רקע
אוריאל אופק
סִירָה אַחַת קְטַנָה

שֶׁמֶשׁ-הַבֹּקֶר שָׁלְחָה קַרְנַיִם צְעִירוֹת עַל פְּנֵי הַיָם הַמִתְעוֹרֵר. הַחוֹף הַזָהֹב נָח בָּהִיר וְחָלָק, וְאַף נֶפֶשׁ חַיָה לֹא נִרְאֲתָה מִסָבִיב. הַסַרְטָנִים הַפְּעוּטִים נָחוּ עֲדַיִן בִּמְאוּרוֹתֵיהֶם הַנִסְתָּרוֹת, וְגַם הַדָגִים לֹא הֵעֵזוּ עוֹד לְהוֹצִיא אֶת רָאשֵׁיהֶם מֵעַל לִפְנֵי הַמַיִם.

שְׁבִיל צַר וּבִלְתִּי נִרְאֶה כִּמְעַט הָיָה מִתְפַּתֵּל מֵרְצוּעַת-הַחוֹף הַצָרָה אֶל מִדְרוֹן-הַגִבְעָה. אִם נִתְאַזֵר בְּסַבְלָנוּת וְנַאֲרִיךְ מַבָּטֵנוּ עַל פִּתּוּלֵי הַשְׁבִיל, נְגַלֶה עָלָיו עַד מְהֵרָה שְׁתֵי דְמֻיוֹת, הַפּוֹסְעוֹת בּוֹ וְיוֹרְדוֹת בִּצְעָדִים אַמִיצִים. הַדְמוּת הָאַחַת גְבוֹהָה וַחֲסֻנָה, וְהִיא לְבוּשָׁה מְעִיל-עוֹר וְכוֹבַע רְחַב-שׁוּלַיִם. זַהוּ יוֹחַאי; הָאָב. וְהַדְמוּת הַשְׁנִיָה – נְמוּכָה, לְבוּשָׁה חֻלְצָה לְבָנָה, נוֹשֵׂאת יַלְקוּט בְּיָדָהּ. זֶהוּ עֻזִי; הַבֵּן.

עוֹד דַקוֹת אֲחָדוֹת – וְהֵם עַל הַחוֹף; קְרֵבִים אֶל מֵזַח-עֵץ קָטָן, אֲשֶׁר אֵלָיו קְשׁוּרָה סִירַת-מְשׁוֹטִים. אֵיךְ זֶה לֹא הִבְחַנוּ בָּהּ תְּחִלָה? פָּשׁוּט – דוּגִית אַחַת קְטַנָה…

יוֹחַאי גוֹחֵן אֶל הַמֵזַח, וְאִלוּ עֻזִי – זָרִיז וְעֵרָנִי – כְּבָר עַל יָדוֹ.

“אַבָּא, אֶעְזֹר לְךָ לְהַתִּיר אֶת הַסִירָה. תַּרְשֶׁה לִי?”

“טוֹב, עֻזִי”.

וְהַסִירָה מֻתֶּרֶת, וְהַחֶבֶל נִזְרַק אֵלֶיהָ פְּנִימָה, צוֹנֵחַ בְּקוֹל אִוְשָׁה עַל הַקַרְקָעִית. אַבָּא נִכְנָס אֶל תּוֹכָהּ, מַנִיחַ מִתַּחַת לַמוֹשָׁב אֶת תִּיק-הָאֹכֶל וְאֶת כַּד-הַמַיִם, וְלוֹפֵת בְּיָדוֹ אֶת הַמְשׁוֹטִים. עֻזִי מַבִּיט בְּאַבָּא וּשְׁאֵלָה תְּלוּיָה עַל לְשׁוֹנוֹ…

“אַבָּא, בֶּאֱמֶת…” הַשְׁאֵלָה מִתְפָּרֶצֶת לְבַסוֹף הַחוּצָה, “מָתַי תִּקַח גַם אוֹתִי אִתְּךָ אֶל הַיָם?”

אַבָּא מֵרִים אֶת עֵינָיו אֶל בְּנוֹ. גַלִים פְּעוּטִים מְלַחֲכִים בִּדְמָמָה אֶת הַחוֹל הַזָהֹב.

“עוֹד מֻקְדָם, עֻזִי. אֲבָל הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְךָ! עוֹד אֶקַח אוֹתְךָ, הֱיֵה בָּטוּחַ”.

“אֲבָל מָתַי, אַבָּא?”

“אוּלַי בְּעוֹד שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים…” – וְאַבָּא מַשְׁקִיעַ אֶת הַמְשׁוֹטִים בַּמַיִם, “שָׁלוֹם, עֻזִי!”

תְּנוּעַת מְשׁוֹטִים אַמִיצָה – וְהַסִירָה פּוֹרֶצֶת בְּזִנוּק אֶל הַיָם. פַּס-מַיִם צַר נִמְשַׁךְ מִמֶנָה, מַעֲלֶה בּוּעוֹת – וְגוֹוֵעַ.

עוֹמֵד עֻזִי עַל סֶלַע קָטָן, הַיוֹרֵד אֶל הַיָם וּמַבִּיט בַּסִירָה הַקְטַנָה. אַט אַט מִתְרַחֶקֶת הִיא מֵעֵינָיו, נַעֲשֵׂית קְטַנָה יוֹתֵר, פְּעוּטָה יוֹתֵר בְּתוֹךְ הַמֶרְחָב הַכָּחֹל הַבּוֹלֵעַ אוֹתָהּ. הַיָם כָּחֹל כְּמוֹ שָׁמַיִם עֲמֻקִים, וּמֵעָלָיו חָגִים שְׁנֵי שְׁחָפִים לְבָנִים. וְהַלֵב מָלֵא עַל גְדוֹתָיו.

