רקע
אוריאל אופק
שִׁבְעָה צְבָעִים וְכוֹכָב אֶחָד

יוֹמַיִם לִפְנֵי חַג הַפֶּסַח, עִם בּוֹא הָאָבִיב לַשָׂדוֹת, מָלְאוּ לַעֲטָרָה חָמֵשׁ שָׁנִים. חֲגִיגָה יָפָה עָרְכָה לָהּ אִמָא בְּיוֹם-הֻלַדְתָּהּ, וּכְדַאי הָיָה לְכֻלְכֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בָּהּ. בָּאוּ לַחֲגִיגָה כָּל הַחֲבֵרִים – מִן הַגָן וּמִן הָרְחוֹב, וְהֵם בֵּרְכוּ אֶת עֲטָרָה, שָׁרוּ שִׁירִים יָפִים, שָׂמְחוּ וְצָחֲקוּ, וְכַמוּבָן – הֵבִיאוּ אִתָּם מַתָּנוֹת יָפוֹת, עֲטוּפוֹת נְיָרוֹת צִבְעוֹנִיִים: מִשְׂחָקִים, סְפָרִים וּפְרָחִים.

“הָיְתָה זוֹ חֲגִיגָה נֶהְדֶרֶת!” אָמְרוּ כָּל הָאוֹרְחִים זֶה לָזֶה.

לִפְנוֹת עֶרֶב הָלְכוּ הָאוֹרְחִים הַבַּיְתָה. אִמָא נִקְתָה אֶת הַחֶדֶר וַעֲטָרָה הִתְחִילָה לְסַדֵר אֶת הַמַתָּנוֹת שֶׁקִבְּלָה מִן הָאוֹרְחִים: תְּחִלָה קִפְּלָה אֶת נְיָרוֹת הָעֲטִיפָה, וְאַחַר-כָּךְ הִנִיחָה כָּל מַתָּנָה בִּמְקוֹמָהּ הַמַתְאִים: אֶת הַסֵפֶר הִנִיחָה בָּאָרוֹן; אֶת הַלוֹטוֹ עַל הָאִצְטַבָּה וְאֶת מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּרִים הַחֲדָשָׁה הִנִיחָה עַל הַשֻׁלְחָן.

לְבַסוֹף הֶחֱזִיקָה עֲטָרָה בְּיָדֶיהָ אֶת הַמַתָּנָה שֶׁהֵבִיאָה לָהּ עָפְרָה. הָיְתָה זוֹ קֻפְסַת-עֵץ יָפָה, וּבָהּ נָחוּ צְבָעִים חֲדָשִׁים – שִׁבְעָה עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִים. הִבִּיטָה עֲטָרָה סָבִיב סָבִיב וְחָשְׁבָה: אֵיפֹה כְּדַאי לְהַנִיחַ אֶת קֻפְסַת הַצְבָעִים? אוּלַי בָּאָרוֹן, עַל-יַד הַסְפָרִים? וְאוּלַי בָּאַרְגָז, עַל-יַד הַקֻבִּיוֹת? לֹא… הֲכִי כְּדַאי לְהַנִיחַ אוֹתָהּ עַל הַשֻׁלְחָן, לְיַד מַחְבֶּרֶת הַצִיוּרִים.

וְכָךְ בֶּאֱמֶת עָשְׂתָה.

“דִין – דִין – דָן! – דִין – דִין – דָן…” מְצַלְצֵל הַשָׁעוֹן אֶת שֵׁשֶׁת צִלְצוּלָיו, קוֹרֵא: “הִגִיעָה עֵת לִישֹׁן!”

הַפַּעַם הִסְכִּימָה עֲטָרָה לְצִלְצוּלֵי הַשָׁעוֹן בְּלֵב שָׁלֵם. כִּי כֵן, עֲיֵפָה הָיְתָה אַחֲרֵי הַחֲגִיגָה הָעַלִיזָה. הִיא הִתְרַחֲצָה, לָבְשָׁה פִּיגָ’מָה וְעָלְתָה עַל מִטָתָהּ.

“לֵיל מְנוּחָה, עֲטָרָה! חֲלוֹמוֹת פָּז…”

הַס! שֶׁקֶט רַב בַּבַּיִת… מַלְאַךְ-הַחֲלוֹמוֹת פּוֹרֵשׂ עָלָיו אֶת כְּנָפָיו הַזְהֻבּוֹת.

