני צריך לכתוב “רומן ביוגרפי”, אלא מעין מחרוזת של סיפורים, כמו אגדות עם. רבים מן הסיפורים ודאי אינם אמת, או שיש בהם גוזמה, אבל יפים הם, וזה העיקר. “נשתה משהו, מה?” קם בהתרגשות. סירבתי. סיפרתי לו על דאגתה של לביאה. “מה היא רוצה? – רוצה שאשתה חלב! שאינק! אני נגמלתי מזמן!” קרא כילד סורר ומיהר והביא בקבוק קוניאק. כלשגמנו כוסית סיפרתי לו את סיפור “חלב הכבשים” שדודתי, אחות אבי המנוח, היתה מספרת לי בנערותי:

כשעזבו הורי את כפר גלעדי, בהיותי בן שנתיים, שכרו עגלה במטולה, הטעינו עליה את מעט הרכוש שהותר להם לקחתו – שתי מיטות ברזל, שני שרפרפים, ספריו של אבא וכד' – ואותי הכניסו לתוך אמבטיה שריפדו אותה בשמיכות. שלוש פעמים פרצתי בבכי בדרך: פעם אחת בעוברנו ליד קברו של טרומפלדור, פעם שנייה בעוברנו על פני בית הקברות של מגדל, ליד הכנרת, פעם שלישית בהגיענו לטבריה. בטבריה ירדה אמי מן העגלה והביאה לי חלב להשקיט את בכיי. שפכתי את החלב בזעם והמשכתי לבכות. אמר אבא: אני מבין שבכה ליד קבר טרומפלדור וליד קברות הגדוד, אבל מה הוא בוכה עכשיו? אמרה לו אמי: מתגעגע כנראה לחלב הכבשים של כפר גלעדי. אמר אבי: אַיי אַיי אַיי', אני חושש שיתגעגע אליו כל ימיו, כי חלב כבשים לא נמצא לו בתל אביב לעולם…

“זהו אם כן המיתוס הפרטי שלך!” צחק אביתר. “הבדיחה המשפחתית שלי,” אמרתי. “כשהייתי נער, הייתי נזכר בסיפור הזה בעצב. ראיתי את אבי כמלך גולה, ואת עצמי בעגלה, כאינפאנט הגולה עמו במרכבה. כשבגרתי – הייתי נזכר בחיוך בחלומות מלכוּת הרועים שלי. היום… רגיל אני כבר למשקאות טובים מחלב כבשים…” – “תכתוב על דוידוב בחיוך,” הצטחק, “בלי געגועים.” אחר כך הרצין פתאום, כבש את עיניו ברצפה ושתק שתיקה של מצוקה, נשא מבטו אלי ואמר בחיוך מיוסר: “אני מקנא בך, שיש לך זיכרונות של ‘חלב כבשים’.” – “אינני מתגעגע אליו,” צחקתי. “נגמלתי. מזמן.” – “בכל זאת,” אמר, “טוב שיש ממה להיגמל, אצלי אין. מין ‘ארץ שממה’ כזו… קוצים ועקרבים…” סיפר שמילדותו גדל בבית דודו, כאסופי. אמו האקסצנטרית היתה באה לבקרו מפעם לפעם, אך לא הספיק לאהוב אותה, כי היתה מחליפה את צבע שערה מביקור לביקור, ובכל פעם היתה אחרת… “אין קשר, אתה מבין… לפעמים אני שונא אפילו את המילים שאני כותב… כל מילה קושרת אותי למשהו שאני רוצה להינתק ממנו… לא להינתק, אבל… המילים הן לא שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון… תנ”ך, היסטוריה שלמה… אני כאילו יורש בלתי חוקי. גונב רכוש שלא שייך לי בעצם… באיזו רשות? ומילים פרטיות הלוא אין…" דיבר בכבדות, כנאנק את משפטיו. פתאום קפץ ממקומו, נטל את הבקבוק, מזג לשנינו, וכשהפך את הכוסית אל פיו אמר: “אסור לי לשתות. כשאני שותה, נפתחות חרצובות פי.” היסיק וגיחך: “אתה רואה, אמרתי ‘חרצובות פי’… אני אומר ‘חרצובות’ וכבר זה קשור ב’חרצובות רשע', בפסוקים מישעיהו, או תהילים, אינני זוכר… כבר אני נעשה חלק ממשהו שבעצם אינני חלק ממנו… אין מפלט!” צחק.

לאחר ששתה עוד, אמר בהתרגשות: “בוא אקרא לך שיר.” קפץ אל השולחן, שלף את המגירה, חיטט בה, פישפש, לבסוף הוציא גיליון נייר מקומט. חזר והתיישב על המיטה, הדליק סיגריה ביד רועדת והתחיל קורא. קרא שניים־שלושה בתים כמהלך על אבנים חדות (דימה עצמו בהם לחילזון הזוחל לאט לאט על גבעול עשב לאחר הגשם, עולמו שחור, אך מדמו מפיקים תכלת) – והשתתק באמצע משפט. הסיגריה רטטה גחלילית בשיח זקנו. מבטו שהתעכר ירד בשיפולי הגיליון, ובהגיעו לתחתיתו, פסק: “לא טוב.” – “מצוין”! קראתי. “נונסֶנס” קימט את הגיליון לתוך אגרופו, חנקו וזרקו מבעד לחלון. “החילזון חזר אל עפרו.” צחק וגמע עוד כוסית.

מכוסית לכוסית נעשו הדברים שמחים יותר ויותר. מרגליות התגוללו בינינו. לשונותינו נפלו זה על זה. אביתר התנבא ל“יום גדול”. התמלא גבורה, קפץ ממקומו ואמר: “בוא ניגש אל מריאן. לא, קודם אל שאול. ניקח את שאול ונלך יחד אל הבר של מריאן. נשתה כל היום, כל הלילה, ואחר כך עוד יום ועוד לילה.”

“לביאה!” הזהרתי אותו.

“לביאה?” מיצמץ בעיניו כמבקש להיזכר. “אה, כן, ניגש גם אליה, כולנו. נקנה אצלה כרטיסי טיסה לאתונה. ניסע כולנו לאתונה.”

“לרומא,” אמרתי.

“לא, לאתונה.”

“לרומא.”

התפשרנו על איסטנבול. מרחץ תורכי. גן עדן.

הדרך קפצה לפנינו. השמש זרחה ברקיע. תוך שעה של כלום היינו לפני ביתו של שאול נון. תריסי חדרו היו מוגפים. קראנו בשמו בשני קולות מן המדרכה, ועוברים ושבים נעצרו והסתכלו עמנו למעלה. לבסוף נפשק אשנב בתריס ופניו מסוכות השינה של שאול חרגו ממסגרתו, פרועות שיער, טרוטות עיניים. “בואו עלו,” קרא בקול צרוד.

“בוא רד, הולכים אל מריאן,” תלשו אביתר בידו.

“בואו עלו!”

“חרצובות!” קראתי.

“מה?”

“חרצובות!” צעק אביתר.

“נתיר אותן!” צחק שאול.

עלינו ופרצנו אל חדרו. חלומותיו הפרועים התגוללו סביב־סביב. השמיכה היתה שמוטה על הרצפה. עיתונים, ספרים, כוס דלוחה. בפינה עמדה חצוצרה גדולה, מצוחצחת.

“לא נתביישה!” תפס אביתר את החצוצרה. “איפה החרב, המגן?”

“נגד השכנים,” הצטחק שאול. סיפר שאין מניחים לו לכתוב. רדיו מכל החלונות, בקולי קולות. ניסה בשידולים, בתחנונים, באיומים – שום דבר לא עזר. קנה חצוצרה. “כשהם פותחים את הרדיו, אני מתחיל לתקוע. מיד משתתקים.”

אביתר ניפח את לחייו עד להתפקע ולא המליט אלא פטורי שפתיים. שאול נטל מידו והשמיע תרועה גדולה ושברים שהידהדו למרחוק בקול ענות גבורה.

“קח את החצוצרה ונלך אל מריאן. תצעד בראש ותתקע.”

שאול פשט את הפיג’מה והתחיל מתלבש. מכאן לכאן התרוצץ אביתר בין החדר למטבח וחיפש בקבוק במזווה. גילה את מבוקשו אי־שהוא והביאו ליד המיטה עם שלוש כוסיות.

“אקדמות!” הכריז. “כדי שלא נבוא ריקים. רק פוחזים,” צחק.

לאחר שתי כוסיות התעורר שאול מעצלותו. כמו תמיד התחיל המשקה מפיק סיפורים מפיו. מסיפור לסיפור הפליג לדברים שקרא על איגנציוס מלוֹיוֹלה: איך בנעוריו היה מתהולל ומביא נפקניות לחדרו; איך הציל שתי נשים מחיילים שיכורים והוא עצמו אנס אותן; איך מצאה אותו פעם רוזנת מתעלף בשדה והביאה אותו אל ארמונה… " ומתי באה לו ‘ההתגלות’ לאיניגו זה? לא לפני שנפצע קשה בקרבות פמפלונה ואיבד כנראה הרבה מכושרו… מייסד מסדר הישועים! תארו לעצמכם! ואחר כך? כשהתנזר כבר מכל חטאי הבשר? – הסתתר במנזר של נשים דווקא… ובמונסרט – גבירתנו הברוכה… ובחזיונותיו החסודים נראו לו תמיד רק מדונות!"

“יזואיט!” מזג אביתר לשלושתנו. “על מי אתה כותב אם כן, עליו או על המדונות?”

“כותב…” ליגלג שאול על עצמו. “מה כותב? מי כותב? כבר שלוש שנים אני מתבוסס בחומר הזה… כן, שם הספר כבר כתוב אצלי, באותיות גדולות: 'מה עשה איגנציוס מלויולה ב־25 במאי 1525?”

“מה עשה?” התעניין אביתר.

“היה בביתה של סיניורה פסקואל, בברצלונה.” פרץ צחוק גדול מפיו. ועם זאת סיפר איך יכתוב על מלחמותיו של איגנציוס בשטן היצר.

“עכשיו סַפר על דוידוב,” תבע ממני.

סירבתי, אך לא הרפה ממני: “ספר, ספר, האיש הזה מעניין אותי.”

לאחר שסיפרתי שניים־שלושה סיפורים, התפרץ בצעקה:

“שקר! רומנטיקה! אל תכתוב את זה!”

“עובדות,” התגוננתי.

“איזה עובדות?” צעק. “אין עובדות! העובדות הן כפי שרואים אותן!”

“שמע,” קינח את פיו מן המשקה בזרועו, “שמע דבר מעניין: ארבע שנים אחר מותו של פרנציסקוס מאסיזי הזמין האפיפיור גרגורי ביוגרפיה עליו מאחד תומס מסילאנו. זה ישב וכתב ביוגרפיה רשמית של קדוש, כמו שנחוץ ונאה. עם כל שמן המשחה, ספר שנקרא ‘ויטה פרימה’. כחמש עשרה שנה אחר כך הזמין אצלו אחד מראשי המסדר ביוגרפיה אחרת. מתאימה יותר לדרישות. התומס הזה ישב וכתב ספר שני, ‘ויטה סקונדה’. את שני הספרים כתב על פי עדויות תלמידיו, אבל לא היה שום דמיון ביניהם. את השני, שהיה קרוב יותר לאמת, גנזו אחר כך, או השמידו. הנה לך עובדות! תעשה מדוידוב קדוש? היו קדושים אצלנו? אנחנו כחמורים? מי יאמין לך?”

“קדוש?” צחקתי.

“כתוב עליו מלהפך!” צעק מתוך יינו. “או כתוב עליו גרוטסקה! עשה ממנו גרגנטואה! גר־גנ־טו־אה! שיבלע שישה אזרחים חסודים עם סלט החסה שלו! שיוריד את הדגל מבית המוסדות ויעשה ממנו אוכף לסוסו, כמו שגרגנטואה הוריד את פעמוני נוטרדם ותלה אותם בצוואר אתונו! כל דבר – רק לא שמן המשחה הזה של ספרי הלימוד והאנתולוגיות, עם כל מאתיים האטמוספרות של ‘תודעה לאומית’! צריך סוף סוף לצפצף על ההיסטוריה!”

ועם זאת תפס את החצוצרה, נתנה בפיו והשמיע תקיעה ארוכה, עבה, כנפיחה.

אביתר אחז את בטנו מרוב הצחוק.

“מספיק!” הכריז שאול. “הולכים אל מריאן. לא, קודם אל אסנת, ניקח אותה איתנו ונלך אל מריאן.”

הריק אל קרבו עוד כוסית, מחה את פיו, ואמר:

“בואו נאנוס את אסנת. היא תקבל את זה יפה.”

רעיון זה מצא חן בעינינו.

כשיצאנו, כבר זחחה השמש בשיפולי מערב. הדרך התנודדה לפנינו. הרחובות היו עליזים כביום חג. בזמן של כלום הגענו לביתה של אסנת, מבלי דעת איך. עלינו אל הקומה השלישית, ושאול השעין עצמו אל כפתור הפעמון ולא ניתק ממנו. צלצול אזעקה ממושך הגיע לאוזנינו.

אסנת פתחה, מופתעת.

“אסנת, באנו לאנוס אותך!” הודיע שאול.

“כן? מה פתאום?” צחקה אסנת.

“אין דבר, נסתדר,” השעין עצמו שאול אל כפתור הפעמון והשמיע שוב אזעקה ממושכת.

“מה קרה לכם היום?” עבר חיוכה הנבון, התמֵה על פני שלושתנו.

נפלנו פנימה והשתקענו בכורסאות.

“התפשטי,” אמר שאול. “אנחנו ממהרים. הולכים אל מריאן.”

“עכשיו? בארבע אחר הצהריים?”

“ארבע!” טפח אביתר על מצחו. “איך הגענו לארבע?”

“לביאה!” הזכרתי לו.

“ארבע! אלוהים! היום אבוד! אבוד!”

“התפשטי!” פקד שאול מעומק הכורסה.

“אם כך זה לא יהיה אונס!” הצטחקה אסנת.

“טוב, נחליט אחר כך על המינוח.”

“‘מינוח’ זה טוב!” געה אביתר בצחוק פראי.

“ובכן?”

“ובכן?”

“ובכן?”

“לא ראיתם עוד את החתול החדש שלי,” אמרה אסנת. ועם כך רצה וחזרה כשחתול אפור ורך בזרועותיה. ליטפה אותו בידה, חיככה את לחייה בשערו, דיגדגה את עורפו. “לא נחמד?”

“טוב, אז הוציאי בקבוק!” שינה שאול את מהלכו.

אסנת פתרה חידות על פנינו. ולבסוף הורידה את החתול לארץ, פתחה את המזווה והוציאה בקבוק “איזה חג היום?”

“חג מרים המצרית. שמעת על מרים המצרית שהכריזו עליה כקדושה לאחר…”

בשש יצאנו מביתה והלכנו אל מריאן. לא, תחילה אל הוכברג, מהוכברג אל –


 

יא    🔗

ב־23 עבד דוידוב במחצבות ירושלים. ב־23' התקבל על ידי קפטן ווקר לעבודה בבתי המלאכה של הרכבת בלוד. ב־26' עבר לכפר סבא, שם נשא לאישה את ציפורה הורביץ, שם הקים את ביתו – “הבסיס שממנו היה מפליג לנדודיו” – כדברי מנחם שוייג; שם, לאחר שנתיים, נולד בנו בכורו, אותו בן שנהרג בקרבות לטרון ב־48'. עד היום זכור במושבה הלילה ההוא של אחר הקבורה, כשמצריפו המרוחק של דוידוב נשמעו זעקותיו, זעקות אב שכול שדעתו כאילו נטרפה עליו – “נמ־רוד, למה עזבת אותי? למה לקחו אותך ממני, למה?”

“אתה יודע מה היה הבן הזה בשבילו?” אמר מנחם שוייג. “איזו אהבה היתה ביניהם? את כל שעותיו הפנויות מסר לו! ממש נוגע ללב היה לראותו הולך עם נמרוד הקטן יד ביד ברחוב המושבה ומשוחח איתו כמו עם איש כערכו. הוא טיפח אותו, השכיל אותו, תלה בו תקוות שיהיה פעם אמן גדול. חלם לשלוח אותו לבצלאל. היה מביא לו ספרי אמנות שקנה בפרוטותיו האחרונות. והוא הבין באמנות! תענוג היה לשמוע אותו מדבר על תמונה, על ספר…”

מנחם שוייג הזמין אותי אל לשכתו בבנין הוועד הפועל יום אחד בשעה מאוחרת של אחר הצהריים. נכנסתי כששרוי היה בשיחה טלפונית נרגשת. בידו הפנויה הורה לי לשבת מולו. המתנתי ושמעתי אֵילו דברים להומֵי רוגז על שכר אקדמאים, דרגות, עובדי מדינה…

“כן,” הטיל את השפופרת על תושבתה. “אתה רוצה שאספר לך על דוידוב.” טרם נרגע מרוגזו. חרש את שׂערו האפרורי באצבעותיו ואמר מתוך עייפות ודאגה: “אין לך מושג… אין לך מושג כלל להיכן מרקיעות הדרישות היום! למעלה מכל דמיון! אדם המשתכר אלף לירות – אלף לירות לחודש! – מוכן להשבית את כל מנגנון המדינה ובלבד…”

לבסוף רחץ את פניו מרוגזו בכף ידו ואמר: “מפעל חשוב מאוד אתה עושה. בעיקר בשביל הנוער. הדור שלנו הכיר הרבה דמויות כאלה, אבל היום… יש לך סיגריה אולי?” טפח על כיסי מכנסיו. שלף שתיים־שלוש מגירות מאגפי שולחנו, גילה לבסוף חפיסת “דובק” בעומקה של אחת מהן, הדליק סיגריה ואמר: “טוב, נתחיל.” המתין עד שאתקין עצמי לרשום, אחר קם, פסע בחדר אנה ואנה והתחיל מרצה את דבריו כמכתיבם:

“הימים היו ימי משבר. הבעלביתיות חגגה את ניצחונה ברחוב העברי. בתל אביב השתוללה הספסרות. עליית המעמד הבינוני הביאה איתה את התופעות של נאלבקי, פרנסות אוויר, מגרשצ’יקים ופלעצלאך. הרוויזיוניזם של ז’בוטינסקי, הבועזיות של סמילנסקי והפקידוּת הממשלתית של לורד פלומר – עשו יד אחת להחריב את כיבושי העלייה השנייה והשלישית. במושבות – התנכרה האיכרות לעבודה העברית. ציבור הפועלים נדון לחיי רעב וניוון. הייאוש אכל בכל פה…”

מעצמו חזר בו. התיישב אל השולחן, ביקש בטלפון לא להפנות אליו שום שיחות (“אני אינני! לא קיים! כן, עד שבע!”), וסיפר דברים כפשוטם.

שוייג היה אז מזכיר ועד הפועלים בכפר סבא. בחורף 26' הגיעה למושבה חבורת צעירים מעוזבי גדוד העבודה, ארבעה בחורים ושתי בחורות, ודוידוב אחד מהם. הוקצה להם חדר בצריף בית הפועלים ושם השתכנו בכפיפה אחת. בערבים היה בוקע מחדר זה קול שירה, נגינת מנדולינה ומפוחית, טפיפות ריקוד הקרקוביאק על רצפת העץ. פועלי המושבה, שמנו שתיים־שלוש עשרות בלבד, היו מתכנסים שם, או צובאים על החלונות. בלילות, יש והיתה חבורה עליזה זו עוברת ברחוב המושבה, כשהמנגנים בראשה, ומעירה ישנים משלוותם. בנות צנועות היו יוצאות אל שערי החצרות, מלוות את התהלוכה בכמיהה, ואמותיהן משקיפות עליה מבעד לחלונות ברוגזה. לא היה עובר לילה ללא תעלול כלשהו. פעם מרחו בזפת את חזית ביתו של הפרדסן פיירמן; פעם הבהילו עד מוות את מנהל החשבונות, איש חלוש וחולה לב, בהופיעם לבושים תכריכים בפתח חדרו; פעם נכנסו לביתו של זקן והוציאוהו בשנתו אל עפר הרחוב. הגיעו דברים לידי כך שהאיכרים איימו שאם לא יסולקו מופקרים אלה מתחומי המושבה, יפטרו את הפועלים העברים מפרדסיהם.

אך בין כה וכה היו עובדים כיומיים בשבוע, בשכר שישה־עשר גרוש ליום, ושתי הבחורות היו מכינות להם את ארוחותיהם הדלות וכובסות להם את בגדיהם. ציפורה הורביץ היתה בחורה חרוצת כפיים. במו ידיה עשתה שרפרפים ואצטבאות מענפי ברוש, ואת כלי האוכל חטבה מדלועים יבשות, חלולות. דוידוב עבד בנטיעת פרדסו של למפרט, שהעסיק פועלים עברים בלבד.

כשלושה חודשים לאחר בואם פנה דוידוב אל שוייג בבקשה שיסדר לו הלוואה של שלושים פונט. “נכנס לחדר המזכירות,” סיפר שוייג, “התיישב על הכיסא, אתה שומע, ולא אמר מילה. כל כך חיוור היה, שחשבתי כי קרה לו אסון. 'מה קרה, אברשה?” שאלתי. ‘נו, קרה מה שמוכרח היה לקרות כנראה,’ נאנח. שתק, ככה, רגע ארוך, ואחר כך אמר, כאילו הוא מבשר לי על איזה כישלון נורא, ‘אני עוזב את החבורה.’ ראה שאני מסתכל בו בתימהון, אינני מבין, ואז הצליח סוף סוף להעלות איזה חיוך על פניו. ‘לא לבד,’ אמר, ‘עם ציפורקה.’ – 'מזל טוב! בירכתי אותו. ‘מה אתה מתאבל אם כן?’ – ‘אני מתאבל,’ אמר, ‘על זה שכל השנים חשבתי שאני חכם גדול ועכשיו אני רואה שהטבע חכם ממני. פשוט הערים עלי. הלב שמח, מנחם,’ אמר, ‘אבל הרגליים, הרגליים נעשו כבדות פתאום!’ אחר כך, כשביקש ממני שאסדר לו את ההלוואה לשם בניית הצריף, שאלתי אותו ‘והיכן תעמיד אותו? הלוא אין לך מגרש?’ ‘לזה אל תדאג,’ אמר. ‘אדמת בור יש מספיק בכפר סבא, ואת כבשת הרש לא אגזול’…

דוידוב קיבל הלוואה מ“קרן משקי עזר”, והחל להקים את צריפו במַעַר שבחורשת אקליפטוסים בקצה המושבה. הביא כמה משאי גמלים של זיפזיף וחול מחוף סידני עלי, קנה כמה שקי מלט, לוחות ארגזים, מאלה שהעולים היו מביאים בהם את חפציהם, ליבּנו הוא וציפורה כמה עשרות בלוקים, ועד שגילה בעל החורשה שפלשו לגבולו, כבר עמדו ארבעה קירות על יסודם. לויתן, יהודי־אמריקני זעפן, משבא למקום וראה מה עוללו לו, כמעט אחזו השבץ מרוב רתחה. נופף עליהם במקלו ואיים שאם לא יהרסו את הבנוי בו ביום, ישלח בהם את המשטרה. “משטרה אנגלית תשלח ביהודים?” התבדח עמו דוידוב, “והרי אני אפילו שעל אדמה לא גזלתי ממך. על קרחת בניתי, ורק לטובתך הדבר! עכשיו, כשאני כאן, יפסיקו הערבים לכרות עצים מן החורשה שלך!” לויתן, שחמתו רק גברה בו, פנה משם בחרי אף ללכת אל ועד המושבה לדרוש את התערבותו. אלא שבדרך, ואולי על משכבו בלילה, הצטננה דעתו, ואותם דברים שאמר דוידוב בחצי לשון, נכנסו ללבו. למחרת בבוקר חזר ובא אל החורשה והתנה עם מסיג הגבול שיתיר לו להישאר במקומו אם ישמור על עציו, על פרדסו ועל מקשאותיו ללא שכר, ובחלבו ודמו שלם ישלם על כל גנבה. תנאי זה קיבל דוידוב ברצון. לאחר כמה שבועות הופקד להיות שומרה של המושבה, ואת משכורתו קיבל מן הוועד.

בלילות היה דוידוב מקיף את המושבה, רכוב על סוס ערבי ברוֹד, חגור רובה ציד וכדורים, ובימים היתה אשתו מגדלת צנוניות וחסה בחלקה הקטנה שמאחורי הצריף. משחסכו כמה לירות, קנו להם פרה והעמידוה בסככה שבנו מעצי אקליפטוס. “מה עשה לעינו רושם בחצר הזאת אתה יודע?” נזכר מנחם שוייג. “הטווסים! מי גידל את טווסים? מי מגדל היום טווסים? אבל הוא – דווקא… איך נכנס לו שיגעון כזה? בפסח של אותה שנה נסעו הוא וציפורה לבקר ביריד המזרח בתל אביב… יריד שמח מאוד היה זה, צבעוני מאוד, במין פרדס ישן מוקף חומה, במקום שעכשיו התחנה המרכזית, ומכל הארץ נסעו… ושם, בחצר הביתן הדמשקאי, הסתובבו טווסים… דוידוב התפעל כל כך, שביקש כמה ביצים שלהם. ביקש – ונתנו. הושיב עליהם תרנגולת, ולאחר שלושה שבועות היו לו שישה גוזלי טווסים. 'למה לך טווסים, אברשקה?” שאלנו אותו. ‘ולמה מגדלים פרחים?’ אמר. ‘ולמה נחוץ ענק לצוואר הסוס?’ כזה מין טיפוס היה. אהב יופי… ולמען האמת," אמר שוייג, “דבר יפה מאוד הוא כשטווסים מתהלכים בחורשת אקליפטוסים… פתאום איזו חתיכת אגדה, אתה יודע…”

מאחר שהיה דוידוב שומר, לא נקשרו אבנים לרגליו, כפי שחשש הוא, ולא הסתגר בביתו, כפי שחששו אחרים. דין ודברים היו לו עם ערביי הסביבה, ממאהלי אבו קישק ועד קלקיליה וטירה. בבקרים היו רואים אותו כשהוא אוחז באפסר סוסו ומהלך לצדו של הגשש הערבי הזקן, לגלות עקבותיו של גנב; או דוהר לעבר פתח תקוה למסור איזו הודעתה לפקידי המחוז; או מחרף את הפרדסנים ליד בית הוועד, שהם מעסיקים שודדים בפרדסיהם. לא זו בלבד, אלא שבכל יום היה מוצא לו זמן להיכנס לבית הפועלים ולהתערב בוויכוחים שהתנהלו שם בין המובטלים בענייני עבודה, סיוע, האופוזיציה השמאלית, יידיש ועברית וכיוצא באלה. “מתי היה ישן אינני יודע,” אמר שוייג. “בלילה שמר, ביום היו רואים אותו במושבה… אבל מי בכלל היה ישן באותם הזמנים!”

בקיץ 27' אירע בו אותו מקרה מבדח הזכור עד היום לרבים מוותיקי ההסתדרות. “היתה אז הוועידה השלישית,” סיפר שוייג, “אותה ועידה שעמדה בסימן המשבר והרעב בארץ. נסענו לתל אביב, כעשרים איש, בשתי עגלות. מצאנו שם מאות שבאו מכל קצות הארץ. היה ויכוח בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה מה עדיף, התבססות משקית או התרחבות ועלייה חופשית. ארלוזורוב נאם שם נאום גדול נגד ‘הליכה בגדולות’, נגד ‘ציונות היסטרית’, ובתוך דבריו אמר, בדרך הלצה, ש’הפועל בארץ כשהוא חולב פרה אינו חושב על החליבה אלא על הציונות'. קמה סערה גדולה, וכל הנואמים אחריו דיברו על הפרה. והנה כשחזר אחד הדוברים מהפועל הצעיר על המשל של ארלוזורוב, צעק דוידוב מתוך האולם: ‘למה אתה לא שואל על מה חושבת הפרה כשחולבים אותה!’ פרץ צחוק גדול ונשמעו קריאות: ‘היא חושבת איך לברוח!’ – ‘איך לבעוט!’ וכדומה. ‘היא חושבת בדיוק על מה שאני חושב – על אוכל!’ קרא דוידוב. ‘על אוכל?’ קרא הדובר מן הבמה. ‘תחלוב היטב אז יהיה לך אוכל!’ – ‘כן, חבר,’ צעק דוידוב, ‘אבל הצרה היא שגם אותי חולבים!’ ושוב פרץ צחוק גדול… מאז, כשהיו מזכירים את שמו של דוידוב, היו אומרים – אה, זה עם הפרה!”

בוקר אחד, בחורף של אותה שנה, נכנס דוידוב לבית הפועלים והזעיק את הנמצאים “לעלות אל פתח תקוה”. היו אז ימי משמרות הקטיף באותה מושבה, כשעשרות מובטלים התייצבו בשערי הפרדסים ותבעו את זכותם לעבודה. כתריסר פועלים נענו לקריאתו ויצאו איתו ברגל להצטרף למשמרות. משהגיעו לשם נקלעו לעיצומה של המהומה הגדולה. שוטרים ערבים רכובים, משוסים על ידי האיכרים, הסתערו על המשמרות בפקודתו של קצין בריטי, באלות, מגלבים, קתות רוביהם. דוידוב היה לו נאבוּט בידו והניפו על אחד השוטרים. לפני שהספיק להנחיתו, נחתה האלה על ראשו. שותת דם נגרר למאסר, הוא ועוד שישה־עשר פועלים.

כשחזר מבית הסוהר, ותחבושת גדולה כרוכה לראשו, מצא תינוק מייבב בצריפו. קרא לו נמרוד, לזכר מאורעות פתח תקוה. חג גדול היה לו, שהושבת עוד באותו יום עצמו, משהודיעו לו על פיטוריו. בערב נשמעו צעקותיו מן החאן של ועד המושבה: “אתם עוד תקראו לי! כשהפועלים שלכם מטירה וממיסקה ישרפו לכם את הפרדסים! תתחננו לפני – מגפה אם אבוא לכבות לכם! תישרפו יחד איתם!” כחודשיים התהלך ללא עבודה קבועה, כשהוא מלקט פירורים מפה ומשם, מכתת רגליו למגדיאל, לרעננה, מסיע מריצות חול בסלילת רחוב אלנבי בתל אביב, מסַכּל לבנים לבניין. נסע צפונה, לייבוש ביצות הקישון, חלה בקדחת וחזר. כשחזר, נטפלה אליו המשטרה, לאחר שהלשינו עליו כי הוא פרקציונר. לילה אחד באו וערכו חיפוש בצריפו. מצאו שם כמה חוברות של לנין, פליכאנוב, מאיאקובסקי, ולקחוהו ליפו. עמדו לגרשו מן הארץ, ללא דין ומשפט, כפי שעשו אז לרבים שמצאו אצלם “דברי דפוס חתרניים”, ורק לאחר השתדלותו של שוייג והתערבותם של כמה מראשי ההסתדרות בוטלה הגזֵרה. “ראית פעם אקליפטוס חזק, גדול, נובל?” אמר שוייג. “כך הוא נראה אז. קשה היה להיפגש איתו. אדם כל כך חסון, מלא מרץ, ופתאום… ואתה יודע מתי היה הכי קשה לראותו? כשהיה יושב בערב בבית הפועלים ומשחק שח. שעות, שעות היה משחק. מִשחק אחר מִשחק, במין להיטות עצבנית כזאת – ושותק. מאוחר בלילה היה יוצא משם והולך לבדו לעבר החורשה. הוא דועך, אמרו אז, אברשה דועך…”

אלא שבאה רוח וליבתה את גחלתו. ערב מאורעות תרפ"ט התארגנה ההגנה בכפר סבא. קראו לו לישיבה עם שניים מן הוועד הארצי והציעו לו שיקבל עליו לעמוד בראשה. צחק בפניהם וסירב. מפקד לא יהיה לעולם, אמר. הסבירו לו שניסיונו כשומר והיותו אדם המקובל על הציבור מכשירים אותן לתפקיד זה, שאין מתאים לו ממנו. “אני לא מסוגל לתת פקודות ולא מסוגל לקבל פקודות,” אמר להם. “הניסיון שלי – בבקשה. הצריף שלי – בבקשה. הימים והלילות שלי – מוכן. אבל לא מפקד.” את תואר המשרה דחה, אך מאותו יום רתם את עצמו בעול. באר הפרדס שהיה בשמירתו, פרדסו של לויתן, נעשתה מחבוא לנשק. בית האריזה שבתוכו נעשה למקום אימונים. בלילות רחשה החורשה צעדים מאוושים וסיסמאות נלחשו בשביליה. עלים יבשים התפצחו בפרדס ומבעד לקירות הבטון הסתננו נקישות בריחים וקול פקודות. בצריפו של דוידוב היה אור עששית הנפט דולק עד שעות לילה מאוחרות.

כשהגיעו הידיעות על התגרות ברחבת הכותל וריח שרֵפה עמד באוויר, בא דוידוב לוועד ההגנה וביקש שישחררוהו מתפקידיו. הודיע שהחליט “לעלות לירושלים”. פרץ ריב בינו ובין שוייג. “מה פירוש אתה מודיע?' אמרתי לו. ‘אתה תישמע להוראות המפקדה, כמו כולנו.’ – ‘המפקדה אינה קיימת,’ אמר. והוסיף, שאם המון ערבי יכול להתפרץ אל רחבת הכותל, להשתולל, לשרוף ספרים, להכות זקנים, לעשות ככל העולה על רוחו ואין מי שעוצר בעדו – אין מפקדה, וכל אחד חייב לעשות כפי שמצפונו מצווה עליו. 'אתה מדבר כמו רוויזיוניסט, אמרתי לו. ‘אתה לא מפחיד אותי,’ אמר, 'אם יצדקו הרוויזיוניסטים – אלך איתם! ' – ‘בתהלוכות?’ אמרתי לו, ‘בהנפת דגלים שחורים? בשירת התקווה ובדם ואש יהודה תקום?’ הוא חייך, הוציא פארבלום מכיסו, הניח אותו על השולחן ואמר: ‘בזה!’ הדם עלה לראשי. ‘נשק של ההגנה תיקח כדי להפר פקודות של ההגנה?’ צעקתי. ‘אתה טועה,’ אמר בשקט, ‘נשק פרטי שלי. הבאתי אותו עוד משם.’. ולמחרת עזב הכול ועלה לירושלים. כשחזר – קשה היה להכיר אותו. מראה החורבן ברמת רחל, בתלפיות, בשכונת הגורג’ים, במוצא – עשו עליו רושם נורא. ‘בושה,’ אמר לי, 'בושה איומה. כמו בפוגרומים של דניקין. אני לא מדבר כבר על חברון, אבל היישוב החדש! שעשרות ערבים מליפתא יכלו לעשות שחיטה בשכונה עברית שמאות צעירים חיים בה! הרוויזיוניסטים,” אמר, ‘לא צדקו. נכון. אבל לא מפני שעשו יותר מדי, אלא מפני שלא עשו מה שצריך, מפני ששיחקו בעשיית רושם. אבל נגד לוק, נגד צ’נסלור, קית רוטש, וקצינים כמו דאף – אי־אפשר להילחם בכרוזים של הוועד הלאומי ובמשלחות של הרבנות הראשית! על הכותל צריך היה להגן בכוח, עם משמרות מזוינים! ממה יש לנו לפחד – מוועדות חקירה?’… כן, נשמה של אנרכיסט היתה לו. שנא מסגרות, משמעת, פקודות, אבל מה? תמיד היה במקום הנכון, תמיד בנקודת המוקד! איש חזק היה! בעל מצפון, הכרה פנימית, רצון ברזל!"

שוייג הרים את שפופרת הטלפון וביקש שיזמינו לו שיחה כלשהי.

“פעם אחת ויחידה ראיתי אותו בוכה,” נזכר. “”אתה יודע, כשהגיעו הידיעות על המאורעות, העברנו את הנשים ואת הילדים לעין חי. במושב היו נשק ובנייני בטון, ואנחנו היו לנו רק ידיות של טוריות שיכולנו להחזיקן בגלוי. את רוב המועברים החזרנו לאחר יומיים־שלושה, אך כמה משפחות שגרו בקצות המושבה נשארו שם, בבתים של חברי המושב. כשחזר דוידוב מירושלים, הלך כמובן ישר לצריפו – ומצאו ריק. ישבתי אז בחדר הלשכה, בבית הפועלים, ופתאום מתפרץ הוא פנימה, פרוע, אדום עיניים, ותופס בחולצתי: ‘תגיד מה קרה?’ צעק, ‘איפה ציפורה והילד?’ אמרתי לו איפה הם והלכתי איתו לעין חי, אל המשפחה שבביתה השתכנו. כשהגענו לשם לקח את הילד בזרועותיו, התיישב איתו על המיטה, כבש את ראשו בגופו – ובכה. ממש. בדמעות. לא אשכח את זה. מחזה קורע לב… פעם יחידה."

שוייג הדליק לעצמו סיגריה.

“אגב,” הפיח עשן הרהרני מפיו, “עם ציפורה נפגשת? גרה עוד באותו צריף, באותה חורשה, שלא השתנו מאז. רק היא עצמה השתנתה מאוד. היתה יפה מאוד פעם. יפהפייה, צמה שחורה, ארוכה, עיניים יוקדות… בעצם, מוטב לא. לא. הנח לה.”

הטלפון שלידו הזדעזע מצלצול עז.


 

יב    🔗

בשנת 30' נאסר דוידוב בפעם השנייה, כשהשתתף בתגרה עם פועלים מברית טרומפלדור ליד שער פרדסו של איידלמן. שבועיים לאחר מכן נולדה בתו, ראומה, זו שלאחר שנים, כשהגיעה לפרקה, התפתתה למהנדס אוסטרלי וירדה עמו לארצו. בשנת 32' עבר לצפון ים המלח והחל לעבוד שם כנהג קטר במפעל האשלג של נובומייסקי. בשנת 36' –

תיק הקרטון התעבה והלך. חוזר הייתי ממסעי (אחת לשבוע, שתיים לשבוע), מכניס את הרשימות לתוך התיק, סוגרו לבל אראה אותן, תוחב אותו למגירת השולחן ונועל את המגירה בחיפזון, כסוגר מלכודת על נחש. הנחש לא היה נחנק בתוכה. היה רוחש ומלחש. לעתים, בשעה מאוחרת של לילה, הייתי פותח את המגירה, זהיר זהיר, מוציא את התיק, מניחו על השולחן, פותחו לפני, מתחיל לקרוא מה שרשמתי… מועקה כבדה היתה משתלטת עלי. מין עכרורית הכובשת את חלל הראש וצומתת את עצבי. עוצם הייתי את עיני ומחשיכן בכפות ידי. מראות מוזרים, הרהורים רחוקים: בקעה ריקה שרויה באור ירח מת, מעין עמק רפאים, מישהו קורא בשמי, אני מסתתר, איזו כנופיה של בני בליעל נכנסת בחיפזון ונושאת עמה שולחן ארוך, דומה לי שולחן בית דין הוא זה, לא, שולחן ביליארד הוא זה, ושניים מתחילים לגלגל כדורים במקלות מחודדים… פוקח אני את עיני אל מראה התיק הפתוח ואל שורות הנמלים שעל דפיו, סוגרו בטפיחה, מהדק את עניבתו ונועלו מהר בסיבוב מפתח רצחני.

עתים הייתי נוטל דף מתוך התיק ואצבעותי היו נכוות ממנו. הייתי מחזירו כמו קיסם בוער אל תוך האש. לא עכשיו, מחר, מחר. דוחה הייתי מיום ליום, מיום ליום. לכשיצטבר הכול. (הה, חומר האשמה שאני עצמי עמלתי לצבור אותו! התיק היה מתפטם משבוע לשבוע. משמין והולך לעיני. מוזר, מוזר איך לא ראיתי כבר בתחילה שאני מגדל לי אויב בביתי, מחזקו ומעצימו במו ידי!)

עתותי היו פנויות, אם פנויות הן עתותיו של אדם שצל רודפו ועיניים דוקרות בגבו. מתעורר הייתי בשעה מאוחרת בבוקר, על פי רוב כשרחף אדי משקאות תלוי כערפל בחלל ראשי ומטשטש את רואותי. שוכב הייתי בעיניים פקוחות לתקרה, שהתנועעה לעתים כתקרת תא באונייה, ומנסה להכניס סדר כלשהו בדברים שאירעו בליל אמש: היכן הייתי בצאתי מן “המרתף”? מה אירע? כיצד הגעתי למקום פלוני שמנגינות היו משוטטות באורו האדמומי כדגי זהב באקווריום? מי היה מסביבי? את מי ליטפתי? מי התרפקה עלי? כיצד חזרתי הביתה? איפול מוחלט היה משתרר מנקודה מסוימת ואילך, וזיכרוני הסומא היה מגשש בו את דרכו ללא מוצא. ייאוש היה תוקפני משהייתי צולל לדלות זמן אבוד מתהומה החשוכה של השכחה. מרוב הייאוש הייתי עוצם שוב את עיני, טובל בנמנום נעים, מפקיר עצמי להזיות קלות שהיו משיטות אותי ממחוז ים למחוז ים, פוקח את עיני קמעה – וממול היה ניבט בי חור המנעול של המגירה, כעינו של נחש שהיתה אורבת לי זה מכבר. כאן היה מתחיל אותו משחק אכזרי שבין עין הטורף לעין טרפו, כשזה מציץ בזה לראות מי יזנק ראשון ומי יימלט ראשון. בבת אחת הייתי מתנער ממקומי בהחלטה נחושה, לפתוח את המגירה, לשלוף את התיק, להניחו גלוי על השולחן, לאחוז בעט… אך לא. בעוד המפתח בחור המנעול, הייתי חוזר וצונח אל המיטה כשידי נשמטות לי אין אונים על ברכי, תולה הייתי את מבטי בחלון – כבר אור צהריים בהיר, השעה עשר, אחת־עשרה, השמש בגבורתו – ואומר לעצמי מחר, מחרתיים, לא מחר, לא מחרתיים, אלא לאחר זמן, כשיכלה הקציר… בעצלתיים הייתי קם, מתלבש, יורד לרחוב…

הה, צלו של דוידוב הכרוך אחרי בכל אשר אלך! פתאום דומה לי הוא קופץ אלי מן המדרכה לאחוז בגרוני! אני חוצה את הרחוב בקפיצה אל העבר השני, כפסע ביני ובין גלגלי מכונית דוהרת, והנה ממול, לפתע, מישהו פוגע בי פנים אל פנים: מה נשמע עם דוידוב? מתקדם? ובעוד אני נמלט מזה וממשיך בדרכי, והנה מאחורי, מישהו טופח על שכמי: ובכן, עוד מעט? בקרוב? ללא מפלט! אני פוזל לצדדים כגנב החומק מן הבלשים. חש בגבי איך עוקבים אחרי. או בעת שתיית הקפה במסעדה, כשעיתון הבוקר מונח לפני – פתאום, פתאום עולה באוזני רחש האותיות בתוך המגירה בחדרי, כרחש אלפי נמלים מתרוצצות, מחפשות מוצא, חורגות מבעד לסדק… לעתים היתה חגית יושבת למולי, פניה מעוגנות בכפות ידיה, בוחנת את פני בעיניה הירוקות, כמנסה לפתור את תשבץ מחשבותי: “מה מציק לך? הספר?” היתה ידעונית זו מנחשת את רחשי, ומשלא הייתי עונה. היתה אומרת: “אל תהרהר בזה. חכה עד שיחפץ. עוד כשנה לפניך, נדמה לי…”

כשנה. עתותי היו פנויות. לאחר ארוחת בוקר מאוחרת הייתי יורד לעתים לים. טובל, שוחה הרחק אל המרחב, מפקיר את עצמי לשמש ולהזיות (מעורסל על הגלים הקלים, המרפרפים, כשלעיני מעל שמים סחרחרים, היה רחף המשקאות מפשיר מעט מעט ועמו גם כל מועקת החובה, ונסיך הייתי בממלכת חלומותי החופשית), חוזר ועולה מן הרחצה, בוטש בחול, מתעמל… שתיים־שלוש שעות היו חולפות כך. לאחר ארוחה קלה, בשלוש, הייתי חוזר לחדרי, עייף כווּי שמש, נופל על המיטה, מנסה לקרוא ושוקע בתרדמה עמוקה, מתעורר בבהלה והנה כבר דמדומי ערבַּיים בחלון… שוב מציץ בי חור המנעול.

הה, ימי בטלה אלה, של מעט שינות מעט תנומות, “והזמן עף, עף על מנת לא לחזור לעולם”… בטלה אני אומר, אך ללא שכר ההנאה שבצדה. אובלומוב היה לו משרת בחדרו, עצל לא פחות ממנו, אך לי היה אדון בחדרי, שלעצלות לא היתה סליחה מלפניו! נמנומי הזיה של בוקר, סיאסטה, קריאה בספרים בערב, עילוסים שלאחר חצות – אבל מה הנאה יש בכל אלה כשמישהו מציץ בך ללא הרף בעין מייסרת, מענישה, מאיימת ביום דין? חגית – שיבולת ירוקת עין זו, שהיו לה משושים דקים וארוכים לכל מסתרי לבי – היתה חשה בכך. “ובכן השלך את זה…” היתה מייעצת לי בפיכחונה הקר. כן, נקל לומר כך למי שאינו יודע דוידוב מיהו. לך נתץ פסל הניצב מעליך ומי ישער אילו כוחות גלומים בו, של חסד ושל זעם! מה גם שנרצעת אליו בחתימת ידך.

איש מהוצאת הספרים לא שאל למעשי או למהלך עבודתי. מדי חודש בחודשו, באחד בחודש, הייתי מוצא בתיבת המכתבים מעטפה ובה המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה בידי ד' קרפינוביץ', שאותה הייתי מפקיד בבנק לחשבוני השוטף. איש מהם לא נשה בי; אך דומה שהכול מלבדם היו נושים בי. מיהו שהוליך את הקול? שתיים־שלוש ידיעות קצרות בעיתון שגרמו לי עוגמת נפש כה רבה? (“הסופר יונס, שפרקי ספרו הראשון, ‘גיבור דורנו’, עוררו הד רב בשעתו” – נאמר באחת מהן – “עסוק עתה בכתיבת הרומן השני שלו, שיהיה מבוסס על פרשת חייו של גיבור אחר מגיבורי דורנו, א' דוידון” – כן, דוידון דווקא!) או שמא רעי וידידי עשו כנפיים לשמועה, מי בלגלוג ומי לפי תומו? או אלה שרשמתי מפיהם סיפרו לחבריהם וחבריהם לחבריהם עד שנפוצה הבשורה בכל הארץ? אם כך ואם כך, לא היה עובר שבוע שלא היה מגיע אלי מכתב מפלוני אלמוני, מאי־כאן בעירי ומאי־שם בנידח שביישובים, המביע משאלה להיפגש עמי כדי “לתרום” כמיטב יכולתו או כפי שידו משגת, לחיבורי, מזיכרונותיו, מידיעותיו, מהשגותיו (ועלי להודות: לא טרחתי אפילו לענות על איגרות אלה. בלב גס הייתי קורען ומשליכן, לאחר שדי היה לי במוראם של עשרים ושבעה שמות); ולא היה עובר יום שלא היה עוצרני מישהו לשאול לשלום הספר, או להציע לי –

אני נזכר בצ’צ’יק. בבושת פנים אני נזכר בו.

ערב אחד, בלכתי ל“המרתף”, חשתי צעדים מהירים מאחורי, מישהו נגע בשכמי, ובהפנותי את ראשי ראיתי לפני איש קשיש, נמוך קומה, בעל ראש מתקרח, שחיוך דלוח מציץ בענווה מעיניו הצרות. “אתה הסופר יונס. סלח לי שעיכבתי אותך. צ’צ’יק שמי,” הושיט לי יד קצרה. “צ’צ’יק…” ביקשתי להיזכר. “נו, אינך מכיר אותי בוודאי… שיחקתי פעם בתיאטרון… תשאל, יגידו לך. הייתי רוצה להיפגש איתך. לא עכשיו, כמובן, אני רואה שאתה ממהר…” – “באיזה עניין?” הקשחתי את קולי. (כן, שוב אחד מאלה! – הסתכלתי בו באיבה – שוב תרומה בחפץ לב, מצטנעת, מתנצלת, אך טרדנית ללא נשוא!) “שמעתי שאתה כותב ספר על דוידוב,” התנמך מעט ממבטי. “הייתי רוצה להיפגש איתך. לא אגזול ממך זמן רב.” (להיפטר ממנו, להיפטר בכל מחיר! – לבשתי שריון.) “הבט, מר צ’צ’יק,” הבלגתי ואמרתי, “אם זה בעניין חומר…” – “לא לא, אני יודע שיש לך די והותר,” מיהר להרגיעני, “בעניין אחר. אני מבטיח לך שלא אגזול הרבה זמן. ולא תתחרט. בכל שעה שתקבע לי, בכל מקום.” קבעתי לו מועד בשעת ערב, בבית קפה, ובלבד שיונח לי. אותה “רשעות קטנה” שבי כלפי הנזקקים לי, זו שאהובה הכירה אותה מבשרה, התחילה עושה את שלה: לפגישה לא הלכתי, ולא בלי הנאה ראיתי לעיני, בשוכבי על המיטה בחדרי, קורא בספר בפיזור נפש, את צ’צ’יק זה כשהוא ממתין לי חצי שעה, שעה, ליד שולחן בית הקפה, מעיף מבטים קצרי רוח כלפי הפתח, יוצא אל המדרכה ומחפש אותי כה וכה, שואל את עצמו שמא טעה במועד, במקום… למחרת – הה, בשתיים אחר חצות! – נתקלתי בו בעלותי מן “המרתף”, עומד וממתין ליד הפתח. “אה, מר צ’צ’יק,” כמעט מעדתי במדרגה, “עליך לסלוח לי…” – “אל תתנצל, אל תתנצל,” מיהר להניח את דעתי, “היית עסוק. אני יודע. צריך היית לנסוע בוודאי ו…” – “לא הספקתי להודיע לך, אני מצטער…” – “כן, הבנתי, ובכן – מתי?” הוצאתי את לוח הכיס שלי והחילותי מדפדף בו פנים ואחור, כמחשב את זמני הדחוקים. “אולי מוטב שאבוא לביתך,” תלה בי מבט מלא ציפייה. “אתה גר בדירתו של פולישוק אם אינני טועה.” – “לא, אין זה נוח ביותר,” נבהלתי להניאו ממזימה זו. “אני מבין. בסדר. כל מקום שתקבע.” קבעתי מועד אחר. שוב לא באתי. כעשרה ימים היה עוקב אחרי, אורב לי, תופסני בשעות הבלתי צפויות ביותר, במקומות הבלתי צפויים ביותר. בוש אני למנות את השקרים שבהם תירצתי את היעדרויותי, שעשוהו לסכל, שקרן, או חסר דעה (“הייתי שם, מר צ’צ’יק, אתה לא היית!”; “קבענו בשש, מר צ’צ’יק, לא בשבע!”), ואשר היה מקבלם בהכנעה כשהוא ממהר להצדיק עלי את הדין בעוד שקרי בפי. אך לא היה מפלט מטרדן עיקש זה. לבסוף נעניתי ובאתי לביתו.

“דע לך, מר יונס,” אמר נרגש בהגישו לי כוס תה ורקיקים בחדרו הקטן, הגדוש ספרים, תצלומים, מודעות ישנות של הצגות תיאטרון, “שהכרתי היטב את דוידוב. עבדתי איתו ברטיסבון, ובשנת 28' בגלגול מריצות חול ברחוב שינקין. פעמים רבות נפגשתי איתו. פעם בעלייה לשדה נחום, פעם בגדר הצפון… אבל לא אספר לך על כל זה, אם כי יש לי מה לספר, הרבה. אומר לך רק דבר אחד, שממנו תבין למה רציתי כל כך להיוועד איתך, למה אני רודף אחריך זה שבועות אחדים – ואל תחשוב שאינני יודע שאני לטורח עליך – ולמה כל כך חשוב לי הדבר הזה. ובכן, תדע לך: חלום חיי הוא לשחק את דוידוב.”

