בַּתְּחִלָה הָיְתָה הֶחָצֵר שׁוֹמֶמֶת וּמֻזְנַחַת. הַבַּיִת הֶחָדָשׁ עָמַד בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר, קִירוֹתָיו לְבָנִים וּמַבְרִיקִים, כְּמוֹ כְּבִיסָה לְבָנָה הַתְּלוּיָה עַל חֶבֶל; וּמִסָבִיב – מִשְׂתָּרֵעַ מִגְרָשׁ בּוּר, מְגֻדֵל עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים וְקוֹצִים דוֹקְרָנִיִים, שֶׁהִבִּיטוּ יָשָׁר בָּעֵינַיִם כְּאוֹמְרִים: ‘זֶהוּ מְקוֹמֵנוּ. כָּאן נָבַטְנוּ, כָּאן צָמַחְנוּ, וְלֹא נֵלֵךְ מִכָּאן לְשׁוּם מָקוֹם אַחֵר…’
וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת בַּמִרְפֶּסֶת, מַבִּיטָה אֶל הֶחָצֵר הַשׁוֹמֶמֶת וְשׁוֹתֶקֶת.
יוֹם אֶחָד יָצָא אַבָּא לֶחָצֵר; לָבוּשׁ גוּפִיָה וּמַעְדֵר עַל שִׁכְמוֹ. קָרַב אַבָּא עַד לַפִּנָה הַמְרֻחֶקֶת שֶׁל הַמִגְרָשׁ וְהִתְחִיל לַעֲבֹד: תְּחִלָה נִכֵּשׁ אֶת הַקוֹצִים וְאֶת הָעֲשָׂבִים הַיְבֵשִׁים, אַחַר־כָּךְ גָּרַף הַכֹּל לַעֲרֵמָה גְדוֹלָה בְּאֶמְצַע הַמִגְרָשׁ, שָׁפַךְ נֵפְטְ עַל הָעֲרֵמָה וְהִדְלִיק אוֹתָהּ. מְדוּרָה גְדוֹלָה הָיְתָה. כָּל הַיְלָדִים שֶׁבַּשְׁכוּנָה בָּאוּ לִרְאוֹת. וַעֲטָרָה שָׂמְחָה יוֹתֵר מִכֻּלָם; כִּי עֲטָרָה הִיא בִּתּוֹ הַקְטַנָה שֶׁל אַבָּא.
לְמָחֳרַת הַיוֹם יָצָא אַבָּא שֵׁנִית לֶחָצֵר, לָבוּשׁ גוּפִיָה וּמַעְדֵר עַל שִׁכְמוֹ. עַתָּה עָדַר אַבָּא אֶת הַמִגְרָשׁ, סִמֵן עֲרוּגוֹת, זָרַע וְהִשְׁקָה, וְהֶעֱמִיד דַחְלִיל בֵּין הָעֲרוּגוֹת. שׁוּב עָמְדָה עֲטָרָה בַּמִּרְפֶּסֶת וְהִבִּיטָה הַחוּצָה. אַחַר־כָּךְ יָצְאָה מִן הַמִרְפֶּסֶת, קָרְבָה אֶל אַבָּא וְאָמְרָה:
“תִּהְיֶה לָנוּ גִנָה, אַבָּא. נָכוֹן?”
וְאַבָּא הֵשִׁיב: “נָכוֹן. גִנָה תִּהְיֶה, גִנָה יָפָה!”
שׁוֹתֶקֶת עֲטָרָה, וְאַחַר־כָּךְ אוֹמֶרֶת שׁוּב:
“אֲנִי רוֹצָה לַעְזֹר לְךָ, אַבָּא. תֵּן גַם לִי לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ…”
“עוֹד מְעַט, עֲטָרָה”, מֵשִׁיב אַבָּא, “גַם לָךְ יִהְיֶה מַה לַעֲשׂוֹת”.