*

בַּחֲצוֹת הַלַיְלָה הָיָה הַדָבָר. כּוֹכָב קָטָן, שֶׁנִתְלָה עַל צַמֶרֶת-הַבְּרוֹשׁ, הֵצִיץ מִבַּעַד לְסִדְקֵי הַתְּרִיס אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר וְרָאָה מַחֲזֶה מְעַנְיֵן. הוּא רָאָה, וְהִנֵה אַט אַט נִפְתַּחַת קֻפְסַת הַצְבָעִים שֶׁנָחָה עַל הַשֻׁלְחָן וּמִתּוֹכָהּ יוֹצְאִים שִׁבְעָה עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִים: לָבָן, יָרֹק, צָהֹב, כָּתֹם, אָדֹם, כָּחֹל וּוָרֹד. וְהָעֶפְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים, זְקוּפִים וּמְחֻדָדִים. נִצְבוּ הַשִׁבְעָה וְהִסְתַּדְרוּ בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה וְצִבְעוֹנִית, שִׁלְבוּ יָדַיִם דַקִיקוֹת וְיָצְאוּ בְּרִקוּד סַסְגוֹנִי עַל הַשֻׁלְחָן. רָקְדוּ הָעֶפְרוֹנוֹת וְשָׁרוּ:

בְּהָרֵי פָּרַס וְהֹדוּ

יִרְקְדוּ עֶדְרֵי צְבָאִים.

וַעֲלֵי שֻׁלְחָן יִרְקֹדוּ

יַחַד חֲבוּרַת צְבָעִים.


נְחוֹלֵל סָבִיב סָבִיב

בַּמָחוֹל הַצִבְעוֹנִי.

וְנַרְקִיד פִּרְחֵי אָבִיב –

כַּלָנִית וְצִבְעוֹנִי…


‘כַּמָה יָפֶה הָרִקוּד!’ לָחַשׁ הַכּוֹכָב בְּתוֹךְ לִבּוֹ, ‘חֲבָל שֶׁסַבָּא-יָרֵחַ אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי הוּא יָשֵׁן עַכְשָׁו…’

רוּחַ קַלִילָה רִשְׁרְשָׁה בֵּין עַנְפֵי הָאִילָן וְהַכּוֹכָב הַקָטָן וְהַסַקְרָנִי הוֹסִיף לְהָצִיץ אֶל הַחֶדֶר. עַתָּה יָצָא מִתּוֹךְ הַשׁוּרָה הַצֶבַע הַלָבָן. בִּצְעָדִים קַלִילִים הִתְקָרֵב אֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּרִים (זוֹ שֶׁהֵבִיא יִזְהָר) וּפָתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן – דַף חָלָק וְנָקִי.

“מַה כְּדַאי לְצַיֵר עַל הַדַף הַזֶה?” פָּנָה הַצֶבַע הַלָבָן וְשָׁאַל אֶת שִׁבְעַת חֲבֵרָיו לַקֻפְסָה.

“צַיֵר שֶׁלֶג… צַיֵר סָדִין…” נָתַן כָּל צֶבַע עֵצָה, כְּיַד הַדִמְיוֹן הַטוֹבָה עָלָיו, “וְאוּלַי תְּצַיֵר כּוֹס חָלָב?”

חָשַׁב הַצֶבַע הַלָבָן רֶגַע קָט וּלְבַסוֹף אָמַר: “אֲצַיֵר כּוֹס-חָלָב. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁעֲטָרָה אוֹהֶבֶת לִשְׁתּוֹת אֶת הֶחָלָב שֶׁאֲנִי צוֹבֵעַ…”

אָמַר – וְעָשָׂה: הִתְחִיל לְטַיֵל הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל הַדַף הֶחָלָק; לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת – וּכְבָר נִרְאֲתָה עָלָיו בְּבֵרוּר כּוֹס מְלֵאָה חָלָב לָבָן. וְהָעִפָּרוֹן מְצַיֵר וּמְזַמֵר:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִזְהַב הַחַמָה וְעַד תְּכוֹל יָם הַמַיִם.

