רקע
אהרן מגד
השעור

ובכן, נתחיל מאל"ף, מסדר המדוֹרים, התאים, המדפים ­– אמרה לי המנהלת בשעה שבע וחצי בערב, כשבית-המסחר היה כבר ריק ודלתו הרחבה, הדו-כנפית, הפונה אל הרחוב, נעולה, והסורג מורד עליה. – הקיר שממולך מחולק, כפי שאתה רואה, לארבעה מדורים גדולים. נעבור איפוא משמאל לימין. הראשון הוא מדור הלבנים והפקריסים: לסוטות, של בד או של משי, כותנות, ארוכות וקצרות, עם או בלי תחרים, עם או בלי מלמלה, מותניות, משונצות או מנופפות, חזיות מכל הגדלים והמינים (אף הן מסווגות לפי הגיזרה, טיב החומר, הגודל וכד', אבל על זה אחר-כך), מַחוכים עם או בלי צבטים, חגורות מותניים, תחתונים, גופיות. מדור שני – חלוקים, עטיפות בוקר, חליפות-שינה, פיג’מות, כותנות-לילה, אטומות ושקופות, של צמר, בד, פלנל, משי וניילון, בכל הצבעים ובכל מידות הכיסוי או החישוף (הו, אינך צריך להסמיק, בחור צעיר! חייב אתה להיות כרגיל ומנוסה בזה מן היום הראשון!). כן, שני המדורים האחרים הם של חולצות ושמלניות, באחד מן המין המצוי והסטנדרטי ובשני מן המינים היקרים יותר, המסווגים לטעמה של כל קונה. כל החולצות – וכן הוא הסדר גם ביתר המדורים – ערוכות לפי מספרי הגדלים מלטה למעלה, כך שבמדף שכנגד הדוכן המספר הוא 38 ובעליון ביותר – 46. מספרים שלמעלה מזה אין אנו מחזיקים, היות ובעלות הממדים הרחבים יותר, אלה הקולוסאַליים הייתי אומרת, נוהגות בדרך-כלל להזמין את מלבושיהן אצל החייט. המגירות שמתחת לדוכן מכילות גרביים, מיני סדקית ותשמישי-נשים שונים. כסיות, כפפות, מטפחות, חגורות, לולאות, כתפיות, תחרים, צוארונים, רצועות, אבזמים, ועד כפתורים, רוכסנים ופריפות. את אלה אראה לך אחר-כך. עכשיו הפוך פניך הנה, איש צעיר, ונראה מה יש על המַגוֹדים. כל המדור השמאלי חליפות, וכל המדור הימני – שמלות. נתחיל אם כן מן השמלות. המיון מסובך במקצת…

אבל בעצם נניח לזה לפי שעה – נגעה המנהלת בזרועי בחיוך מנחם (נמוכה מעט ממני, לבושה חליפת צמר אפורה, ישרת-קוים, כמורכבת על גבי אימום בחלון-הראווה, מרובעת בכתפיה, צרה במותניה, מגלה שוקיים לבנות עציות. פנים יבשות, נפולות בלחייהן, אף חד, שפתיים דקות, אך עיניים אפורות, ערניות, המדברות בזריזות בלי שיתופם של יתר תוי-הפנים. שער דהוי, חלק. קול קשה הצריך לכחכוח מפעם לפעם) – כל הדברים האלה, מקומם של המלבושים, מיניהם, מידותיהם, צורתם, מחיריהם, תוכל ללמוד על נקלה במשך יומיים-שלושה בעזרתם של יתר העובדים. משערת אני שכוח תפיסתך וזכרונך אינו נופל משל כל אדם בינוני. סלח לי. לא, לא להעליבך התכוונתי. כן. העיקר הוא בכללי התנהגות מסויימים, שבלעדיהם אין אדם יכול להיות זבן לבגדי נשים. בנימוסים, בצורת הפנייה, השידול, ההשתחוויה, מחוות-היד, ההלבשה, ההפשטה, מסירת החפץ, ועד לפרידה, כשאתה מלווה את הקונה בצאתה, פותח לפניה את הדלת, מחזיקה לבל תיסוב חזרה על צירה, ומודה לה על אדיבותה. במה אתחיל? – ספקה המנהלת כף-אל-כף ואצבעותיהן הישרות, המתוחות, המהוקצעות, חפפו אלה את אלה כנגד חזה – אומר לך תחילה למה אינני מתכוונת (ועם כך בלעה המנהלת חיוך לגרונה בהשחת-ראש לעומתי). אינני מתכוונת לתחבולות הזולות, ההמוניות, הגלויות, שכל בר-דעת מבחין בהן מיד את הכוונה הגסה של הפיתוי. אותם כרכורים סביב הלקוחה, מימינה, משמאלה, מלפניה ומאחוריה, תוך השמעת משפטים תפילים, כמו, כן גבירתי, בבקשה גברתי, לשרותך גבירתי, אותה זריזות מופרזת של ידיים, רגליים, ופה, להראות הכל, להמליץ על הכל, לשבח הכל, ולהישבע על כל מלבוש שהוא הטוב במלבושים. להתמוגג מחיוכים, להשפיע מחמאות אויליות כמחזר טיפש, או להציף את הקונה בקילוח בלתי-פוסק של הסברות והוכחות כרוכל בשוק. לא, אין שום אמון בסוג זה של פיתויים, והאנשים העדינים נפשם נוקעת ממנו. הוא מבריח אותם. אפילו אמת בפיך, היא נשמעת כשקר. ובמשפט מוסגר יכולה אני לומר לך, שאותם הנוהגים כך, הם גם שמגדפים את הלקוח מיד בפנותו עורף לצאת, בלחישה אמנם, או אפילו בלי קול, במבט זעף בלבד, אבל הלה חש בכך בגבו ולא יחזור עוד.

