שלושה ימים הייתי מחזר על חנויות־מלבושים ללא־ספור, מַלאֶה את הזבנים עד היותי להם לזרא, משתהה מול המראות שבמלתחות וקד קידות לעצמי, מתמקח על המחירים ורב עם הבעלים, עד שלבסוף חזרתי אל החנות הראשונה ויצאתי ממנה עם חליפה חדשה, כחולה, עשוייה אריג אנגלי, זקופת־כתפיים וסדק בגבה.
בערב, לאחר ששכבה אשתי לישון, לבשתי את החליפה, ענדתי עניבה אדומה לצוארי, וחרש יצאתי מן הבית. בהתהלכי ברחוב, ידי בכיסי המקטורן, רגלי משתרכות ברישול, כתפי סולדת בניע־ניד קל, עיני משׂקרות לנערות יפות־גזרה, על שפתי נכון חיוך לכל עובר, חשתי עצמי אדם חדש, רענן, אדון בעירו. התעכבתי ליד חלונות הראווה המוארים והסתכלתי בדגמים המוצגים בהם. בחנתי את החולצות, המכנסיים, המעילים, העניבות, השויתי מחיריהם למחיר חליפתי. טרתי ושקלתי טיבם ומראיהם של מלבושים שונים ועשיתי זיווגים ביניהם לתאום המראֶה. גם בגדי הגבירות צדו את עיני וציונים חילקתי להם, ליופי ולאיכות. קניתי לי חפיסת שוקולד ולאיטי שברתי ממנה ריבועים־ריבועים ומסרתים בפי תוך כדי הליכתי. אגב כך, הטלתי מטבעות לצלחותיהם של פושטי־היד שרבצו על המדרכה. אדון בעירו הייתי.
נכנסתי למטעמה, הרכבתי עצמי על שרפרף גבוה והזמנתי קפה ועוגה. מימיני ומשמאלי ישבו לבושי־חליפות ועונדי־עניבות כמותי. אף שלא דיברנו, ורק מבטינו נפגשו מפעם לפעם, חשתי שהדמיון בינינו קושרנו בחוט סמוי העובר מקצה השורה עד קצה. אותה קרבת־לבבות בלתי מובעת במלים. משוכה היתה אף ביני ובין המוזגים שמעבר לדלפק. רמז כלשהו, עפעוף־עין, הברה, תנועת־יד, די היה בהם כדי שנבין איש לרצון רעהו. אור אדמומי היה שפוך על הדלפק, על הכלים, על המיחמים, ובאור זה ריחפו, כפרפרי־לילה, סודות טמירים, שגילו ללבי את כל המתרחש מכאן ועד לקצה תחומה של העיר, בתוך נחילי האדם העוברים ברחובות, מאחורי וילונותיהם של אלפי חלונות הבתים, באידי נגינותיהם של מועדוני הלילה, בעזובתן המטילה־אימה של מאורות הפושעים. עכשיו הייתי אזרח כל הבתים ואורח קרוא לכל חבורה. השפלתי אצבעי אל ספלי, ומיד נמזג חלב מקציף לתוכו, בלי אומר. קרצתי בעיני, ובלי אומר הוגש לי הסוכר. בלי אומר הטלתי את כספי על לוח־הצפחה, ומטבעות־העודף הונחו לפני. החלקתי מעל השרפרף ונמצאתי עומד בטבורה של כנופיה, ידי בתוך כיסי מכנסי, כידיהם של כל הסובבים אותי. לאן הערב? גיחכתי כלפיהם.
אל ליזה, כמובן! טכּסי! הלו, טכּסי!
התגלגלנו פנימה לתוך שתי מוניות, דחופים זה אחר זה, נחבטים על גבי המושבים הרכים, כתף־חליפה לחוצה אל כתף־חליפה. ביעף שטפו שתי המוניות ברחובות העיר, רודפות זו אחר זו, משמיעות שריקות חדות בצמיגיהן הנשחקים בהתעקלן מרחוב לרחוב, בפלחן את החשיכה. גרעיני־חמניות נשפכו לתוך כף ידי מתרמילים שמימיני ומשמאלי. מתא הנהג הבקיע קול שיר ונפזר כתבן ברוח הלילה: הו, ליזה ליזה ליז, אם עוד פעם אותי תרגיז… ומאחור ענינו כולנו במקהלה: אז את הסכין נשחיז ונדפוק שלא תעיז, הו, ליזה ליזה ליז… ומרחוב לרחוב סבבה המונית בחשיכה הפורחת לאחור, עד כי דומה שהיתה חגה במעגלים סביב־סביב לעיר, אין יודע לאן, דרך ארוכה, עוברת בסימטאות צרות, בין בתים ערומים, שתומי־עין, על פני מגרשים ריקים וציבורי אבנים, עד שנתחרקה על בלימה ליד כתובת חשמל אדומה: ליזה. משכנו כולנו את ארנקינו מכיסינו לשלם לנהג, ואיש איש הכה על יד רעהו להקדימו, ודחפו ממנו והלאה, עד ששבע זרועות נשתלחו זו מעל לזו אל ההגה, והטילו שבעה שטרות לכף ידו של הנהג.
