“שָׁלוֹם, אִמָּא!”
“שָׁלוֹם, רָמִי!”
“שָׁלוֹם, אַבָּא!”
“שָׁלוֹם, רָמִי. הֱיֵה יֶלֶד טוֹב”.
רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר.
טוֹבָה שְׁעַת בֹּקֶר זוֹ. אֵין הָרַגְלַיִם עֲיֵפוֹת עֲדַיִן מֵרִיצָה בְּמִגְרַשׁ-הַמִשְׂחָקִים, וְהֵן קַלוֹת כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ הוֹלְכוֹת מֵעַצְמָן. אֵין הָעֵינַיִם עֲיֵפוֹת מִקְרִיאָה וּכְתִיבָה, וְהֵן גוֹמְעוֹת בְּצִמָאוֹן אֶת הַבֹּקֶר הַבָּהִיר. גַּם הָרֹאשׁ צָלוּל כְּמוֹ מַיִם זַכִּים בַּכּוֹס.
טוֹבָה שְׁעַת בֹּקֶר זוֹ! רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר.
הַבֹּקֶר כֻּלוֹ שָׂמֵחַ עִם רָמִי בְּיַחַד. הַבְּרוֹשִׁים מְנִיעִים אֲמִירֵיהֶם לְבִרְכַּת שָׁלוֹם. הָרוּחַ מְבַדֶרֶת אֶת תַּלְתַּלָיו הַבְּהִירִים. הַצִפֳּרִים וְהַפְּרָחִים מְשַׁגְרִים אֵלָיו שִׁירָה וּבְשָׂמִים. אֲפִלוּ הַשֶׁמֶשׁ נְעִימָה, וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּהּ יָשָׁר בָּעֵינַיִם.
רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, בִּשְׁתֵּי יָדָיו מַחֲזִיק רָמִי צִנְצֶנֶת.
אֶתְמוֹל אָמְרָה נוֹעָה הַמוֹרָה, כִּי מִי שֶׁיִמְצָא בַּבַּיִת אוֹ בֶּחָצֵר דָבָר מְעַנְיֵן: אֶבֶן יָפָה, פֶּרַח נָדִיר אוֹ תּוֹלַעַת צִבְעוֹנִית, כָּל דָבָר מְעַנְיֵן – יָבִיא לַכִּתָּה; כָּל הַיְלָדִים יִרְאוּ וְיַבִּיטוּ, וְנוֹעָה תְּסַפֵּר וְתַסְבִּיר לְכֻלָם.
וְאֶתְמוֹל אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִכְנַס לַחֶדֶר פַּרְפָּר. פַּרְפָּר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאָה רָמִי מִיָמָיו. אֲפִלוּ אַבְנֵר, אָחִיו הַגָדוֹל, הוֹדָה כִּי לֹא רָאָה דֻגְמָתוֹ. הַפַּרְפָּר הָיָה גָדוֹל כָּל-כָּךְ וְיָפֶה כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ יָצָא מִתּוֹךְ סֵפֶר-הַתְּמוּנוֹת וְהִתְחִיל לְרַחֵף בַּחֶדֶר. כַּנְפֵי הַפַּרְפָּר הָיוּ מְשׁוּחוֹת בִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ, וְנִקוּדִים-נִקוּדִים אֲדֻמִים זְרוּעִים עַל הַתְּכֵלֶת. וּמְשׁוֹשִׁים הָיוּ לוֹ לַפַּרְפָּר מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שְׁתֵּי קַרְנַיִם זְעִירוֹת.
רִפְרֵף הַפַּרְפָּר בִּדְמָמָה בַּחֲלַל הַחֶדֶר, מָצָא אֶת הָאוֹר הַשׁוֹפֵעַ מִן הַחַלוֹן, אֲבָל הַשִׁמְשָׁה חָסְמָה בְּעַד דַרְכּוֹ. חָבְטוּ כַּנְפֵי הַפַּרְפָּר בַּמַחְסוֹם הַשָׁקוּף, וְלֹא יָכוֹל הָיָה לָצֵאת.