הַשֶׁמֶשׁ מְטַפֶּסֶת עַל פְּנֵי הַשָׁמַיִם. אָכֵן, צָרִיךְ לָלֶכֶת. וְעֻזִי מִתְנַעֵר, פּוֹנֶה שׁוּב אֶל הַשְׁבִיל הַצַר וְעוֹשֶׂה דַרְכּוֹ אֶל בֵּית-הַסֵפֶר.

‘כְּשֶׁאֶגְדַל’, הוּא מַחְלִיט בְּלִבּוֹ, ‘אֶהְיֶה גַם אֲנִי דַיָג, כְּמוֹ אַבָּא’.

לֹא הַרְחֵק מִן הַחוֹף, בִּצְרִיף קָטָן וְנָאֶה, גָרָה הַמִשְׁפָּחָה הַקְטַנָה – אִמָא, אַבָּא הַדַיָג וְעֻזִי. בֹּקֶר בֹּקֶר יוֹצֵא יוֹחַאי בְּסִירָתוֹ הַקְטַנָה אֶל הַיָם, מֵטִיל רִשְׁתּוֹ בַּמַיִם הָעֲמֻקִים, וְעִם עֶרֶב חוֹזֵר הוּא הַבַּיְתָה עִם שְׁלַל דָגִים. אִמָא עוֹבֶדֶת בַּבַּיִת, מְנַקָה וּמְבַשֶׁלֶת, וְעוֹזֶרֶת לְאַבָּא לְתַקֵן אֶת רִשְׁתוֹת הַדַיִג. וְאִלוּ עֻזִי לוֹמֵד בְּבֵית-הַסֵפֶר אֲשֶׁר בַּכְּפָר הַסָמוּךְ וְחוֹלֵם עַל הַיוֹם אֲשֶׁר בּוֹ יִצְטָרֵף אֶל אַבָּא וְיַפְלִיג אִתּוֹ יַחַד אֶל מֵרְחֲבֵי הַיָם.

בֹּקֶר… צָהֳרַיִם… עֶרֶב. חִישׁ מַהֵר עוֹבְרוֹת לָהֶן שְׁעוֹת הַיוֹם. וְכַאֲשֶׁר מִתְקָרֶבֶת הַשֶׁמֶשׁ אֶל הַקַו הָרָחוֹק, בּוֹ נִפְגָשִׁים מַיִם וְשָׁמַיִם, יוֹרֵד עֻזִי שׁוּב בַּשְׁבִיל הַמוֹלִיךְ אֶל הַחוֹף, לְחַכּוֹת לְאַבָּא הַחוֹזֵר מִן הַדַיִג. הוּא מִתְיַשֵׁב עַל הַסֶלַע הַקָטָן, יָדָיו מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל הָרַךְ וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת עַל פְּנֵי הַיָם הַגָדוֹל, הָרָחָב. אֶתְמוֹל רָאָה בַּיָם סִירָה רְחוֹקָה, וְלָהּ מִפְרָשִׂים לְבָנִים כְּכַנְפֵי שְׁחָפִים. אוּלַי גַּם הַיוֹם יְגַלֶה אֶת הַמִפְרָשִׂים? לֹא… הַיוֹם רוֹאוֹת עֵינָיו אֳנִיָה גְדוֹלָה, הַשָׁטָה בְּמֶרְחָק וְשׁוֹלַחַת עֲנַן-עָשָׁן לָבָן אֶל הָעֲנָנִים הַקַלִילִים הַשָׁטִים מֵעָלֶיהָ.

עֻזִי חוֹלֵץ אֶת סַנְדָלָיו, טוֹבֵל אֶת כַּפּוֹת-רַגְלָיו בַּמַיִם. כֹּה נָעִים לָשֶׁבֶת כָּךְ, לְהִתְבּוֹנֵן בַּיָם הַשָׁקֵט וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת. לְשׂוֹחֵחַ… עִם אַף אֶחָד – רַק עִם הַלֵב.

‘הַיָם כָּל-כָּךְ גָדוֹל. כָּל-כָּךְ שָׁקֵט. כָּל-כָּךְ כָּחֹל. הַאִם יֵשׁ לוֹ סוֹף, לַיָם הַזֶה? הַאִם יֵשׁ מַשֶׁהוּ מֵאֲחוֹרָיו? אוּלַי יֵשׁ שָׁם עוֹד חוֹף, וְגַם בַּחוֹף הַהוּא, הָרָחוֹק, יוֹשֵׁב עַכְשָׁו יֶלֶד כָּמוֹנִי, וְאוּלַי גַם הוּא מְחַכֶּה עַכְשָׁו, כָּמוֹנִי, לְאַבָּא שֶׁלוֹ? צָרִיךְ לְבָרֵר אִם זֶה בֶּאֱמֶת כָּךְ. אֶשְׁאַל אֶת אַבָּא, כְּשֶׁיָבוֹא… לֹא, לֹא אֶשְׁאַל! כְּשֶׁאֶגְדַל – אֵצֵא לִי בַּסִירָה, אָשׁוּט בָּהּ רָחוֹק רָחוֹק, עַד שֶׁאַגִיעַ אֶל סוֹפוֹ שֶׁל הַיָם, אֶל הַחוֹף הַשֵׁנִי. וְאִם לֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַגִיעַ אֵלָיו בַּסִירָה – אֶסַע בָּאֳנִיָה, כְּמוֹ זוֹ הַשׁוֹלַחַת עָשָׁן לָבָן לַשָׁמַיִם. לְאָן נוֹסַעַת הָאֳנִיָה הַזֹאת? וּמִי נוֹסֵעַ בָּהּ?..’