לא, ידידי, לא זה הדרך. התרפסות היא סימן לטעם רע. השתחוייה עמוקה מדי, יש בה התבטלות עצמית, יהודונית הייתי אומרת, שאינה מוסיפה כבוד לא למוכר, לא לקונה ולא לבית-העסק.

למה כוונתי איפוא? קודם-כל לסבר-הפנים. אינני צריכה לומר לך שיש פנים מקרבות ויש פנים דוחות. פנים עצובות דוחות מיד, זה ברור. אין מקום אצלנו לזבן שפניו עצובות. אדם כזה, אני אומרת לו מיד, לא פה מקומך! שווה בנפשך: אשה נכנסת לקנות שמלה חדשה לעצמה – חג הוא בשבילה, לא כן? בעוד שעה תופיע רעננה, מחודשת, שופעת חדווה, בפני בעלה, או אהובה, יהיה מי שיהיה – והנה מקדם את פניה בר-מינן, חולה, אדם שחלומותיו רעים, מעין עין-רעה, מזל-רע! – כמובן שמיד היא מסתלקת. למה לה להשבית את חגה?

או פנים אדישות. אותן פנים מיוגעות של חוּלין, שכל אדיבותן כאילו כפוייה עליהן, בגזירת הממונה, או הגורל, או השד יודע מה. אותה ארשת פילוסופית-כביכול, האומרת, הבל-הבלים הכל הבל. היינו-הך הוא לי אם תקני או לא תקני ומה תקני. לא אכפת לי! אינני מעוניין בך כלל! (זרועותיה של המנהלת נתקפצו לפנים באומרה זאת, וקולה נצטווח במקצת, אך מיד חזרה והצמידה כפותיה זו לזו כשני עלים מגבעול אחד הסוגרים זה על זה). מה עושה הקונה? חולפת ברפרוף על פני המגודים, מעלעלת – אף היא באדישות, כמובן – את השמלות, מעמידה פנים כמחפשת דבר-מה תוך שהיא ממלמלת דברים שקשה לשמעם, ובתירוץ זה או אחר, ממהרת לצאת עוד בטרם הגיעה לסוף השורה.

או פנים יהירות מדי, אלו היודעות-כול, המתנשאות למעלה למעלה מן הקונה. פנים כאלה… אבל על זה לא ארחיב את הדיבור – נגעה שוב המנהלת בזרועי ובהטיית-גו קלה לעומתי, כאילו נשענת עלי, שפכה צחוק-קל ארצה – כי רואה אני שסכנה זו אינה נשקפת ממך. או שמא כן? לא, לא. – טפחה שתי טפיחות על זרועי.

ושוב: אין כוונתי ללהיטות יתירה כלפי הקונה, לחיזור מופרז! הו, לא! כוונתי לסבר-פנים רענן שיש בו אדיבות-מתוך-התאפקות ונכונות-מהולה-ביחס-של-כבוד. לא להיטות ולא אדישות. מידה בינונית.

וכאן אנו מגיעים לסגולה העיקרית הנדרשת מזבן לבגדי-נשים והיא סגולת ההבחנה. אני רואה צל של תמהון בפניך. ובכן אומר ביתר בהירות: צריך זבן לבגדי-נשים להבין משהו בחכמת-הנפש. הייתי אומרת שזהו עניין של חוש יותר מעניין של ידיעה.

ובכן: – אמרה המנהלת במותחה ידיה מאחורי גבה ובהבליטה תוך כך את חזה הצר שחליפתה ההדוקה ריפסתוֹ – הנשים המגיעות לבית-המסחר, יש בהן טיפוסים מטיפוסים שונים, נבדלים זה מזה מן הקצה אל הקצה, וזבן טוב חייב לדעת לנהוג בכל טיפוס לפי טבעו. זהו עניין של טביעת-עין. אני כשלעצמי, שמנוסה אני בעסק זה יותר מחמש-עשרה שנה, אוכל לומר על פי מראיה של אשה, מיד לכניסתה, במה תבחר, איך תבחר ואם בכלל תקנה דבר-מה או לא.

הטיפוס השכיח ביותר – סבה המנהלת על עקבה, עשתה שלושה צעדים אל הדוכן, התיישבה עליו בנתירה קלה כשהיא מרכיבה רגל על רגל ורק בהונות נעליה נוגעים ברצפה, ובשתי ידיה אחזה בשפתו לשני צידי גופה – הוא זה שהייתי קוראת לו המשפחתי. אשה מטיפוס זה, שיש לה בעל וילדים בביתה, נכנסת לבית-המסחר כמו לחנות המכולת או לחנות-הכלים. היא יודעת את רצונה. יודעת גם מקומם של המלבושים. אין היא בררנית ביותר, אין היא מדקדקת בצורה. היא מזלזלת בעזרתך. אך אתה – אפילו היא שפחה בעיניך, נהג בה כבמלכה. רוצה הייתי שתזכור זאת: לעולם תן לאשה להרגיש שהיא ממעמד גבוה משהנה באמת! תהליך הקנייה יהיה לה לחווייה שתרומם אותה. אולם בית-המסחר יישאר בזכרונה כמקום שיש בו קדושה מסויימת, אם יורד אתה לכוונתי. הביקור בו – משהו מעין ביקור במסעדה מפוארת של בית-מלון גדול או במוזיאון. והזבן, כמו המלצר, או כמו המדריך האדיב, הוא שיוצר את האוירה. התעלם מנימוסיה ההמוניים, כאילו לא ראית ולא חשת בהם. אדרבה, גלה יראת-כבוד כלפיה. היא זריזה ממך, ועל דעת עצמה תעבור לאורך המגוד ותמשמש בכל חליפה וחליפה, בכל שמלה ושמלה, ולבה גס בהן, אך אתה – לווה אותה בנימוס. מתוך השתחוייה קלה, הערה עדינה מפעם לפעם בנוגע לתואם המלבוש, רעיון מבריק, בדיחת-אגב קלה, גילוי של סבלנות, כאילו שעתך פנוייה עד סוף היום וכולך עומד אך לרשותה. יכול אתה להפתיעה באיזו הצעה שמעולם לא עלתה על דעתה, צבע מיוחד במינו שאינה רגילה לו, או גיזרה, או אריג – דברים שיגלו לה פתאום את גופה באור חדש! בטחונה המופרז בעצמה נרתע תוך כדי כך מגילוי העדיפות של טעמך אתה! הנה – כבשת אותה! היא שלך! מעתה יכול אתה אפילו לחזור בך מהצעתך הקודמת ולהציע דברים חדשים אין מספר. היא תלך אחריך, הייתי אומרת, בעיניים עצומות. סומכת היא עליך. אפילו עניין המחיר לא יהיה נחשב כל-כך בעיניה.