וְאָמְנָם, עָזְרָה עֲטָרָה לְאַבָּא בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְעֶזְרָה חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר. תַּפְקִידָהּ הָיָה כָּזֶה: עֲטָרָה עוֹמֶדֶת לְיַד הַבֶּרֶז, יָדָהּ מֻנַחַת עַל הַיָדִית, וְאֶל פִּי הַבֶּרֶז צָמוּד צִנוֹר־גֻמִי אָרֹךְ וּמִתְפַּתֵּל כַּנָחָשׁ. עוֹמֶדֶת עֲטָרָה וּמְחַכָּה.
“עֲטָרָה, לִפְתֹּחַ!” נִשְׁמָע פִּתְאֹם קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא.
חִישׁ מַהֵר פּוֹתַחַת עֲטָרָה אֶת הַבֶּרֶז. בְּקוֹל דְמָמָה דַקָה מְמַלְאִים הַמַיִם אֶת חֲלַל הַצִנוֹר, וְעַל עוֹר־הַגֻמִי חוֹלֵף זַעְזוּעַ קַל, כְּאִלוּ דִגְדְגוּ אוֹתוֹ בְּנוֹצָה. טִפּוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל מַיִם מִסְתַּנְנוֹת הַחוּצָה מִן הַבֶּרֶז, נוֹשְׁרוֹת כַּחֲרוּזִים אֶל הַחוֹל וְנִבְלָעוֹת בְּתוֹכוֹ.
“עֲטָרָה, לִסְגֹר!”
סִבּוּבִים אֲחָדִים חֲזָרָה – וְהַבֶּרֶז נִסְגָר. זֶרֶם הַמַיִם נִפְסָק בְּמִין לַחַשׁ תָּמוּהַּ – וּמִשְׁתַּתֵּק.
עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים, וּבֹקֶר אֶחָד יוֹצֵאת עֲטָרָה הַחוּצָה וְהַרְגָשָׁה שֶׁל חַג יוֹרֶדֶת עָלֶיהָ: נָבְטָה הֵגִנָה! עָלִים רַכִּים וְתִינוֹקִיִים הִבִּיטוּ אֵלֶיהָ מִתּוֹךְ מַצַע־הָעֲרוּגוֹת. נְקֻדוֹת יְרֻקוֹת כִּסוּ אֶת כָּל הָעֲרוּגוֹת. כַּמָּה יָפָה הָיְתָה הַתְּמוּנָה!
עָבְרוּ יָמִים נוֹסָפִים – וְהֶעָלִים הַתִּינוֹקִיִים גָדְלוּ וְנַעֲשׂוּ שְׁתִילִים. פּוֹסֵעַ אַבָּא בֵּין הָעֲרוּגוֹת וְקוֹרֵא לְכָל שְׁתִיל בִּשְׁמוֹ: זֶה גֶזֶר, וְאֵלֶּה מְלָפְפוֹנִים, זֶה כְּרוּב, וְהַהוּא שָׁם – כָּלְרַבִּי… וַעֲטָרָה שׁוֹמַעַת וְחוֹשֶׁבֶת: מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי רַק לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים הָיָה הַמִגְרָשׁ שׁוֹמֵם כָּל־כָּךְ, וְלֹא צָמְחוּ בּוֹ אָז אֶלָא עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים וְקוֹצִים דוֹקְרָנִיִים? הַבִּיטוּ עַכְשָׁו וּרְאוּ: מְעִילִים יְרֻקִים וַחֲדָשִׁים מְכַסִים אֶת פְּנֵי כָּל הַמִגְרָשׁ.
מִתְכּוֹפֶפֶת עֲטָרָה אֶל אַחַת הָעֲרוּגוֹת, שׁוֹלַחַת יָדָהּ וּמְלַטֶּפֶת אֶת הֶעָלִים הַדַקִים וְהָעֲדִינִים שֶׁל שְׁתִילֵי הַגֶזֶר. רַכִּים הֶעָלִים וּמְדַגְדְגִים, כְּמוֹ פַּרְוַת הַחֹרֶף שֶׁל סַבְתָּא…
וּפִתְאֹם – מַה זֶה בֵּין הַשְׁתִילִים? מִין אֶבֶן מְשֻׁנָה שֶׁכָּזוֹ! וּמִן הָאֶבֶן מֵצִיץ אֵלֶיהָ רֹאשׁ מְשֻׁנֶה. רַק לְרֶגַע הֵצִיץ – וּפִתְאֹם נֶעְלַם הָרֹאשׁ מִתַּחַת לָאֶבֶן הַמְשֻׁנָה…
“אַבָּא! אַבָּא!” קוֹרֵאת עֲטָרָה בַּחֲרָדָה, “בּוֹא, תִּרְאֶה מַה יֵשׁ כָּאן”.