צ’צ’יק ישב בקצה הספה המכוסה יריעת פלוסין ירוקה, שחוקה, כששתי ידיו דבוקות בשוליה, כנאחז בה לבל ייפול. עיניו המימיות מרוטות הריסים, ניבטו בי מאשנביהן, ודומה היה כאילו דמעות עכורות צפות בהן.

“חלום חיי, מר יונס. כן,” ניענע בראשו, “אתה איש צעיר ואינך מכיר אותי, ואולי גם לא תבין זאת. אבל כשנודע לי שאתה כותב את הספר על אברשה דוידוב – פה,” הניח ידו על לבו, “הלב הזה התחיל לבעור. יש דבר כזה בחיים, מר יונס! הנשמה כבר אפר כאילו, שנים רבות אפר, ופתאום – ניצוץ אחד מתלקח! ציפור הנפש נהפכת לציפור אש…”

הצצתי בו, ראיתי ניצוץ זעיר בעיניו הצרות, והשפלתי מבטי מפניו.

“כן,” אמר, “אתה מסתכל בי וחושב: מי הוא צ''צ’יק זה? מי הוא? מי מכיר אותו? מי יודע? גרוטאה! מי שם לב לגרוטאות בצד הדרך? ולמי אכפת חלום של גרוטאה? אבל… אתה סופר, מר יונס! אתה, אם אפשר לומר כך, עוסק בענייני נפשות! אתה מבין מה זה כשפתאום מתעורר באדם זיק של תקווה גדולה…”

עיניו של צ’צ’יק נאחזו בי ולא הרפו. לאחר שרטט משפטו הקטוע רגע ממושך באוויר, קם מעל הספה, תפס בזרועי והקימני מן הכיסא.

“תראה,” נשא את ידו אל התצלומים שעל הקיר, “זה מנשף שלום עליכם, מ’שודדי כתריאליבקה‘, וזה אני, בתור שודד ג’, תפקיד קטן אבל מלא טמפרמנט. וכאן מה שאתה רואה כאן, זה מ’הדייגים‘, אני בתור קפס, מנהל החשבונות. דייגי הכפר באים לרצוח את בוס לאחר שטבעה הספינה, ואני עוצר אותם בגופי. כאן אני הכרוז ב’ירמיהו’ של צווייג… ‘קומה, עם ישראל!’” נשא קולו פתאום והרים ידו כמנופף חרב, “התאזר עוז ואל תחת, כי לעולם תקום ירושלים! אל הנשק!”

את “אל הנשק!” השמיע בקול אדיר והשתתק לרגע עד שיגווע ההד. אחר הסב אותי אל הקיר שמנגד, למול תצלום של במה שכמה קוביות עץ גדולות היו סדורות עליה ומעין פירמידה בירכתיה.

“וכאן,” הראה על דמות אדם עטוף גלימה עתיקה שניצב בראש הפירמידה, “אני לבדי על הבמה. לבדי. המלאך ב’יעקב ורחל'. המסך עולה, ואני עומד על האבן שלרגליה ישן יעקב. החלפתי אז את השחקן הקבוע ואחרי ההצגה ניגש אלי שיינבוים המנוח ואמר לי – אני זוכר זאת כמו היום הזה – ‘צ’צ’יק, העלית את כולנו בסולם השמימה.’ במילים אלה. ואילו התבקשתי לשחק את התפקיד הערב הזה – הייתי עולה על הבמה ואומר את כל הטקסט ללא הכנה. הכול מונח אצלי פה, בלב. ‘מה לך ומי לך פה?’ שואל יעקב, ואני עונה: ‘לקחת את נפשך באתי!’ – 'מי שלחך הלום? – ‘מי שברא את השמים ואת הארץ!’ – ‘לא אמות כי אחיה, העלה מפה!’ – ‘יעקב, יעקב, נשמת כל חי בידי הופקדה!’ זהו האפילוג. ומה שאתה רואה פה,” הפנה אותי אל תצלום אחר, של חדר דל כחדרו של פולישוק, “זה נשף סאטירי של ‘הקומקום’ ואני בתפקיד המשורר, בסקטש נחמד מאוד של אביגדור המאירי. אגב, הצגנו זאת בכפר סבא, ודוידוב ראה אותי בזה. אבל עכשיו,” אמר בהדרת קול כמו לקראת הפתעה ששמרה לאחרונה, "בוא תראה משהו אחר – "

על הקיר השלישי, בין שתי מודעות של התא"י, תלוי היה תצלום שבו נראה צ’צ’יק יושב על כיסא מלכות, זקנו פרוע, קמטים עמוקים חרוצים במצחו, זרועותיו שמוטות לו על ברכיו, וכל מראהו יגון. רגע ממושך עמד והביט יחד עמי בתמונה כשידיו שלובות לו לפניו, ולבסוף שאל:

“מי זה, לדעתך?”

“אתה, אם אינני טועה.”

“אני! כמובן אני – אבל באיזה תפקיד?”

“דויד המלך?”

“ליר!” נוצצו עיניו. “המלך ליר! 'הך, רוח, בקע את לחייך, שפוך חמתך, הך! שפוך זרמיך, סופותיך, עד תטביע מגדלינו, תציף השבשבות! הו, ברקי אש זוהרים, מהירים כמחשבת איש, רצי חלוץ של רעמים בוקעי אלון, חרכו את שיבתי! הו, אתה, רעם מרעיד כול, מחץ את כדורו של העולם! נפץ צורות הטבע, השמד מיד כל זרע המוליד כפויי טובה!”

צ’צ’יק טילטל את ידיו וראשו בהשמיעו זאת, וכל החדר היה לו במה. אחד משישים של הוד מלכות נאצל מפניו שעורן קרן. הוא צנח אל הספה, מתנשם, ולאחר שנרגע, אמר:

“את זה הצגנו בסטודיו בירושלים. איך קיבל אותי הקהל לא אספר לך. אומר לך רק שלאחת ההצגות בא סר רונלד סורס, אדם שינק את שייקספיר עם חלב אמו, נכנס אל מאחורי הקלעים ו… את לחיצת היד ההיא לא אשכח. מרשה אני לומר על עצמי, מר יונס, בכל הענווה, שנתתי פירוש חדש לליר, שונה מכל מה שהיה מקובל… שאלת את עצמך פעם,” הרכין עצמו אלי, “מדוע נטרפת דעתו? מפני שבנותיו ורעיו בגדו בו? לא! המלכים הכירו היטב את הבגידה – כל המלכים, בכל הזמנים! נבגדו על ידי נשותיהם, בניהם, בנותיהם, שריהם ועבדיהם. בזה אין כל חדש. נושא הטרגדיה של שייקספיר הוא אחר, הרבה יותר אוניברסלי! טרגדיה, לא של מלך דווקא, אלא של כל אדם – שהזִקנה דוחקת אותו אל שולי החיים בעודו בחיים! הטרגדיה של אדם הרואה איך הוא מודח, מולעג, מסולק, יורשים אותו בחייו, הוא נעשה כלי אין חפץ בו – שעה שהוא מרגיש כי עוד כוחו עמו! זהו מה שמטרף את הדעת! הטירוף הוא מחאה, מבין אתה? מחאה נגד הגורל! כך צריך לשחק את ליר! להרגיש שזה אתה, הגורל הצפוי לך ביום מן הימים ושכבר עכשיו הוא אורב לך בתוכך פנימה, ושאינך יכול לעשות שום דבר נגדו, שום דבר!”

“ידידי,” טפח צ’צ’יק על שתי ברכיו והרכין עצמו קדימה, “מי ששיחק את ליר, יכול לשחק גם את דוידוב!”

עיניו נעצו אותי. ציפו למענה.

“אני כותב רק ביוגרפיה, מה צ’צ’יק, וגם זו אינה כתובה עדיין.”

“יודע, יודע,” אמר כמי שציפה לתשובה זו, “אבל… אינך חש איזו דרמה מקופלת בחיי האיש הזה? איזה נושא גדול צפון כאן למחזה? אולי המחזה הישראלי האמיתי הראשון שייכתב? חשוב רגע איזו דמות היא זו! איזה מאבקים פנימיים! איזה סתירות! הרומנטיקן – ואיש החובה! האיש החולם, המתגעגע בלבו לעניינים שברוח – והאיש המדכא כל זה בכוח בקרבו… וחיי המשפחה… האישה, הבן שנהרג, הבת שיצאה לתרבות רעה! איזה חומר דרמטי! הלוא אלמלא היה קיים איש כדוידוב – מוכרח היה איזה סופר להמציא אותו כגיבור של מחזה!”

“אני חי אותו, מר יונס,” הניח צ’צ’יק ידו על לוח לבו. “אני מרגיש אותו, אני מכיר כל תנועה שלו, כל הגה. ואל תחשוב שאני בא אליך בידיים ריקות. לא. ימים ולילות אני הוגה בזה, ימים ולילות. תוכנית שלמה יש לי כבר. לכל הפרטים. אתה, אתה רק צריך לשבת ולכתוב.”

וכאן פרש לפני את תוכניתו, מיוסדת על שש אפיזודות מחיי דוידוב, שכולן מתרחשות בין ארבעה כותלי חדר, המשנה את צורותיו לפי המקום והזמן: ראשונה בביתו ברוסיה (פרֵדה טרגית מאהובה גויה, ערב עלותו ארצה); שנייה – בצריף ליד מעיין חרוד, עם עזיבתו את הגדוד; שלישית – בצריפו בכפר סבא (ומריבה מרה בינו לבין אשתו, בהודיעו על יציאתו לים המלח); רביעית – במפקדת ההגנה בתל אביב, שעה שדוחים את התנדבותו לצנוח לשטח הכיבוש; חמישית – בעמדה בהרי ירושלים, כשמודיעים לו על מות בנו; שישית – בבית חולים בבאר שבע, שעה לפני מותו.

“חתך של תקופה שלמה!” חתך צ’צ’יק את האוויר בידו. "תקופה גדולה, נהדרת, בפריזמה של חיי אדם אחד, שצעד כביכול בצד הדרך, אבל צעד חלוץ לאורך כל הדרך! זהו הוויזיון שלי!… ואם אתה שואל מי יגשים אותו, מי יהיו המבצעים – "

הוא נדבר כבר עם שישה שחקנים, ארבעה ותיקים ושניים צעירים, שהביעו נכונותם להקים להקה במיוחד למטרה זו. מצפים הם רק לי, שאכתוב את המחזה ואמסור אותו לרשותם.

“ידידי,” אמר, “דוידוב הוא תפקיד חיי! לא אוותר עליו! ולא אניח לך! ואל תראה אותי שאני, ככה, נמוך, מתקרח לא עליך, ואין כל דמיון חיצוני ביני ובינו. לא זה מה שעושה את התפקיד. גם גאריק הגדול קטן היה, ואפילו מכוער, אבל כששיחק את המלט, את ליר, את מקבת – ראשו נגע בשמים! תפקיד מצמיח כנפיים לשחקן! מחולל בו נסים! כשאני אשחק את דוידוב – אחיה אותו בכל הנפש והמאוד, מתוך הרגשת שליחות, מתוך הכרה עמוקה שזוהי בשורה חדשה לדור שאבד לו כל חזון!”

על כל הסברַי – שלא אוכל אפילו לחשוב על כך לפני שאשלים את צבירת החומר, לפני שאכתוב את הספר עצמו, שיש לי התחייבויות שעלי למלאן, שאין לי כל ניסיון בכתיבת מחזה – הגיב צ’צ’יק במנוד ראש של ביטול: “רק תתחיל ותראה איך הגל יישא אותך על גבו, לא תוכל להפסיק, לא תוכל להרהר בשום דבר אחר… עשה זאת תוך כדי כתיבת הספר, בד בבד תעשה זאת, נעזור וניעזר זה בזה…”

אוזניו היו אטומות לסירובַי. קצתם קיבל כגינוני ענווה, קצתם כהיסוסים של מי שאינו בוטח בכוחו. בהוסיפו להפציר בי ולעודדני שלה צרור מפתחות מכיסו, פירטט בו למצוא את המפתח הדרוש לו, ניגש אל השולחן, פתח מגירה, הוציא מתוכה מעטפה נפוחה, ובהושיטו לי אותה אמר:

“תרשה לי, מר יונס, רק בתור מקדמה… סכום לא גדול… חמש מאות… רק כדי שתוכל להתחיל…”

התנערתי מכיסאי ודחיתי את ידו המושטת. “שום כסף לא אקבל,” הודעתי. “אין מה לדבר. אם אעשה פעם את העבודה…”

“אתה מעליב אותי, מר יונס,” ליכסן אלי מבט דקור מלמטה למעלה, כשידו עודה מושטת אלי. “האמן לי שאני עושה זאת…”

עברתי על פניו ופניתי לעבר הדלת: “לא אקבל דבר. ועל המחזה נדבר במועד מאוחר יותר. נראה.”

“אתה מבטיח!” קרא אחרי ברדתי במדרגות הבית. “זכור שאני מחכה לך… זכור…”

לאחר כמה ימים הגיעה אלי המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה על ידיו. לא הלכתי לפרוע אותה, אך גם לא החזרתי אותה. עודה שמורה אצלי. במגירה. זה למעלה משנה.


 

יג    🔗

היום התקיימה ישיבת בית המשפט. ארכה עשר דקות בלבד. פרקליטי הודיע שמזכיר הכבוד של אגודת הסופרים לא יכול להופיע מחמת מחלה. עורך הדין עברת העיר על כך, בחיוך דק על שפתיו, שהוא מקווה כי “כוח עליון” לא ירתק את הסופר הנכבד זמן רב מדי למיטתו. פרקליטי מחה נגד זלזול גס זה בכבודו של סופר דגול ודרש למחוק הערה זו מן הפרוטוקול. ההערה נמחקה. הישיבה הבאה תתקיים בעוד שבועיים.


 

יד    🔗

עלי להמשיך בסיפור קורות הספר שלא נכתב, שלא ייכתב עוד. אלא שאיני יכול לפסוח על אותו מקרה עגום שאירע באותו פרק זמן – כלומר, שבועות אחדים לאחר פגישתי עם מנחם שוייג, כשבועיים לפני פגישתי עם רודי אפרת – באורי גרבוביצקי, “הגנרל”.

“הגנרל” (תואר שהוענק לו – מעין מדליון זהב על מלבושו הבלוי של אביון – כיוון שסיפר פעם כי אביו היה קצין גבוה בצבא האדום, לאחר שנמלטו, הוא ומשפחתו, מפולין לרוסיה) הסתופף בצלה של החבורה כשרך בצִלם של אילנות. יושב היה בצד השולחן, מכונס בתוך איבריו הצנומים, כמחמת צינה, ספק מקשיב למדובר ספק מנמנם, ורק כשהיה נקדימון מביע משאלה כלשהי (או אף לפני כן, כשהיה מחפש בעיניו משהו, או מבקש לקרוא למישהו) – היה מתנער ואץ לעשות את רצונו. נכון היה לשמשו תמיד, להביא את המלחייה אל שולחנו, את הבקבוק אל כוסו, לתמוך בו כשהוא מתנודד, להובילו לביתו כשהוא שתוי, להתקוטט עם כל מי שהעז לפגוע בו. נקדימון זילזל בו יותר מבכל מעריציו, מין זלזול פטרוני של אדון בחביב משרתיו, ובהנאה מיוחדת היה מכריז בקול, לצורך ושלא לצורך: “הגנרל!” או מלגלג על מלאכתו העלובה, זו של זבן בבית מסחר לספרים: “גנרל! זבן שכמוך! למה זינך בראשך כשמצביא נועז זינו לירכו! זרוק את הספר ואחוז בסיף, גנרל!” “הגנרל”, כאילו חביבה עליו צליפת שוט מידי השליט, היה מחייך בענווה כשהכול צוחקים.

שיריו, שהיו מופיעים לעתים רחוקות בעמודיהם האחרונים של ירחון ושבועון, כעין שכחה ופאה, היו נדונים לשתיקה. איש לא היה מדבר בהם בפניו, כדי לא לצערו, ושלא בפניו – משום המוסכם, שאין הם ראויים לכך. כתובים היו נוסח ישן – גלויים, רגשניים, עתים ספוגי דם, עתים כרישומי עיפרון דקים של נופי סתיו מבית ילדותו בפולין, בכפר קטן עם אווזים ליד נחל, גגות חציר (“גדר דחויה, שלולית של עננים / פני מהבהבים כנר לאור היום / רגלי היחפות פצועות מאבנים / בורחות מצל גופי כהד בסוף חלום”). כשהיה שתוי לשוכרה היה שוקע במרה שחורה, פרוש בקרן זווית, ראשו שמוט על חזו הנפול, עיניו עצומות בחוזקה, פניו המעונות מצומצמות סביב מזוזת הקמטים שבמצחו, כמי שמתאמץ להקשיב לאיזה קול רחוק. ערב אחד נכנסו ל“מרתף” שני זמרי רחוב, דחלילים לבושי בלויים, והחלו לשיר שירים יידיים נושנים, כשאחד מהם מלווה את רעהו בכינור צרוד כחרס. לאחר שניים־שלושה שירים שהרקידו רפאים במרתף, פנה גומפל למלצר שיסלק אוותם סוף סוף: “אין לנו הומור בשביל חתונות מתים פולניות!”: פתאום, כנשוך עקב, קפץ “הגנרל” ממקומו וסמוק חֵמה, קרא: “למה לסלק? למה?” נקדימון נתן בו מבט קפוא ואמר לאט לאט, בשקט: “מה קרה, גנרל? פגעו בכבוד מולדתך?” “הגנרל”, נדהם, פתח לומר משהו, אך מיד התיישב ונצמת למקומו. “קח כוסית, שתה!” העביר לו נקדימון כוסית לאחר שיצאו השניים. “הגנרל” ישב מכווץ במקומו ולא זע. “שתה, אמרתי!” פקד נקדימון. “לחיי יהדות פולין!” הרים את כוסו. “הגנרל” הציץ בו רגע מעיניו המושפלות, וחיוך מר דעך על פניו. “אל תחשוב שאני ציני כל כך,” אמר נקדימון בקול דק, מתמשך. “אני רק שונא הפגנת מומים, זה הכל!” “הגנרל” לא נגע בכוסית שהוגשה לו, אך לאחר מכן מזג לעצמן ושתה לאט והרבה, כוסית אחר כוסית. אחר חצות, כשהכל הלכו ו“המרתף” התרוקן, נשאר במקומו, מכורבל בפינה, עצום עיניים, כאוחז את לבו באגרופו. “בוא, בוא, מאוחר,” ניסיתי להקימו. פקח עיניו אלי, הסתכל בי הרבה, וכאילו גילה בי ידיד, אמר: “שב, שב.” שוב עצם את עיניו, הצטמרר, ולאחר רגעים ארוכים פקחן ואמר: “מה הם מבינים, יונס? הם לא מבינים כלום! הם לא מאמינים ב… בשום דבר! שום דבר, שום דבר… אפסים, אפסים… הם לא יהודים בכלל!” חזר ושקע בקהות חושים. ומשהתעורר, גימגם: “למה אתה חושב אני… מתר־פס בפני נקדימון, מה?… מפני שאני… נוד… נוד… ססרוח… מפני שהוא נולד פה, אז… אני… חושב שהוא יותר פיקח ממני… שכל הארץ אצלו בכיס… רכוש פרטי…” גיחך, כאילו נד לעצמו. לפתע הצטווח עד שהזדעזע חלל "המרתף הריק: “הארץ שלו? טינופת הארץ אם הארץ שלו! מה הוא יודע בכלל? מה הוא ראה בחייו? באיזו זכות הוא אדון כאן? הוא משחית את הארץ עם הפיקחות שלו! בושה להאמין במשהו? בושה להיות גלוי? בושה להיות עצוב? מי שיש לו לשון חדה יותר – זה נעשה לך מלך! מלך! שמע,” תפס בכוח בחולצתי ופניו התעוו כשל מי שעומד לפרוץ בבכי, “הם משוררים? הם סופרים? הם לא מאמינים! ראית פעם דמעות בעיניים של אחד מהם? שום דבר לא יכול לעורר בהם דמעות… שום דבר… כשברחנו מהכפר שלנו, שם, ברגל… איזה מאתיים קילומטר… בשלג… הייתי בן שבע… כן, בן שבע…” לשונו הסתבכה. לא מצאה מילים. שפתיו נעו ללא קול. “אה, מה זה חשוב…” שמט את גופו אל הקיר ועצם את עיניו. פניו היו עתה נינוחות, ללא קמט, כשל ילד חולם. רגעים אחדים ישב כך, כנרדם, וכשפקח שוב את עיניו, פצה את פיו בשיר, בקול כה רך ונוגה, כבא ממרחק, עד כי צמרמורת אחזה בכל גופי: “געלאזן די מאמע אליין אין דער היים, אין הייזל פערלאטאעט מיט טרויער אוּן ליים…”4 לעצמו שר, כמתעטף בתפילה, והכוסיות הריקות נצצו על השולחן, והמלצר התייצב מנגד ליד הקיר והקשיב בעיניים לחות. פתאום הפסיק, באמצע חרוז, ראשו צנח אל חזו והתכרבל כאחוז צינה.

משהופיע ספר שיריו, “עקבות באפר”, פסק מלבוא ל“המרתף”. ערב אחד חשנו בחסרונו ושאלנו זה את זה היכן “הגנרל”. לביאה היתה זו שאמרה: “לא יפה. אדם מוציא ספר, ספר ראשון, ואפילו לא שותים לכבודו… בכל זאת, זה חג בשבילו.” – “לשתות אפשר,” אמר גומפל, “השאלה היא רק מה נאמר.” – “אפשר לומר משהו, גומפל,” פרחו שושנים בלחייה של לביאה, “אם יש רצון טוב, אפשר. אחרי הכל – יש לו כמה שירים לא רעים כל כך…” – “אומר לך את האמת,” התוודתה אסנת, “אני פשוט מפחדת להיפגש איתו. קיבלתי ממנו ספר עם הקדשה, אפילו הטריח את עצמו להביא אותו אלי הביתה, ו… פשוט אין לי מילה טובה בשבילו. לא נעים לי. כל פעם שאני רואה אותו ברחוב, אני בורחת אל המדרכה השנייה…” – “תמיד אפשר למצוא מילה טובה,” פסקה לביאה פסוק. “שוב פילנתרופיה!” נשא גומפל את ידיו. “הספר הוא רע! אפיגוני, אנמי, מעורר רחמים, נקודה. מי שחורז היום ‘מים’ עם ‘שמים’, הוא מסכן, זה הכול. תכניסי פעם לראשך שאנחנו לא חברה לגמילות חסדים, ושיש לשים גבול ברור בין סימפתיה אישית להערכה אמנותית כנה! ידיד הוא אפלטון – אך ידידה גדולה יותר היא האמת! באופן אישי אני מחבב אותו בדיוק כמוך. אני מוכן להלין אותו בחדרי, להאכיל אותו, לנחם אותו על כל סבלותיו. אבל מה זה שייך לספרות? למה לעשות שקר בנפשנו?” היה זה נקדימון, כמובן, שהכריע בדבר. “מחר בערב”, הודיע, “מביאים הנה את ‘הגנרל’ ועושים לו מסיבה, אני הפותח, אביתר שני, הוכברג שלישי. בלי גומפל. יש לו מספיק שקר בנפשו.”

כשהיינו מסובים כבר כולנו, החבורה על ספיחיה וסרחיה, כעשרים במספר, אורי עדיין לא נראה. שניים התנדבו להביאו במונית מביתו ולאחר כחצי שעה חזרו כשהם גוררים אותו בכוח פנימה. מיד לכשהופיע הכריז נקדימון: “הגנרל!” וכולנו קמנו כאיש אחד ושרנו בעוז את שיר גדודי בודיוני היוצאים לקרב. “הגנרל” הושב בעל כורחו בראש השולחן (מנסה להימלט, נאבק, משלים לבסוף עם מר גורלו כשהוא אונס חיוך על שפתיו), ולאחר עוד שירי קרב אחדים, מהם רוסיים מהם פלמ"חיים, קם נקדימון, שהיה שתוי עוד מראשית הערב, ונשא את דברו:

“רבותי,” פתח, “קראתי את ספרו של אורי גרבו… גרבו־ויסקי…”

צחוק גדול התגלגל בחלל החם. פניו של נקדימון נשארו קפואות. הוא המתין עד שישתתקו הכול והמשיך:

“קראתי את ‘עקבות באפר’ מן הדף הראשון ועד… כן, עד האחרון… ואני מכריז בזה, שזהו… ספר השירים החזק ביותר שקראתי מזה… מזה… שנתיים! אני נרגש, מזועזע, נפ־עם! יש בו אמת! יושר! כנות! אין בו ש… שורה אחת של שששקר!… הוא אותנטי, רבותי! וכשאני אומר אותנטי… תסירו החיוכים הטיפשיים האלה מהפנים הליטרטיות שלכם!” צעק בחֵמה “מה אתה מחייך שם כמו מסורס שדיגדגו אותו, חרזן עלוב שכמוך!” קרא כלפי אלירז. “אילו שיר־בטת שורה אחת בחייך כמו… שש השורות של… ‘בלילה ההוא בששלג’, הייתי יוצק ששמן על ראשך, אלי־ח־רז!” שתיקת מבוכה השתררה. נקדימון השפיל את קולו כדי קדרות: “אני רוצה לקרוא לפניכם את… שש השורות האלה.” וקרא מאוב בטנו:

בלילה ההוא בשלג

כרובים רכבו על כתפַי

קול אמי קפא בפלג

ולעיני עמדו כל סופַי.


נשרו הכרובים בדרך

נותרתי עריר מנופַי.

“זוהי פנינה, רבותי!” אמר בשקט. “פנינה קפואה שאוצרת בתוכה… מצולות של מוות! כן! מצולות של מוות!… יש בינינו אחד – אחד אני שואל! – ש… שיכול להפיק יופי גנוז מרגע אחד של אימה כמו… בשש השורות האלה? לא בַּשורות, רבותי! בשתיקות שביניהן! בשתיקה הנוראה ש… ש… שבסופן!… מי?… אילו אביתר, או אבנר, או הוכברג, מסוגלים היו לשתוק שתיקות כאלה – הם היו משוררים גדולים, אני אומר!… כבוד לגנרל!” הרים את קולו. “זהו ספר שירה ש… שמעט להגיד שהוא שירה!… דם הנפש! דמעות שקפאו לפנינים! שותת אמת! בתוך ים הציניות שכולנו משכ…שכים בו…”

חגית, שישבה לצדי, נטולה מפית נייר מן השולחן ורשמה: “אתה לא חושב שזו התעללות?” רשמתי: “אולי הוא באמת חושב כך.” רשמה: “אתה לא מכיר את נ'. הוא מסוגל להאמין לעצמו גם כשהוא משקר.” – “אולי,” רשמתי. “והגנרל מרגיש בזה,” רשמה. “הגנרל” ישב בראש שחוח ובזרועות שלובות על חזו ולא נשא את עיניו מטבורו אף לרגע.

“הגנרל!” נשא נקדימון את כוסו לאחר שלשונו התלבטה בין סבכי “אמת” ו“כנות”. “אני מרים את כוסי לספר השירה המסעיר ביותר, המזעזע ביותר, שהופיע ב… בעשור האחרון… לספר שהוא מעבר לשירה… שהוא… עצם החיים! לחיים!”

אביתר סירב לדבר. הפצירו בו ולא אבה. חיוך כאוב קינן בחביון זקנו השחור, כציפור פצועה בסבכי שיח. לא הועילו הלחישות, הרמזים, רוגזה העצור של לביאה שדחקה בו בנזיפה מלוחשת, גם לא גערתו הקולנית של נקדימון: “ולי זה היה קל – אתה חושב? דבר! תשתוק כשאתה כותב! עכשיו – דבר!”

יוחנן הוכברג קם מעצמו. עמד זקוף, מאובן, פניו מסכה חיוורת של התרגשות כבושה, והמתין עד שיהיה השקט מוחלט.

“חברים,” אמר, “לא אומר שבחים. שבחים קשים לאומר וקשים לשומע. אספר רק על ערב אחד, לפני כשבועיים, כשאורי הביא לי את ספרו. הוא עלה לביתי, דפק על הדלת, וכשפתחתי לו הושיט יד מבעד לפתח, תחב ספר לידי – לא ידעתי מהו – וברח. קראתי לו שיעלה וייכנס לכמה רגעים לפחות… לא. הוא כבר היה ברחוב. אחר כך נסגרתי בחדרי והתייחדתי עם הספר, קראתי דף ראשון, דף שני…”

יוחנן הוכברג סיפר איך בקוראו שיר אחר שיר, דומה היה לו כאילו אופפים אותו זיכרונות “מלפני היות”, כמו בחלומות שאדם חולם ובהתעוררו דומה לו כי הדברים התרחשו בו אי־פעם והחלום הוא חזרה. סיפר כי הגיע ארצה בהיותו בן שנתיים ודבר לא זכור לו מארץ הולדתו, ופעולתם של השירים עליו היתה כעירוי של חוויות שצללו לחשכה. אחר כך אמר שאין לו כלים לבחינת שיר, אבל יש לו אוזן לשמיעת ניגון. כאן שמע ניגון יחיד, ו“כל מקום שיש בו ניגון יחיד ולא ניגון במקהלה – הרי זו שירה”. אחר כך דיבר על הפשטות בשירה ועל “אותה סגולה שכה מזלזלים בה היום – הצניעות”?

“Hear! Hear” שיסע אותו נקדימון. “כ… כל בחורה שאין לה במה להתגנדר… מתגנדרת במה?… בצניעות!”

הכול השתיקו אותו. חיוורונו של יוחנן הוכברג הקריש את פניו. שוב המתין עד שתהיה דממה.

“אינני מכיר שירה גדולה,” המשיך לאחר שנשם עמוק, “שאין בה התנצלות מעדיים, כיבוש מסוים של היכולת, הכישרון, הצטנעות של המשורר מאחורי המילים, כדי להניח להן…”

“שב, הוכברג! שב!” ניפנף נקדימון בשתי ידיו לעומתו. “אתה מדבר שטויות! שקרים… שקרים מוסכמים של הדיוטות!… תראה לי משורר אחד גדול ש… שהיה… צנוע!”

האיפוק שבחיוורון פניו של הוכברג הסגיר איבה העשויה להתפרץ בכל רגע. אף על פי כן הבליג והמשיך בשלו. משהגיע למשפט על העצב בשיריו של אורי גרבוביצקי שיסעו נקדימון בשלישית:

“את מי מענייו עצב?” צעק כשהוא מלגלג את קולו. “מי רוצה לראות מוגלה נשפכת לך…”

הוכברג תפס את הכוסית שלידו והתיז את המשקה בפניו של נקדימון. “טינופת,” רעדו שפתיו. הלה התרומם ממקומו, גרף בידיו את כל הכוסיות והבקבוקים שעל השולחן וניפצם ארצה בהגיחו לאחוז בגרון אויבו. במהומה שקמה, כשהמלצר, הטבחית ובעל הבית נזעקים ומאיימים במשטרה, ניגש “הגנרל” אל נקדימון מאחוריו, תפסו בזרועו בחוזקה וגררו לעבר הפתח. בדרכם החוצה יכולנו עוד לשמוע את קולו השיכור של נקדימון: “עצב הוא אומר… אז מה אם יש עצב?… מי שכואב לו…”

מאותו ערב – נעלם. איש לא ראה אותו, איש לא שמע עליו. רק כמה חודשים לאחר זאת סיפר שאול נון שראה אותו באילת, עובד בבניין, טפסן. אמר לו שלום – והלה לא ענה. החזיר פניו ממנו והמשיך בעבודתו. “סוף סוף עושה משהו חיובי!” אמר נקדימון מששמע זאת, “בונה את הארץ!”


 

טו    🔗

אני מגיע לפרשת נילי, שהשתרבבה בטעות כביכול, שלא בדרך הטבע, לפרשת דוידוב. רעד חולף בי היום כשאני נזכר שרק יד המקרה היתה זו שהעלתה אותי על שדה מוקשים זה; שהרי לא היה זה הכרח כלל שאפגש עם רודי אפרת: שני שמות שהיו ברשימתי – הוא ואלי רוזנברג – שניים שהיו אמורים לספר לי על תקופת ים המלח של דוידוב, והברֵרה היתה בידי. לחצתי על “הפעמון השמאלי” אפוא. בחרתי ברודי. לא זו בלבד, אלא גם לאחר שעמד השטן על דרכי והזהיר: סכנה! סכנה! – דפקתי באתוני הכה ודפוק והעלמתי עיני ממנו. מין עקשנות נכנסה בי, למצוא את רודי זה, אף שהסתתר ממני כביכול, התחפש כביכול. כך יקרה שאיזה יצר סומא כופה צעדיו של אדם ששבע דרכים פתוחות לפניו, דווקא אל המשעול הצר שבו אורב לו השטן.

“רודי פרוידנטל. עבד עם ד' בים המלח משנת 34' עד 36' (המען לא ידוע)” – כך כתוב היה ברשימה שבידי. אברהם שי ידע לומר לי רק זאת, שרודי היה חבר קיבוץ ל' משנת 39' ואילך, אך לא היה בטוח אם עודנו שם. על שני מכתבי לקיבוץ לא קיבלתי כל תשובה. (זכור לי איך ישבתי בערב ליד השולחן, הרשימה לפנַי, ואני נועץ עם עצמי: שמא אלי רוזנברג בכל זאת? – לא, פרוידנטל! מצוא אמצא אותו!) עמדתי ונסעתי לאותו קיבוץ. אברר במקום, אמרתי. היה זה ימים אחדים לאחר המקרה עם אורי גרבוביצקי. מחנק עמד ב“המרתף”. מסע לגליל היה בו… כן, זקוק הייתי למעט אוויר צח.

הגעתי שמה אחר השקיעה, עם אבק דרך מתנשא ושלווה רחבה הפרושה כרדיד על פני עמק החולה, בין הרים להרים. מיד עם רדתי מן האוטובוס נאמר לי שהאיש עזב את הקיבוץ לפני כעשר שנים ואין יודעים היכן הוא עתה. היה עלי להישאר אפוא ללון במקום. לא הצטערתי. בחדר האוכל היתה אותה המולה חגיגית של סעודת ערב שלאחר עבודה, שהכרתיה מימים רחוקים, עם אותן התרוצצויות למצוא שמן לסלט, חומץ, ראש בצל, או את הגזבר; עם אותן התלוצצויות מצלחת לצלחת, משולחן לשולחן, ואותה חריצות של המגישות בהעבירן את קדֵרות הדייסה המהבילה ואת קלחות המרק, בעגלות האוכל הבדיליות. בחוץ – היה הלילה מכוכב, ספירי, שוקק קרקורי צפרדעים מאי־שם, ורוח חמימה נשאה ריחות נענע מן הוואדי וזיכרונות של טיולי נעורים בהרים. המזכיר, בלוותו אותי אל החדר שבו אלוּן, יעץ לי לנסות את מזלי בשבי ציון, שם, עד כמה שידוע לו, התגורר רודי פרוידנטל לאחר עזיבתו, שנה, או שנתיים, או שלוש, כשעבד בתחנת הניסיונות ליד עכו. אורות קטנים ריצדו בעמק כגחליליות על פני אגם אפל, והיבהבו מתוך חומת הצללים שמנגד, כצפים על בלימה. מועקה לחצה בחזי, ולא ידעתי על מה. המזכיר פתח את דלת החדר והדליק אור. “שם אשתך אהובה, לא?” הניח זוג סדינים מעומלנים על המיטה.

זכור לי אותו רגע סחרחר, כשהיה על לשוני לומר “כן” – לא מתוך התחמקות מן האמת, אלא משום שהאמת התבלבלה עלי, ודומה היה לי כי אמנם כן, והתערבבו לי – אולי משום שינוי מקום – פרשיות וזמנים, ולא ידעתי היכן אני עומד בסדר השנים ומה אירע בי, ובכלל… “אתה מכיר אותה?” אמרתי. “את גיסתך, גאולה, אני מכיר,” אמר. “שכנים. נפגשים לפעמים.” כשיצא, היתה מין דממה צוננת של חדר זר, בודד, כאילו לבדו הוא בשממה של לילה. למראשות המיטה היתה כוננית ספרים. הוצאתי “חיים” של מופסאן וקראתי כמה דפים עד הירדמי.

בבוקר היה עמק החולה ירוק, צלול, רחוץ טללים, וההרים קרובים וברורים ומעורטלים. שוב עברה בי איזו סחרחורת של ערבוב זמנים, וחזרה אל ימים אחרים, שאיני יודע אם בי הם או לא היו מעולם. בשבתי באוטובוס החוצה שדות זרועי אבנים, מתקרב לחומת הרים, מתרחק ממנה, עולה ומשקיף על מראות מצוחצחות של ברֵכות, מטפס בכבדות בכביש מתפתל, שאלתי את עצמי למה אני רודף אחר אותו רודי פרוידנטל, מיהו, מה לי ולו, ואיזו שטות היא…

עשיתי את כל הדרך הארוכה מקיבוץ ל' לצפת, מצפת לעכו, מעכו לשבי ציון. כבר היתה שעת אחר הצהריים כשנחתתי שם, יישוב מנוכר. כמה עוברי רחוב לא ידעו מיהו רודי פרוידנטל, לא שמעו את שמו. במסעדה אמרו, כן היה פעם כזה, זה שנים שאיננו, אוכל לשאול את אשתו לשעבר, מרגה עמיר, היא יודעת בוודאי. כיתתי רגלי עד קצה המושב. נביחות בולדוג קידמוני בפותחי את שער החצר. הקשתי בטבעת נחושת על דלת האורן המצוחצחת. אשה צנומה, רעת פנים, ניצבה על הסף. “כן?” אמרה בחשד. שאלתי אם יודעת היא איפה אפשר למצוא את רודי פרוידנטל, דרוש הוא לעניין חשוב. מדדה אותי במבט עוין: “איננו כאן,” אמרה כבר לסגור את הדלת בפני, אולי בכל זאת, אולי תוכל לומר היכן הוא מתגורר עכשיו, באתי במיוחד, העניין חשוב ביותר… “אינני יודעת, אולי במכון ויצמן,” אמרה באיבה. נביחות הכלב רידפו אותי מן החצר אל הרחוב. הה, את כל הארץ אעבור ברגלי למצוא את רודי זה שאיני יודע מיהו…

למחרת טילפנתי למכון ויצמן. “רודי פרוידנטל?” ענה קול אישה, “אין אצלנו כזה.” אמרתי שאני מדבר משמו של אברהם שי, ממשרד הביטחון, והעניין דחוף ביותר. “המתן רגע, בבקשה,” אמרה. תקתוקי מכונת כתיבה וצפצופי קולות נשיים זימזמו באפרכסת. המתנתי, ואחר כך אמר הקול הצלול: “אתה מתכוון בוודאי לרודי אפרת. כן, הוא עובד אצלנו. במחלקה הביולוגית. למסור משהו?”

כתבתי גלויה לרודי אפרת. נעניתי שאוכל לבוא לביתו באחד הערבים, ברצון יספר מה שידוע לו. נשמתי לרווחה. לא ידעתי.

צמרות הרעיפו שלוות ערב אמידה. הכול היה שלֵו, שלֵו מאוד – בתי הגזית הקטנים, מדרכות האבן הקשתיות, איי המדשאות, המכוניות המנמנמות ליד השערים ככלי בית נאמנים, האורות החרישיים המסתננים מבעד לחלונות אל רשתות הענפים –

“בוא, היכנס,” החווה רודי בידו אל הטרקלין. ואז – זהורית סינוורה את עיני, היא לא קמה בהיכנסי, רק נשאה את עיניה מן הספר. ישבה על הספה ברגליים משוכלות, וצלליות האהיל האדום שמעליה, שהיה כמו אפריון מלכותי, השיטו על פניה, על שערה, דגיגים קטנים, מפזזים כבאקווריום. כל יופייה נקלט במבטי בהרף עין גנוב: הצוואר הגא, השֵישי, שני מסכי השיער הארוך, הדבשי, שכיסו על הלחיים, העיניים הצרות, המלוכסנות… כשאמר רודי: “זהו יונס שאמרתי לך… וזוהי נילי” – העלתה רק חיוך על שפתיה המלאות וניענעה בראשה נענוע קל. אחר כך, כשהתיישבתי בכורסה, בינו ובין הספה, ליד השולחן הנמוך שאגרטל עם סיפנים גבוהים, אדומים, עמד עליו, שאלה בקול לואט, עמוק: “תשתה קפה” אך ניכר היה שאין היא מתכוננת כלל לקום ממקומה. כשהחל רודי לדבר המשיכה בקריאת הספר האנגלי (נוויל שוט: “על החוף”), שהיה שעון על ברכיה המפושקות, ודומה היה שאינה מקשיבה. אך מפעם לפעם היתה נוגעת בקלות כששערה ומתפיחה אותו מתחת לאוזנה ונושאת מבט זהיר לכדי רגע.

במאמץ רב עלי ללקט עכשיו את פירורי זיכרוני כדי לצרפם לסיפורו של רודי. לימיני היתה נילי, ששילהבה את פני כמדורת אש קטנה, לשמאלי ישב הוא, כפוף אל השולחן כשהוא מחטט בפי מקטרת או מפטמה, וקולו היבש, העצי, טורד, חדגוני, מונה עובדות ללא חמדה: “ובכן כך… אינני יודע אם זה יעניין אותך…”

עלי לסלק מנגדי את נילי, ואת אותו ערפל אדמומי, קסום, שבו הייתי שרוי, כדי לראות את דוידוב. הנה – בקעת ים המלח המלובנת בשמש, עם צחצחי חלקת המים וחומת מואב מנגד. משאיות האשלג האפורות מטפסות לירושלים בין גבעות החוור וההרים הקירחים, ומכוניות נוצצות רצות לרבת עמון. מישור משובץ ברֵכות מהבילות, כבשנים מעלי קיטור, מסילות, תעלות, סוללות עפר ספוגות שמן אדמה. מחנה גדול גדור תיל, נצור כמחנה צבא, רבוץ תחת מועקת החום ומרותן החמורה של עיניים משגיחות. דוידוב, מפוחם פנים, נוהג בקטר ומסיע קרונות קרנליט מברֵכות האידוי אל בית החרושת. גיבור עבודה העושה שתי משמרות ביממה. אבו חדיד, אבי הברזל, קוראים לו הערבים המעריצים אותו. המסיק מזמינו לביתו ביריחו, מביא לו מלוא סלים רימונים. נובומייסקי יורד מן הבירה, וכל אימת שהוא בא, הוא יוצא ממשרדו ומחפש את דוידוב חביבו. (“אתה יודע איך זה אצל הרוסים, שניים מהם נפגשים, מתחילים לדבר רוסית, תכף נופלות המחיצות ביניהם.”) משוחח עמו, כשווה עם שווה, נועץ עמו, מפגישו עם מהנדסי החברה, אנגלים, גרמנים, במשרדו, או על מרפסת בית הקפה של קליה. לוקחו עמו במכוניתו לרבת עמון, אל עבדול רחמן אל־תאג', המנהל הגדול. רעיון שיגעוני לו, לדוידוב, שאפשר להפיק זהב ממי ים המלח. שיגעוני, כי המים מכילים פחות משמונה מאיות מיליגרם זהב בטונה. אך נובומייסקי אוהב רעיונות שיגעוניים. פעם פורצת שביתה בגלל קנס שהוטל על פועל לאחר שניזוקה אחת הדוברות; דוידוב עולה לירושלים, נפגש עם הזקן ומבטל תקנת הקנסות. רודי – שהגיע אז ארצה עם עליית הנוער הראשונה – עובד בפונטוּּנים וגר עמו בחדר אחד. לרודי ספרי ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, בגרמנית, באנגלית; דוידוב בולע אותם בלילות ומרצה לפניו הרצאות באאוּגניקה. כוח תפיסה לא רגיל לו. לביתו הוא נוסע רק אחת לחודש, ובשבתות הוא מושך את רודי לטיולים, לראס פשחה, לגרנדל, לעין דוך, לוואדי קלט. חולשה יש לו למנזרים, ופעם הם מגיעים אל מנזר רוסי אורתודוקסי, צפונה לשפך הירדן, ודוידוב משוחח שעה ארוכה עם האב, ובדרך חזרה הוא מוכיח לרודי שקיים אלוהים, הוכחה הגיונית, מתמטית, על פי חיבורו של אחד ג’ון סקוטוס. (“בעצם הוא היה איש די מוזר, אתה יודע? לפעמים נדמה היה שהוא מזלזל בכל מה שהוא עושה, ויש לו איזו משיכה למשהו אחר לגמרי…”) כן, בערבים החמים הנחנקים מאין ניד רוח, הוא קורא… במוצאי שבתות מנגנת תזמורת ריקודים על מרפסת קליה, ואנשי החברה הגבוהה משני עברי הירדן – אנגלים, יהודים, ערבים – נראים שם שטים בצעדי מחול לאור הירח, או לאור פנסים אדומים…

רשמתי את דבריו, ופני להטו. צווארי כאב מרוב המאמץ לא להטותו לימיני, אל זו שקסמיה רטטו על עורי ושישיבתה הזקופה, פשוקת הברכיים, בסוד האהיל, כישפה אותי. שאלתי את עצמי מה היא מוצאת בו, ברודי זה, הקשיש ממנה בעשר שנים לפחות, שמפרץ קרחתו מתנשא עד קודקודו, שזרועותיו שעירות כשל קוף, שדיבורו כהה. מה היא מוצאת בו ומה פשר ישיבתה הגאה, המסויגת, המפגינה שוויון נפש (כלפי? כלפיו? כלפי הנושא שמדובר בו?). על השולחן היה מונח ספר אנגלי – “המכניזם והפיזיולוגיה של הקביעה המינית”, מאת ר' גולדשמידט – וכל אימת שהיה רודי משתהה בדיבורו, אסרתי מבטי אליו כדי שלא ישתלח אל נילי. רודי דיבר בקול מדוכא, כשהוא מטפל במקטרתו, מדליקה ואינו מצליח להעלות בה אש, ושוב – שוב הבהיקה בקעת ים המלח הלוהטת, שהררי חום רובצים על אדמתה החרוכה ועל ראי ימה השמנוני. יום אחד במאי שרבי, פועלי המפעל נאספים על המזח מול הספינה קאלירוהי העמוסה אסדות, מכונות, חומרי בניין, להקמת המחנה בסדום. דגלים מתנופפים. נאומים. המנונים… דוידוב מבקש להפליג לסדום, אך נובומייסקי מעכב בעדו והוא ממשיך לנהוג בקטר. דוידוב עולה יום אחד אל המנזר שבראש הר נבו. דוידוב מחפש את עקבות האיסיים… ומה עוד? מה עוד? – שוב מבליחה לעיני הכותרת: The Mechanism and Physiology of Sex Determinnation…

אחר כך חשתי איך נדרכת פתאום הקשבתה של נילי. איך פסקה מלהפוך את הדפים ב“על החוף” ושלחה מדי פעם מבט זהיר אל בעלה. היה זה כשהחל לספר על “המשבר” בחייו של דוידוב.

“היתה לו תקופה קשה, לדוידוב,” ביהן את הטבק במקטרתו ולא נשא את ראשו. “הסתבך. לא כל כך באשמתו. היה גבר יפה, אתה יודע. וכשנמצאים רחוק מן הבית… סיפרתי לך כבר שהיה מזדמן לפעמים לבית הקפה של קליה…”

כן, מהנדס אנגלי היה במפעל בשם הנרי ווּד, שכינו אותו הקולונל. גיאולוג מומחה שעבד קודם בהודו, במלאיה. אדם יבש, שהרבה לשתות ומיעט בדיבור. אישה בלונדית היתה לו, שוקקת, חמת מזג, צעירה ממנו בעשרים שנה, שהיתה שוהה הרבה במלון קליה לשם ריפוי רימטיזם. הקולונל היה נוסע לעתים קרובות לחוץ לארץ. קתרין התאהבה בדוידוב עד איבוד עשתונות. היתה עוברת על האיסור ונכנסת לתחום בית החרושת כדי לראותו, לשלח את צחוקה אל תא הקטר. הכול היו עדים לתזזית זו שלה. הפועלים היו מלגלגים עליה, מתגרים בדוידוב, הפקידים היו מחייכים בצנעה, אורבים לראות איך ייפול דבר. דוידוב היה נבוך כנער בתול. התחמק, התחבא. לבסוף נצוד.

“הוא לא היה קל דעת, אתה יודע. אני חושב שבאמת היה מאוהב בה כמה זמן. אבל זה דיכא אותו. נעשה שתקן, שפוף. היה חוזר לחדר בשלוש, ארבע, לפנות בוקר, וביום היה מתבייש להסתכל בי. היה קצת ילד מבחינה זו. היה נזהר לא להיראות אף פעם בחברתה, וכשהיה הקולונל מופיע במפעל, היה עושה הכול כדי להתיידד איתו. מדבר איתו בהכנעה כזו, שקשה היה להאמין שזה הוא. היו אומרים שהוא מסכן כל כך, כאילו לא הוא הצמיח קרניים לקולונל אלא הקולונל לו. באמת היה מסכן. היה איש מצפון, אתה מבין. והאישה הזאת… טיפוס די מפוקפק. מה שהציל אותו לבסוף – היה המאורעות…”

“המאורעות?” נפל פתאום צליל פעמוני לשלוות החדר כחלוק אבן הנופל לתוך אגם. נילי השמיעה שאלתה בנעימה כזאת, כאילו אמר דבר שטות, שאינו מתקבל כלל על הדעת. עכשיו – לרגע קל – יכולתי לראותה שוב. וילונות השיער ניסוטו מעט וגילו לחיים משופות, חטובות להפליא, שהשתפעו אל גביע הסנטר, והשפתיים שנשארו פשוקות, היו בשלות כתוּת. עיניה השחוזות השתהו על רודי וציפו לתשובה.

אך רודי שיחק במקטרתו ולא נשא מבטו אליה.

“בשלושים ושש, כשפרצו המאורעות ביפו,” אמר לאחר ששקעו אדווֹת הקול, “חזר להיות מה שהיה. לא מצא מנוחה. התחיל לדבר על חזרה הביתה. נדמה היה כאילו הוא מרגיש את עצמו במלכודת. אינני יודע אם הכרת אותו. היו לו השקפות לא מקובלות אז.”

דוידוב היה נגד הבלגה, בעד התקפת הפורעים בבסיסיהם, זאת ידעתי. עוד ב־32', כשבעמק השתוללה כנופיית “היד השחורה” של שֵייח עזיז אל קאסם וביצעה מעשי רצח בדרך ליגור, בבלפוריה, בנהלל, בא להגנה בתוכנית לחיסול הכנופיה על ידי התקפת בסיסה בציפורי. אף עתה, בים המלח, השמיע דעות מעין אלה. כשהגיעו הידיעות בדבר ההתקפות על רמת הכובש, קלמניה, משק האוצר – סיים רודי את סיפורו – ארז את חפציו וחזר לביתו, לכפר סבא.

רודי התמתח, שילב את ידיו מאחורי עורפו, ועננת עשן עלתה ממקטרתו. מבטו היה תלוי נכחו אל נקודה כלשהי מעל לראשה של נילי. עיניה שלה היו מושפלות אל ספרה הפתוח, שלא קראה בו. קיפלתי את הגיליונות ובאטיות רבה הכנסתים לתיק העור הקטן. השתיקה המתוחה, קוצר רוחה הכבוש של נילי, גערו בי לקום וללכת, אך נשארתי יושב במקומי. ככל שהשתהיתי יותר, כן קשתה עלי הקימה. מה אני מוסיף לשבת, הרי אני שם עצמי שוטה, שוטה שאין לסובלו, רואה אני שמבקשים ממני לקום ולהסתלק, שמשניא אני את עצמי עליהם… אך כמו לענות אותם או את עצמי, לא קמתי.

“העניינים האישיים… גם הם ייכנסו לספר?” הפעים קולה של נילי את הדממה.

עינינו הסתייפו לרגע. חד ופוצע היה מבטה.

“אינני יודע עדיין… אולי…”

“אשתו עוד בחיים, לא?”

“כן… אולי אפסח על כמה פרטים…”

עכשיו קמתי. רודי קם עמי. “אתה חוזר העירה,” אמר. “כמובן,” עניתי. “אסיע אותך… קשה להשיג תחבורה בשעה כזו.” ובשימו את נרתיק הטבק בכיס מקטורנו: “תיסעי איתנו, נילי?” נילי הניחה את הספר וקמה, לאט. יצאנו. כשנעל רודי את הדלת אמר: “אני מקווה שהקטן לא יתעורר.” – “או, הוא אף פעם לא מתעורר, רודי,” אמרה נילי בקוצר רוח כלשהו. תהיתי מה ביניהם.