כאן הייתי רוצה להורותך דבר… אגב, האם נשוי אתה? טוב מאוד! ובכן אם לא עמדת על כך בעצמך, אומר לך: בנפשה של כל אשה מן הטיפוס הבינוני, אותו הזכרתי זה עתה, מתחולל קרב בין שני כוחות שווים: הטעם והמחיר. כפות המאזניים מתנועעות בלי הרף, מרגע כניסתה הנה ועד בצעה את קנייתה. פעם מנצח זה ופעם זה. האם משה היה זה שבהרימו ידו?… ודאי. ובכן, הזבן הטוב, הוא העשוי להכריע בקרב זה. מן הבחינה התכליתית הטהורה – זה גם תפקידו העיקרי. אתה מנענע בראשך כאילו הדבר מובן מאליו, אולם אין הוא פשוט כל-כך כפי שאתה סבור. במקרים רבים הזבן הוא כלוליין, המהלך על אסל המאזניים הלוך ושוב, הלוך ושוב, ושוקל בזהירות על איזו כף כדאי לו להכביד. כמובן שהנטייה הטבעית היא להכריע לצד הטעם – זו גם נטייתה הטבעית של הקונה עצמה – אבל לא תמיד! לא תמיד! המצביא הטוב יודע שגם נסיגה היא לעתים נצחון. לא נרחיב בזה. במה עוסקת אשתך? פקידה? גננת? לא חשוב. אינני נכנסת לענייניהם האישיים של העובדים.

בייחוד אם אין הם נוטים לספר על כך מעצמם – חייכה המנהלת חיוך דק בהחליקה מעל הדוכן ובהישענה עליו בגבה בעוד שתי ידיה מחזיקות בו – כן. במה עמדנו? ובכן: לטיפוס השני הייתי קוראת הטיפוס ההססני. קל מאד להבחין בו, אפילו מרחוק. נכנסת אשה – צעירה לרוב – ידיה שלובות לה לפניה, ארנקה מתנועע אנה ואנה על ברכיה כמטולטלת, פוסעת לאט, צעד צעד, הנה כך, עיניה נשואות אל המדפים, לכאן, לכאן, כתיירת המבקרת באולם גדול של מוזיאון, ומבטה טועה מתמונה לתמונה בהשתוממות. היא נראית כהוזה, כחולמת. רגע דבר זה צד את לבה, רגע דבר אחר. לא, אין היא יודעת עדיין מה רצונה. אולי רק לפני שבועות אחדים נישאה לאיש. את טעמו עוד איננה יודעת. יותר מזה: היא איננה מכירה עוד את עצמה! כוונתי, כאשה בשילה על כל מעלותיה וחסרונותיה. מה תפקידך אתה? נהג בה כאילו אתה עוזר לילדה לחצות כביש הומה ממדרכה למדרכה. אוחז בידה, מפנה ראשך הנה והנה… לא, ילדתי, לא להיחפז! עצרי רגע, אתה מושך בידה בחזקה, עוד רגע ונדרסת! לאט-לאט! הו, הנה עכשיו, בזריזות אחרי, ו – הגענו לחוף מבטחים. נהג בה כאילו בידך כלי של זכוכית עדינה. בזהירות-בזהירות. הולך אתה לצידה, בלט, כאילו על ראשי בהונותיך, מחווה מעט את גופך, להקשיב מה תאמר. לא, עדיין אין היא אומרת דבר. תוהה היא. גם אתה תוהה יחד עמה, צעד-צעד לידה, כאילו גם בשבילך הכל חדש. הנה אוחזת היא ביד קלה באיזו חולצת בוֹרדוֹ דקה, עדינה, זמן רב היא תוהה עליה ואפילו אינה מנסה לקרב אותה אל חזה. אל תאיץ. אל תפציר. בחן גם אתה. העבר מבטך מן החולצה אליה, ממנה אל החולצה, והשווה. הער משהו, ושוב, בעדינות רבה, על צבע עיניה. תכלת, למשל. מיד יעלה חיוך ביישני על שפתיה. עדיין לא קנית את לבה, אבל כבר פתחת לה. עודדת אותה לומר משהו, ואפילו בלחש, בהיסוס, על איזו כוונה רחוקה, סתומה עדיין לה-עצמה. היא מבקשת לראות עוד. אתה מוציא ומניח לפניה. לא שפעים! לא ערימות! אל תהמם אותה בכמויות! היא תהיה כה מבולבלת עד כי לא תדע לבחור דבר מתוך השפע! אחת, ואחר-כך עוד אחת. אולי זו? אתה שואל בצידוד ראש, כמפקפק. אולי זו? מעט-מעט מתברר לה – ובה-בשעה גם לך – מה אין היא רוצה. ואז, לאחר שעברה שעה לא קצרה, אתה מעז להביאה מול הראי כדי שתצמיד לצוארה חולצה מסויימת שאתה בחרת לה. זמן לא מועט תעמוד כך כשידה אל צוארה ואף אתה עומד לידה, במרחק-מה ממנה, מסתכל בראי יחד עמה ובוחן. אם יפה הדבר בעיניך, יכול אתה להשמיע מחמאה כלשהי. לא במישרין, לא בהפרזה, לא משהו בנאלי, מעין, כמה נפלאה את בזה, גברתי, אלא משהו אישי מאד, המגלה קו אופי מסויים. למשל: הכתום הזה יהלום מאד את שערך הערמוני, בייחוד כשהוא גולש על הכתפיים, האינך סבורה כך גבירתי? זכור: מחמאות אינן יצוקות במטבעות. כל מחמאה אמיתית, משכנעת, היא מעין גילוי ראשון. חייבת היא להתאים לאופי כשם שהלבוש מתאים לגוף.