גדוד־אחד פלשנו פנימה, שורה של שלוש־עשרה חליפות זקופות, נטויות גרונות מעונדים, וכבשנו לנו שלושה שולחנות שחוברו כאחד, במרכז האולם. מכל עבר נפנו אלינו העיניים, ולהך־אגרופינו על גבי השולחן, באו במרוצה שלושה מלצרים, שלפו שלושה בקבוקים מתוך מפיות צחורות־כשלג והעמידום לפנינו בתווך. איפה ליזה? קראתי בקול, הבו לנו את ליזה! אך קול צחוק אדיר ענה לי מסביב, ועם כך נמזג המשקה לכוסות, ועל במת־העץ הקטנה פצחו בנגינה, תוף, מצלתיים וסקסופון, ונערה חשופת שוקיים ובטן אחזה בצואר המיקרופון ובקרבה פיה אל פיו החלה להמתיק עמו סוד.
קטורת הסמים החלה מרחפת באויר הדמומי, דקה מן הדקה, מור וקציעה. שרף נוטף מעצי הקטף. בשמים הדוקים היטב־היטב. פטמה לחצאין כשרה. לא חסר אחד מכל סַמניה. קורטוב של דבש. קטורת מעלה עשן כלשהו.
פני הזמרת היו כעין הזית ובשתי ידיה השלוחות לצדדים אחזה בשני רימונים אדומים שגרגריהם שקשקו מדי הניעה את כתפיה. יין־קפריסין עשה את צפרניה נאות ועזות ואת שפתיה סמוקות כתוּת. שדיה הקטנים היו כתאנים בכורות ואגן בטנה כדלעת. והבל קיץ חם נישא כמוֹר עובר מתוך הבוסתן אל מול פני.
הוליי! הוליי! קראו שתים־עשרה החליפות והכו כף אל כף כנגדה. הוליי! קראתי אף אני וקרצתי לה בעיני. קריצה זו היא ששילחה אש ביצורי גווה הדק, ומיד החלו הרימונים לשקשק בקצב מהיר ועקביה טופפו על הקרשים בנקישות עזות ושמלת־הקפלים סבה והתנופפה כשמשיה על גבעול רגליה ורוח הוללת חגה ביעף בין כלי־הזמר מקצה במת־העץ ועד הקצה.
הוליי! הוליי! ניתך מטר־הקריאות באחת, ואני שמתי ארבע אצבעות לתוך פי וצלפתי שריקה שחלפה כחץ בכל האולם, ונותרה בלבה של הזמרת עד שנפלה פשוקת־רגליים בתוך השלולית האדומה.
מיד קפצתי על הבמה, הרמתיה על זרועותי, נשאתיה אל השולחן והושבתיה בין שתים־עשרה החליפות. למראה גבורתי, היכו המצלתיים ביתר־עוז ושלושת כלי־הזמר פצחו במנגינת ריקוד עליזה. דידיתי אל קרחת־היער שבין השולחנות, ולקול מחיאות הכפיים הקצובות החילותי מחולל לבדי כשאני מכה באצבעות־ידי השלוחות כענפים, מקיש בנעלי, ועניבתי האדומה מתנופפת כסרט־חג ברוח. העולם סבב סביבי, מערבולת של שולחנות, כוסות, בקבוקים ופרצופים, ואני הייתי קל, נישא, מעופף על כנפי המנגינה, קוסם בלהטים, מרחף בחשרת אד חם. מחיאות הכפיים הקצובות שליוו את תנועותי כשיר הלל, נדמה לי כזרי פרחים החגים יחד עמי, ואני הייתי שט בתוכם כבתוך קצף. כשנעצרתי ופקחתי את עיני, ראיתי את הזמרת מוחאת בשתי כפותיה הקטנות מול פני. איפה ליזה? שאגתי. במטבח! געה אלי קול מעם הדלפק. מתנודד על רגלי, פסחתי על היושבים, ובסלקי מעל דרכי את המלצרים, פלשתי אל המטבח.
ליזה, שמנה, מפוטמת, לבנת־לחיים, חגורת־סינר, עמדה ליד הכיור ושטפה צלחות. ליזה! נפלתי על צוארה ונשקתי לה. אך היא חמקה מתוך זרועותי כשכל אבריה הרכים נמחצים אל גופי, התירה את הסינר מעל מתניה, ובהשליכה אל פני, קראה: הא לך ליזה, טיפש! והסתלקה בחמת־רוח. אחזתי את הסינר בידי ולא ידעתי מה לעשות בו. ליזה נעלמה מאחורי דלת קטנה ומזוהמת שהוליכה כנראה אל חדרי המגורים. קשרתי את הסינר למתי והחילותי שוטף את הכלים שמילאו את הכיור. שעה ארוכה עמדתי כך ועשיתי את המלאכה של ליזה, שאין לה סוף, וודאי הייתי ממשיך בכך עד אור הבוקר לולא קולות הצעקה, החבטה והנפץ שהגיעו אלי מעבר למחיצה. בהיכנסי אל האולם, נגלה לעיני מחזה מחריד: שתי־עשרה החליפות היו תפושות בתגרת־ידיים מהומתנית סביב לשולחן, ויתר הנאספים, המנסים להפריד ביניהן, הורסים אליהן ונהדפים לאחור. הכל היו אוחזים איש בצואר רעהו, הולמים באגרופים זה את זה, נוגחים בראשיהם זה בבטן זה, הופכים שולחנות וכסאות, נופלים תחתיהם, קמים, מתנפלים, חונקים, מעיפים מהלומות על סביבם, ושוב נופלים. אחד הבחורים היה עומד על השולחן, מבעט ברגליו סביבו ורסיסי זכוכית היו ניתזים ממנו לכל עבר. בעל־הבית והמלצרים היו מנסים להפריד בין המכים ולהציל את רכושם מהרס, אך נסוגים עד מהרה מאימת האגרופים. הנשים היו צווחות ובוכות.
