עם קבלת פרס מאנגר

מלך ראוויטש הוא בעל-שפיעה, שמעטים כמותו בספרות יידיש של הדורות האחרונים: שפיעה של דברי פיוט, של מחזות, של מסות, של רישומי דיוקנאות, של פרקי מסע, של מימוּאריסטיקה; שפיעה של עשייה ספרותית ושל עסקנות ספרותית. עליו ניתן לומר, כי לא רק סופר-של-כ"ד שעות-ביממה הוא, גם סופר של כל שנות חייו ללא פוגה – מני אז, מימי הילדות כמעט, כשהעלה ניצני חרוזיו, ועד עתה, כשהוא מתקרב לגבורות. ועוד דבר: מלך ראוויטש נעשה כמעט מצעירותו בעל מעמד בולט בספרות יידיש; היו אולי עוררים על מעמדו כמשורר, אבל לא יכלו לו, משום שאת המעמד הזה קנה לו בגין עצמיותו וטבעיותו. מעולם לא חיפש לו קרן-זווית של הצטנעות; אדרבא, תמיד עמד ברשות הרבים, אבל תמיד הידהד בקולו שלו, ששונה היה משל אחרים. הוא אהב את החברותא (ועדים לכך הדיוקנאות שהעלה בשלושה הכרכים הנושאים את השם ‘הלכּסיכון שלי’), אבל שמר בקפידה על דרכי כתיבה משלו ועל עיקרים משלו.

תדמיתוֹ הפיוטית נתפסה לראשונה על-ידי קוראיו כשל אחד מקבוצת ה’כאליאסטרה' שבראשית שנות העשרים למאתנו (כאליאסטרה – כנופיה-חבריא עליזה-מתרוננת פרועה), אשר כללה בעיקר שלושה משוררים: אורי צבי גרינברג, מלך ראוויטש, פרץ מארקיש, שאף הופיעה בצוותא בקובץ שנשא את השם הזה ‘כאליאסטרה’ (וארשה, 1922; קובץ שני יצא בעריכתם של פרץ מארקיש ועוזר וארשבסקי בפאריס, 1926, אבל הרכב המשתתפים היה כבר שונה). ומוזר הוא: כל אחד מן השלושה רחוק היה מעליצות, מהתרוננות, וכל אחד נמשך לכיווּן אחר, שלאחר שנים מעטות בלבד נתבהר בהחלטיות ולא נשתנה כמעט במרוצת הזמן. לאמור: הזימון לאכסניה הראשונה האחת לא הביא לידי היתוך.

אם העליתי קודם את תדמיתו של ראוויטש כקשורה ל’כאליאסטרה', הרי זה משום שבאותו פרק-זמן עבר מווינה לווארשה. וארשה נעשתה אז למרכז סואן של ספרות יידיש, וראוויטש היה באמת אחד העושים והמעשים (במשך שנים רבות שימש שם מזכיר אגודת הסופרים והעתונאים היידיים). אבל יצירתו השירית כבר נתבלטה בייחודה בימי וינה שלו.

ראשיתו של ראוויטש המשורר היתה דווקא לירית-מאופקת, אבל לאחר שנים מספר בלבד כבר קנה לו שם בפואמה ההגותית שלו ‘שפינוזה’. ראוויטש עצמו נתן לספרו זה תת-כותרת: ניסיון פיוטי, וחילק את הפואמה לארבע סדרות: האדם, העכביש; המפעל; קטורת. דומני שתקופת וינה הטביעה בו בראוויטש את חותם האכּספּרסיוניזם בנוסחו האוסטרי. ועם-זאת יש לציין, שלמן ‘שפינוזה’ ועד הנה נעשה האופי ההגותי סימן-היכר עיקרי כמעט לשירי ראוויטש.

המשורר ראה הרבה בימי חלדו, סייר ותייר ברחבי עולם, בכל חמש היבשות, אבל חיפושי-האלוהים שלו עמדו כל הזמן ועומדים עד היום בעינם. קביעה זו מסתמכת על עדותו של המשורר עצמו בהרבה שירים, ודי שנזכור כי עשרים וחמש שנים לאחר שפינוזה כותב מלך ראוויטש ‘שיר-תהילה לפילוסופיה’ וסדרה של שירים בשם ‘החיפוש הגדול’. למשל, פתיחתו של שיר אחד (‘שתים עשרה שורות של הסנה’): ‘ומה יהיה בסופם של שנינו, אלוהים? / כלום תיתן לי ככה למות / בלי לגלות לי את הסוד הגדול?’ ובשיר אחר (‘תחינה על חיפוש אלוהים’): ‘חיפשתי אלהים, / אני – אני עצמי, כאן והיום, / וכך אבותי זה ארבעת אלפים שנה, / מישהו מוכרח היה לחפש שהרי אבד איבדו כולם, / לכן חיפשנו’. אכן, סיומו של שיר הגותי ארוך זה הוא בנימה כמעט שפּינוזיסטית-פּאנתיאיסטית: ‘בשיר תחינה זה / יוצא אני שוב – אני היהודי הנצחי / ב’אחד’ חדש, / כל אדם הוא תבל כולה, ותבל כולה הריהי אלוהים'. וכאן באה תוספת משמעותית: ‘ובגלל האמת האחרונה, הפשוטה הזאת, על פני האדמה כולה לכל אורכיה ורחביה, / מצא על פרשת-דרכים של כל זמניה / עמנו, עם מחפשי-אלוהים ששה מליונים של מיתות קדושות’. גם בספר-שיריו האחרון ‘עיקר שכחתי’ שולט היסוד ההגותי שליטה מכרעת.