מִי יֵדַע לְהַגִיד מִי חָשׁוּב מִכֻּלָם,

מִי יָפֶה בְּיוֹתֵר לָעֵינַיִם?


לִי צֶבַע בָּהִיר וְשָׁקֵט כַּחֲלוֹם,

וְקוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם לַקָרוֹב, לָרָחוֹק,

הִנֵה אֲצַיֵר כּוֹס שְׁקוּפָה כַּחַלוֹן,

וְחָלָב בָּהּ טָעִים וּמָתוֹק.

“יֹפִי! יֹפִי!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים וּמָחֲאוּ כַּף. וּבֶאֱמֶת, קָשֶׁה הָיָה לָדַעַת מִמַה נֶהֱנוּ יוֹתֵר – אִם מִן הַצִיוּר הַנֶחְמָד שֶׁצִיֵר הַצֶבַע הַלָבָן עַל דַף הַמַחְבֶּרֶת (כּוֹס חָלָב) אוֹ מִן הַשִׁיר הַיָפֶה. אֲפִלוּ הַכּוֹכָב הַקָטָן לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַחְלִיט מֶה חָמוּד יוֹתֵר וְלָכֵן שָׁתַק וְהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן מַטָה.

עַתָּה חָזַר הָעִפָּרוֹן הַלָבָן אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, וְאֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּר קָרַב בִּצְעָדִים מְלַבְלְבִים הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק. הוּא הָפַךְ אֶת הַדַף, עָלָה עַל הָעַמוּד הַשֵׁנִי וּפָנָה אֶל שֵׁשֶׁת חֲבֵרָיו הָעוֹמְדִים מוּלוֹ בַּשׁוּרָה:

“הַגִידוּ נָא לִי, מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר עַל הַדַף הַזֶה? אֲבָל מַשֶׁהוּ יָפֶה!”

“צַיֵר לָנוּ דֶשֶׁא… צַיֵר בָּצָל… צַיֵר לָנוּ עֵץ מְלַבְלֵב…” גַם הַפַּעַם הִשְׁמִיעַ כָּל צֶבַע רַעְיוֹן מִשֶׁלוֹ. וְהַיָרֹק הִרְהֵר רֶגַע וּלְבַסוֹף הֶחְלִיט:

“טוֹב; אֲצַיֵר לָכֶם עֵץ מְלַבְלֵב. הִנֵה – רְאוּ!”

הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק לְטַיֵל הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל פְּנֵי הַדַף הֶחָלָק; לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת וָחֵצִי – וְהִנֵה הִתְחִיל עֵץ צָעִיר מְלַבְלֵב עַל הַנְיָר. וְהָעִפָּרוֹן מוֹסִיף עוֹד עָנָף, עוֹד עָלֶה, וְהוּא מְצַיֵר וְשָׁר:

רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם,

כָּל מַרְאֶה וְצִבְעוֹ הַפּוֹרֵחַ.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

מִי הָדוּר מִכֻּלָם וְזוֹרֵחַ.


אֲנִי מְבַשֵׂר הַתִּקְוָה שֶׁבַּלֵב

וְצִבְעִי אֲבִיבִי וְצָעִיר.

וְעַל כֵּן פֹּה צִיַרְתִּי אִילָן מְלַבְלֵב

בְּשַׁחַר נָאֶה וּבָהִיר.

“הֵידָד!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים וּמָחֲאוּ כַּף.

חֵלֶק מֵהֶם נֶהֱנָה יוֹתֵר מִן הַצִיוּר וְאִלוּ חֶלְקָם הָאַחֵר נֶהֱנָה דַוְקָא מִן הַשִׁיר. וְאִלוּ הַכּוֹכָב הַסַקְרָן הִסְכִּים לִשְׁנֵיהֶם: כִּי גַם הַצִיוּר הַיָרֹק וְגַם הַשִׁיר נָשְׂאוּ מְאֹד חֵן בְּעֵינוֹ הַקוֹרֶצֶת.