כל הדרך היה לעיני שערה של נילי. השתיקה הכבדה מנתה את הצללים הרצים לאחור. משנכנסנו העירה ביקשתי מרודי להסיעני אל “המרתף”. בהגיענו שמה יצאתי מן המכונית והודיתי לו. “תיכנסו אולי לשתות קפה…” אמרתי כחובת נימוס. רודי הודה. “מאוחר,” אמר, “השארנו את הילד לבד.” – “ניכנס רגע, רודי…” אמרה נילי ופתחה את דלת המכונית ופשטה רגל אל המדרכה.

מן “המרתף” עלה קולה של אסנת, קוראת משהו, כמדקלמת. נילי הלכה לפנינו, ובהיראותה, יכולתי לחוש את שריקת ההתפעלות המתאפקת בפיות הבחורים. הילוך גאה, תמיר, היה לה, היודע את יופיו, את יפי הפנים המפוסלות, יפי השיער המבריק, הגולש אל הכתפיים. התיישבנו בצד השולחן, פרושים מעט מן החבורה, רודי לשמאלה ואני לימינה. אסנת סקרה את החבורה כשואלת אם אפשר כבר להמשיך – והמשיכה ממקום שהפסיקה:

"Les jambes en l’air, comme une femme lubrique,

Brûlante et suant les poisons,

Ouvrait d’une faꞔon nonchalante et cynique

Son ventre plein d’exhalaisons."

“הפגר' של בודלר, כמובן,” אמר גומפל. “פשוט מדי. שאלי משהו אחר.”

אסנת עצמה את עיניה לרגע. נזכרה, וקראה:

Ma femme aux seins de creuset du rubis

Aux seins de spectre de la rose sous la rosée

Ma femme au ventre de dépliement d’éventail de jours

Au ventre de griffe géante – "

“אנדרה ברטון,” אמר גומפל. “הלאה. משהו קשה יותר.”

נילי הקשיבה כשהיא יושבת כפופה וסנטרה תמוך בכף ידה. מוקסמת היתה. כשקראה אסנת עוד כמה בתי שיר, נגעה נגיעה קלה בזרועי ושאלה בלחש לשם הקוראת. התכופפתי אליה וגל חם הציפני משחשתי את שערה בלחיי. אחר שאלה על כל אחד ואחד מן הנוכחים. הכירה כמעט את כל השמות והזכירה שמות ספריהם. כשלחשתי לה את שמו של אביתר, השתהה מבטה עליו, והעירה שמצא חן בעיניה ספר שיריו האחרון. “ספר יפה, לא?” הטתה ראשה אלי. “ככה,” לחשתי. “קצת מפורש מדי.” אסנת המשיכה בקריאת קטעי שירים בצרפתית, וגומפל לא טעה אף פעם בזיהוי מחבריהם. שוב נגעה נילי בזרועי. “למה התכוונת – מפורש מדי?” לחשה. “הסמלים,” אמרתי. “בדרך כלל הוא סתום ומאופק מאוד בשיריו, וכאן…” שתקה והירהרה בדברי. “בכל זאת,” לחשה אחר כך, “יש איזה חום כזה… עמוק, אפל…” לבי נצבט בי.

גומפל עמד במבחן, והדואט נפרט לשיחי שיחים. “נלך?” אמר רודי אל נילי מעבר לשכמי, נקדימון קרא למלצר שיביא בקבוק, ועם כך טפח בידו על השולחן, ופתח בשיר. מיד הצטרפו אליו כולם, וקול ענות המקהלה הידהד צלול מאוד, רהוט מאוד, בחלל “המרתף”. נילי נשאה את ראשה, ופניה המשולהבות גמעו את השירה כאילו נגה עליה אור ממרום. חשתי איך מבעד לעפעפיה היא שולחת מדי פעם מבט סקרני, גנוב, כלפי אביתר, שישב מכווץ ושותק וידו על זקנו. רודי שלח זרועו על כתפה מעבר לכתפי ואמר: “נלך, מה? כבר אחרי אחת.” – “כן, נלך,” החליטה, כמתעוררת מהזיה. קמה כמי שגמר בלבו להינתק מקסם בטרם יישבֶה בו. בחוץ, ליד המכונית, לחצה את ידי וחיוך של תודה הפציע מפניה. עמדתי על שפת המדרכה וליוויתי בלב כלה את המכונית המתרחקת ביעף.


 

טז    🔗

מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים, שהחלים מחוליו, הובא במונית לישיבת בית המשפט שהתקיימה הבוקר. השַמש הנחה אותו אל הדוכן כשהוא מחזיק בזרועו הצנומה וממהר אחריו להשיג את צעדיו הזריזים. פני הסופר הקשיש, נמוך הקומה, היו חיוורות מאוד ונרגזות, ונראה בבירור שהוא כועס על שהטריחוהו לבוא. השופט התיר לו להעיד בישיבה, והוא ישב כשפיסת ידו הכמושה רועדת בעצבנות על לוח הדוכן וזקנקנו המחודד מרטיט. תשובותיו היו מוזרות מאוד. תחילה דומה היה שאין הוא מבין לשם מה קראוהו ומה רוצים ממנו, ולאחר מכן ענה שלא לעניין. מוזר היה הדבר, בייחוד מאחר שפרקליטי, מר שילה, שוחח איתו על עדותו כחודש ימים לפני הישיבה. נראה שהשיחה השתכחה ממנו. כשנשאל על ידי השופט בנבנישתי אם הוא מכיר את הנאשם, מר יונס, ענה: “יונס? מי הוא? לא, אינני מכיר… האם זהו שמו? פסבדונים?” אחר כך, כששאלו השופט אם קרא משהו מפרי עטי, ענה כמעט ברוגזה: “לא, לא קראתי דבר. אינני יודע. אינני קורא כלום בשנים האחרונות פרט לצורך עבודתי.” כשנשאל אם הנני חבר באגודת הסופרים ענה: “לא שמעתי… לא ראיתיו בשום ועידה שלנו, בשום כינוס… אינני יודע. האם הוא מן הצעירים?” וכשנאמר לו שאכן הנני מן “הצעירים”, אמר: “הצעירים אינם באים אלינו יש להם בתי קפה. אני אינני קורא מה שהם כותבים. אי־אפשר להבין דבר אצלם. דברים מבולבלים וחסרי שחר. עליהם ללמוד עברית תחילה.” קולו היה לעתים צרוד ולעתים שורקני, ונראה שהשופט לא שמעו כראוי, כי מדי פעם היה מסב עצמו אליו ומטֶה את אפרכסת אוזנו בידו.

פרקליטי השמיע את שאלותיו ביראת כבוד ובאטיות. “אני מבין שעבודתו הספרותית משתרעת על פני… תקופה של ארבעים וחמש שנה בערך. היואיל אדוני לומר לנו כמה ספרים חיבר מאז?”

“אינני יודע,” ענה הסופר בקוצר רוח. “חמישה־עשר, עשרים. לא מניתי אותם. אין בזה כל חשיבות.”

“כבודו חיבר גם ספר ביוגרפי על…” הציץ מר שילה ברשימותיו והתקשה לפענח את הכתוב בהן. “רבי חסדאי…”

“אבן שפרוט, אבן שפרוט,” רטן הסופר, מתרעם על הבורות המקיפה אותו סביב, עכשיו ותמיד.

“אני מבין שהיה עליו לצבור חומר רב על… על גיבור ספרו זה.”

“כן. חומר רב,” ענה בזלזול. “אי־אפשר לכתוב רומן ביוגרפי בלי לצבור חומר רב.”

“כמה זמן עבד אדוני על ספרו זה?”

“אינני זוכר. שלוש שנים, ארבע,” ענה באי־סבלנות. אך משהתמהמה מר שילה בבחירת השאלה הבאה, הוסיף מעצמו, אם כי שוב כאילו בתרעומת כלפי מישהו: “צריך היה לחפור. חפירה ארכיאולוגית. ללקט את החרסים. להדביקם. הידיעות על אבן שפרוט מועטות. בחלקן בלתי מהימנות. אין יודעים עד היום אם הוא היה זה שכתב את האיגרת אל הכוזרים או אחד המשוררים בני זמנו. מנחם אבן סרוק. דונש בן לברט. יש סברה שאיגרת זו כלל לא נכתבה בימיו. כל זה צריך היה לברר. יש תעודות הכתובות ערבית. ספרדית. צרפתית. היה עלי לבקש העתקי תעודות מספריית אריאס מונטאנה במדריד. עברה חצי שנה עד שקיבלתי אותן. אי־אפשר היה לכתוב את הפרק על שליחותו של אבן שפרוט אל סאנצ’ו, מלך ליאון ונאווארה, בלי לעיין תחילה באיגרות החליף עבדול רחמן השלישי. כל זה דרש עבודה מרובה. מה שהובא בעניין זה ב’תרביץ' וב’ציון' אין לו כל ערך. סברות כרס של מלומדים שאינם יודעים מה הם מדברים.”

בנקודה זה גילה השופט בנבנישתי התעניינות אישית ושאל את הסופר אם ביקר בקורדובה, שם מצויים מסמכים רבים מימי החליף עבדול רחמן השלישי.

“לא, לא הייתי. אין לי כסף לכך,” ענה הסופר.

“מתי הופיע ספרו זה?” התעניין השופט.

“לפני שש שנים. שבע.”

“אפשר להשיגו בחנויות הספרים?”

“אינני יודע. לא התעניינתי.”

פרקליטי חזר לשאלותיו.

“היואיל אדוני לומר לנו, מתוך ניסיונו כסופר שחיבר כמה וכמה רומנים ביוגרפיים, האם לא יקרה לעתים שתחול איזו הפסקה במהלך היצירה… תוך כדי עבודה על רומן מעין זה?”

“הפסקה? אינני מבין… איזו הפסקה?” מיצמץ הסופר בעיניו.

“כוונתי – אם לא יקרה שהסופר ייתקל… בקשיים מסוימים במהלך עבודתו ועקב כך ייאלץ להפסיקה לזמן מה עד שיתגבר עליהם.”

“אצלי אין שום הפסקה. אין לי פנאי לכך. אני עובד שש שעות בכל יום. זמני קצר ועלי להספיק.”

“כוונתי – על דרך ההשערה. אם הפסקה כזו תיתכן, תוך כדי…”

“תיתכן, תיתכן, ומה בכך?” הפסיקו הסופר ברוגז.

“מאילו סיבות, אם יורשה לי…”

“מאילו סיבות? מחלה, מיחושי ראש. כינוסים, ישיבות, או כשקוראים לסופר להעיד בבית המשפט. אינני יודע לאיזה צורך.”

“צר לי שהיה עלינו להטריחו לכאן ולהפסיקו מתלמודו,” אמר פרקליטי בהכנעה. “אך ניסיונו עשוי להבהיר לנו כמה עניינים השנויים במחלוקת. כששאלתי על הסיבות – התכוונתי, אם ישנן סיבות פנימיות…”

“אינני יודע, אולי,” אמר במורת רוח. אך לאחר רגע הוסיף ברוגזה: “הספרות אינה מלאכה, אם שורה על הסופר רוח הקודש הריהו כותב. אם היא מסתלקת – מוטב שיפסיק. אי־אפשר לאנוס אותה. לאוסרה אל שולחן הכתיבה. יותר מדי קבלני ספרים צצים אצלנו בזמן האחרון.”

“הסתלקות זו של רוח הקודש, כפי שאדוני הגדיר זאת בצורה קולעת,” התרוממה רוחו של פרקליטי, “אינה תלויה אפוא ברצונו של הסופר, אלא… נוכל לומר שהיא נובעת מהתערבותו של כוח עליון…”

“לא חקרתי בדבר. אינני חושב שבית המשפט הוא המקום המתאים לבירור סוגיה פילוסופית עתיקה אם הרצון הוא חופשי ונתון בידי האדם או שהוא נקבע על ידי השגחה עליונה. חכמים מאיתנו לא פתרו בעיה זו.”

“הצדק עם כבודו,” התערב השופט בנבנישתי בחקירה, “ואף על פי כן, מבקשים היינו לדעת מה דעתו הוא בעניין זה.”

“אינני פילוסוף. אני סופר,” ענה משפט קצוץ. ולאחר רגע הוסיף: “דעתי האישית? דעתי האישית היא כדעתו של רבי עקיבא – הכול צפוי והרשות נתונה.”

“כלומר, הרשות נתונה בכל זאת,” חייך השופט.

“כן, אבל הכול צפוי,” פסק הסופר בפנים חמורות.

“אני מבין מדבריו,” אמר עורך הדין שילה, “שייתכן הדבר שסופר שהחל בעבודה ספרותית מסוימת ייאלץ להפסיקה באמצע מסיבות שאינן תלויות ברצונו.”

“אמרתי כבר – זה ייתכן. שמעתי כבר על סופרים שהחלו בכתיבת רומן – ביוגרפי או לא ביוגרפי – הפסיקו והמשיכו לאחר עשר שנים. או שלא המשיכו כלל. אינני מחדש כאן כלום. אפשר לקרוא על זה בכל ספר על תולדות הספרות.”

“כלומר, דבר זה איננו בלתי רגיל. הוא מטבע העבודה הספרותית.”

“כן, מטבע, מטבע,” נסוט הסופר על כיסאו.

שילה הודה לו ברוב ענווה. “זה הכול, לפי שעה, כבוד השופט,” אמר כשהוא אוסף את דפיו. אחר כך התיישב בהרחבה על כיסאו כשהבעה של שביעות רצון זורחת ממשקפיו. הוציא ממחטה מכיסו, מחה את זיעת מצחו ושלח מבט של מנצח עייף לעבר דוכן התביעה. השמש בא והעמיד כוס מים לפני מזכיר הכבוד, אך הלה דחה אותה מלפניו. עורך הדין עברת, שארשת האומץ שבפניו לא הועמה כלל ממבטו של פרקליטי, קם ממקומו ושם ידו על ירכו, ערוך לחקירת הנגד. תחילה שאל מה הן הסגולות הנדרשות מסופר לכתיבת ביוגרפיה של אישיות מסוימת. על כך ענה הסופר בקצרה ובתוקף: “אהבה. זה הכול. אי־אפשר לכתוב בלי אהבה.” – “אהבה לאישיות שהיא נושא הספר?” שאל עברת. “כן, אהבה לאישיות שהיא נושא הספר,” אישר הסופר הקשיש בקוצר רוח, וכשהתבקש להוסיף על כך עוד סגולות, שהרי אין די באהבה בלבד לשם חיבור רומן ביוגרפי, כפי שטען עברת, מנה: חריצות, התמדה, כוח ניתוח ואבחנה, כושר הרצאה, יכולת הבעה בלשון מדויקת ובהירה. כששאלוֹ עברת כיצד בוחר הסופר את הנושא לספרו הביוגרפי, ענה: “הכול לפי נטיות הלב, הכול לפי נטויות הלב.” ואחר הוסיף: “הציעו לי פעם שאכתוב את הביוגרפיה של אוסישקין. סירבתי, אינני סובל את היהודי הזה.”

“האם התחייב אדוני אי־פעם כלפי הוצאת ספרים לחבר ספר תוך תקופה מסוימת, תמורת…”

“שום התחייבות. שום תקופה. לא התחייבתי מעולם. לא אתחייב,” רטט זקנקנו.

“האם אדוני קשור למו”ל מסוים?"

“קשור, ומה בכך? אני כותב והוא מוציא. אני עושה והוא אוכל. ספרי על איגרות רמח”ל יצא כבר בשלוש מהדורות, ולי אפילו לא הודיעו על כך. שום דין וחשבון לא מוסרים. פושטים את עור הסופרים ומורידים אותם שאולה בחייהם."

(חיוך רחב הבהיק על פניו העגולות של פרקליטי למשמע דברים אלה.)

“האם אין אדוני מקבל מקדמות מהוצאת הספרים שהוא קשור אליה?”

“מקבל.”

“האם אין מקדמות אלה כרוכות בהתחייבויות מסוימות…”

"אילו התחייבויות? אני מכור להם? עבד? שום סופר המכבד את עצמו לא היה מתחייב לשום דבר.,

כאן נשא עורך הדין עברת את קולו ואמר:

“אדוני מזכיר הכבוד של אגודת הסופרים, הנתבע היושב לפנינו, מר יונס, התחייב כלפי הוצאת הספרים שאני מייצגה במשפט זה, לכתוב את הביוגרפיה של המנוח דוידוב תוך תקופה של שנה וחצי, ותמורת התחייבותו זו קיבל תשעת אלפים לירות, טבין ותקילין, חמש מאות לירות מדי חודש בחודשו. הוא לא כתב אפילו דף אחד בספר זה! מה דעת כבודו על כך כסופר, כמזכיר, כאדם שמאחריו…”

פרקליטי התנער ממקומו ובפנים סמוקות קרא: “זוהי דמגוגיה! חברי המלומד כופה את סברותיו הדמיוניות על העובדות, שעה שאין בידו כל הוכחה לכך כי מרשי…” אך השופט השתיקו בפטישו וציווה עליו לשבת.

“מר יונס לא התחייב מעולם להראות לכם עבודה בלתי גמורה!” הספיק עוד פרקליטי לקרוא לעבר התביעה לפני שהתיישב.

“אני עוד אוכיח ששום ‘עבודה בלתי גמורה’ אינה קיימת ולא היתה קיימת מעולם,” הטיל עברת משפט מאופק לעבר פרקליטי. ובפנותו שוב אל העד אמר: “מה דעתו של אדוני על הפרת התחייבות מעין זו?”

“דעתי? דעתי היא שמי שבישל את הנזיד, עליו לאכול אותו. לא צריך היה להתחייב. התחייב – ישלם את הנזק!”

“תודה רבה, אדוני,” אסף עברת את שלל ניצחונו. “אחזור ליתר הבהרה: דעתו היא שאפילו חל עיכוב בעבודתו ‘מחמת הסתלקות השכינה’, כפי שטוען חברי המגן על הנתבע, אין דבר זה פוטרו מלמלא את התחייבויותיו כפי שהן מפורשות בחוזה וההפסד הוא עליו.”

“ודאי! ודאי! ההגינות מחייבת! היושר…” אך לאחר רגע, נראה שהתעוררו רחמיו של מזכיר הכבוד על שוליית אמנים בן אגודתו שנפל לצרה, והוא הוסיף בקול רך יותר: “אלא אם כן ההוצאה מוכנה לוותר, אדרבה, שתיתן לו ארכה. עוד חצי שנה, שנה, אולי יתגבר…”

“תודה רבה, אדוני,” חייך עורך הדין עברת, ועם זאת, בפתאום, הפנה עצמו כלפי מושבי, ובקול טנור רם, כשהוא משלח בי את עפרונו, קרא: “מר יונס, ההוצאה מוכנה לתת לך ארכה של שנה שלמה כדי שתבצע את העבודה שהתחייבת לעשותה – האם תחתום על כך או לא?”

אך בעוד אני מחוויר מתימהון, קפץ פרקליטי ממקומו, כמו להצילני מעלות על מוקש, וקרא: “הנתבע איננו חייב לענות על כך כאן! אני מבקש מכבוד השופט לגנות צורה זו של התקפות פתע שתכליתן היחידה היא לבלבל את שולחי ולהכניס מורא בלבו!”

השופט דפק בפטישו, ולאחר שהסביר כמה ענייני נוהל, התיר את השאלה והניח לי את הבחירה אם לענות או לא לענות.

“תחתום על כך, מר יונס, או לא?” חזר עברת על שאלתו בנשיאת ראש.

“לא,” עניתי.

“שנתיים, מר יונס!” הכריז כבמכירה פומבית. “תחתום?”

“לא.”

“לתשובה זו ציפיתי. תודה. זה הכול, כבוד השופט,” התיישב עברת בפנים חיוורות מהתרגשות.

השופט הודה לסופר, התנצל על שהטריחוהו ממלאכתו והכריז על סיום הישיבה. מזכיר הכבוד הובל על ידי השמש אל הפתח, כשהוא מזדרז מאוד בצעדיו הקטנים ואינו מסב מבטו לימין או לשמאל. פרקליטי הסתכל בי ממקומו כבמי שאין לו תקנה עוד. הישיבה הבאה נקבעה לעוד שלושה שבועות.


 

יז    🔗

ביום שחזר דוידוב מים המלח לביתו נרצח גלותמן בדרך בין טול כרם לכפר סבא. למחרתו נעקרו אלפיים עצים במטע צעיר על גבול שדות קלקיליה. הפועלים הערבים חדלו לבוא לפרדסי המושבה ופועלים עברים נשלחו במקומם, מלווים שומרים מזוינים. שבוע לאחר מכן הוצת בית אריזה בפרדס שעל גבול החורשה שבה עמד צריפו של דוידוב. טנדר שנסע לשם לפנות ערב, להחזיר פועלים מעבודתם, עלה על מוקש בדרך העפר. בלילות נשמעו זמזומי יריות מעבר מיסקי, טירה, וממזרח. פלוגת צבא אנגלי התמקמה במושבה, וחייליה ליוו את השיירות שנסעו לצפון הארץ, דרך טול כרם וג’נין, באותו כביש מועד לפורענויות שהיה זרוע מוקשים, מסמרים, שברי זכוכית, ושהנוסעים בו היו מטרה לאבנים ולכדורי רובים. בוקר אחד, לאחר שיצא דוידוב לחפור עמדות בסביבת קיבוץ המפלס, הגיעה לצריפו כיתת חיילים לערוך בו חיפוש. בנו בן השמונה עמד בחוץ, ליד אמו שהחזיקה את בתה הקטנה על זרועותיה, וראה מבעד לדמעותיו הבוערות איך הופכים את המיטות, מוציאים את החפצים ומפרקים את הרצפה, אריח אחר אריח. כשעלו החיילים על מכוניתם והחלו לנסוע, רץ אחריהם כשהוא מיידה בהם אבנים, עד הגיעם אל הכביש. לפנות ערב, כשחזר דוידוב הביתה וראה את ההפיכה, ניחם אותו נמרוד ואמר שאילו היה לו אקדח, היה מטפס על האקליפטוס הגבוה ומחסל את כולם.

מטושטש, מדוכדך, עכור רוח, נסעתי לכפר סבא בשעה מאוחרת של בוקר, להיפגש עם שמואל הררי. ישבתי באוטובוס, ראשי מהומם, ואמרתי לעצמי, לעזאזל דוידוב ולעזאזל הספר המכלה את ימי. זממתי נקמות באביתר, בנילי, בעולם כולו. בלילה שלפני כן, קצת לפני חצות, נכנסו ל“המרתף” – פתאום במפתיע, כפרץ אור בעיני – נילי ורודי. כה נפעם הייתי, שנהגתי כשוטה. קמתי, לחצתי את ידי שניהם, הזזתי כיסאות לכאן ולכאן, מילמלתי דברי הבל. עד מהרה התפכחתי משמחתי. נילי, בעודה מברכת אותי, ריחף מבטה מעבר לכתפי כמחפשת מישהו, וכשניגשנו לשולחן, סבבה כך את הדברים שהתיישבה ליד אביתר. רודי התיישב לשמאלה וחצץ ביני לבינה. כך אבדה לי ברגע שנמצאה. אנוס הייתי לנענע בראשי לדבריו של בעלה הביולוג. שניהם חזרו זה עתה מן התיאטרון וההצגה לא מצאה חן בעיניו. המחזה היה מעניין דווקא, אבל המשחק… לא שמעתי כמעט דבר מכל אשר אמר. אוזני היתה כרויה אל השיחה שמעברו השני (וכבר בלבביות כזו! כבר בלשון כה מובנת לשניהם!). כן, ברוב תבונה דיברה נילי: הבימוי היה גס מדי, ומדוע צריכים השחקנים לפנות כל הזמן אל הקהל. ומשחקה של… היה ללא חן, ללא גראציה, ללא אצילות. והפאתוס הזה! והתפאורה נגדה את רוח המחזה, בארוקית מדי, אורנמנטלית מדי, שעה שדווקא כאן דרושים היו קווים ישרים, לאקוניים, רק רקע ומסגרת… ואביתר הסכים עמה בכול. הינהן בראשו והוסיף מדי פעם הערה שקטה, שלוּותה בצחוקה (שהרעיל את דמי). רק לביאה, שישבה לשמאלו, קילקלה את ההרמוניה. מדי פעם היתה מתפרצת, בקולה ההמוני, בלשונה החרוצה, לתוך דבריה של נילי: “מה איתך? תסלחי לי מאוד, אבל דווקא זה מה שיפה בהצגה הזאת! דווקא האורנמנטליות, כמו שאת אומרת מפני שזה ברוח התקופה, מפני שזה לא מחזה מודרני לאחר הכול!”… הה, שפחה, אשת שוק, מול נסיכה אצילה! נילי גם לא ענתה לה. המשיכה לדבר עם אביתר באיפוק, בנמיכות קול, כל משפט מדוד לעצמו ולאוט אל לבו. וכל אותה שעה היה רודי מזלף באוזני את משפטיו הסגריריים, כשמקטרתו בפיו, ואני מנענע לו בראשי וחרד פן אאבד מילה אחת ממה שנאמר שם, ודמי חומר. ורגע אחד, כשלחש אביתר משהו לנילי ושניהם צחקו יחד בהתרועעות כזו, כאילו היו ידידים משכבר הימים – רציתי לצעוק בפני רודי: בן אדם, טול מקטרת מבין שפתיך, אינך רואה מה מתרחש שם? אינך חש שקרן מתחילה לבצבץ במצחך? ורק כשקמו ללכת, שוב חייכה אלי נילי, וכשלחצה את ידי אמרה: “מקום נחמד מאוד. נתראה עוד ודאי.” ושובל של כמיהה פצועה הותירה מאחריה. התיישבתי ומזגתי לעצמי. “טיפוס שחצני נורא, לא?” פנתה אלי לביאה לאחר מכן. אך אני כבר הייתי שקוע בכוס מרה ובמרה שחורה, והוספתי לשתות עד שננעל “המרתף”.

מטושטש, מדוכדך, מקלל את הערב שבו הבאתי את נילי ל“המרתף” ואת היום שבו קיבלתי עלי לכתוב על דוידוב, נסעתי לכפר סבא. ירדתי ברחוב הראשי וחיפשתי את המשרד להובלה של הררי. (“מולקה הררי, לשעבר נהג ב’השרון המאוחד' ומפעילי ההגנה. עבד עם ד' ב־36’־38'” – כתוב היה ברשימתי.) שתי משאיות סואנות חנו בכיכר שלפני המשרד ומישהו צעק בטאטוא ידיים: “סע כבר, סע, ואל תשכח להביא את הברזלים מגליקמן!” – והמשאית התרעשה ממקומה. הררי היה אדם שמן מאוד, בעל ראש כביר, ומגבעת מרובבת תלויה מעל מצחו המיוזע. “בוא, ניכנס,” אמר ופסע לפני אל המשרד – חדר צר, שלבד מהשולחן, שני הכיסאות הרעועים ולוח קיר עצום עם גופה העירום של בי־בי, היה מאוכלס בצמיגים, חלקי מכונות וחבילות מכל הגדלים. “שב,” אמר. “תסלח לי שהזמנתי אותך בשעה כזו, אבל…” הטלפון צילצל, הררי העלה את מגבעתו אל פדחתו וחצב להבות בקולו (“אין אמרתי! לא היום! הדודג' יצאה כבר! אין מה לדבר! תשלח את הילד! כן!”), ומשמחץ את השפופרת למקומה, נח רגע מזעפו והתרכז בי. “מה סיפרו לך על דוידוב?” אמר, “שהיה בן אדם לא אחראי? – תרשום שלא נכון. שהיה בן אדם עם קפריזות? – תרשום שלא נכון! והרפתקן? – לא נכון! תרשום, אל תתבייש! תכתוב שהררי אמר! תכתוב: אברשה דוידוב היה גיבור! בשמי! אני הייתי איתו בקלמניה, ברמת הכובש, במשק האוצר, בגן חיים, בתוך האש, לילה אחר לילה! היישוב לא יודע מי היה דוידוב…” אחר כך הפסיק וריכך את קולו: “עם ציפורה דיברת כבר?” ומשהירהר מעט אמר: “לא, עזוב אותה. לא כדאי. לא יצא לך כלום מזה.”

מדי פעם היתה הדלת נפתחת ומישהו היה שואל דבר מה, נוטל דבר מה, במהומה גדולה; מדי פעם היה הררי קופץ החוצה וצועק הוראות לנהגים וחוזר.

ביום שחזר דוידוב מים המלח לביתו נרצח גלותמן בדרך בין טול כרם לכפר סבא. בלילות הוצבו זרקורים על ראשי מגדלי המים וחרמשי האור התחילו משיטים קשתות גדולות למרחקים, קוצרים את האפלה מעל צריחי הברושים, מעל לעלוות הפרדסים, מאירים מערומי גבעות עד מארבים נעלמים. מצפי האיתות ניקבו את החשכה בנקודות ובקווים ושידרו משפטים קצרים של אזהרה, הרגעה, עידוד, מקלמניה לרמת הכובש, מרמת הכובש לאבן יהודה, מאבן יהודה לנתניה… בראשית אוגוסט הופקד דוידוב על הגנת המרחב שבין המושבה לבין רמת הכובש וקבע את בסיסו בקלמניה, בלב אזור הפרדסים הצפופים. בלילות היה יוצא לפקח על העמדות שמול הכפרים הערביים, ובימים היה מסייר בין משמרות הנוטרים הנלווים לפועלים. לשעה־שעתיים היה יורד לביתו, לפקוד את אשתו וילדיו. הוא והררי, חמושים באקדחים ובפצצות מילס, היו בודקים את דרכי העפר והחול העמוק שבין הפרדסים בטרם יעברו המכוניות המובילות את הפועלים. יום אחד נתקלו במחסום אבנים והבחינו בשלושה חובשי כאפיות מסתתרים בין העצים. אש נורתה, והררי נפגע בכתפו. דוידוב הטיל רימון לעברם ורדף אחריהם עד למוצאי הפרדס. בהגיעם לדרך החשופה המובילה למיסקי, הסתתר מאחורי משוכת הצבר והמתין להם. הם חזרו והופיעו, ואז הטיל בהם רימון שני. הספיק עוד לראות אחד מהם מתרסק ומתפלש בעפר ובדמו. אחר חזר אל הררי ונשאוֹ על שכמו עד חצר קלמניה. כך הצילוֹ ממוות.

“היישוב לא יודע מי היה דוידוב! אדם בלתי רגיל! סיפרו לך בטח שהיה ככה אדם עם שיגעונות, מה? אולי. אבל ברגע של סכנה הוא ידע בדיוק מה צריך לעשות! בלתי רגיל! עוד לפני הפו”ש, לפני הפלמ“ח, הוציא אנשים אל מחוץ לשטח לתקוף את הפורעים! עד קקון הגיע! אתה יודע מה זה באותם הימים? תשמע מה שאמר לי פעם: בפיזיקה, אמר, יש חוק שכל גוף יכול להיות בזמן אחד רק במקום אחד. אצלנו – כל אדם צריך להיות בזמן אחד ביותר ממקום אחד! מדוע? מפני שאצלנו בונים את הארץ בניגוד לחוקי הפיזיקה. והוא קיים את זה! בגופו! היה פה והיה שם! היה בקלמניה ובאותו זמן בפרדסים של רייסקין, אהרונוביץ, גן השרון, ובעוד עשרה מקומות! ויחד עם זה בן אדם עדי־ן,” עידן הררי את קולו. “איך התייחס לפקודים שלו! לכל מי שעבד איתו! ובאיזו מסירות! תשמע מה שאספר לך: יום אחד באה פתאום ציפורה שלו לחצר קלמניה, באה ואמרה שהילדה שוכבת בחום גבוה והוא מוכרח להיות בבית. מה אתה חושב עשה? לקח את הטנדר, נסע איתה הביתה, ובערב – תאר לך איזה בן אדם! – חזר יחד עם נמרוד ועם הילדה החולה, השכיב אותם באחד החדרים ואמר לחובשת להשגיח עליהם. שלושה ימים ושלושה לילות היו הילדים איתנו, בבניין הזה, יחד עם המפקדה, ובין סיור לסיור היה מטפל בהם! מישהו בטח יאמר לך שהמשפחה לא היתה כלום בשבילו. כן, אפשר היה לחשוב כך, מפני שאצלנו בחצר הילדים היו מתהלכים תמיד יחפים, מלוכלכים, כמו ילדי צוענים, והשד יודע מה היו אוכלים ומתי היו אוכלים! ציפורה עסוקה במשק והאבא תמיד בחוץ! אבל תשמע מה שאני אומר לך: הוא היה אבא מצוין ובעל מצוין! כן, גם בעל מצוין, אל תאמין למי שיספר לך אחרת! ואיזה לב! תשמע, היה לנו אסון גדול כאן עם המכונית שהובילה את הפועלים ממשק האוצר למושבה. יצאה בשתיים וחצי מהמשק ואחרי שלוש מאות מטר נתקלה במחסומים. התקיפו אותה ביריות מן הפרדסים של חאג' עבדאללה ולאנשים לא היה נשק. רק לנהג, בלקינד, והוא נפגע תכף בהתחלה. שניים רצו לקרוא לעזרה, ועד שהגיע הצבא נהרגו ארבעה אנשים. היית צריך לראות את הבן אדם הזה אחרי האסון! התהלך כמו משוגע! אני אשם! – אמר לי – למה לא שלחתי לבדוק את הדרך לפני שיצאו! – כאילו אפשר היה לבדוק בכל שעה. הלוויה נוראה היתה! כל המושבה בכתה. אותו לא ראו שם. הסתגר בחדר ולא דיבר עם איש. לב כזה היה לו…”

בסופה של אותה שנה, כששככו המאורעות, החליט דוידוב לרכוש שטח של שלושים דונם אדמת בור, בכסף שחסך מעבודתו בים המלח, ולגדל עליו אפונת־בעל. את השטח קנה, ואף זרעו, אך כשהגיעה עת התליש, התגייס לפו"ש. יצא לקורס לחודש ימים, וכשחזר היה עסוק ביורים לאורך “הקו המזרחי”, מטייבה ועד מגדל צדק. הפלוגה הפילה חיתתה על הכפרים ובאחד מסיורי הלילה פוֹצץ את המדאפה של מיסקי, על הפורעים שהיו מכונסים בה אותה שעה.

“יש לך קצת זמן?” שאל הררי בשעה שנעל את משרדו להפסקת הצהריים. “ניגש לקלמניה ומשם תוכל לראות את כל החזית. כדי לכתוב על דוידוב צריך לראות, לא מספיק לשמוע…”

כשנסענו בטנדר צפונה, נעצר הררי מדי פעם והראה לי דרכי עפר צדדיות שבין הפרדסים, שבהן הונחו מוקשים ומחסומים. נכנסנו לחצר המרובעת של קלמניה ועלינו אל ראש מגדל המים שבאמצעה. משם הראה לי את קלקיליה, את חורבות כפר סבא הערבית, את שלוחות הגבעות הטרושות שאליהן היה פושט הפו"ש, את טייבה המיטשטש באופק כחזיון שרב, את גושי הפרדסים האפלוליים, שדרות השיטה ומשוכות הצבר. התווה בידו קווי גבול ואיתר באצבעו עמדות, שוחות, מארבים, כאן ושם ושם. “אתה שואל איפה מיסקי? אין מיסקי. מחקו אותו. הבית הזה שאתה רואה, בית הספר, זה כל מה שנשאר מכפר הרוצחים הזה יימח שמו וזכרו. אבל את טירה השאירו. אל תשאל אותי מדוע. רוצה לגשת? מזמן לא הייתי שם.”

כחלום רע זכור לי עתה הביקור בטירה: בתי האבן והחֵמר, הסמטאות המרופשות, צריח המסגד, כיכרות העפר הזרועות זרדים, הכביש המהומר החצוי קילונות של מי שופכין עכורים… כנופיות הילדים שרדפו אחרינו כשהם קוראים שלום, שלום, סלסולי השירים המצריים שבקעו מרמקולי המסעדות, פרחי השבאב שניצבו לפתחי בתי המלאכה, השלטים העבריים החנפים, המישור השדוף שלרגלי הגבעה, המתעלף בכמרירי שרב – כל זה ריחף לעיני כהזיית קיץ זעופה, תלויה בין ארץ עייפה ושמים ריקים. הכול היה חורש רע, זומם רע. שני תינוקות צאויים קפצו אל הדרך הצרה ממבוי של סמטה, והטנדר כפסע ודרסם. אישה הרימה קול יללה, ובחורים נקהלו עלינו בצעקות, עד שגירשם מישהו. אחר כך נתלו בזנבנו כמה זאטוטים שרדפו אחרי הטנדר, ואחד מהם נשמט לארץ ופרץ בבכי. כרכרת חמור עמוסה אגדי קטניות ונהוגה בידי זקן פטטה מפנינו אל שולי הדרך וכמעט נלחצה אל הכותל. כשהתיישבנו במרפסת המסעדה והררי נכנס לשיחה עם ערבי אחד שהכירו, הזיתי כקודח. מבעד לנוף השרבי נראו לי נילי, רודי, אביתר, דוידוב הנופל פצוע, שותת דם… “מה קרה לך?” עוררני קולו של הררי. “מרגיש רע?” החוורתי מאוד, כנראה.


 

יח    🔗

כשבוע ימים לאחר הדברים האלה הגיע אלי מכתב מאת משה ברנע, מורה בבית הספר התיכון בכפר סבא. אני מעתיקו לכאן כלשונו:

מר יונס הנכבד,

שמעתי מפי מר שמואל הררי שאתה שוקד על כתיבת ספר חייו של יקירנו המנוח אברהם דוידוב. שמחתי על כך מאוד, והצטערתי על כי לא הזדמן לי להיפגש עמך פנים. ובכן, ראשית הרשה נא לי לברכך בברכת יישר כוח על המעשה הרב שאתה עושה. זה מכבר חשבתי שחובת האומה לאחד מבחיריה – אם גם לא מנהיג ולא מצביא היה איש, אלא כאחד העם התהלך את האלוהים – היא להציב לו יד במגילת ספר כדי שדמותו תלך כעמוד אש לפני המחנה, ובייחוד לפני הנוער שלנו שלא ידע את אברהם. שנית, כמי שהיה מורהו לספרות ומחנכו של נמרוד, שנפל חלל על מזבח עצמאותנו, הריני מבקש לתרום בזה את תרומתי הצנועה להארת צד מסוים בדמותו רבת האנפין של דוידוב שדומה עלי כי נסתר מעיני אחרים.

במשך ארבע שנות היותי מחנכו של נמרוד יצא לי להיפגש כמה פעמים עם אביו, אף כי ברווחי זמן גדולים. כפי שידוע לך, נמצא דוידוב על פי רוב הרחק מביתו, וגם בהיותו בבית היה טרוד כל כך בתפקידיו, שלא מצא זמן לסור לבית ספרנו. אך אנוכי התרשמתי תמיד מן הקשר הנפשי העמוק שהיה קיים בין האב והבן, שאול ויהונתן הנאהבים שבחייהם לא נפרדו, ועתה – כששניהם מוטלים זה בצד זה בהרי ירושלים – יכולנו לומר: גם במותם. נמרוד העריץ את אביו הערצה גדולה, שאני, כמורהו, יכולתי לחוש בה, גם אם מעולם לא הביעה במילים. והאב אהב את בנו כנפשו. בפגישותי המעטות עם דוידוב הופתעתי תמיד מידיעותיו הרבות, מרוחב אופקיו ומן ההבנה שגילה לבעיות חינוכיות. אבל לא על זה ברצוני לספר כאן, אלא על פגישה אחת בלבד, כשנתיים לפני נפילת נמרוד.

נמרוד לא הצטיין במקצועות הריאליים, לא בגלל קוצר המשיג, אלא מתוך התרשלות, ואולי חוסר יחס. דבר זה הדאיגני מאוד, כי חששתי פן ייכשל חס וחלילה בבחינות הגמר. כיוון שקשה היה באותם הימים (ובעצם מתי לא קשה היה?) להטריח את דוידוב לבית הספר, הטרחתי אני עצמי אליו, וערב אחד באתי לצריפו אשר בחורשה.

השעה היתה די מאוחרת, ושנינו היינו לבדנו בחדר. דוידוב, כדרכו בהכנסת אורחים, קיבלני בפנים מאירות ובכבוד רב. העמיד בקבוק וודקה על השולחן, זיתים ומלפפונים, מאלה שאשתו היתה כובשת במו ידיה, והפציר בי לאכול ולשתות. שוחחנו על דא ועל הא, אני שואל על ענייניו והוא עונה, הוא שואל על ענייני בית הספר ואני עונה… לא אביא כאן פרטי שיחה זו, אם כי כל שיחה איתו היתה מרחיבה את הדעת. אחר כך הבעתי לפניו את דאגתי בעניין בנו, ועל כך אמר את הדברים הבאים, שאני מוסרם כאן כפי שנשמרו בזיכרוני:

אהיה גלוי לב עמך – כך בערך אמר לי – ואומר שפיגורו של נמרוד במתמטיקה ובפיזיקה אינו מדאיג אותי ביותר. אפילו אם ייכשל בבחינות, לא אראה בזה אסון. בשבילי לא תעודת בית הספר עיקר, אלא תעודתו כאדם. מה אני רוצה לראות בו? איש מעשה מצליח? לא. מלומד? לא. איש חברה הבקי בהווית העולם? גם זה לא. רוצה אני שייהנה מכל אותן אפשרויות לפיתוח אישיותו, שההכרח והחובה מנעו אותן ממני. הבט, אמר לי, אני לא נועדתי מרחם להיות פועל האוחז בטורייה או איש מגן האוחז ברובה. בצעירותי היו כל מעייני בנגינה, בספרות, בפילוסופיה… והנה – מיום שהגעתי ארצה לא נגעתי בכלי נגינה, ויכול אני למנות באצבעותי את מספר הספרים שקראתי. נדמה שהנני אדם חופשי, שהרי אני עושה הכול מרצוני, איש אינו כופה עלי דבר, אינני משועבד לשום מסגרת. ואף על פי כן – אינני אדם חופשי. רצוני – נקבע כגזֵרה. ההכרח כופה עלי דברים שהם מנוגדים לנטיותי הטבעיות. החירות האמיתית איננה הכרת ההכרח – כפי שגורסים המרקסיסטים – אלא משהו עמוק מזה: חירות התפתחותם של יסודות נפשיים הטבועים באופיו של כל אדם. אבל אינני מתלונן – אמר. אני חי בדור כזה ובארץ כזאת, שבהם אנשים מקיימים את צוויי ההכרח לא רק מתוך רצון, אלא לעתים קרובות מתוך התלהבות. תקופה של שיגעון היא זו, אבל זהו שיגעון בריא. הדחקתי כמה וכמה רצונות שלי, השכחתי אותם מלבי, מחקתים. אבל רצוני הוא שנמרוד יגדל אדם אחר. חופשי כפי שאני מבין זאת: רצוני שיגשים את עצמו, שיתמסר בכל מאודו לנטיות ולכישרונות שבהם חנן אותו הטבע. ועוד רוצה אני שיהיה אדם בעל לב פתוח וראש פתוח, חופשי מדעות קדומות, סובלני, מכבד את הזולת ועצמאי ברוחו. אם תתגשם שאיפתי זו, אמר, אדע שגם עמלי וגם הוויתורים שעשיתי לעצמי – לא היו לשווא. אדע שהכשרתי את הקרקע למענו. אם נראה את החיים כרציפות אחת, המתמשכת מדור לדור, הרי שחיי אינם נגמרים במותי אלא הם ממשיכים להתקיים בבני, מעין השארת נפש – הרי אני לא הפסדתי כלום וכל הדור הזה לא הפסיד כלום, ומה שנוגע למתמטיקה – ציון כזה או כזה – מה זה חשוב בעצם?

אלה הדברים שאמר לי דוידוב באותו ערב. לא מסרתים כלשונם, אבל זה תוכנם ורוחם. ונדמה לי כי יש בהם כדי להפריך דעה רווחת בין רבים מאלה שהכירוהו – כאילו היה טיפוס של “איש הפקר” שאינו נותן לבו לעניינים של רוח. הומניסט גדול היה דוידוב, איש מוסר היה! ובעל שאיפות נאצלות מאוד! ולא עוד, אלא גם אדם שהתהלך עם כאב עמוק בלבו, שלא גילהו לאיש!

כמה צר לחשוב עתה כי חיים עשירי רוח, יפי נפש ורבי פעלים אלה נכרתו ללא עת, ונכרתה גם תקוותם – שיהיה להם ניר בדור הבא!

מי ייתן ותיצרר נשמתו בדפי הספר שאתה עמל בכתיבתו, ומי ייתן ויקים ספר זה את שם המת על נחלתו, לנו ולבנינו אחרינו!

והנני מחזק את ידיך במלאכתך,

בברכה נאמנה,

משה ברנע

זה המכתב. זכורני שהיה זה באחד בחודש, כי המעטפה השנייה שהוצאתי מתיבת המכתבים הכילה המחאה על סך חמש מאות לירות, חתומה על ידי ד' קרפינוביץ'.


 

יט    🔗

אני הגבר הבאתי את נילי ל“המרתף”; אך לא לי, לא לי היתה נילי. שלושה חללים נפלו לרגליה לבד מהילד: בעלה רודי, לביאה, ואנוכי. לבסוף כרע נפל גם אביתר, באשר כרע שם נפל. אם אניח לשון קרבית זו ואנקוט לשון לימודים ביולוגית – שאוזני התרגלה אליה בעל כורחה, לאחר שנאלצה לשמוע, בלית ברֵרה, את המהומיו הטורדניים של רודי – הרי עלי לומר שעם חדירתה של נילי אל האורגניזם של חבורתנו הקטנה, חלה בנו מטפזה, נדידה של הכרומוזומים אל קוטביהם בחלוקה אחרת של התא, לאחר שהופר בו שיווי המשקל האנטרופי הקודם.

מן הצד הייתי צופה בה, מזוויות עיני – לאחר שתכפו ביקוריהם מאוד, אחת לשבוע, שתים לשבוע, לאחר הצגות, לאחר קונצרטים – ולא זכיתי אלא לשיירי חיוכים ולפירורי משפטים – אמנם כן: אדיבים מאוד, חביבים מאוד, זוכרים מאוד חסד לכתה אחרי ל“המרתף” בערב הראשון. רודי לא עשה דבר כדי לעמוד בפרץ, ולולא לביאה, שישבה על המשמר מצדו השני של בעלה, ללא תת דום לנפשה, דרוכה לשרוט, לנשוך, להציל את היקר לה – היתה הנעורת מתלקחת בבת אחת. אך בין כה וכה יקדה האש בחשאי וציפתה רק לשעת הזימון.

שלושה, אמרתי, נפלו, לבד מהילד; אך גם היתר – חמדו כל אחד לפי דרכו. אלירז בחונף, נקדימון בשנינה, אבנר בשתיקה עוינת… לא אמנה את כולם. ממילא לא היו בני תחרות. אכלו אותה בעיניהם ולא החסירו ממנה מאום. שועלים קטנים סובבים סביב הכרם.

מן הצד הייתי רואה איך היא מאירה פנים לאביתר מיד לכניסתה, איך היא ממתיקה סוד עמו בשבתה לידו, איך מתהדקת והולכת ברית הסתרים ביניהם, כגזֵרה ששום כוח, שום רצון, לא יוכלו לקורעה; רואה הייתי את התאפקותם, את הקפיץ הדרוך ביניהם, שככל שהוא נמתח כן מתעצם כוחו לקראת הרגע שבו ישתחרר. חש הייתי את הכמיהה הלוחשת בשניהם – להזדמנות הנכספת כי יונח להם, רגע, רגע אחד בלבד, ויישארו לבדם, ואז, באנחה של מתח גדול שנפרק סוף סוף, ייפלו איש לזרועות רעהו. או – בהיעדרה – פתאום היו מסתמרים חושי למשמע צלצול הטלפון ב“המרתף”. והמלצר קורא, אביתר, אביתר טלפון, והוא קם מן השולחן (לביאה משחיזה מבטה אליו בחשד שורפני), פוסע כחתול אל הדלפק, אוחז בשפופרת כשגבו אלינו, מקרב פיו אל פיה ומוסך מור לתוכה, רושף רשפים, לוטף את צוואר כלי השמע כלוטף את צווארה – הה, שעה ארוכה מאוד של עגיבה גנובה! – עד שחוזר אל השולחן בפנים אשמות, מנסות למחות חטא בחיוך רפוי שהנאת הלקיקה לא נמחתה ממנו (“מי זה היה? מי זה היה?” שואלת לביאה, והוא פוטרה במשיכת כתף של ביטול, כאילו אחד טרדן מושבע הטרידהו שוב בעניין ישן…): או – בשעת לילה מאוחרת, באחד הברים אי־שם בסבכי יער העיר – רואה הייתי את העלבון הלוהב בפניה, זה של תשוקה שנידונה לתוחלת ממושכת ואין יודע עד מתי – כשהיתה צופה בחיוך כאוב והוזה באביתר השט עם לביאה על פני רחבת הריקודים, רגליו קצובות עם רגליה ועיניו העצומות חולמות חלום אחר… פתאום, כמתנערת בבת ראש מדיכאונה, היתה קמה, מושיטה לי את ידה: “נרקוד, יונס?” ואז כשהיתה זרועי חובקת את מותניה ושערה הריחני לוטף את לחיי, הייתי שואל את נפשי למות מרוב עצב: הה, להיות נער שוטה מלקט חיוכים תחת שולחנה, זלזל יבש תחת עקב נעלה, רק לא אח רחמן שתסמוך ראשה החולה על כתפי! אך גם חסדים אכזריים אלה נדירים היו; על פי רוב היה נופל בחלקי לשבת כוס אל כוס עם רודי ולהאזין בחצי אוזן לשיעוריו השוממים במדע החיים כשחובת הנימוס אונסת על פי שאלה מפעם לפעם, בין שתיקה לשתיקה: “אם כן מה ההבדל, רודי, מה ההבדל בין אורגניזם חי לאורגניזם מת, אם בשניהם הרכב התאים הוא דומה?” – “כן, זו שאלה נכונה, שאלה שעד היום לא מצאו לה תשובה מניחה את הדעת.” ממשיך רודי בהרצאתו הדקדקנית כשמסביבנו תוזזות המנגינות והעקבים מטופפים. “המלומד שרדינגר הגדיר את החיים כאותו מצב של החומר שבו העלייה הבלתי פוסקת של האנטרופיה מעוכבת על ידי אספקה של אנרגיה… נוצרת אם כן שרשרת רצופה של תהליכים פיזיים המובילים…” – “כן, אבל האין אפשרות ליצור חומר חי מחומר מת?” – “בזה, אתה מבין, עוסקים הביולוגים זה דורות, ועדיין לא הצליחו להפריד את הכלל העתיק האומר כי Omne vivum ex vivo5, אם כי…”

Omne vivum ex vivo; אך כל למדנותו של רודי לא עמדה לו למנוע את מה שמוכרח היה לקרות בתוקף חוקי ברזל פיזיים של משיכה ודחייה; או לעכב תהליך ביולוגי שסופו היה צפוי מראשיתו. דרושים היו רק תנאי טמפרטורה אופטימליים כדי שיגיע לנקודת בשלותו, ואלה זומנו לו בלילה מועד לכך – הה, לילה מכושף! – ליל פורים, ליל מסכות, אז, בביתו של אביבי.