קפצתי לתוך המהומה, משכתי במכנסיו של העומד על השולחן והטלתיו לארץ, עליתי למקומו וקראתי במלוא גרוני: שקט! כל העיניים נישאו אלי לרגע, אך הדבר ששיכך את המהומה באחת, השבית את ידי המכים והבזיק ניצוצות של צחוק במבטים הזועמים – זאת הבנתי מיד – היה מראי המוזר, בעומדי על השולחן בחליפתי ובעניבתי וסינר חגור למתני. הושלך הס ואני פניתי אל העומדים סביבי ואמרתי בשקט: השארתי אתכם לבדכם למספר דקות בלבד. איך לא תבושו, רבותי, להתקוטט כך!
כעל פי פקודה, החלו הכל מרימים את הכסאות ואת השולחנות וחוזרים למקומותיהם. ברדתי מעל השולחן, חיפשתי בעיני את הזמרת, ורק לאחר ששוטטתי בכל האולם, גיליתיה, יושבת ובוכה מאחורי התוף הגדול שעל הבמה. נגעתי בזרועה ושאלתי: למה את בוכה? היא הליטה פניה בכפות־ידיה והמתופף ענה במקומה: הכל היה בגללה. – איך? שאלתי. – אחד מאלה שבאו אתך, אמר, התחיל להיטפל אליה וכך פרצה הקטטה. – אני מתבייש בהם, אמרתי. נטלתי את הזמרת בזרועה ואמרתי לה, בואי, בואי, אלה לא ראויים שתשירי בשבילם. הובלתי אותה מאחורי כלי הנגינה אל המסדרון שבצד הבמה ותמכתי בה בעלותה במדריגות הצרות שהוליכו אל הקומה השנייה. נכנסתי לחדרה ולא יצאתי משם אלא לאחר שנתנחמה. – –
איך נתגלגלה לכיס חליפתי, למחרת בערב, ההזמנה לנשף השנתי של איגוד החשבזים, חתומה על־ידי זהרה אור־די־נור – נשגב הדבר מבינתי. באותיות של זהב, נוצצות, כאילו לא יבש עוד הצבע מהן, כתוב היה לאמור כי מוזמן אני לבוא לשם, ולעולם ייזכר חסדי אם אכבד את הקרואים בנוכחותי. חי אלהים! קראתי בשמחה בהחזיקי את הכרטיס המבריק בידי, לדבר זה ציפיתי כל ימי!
אל חנות הפרחים הראשונה נכנסתי וקניתי צרור שושנים גדול, נתון בתוך ביבר של נייר שקוף כמים, בשביל זהרה אור־די־נור, שמעולם לא שמעתי את שמה. הלו, ספיישל! ספיישל! קראתי בעומדי על שפת המדרכה ובהושיטי את צרור השושנים אל נהר הכביש. מונית נעצרה לרגלי, ובאחת צפנתי עצמי לתוכה. רחוב הכלנית 17! הטלתי כלפי הנהג ממושבי הרך. הוא לא ידע היכן זה. אחת אחר אחת עיכב את המוניות החולפות ממולו ושאל את חבריו הנהגים למקום, עד שהטיל אחד מהם הברה פורחת ברוח לאחור: שיכון הירגזים! אכן, אכן, אמרתי, סע!
משוקע במושב הרך, שעון לאחורי, ביבר השושנים על ברכי, הייתי נישא במונית, כבנדנדה מגביהה עוף, אל קצה העולם. מבעד לזכוכית החלון, חלפו לאחור אורות לבנים, אדומים, כתומים, צהובים, מנצנצים־וכבים חליפות, מגרדי שחקים, ארמונות, תחנות בנזין. רחש הגלגלים שטף מתחתי. מגבוה, מכרכובי עמודי החשמל, צרצרו ניצוצות מתבזקים, ותחנות השידור של חלל־האתר אותתו איתותים קצרים, זיק־בזק בזיק־ברק, לאדמה.
