אָמַר הַמְסַפֵּר: אֶת הַסִפּוּר הַזֶה, עַל מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים הַקָטָן, שָׁמַעְתִּי מִפִּי עָמוֹס יְדִידִי, תַּלְמִיד כִּתָּה ד' בְּבֵית-הַסֵפֶר הָעֲמָמִי. וְאִלוּ עָמוֹס שָׁמַע אוֹתוֹ מִפִּי יִחְיָה עַצְמוֹ, זֶה הַנַעַר הַתֵּימָנִי הַיוֹשֵׁב לְצִדוֹ בַּכִּתָּה. מָסַרְתִּי אֶת הַדְבָרִים כְּפִי שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בַּמְצִיאוּת, רַק הִלְבַּשְׁתִּי אוֹתָם בְּסִגְנוֹן סִפְרוּתִי יוֹתֵר.
* הַשָׁעוֹן הַגָדוֹל אֲשֶׁר בְּכִכַּר הָעִיר הִשְׁמִיעַ חֲמִשָׁה צִלְצוּלִים. הַכִּכָּר הָיְתָה מְלֵאָה אֲנָשִׁים שֶׁמִהֲרוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ. לְיַד חַלוֹן-הָרַאֲוָה שֶׁל הַחֲנוּת לִבְגָדִים עָמְדוּ נָשִׁים אֲחָדוֹת וְהִבִּיטוּ אֶל מֵעֵבֶר לַזְכוּכִית הַגְדוֹלָה. מְכוֹנִיוֹת גְדוֹלוֹת וּקְטַנוֹת הֶחֱלִיקוּ עַל פְּנֵי הַכְּבִישׁ הָרָחָב. הָיְתָה שְׁעֵת אַחַר-הַצָהֳרַיִם רְגִילָה. הָעוֹבְרִים וְהַשָׁבִים כִּמְעַט שֶׁלֹא הִשְׁגִיחוּ בַּיֶלֶד הַצָנוּם, שֶׁעָמַד בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן, חֲבִילַת עִתּוֹנִים מִתַּחַת לְבֵית שֶׁחְיוֹ, וַאֲשֶׁר הִכְרִיז בְּקוֹל רָם:
“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”
רַק מַר כֹּהֵן, בַּעַל הַקִיוֹסְק לְגַזוֹז, עָמַד נִשְׁעָן אֶל דּוּכָנוֹ וְהִבִּיט אֶל הַיֶלֶד. מַכִּיר הוּא אוֹתוֹ, אֶת יִחְיָה מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים; כִּי מֵאָז יוֹם רִאשׁוֹן עוֹמֵד הוּא בְּצֵל מִגְדַל-הַשָׁעוֹן וּמַשְׁמִיעַ אוֹתָהּ קְרִיאָה חוֹזֶרֶת:
“עִתּוֹן עֶרֶב עִתּוֹן עֶרֶב!”
“הֵי, יֶלֶד!” קָרָא פִּתְאֹם בַּעַל הַקִיוֹסְק, “הָבֵא לִי עִתּוֹן”.
קָרַב הַנַעַר אֶל הַקִיוֹסְק, הוֹשִׁיט גִלָיוֹן אֶחָד וְקִבֵּל תְּמוּרָתוֹ. אַחַר-כָּךְ פָּנָה לָלֶכֶת, אַךְ בַּעַל הַקִיוֹסְק עָצַר אוֹתוֹ:
“נוּ, חֲבִיבִי, מַה שְׁלוֹם אָבִיךָ?”
“לֹא טוֹב, אָדוֹן כֹּהֵן”, הֵשִׁיב הַנַעַר בְּקוֹל עָצוּב, “הַבֹּקֶר בָּדַק אוֹתוֹ הָרוֹפֵא וְאָמַר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁכַּב בַּמִטָה עוֹד שָׁבוּעַ יָמִים לְפָחוֹת”.
“אֲבָל אַחַר-כָּךְ יַבְרִיא אָבִיךָ”, נִסָה מַר כֹּהֵן לְנַחֵם אוֹתוֹ, “וְאַתָּה תּוּכַל שׁוּב לְהָכִין אֶת שִׁעוּרֶיךָ בְּשֶׁקֶט”.