אגב, ברצוני להזהירך: לעולם לא תוציא מפיך משפט המוני מעין זה, השכיח כל-כך בפי זבנים מן הסוג הנחוּת ביותר: גבירתי, יכול אני להבטיחך, רק לפני ימים מספר קניתי חולצה כזו לאשתי והיא מרוצה ממנה מאד, הולמת אותה, מתכבסת על נקלה, וכדומה. זוהי גסות-רוח. מופת של זבנוּת גרועה. אף אשה אינה רוצה לשמוע שדומה היא לאשה אלמונית שאין היא מכירה אותה. שבחה הוא ייחודה. אשה אינה אוהבת להיות חיילת בגדוד. אני מקוה שאתה מבין זאת.

ובכן, תארתי לך בקצרה טיפוס זה שאני קוראת לו הטיפוס ההססני. כמובן, יש גוונים-גוונים בלי סוף, אך רק הנסיון ילמדך להבחין בהם, בהתנהגותם השונה, החייבת להדריך את התנהגותך אתה.

עכשיו נעבור לטיפוס אחר לגמרי, הטיפוס המהודר – אמרה המנהלת ועם כך הושיטה ידה אל קופסת הסיגריות המונחת על הדוכן, שלפה סיגריה מתוכה, דפקה אותה בזריזות על גבי הלוח, הדליקה אותה, כיבתה את הגפרור בנפיחה, שאלה, אתה מעשן? אחר הפיחה סילון עשן ארוך כלפי מעלה והמשיכה: – כן, אשה מטיפוס זה, יודעת את רצונה. אין היא באה לבקש את עצתך. לפני בואה הנה עשתה שעות רבות, אולי ימים, בבחירת הלבוש שאותו בדעתה לקנות. שווה בנפשך: בשעות הבוקר היא יושבת בבית-הקפה המוצף שמש, מרכיבה רגל על רגל, לוגמת מספלה ומעיינת בז’ורנאלים הרבים המונחים לפניה. תוך כדי כך אין היא מניחה לאף שמלה העוברת ברחוב להישמט מעינה. מפעם לפעם היא נושאת מבטה מן הז’ורנאל אל הנשים המהלכות על המדרכה, עוברות כעל גבי סרט נע. כל לבוש נאה רושם מיד ציון בלבה: הו, זה מעניין! הנה, שרוול כזה היה הולם אותי ביותר, במחשוף מעין זה יכולה אני להיראות מקסימה, גיזרה כזו של חצאית היתה מבליטה יפה את מותני או את רגלי. או להיפך: כמה זה מכוער! לעולם לא הייתי רוצה להיראות בשמלה מעין זו! או: אל אלהים, האם נטרפה דעתה עליה להתהלך כך ברחוב, במין חליפה מסורבלת כזו, רחבה, מנופחת, ובחולצה מצבע כזה, המזקין אותה כפליים כשנותיה? או, אומרת היא לעצמה, הביטי, הביטי על אקסצנטרית זו, נעדרת כל חוש מידה, הלבושה בשמלת מלמלה מנוּפפת, כאילו היתה ילדה בת שתים-עשרה! הלא היא מעוררת צחוק בכל הרחוב! כך היא מציינת לעצמה כל לבוש ולבוש ובין כך וכך משהו כבר מצטייר בלבה באשר לעצמה. בשעות לפנות-ערב, שוב היא יושבת בבית-הקפה, בחברת עוד ארבע או חמש נשים. הן מחליפות רשמים, מספרות זו לזו ממה שראו או שמעו או קראו בענייני האופנה, מתווכחות, מתייעצות ביניהן, אין דעה אחת דומה לשניה ולעתים הויכוח לוהט ביותר, אבל כבר מתגבש משהו בלבה. בערב, כשהיא חוזרת עם בעלה מן הקולנוע, היא מתעכבת ליד כל חלון-ראווה, משתהה שעה ארוכה בבחינת הדוגמאות המוצגות בו, נועצת עם עצמה, ובבואה הביתה, בטרם תשכב לישון, היא ממששת את דופק בעלה באשר ל… (כאן עשתה המנהלת תנועה באצבעות ידה הימנית, מתוכה ניתן היה להבין שכוונתה למזומנים, ועם כך גם קרצה בעינה) – ואם מגלה היא התנגדות כלשהי, מכשול כלשהו, תנסה שוב בשעת רצון, לעתים אפילו ברגע של ייחוד, אם מבין אתה למה כוונתי… הוא, לא! פרצה המנהלת בצחוק – אין אתה צריך להסמיק! הלא נשוי אתה, כפי שאמרת! מעולם לא אירע לך…? אבל נניח לזה.

