רקע
ק. א. ברתיני
שלמה ביקל המַסאי

 

א    🔗

שלמה ביקל השאיר לנו ירושה נאה מאוד, כמה כרכים עבי-כרס, בנוסף לחומר רב שראה אור בכתבי-עת ובעיתונים, והוא לא הספיק לכנסו ולהוציאו בספרים. את הירושה הספרותית הזאת של שלמה ביקל ניתן לחלק לכמה סוגים: פובליציסטיקה, ביקורת ספרותית, ריפורטאז’ה, זכרונות. אבל דומה, שלגבי ביקל יכולים אנו, ואולי יותר מזה מוכרחים אנו, לסכם את כל הסוגים הספרותיים האלה באחד, משום שהוא הוא האופייני לשלמה ביקל – כוונתי למסה.

וכאן עלי להקדים מייד ולהתעכב על עצם הגדרתה של המסה, כשהמדובר הוא באחד כשלמה ביקל. וזאת משום שבעשרות השנים האחרונות נשתנתה המסה כסוג ספרותי, שינתה את משמעותה, את מהותה. כיום, תחת השפעתה הגוברת והולכת של התרבות הרוחנית האנגלו-סאכסית, מוסב המונח מסה על מה שניתן פשוט לקרוא בשם מאמר. אולם בשעה שהמדובר הוא בשלמה ביקל, עלינו לחזור אל המונח מסה לפי שימושו בכמה ספרויות אירופאיות שפעלו על הספרות העברית ועל הספרות היידית בהתהווּתן, דהיינו לחזור אל ראשוניות השימוש במונח מסה, כפי שנקבע על-ידי מחוללו, מוֹנטין הצרפתי (ואחריו גם על-ידי בקון האנגלי). מונטין לא התכוון למאמר סתם, לא למחקר, אף לא לדיון ולהבעת-דיעות, שיש לבססן על מסקנתיות הגיונית, אלא לתת למחשבה את החופש ההליכה אחרי האינטואיציה, לתת ליוצרי ולציורי להתפתח אפילו על חשבון השכלי. לשון אחר, המסה לפי תפיסתה הראשונית משתייכת לבּלטריסטיקה, לספרות היפה, לא פחות מאשר לדברי הגות. אי-לזאת, הרי גם הקורא של המסה זוכה בהנאה אסתיטית אפילו יותר משהוא מתעשר בריווח שכלתני, למדני.

וזו היתה דרך מסתו של שלמה ביקל, משום ששלמה ביקל היה בראש-וראשונה, יוצר, כוח ספרותי גדול, שהאינטואיציה שלו במובן הספרותי היא שהוליכה אותו אל הכתיבה. אלא שכאן אני נאלץ להוסיף קו חשוב, אולי החשוב ביותר, שהבליט את שלמה ביקל כיוצר – את תרבותו היהודית והכללית הרחבה. שלמה ביקל נולד בקולומייה אשר בגאליציה; את תרבותו הכללית רכש באוסטריה, ותחנה חשובה בימי נעוריו היתה טשרנוביץ, זו שהיתה קרויה בשעתו וינה-הקטנה; אלא שעיצובו מבחינה חברתית נעשה בבוקארשט, ומשעבר אחר-כך לארצות-הברית, התפתחו חייו האינטנסיביים כסופר יחד עם השקפותיו על אדם, חברה ועם. הכל יודעים מהו השינוי שחל בו בביקל מבחינה זאת; אלה שזוכרים את עמדתו האידיאולוגית של ביקל בשנות השלושים, יודעים להעריך כראוי מה שביקל עצמו ניסח באני-מאמין שלו מהשנים האחרונות, בלשון זו:

‘בדומה לרוב בני דורי חטאתי אף אני, מן הסתם, בפיתולים אידיאיים של גאולה חברתית, אבל הרגשה אחת היתה בשבילי ובשביל רוחי תדירית ובטוחה: במשך עשרות שנים של חיי-ההכרה שלי חשתי תמיד רחבות-של-נשמה בקיטון היהודי ודוחק בעולם הרחב’. ניטול את ניסוחו זה של שלמה ביקל ונמצא בו מייד את הסממנים של דרך כתיבתו, את שימושו במסה. ראשית, ביקל מדבר על רוח ועל תחושה, ולא על חדירה שכלתנית; שנית, נקשיב-נא אל שני האנטיפודים: מצד אחד ‘רחבות-של-נשמה בקיטון היהודי’ – לפנינו עולה תמונה, תמונת-הווי. הקיטון בבית היהודי היה גם קטן וגם מופרש; אלא ששלמה ביקל חש בתוך קיטון זה איזו רחבות, ומקור הרחבות הזאת היא הנשמה; הווי אומר, את המושג המופשט מעטה שלמה ביקל בתמונה חיה, מיוחדת במינה. והוא הדין ביחס לחלק השני, ‘דוחק בעולם הרחב’. התרבות הרחבה, ששלמה ביקל רכש לו, היתה מחנקת אותו מבחינה נפשית; הוא מצא עצמו נלחץ בין מצריה, ודווקא את הרחבות חש בקיטון היהודי.