אחר־כך היו רחובות חשוכים ורק צמרות־עצים שחורות נראו, וכוכבים. מפעם לפעם עצר הנהג, שרבב ראשו מבעד לחלון ושאל לשם הרחוב. אנשים בודדים היו מהלכים על הכביש והמונית האטה במירוצה, נסעה ונעצרה, נסעה ונעצרה. עברה את רחוב הרקפת, רחוב היסמין, רחוב הצבעוני, רחוב הכרכום, ואל רחוב הכלנית טרם הגיעה. דומה היה שהיא הולכת־סובבת באותו רחוב עצמו בלי סוף, כי תמיד היו משני עברי הכביש חשרות־צמרות צפופות, מסוככות על בתים קטנים, בלתי־נראים, וגדירות נמוכות בעלות שערים צבועים ירוק. מסביב היה הכל דומם, שרוי בשינה. סודות נטפו מן העלווה הסמיכה שמעל לגגות ובושם חריף נדף מעצי האורן והברוש. עד כאן! בלם הנהג את מעצוריו, השתיק את מנועו, ובפרשו את זרועותיו על מסעד מושבו הודיע שאין כלנית בעולם. אבל הנה! טפחתי בידי על כרטיס ההזמנה שהוצאתי מכיסי. מצטער מאד, לא הטריח הנהג להחזיר ראשו אלי ועמד בשביתתו. אבל חייב אתה לדעת! לשם כך אתה נהג! לשם כך אני משלם! קראתי. אין! אמר הנהג בקור־רוח ולא הניע יד או ראש.
עמדתי יחידי ברחוב וצרור השושנים בידי. האם כה גדולה היא שכונה זו, שאלתי בלבי, שאי אפשר למצוא בה את אחד רחובותיה. עקרתי רגלי והחילותי לאן שישאוני. ביקשתי לגלות שלט שיורה על שם הרחוב, אך ענפי עצים וצמחי המטפסים הסתירו את כתלי הבתים מראות דבר. המשכתי לצעוד לאורך הכביש השחור, שנתעקל וסבב מדי פעם, בתקוה כי אפגוש מישהו שיראה לי את מבוקשי. לא פגשתי איש, אך לאחר זמן־מה שמעתי מנגינה בוקעת מאחד הבתים. ככל שנתקרבתי שמה, הגיעו לאזני אף קולות צחוק והמולת אנשים רבים. הבנתי שזהו מקום הנשף.
שורה ארוכה של מכוניות עמדה בצד המידרכה, ובסבך העצים שבחצר, שיחקו מטבעות אור וצלילי מנגינות כלהקת צפרים משתקשקות בין ענפים. אשה שחורת־שער ולבושת שמלת־נשף ארוכה, עמוקת־מחשוף, פתחה את הדלת לפני, פרשה זרועותיה לקראתי וקראה: הו, כמה טוב שבאת! ובנטלה את צרור השושנים מידי, הובילתני אל פתח הטרקלין שטוף־האור, ובעודה אוחזת בידי, הכריזה: רבותי, הביטו איזה שושנים נהדרות! הקרואים הרבים, כארבעים או חמישים במספר, נפנו לרגע אלינו, מחאו כף, אך מיד חזרו לעיסוקיהם, חבורות־חבורות, שמהן ישבו על הספות המבהיקות, מהן עמדו ברחבי האולם ושוחחו ביניהן ומהן אחזו בכוסות ליד דלפק המשקאות שבירכתיים. מדוע מאוחר כל־כך? טפחה האשה על לחיי כמו לילד־רע, והובילתני אל המטבח. המונית… פתחתי להסביר, אך היא לא הקשיבה לי, תקעה את צרור השושנים לתוך דלי גדול, שהיה מלא בצרורות אחרים, הפטירה דברים אחדים אל שתי העובדות שעסקו ברחיצת הכלים ובכיסוי המגשים, ובמשכה בידי אחריה, אמרה: עכשיו יהיה אליך למלא את כל מה שהחסרת! נפלא היה! מוצלח מאד! נפלא! הלכתי אחריה לאורך הטרקלין כולו, ששיעורו היה שני חדרים גדולים מחוברים זה לזה, ובהגיענו אל הדלפק, ציוותה על המלצרים: השקו אותו! הוא צמא! לא באה עדיין טיפה אחת אל פיו! ובחלקה לי נשיקה על לחיי האחת, ועוד טפיחה קלה בכף ידה על לחיי השנייה, פנתה ושטה־לה למעמקי האולם.
שתיתי שלוש או ארבע כוסיות ופניתי לבקש את זהרה. מי היא זהרה מכל הנשים היפות שכאן, היושבות על הספות בגילוי ברכיים, העומדות שלובות־זרוע עם גברים מהודרים, תומכות כותרותיהן אל גזעיהם, המעופפות כפרפרים מחבורה אחת לרעתה, טועמות קורטוב צוף מזו, קורטוב צוף מזו, השטות באולם לאיטן, זקופות־צואר, כברבורים באגם? כולן היו ככלות שיצאו מתחת לחופתן, זיוותניות, ורדיות, וכולן היו לבושות שמלות קלילות, אווריריות, בכל צבעי הגן, הרקפת, היסמין, הצבעוני, הכרכום, הכלנית. מי היא זהרה איפוא? אחת פרפרית עופפה על פני וסנטה בדרכה צפורן על חוטמי. זהרה? שאלתי. הו, לא! לא זהרה! צלצלה בצחוק וחפזה אל גבעול אחר. טיילתי לי לאטי בין הפרחים כשכוסי בידי וכל גבר שעברתי על פניו היה מברכני בחיוך וקד קידה קלה לעומתי, ואף אני החזרתי חיוכים וקידות.