הִנִיחַ אַבָּא אֶת הַמַעְדֵר מִיָדָיו וּבָא לִרְאוֹת. וַדַאי מָצְאָה הַיַלְדָה מַשֶּׁהוּ שֶׁכְּדַאי לִרְאוֹתוֹ. עֲטָרָה לֹא תִּקְרָא לוֹ סְתָם כָּךְ… וְאַבָּא מִתְכּוֹפֵף, מִתְבּוֹנֵן – וּפוֹרֵץ בִּצְחוֹק:
“הוֹי, עֲטָרָה, הֲלֹא זֶה צָב!”
שָׁמְעָה עֲטָרָה אֶת אַבָּא צוֹחֵק, נָשְׁמָה לִרְוָחָה וְשָׁאֲלָה:
“וְהַ… צָב הַזֶה – הוּא טוֹב אוֹ רַע?”
“לֹא, עֲטָרָה. חַיָה שְׁקֵטָה הוּא, שְׁקֵטָה וְטוֹבָה. בּוֹאִי, נַעֲמֹד כָּאן וְנִתְבּוֹנֵן בּוֹ. אֲבָל שְׁשְׁשׁ… בְּשֶׁקֶט!”
הִתְרַחֲקוּ הַשְׁנַיִם מְעַט מִן הָעֲרוּגָה, כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְהִבִּיטוּ. שְׁשְׁשׁ!.. רְגָעִים אֲחָדִים הָיָה הַכֹּל דוֹמֵם, כְּמוֹ תְּמוּנָה בָּאַלְבּוֹם. וּפֶתַע הוֹצִיא הַצָב שׁוּב אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ בֵּית־הָאֶבֶן שֶׁלוֹ, שָׁלַח עֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וּלְאַחַר שֶׁנוֹכַח כִּי אֵין אוֹיְבִים בַּסְבִיבָה – הִתְחִיל פּוֹסֵעַ פְּסִיעוֹת אִטִיוֹת קָדִימָה, וּבֵית־הָאֶבֶן עַל גַבּוֹ. הָיָה זֶה מַחֲזֶה מוּזָר וּמְעַנְיֵן.
“אֵיזֶה צָב נֶחְמָד!” קָרְאָה עֲטָרָה, “לְאָן הוּא הוֹלֵךְ?”
“מִי יוֹדֵעַ?” הֵשִׁיב אַבָּא, “רוֹצָה אַתְּ – אֶקַח אוֹתוֹ, וְהוּא יִהְיֶה הַצָב שֶׁלָךְ. אַתְּ תְּטַפְּלִי בּוֹ, תַּאֲכִילִי אוֹתוֹ וּתְשַׂחֲקִי בּוֹ. מַסְכִּימָה?”
“יֹפִי!” קָרְאָה עֲטָרָה בְּשִׂמְחָה, “יֹפִי חַי, אַבָּא!”
וּכְבָר רָאֲתָה בְּדִמְיוֹנָהּ כֵּיצַד הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמַאֲכִילָה אֶת הַצָב שֶׁלָּהּ בַּכַּפִּית, וְהוּא מְעַקֵם אֶת פִּיו וְאוֹמֵר: אֵינֶנִי אוֹהֵב דַיְסָה… הֵרִים אַבָּא אֶת הַצָב בְּיָדוֹ; אַחַר־כָּךְ פָּנָה לַמַחְסָן וְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אַרְגָז קָטָן.
“עַכְשָׁו נֵלֵךְ לַמִרְפֶּסֶת”, אָמַר.
