כָּךְ הִתְחִיל הַדָבָר: אֶתְמוֹל הִרְשָׁה הָרוֹפֵא לְרָמִי לָרֶדֶת מִן הַמִטָה, כִּי הַחֹם כְּבָר יָרַד לְגַמְרֵי. בְּשָׁעָה עֶשֶׂר הִרְשְׁתָה לוֹ אִמָא גַם לָצֵאת וּלְטַיֵל עַד הַשַׁעַר, אֲבָל לֹא לָצֵאת לָרְחוֹב. שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר שָׁלְחָה אֵלָיו בְּרָכָה חֲמִימָה. הַצִפֳּרִים נִתְּרוּ לִכְבוֹדוֹ עַל עַנְפֵי הָעֵץ. אֲפִלוּ הַנֶהָגִים חִיְכוּ אֵלָיו מִתּוֹךְ הַמְכוֹנִית.
הִנֵה הוֹלֶכֶת לָהּ אִמָא שֶׁל עוֹדֵד. הִיא חוֹזֶרֶת בְּוַדַאי מִן הַשׁוּק. אֲבָל מִי הוּא זֶה הַהוֹלֵךְ עַל יָדָהּ וְנוֹשֵׂא אֶת הַסַל הַגָדוֹל, הַכָּבֵד? יֶלֶד הוּא זֶה, יֶלֶד שְׁחַרְחַר, אֲבָל רָמִי אֵינֶנוּ מַכִּיר אוֹתוֹ. נִכְנְסוּ הַשְׁנַיִם, אִמָא שֶׁל עוֹדֵד וְהַיֶלֶד, לַמִסְדְרוֹן שֶׁמִמוּל וְנֶעֶלְמוּ בְּתוֹכוֹ.
אַחֲרֵי כַּמָה רְגָעִים יָצָא הַיֶלֶד מִן הַמִסְדְרוֹן. הַיָדַיִם בַּכִּיסִים, הַפֶּה שׁוֹרֵק, הָלַךְ הַיֶלֶד וְהִתְקָרֵב אֶל רָמִי. וְרָמִי חִכָּה לוֹ עַל-יַד הַשַׁעַר.
“אַתָּה מַכִּיר אֶת אִמָא שֶׁל עוֹדֵד?” שָׁאַל רָמִי אֶת הַיֶלֶד.
“מַה פִּתְאֹם שֶׁאַכִּיר אוֹתָהּ?”
“אָז לָמָה סָחַבְתָּ אֶת הַסַל שֶׁלָהּ?”
רָמִי אוֹהֵב לִשְׁאֹל. הוּא רוֹצֶה לָדַעַת הַכֹּל, לְהָבִין הַכֹּל.
“זֹאת הַפַּרְנָסָה שֶׁלִי”.
“מַה זֶה פַּרְנָסָה?”
רָמִי שָׁמַע כַּמָה פְּעָמִים אֶת הַמִלָה הַזֹאת, עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה לְהָבִין אוֹתָהּ.
“אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מַה זֶה פַּרְנָסָה? אֲנִי סוֹחֵב סַלִים שֶׁל גְבָרוֹת מִן הַשׁוּק, וְהֵן מְשַׁלְמוֹת לִי כֶּסֶף. אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַכֶּסֶף לְאִמָא, וְהִיא קוֹנָה בּוֹ אֹכֶל לְכָל הַמִשְׁפָּחָה. זֹאת הִיא הַפַּרְנָסָה. עַכְשָׁו מֵבִין?”
“כֵּן, מֵבִין. אֲבָל מָה אוֹמֶרֶת הַמוֹרָה? הִיא מַרְשָׁה?”
“אֵיזוֹ מוֹרָה? אֵין לִי שׁוּם מוֹרָה עַל הָרֹאשׁ…”
“אֵיךְ זֶה? אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
הִבִּיט בּוֹ הַיֶלֶד הַשְׁחַרְחַר, הִבִּיט וְשָׁתַק. לֹא עָנָה. רַק עֵינָיו הָיוּ עֲצוּבוֹת, כָּל-כָּךְ עֲצוּבוֹת…
פִּתְאֹם הִתְנָעֵר וְאָמַר: “דַי, צָרִיךְ לָלֶכֶת!”