עֻזִי מִתְבּוֹנֵן בָּאֳנִיָה, בִּשְׁתֵּי הָאֲרֻבּוֹת שֶׁלָהּ, כְּאִלוּ מֵחַכֶּה לִתְשׁוּבָה. אֲבָל הָאֳנִיָה נִבְלְעָה בְּתוֹךְ הַמַיִם הַכְּחֻלִים, וְלֹא הוֹתִירָה תְּשׁוּבָה. וְהַכֹּל נַעֲשָׂה רֵיק כָּל-כָּךְ מִסָבִיב. רַק מַיִם, וְחוֹל וְיֶלֶד קָטָן הַמְחַכֶּה לְשׁוּבוֹ שֶׁל אַבָּא.

…וְהִנֵה מְגַלוֹת עֵינָיו אֶת סִירָתוֹ הַקְטַנָה שֶׁל אַבָּא, הַמִתְנוֹדֶדֶת עַל פְּנֵי הַגַלִים. תְּחִלָה קְטַנָה הָיְתָה הֵסִירָה, כְּמוֹ קְלִפַּת שָׁקֵד. וְאַחַר-כָּךְ נֶעֶשְׂתָה גְדוֹלָה יוֹתֵר. וְהִנֵה הוּא כְּבָר מַבְחִין בְּאָבָּא הַחוֹתֵר בְּמְשׁוֹטִים. וְאַחַר-כָּךְ הוּא כְּבָר יָכוֹל לִצְעֹק בְּקוֹל:

“אַ-בָּא! אַאַ-בָּ-אא”

וְאָז מֵנִיף אַבָּא אֶת יָדוֹ הָאַחַת לְשָׁלוֹם וְקוֹרֵא לְעֻמַת בְּנוֹ:

“שָׁלוֹם, עֻזִי! הֵי – הוֹ!”

אֲפִלוּ הַשֶׁמֶשׁ נִרְאֲתָה כִּמְחַיֶכֶת לְמִשְׁמַע קְרִיאָתוֹ שֶׁל אַבָּא. וְעֻזִי שָׂמֵחַ כָּל-כָּךְ, מוּכָן לִקְפֹּץ אֶל תּוֹךְ הַיָם וְלָרוּץ לִקְרַאת אָבִיו. אֲבָל בְּכָל-זֹאת הוּא מְחַכֶּה בְּסַבְלָנוּת עַד שֶׁהַסִירָה תִּתְקָרֵב מַמָשׁ אֶל הַחוֹף. וְכַאֲשֶׁר נוֹגֵעַ חַרְטוֹם הַסִירָה בַּחוֹל – קוֹפֵץ אַבָּא מִתּוֹכָהּ וְקוֹשֵׁר אֶת הַחֶבֶל הֶעָבֶה מִסָבִיב לָעַמוּד שֶׁל הַמֵזַח הַקָטָן. וְאִלוּ עֻזִי נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הַסִירָה, מוֹצִיא אֶת תַּרְמִיל-הָאֹכֶל הָרֵיק, וּלְבַסּוֹף פּוֹנִים הַשְׁנַיִם – הָאָב וּבְנוֹ – אֶל הַשְׁבִיל וְחוֹזְרִים יַחַד הַבַּיְתָה. צְלָלִים אֲרֻכִּים מִתְמַשְׁכִים עַל מִדְרוֹן הַגִבְעָה.

“עַד לְאָן הִגַעְתָּ הַיוֹם, אַבָּא?” שׁוֹאֵל עֻזִי; רוֹצֶה לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ בַּחֲוָיוֹת הַדַיִג.

“הַיוֹם הִגַעְתִּי עַד אִיֵי-הַסְלָעִים”.

“הֵם רְחוֹקִים מִכָּאן, אִיֵי-הַסְלָעִים, אַבָּא?”

“לֹא בְּיוֹתֵר. אֲבָל הַדָגִים רַבִּים שָׁם מְאֹד”.

רֶגַע קָט פּוֹסְעִים הַשְׁנַיִם בִּדְמָמָה. עֻזִי פּוֹנֶה לְאָחוֹר וּמִתְבּוֹנֵן אֶל הַיָם הַנָח לְרַגְלָיו וּמִתְכּוֹנֵן לִתְנוּמַת הַלַיְלָה.

“אַבָּא… מַה נִמְצָא שָׁם, רָחוֹק רָחוֹק?”

“אֵיפֹה שָׁם עֻזִי?”

“שָׁם!” עֻזִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ, כִּמְבַקֵשׁ לְהַגִיעַ בָּהּ רָחוֹק כְּכָל הָאֶפְשֶׁר, “שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי הַיָם”.

“מֵאֲחוֹרֵי הַיָם”, אַבָּא מֵחַיֵךְ, “יֵשׁ אֶרֶץ אַחֶרֶת. נָכוֹן יוֹתֵר – אֲרָצוֹת רַבּוֹת. וּלְכָל אֶרֶץ הַנִמְצֵאת עַל-יַד הַיָם יֵשׁ חוֹף, וְרַבִּים הַחוֹפִים בָּעוֹלָם: חוֹפֵי חוֹל וְחוֹפֵי סְלָעִים. וְהַיָם מְקַשֵׁר בֵּין חוֹף לְחוֹף, בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ”.

“אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא?” מְגַלֶה לוֹ עֻזִי, “רָאִיתִי הַיוֹם אֳנִיָה בַּיָם. אֳנִיָה שֶׁל בֶּאֱמֶת, עִם שְׁתֵּי אֲרֻבּוֹת… אַבָּא, לְאָן נוֹסְעוֹת הָאֳנִיוֹת?”