וּלְאַחַר שֶׁחָזַר הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, יָצָא הָעִפָּרוֹן הַצָהֹב וְהִתְקָרֵב בְּדִלוּגִים עַלִיזִים אֶל מַחְבֶּרֶת הַצִיוּרִים. גַם הוּא הָפַךְ אֶת הָעַמוּד, עָלָה בְּנִתּוּר עַל הַדַף הֶחָלָק וּפָנָה אֶל חֲבֵרָיו:

“בְּבַקָּשָׁה… מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר כָּאן?”

“צַיֵר לָנוּ סַבְיוֹן… צַיֵר סִינִי… צַיֵר לִימוֹן…” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים בְּבַת אַחַת. וְאִלוּ הַצָהֹב הֶאֱזִין לְדִבְרֵיהֶם, חִיֵךְ וְאָמַר לְבַסוֹף:

“נוּ, טוֹב, אֲצַיֵר לָכֶם לִימוֹן. כִּי סַבְיוֹן קְצָת קָשֶׁה לִי לְצַיֵר וְאִלוּ סִינִי לֹא רָאִיתִי בִּכְלָל, גַם לֹא בַּחֲגִיגַת יוֹם-הַהֻלֶדֶת…”

הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַצָהֹב לְהַעֲבִיר קַוִים מְעֻגָלִים עַל הַדַף, עוֹבֵר מִכָּאן לְכָאן וְשָׁר בְּקוֹל עַלִיז:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִלִבְנַת-הֶחָלָב וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

כִּי כֻּלָם חֲבִיבִים לָעֵינַיִם.

אֲנִי מְטַיֵל בֵּין פִּרְחֵי הַשָׂדֶה

וְנִבָּט מִכּוֹכַב-הַמָרוֹם שֶׁקָרַץ.

אֲנִי יְדִידוֹ שֶׁל חַרְגוֹל מְדַדֶה,

אַךְ הַפַּעַם צִיַרְתִּי לִימוֹן חֲמַצְמַץ…

“כַּמָה יָפֶה! כַּמָה יָפֶה!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים לְמַרְאֶה הַלִימוֹן הַצְהַבְהַב וּלְמִשְׁמַע הַשִׁיר הַמְלַבֵּב. וְאִלוּ הַכּוֹכָב הַסַקְרָן אָמַר אֶל לִבּוֹ:

‘כַּמָּה נֶחְמָד מִצִדוֹ שֶׁהִזְכִּיר אוֹתִי בְּשִׁירוֹ. אֲבָל… אִלוּ אֶפְשָׁר הָיָה לִטְעֹם מִן הַלִימוֹן, כְּדֵי לָדַעַת מַה זֶה חֲמַצְמַץ…’ הוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ, כְּדֵי לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ מֵחֲבֵרָיו, אֲבָל כֻּלָם נָעוּ מִכְּבָר מַעֲרָבָה וְהָיוּ רְחוֹקִים מִמֶנוּ. רַק הוּא לְבַדוֹ נִשְׁאַר עַל מְקוֹמוֹ לְיַד צַמֶרֶת-הָעֵץ. עַל כֵּן מִהֵר לִשְׁלֹחַ עֵינוֹ וְלִרְאוֹת מִי יִקְרַב עַתָּה אֶל הַמַחְבֶּרֶת.

אָכֵן, עַתָּה עָמַד עַל דַף חָדָשׁ וְחָלָק עִפָּרוֹן בְּצֶבַע כָּתֹם.

“אַל תִּקְרְאוּ לִי כָּתֹם”, בִּקֵשׁ הַצֶבַע, “קִרְאוּ לִי זָהֹב, כִּי יֵשׁ לִי צֶבַע שֶׁל זָהָב”. אַחַר-כָּךְ חִיֵךְ וְשָׁאַל: “אִם כֵּן, מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר?”


“צַיֵר תַּפּוּז…” אָמַר הַצֶבַע הַצָהֹב.

“צַיֵר שֶׁמֶשׁ…” אָמַר הַצֶבַע הָאָדֹם.

“צַיֵר חַרְצִית…” אָמַר הַצֶבַע הַיָרֹק.

רָצוּ גַם הַצְבָעִים הָאֲחֵרִים לוֹמַר אֶת דַעְתָּם, אֲבָל הַכָּתֹם -הַזָהֹב אָמַר לָהֶם:

“הָיִיתִי מְצַיֵר הַכֹּל בְּרָצוֹן; אֲבָל אֵין מָקוֹם רַב כָּל-כָּךְ עַל הַדַף. עַל כֵּן אֲצַיֵר לָכֶם הַפַּעַם – שֶׁמֶשׁ”.