הכול היה צפוי; אך גם הרשות היתה נתונה – בלילה כזה, ליל רשפים וכשפים שכיתות של רוחין ולילין מרקדות בו תחת פנסי נייר צבעוניים ואיזה שד ארור מסמא עיניים ונוסך סם; הרשות היתה נתונה לכל דכפין – לחבוק, לעגוב, לחטוף ולברוח אל החצר הטלולה, אל השדרה הסמוכה, אל אחד המסדרונות האפלים, ואפשר שטיטניה תחבוק ראש חמור ותאמצהו אל חזה. אני, ראש סאטיר היה לי, סאטיר יפהפה, כפי שאמרה לי חגית עוד בחדרי, כשהרכיבה את קני התיש למצחי ואת טלפי התיש לרגלי (“נילי תהיה שלך הלילה, מסכן שלי, תראה אם לא תיפול לזרועותיך מיד כשניכנס,” התנבאה בחיוך מבין כשעמדה מול פני ומשחה את גבותי בקפידה. “אביתר לא ייפול ברשתה, הוא פיקח מדי, זהיר מדי”…): אך מיד בכניסתנו – קרוב לחצות היה זה, וקהל הפיות, הצועניות, האצילים, החצרנים, המוקיונים, כבר היה סחרחר מיין וממחול – ידעתי שליל וַלפּוּרגיס צפוי לי, שמחרו מר. את חגית קרע מישהו ממני ומשכה אל גלגל המחולות בעודנו על הסף. לבדי נדחקתי פנימה לבקש את שאהבה נפשי. תרתי בעיני לחפשה בין מאה מסכות צוחקות, שיכורות, לעגניות, מאיימות, ולא מצאתיה. נקדימון, בדמות אפנדי שמן, משופם, מתורבש, הושיט לי יד וגעה במבטא ערבי: “אדדון דוידוב, מה שלומך? מה שתי הקרניים הללו שלראשך? אחת קרן הקיימת ושנייה קרן היסוד? האם התחפשת לשעיר כדי שנשליך אותך לעזאזל?” מיד אחריו הופיע לנגדי גומפל, ראשו ראש ינשוף, עיניו עיני ינשוף, ונשף מול פני: “מפיסטופלס! יום הדין הגיע, העם בשל לכך! היזהר, שקיעת העולם קרבה!” אסנת, שערה השחור פרוע, שמלתה הצוענית מתנופפת, קפצה אל צווארי, נתלתה בי בנשיקה וקראה: “סאטיר שלי! כמה אתה נפלא! כמה אתה עצוב! תבוא אל מטבחי הלילה?” אך מיד צנחה מעל צמרתי ועפה להיתלות באילנות אחרים. היכן נילי? היכן נילי? שאלו עיני המשוטטות מעל לראשים – ופתאום – חי גואלי! – נגלה לי רודי בעברו השני של האולם, לבוש כרוזן צרפתי, פאה נוכרית כסופה לראשו, מונוקל לעינו, פוסע מדוד מדוד, מחווה קידה לכל הבא מולו ונושק בנימוס את ידי הגברות. “רודי!” מיהרתי לקראתו, “איזו אצילות! והיכן נילי?” אך רודי בחן אותי בעין מונוקל קפואה ואמר ביגון: “Ah, Nili! Elle est au ciel! La bon Dieu l’en a pris6” ומיד חלף עבר, פסע הלאה, להחוות קידה לאחרים. חיפשתי את אביתר, אך לביאה היא שנקרתה לפני, בשחורים של נזירה, שביס לבן לראשה, פילסה לה דרך בתוך קהל המסכות כשהיא נושאת לפניה מגש עמוס כריכים, ובראותה אותי, הכירתני ואמרה בדאגה: “ראית את אביתר אולי? פרח לו, הטווס! מראשית הערב…” פסודובלה נתרעש באולם, וסחרחרת המחולות שאטה בטפיפות טלפי שעירים וליליות. נילי לא היתה, גם אביתר לא נראה. ליד שולחן המשקאות עמד אלירז, בשמלה קצרצרת ובשתי צמות צנומות ענובות בסרטים אדומים, ובראותו אותי פיזם בחיוך אשמאי: “והשד יש לו רק צל, ואת זנבו הוא מגלגל, ומחבק את מי את מי? שתה!” נתן כוס בידי… ואז הופיע לעיני – כרוח רפאים במשתה אשפים, הה, צלמה של אהובה.

עמדתי ליד אלירז והכוס בידי, צופה ברוקדים החגים בערפל המתעבה, מנסה לקלף בעיני את המסכות מעל פני העלמות הגבוהות, תוהה ובוהה… מישהו התנגף בי בקרטועיו אל השולחן והטילני אל הקיר. המשקה נשחת ארצה ורגלי מעדו. ואז, בהזדקפי – היא. איך? מניין? למה? הדם אזל מפני. “הולמת אותך מאוד, התחפושת הזאת,” נשאה אלי חיוך חוורירי. “אֵת…” היא ישבה על שרפרף נמוך, שמלת משי לבנה לגופה, כתר מוזהב של מלכת אסתר לראשה, ארנק לבן על ברכיה. לצדה מלח צעיר, זרועו על כתפיה. “איך… פה…” – “אתה רואה. נפגשים…” אמרה בחיוך, מימים רחוקים, כאובים. למלח היו עיניים גדולות, שחורות, עצובות, שחשפו אותי להתבוננותו האדישה. “תכירו,” עלה סומק קל על חיוורונה, “זה יונס, זה אבי.” אבי לא חייך, לא ניענע בראשו, עיניו הגדולות השוו אותי עם מה שידע, עם מה שסבר. “שב,” קירבה אהובה שרפרף לצדה. "מה נשמע?, התיישבתי. “ככה. אצלך?” – “כרגיל.” – “גר עוד בחדר ההוא?” – “כן, על הגג.” – “אבי הוא מלח,” חייכה. “זו לא תחפושת.” – “או,” אמרתי, “חיל הים?” – “צי הסוחר,” ענתה אהובה. “באיזו אונייה?” כופפתי עצמי לשיחה עם בן לווייתה. “עכו,” ענה הלה בסתמית. “הו, עכו!” אמרתי. “אתם, בקו אפריקה המערבית נדמה לי…” – “אירופה,” השיב אבי. “אירופה!” אמרתי. “ועכשיו עוגנים פה, חופשה!” ביקשתי לעורר את השיחה עד שתחפץ, שאלתי בכה ובכה, על אוניות סוחר, ימים, כרכים, שכר המלחים (אהובה התענתה עמי, דומה כי ריחמה), אך אבי לא חפץ. זר ואדיש נותר, במים אחרים. שתיקה עמדה כנד. היכן נילי? היכן אביתר? אסור הייתי אל כיסאי, ומדורת פניה של אהובה צורבת את פני. “מה עם הספר שלך?” שאלה. “ככה, מתקדם. רוצה לרקוד?” שאלתי. אהובה קמה, ידו של המלח צנחה מעל כתפה. פנינו אל נחיל המחוללים, הארנק עוד היה בידה. “הארנק,” אמרתי. “הו, כן!” הסמיקה וחזרה והפקידה אותו על ברכיו של המלח. טנגו נטף כנחלי דבש. מותניה היו רכים, רגליה לא אמונות. “חבר שלך?” שאלתי. “נפגשים,” אמרה. “צעיר מאוד,” אמרתי. “לא כל כך. עשרים ושבע.” – “רציני נורא.” – “שתקן.” גופה היה זר, וצעדינו לא תאמו. “למדת לרקוד,” אמרה. “בקושי.” – “ראיתי אותך פעם ברחוב,” אמרה. “עברתי על ידך. לא ראית אותי, כנראה.” – “למה לא עצרת, לומר שלום?” – "מיהרת, לא רציתי לעכב אותך. חולצות שחורות הולמות אותך מאוד. פעם חלמה עלי, סיפרה. חלמה שנשאתי שק מלא אבנים לאורך רחוב שפטישי אוויר קירקרו את תשתיתו. כלב רדף אחרי והיא רצה להשיגני כדי להזהיר אותי, אך התעוררה בצעקה. “חלום מוזר,” אמרתי. “אני חולמת המון,” חייכה. “עוד באותה דירה?” שאלתי. “כן,” אמרה. “אותה עבודה?” – “כן,” אמרה. מנהלת חדשה באה לגן הילדים. בחופשת הפסח תיסע אל אחותה בגליל. בערבים היא קוראת את “תמול שלשום”. “מה שלום אבא?” שאלתי. “חולה,” נאנחה. “חולה?” אמרתי בדאגה. “מה לו?”

זרוע ארוכה בכסיה שחורה התנופפה לעומתי מעובי יער הרוקדים. לעומתי? היא חזרה והתנופפה אלי בשטשוט אצבעות כמבקשת לאחז את מבטי. כן, נילי! – עבר גל דם בגופי, כה עז עד שדומה היה כי יז על שמלתה הצחורה של אהובה. בזרועותיו של אביתר. מגבעת שחורה, רחבת תיתורת לראשה, ונוצה אדומה כזהורית אש מתנופפת מעליה. התרחקה, התבלעה, ואחר כך, משנפגשו מעגלותינו שוב, צרבה את כתפי באצבעותיה וקראה בשמחה: “יונס!” ושוב המשיך כוכבה במסלולו. “מי זו?” שאלה אהובה, והמנגינה השתתקה.

ליוויתי את אהובה אל המלח. כלה לבנה אל חופת ימה. אמרתי לעגון שם עד ישקוט סער לבי, ופתאום עטה אלי ציפור האש, חבקה את צווארי וצחוק התגלגל מפיה: “יונס! סאטיר! והשפם הבוער!” ראשי הסתחרר. “תכירו,” אמרתי, “נילי. אהובה.” נילי השתחוותה עמוק וקשת רחבה התוותה בידה השחורה. כיונה נוגה עמדה לפניה אהובה וחיוך פירפר על שפתיה. אחר צנחה לצדו של המלח האילם.

האתאר את יופייה של נילי? היא היתה עירומה. לא, היא היתה לבושה. כל גופה התמיר – שוקיה הגבוהות, ירכיה, מותניה, חזה, עד למחשוף כתפיה – היה נתון בנדן של רשת שחורה, חופפת כל חיטוב וחיטוב, כל חמוק וחמוק ביצורי גווה, מגלה סוד ומכסה סודותיים, ומבעדה הבהירו, ירוקים, עלה תאנה ועוד שניים. המגבעת השחורה האפילה את פניה והכסיות השחורות השליגו את זרועותיה. וילוני השיער גלשו כדבש על צחור כתפיה וחצים נתחזזו מקשתות עיניה. היא היתה נחשית. היא היתה אלילית. היא היתה מאושרת.

כה מאושרת היתה, שכשהתפצחה מנגינת הסמבה תפסה בידי וסחפתני אל השיבולת ההוללת ועד־לא־ידעתי הסתובבתי בגלגל. זרועותי הניפו אותה כאלומה, נהגו בטיפופיה, אָּדנוּ אותה ודיהרו. מבעד למערבולת המסתחררת קלטו עיני מדי פעם את פני אהובה הלבנות, הצופות בנו כמו מעבר לצעיפי מים, את עיני המלח הגדולות, החוקרות ממרחק, את חגית המפטפטת עם אלירז וחיוכה מאשר את מעגלי, את רודי המפסיע לאורך הכתלים ומחווה קידות מנומסות, את לביאה המבוהלת, המשוטטת, מחפשת; שוב אהובה, המלח, חגית, רודי נושק ידה של גברת… וכשהתגברה הנגינה והרעישה את עצי היער וזיקים התבזקו בחלל, היתה נילי פראית כשדה. היא עיכזה, הרעידה את ברכיה, טרפה את ידיה מול פני בהשבעות מכושפות. נחשים זינקו אל צווארי מעיניה.

“הו, יונס, מה איתי הלילה… אינני יודעת מה איתי…” נפלה על צווארי מלוהטת, מתנשמת, מיוזעת, משפסקה הנגינה. ראשה רגע על כתפי, עצום עיניים, ופעימות לבי ינקו את נשימתה. פתאום התנערה בבת ראש, אספה את שערה, ופנתה מעלי. תמירה, מתנודדת כסהרורית, שטה בעולם הרוגש, התרחקה, עד שנעלמה במעי המסדרון, מעבר אחר ראיתי את אביתר – בלבוש חול שלו, במכנסיו הצרים, בחולצתו האפורה ובסנדליו – תוהה, שוהה, אובד מחשבות, אחר משתרך בין גלי המסכות ונוהה אל המסדרון, כחבל אחר הדלי.

ולא ראיתיה.

כמה שתיתי? ארבע? שמונה? ח"י כוסות? עם כוסי ורעלי שוטטתי בין החבוקים והבודדים, בין העלזים והעזובים, בין העוגבים והעגומים, וחיפשתי את שחשקה נפשי. התנודדתי אל המטבח וחיפשתיה בין הצובאים על הסירים ולא מצאתיה. נדדתי בין החדרים, ביקשתיה בין תלי הבגדים ובין הנחבאים אל הכלים ולא מצאתיה. עליתי במדרגות, כמעפיל בהר, ותרתי בין המרחששים והלוחשים במרפסות החשוכות ולא ראיתיה. נגחתי בראשי דלת חדר, נכנסתי ומיששתי חושך, משהו נצץ באפלה, על המיטה. נילי? הה, לא, לביאה היתה זו, מוטלת אפרקדן בשחור הנזירה אשר לה. “מי זה?” צרד קולה את החשכה. קרבתי והנחתי את כף ידי על לחיה. “לך! לך!” הצטווחה, ככוס, וידי התלחלחה מדמעותיה. “סלחי לי, סלחי…” מילמלתי בצאתי, וסגרתי את הדלת עליה. נצנוצי אורות העיר התגחללו בעיני כגלגל מזלות סובב. הרבצתי עצמי ליד המעקה ועצמתי את עיני. האם נרדמתי? כמה זמן עבר? זמן רב עבר, כנראה, כי ברדתי שוב לאולם, והנה הוא כשדה קטל. “המשתה תם ורוחות תצאנה כבר לכבד את האולם המתרוקן”. שיירי מנגינות עזובות עוד הוללו בחלל בין שרשרות נייר קרועות. רסיסי כוסות מנופצות היו פזורים על הרצפה. כיסאות ושרפרפים היו הפוכים זה על זה. מסכות בודדות התהלכו כרפאים מחפשים נשמות שפרחו, ובקרני הזוויות התגפפו צלמים שתויים. מישהו קרב אלי, נוטף ריר ככלב שוטה, עט לנגוח כשהוא גועה: “דוידוב!” הדפתיו מעלי והפלתיו ארצה. קם לתפוס אותי בגרוני ותקעתי קרני בבטנו. התגוללנו שנינו על הרצפה המאובקת, ומישהו – אביבי? – גררני החוצה. הספקתי עוד לראות את הרוזן רודי נכנס למכוניתו, לבדו, מתניעה ועוקר ממקומו. “פרוידנטל!” צעקתי. “רודי פון פרוידנטל!” אך כסופה שאט בחשכה הרחק מקולי האובד. צלילי “I love you, I love you to eter-nity” מפי זמרת גלמודה ליווּני מן האולם הריק.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מוטל על שפת הים. הים היה מעונן ונמוך, והחול היה לח. צינה צימררה את בשרי. מבעד לזגוגיות עיני ראיתי זקנה אחת שעומדת מעלי ועושה תרגילי התעמלות. גידים כחולים השתרגו ברגליה, בטנה היתה צבה, ושקיקי שדיה הריקים נסרחו בהתכופפה, נפחסו בהתרוממה. בלה היה בשרה, צהוב־חולי, וראשה היה כבד. ניסיתי להיזכר איך הגעתי אל המקום הזה. רודי הפליג לבדו. היכן היתה נילי? היכן היה אביתר? זכרתי ששירכתי רגלי, ערירי ברחובות ליליים, ופנסי מכוניות נופפו אותי מדי פעם אל דופנות המדרכות. הרחובות היו ארוכים ושותקים והם הלכו והחווירו, ובתים מתים היו עטופים בתכריכי שחר. זכרתי שנכנסתי לאיזה בר שמנגניו עזבוהו וחגו הסתלק, התיישבתי ליד הדלפק, דרשתי משקה, ואיזה בריון מגושם אחז בי וזרקני החוצה. מדוע זרקני? האם תבעתי בכוח? ואולי שתיתי ולא שילמתי? מיששתי את כיסי, הוצאתי את ארנקי ומצאתיו ריק. הזקנה התכופפה, התרוממה, שלחה זרועות מקומטות לצדדים, לפנים, כפיסי רגליה רעדו. אחר כך הלכה אל הים, טבלה כפות רגליה, שיפשפה את שוקיה, עמדה במי ברכיים והִזתה מים על בטנה. הים היה שפוף שפוף ושפות גלים שפלים ליחכו את סוליות נעלי. סרטן עבר במרוצה חיגרת ליד. לאן נעלמה נילי? הה, לילה, לילה ליל אלילים!


 

כ    🔗

מי ימלל גבורות דוידוב? מי ימנה? ב־38' היה עם העולים לחניתה ובאותה שנה הקים את גדר טאגרט,7 לאורך גבול הצפון; ב־39' היה עם בוני חומה ומגדל, בעמק בית שאן ועל החולות הלבנים שמול דקליה וצריחיה של עכו היפה; ב־41' תיכנן לפרוץ את מחנה המעפילים בעתלית; וב־42’־43' – נדד בין מחנות הפלמ"ח, הרוחות במדבר הכירוהו, רוח קיץ שזפה פרצופו –

אך לבי לא היה לדוידוב באותם הימים; הוא פירפר ב“המרתף”, או בעליית חדרי.

מה אירע באותו לילה ששינה כך את פניה של נילי? האם “סער עברה וחמס את בסרה, ניצתה”? בערבים היתה באה ל“המרתף” ולא עוד עם רודי אלא לבדה; ולקראת חצות היתה ממהרת לקום ממקומה, מברכת בחיוך כובש צער, או עלבון, ויוצאת אל הרחוב ומנופפת בידה, טקסי! טקסי! – לבדה; ובין שעה זו לזו היתה מרבה לשתוק, ממעטת לשתות, לצחוק, רק מילים בודדות חולפות בינה ובין אביתר כציפורים פצועות הצונחות באמצע מעופן, יושבת היתה מחרישה, מקשיבה ולמדובר כשכף ידה תומכת את סנטרה, לעתים משפילה עיניה ושוקעת בהרהורים, ואולי זוממת דבר מה, לעתים נושאת עיניה, שפתיה מחייכות ומבטה מר… על ידי היתה יושבת, לא עוד לצד אביתר, ובדברו היתה פונה אלי, או אל אחר, כמסתודדת, כמסתתרת, וכששטף דבריה של לביאה היה מציף את השולחן, היתה שנאה נדלקת בעיניה; אך השנאה יאתה לה. יפה היתה נילי בשנאתה.

דברים רבים, הרי גורל, מרעילי דם, אירעו כנראה באותו לילה, באותן שעות אבודות בין אחר חצות לבין טרם שחר, כשהייתי אני שרוי בלימבו של שיכרוני המר: לא רק נילי השתנתה, גם אביתר, גם לביאה. אביתר נעשה חיישן מתמיד, הססן מתמיד, ובדברו היה כובש את דבריו עד כדי גמגום; פתאום היה הרוגז פורץ מתוכו, על זה ועל זה ואין יודע למה, ופתאום היה מעתיר שבחים על מי שאינו רגיל לשבח, ואין יודע למה. ולביאה התקפדה, הצמיחה קוצים כולה, נעשתה תוקפנית מתמיד, שתלטנית מתמיד, לה הנפש ולה הרכוש. את נילי היתה מנדה כאת הסוטה, מנדה אותה במבטה, מנדה אותה בשתיקתה אליה, מנדה אותה בהתעלמותה ממנה, כאילו לא היתה קיימת.

אני?

אני גידלתי לי זקן. כלומר, מעצמו התגדל לו; כביכול מתוך שלא לשמו באתי לשמו. תחילה היה זה בשל הרישול שפשה בי, אותה עצלות מתוך דכדוך שריפתה את ידי מעשות דבר, אפילו מהתגלח בבקרים. שוכב הייתי שעה ארוכה בחומו של החדר, כבתוך תנור, שוגה בהזיות קרועות וטלואות, על נילי, על אביתר, על דברים שאירעו בליל אמש, פתאום נצבט בי לבי על דוידוב, ענן כבד ממלא את ראשי – החוב שלא פרעתיו והחוב המצטבר והולך, שלעולם לא אצא ממנו – אני מתנער בבת אחת, מניח את המיטה בפריעותה, יורד לים, שוחה, מרחיק מן החוף ככל האפשר – הה, מרחקים שאפשר להפליג בהם, להפליג עד תרשיש! – אחר חוזר אל החול, חפוף ראש, צונח אל ערש מנמנם והוזה, מנמנם והוזה… מעט־מעט התכסו לחיי – שרזון שולח בהן – בכשות צהבהבה ורכה, שיער מדושא שצמיחתו לא היתה שווה, מעין פאה ושכחה, סמיך כאן ודליל שם. אחר כך ראיתי כי טוב והחילותי מטפחו – גוזם את הזלזלים, מסרק, מיישר, מדשן, עד שנעשה הדור־נאה, חלק ומעוגל ככְּרי חיטים מָרוח. נערות היו מסתכלות בי בעוברן על פני. כן, זקן נאה מקנה יתרונות מסוימים לבחור שכמותי, אלא שבאותו פרק זמן (בין פרק חניתה לפרק עתלית – למניין שטרות דוידוב) לא היה לבי פנוי לכך. זקן זה, יותר משהתקיים בו מנהג של נוי, מנהג של אבלות התקיים בו.

הה, הקשר שקשרו שניהם – על לביאה מדעת ועלי שלא מדעת – ושכה היטיבו להסוותו בשתיקות, בהשפלות עין צנועות, בצער כבוש שובר לב! גיליתי אותו יום אחד, בשעת אחר הצהריים. קרקס בא העירה, והלכתי לחזות בו, עם בוגרים וטף. כמו בים לעתים, אף כאן – הפלגתי הרחק אל עולמות אחרים: אל גובה החלל עם מעוף הטרפזות העוצר נשימה בתימהון ופחד, אל יערות הודו עם הפילים הגדולים כבדי האוזן ורכי הצעד, אל ארצות הצפון עם מחול מחליקי הקרח, אל ספרד עם תנופת הצלילים הרועשים, השאטות וסחרחורת השמלניות, אל הונגריה, סין, מרוקו… אחר קפצו אל הזירה שלושה נמרים כשלוש להבות אש, והמאלפת, עריצה גאה ארוכת שיער, אמזונה עם שוט בידה, מדבירה את פראותם בניד עפעף ובניע כתף, שקט ותקיף. היא הצליפה בשוטה על הרצפה, ברק חלף, הנמרים קלו, ניתרו על מקומם, ובצליפה שנייה… בצליפה שנייה צלף את אוזני קול צחוק, כה צלול, כה צוהל, קצר וענבלי… שלוש מדרגות למטה, לפני, ישבו שניהם, זרועו חובקת את כתפה וראשה סמוך על כתפו, שערה הדבשי גולש על זרועו. הנמרים, המאלפת, סולמות החבלים, הליצנים, הקוסמים, הלוליינים – הכול נמוג בערפל. עיני ננעצו בעורפיהם, בראשיהם, וכל תנועה שלה השתרטה בחרט ברזל על לוח לבי: הנה החליקה זרועו אל צווארה ואלמה אותו, הנה לחש משהו על אוזנה ושוב צחקה, הנה ניתקה מעליו רגע ושניהם נדרכו אל הזירה, הנה (אריות זינקו פנימה ומעגלי אש הוצבו נכחם) נאחזה בידו כחוששת לנפשה, הנה נלחצה אליו, וכמו אין עין רואה ואין לב נוצר, אין דין ביום דין – הצמידה שפתיה אל זקן לחיו… הה, נילי המתנכרת לאביתר בלילות, אביתר המתכחש לנילי ב“המרתף”…

לא עליך, הקורא, עינויי קנאה כעינויי בימים שלאחר כך, כשבכל קרן רחוב דומה לי הנה יופיעו לעיני, חבוקים ודבוקים, וכשדמיוני אורב למחבואיהם; או בערבים שלאחר כך, כשאני יושב סמוך סמוך אל נילי (השותקת, הסובלת…), שומר חינם את סודם ונשרף בו. אפסח על הקנאוֹת האלה ואספר אותו לילה שבו מיהרתי כציפור אל פח וכביכול מן ההפקר זכיתי.

מסובים היינו ב“המרתף”, החבורה כולה, חוגגים את הופעת החוברת הראשונה של “סימן קריאה”.


 

כא    🔗

נאלץ הייתי להפסיק אמש. תחילה הגיעו מלמטה קולות צעקה, חבטה, גידופים בערבית, ומיד לאחר מכן באה במרוצה גברת זילבר, מבוהלת, מתנשמת: משהו נורא יקרה שם… יש לעשות משהו… לקרוא למשטרה… הם ירצחו אותה… רצתי אחריה למטה, ובהגיענו אל המבוא, נפלטו מפתח דירת ארדיטי השען שני גברים צעירים, וכמלאכי חבלה שביצעו את זממם מיהרו החוצה, עלו על טנדר שעמד ליד המדרכה, התניעו והתרחקו בסערה שהרעישה את הרחוב כולו. מר ארדיטי עמד בפתח כאדם שנמשה מטביעה ומילמל בשפתיים חיוורות: “לחטוף?… בכוח?” – “מה זה אצלכם!” קראה גברת זילבר. “הלוא זה הבן שלך, הגדול הזה!” – “אין לי בן,” לחש מר ארדיטי בעיניים קמות. “אם יבוא שוב, לא אפתח. אקרא למשטרה. אלוהים ירחם עליו, לעשות ככה לאחות… כמעט מתה.” הראה בידו על בתו, ששכבה על הספה ומטלית רטובה על מצחה. נכנסנו פנימה, ומתוך גמגומיו ומלמוליה של הזקנה, שישבה בפינה, עטופת סוודר שחור ומנענעת בראשה בלי הרף, כמקוננת, הבנו מה אירע: אחיה של יונינה, פקיד לשכה ברמלה, אירס אותה, לאחר השתדלויות מרובות, לאחד ממכריו, בעל דוכן לירקות בעירו. יונינה חזרה בה מדעתה ולא אבתה ללכת אחריו. עכשיו באו שניהם לכפות עליה את האירוסים. האח, ברתחתו, סטר לה על פניה, השתולל, הפך כיסאות, ניפץ אגרטל ארצה. בצאתם איימו שיבואו שנית ובכוח ייקחו אותה לבית ארוסה. “בכוח לא ייקחו”, אמר ארדיטי. “כל הזמן השפעתי על יונינה שתתחתן איתו. עכשיו לא. גמרנו.” והזקנה, סבתה של יונינה, אישרה זאת בנענועי ראשה: “היא לומדת פקידות והיא תמצא חתן. יותר טוב.” – “אני לא דואג,” הוסיף ארדיטי. אצילות שירדה מגדולתה עוד הבהיקה מפניו הצהובות, מקרחתו הגבוהה, שכמה פסי שיער אפרורי וחלק כיסו את מערומיה, מאצבעותיו הארוכות והדקות, אצבעות של שען.

יונינה היא צולעת, וחיוכה הדק כמתנצל על כך. אני פוגשה פעם, פעמיים ביום. לעתים שמלתה מנומרת בכוכבים כחולים ולעתים מנומרת בכוכבים אדומים, ולעולם צחה ומבהיקה. מומה לא עיקם את פניה – כאשר יקרה לעתים קרובות – ולבד מ“שושנה” קטנה על לחיה הימנית, חותם של צלקת ישנה, פניה חלקות וגלויות כפני ילדה בת עשר. פעם מעדה במדרסת החצר כשנשאה סל מכולת ובתוכו אבטיח כבד. האבטיח התגלגל לרגלי, ואני החזרתיו לסל ועזבתי עמה לשאתו אל פתח הבית. שאלתי אותה: “מאין אתם?” והיא ענתה: “אנחנו ממרוקו,” וצחקה צחוק צלול, כאילו בדיחה היא זו. מאז היא מכירה לי טובה ומברכת אותי בכל עת בעיניים חמות. אותה “שושנה” קטנה שדמות מטבע לה, מושכת תמיד את עיני, כאילו קמע עתיק הוא זה שכתב סתרים חקוק בו. צליעתה נראית לי כלווית חן לגופה. “בכוח לא יעשו דבר,” אמרתי לארדיטי. “נעזור לכם. כולנו.” יונינה התרוממה מן הכר ונשאה אלי פנים עצובות. רגלה השמאלית היתה יבשה.


כן, חוגגים היינו את הופעת החוברת הראשונה של “סימן קריאה”. העברנו אותה מיד ליד ונהנינו מצורתה, מעטיפתה, שסימן קריאה בצורת יתד גדולה וטיפת דם לרגליה הבהיק בה; מן האותיות הנוצצות, מריחה, ריח דפוס טרי. אסנת קירבה אותה אל פניה, חיטממה בה כבתינוק בחיתוליו, שאפה את הריח אל קרבה – “אה, טוב!” – הפכה דף ראשון בדחילו. בפתח החוברות מודפסת היתה באותיות גדולות מעין הצהרה בשם “שלושה־עשר עיקרים של איני מאמין”; בדפים הבאים באו שירים של אביתר, של אבנר, מאמר גדול של גומפל על שירתו של נקדימון, פרק מסיפור של שאול נון ועוד. בשני הדפים האחרונים היתה רשימה שלי – באותיות פטיט – על “מחזור הטבע בסיפורי גנסין”, רשימה שכתבתיה לעצמי כמה שנים לפני כן, מעין יומן קריאה, והתקנתיה לדפוס עם הכנת החוברת. החוברת עברה מיד ליד, ובהגיעה אל נילי, שישבה סמוך אלי, השהתה אותה אצלה. בעמוד מס' 4 התנוססה כותרת שיריו של אביתר: “שלוש קרובות לאשת הגלב”. “מה זה קרובות?” לחשה נילי. ולאחר שאמרתי לה, החזירה פניה אל הדף, תמכה סנטרה בכף ידה, והשתקעה בשירים כאילו היתה לבדה בחדר וביקשה לפענח סוד הצפון בהם. כשניסיתי להפוך את הדף העבירה את החוברת אל ברכיה והוסיפה להתייחד עמם. פניה השתלהבו. נגעה בזרועי ושמה אצבעה על המילה “פתיגיל”, בשורה שכתבו היה בה: “סכין הגלב בפתח עיניים ואת בפתיגיל עטויה”. “מה זה פתיגיל?” לחשה. משכתי בכתפי. רציתי לחטוף את החוברת מידה, להשליכה, לצעוק: “הקרקס!” באותו רגע שמעתי את קולה של לביאה, קול של תרעומת רוויית שנאה: “כמה זמן את מחזיקה אותה? יש עוד אנשים…” נילי נשאה את פניה אליה בתדהמה, כאילו מהלומה עוררתה מחלום. אחר הושיטה לה את החוברת בשתי ידיה מעל לשולחן ואמרה בצחוק שֵדי: “קחי לך אותה! לא רציתי לגזול ממך!” – “תודה!” התעופף נחש מפיה של לביאה כשנטלה את החוברת לידיה. אביתר, כחותה גחלים מן האש, או כדי לכבות את הדלֵקה לפני שתתלקח, שם זרועו על כתפה של לביאה ולחש לה משהו בחיוך מרגיע. נילי השפילה עיניה. נקדימון, שישב סמוך לנו והמחזה לא נעלם מעיניו, מזג משקה לכוסה של לביאה, לכוסות של אביתר, של נילי, ושלי, ופתח לדבר בשבח “שני שירי אכזב” של אבנר: “תמיד אני מתפלא,” אמר בקולו השמנוני, “איך אחד כמו אבנר יכול להוציא מתחת ידו שירים חכמים כל כך. אתה מסתכל עליו – פרצוף מטופש. אתה מדבר איתו – אין לו מה להגיד. או כשהוא אומר משהו, אתה פשוט מסמיק במקומו – מיני דברים בנאליים… אבל השירים!” – “זה רק מאשר לך,” אמר גומפל מעברו השני של השולחן, “את מה שכתבנו ב’שלושה־עשר העיקרים' על אי־תלותה של השירה. לא רק שאיננה תלויה בחברה, גם באישיותו של המשורר איננה תלויה.” הכול צחקו, לרבות אבנר עצמו, שלא היה מפונק במחמאות ומחל על כבודו למען כבוד שיריו. “איך אתה מצליח לחיות בכפיפה אחת עם השירים שלך?” המשיך נקדימון לשלח בו את חציו המשוחים בדבש. “אתה לא מתבייש בפניהם? כשאתם לבדכם, אני מתכוון. למשל בלילה, בחדר.” – “לעולם אין אדם מתבייש בבניו, אפילו הם פיקחים ממנו,” אמר אבנר. “איזה משפט קלאסי!” קרא נקדימון. “לעולם – אין – אדם – מתבייש…” פתאום – כילד המגלה אמת חדשה – פלטה אסנת: “הגידו, לא משונה לכם שלאף אחד כאן אין ילדים? משונה נורא…” תמימותה של “תגלית” זו, כמו פליטת פה של ילד בחברת מבוגרים על דברים שבצנעה, הביאה במבוכה את הנוכחים. מלבד את גומפל, שקרא: “זה רק מאשר לך מה שאומרים עלינו – שאנחנו חבורה עקרה!” – “רוני עקרה לא ילדה! רוני, רוני, חברי שיר!” פיזם אלירז. לביאה היתה שקועה בקריאת החוברת שהיתה מונחת על ברכיה. עכשיו כאילו ביקשה היא לפענח סוד הצפון ב“שלוש קרובות לאשת הגלב”. עכשיו היו פניה שלה משולהבות. נילי הריקה כוסית אל קרבה ולחשה לי: “שאל אותה למה היא מחזיקה את החוברת כל כך הרבה זמן. יש עוד אנשים…” – “שאלה שכדאי לעיין בה, שאלת הילודה,” מזג נקדימון עוד כוסית לעצמו. “ארבעה זוגות נשואים יש לנו שאינם פרים והם רק רָבים! השירה אין לה התחייבויות כלפי החברה, כפי שכתב גומפל, אבל המשוררים! חוסר אחריות מצדכם, רבותי! המדינה זקוקה לכוח אדם! גזע של צוערים צוהלים ובריאים! קצינים לצה”ל! פקידים זריזים ומוכשרים! אם תיתנו דעתכם על מצב הביטחון…" לביאה סגרה את החוברת והטילה אותה על השולחן. רגע ישבה והסתכלה נכחה כשמזימה בעיניה, אחר אמרה לאביתר: “בוא, נלך.” “למה, לביאה?” שם אביתר את ידו על כתפה, “לא מאוחר עדיין.” “אתה יכול להישאר. אני על כל פנים הולכת,” נטלה את תיקה וקמה. “נשב עוד קצת,” אחז אביתר בידה בתחנונים, אך היא משכה ידה ממנו ונדחקה לצאת. אביתר התרומם ממושבו ונגרר אחריה. “הולכים לקיים מצוות!” קרא אחריהם נקדימון. נילי מזגה עוד כוסית לעצמה.

הגיעה שעת חצות – אותה שעה שבה ממהרת לכלוכית לרוץ לביתה – אך נילי לא קמה. ישבה במקומה וערפל הרהוריה שם חיץ בינה ובין הפטפוטים, ההלצות, השיחות והצחוק שמסביבה. מדי פעם מזגה כוסית לעצמה, גמעה ממנה, והוסיפה לרקום לה כנראה גיזת זהב שמוות במגעה. “את מגזימה,” לחשתי לה כשראיתיה מוזגת שוב. משכה בכתפיה וגמעה שוב. מעט־מעט נח מין חיוך מוזר על פניה, נשיקת מלאך מעולם אחר. כמה יפתה בסהרוריות זו, כששפתיה פשוקות מעט! הכול קמו והלכו – השעה כבר היתה שתיים – והיא נשארה יושבת, מאופדת בעשן הסיגריה שלה ובהבלי המשקה. “הולכת?” שאלתי. לא ענתה. הטילה את הסיגריה הדולקת אל המאפרה וראשה צנח על זרועותיה. “מה יש לה?” שאל המלצר בהסירו את הכלים. “עייפה,” אמרתי. “יש לך ממחטה?” שאלה בלי להרים ראשה מעל השולחן. הוצאתי ממחטה מכיסי ונתתי לה. לאחר שמָחתה את עיניה, נשאה את פניה הלחות ובהתה נכחה. איש מלבדנו לא היה ב“המרתף”. עזובה של “לילה גיבן, עייף”. פתאום אמרה: “אני שונאת אותה, יונס! כל כך שונאת אותה! אני מתפללת שמישהו יציל אותי מן השנאה הזאת!” ולאחר ששמה את ממחטתי בארנקה: “וגם אותו. אתה לא מכיר אותו, יונס!” אחר דיברה ללא מעצור: אביתר הוא פחדן, הפכפך, חלש אופי. חי בשקרים, מקיף עצמו בשקרים, כובל את עצמו בהם. פעם אמרה לו זאת ועל כך ענה לה שאת האמת הוא משאיר רק לשירים. אבל לא, גם בהם הוא אומר רק חצאי אמיתות, כי איננו אמיץ, ומשורר שאיננו אמיץ ואיננו מתאכזר לעצמו, לעולם לא יגיע לעומק רב. כמה הוא חושש להסתכן! כמה הוא חושש להיראות עמה! פעם הלכו ברחוב וראו אותי מרחוק ומיד משך אותה אל מאחורי הפינה, “אחזתי בידו ואמרתי לו, ממי אתה מתבייש? יונס הוא חבר שלי, ושלך, ומה אכפת לו? ומה אכפת לך?… לא, בשום אופן לא… כל ההתחמקויות האלה, ההתגנבויות, משחקי המחבואים, זה הורס אותי, מוציא אותי מדעתי!” ומדוע הוא חי עם לביאה כשאיננו אוהב אותה! איך אפשר לחיות בהעמדת פנים תמידית! איך אפשר להימצא פנים אל פנים, ביום ובלילה, עם זולוּת כזו, חסרת כל שאר רוח, עם פרצוף כזה, של תרנגולת חולה! ואיך אין הוא מרגיש בחילה בעצמו? ושוב – משום שהוא נכנע לרודנות, נכנע לתקיפות, פוחד לעורו, חושש מפני הרפתקה, מפני הסתכנות כלשהי! “הלוא השירה עצמה היא הרפתקה, ואיזה משורר אמיתי חושש להיות הרפתקן! פעם אמרתי לו כמה הוא חסר כוח החלטה, ואז – ציטט לי איזה שורות של אליוט: ‘תבוא עת, תבוא עת… לרצוח וליצור… עת בשבילך ועת בשבילי, ועוד עת למאה אי־החלטות’. אחר כך, בבית, קראתי את השיר ורציתי לומר לו, כמו האישה ההיא שמניחה את ראשה על הכר: 'זה לא מה שהתכוונתי לו, כמו האישה ההיא שמניחה את ראשה על הכר: ‘זה לא מה שהתכוונתי לו, זה לא זה, כלל לא זה’… אבל בין כה וכה לא היה מבין. טיפוס בוגדני. בוגד באשתו, בוגד בי, ובוגד עם שתינו בעצמו.” המלצר ניגש אלינו והתנצל שהגיעה עת נעילה. יצאנו לרחוב. אמרתי לה: “איך תחזרי עכשיו? להזמין לך מונית?” עמדה רגע ממושך מול החשכה, אחר אמרה: “אלון אצלך הלילה. אם לא אכפת לך. תפרוש איזו שמיכה על הארץ, אישן עליה. בין כה וכה הכול אבוד.”

כשנכנסנו לחדרי נפלה על המיטה, ומילמלה: “הראש מסתובב לי נורא. נורא.” כיסתה את פניה בידיה מפני האור וקראה כמו מכאב: “כבה את זה! אינני יכולה לסבול…” אחר כך, בחשכה, אמרה בשקט, “בוא, בוא.”


הה, חדרו הצנוע, הנזירי, של הפַּסל הגלמוד פולישוק! מה לא שמעו כתליו המאזינים בחשכה, מה לא נדהמו לראות בהחוויר עליהם אור הבוקר! פורענויות – אומרים היסטוריונים – חוזרות על עצמן, אך לעולם לא באותה צורה עצמה; כך גם בחדרי. שוב היתה שעת בוקר מאוחרת. נילי ישבה על המיטה, שעונה אל הקיר, מעשנת ומטילה את האפר אל המאפרה שבכף ידה. אני על הכיסא, למולה, ירא לדעת, ירא להבין מה אירע, מה צפוי, מי הייתי לה, מי אהיה לה. שוב, כבליל אמש, דיברה, דיברה, כאילו מאליהם התגלגלו הדברים מפיה: לביתה לא תחזור עוד. הכול הרוס, הרוס. צר לה רק על הילד. מה תעשה בו? לאמה לא תוכל למסור אותו. אנוכית כמוה, וחיה עתה עם איזה תעשיין עשיר. רומן חמישי, או שישי, מאז נפרדה מאביה. כשהיתה היא בת שמונה בגדה בו עם מהנדס אחד שהיה ידידו הטוב ביותר, עוד מרוסיה. היא זוכרת זאת היטב, ותמיד רצתה להיות יפה וגאה כאמה, והנה גלגול שני. תורשה כנראה. ודווקא משום כך אמה לא תסלח לה, תגרש אותה מעל פניה. ואין היא משלה את עצמה ביחס לאביתר. לעולם לא יחליט לחתוך. אוהב, ואולי לא אוהב, בעצם אוהב את עצמו יותר מכול, אבל לחזור לא תוכל. תמצא לעצמה עבודה כגרפיקאית, באותו משרד שבו עבדה לפנים, של אחד מידידי אביה המסכן, המתגורר עתה בחיפה. תשכור לה חדר ותיקח את הילד אליה. לא קל יהיה, אבל אינה יכולה לשאת עוד את החיים באותה שכונה אקדמאית, בורגנית, משעממת, עם אותן שיחות תפלות בין השכנות, אותם תככים קטנים בין בעלי משרות, אותן מסיבות, פעם בבית זה פעם בבית אחר, שכל תוכנן הוא פטפוטי נשים ונאפופים שמתוך הסכמה הדדית, כדי להפיג את השעמום… “אינך יודע מה זה, יונס, אינך יכול לתאר לעצמך איזה מין חיים עלובים…” קול צעדים עולים במדרגות נשמע. נילי השתתקה. מעכה את זנב הסיגריה בצלוחית שבידה ואמרה בשלווה: “זה רודי.” בהלה עברה בי כאש, כמו אז, עם אהובה. “מה נעשה?” לחשתי. “תיארתי לי שיבוא,” אמרה. נשאה את פניה למעלה ועצמה את עיניה, כמוכנה לקבל עליה את הדין. קרן שמש הפזה את שערה הארוך, הרך. דפיקה נשמעה על הדלת. “לפתוח?” לחשתי. “פתח,” משכה בכתפיה. קמתי ופתחתי. רודי היה חיוור, פרוע ראש, בלתי מגולח. “סלח לי שאני מפריע לכם,” אמר על הסף, בקול חרוך. “תיכנס,” אמרתי. נכנס והתיישב על הכיסא. לבוש היה בחליפה מהוהה, וצווארון חולצתו לא היה ענוב, כמרוב חיפזון. בחן רגע את פניה של נילי ואמר במין יובש קשה: “תראי, נילי, לא אכפת לי מה שאת עושה עם עצמך, את יודעת את זה, אבל את לא יכולה להשאיר עלי את הילד. בתשע צריך הייתי להיות במעבדה. עכשיו עשר וחצי. זה לא תפקידי להלביש אותו, להאכיל אותו ולקחת אותו לגן. אני חושב שזה מובן לך.” רודי הפסיק וציפה לתשובה. נילי גיששה בידה על המיטה, מצאה את חפיסת הסיגריות, הוציאה סיגריה מתוכה, הדליקה אותה ופלטה סילון ארוך של עשן לעבר החלון. “מה אתה רוצה שאעשה,” אמרה בשקט. האוויר היה כמיתר מתוח, רועד. אור בוקר שלו מילא את החדר, אך הוא היה רווי פרפורי הלילה הקודם ופרפוריו הכלואים של רודי. עצוב מאוד היה, מעין כמיהה לקץ. “אמרתי לך,” אמר. “לא מעניין אותי איפה את מבלה ועם מי את מבלה. את יכולה לישון בכל מקום שאת רוצה. אני רוצה שבשבע תהיי בבית. אני לא מחויב לשמוע את הבכיות שלו, אמא, אמא, ולקשור לו את השרוכים. אין לי פנאי לזה. אני עובד, את מבינה? ואותו דבר אחר הצהריים, ובערב. יש לך חובות מסוימות.” נילי הטילה אפר על הצלוחית שבכף ידה ושתקה. שתקה רגע שנדמה לי ממושך מדי. משום מה חשתי עצמי שותף לטינתו של רודי. לבסוף נשאה את פניה אליו ואמרה: “מאין ידעת שאני כאן?” רוגזו של רודי השתלט על קולו. “זה נמשך כבר יותר מחודשיים, העניין הזה,” הסמיקו פניו. “לא שאלתי אותך לאן את נוסעת בכל יום ומה את עושה עד אחר חצות. כל זמן שדאגת לו, לפחות. אבל עכשיו זה עובר את הגבול, נילי. וגם לסבלנות שלי יש גבול. אם את רוצה… אם את רוצה לגמור – בבקשה. אבל ככה לא גומרים. צריך להחליט על כמה דברים. את יודעת איך שזה נעשה. את לא יכולה גם לחיות בבית וגם להפקיר הכול, אני עושה אידיוט מעצמי, להאכיל, לטפל… ואני מפסיד זמן, כסף, עצבים… אני לא מחויב לנסוע בבוקר העירה ולשאול עלייך בבתי הקפה במקום להיות בעבודה… או להתרוצץ ברחובות עם המכונית… ולשלם קנסות נוסף לכול…” הוציא פתק מקומט מכיס מקטורנו והטילו על השולחן. “זה לא ילך ככה, נילי.” חיוך קל של לגלוג עלה על שפתיה של נילי בהביטה בפתק שעל השולחן. עמדתי ליד הדלת כשומר לפתח, צופה בעל כורחי, עד לא קרוא, זר בחדרי, מוזר לעצמי. רודי גם, מישמש בכיסו במפתחות ואמר: “אני רוצה שבשלוש תהיי בבית ותיקחי את רמי מן הגן. אם את רוצה לנסוע עכשיו – בבקשה.” נילי המשיכה לעשן ולא זעה ממקומה. עוד רגע המתין רודי לתשובתה, אחר פנה אל הדלת ובעוברו על פני אמר: “תסלח לי על ההפרעה,” ויצא.

ניגשתי אל השולחן ויישרתי את הפתק המקומט שנשאר מוטל עליו. חייב היה בתשלום קנס לפי סעיף 5, חנייה במקום אסור. נילי כיסתה את פניה בידיה ואמרה: “אני איומה יונס, אני איומה נורא.” תחבתי את הפתק לכיסי. “את צריכה לנסוע,” אמרתי. “אני טיפוס נבזי, יונס,” עלתה הבעה חטאה על פניה. “ואתה יודע מדוע? מפני שכל העסק הצחיק אותי, הצחיק אותי נורא. בקושי התאפקתי מלפרוץ בצחוק. וגם עכשיו. כאילו לא נוגע… כאילו אני צופה באיזה מחזה… לא ממשי כזה… מין בדיחה סיוטית…” אחר כך הישרה מבטה אלי ואמרה: “בעצם, אתה אשם בכל זה. אלמלא באת אז, באותו ערב…”


 

כב    🔗

היום, י"ד בכסלו, הוא יום השנה הרביעי למותה של אמי זכרונה לברכה, ואת השורות הבאות אני מקדיש לזכרה. הקורא יכול לפסוח עליהן ולא יפסיד דבר מסיפור המעשה. בהיותי בבית הקברות עמדתי ליד מצבת אמי, וככל שהשתדלתי לרכז מחשבותי בה, לא עלה בידי. דברים שונים הסיחו את לבי. תחילה נדד מבטי על פני הכתובות שעל המצבות הסמוכות; אחר כך ניצנץ בי רעיון לסיפור מבדח על איש עשיר שקנה אחוזת קבר לו ולאשתו, בנה עליה ביתן נאה עם כיפה ושער ברזל, ומשמתה אשתו וקברה שם נשא אישה אחרת, שהשביעה אותו לבל ישכב עם אשתו הראשונה במותו, וכשמתה עליו גם זו, לא ידע עם מי מהשתיים ישכב. מאחר שהירהרתי בסיפור נזכרתי בספר דוידוב שלא כתבתיו ובמשפט התלוי מעלי, על חוב הכסף והחוב למת. אחר כך נכנסה לשורת המצבות שבה עמדתי איזו הלוויה ספרדית, ומראה נערה יפה במטפחת משי ירוקה, שעמדה סמוך לי והתייפחה אל ממחטתה, משך את עיני. בושם זול נדף ממנה, שתמיד הוא מעורר בי איזו כמיהה. משפסקה להתייפח שאלתיה מי הנפטר. “איש יקר,” נוצצו דמעות בעיניה. “איש יקר.” – “שמו?” התעניינתי. “משה. משה אבולעפיה. נהרג. תאונת דרכים. נורא. כזה צעיר. רק לפני חודש קיבל טקסי חדש.” עמדתי והתאבלתי עמה על אבולעפיה, ומשנסתם עליו הגולל פסעתי לצדה עד שער בית הקברות. בנסיעתי הביתה כירסמוני רגשי נוחם. אין אלוהים בלבי. כשלושים שנה מחייה מסרה לי אמי זכרונה לברכה. לא היה לה קרוב ממני. וכשאני עומד על קברה, פעם אחת בשנה, גם אז איני מעלה אותה על לבי.