וְאַבָּא מֵשִׁיב – כִּי אַבָּא יוֹדֵעַ כָּל דָבָר הַקָשׁוּר אֶל הַיָם:

“הָאֳנִיוֹת מַפְלִיגוֹת אֶל הָאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת. עָרִים רַבּוֹת שׁוֹכְנוֹת עַל חוֹפֵי הַיַמִים. לְכָל עִיר-חוֹף יֵשׁ נָמֵל – זוֹהִי הַתַּחֲנָה שֶׁל הָאֳנִיוֹת, בָּהּ הֵן עוֹגְנוֹת. וְהָאֳנִיוֹת מוֹבִילוֹת אֲנָשִׁים, הַנוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. וָאֳנִיוֹת אֲחֵרוֹת מוֹבִילוֹת סְחוֹרוֹת שׁוֹנוֹת – עֵצִים לְבִנְיָן, מְכוֹנוֹת וְגַם דִבְרֵי מַאֲכָל”.

הָאָב וּבְנוֹ מְשׂוֹחֲחִים, כִּשְׁנֵי יְדִידִים. הִנֵה הֵם קְרֵבִים אֶל שַׁעַר בֵּיתָם.

“אַבָּא…” פּוֹתֵחַ עֻזִי וּמַפְסִיק.

“כֵּן, יֶלֶד”.

“אַבָּא, בֶּאֱמֶת! מָתַי תִּקַח גַם אוֹתִי בַּסִירָה אֶל הַיָם?”

“הֲרֵי אָמַרְתִּי לְךָ”, מַזְכִּיר לוֹ יוֹחַאי, “יָבוֹא יוֹם וְאֶקַח אוֹתְךָ אִתִּי”.

“אֲבָל מָתַי, אַבָּא? אֲנִי רוֹצֶה כָּל-כָּךְ לָצֵאת אִתְּךָ לַיָם! הֲלֹא כְּבָר אֵינֶנִי תִּינוֹק, אַבָּא!”

“נָכוֹן, עֻזִי. אַתָּה יֶלֶד גָדוֹל וְנָבוֹן. אֲבָל צְרִיכִים אָנוּ לְחַכּוֹת עַד שֶׁהַיָם יִהְיֶה שָׁקֵט יוֹתֵר; וְאָז… הוֹ, הִנֵה אִמָא הוֹלֶכֶת לִקְרָאתֵנוּ!” *

עָבְרוּ יָמִים; חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת. בֹּקֶר בֹּקֶר הָיָה עֻזִי מְלַוֶה אֶת אַבָּא אֶל הַחוֹף, מַבִּיט אַחֲרֵי הַסִירָה הַמִתְרַחֶקֶת אֶל הַיָם; וְעֶרֶב עֶרֶב הָיָה עֻזִי מְחַכֶּה עַל הַחוֹף לְשׁוּבוֹ שֶׁל אַבָּא. הָיָה נוֹשֵׁם אֶת אֲוִירוֹ הַמָלוּחַ שֶׁל הַיָם, לוֹמֵד לְהַכִּיר אֶת סוֹדוֹתָיו. לִפְעָמִים מוֹצֵא הָיָה צֶדֶף מוּזָר וְשָׂם אוֹתוֹ בְּכִיסוֹ. וְכָךְ הָיוּ חוּטִים נַעֲלָמִים קוֹשְׁרִים אוֹתוֹ אֶל הַיָם הַגָדוֹל וְהַשַׁתְקָן.

עֶרֶב אֶחָד יָשַׁב יוֹחַאי עַל סַפְסָל בֶּחָצֵר וּבָדַק אֶת רִשְׁתוֹת-הַדַיִג, אִם לֹא נוֹצַר בָּהֶן קֶרַע חָדָשׁ. אִמָא אָרְזָה אֶת תַּרְמִיל-הָאֹכֶל, וְאִלוּ עֻזִי צִיֵר בְּמַחְבֶּרֶת אֳנִיָה וְלָהּ שָׁלשׁ אֲרֻבּוֹת. מֵרָחוֹק נִשְׁמַע קוֹלוֹ הֶעָמוּם שֶׁל הַיָם הַמְנַמְנֵם.

“מִרְיָם…” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא.

“כֵּן, יוֹחַאי”.

“אִרְזִי נָא הָעֶרֶב מָנָה כְּפוּלָה שֶׁל אֹכֶל בַּתַּרְמִיל”.

“מַדוּעַ?” אִמָא לֹא הֵבִינָה. וְאִלוּ עֻזִי הִפְסִיק אֶת צִיוּרוֹ וְהֶאֱזִין לַשִׂיחָה.

וְאַבָּא אָמַר, בְּדִיוּק כָּךְ: “כִּי מָחָר יוֹצֵא גַּם עֻזִי אִתִּי לַיָם”.

“אֲבָל, יוֹחַאי!..”, “בֶּאֱמֶת, אַבָּא?!”, נִתְעַרְבְּבוּ קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל אִמָא וְשֶׁל עֻזִי זֶה בָּזֶה.

וְאַבָּא הֵשִׁיב בְּקוֹלוֹ הַשָׁלֵו וְהֶעָמֹק:

“כֵּן, מִרְיָם; כָּךְ הוּא. פְּעָמִים רַבּוֹת הִבְטַחְתִּי לְעֻזִי כִּי אֶקַח אוֹתוֹ לְדַיִג. וְהִנֵה הִגִיעַ סוֹף סוֹף הַיוֹם הַזֶה. עָלַיִךְ לִזְכֹּר, כִּי יוֹם יָבוֹא וְעֻזִי יִצְטָרֵךְ לָצֵאת בְּעַצְמוֹ אֶל הַיָם. וְעָלֵינוּ לְהָכִין אוֹתוֹ לִקְרַאת הַיוֹם הַזֶה”.

אִמָא הֵבִינָה, וְהִתְחִילָה פּוֹרֶסֶת עוֹד אַרְבַּע פְּרוּסוֹת שֶׁל לֶחֶם.