מהו זה איגוד החשבזים? שאלתי את לבי, אך לא העזתי לשאול איש. בקצה אחת הספות היתה שרועה, ספק יושבת ספק שכובה, עלמה אחת כבדת שער שחור, חוטמנית, שפתנית, פראית־עיניים וענבל־כסף גדול תלוי לה באוזנה. גבר יפה־גזרה היה גוהר עליה, ידו האוחזת בכוס פשוטה ממנו והלאה, והשנייה אחזה במסעד שעליו נשען ראשה. צחוק התגלגל מפיה בהתרחקה מעליו, והענבל התנודד בצחקה, אך הוא כמעט מעכה אל המסעד. בתוך כורסה שעל ידם ישבה זקופת־גו, כמו מחוך מהדק את מותניה, עלמה זהובת־שער וחלומת־מבט, ועל מסעד כורסתה, ישב גבר, ברך על גבי ברך, רכון אל צוארה, ושפתיו דבוקות לעורפה בעצימת־עיניים. אך היא לא חשה בכך, כי זקופה כאשר ישבה, הקשיבה בצמאון לדבריו של אדון שעמד לפניה בקידה קלה, כוסית צמודה אל לבו ובחיוך דק הטיף לה אמריו. שניים אנשים שמנים, בעלי קפלי־כרסים, ישבו משני צידיה של גברת רחבת חזה, ירכיים וסנטר, וכל אחד אחז באחת מידיה. לרגע הפנתה ראשה אל האחד בדברה, ולרגע אל השני, ושפע כה רב היה צפון לה בלחייה התפוחות, בסנטרה, במותניה, בצמידיה, חמישה־חמישה על פרקי־יד, שלא חסכה אותו משניהם. כורע על ברך אחת לפני שמלה שקופה כהינומה, נשא ידו בחור חלק־שער אל שפתיה של נערה מתעלפת־מבט, להשקותה מכוסו. כציפור ירקרקה, פרושת כנפיים, טסה על פנַי בחורה קטנה, אדומת שער, ישר אל זרועותיו של גבר רחב חזה, מוצק כתפיים, ובהיתלתה על צווארו, עד כי כקפיץ ניתקו רגליה מן הרצפה, קראה, ארנסט! ארנסט! ונשקה לו בפניו הנחושתניים. מאחורי עמדו שלושה גברים בחבורה אחת, נשתוחחו זה אל זה מרוב צחוק, אחת ידם אוחזת בבטניהם והשניה משיקה כוס בכוס. אשה בחלוק לבן ומגש בידה, עברה בין הקרואים, הציעה כיבודה לכה ולכה, ועד מהרה חפזה למקום שממנו באה. שני אנשים כסופי־שער, לבני־פנים כסיד, פסעו זה בצד זה, בצעדים קצובים, איטיים, ידיהם מאחורי גבם ושפתיהם חתומות. בעוברם על פני, קדו קידה קלה כאחד, והמשיכו לפסוע. ליד שולחן, בפינה, ישבה, רכובה על ברכי בחור, חובקת צוארו, ראשה מונח על שערו, עלמה חיוורת־פנים, בעלת עפעפיים ארוכות, לאות, מבקשות מנוחה, או אהבה.
לא הכרתי איש ואיש לא הכירני. מי הם החשבזים הבזים לחַשָבים, שאין הם פונים למנהל־חשבונות כמותי אף לא במלה אחת? רק עתה הבחנתי בכך שחליפות כל הגברים שחורות, ואף עניבותיהם שחורות, ורק חליפתי כחולה ועניבתי אדומה. האם משום־כך אין איש פונה אלי, ומניחים לי להתהלך כזר, אורח לא־קרוא? היכן זהרה אור־די־נור ששמה בהסתר את כרטיס־ההזמנה בכיסי? הפכתי עקבי לחזור וליטול עוד כוס משקה, כי כוס משקה ביד שקולה כנגד איש־שיחים להתרועע, אך בדרכי אל הדלפק נעצרתי באחת, כי עיני נתקלה באדם שמיד שמחתי למראהו.
בפינת הטרקלין, ליד קצה שולחן המשקאות, ישב מבודד על כסא, איש גוץ, לבוש חליפה כחולה ועניבה ירוקה לצוארו. גוף מוצק ורחב־חזה היה לו והחליפה כאילו חישבה להתפקע מתפיחות שרירי זרועותיו. בפישוק רגליים ישב ושתי כפות ידיו נשענות על ברכיו ותומכות את גוו הנטוי לפנים, כאילו צפה במשחק כדור־רגל. ראש כדורי, חזק, היה לו, שער שחור, קצר, מצח צר ועיניים קטנות, מחייכות, ושפם מעובה ירד בשני זנבות לצידי שפתיו המלאות. כך היה יושב, מסתכל ברגלי האנשים העומדים וסובבים בטרקלין, בחיוך אילם כחמראה משובב, משעשע.