אמי, גיטה לבית יודלביץ‘, היתה אישה נמוכת רוח וידועת מכאוב. עברו רק שנים אחדות מאז עזבו היא ואבי את כפר גלעדי, וכבר נמחו מעליה זוהר יופיו של הגליל וזוהר יופייה כחלוצה, ולבשה שמלת דאגות בית, ולאחר מות אבי – שמלת אבלות. את הימים הרחוקים לא היתה מזכירה עוד. קיוסק קטן היה לה בקרן הרחוב, ובו שתי צנצנות של סירופ. אחת אדומה ואחת ירוקה, קצת כעכים, קצת ממתקים, והרבה צרעות מזמזמות בשעות הצהריים ומוצצות בדבקות את פיות הנופת. זאטוטי השכונה, שהיו מתגודדים ליד הדוכן בהפסקות שבין השיעורים, או בשעות הערב המוקדמות, היו מורטים את עצביה. היתה טורדת אותם כטרוד את הזבובים מן הריבה, ואלה היו עומדים ומהמים. נוטלים במשיכה, ולעולם לא היתה יודעת מי מהם שילם ומי לא. עד שמונה או תשע בערב היתה עומדת שם על משמרתה, וזכור לי איך הפנס המפויח, פנס־שדה עשש, שהיה תלוי בקרס ברזל ארוך מעל לדוכן, היה מטיל אדמומית בפניה הדאוגות. מתבייש הייתי בה ובפרנסתה, מפני הילדים ומפני עצמי, ומרחיק רגלי מתחומו של הקיוסק, לבל יראוני לא במחיצתו ולא במחיצתה, כביכול כדי לשים פדות בינינו. בכל יום הייתי שואל את עצמי – במרירות, בטינה – מדוע צריך דוכן זה לעמוד דווקא סמוך כל כך לבית הספר. בערב, כשהיתה מגישה לי את ארוחת העוני – חביתה וסלט, סלט ולבן – הייתי שותק שתיקה עקשנית, דווקאית, ששום שאלות שלה – מה אמר המורה? איך עברה הבחינה? האם עודני חש בגרוני? – לא היו עשויות להוציא אותי ממנה. מעולם לא עשיתי לה נחת רוח בבשורות טובות, לא כשהייתי זוכה בציונים טובים ולא כשהייתי זוכה בשבחים על חיבורי. כשלמדנו את ״שירתי״ של ביאליק, ראיתי את אמו בדמות אמי, אלא שלהבדיל ממנו, לא ריחמתי עליה. לעומת זאת, שוגה הייתי בחלומות שיום אחד אהיה סופר גדול, כבנה של אמו. כל מה שכלאתי ממנה – ואגרתי לעצמי – אפרוק באותיות נאות על הנייר. בערבי שבת היינו יושבים שנינו אל השולחן, המכוסה מפה לבנה, באותו חדר נמוך, מסויד, שצללים עצובים נעו על כתליו, יושבים ושותקים. שמור עוד בפי הטעם המר של הדבש, המרוח על החלה הרכה, שהיה בא אל חכי החנוק מדמעות. געגועים היו עולים בי אז על אבי המנוח, שהכרתיו רק מתצלומים אחדים ומסיפוריה הקטועים של אמי. אבי, שאול רבינוביץ’, היה איש כיפח, בעל גפיים ארוכים, גולגולת גרמית וגבות עבותות מאוד. אף כי הייתי רק בן ארבע כאשר נפטר, דומה לי עד היום שאני זוכר את קולו העבה והחם, את שיעולו המעלה ליחה, את צחוקו העמוק, וחש את ידיו הגדולות, המדגדגות את בית שחיי, ואת ראשו הקירח למחצה, המתגפף בבטני. מיתה משונה מת אבי. מערכת שיניים תותבות היתה לו, שבכל ערב, לפני לכתו לישון, היה נותנה בתוך כוס. פעם שכח לעשות כן, בלע את השיניים בשנתו ונחנק. לאחר מותו הוריש לנו תיבת עץ ובה מפתח צינורות גדול, צבת, שני פטישים; שלט פח חלוד, “אינסטלטור, כל מיני תיקונים באחריות”, שנשאר תלוי בפשפש החצר שנים אחדות לאחר שהסתלק. בכוננית הרעועה שבחדר נותרו כמה ספרים רוסיים שהביא עמו מאוקראינה, וכשהיה עולה זכרו לפני, הייתי פותחם ומדפדף בהם: כרך גדול של שייקספיר, בעל דפי קלף, עם תחריטיס נאים של רומיאו ויוליה. אותלו הכורע לפני דסדמונה, אופליה היפהפייה הצפה על המים בין ערבי הנחל; כרך גדול של פושקין עם רישומי טוש של טטיאנה הענוגה ולאת העיניים, של אונייגין בדו־קרב עם לנסקי, של בוריס גודונוב, חגור חרב ורכוב על סוס לפני איזה מבצר טטרי; כרך של “פאוסט” עם מפיסטופל חד הזקן ועקום הרגליים; כמה ספרים בעברית, בהוצאת “תושייה”… את אבי המת אהבתי והייתי מתגאה בו בפני חברי, שהיה גיבור חיל בקמיניץ־פודולסק והרג שני קוזאקים, שהיה חבר בכפר גלעדי והגן עם טרומפלדור על תל חי, ואף כאן, בעיר, היה מפקד פלוגת הגנה… מה היה שם בכפר גלעדי, כשהורי היו חברים בו? פעמים רבות הייתי שוגה בדמיונות על כפר גלעדי זה, קן נשרים בראש צור, חלקת אלוהים קטנה בחלומותי, ששומרים עטופים עבאיות מגוננים עליה. מה עשה שם אבי? מדוע עזב וירד העירה? האומנם היה בין מגיני תל חי? זכור לי שערב אחד באו שני גברים מגודלים, עבי שפם, אל ביתנו, במעילי צבא ישנים ובנעליים כבדות ושוחחו עם אמי שעה ארוכה מאוד, עד הירדמי, ובבוקר אמרה לי שהיו אלה חבריו של אבא מכפר גלעדי. ולאחר מכן, פעמים אחדות היו אנשים אומרים, אה, בנו של רבינוביץ' מכפר גלעדי… כן, גיבור היה אבי בדמיונותי, ולאחר שנים, בסיפורי בוסר שכתבתי, התגלגלה לי דמותו בכמה דמויות שבהם, ולא מצאה את גאולתה. פגומה ונלעגת יצאה מתחת עטי. שלא ברצוני היתה מלעיגה עלי, שלא ברצוני הייתי אני מלגלג עליה.

אך אמי, טינה סתומה היתה לי כלפיה, והתביישתי בה. כשלמדתי בגימנסיה נקראה לשם יום אחד לאחר שנענשתי על איזה מעשה תעלולים במורה מסכן לטבע, וכשראיתיה מרחוק, ברחתי והסתתרתי בבית השימוש שבחצר כשעה שלמה. אחר כך, כשאמרו לי חברי, אמך חיפשה אותך, אמרתי, לא יכול להיות, איך היא נראית? וכשתיארו לי אותה, אמרתי שאין זו אמי, אלא קרובה שלנו שבאה מפולין. עד היום אינני יודע איך עלה בידה לכלכל את לימודי ארבע שנים בגימנסיה מפרוטות מרכולתה העלובה; אך ככל שהרבתה להעניק לי, להשפיע עלי אהבתה, לדאוג למחסורי, להלל אותי בפני, בפני השכנות, בפני חברים שהיו נכנסים אצלי – כן התכחשתי לה יותר. הכול, הכול היה למורת רוחי – דיבוריה, שתיקותיה, קולה הרך והעגום, סבלנותה שאין לה סוף, אנחותיה הלא נשמעות במיטתה שמעבר למחיצה, מחשבותיה, שיכולתי לשומען, בשוכבה ערה, חלומותיה הרעים שיכולתי לראותם, דאגתה לי, דאגתה, דאגתה… האם לא נקפני לבי על כך? כן, אך על הרוב בהיותי מרוחק ממנה, כשלא שרוי הייתי בכפיפה אחת עמה; וגם אז דוחה הייתי את מתן שכרה לעתיד לבוא, לכשאהיה גדול ומפורסם, ואז אבנה לה טירה על מרומי הר, הרחק ממני ככל האפשר, שם לא תדע מחסור ודאגה, שם תוציא בנחת את שארית ימיה. כשהלכתי לקיבוץ, דומני שיותר משעשיתי את הדבר לשמו, עשיתי כדי לרחוק מעליה; או כדי להכעיסה, שהיתה משעשעת את לבה במחשבה שאלמד באוניברסיטה. בלהט של קנאי דחיתי את תחנוניה. אוניברסיטה! – קראתי חמס – כשבוזזים את הנשק בחולדה! כששמים מצור על רמת הכובש! מה היה אבא אומר על כך? די היה בהזכרת שמו של אבא כדי שתשפיל את עיניה ותחריש. שבת אחת – הה, שבת שחורה! – באה לבקר אותי בקיבוץ… אנוס הייתי לשבת עמה ליד השולחן בחדר האוכל ארבע ארוחות תמימות! ללוותה אל מאחרי הכיריים משום שעלה ברצונה לראות את המטבח! להראות לה את הלול, הרפת, מטעי הבננות, מחסן הבגדים! להשתהות עמה ליד חברים שפגשה בשבילי הקיבוץ ונכנסה בשיחה עמהם! בוקר השבת היה כבר אבוד, ואחר הצהריים, בדעתי שאם תישאר כל היום כולו אפסיד את שנת השבת שלי (אחת מנחמותי בחיי עמל אלה שטבעי העצל לא הסכין להם) – התרוצצתי בקיבוץ למצוא אם יש רכב הנוסע לתל אביב. כן, היה; ובנימוקים של חסכנות שיכנעתי אותה שתיסע בו. כך עכרתי עליה יום שהיה מתוק בחלומותיה, וזכור לי איך נפרדה מעלי, בעצב, בלב כבד, בעיניים לחות, כשידה מנופפת לי מן החלון.

אחר כך בצבא… האם בגלל פחד המוות התרכך לבי אליה? דומני שהיו אלה ימי האושר היחידים שידעה עמי, אף שהדירה שינה מעיניה וחרדה לגורלי. הייתי בא לחופשות קצרות, חטופות, ממשלטי הנגב, והייתי משיח עמה כפי שלא השחתי מעולם, מספר לה על הקרבות, מעודדה, מנחמה, נושק לה בבואי ובצאתי. “יונס,” היתה מחזיקה בידי כחוששת שהמוות יחטוף אותי ממנה. “אני יודע, אמא, יודע,” הייתי מנשקה במצחה. “ותכתוב הרבה, אל תקמץ.” הייתי כותב הרבה ולא מקמץ.

אלא שלאחר מכן, בתקופת לימודי באוניברסיטה – שוב חזרו הדברים לקדמותם. בירושלים היו לי ריטה, שולה, נועה, והיה עלי לסלקה מדמיוני כדי שלא ארגז על משכבי. כן, בחלומותי היתה מופיעה בכל זאת. תמיד יפה משהיתה, תמיד לבושת הדר. פעם ראיתיה בנשף מלכותי בארמון הצאר הרוסי, צמידים על ידיה ושמלת משי לבנה נסרחת לרגליה, נשענת על זרועו של אופיצר משופם. משראתה אותי, הסמיקה ואמרה: תכיר, זה אביך. אבי מת, אמרתי בחלחלה, אבי מת. האופיצר חייך אלי חיוך שועלי ואמר: אתה טועה, בני, בקמיניץ־פודולסק הייתי, בקמיניץ־פודולסק… פעם אחרת ראיתיה משחקת קלפים בחברה של נשים מכובדות וצעיף ורדרד מונח על כתפיה החשופות. הטילה על השולחן קלף של חמישה לבבות ועליו קלף של חמישה יהלומים. עמדתי מאחורי גבה ולחשתי לה: את המלך, את המלך! נשאה אלי חיוך מלא אהבה מעבר לכתפה ואמרה: התכוונת לג’וקר, בני לג’וקר…

לאחר שהכרתי את אהובה – בזמן עבודתי בנגב – שהיתה אז גננת בבאר שבע, הבאתיה ערב שבת אחד אל בית אמי. כה נרגשת היתה אמי, שהאדמומית שפרחה בלחייה עשתה אותה צעירה ויפה. סעודה חגיגית הכינה לנו, וכל שעת הארוחה לא פסקה מלדבר בשבחי. היו אוזניים לשיחתה, ובעיני אהובה הצטיירתי באותה שעה לא רק כבעל כישרונות מזהירים, אלא כבן למופת וכמי שעתיד להיות בעל למופת. ליוויתי את אהובה לבית הוריה, וכשחזרתי, מצאתי את אמי ערה, יושבת ליד השולחן וקוראת בעיתון הערב. הסירה את משקפיה מעיניה, נתנה בי מבט מאיר ואמרה: “תמזוג לי כוס תה, יונס?” לבי נלחץ בי עד דמעות: פעם אחת ויחידה היתה זו בחייה – ככל שזכור לי – שביקשה ממני להגיש לה כוס תה לשולחן. כן, את אהובה חיבבה מאוד, וזו החזירה לה מנה אחת אפיים חיבה וכיבוד אם. איש לא השפיע עליה כל כך הרבה טובה כמו אהובה באותם הימים. העתירה עליה מתנות – מטפחות ראש, מפיות, כלי בית שהיו חסרים לה – מעולם לא באה בידיים ריקות. מדיחה היתה את הכלים לאחר הארוחות, מכבדת את הבית, מקשטת אותו. ולאחר חתונתנו – היתה מושכת אותי בכוח לבקר בבית אמי אחת לשבוע לפחות, ואחר עשתה לה מנהג קבע להזמינה לביתנו לערבי שבתות. אביב קצר מדי היה זה באחרית ימיה. שוב השתלטה עלי בנוכחותה אותה מרה שחורה כבילדותי. יושב הייתי ומחריש. בעיקשות, ברשעות, או מוצא לי אמתלות שונות לפרוש מן השולחן, שישיחו להן שתי הנשים, אישה עם רעותה. “איזו תכונה מוזרה יש לך, יונס,” אמרה לי פעם אהובה, “שאתה רע לאלה שאוהבים אותך…” חודשים מעטים לאחר חתונתנו חלתה אמי ומתה. כאילו אמר לה לבה – לבה התמים, שלא ניבא מה ילד יום – כי הפקידה אותי בידיים נאמנות, וחייה שלה סיימו את תפקידם.


 

כג    🔗

לחניתה הגעתי בשעת אחר הצהריים, כמה ימים לאחר אותו לילה עם נילי, לאחר אותו בוקר עם רודי. החורש הקיף מכל עבר, האלה והאלון והעוזרד והקטלב והחרוב והאדר הסורי, וריח צונן של אורנים נישב באוויר. רחוק רחוק, חלום רחוק ורע, היו לילות “המרתף” המכוהלים, הבקרים החולים בחדרי, הציפיות, רטיטות הלב המעלות זיעה קרה על המצח. גבהו שמי השמים מעל לג’בל לחלח וג’בל מרדה ותל אלהוה וסהל־בנה, ומראש הפסגה נשקפו עמקים ירוקים, לדרום ולמערב, עד הים הכחול הלוקק את סולמה של צור. ישבנו על ספסל נצרים בגינת בית המרגוע, הצללים התארכו וצפצופי ציפורים טיפטפו מתוך הצמרות המסתודדות, ואצטרובל באצטרובל הקיש. נחום דולב לא אבה לספר. “תראה,” אמר, “לא על הכול אפשר לכתוב. יש פרשיות… עבר זמן קצר מדי… האנשים עוד חיים… לא פשוט…” הפצרתי בו. היסס. סרק באצבעותיו את בלוריתו הבהירה. השהה מבט על שיח פרוע של אלת המסטיק. הוציא חפיסת סיגריות מכיסו. “תראה,” אמר, “דוידוב הוא דוידוב. כולנו יודעים. אדם שנהפך כבר לאגדה, או לסמל. אי־אפשר ככה פתאום… אתה מבין, התקופה שלו כאן… נשאר ככה איזה משקע לא נעים… ברור, זה הכול אנושי, דברים כאלה קורים, ואולי דווקא… אבל אז… זה היה גלוי מדי, וממנו לא ציפו… בייחוד בתנאים ההם… אני מבין שבביוגרפיה צריך להראות גם את הצד השני, חולשות וכל זה… אבל במקרה זה… לא פשוט… אולי תפסח לעל פרשת חניתה… או פשוט תכתוב שהיה כאן כחודשיים מיום העלייה עד אמצע מאי, עבד, שמר, היה במסע לג’רדייה עם וינגייט… וזהו…” רק לאחר שהבטחתי לו על דברתי שאראה לו את הפרק לפני שיובא לדפוס, ניאות לספר.

פרשת חניתה, זו שממילא לא היתה נכללת בספר, גם אם הייתי כותבו, כך היתה:

דוידוב היה באותה שיירה בת ארבע מאות איש שהגיעה אל רגלי ההר בבוקר העלייה, 23 במארס 1938. עם יתר המתנדבים מכל קצות הארץ היה מכתף קורות פחים, סלילי תיל, כלי עבודה, במעלה ההר, בשביל הנפלס בתוך סבך השיחים הפראיים. הוא זכור היטב מאותו יום, כי קולו היה מתגלגל מראש הטור ועד סופו, בשיר, בקריאות עידוד, בזירוז החמורים הנושאים את מכלי המים. זכור הוא גם בכוח זרועותיו, כשהיה מניף את פטיש הברזל לתקוע את עמודי הגדר באדמת הסלע. בלילה, סמוך לחצות, פרצה הסערה הגדולה שהפכה אוהלים, העיפה פחים והרסה את הנטוע. מיד אחר כך החלה ההתקפה. דוידוב היה בעמדה אחת עם נחום, וכשהגיעו קריאות האזעקה מצד העמדה המערבית, רצו שניהם לשם ומצאו את ברנר מתבוסס בדמו.

בימים הבאים היה נושא נשק, איש פטרול, נודד בין העמדות, מסייר על הרכסים סביב, שומר על מודדי הקרקע, בוני חומת הפח והחצץ, כיוון שבקי היה בפיצוץ סלעים סייע בעבודת הסלילה, קודח את החורים ומטמין את הדינמיט. לא מעט בזכותו היה זה שהשלימו עבודה זו – למרות הכדורים המתעופפים בשעות היום מאילו עמדות רחוקות של כנופיות על הרכסים – בחמישה ימים בלבד. כשהציבו את המנוע על המעיין שלמטה, היה שם עם המכונאים, בעצה ובמעשה, וזכור היטב איך, כשהגיעו המים למחנה, צהל כילד, פשט את בגדיו, ניצב עירום תחת הזרם, חונך את המים בגופו. בשבת הראשונה – “הלך לאיבוד”. יצא בבוקר לחניתה עילית ולא חזר. שלחו לחפשו ולא מצאוהו. כשחזר בערב – סיפר שחצה את גבול הלבנון, הגיע לבוסתנים של עלמה ואכל מפריים. לא האמינו לו, אך כאפייה מלאה שסק העידה על אמיתות דבריו. הארץ הטובה שמעבר לג’בל מרדה קסמה לעיניו וללבו. ג’בל אל־חיר קרא לו, ההר הטוב, שיסופח לעתיד לבוא אל נחלתה של חניתה. “הוא היה שיכור, אתה מבין… שיכור מן הנוף, היער, ההרים… תזכור שהיה אביב אז, ופה אביב, עם הפריחה של הבתה כולה, המרווה, האורכידיאה, כליל החורש, עם הזמזום התמידי של הדבורים… בייחוד באווירה ההיא, כשהיינו כאן תשעים איש, ישנים באוהלים או בעמדות, אוכלים בסוכת מחצלות, שייחים ערביים, שוטרים אנגלים רכובים על סוסיהם… בעמקים הקטנים חלקות קמה שקוצרים אותה בחרמשים… אני זוכר שיום אחד שמרנו על הקוצרים באדמת עין חור, פתאום הניח את הרובה על הסלע, לקח חרמש והתחיל קוצר כמו מטורף, וכשהפסקנו למנוחה נעץ את החרמש באדמה, עמד ונאם… מין פאתוס דרמטי כזה… ‘ברית דמים עם ההר… התקפה על השממה… נשימת ההיסטוריה…’ – צחק כמובן, וכשמחאו לו כף שילח בהם קללה ערבית שהידהדה בכל ההר… אבל זה לא היה צחוק אצלו… היה שיכור, פשוט שיכור… ואולי אי־אפשר להאשים אותו, אני יודע?…”

בין המתנדבים מחיפה היתה בחורה בשם אראלה, חובשת, אשתו של י' ל‘, ממנהלי “סולל בונה”, האיש שהיה אחראי לאספקת חומרי הבנייה והמכונות לנקודה. יפהפייה סוערת, עליזה, שוקקת צחוק ותשוקות. “אילו היה זה בחשאי, אולי לא אכפת היה,” אמר נחום. "קורה… ויש דברים שאין זכות לשפוט אותם… אבל כאן, זה היה לעין השמש, לעין כולם, בחופשיות גמורה… היו רואים אותם מטיילים יחד בחורשות, יושבים יחד ליד שולחן האוכל, הולכים יחד לעמדות… לפעמים היה לוקח אותה איתו לבאצה, לתחנת המשטרה, או להביא מצרכים משם… ואחר כך בחניתה עילית… וי’ ל' לא היה סתם מישהו. אדם מסור באופן יוצא מן הכלל, אהוב על כולם. כמעט יום־יום היה מגיע לנקודה, דואג שהחומרים יסופקו בזמן, שואל מה חסר, עוזר, מייעץ, לולא הוא לא היינו מקימים את החומה ואת הצריפים במשך פחות משבועיים. ואחר כך הגנרטור, וחדר האוכל. כל זה בזכותו. ותזכור איזה תנאים היו. כל נסיעה לנקודה וחזרה היתה כרוכה בסכנות… כמובן לא ידע כלום. היה בא לשעה־שעתיים וחוזר העירה. היה עסוק מדי… תראה, אני לא לוקח זכות לעצמי להחליט מה מוסרי ומה לא, אבל יש דברים, איך להגיד לך, שהם ככה חוצפה נגד הטבע, אם אפשר לומר…"

בחניתה עילית היה אז בית אבן גדול שאריסים ערבים שכנו בו. לא הסכימו לפנותו עד שלא יפצו אותם בכסף רב. יום־יום היו באים מן הפלוגה למטה להתמקח איתם, ואלה היו מעלים את השער. הציבו שני נוטרים על גג הבית וביצרו אותו בשקים, והאריסים נשארו במקומם. יום אחד הציע דוידוב להשתלט על הבית בכוח. העלו עשרים איש למעלה, מצוידים בטוריות, פטישים, חוטי תיל, שקים. נכנסו לחצר הבית והתחילו מתקינים אותה כמבצר. מקיפים אותה בגדר ובחפירות ומשפצים את חומתה. משהתעקשו הערבים להישאר, הוציאו את כל מיטלטליהם החוצה, העמיסו על חמורים את הנפש ואת הרכוש ושילוחם אל מעבר לגבול. כך נכבשה חניתה עילית. זרקור הוצב על הגג, ושתי החניתות היו מאותתות זו לזו בכל לילה, בין בית האבן ובין המגדל שבתוך החומה. דוידוב עבר למעלה. מעתה היה יוצא מכאן ללוות את המודדים, את הטנדר המקשר בין שתי הנקודות, את הטרקטור הקוצר בשטחי המריבה. מפעם לפעם היו פורצים חילופי יריות עם הכנופיה שהתמקמה על הרכסים שמצפון, או קטטות עם אריסים שקצרו חלקות קמה ועם פֶּחָמים שכרתו ענפים ביער.

דוידוב דרש שיעבירו חובשת לחניתה עילית. אראלה ביקשה שיעבירוה לחניתה עילית. סירבו גם לו גם לה. בישיבת המזכירות הפכו הרמזים לתרעומת גלויה: פרשת אהבים הפקרית זו עוכרת את האווירה וקשה לסובלה. כשנשלם הכביש המחבר את שתי הנקודות נערכה מסיבה גדולה בחדר האוכל החדש. באותו לילה – לאחר השירה והריקודים – “נחטפה” אראלה ועלתה עם דוידוב למעלה. בימים הבאים – היתה עושה את ימיה בחניתה תחתית ואת לילותיה בעילית. שוב הובא הדבר להתייעצות. כמה חברים הציעו שייאמר לדוידוב כי יחזור לביתו, או לאראלה כי תחזור לביתה, או לשניהם גם יחד. משום כבודו של דוידוב, משום כבודו של י' ל', מחשש פן יתגלה הדבר מעבר לתחומה של חניתה וייהפך לשערורייה – התבטלו ההצעות. דוידוב בנה לו סוכה בצמרת חרוב רחב עופאים ועושים אותה ערש דודים לו ולאראלה. עם שקיעת החמה היה יורד לחניתה תחתית ונוטל עמו את איילת האהבים שלו ועולה עמה למעלה. כששואלים היו במחנה איפה אראלה, היו הליצנים עונים: “אראלה? אראלה בקריית חנה, דוידוב.”

“הצרה היא שזה היה גלוי מדי,” חזר ואמר נחום. “הם לא התביישו, לא הסתתרו… שניהם היו כאילו מגזע אחד, צועני, קוזאקי, או משהו, אוהבי חופש וסעורי דם וגלויים… ולא אכפת, ואין שום רגשי אשם… ואולי כך צריך להיות, אינני יודע… אולי כך הרבה יותר מוסרי מאשר לעשות בסתר… אבל בשבילנו… אתה מבין, זה עשה אותנו, את כולנו, לא ברצוננו, בעצם למורת רוחנו, שותפים להם, שותפים לסוד… כי כשהיה י' ל' בא למחנה – והוא היה בא לעתים קרובות מאוד – איש לא היה רומז לו על כך, כמובן… לפעמים היינו אפילו מסייעים להם, כשהיינו נאלצים להסתיר את הדבר בכל מיני שקרים קטנים… אם כן אנחנו היינו החוטאים, בעצם, והם עצמם… וצריך לזכור את האביב, ואת הנוף, את כל האווירה הרומנטית… הסיורים בשדות, המסעות בלילה, היער, לילות הירח, הגליל וכל זה… מי יודע, היום כשמסתכלים על זה מרחוק…” נחום חייך כאילו התבייש כלשהו, שבר ענף יבש בין אצבעותיו. “תראה, לסדר פסח נסעו שניהם כל אחד לביתו. למחרת החג – באותו יום שארבעה נהרגו בטנדר בדרך לנהריה – חזר דוידוב והביא איתו את בנו, בן עשר או אחת־עשרה היה אז. לקח אותו לחניתה עילית, אל הסוכה… ילד מעניין היה. רציני, שתקן. מבוגר מכפי גילו. היה נלווה אל אביו לכל מקום. גם הנה… בכל זאת מוזר… לא תינוק היה. ראה, הבין… עשרה ימים היה כאן… כן, אמנם בנה לו סוכה נפרדת, על עץ אחר, ובכל זאת… אבל מה אני יודע…”

יום אחד, כשבועיים לאחר שהוחזר נמרוד לביתו, בא י' ל' למחנה התחתי בשעה לא צפויה, בעשר בערב. לא מצא את אראלה. אמרו לו שהיא בעילית והציעו לשלוח טנדר ולהביאה. סירב להצעה ואמר שייסע בעצמו, במכוניתו. אותתו מן המגדל לחניתה עילית: “י' ל' בדרך אליכם. דאגו למנוע אסון”. האיש על מצפה האיתות בעילית לא הבין, או לא רצה להבין, ולא הזהיר את מי שצריך להזהיר. כשהגיע י' ל' למעלה, שוב לא מצא את אראלה. צעקו בשמה כמה פעמים, ועברה שעה ארוכה עד שהגיעה לבית האבן, פרועת שיער. אילו דברים נפלו ביניהם, איש אינו יודע. ראו אותם יוצאים בשתיקה מן הבית ואחר מפליגים בחשכה במורד ההר. יומיים לאחר מכן נטל דוידוב את צרורו ונדד אל מחנה הגודרים.


 

כד    🔗

באיילת השחר סופר לי על גדר הצפון. מונדיק היה איש כבד שנות עמל וכבד פה. מפקד ותיק שחזר לעבודת יום־יום בכרם, ועתה היה עייף משמש ומזיכרונות. בערב, בחדרו, היו פניו כמהות למנוחה וידיו כבדות על מסעד הכורסה. “הרבה אין מה לספר,” אמר. “היה איתנו ממלכיה עד באצה ב', עד הסוף. מה אספר לך?” הירהר.

כשהגיעה הגדר עד תרביחה – סיפר – תכפו ההתקפות. הסביבה שרצה אנשי כנופיות למאות, והם עם אנשי הכפרים משני עברי הגבול היו מחבלים בגדר כמעט לילה־לילה, פורצים בה פרצות וקוראים קטעים ארוכים ממנה. ממקשים את הדרכים ושודדים כלים. מונדיק, דוידוב, ועוד שלושה נוטרים היו במשוריין אחד שהיה עורך פטרולים לאורך הגדר בלילות. לילה אחד עבר המשוריין ליד ברעם, נתקל במחסום אבנים, הצליח לעוברו, נתקל במחסום שני והתהפך לצד הדרך. מטר אש ניתך עליהם, ושניים מהם נפגעו מיד. דוידוב נחלץ מן המכונית ההפוכה ורץ לתוך האש לעבר משטרת ברעם. הגיע לשם והזעיק עזרה. חזר עם שני משוריינים אחרים ולאחר קרב נהדפה הכנופיה, והותירה אחריה שישה חללים.

מה עוד?

כן, פעם היה מחזור במים לערבול הבטון. ליד סאסא. ירדו בשתי משאיות לברכת הגשמים של הכפר ועמדו לשאוב ממנה מים אל המכלים, הכפריים נקהלו והקימו צעקה שהמים שלהם. אנשי המחנה עמדו על דעתם, כיוון שקיבלו רשות לכך מן השלטונות. פרצה תגרה. הגיע המשוריין, ודוידוב בתוכו. משהחמיר המצב ביקש מונדיק לפתוח באש. דוידוב הניאו מכך. המים של הכפריים, אמר, וזכותם עליהם עדיפה על הרישיון. הציע לשאוב את המים ולשלם. שילמו וחסכו דם.

מה עוד?

כן, בחורפיש. הגדר, שנבנתה והלכה בקצב מהיר של מאות מטרים ליום, הגיעה אל מטע טבק של חורפיש. עמדו לקטול את כל המטע כדי לפנות דרך לסלילי התיל. דוידוב הגיע לשם כשהתחילו הפועלים לקצץ בנטיעות, הסתער עליהם בזעם וחטף את המעדרים מידיהם. צעק שאינם יודעים עמל כפיים מהו. עמל כפיים הוא עמל כפיים ואין הבדל של מי הוא. יעתיקו את הגדר צפונה או דרומה ולא ישחיתו. הביא את הדבר לפני הנהלת העבודה, והחליטו להעתיק את הגדר. בחורפיש זוכרים זאת עד היום.

בדומה לזה קרה ליד נבי רובין. כשנמתחה הגדר בין מנסורה ונבי רובין, סגרה את הדרך אל המעיין בפני השואבות שמעבר לגבול. הללו באו בכדיהן, כמימים ימימה, לשאוב מים לכפרן, ומצאו את הדרך חסומה. דוידוב השתדל בשבילן, ובזכותו עשו שער בגדר, שבו היו עוברות בפיקוח המשמר, אחת ליום.

מה עוד? מונדיק עישן לאט. בקמטי פניו השתקעו זיכרונות של ימי דור, אך דומה היה כאילו התעצל מלעוררם מרבצם. רגיל היה להסתיר ולא רגיל היה לגלות. עברו כעשרים שנה מאז. עכשיו היה רק הכרם. תחום של עפר ורגבים וסמוכות וזמורות, שאני באתי במפריע להוציאו מגדרם. “זהו בערך.”

אולי עוד משהו?

לא. זה הכול.

עישן עוד, לעצמו. גזע גופו, בן שישים שנות עלילה, התייבש, אך עדיין חסון היה. ואמון על השתיקה, כמאז. “נפגשת עם דותן?” שאל מתוך העשן. “תיפגש איתו. יש לו מה לספר.”

אחר כך אמר:

“בחודש הראשון, כשהיינו במלכיה, לא ידעתי כלל שהוא שם. היו כאלף איש במחנה. ערב רב של פועלים, נוטרים, נהגים, מנהלי עבודה, רובם עולים חדשים, דוברי יידיש, גרמנית, פולנית, ערבית. עיר אוהלים שלמה. הוותיקים היו מעטים, אנשי פו”ש ומגויסי קיבוצים. בטלו בשישים. אולי עשרה אוהלי בין מאה וחמישים. רק כשעברנו לסאסא גיליתי אותו. לגמרי במקרה."

קרן אור קלושה, פלושה מימים חרוקים, נחה על פניו.

“מקרה מגוחך, בעצם. בצהריים היתה מכלית מים עוברת לאורך הגדר. היתה נעצרת בכל מאה־מאתיים מטר, וכל העובדים, המסמנים, תוקעי העמודים, מותחי הדיאגונלים, אנשי ‘הברחש’ – היו נוהרים מן המלבנים עם הספלים בידיהם, לשתות. תמיד היו שם צעקות, מריבות, קטטות, כי המים לא הספיקו. מלינים על משה, כמו ביציאת מצרים. יום אחד עברתי במשוריין בעקבות המכלית, בסיור בין עמדות נוטרים שהיו שומרים על הרכזים. המכלית עמדה במרחק מה לפנינו, והעובדים כבר צבאו עליה. פתאום ראיתי לימיני, בתוך מלבן הגדר, אדם אחד ויחיד תקוע בסבך התיל. נעצרנו. ירדתי מן המשוריין וניגשתי לראות מה קרה. איך לתאר? האיש היה ממש לכוד בתוך הפקעת. כפוף ומקופל בתוכה, כשבגדיו אחוזים בקוצי התיל. כשראה אותי, חייך, כאילו נתפס בקלקלה. ‘הסתבכתי, מישהו צריך להתיר אותי,’ אמר. ואז הכרתי אותו. מגוחך היה למצוא אדם כמוהו במצב כזה… משהו משונה היה בזה… קשה לי להסביר לך זאת…”

שוב הירהר בעשנו, בראש כבד. אמר:

“התפלאתי שבחר לעבוד ב’ברחש', עבודה שחורה, של הטלת סבך בין טורי העמודים, כשמקומו הטבעי היה בפטרולים, עם יתר אנשי הפו”ש. אינני יודע מה הניעו לכך. אולי רצה ‘להיות עם העם’, כמו שאומרים. התגורר באוהל אחד עם אנשי פקיעין. ישן כמוהם על מזרן קש, על הארץ. ראיתי אותו כמה פעמים במחנה, לפנות בוקר, לאחר תקיעת החצוצרה, עומד בתור הארוך שלפני אשנבי המטבח, עם ‘סיר המעלות’ בידו. או לפנות ערב, בתור הארוך לרחצה, לפני שוקת הברזים. פעמים אחדות הצעתי לו להצטרף לסיורים ותמיד היה מסרב. רק אחר כך, כשהגיעה הגדר לתרביחה, עלה למשוריין. בהשפעת קצין אנגלי צעיר, שהתיידד איתו…

פניו של מונדיק רגעו משפרק מעצמו את עול הזיכרונות.

“בשבועיים האחרונים היינו בבאצה ב',” אמר. “היתה הרגשה עצובה כזו, אתה יודע, כמו לפני פרֵדה. יום אחד עמדנו שנינו ליד הגדר, הסתכלנו בה… כמו איזה נהר של כסף נוצץ, נמשך עד האופק… אמר לי: ‘אולי אתה יודע לשם מה הקמנו אותה? לא מחסום, לא חומה, לא גבול. כנופיות עוברות מכשולים קשים מזה. בעוד כמה שנים בין כה וכה תחליד, תרקֵב ותכרע תחתיה. לשם מה, אם כן? אולי כדי שתישאר מצבה לטמטומו של השלטון האנגלי?’ עברת שם בזמן האחרון? זה באמת כך… חומה קראו לה אז. חומת טאגרט…”

ואחר כך הוסיף:

“בבאצה היינו שבועיים ואף פעם אחת לא עלה לחניתה. פעם, כשליגלגתי עליו בשל כך, אמר: ‘שטויות, לכל בחורה יש רק אביב נעורים אחד. חניתה כבר עברה אותו.’ לא עלה לשם, למרות שהכיר את כל הקבוצה… מוזר, האיש הזה היו לו המון חברים, ובעצם – אפילו לא חבר אחד…”


 

כה    🔗

מזלי משטה בי ברשעות שאינה נופלת ממידת הליצנות שבו. תחילה הוא ממעיד אותי, וכשאני נופל, הוא בועט בעכוזי. מחזה מבדח מאוד! היום, חמישה ימים לפני ישיבת בית המשפט הבאה, מגיע אלי מכתב ממס הכנסה, דואר רשמי, רשום, האוצר, פקיד השומה, גובה ראשי: היות שלא הגשתי דין וחשבון על הכנסותי בשתי השנים הקודמות, אומדים אותן ב־15 אלף לירות, ו“בזה הנני להודיעך שאם תוך 5 ימים מתאריך מכתבי זה לא תשלם את הסך 3,350 לירות, איאלץ לצערי להפעיל את הוראות סעיף (4)5 מפקודת המסים (גבייה), המאפשרת עיקול נכסים, הכנסות” וכו' וכו'. שלושת־אלפים־שלוש־מאות־וחמישים! כמה נותר לי בכלל? הצצתי בחשבון הבנק שלי – 873.50 – זו היתרה לזכותי. שנה וחצי חייתי על דוידוב, ומאז – אני אוכל ואיני עושה, משלם לפרקליטי, משלם הוצאות בית המשפט – ואיני משתכר כלום. אותו מאגר מתרוקן והולך במהירות כמו המאגרים בנגב. אפילו אוכיח להם שלא השתכרתי אלא תשעת אלפים בלבד, גם אז אהיה חייב בתשלום העולה על מה שיש לי. רצתי מיד אל פרקליטי והנחתי את המכתב לפניו. נתן עיניו בו, חייך, ואמר, אין מה להתרגש. נסתדר. חמישה ימים! – צעקתי – חמישה ימים! קודם כול נשיג דחייה, אמר, אחר כך נראה. על זה לא יושיבו אותך בבית הסוהר. חצי נחמה. פרקליטים יש בהם לפחות תועלת זו שאינך נותר לבדך, לבדך לגמרי, מול המנגנון העצום העולה עליך להרסך.


 

כו    🔗

אני חוזר אל נילי, אל החבורה. הדברים הסתבכו והלכו מאז אותו בוקר עם רודי. נילי עשתה את חדרי משכן־מעט שלה, קן תשוקותיה הנידחות, דירת מקלט, שאליה היתה נמלטת, לאחוז בקרני; מלון שלה, נמל שלה. את זמנה – לא, את לבה! – היתה מחלקת בין אביתר, ביני, ובין ביתה. הסתבכו הדברים, כיוון שלילות רבים עשתה בחדרי (לבנה הקטן שכרה “אומנת”, בכספים שהוציאה מאביה), ובבקרים שלאחריהם – או בשעות אחרות של היום – היתה נפגשת עם אביתר. הסתבכו שבעתיים – כיוון שלעתים קרובות היינו נפגשים שלושתנו, במסעדה הקטנה הסמוכה לביתי, או לביקור במוזיאון, או להצגה יומית בקולנוע. מחזה מבדח היה זה בוודאי – ועילה לרינונים לכל רואינו – כשהיינו שלושתנו הולכים ברחוב – שחור זקן מכאן, בהיר זקן מכאן ונערת הזהב באמצע. משהו שבעיוות הטבע, חושב הקורא; אף אני חושב כך היום. באותו פרק זמן מחשבתי לא היתה צלולה ביותר. שרוי הייתי במצב של דמדום, בכעין חום גבוה: הראייה מעורפלת כלשהו, ההיגיון משובש, כל מה שאני עושה אינו כדרך הטבע. גם אינך נותן את לבך על מה שאומרים או חושבים הבריות. הוויה לא ממשית ביותר, כשכל הסובב אותך לובש מידות וגוונים מתעתעים. כי איך אסביר את היותי עם נילי, כשלבה לאביתר, בעודה עם רודי? ואני אהבתי את נילי, כן, רשאי אני לכתוב שם מפורש זה בכל אותיותיו! והיא אהבה את אביתר – גם זה היה מפורש בכל האותות! או איך אסביר שלמרות הקנאה שליחששה כאש בתוכי, לא חשתי איבה כלפי אביתר, ולא עוד, אלא שמעין ידידות לא מוצהרת של הסכמה שררה בינינו? ואיך אסביר, שאותן שעות, בהיות שלושתנו יחד, שרויים בשיחה שקטה ליד שולחן המסעדה (המתח, מתח פגישות סמויות, לא ידועות, ולילות חשוקים בחשכה – רועד רק במעמקים, מודבר על ידי השיח המתון, הגששני), היו מן השעות היפות הזכורות לי מאותה תקופה?

כן, השיחות עם אביתר, ליד ספלי הקפה המצטננים. משפט ושתיקה, משפט והרהור תלוי. גם נילי מטילה מילים בהססנות, נושאת את עיניה פעם אליו, פעם אלי. שלושתנו יורדים למנהרות, מגששים את דרכנו בתוכן. המוזיקה הקאמרית שבציורי בראק. כוחם של הפרסקות הרומנסקיים. מדוע תוששת השפעתה של אמנות הרנסנס עלינו וגוברת השפעתה של אמנות ימי הביניים. מדוע מדברת היום אל לבנו המוזיקה הבארוקית יותר מבטהובן ומוצרט. הנה מונטוורדי, פרסל… או הגרוטסקות של בוש… האמנות “המוסרית” וה“אנטי מוסרית”… או מהו סוד המאגיה שבסיפור. האם בהיותו דומה למציאויות ואמיתות המוכרות לנו, או להפך, בהיותו כה שונה מהן… זכורה לי היטב שיחה זו, אולי בגלל משל הקרקס שהביא אביתר, שהעלה בי זיכרון צובט. כוחו המאגי של הסיפור – אמר – בא לו לא מהיותו אמת הידועה לנו – אפילו היא מבוטאת בכישרון רב – אלא מהיותו כזב. אך כזב עם חוקי הרמוניה שקצבם הפנימי הוא המהלך עלינו קסם. בדומה לעושה הלהטים בקרקס – אמר. כולנו יודעים שכזב הוא מה שנראה לעינינו – וכולנו מוקסמים, משום שאנו שבויים על ידי הרמוניה מסוימת, הכופה את קצבה עלינו במטה נועם. זוהי האמת שבתוך השקר. לעומתה קיים השקר שבתוך האמת. סופר המספר התרחשות “אמת”, הנתונה בתוך המציאות, דברים שהיו, כפי שהיו, הוא שקרן, כיוון שזהו מעשה פלגיאט. הוא מנסה לחקות קצב שאינו שלו, שהוא קיים כבר בתוך מעשה הבריאה, כביכול קצבו של אלוהים, שהטילו על הטבע. ממילא נדון כל ניסיון כזה לכישלון, כיוון שיהיה פחות מן המקור, או זיוף של המקור. הסיפורים הטובים הם כזב, דמיון, בדיה, המצאה. ובכל זאת הם אמת, כיוון שיש בהם השלכה על קצבו הפנימי של מחברם, שאם הוא נאמן לו, אינו משקר. הרמוניה, הרמוניה חדשה, אישית, לא מוכרת עד כה – זה הסוד כולו, בסיפור ובשיר, ובמוזיקה ובתמונה, ואז אין אנו שואלים עוד עם הצלילים, או הצבעים, או העצמים, או הנפשות, “דומים” למה שידוע לנו או לאו. ואז איננו שואלים לרעיונות ולתכליות, כשם שבטבע איננו שואלים לאלה. אשליה שיש בה הרמוניה, “כזב” שיש בו הרמוניה. האין זה כך?

האין זה כך?… אביתר לא היה אומר דברים מוחלטים, אף שבקיאות כה רבה הקרה מן הדוגמאות והמשלים והראיות שהיה מביא, אלא תולה שאלה לעיון. הן ולאו. ולא מיצינו עדיין. ואולי כלל לא כך, וכל מה שאמרתי אין לו שחר.

“אבל תראה, אביתר,” אומרת נילי לאחר ששלושתנו מהרהרים בשתיקה והופכים בדברים שנאמרו, כל אחד בלבו, “זה נכון, כמובן, מה שאמרת. אבל נדמה לי… תראה, הבאת את המשל של עושה הלהטים בקרקס. כזה שמהלך עלינו קסם. אבל באותו קרקס ישנו גם המהלך על חבל… זה כבר איננו ‘כזב’. זו ‘אמת’, ‘מציאות’. ובכל זאת הם קוסמים לנו… אני מנסה לחשוב: מהו בדיוק ההבדל, כלומר, בין כישרון להכניס סדר מסוים במציאות הידועה ובין… לא שאני מתנגדת לדברים, אלא שיש דוגמאות אחרות… קח את בלזאק, למשל. ‘אבא גוריו’, או ‘אז’ני גראנדה’. דווקא מפני שהחומר, האנשים, מוכרים לנו כל כך… אתה לא חושב כך, יונס?” היא מפנה מבטה אלי.

יונס אינו חושב, רואה את הקרקס. דמו חומר בו פתאום משהוא נזכר בשניהם היושבים שלוש שורות למטה ממנו ומתרפקים זה על זה; משהוא מנסה לדמות לעצמו היכן הם נפגשים בלעדיו, ומה מעשיהם אז…

“כן, בלזאק,” הוא אונס על עצמו את הדיבור. “אבל אביתר צודק… כלומר, גם אצל בלזאק… העיקר הוא לא בחומר המציאותי, אלא ב’סדר המסוים', כפי שאמרת, שזהו שוב הקצב הפנימי שלו… מושלך על המציאות זאת אומרת…”

כן, עלי להודות שמידה מרובה של העמדת פנים היתה בשלווה מלומדת, משכילה, חסודה זו, המכחישה כל יצר רע, בזוי – שבה הייתי מתעטף. קנאה? מרירות? צרות עין? – לא, חלילה מלחשוד בי באלה! כביכול הייתי אומר, כמו ואגנר לפאוסט: “שעות דמיון שווא היו גם לי לעתים, אך יצר כזה מעודי לא תקפני.” בהיותנו בחדר, נילי ואני לבדנו, ואני עוקב אחר העננים השטים על פניה לאחר פגישה זו או אחרת עם אביתר, מנסה לנחש אילו דברים נסתרים היו ביניהם – היה עלי ללבוש מסכות שונות – זו של האח הבוגר, זו של הכוהן המוודה, זו של חכם הנפש המפוכח, הלא מעורב – כדי לא ליפול לעיניה ממרום גאוותי: קולי קול התבונה, אוזני אוזני צדק, יועץ נאמן אני לה, כַּלכל על משק לבה ההרוס. זכור לי, יום אחד אחרי הצהריים נכנסה לחדר, התנפלה על המיטה, טמנה ראשה בכר ולא אמרה דבר. משהו נפל בינה ובין אביתר. מהו? אין זה לפי גאוותי לשאול. אני יושב אפוא ומצפה ומשתיק את לבי כהחנק שעון עיקש לבל יישמעו תקתוקיו. אני יודע שלבסוף מעצמה תדבר. לאחר שעה ארוכה – שעצביו של פיל היו נקרעים ממתיחותה – התיישבה, נטלה את חפיסת הסיגריות, הדליקה, נשפה עשן, והודיעה בשקט: “אנחנו גמרנו.” (אני מחריש. רומס בתוכי לשון אש קטנה של שמחה שהתפרצה בטרם עִתה. מושך על פני – כפי שאילפתי את עצמי – הבעה של תמיהה חרדה.) “מה קרה?” שואל לבסוף האח הבוגר בדאגה לשלום אחותו. “אין לך מושג, יונס, כמה הוא אנוכי, כמה הוא אנוכי…” – “אנוכי?” אומר בתמיהה ידידו הנאמן של אביתר. ולאחר מכן היא מספרת מעצמה: נפגשו, (היכן? היכן? לעולם היתה זו תעלומה. לעולם היתה משאירה אותי לגישושי הגיאוגרפיים. ללא מפה ומצפן, כשעלי להתענות בסריקת העיר כולה, על בתי הקפה שלה, גניה, שפת ימה.) שיחה ממושכת היתה ביניהם, “בירור דברים”, דרשה ממנו להחליט, כך או כך. הסבירה לו שאינה יכולה להמשיך במצב זה. שׂם עצמו אינו מבין. אטם את לבו, התקשח. אמר שאינו יכול לעשות דבר. “אמרתי לו שמוטב שלא ניפגש יותר, וזהו.” נדריה של נילי! כארבעים שעות עמדה בנדרה. כמובן, כמובן, לאחר יומיים נפגשו שוב. ופגישה מפויסת מאוד היתה זו, כנראה, שכן לאחר מכן, בבואה לחדרי, היו פניה אחרות, מפיקות נועם. “השלמתם?” שואל חכם הנפש הרואה כול מראש. “אה, הוא מבולבל, יונס, מבולבל לגמרי. ובעצם הוא תינוק, תינוק מגודל… מה אני יכולה לעשות, יונס, אני אוהבת אותו!” היא מצהירה כילדה מפונקת. האח הבוגר מחייך, כובש את רעליו פנימה, מחייך כסולח למשוגותיה של אחות טיפוחיו. בעוד רגע היא מתיישבת לצדו, מלטפת את זקנו: “מה הייתי עושה בלעדיך…” ובנשיקה, מס שפתיים משלמת לו על גודל רוחו המבין, הסולח, היודע כול. בעוד יומיים נפגשים שלושתנו שוב. שיחה שקטנה, ממושכת, מתנהלת לה בפיתולים ליד ספלי הקפה, על החוכמה הנסתרת הצפונה במילים עבריות.

היום, כשאני נזכר בכך, יש ואני תופס את ראשי בידי ושואל איך יכולתי לעמוד בשילוש הזה, איך יכולתי לשאת את עינויי וידוייה, את מועקת המסכות, את חליפות החום והקור שבין הלילות ובין הבקרים שאחריהם, או את הניחושים, הציפיות…

יום אחד, כשחיכיתי לה בחדרי, לאחר שהבטיחה לבוא בשלוש, ועברה השעה חמש ועברה השעה שש ולא באה, וכבר ירדו דמדומים, וכבר פשטו צללים, ונפשי עייפה מן הציפייה, ועוד יותר מכן מחרישת רע – נשאוני רגלי אל אותו בית בדרומה של העיר, זה של אפרים אוורבוך, שאורו המועט היה שמור כביכול למעני לשעות של בקשת נחמה.

כן, היה אור בחלונות הבית הקטן. עמדתי בסתר הצל, רואה ואינו נראה. המשפחה ישבה סביב השולחן. ציפורה הלעיטה את התינוק שלידה בדייסת סולת שנמרחה על פניו, כף ועוד כף, סולת גולשת על גדות פיו. אפרים פרס לחם לשני הילדים. ציפורה רמזה לו שיביא דבר מה. אפרים יצא אל המטבח וחזר עם כלי סוכר בידו. הילדים רבו ביניהם על הסכין. אפרים גער. פרפר חג־חג סביב לנורה למעלה. ציפורה הלעיטה את התינוק בקצב שפיו לא היה יכול להדביקו. שפע של סולת, שפע עובר על גדותיו… האכנס?

בקרירה של פליאה הקבילו אותי שניהם. הזקָן. כמעט שלא הכירו אותי, צחקו. כמו איזה שחקן אנגלי, אמרה ציפורה בתחבה את הכף לפי התינוק. בן השש ובן השמונה פערו עיניים בסקרנות, כמו באורח מארץ אחרת. שאשב, שאוכל, שארגיש עצמי בבית – הגישו לחם, חמאה, גבינה, עגבניות. תעשה לו חביתה, אפרים, אתה לא רואה שהוא מורעב. מה מביא אותך… (מה מביא אותי, שאיחרו פעמיה של נילי ועייפה נפשי לצפות עד שנטה הערב…) הפרפר חג־חג, ועל השולחן מבהיקות הגבינה וצנצנות הלבן. ועין ביצייה צהובה מלחלחת מול עיני. אני חושב עליך הרבה, אומר אפרים, על הספר הזה… הספר? כן, הוא אומר, אותו ספר. תחילה פיקפק אם אני האיש, אחר גמר בנפשו שאכן אני. אין מלבדי, הרקע, היסוד, ימים שעברו. מה אני כותב עכשיו. דברים משונים כותבים עכשיו. הוא קורא לפעמים בעיתונים. גם את הצעירים. “אני לא מבין כלום. תסביר לי פעם, מה הם רוצים? מה הם רוצים?” השיחות עם אביתר ונילי צפות בראשי כענן כבד. השיחות ב“המרתף” כערפל צהוב. אי־התלות, אי־התלות. האמת הפנימית. הקצב שיש בו הרמוניה. “אולי אני מטומטם,” אומר אפרים, “אבל אני מציץ לפעמים בשיר. הרוג אותי, אני לא מבין כלום. שורה אחת לא מצטרפת לשנייה. שום קשר. מילים, מילים, אתה לא יודע מאיפה זה צמח… איפה הם גדלו, אלה? אמרתי לציפורה, הם עושים צחוק מאיתנו!” הה, הפשטות הקדושה! מה הם מבינים, מה הם מבינים. שערי הפרדס, במקום שהתוכים הצבעוניים פוצחים זה אל זה צפונות־צפונות ורזי רזין זוהרים בין העופאים – נעולים בפניהם. מה הם מבינים באותו עולם של קסמים. של בדיה, של כזב שהוא אמת. פניה של ציפורה מסמיקות מהתרגשות בדברה. היא אוהבת לקרוא, אבל היא קוראת ומתרגזת: לא עלילה, לא בני אדם, לא זמן, לא מקום, לא חיים, האם לא כותבים כדי שמישהו יקרא? מדוע כשהיא קוראת את רומן רולן, או דוסטויבסקי, או סטיינבק, או “הדבר”… אני כובש עיני בצלחת, ממלא פי לחם. “או אותך,” אומרת ציפורה. "הנה הסיפור ההוא, ‘גיבור דורנו’… הלחם עומד בגרוני. עלי לצאת. לאן? עולם הבדיה רב הקסם! הדברים שלא היו מעולם והם חותרים כנהרות במעמקים! אורפיאוס היורד לשאול לבקש את אורידיקה! היכן נילי עתה? באיזו פינה אפלה? האמת הפנימית היא העיקר, אני אומר להם בלוגמי מן הקפה. סופר אינו יכול להתכחש לעצמו, אני אומר ורואה את אביתר. את נילי, בזרועותיו. סופר כותב מתוך ולא בשביל, אני גומע עוד גמיעה. “כמובן, האמת הפנימית.” אומרת ציפורה, “אבל כשאני לא מרגישה שום… שום שותפות לזה… וטולסטוי לא כתב את האמת הפנימית שלו? אני מתפלאה…” התינוק כבר ישוב על ברכיה, שבע, מדושן עונג. הוא נינוח כבתוך כורסה על חזה הרחב, המלא, מביט בפני עטורות הזקן בעיניים משתעשעות. רגליו האדמוניות הקשתיות משחקות זו בזו ליד שפת השולחן. עלי ללכת, לעולם לא נפתור. “אלווה אותך,” אומר אפרים אוורבוך ויוצא עמי החוצה.