וְכָל אוֹתוֹ לַיְלָה זִמֵר לִבּוֹ שֶׁל עֻזִי שִׁיר אֶחָד רָצוּף:

“מָחָר יוֹצְאִים לַיָם… מָחָר יוֹצְאִים לַיָם… מָחָר יוֹצְאִים…”

עִם בֹּקֶר שׁוּב זָרְחָה שֶׁמֶשׁ צְעִירָה וְשָׁלְחָה קַרְנַיִם בְּהִירוֹת אֶל הַחוֹף הַזָהֹב. שׁוּב פָּסְעוּ שְׁתֵּי הַדְמֻיוֹת בְּמוֹרַד הַשְׁבִיל וְקָרְבוּ אֶל הַמֵזַח הַקָטָן. אוּלָם הַפַּעַם עָלוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֶל הַסִירָה. אַבָּא הִתִּיר אֶת הַחֶבֶל מִן הַמוֹט, הָדַף בִּתְנוּפָה אֶת הַסִירָה, וְהִתְחִיל חוֹתֵר בִּתְנוּעוֹת אַמִיצוֹת אֶל הַיָם. הַחוֹף הָלַךְ וְהִתְרַחֵק מִן הָעַיִן, וְהַיָם נַעֲשָׂה גָדוֹל וְרָחָב מִלְפָנִים וּמֵאָחוֹר. שָׁעָה קַלָה יָשַׁב עֻזִי מוּל אַבָּא וְהִתְבּוֹנֵן בִּדְמָמָה בִּתְנוּעוֹת הַחֲתִירָה שֶׁלוֹ: קְצוּבוֹת, בְּטוּחוֹת וְאַמִיצוֹת.

“אֵיךְ הַהַרְגָשָׁה, יֶלֶד?” מְחַיֵךְ אֵלָיו אַבָּא בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת.

“יֹפִי, אַבָּא! פָּשׁוּט נֶהְדָר!” קָשֶׁה לוֹ לִמְצֹא מִלִים מַתְאִימוֹת בְּרֶגַע זֶה.

“וְאֵינְךָ מְפַחֵד?”

“מְפַחֵד? בִּכְלָל לֹא! מַה פִּתְאֹם?”

וְאָכֵן, מַדוּעַ יְפַחֵד? הַיָם הָרוֹגֵעַ קִדֵם אֶת פְּנֵיהֶם בְּחִיוּךְ טוֹב-לֵב, כְּאִלוּ שָׂמַח לִקְרַאת יְדִידוֹ הַצָעִיר, הַבָּא לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ הֶכֵּרוּת שֶׁל מַמָשׁ. לֹא עָבְרָה שָׁעָה אֲרֻכָּה וְעֻזִי הִתְרַגֵל לַשַׁיִט, וְנִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא אִישׁ-יָם וָתִיק וּמְנֻסֶה. אַבָּא לִמֵד אוֹתוֹ כֵּיצַד חוֹתְרִים בַּמְשׁוֹטִים: תְּנוּעַת-גוּף קָדִימָה – וְהַמָשׁוֹט מוּנָף מֵעַל לַמַיִם; תְּנוּעָה לְאָחוֹר – וּמְשִׁיכָה אַמִיצָה בַּמָשׁוֹט הַמֻשְׁקָע בְּתוֹךְ הַמַיִם. אַחַר-כָּךְ לִמֵד אַבָּא כֵּיצַד לְחַפֵּשׂ אֶת הַמְקוֹמוֹת הַטוֹבִים לְדַיִג, וְכֵיצַד אֶפְשָׁר לִמְצֹא בְּלֵב-יָם אֶת כִּווּן הַצָפוֹן, בְּעֶזְרַת מְקוֹמָהּ שֶׁל הַשֶׁמֶשׁ בַּשָׁמַיִם, וְאֵיךְ לְגַלוֹת מֵאַיִן הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת, וּשְׁאָר דְבָרִים חֲשׁוּבִים, שֶׁכָּל דַיָג וְאִישׁ-יָם צְרִיכִים לָדַעַת אוֹתָם.

עֻזִי הָיָה הַמְאֻשָׁר בָּאָדָם. הֲרֵי לַיוֹם הַזֶה חָלַם שָׁבוּעוֹת רַבִּים כָּל-כָּךְ!

“אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא?” לָחַשׁ, “אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַיָם”.

“אֲנִי שָׂמֵחַ לִשְׁמֹעַ זֹאת, עֻזִי”, אָמַר אַבָּא לְאַחַר רֶגַע שְׁתִיקָה, “סִימָן שֶׁתִּהְיֶה דַיָג טוֹב. אֲנַחְנוּ חַיָבִים לֶאֱהֹב אֶת הַיָם, כִּי הוּא הַנוֹתֵן לָנוּ אֶת לַחְמֵנוּ. הַיָם מֵאִיר אֶת פָּנָיו לָאֲנָשִׁים הָאוֹהֲבִים אוֹתוֹ. וְאִם נֶאֱהַב אוֹתוֹ תָּמִיד – נֵדַע גַם לְהָבִין אוֹתוֹ. וְאָז יִהְיֶה הַיָם טוֹב אֵלֵינוּ וּלְעוֹלָם לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנֵינוּ רֵיקָם. הַאִם הֵבַנְתָּ אוֹתִי, יֶלֶד?”

“כֵּן, אַבָּא…” אָמַר עֻזִי וּמִיָד הוֹסִיף: “בְּעֶצֶם לֹא הַכֹּל אֲבָל…”

“אֵין דָבָר…” אָמַר אַבָּא, “עוֹד נָשׁוּב וְנַפְלִיג בַּסִירָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְאָז תִּלְמַד לְהַכִּיר אֶת הַיָם וּתְבִינוֹ, וְאָז תָּבִין גַם מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הַיוֹם”.