ובכן, אשה מסוג זה, המוציאה מרבית זמנה במחשבה על בגדים, המכירה את כל גינוני האופנה, אינה זקוקה לעצתך. זקוקה היא לשרותך. וכאן תפקידך הוא כפול: אל“ף – לגלות בקיאות בשמות הסוגים, צבעיהם, אריגיהם, מחיריהם ומקומם, ובי”ת – לשרת בתכלית האדיבות.

כן – הפנתה המנהלת גבה אלי, פסעה שש או שבע פסיעות ממני והלאה, כמעט עד הדלת, סבה על עקבה בסיבוב מהיר ועשתה אותן שש או שבע פסיעות לעומתי – שירות אדיב היא תורה שלמה. כמעט כמו נגינה בכינור. ראית ודאי איך הכנר אוחז את הכינור מתחת לסנטרו, באצבעות ידו השמאלית לוחץ על המיתרים ובימנית מוליך את הקשת אנה ואנה. כך גם הזבן הטוב, היודע, בהתנהגותו, ללחוץ על נימים מסויימות, בעדינות, בתבונה, בחוש פנימי עמוק, ובמשפטי הנימוס הריהו מוליך קשת על מיתרי לבה של אשה ומפיק צלילים ערבים. קשה לפרט את הדברים ולשימם במסגרת של כללים מוגדרים. אולם זבן טוב יודע אפילו איך להראות גרב לאשה. לעולם לא יתלה אותו מול עיניה כסחבה. גם לא יטיל אותו על לוח הדוכן ברישול או בשרירות. הוא ישטח אותו בעדינות על פיסת ידו הפתוחה, כך ששקיפותו תראה את גון העור הלבן. הוא יזכור תמיד שגרב של אשה הוא חלק מנשיותה, משהו מאד אינטימי, ואין להגיס בו את הלב. הזבן הטוב יודע איך להתיר חולצה מסיכותיה באצבעות רכות, איך לפרוש אותה על השולחן בצורה כזאת שנדמה כאילו נפתחת כותרתו של פרח. יודע הוא איך להניח צעיף על צוארה של אשה, כך שיפול קל-קל כנוצה, או כפתותי שלג. איך להראות כותונת-לילה שקופה, חלומית, ורודה או תכולה או ירקרקת, מבלי להביא במבוכה את הקונה הצנועה. מבלי שנדנוד-עפעף שלו, לא כל-שכן פליטת-פה, יסגירו רמז כלשהו המכוון למערומיה של האשה הניצבת לפניו. הזבן הטוב יודע איך לעזור לאשה בהלבשתה או בהפשטתה. איך להחזיק מאחורי גבה את מעיל החליפה, תלוי בצוארונו, באצבע ובוהן מכאן ואצבע ובוהן מכאן, ואחר-כך להטות את הכנף כדי לסייע בהכנסת היד לתוך השרוול, מצד זה ומצד זה. איך לעבור אחר-כך לפנים ולעזור ברכיסת הכפתורים, במשיכת השוליים, זהיר-זהיר ועם זאת בבטחון של מומחיות. איך לעמוד במרחק-מה, לסקור את הלבוש ולאטום את המבט מפני מה שמתחת לו. איך לפתוח את פרגוד המלתחה לפני אשה, לסגור אותו אחריה, ואחר-כך, בצאתה, להאיר פנים כאילו אשה חדשה, יפה שבעתיים מבתחילה, ניצבת לפניו.

כן, כל זה צריך לימוד, בעיקר עם נשים מטיפוס זה, הרגילות לחברה טובה, שהנימוס המעודן הוא עשרת-הדיברות שלה. ולא רק ההתנהגות האילמת, תנועות הגוף, הידיים, הראש, אלא גם הדיבור. אשה מסוג זה – צא לקראתה בבואה, לווה אותה בצאתה, דבר עמה מתוך יראת-כבוד, תמיד מתוך דיסטאנץ מסויים. לעולם לא מתוך אינטימיות יתירה, שכן מעמדה גבוה משלך, או לפחות כך היא חושבת, וחייב אתה לאשר זאת בהתנהגותך. הראה לה שאתה מכבד את רשותה הפרטית ושחלילה לך לעבור את הגבול ולהיכנס לתוכה. הזבן ההמוני, הפשוט והפחוּת, ימצא הזדמנות לא אחת להשמיע איזו הערה מבודחת, מחניפה, באזני אשה, ביחס לחזה או ליתר חלקים צנועים של גופה. אני אוסרת זאת. אפילו אם היא רומזת לך משהו מעין זה, או נותנת לך פתח לרמוז, אתה שים עצמך שלא הבנת כלום. או ענה בחיוך כזה שממנו מסתבר כי הבנת את ההיפך. מוטב לי שתיראה שוטה במקצת מאשר גס-רוח.