שמים גבוהים בחוץ. ריח שמנים מבתי מלאכה מוגפים על בריח. פה גר לפנים רחמימוב, פה פרידמן שאשתו משותקת, פה בלוך הנגר, שסיפרו על בתו כי הרתה לערבי מיפו וקברה את הוולד בפרדס באבו כביר. בשבת אחר הצהריים היינו הולכים לגלות את הקבר בפרדס, מתחת לעלים יבשים שרישרשו כנחשים. היתה שם עלוות צללים צוננת, וריח מים טחובים בתעלות האבן. והברֵכה הערבית. פעם נשמע קול מאיים מעובי העצים הצפופים והיה זה אבי הוולד כנראה. כן, בלוך עוד גר פה, אמר אפרים. זקן, הנגרייה נשרפה, בתו בבית חולי רוח. השעה היתה שמונה. מוקדם מדי, מוקדם מלחזור לחדר ריק. ניכנס, נשתה משהו, אמרתי.

נכנסנו למסעדה הבולגרית של ברוך דניאל, זו שהייתי אוכל בה לעתים, כשאמי היתה טרודה מדי, או, לאחר שנים, בבואי לפגרות קצרות הביתה. עובדי המוסך ושוליות המסגרייה היו נכנסים הנה בשעת הצהריים והייתי רוקם סיפורים סביבם, שביום מן הימים אעלה אותם על הנייר. ליד השולחן בפינה הייתי יושב עם אהובה בימים הראשונים, ושם פינקה אותי בהבטחות כי תפרנס אותי, כדי שאוכל להתמסר כולי־כולי לכתיבה. ברוך דניאל בירך את אפרים, אותי לא הכיר. “מה תשתה?” שאל אפרים בהתיישבנו. “נזמין בקבוק ערק?” אזרתי כוחי לקרב. למעני, למעני ישתה גם הוא. התום שבפניו עוד ירצחני נפש, חשבתי. המסעדה הקטנה היתה ריקה, והכתלים חציים ירוק חציים כתום, ועל הדלפק, כמו מאז, כמו תמיד, ניצנצו צנצנות הזיתים הירוקים והשחורים והלפת הכבושה הוורודה, והחצילים הכבושים הסגולים, ומן התקרה תלוי היה היתוש הגדול, ארוך הכנפים, של המאוורר, מת, מאופר אבק. “תגיד, אתה לא רבינוביץ'?” שם עלי מבטו ברוך דניאל כשהוא מקנח את השולחן במטלית. כן, הינהנתי. “הזקָן, ככה,” חייך כשהוא מעטר את פניו בידו. “אחרת הייתי מכיר אותך תכף. לא רואים אותך. איפה אתה עכשיו?” פה, בתל אביב. “לא בא יותר הנה. שכחת אותנו, מה?” – “גר רחוק בצפון.” – “אני עוד זוכר אותך כשהיית כזה,” השפיל את כף ידו לקומת השולחן. “היה בא אצלי לאכול צהריים בארבע גרוש.” חייך חיוך קשיש אל אפרים. “ארבע גרוש, זה היה התקרה אצלו. ארבע גרוש היה הרבה אז! וגם את הבחורה שלך אני זוכר. נחמדה, שקטה, מה שלומה? תביא אותה פעם. היו יושבים פה,” פנה אל אפרים, “על יד השולחן בפינה ומדברים, מדברים, מדברים. כל הקליינטים כבר הלכו, הם יושבים ומדברים. כמה ילדים יש לך?” אין, אמרתי. “אין זמן לעשות ילדים, מה? ככה זה הדור הצעיר!” ולאחר שחזר והעמיד את בקבוק הערק, אמר: “אפילו את אבא שלך אני זוכר. מלפני יותר משלושים שנה. אה, זה היה בן אדם! אחד ממיליון יש כזה! בן אדם עם לב זה היה!”

אפרים שתה לחיי, מחצית הכוסית. ביקש לדעת מה נשמע אצלי. הספר, הסיפורים, ובכלל. אמרתי שרצוני לעזוב את תל אביב. לעבור למקום אחר, לירושלים, לצפת. אולי לבאר שבע, לאילת. כאן אין שקט, אין מנוחה, אדם אינו יכול לכתוב. הרעיון היה יפה בעיניו. כלומר, באר שבע, אילת. יש לכתוב על ההווה, על הארץ החדשה, שהיישוב הוותיק הוא רק קומת המשרדים שלה. הישוב הוותיק, המסודר, הוא טפיל על גופה, אמר. עלוקה מוצצת דם. גם על טפילים אפשר לכתוב, אמרתי, גם על עלוקות. כן, כמובן, אבל רק כשרואים את הגוף כולו, אמר. דברים כגון אלה. ככל שהרביתי לשתות, כן יפה היה גם בעיני רעיון באר שבע, אילת. אלך אל העם – השתעשעתי בדמיונות משוטטים באדי הערק – ארד למנהרות של מכרות תמנע, או לנמל הדרומי שאוניות מפליגות ממנו אל אופיר. כבשני השמש, הרי המתכות, צמים במדבר, צאן אובדות, סלעי אדום, קומנדקרים אפופי אבק, מרוקאים חמומי דם, סכינאים מצורעים, יצאניות ים סוף. כן, אמרתי, אשב שנתיים באילת, אעבוד במכרות הנחושת, בלילות אכתוב את הספר הגדול ביותר על הארץ הלוהטת, הפרועה, הפרוּזה הזאת. ספר שכולו יהיה בחום של ארבעים וחמש מעלות. אפרים היה איתי, בלבו, בעיניו, שראו בי את מקיים משאלותיו. לא שווא היה האמון שנתן בי כל השנים.

הה, האמון הזה! הוא שהרגיז אותי כפי הנראה. כבר לא זכור לי איך בדיוק היה הדבר. דומני שתחילה שאל אם רואה אני את אהובה ומה שלומה. לבי נעשה רע עליו בערק. פניו הרחבות, שתומן מצהיר כתב אשמה בפני. לא, אמרתי, אינני רואה את אהובה. חי אני עם יפהפייה אחת, אשת איש, אם לילד. אנו מאוהבים זה בזה. מאושרים. ראיתי איך פניו מתקדרות והולכות לעומתי ואיך האכזבה מקשחת אותן עד כדי שיתוק, שאל בחצי שפה אם עומדת היא להתגרש מבעלה. לא, אמרתי, כך אנו חיים. מחלקת היא את ימיה ולילותיה ביני ובין ביתה. "והוא יודע?, שאל. “כמובן!” אמרתי בהנאה, בהנאת עינוי – כשאני מוזג לעצמי מן הבקבוק המתרוקן כדי חציו – סיפרתי לו על אותו בוקר כשרודי המבוהל פלש לחדרי ומצאני עמה. “אני לא מאמין לך,” אמר. גיחכתי. מוסר פתאים זה, כראי מול פני, הסיתני לנפצו. כן, כך הדבר, וכזה אני, עירום לפניך, וסוף לאשליות. גימגם עוד משהו על יושר, מצפון. דומני שאמר – לא עלי, עליה – שהיא מושחתת, או מופקרת. אחר כך נותרתי לבדי.

לא זכור לי איך אירע שיצא. אולי עלבתי בו כשמחיתי כנגד הגינוי שלו. אולי לא יכול היה לשאת את האכזבה. אולי התרחק מפני הטומאה. נותרתי לבדי ליד השולחן. ישבתי ובהיתי ברביעית הבקבוק הנוצצת. עיגולים־עיגולים שיחקו בה, כמו זהרורי השמש על כותל בית אמי, בבוקר, כשהחלון היה מפזז מעט ברוח. עצבות כבדה ירדה עלי מקדרותם של הכתלים הירוקים. פה היה יושב אבי – בן אדם עם לב. אחד ממיליון! – לפני שנים רבות, עם פניו הגרומות, עם ידיו הארוכות והחזקות, יושב עם רעיו ונועץ עמהם על הגנת דרום תל אביב מפני הפורעים של יפו. ואולי אגדה. ודוידוב אגדה, והכול כזב, לבד מהחדר הריק המצפה לי אי־שם.

קמתי וניגשתי לשלם.

“הוא כבר שילם, זה בסדר,” אמר ברוך דניאל.

“הוא לא בסדר!” קראתי בקול.

“למה לא בסדר?” גיחכו פניו הקשישות, עמוקות הקמטים, של ברוך דניאל.

“הוא לא ב־ס־ד־ר!” עלו דמעות בעיני. “הוא לא בסדר! ככה לא עוזבים חבר! אני הייתי אורח שלו!”

“אתה שיכור, אדון רבינוביץ', זה לא טוב בשבילך…”

זכור לי שכשעמדתי בחוץ פיקפקתי עוד לאן לפנות. הרהור מציק ומטושטש אמר לי שעלי לחזור לביתו של אפרים ולבקש את סליחתו. פטרתי מעלי הרהור שוטה זה ונשאתי רגלי צפונה, אל “המרתף”.


 

כז    🔗

היה זה כמו באופרטת אהבים זולה.

שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו ערב עגום עם אפרים אוורבוך ביקשתי מנילי שתילווה אלי לעין חרוד. היה עלי להיפגש שם עם אחד בשם אברהם בידרמן, שהיה עם דוידוב בכמה עליות על הקרקע ב־39‘, 40’. המחשבה שאמצא עמה – ולו רק לשעות מספר של בין ערביים ולילה – הרחק מחדרי, הרחק מאביתר, מן “המרתף”, חופשיים לטייל לנו במורד גבעת קומי לעבר הגלבוע לאחר שקיעת השמש, באוושת החורשה של מעיין חרוד, הזכורה לי מימים רחוקים – מחשבה זו עצמה קסמה לי כהזדככות. נילי סירבה. אמרה שסולדת היא מפני ביקור בקיבוץ – לשבת בחדר האוכל, מטרה למאות עיניים סקרניות, חשדניות, שופטניות, לחוש את הלחישות מכל צד, ובלילה ללון בחדר זר, על יצוע זר – לא, כל זה לא בשבילה. ובכלל, מה תעשה כל אותן שעות שאהיה בחברת אותו מספר זיכרונות. תקשיב לו יחד איתי, אמרתי. לא, סיפורים על גיבורים משעממים אותה. אין דבר משעמם יותר מסיפורי גבורה, אמרה. ולו שמעתי לעצתה, הייתי גם אני מניח ידי מכל עניין הספר הזה. בהכרח יהיה זה ספר עלילות שעשוי לעניין אולי את בני הנעורים בלבד. נפגעתי. מילמלתי משהו בעניין החוב שאנו חייבים לעבר, בעניין העבר שחי בתוכי… רומנטיקה, אמרה, רומנטיקה שאבד עליה הכלח. “חוב?” הצטחקה, “כולנו חיים בזכות אלה שהולידו אותנו. מזלנו הוא רק זה שהחוב שאנו חייבים להם מתגלגל תמיד קדימה ואף פעם איננו צריכים לפרוע אותו לאחור! אילו הייתי צריכה לחשוב כמה אני חייבת לאבי…” בלב מר וללא אמירת שלום נפרדתי מעליה.

בארבע הגעתי לעין חרוד, ועד שהתפנה אברהם בידרמן מעיסוקיו ועד שסיימנו את ארוחת הערב ונכנסנו לחדרו, כבר היתה השעה שבע. בשבע החילותי לרשום את סיפורו.

בקיץ 1940, סיפר…

לא. אפסח על פרק זה. בין כה וכה זכור לי רק מעט ממנו. רשמתי את דבריו בלי שאקשיב להם. סיפר על איזו שיירה של משאיות עמוסות אנשים וחומרי בניין שיצאה בלילה מן הקריות ועלתה על החולות שליד חורשת התמרים על שפת ימה של עכו… סיפר על הקמת מגדל לאור הירח, כשהחול היה כמשטח שלג והגלים היו הומים ולוחכים… סיפר הרבה. ניחוש־לב רע שילח בי דמיונות פרועים. משהו הרה גורל מתרחש הלילה, בהיעדרי. ראיתי את נילי עם אביתר באיזה חדר אפלולי. גביעים מתנוצצים, מתק סוד… סירובה להילוות אלי – מזימת עורמה לפגישת לילה גנובה… בקוצר רוח ציפיתי שיסיים את סיפורו, כשהאותיות מתפרעות מתחת לעטי.

בתשע סיים. קיפלתי את הגיליונות והודעתי לו שמוכרח אני להגיע עוד הלילה לביתי. הלילה? – השתומם ומחה – מדוע הלילה? כבר הכין לי מקום לינה, ואיך בשעה כזו… אמרתי שאין לי כל אפשרות להישאר, שבשש בבוקר עלי לצאת לנגב, מכונית מיוחדת תבוא לקחת אותי מביתי, איני יכול לשנות את הדבר… הבעת הדחיפות, הבהילות – אולי גם בקשת הישע – שבפני, שיכנעה אותו כפי הנראה. אמר שיעשה כמיטב יכולתו לסדר איזו תחבורה, עד עפולה לפחות. המתנתי לו ליד חדר האוכל. גמרתי בלבי שאם לא יימצא רכב אלך ברגל, עד עפולה, עד חיפה, אפילו אתגלגל בדרכים כל הלילה, מוכרח אני להגיע, מוכרח, לפני אור הבוקר. כחצי שעה התרוצץ בקיבוץ, לחפש את אחד הנהגים, או את הגזבר, או את מרכז המשק, כשמדי פעם הוא בא ומודיע לי שעוד לא אבדה תקווה. לבסוף נמצא לו מתנדב בעל ג’יפ, שהסכים להסיעני עד עפולה.

בעשר הגעתי לעפולה. מכונית משטרה – לא אחרת – הסיעה אותי לחיפה: מוניות לא היו, עמדתי על הכביש המוליך לנצרת, הניידת נעצרה, ולאחר שנוקיתי מכל חשד, הועליתי פנימה. באחת־עשרה הייתי בחיפה. שילחתי רגלי ברחובות הריקים, האפלים, הדהומים, של העיר התחתית – אל תחנת המוניות. צריך הייתי להמתין זמן אין קץ, אין קץ, עד שתימלא המונית. שילמתי בעד נוסע נוסף כדי שתקדים לצאת. אחר כך באה הדרך הארוכה מאוד, הנצלפת לאחור בשדרת צללים שאין לה סוף, בתוך הלילה הניגח בקרני הפנסים. בשתיים וחצי הגעתי למבוא ביתי. אור היה בחדרי.

הה, איזו מהתלה זולה!

מיד לכניסתי למבוא הבית שמעתי קולות נופלים מלמעלה. נעצרתי והכרתי את קולה של לביאה, משולח רסן: “אבל למה אמרת לי שנסעת? אני רוצה שתענה לי על זה! למה שיקרת לי, למה רצית…” וקולה של גברת זילבר משסע אותו: “איך אתם מעיזים, בשלוש בלילה, כשכולם ישנים…” ושוב קולה של לביאה, מתגלגל בכל להטו: “תגידי את זה לדייר שלך, את השכרת את החדר לו, כן? לו…” וגערתה של גברת זילבר: “תתביישו לכם! אנשים אינ־טלי־גנטים…” עליתי שלוש־ארבע מדרגות, חרד, נדהם, תמה מה התרחש בהיעדרי, והנה גם קולו של אביתר, נכבש מלהתפרץ: “כן, נברר הכול. הכול – אבל לא פה! לא פה!” זיעה כיסתה את מצחי. מי עוד חסר מבין גיבורי קומדיה דל ארטה זו, לאחר שגם אני כאן? האם גם רודי איתם? דלתות השכנים היו פשוקות להאזין, ואשת הרוקח שעמדה בפתח דירתה בחלוק לילה, רטנה בעוברי: “בושה! בושה!” קבקביה של גברת זילבר שיקשקו על המדרגות מעל לראשי ובראותה אותי עולה לקראתה, קראה: “שלום! ברוך הבא, אדוני! לא ידעתי ש…” – “מה קרה?” נעצרתי לפניה. “אני לא אסבול את זה יותר, אדון יונס!” להטו פניה. “זה מספיק בשבילי! סלחתי יותר מדי! לא בשביל זה השכרתי לך חדר, כדי שתהפוך אותו ל…” ותוך כדי רדתה, בלי להיעצר לידי, פלטה בבוז: “אמנים! הספרות העברית!”

“שום דבר כזה לא עובר בלי עונש!” מצאתי את לביאה מנופפת את אצבעה מול פניה של נילי, היושבת על מיטתי. ובראותה אותי על הסף נפנתה אלי, השתתקה לרגע ואחר אמרה מתנשמת: “כמה הם משלמים לך בעד זה?” – "בעד מה?, מילמלו שפתי החיוורות. “בעד השימוש בחדר הזה,” עשתה תנועה רחבה בזרועה. “בלילות, בימים… כבר שלושה חודשים נדמה לי…” – “מה את רוצה ממנו? מה הוא אשם בזה…” ליגלגה נילי ממקומה. החדר היה מלא שדים מעופפים. נילי ישבה על המיטה כשפניה נתונות בכפות ידיה וחיוך רע היבהב עליהן, חיוך של בוז גאה, מלכותי, להתפרצותה נעדרת האצילות של שפחה. אביתר רבץ על גחלים, הר של כלימה על עורפו. לביאה עמדה בלפידים בידיה, נכונה לשלח אש על סביבה. “אל תחשבי שתצאי בשלום מזה!” פנתה אל נילי ונופפה באצבעה סמוך־סמוך לחוטמה. “זה עוד יתנקם בך! את תראי! אם לא אני אז מישהו…” – “קחי את האצבע שלך ממני,” אמרה נילי בקול קשה ובעיניים רושפות. “אינני רוצה שתיגעי בי!” – “שאגע בך!” הצטווחה לביאה וצחוק מוזר פרץ מפיה. “את רוצחת אותי, ואת חוששת שאפגע בפנים העדינות, האצילות, הצבועות…” – “לביאה.” ביקשתי להסותה בגלל השכנים. “אני מבקש ממך…” – “אתה עוד מגן עליה!” הפנתה לשון אש אלי. “אתה, שהיא משחקת בך, מנצלת אותך…” – “מה קרה לביאה! מה קרה בסך הכול…” פרש אביתר ידיו כמתחנן על נפשו. “אתה יודע מה קרה! אתה יודע שהערמת עלי, שניכם! שבאת הנה רק כדי…” – “אמרתי לך, אמרתי לך,” לא הניח לה אביתר לסיים את משפטה המסוכן… “היינו ב’המרתף'! עד שתיים, נילי ביקשה…” – “שקר!” שיסעה אותו לביאה. “לא הייתם ב’המרתף'! אני שאלתי! פה הייתם! פה! כל הערב הייתם פה ואני יודעת יפה מאוד, כל הזמן, כבר שלושה חודשים ש…” בולמוס של שיעול תקף אותה, שהתגבר יותר ויותר, ובבקשה לחסום אותו בידה, רצה אל מעבר לסף, אל הגג הפתוח. אביתר קם, יצא אחריה ואחז בזרועה: “להביא לך מים?” – “לך ממני! לך! אל תיגע…” התנערה ממנו, ושיעולה התגבר בשימה את ידה על בטנה. מיהרתי למלא כוס מים והוצאתי אותה אליה, אך לפני שהספקתי להגישה אל פיה, הקיאה. עמדתי עם הכוס בידי, והקיא פרץ מפיה, קליחה ועוד קליחה, על פני המישורת המזופתת שאור החדר האירה עמומות. המתנתי עד שירווח לה מעט והגשתי את הכוס לידה. היא נטלה אותה, שתתה ממנה, ונאנקה: “הראש מתפוצץ לי, נורא…” דמעות מילאו את עיניה. “בואי, תשכבי על המיטה, תנוחי מעט, זה יעבור.” אחזתי בזרועה. “זה לא יעבור, אני יודעת אני יודעת…” כמתוך חלשות של חולה הוסיפה למלמל כשמצחה על זרועה: “הוא מרמה אותי… כל הזמן… אני יודעת… הוא נפגש איתה… אני יודעת… כל מה שהם עושים אני יודעת…” אביתר קרב שוב, ובשפה רפה אמר: “הוטב לך?” – “אתה יכול ללכת,” אמרה בשקט בלי לשאת את ראשה. עוד רגע עמד לידנו, כשוקל מה יעשה, אחר פנה לאט־לאט לעבר חדר המדרגות, ויצא. שוב נטלתי את זרועה של לביאה: “בואי, תיכנסי פנימה, תשכבי מעט, תנוחי.” הניחה לי להוליכה. נילי עמדה ליד השולחן ועישנה. מבעד לעשן, מגבוה, הסתכלה בלביאה בהיכנסה ובהטילה עצמה על המיטה. כרעתי לידה וחלצתי את נעליה. שניטנפו. “תן לי איזה כדור,” לחשה בעיניים עצומות. “כאב ראש משגע…” נילי הושיטה ידה אל תיקה, חיטטה בו, הוציאה ממנו חפיסת גלולות ומסרה אותה לידי, יצאתי והבאתי כוס מים. לביאה התרוממה מעט על זרועה, נתנה את הגלולה בפיה ולגמה לגימה מן הכוס. בראותה את נילי מולה אמרה בשקט: “את יכולה ללכת עכשיו. הוא מחכה לך,” וראשה צנח אל הכר. נילי המשיכה לעשן, כשהיא מפיחה סילונים דקים וארוכים כלפי מעלה. בשקט הזה, אפופה בטבעות העשן הנמוגות, במזימה המרה בעיניה, בצווארה הלבן, הגאה, היתה יפה מתמיד. לבסוף מחקה את הסיגריה בתוך המאפרה, נטלה את תיקה ופנתה לצאת. התעכבה עוד רגע על הסף, כאילו ביקשה לומר דבר מה, לא אמרה, ויצאה. מניתי את צעדיה היורדים במדרגות לאט, במתינות, עקב ועקב, עקב ועקב, עד שנאלמו.

לביאה נרדמה, מקופלת על המיטה. פרשתי עליה שמיכה וישבתי אל השולחן. בחלון החוויר כבר אור שחר, ורוח שחר קלה ריחפה פנימה כאנחה.

בעלות השמש התעוררה בבהלה. לאחר שהלכה נטלתי דלי וסמרטוט והדחתי את קיאה על הגג.


 

כח    🔗

הקרב על הרשימות היה נטוש אתמול בבית המשפט במשך כשלוש שעות. בשלב הראשון התנהלו חילופי היריות מעל לראשי – בין שני הפרקליטים; בשלב השני – עמדתי אני גופי במרכזה של האש הצולבת. תחילה ניסה עורך הדין עברת לגרום לכך שבית המשפט ייתן הוראה להבאת הרשימות על דוידוב על ידי הוצאת צו להצגת מסמכים. פרקליטי נימק את התנגדותו לכך בשני טעמים: ראשית, רשימות אלה אינן עשויות לשמש חומר ראיה לביסוס טענות התביעה, כיון שממילא הן טיוטות שיש להן ערך רק לבעליהן; שנית, הוצאת צו כזה תהיה בה משום פגיעה בסודות המקצוע, שאין לבית המשפט זכות לכפות עלי את גילויים: רשימות שעושה סופר לצורך עבודתו הן חומרי המעבדה שלו, רשותו הפרטית – “הסאנקטום של היוצר”, “היעלה על הדעת שבית המשפט יצווה עלי, למשל, או על חברי המלומד מן התביעה, להראות רשימות שאנו עורכים לעצמנו לצורך החקירה והטיעון?” נשא שילה אלומת גיליונות מעל דוכנו ואחזה ביד רוגשת. “על אחת כמה וכמה כשהמדובר בעבודת יצירה, שנעשית כולה באין רואים, בין אדם לבין עצמו, ורק פירותיה הבשלים נועדו לראות אור. מקרה כזה עלינו לומר כמו המשורר הרומי הוראציוס: 'אנו תובעים חירות זו לעצמנו ואנו מעניקים אותה לאחרים!” (מדי פעם היתה מפתיעה אותי מידת השכלתו של פרקליטי, שציטוטיו העידו כי היא מתרחבת והולכת מישיבה לישיבה.) השופט קיבל את דעתו, ובא כוח התביעה נכנע; אך מיד לאחר זאת ביקש עברת רשות לחקור אותי, ורשות זו ניתנה לו לאחר שהעמידני השופט על זכויותי וחובותי כנתבע העומד בחקירה. פרקליטי, שראה מראש התפתחות מעין זו, הכינני לכך כמה ימים קודם לישיבה והזהירני שאם אוציא מפי הודעה או רמז הודעה שאין בדעתי לכתוב את הספר, אני חורץ את דיני – להחזיר את כל המקדמות שקיבלתי, לשלם את הקנס במלואו, וכן את כל הוצאות המשפט. בעל כורחי היה עלי לאמץ לעצמי את קו ההתגוננות שהציע הוא, שאם לכנותו בשמו המפורש – הריהו הכחשת האמת בכל מחיר. כדי לחזק את רוחי לדרך הסכנות הצפויה לי, הצטיידתי בכמה דוגמאות המסייעות מתולדות הספרות, כגון – הסתבכותו של דוסטויבסקי בפרשת האהבים עם פולינה סוסלובה, שמנעה ממנו את קיום התחייבויותיו הספרותיות; או פיגורו של בלזאק במסירת פרקיו לידי המו"ל הנוגש בו מעת שהכיר את הרוזנת האנסקה.

“נפגשת עם עשרים ושבעה איש בקשר לכתיבת הספר,” עיין עברת בגיליונות שלפניו. “הפגישה האחרונה היתה בעשרים ושבעה בינואר של השנה שעברה, עם…”

“אשתו של המנוח,” עזרתי לו.

“כן. אמור לי, מר יונס,” הישיר מבטו אלי, “איך רשמת את דברי האנשים שעמם נפגשת, מילה במילה, או…”

“לא, ודאי לא מילה במילה,” גיחכתי. “איך יכולתי…”

“אבל רשמת את הדברים ברציפות…”

“לא ברציפות. על פי רוב הסתפקתי בציונים בלבד, סימני דרך…”

“סמכת על זיכרונך, זאת אומרת.”

“כן. זיכרוני מעולם לא בגד בי.”

“יפה. בחמישה־עשר באוגוסט, לפני כשנה וחצי,” הציץ שוב ברשימותיו, “נפגשת בבית הוועד הפועל עם מר מנחם שוייג, נכון?”

“נכון.”

“האם רשמת את דבריו ברציפות? את כולם? את רובם?”

“בערך.”

“בערך מה? ברציפות, או ציונים בלבד?”

“ציונים.”

“כך. ולפני כ… שמונה חודשים, נפגשת עם מר אפרת ממכון ויצמן, בביתו, ושמעת מפיו על תקופת עבודתו של דוידוב בים המלח. האם רשמת את דבריו בשלמותם, או רק הערות קצרות?”

(נילי. כאן. בבית המשפט. דם הציף את פני.)

“אינני זוכר בדיוק. ייתכן ש…”

“מר יונס!” נשא עלי עברת את קול הטנור שלו, “רק לפני רגע אמרת לנו שזיכרונך מעולם לא בגד בך!… ואם אומר לך שמר אפרת יכול לבוא ולהעיד לפני בית המשפט הזה שאתה רשמת את דבריו מילה במילה במשך שתי שעות רצופות – מה תענה לי על זה?”

(האם רודי הסגיר אותי? כנקמה? האם שלחו בלשים אחרי?)

“זה לא נכון,” החוויר קולי.

“ואם אומר לך, מר יונס הנכבד, שגם מר שוייג יכול לבוא ולהעיד שרשמת את דבריו רישום כמעט סטנוגרפי, כיוון שהיה עליו להפסיק מדי פעם את שטף דיבורו כדי שתדביק אותו – מה תאמר לי על כך?”

(מערכה אבודה, נפל בי לבי. הם יודעים הכול.)

לסגת אי־אפשר היה. אקדחו של פרקליטי היה בגבי. “זה לא נכון. אני לא הראיתי את הרשימות לאיש, ואיש אינו יכול להעיד איך ומה רשמתי.”

“עשרים ושבעה איש, מר יונס, עשרים ושבעה איש יכולים להעיד על כך שרשמת את דבריהם במלואם,” צילצל קולו של עברת ברמה. “ורשימות אלה בצירופן מהוות למעשה את תולדות חייו של דוידוב, פרק אחר פרק, אלא שאתה, מר יונס, אינך מוסר לנו אותן מסיבות שתצטרך עוד לתת את הדין עליהן בבית המשפט!”

“אדוני!” אזרתי עוז ואמרתי, “אפילו הייתי רושם סטנוגרמה מלאה מן הדברים שסופרו לי, גם אז, רק מי שאיננו מבין כלום בספרות יכול לחשוב שסטנוגרמה עשויה להוות יצירה ספרותית. אני אינני רשם פרוטוקולים. אני סופר.”

“יפה מאוד, מר יונס, נניח לפי שעה לרשימות. נסקור קצת את דרך עבודתך כסופר. באילו שעות – יורשה נא לי לשאול – אתה נוהג לעשות את עבודתך הספרותית, מר יונס?”

פרקליטי קפץ ממקומו. מתנגד, מתנגד! שולחו איננו עבד שלבעליו יש זכות לשאול על מעשיו בכל שעה משעות חייו! אך השופט דחהו בביטול.

“אין לי שעות קבועות,” אמרתי.

“על פי רוב?”

“לא אוכל לענות על כך. בכל שעה שנחה עלי הרוח.”

“רוח הים אולי?” גיחך עברת.

השופט הטה אליו פנים שואלות: “לא שמעתי. מה היתה שאלתך?”

“שאלתי אם רוח הים היא שנחה עליו,” אמר עברת, “כיוון שמר יונס, כפי שידוע לנו, נוהג לבלות שעות אחדות בכל יום…”

שוב נקפץ פרקליטי ממקומו: “לאן רוצה חברי המלומד להובילנו בדרך חקירה זו? זוהי התערבות חצופה בחייו האישיים של שולחי, ואני מבקש מכבוד השופט לא להרשות זאת! אין לזה שום רלוונטיות לעניין באילו שעות עשה הסופר את עבודתו! אין זה עסקו של איש!”

“כבוד השופט,” אמר עברת, “אני אוכיח שהנאשם לא עשה כל עבודה. במשך חודשים תמימים, והוא מעל באמונו של שולחי בצורה הצינית ביותר!”

“זהו שקר,” אמרתי.

“זאת נראה עוד!” קרא עברת.

השופט דפק בפטישו, ולאחר שהבהיר כמה דברים בדיני ראיות, התיר לבא כוח התביעה להמשיך בחקירתו.

“מן הידיעות המצויות בידינו, מר יונס,” המשיך עברת בהתעללותו, “מתברר שאת שעות היום היית עושה על שפת הים או בחברת ידידים, ובערבים היית מבלה על פי רוב בבית קפה מסוים הקרוי ‘המרתף’ עד שעות הלילה המאוחרות. תרשה לי לשאול אותך, בכל הענווה בפני כישרון הספור שבך, מתי אתה כותב?”

“כבוד השופט,” פניתי לעזרת הגבוה משנינו, “בא כוח התביעה מנסה להציגני ככזבן, בטלן והולל. רבים מכירים אותי בעיר הזאת. אפשר לשאול עלי. אינני חייב לתת דין וחשבון על מעשי בפני אדם שכל עניינו כאן הוא יוּרידי בלבד!”

באורך רוח הסביר לי השופט שרשאי אני גם לא להשיב על שאלות מסוימות, אלא שאז עשויה שתיקתי להתפרש כראיה נגדי, והוא מייעץ לי על כן להשיב כמיטב יכולתי.

“מתי היית נוהג לכתוב אפוא?” חזר עברת על שאלתו.

לא עניתי. ברור היה עכשיו שעקבו אחרי, בלשו אותי, הלשינו עלי דורשי רעתי.

“אין תשובה,” ציין עברת סוף פסוק. ולאחר שהפך בגיליונותיו: “נעבור אפוא לעניין שני. מתי התחלת במלאכת עיבוד הרשימות? לאחר שסיימת את ליקוט כל העדויות, או לפני כן?”

“לפני כן.”

“הרבה לפני כן?”

“הרבה לפני כן.”

“שלושה חודשים? שישה?”

“שישה,” יריתי באקראי, כעיוור.

“כמה דפים הספקת לכתוב?”

“כ… ארבעים דף.”

“ארבעים דף. ארבעים דף הרי הם בערך… שנים־עשר אלף מילה?”

“בערך.”

“כלומר, במשך שנה כתבת שנים־עשר אלף מילה, כלומר כשלושים מילה ליום, אם אינני טועה.”

“לא כתבתי אותן במשך שנה.” אמרתי, “אלא במשך שלושה חודשים בערך. אחר כך הפסקתי.”

“הווה אומר שבתשעים יום כתבת ארבעים דף. כלומר, קצת יותר משני דפים ליום.”

“כן.” אמרתי ברום לבב. “אני נוהג לכתוב כל דף שש, שבע ושמונה פעמים. אם יורשה לי להיתלות באילן גדול – טולסטוי, למשל…”

“נניח לפי שעה לטולסטוי,” גיחך עברת. “עד היכן הגעת בפרקי חייו של דוידוב?”

“עד… עד 1930 בערך.”

“התוכל להראות לנו דפים אלה?”

“לא,” אמרתי, “אינני נוהג להראות מלאכה בלתי שלמה.”

“רצונך לומר שהפרקים הכתובים כבר, גם הם אינם שלמים עדיין?”

“לא,” הקשיתי את עורפי. “ייתכן שאצטרך לכתוב אותם פעם נוספת.”

ממבטו הזורח של פרקליטי הבנתי שאני עונה כהלכה. רבי היה מרוצה מתלמידו.

“כך…” הבליע עברת חיוך בינו לבין עצמו בעיינו ברשימותיו. ועם כך עבר לפרק הבא: “מדברי פרקליטך בישיבות הקודמות,” אמר, “אני מבין שההפסקה שחלה בכתיבתך סיבתה היתה… ‘משבר נפשי’ שעבר עליך. האם זה נכון?”

“כן.” עניתי בענווה.

“התוכל לומר לנו – רשאי אתה כמובן לא לענות על שאלתי זו – האם ‘משבר’ זה היה… בתחום חיי האישות? חיי הרוח?”

“אני נמנע,” אמרתי.

“ממה?”

“מלענות.”

“תרשה לי לשאול אותך, מר יונס,” הגביה עברת את קולו, “מדוע משעה שהרגשת ב’משבר' זה והפסקת בכתיבה – לא באת אל המו”ל להודיע לו על כך, אלא המשכת לקבל את הכספים מדי חודש בחודשו כאילו דבר לא קרה?"

כבשתי אנחה בקרבי. כן, חייב הייתי לעשות זאת. האם חששתי מפני הודאה בכישלון? ואיך יכולתי לעשות זאת לאחר כל…

“משום שקיוויתי, ועודני מקווה,” אמרתי, “שאוכל להמשיך. מקרים כאלה קורים. ידוע למשל…”

“האם אין מידה מינימלית של הגינות מחייבת כל אדם, על אחת כמה וכמה סופר, לבוא ולהודיע במקרה מעין זה לפחות כך: לא אוכל לסיים את מלאכתי במועד הנקוב בחוזה. אני מבקש ארכה. הברֵרה היתה נשארת בידי המו”ל, ששכר אותך למלאכה זו – לאשר לך את הארכה המבוקשת או לא לאשר, להמשיך לשלם לך לפי המוסכם או לא."

פרקליטי התרומם ממקומו. “יורשה לי להעיר לחברי המלומד,” אמר בנחת, אך בתוקף, “שלפי החוק חייב היה המו”ל בתשלום שכרו המלא של שולחי עד סוף המועד הנקוב בחוזה, בין שהשלים את מלאכתו ובין שלא השלימה."

“זה חדש בשבילי!” השמיע עברת כמין צווחה.

“דבר זה מחויב על פי חוק!” אמר פרקליטי בגאווה.

“איזה חוק?”

“מיד.” פרקליטי נשא את הגיליונות שעל דוכנו לעיניו, הגביה את משקפיו ואמר: “אני מצטט מתוך ‘דיני שכירות אדם’ של החוק העותומאני, שער ו' פסקה 581: ‘השוכר מינקת למשך זמן ידוע והתחייב במתן שכרה – אם פסק חלבה, או אם בחל הילד בשדיה, חייב בתשלום שכרה כפי שקצב לה מלכתחילה’. לצורך דיוננו – מקרה הסופר הוא כמקרה המינקת.”

הצחוק שפשט באולם הקיף את הכל – את קהל הנוכחים, את פרקליט התביעה, אפילו את כבוד השופט בעצמו. רק פרקליטי לבדו העביר מבט תמה על פני הצוחקים, כאינו מבין מה לשמחה זו עושה.

“אני מודה לחברי המלומד על שהאיר את עיני בענייני חוק,” קינח עברת את צחוקו מעל פיו בממחטתו. “אני רק עומד להוכיח שמינקת זו העומדת לפנינו, לא פסק חלבה, לא כל שכן שהילד לא בחל בשדיה.”

שוב עבר גל של צחוק באולם. אלא שאתנחתה קצרה זו במהלך הקרב – שהניחה לי שהות מה לאסוף כוח – היתה אקדמה להסתערות מחודשת ומוחצת, שחילופי היריות הקודמים היו לעומתה רק ריכוך מכין. כל צרור שנורה לעברי מעתה, הצטלף ב“ואם אומר לך, מר יונס…” והתפקע בפטריית עשן של – “מה תאמר לי על כך!”

“ואם אומר לך, מר יונס, שגם את ארבעים הדפים אתה לא כתבת כלל ולא חשבת לכתוב – מה תאמר לי על כך!”

ומיד לאחר מחאתי:

“ואם אומר לך, מר יונס, שכל עניין ‘המשבר’ שאתה מדבר עליו לא היה ולא נברא אלא הוא המצאה שלך כדי להצדיק את התחמקותך – מדעת ובזדון – ממילוי התחייבויותיך המפורשות, מה תאמר לי על כך?”

ומיד לאחר גמגומי הנבהלים:

“ואם אומר לך שלא התכוונת כלל לכתוב את הספר שהתחייבת לכותבו וקיבלת כספים עבורו – מה תאמר לי על כך, מר יונס?”

“לשם מה קיבלתי על עצמי עבודה זו מלכתחילה? לשם מה?” קראתי ברוגז.

“על זה חייב אתה להשיב, לא אני,” הבריקו עיניו של עברת. “אבל אין לי צורך בתשובתך,” הוסיף בשקט, “במקום זה אקרא לפניך כמה משפטים שאבקש אותך לזהות את אומרם.”

האם אמרתי דבר מה העשוי להסגיר אותי? מתי? היכן? בפחד הסתכלתי בידיו המעלעלות בגיליונות שעל דוכנו, מצפה למכה הניצחת שינחית עלי עתה.

“הקשב היטב,” אמר משנשא לפניו את הדף שדיו ארסו היתה סמויה מעיני, “אני מצטט: 'דוידוב… מי היה דוידוב, מי? הוא היה העריץ הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת מאז נבנתה מחדש! הוא היה צדיק, כן, צדיק גדול! אבל האם יש עריצות נוראה יותר בעולם מעריצותם של צדיקים? במחיצת רשעים בני אדם נידונים לסבל, לעינויים, לטרור, אבל במחיצת צדיקים – אינם יכולים להתקיים בכלל! על רשעים אפשר להתמרד, אבל בפני צדיקים אי־אפשר אפילו להתגונן! או הוא – או אנחנו, חברים! עצם קיומו – חי או מת! – הוא שאיננו מניח לנו לחיות בשקט! עֵינו המפקחת עלינו! שמו המרעיל את זיכרוננו! צלו הרודף אחרינו! אם רוצים אנו לחיות – הרי למחוק את זכרו לעולם ועד, זהו תפקידנו הקדוש!”

“מי אמר את הדברים האלה?” צילצל קולו של עברת בדממה העמוקה שנפלה באולם בית המשפט.

עמדתי נדהם ונרעש. הדממה צעקה סביבי ולא היה דיבר בפי.

“מר יונס!” קרא ברתת, “בשבעה־עשר ביוני, בלילה, במסיבה שהתקיימה בביתו של המשורר נקדימון, בנוכחות כמניין סופרים צעירים – אתה, אתה הוא שהשמעת את הדברים הללו, בהם חרצת את דינך!”

“זהו שקר!” הימהם קולי באוזני.

ראשי הסתחרר. אילו חילופי דברים סוערים בין שני הפרקליטים זימזמו באוזני בלי שאבינם. החוורתי מאוד כנראה, כי השופט שאל בדאגה אם חש אני ברע. אחר כך דפק בפטישו והודיע על מועד הישיבה הבאה.


 

כט    🔗

כשאמרתי שקר, אמרתי אמת. אבל האמת היא שלא היה זה שקר. כשקרא עברת את הדברים ההם, הכרתי אותם ולא הכרתי. דומה היה לי כאילו קרא אילו מחשבות חולות שדימדמו בי, לעתים מתלחשות לעתים מצטווחות, אך האפשר שאמרתי אותם? לעולם לא הייתי מעז לבטאם באוזני מישהו! כמעשה כשפים היה כאן, של פרקליט ממולח שהוא גם רואה מחשבות! רק אחר כך, בבואי הביתה מבית המשפט, נזכרתי בפרטי אותה מסיבה בביתו של נקדימון. שיר גדול שלו, בשם “ערופים”, התפרסם באותו ערב שבת באחד המוספים, ובאנו לחוג עמו את המאורע. הרבה שבחים קלחו שם, הרבה משקאות. אסנת קראה את השיר, גומפל פירשו… נזכרתי שאחר כך, כשהיינו שרויים באותו מצב של גילופין כשהשנינה שופעת כמאליה וחידודים רודפים חידודים, פלט נקדימון משפט שעורר צחוק גדול: “אבותינו היו עובדי עצים ואנחנו אובדי עצות, מלבד יונס הכותב את ספר הישר!” צחקתי עם כולם, אלא שהמילים חילחלו בי כלענה: האם כותב אני את “ספר הישר”? אני, שכל עניין הספר ממרר את ימי ושהנני אובד עצות בגללו? ונעימת הלעג הזו! שתיתי הרבה במרוצת אותו ערב, וזכור לי שיתוש אחד ניקר במוחי כל העת, דוידוב, דוידוב, ורציתי להתקוטט עם מישהו עליו, ומאוחר יותר, אחר חצות כנראה, בלהט איזה ויכוח שאני עוררתיו, נשאתי איזה נאום (שהשתכח ממני לחלוטין אחר כך); ואני נזכר עכשיו שבעודי מדבר פקד נקדימון על גומפל לרשום את דברי כדי “שאתן את הדין עליהם ביום מן הימים” או משהו דומה לזה, ומשסיימתי, ניגש אלי נקדימון, נשא את ידי למעלה, המליך אותי, הכול הריעו לכבודי… כל זה היה שרוי בערפל, ובימים שלאחר אותה מסיבה הזכירו לי זאת מפעם לפעם ואמרו שדיברתי “דברים נפלאים”, אלא שסירבו לומר מה אמרתי… האם עברו הדברים מפה לפה עד שהגיעו לאוזני התביעה? או לאוזני מישהו מזוכרי דוידוב? האם חקרו בדבר שלוחי התביעה והוּגד להם?

דברים שלא אומרם בבית המשפט, חייב אני לאומרם כאן, בדפים אלה, שהתחייבתי כלפי עצמי לומר בהם את האמת, את כל האמת. כן, אני מודה: שנאתי את אדוני. שנאתיו מאז השתעבדתי לו. לא זכור לי מתי בדיוק החל הדבר, מתי נבט בי גידול ממאיר זה שהשתלח אחר כך כסרטן בגופי. מאז הפגישה עם נילי? לא, הרבה לפני כן. אולי כבר לאחר שתיים־שלוש הפגישות הראשונות עם זוכרי דוידוב, מוקיריו, מעריציו. לאט־לאט צמחה בי שנאה זו, שפשתה כצרעת בעורי. זמן רב לא רציתי להודות בה, התייראתי מפניה, פחדתי לבטא את שמה. גירשתי אותה מעלי כגרש קרצית מזוהמת. אבל חשתי בארסה. ככל ששמעתי יותר, ככל שהתעבה והתנפח – כן היה בעיני יותר ויותר כתיק פלילי, שאני, במו ידי, צובר בו חומר אשמה – נגדי. למה התחלתי בכל זה? דומני שהפעם הראשונה שהודיתי בה, בשנאה זו, לעצמי, היתה באותו לילה שבו נתקלתי ברחוב במנחם שוייג, פני הסאובות מול פניו הבוחלות בי; אחד מאותם לילות שהיעלמויותיה הפתאומיות של נילי היו משאירות אותי ככלב שוטה המיילל מול פנסי המכוניות החולפים בחשכה. עליתי אז מן “המרתף”, מלא יין, כשאלירז ושאול אוחזים בזרועותי, וצעקתי כלפי מכונית שעברה על פני: “פרוי־דנ־טל! לאן אתה בורח!” ושוב: “פרוי־דנ־טל!” פתאום ראיתי לפני את שוייג זה, בחברת עוד אדם, לבוש מעיל עור, צפים לעיני כבערפל צהוב. ניתקתי את עצמי מידיהם של המחזיקים בי, הגחתי לעומתו, מתנודד על רגלי, ושילחתי אצבע כלפי לבו: “שוייג! למה אתה שותק, שוייג! אינך רואה מה מתרחש בארץ הזאת? מחללים אותה, ואתה…” לא סיימתי, כי באותו רגע עלתה כל בחילת תערובת המשקאות אל גרוני. רצתי אל העץ הסמוך, השענתי את מצחי עליו – והקאתי. תוך כך שמעתי את שוייג זה אומר לחברו מאחורי גבי, במין שאט נפש: “בושה! ולאדם כזה מוסרים לכתוב את הספר של דוידוב!” די היה ביריקת בוז זו כדי לפכח אותי בבת אחת. מעבר לזרועי הסמוכה על העץ ראיתי את השניים המתרחקים, כמפני הטומאה. “אידיוט,” מילמלתי לעצמי. אחר כך, כשניגש אלי אלירז ושאל מי זה היה, אמרתי, כאילו עדיין מתוך ייני: “אה, חסיד שוטה של ‘השומר’, פרשת נילי מעוררת בו בחילה,” והוא פרץ בצחוק שהידהד לאורך הרחוב. מאוחר יותר, בלכתי הביתה, שיננתי לעצמי: “אני שונא אותו, את דוידוב, שונא, שונא, שונא.”

כן, אמרתי את הדברים ההם שהוטחו בפנַי בבית המשפט, אני מכיר את קולם! הגזמתי בהם – בוודאי. וגם קול היין מפעפע בהם. אך נשאתי אותם בתוכי, כמרי. כי ככל שגיבבתי ברשימותי תקופה על גבי תקופה – כן גבהה החטוטרת על גבי. לא חטוטרת, הר! כל מאות הפרטים ופרטי הפרטים, שם בגדוד, שם בלוד, ירושלים, כפר סבא, ים המלח, חניתה, הארץ כולה – השתרגו סביבי, בכל יום זלזל חדש, כמטפס פרא החונק את הגזע שהוא לופתו בפיתולים. אמרתי לכתוב על המת – והוא חנק את חיי! כן, מכרתי את נפשי לצדיק! לא הייתי חופשי עוד, משועבד הייתי. לא יכולתי לנתק מעלי צל זה, צלו של דוידוב, שהיה כרוך בעקבי בכל אשר אלך, ושהתארך והלך, התארך והלך ולא היה לו שום דמיון לצלם גופי. שום דמיון – ובכל זאת זיהו אותי איתו ללא הפרד בינינו. ראו אותי כנציגו בארץ החיים. “אדון דוידוב!” היה נקדימון מקביל את פני. “איך מתקדם, דוידוב?” היו אנשים שואלים אותי ברחוב, באותו ברק בעיניים שיש בו ציפייה לגדולות ואמונה שהנה־הנה, שם בסתר אותיותי הצפופות, כבר קרבות העצמות היבשות עצם אל עצמו, ואני מביא בהם רוח – וחיו. חייב הייתי להגן עליו מפני המזלזלים, להללו באוזני המעריצים, להעלותו מאוב לעיני השואפים את זכרו – שעה שביקשתי לחנוק אותו בתוכי! הה, עריצותה של הצדקה! – הייתי רוטן לעצמי כשהייתי יושב אל השולחן ומנסה לערוך את הרשימות ההן ולשוות להן צורה כלשהי, ומניח על הנייר אותיות מתות, שאותיות הנייר של אהובה היו כציפורים שוקקות לעומתן – למה הוא חי, למה הוא מת, למה נטפל אלי, למה אינו מניח לי, איך פלש לחיי לרדות בהם בעינו הפקוחה, המפקחת על כל מעשי, יומם ולילה! על תשוקותי הטמירות ביותר – שהן רשותי הפרטית, בשם אלוהים, רשותי הפרטית! האין אני בן חורין לעשות ככל העולה על רוחי – לחשוק, לשנוא, לסאוב, לעגוב – בלי שיסתכלו בי כל שנות חייו? הה, המשפט הזה שבו תובעים אותי על חוב של כמה אלפים! על ניסיון חניקה צריכים היו לדון אותי אילו ידעו את האמת!

האמת – אני אומר, האם זו האמת כולה? כבר איני יודע. אני מתחיל לפקפק בכך. כי – לאחר הכול – כשאני כותב “שנאתי” אותו, העט משמיע איזו חריקה, המצטווחת נורא באוזני. משהו נצבט בי ואומר, מחוק! מחוק! מילה כזו אי־אפשר לבטא מפורש כל כך, אות לאות, בלי שיזדעזע שם איזה קפיץ בכיסא הכבוד. אולי לא נכון. אולי לא כך. שהרי כשאני נזכר בו, באיש החי שהכרתיו, באותה פגישת נעורים בברכות המלח של עתלית, או בפגישה האחרונה (עוד אספר עליה), בחָרָבה הלוהטת שבדרך לסדום – משהו מתפעם בי, וחם, וכמֵה… והאם לא היו רגעים רבים, שבהיזכרי בו הייתי חש עצמי מתכנף תחת זרועו? ורגעים שבהקשיבי למסופר עליו – היתה מין המיה עוברת בי, כהמיית רוח קיץ שרבית נושאת ריח מוץ מן ההרים? האם לא הייתי פונה אליו לעתים – כשהלב נלחץ במצוקה – כמו אל אב? או מתקנא בנדודיו הסוערים, פרוקי העול, על פני ארץ גדולה, שם בגדוד, שם בלוד, ירושלים, ים המלח, חניתה… אולי אהבתי אותו בכל זאת…

לא, מחוק! מחוק! – אני אומר לעצמי. גם מילה זו אי־אפשר לבטא כך, אות לאות, בלי לשמוע איזה צחוק של שעירים מרחוק.

מה אם כן? ולמה רגשי אשמה אלה, כאילו חצי הארץ תובעת ממני שאפרע חוב כלשהו שחתמתי בדמי לפורעו.

רגשי אשמה – אני אומר… מה מידת עומקם? לא אטרוף את נפשי בגללם. גם לא אכרע, כמו רסקולניקוב, בלב הכיכר לנשק את האדמה המרופשת. גם אם אינני אפרים מרגלית עם קנה האקדח לרקתו, או אוריאל דוידובסקי עם תער גלבים לצווארו. ימים אחרים הם אלה. מחר, או מחרתיים, או בעוד חודש־חודשיים, או כשאסיים לכתוב את ה“וידוי” הזה המשול כחרס לגרד בו את עורי, ארד שוב ל“המרתף”, אתן בכוס לבי, ואשכח הכול, כשם ששכחנו את “הגנרל” המסכן יומיים לאחר היעלמו. “רגשי אשמה”! קיקיונות שתולעת קדים מכה אותה בן יום! רפשושיות שרוח קלה מייבשת אותן בשעתיים! ימים אחרים הם אלה. איש מאיתנו לא יאמר עוד בלב נאנק מייסורים, “גדולה היא חידת החיים, גדולה מחידת המוות!” או יברח באימה מפני “אותה התוגה הכבדה והסומאה שאינה נזקקת לניחומים, ואפילו אם ישנם!” אהבתי את נילי? לא אהבתי? כן אהבתי! אבל שכחתי כבר…


הבוקר הייתי אצל פרקליטי ואמרתי לו: “ובכן, אני מבין שהפסדתי.”