קרבתי אליו, ובנגעי בכתפו, אמרתי, סלח לי, אולי אתה יודע מי היא זהרה אור־די־נור? – הו, לא! נשא אלי פנים צוחקות, אל תשאל אותי, אני לא מכיר פה איש! – האם אין זה הנשף של איגוד החשבזים? שאלתי שוב. אולי, גם זה ייתכן, אבל תאמין לי שאני לא יודע! צחק, כאילו שעשעה אותו שאלתי ביותר. באת לנשף שאינך יודע של מי הוא? צחקתי אף אני. מה איכפת לי של מי הוא? נתגבהו כתפיו התמוכות בידיו החזקות, אני רק הנהג. – אה, הנהג! קראתי בשמחה. – זה הכל! צחק ובטנו נתרעדה. תשתה אתי כוסית? שאלתי. למה לא? בהחלט! אמר וקם מכסאו.
ניגשנו שנינו אל הדלפק והשקנו כוס אל כוס. סלח לי, אמרתי במששי באצבעותי את דש מקטרנו, אריג אנגלי? – צמר אנגלי מאה אחוז, אמר, ובאחזו בדש מקטרני, הוסיף: סחורה טובה. – בכמה עלתה לך החליפה? שאלתי. – מאה וחמישים, אמר. – הה צהלתי לעומתו, ושלי מאה ושלושים! – מאה ושלושים בהזמנה? פער את כנף מקטרני וטפח על הביטנה. – מוכנה, כמובן, אמרתי. – הה! צהל הוא, זה עניין אחר, כמובן! אי אפשר להשוות חליפה שאתה קונה בחנות לחליפה שאתה מזמין אצל חייט! לילה ויום! הנה תביט – צבט לי את כרית כתפי – כמה מוך יש לך וכמה מוך יש לי! יש הבדל מה? עכשיו תמשש אצלי את הביטנה. משי, מה? מעביר לך חשמל באצבעות. ואצלך מה? בד פשוט. אבל זה עוד לא כלום. תסתכל על הגב – הפך גבו אלי – מונח טוב, מה? עכשיו תראה אצלך. פה קצת נפוח, פה קצת רדוד, ואם אני נוגע באימרה, אני רואה שאין תוֹכבּד במקום שצריך להיות מקוּשה. אותו דבר במותניים. כל היופי של חליפה זה שקשת הגיזרה חופפת לך בדיוק את המותן ומתרחבת בכנף, ואצלך מה? קו ישר כמו חתוך בגרזן. אפילו השרוול, אם אתה רוצה לדעת את האמת, יותר מדי רחב אצלך, ככה שכשאתה נותן טפיחה, יוצא לך אויר כמו ממפוח. ואני כבר לא מדבר על הפרטים הקטנים, כמו האיבקות, הכפתורים, הפיפים, הצוארון, הדש או הכיסים, שאצלי הם עשויים כהלכה ואצלך רק כדי להיפטר וגמרנו. או תביט על המכנסיים. תלויים לך כמו שק. ותביט על שלי, למטה צרים, כמו טבעות סביב לקרסוליים ולמעלה חוגרים בדיוק את הבטן, וקו הקמט, חד, מושחז, כמו להב של סכין גילוח. ותזכור שבחליפה הזאת אני יושב לפעמים ליד ההגה, כמו הערב, ושהיא לא חדשה. חצי שנה אצלי. מה אני רוצה להגיד לך בזה? שכדאי לפעמים לשלם סכום נוסף ובלבד לחיות בשקט, בלי דאגה. תשתה עוד כוסית?
דבריו אלה דיכאו את רוחי. חליפה אחת יש לי בסך־הכל ואף זו אינה כתיקונה. למה לא הבחנתי בפגמיה כשקניתיה? האם מבחינים בהם כל הקרואים? שתיתי עמו עוד כוס אחת, וכדי לחזק את רוחי, הוריתי בראשי על הסובבים בטרקלין ואמרתי, נשף שמח, מה? – לזה אתה קורא שמח? גיחך בבוזז, אלה יודעים לשמוח? הו, אילו הניחו לי לנצח על הנשף, היית רואה מה זו שמחה! – מה היית עושה? שאלתי. – מעשי־להטים! קרא בהניפו זרועו למעלה. – עשה איפוא! אמרתי. – אה, לא, סינן מבעד לעבי שפמו, לא פה. אני פה רק במקרה. אך לאחר שהרהר הרבה, כשהוא משתעשע במטבעות שבכיסיו ובוהה על הנאספים, הוסיף ואמר: ומלבד זה, צריך אני עוד מישהו לשם כך. – לשרותך! החויתי לו קידה כדרך שלמדתי. – אתה? נתן בי עינו כשהוא מוסיף להשתעשע במטבעות שבכיסיו. – מדוע לא? הברקתי לו בעיני. – אה, לא, אמר, זה לא המקום. אנשים מכובדים מדי. – הם ישמחו מאד!
ובעוד הוא מבקש לעצרני בשרוולי וקורא, חכה, חכה, נתלשתי מעליו ואצתי לחפש את בעלת־הבית. חיש עברתי עקלקלות בין הנאספים לאורך הטרקלין, ובהגיעי אל הפרוזדור, תפסתי בזרועה של האשה והתזתי לאזנה: גבירתי, נמצא פה עושה־להטים אחד והוא מוכן לשעשע את כל הקהל! – האמנם?! פקחה עלי האשה את עיניה. – כן כן, אמרתי, שנינו נעשה זאת, הוא ואני. הדבר ישמח מאד את הקרואים. – הרי זה נפלא! קראה האשה, האודיע על כך מיד? – בעוד מספר דקות, אמרתי, אתן לך אות. שימי לב, כשארים שלוש אצבעות למעלה.