וְשׁוּב רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה. וּמִסָבִיב מֵאִיר אֲלֵיהֶם הַיָם פָּנָיו בְּאַלְפֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר וְקוֹרֵץ אֲלֵיהֶם בְּגַלִים קַלִילִים. וּמֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם חָגִים שְׁחָפִים לְבָנִים. וּפִתְאֹם נִשְׁמָע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא:

“הַקְשֵׁב, עֻזִי; הַקְשֵׁב הֵיטֵב! הַאִם שׁוֹמֵעַ אַתָּה אֶת שִׁירַת הַיָם?”

עֻזִי מַאֲזִין; עוֹצֵם מְעַט אֶת עֵינָיו. וּפִתְאֹם הוּא קוֹרֵא:

“אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַבָּא! מִין מַנְגִינָה נִפְלָאָה. חֲרִישִׁית; כָּל-כָּךְ יָפָה! מֵאַיִן בָּאָה הַמַנְגִינָה הַזֹאת, אַבָּא?”

“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, יֶלֶד. וְאוּלַי אִישׁ אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ זֹאת. כַּאֲשֶׁר נִמְצָא אֲנִי לְבַדִי בְּלֶב-יָם, וְהָעוֹלָם טוֹבֵל כֻּלוֹ בִּדְמָמָה – עוֹלָה בְּאָזְנַי מַנְגִינָה זוֹ…”

וְאָז צֵרֵף אַבָּא אֶת קוֹלוֹ אֶל מַנְגִינַת-הַיָם וּפָתַח בְּזֶמֶר:

רְחוֹקָה סִירָתִי מִן הַבַּיִת;

נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים, הַגָדוֹת.

אַךְ יָפִים הַגַלִים מוּל הֵשַׁיִט

וְיוֹדְעִים לְסַפֵּר אַגָדוֹת.

מִמָרוֹם מְחַיֵךְ הָרָקִיעַ

אֶל גַלִים הַיוֹצְאִים בְּמָחוֹל.

סִירָתִי הַקַלָה עוֹד תַּגִיעַ

בְּשָׁלוֹם אֶל הַחוֹף הַכָּחֹל…

שְׁנַיִם בִּלְבַד הָיוּ בְּלֵב הַיָם הָרָחָב; אַךְ אַף לְרֶגַע לֹא הִרְגִישׁוּ עַצְמָם בּוֹדְדִים. לְעִתִּים חָלְפָה לַהֲקַת שְׁחָפִים מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם וְהֵבִיאָה פְּרִיסַת-שָׁלוֹם מִן הַחוֹף. יֵשׁ וְגִלוּ בָּאֹפֶק אֲרֻבַּת-אֳנִיָה, שֶׁשָׁלְחָה לְעֻמָתָם עָשָׁן לָבָן – הֵד בְּרָכָה מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת. כֹּה רַבִּים הָיוּ הַדְבָרִים שֶׁלָמַד עֻזִי אוֹתוֹ יוֹם! אַבָּא הֶרְאָה לוֹ כֵּיצַד מְטִילִים הַמַיְמָה אֶת הָרֶשֶׁת, וְכֵיצַד מַעֲלִים אוֹתָהּ אַחַר-כָּךְ וְהִיא מְלֵאָה דָגִים. בַּצָהֳרַיִם סָעֲדוּ אֶת לִבָּם בַּאֲרוּחָה קַלָה וּמֵעוֹלָם לֹא עָרַב הָאֹכֶל לְעֻזִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אוֹתוֹ יוֹם.

חִישׁ מַהֵר עָבַר עֲלֵיהֶם הַיוֹם. כִּי הִנֵה הֵרִים אַבָּא עֵינָיו אֶל הַשֶׁמֶשׁ וְאָמַר:

“וּבְכֵן, עֻזִי; הִגִיעָה הַשָׁעָה לַחֲזֹר”.

“הוֹי, אַבָּא!” קָרָא עֻזִי בְּצַעַר, “מַדוּעַ כָּל-כָּךְ מַהֵר?”

“צָרִיךְ לַחֲזֹר, יֶלֶד. עַד שֶׁנַגִיעַ לַחוֹף כְּבָר יֵרֵד הָעֶרֶב. וּרְאֵה גַם כֵּיצַד נַעֲשָׂה הָאֹפֶק אָפֹר וּמְאַיֵם. מוּטָב כִּי נְמַהֵר לְהַגִיעַ לַחוֹף”.

שׁוּב תָּפַס אַבָּא בַּמְשׁוֹטִים וְחָתַר בִּתְנוּעוֹת אַמִיצוֹת. וְהַסִירָה חָזְרָה לְהַחֲלִיק עַל פְּנֵי הַמַיִם בְּכִווּן אֶל הַחוֹף. לְמַעַן הָאֱמֶת, הָיָה עֻזִי עָיֵף בִּמְעַט, אֲבָל מְאֻשָׁר מְאֹד. הוּא יָדַע, כִּי עָבַר בְּשָׁלוֹם אֶת מִבְחַן הַיוֹם הָרִאשׁוֹן. וְעַכְשָׁו – זֶה בָּטוּחַ! – יִקַח אוֹתוֹ אַבָּא שׁוּב וְשׁוּב אֶל הַיָם. עוֹד שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים יַרְשֶׁה לוֹ לַחְתֹּר בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר-כָּךְ לְהוֹרִיד אֶת הָרֶשֶׁת, וְאַחַר-כָּךְ…

…לְפֶתַע פִּתְאֹם פָּרְצָה הַסְעָרָה.

בִּתְנוּפַת-פִּתְאֹם יָרְדָה רוּחַ עַזָה עַל הַיָם, דָהֲרָה בִּשְׁרִיקַת-נִצָחוֹן, הִכְּתָה בַּמַיִם, הֶעֶלְתָה גַלִים, הִצְלִיפָה בַּסִירָה, נָשְׁפָה בַּפָּנִים, בַּבְּגָדִים. עֻזִי עָצַם בְּפַחַד אֶת עֵינָיו.