וּמִיָד הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַכָּתֹם (סְלִיחָה: הַזָהֹב!) עוֹבֵר בְּחֻדוֹ עַל הַדַף וּמְצַיֵר עִגוּל, וְקַרְנַיִם, וְגַם פָּנִים מְאִירִים, וְכָךְ הָיָה מְצַיֵר וְשָׁר:


נָכוֹן, מְרֻבִּים הַצְבָעִים בָּעוֹלָם,

מִיֶרֶק עֵצִים וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי נָאֶה מִכֻּלָם,

רַק אֵדַע מִי יָפֶה לָעֵינַיִם.


אֲנִי אֶת עֵינִי הַנִרְדֶמֶת מֵעִיר.

וַאֲנִי עַל שָׂדוֹת וְעַל גֶבַע מֵאִיר.

אֲנִי הַמַבְשִׁיל אֶת הַפְּרִי הַזָהֹב,

וְעַל כֵּן אֲצַיֵר אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַטוֹב.


“אֵיזֶה חֶמֶד! אֵיזֶה יֹפִי!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים פֶּה אֶחָד. אֲחָדִים אַף הוֹסִיפוּ: “בֶּאֱמֶת, שֶׁמֶשׁ שֶׁל זָהָב…” וַאֲחֵרִים אָמְרוּ: “כֵּן זֶהוּ מַה שֶׁאוֹמְרִים ‘שִׁיר-זָהָב’…”

וְהַכּוֹכָב הַקָטָן בִּקֵשׁ לְהוֹסִיף: ‘רְאוּ, גַם לִי יֵשׁ צֶבַע שֶׁל זָהָב!’ אַךְ לְצַעֲרוֹ לֹא הִסְפִּיק לוֹמַר זֹאת, כִּי הִנֵה חָזַר כְּבָר הַצֶבַע הַזָהֹב אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, וְאֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּר קָרַב בִּצְעָדִים חֲשׁוּבִים וְאִטִיִים הַצֶבַע הָאָדֹם. הִנֵה הָפַךְ אֶת הַדַף, עָלָה עַל הָעַמוּד הֶחָלָק וְשָׁאַל:

“וּבְכֵן, מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲנִי אֲצַיֵר עַל הַדַּף?”

“אוּלַי תְּצַיֵר מְדוּרָה? וְאוּלַי – כַּלָנִית? וְשֶׁמָא תְּצַיֵר – דָם?”

“לֹא, לֹא רוֹצִים דָם!” קָרָא הַצֶבַע הַלָבָן בְּתַחֲנוּנִים.

“טוֹב, אֲצַיֵר לָכֶם מִשְׁפַּחַת כַּלָנִיוֹת”, הִסְכִּים הַצֶבַע הָאָדֹם. הִתְחִיל לְהַעֲבִיר קַוִים יָפִים וּבְטוּחִים עַל הַדַף, וְכָךְ הָיָה מְצַיֵר וְשָׁר:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם,

צָהֹב וְלָבָן, יְרַקְרַק וְזָהֹב.

לֹא אֵדַע לְהַגִיד מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

כָּל אֶחָד הוּא יָפֶה וְגַם טוֹב.

אַךְ צִבְעִי הָאָדֹם הוּא לוֹהֵט וְחָזָק,

הוּא נִבָּט מִן הָאֵשׁ וְזוֹהַר בַּבָּרָק.

הוּא זוֹרֵם בָּעוֹרָקִים, מְכַסֶה מַעֲנִית

וְצוֹבֵעַ בְּאֹדֶם פִּרְחֵי כַּלָנִית.


“כַּפְתּוֹר וָפֶרַח! חָמוּד וְחָבִיב!” קָרְאוּ הַצְבָעִים כֻּלָם וְהַיָרֹק שָׁאַל: “מֻתָּר אוּלַי גַם לְהָרִיחַ?”