“מדו־ע?” ניגן בתמיהה. “בגלל אותם דברי שטות שהביא מפיך כביכול? אפילו יביא הוכחות שאמנם אתה אמרת אותם – איזה ערך משפטי יש לדברים שאדם אומר כשהוא שתוי, כשאיננו בהכרה צלולה! אפשר להכות אותו בהם? להביאם כראיה נגדו? תמיד נוכל לטעון שאמרת זאת בדרך לצון, או בלשון סגי נהור, או סתם השתטית – איש לא יוכל להוכיח שאין הדבר כן. על ספת הפסיכולוג – יש אולי ערך לדברים שאדם משמיע כשדעתו אינה צלולה, אבל בבית משפט?”

המשפט יימשך אפוא.


 

ל    🔗

יומיים לא כתבתי. אבל איני מצטער על כך. לא בשל גמילת החסד המפוקפקת לארדיטי ולבתו, אלא בשל זיכרון אחד ישן, אבוד, שנגאל בזכותם.

לפני כמה ימים, בערב, עלה ארדיטי אל הגג, דפק על דלת חדרי, נכנס, ביקש שבע מחילות, ומשהפצרתי בו לומר את אשר בפיו, ביקש – בגמגונים של הכנעה שקשה לסרב להם – שאתווך בינו לבין ארוסה של בתו: רוצה הוא לגמור בשלום עם אותו בחור. בתו לעולם לא תיאות להינשא לו, אך מודה הוא כי נגרמו לו צער ובושת והוא מוכן לפצותו עליהם; מוכן הוא לשלם לו מאתיים, שלוש מאות לירות – כל חסכונו – ובלבד להימנע מריב, שלמרבה הצער גרם לפירוד בינו לבין בנו. רואה הוא שאני אדם נבון ובעל לב ונוטה חסד ליונינה – שמדברת תמיד בשבחי – ומבקש הוא שאסע עמו לרמלה ואהיה מליץ ביניהם. הסכמתי.

הגענו לשם שלשום, בראשית הערב. נכנסנו לבית ערבי ישן, שעמד בקצה סמטה מרופשת ועל גבול שדה בור שהשתרע עד חורשת זיתים אפלה. אליהו כלפון ישב בחברת שישה או שבעה מבני משפחתו סביב שולחן גדול שקערה עם גרעיני אבטיחים מיובשים עמדה עליו. הוזמנו לשבת ולקחת חלק בפיצוח, אך משהביע ארדיטי את רצונו לדבר ביחידות עם אליהו, פרשנו עמו לחצר האחורית. נורת החשמל הקבועה מעל למשקוף מבחוץ האירה עץ תאנה רחב עפאים, ספסל, כיסא נצרים רעוע, כרכרת חמור קטנה ומבוישת, דוד כבסים מפויח על גבי דוּר אבנית מפויחות.

אני פתחתי ואמרתי, משמו של ארדיטי, שמקרה מצער, מקרה טעות אירע, ומה שהיה יש לשכוח… לשכוח? – האדימו פניו של כלפון – איך אפשר לשכוח! כל משפחתו, כל מכריו, נדים לו, לועגים לו, כבודו חולל… כן, אמרתי, מר ארדיטי יודע זאת והדבר מכאיב לו מאוד והוא מבקש לעשות הכול כדי שלא ייפגע כבודו של מישהו, אלא שהנערה, מאחר שהיא מסרבת, אי־אפשר לכפות… לכפות? על הנערה? – נזרק דם בעיניו של כלפון – רק מתוך ידידות לאחיה, ומטוב לבו, ניאות לאירוסים אלה, כי איזה גבר בריא ירצה לשאת בעלת מום לאישה, ומעצמו, ברצון היה מסתלק מכל זה, לולא נודע כבר ברבים, ועשה הכנות, והוציא כספים… מה שנוגע לכספים, אמר ארדיטי ברוח נמוכה…

אישה כפופה במטפחת אדומה יצאה מן הבית עם מגש נחושת, והעמידה ספלי קפה לפנינו. ארדיטי דיבר על כספים וכלפון דיבר על הכבוד ויונינה היתה מוטלת ביניהם כשיה עקודה.

כשגמעתי מן הקפה, נאחז מבטי בדוד הכבסים שעל גבי האבנים המפויחות, שזרדים לבעירה היו קשושים תחתיו. כמו מתוך חלום רחוק הפציע בי זיכרון אבוד. בן חמש הייתי, או פחות מזה, ובחצר הבית, בצל אקליפטוס, עמד דוד כזה, על גבי אבנים כאלה, ואש בערה תחתיו וקיטור עלה ממנו, ואמי, במטפחת אדומה לראשה, בחשה בכבסים במוט. אחר כך העלתה בו לבנים מהבילים והעבירה אל גיגית שעל גבי שרשיף. ישבתי על אבן, אגודלי בפי, והסתכלתי באש המתפצחת מתחת לדוד, בזיקים העפים, בקיטור העולה. שאלתי – כפי ששאלתי ודאי פעמים רבות לפני כן – מתי יבוא אבא. ידעתי מה שתענה, וידעתי שאין זו אמת. ידעתי שמת. כששלתה במוט כותונת לבנה, ארוכה, נוטפת מים, נדמה היה לי שהיא מעלה אותו מתוך הדוד הרותח, והוא מאופד קיטור, אלא שאין לו גוף, כי הגוף נשרף באש. כשעמדה ליד הגיגית ושיפשפה את הכותונת על גבי הכסכסת, אמרתי לעצמי, היא מכבסת אותו, היא מכבסת אותו חזק כל כך… חם היה בחצר, צהריים, עלי אקליפטוס נבולים היו פזורים על העפר, צפצופים בין ענפי הצמרת. משהו מר עמד בגאוני, ומלוח בעיני, כמו מן העשן הנפזר מבין האבנים המפויחות. לא הכרתי את אבי, אך הוא נלחץ בי, כאילו מענים את גופו בתוך הגיגית.

ארדיטי וכלפון, תחת התאנה, הוסיפו עוד לדבר על כבוד, על כסף, על יונינה הצולעת. בדרכנו חזרה לא סר המראה ההוא מעיני. בבואי לחדרי רשמתי כמה שורות ראשונות לסיפור.


 

לא    🔗

על המרפסת של מלון “דן”, הצופה אל הים, כששתי כוסות ויסקי זך על גבישי קרח לפנינו, סיפר לי יהודה דותן, פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה וחבר מפקדת ההגנה לשעבר, על דוידוב בשנות המלחמה, המאבק, ההעפלה. הכול סופר ברוח משועשעת, באותה שעת אחר הצהריים של שמש וים. למטה על החול המלוחך קצף התעופפו כדרדורים בין מחבטים, בגדי ים צבעוניים התערסלו בכיסאות המרגוע, גופים שחומים התמודדו עם גובה הגלים, מפרשים פירפרו במרחק. הוויסקי הבהיק כבדולח מול האור המבריק מן הים. תלתלי הכסף של דותן התבדרו על מצחו, ועיניו התכולות נדלקו במשובה בהיזכרן בדוידוב שמאותם הימים (“פנטזיונר! איזה פנטזיונר היה האיש הזה, אינך יכול לתאר לעצמך!”). שעה ארוכה ופזורה השתעשע בסיפוריו.

“למשל,” אמר, “למשל ב־42', כשרומל התקרב לשערי הארץ… איזה רעיון מטורף!”

ב־42' הציע דוידוב למפקדת ההגנה לפתוח מעין “חזית שנייה”, יהודית, בלב אירופה. להתקשר עם מפקדת הצבא האדום ולהציע לה שיתוף פעולה בין הפרטיזנים שבשטחי הכיבוש ובין פלוגות פלמ"ח שיוצנחו לפולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, ויבצעו פעולות חבלה במתקני האויב. הרוסים יספקו נשק, ההגנה תספק אנשים…

“ועוד לפני כן, בחורף 41'…”

(הה, תקופה נאדרת! בן כמה הייתי? חמש־עשרה? שש־עשרה? – מראות ואדי פלאח, יערות הכרמל, עדר גולש אל השוקת, סבכי חרולים בדרך יגור; חבורות של חיילים אוסטרלים, כנערים שובבים, מפזרות בנדיבות אגדות בוקרים ברחובות העיר; קַשָרים מעבירים לחשים על ספינות גוששות; הלמות הלב בבקרים חמסיניים למראה כותרות העיתון הגדולות; הלוויות חנוקות כאב, מאוגרפות זעם; מרצפות האבן הקרות של כיכרות בירושלים מתהדהדות מנקישות פרסות סוסים לבנים וסנדלי כמרים אילמים; חודי התיל, המולת העם, אספסוף רוגש מול החומות נמלט אל סמטאות חשוכות וגלימות שחורות ושבריות מבריקות; אבן המצבה החלקה, החרוכה, נוטפת החֵלֶב והדמעות של קבר רחל; הד שירי הצועדים, בנעליים בצקות, מעופרות, מקומחות, מעוקשות, ממטולה עד…)

בחורף 41'…

לא ארבה בפרטים. הדברים ידועים, למי פחות למי יותר: בחורף 41‘, לאחר גירוש מעפילי “אטלנטיק” למאוריציוס, בא דוידוב בתוכנית מפורטת לפריצת מחנה עתלית; בקיץ 43’ היה עם העולים לנקודות המצפה בנגב ועשה חודש ימים בבית אשל; בנובמבר 43' הוזעק מביתו לעזרת רמת הכובש במצור שהושם עליה; בנובמבר 45‘, למחרת ההתקפות על משמרות החוף בגבעת אולגה ובסידני עלי, היה ברשפון, הובל עם יתר העצורים לרפיח ושהה שם שלושה חודשים; במרץ 47’ היה על חוף ניצנים בליל “שבתאי לוז’ינסקי”, נתפס, הוסע עם השיירה לנמל חיפה, ומאחר שלא אבה להזדהות והתערב בין המעפילים, הועלה על אוניית הגירוש. שישה חודשים עשה בקפריסין כמדריך, מורה ומאמן.

לא, בפלמ“ח לא היה. ב־44', לאחר הכינוס במשמר העמק (“היהודי המשונה הזה! לא היה כינוס שלא היה מגיע אליו! גנוסר, בית אורן, קיסריה… פתאום – דוידוב! כאילו צץ מן האדמה! איך הגעת – הגעתי!”) – ביקש להתגייס לפלמ”ח, כמאמן. כבר אישרו את גיוסו, אלא שבאה אשתו, ציפורה, והתערבה בדבר.

“אתה יודע, באותם הימים היתה המפקדה עוסקת לעתים גם בענייני אישות,” סיפר דותן. “ידענו מה נעשה בביתו של כל אחד מן הפעילים. היו משתפים אותנו לא רק בבעיות פרנסה, עבודה, דיור, אלא גם בבעיות אינטימיות ביותר. לעתים היינו משמשים אפילו כמפשרים במריבות משפחתיות. ידענו למי יש אהובה, למשל, מי עומד להתגרש, מי הסתבך… לא שהרבינו לחקור בדברים אלה, אלא שאנשים היו באים אלינו מעצמם לבקש עצה, לפעמים עזרה… על דוידוב ידענו מעט מאוד. היו שמועות, כמובן, משהו בים המלח, משהו בחניתה… אבל הוא עצמו לא היה מדבר מעולם על ענייניו האישיים. מלבד על בנו. אותו היה מביא העירה לעתים קרובות. מבקר איתו במוזיאון, קונה לו ספרי אמנות. הרבה תקוות תלה בו. דומני שאת ציפורה לא הזכיר אף פעם. אגב, נפגשת איתה? לא, בעצם לא כדאי, ובכן יום אחד באה אלי ואמרה לי: 'תראה, אני אף פעם לא התערבתי בתפקידיו של אברשה. הוא עושה מה שהוא רוצה ואינני מפריעה לו. כבר השלמתי עם זה שהוא מסתלק מן הבית לשבועות ולחודשים. יש לנו שדה של שלושים דונם ואתה יכול להאמין לי שכבר חמש פעמים זרע אותו ואף פעם לא קצר. פעם קטניות, פעם באקיה, פעם אבטיחים… לא ראינו מיל מזה. רק הפסדים, עכשיו אני שומעת שאתם עומדים לגייס אותו לפלמ”ח. כלומר, לפחות שנתיים לא יהיה בבית. אני רוצה שתדע מה המצב…' וכאן סיפרה לי על הילדה שלהם, שהיתה אז בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה. ילדה שגדלה פרא, סירבה ללכת לבית הספר, התהלכה ברחובות, נזקקה לטיפול פסיכולוגי. בסוף אמרה: ‘אני רוצה רק שתדע, שאם תעשו את הדבר הזה, יהיה רע. זה כל מה שרציתי להגיד לך.’ וקמה, והלכה. ישבתי המום. היה משהו בעיניים החדות שלה, בקול הקשה… כאילו איים באסון. נכנענו לה. כלומר, הוא עצמו נכנע. דומני שהיתה זו הפעם היחידה שביטל את רצונו בפני רצונה. היה בו משהו קשה, באיש הזה. ויחד עם זה – גם חם, לבבי… הרבה ניגודים…"

הרמקול של בית המלון הכריז בשמו של דותן, והוא הפסיק את דבריו וקם. היה עליו להיפגש עם איזה מפיק סרטים מאמריקה. לפני שנפרד מעלי אמר, כאילו מוסר בידי קמע לדרך ארוכה, רבת הסכנות: “תזכור דבר אחד: דוידוב היה מן האנשים המעטים שחיים את ההיסטוריה, שנושמים אותה, שמרגישים אותה בגופם. אולי זהו המפתח להבנת אישיותו…”


שלושה או ארבעה ימים לאחר מכן הגיע אלי נער שליח עם מכתב דחוף. התבקשתי לבוא בערב אל ביתו של דותן, למסיבת היכרות עם מר שלדון זלניקוף, מפיק סרטים מאמריקה.

בעלת הבית, אישה גבוהה, חדת חוטם, קיבלה את פני בטרקלין הווילה בחמימות משפחתית. “אתה מר יונס. כמה אני שמחה שבאת!” אחזה בידי בשתי ידיה. ובסוד לאטה לאוזני: “מר זלניקוף מעוניין מאוד מאוד להיפגש איתך. יהודה סיפר לו עליך. אתה מדבר אנגלית, לא? – כמובן!” נשים לא צעירות, לא יפות, שלחו אלי חיוכים חביבים מן הספות – בזכות זקני, כנראה, שעשה לי מוניטין של אמן. באמצע הטרקלין, ליד שולחן מעוטר במשקאות, עמדה חבורה של גברים בחליפות כהות, עם גביעים בידיהם. “ג’נטלמן,” הכריזה המארחת באנגלית, בעוד אוחזת בידי אחיזה חמימה ואינטימית, “אני רוצה שתכירו את הסופר שלנו, מר יונס.” מעגל הגברים עשה תפנית לעומתי, בקידה מהוססת, בחיוך מנומס, שקפא בחצי הדרך אלי. “מר זלניקוף. מר יונס. מר…” הגישה אותי גברת דותן לכל אחד ואחד מאורחיה, כמו עוגה משובחת, גאוות מטבחה. ואל שני הישראלים שבחבורה: “אתם מכירים את מר יונס, קראתם ודאי את ספריו.” הסובבים לא ידעו מה לעשות בחיוכיהם והשאירום בקיפאונם. שני הישראלים שלא קראו את “ספרַי” ניענעו בראשם. “מר זלניקוף,” פנתה אליו המארחת בהתעוררות חגיגית, “זהו האיש שבעלי דיבר איתך עליו. אתה זוכר בוודאי.” זלניקוף לא זכר, אך הינהן בראשו הגדול, ראש של סוס יאור, שעפעפיו כבדים וזקנים. “כן, כן,” בחן אותי במבטו כשהגביע לפניו. באותו רגע הגיע דותן עצמו, בירכני לבואי, מזג שמפניה לגביע והושיטו לי, אמר משהו לזלניקוף בעניין שיחה שהיתה ביניהם, אחר שם את זרועו על שכמי ונטלני הצידה. זלניקוף – שח לי כאל איש אמונים – מחפש תסריט ישראלי מקורי, והוא מוכן להשקיע חצי מיליון בהפקת סרט. בשיחה עמו – כשהוא מציע לו ספרים שונים ונושאים שונים צץ רעיון בראשו, שבעצם דוידוב הוא ה־נושא לסרט ישראלי גדול, נפלא, חובק זרועות הארץ כולה. כל תולדות היישוב החדש, כל התקופה החלוצית רבת ההוד והעלילה – מקופלות בחייו של אדם אחד שהגשים בנפש וגוף את מיטב האידיאלים של הדור! נס היה זה – מעין זימון גורלי הצופן הבטחה – שבאותו יום דווקא, וממש לפני פגישתו עם זלניקוף, נפגש עמי. אלוהים הקרה לו אותי. כשסיפר לו, לזלניקוף, את עלילות דוידוב – מקצתן, לא את כולן – נדלק מיד לרעיון. מאוד התלהב. “הבא לי את האיש, אמר, זה נושא גדול!” להלן תיאר לפני דותן איך הוא רואה את הסרט בעיני רוחו ואילו יתרונות צפונים בו, למדינה בכלל, “וגם לך אישית, כמובן,” הוסיף ברמז, “מכל הבחינות, ואינני צריך לפרש.” זלניקוף מוכן לשלם כאלפיים דולר פלוס אחוזים בעד התסריט, אם יהיה טוב בעיניו. מוכן לתת מקדמה בלתי חוזרת של חמש מאות, אם יובטח לו שניגשים לעבודה. עזרת הממשלה אף היא מובטחת. “אינני רוצה שתענה לי ברגע זה הן או לאו. תחשוב בדבר. תעכל. לי עצמי בא הרעיון במפתיע. אבל קודם כול תחליפו דברים ביניכם. ברצוני שיכיר אותך.”

דותן הניח את זרועותיו על שכמי שנינו, אני לימינו, זלניקוף לשמאלו, והנחנו אל הגן שבירכתי הבית. זלניקוף זכר היטב עכשיו. אותו חלוץ מרוסיה, שלחם בערבים ובבריטים. המעשה באוניית המעפילים ובגירוש לקפריסין. הבן שנפל במלחמת השחרור. A very exciting life story. השאלה העיקרית היא שאלת התסריט. התסריט עושה את הסרט. חייב הוא להיות בעל ערך אוניברסלי, כך שידבר אל לבו של על אדם, איטלקי, יווני, צרפתי או אמריקאי, גם אם אין להם כל מושג מוקדם על הרקע הלאומי או ההיסטורי. זהו סוד ההצלחה של כל הסרטים הגדולים – “הגשר על נהר קוואי”, “תותחי נברון”, “חלף עם הרוח”. דוידוב חייב להיות קודם כול אדם חי, אנושי, בעל מעלות משלו וחולשות משלו – לא סמל! – שכל צופה בעולם יוכל להזדהות איתו. יוכל לומר לעצמו – זה אני. או כך יכולתי להיות… האם אוכל להכין לו תקציר, בן 15־10 עמודים עד יום ג' הקרוב? הוא טס ביום ד' ויחזור שוב בעוד שלושה חודשים. יוכל לקחת איתו את כתב היד ולעיין בו בדרך. אם ימצא בזה יסוד טוב לתסריט – אפשר יהיה לחתום על חוזה. האוכל להמציא לו, עד יום ג' בערב?

בטרקלין מזגה המארחת עוד שמפניה לגביעי. “בעלי תולה בך תקוות גדולות,” האירו פניה לנגדי. על הספה, לצדי, התעניינה אישה אחת עם ענק פנינים לצווארה הכמוש, בכתיבתי. האם אני כותב רק תסריטים, או גם רומנים, מחזות? האם יכול סופר ישראלי להתפרנס מכתיבתו? האם אני נשוי? באילו משעות היום, או הלילה, אני כותב? האם זה עניין של השראה? האם קראתי במקרה את ספרו האחרון של הרמן ווק? “האנגלית שלך מצוינת!” – התנוצצו שתי פניניה אלי.

פעולתה של השמפניה עלי מהירה. אני נעשה קל, אוורירי. סרטי צבעונין פורחים מראשי. צחוק מבעבע על שפתי. אני רואה היכל נוגה וקן ציפור. נשים ועטרות זיו לראשיהן. נהרות של דבש. זיז שדי. בכוס החמישית נשקתי למארחת. בשישית בירכתי את כל המסובים כאחד ויצאתי החוצה. צבא השמים היה כמניפות של זיקוקים לעיני, כבליל התקדש חג.


 

לב    🔗

כמו איגרות המוסיפות להגיע לתיבת מכתביו של נפטר זמן רב לאחר פטירתו, כן מגיעות עוד אלי איגרות בדבר הספר שאינני כותבו. הבוקר מצאתי בתיבתי מכתב מתושב באר שבע, בשם חיים כפרי, איש פלמ"ח לשעבר, שהכיר את דוידוב בזמן עבודתו בכביש סדום ב־1952. המכתב בא לתקן פרט אחד בסיפורו, שרשמתי מפיו לפני חצי שנה ויותר. אני מביא כאן את דבריו כדי להסיר מכשול מלפני אלה שיעשו ברשימותי אלה שימוש כלשהו:

לח' יונס, שלום רב.

אני מתאר לעצמי שהספר כבר מוכן אצלך לדפוס. בכל זאת אני משגר לך את השורות האלה מתוך תקווה שתספיק עוד להכניס כמה תיקונים בפרק על באר שבע־סדום.

לפני כמה ימים היו אצלנו כמה חבר’ה והעלו זיכרונות “מן הימים ההם”, כמו שאומרים. מכאן לכאן התגלגלה השיחה על דוידוב, ותוך כדי כך התברר לי שהטעיתי אותך בכמה פרטים בעניין הבית. ייתכן שלא תייחס לזה חשיבות רבה, אבל היות שאני רואה את עצמי אחראי לדברים שאמרתי – ומישהו עלול גם להיפגע מהם – לא הייתי רוצה לגרום אחר כך לכל מיני האשמות והכחשות ומי יודע מה. ובכן, העובדות הן אלה:

הבית ברחוב הכובשים שאותו צריך היה דוידוב לקבל (נדמה לי שסיפרתי לך שהיה במצב גרוע מאוד. חורבה ערבית שכמעט נהרסה בזמן הכיבוש), לא היה פנוי אז. הוא הובטח אמנם לדוידוב, אבל מכיוון שדוידוב עבד אז בכביש וגר במחנה בכורנוב, והודיע שבין כה וכה לא יוכל להיכנס אליו אלא לאחר שנה בערך, בגמר העבודה – נמסר הבית באופן זמני, על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאחד ממנהלי מע"ץ, שלמה דוידזון. דוידזון זה בינתיים שיפץ אותו, תיקן את ההריסות, הוסיף עוד חדר וכד', ובסך הכול – כפי שנאמר לי – השקיע בו איזה 5,000 פונט. כשבא דוידוב לתבוע את קיום ההבטחה – כבר אי־אפשר היה להוציא משם את דוידזון, לא רק בגלל ההשקעה, אלא גם בהתחשב עם כך שהיתה לו משפחה גדולה (אישה וארבעה צאצאים), ודוידוב, אם היה עובר, היה עובר אליו רק עם אשתו, לאחר שבתו, כידוע לך, ירדה לאוסטרליה, כמה זמן לפני זה.

די מובן שהעסק הזה חרה לו מאוד, בייחוד שבכלל היה במצב די שפוף באותם הימים, בגלל סיבות שאתה יודע אותן, אבל כפי שהתברר לי עכשיו, אי־אפשר להאשים בזה את אלה שהיו אז אחראים על חלוקת הבניינים הנטושים בעיר.

אני מקווה שתספיק להכניס את התיקון הזה ושאני לא גורם לך טרחה גדולה מדי.

כל טוב לך,

חיים כפרי


 

לג    🔗

אני פוסח על פגישות רבות, על פרטים רבים משנות ארבעים ושש, שבע, שמונה, ומגיע לאותו יום ג' מר ונמהר, ה־20 ביולי 1948, כשיצא האב להיפגש עם בנו ולא מצאו עוד.

אור ל־10 ביולי, עם תום ההפוגה הראשונה, היה דוידוב עם הטור המשוריין שכבש את וילהלמה, שדה התעופה של לוד, טירה, והגיע עד דיר טריף. למחרת עמד בקרבות העזים של בית נבאללה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום נסוגו מן הכפר כוחות הלגיון, וכוחותינו נכנסו לתוכו. דוידוב, שהיה קלע של מרגמה, התמקם במשלט הצפוני של הכפר. באותן שעות שגדודי “יפתח” הסתערו בתנועת מלקחיים על לוד ועל רמלה, ניטשו עוד קרבות ארטילריה צפונה ומזרחה לבית נבאללה. בבוקר יום ב' הורעשו המשלטים בפגזי תותחים מעמדות הלגיון ורק לאחר ארבע שעות נהדפו אל ההרים. בארבעת הימים הבאים – לאחר שלוד נכנעה כבר כולה, לרבות מצודת המשטרה על מאה החיילים שהתבצרו בה – היו עדיין משלטי הכפר מטרה להפגזות כבדות של תותחים ומרגמות ולהתקפות־נגד של טנקים, משוריינים וחיל רגלי. קולא, כשבעה קילומטרים צפונית לבית נבאללה, עברה כמה פעמים מיד ליד, ובחדיתא, שמדרום לה, נמשכו הקרבות. בשבת, כשהוכרז כבר על ההפוגה, הביא בחור אחד מגדוד “העמק” פתק אל דוידוב מבנו, שנמסר לו על ידי מישהו שהגיע ממשלטי שער הגיא, שרך חולדה, אל ברפיליה. התאריך הרשום עליו הוא 15.7. אני מעתיק כאן את הפתק הזה, השמור עמדי יחד עם יתר האיגרות הספורות שלא אבדו:

משלט דיר אל־עמר, 15.7.48

אבא יקר,

אני ממהר לכתוב אליך בהזדמנות זו שאחד מאיתנו יורד לשפלה, ומקווה שימצא אותך אי־שם בסביבות לוד־רמלה. אנו דבוקים כאן אל קן נשרים, כ־650 מ' מעל פני הים, ואלמלא הייתי קצר רואי, ייתכן שהייתי מגלה אותך במישור הרחב המשתרע למטה עד האופק, שלו, פסטורלי, מצועף ערפל דק, מקטר עשן כחלחל פה ושם, כאילו אין מלחמה. עד עכשיו הכול עובר חלק יחסית. לפסגה המסולעת הזאת הגענו לאחר חצות, אחרי מסע לילי ארוך, מייגע, אך כמעט ללא קרב. לילה לפני כן לקחנו את צובה. בתכסיס הישן של הָעַי, שחיילי האויב לא למדו אותו בילדותם. מצאנו את המבצר ריק, וכשהאיר היום ראינו עוד את אחרוני הבורחים. מעבר לטווח ירייה, תודה לאל (אותה “חולשה” שלי, הפחד לעמוד פנים אל פנים, שניסית להוכיח לי שאיננה חולשה…). מסתערים אם כן במלוא התנופה, ואם השמש יעמוד דום כמה שעות ולא יוכרז שוב על הפוגה (לפני השמועות), הרי ניפגש באמצע הדרך, אי־שם בסביבות לטרון, לעיתונאים תהיה זו הזדמנות לתאר פגישה “דרמטית”, של שתי זרועות מלקחיים שבחודי טוריהן – אב ובנו… אם תהיה בכל זאת הפוגה (ברנדוט, אומרים, החליט להחזיר את ירושלים לערבים, ואם יש מחשבה בתל אביב להיכנע לו, אז אומרים אצלנו – אל הדגל! מלחמת אזרחים!), נמשיך לרבוץ במשלטים ואעשה עוד כמה רישומים של “חיילים במנוחה”, רישומים דילטנטיים בהחלט (של סוליות נעליים בעיקר… אגב, לפני כמה ימים הגיע אלינו גיליון בן שבוע של “דבר” ובו “גילוי דעת” של 15 אמנים נגד התערוכה הכללית של הציירים – משהו על הצורך “לשקוד על בגרות ולעקור כל בוסר ודילטנטיות”… דילטנטיות צריך לעקור, כמובן, אבל מה רע ב“בוסר”? הפרי הבשל לועג, או כועס, על הפגים?)

קריירה צבאית לא אעשה כבר, כנראה, ויוצא חלציך לא יהיה “גיבור מלחמה”. בכל שעה של מנוחה (לפעמים אפילו במסעות עצמם, כשהחגור צובט את הכתפיים והשמש מכה על הראש), תוקף אותי החשק לצייר, ובצבעים דווקא, ודווקא נוף. המלחמה (רעיון מגוחך אולי) משווה איזה גוון אחר לנוף וכאילו חושפת את החומר עד עירומו. הכל נעשה חזק יותר, הסלעים מקבלים צבע של גולגלות גמלים ועצמות. חורבות ערביות קולטות כמות עצומה של שמש, כמו החוור בכיכר ים המלח. משהו מטורף, כמו לאחר געש (“ההרים רועשים וכל הגבעות התקלקלו”) אותה “שבירה”, או “התנפצות”, שפעם דיברתם עליה בקשר לגויה. אבל כאן – אכזרי יותר, אולי מפני שהשמש אכזרית יותר. אפילו ברגע זה, כשמרחוק מאוד (מן העבר שלכם, כנראה) נשמע הם עמום של יריית תותח – הרי הקול יש לו השפעה על צבע המראות. אם מדברים על “ציור ארצישראלי” – הרי ודאי יהיה שונה לגמרי מן הציור האירופי, אפילו הספרדי, בגלל האור החזק, המבטל את הניגודים הצבעוניים. אין אדום, אין כחול מוחלט, אין ירוק מוחלט, בדומה לזה שאצל אל־גרקו, או ולָסקֶס. כשהיינו באבו גוש והסתכלתי שוב בפסל המדונה הזה שבראש הכנסייה, הבנתי איזו סתירה עצומה בין הקיפאון הזה על שַיש שלֵו ובין התנועה הפרועה שמסביב. צלם זר, שאין לו שום קשר, לא אל הנוף ולא אל העבר הקדום הרווי בתוך הנוף (ואולי זו הסיבה שהיתה התנגדות כה חזקה להעמדת פסלים בזמן היוונים, והרומאים?). “הנוף הוא בפנים”, כפי שאמרת לי פעם, אבל “הפנים” הזה אצלי מושפע מאוד מן “החוץ”. משתנה. אחר לגמרי עכשיו, בסביבה שאני נתון בה כאן, מאשר בבית, לפני הקרבות.

מלבד העייפות (שני לילות רצופים ללא שינה, המסעות וכו') – שלומי טוב. כל מיני חששות ישנים – פרחו, או יבשו בשמש. מוזר שדווקא כאן, עכשיו, פה במשלט – כשמצפים להתקפת־נגד שוודאי תבוא בעוד שעה או כמה שעות – לא מעסיקים אותי הרהורים על “פחד” ועל “מוות”. אולי מפני שאני קצר רואי, והזמן “משתבר” אצלי לצורות…

אני מוכרח לסיים. אנשי חי"ש הגיעו לפני כמה רגעים מירושלים להחליף אותנו, כנראה. אינני יודע עדיין לאן נעבור. אולי לגזרה אחרת, על כל פנים ודאי ניפגש בקרוב. אם תראה את אמא לפני, הבטח לה שאין לה מה לדאוג לי. נרדוף, נשיג, נחלק שלל. האויב בורח לפני שמספיקים לתפוס בזנבו.

אוהבך,

נמרוד

בשבת וביום א' נמשכו עוד הקרבות בסביבות בית נבאללה. האויב התרכז בבודרוס ועשה מאמצים לכבוש שוב את חדיתא. חמש פעמים ניסה להסתער ונהדף, באבדות בנפש ובמשוריינים. קולא נתפסה שוב על ידי חיילי הלגיון, ורק עם דמדומי בוקר יום א' נכבשה מחדש. על בית נבאללה עצמה נמשכו ההפגזות. טור משוריין שהתקרב עד המשלטים הקדמיים אילץ את כוחותינו לסגת, ורק לאחר קרב של כמה שעות נהדפה ההתקפה והכפר כולו עבר לידינו. ביום ב' הגיעה מתל אביב פלוגה של ותיקי ההגנה, להחליף את הלוחמים ולהוות בו חיל מצב.

ביום ג' בבוקר, ה־20 ביולי, כשההפוגה היתה כבר בתוקפה, קיבל דוידוב חופשה לחמישה ימים. בתשע בערב הגיע ללוד הדוממת, שפליטת הקרבות עוד התגוללה ברחובותיה – משוריינים הרוסים, פגרי סוסים, רהיטים שבורים, סלילי תיל – ופנה לבית מטה החטיבה. היה בכוונתו לנסוע לביתו, לכפר סבא. מול הכנסייה נעצר ג’יפ לידו ומישהו קרא בשמו. דוידוב שמח לפגוש את רוז’נסקי, איש באר טוביה, שב־37' היה עמו בפו“ש, בפטרולים ב”קו המזרחי". רוז’נסקי היה בדרכו לירושלים, ודוידוב החליט בו במקום לוותר על הנסיעה לביתו ולעלות עמו להר, בתקווה שימצא את נמרוד באחד ממשלטי שער הגיא, או הרטוב. “כל הדרך היה במצב רוח מרומם,” סיפר רוז’נסקי. “לא חדל מהתפעל ממבצע ‘עשרת הימים’, למראה השטחים הכבושים משני צדי דרך בורמה. היתה בו מין גאווה גלויה, לא רגילה אצלו. דיבר הרבה, צחק, סיפר על מעשי גבורה של בחורים שהיו איתו במשלט. על בנו לא דיבר. לא הזכיר אותו.” כשהגיעו לשער הגיא שאלו על מטה גדוד “ירושלים” וכיוונו אותם אל המשאבות התחתונות במעלה הכביש. בבתי המשאבות שאל דוידוב על פלוגת בנו ואמרו לו שחנתה שם יומיים קודם לכן, אך עלתה למשלטי בית נובה, שמעל הדרך ללטרון. כאן נפרד דוידוב מרוז’נסקי, חזר כברת דרך לאחור, ועלה לבדו בשביל המוליך לבית נובה. בהגיעו אל המשלט, בצהריים, נדהם מפקד הפלוגה להיוכח שדוידוב לא ידע על נפילת בנו. בטוח היה שבא בעקבות ההודעה שנשלחה לביתו ביום אתמול. דוידוב לא הבין תחילה, כשמילמל הלה כמה מילות ניחומים. וכשהודיע לו כי “נפל”, צעק “מי?” המפקד לא ידע מה לומר. “חשבתי שאתה יודע,” גימגם. “אני שאלתי על נמרוד, נמרוד דוידוב.” מיאן האב להבין את המדובר. אחר כך צנח אל שקי העפר של העמדה וישב המום, דומם. המפקד התיישב לידו וסיפר על הקרב של ליל ה־18 ביולי: בחצות יצאו להתקפה על המשלטים המזרחיים של לטרון, שניים מהם נכבשו במעטה החשכה, אך לפני עלות השחר התקרבו אליהם משוריינים של הלגיון מצד יאלו, וביניהם טנק אחד. לפלוגה לא היה נשק כבד. קמה בהלה ובריחה. הפלוגה היתה מכותרת, כשהמשלטים הערביים חולשים מעליה. בהאיר הבוקר ניתנה פקודה לסגת. נמרוד נפצע קשה תוך כדי נסיגה. נשאר מוטל בשדה. כשחזרו והגיעו אליו, כבר נפח את רוחו. גוויות ההרוגים הועברו לקרית יערים.

בערב הגיע דוידוב לביתו. אשתו ידעה על האסון עוד מיום אתמול, אך סירבה לנסוע לקבורה. בלילה נשמעו במושבה זעקותיו של האב השכול מצד הצריף שבחורשה: “למה עזבת אותי, למה?”


 

לד    🔗

בקיץ 1952 הגעתי, יחד עם עוד שמונה סטודנטים מתנדבים, לעבודה בכביש סדום, אל המחנה שצריפיו הוצבו אז בנקודה שנקראה “כורנוב ג'”. כשמונה מאות איש היו שרויים בכבשן לוהט זה, שנחש הזפת התפתל דרכו בעינויים תחת שמים מלובנים, חוצה פרזון שומם שזלעפות חול התעללו בו, התגוללו מאופק עד אופק. בין ענני האבק מתאבכים מגבעות הגיר היה מהמהם הטרקטור המחריש של פטישי האוויר, ומתגרסת חריגת שיני הדחפורים הנוגחים מערבולות של אבנים ומטילים אותן תהומה, או דשים בשרשרותיהם עפר לבן נטחן עד דק, מתנפל לעזאזל ומיתמר כעשן מן הגאיות. בצהריים היה החום צועק מצימאון, כשמכלית המים היתה מתמהמהת לבוא, תקועה אי־שם בלב המדבר, בדרך מבאר ירוחם או באר שבע. מישהו היה משתולל, מתפרע, מרים פטיש או מוט על אחד המשגיחים, מדביק בשיגעונו עדה שלמה, שצעקתה היתה משתיקה את מקרקרי ההר. על צריף הפח הלוהט היתה כתובת זפת גדולה צועקת: “הכול אשכנזים גנבים, הכל ספרדים צדיקים”, ואבק השרֵפה הנכתש אל חורי הסלעים הקדוחים היה מאיים להתפרץ כגעש ולקבור את המחנה על שוכניו. שוט המשטרה, שהיתה נופלת על הכביש במפתיע בכל כמה ימים, היה מבריח כל איש מצוק אל מצודות הסלעים מסביב, שם היו נחבאים עד יעבור זעם. פצץ בשם ג’קסון, שפוט בעוון שוד, היה מחליף תחפושתו יום יום, עוטף את פניו במטפחות, חובש כובע מקסיקני, מגדל זקן לחיים, להימלט מזרוע החוק. חבלן אלג’ירי המכונה “אינדו־סין”, שהיה מחרף את נפשו בהטמנת טי־אן־טי בקירות הזקופים של הוואדי, כשהוא ניצב על פי תהום, הלם פעם בראשו של חוצב דרוזי עד שדם פרץ מפיו. מוריס, סרסור זונות מחיפה, היה גונב שקי סוכר ממטבח המחנה ומבריחם בלילות לבאר שבע. בודרם חלפו מטריפולי, הממונה על אספקת הבשר, היה מפריש מעשרות לעצמו וטומנם באוהלו. מרדכי אגבבא, פטישן, היה מחזיק בכיסו שלושה כרטיסי עבודה ומשלש את שכרו שבוע־שבוע. מי השתייה היו פושרים ודלוחים, ותולעים זעירות צפו בספלים. ארבעה נהגים נתפסו לילה אחד בהילולה שעשו בצריפם עם שלוש נערות שהובאו מן העיר. מתילדה היתה מקלפת תפוחי אדמה על שרפרף ליד פתח המחסן, פשוקת ברכיים, והבחורים היו מהלכים אנה ושוב להציץ אל פרדסה הקורץ לעוברים. משרפות סיד היו חונקות את האוויר. צעיר בשם מנדל, פליט שואה, שבימי המלחמה עבד במכרות שלזיה, קטוביץ, נחבל בכל גופו כשירד בסולם חבלים אל מדרגת סלע, ושֶפך אבנים מוטטהו לתחתית הגיא. הונגרי בשם ליבוביץ', שעבד בסוללות, היה מדבר בלי הפסק על נֶרווים, רפלקסים, קואיטוס־רזרבאטוס. בחורים במטפחות אדומות היו שרים ליד תנורי הזפת הרותחת “ז’וזפינה ז’וזפינה”. לילה אחד הודיע עולה מהודו, סלומון סלומון, לשני חבריו שעמדו איתו במשמרת, כי “נמאס לו הכול”, פרש אל מאחרי אחד הצוקים וירה בעצמו. הכביש חתר לו אפיק באנקות וגניחות בין שני בתרי הר צחיח שעקרבי בולדוזרים חרצוהו, והגיע אל ראש פרעות צורים, משם נשקפה כיכר המלח הרחבה, ארץ תהומות לוהטת שקפאה באמצע בריאתה, כמו נחשפה מתחתיות ים לאחר המבול.

דוידוב היה מנהל עבודה רכוב על ג’יפ. שמו היה על שפתיים מרירות. ימים עבדתי בפיצוץ אבנים ולא ראיתיו. סיפרו שהתקוטט עם שניים וגירשם מן המחנה: בדואים עטויי שחורים היו עומדים ערירים בצייה על שפת סרט הזפת, אחד פה אחד שם, כבשים עקודים בזרועותיהם, למוכרם בפרוטה, לבל יראו במותם מרעב הבצורת. נהגי המשאיות, המסיעים אבנים, חצץ, מים, לחם, היו נעצרים רגע לידם, תוקעים לירה לכפם וזוכים בבשר החי, לזבח או לממכר. פעם נעצר ג’יפ ליד אחד מהם, שני בני חיל מגידולי הארץ יצאו מתוכו, חטפו את הכבש מידי בעליו ודהרו בדרכם לבאר שבע. העשוק הלך דרך חצי יום בישימון, הגיע למחנה, שוטט אובד עצות בין הצריפים, תהה ממי יבקש את הגזלה. דוידוב היה זה ששאל לרצונו. משקונן לפניו את אבדתו נטלו עמו והסיעו העירה, שם מצא את השניים באחת המסעדות. תפסם והביאם עם הבדואי אל מאהלו. כפה עליהם להריק את כיסיהם לפני הזקנים. אחר כך גירשם מן המחנה בחרפה.

יום אחד, בשעה שפוצצתי אבנים לתשתית, בחום הצהריים, נגעה יד בכתפי: “תן רגע את הפטיש, אראה לך איך.” היה זה דוידוב, מברֵכות המלח בעתלית, לפני שנים. צדעיו האפירו, גחלי עיניו התעממו. רק הזרועות בתנופתן היו חזקות כמו אז. “לא זוכר אותי?” אמרתי בהחזירו את הפטיש לידי. השהה מבטו עלי ואמר: “בעתלית נדמה לי, לא?” לא התעכב יותר, עלה על הג’יפ והדהירו על גבי האבנים במורד הדרך.

חשבתי ששכח, אך לאחר יומיים נעצר שוב. “קשה, מה?” אמר, ולקחני מאחרי הסולינג, לעבוד עם המודדים למטה, במדרון, הרחק מהלמות קורנסי האוויר ורעש האבנים המתפוצצות. “תראה לו מה לעשות,” אמר לששון, “ותלמד אותו להשתמש בתיאודוליט.” ששון היה לו כובע שעם חום לראשו, זכר להיותו קצין במשטרת בגדד. התיאודוליט היה לו חושן כבוד, מעמד של לוי בערב־רב מדברי זה. שלחני עם דגל ירוק למורד התוואי לסמן זוויות ומרחקים לעדשת משקפתו. מסביב היתה חורבה של שדות צור. זרועה מכיתות אבן כשברי אלפי כדים שהתנפצו. רוח חמה שיקשקה בחרסים. תקעתי יתדות בחצצים. כשחזר דוידוב גער בששון, ממושבו על הג’יפ, על שאינו מוסר את התיאודוליט לידי. “אני רוצה שילמד,” אמר ורכב במעלה הרכס. “בן אדם קשה,” אמר ששון. “מה יש לו שהוא כועס?” אחר הוסיף: “אבל פה כולם ככה. זה הכביש הזה. בן אדם נהפך לחיה שאוכלת אבנים. שותה זפת, ומחרבנת שלמאק.”

בערב פגשתי את דוידוב בצריף האוכל הנטוש, במעזבה זו של אבק טחון ושולחנות עץ עירומים וספסלים צולעים, חולים באור צהוב. שאל לשלומי, ועל מעשי מאז עתלית, ואיך באתי הנה. כשסיפרתי לו שלומד אני ספרות בירושלים, אמר שטוב שבאתי. בכבשן הזה מותכת ארץ חדשה. שמונה מאות איש משבעים ארצות, וכולם נרדדים ונכבשים בכביש הזה היורד לסדום. בכל קילומטר הם משתנים. עד שיגיעו לים המלח יהיו אחרים עד לא הכֵּר. המדבר הלוהט ברא עם לפני שלושת אלפי שנה, המדבר הלוהט בורא אותו עכשיו. מי שאינו עובר בכוּר הכביש, לא יכיר את העם. דברים מעודדים דיבר, אך קולו לא שמח לו. קולו היה עייף וחסר ברק. אחר כך הראה לי על זקן אחד בכיפה רקומה שישב בפינה וקרא ספר. “תראה את ההוא,” אמר, “טוניסאי. שלמה אבוסדרוס שמו. תאר לך מה הוא קורא פה, בישימון הזה.” ניגשנו אל הזקן. היה זה ספר הזוהר, הוצאת “זוהר הרקיע”, ג’רבה, טוניס. עם פירושים ערביים באותיות עבריות, מאת יעקב בשירי. דוידוב, שכבר הכירו היטב כפי הנראה, גירה אותו לדרוש לנו מדרושיו. אבוסדרוס אמר: “ה”א מיני אש יש בגיהינום, אש אוכלת ושותה, אש שותה ואינה אוכלת, ואש אוכלת אש. יש בה גחלים כהרים ויש בה גחלים כים המלח וכאבנים גדולות, ויש בה נהרות של זפת ושל גופרית, מושכים ורותחים. על מה נאמר כל זה? – על כביש סדום. כי הנה היום בוער כתנור." – “ואתה, אבוסדרוס?” אמר לו דוידוב. “אתה רשע, שאתה נצלה באש הגיהינום?” – “אני רשע בינוני,” גיחך לבקן וחשף שיניים צהובות. “בינוניים יורדים לגיהינום ומצפצפים ועולים. את אלה מביא השם באש וצורף אותם כמו את הכסף. מוריד שאול – ויעל!”

המרוקנים, האלג’ירים, הטוניסאים, יראו את דוידוב ולא אהבוהו. “בן אדם קשה,” היו אומרים עליו. “לא מדבר, לא שמח, לא חבר.” הרומנים, הפולנים, ההונגרים – לא ידעו את עברו. בני הארץ המעטים – חששו מלהתקרב אליו. נצור היה בשתיקתו הפצועה, שלבשה שריון של תקיפות.

בימים הבאים שוטט דוידוב בהרים על רכבו למצוא תוואי חדש לכביש שנעצר על פי גיא עמוק. ביקש לעקוף את המדרון התלול הנופל לערבה, שהמכונות לא יכלו להיאחז בזיזיו. שני ימים נלוויתי אליו בג’יפ, שכל איבריו רחפו ברקדו על גבי האבנים, בערוצים, במכתשים, על צלעי גבעות הסלע. מדי פעם היתה נשקפת אלינו, מבין כתפי ספינקסים או צווארי דינוזאורים, פיסת ימה של סדום, מצוחצחת בשמש, ומדרום לה בקעת צוער, ירוקת הסוּף, כגן רווה מעבר להררי מלח. מדי פעם היינו מגיעים אל קצה המדרגה ונעצרים לפני הבקעה. גאיות עמוקים הפרידו בינינו ובין סדום. באחת השעות, בשבתנו מולה על האבנים, אמר דוידוב: “לפני שנים רציתי להגיע לסדום דרך הים ולא נתנו לי. עכשיו אני מנסה להגיע דרך היבשה ושוב אי־אפשר. רואה אותה מנגד. צדיק גדול אינני. הסוף יהיה שאיהפך לנציב מלח כנראה.” חיוך רפוי היה לו, כנר מהבהב, והברק שבפניו כבה. נעוריו ערקו מתוכו, עם בנו, עם בתו.

לסדום לא הגיע. לילה אחד נשמעה ירייה במחנה. ובבוקר סיפרו שדוידוב נפצע קשה. אחד השומרים, סטודנט ירושלמי צעיר, שמע צעדים מעבר לגדר, שאל מי שם, וכשלא נענה, לחץ על ההדק וירה. לא החטיא.

אחר כך סיפרה אחות בית החולים בבאר שבע שביקש להיקבר ליד בנו, בהרי ירושלים.


 

לה    🔗

הקורא ישאל מה היה בסופה של הפרשה עם נילי. ברומן – מסתיימת פרשה מעין זו במחזה נרגש, רווי דמעות, שתיקות ממושכות, מילים חנוקות מכאב; או אחרת – במריבה שהשכנים מטים לה אוזניים מאחורי הדלתות ונדים לה בלעג. כאן חייב אני בסיפור האמת, ללא כחל ושרק, והאמת – כה נעדרת פיוט ודרמטיות – היתה, שלאחר אותו לילה עגום בחדרי, עם אביתר ולביאה, נילי פשוט לא נראתה עוד. הסתלקה. נעלמה. איש מאיתנו לא ראה אותה, לא ב“המרתף”, לא ברחוב, לא באחד הברים שאותם היינו פוקדים לפעמים. וב“המרתף” – חזר הכול לקדמותו, “ואברכים יושבים עם נשיהם ומפהקים, וכולן מחמדים וכולן ממתקים”. שוב חזרו השיחות הבטלות על שיר זה ואחר שהתפרסם, על מאמר זה ואחר העומד להתפרסם וקצת חידודים וקצת עקיצות. אביתר היה כונף את לביאה תחת זרועו, וזו היתה סומכת את ראשה על כתפו. “ושלום ושלווה – ושיממון”. לא עוד אותו מתח שהאוויר טעון בו, לא אותו ברק בעיני הבחורים, של ציפייה, של חמדה, של התגרות. ואשר לנילי עצמה… לפני כמה שבועות סיפר לי חבר כי ראה אותה בשיכון האקדמאים, ליד ביתה, כרסה נפוחה, סלסילת מכולת בידה, עומדת ומדברת עם אחת משכנותיה, שאף היא מחזיקה סלסילת מכולת בידה. פניה רחבו, תפחו, ועליהן ארשת של ספק עייפות ספק שובע שלאחר שינה. כן, יופייה השתמר, צווארה גבוה כשהיה ושערה זהב כשהיה, אך אותו זיו שֶקרן ממנה…

נפגשתי עם עוד שישה־שבעה אנשים מאז אותו לילה, כשחזרת בהול כל כך מעין חרוד לחדרי: עם דותן, עם רוז’נסקי בבאר טוביה, עם שאול אברהמי בירושלים, עם גלילי, מנדלסון. יומים לאחר שחזרתי מבאר שבע מפגישתי עם חיים כפרי, נפלתי למשכב. חשתי כאבים בחזי, וחומי עלה. איש לא נכנס לחדרי וכמעט שני ימים תמימים לא בא אוכל אל פי. הרעב החלישני, והייתי שוכב ומדמדם. בוהה בריבוע השמש שעל הכותל, כשהוא זז מעט מעט, באטיות של מחוג השעון, משמאל לימין, עד כבותו. הוזה במראות שרביים שכל נופי הארץ התערבבו בהם – בקעת הירדן, הרי חניתה, כיכר ים המלח… פעמים הייתי רודף בהם אחר נילי, פעמים הייתי מוצא בהם את דוידוב. סאת הרשימות מלאה. תיק הקרטון היה מונח על השולחן, מתפקע מרוב נפיחות. עשרים ושבעה פרקים נחנקו בתוכו. דומה היה שהם תופחים כעיסת בצק. רק ביום שני לפנות ערב נכנסה גברת זילבר, ש“לבה אמר לה”. עשתה עסק גדול סביבה. הקימה אותי ואיווררה את המצעים, ניקתה את החדר, שפתה מים על האש, ירדה והביאה לי אוכל. מכאן לכאן לא פסקה מלהטיף לי מוסר. “זה מה שקורה כשמנהלים חיים לא נורמליים כאלה,” וכיוצא בזה. מדדה את חומי, ומשראתה שלושים ושמונה ושתיים, רצה לקרוא לרופא עוד לפני שהיה סיפק בידי למחות בעדה. בשבע באה הרופאה, אישה תקיפה, שצעדיה כבדים כצעדי איכר. בקולה העבה ציוותה עלי להתיישב, לפשוט, לנשום, ובדקה את גרוני, חזי, לבי. תוך כדי כך שאלה על מעשי – מה עבודתי, סדר יומי, האיני מאמץ עצמי יתר על המידה. לבסוף אמרה שאינה מגלה דבר. השאירה אילו גלולות והבטיחה לבוא שוב למחרת. כשחזרה ובאה למחרת, כבר ירד חומי לתִקנו, אלא שהכאבים בחזה לא פסקו. “מה אתה מרגיש בדיוק?” שאלה. אמרתי לה שאני מתקשה בנשימה. דקירות כל אימת שאני שואף רוח. חולשה כללית. “עצבים,” פסקה ד“ר גוסטה בוכהולץ. כל מה שדרוש לך הוא מנוחה. מנוחה שלמה. לא לעבוד, כן? לא לשבת עד מאוחר בלילה. לא לכתוב. שבועיים־שלושה לא לעבוד בכלל־בכלל. לנסוע לאיזה מקום שקט, יפה, מחוץ לעיר, ולנוח. ולישון הרבה, ושום עסקים עם בחורות, כן?” גיחכה מבעד למשקפיה בשעה שרכזה את תיקה, וכשעמדה על הסף, אמרה: “אתה יודע מה אמר גתה: Wer immer strebend sich bemüht, den können wir erlösen.”8


יונינה הפסיקה אותי מכתיבתי. לפנות ערב נכנסה, ביקשה סליחה על ההפרעה ואמרה שבאה רק לבשר לי כי הסכסוך בין אביה ובין ארוסה לשעבר נגמר בכי טוב. ארדיטי שילם לכלפון מאתיים וחמישים לירות, ונפרדו בשלום. וגם עם אחיה התפייסו. וכל זה הודות לי. הודות לי? צחקתי, מה היה חלקי בסולחה זו? בשתי הפעמים שהייתי עם אביה אצל כלפון, כמעט לא התערבתי במשא ומתן. לא, אמרה, אלמלא אני, לא היו גומרים. משום כבודי לא באו לידי ריב. אפילו שתיקתי השרתה מתינות ביניהם, וכך התרצו זה לזה. איחלתי לה שתמצא איש כלבבה, בזמן הקרוב. עיניה התלחלחו. “מי שאני ארצה בו, לא ירצה בי,” נגה חיוך מלחייה, כקרן של שקיעה. “הו, בחורה יפה כמוך…” ניסיתי לעודדה, שלחה מבטה אל גיליונות הנייר שלפני ושאלה מה אני כותב. “אני כותב סיפור על ספר שלא כתבתי,” אמרתי. צחקה: “רצית לכתוב ולא כתבת?” – “כן. רציתי את הספר והספר לא רצה אותי.” – “למה לא רצה אותך?” צחקה. “על זה אני כותב,” הנחתי את ידי על הדפים. “אולי גם אתה צולע?” צחקה. “אולי,” אמרתי.

