אִם תָּבוֹאוּ לַמוֹשָׁב גִבְעַת-שְׁלֹמֹה וְתִרְצוּ לְבַקֵר אֶת נֶטַע – נַהֲגוּ כָּךְ: אַחֲרֵי שֶׁתֵּרְדוּ מִן הָאוֹטוֹבּוּס גְשׁוּ אֶל קְבוּצַת הַיְלָדִים הַמְשַׂחֶקֶת עַל-יַד בֵּית-הָעָם וְשַׁאֲלוּ אוֹתָם לְבֵיתָהּ שֶׁל נֶטַע כַּפְרִי.
הֵם יַפְסִיקוּ לְרֶגַע אֶת מִשְׂחָקָם; אֶחָד מֵהֶם יִזְדַקֵף, יִשְׁלַח יָדוֹ בְּכִווּן מַעֲרָב (בְּגִבְעַת-שְׁלֹמֹה אוֹמְרִים: בְּכִווּן הַכַּרְמֶל) וְיֹאמַר: “רוֹאִים אַתֶּם אֶת הַבַּיִת עִם שְׁנֵי הַדְקָלִים הַגְבוֹהִים? שָׁם גָרָה נֶטַע”.
אַחֲרֵי שֶׁתֹּאמְרוּ “תּוֹדָה” יָשׁוּבוּ הַיְלָדִים לְמִשְׂחָקָם וְאִלוּ אַתֶּם תִּפְנוּ בְּכִווּן הַדְקָלִים. מִיָד תְּגַלוּ אוֹתָם; גְבוֹהִים הֵם מִכָּל בַּיִת וָעֵץ בַּמוֹשָׁב, צַמַרְתָּם נוֹגַעַת בַּשָׁמַיִם וּמַשְׁקִיפָה עַל הָעֵמֶק כֻּלוֹ.
וְאַחֲרֵי שֶׁתַּעַבְרוּ בֵּין הַדְקָלִים אֵינְכֶם צְרִיכִים לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה וְלִשְׁאֹל עַל נֶטַע. אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת אִמָא וְאַל תְּחַפְּשׂוּ הַרְבֵּה בֶּחָצֵר. סוּרוּ מִיָד אֶל לוּל הָאֶפְרוֹחִים – כִּי שָׁם תִּמְצְאוּ אוֹתָהּ לָבֶטַח. אֵין זֶה חָשׁוּב אִם תָּבוֹאוּ בַּבֹּקֶר, אוֹ אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, אוֹ בָּעֶרֶב.
אֲפִלוּ אִמָא אוֹמֶרֶת: “אֶת נֶטַע תִּמְצְאוּ תָּמִיד בַּמַמְלָכָה שֶׁלָהּ – בַּלוּל”.
הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁאַבָּא חוֹזֵר מִן הַמַחְלָבָה, קָמָה נֶטַע מִשְׁנָתָהּ. אוֹתָהּ שָׁעָה תְּלוּיָה הַשֶׁמֶשׁ בְּצַמֶרֶת הָאֶשְׁכּוֹלִית, וְקֶרֶן-אוֹר אַחַת, שֶׁהִסְתַּנְנָה דֶרֶךְ סִדְקֵי הַתְּרִיס, נוֹפֶלֶת עַל שְׁמוּרוֹת-עֵינֶיהָ שֶׁל נֶטַע וּמְעִירָה אוֹתָהּ. אָז מְמַצְמֶצֶת הִיא בְּעֵינֶיהָ וּמְנַסָה לְנַחֵשׁ אִם הִיא חוֹלֶמֶת עוֹד חָזָק-חָזָק אוֹ כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק. אוּלָם לֹא עָבְרוּ שְׁתֵּי דַקוֹת – וְנֶטַע מְטַיֶלֶת כְּבָר בֶּחָצֵר, בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וּבִכְתֹנֶת-לַיְלָה.