הַכֹּל צָחֲקוּ, וְאִלוּ הַכּוֹכָב שָׁאַל בְּלִבּוֹ: ‘אֵיךְ מְרִיחִים פְּרָחִים?’ הוּא בֶּאֱמֶת לֹא יָדַע, שֶׁהֲרֵי לַכּוֹכָבִים אֵין, כַּיָדוּעַ, אַף. שׁוּב הִצְטַעֵר עַל שֶׁהוּא תָּלוּי כָּךְ לְבַדוֹ עַל-יַד צַמֶרֶת הַבְּרוֹשׁ; אֲבָל עַד מְהֵרָה שָׁכַח אֶת צַעֲרוֹ, כִּי הִנֵה קָרַב אֶל הַמַחְבֶּרֶת בִּצְעָדִים קַלִילִים וְעַלִיזִים הַצֶבַע הַכָּחֹל. חִישׁ קַל דִלֵג עַל הַדַף הֶחָלָק וּפָנָה אֶל חֲבֵרָיו בְּקוֹל חִנָנִי:


“בֶּאֱמֶת. אִמְרוּ מַהֵר; מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲצַיֵר לָכֶם?”


“צַיֵר יָם… צַיֵר שָׁמַיִם… צַיֵר דֶגֶל!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הָעֶפְרוֹנוֹת הָעוֹמְדִים בַּשׁוּרָה.

הִרְהֵר הָעִפָּרוֹן הַכָּחֹל רֶגַע קָט, אוּלַי גַם הֵצִיץ אֶל הַכּוֹכָב הַקָטָן, וְאָמַר לְבַסוֹף: “טוֹב, הֶחְלַטְתִּי: אֲצַיֵר לָכֶם יָם; וְאִם יִשָׁאֵר מָקוֹם עַל הַדַף – אוֹסִיף גַם שָׁמַיִם מֵעַל לַיָם”.

עַד מְהֵרָה הִתְחִיל לְהַכְחִיל עַל הַדַף יָם רוֹגֵעַ, עִם גַלִים קַלִילִים. וְאַחַר-כָּךְ נִפְרְשׂוּ שָׁמַיִם מֵעַל הַיָם, וּבְאָזְנֵי הַצְבָעִים עָלָה קוֹל שִׁירוֹ שֶׁל הַצֶבַע הַכָּחֹל:

מְרֻבִּים הַגְוָנִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

כָּתֹם וְסָגֹל, אַדְמוֹנִי וִירַקְרַק.

מִי יֵדַע לְהַגִיד מִי יָפֶה מִכֻּלָם?

לֹא יֵדְעוּ זֹאת מַלְאָךְ וּשְׁרַקְרַק.


אַךְ צִבְעִי מְכַסֶה הָרָקִיעַ הָרָם

וְנִפְרָשׂ כְּמַרְבָד עַל אוֹקְיָנוֹס וָיָם.

הוּא מוּנָף עַל דְגָלִים בַּחַגִים וּבַחֹל

וְעַל כֵּן אֲצַיֵר אֶת הַנוֹף הַכָּחֹל.

“הֵידָד! הֵידָד!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים בְּשִׂמְחָה כַּאֲשֶׁר חָזַר הָעִפָּרוֹן הַכָּחֹל אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה. וְהַכּוֹכָב הַקָטָן מִצְמֵץ בְּעֵינוֹ וְאָמַר בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּלִבּוֹ: ‘כְּדַאי לִי לְהָצִיץ בַּבֹּקֶר וְלִרְאוֹת אֶת צֶבַע הַשָׁמַיִם בִּשְׁעוֹת הַיוֹם. וַדַאי הֵם נִפְלָאִים, הַשָׁמַיִם כְּשֶׁהֵם מִצְטַבְּעִים מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק בַּצֶבַע הַכָּחֹל הַיָפֶה…’

סוֹף סוֹף הִגִיעַ גַּם תּוֹרוֹ שֶׁל הַצֶבַע – אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב – הַוָרֹד. בִּצְעָדִים קַלִילִים וַעֲנֻגִים קָרַב הָעִפָּרוֹן הַוָרֹד אֶל הַמַחְבֶּרֶת, דִלֵג וְעָלָה עַל הַדַף שֶׁלִפְנֵי-הָאַחֲרוֹן וּפָנָה אֶל שֵׁשֶׁת חֲבֵרָיו.