רצתי שוב לאורך הטרקלין וחזרתי אל הנהג. הכל בסדר! הודעתי לו בשמחה, איך אוכל לעזור לך? – טוב, אמר, נסור הצידה ואסביר לך דבר דבר. סרנו אל פינת החדר, מאחורי שולחן המשקאות הארוך, ובשימו זרועו על כתפי, לחש לי מה יהיה עלי לעשות בעת ההצגה על־פי רמזיו. הדבר היה פשוט בתכלית וקרבי עלצו בי על התפקיד החשוב שיוּעד לי בנשף זה שכמעט נואשתי מלשמוח בו. חזרנו ונתייצבנו לפני השולחן ועם כך פשט הנהג את מקטרנו, התיר את עניבתו ומסרם לידי אחד המלצרים. אחר חשף את אמות ידיו השעירות והעבות, בהפשילו מעט את שרוולי חולצתו, פשק את רגליו ואמר: מוכן. נשאתי ידי למעלה ונפנפתי בשלוש אצבעות ומיד נשמעה מחיאת־כפיה של בעלת־הבית. הקולות נשתתקו והכל נפנו אליה ממקומותיהם. רבותי, הכריזה האשה, שני האדונים שמאחוריכם (היא פשטה שתי ידיה לעומתנו והקהל כולו פנה לאחוריו להסתכל בנו), הואילו בטובם לשעשע אותנו בהצגת להטים שכמוה, משערת אני, לא ראיתם מעודכם. אני מודה להם מעומק לבי בשם כולכם. בבקשה!
עתה החלה ההצגה. על־פי רמז ראשון, קירבתי כסא ונתיישבתי עליו בחיבוק־ידיים. הוא נתכופף, אחז בשתי ידיו בכרעיו האחוריות של הכסא, הרימו למעלה, ומשנשאו גבוה מראשו, שמט יד שמאלו, וביד ימין בלבד החזיק בכסא המורם, כשאני יושב עליו ותומך עצמי במסעדו. לקול מחיאות הכפיים קפצתי על הרצפה והשתחויתי.
לרמז שני, הבאתי שולחן קטן ועליו ארבעה בקבוקים ריקים. נתיישבתי באמצע, שני בקבוקים לימיני ושניים לשמאלי, ושוב נתכופף הנהג, הרים את השולחן בשתי ידיו, ומשהגביהו, השעינו על קדקדו, שמט את שתי ידיו, וכך, בשיווי משקל כחוט־השערה, נשא על ראשו, את השולחן, את ארבעת הבקבוקים, שנתנודדו מעט אך לא נפלו, ואותי.
במחזה השלישי, נפל לפניו על הרצפה, התהפך ונעמד על ראשו. ומשמתח את רגליו למעלה ונתייצב היטב, העמדתי על סוליות נעליו שתי כוסות מלאות. ספרתי מאחת עד שלושים, ואף טיפה לא נשרה ארצה.
המחזה הרביעי היה הנפלא שבכולם. הנהג הרביץ עצמו לארץ ופשט רגליו לפנים. בלחשו אחת – ואיש לא שמע את לחישתו, רק שפתיו נעו – קפצתי ורכבתי על כתפיו. בלחשו שתיים, נתרוממתי ועמדתי עליהן כשידי אוחזות בידיו. אחר כך החל הוא להתרומם, לאט לאט ובמאמץ רב, עד שקם ועמד על רגליו. בזהירות רבה, וברכיו רועדות כלשהו, העביר את ידיו מכפות ידי אל מותני, אל שוקי, עד שאחזו בקרסולי. עתה הגביה אותי למעלה, עד שנתמתחו זרועותו בקו ישר עם גופי וראשי נגע בתקרה. רגע ממושך עמד כך, זקוף, מתוח כולו, ורק רעד קל, בלתי נראה, כרעד מגדל איתן ברוח, עובר בשיניו כאחד.
רגע זה היה היפה בנשף כולו. בדממה שנשתררה, כמים העוברים על פי כוס ואינם נשפכים, יכולתי לחוש את נשימתם העצורה של העומדים למטה, את חוורון פניהם כשעיניהם נשואות אל על, את פעימות לבן המהירה של הנשים, את החום המציף את חזיהן באוחזן זו בזו, את הערצתם וקנאתם של הגברים לבושי החליפות השחורות, ובה־בשעה חשתי את זרם הכוח העובר מזרועותיו ומגידיו המתוחים של האיש החזק, אל רגלי, אל גופי, אל גידי צוארי, אל ידי הפרושות לצדדים, שהיו עתה קלות ככנפי ציפור.
קפצתי ארצה, ולאחר שהשתחווינו, כשאנו אוחזים זה ביד זה, סגר עלינו הקהל, ברך, הודה, הביע התפעלותו, ובעלת־הבית פילסה לה דרך בתוכו, ניגשה אלינו, ובחבקה את כתפינו, זרועה האחת על שלי והשנייה על שלו, נשקה לשנינו על לחיינו. מיד לכך פרצה מנגינה ממקום נסתר כלשהו, האורות נתעמעמו והנאספים פרשו מעלינו זוגות־זוגות לסובב במחול.