אוֹהֶבֶת נֶטַע לְטַיֵל בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזֹאת בֶּחָצֵר, לִרְאוֹת אִם פָּרְחוּ כְּבָר הַשׁוֹשַׁנִים, לְלַטֵף אֶת עֲלֵי הַדֶקֶל הַנוֹצְצִים מִטַל, לְהַגִיד “בֹּקֶר טוֹב” לְגָלִילָה, הָעֶגְלָה הַקְטַנָה, לְהַרְגִישׁ אֵיךְ הַבֹּקֶר נוֹשֵׁם אֲוִיר רַעֲנָן מְלֹא רֵאוֹתָיו.
וְאַחַר-כָּךְ פּוֹנָה נֶטַע אֶל הַלוּל – זוֹ הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ, שֶׁלָהּ בִּלְבַד.
בַּשָׁבוּעַ שֶׁעָבַר בָּקְעוּ הָאֶפְרוֹחִים וְיָצְאוּ מִקְלִפָּתָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה נֶטַע עַל-יַד הַמַדְגֵרָה וְהִבִּיטָה בַּפֶּלֶא הַגָדוֹל: רַק לִפְנֵי רֶגַע הָיְתָה כָּאן בֵּיצָה עֲגֻלָה וּלְבָנָה, וְהִנֵה הִתְבַּקְעָה הַבֵּיצָה וּמִתּוֹכָהּ יָצָא אֶפְרוֹחַ. וְהִנֵה יוֹצֵא אֶפְרוֹחַ שֵׁנִי מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה, וְעוֹד אֶחָד, וָעוֹד אֶחָד – אֶפְרוֹחִים רַבִּים רַבִּים; וְכֻלָם זְעִירִים, כַּדוּרִיִים, מְכֻסֵי פְּלוּמַת-מֶשִׁי צְהֻבָּה, וְכֻלָם דוֹמִים כָּל-כָּךְ זֶה לָזֶה, עַד שֶׁאִי-אֶפְשָׁר כְּלָל לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
“לָמָּה כֻּלָם דוֹמִים כָּל-כָּךְ זֶה לָזֶה?” שׁוֹאֶלֶת נֶטַע אֶת אִמָא, הַמְפוֹרֶרֶת בְּמַזְלֵג בֵּיצָה מְבֻשֶׁלֶת, מָזוֹן לָאֶפְרוֹחִים. אַךְ מִיָד הִיא מוֹצֵאת בְּעַצְמָהּ אֶת הַתְּשׁוּבָה: הֲלֹא כֻּלָם תְּאוֹמִים.
וְהִנֵּה גִלְתָה נֶטַע אֶפְרוֹחַ אֶחָד, שֶׁנִבְדַל מִכָּל אֶחָיו: עַל רֹאשׁוֹ הָיָה כֶּתֶם שָׁחֹר וְעָגֹל, כְּאִלוּ חָבַשׁ כּוֹבַע קָטָן.
“זֶה יִהְיֶה הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי!” קָרְאָה נֶטַע בְּשִׂמְחָה, “כִּי אוֹתוֹ אוּכַל לְהַכִּיר בְּקַלוּת בֵּין כָּל הָאֶפְרוֹחִים”.
תְּחִלָה לֹא הִסְכִּים הָאֶפְרוֹחַ לִהְיוֹת רַק שֶׁל נֶטַע. הוּא רָצָה לִהְיוֹת יַחַד עִם כָּל אֶחָיו הָרַבִּים. וּכְשֶׁהָיְתָה נֶטַע מוֹשִׁיטָה יָדָהּ לִקְרָאתוֹ – הָיָה בּוֹרֵחַ מִמֶנָה.
אֲבָל אִם נִזְכֹּר כִּי הָאֶפְרוֹחַ הָיָה רַק בֶּן יָמִים אֲחָדִים, וְאִלוּ נֶטַע הָיְתָה כְּבָר בַּת שֶׁבַע – נָבִין כִּי בְּמַצָב שֶׁכָּזֶה נִכְנַע הָאֶפְרוֹחַ עַד מְהֵרָה. אָז הָיְתָה נֶטַע מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ, מְלַטֶפֶת אֶת פְּלוּמַת-הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ, מְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל לֶחְיָהּ וְאוֹמֶרֶת:
“אֵינְךָ צָרִיךְ לְפַחֵד מִמֶנִי, אֶפְרוֹחִי הַקָטָן. הֲלֹא אֲנִי נֶטַע, וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ!”