“אָנָא, מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲצַיֵר לָכֶם? נוּ, אִמְרוּ…”

וְהַשִׁשָׁה, שֶׁהָיוּ כְּבָר עֲיֵפִים בְּמִקְצָת, אָמְרוּ:

“צַיֵר שִׂמְלָה… לֹא, צַיֵר פַּרְפָּר… וְאוּלַי תְּצַיֵר וֶרֶד”.

“יֹפִי!” שָׂמַח הַוָרֹד, “אֲצַיֵר לָכֶם וֶרֶד, כִּי שְׁמוֹ דוֹמֶה לִשְׁמִי”.

בִּתְנוּעוֹת זְרִיזוֹת חָג הַצֶבַע עַל הַדַף, צִיֵר גִבְעוֹל וַעֲלֵי-כּוֹתֶרֶת, צִיֵר וְשָׁר:

אָכֵן, מְרֻבִּים הַצְבָעִים בָּעוֹלָם,

יְרַקְרַק וְתָכֹל, אֲדַמְדַּם וְסָגֹל.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

מִי שַׁלִיט בַּמֶרְחָב הֶעָגֹל.


הֵן צִבְעִי הוּא עָנֹג וְקַלִיל כְּפַרְפָּר

וּבְגַן-הַוְרָדִים לִי פְּרָחִים אֵין-מִסְפָּר.

וְעֵת שַׁחַר יִשְׁלַח לִי בְּרָכָה נוֹשָׁנָה

אֲסַיֵם צִיוּרִי וְאַגִישׁ – שׁוֹשַׁנָה.


“תּוֹדָה לְךָ, תּוֹדָה, יְדִידֵנוּ!” קָרְאוּ הַצְבָעִים בְּשִׂמְחַת-אֱמֶת. עַתָּה שָׂמְחוּ כֻּלָם שִׂמְחָה כְּפוּלָה: כִּי הִנֵה זָכָה סוֹף סוֹף גַּם חֲבֵרָם הָאַחֲרוֹן לְצַיֵר אֶת צִיוּרוֹ. וְעַכְשָׁו הֵם יְכוֹלִים…

“אֲבָל הַבִּיטוּ!” קָרָא פִּתְאֹם הַצֶבַע הַכָּתֹם (שׁוּב שָׁכַחְתִּי: הַזָהֹב!), “נִשְׁאַר עוֹד דַף אֶחָד בַּמַחְבֶּרֶת שֶׁלֹּא צִיַרְנוּ בּוֹ”.

נָכוֹן! הַדַף הָאַחֲרוֹן בַּמַחְבֶּרֶת נִשְׁאַר חָלָק וְנָקִי, וְהוּא מַבִּיט אֲלֵיהֶם קְצָת בְּעֶצֶב, קְצָת בְּבוּשָׁה.

מַה לַעֲשׂוֹת? מִי יְצַיֵר בּוֹ? אוּלַי לְהָטִיל גוֹרָל, אוֹ – – –

“יֵשׁ לִי עֵצָה!” קָרָא הַצֶבַע הַכָּחֹל בְּשִׂמְחָה, “הָבָה נְצַיֵר עָלָיו כֻּלָנוּ יַחַד צִיוּר מְשֻׁתָּף”.

“יֹפִי! עֵצָה נִפְלָאָה!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים פֶּה אֶחָד, “נְצַיֵר לַעֲטָרָה צִיוּר מְשֻׁתָּף!”

חִישׁ מַהֵר עָלוּ כָּל שִׁבְעַת הַצְבָעִים עַל הַדַף וְנִגְשׁוּ בְּחֶדְוָה אֶל יְצִירָתָם הַמְשֻׁתֶּפֶת. הַיָרֹק יָרַד לִצְבֹּעַ אֶת הַדֶשֶׁא וְהַכָּחֹל טִפֵּס אֶל מְקוֹם הַשָׁמַיִם; הַוָרֹד נִגַשׁ לְצַיֵר פַּרְפָּר וְהַצָהֹב בָּחַר מָקוֹם לְגִבְעַת-חוֹל; הָאָדֹם הִדְלִיק מְדוּרָה קְטַנָה בַּפִּנָה, הַלָבָן הוֹרִיד שֶׁלֶג עַל הַגָג וְאִלוּ הַכָּתֹם הֵאִיר אֶת כָּל הַצִיוּר בְּשֶׁמֶשׁ עֲגֻלָה וְיָפָה.