בָּאוּ לַמִרְפֶּסֶת. אַבָּא הִנִיחַ אֶת הָאַרְגָז הַקָטָן בַּפִּנָּה וְשָׂם בְּתוֹכוֹ אֶת הַצָב. אֲבָל עַכְשָׁו שׁוּב לֹא הָיָה זֶה צָב, כִּי אִם סְתָם אֶבֶן.
“לְכִי לַמִטְבָּח”, אָמַר אַבָּא, “וּבַקְשִׁי מֵאִמָא עָלִים אֲחָדִים שֶׁל כְּרוּב בִּשְׁבִיל הַצָב”.
רָצָה עֲטָרָה לַמִטְבָּח; לְיַד הַכְּנִיסָה נִקְתָה יָפֶה אֶת סֻלְיוֹת נְעָלֶיה מֵעֲפַר הֵגִנָה, וְאַחַר־כָּךְ נִכְנְסָה פְּנִימָה. עוֹד רֶגַע – וַעֲטָרָה יָצְאָה מִן הַמִטְבָּח וַעֲלֵי הַכְּרוּב בְּיָדֶיהָ. שָׂמְחָה אִמָא לָתֵת לַעֲטָרָה עָלִים יְרֻקִים בִּשְׁבִיל הַצָב.
“עַכְשָׁו נֵלֵךְ”, אָמַר אַבָּא לְאַחַר שֶׁהִנִיחַ אֶת הֶעָלִים בָּאַרְגָז, לְיַד הַמָקוֹם שֶׁמִמֶנוּ יָצִיץ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַצָב, “נַשְׁאִיר אֶת הַצָב לְנַפְשׁוֹ. בְּעוֹד שָׁעָה קַלָה תּוּכְלִי לַחֲזֹר וְלִרְאוֹת מַה נִשְׁמָע בָּאַרְגָז”.
יָצְאָה עֲטָרָה לֶחָצֵר וְנִסְתָה לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ: יִשְׁרָה אֶת הַכּוֹבַע שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַחְלִיל, הוֹצִיאָה עֵשֶׂב־בָּר אֶחָד מֵעֲרוּגַת הַמְלָפְפוֹנִים, סָגְרָה הֵיטֵב אֶת הַבֶּרֶז הַדוֹלֵף. אַךְ יוֹתֵר לֹא הָיְתָה לָהּ סַבְלָנוּת. עַד מְהֵרָה חָזְרָה אֶל הָאַרְגָז; קָרְבָה בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, וְהֵצִיצָה פְּנִימָה. וְאָכֵן – רֹאשׁוֹ שֶׁל הַצָב הָיָה בַּחוּץ, וּפִיו כִּרְסֵם אֶת עֲלֵי הַכְּרוּב.
“יֹפִי!” קָרְאָה עֲטָרָה בְּשִׂמְחָה.
שָׁמַע הַצָב אֶת הַקּוֹל – וְחִישׁ אָסַף רֹאשׁוֹ וְרַגְלָיו וְהִסְתִּירָם מִתַּחַת לְבֵיתוֹ (הַבַּיִת הַזֶּה שֶׁל הַצָב קָרוּי “שִׁרְיוֹן”).
שְׁלשָׁה יָמִים גָר הַצָב בְּתוֹךְ הָאַרְגָז אֲשֶׁר בַּמִרְפֶּסֶת. כָּל אוֹתוֹ זְמַן טִפְּלָה בּוֹ עֲטָרָה בִּמְסִירוּת: יוֹם יוֹם הֵבִיאָה לוֹ עָלִים רַעֲנַנִים לְמַאֲכָל, גַם מַיִם בִּצְלוֹחִית הֶעֱמִידָה לְפָנָיו, וְאַחַר־כָּךְ עָמְדָה מֵרָחוֹק – בְּשֶׁקֶט עָמְדָה וְהִתְבּוֹנְנָה בּוֹ. שָׁעָה אֲרֻכָּה יָכְלָה לַעֲמֹד וְלִרְאוֹת אֵיךְ הוּא מִסְתּוֹבֵב בָּאַרְגָז, פּוֹסֵעַ מִפִּנָה לְפִנָה. אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכְחָה עֲטָרָה הַכֹּל – אֶת בֻּבּוֹתֶיהָ, אֶת דֻבּוֹן וְאֶת הָאֹכֶל הַמְחַכֶּה עַל הַשֻׁלְחָן.