אַחֲרֵי שֶׁהֶחְלִיטָה נֶטַע כִּי הָאֶפְרוֹחַ הֵבִין אֶת דְבָרֶיהָ – הָיְתָה מַחֲזִירָה אוֹתוֹ לְחֶבְרַת אֶחָיו הָאֶפְרוֹחִים וּמַבִּיטָה כֵּיצַד הוּא מִתְרוֹצֵץ בֵּינֵיהֶם וּמְסַפֵּר לָהֶם עַל בְּרִיחָתוֹ.
כָּךְ כָּבְשָׁה נֶטַע לְעַצְמָהּ אֶת מַמְלֶכֶת הַלוּל.
בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימָה נֶטַע וְהוֹלֶכֶת אֶל הָאֶפְרוֹחִים שֶׁלָהּ. הִיא מְקַצֶצֶת לָהֶם יֶרֶק (וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹא לִפְצֹעַ אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ), נוֹתֶנֶת לָהֶם אֹכֶל, מַחֲלִיפָה אֶת הַמַיִם, וְכַמוּבָן – חוֹפֶנֶת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ אֶת הָאֶפְרוֹחַ בַּעַל הַכּוֹבַע. אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים הִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ הָאֶפְרוֹחַ, וְלֹא פָּחַד עוֹד מִפָּנֶיהָ. יִתָּכֵן כִּי הָיָה לוֹ נָעִים לְהִמָצֵא בֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ שֶׁל נֶטַע, וְאוּלַי גַּם נֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת דִבְרֵי הַחִבָּה שֶׁאָמְרָה לוֹ.
בַּשָׁעוֹת שֶׁלִפְנֵי הַצָהֳרַיִם נִמְצֵאתָ נֶטַע בְּבֵית-הַסֵפֶר וְלוֹמֶדֶת לִקְרֹא וְלִכְתֹּב וְלִפְתֹּר תַּרְגִילֵי חֶשְׁבּוֹן. בְּשָׁעוֹת אֵלוּ מְטַיְלִים הָאֶפְרוֹחִים בַּלוּל שֶׁלָהֶם וְלוֹמְדִים לְחַטֵט בָּאֲדָמָה וּלְחַפֵּשׂ זֶרְעוֹנִים. אֲבָל לִפְנוֹת עֶרֶב חוֹזֶרֶת נֶטַע אֶל אֶפְרוֹחֶיהָ; הִיא מַגִישָׁה לָהֶם פַּת-עַרְבִית, בּוֹדֶקֶת אִם דֶלֶת הַלוּל מוּגָפָה הֵיטֵב (אֶמֶשׁ שָׁמְעָה יִלְלַת תַּנִים!) וְאוֹמֶרֶת “לַיְלָה טוֹב” לָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָּהּ וּלְכָל אֶחָיו.
עָבַר שְׁבוּעַ, עָבְרוּ יָמִים נוֹסָפִים. גָדְלוּ הָאֶפְרוֹחִים וְנוֹצוֹתֵיהֶם כְּבָר לֹא הָיוּ צְהֻבּוֹת אֶלָא לְבָנוֹת. וְכָל אוֹתוֹ זְמַן מוֹסִיפָה נֶטַע לְטַפֵּל בְּאֶפְרוֹחֶיהָ, לִדְאֹג לִמְזוֹנָם, לְבִטְחוֹנָם. הֲרֵי זוֹהִי הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ!
עֶרֶב אֶחָד נִכְנֶסֶת נֶטַע כָּרָגִיל אֶל הַלוּל, מְפַזֶרֶת מָזוֹן, מַחֲלִיפָה אֶת הַמַיִם וּמוֹשִׁיטָה יָדָהּ אֶל הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ. אֲבָל מַה זֶה? הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ, בַּעַל הַכֶּתֶם הַשָׁחֹר עַל רֹאשׁוֹ, אֵינֶנּוּ – נֶעֱלָם. נָטַע מְחַפֶּשֶׂת הֵיטֵב, בּוֹדֶקֶת בְּכָל פִּנּוֹת הַלּוּל, אֲפִלּוּ לְגַג הִיא מִסְתַּכֶּלֶת; אֲבָל הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ – נֶעְלַם. נֶטַע מְחַפֶּשֶׂת הֵיטֵב, בּוֹדֶקֶת בְּכָל פִּנוֹת הַלוּל, אֲפִלוּ לַגָג הִיא מִסְתַּכֶּלֶת; אֲבָל הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ. לְאָן יָכוֹל הָיָה לְהֵעָלֵם?