מלך ראוויטש משתייך לאותם משוררים המרבים להסתייע בשיריהם באני שלהם. אלא שהאני שלו הוא גם האני המשפחתי, גם האני הקיבוצי והאנושי-כללי – ובכך הוא גם פותר את בעיית קוימו של העם היהודי, כפי שנובע מן הציטוט הקודם. מן הדין להוסיף על כך עוד מובאה מתוך פואמה ארוכה בשם ‘וועלט-פאלק: יידן’ (עם-עולם: יהודים), שנכתבה בשנת 1935: ‘כי לא התכלית הם – האמצעי הם, / זה המוקרב, זה המקודש – / זה המדמם – / האמצעי לתכליתו של העולם’. ועוד דבר שכדאי לציינו: באוטופּורטרט שלו שבכרך השלישי של ‘הלכסיקון שלי’ מעיד ראוויטש על עצמו: ‘למן ימי חרפו הוא מחפש את אלוהים. הוא עדיין מחפש – באמצע שנות הששים שלו’.

אכן משורר הגותי הוא, אבל פיוטו אינו מובע בנוסחאות ובקטיגוריות פילוסופיות מן המקובל במדע, אלא דווקא בפשטות של ניבים. הפניה הבלתי-אמצעית לאלוהים נעשית באמצעות התפילה, באמצעות השיח החופשי. טיפוסית בשבילו היא לשון הפנייה של ר' יצחק מברדיטשב אל אלוהיו. גם המושג שירה קשור אצל ראוויטש בקטיגוריה של תפילה, וייתכן שבכך ניתן להסביר את האמירתיות שבטורי שיריו.

שילוב זה של הגות וחיפוש אחרי האמת שבאמיתות, המשורר עצמו מרמז את הסברו כדלקמן: שני מורים הטביעו רישומם בנפשו של ראוויטש – שפינוזה ופרץ, הראשון – בכיווּן חיפושי-האל, והשני – בעמקות שבלבוש העממי ובהשתפּכות הנפש. לפיכך אתה תופס אצל ראוויטש את המחשבתיות יחד עם האינטימיות.

מלך ראוויטש הוא, לפי כתיבתו, הוּמאניסט גדול; הוּמאניסט בשני מובנים – ראשון, שהוא רואה את האדם כמרכז הקיום העולמי, את האדם כיצור ואת האדם כיחיד; שני, שהוא מחבב את כל אלה שבא אתם במגע, הדוק או מקרי, והחיבה שמורה אצלו לאורך ימים, על אף חיכוכים וניגודים שאירעו בינו לבין הזולת. כדי להדגים את המובן הראשון מספיק להביא ציטאטה אחת, המנוסחת כעיקר מעיקריו של ראוויטש, אולי עיקר העיקרים: שירו ‘תפילה ערומה על נביא’ מסתיים בשורות חד-משמעיות וחדות-משמעות אלו: ‘שלח לנו שוב איש של דבר ומעש ואמת – שלח לנו איש עם בשורה שנייה / שיישא אותה ברמה ובעצמה, כשם שמשה / הביא את בשורתו שלו, בשורת האל האחד. / ותהי הבשורה השניה: כל אדם הוא עולם – כל עולם הוא אלוהים – / וקדוש הוא כל אדם, כל אדם אף הוא אחד’.

ואשר למובן השני, הרי כל הדיוקנאות שהעלה בשלושת כרכי ה’לכסיקון שלי' (אגב, כרך שלישי, והוא הגדול מכולם בהיקפו, מכיל ‘צדודיות-עט’, כלשונו, של סופרים יידיים ועבריים במדינת ישראל) נושמים חיבה וזיקה נפשית לזולת. כלום כל אחד מן הדיוקנאות הוא בדיוק לרוחו? לאו-דווקא, אלא שבכל אחד הוא מוצא משהו שקרוב לו. ראוויטש עצמו ודאי שאינו מוותר על השקפות, על עקרונות, על נטיות עצמיות; הוא אף יודע להתנצח עם הקרובים לו, וכשאין בכוח שיפוטו והידיינותו לשכנע, מוצא הוא לו מפלט בתפילה. על-כן תמצא אצלו שיר, שנכתב לפי עדות עצמו ב-1935, בהיותו באוניה על פני האוקינוס ההודי הסוער, בשם ‘תפילה עם שחר – על משוררים יידיים’, והוא נוקב בשמותיהם ומונה תכונותיהם: לייוויק, אורי צבי גרינברג, פרץ מארקיש, משה-לייב האלפרן, איציק מאנגר, ואחרים שאין הוא קורא בשמם.