“וזה מה שאתה כותב עכשיו – רוצה אותך?” השתעשעה בי. “עוד אינני יודע,” אמרתי. “אם אכתוב את האמת, ודאי ירצה אותי.” – “קשה כל כך לכתוב את האמת?” חייכה. “כן,” אמרתי. “סופר, בכל צעד שלו מסוגל להיות פושע. בכל מילה אורב לו השקר.” – “למה לו לשקר?” הצטחקה. “כדי… אולי הוא חושב שעל ידי זה יהיה יותר יפה.” – “אבל לא יפה לשקר,” אמרה. “נכון,” אמרתי. הסתכלה בי בפנים שהרצינו: “אם הייתי יודעת לכתוב… יש לי הרבה.” שאלתי אותה על מה היתה כותבת. אמרה שהיתה כותבת על משפחתה, במרוקו. משפחה גדולה היתה להם, ועל כל אחד יש המון סיפורים. וגם איך נעשתה צולעת. אולי פעם תספר לי, ואני אכתוב. לבסוף קמה, הוציאה מתיקה משהו עטוף בנייר ואמרה: “את זה אבא ביקש למסור לך. דבר קטן. בתור תודה.” פתחתי את עטיפת הנייר ומצאתי שעון שולחן, עגול, מוזהב. החזרתי לה ואמרתי שלא אקבל דבר, שלא מגיע לי דבר, שלא עשיתי דבר. העמידה את השעון על השולחן ואמרה שאם לא אקח מידה, היא ואביה לא יוכלו להביט בפני לעולם, ועלבון גדול יהיה להם. ועם כך בירכה לשלום ויצאה. שמתי את ידי על השעון והאזנתי לצעדיה הצולעים במדרגות.


 

לו    🔗

עניין איבוד הרשימות.

איבוד מדעת, כמובן! – מחייך הקורא המשכיל. כן, גם אני קראתי את פרויד. ובכל זאת חייב אני לפרט את השתלשלות המקרים כסדרה:

הצעתה של ד"ר בוכהולץ “לנסוע לאיזה מקום שקט, יפה, מחוץ לעיר”, התקבלה על לבי; לא מטעם שאמרה היא – כדי למצוא מנוחה שלמה – אלא מתוך תקווה לשינוי מזל. הרחק מן העיר, חשבתי, מנותק מחבל רעי, פרוש מחדרי, על כל הזיכרונות הספוגים בו, נושם אוויר צח יותר ושרוי בין אנשים מגזע דוידוב – תצלח עלי סוף סוף הרוח להתחיל בכתיבת הספר. כתבתי לבת אחות אבי, יהודית, חברת קיבוץ בגליל המזרחי, ושאלתי אם אוכל להתארח אצלה כמה זמן. תשובתה מיהרה לבוא: כמובן, תשמח מאוד לבואי, כלל לא אהיה עליה לטורח, להפך, ואשר לתשלום שהזכרתי – חס ושלום, אין להעלות על הדעת. השכם בבוקר – יום א' בשבוע היה זה, לפני כשישה חודשים – הכנסתי כמה מלבושים במזוודה קטנה, ובתיק העור – את תיק הרשימות, חבילת גיליונות נייר לכתיבה, שניים־שלושה ספרים ועוד כמה זוטות. בתשע יצאתי מן העיר, ובאחת וחצי בערך הגעתי לקיבוץ. יהודית קיבלה את פני בשמחה, צחקה על זקני, שהיה חידוש בשבילה, והוליכה אותי לחדר שהכינה למעני, חדר משפחה שיצאה לחופשה שנתית, מרוהט בכל זכויות הוותק. “כאן תוכל לשבת ולכתוב מבוקר עד ערב,” אמרה, “איש לא יפריע לך. בעיר לעולם לא תמצא שקט כזה.” החלון פנה אל ההרים שמעבר לגבול, ופסגת החרמון מכותרת עננים קלים, נשקפה ממש ממול. לפנות ערב באו היא, בעלה פרדי, שני ילדיהם הקטנים, איתן ואביבה, ולקחו אותי עמם לסיור קצר במשק ולאחר מכן לחדר האוכל. בתום הארוחה ולאחר שהשכיבו את הילדים בבתיהם, הזמינו אותי לחדרם לשתיית קפה. פרדי, פַלח פיקח, לגלגן, היתה זו לו הזדמנות נאותה – שציפה לה כבר זמן רב כנראה – לשפוך את לעגו על “הספרות הצעירה”, המנותקת מן החיים, מכל המתהווה, מבעיות הארץ הממשיות, ומגרדת את בשרה להנאתה, “בזמן שכאן, מעל לראשנו ממש, מאיימים יום יום תותחי הסורים”. יהודית הגנה עלי: “אבל מה אתה רוצה ממנו, פרדי, הוא כותב באמת על מה שצריך לכתוב היום!” – “כן, על דוידוב – זה בסדר,” אמר בנעימה שהיה בה מן הוויתור כלפיה ומן הספקנות כלפי. “אני מקווה רק שיצליח.”

למחרת – בוקר צלול, צח להפליא – הוצאתי את תיק הרשימות והנחתיו על השולחן, והחילותי בקריאת הדברים שרשמתי לפני חודשים רבים. קראתי ארבעה־חמישה דפים.

לא ארבה בפרטים. שהיתי בקיבוץ מיום א' עד יום ה'. המקום היה שקט, שקט מאוד, ונופו נהדר. אך גן עדן שאנן זה היה לי לזרא. כל תקווֹתי בדבר ההשראה שתבוא לי מאליה, כמלאך לבן שיצנח מבעד לחלון ויעמוד לימין שולחני – נמוגו מהר. משהו נשחת בי, כנראה, נאטם, ו“גם ההד נדם… ולא שרד מאום ממכמני עבר”. כחֵך החולה, שחדל לחוש בטעמם של הערבים במאכלים, כן חדלו חושי לטעום יופי. מניח הייתי לגיליונות הכתובים ולגיליונות הלבנים שנשארו בתומתם, ויוצא את החדר, יוצא את תחום הקיבוץ, מפליג באיזו דרך עפר אל המישור הירוק, ושקיפות נפלאה היתה באוויר, בין ההרים המצועפים אד קל, וברֵכות הצטחצחו בשמש בסייפים של אור ומים, ושרקרקים הצטלפו מבין השיחים בעוברי לידם, וצרצרים שידרו איתותים־איתותים קצרים לדממת המרחב – אך כל הזיו הזה הילך עלי מרה שחורה. תפוס שרעפים, קודר, התהלך אונייגין בשדרות ו“לא עוד שמח הוא / לחורש, גבע, ניר ואחו / תנומה הפילו אחר כך”. כן, תנומה הפילה עלי השלווה הזאת. ובערבים… בערב השני נכנס אלי מרכז ועדת התרבות וביקש שאואיל להרצות בליל שבת הקרוב על השירה הצעירה (“יש לחברים הרבה מה לומר בנושא זה. וזו הזדמנות. ואדרבה – יהיה ויכוח…”); בערב השלישי נכנסה נערה אחת ומחברת בידה, מסמיקה, חוששת, מהססת, ובגמגומים שאלה אם אוכל לעיין בצרור שיריה ולהביע את דעתי עליהם (“אני כותבת כבר המון זמן, ואינני יודעת אם יש לזה איזה ערך… ובכלל אם כדאי לי להמשיך… ופה פשוט אין עם מי להתייעץ…”); ולאחר מכן – המורה של כיתה י"ב, ומדריך חברת הנוער… ובחדר האוכל – המבטים, הלחישות… וחובת הביקור בחדרה של יהודית יום יום לתה של חמש, להשתעשעות עם הילדים ולשיחות מייגעות עם פרדי על המצב בארץ… לא, מנוחה לא מצאתי, שלוות טבע הוגיעה אותי, ההתבודדות לא שיתה את מזלי. את הרשימות חזרתי וקראתי, אך הגיליונות הלבנים נשארו בתומם.

ביום ה', בשעה שבע בבוקר…

אני מנסה שוב, בפעם האלף, לשחזר בזיכרוני את הנסיעה מן הקיבוץ העירה ולהבין איך אירע הדבר:

בשבע עליתי לאוטובוס, שהמתין ליד רחבת חדר האוכל. העליתי את המזוודה ואת תיק העור אל מדף החפצים שלמעלה. יהודית באה במרוצה עם שקיק גדול של תפוחים. סירבתי לקחתו ממנה. אמרתי כי אין לי ידיים לשאתו. אמרה שאוריד לה את המזוודה ואת התיק ושאסמוך עליה, היא תמצא מקום לתפוחים. פתחה את תיק העור, הוציאה מתוכו את תיק הקרטון, את חבילת הניירות, את הספרים, והריקה את שקיק התפוחים לתוכו. פתחתי לה את המזוודה, ותחבה לתוכה את מה שהוציאה מן התיק, שוב העליתי את צרורותי אל המדף ונפרדתי מעליה. התיישבתי ליד החלון, והאוטובוס הפליג לדרכו.

בשמונה וחצי בערך הגעתי לטבריה. ירדתי, קניתי עיתון, ושתיתי ספל קפה. חזרתי ועליתי לאוטובוס. ישבתי וקראתי בעיתון. לא נגעתי בחפצי עד הגיענו לנצרת. לאחר שעברנו את נצרת הורדתי את התיק מעל המדף והוצאתי מתוכו שני תפוחים. חיפשתי בו את ספר הסיפורים של מלוויל שלקחתיו עמי ולא מצאתיו. פתחתי את המזוודה. חיטטתי בה ומצאתיו בה והוצאתיו. אכלתי את התפוחים וקראתי בספר, עד הגיענו לחיפה. בחיפה היה עלי להחליף אוטובוס. החזרתי את הספר למזוודה, נטלתי את שני הצרורות וירדתי. נכנסתי למסעדת התחנה, התיישבתי ליד שולחן, הזמנתי קפה ועוגה. באחת־עשרה לערך נכנסתי לאוטובוס היוצא לתל אביב.

שוב הוצאתי את הספר והעליתי את המזוודה אל המדף. עד הגיענו לתל אביב לא נגעתי בחפצי. בתחנת תל אביב דחקתי את הספר לתוך תיק העור וירדתי. בשתיים הייתי בחדרי.

רק בחמש לפנות ערב, כשקמתי משינה והחילותי בפירוק צרורותי, נפל עלי הדבר. בתיק העור היו התפוחים, הספר, כלי הרחצה, מגבת. במזוודה היו המלבושים, שני ספרים, חבילת הניירות הלבנים.

תיק הרשימות לא היה.

הדם פרץ לראשי עד סימוי עיניים. הפכתי וחזרתי והפכתי בחפצי וניערתי את תיק העור ואת המזוודה, וערמתי הכול בערֵמה אחת ופרעתי את הערמה – תיק הקרטון לא היה. הדם רץ בי כבמלכודת. התיישבתי על החורבות וניסיתי לקבץ את קרעי רוחי המבוהלת: מה אירע? איך יכול היה? היכן? מתי?

אולי לא הכניסה יהודית את תיק הרשימות למזוודה אלא השאירה אותו על המושב. איך לא חשתי בו, אם כן. אולי בהוציאי את הספר מן המזוודה, הוצאתי בלי משים גם את התיק והשארתיו על מדף החפצים. אולי בהחזירי את הספר. אולי במסעדה. אולי בטבריה. מישהו פתח, בטעות, אולי כלל לא לקחתי אותו והוא נשאר בקיבוץ… אבל לקחתי אותו! זכרתי שהכנסתיו לתיק העור, יחד עם חבילת הניירות הלבנים! ואולי בכל זאת לא…

איבוד מדעת – אומר הקורא הפיקח, המשכיל. אבל אילו ראה ללבי באותם רגעים, כשישבתי לבדי בחדר, בדמדומים, נקי מכל נכסי, עמל של חודשים, זיכרונות של עשרים ושבעה איש, ימי חייו של אדם…

מבוהל, רדוף אש, מיהרתי חזרה לתחנה. שאלתי בלשכת החפצים האבודים, בסוכות הסדרנים, במשרד מנהל התנועה. לא היה זכר. שאלתי למספר האוטובוס, לשם הנהג, ביקשתי לשגר הודעה בתחנות שבדרך. הלכתי למשרד הדואר והרצתי מברק ליהודית: “אבד תיק דוידוב אולי נשאר בחדר הודיעי מיד.”

חזרתי לחדרי, ריק, אבוד. בלילה חלמתי שאני רץ במדרון מראש פינה אל ים כנרת. נכשל באבנים בפיתולים המסוכנים. בא אל חורשה אחת. של מגדל, כמוכה שמש המחפש צל. מנחם שוייג עמד שם עם מקל ואיים עלי. התעוררתי. קמתי וחיטטתי שוב בתיק, במזוודה, בין המלבושים, כאילו היה זה אסימון שהסתתר בסדק.

בעשר בבוקר הגיע המברק של יהודית: “לא מצאתי.”

החלטתי לעשות את כל הדרך חזרה, עד הקיבוץ. יצאתי בשתים־עשרה. התעכבתי בתחנת חיפה ושאלתי בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים, במשרד מנהל התחנה, במסעדה. משם לטבריה. שאלתי בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים וכו'. בחמש הגעתי לקיבוץ. הלכנו כולנו – יהודית, פרדי, הילדים – אל החדר שבו התגוררתי. הפכנו כל חפץ, פתחנו כל מגירה. “אבל אני בטוחה שהכנסתי את תיק הקרטון למזוודה!” אמרה יהודית, נדהמת כמוני. “שתי חבילות הכנסתי וכמה ספרים!” ישבנו המומים כלפני מיטתו של מת. בערב הלכנו לחדרו של נהג האוטובוס. ניחם אותנו: ודאי יימצא ויימסר באחת התחנות. הרי אין בזה תועלת לשום איש. האם שמי היה רשום על התיק? – לא. לא היה רשום.

הלילה הארוך בחדר זר…

ולמחרת – הדרך הארוכה בחזרה, כשהאור מתעתע בעיני, אור של סלעים לבנים ושדות זרועי אבנים, ואור של ימה כחולה, שלֵווה, קדמונית, ואור על כביש נוהר בין קוצים יבשים, ושל שרב מכה בפנים… ואולי הרשימות פזורות עלים־עלים לאורך כל הדרך, מן הגליל עד… אותה חלשות שלאחר איבוד הכול.

כמובן, אפשר היה למסור מודעה בעיתון, שהמוצא הישר יבוא על שכרו. אבל מה היו אומרים על כך כל אלה שהפקידו בידי את זיכרונותיהם? מה היה אומר על כך קרפינוביץ' – אם לא אחזר שוב על פתחי עשרים ושבעה איש וארשום מפיהם מחדש? ולאחר מכן…


 

לז    🔗

הסופר! בחר בחומר שהוא כפי כוחך, ושקול היטב בדעתך מה יכולות כתפיך לשאת ומה אינן יכולות; חוסר שליטה בלשון או חוסר צלילות בניסוח, לא הם יכשילו את הסופר שבחר את נושאו בתבונה.

[מתוך הוראציוס, “האיגרת לפיסוסים”]

כפי שכבר סיפרתי – כל אותה תקופה ארוכה שבה ליקטתי את הרשימות ועד אבדי אותן, לא החילותי אפילו בעיבודן, כלומר בכתיבת הספר עצמו. אך עתה, כשאני חוזר וקורא את הדפים הרבים של “וידוי” זה, שאני עומד בסיומו, אני מוצא שהחומר הכלול בו על חיי דוידוב, שרשמתיו מן הזיכרון – בחלקו מתוך השתדלות לדייק בפרטים ובחלקו מתוך נטילת חירות מסוימת, שיֵצר הסופר שבי התפתה לה – אף כי הוא רק מעט מן הרב שליקטתי, ומקוטע ומפורד, עשוי הוא לשמש יסוד לספר, שכה רבים הם המצפים כי ייכתב: זוכרי דוידוב, אוהביו, מעריציו ומוקירי שמו, וכן כל אלה המצרים על כך שעד עתה לא ניתן ביטוי יאות בספרות לתקופה כה נאדרה בתולדות הארץ. אני עצמי לא אגע עוד בחומר גלם זה, מסיבות שכבר פרשתי. אני מוריש אותו אפוא לאחרים – אם יימצאו סופרים בין קוראי, טובים וזריזים ממני, ובעיקר משוחררים מכל אותם רגשות מנוגדים המתרוצצים בקרבי ומקהים את ימיני האוחזת בעט – אני מוריש אותו להם ללא בקשת שכר, גמול, תודה. ייטלו את הצוף הזה שאגרתי ויהפכוהו לדבש, וחלקי יהיה עם טועמיו. אך לפני שאני נפרד מהם – כמה מילים:

ראשית, בנוגע לשם: אם כי הספר אמור להיות רומן ביוגרפי, שעניינו באדם מוכר, שחי ומת – שם הגיבור חייב להיות בדוי. בשום פנים לא אברם דוידוב! דוד אברהמי, או אברהם בן דויד, או אפילו יצחק סורקוב – אך, למען השם – לא אברם דוידוב! השימוש בשמו הנכון והמלא של אדם שנפטר לפני שנים לא רבות ושכה רבים האנשים החיים שהכירוהו – הוא פח לסופר, בו יילכד. אפילו יכוון את לבו ודעתו לדייק בכל פרט ופרט – תמיד יימצאו רבים ממקורביו ומודעיו של הגיבור שיאמרו (או אפילו יעירו במכתבים למערכות העיתונים): לא כך היו הדברים. תמיד יימצא מי שיזים עדויותיהם של אחרים. ומאלה החרדים לשמו וזכרו, מובטח לך שיהיו תמיד רבים שיבואו עליך בטענות כי קיפחת צד כלשהו באישיותו רבת האנפין; ואחרים – הו, רבים מאוד! יאשימו אותך שסילפת את דמותו, גימדת אותה, או להפך – ייפּית אותה יתר על המידה; ובכלל – לא זה האיש! אין להכירו! תצלום מזויף! בין כך ובין כך, הסיכויים שגיבורך יחפוף את הגיבור המוכר לכול ושדיוקנו ישביע נחת את מוקיריו – מועטים ביותר. “ביוגרפיה מושלמת היא מקרה נדיר ממש כחיים מושלמים” – כדברי קרלייל. הכרח הוא אפוא שהשם יהיה בדוי. אם עיצבת בו את דמותו של דוידוב כהווייתה – הכול באים על סיפוקם; אם לאו – איש לא יוכל לתבוע ממך את עלבונו.

שנית: רק לא התרפקות שוטה על זמנים שעברו מה טובו. רק לא המיית געגועים נרגשת. רק לא התחטאות של ילד מתפקר לפני אביו הנכבד, רב העלילה. ולבל ייאמר שהנה הראשונים כבני אדם ואנו, כמה עניים ממעש הננו לעומתם. עניים ממעש? – הבלים! טוב כל אחד מאלה שכותפים היום את המשא… או אפילו אותנו, החבורה של “המרתף”, חבורות אחרות – לא, לא בחבורות, לא בצוותא, אלא כל אחד בחדרו, לנפשו – האומנם איננו אלא…

כן, עלי לספר על פגישה אחת בחדרי לפני שבועות אחדים, כמה ימים לאחר ישיבת בית המשפט האחרונה. בערב, כשישבתי וכתבתי, נכנסו אלי שלושה: אביתר, שאול וגומפל, למעין ביקור של ניחום אבלים. שמעו על אותה ישיבה ועל הדברים שנמסרו שם משמי. תמהו: איך נודע לתביעה מה אמרתי בשעת גילופין בביתו של נקדימון במסיבת רעים סגורה?

“אולי נקדימון עצמו…” אמר אביתר בהיסוס.

“לא! לא ובשום אופן לא!” מחה שאול בתוקף. “הוא לא היה עושה זאת! הוא לא מסוגל לכך! ובכלל – כולכם טועים בו.”

“טועים?” גיחך אביתר ועצם עין אחת, כמפני העשן. ישב מכונס בפינה, מחמם את איבריו בסיגריה שבין אצבעותיו.

“כן! טועים! טועים! איזה שטויות! כל הציניות הזאת… פאסון! מסכה! תסירו את המסכה ו… מה אני צריך לספר לכם – הוא היה כותב שירים אילו באמת היה כפי…”

“ובכלל,” פנה אלי, “מה זה חשוב מה שאמרת שם במסיבה? בין כה וכה אינך חושב כך. ‘עריצות של צדיקים’… הבלים! דוידוב לא היה צדיק ואין שום עריצות. למה אינך כותב את הספר?”

הסתתרתי מאחורי חיוך.

“הרשימות הרי מוכנות אצלך,” כיוון אלי גומפל מבט זהיר מבעד למשקפיו.

“אבדו,” אמרתי.

“אבדו?”

הם לא האמינו. חשבו שאני משטה בהם. מערים עליהם. איך? מתי? מה פירוש אבדו?

משסיפרתי איך אבד תיק הרשימות לפני חודשים רבים ולא נמצא, שקעו בדומייה. שאול הביט בי בעיניים גדולות כמבקש לפענח סוד. גומפל ישב כשזרועו על השולחן ופניו מצודדות אלי. משקפיו התכהו. עשנו של אביתר ריחף בין כתלים שצללי זיכרונות מרים עוד שוטטו עליהם.

“אולי מוטב כך…” הירהר שאול. “בעצם, אולי מוטב כך…”

גומפל הפנה אליו מבט חוקר.

“בעצם, מוטב כך!” התחזק שאול בדעתו. “לשם מה הרשימות, עם כל פרטי הפרטים? מה זה חשוב מה היה בדיוק בשנה זו וזו ובמקום זה או אחר? הוא היה בן אדם, דוידוב זה! מעניין! סתירות! ניגודים! התלבטויות! מי צריך ספר זיכרון ל’גיבור הדור' או מי יודע מה? תשכח מה שסיפרו לך עליו! תכתוב כפי שאתה רואה אותו – היתר לא מעניין!”

“לא זה מה שדורשים ממנו,” לאט אביתר.

“הו, דורשים! למי יש זכות לדרוש? הוא כותב מפני שהזמינו אצלו? אפשר לכפות עליו? אינני מבין אותך,” פנה אלי, “שנה וחצי צברת חומר עליו. אתה מכיר אותו! מה בעצם מפריע לך? למה לך להסתבך במשפטים?”

“אני כבר לא אכתוב,” אמרתי.

“למה? למה לא?”

“הסתבכתי.”

“במשפט?”

“בעניין עצמו.”

“זה הדבר הטוב!” קרא. “ההסתבכות! היחס האישי! זה בדיוק מה שנחוץ! איך חשבת לכתוב עליו? בכתב עגול? מסולסל? פיוטיוטי? בגלגול עיניים מתפעלות אל הנפילים אשר היו בארץ? תכתוב על בן אדם ששמו דוידוב – זה הכול!”

“זה הכול?” הפנה אליו גומפל צדודית שצלה מרובה.

“כן, זה הכול!” נשא שאול פנים גאות לעומתו. אך כאילו פגעה בו קרן סמויה, נעצר מבטו עליו: “למה אתה מתכוון?”

“אני שואל אם הצד האישי שלו הוא רלוונטי כל כך. אולי משהו אחר.”

שאול השהה מבטו עליו. דומה שתהה על גומפל עצמו יותר מאשר על מה שאמר. “אינני יודע מה זה רלוונטי,” פלט בביטול. אחר כך צימצם את עיניו אליו: “רלוונטי למי!”

גומפל התכווץ בין כתפיו.

“לנו. היום. בכלל.”

“רלוונטי שמלוונטי, פתפותי ביצים. ובכלל אינני מבין מה אתה רוצה. קראתי את כל המאמרים שלך ואינני מבין כלום. מין תיאוריות! מחקרים! מה זה נותן כל זה? בספרות אין תיאוריות. יש דחפים – וזהו!”

גומפל לא ענה. אביתר ישב מדוכא בין הרפאים שאפפוהו, מנסה להשביעם בגחלת שבין שפתיו. לבסוף נתן את חפיסת הסיגריות בכיסו וקם. שאול קם אחריו. בעומדו על הסף אמר:

“קרה לך נס, יונס. אלמלא אבדו לך הרשימות – צריך היית לשרוף אותן. עכשיו אתה יכול להתחיל לכתוב.”

גומפל נשאר. שחוח, פיסת ידו העדינה, החיוורת, נחה על מדף השולחן.

“חבל בכל זאת…” עלה חיוך חיגר על שפתיו.

“על מה?”

“הרשימות… ובכלל…”

נזכרתי ב“נגד האידיאוקרטיה” שלו, ב“שלושה־עשר העיקרים” שהוא חיברם, ותמהתי על מה הוא מצר. הסיר את משקפיו והוציא ממחטה מכיסו. עיניו היו צרות מאוד ללא המשקפיים, וחומרתן ניטלה מהן. “תתפלא, אבל פעם הערצתי אותו,” קינח בחריצות את המשקפיים על ברכיו.

“את דוידוב…”

אצבעות דקות, ארוכות מפרקים, “רוחניות”, היו לו. הוא הגיע ארצה עם ילדי טהרן, בהיותו בן שתים־עשרה, ועשה ארבע שנים בקיבוץ. סיפר שפעם הגיע דוידוב לאותו קיבוץ ושהה בו כחודש ימים. כמאמן בקורס ממ"ים. כל הימים האלה היה רואה אותו מרחוק, אבל ראה אותו. התגלמות של אידיאל. ארץ ישראל כפי שחלם עליה בילדותו, שם. פעם נתן להם המדריך לכתוב על “הטיפוס האהוב עליך”, וכתב עליו…

“בימים האחרונים נזכרתי בו ובספר שאמרת לכתוב,” חזר והרכיב את משקפיו. “בקשר עם מאמר שאני מכין על בעיית הזהות. ‘האילן ונופו’ אני קורא לו. שם שלקוח מסוגיה תלמודית.”

“האילן ונופו?” תמהתי.

“הייתי פעם עילוי בגמרא…” גיחך. “במסכת מכות יש הלכה כזו, שאילן שעומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או הוא עומד מחוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום – הכול הולך אחר הנוף. התזה שלי היא הפוכה: הכול הולך אחר השורש. בעיית הזהות היא בעיית השורש. אם השורש הוא מחוץ לתחום – נמחקת הזהות.”

אמרתי לו שדבריו אלה מנוגדים לחלוטין למה שכתב לפני שנתיים בדבר…

“מנוגדים?” תלה בי עיניים פקוחות. “אולי. דברים משתנים.”

לא נוח היה לו. ישב דחוק, כמו בסבך של קוצים.

“הצרה היא,” אמר, “שאין לנו תחושה של תרבות שלמה. אנחנו נמצאים במצב של ‘סובייקט אירוני’, כמו שאומר קירקגור. מכירים שהמציאות היא בלתי מושלמת, אבל אין לנו היפותזה לגבי העתיד וגם לא תפיסה של העבר. גם לא של העבר הקרוב ביותר. מבחינה זו, ספר על דוידוב…”

כשמשך את ידו מן השולחן, התהפכה כוס התה. שארית הנוזל הצהבהב הרטיבה את שרוולו. קפץ בחרדה ממקומו ומחה את השרוול בממחטתו. אחר כך סיפג בה את מעט התה שעל השולחן.

בעומדו על הסף, אמר:

“כשאמרת שאבדו לך הרשימות נעשה לי קר. כאילו הוא מת…”


 

לח    🔗

הבוקר התעוררתי מקול צעדים רבים עולים במדרגות. שוב אותה חרדה: שלוחי בית המשפט? מלאכי בית ההוצאה? פקידי המס? דלת הגג הצטווחה על צירה החלוד, ושמעתי את גברת זילבר אומרת “הנה כאן, רבותי, בבקשה.” התנערתי והשחלתי את עצמי למכנסי. הצעדים נעצרו ממש מעבר לדלתי, וקול חרוך אמר: “וזה מה? שלו?” וגברת זילבר: “תמיד עמד כך, מכוסה. אף פעם לא גילה אותו.” היתה שתיקה של דקה או שתיים, אחר עברו הצעדים הלאה על פני מישורת הגג ושמעתי את חריקתה הגרדנית של דלת חדר הכביסה. לא אלי, תודה לאל.

יצאתי אל הגג המוצף שמש וקרבתי אל אותו דיר גרוטאות, שאלומת אור רחבה האירה אותו עתה מבעד לדלתו הפתוחה לרווחה, וקשרה הילת אבק מופז, מפזז, סביב ראשיהם של שלושה גברים שעמדו בפנים. שלושתם התבוננו בשתיקה בפסלון חומר שניצב על כף ידו השטוחה של אחד מהם. “זהו מר יונס, הדייר שגר עכשיו בחדרו,” אמרה גברת זילבר בפנים שהעידו על שמחה וחרדה כאחת. השלושה נשאו רגע את מבטיהם אלי בנענוע ראש כלשהו ומיד חזרו להתבונן בצֶלם המכויר – נערה וכד על כתפה. גברת זילבר ניגשה אלי, נטלה אותי הצידה ולחשה בהתרגשות: “משלחת מן המוזיאון. רוצים לסדר תערוכה של פולישוק.” – “כן?” תמהתי. “איך נזכרו בו… פתאום?” – “אני חושבת שיש איזה יובל או משהו,” אמרה. “אתמול בא שליח מיוחד להודיע לי, והבוקר… אני באמת מאושרת. סוף סוף!” – “וייקחו הכול מכאן?” – “לשם זה באו. לבדוק. אולי הכול. ואולי רק מה שימצא חן בעיניהם. נראה.”

קרבתי שוב אל הפתח וראיתי את הנמוך, עם זר השיבה לקרחתו, רוכן אל האמבטיה ושולה מתוכה את מעגל רוקדי ההורה. חלוצים וחלוצות שרגלי שמאל שלהם תלויות באלכסון וידיהם איש על כתפי רעהו. הוא אחז בפסל בשתי ידיו ותלה מבט שואל בשניים האחרים. הגבוה, בעל הגבות העבותות והחוטם הנשרי, אמר: “לא רע… יש ריתמוס… וארגון טוב של החלל… מזכיר את הרומנטיקה של ‘מגדל דוד’… מה דעתך, דוקטור?” הדוקטור, שפניו היו חמוצות וידיו בכיסי מקטורנו, משך בכתפיו בביטול. “ומה שם? גם כן שלו?” הסב את ראשו אל פרוטומת שַיש של אישה, שצמה עבותה הקיפה את ראשה, על גבי אצטבה בפינה. השלושה נפנו אל הפרוטומה. “נוסח אריסטד מאיול, מה?” אמר הגבוה לאחר הרהור. הנמוך הקירח גחן שוב אל האמבטיה, העלה מתוכה בחור גבוה ודק מניף פטיש בזרועות מגוידות, והעמידהו לבחינה. “חיקוי לרודן, כמובן,” חייך הגבוה בסלחנות, “אבל פלסטי מאוד. יש תחושה של החומר. שימו לב ליציבה של הרגל. הקרסול…” – “תראו, רבותי,” אמר הדוקטור בקוצר רוח, “השאלה היא מה אנחנו רוצים להגיש לקהל – זיכרונות, או יצירות אמנות? אם זיכרונות – בבקשה. נוציא כל מה שיש פה באמבטיה ונוכל למלא אולם שלם. אבל אתם יודעים מה דעתי: זו תהיה קטסטרופה! נו, תראו,” נטל את מניף הפטיש לידו וסובבו מצד אל צד, “אפילו אצל הסובייטים כבר לא מפסלים כך! לא ייתכן שנזיז את מחוגי השעון אחורה לתקופת ‘מגדל דויד’!” העמיד את הפסל על השולחן הרעוע וניער את ידיו מן האבק. “אתה טועה, דוקטור, אם אתה חושב שהקהל לא יקבלאת זה,” גיחך הגבוה, “בהתלהבות! הישן הוא באופנה עכשיו! שירים ישנים, זיכרונות ישנים…” – “אם כן, תן לו קיטש!” פירפר הדוקטור ברוגז. “תן לו קיטש! השאלה היא אם עלינו לרדת לטעמו של הקהל או שמתפקידנו הוא לכוון אותו! גם לי יש סנטימנטים לתקופה של שץ, אבל לא אתן את החתימה שלי על מין… מין פתטיזם כזה… מין הרואיזם פרובינציאלי… זה לא ייתכן, רבותי, עם כל הכבוד למנוח…” הקירח היה מדוכא. גברת זילבר רגזה בתוכה ומדי פעם שלחה אלי מבט של מרי. הדוקטור כבר נפנה ללכת, אלא שהגבוה העלה מתוך האמבטיה נער בכובע גרב שתת־מקלע תחת זרועו. “תסתכל, דוקטור,” אמר, “מעניים בכל זאת… הקווים המרובעים של המצח…” הלה הסב עצמו אל פסל החומר, ובהחזיקו בו בשתי ידיו, נשברה רגלו של הנער בין אצבעותיו. “מתפורר,” מילמל כמעין הרגשת אשם. ובתנועה ילדותית ניסה להדביק את השוק אל הברך. התייאש והניח את שני פלגי הגוף על השולחן. גברת זילבר רתחה בתוכה.

השלושה יצאו, ובהגיעם אל דלת חדרי התעכבו שוב ליד הצלם הגדול, העטוף תכריך שק. הדוקטור אחז בקצה מדולדל של הסחבה וניסה לקלפה, אך היא היתה דבוקה היטב אל גוף החומר היבש, והסיבים התפוררו בידו. “האם אין לו יורשים שידאגו לרכוש הזה, שלא ילך לאיבוד?” הפנה עצמו אל גברת זילבר. גברת זילבר לא ענתה.

לאחר שירדו במדרגות ניסיתי גם אני לקלף את הסחבה מעל גוף הפסל החסון, רם הקומה. היא היתה כתחבושת על פצע בצק, וכשנקרעה פיסה ממנה, דומה היה כאילו נקרע עמה גם הבשר החי. לעולם לא אדע עוד, כנראה, צלמו של מי ניצב לפתחי.


 

לט    🔗

עלי לספר עוד על הפגישה האחרונה, העגומה, עם ציפורה, אשתו של דוידוב.

הגעתי לאותה חורשת אקליפטוסים שבשולי המושבה לאחר השקיעה, כשזהב בין הערביים המהבהב מבין העצים עוד היה זרוע על פני שלכת העלים ושברי הענפים הפזורים על העפר. בקצה השביל ראיתי אישה קטנה מגרפת במטאטא זרדים את האריחים המעטים שלפני הצריף. משקרבתי נעצרה במלאכתה, הסתכלה בי כאילו לא ראתה פני אדם זה זמן רב, ואמרה: “כן?”

אמרתי לה מי אני ומה רצוני.

פניה היו מלוכסנות אלי, כשהיא נשענת על מקל המטאטא. שערה הבלתי מסורק היה שעטנז של חוטי שחור וחוטי כסף.

“ספר? על אברשה? למה צריך ספר על אברשה?” עיינה אותי. מבט חד היה לה, צעיר הרבה מכפי מראָה המוזנח.

אמרתי לה שהספר נכתב על פי בקשת רבים, הזוכרים ומוקירים אותו. שאלתי אותה אם יכולה היא להקדיש לי שעה, לא ארוכה, ולספר…

“לי אין מה לספר,” אמרה בהחלטיות, ולאחר שהתבוננה בי בהרהור אמרה: “מה אני יודעת עליו? אינני יודעת כלום.” וחזרה לטאטא את האריחים כאילו הסתלקתי כבר.

עמדתי עוד מעט, שמא תחזור בה, אחר ביקשתי את סליחתה ופניתי לשוב על עקבותי.

כשעשיתי כמה צעדים בשביל, שמעתי את קולה:

“שמע נא!”

קרבה אלי בצעדים מהירים, עם המטאטא בידה, ואמרה:

“כבר סיפרו לך עליו?”

אמרתי לה שרשמתי כבר דברים מפי יותר מעשרים איש.

הסתכלה בי ממושכות, מהרהרת, כששפתיה נשענות על קצה המטאטא. אחר חייכה מין חיוך מוזר, מרצד כשד בעיניים ואמרה:

“מה סיפרו?”

אמרתי שסיפרו את קורותיו, מאז עלייתו ארצה ועד ימיו האחרונים. והכול היו מלאים הערצה אליו.

“סיפרו שהיה גיבור, מה?” אמרה בחיוך לעגני.

“סיפרו מעשים שהיו,” אמרתי.

“כך…” השתתקה ובחנה אותי.

“נו, טוב, תיכנס אם באת כבר,” אמרה והלכה לפני.

נעליה הגבוהות היו מרופשות מבוץ שהתייבש, ושמלתה האפורה, הרחבה, חשפה שרירי רגליים חזקים מעל לקרסוליה. בצד בצריף, המחופה נייר זפת מקורע, הבהיקה חלקת חסה רעננה, מגודרת נצרים, ומאחוריה – חצר רפת. העמידה את המטאטא בצד הפתח ונכנסה פנימה לפני. “שב,” אמרה בתנופת יד אגב הילוכה, ועברה אל החדר השני, שהיה המטבח כפי הנראה.

שולחן ארוך עמד ליד הכותל ומשני עבריו שני ספסלים. על קיר אחד היה תלוי במסמר זוג דלועים מיובשות ועל קיר שני, בנעצים, רישום פחם חסר מסגרת, של נעלי עבודה שסוליותיהן פשוקות ושרוכיהן מדולדלים. בפינה עמדה כוננית עשויה ענפי ברוש ועליה, ללא סדר, ספרים רבים, ישנים, מונחים זה על גבי זה, מחברות, אמתחות בד מרובעות, מרובבות. מבעד לחלון נראו רפת גבוהה, עשויה לווחים גסים מבוקעים, כלונסאות גדר מעוקמים, כמה עצי הדר שלא גוזמו, תפארת צמרות אקליפטוסים שאשכולות של ענבלים תלויים בהן.

“זה של נמרוד,” אמרה בהיכנסה, והראתה על הרישום התלוי על הקיר. “יש עוד. הרבה,” הראתה על האמתחות שעל גבי הכוננית. “אינני מוציאה אותם. נרקבים בוודאי. הוא ידע לצייר. כן.”

התיישבה למולי, נעצה בי עיניים גחולות ואמרה: “על נמרוד אתה יודע? סיפרו לך?”

סיפרתי מעט מן הידוע לי עליו. שמעה בפיזור נפש ואמרה בחיתוך חד: “אתה יודע שהיה קצר רואי? שאסור היה לו להילחם? לא, הוא לא צריך היה למות. זאת היתה עקידה. אתה זוכר את סיפור העקידה: אבא, אברם, לוקח את בנו, יחידו, אהובו, ומעלה אותו על הר המוריה. כך זה היה. בדיוק. רק בלי המלאך. את האמת הזאת אף אחד לא סיפר לך.” זקפה את גווה, וידה הקטנה רטטה בשפת השולחן. פנים ליליות היו לה ושפתיים יפות, מלאות, בקועות משמש.

“מי שלח אותך אלי?” התנערה משתיקתה.

הזכרתי את שמותיהם של דותן, הררי, שוייג…

“מנחם שוייג?” פלטה צחוק קשה. “הוא שלח אותך אלי? קשה לי להאמין שהוא שלח אותך אלי. מה סיפר לך?”

סיפרתי לה מעט ממה שסיפר לי שוייג. באמצע דברי ספקה ידיה על לחייה וקראה:

“כך סיפר לך? שאברשה נסע לירושלים לעזור בהגנה מפני שאצלנו היה שקט אז? אבל זהו שקר! הוא נסע מפני שלא רצה להיות בבית! אף פעם לא רצה להיות בבית! כל חייו! לים המלח, לנגב, לקפריסין – רק לא בבית! אפילו למאסר, ולא בבית! הלוא גם להיקבר לא רצה על יד הבית! למה אתה חושב ביקש להיקבר בהרי ירושלים? בגלל נמרוד? לא! רחוק ממני! כן, כמה שאפשר יותר רחוק! תמיד! גם אחר המוות!”

“על המקשה הוא סיפר לך, מנחם?” שאלה בחיוך חשדני.

“איזו מקשה?” ניסיתי להיזכר.

“לא, בוודאי לא סיפר לך! למה לספר איך הפקיעו לי יבול שלם של אבטיחים בגלל חוב של מאה לירות לחנות, כשאברשה היה בגדר הצפון? על הגדר סיפרו לך בוודאי, אבל לא מה שהיה כאן! לא על זה שצריכה הייתי – שנים! – לטפל לבדי בפרות, וללכת יום יום למושבה עם כדי החלב, ולטפל בחלקה העלובה שזרענו, ובחובות שהשאיר אחריו, ובניקוי הזבל, כשהתינוקת היתה צורחת בצריף, ולא על זה שהייתי שוכבת ערה לילות שלמים במאורעות כשהוא היה… אל תחשוב שאינני יודעת. אני יודעת. הכול. מה שהיה בחניתה ומה שהיה בים המלח ומה שהיה בקפריסין. יודעת. עוף השמים מוליך את הקול, ואצלי – ציפורים יש הרבה, תודה לאל. סביב־סביב לצריף. מן הבוקר עד הערב הייתי שומעת רק צפצופים. אבל למה לספר על כל זה? לא יפה לספר! לא יפה לספר איך אשתו של דוידוב היתה מתרוצצת כמו משוגעת במושבה לחפש את ראומה!” כאן הרכינה את עצמה אלי, קירבה את פניה אל פני, וזיקים ניתזו מעיניה בלחשה: “אתה יודע שבגיל חמש־עשרה כבר היתה ראומה בהיריון וצריך היה לעשות לה הפלה? על זה לא תכתוב, כמובן, אסור לכתוב!”

רשפי עיניה ריצדו על פני, והדממה זימזמה באוזני.

“מה עוד סיפרו לך?” עלה שוב אותו חיוך מוזר על פניה בזוקפה את גווה.

שתקתי. יראה נכנסה בי מפניה.

“אצל אחיו היית?”

אמרתי לה שהייתי בביתו, וסיפר לי על עלייתו של דוידוב ארצה.

“סיפר לך בוודאי על הכינור, ועל הפליטים, שעשה הרבה למענם, ועל החייל הטטרי…” גיחכה, אחר אמרה: “כל זה מגוחך. אתה באמת חושב שהוא היה מסוגל להקריב את חייו כדי להציל איזה חייל טטרי? בשביל בתו היה מסוגל להקריב משהו? משהו? הלוא הוא הפקיר אותה! וכשהיה בא הביתה היה מכה אותה! הוא הרס אותה! למה אתה חושב ברחה לאוסטרליה? אין לי בת!”

“אתה יודע איך אומרים ביידיש? שלושה גרועים מן המת: עיוורת, אלמנה, וחשוכת בנים. עיוורת הייתי בהתחלה, אלמנה – כל שנות נישואי, וחשוכת בנים – כבר שנים. מראומה לא קיבלתי אפילו מכתב אחד.”

לא אמרה זאת בתלונה, אלא במין קשיות שלאחר השלמה. יפה היתה בקווי פניה העזים, ובאישוניה השחורים זרמה סערה.

“אתה סופר, נכון?” אמרה בהסתכלה בי. “תגיד לי, אם כן, האם ייתכן שאדם יאהב את כל עם ישראל, את כל האנושות, ולא יאהב את משפחתו?”

ולאחר שבהתה בי, תפוסת הרהורים: “כן, את נמרוד הוא אהב. נכון. אבל מה עשה למענו? אתה יודע שהוא היה מוכן לעזוב את כולנו בזמן המלחמה ולברוח לאירופה? הוא היה עושה זאת! אם לא עשה – זה רק מפני שאיימתי עליו! איימתי שארצח את שני הילדים! אני פושעת. נכון?” פלטה צחוק קצר שהעביר בי רעד.

“אתה הכרת את אברשה?” שאלה.

“כן,” אמרתי, וסיפרתי על שתי פגישותי הקצרות עמו.

לא הקשיבה לי. פניה התרככו, ואור עמום היה שפוך עליהן.

“איש יפה היה, מה?” חייכה.

הינהנתי. חיוכה השתהה על פני, כאילו בחנה אותי אם עשוי אני להבין מה שבלבה עליו.

“הספר כתוב כבר?” שאלה.

אמרתי לה שעדיין לא התחלתי בכתיבתו. אני מלקט את הזיכרונות. על כן באתי אליה.

“תראה,” אמרה בשקט, “על אברשה יש הרבה אגדות. הרבה. את האמת אני יודעת. אבל למה לי לספר לך? בין כה וכה לא תכתוב. איזה ספר זה יהיה אם תכתוב את האמת שאני יודעת? ספר שחור. עם ישראל צריך ספר שחור על דוידוב? הוא צריך אגדות על גיבורים! אם כן – תהיה עוד אגדה אחת! תכתוב על הכבישים, ועל ‘ההגנה’, ועל הגדר, ועל אוניות המעפילים… תכתוב שהיה אמיץ, ומסור למולדת, והומניסט ו…”

היא השפילה את ראשה ומחצה באצבעות ידיה את רקותיה, כאילו למחוק כאב ראש שתקפהּ פתאום. שתיקה עמוקה השתררה. משק של להקת ציפורים שהתפרחה מאחת הצמרות חלף כגל מעבר לחלון.

“זהו,” נשאה ראשה ושרֵפה עמדה בלחייה. “אין לי מה לספר לך.” שאלתי עוד אם אוכל לקבל ממנה אילו איגרות או תצלומים…

“אין לי!” הצטחקה. אתה רואה שאין פה אף תמונה שלו," הראתה על הכתלים. ושוב ריצד אותו זיק עצוב בעיניה: “שרפתי, הכול. תמונות, מכתבים, הכול. לב אבן, נכון? אתה צודק, התאבן אצלי. אתה רואה – היה לי בן שאהבתי אותו מאוד, היתה לי בת – גם אותה אהבתי, היה לי אברשה… היה, וזהו.”

קמה וליוותה אותי אל הפתח. בצאתנו אמרה:

“תשכח מה שאמרתי לך. זה לא חשוב. אברשה שייך לעם, כמו שאומרים. בשבילי הוא מת מזמן. לא לפני שש שנים. שש־עשרה. יותר. העם אהב אותו, ואתה צריך לכתוב רק טובות. אני בין כה וכה לא אקרא מה שתכתוב,” הצטחקה.

בהגיעי לקצה השביל הפניתי את ראשי לאחור וראיתי אותה עומדת על הסף, שעונה על המשקוף וכף ידה על לחיה.


 

מ    🔗

בזה תמו דברי. אין לי מה לספר עוד. משהו שם מחנק לגרוני: אולי זו הרגשת ההתרוקנות, כאילו חתכתי את עורקי ידי והדם אזל מהם. אולי הידיעה שיעבור עוד זמן רב, מי יודע כמה, עד אשר אוחז שוב בעט. יחזרו הימים הבטלים, רעודי הציפייה לישיבת בית המשפט הבאה. אקום לקראת הצהריים, אשכב אחר חצות, בערבים אשב ב“המרתף”, מלהג, מפהק, מהרהר במה שאבד לי, הוזה סיפורים שלא אכתבם. שנה וחצי נכרתה כמו יד מגופי. הכאב לא ייוותר, אבל ההיעדר…

עצב של פרֵדה יורד עלי. סבור הייתי כי חמישה שבועות תארך כתיבת דפים אלה. חמישה חודשים עברו. בין פרק לפרק השתהיתי בכוונה, כדי להאריך את הזמן. אותה אשליה תמימה ש“וידוי” יש בו משום כפרה… הרי איני חוזר למוטב. בין כה וכה הנני בעל חוב הנמלט מידי נושיו. בין כה וכה מוסיפים לתבוע ממני, ללא ויתור, בדיבור, בשתיקה, במבט שואל, או מאשים, אלה שהפקידו בידי מה שהיה להם ואלה המבקשים ממני את חסרונם. את ליטרת הבשר ודם הב לנו! אבל איש לא יוכל לקרוע ממני מה שאין לי. אם אהבתי את אדוני ואם שנאתי –

לא נותר לי אפוא אלא לפנות אל הרוח, שנשא את הזיכרונות שליקטתי, ולומר לו:

הרוח, אם תמצא את מגילת דוידוב, מתגוללת דפים־דפים קרועים ומקומטים אי־שם אי־שם על פני הארץ. דף נאחז בסבך שיח, דף מיטלטל מסלע אל סלע, דף נצמד על גדר בזלת, או מתעלעל בין החולות, או מפרפר לצד כביש כלשהו – אל תחזירם אלי. מוטב שיפרחו האותיות משיגיעו אלי. איני רוצה אורב בביתי, קן זיכרונות רוחשים ליד מיטתי, עיניים מביטות בהרהורי. רוצה אני להיות אדון לעצמי. אני רוצה מנוחה.


*


מנוחה – אני אומר… הבוקר הייתי אצל פרקליטי. אמר לי שמשפט תביעה אזרחית עשוי להימשך גם שנים. לעתים אין רואים כלל את סופו. להרגיע אותי אמר כך, שאין לי מה להיבהל, שיכול אני לסמוך על הדחיות. שוטה זה אינו מבין שכל עוד תלוי משפט זה מעל לראשי, איני יכול להתחיל בשום דבר חדש.



  1. נקרופיל – אוהב מתים; נקרופאג – אוכל מתים, חי על המתים.  ↩

  2. חדל משירה, בחורי. אין כל שכר בזה!  ↩

  3. עשה כמוני וקח לך טור (של ביקורת).  ↩

  4. יידיש: עזבתי את אמא לנפשה בבית, בית טויָח בעצב וטיט…  ↩

  5. לטינית: כל מה שחי בא מן החי.  ↩

  6. צרפתית: אה, נילי! היא בשמים! אלוהים הטוב לקח אותה!  ↩

  7. גדר שהוקמה בגבול הצפון ב־1938 לפי תוכנית המהנדס הבריטי טאגרט, כחלק מתוכנית הבריטים למיגור “המרד הערבי”. הוקמה על ידי “סולל בונה” בסיוע פעיל של ההגנה.  ↩

  8. גרמנית: מי שמתמיד במאמציו, יכולים אנו להצילו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47932 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!