אכן, המרחק שבין ניו-יורק הסואנת, ששלמה ביקל עשה בה שלושים משנות חייו, ובין המשולש האירופי שלו שמלפנים: קולומייה – טשרנוביץ – בוקארשט, היה תמיד מעין צינור יניקה, שביקל רצה להינתק ממנו. הייתי אומר אף יותר מזה: האָז, המחצית הראשונה של חייו, גברה אפילו על השנייה, אין כוונתי לבחינה הכמותית של יצירתו, אלא לזו הרוחנית, לזו ששלמה ביקל מכנה בשם נשמה יתירה. האז היה בשביל ביקל לא רק רומאנטיקה מסוגננת, נוסטאלגיה; היה בו גם דחף עצום של חתירה אל שורש האני העצמי שלו ואל שורש הדורות, שהוא ליוום למן ימי הילדות ושהכירם מראייה ומשמיעה.


 

ב    🔗

אילו באתי למנות את רוב ספריו, ‘אינזיך און ארומזיך’ (בפנים עצמי ומסביבי), שהופיע בבוקארשט ב-1936, ‘א שטאָט מיט יידן’ (עיר ויושביה, שהופיע גם בעברית בתרגומו של שמשון מלצר), ‘יידן דאווענען’ (יהודים מתפללים), ‘עסייען פון יידישן טרויער’ (מסות של העצב היהודי), ‘דעטאלן און סך-הכלען’ (פריטים וסיכומים), ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’ (שלשה אחים היינו), שלושה כרכי-ביקורת ספרותית ‘שרייבער פון מיין דור’ (סופרי דורי), ‘רומניה’ (פרקי היסטוריה, ביקורת ספרותית, זכרונות), ואילו ניסיתי לקבוע מהו הטעם האמיתי, שאתה חש בשעת הקריאה בספרים הללו, הייתי אומר, שכולם מצטיינים באתו מזג, באותו אקלים, שבהם אתה מרגיש בעת-ובעונה-אחת את עושרה של התרבות החילונית האוניוורסאלית, שטובלת ביהדות. החינניות משתזרת בשנינות, האימפּרסיה מחליפה קולות עם הידיעה העמוקה, הססגוני משתבץ במסגרות המתאימות.

ובנוסף לכך, לשונו של שלמה ביקל, סגנונו. אם תתקבל עלינו הגדרת המסה כפי שניסחתיה למעלה, עדיין לא תהיה שלימה, אלא אם כן נוסיף לכך את העצמיות ואת האופי של לשון המסאי. לשון אחר, אם המסה גובלת בבּלטריסטיקה, הרי מוכרח כבר המסאי להשתמש בלשון מקורית, בלשון משלו, הן במה שנוגע ליסודות הסימאנטיים והן ביחס לתבניות התחביריות. דומה שבנידון זה שלמה ביקל הוא יוצר, שכתיבתו שופעת ציוריות. אפשר להביא דוגמות בשפע כדי להדגים את תכונתו היוצרית של ביקל. אסתפק בציטוט מועט:

כשביקל מדבר בר' לוי יצחק מברדיטשב, אומר הוא כך: ‘הברדיטשבי היה המוחה הגדול ביותר של חטאי היהודי והצייד הצדקני של לבבות יהודיים שופעי אהבה’. או, למשל, תמונה כגון זו: ‘כשאתה מגיע למעלה, לגן-העדן, פתוחים שערי ההיכלות, ובחדרים המצופים זהב וכסף, יושבים מסודרים על גבי ספסלים תלת-טוריים הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם, כפנסי-זהב גדולים. בין הספסלים מטיילות לכאן ולכאן, כאילו בתוך פלוש, נשמותיהן של הצדיקים שלא זכו ל’מקומות’ משלהם בהיכלות'. והנה עוד תמונה:

הטוב שבמלמדי-תנ"ך-ודקדוק שבעיר היה ר' ווֹויק פשטידה. ועל שום מה כינוהו בשם שמן כל כך, לא ידע איש בביטחה. אלא שהיו מספרים, כי ווֹויק ירש את התואר הזה מאבי-סבו, שתשוקה עזה ומיוחדת היתה לו לפשטידות טובות וטעימות. אבי-סבו זה, פעם באיזו שבת, כשפשטידה חמה שעלתה יפה נתגלגלה מתוך קדירת-האטריות והתחילה רומזת אליו בעיני שומן ערמומיות, נכנס הוא לתוך התפעלות כזאת, שניתר מעל כסאו והרים את השטריימל שלו במחווה של יראת-כבוד מיוחדת.