כן, עוד משהו: נשים כאלה מופיעות לעתים בלויית בעליהן… הו, המסכנים הללו – שמה המנהלת שתי כפות ידיה על לחייה ועיניה הבריקו מתוכן במשובה – לעתים אני כה מרחמת עליהם! נגררים הם כצללים אחר נשותיהם. משועממים. עייפים. עכורי-מבט. נדמה שמהלכים הם בתוך סיוט וכל תפילתם שכבר ייגמר! נשאלים ואינם יודעים מה לענות. מניעים בראשם כגלמים חסרי-חיים. ממשמשים בבגד כלשהו ככלבים המרחרחים בחפצי-אמנות. סובלים. סובלים. כבשים מובלים לטבח! רק כשמגיע הרגע לדיבורים על המחיר – הם מתנערים לחיים לפתע, הנה הנם! ובכן, דע לך: כל הכבוד לבעל – אך דבּר עם האשה! החרש כשהוא מדבר, שים עצמך מאזין לו – אך אל תתווכח! בכל ענייני טעם, צורה, צבע, גיזרה – האשה, והיא בלבד, בת-שיחה שלך. לפעמים – אך זאת אומרת אני מתוך הסתייגות לגבי מקרים מסויימים – אתה אפילו בברית אחת עם האשה נגד הבעל. ברית חשאית, כמובן, שאסור לה להיות גלוייה. כשם שאתה מנמיך את קומתך בפני האשה המהודרת, בעלת הטעם הטוב והידיעה הרבה, כך צריך אתה לזקוף את קומתך בפני בעלה. אתה בקיא ממנו, מנוסה ממנו, אולי גם מבין ללב אשתו יותר ממנו. האמנה בפניך גם את סוגי הבעלים? – הו, לא. זה יארך מדי.

רואה אני שאתה עייף מאד. הלאיתי אותך. אף-על-פי-כן, לא אוכל שלא לציין עוד טיפוס אחד המכבד אותנו בביקוריו לעתים די קרובות – הטיפוס הבוהימי. הו, איך אצייר אותו לפניך? ­– חפנה שוב המנהלת פניה בכפות ידיה, השחה ראשה לארץ ומדדה את רצפת האולם כשהיא נועצת בה עקביה, פסיעה אחר פסיעה, מן העקב אל בוהן הנעל. אחר חזרה והתייצבה למולי בפנים מבודחות והמשיכה – שחקניות, רקדניות, ציירות, זמרות ויתר יוצאות-דופן. טיפוס מטורף! מטורף לחלוטין! עשויות הן לסחרר ראשו של כל זבן, ויהא המנוסה ביותר. אותי על כל פנים הן משגעות לגמרי. לא אומר לך שאין זה משעשע לעתים לשרת אותן, אדרבא, משעשע ואף מבדח! פתאום אתה כאילו נזנק כסביבון באויר, מתהפך על ראשך והנך בעולם אחר לגמרי. אולם כדי לדעת איך לנהוג בהן – אני אומרת לנהוג! למעשה הן הנוהגות בך! – צריך אתה לשכוח את כל הכללים שהשמעתי באוזניך עד עתה! חלון הראווה אינו קיים בשבילן. עתוני האופנה – שחוק בעיניהן. הדגמים המקובלים – תועבת-נפשן. סבור אתה שהן יודעות מה רצונן? לא, הן רוצות משהו מיוחד! שאיננו בשוק, איננו ברחוב, איננו על המדפים ושום חייט לא תפרו! ואתה לך ומצא להן דבר מיוחד זה! אתה מטיל לפניהן ערימות ערימות על הדוכן, מן המיטב, מן המובחר, מן היקר ביותר! והן נוברות בהן כנשות-שוק בארגז של פירות רקובים. לוקטות ומשליכות הצידה, הופכות ומשליכות. מתוך זלזול מופגן, בפנים חמוצות כאילו בא בוסר אל פיהן, בעין רעה ובשפה מאוסה כאילו נגעו בבלויים רוחשי כנים ופשפשים. לא זה, לא זה, לא זה. ובכן, מה רצונך, יקירתי? משהו מיוחד! לפתע ימצא-חן בעיניהן דבר-מה שזה יובל שנים היה מונח ללא-הופכין באיזו מגירה נידחת, אכולת עש, שזה מכבר חשבת להשליכו לאשפה. הו, ישמרנו אלהים מטיפוס קפריזי זה! כשאני רואה נערה מסוג זה נכנסת בפתח, פני מחווירות, רוח פרצים נכנסת לבית! יש מהן המדברות במהירות כזו שאין אתה מספיק לקלוט מלה אחת מדבריהן. מפל של גרגרים! נכנסות לדבריך, מבטלות כל מה שאמרת להן עד כה, מאפסות אותך בהערת-אגב אחת! יש מהן הבאות למקומך, אל מאחורי הדוכן, מתחילות לפשפש במדפים, להפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואתה עומד מן הצד וצופה בהן! יש שנוטלות עמן עשרים חולצות לתוך המלתחה, לובשות ופושטות, לובשות ופושטות, ואתה עכב את כל קהל הקונים בגללן! או שמתהלכות הן לראווה באיזה לבוש שכמעט מצא-חן בעיניהן, מקצה האולם ועד קצהו, הלוך ושוב, וכל הלקוחות אין להם מה לעשות אלא לעמוד ולהסתכל בהן!