“כֵּן, אֲבָל בֵּינְתַיִם אֵין לֶחֶם בַּבַּיִת. הָרְפוּאוֹת עוֹלוֹת בְּיֹקֶר וְהָאֲנָשִׁים כִּמְעַט אֵינָם קוֹנִים עִתּוֹנִים אֶצְלִי”.
הִבִּיט בַּעַל הַקְיוֹסְק בַּנַעַר, רָאָה אֶת עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת וְשָׁאַל:
“רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת?”
“לֹא, תּוֹדָה”, סֵרַב הַיֶלֶד, “חֲבָל עַל הַכֶּסֶף”.
“לְךָ אֶתֵּן בְּלִי כֶּסֶף”, הִבְטִיחַ בַּעַל הַקִיוֹסְק וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכּוֹס.
“לֹא, לֹא, אָדוֹן כֹּהֵן”, אָמַר הַנַעַר בְּחִיוּךְ, "שָׁכַחְתָּ מָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ? ‘שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה’ ". הוֹדָה הַנַעַר לְבַעַל הַקִיוֹסְק, חָזַר אֶל מְקוֹמוֹ הַקוֹדֵם וְשָׁב לְהַכְרִיז בְּקוֹל רָם:
“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”
מַבִּיט הַנַעַר בָּאֲנָשִׁים הָעוֹבְרִים, הַלְבוּשִׁים כִּמְעַט כֻּלָם בְּגָדִים נְקִיִים, רוֹאֶה אֶת הַיוֹצְאִים וְהַנִכְנָסִים בַּחֲנֻיוֹת וּפְנֵיהֶם שְׂבֵעִים, וְהוּא נִזְכָּר בְּבֵיתוֹ: נִזְכָּר בְּאָבִיו הַשׁוֹכֵב חוֹלֶה וּבַקְבּוּקֵי רְפוּאוֹת לְיַד מִטָתוֹ, נִזְכָּר בְּאֶחָיו הַקְטַנִים שֶׁלֹא אָכְלוּ לְשָׂבְעָה, נִזְכָּר כִּי גַם הוּא עַצְמוֹ אֵינֶנוּ שָׂבֵעַ וְזֶה כַּמָה יָמִים שֶׁאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהָכִין שִׁעוּרִים כָּרָאוּי, כִּי חַיָב הוּא לָשֵׂאת בְּעֹל הַפַּרְנָסָה בִּמְקוֹם אָבִיו.
“עִתּוֹן, בְּבַקָשָׁה”, שָׁמַע פִּתְאֹם קוֹל פּוֹנֶה אֵלָיו.
הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה יָשִׁישׁ בַּעַל שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה עוֹמֵד מוּלוֹ וּמוֹשִׁיט אֵלָיו חֲמִשִׁים אֲגוֹרוֹת. הוֹשִׁיט לוֹ עִתּוֹן וְקִבֵּל אֶת הַכֶּסֶף. רְגָעִים אֲחָדִים נִשְׁעַן הַיָשִׁישׁ אֶל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וְעֵינָיו נְעוּצוֹת בַּכּוֹתָרוֹת הָרָאשִׁיוֹת. אַחַר-כָּךְ הוֹצִיא מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ, נִגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ, הֶחֱזִיר אֶת הַמִטְפַּחַת לְכִיסוֹ וּפָנָה לְדַרְכּוֹ.
הַנַעַר הִבִּיט אַחֲרָיו וְרָאָה אוֹתוֹ פּוֹסֵעַ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים הַקְרוֹבָה. אַחַר-כָּךְ הֶחֱזִיר עֵינָיו – וּפִיו נִפְעַר בְּהַפְתָּעָה. עַל הַמִדְרָכָה נָח אַרְנַק-עוֹר חָדָשׁ. בִּמְהִירוּת, לְבַל יִרְאֵהוּ אִישׁ, הֵרִים אֶת הָאַרְנָק וּפְתָחוֹ; מוּל עֵינָיו רִשְׁרְשׁוּ שְׁטָרוֹת כֶּסֶף רַבִּים בְּנֵי צְבָעִים שׁוֹנִים.
מֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים עָבְרוּ לְפָנָיו מַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת. בַּבַּיִת מְחַכִּים לוֹ הָאָב הַחוֹלֶה וְהָאַחִים הָרְעֵבִים, הֵם מְקַוִים כִּי יָבוֹא עִם פִּדְיוֹן רַב; וְהִנֵה עוֹמֵד הוּא בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וּבְיָדוֹ אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף…
בְּהַחְלָטָה מְהִירָה חָצָה הַנַעַר אֶת הַכְּבִישׁ, עָבַר לַמִדְרָכָה הָאַחֶרֶת וּפָסַע בִּמְהִירוּת. הוּא קָרַב אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים וְרָאָה: בְּאֶמְצַע הַתּוֹר עוֹמֵד אוֹתוֹ יָשִׁישׁ וְקוֹרֵא בְּעִיוּן אֶת הָעִתּוֹן. אֵין הוּא יוֹדֵעַ עֲדַיִן דָבָר. הַנַעַר מוֹסִיף לִצְעֹד, יָד אַחַת טְמוּנָה בְּכִיס מִכְנָסָיו וְלוֹפֶתֶת אֶת הָאַרְנָק וְיָד אַחַת מַחֲזִיקָה בַּחֲבִילַת הָעִתּוֹנִים.
לְבַסוֹף הוּא קָרֵב אֶל הַיָשִׁישׁ הָעוֹמֵד בַּתּוֹר.
“סְלִיחָה, אֲדוֹנִי”, הוּא פּוֹנֶה אֵלָיו, “הַאִם הָאַרְנָק הַזֶּה שֶׁלְךָ?”
כָּל הָאֲנָשִׁים מַפְנִים אֵלָיו אֶת פְּנֵיהֶם. הַיָשִׁישׁ מִתְבּוֹנֵן בָּאַרְנָק וְקוֹרֵא בְּבֶהָלָה:
“כֵּן! הֵיכָן מָצָאתָ אוֹתוֹ?”
מָסַר לוֹ הַנַעַר אֶת הָאַרְנָק וְאָמַר:
“הוּא נָפַל מִכִּיסְךָ כַּאֲשֶׁר קָנִיתָ אֶת הָעִתּוֹן”.
הוֹדָה בַּעַל הָאַרְנָק בְּחֹם וּבִקֵשׁ לָתֵת לוֹ שְׂכַר טִרְחָה, אַךְ הַנַעַר מֵאֵן וּמִהֵר לְהִתְרַחֵק מִן הַמָקוֹם. לְאַחַר רֶגַע רוֹאִים אוֹתוֹ שׁוּב עוֹמֵד בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וּמַכְרִיז:
“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”
*
אָמַר הַמְסַפֵּר: אַחֲרֵי שֶׁסִיֵם עָמוֹס אֶת סִפּוּרוֹ זֶה שָׁתַקְנוּ רְגָעִים אֲחָדִים. אַחַר-כָּךְ הוֹסִיף עָמוֹס: “אָמַרְתִּי לַנַעַר, כִּי לְדַעְתִּי לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הָאַרְנָק; הֲלֹא מִשְׁפַּחְתּוֹ הָיְתָה זְקוּקָה כָּל-כָּךְ לַכֶּסֶף הַזֶה, וְאִלוּ לְאוֹתוֹ אָדָם בְּוַדַאי לֹא הָיָה זֶה אָסוֹן גָדוֹל. הוּא כָּעַס עָלַי נוֹרָא וּבְמֶשֶׁךְ יָמִים אֲחָדִים לֹא רָצָה לְדַבֵּר אִתִּי”.
גַּם עַתָּה שָׁתַקְתִּי, וְעָמוֹס הֵרִים אֵלַי אֶת עֵינָיו וְאָמַר: “עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מִי מֵאִתָּנוּ צוֹדֵק. אֱמֹר אַתָּה מַה דַעְתְּךָ עַל כָּל הָעִנְיָן?”
לֹא עָנִיתִי עַל שְׁאֵלָתוֹ; רַק אָמַרְתִּי: “רוֹצֶה הָיִיתִי לְהַכִּיר אֶת הַנַעַר הַזֶה, לִרְאוֹתוֹ וְלִלְחֹץ אֶת יָדָיו”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.