“מַה זֶה, אַבָּא?” קָרָא וְקוֹלוֹ רוֹעֵד מְעַט.

“סְעָרָה תָּקְפָה אוֹתָנוּ”, הֵשִׁיב אַבָּא בְּקוֹל-צְעָקָה, כְּדֵי לִגְבֹּר עַל יִלְלַת הָרוּחַ, “הַחֲזֵק הֵיטֵב בַּסִירָה, עֻזִי!”

“כֵּן, אַבָּא!” הֵשִׁיב גַם הוּא בִּצְעָקָה, “אֲנִי מַחֲזִיק…”

“ווּוּוּ… ווּוּוּ…” שׁוֹרֶקֶת הָרוּחַ, מְיַלֶלֶת בְּקוֹל מְנַהֵם.

וְאַבָּא מוֹסִיף לַחְתֹּר לְלֹא הֶפְסֵק, מְשׁוֹטָיו פּוֹלְחִים אֶת הַגַלִים, וְהַסִירָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, יוֹרֶדֶת וְעוֹלָה. אֲבָל אֵיפֹה הַחוֹף? לָמָה אֵין רוֹאִים אוֹתוֹ?

“אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לְהַגִיעַ בִּמְהִירוּת אֶל הַחוֹף”, נִשְׁמָע קוֹלוֹ הָרָם שֶׁל אַבָּא, כְּאִלוּ שָׁמַע אֶת מַחְשְׁבוֹת בְּנוֹ, “מֻכְרָחִים לְהַגִיעַ! אַחֶרֶת…”

אַבָּא לֹא הִסְבִּיר מַה יִהְיֶה “אַחֶרֶת”. אוֹ אוּלַי אָמַר, אֲבָל הָרוּחַ הִבְלִיעָה קוֹלוֹ. אוּלָם עֻזִי תֵּאֵר לְעַצְמוֹ מֶה עָלוּל לִקְרוֹת.

כִּי הֵסִירָה מִתְנוֹדֶדֶת מַעְלָה-מַטָה, כְּאִלוּ הַיָם הוּא נַדְנֵדָה עֲנָקִית. וְהַשָׁמַיִם נַעֲשׂוּ אֲפֹרִים כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ הִתְכַּסוּ בִּשְׂמִיכַת-עָבִים עָבָה. וְגַם הַיָם נַעֲשָׂה אָפֹר, כְּאִלוּ הוּא הָרְאִי שֶׁל הַשָׁמַיִם. וְהָרוּחַ דוֹהֶרֶת, מַתִּיזָה רְסִיסֵי-מַיִם דוֹקְרָנִיִים, וְהַגוּף נַעֲשָׂה רָטֹב וָלַח, מִכַּף-רֶגֶל וְעַד שְׂעָרוֹת. וְהַמֵצַח נוֹטֵף זֵעָה וּמֶלַח, וּבָעֵינַיִם צוֹרֵב נוֹרָא…

‘אִמָא וַדַאי דוֹאֶגֶת לָנוּ עַכְשָׁו…’ אָמַר עֻזִי לְעַצְמוֹ.

וְאַבָּא קוֹרֵא וּמַזְכִּיר: “עֻזִי, אַתָּה מַחֲזִיק הֵיטֵב?”

יָדָיו שֶׁל עֻזִי לוֹפְתוֹת בְּעֹז אֶת דֹפֶן הַסִירָה:

“כֵּן, אַבָּא…”

וְהֵסִירָה מִתְנוֹדֶדֶת – מַעְלָה-מַטָה, עָלֹה וָרֵד. וְהַגַלִים עוֹלִים-יוֹרְדִים, קוֹצְפִים וּמִשְׁתַּבְּרִים. וְהָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת-מְיַבֶּבֶת…

“אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַחוֹף, אַבָּא?” קוֹלוֹ שֶׁל עֻזִי רוֹעֵד מְעַט. וְאוּלַי הַרְבֵּה.

“אַל פַּחַד, עֻזִי. נַגִיעַ אֶל הַחוֹף. תִּרְאֶה – אֲנַחְנוּ נְנַצֵחַ אֶת הַסְעָרָה!” קוֹלוֹ הַחַם וְהָאַמִיץ שֶׁל אַבָּא הֵבִיא בִּטָחוֹן זוֹהֵר אֶל הַלֵב. וְעֻזִי קָרֵב אֵלָיו וְשׁוֹאֵל:

“אוּלַי אוּכַל לַעְזֹר לְךָ, אַבָּא?”

“לַעְזֹר? בְּוַדַאי!” אַבָּא מְחַיֵךְ מִבַּעַד לַסְעָרָה, הִנֵה, קַח אֶת פַּחִית-הַמַיִם הָרֵיקָה וְהַתְחֵל לִשְׁאֹב הַחוּצָה אֶת הַמַיִם שֶׁחָדְרוּ אֶל הַסִירָה שֶׁלָנוּ".