זוֹ הָיְתָה יְצִירָה! זֶה הָיָה צִיוּר! – שִׂיא הַצִיוּרִים!

וְהַכּוֹכָב הַקָטָן? הוּא כֹּה בִּקֵשׁ לְהִתְקָרֵב אֶל הַתְּרִיס, לִרְאוֹת מִקָרוֹב אֶת הַצִיוּר הַמְשֻׁתָּף… אַךְ בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִסְתַּנְנָה קֶרֶן-שַׁחַר רִאשׁוֹנָה מִקַו-הָרָקִיעַ שֶׁל הַמִזְרָח וְהָדְפָה אוֹתוֹ, אֶת כּוֹכָבֵנוּ, מִצַמֶרֶת הָעֵץ וָהָלְאָה:

“פַּגְרָן שֶׁכְּמוֹתְךָ! חֲזֹר מַהֵר אֶל מְקוֹמְךָ!”

“עוֹד רֶגַע…” הִתְחַנֵן כּוֹכָבֵנוּ, “בֶּאֱמֶת, עוֹד רֶגַע אֶחָד וְדַי!”

“אַף לֹא חֲצִי רֶגַע!” הֵאִיצָה בּוֹ הַקֶרֶן, “חֲזֹר מַהֵר, כִּי מְאֻחָר!”

בְּאִי-רָצוֹן פָּנָה הַכּוֹכָב לָשׁוּב אֶל מְקוֹמוֹ וְלֹא זָכָה לִרְאוֹת אֶת הַצִיוּר הַמְשֻׁתָּף שֶׁל הַצְבָעִים. רַק שִׁירָם הַמְשֻׁתָּף וְהָעַלִיז עָלָה מֵרָחוֹק בְּאָזְנָיו:


מְרֻבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִצְהוֹב הַחוֹלוֹת וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

אֵין אֶחָד שֶׁיִהְיֶה הַיָפֶה מִכֻּלָם,

כִּי כֻּלָנוּ יָפִים לָעֵינַיִם:


הָאֶחָד מְכַסֶה מַרְבַדֵי יְעָרוֹת

וְשֵׁנִי יְנַצְנֵץ מִפַּלְגֵי נְהָרוֹת;

הַשְׁלִישִׁי יְחַיֵךְ מִגְבִיעֵי הַפְּרָחִים

וּרְבִיעִי יְבָרֵךְ מִשׁוּלֵי הַדְרָכִים…


*

לַמָחֳרָת פּוֹקַחַת עֲטָרָה עֵינֶיהָ, מִתְרוֹמֶמֶת עַל מִטָתָהּ אֶל הַחַלוֹן. כֵּן, הִיא כְּבָר בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד… הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת בַּחֶדֶר – אֶל הַסֵפֶר אֲשֶׁר בָּאָרוֹן; אֶל הַלוֹטוֹ שֶׁעַל הָאִצְטַבָּה, וְאֶל… שָׁם עַל הַשֻׁלְחָן, מֻנָחִים זֶה לְיַד זֶה, קֻפְסַת הַצְבָעִים וּמַחְבֶּרֶת הַצִיוּר.

“יֹפִי!” מַחְלִיטָה עֲטָרָה, “עַכְשָׁו אֲצַיֵר צִיוּר רִאשׁוֹן בַּמַחְבֶּרֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלִי”.

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַשֻׁלְחָן וּפוֹתַחַת אֶת קֻפְסַת הַצְבָעִים. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע –

“עֲטָרָה עֲטָרָה!” קוֹרֵאת אִמָא מִן הַמִטְבָּח, “בּוֹאִי; אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר מְחַכָּה לָךְ”.

נוּ, טוֹב, אֵין דָבָר. הִיא תְּצַיֵר אַחַר-כָּךְ…

…וְשִׁבְעַת הַצְבָעִים נָשְׁמוּ לִרְוָחָה. בֶּאֱמֶת הֵם הָיוּ עֲיֵפִים וְרָצוּ לָנוּחַ. הֲרֵי לֹא יָשְׁנוּ כִּמְעַט כָּל הַלַיְלָה…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47259 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!