אחרי שעשתה את זה לאימהות האומה ב“האוהל האדום”, מביאה אניטה דיאמנט את סיפורן של נשות ניו־אינגלנד הדחויות בראשית המאה ה-19. דיאמנט מתרכזת בספריה בנשים שעל פי הספרות או ההיסטוריה מוצגות כקורבנות, כמו דינה בת יעקב שנאנסה על ידי שכם בן־חיווי ב“האוהל האדום”, או הנשים קשות היום שנחשבו למכשפות או לזונות, ברומן החדש שלה “הימים האחרונים של דוגטאון”. כולן נשים שהחברה הקיאה מתוכה, ולכן נאלצו לגור לבדן בדלות ולהתפרנס בקושי מעבודות־דחק. נשים שעל פי נקודת המבט ההיסטורית הגברית אין להן שום זכות קיום, וכל מה שנותר מהן בדפוס, הוא אזכורים על המכשפות של סיילם, וכמה קריקטורות גסות של זונות ברומנים למשרתות.

דוגטאון היא מובלעת של מצורעים חברתיים לא רחוק מבוסטון. מקום שבו התקבצו כל נידחי החברה: בעיקר נשים וילדים וכמה עבדים משוחררים. בכפר העלוב מסתובבים כלבים נטושים, ובבקתות המטות ליפול גרות נשים שברחו מכל מיני מקומות, ובאורח פלא מצאו את ביתן דווקא כאן. העזרה ההדדית שהן מגישות זו לזו, יחסי האהבה שאינם גולשים בהכרח לאהבה לסבית אלא מתמצים בקשרים אנושיים חמים ואמיצים, הם שעוזרים לנשים החזקות האלה לשרוד. דיאמנט בונה את הרומן מפרקים שנעים בין כתריסר דמויות על פני כרבע מאה, עד לקיצו של הכפר, עם מותם או עזיבתם של תושביו לחיים טובים יותר. בין שהיא מתארת שתי זונות אומללות שמוצאות אהבה זו בחיקה של זו, שפחה שחורה שמתחזה לגבר ומתפרנסת מבנייה, או בעלת אכסנייה לבבית שמקבצת את כל החלכאות והנדכאות לסלונה האוהד, תמיד עם דבר־עידוד וספל מרק חם, מפיחה דיאמנט חיים של ממש בנשים הדחויות והנחותות האלה. כשהיא מתארת את המרשעת של הכפר, שהתעללה שנים באחיין שלה והטילה כישופים על שכניה, היא לא שוכחת לשבור את החד־ממדיות הדמונית בתיאור מכמיר לב של הזקנה, שבערוב ימיה זכתה להיות אם אוהבת לצמד פרות מגושמות, שהיא שרה להן שירי ערש ומעטרת את צוואריהן במחרוזות פרחים.

גם המיתוס הנלעג של “הבתולה הזקנה”, שחוזק על ידי ספרות הנשים של המאה ה-19, אפילו אצל ג’יין אוסטין, מקבל אצל דיאמנט פרשנות חדשה. כשם שבגרסה המשוכתבת של דיאמנט למיתוס התנ“כי טוענת דינה שלא נאנסה כלל אלא הייתה מאוהבת בגבר משכם, כך הבתולה הזקנה של דוגטאון אינה בתולה כלל וכלל, ובטח שלא מיובשת, אלא מנהלת רומן ארוטי נועז ומסעיר עם עבד משוחרר. אפילו כלבה נידחת זוכה אצל דיאמנט לפרק: תיאור קצר ומקסים של תודעתה הכלבית של גורה שהתעללו בה, ו”הבתולה הזקנה" מרחמת עליה ונוטלת אותה לחיקה, עד למותה בשיבה טובה. השכתוב של דיאמנט את דפי הספרות וההיסטוריה בונה מחדש את הנשים המבוזות שקולן ניטל מהן, ומעניק להן מקום של כבוד בזרם המרכזי של התרבות המערבית.

הפרוזה של דיאמנט מושתתת על התיאוריה הפמיניסטית, לפיה האישה יכולה לחבור ולקיים ברית רק עם גברית נחותים כמוה. על פי הדגם הזה, אין פלא שהגברים החיוביים בספר הם עבד משוחרר, ושני בנים אומללים ודחויים שגדלו בקרב נשות הכפר והפכו לגברים מסוג אחר: אחד הפך להומו והשני לגבר עדין וקשוב בנוסח “הגבר החדש” המקובל בימינו. שאר הגברים הם קריקטורות חולפות של גסות ורשע, או לחילופין, של צדקנות ואדישות.

על אף שהמודל הפמיניסטי הזה התיישן זה כבר ושייך לתפיסה הפמיניסטית של שנות ה-70 יותר מאשר לפוסט־פמיניזם של ימינו, בכל זאת מצאתי יופי ואנושיות ברומן, בין השאר משום שפשוט מאוד מדובר בסיפור טוב שכתוב היטב. אהבתי את הפשטות הקלאסית של מסירת הסיפור, ואת הפיוטיות הצנועה והלא־מתחכמת של הכתיבה. התרגום מאנגלית של שרונה גורי הוא ללא רבב.