 

ג    🔗

שלמה ביקל אהב לשוחח,, אהב לספר, לתאר. לפיכך אפילו כשהוא בא למסור את מה שקרא אצל הזולת, נעשית החזרה על הסיפור יצירה בפני עצמה. היית יועץ, למשל, לקורא לראות כיצד שלמה ביקל מספר את אשר קרא בספרי-הפרוזה של חיים גראדה, ואולי הדוגמה הטובה ביותר מצויה לנו בספרו של שלמה ביקל ‘מסות של העצב היהודי’. שם ישנה מסה שלו על נובילה של הסופר הרומני קאראג’יאלה בשם ‘אבוקה של פסחא’, נובילה בעלת נושא יהודי ישן-חדש, כאוב, הקשור בתכונה לקראת פרעות, שעמדו להתרחש ברגיל בימי הפסח והפסחא. והנה בא ביקל וחוזר ומספר את תוכן הנובילה, והרי לפנינו יצירה העומדת בפני עצמה.

רצוני להתעכב במיוחד על ספרו של שלמה ביקל ‘רומניה’ (שהופיע בהוצאת ‘קיום’ של פועלי-ציון התאחדות, בבואנוס-איירס,1961). לאחר הופעתו נמצא מי שבא בטרוניה עם שלמה ביקל על שלא היה נאמן במדויק לצד ההיסטורי. דומה, שכאן חלה איזו טעות. ביקל לא התכוון להגיש לנו מחקרים היסטוריים; הוא העניק לנו שורה של פּורטרטים, בין שצוּיירו בצבעי שמן. בין בגואש, בין בשרטוטי-פחם. וכשם שאין אנו פונים אל הצייר ותובעים את עלבונה של איזו יבלת על היד השמאלית, שהיא אולי מיותרת, או שאין אנו קובלים על חוסר הפרופורציה של הצוואר ביחס לגולגולת, על צבע השערות, כך עלינו להבחין בפורטרטים של שלמה ביקל דבר אחד בלבד – את החיוּת, את התמצית. הרואים אנו אחד כאדולף שטרן, מי שהיה מראשוני הלוחמים להתאזרחות היהודים ברומניה, חי בכתיבתו של ביקל? כן. הרואים אנו את א. ל. זיסו, אחד מגדולי אנשי-הרוח היהודיים-רומניים, חי ובולט בפעילותו הרבגונית? הרואים אנו את גאלא גאלאקטיון, הכומר הסופר הנודע באהבת-ישראל שלו, חי בתכונותיו כמספר, כמטיף כמתרגם מודרני של התנ“ך לרומנית? הרואים אנחנו את הרב ד”ר נימירובר חי כמנהיג רוחני, שידע לצרף דתיות לתרבות כללית? הרואים אנו דמות חיה ביוּליוּ בּאראש, זה שמוצאו היה מגאליציה ושברומניה מילא את התפקיד של ‘מנדלסון הרומני?’ אם כך, לפנינו רישום דיוקנאות מובהק ולא ביוגראפיות מותקנות מבחינה מדעית דקדקנית.

הקיצור, אני חוזר אל ראשית דברי. שלמה ביקל מסאי היה, מסאי חשוב. יעקב פיכמן ז"ל אמר לי לפני עשרים שנה ומעלה, שבעיניו שלמה ביקל הוא גדול המסאים בספרות יידיש. ייתכן שהצדק עמו. ואם נביא בחשבון את הצד האמנותי שבמסותיו של ביקל, נבין כי הוא לא חרג מטבעו כשעבר גם לכתיבת סיפורים ורומאנים. ‘משפחת ארטשיק’ שלו (וראה על כך במאמרו של ב. י. מיכלי ב’מאזנים', סיוון תשכ"ט) הוא תחילתה של טרילוגיה, המבוססת, לפי הנראה על יסודות ביוגראפיים ואוטוביוגראפיים. ואין אנו יודעים אם עלה בידי ביקל להביאה לידי גמר.