פִּתְאֹם מְגַלָה נֶטַע פִּרְצָה קְטַנָה בְּאַחַת מִדָפְנוֹת הַלוּל, מַעֲבָר בְּגֹדֶל שֶׁל אֶגְרוֹף, וְאָז הִיא נִזְכֶּרֶת: גַם אֶתְמוֹל מָצְאָה אֶפְרוֹחַ אֶחָד בַּחוּץ וְלֹא יָכְלָה לְהָבִין כֵּיצַד יָצָא. עַכְשָׁו הִיא מְבִינָה כְּבָר! גַם הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ יָצָא מִן הַלוּל בְּלִי רְשׁוּת.
“חַכֵּה, חַכֵּה, חָצוּף”, אוֹמֶרֶת לוֹ נֶטַע וּמְחַפֶּשֶׂת אוֹתוֹ בְּעֵינֶיהָ, “אַחֲרֵי שֶׁאֶמְצָא אוֹתְךָ תְּקַבֵּל מִמֶנִי מָנָה הֲגוּנָה”.
נֶטַע מַתְחִילָה לְחַפֵּשׂ; מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ! אֲבָל הֶחָצֵר גְדוֹלָה כָּל-כָּךְ, וּבַחוּץ הוֹלֵךְ וּמַחְשִׁיךְ, אֵיךְ אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְחַפֵּשׂ? אוּלַי כְּדַאי לִדְחוֹת אֶת הַחִפּוּשׁ עַד מָחָר בַּבֹּקֶר? לֹא, אָסוּר! קַר יִהְיֶה לָאֶפְרוֹחַ לְבַדוֹ. וּבַלַיְלָה מְיַלְלִים תַּנִים רְעֵבִים הַמְשַׁחֲרִים לַטֶרֶף.
טוֹב לוֹ! שֶׁיֵדַע כִּי אָסוּר לָצֵאת כָּכָה סְתָם מִן הַלוּל. אֲבָל אִם יִטְרְפוּ הַתַּנִים אֶת הָאֶפְרוֹחַ, לֹא יִהְיֶה עוֹד אֶפְרוֹחַ כָּזֶה רַק שֶׁל נֶטַע, עִם כְּתָם עָגֹל עַל הָרֹאשׁ; וְיִהְיוּ רַק אֶפְרוֹחִים הַדוֹמִים זֶה לָזֶה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
‘מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ! אֲנִי מֻכְרָחָה לִמְצֹא אוֹתוֹ, אֲפִלוּ אִם אֲחַפֵּשׂ כָּל הַלַיְלָה’.
הִתְחִילָה נֶטַע לְחַפֵּשׂ: תְּחִלָה בִּסְבִיבַת הַלוּל, מִתַּחַת לְעֵץ הָרִמוֹן, בַּעֲרוּגַת הַפְּרָחִים וּסְתָם בֶּחָצֵר. חֲבָל, חֲבָל, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר וְלִקְרֹא בְּקוֹל: “אֶפְרוֹחַ! אֶפְרוֹחַ!” עַד שֶׁהוּא יָבוֹא… אֲבָל אִמָא יְכוֹלָה. הִנֵה הִיא קוֹרֵאת:
“נֶ-טַע! הַבַּיְתָה!”
וְנֶטַע מְשִׁיבָה: “תֵּכֶף, אִמָא”.
מֻכְרָחִים לִמְצֹא אוֹתוֹ! אוּלַי הוּא הָלַךְ לָרֶפֶת, אֶל הַפָּרוֹת? נֶטַע נִכְנֶסֶת לָרֶפֶת, נְשִׁימַת הַפָּרוֹת עוֹלָה לִקְרָאתָהּ חַמָה וּמַהְבִּילָה. נֶגְבָּה הַפָּרָה מַפְנָה אֶת רֹאשָׁה אֶל נֶטַע. לֹא, הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ שָׁם. בַּשָׁמַיִם כְּבָר נִדְלְקוּ שְׁלשָׁה כּוֹכָבִים. עוֹד מְעַט וְלֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דָבָר. אֲבָל מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ, מֻכְרָחִים!