“חַכֵּה”, אָמַר רָמִי, “עוֹד לֹא אָמַרְתָּ לִי אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ”.
“קִצוּר שֶׁל שַׁבְּתַאי קוֹרְאִים לִי, שַׁבִּי”.
“וְלִי קוֹרְאִים רָמִי”.
שַׁבִּי פָּתַח אֶת הַשַׁעַר וְיָצָא.
“תָּבוֹא גַּם מָחָר. טוֹב?” קָרָא רָמִי אַחֲרָיו.
“אָבוֹא”, הֵשִׁיב שַׁבִּי וְנֶעְלַם בֵּין אַנְשֵׁי הָרְחוֹב.
כָּכָה הִתְחִיל הַדָבָר…
לַמָחֳרָת בָּא שַׁבִּי בַּשֵׁנִית. הַפַּעַם בָּא לְבַד. בְּלִי גְבֶרֶת, בְּלִי סַל. שָׁתְקוּ בַּתְּחִלָה.
שַׁבִּי הִבִּיט אֶל עֲצֵי הַגָן, אֶל הַסַפְסָלִים, אֶל הַפְּרָחִים, וְשָׁאַל:
“וְכָל זֶה – שֶׁלָכֶם?”
שְׁנֵיהֶם הִתְיַשְׁבוּ עַל הַסַפְסָל. שַׁבִּי הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּפּוּחַ-עֵץ, חָתַךְ אוֹתוֹ בְּאוֹלָרוֹ לִשְׁנֵי פְּלָחִים וְנָתַן אֶת הַחֲצִי הָאֶחָד לְרָמִי.
“קַח, תֹּאכַל. סָחַבְתִּי אֶת זֶה בַּשׁוּק”. הוּא צָחַק. רָמִי נָגַס בַּתַּפּוּחַ, לָעַס אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט, כִּמְהַרְהֵר. פִּתְאֹם שָׁאַל:
“אֲבָל אֲנִי לֹא מֵבִין: לָמָה אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
“אֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת בִּשְׁבִיל דְבָרִים כָּאֵלֶה. צָרִיךְ לַעֲבֹד. צָרִיךְ פַּרְנָסָה. מֵבִין?”
“לֹא כָּל-כָּךְ… אֲבָל אַתָּה רוֹצֶה לְלְמֹד, נָכוֹן?”
שׁוּב נַעֲשׂוּ עֵינָיו שֶׁל שַׁבִּי עֲצוּבוֹת.
“בֶּטַח רוֹצֶה. מִי שֶׁלוֹמֵד – חָכָם, וְיָכוֹל לְהַרְוִיחַ יוֹתֵר. אַתָּה יוֹדֵעַ? מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים סִפֵּר לִי כִּי הַמֶמְשָׁלָה הוֹצִיאָה חֹק, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לָלֶכֶת לְבֵית-הַסֵפֶר. הֵם יִלְמְדוּ בְּלִי כֶּסֶף. אֲבָל אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁזֶה כָּכָה”.
רָמִי גָמַר לֶאֱכֹל אֶת מַחֲצִית הַתַּפּוּחַ, שָׁתַק רֶגַע וְאַחַר-כָּךְ אָמַר:
“וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לָלֶכֶת לְבֵית-סֵפֶר. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
“כֵּן, אֶת זֶה גַם אֲנִי אוֹמֵר”, אָמַר שַׁבִּי וְנִגֵב אֶת הָאוֹלָר בְּשַׁרְווּלוֹ. “אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה: בְּבָתֵּי-הַסֵפֶר כְּבָר הִתְחִילוּ לִלְמֹד וַאֲנִי מוֹסִיף לִסְחֹב אֶת הַסַלִים שֶׁל הַגְבָרוֹת. כָּכָה זֶה: מַה שֶׁרוֹצִים זֶה לְחוּד, וּמַה שֶׁמֻכְרָחִים – גַּם-כֵּן לְחוּד”.