ההוּמאניזם של ראוויטש קשור, כמובן, גם בכך שהוא מופיע כמוֹראליסט; הוא דורש תיקונו של עולם ותיקון עולמות (והוא ראה, כאמור, עולמות הרבה). דומה שהוא רואה עצמו כבעל-ייעוד, כממלא שליחות של אידיאה. כבר בראשית דרכו הפיוטית כתב באחד משיריו שאולי נועד ‘להיות מדריך, תמרור בדרך האינסופית אל אלוהים’, אבל אחר-כך חיפש הוא עצמו את התמרור; הנה נראה כאילו איבדוֹֹ, והנה נאחז בו שוב. על-כן נראים הרבה מן הפּוֹסטוּלאטים שלו בפרקי-זמן שונים כסתירות (אופייני לגביו שיר שכותרתו ‘שיר מזמור של שנאה ואהבה לעם היהודי’), שאיכשהו מתיישבות הן באינטגראליות שלו. ההוויה קיימת לגביו כתפיסה טראנסצנדנטאלית, ולא קיומית.

ברור, ראוויטש זועזע מן השואה וממה שקדם לה. הוא כתב כמה שירים ופואמות על ‘נושא’ זה, שהם מן העזים ביותר בספרתנו בעברית וביידיש, ובעיקר הייתי רוצה להזכיר את ‘יאָסעניו פון ווארשע [יוסיניו מווארשה], בלדה עם שני סופים – שחור לבן’. ועם-זאת, גם בעצם המלחמה, כשכבר נודע על השואה, אם כי לא על ממדיה, עדיין ראוויטש שופע תמימות של הוּמאניזם; הוא משדר ‘קול קורא חרישי’ אל העולם:

וְאוּלַי בְּנֵי אָדָם, אוּלַי זֶה יַצִּילֵנוּ;

אָנָא אַחִים – סֵדֶר שִׂנְאָה חֲסַל!

בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת, אֶל הָאַהֲבָה נַחֲזוֹר נָא,

נַחֲלוֹק נָא הַכֹּל עִם הֶעָנִי, עִם הַדָּל.

(בתרגום א"ד שפיר)

ברם תמימות חמה זו נסוגה לפעמים מפני צליפות המציאות, ואז משתמש ראוויטש באירוניה, ואפילו בסאטירה, אבל לידי סארקאזם אין הוא מגיע. התפיסה הטראנסצנדנטאלית מביאה אותו לידי קביעה פסקנית: ‘אין מיתה בעולם, / אין מוקדם אין מאוחר, / אין זריחות ואין שקיעות, הכול רק מעגלים – טבעות – גלגלים’. קביעה זו גם מסייעת לו לגבש ‘אני מאמין’ משלו לגבי עמנו ומדינתו. והנה איך הוא מנסחו באוטופּורטרט שלו שב’לכסיקון שלי' (כרך ג, עמ' 386): ‘הוא (כלומר ראוויטש) מאמין שמדינת ישראל ותפוצות ישראל הן התכונות-שבהכרה של הסובּטאנציה ישראל, או יהודי. וכמוהן כשתי התכונות-שבהכרה התפשטות והגות, או חומר ורוח – של הסובּסטאנציה השפּינוֹזיסטית – אינן ניתנות להפרדה’. ועל-כן ירושלים-של-מעלה היא עיקר, היא התכלית, היא הייעוד.

כבר נאמר, שהאכספרסיוניזם בנוסחו האוסטרי ביצבץ ביצירותיו הפיוטיות הראשונות של מלך ראוויטש; לכך נוסף איזה תבלין של והיטמאניות. הריתמוס של שירי ראוויטש הוא בעיקרו פנימי; אורכה של השורה משתנה אצלו תכופות באותו שיר עצמו, ולרוב הוא נוטה לשורות מתרחבות, עם חריזה או בלעדיה, עם שפע של מיטאפוֹרות, בעיקר האנשוֹת רבות, עד כי בהרבה שירים אתה חש נשימה של הוויה קמאית, טרום-תרבותית. ואשר לתבלין הוהיטמאני, השווה, למשל, את הפואמה של מלך ראוויטש ‘שיר מזמור לגוף האדם’ ל- Song of Myselfשל והיטמאן. ויוזכר כאן גם שירו של יהושע טן פי ‘אשיר ליהושע טן פי’ שבקובץ שיריו ‘עולם כזה עולם כבא’ (עמ' 73).

זכה מלך ראוויטש ושירים מובחרים שלו תורגמו לעברית בידי א"ד שפיר¹. המתרגם הריק מכלי פיוטי אל כלי פיוטי תואם – תרגום אמנותי, נאמן למקור ככל האפשר, הן בטוֹן הן בחיתוך הפסוק, הן בחלוקה לטורים והן בריתמוס ובחריזה. למרבה הצער עברה אצלנו הביקורת העתית כמעט בשתיקה על ספר זה.