“נָצוּד אוֹתוֹ!” אָמַר אַבְנֵר, וְהִכְנִיס אֶת הַפַּרְפָּר לְתוֹךְ צִנְצֶנֶת-זְכוּכִית. סָגַר מִלְמַעְלָה בַּמִכְסֶה וְנָתַן אוֹתוֹ לְרָמִי:
“בְּוַדַאי תִּרְצֶה לְהָבִיא אוֹתוֹ מָחָר לַכִּתָּה. נָכוֹן?”
שָׂמַח רָמִי, מְאֹד שָׂמַח: זֶה יִהְיֶה בְּוַדַאי הַדָבָר הַיָפֶה בְּיוֹתֵר. אֲפִלוּ נוֹעָה הַמוֹרָה תֹּאמַר כָּכָה.
רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר. צִנְצֶנֶת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁלֹּא תִּשָׁמֵט אַרְצָה. הוּא עוֹצֵר בְּדַרְכּוֹ וְשׁוּב מַבִּיט בַּפַּרְפָּר: כַּמָה יָפֶה הוּא; כַּמָה נִפְלָאוֹת כְּנָפָיו!
‘אֲבָל מַדוּעַ אֵין הַכְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת? הֲרֵי בַּבַּיִת כֵּן רִפְרְפוּ. אוּלַי הוּא עָיֵף כְּבָר…’
נִזְכָּר רָמִי, כֵּיצַד חָבְטוּ הַכְּנָפַיִם בִּזְכוּכִית-הַחַלוֹן, וְיָדַע: הוּא חָפֵץ הַחוּצָה, אֶל הַגָן, אֶל הַפְּרָחִים. וְנִזְכָּר רָמִי, כֵּיצַד חָבְטוּ כְּנָפַיִם אֵלוּ בְּדָפְנוֹת הַצִנְצֶנֶת, וְשׁוּב יָדַע: הוּא רוֹצֶה הַחוּצָה: אֶל הַחֹפֶשׁ!
וְעַתָּה אֵין הַכְּנָפַיִם חוֹבְטוֹת עוֹד. הֵן עֲיֵפוֹת. וְאוּלַי אָבְדָה מֵהֶן הַתִּקְוָה לְהֵחָלֵץ מִן הַכֶּלֶא הָאַכְזָר?..
נַעֲשׂוּ פִּתְאֹם עֵינָיו שֶׁל רָמִי עֲצוּבוֹת, מְבֻיָשׁוֹת: פַּרְפָּר מִסְכֵּן! וּפִתְאֹם יָדַע רָמִי מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת:
הוּא פָּתַח אֶת מִכְסֵה הַצִנְצֶנֶת וְהָפַךְ אוֹתָהּ אֶל כַּף יָדוֹ הַפְּשׁוּטָה.
עָלָה הַפַּרְפָּר אֶל יָדוֹ שֶׁל רָמִי; מַשַׁב-רוּחַ עֲבָרוֹ. נִרְעֲדוּ הַכְּנָפַיִם, וְהִתְחִילוּ סוֹפְגוֹת אֶת אֲוִיר-הַשֶׁמֶשׁ, אֶת רֵיחַ הֵגָן וּפְרָחָיו. הוֹשִׁיט רָמִי אֶת יָדוֹ:
“שָׁלוֹם, פַּרְפָּר נָאֶה. שָׁלוֹם!”
…וְכַאֲשֶׁר לֹא הָיָה עוֹד אֶפְשָׁר לְהַבְדִיל בֵּין כַּנְפֵי-הַתְּכֵלֶת שֶׁל הַפַּרְפָּר וּבֵין שְׁמֵי-הַבֹּקֶר, שׁוּב הִמְשִׁיךְ רָמִי דַרְכּוֹ לְבֵית-הַסֵפֶר. הַצִנְצֶנֶת שֶׁבְּיָדוֹ הָיְתָה רֵיקָה, אֲבָל רָמִי יָדַע:
זֶה הָיָה הַדָבָר הַנָאֶה בְּיוֹתֵר, אֲפִלוּ נוֹעָה תֹּאמַר זֹאת!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.