הם לא ישכחו זאת לעולם! אמר הנהג, שמח ושבע־רצון, בהיוותרנו שוב לבדנו ובענדו את עניבתו הירוקה, ואתה תפסת את העניין בן־רגע! המלצרים, שנהגו בנו עתה בכבוד רב, כבגיבורי הנשף, מזגו לנו כוסית אחר כוסית, בהפצירם בנו שנשתה עוד ועוד. אד חם מילא את חזי והציף את פני. הנהג, שלחייו היו סמוקות ועיניו הצרות צחקו בעליזות, לא פסק מדבר, כשהוא טופח לי פעם על כתף זו ופעם על כתף זו, ומונה לפני תחבולות חדשות של מעשי־להטים. מעכשיו נופיע יחד בכל הנשפים! השביעני כשהוא שותה לחיי, אתה האיש! אתה האיש!
אתה האיש! אתה האיש! צלצלו עוד מיליו באזני שעה שעיני שוטטו על פני הזוגות המרחפים בערפל, למצוא את זהרה. מישהי ארוכת־שער נתלתה בצוארי, צחקה בפני ומשכתני אחריה, ואחר־כך הייתי סובב־סובב עמה בין המחוללים, קל־רגליים, מעופף, עליז, קל־ראש, בסחרחורת של גלגל סובב ומתהפך, סובב ומתהפך, עד חשיכה גמורה. – – –
כשהתעוררתי, היה החדר מוצף אור וריבוע־שמש גדול היה מוטל על הרצפה. בעניבתי ובנעלי על גבי הספה וראשי על שני כרים גבוהים. הטרקלין לא היה גדול כמו בלילה, אלא קטן כדי מחציתו, ראיתי שמחיצת־קיר הבדילה עתה בין שני חלקיו. קרן־שמש פיזזה על פני תמונת־נוף תלוייה ממולי, ובהתרוממי מעט על מרפקי, ראיתי בה את בבואתי, זוחחת כמו במי נחל מזדהרים, נשקפת בין עצי צפצפה כסופי־עלים וברבור שט ביניהם. פני היו יגעים, אפורים, ומשחייכתי, ניבט בי גיחוך נעווה. תיקנתי את עניבתי שנתמעכה ונזכרתי שהיה עלי להימצא עתה ליד ספרי־החשבונות. השעה היתה תשע ושלושים. בין כה וכה, אמרתי, עד שאגיע לביתי ואחליף את בגדי, יעבור כל היום. איך זה הניחו לי לשכב כאן כל הלילה? מי היתה זו שרקדתי עמה? היכן בעלת־הבית? היכן זהרה? שתי כורסאות עמוקות ושולחן עגול, עמדו, לא כבליל־אמש, אלא באמצע החדר, וצנצנת פרחים על השולחן. לא היה זכר לבקבוקים ולכוסות. מתוך מזווה מזוגג נוצצו אגרטלים של כסף ופסלי־שן קטנים. שעון עגול עמד על האצטבא העליונה ובראשו תרנגול של זהב. נוצות־טווס נתפרשו כמניפה מתוך גביע נחושת שעל שידה נמוכה. הכל היה מצוחצח כאילו זה־עתה מורק בידי משרתת חרוצה. מבעד לפרוזדור הבהיק לובנן של מרצפות חרסינה.
הפניתי ראשי אל החלון, וצמרת ענפה השתוחחה אלי בשפעת עליה, מתנועעת עם שתי צפרים שעיינו בי. מעבר לה, היה הכל שונה משנדמה בלילה. עצים אחדים, ומאחוריהם בעברו השני של הכביש, שדה־עשב, רחב, ירוק, שטוף אור. בתוך השדה עמד ילד בחולצה תכולה ומשך בחוט משיכות קצרות, קצובות. נשאתי עיני למעלה וראיתי עפיפון רב־צלעות, צבעוני, מרחף כחסידה פרושת־כנפיים, וזנבו עם קשקשי־הנייר מתנופף אלכסונית בתוך התכלת.
קמתי, יישרתי את בגדי ופסעתי על בוהונותי לעבר הדלת. פתחתיה בזהירות ויצאתי. שריק קצר בלבד הותרתי כברכת־פרידה. עברתי את החצר הקטנה, חציתי את הרחוב ונכנסתי אל השדה המדושא. ניגשתי אל הילד וביקשתי ממנו לאחוז מעט בעפיפון. נטלתי מידו את קצה החוט, משכתי משיכות אחדות, אחר החילותי לרוץ והעפיפון נע אחרי, שלוו ומתון, בשמי התכלת הגבוהים. הילד רץ בעקבותי להשיגני, אך העפיפון נתרומם למעלה, למעלה, כאילו רוח טפחה במפרשו, ואני ניתקתי מן האדמה לפתע, והייתי נישא, תלוי בחוט הארוך הקושרני אליו, מעל לבתים, לשדות, לגנים, הרחק־הרחק וגבוה. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.