 

ד    🔗

גם בדברי הביקורת שלו בולט שלמה ביקל בראש-וראשונה כמסאי, שכן אינו מונה פגמים ואינו מעלה שבחים, אלא תופס תפיסה אינטוּאיטיבית משלו את היוצר ואת יצירתו. ואסתייע בקצת דוגמות מתוך הכרך הראשון של 'של ‘שרייבער פון מיין דור’ (סופרים בדורי, הוצאת ‘מתנות’, ניו יורק 1958). יש שהוא הולך בדרך ההרצאה הפרשנית-נתחנית, שיש בה משום החדרת האיזמל עד לשכבות עמוקות, כפי שעשה, למשל, לגבי מחזהו של לייוויק ‘בימי איוב’ (עמ' 68–75), או כשם שנהג כלפי הפואמה הדראמאטית של אהרן צייטלין ‘בין האש והישע’ (עמ' 121–126). בדרך זו מגיע ביקל לידי הישג אמנותי ניכר בשל כוח ההבהרה הרב שלו הממוזג בציוריות דשנה, עד שהקורא עשוי ליהנות הנאה מרובה מעצם הניתוח, אפילו לא קרא את היצירות עצמן, כי הניתוח עצמו נהפך לחטיבת יצירה.

אולם הדרך העיקרית של ביקל המבקר-המסאי היא להראות את היוצר יותר מאשר את יצירתו (ומעיד גם שם הספר: סופרים בדורי, ולא ספרות בדורי). הוא פורם דוק אחר דוק עד כדי גילוי הדמות הנפשית של הסופר, כפי שהוא עצמו מציין זאת במפורש במסתו על משה-לייב האלפרן (עמ' 37). כשם שהוא עוקב אחר כללותה של היצירה היידית בהתפתחותה ההיסטורית-גיאוגראפית, כך הוא מלווה כל יוצר ויוצר בשבילו שלו ובייחודו. ולא זו בלבד, אלא שהוא יודע להשתמש בשבילים אלו כתווי לרשת התחבורה היצירית של הספרות היידית כולה. הופעתו של ספר, מאורע ספרותי, יובל או אֵבל, אין הוא מציינם כמוֹפע בודד כשלעצמו, אלא הוא משחיל אותם כחוטים צבעוניים במסכת הגדולה האחת, היידית, היהודית.

כי ביקל מצוייד בשיפעת הערכים הרוחניים הספרותיים העולמיים, שהוא מוֹסכם לתוך מעיינותינו שלנו. התרבות העשירה שבכל הדורות העולמית היא רק תבלין הכרחי להווייתו היהודית ותפיסת עולמו היהודית.

הילכך יש בו בביקל המבקר מריטוטו של המלווה הנאמן של הספרות, ריטוט הבא מהנימה היהודית המזדעזעת תדיר בתוכו. נימה יהודית זו, דריכותה כבר היתה מורגשת בביקל מלפני עשרות שנים, ואם נתרופפה בשנים מסוימות, הרי הוד מלכותו הזמן מתחה שוב וחידד רגישותה. ורגישות זו היא שבאה, למשל, לידי הבעה במסתו הגדולה על חיים ז’יטלובסקי (עמ' 195–202), שהיא מעין סיכום של דברי פולמוס בין שתי תפיסות לאורך שנים רבות. אופיינית היא ההתנגשות הראשונה בין ביקל הצעירון לבין ז’יטלובסקי ב-1913, בקולומייה (וביקל נאם אז בעברית!); כבר אז עמד ביקל על קוצר-הראות של ז’יטלובסקי, שנתבלט ביתר עוז בשנת 1940, כשז’יטלובסקי הצדיק את הסכם סטאלין-ריבנטרוֹפּ, ‘במלים אחרות: מקולומייה, שבה מתח עלינו ביקורת על העברית שלנו, ‘ככסות להתבוללות’, ועד ניו-יורק, שאז הוכיח אותנו על ‘הקנאות’ היהודית שלנו, הורה ז’יטלובסקי לדורנו הדרת-כבוד לאידיאות במקום אהבה לעם’ (עמ' 198).

נימה יהודית זו של ביקל משמיעה צלילה גם במסתו הגדולה ‘מומנטים לאומיים בספרות היידית-סובייטית’ (עמ' 287–304), שבה הוא מגלה את המאבק שהתנהל במשך כשלושים שנה בספרות היידית בברית-המועצות בין הצו הפנימי לבין הצו מגבוה. תגובתו של העם היהודי בתפוצות ובארץ על אבדן סופרי יידיש בארץ הסובייטים ועל האלם שנגזר שם על המלה היהודית שבכתב, עדיין עומדת עומדת בחריפותה; עם זאת אין לעצום עין ממה שהסופרים היידיים שם עיוו או נעוו בתוקף ‘קווים’ – וביקל חושף את כל הטראגיות שבנפש היוצר היהודי הסובייטי ואינו נרתע מלקרוע עלי הדפנה ועלי התאנה מעל ערוות ההתכחשות של אחדים מהם. ויש בו בחתך זה משום עניין רב דווקא בימינו, כשהתביעה לחידוש היצירה היהודית בברית-המועצות מושמעת ברמה – והלב שואל במסתרים: יצירה זו מה יהיו דחפיה ומה תהיה ארשתה?