אוּלַי הוּא בְּמַחְסָן הַתְּבוּאוֹת? נֶטַע נִכְנֶסֶת לַמַחְסָן. עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת שֶׁל שַׂקִים מַבִּיטִים אֵלֶיהָ מִכָּל הַקִירוֹת, הִיא מְחַפֶּשֶׂת בֵּין הַשַׂקִים. בַּיוֹם מִתְעוֹפְפוֹת בַּמַחְסָן צִפֳּרִים רַבּוֹת, כִּי יֵשׁ בּוֹ שֶׁפַע שֶׁל גַרְעִינִים, אֲבָל עַכְשָׁו אֵין כָּאן אַף לֹא צִפּוֹר אַחַת. וְגַם הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ.
“נֶטַע, מָה זֶה קָרָה לָךְ הַיוֹם?”
שׁוּב קוֹרֵאת לָהּ אִמָא. הִיא בִּכְלָל אֵינֶנָה יוֹדַעַת. עוֹמֶדֶת לָהּ נֶטַע עַל-יַד הַמַחְסָן וְהִיא עֲצוּבָה עֲצוּבָה. עוֹד רֶגַע וּדְמָעוֹת יַתְחִילוּ לָרֶדֶת מֵעֵינֶיהָ. קַשׁ יָבֵשׁ דוֹקֵר אֶת רַגְלָהּ: הִיא יְחֵפָה. נֶטַע מַבִּיטָה לָאָרֶץ, וּפִתְאֹם… פִּתְאֹם הִיא רוֹאָה אֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ מִתְלַבֵּט בֵּין רַגְלֶיהָ. הוּא מַבִּיט בָּהּ, וְגַם לוֹ מַבָּט עָצוּב בָּעֵינַיִם.
“זֶה בֶּאֱמֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי? כֵּן, זֶה בֶּאֱמֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי!”
אוֹסֶפֶת נֶטַע אֶת הָאֶפְרוֹחַ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ וְרָצָה, רָצָה אֶל הַלוּל.
“הִכָּנֵס, אֶפְרוֹחַ רַע, לַלוּל. כָּל-כָּךְ הִפְחַדְתָּ אוֹתִי!”
וְעַכְשָׁו – הַבַּיְתָה! לֹא, תְּחִלָה יֵשׁ לִמְצֹא אֶבֶן גְדוֹלָה. מְגוֹלֶלֶת נֶטַע אֶת הָאֶבֶן וְסוֹתֶמֶת בָּהּ אֶת הַפִּרְצָה. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לַחֲזֹר בְּשֶׁקֶט הַבַּיְתָה.
“אֵיפֹה הָיִית?” שׁוֹאֶלֶת אִמָא אֶת נֶטַע בְּהִכָּנְסָהּ, “כְּבָר כָּל-כָּךְ מְאֻחָר”.
“הָיִיתִי בַּחוּץ”, הִיא מְשִׁיבָה בְּקוֹל עָיֵף וְנִרְגָשׁ, “הָיְתָה לִי עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה”.
אִמָא חוֹזֶרֶת לַמִטְבָּח וְאוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ:
‘…כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לַמוֹשָׁב גִבְעַת-שְׁלֹמֹה כְּדַאי לָכֶם לְבַקֵר אֶת נֶטַע. אַחֲרֵי שֶׁתַּעַבְרוּ בֵּין שְׁנֵי הַדְקָלִים הַגְבוֹהִים אֵינְכֶם צְרִיכִים לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה וְלִשְׁאֹל אֶת אִמָא; אֵינְכֶם צְרִיכִים גַּם לְחַפֵּשׂ הַרְבֵּה בֶּחָצֵר. סוּרוּ מִיָד אֶל הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ – אֶל לוּל הָאֶפְרוֹחִים. אֵין סָפֵק – שָׁם תִּמְצְאוּ אוֹתָהּ’.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.