וְעֻזִי תּוֹפֵס בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת הַפַּחִית וְגוֹחֵן אֶל שְׁלוּלִית-הַמַיִם שֶׁהִצְטַבְּרָה בְּקַרְקָעִית הַסִירָה. הִנֵה כָּךְ, לְלֹא הֶרֶף, נֶאֶבְקוּ הַדַיָג וּבְנוֹ בַּסְעָרָה שֶׁתָּקְפָה אוֹתָם. הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת וּמַתִּיזָה רְסִיסִים-רְסִיסִים עַל גוּפָם וּפְנֵיהֶם. פִּתְאֹם נִרְאֶה כִּי הִנֵה מִתְהַפֶּכֶת הַסִירָה, וְכִי הֵם נוֹפְלִים אֶל בֵּין הַגַלִים הַמִתְנַפְּצִים, אֲבָל הַדַיָג הָאַמִיץ הוֹסִיף לַחְתֹּר בְּכָל כֹּחוֹ, כְּאִלוּ בִּקֵשׁ לְהַרְאוֹת לַגַלִים כִּי אֵין הוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵיהֶם; וְאוּלַי גַם בִּקֵשׁ לְהַרְאוֹת לִבְנוֹ כִּי הַיָם הַטוֹב אֵינוֹ בּוֹגֵד בִּידִידָיו. כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עֻזִי גוֹחֵן וּמִזְדַקֵף, פּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹתָיו וְאוֹסְפָן, מוֹצִיא אֶת מֵי-הַיָם שֶׁחָדְרוּ אֶל תּוֹךְ הַסִירָה.

“מַה נִשְׁמַע, יֶלֶד?” מַשְׁמִיעַ אַבָּא קוֹלוֹ, “אֵינְךָ מִתְעַיֵף?”

“זֶה בְּסֵדֶר, אַבָּא; עוֹד מְעַט אֶגְמֹר”.

“אַתָּה מְפַחֵד?”

“לְ… לֹא, אַבָּא. בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא. אֲבָל בְּכָל זֹאת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁכְּבָר נַגִיעַ לַחוֹף”.

“נַגִיעַ, עֻזִי. תִּרְאֶה שֶׁעוֹד מְעַט נַגִיעַ! אַנְשֵׁי-הַיָם מְנַצְחִים תָּמִיד אֶת הַסְעָרוֹת”.

אַבָּא מוֹסִיף לַחְתֹּר, אֵינוֹ מַפְסִיק אַף לְרֶגַע, כְּאִלוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲיֵפוּת מַהִי. וְעֻזִי שֶׁהָיָה עָיֵף, גַבּוֹ כּוֹאֵב וּזְרוֹעוֹתָיו קְפוּאוֹת, הוֹסִיף לְהוֹצִיא אֶת הַמַיִם. גַם הוּא רָצָה לְהַרְאוֹת לַסְעָרָה כִּי אֵינֶנוּ פּוֹחֵד מִפָּנֶיהָ.

וְאָז בָּא הָרֶגַע הַנִפְלָא; פִּתְאֹם הֵרִים עֻזִי רֹאשׁוֹ, עָצַר נְשִׁימָתוֹ וְקָרָא בְּקוֹל צוֹחֵק וּמְאֻשָׁר:

“אַבָּא! אַבָּא! הַחוֹף! אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַחוֹף! הִנֵה הוּא! אַבָּא…”

וְאָז נִגֵב אַבָּא אֶת מִצְחוֹ וְהִשְׁמִיעַ קְרִיאַת רְוָחָה:

“כֵּן, יֶלֶד. אֲנַחְנוּ מַגִיעִים!”

*

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה אִמָא עַל הַחוֹף וְהִבִּיטָה בִּדְאָגָה וּבַחֲרָדָה אֶל הַיָם הַסוֹעֵר. הַאֻמְנָם, שָׁכַח הַיָם הַטוֹב כִּי יוֹחַאי וְעֻזִי שֶׁלָהּ נִמְצָאִים עַל גַבּוֹ, בְּתוֹךְ סִירָה אַחַת קְטַנָה? רְגָעִים אֲרֻכִּים עָמְדָה וְהִבִּיטָה, בְּצִפִּיָה אִלֶמֶת.

סוֹף סוֹף גִלְתָה אֶת הַסִירָה הַנֶאֱבֶקֶת בַּגַלִים הַגְבוֹהִים. הִנֵה הִיא מִתְקָרֶבֶת לַחוֹף… וְהִנֵה הִיא מִתְרַחֶקֶת… וְשׁוּב מִתְקָרֶבֶת… וּכְבָר אֶפְשָׁר לִרְאוֹת עָלֶיהָ אֶת הַשַׁיָטִים שֶׁלָהּ. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר נָגַע חַרְטוֹם הַסִירָה בְּחוֹלוֹת-הַחוֹף. וּשְׁנֵי הַשַׁיָטִים – הַדַיָג וּבְנוֹ – יָרְדוּ מִמֶנָה עֲיֵפִים, רְטֻבִּים – אֲבָל מְחַיְכִים.

וְאִמָא מִהֲרָה לִקְרָאתָם בִּזְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת:

“כָּל-כָּךְ טוֹב שֶׁהִגַעְתֶּם בְּשָׁלוֹם!” קָרְאָה, וְקוֹלָהּ נִשָׂא בָּרוּחַ.

עָמַד עֻזִי בֵּין אָבִיו לְאִמוֹ, הִבִּיט לְכָאן וּלְכָאן וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:

“אַבָּא… אִמָא! אֲנַחְנוּ נִצַחְנוּ אֶת הַסְעָרָה! נִצַחְנוּ אוֹתָהּ!”

וְאַבָּא שִׁלֵב יָדָיו בִּידֵיהֶם שֶׁל הָאֵם וְהַבֵּן וְאָמַר בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק:

“כֵּן, יֶלֶד. הָאוֹהֲבִים אֶת הַיָם יְנַצְחוּ תָּמִיד אֶת הַסְעָרוֹת”.

אָז פָּנוּ הַשְׁלשָׁה לַעֲלוֹת בַּשְׁבִיל הַמוֹלִיךְ אֶל בֵּיתָם. וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם הִשְׂתָּרַע הַיָם הָאָפֹר, מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מְבָרֵךְ אֶת הָאֲנָשִׁים הָאַמִיצִים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 39271 יצירות מאת 2022 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 14554 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!