הספר, המחולק לשלושה מדורים (נוסף על הרשימות הקצרות) לפי סוגי הספרות, מקפל בארבע מאות עמודיו עולמות רבים, כפי שנתגבשו ברשתיות עיניהם של עשרות יוצרים, למן הליריקנים יוסף רוֹלניק ומשה-לייב האלפרן, דרך אליעזר שטיינבארג ואיציק מאנגר ועד אריה שמרי ואברהם סוּצקבר; למן המסאים ז’יטלובסקי וקוראלניק עד לניגר וחיים גרינברג; למן הפרוזה הסיפורית של אברהם רייזין ואוֹפאַטוֹשוּ עד לזו של באשוויס וגראדה. פה ושם עושה טיולים על פני תקופות ובעיותיהן, כגון זה שבפרק-הפתיחה למסתו על ש. י. אימבר (עמ' 152: ‘העם התשיעי בגאליציה’), או בפרק הראשון של מסתו על מנחם בוריישא (עמ' 208: ‘הדור’), ותיאורים-טיולים אלו משולבים תמיד באפוֹריזמים ובהגדרות כגון: ‘בלי אינטואיציה מחשבתית עליונה נשארת השירה ללא היקף מיטאפיזי, ללא גדלוּת אמיתית’ (עמ' 138), או: ‘הטובה שבהוכחות לבשילותה של הליריקה המחשבתית היא הרגשתו של הקורא, שהמלה הפיוטית אינה סתם מלבוש יפה לעטות בו רעיון ישן או חדש, אלא ממש העור שצמח יחד עם הרעיון’ (עמ' 146). או טלו את השוואותיו הנפלאות, שבניסוחן התמציתי קובעות הן ברכה לעצמן, למשל: ‘מנדלי סבא פעל מבחינה אמנותית בעינו; שלום-עליכם הנכד – באוזנו; באשוויס הנין – בחוש-הריח שלו’ (עמ' 365); ‘מנדלי הוא החכמה שבספרותנו; פרץ הוא יראת ה’ הרוגשת ביצירת יידיש המודרנית; אברהם רייזין הכניס לספרות יידיש את הבראשית של הראשיות – את 'ואהבת לרעך כמוך" (עמ' 270).

ביקל הוא מן המעטים בפרוזה היידית לחריפות, לגיוון ולעושר שבסגנון. האוצר הלשוני מכל השכבות הוא חומר היולי בידו, והוא לש בו בקלות ובוירטוּאוֹזיות. לא זו אף זו: מראות סגנונו מהווים מזיגה של אירופאיזאציה עם נוסח יהודי ישן-חדש. ביטויים כגון ‘איידער כ’הויב אן צו ריידן’ (אקדמות מלין), ‘אַ תפילה פארן ווארט זאָגער’ (בדרך ‘היה עם פפיות’) הם אוֹרגאניים בסגנונו של ביקל. ואם כל אימת שהוא מדבר על תרבות יהודית הוא מעלה יידיש ועברית בנשימה אחת, הרי בסגנונו לא רק שהוא מרבה להשתמש במלים עבריות לשם מושגים מופשטים, אלא שגם מלות הקשר באות לרוב בעברית. לעולם לא ישתמש ב’לויט' היידישי, אלא ב’על-פי'; וכן ‘בלי ספק’, ‘בשם’, ‘בעל-פה’ וכדומה.

וכתיבה זו היא המוסיפה למעלותיו של הספר, שלא רק חובבי ספרות יידיש ויודעיה ייהנו ממנו, אלא גם קוראים וחובבי ספרות בכלל.

ועוד פרט אחד: שימושו של שלמה ביקל במסה כדרך של כתיבה הביאוֹ ממילא לניסוחים שלבשו צורת אפוריזמים, דבר שהיה, אגב, גם בשימושו של מוֹנטין. הבה אסיים בהבאת אחד האפוֹריזמים של ביקל. הוא כותב כך: ‘היזהרו מעניים ברוח. הם נושאים ארס בלבותיהם וחלודה בקולמוסיהם’. ואילו ביקל היה עשיר ברוח; על כן נשא דבש בליבו וחיות בהירה בקולמוסו.


[1959–1970]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48677 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!