כאן הנימוסים לבדם לא יועילו לך, ידידי. מצפצפות הן על נימוסים, פורצות כל חוק. בשתיים תגבר עליהן: בחוש הומור ובפיקחות. עמהן רשאי אתה להתבדח. לא בדיחות גסות, לא תפילות. זכור שטעמן מעודן ביותר ושחיות הן על דיאֶטה של מעדני תרבות. פליטת-פה אחת של תיפלות – איבדת את כל עולמך בעיניהן. ולעומת-זאת, הערה שנונה, עוקצנית – במקרה זה אפילו אינטימית, כי, בהיפוך לטיפוס הקודם, המהודר, אין הן מקפידות על שום דיסטאנץ – וקנית את ליבן. כבר אתה חבר שלהן, כבר הן פונות אליך בשמך הפרטי, כבר הן מכניסות אותך בסוד שיקוליהן הנסתרים. יתר על כן: לעתים אפילו תגלינה לך דברים צנועים שבצנועים. (אין הן יודעות בושה, נערות אלה! לא אחת גונב לאוזני, איך, ללא כל זהירות, ואפילו בקול רם ובצחוק, סיפרו לזבן זה או אחר מתי נתעברו או מתי עת וויסתן!) ואז הן נועצות בך בדבר אוהביהן או מאהביהן או בעליהן, אם יש להן כאלה. עלול אתה לשמוע מפיהן הערות מעין אלה: מה דעתך, שמלה זו עשוייה לעורר את קנאתה של רינה או דינה, שהיא משתגעת כמוני אחר רני או דני? או: תן לי סוודר לבן, צמר אנגורה שיבליט יפה את שדי, אתה תופס? או: לא! לא שמלנית כזו אני רוצה, אלא אדומה-שקופה! כזו, שבהתפשטי היא תצית אש בעיניו ובלבו של מי שיסתכל בי באותה שעה! או: חזייה עם כפתורים אתה נותן לי? אתה יודע כמה זמן יצטרך אהובי לטרוח עד שיפתח אותה! אין לי סבלנות לזה!

אני רואה שהבאתי אותך במבוכה, – אחזה המנהלת בשורש ידי וקרבה פניה אלי – אבל זוהי חכמת הזבן הטוב באשר לטיפוס זה של נערות: לעולם לא לבוא במבוכה! להעלות סומק לעתים, אך מתוך נימוס ולא מתוך מבוכה! חייב אתה לשים עצמך מבין את כל רמזי-רמזיהן, את כל כוונותיהן, ולהראות שפיקח אתה מהן, יודע את צפונות-לבן, את סיתרי היחסים בינן לבין חברותיהן ובינן לבין מאהביהן. בחיוך דק אחד, ערמומי כביכול, במלה שנונה אחת, רבת-משמעות, אתה מגלה להן שאתה מבין הרבה יותר ממה שנאמר לך, כי בקי אתה בכל הסוגייה הזו של גינוני נשים, חנחוניהן, בכל אותם טכסיסים קטנים, צנועים, נסתרים, שבעזרתם הן צדות לב בחורים או נלחמות בצרותיהן. כך אתה הופך להיות איש סודן, הקבוע, הנאמן. אליך תבואנה בעת שמחה ובעת צרה, כי אתה הוא היודע כמותן, כי שמלה או חצאית או חזייה – עשויות להכריע מערכה שלמה בחייהן!

הנה – ציירתי לפניך ארבעה טיפוסים שונים: המשפחתי, ההססני, המהודר והבוהימי. ביני לבין עצמי יש לי בשבילם שמות אחרים. סמליים. לפי מיני עוף שונים: הראשון – טיפוס הברווזה, השני – היונה, השלישי – הטווס, הרביעי – הקנרי. לעתים אני משתמשת בשמות אלה בשפת-הסתרים שביני ובין כמה מהזבנים הותיקים. נדמה לי שלפי שעה נסתפק בסקירה זו.

אומר לך בכל גילוי-לב: – נתייצבה המנהלת מולי בפישוק רגליים, ככל שחצאיתה הצרה הרשתה לה, ובמתיחת ידיים מאחורי גבה – כל הכללים שעליהם דיברתי, כוחם יפה מחוץ לבית-המסחר במידה שווה כמו בתוכו. זוהי האמנות של היות ג’נטלמן, שהיא האמנות של העמדת-הפנים. לפנים נוהגת הייתי לבחון מועמד חדש לעבודה בזבנות באופן אחר לגמרי מאשר כיום. הייתי מזמינה אותו להיכנס אתי למסעדה סמוכה, ומרגע צאתנו מכאן ועד לרגע פרישתנו זה מעל זה, עוקבת הייתי אחר התנהגותו: האם יפתח לפני את הדלת ויניחני לעבור לפניו? הילך לימיני או לשמאלי? היאחז בזרועי בחצותנו את הרחוב, או בהשתחלנו בין העוברים-ושבים? אחר-כך בפנים: היזיז קמעה את הכסא למעני? היחכה עד שאתיישב ורק אחר-כך יתיישב הוא? הישאל מה ברצוני להזמין ויפנה כיאות למלצר? היוכל לקשור שיחה עמי? להעלות שחוק על שפתי? היציע לשלם עבורי? במסעדה, כמו במסיבת-רעים, כמו בנשף-מחולות, התנהגותו של גבר היא הקובעת את מעמדו, ולגבי דידי, היא גם הקובעת את כשרו או אי-כשרו להיות זבן טוב לבגדי-נשים.