שַׁבִּי הֶחְזִיר אֶת הָאוֹלָר לְכִיסוֹ וְקָם.
“שָׁלוֹם, רָמִי!” אָמַר וְחִיֵךְ, “אוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ פַּעַם בְּבֵית-הַסֵפֶר”. קָפַץ שַׁבִּי מֵעַל לַשַׁעַר וּכְבָר הָיָה בָּרְחוֹב.
רָמִי נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל הַסַפְסָל. הוּא קָטַף עָלֶה וְהִבִּיט בּוֹ זְמַן רַב. הוּא הִרְהֵר בְּמַשֶׁהוּ חָשׁוּב; עֵינָיו הָיוּ רְצִינִיוֹת, עֲצוּבוֹת כִּמְעַט.
עַד שֶׁפִּתְאֹם הִתְחִיל לְחַיֵךְ…
וְכָכָה נִגְמַר הַסִפּוּר: אַחֲרֵי אֲרוּחַת-הַצָהֳרַיִם נִכְנַס רָמִי לְחַדְרוֹ וְסָגַר אֶת הַדֶלֶת. הוֹצִיא מַחְבֶּרֶת מִיַלְקוּטוֹ וְיָשַׁב לִכְתֹּב. כָּתַב, מָחַק וְשׁוּב כָּתַב, וּלְבַסוֹף הֶעְתִּיק הַכֹּל עַל נְיָר נָקִי. זֶה הָיָה מִכְתָּב וְכָכָה הָיָה כָּתוּב בּוֹ:
אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ שֶׁל מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל!
אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב לְךָ, כִּי זֶה נָכוֹן מְאֹד שֶׁהֶחְלִיטוּ שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לִלְמֹד בְּבֵית-הַסֵפֶר, כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּאָרֶץ. אֲבָל תִּרְאֶה: הַלִמוּדִים כְּבָר הִתְחִילוּ, שַׁבִּי וְנִסִים עוֹד לֹא לוֹמְדִים; הָאֶחָד סוֹחֵב סַלִים, וְהַשֵׁנִי מוֹכֵר עִתּוֹנִים. וּמִי יוֹדֵעַ? בֶּטַח יֵשׁ עוֹד אֲחֵרִים כְּמוֹהֶם, שֶׁאֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת שֶׁלָהֶם, וְהֵם עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. וְאַתָּה יוֹדֵעַ, הֵם דַוְקָא רוֹצִים לִלְמֹד! רָאִיתִי אֶת זֶה בְּעֵינָיו שֶׁל שַׁבִּי.
אֲנִי מְבַקֵשׁ מִמְךָ כִּי תַּעֲשֶׂה מַהֵר, שֶׁהֵם יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת שַׁבִּי וְהַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ בְּבֵית-הַסֵפֶר בְּקָרוֹב. אָז אֲנִי אֲבַקֵשׁ מִן הַמוֹרָה לָשֶׁבֶת בַּכִּתָּה עַל-יַד שַׁבִּי. הוּא נָתַן לִי חֲצִי תַּפּוּחַ שֶׁסָחַב בַּשׁוּק. אֲבָל אִם הוּא יֵלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, הוּא כְּבָר לֹא יַעֲבֹד בַּשׁוּק וְלֹא יִסְחַב.
תַּעֲשֶׂה זֹאת. אֲנִי מְבַקֵשׁ מְאֹד מְאֹד
רָמִי
כָּכָה כָּתַב רָמִי.
אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁהַמִכְתָּב יַגִיעַ אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ? שׁוּב יָשַׁב וְחָשַׁב, עַד שֶׁמָצָא: הוּא יָבִיא אֶת הַמִכְתָּב אֶל הַמוֹרָה שֶׁלוֹ, וְהִיא בֶּטַח תֵּדַע אֵיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַמִכְתָּב, שֶׁיַגִיעַ בֶּאֱמֶת אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.