בַּיוֹם הַשֵׁנִי כְּבָר הִתְרַגֵל הַצָב לְדִירָתוֹ הַחֲדָשָׁה. עַתָּה הָיָה מוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ לְלֹא פַּחַד, מוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ אֶל הֶעָלִים הַיְרֻקִים וּמְכַרְסֵם בִּשְׁקִידָה.
‘אוּלַי הוּא כְּבָר מַכִּיר אוֹתִי’, הָיְתָה עֲטָרָה חוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ לִבָּהּ, ‘אוּלַי הוּא כְּבָר אוֹהֵב אוֹתִי? כִּי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ…’
וְרַק כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹלַחַת יָדָהּ – כְּדֵי לָקַחַת אוֹתוֹ בְּיָדֶיהָ וּלְלַטֵף אוֹתוֹ – הָיָה אוֹסֵף רֹאשׁוֹ וְרַגְלָיו פְּנִימָה וְהוֹפֵךְ לִהְיוֹת אֶבֶן, סְתָם אֶבֶן.
בְּבֹקֶר הַיוֹם הָרְבִיעִי קָרְבָה עֲטָרָה לָאַרְגָז, עֲלֵי כְּרוּב חֲדָשִׁים בְּיָדָהּ, וְהִנֵה – רֵיק הָאַרְגָז; הַצָב אֵינֶנוּ בְּתוֹכוֹ, נֶעְלַם – כְּאִלוּ לֹא הָיָה. רַק עֲלֵי כְּרוּב כְּמוּשִׁים מִתְגוֹלְלִים בַּפִּנָה, וּצְלוֹחִית מַיִם מְיֻתֶּמֶת, וְזֶה הַכֹּל.
“אַבָּא, אַבָּא”, קָרְאָה עֲטָרָה נֶחֱרֶדֶת, “אֵיפֹה הַצָב שֶׁלִי?”
קָרַב אַבָּא לָאַרְגָז, וְאָמְנָם נָכוֹן – רֵיק הָאַרְגָז, אֵין בּוֹ צָב.
“הַצָב בָּרַח”, אָמַר אַבָּא וְהִנִיחַ יָדוֹ עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל יַלְדָתוֹ, “וַדַאי טִפֵּס אֵיךְ־שֶׁהוּא וְהִצְלִיחַ לָצֵאת מִתּוֹךְ הָאַרְגָז…”
שְׁתֵּי דְמָעוֹת גְדוֹלוֹת נִקְווּ בְּעֵינֶיהָ שֶׁל עֲטָרָה. הַצָב שֶׁלָהּ בָּרַח, בָּרַח…
אוּלָם פִּתְאֹם עָלָה חִיוּךְ עַל פָּנֶיהָ. הִיא בָּלְעָה אֶת דִמְעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה:
“אֵין דָבָר, אַבָּא; אַל תִּצְטַעֵר. גַּם אֲנִי אֵינֶנִי מִצְטַעֶרֶת. וַדַאי עָצוּב הָיָה לַצָב לָגוּר לְבַדוֹ בָּאַרְגָז, לָכֵן הֶחְלִיט לַחֲזֹר אֶל הַמִשְׁפָּחָה שֶׁלוֹ. אֵינֶנִי מִצְטַעֶרֶת, אַבָּא…”
מְחַיֶכֶת עֲטָרָה, מְחַיֶכֶת. אַךְ הִנֵה הִיא מְטַיֶלֶת שׁוּב בֵּין הָעֲרוּגוֹת, מִתְכּוֹפֶפֶת וּמְצִיצָה אֶל בֵּין עֲלֵי הַגֶזֶר וְהַכְּרוּב, אוּלַי תַּצְלִיחַ לִפְגֹשׁ שׁוּב אֶת הַצָב שֶׁלָהּ – כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, רַק לִרְאוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ “שָׁלוֹם…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.