תאמר ודאי שהעמדת-פנים מעין זו שדיברתי עליה, יש בה משום שקר. נכון. מודה אני בכך, לפחות במקצת. אולם זהו שקר נעים, חביב על כל אשה. בייחוד אם הופך הוא להיות טבע-שני. כמובן שג’נטלמן, ככל גבר, ככל אדם, יש לו רגעים כאלה וכאלה, הכל לפי מצב הרוח. יש שהוא מדוכא ורוצה היה, גם כשאשה יושבת לצידו, לשקע ראשו בין אגרופיו ולשתוק. יש שרוצה היה לצחוק ללא מעצור, צחוק פרוע, מתפרק. או להתפרץ בגידופים. או לפטפט ככל שיעלה על רוחו. או – להיות תינוק (הרי כל גבר רוצה לעתים להיות תינוק), להתוודות, למלמל דברי-שטות, להתפנק, להשליך מעליו כל כבל של נימוסים ולנהוג לפי נטיותיו הפנימיות, בכנוּת. אבל התנהגות כזו אינה תפארתו של גבר ולא תזַכה אותו בהוקרה מצד החברה. עליו להיות עצור. מאופק. מדבר במידה ובחן. כך שתמיד יישאר הרושם שיש עוד הרבה דברים שיכול היה לאומרם, אך הוא שומרם לעצמו. וצריך הוא לדעת גם איך לשתוק. יש שתיקה שהיא סימן לשעמום או לדלות-נפש. ויש שתיקה אחרת, מיוחדת במינה, המעידה על עושר, על חכמה. צריך הוא לדעת איך להתבדח. לא להתפרץ. לא לפלוט כל חכמה תפילה המונחת על לשונו. אלא בהתאפקות, בהסתייגות מסויימת, המשאירה מקום לצחוק טוב-טעם שמחשבה מאחריו. לא, אין אתה צריך להיות חכם בשביל כך, אפשר אפילו שתהיה כסיל מן האחרים ובכל-זאת תיראה חכם מהם. זהו עניין של חן, של התנהגות מתוך כבוד-עצמי, מתוך הכרת-ערך, מתוך עליונות מסויימת. הו, הארכתי בזה יתר על המידה. מה השעה? אל אלהים, עשרים לפני תשע! הזמן עבר מהר. הנפסיק בזה?

לא! – מחאה המנהלת כף-אל-כף בפנים צוהלות, כאילו הפתעה משמחת מזומנת לה בשבילי – אם אינך מתנגד לכך, נערוך מבחן קטן. רק לרגעים ספורים. יפה! ובכן, אני אהיה הקונה. הנה אכנס לבית-המסחר שלנו, הידוע, המהולל, הנודע כל-כך בטיב סחורותיו וזבניו… היכן ארנקי? הנה הוא! כך. הנה אני נכנסת, תוהה רגע סביבי – – –


הה! – פלטה המנהלת אנחה עמוקה מחזה לאחר כחמש דקות, ועם כך נשענה בגבה אל הדוכן ועצמה עיניה כמתוך עייפות רבה – הסברתי – הסברתי – הסברתי – והכל היה לשוא! – פרשה ידיה לצדדים וספקתן – ערב טוב, גברתי, כן גברתי, האוכל לעזור לך במשהו, גברתי – כן, המשפטים היו נכונים, אבל מדוע אתה אומר זאת כמוכה-שיתוק? מדוע בפנים מאובנות כל-כך? מדוע בקול קר וכהה כסכין קהה? האינך יכול להכניס קצת חמימות בקולך? הן סוף-סוף האדיבות אינה נמדדת במלים אלא במידת החום שבהן! טעית והוצאת לי חולצת-בד תרוגה בשעה שביקשתי חולצת-משי חלמונית – מוחלת אני לך. אינך חייב לדעת מקומו של כל מלבוש בערב הראשון. אבל מדוע אתה שותק כשהנך פורש אותה לפני? מדוע אינך אומר משהו, סתם-כך, לשם בידור, לשם בידוח! האינך יודע לחייך? נסה! נסה לומר: הנה אראה לך משהו חדש, גבירתי, שזה עתה קיבלנו, ואני מקוה שימצא-חן בעיניך מאד. נסה לומר זאת בחיוך אדיב על שפתיך. – – – הו, אלהים אדירים! איזה חיך קפוא, אנוס, מסכּן! עלולה אני להתעלף למראהו! הלא דומה הוא יותר לעווית של בכי מאשר לחיוך! האם חולה קיב אתה? ואחר-כך – באמת בושה וכלימה! רוצה הייתי לדעת מה היתה אשתך אומרת על כך אילו היית מסייע לה בלבישת המקטורן בצורה כזאת! מושך מכאן, מושך מכאן, עומד לפני וכמעט סותם את נשימתי! הלא סבורה הייתי שאתה מרכיב שק על ראשי! אפילו אוכף על גבי חמור אין חובשים בגולמנות כזאת! והאמנם לא יכולת למצוא בנפשך מלה אחת לומר לי כשעמדתי לפני הראי? אפילו לא מחמאה קלה שבקלה? והאם מצורעת אני שחששת כל-כך לנגוע בי כשהואלת כבר ברוב טובך לעזור לי בפשיטת המעיל? ולבסוף אתה אומר לי, רב-תודות גבירתי, בקול מקפיא את הדם! מה צריכה אני לחשוב עליך? מה צריכה אני לחשוב כשאני רואה את תנועותיך הכבדות! הלא אילו ציווּ על פסל להתנועע, היה עושה זאת ביתר זריזות משעשית אתה!

צר לי מאד – שילבה המנהלת אצבעותיה לפניה – עם כל רצוני הטוב… הלא הסברתי וחזרתי: עניין של חן. של סבר-פנים. של יחס. הו, אין טעם להוסיף ולדבר על כך. מה היתה עבודתך עד עתה? מנהל-חשבונות? מוטב שתחזור אליה. שם אתה לפחות לבדך. אין צורך בברק-בעיניים, בחיוך על שפתיים, בקרינה של חום. שם יכול אתה להיות עצוב כאוות נפשך. איש לא ישים לב לכך. יכול אתה לענות לפונים אליך, במלמול, בגמגום, בלחשוש, בפנים קרות, מאובנות

הנח! – צווחה המנהלת וניסתה לחלץ את גרונה – בשם אלהים! אתה חונק אותי! אתה –

ונשתתקה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 38847 יצירות מאת 2013 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 14412 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!