רקע
ג'ורג' ברנרד שו
דון ז'ואן בגיהנום

 

אָדָם וְאָדָם עֶלְיוֹן    🔗



… לא שמים, לא שיאי־הרים, לא אור, ולא קול. לא זמן, ולא חלל. תוהו גמור. והנה מפציע אי־בזה אור חוורוור, ועמו המיה רפויה ורוטטת, כאילו צליל אחד של צ’לו־רפאים פועם באין הרף, וכאן עולה צמד של כנורות־רפאים ומתערב בצליל בטנוני זה.

[תווים בקובץ 2 ]

עם כך עולה מן התוהו ומצטיירת באור החוורוור דמות של אדם, שאין בו ממשות, אך הוא נראה לעין, ולמרב האבסורד – יושב על בלי־מה. כהרף־עין, בחלוף המוסיקה על פניו, הוא מגביה ראשו, נאנח אנחה כבדה ומשפילו בדכדוך־נפש גמור. הכנורות, שניטל עוזם, מנסים לחדש את מנגינתם, בחמת יאוש, לבסוף – מוותרים ונמוגים בתוך הנהי המסתורי של כלי־הנשיפה, כך:

[תווים בקובץ 2 ]

הכל מוזר עד מאד. אפשר להבחין בלחן המוצארטי; ועל־פי הרמז הזה ועל־פי נצנוציו של אור סגול שבתוך החוורון, אתה מכיר בלבושו של האדם – בגדי אציל ספרדי מן המאה הט“ו־הט”ז. כמובן: דון ז’ואן; אבל היכן? מדוע? כיצד? – – –

ועוד אור חוורוור בתוך התוהו, אך הפעם – לא סגול, אלא צהבהב־עשנוּני ובלתי־נעים, ועמו – קלרנית־של־רפאים, המלחשת נעימה של עצב שאין לו שיעור:

[תווים בקובץ 2 ]

החוורון הצהבהב נע: זקנה בלה תועה בעולם־התוהו. כפופה, חסרת־שניים; עטופה, במידה שאפשר לשער על־פי אומד הדעת, גלימה גסה, חומת־צבע, של איזה מיסדר דתי. היא תועה ותועה באפס־תקווה, כצרעה זו בעפיפתה הרהוטה והעסקנית, עד שנתקלת במבוקשה: חברה. באנחת־הרווחה נאחזת הברייה הזקנה והעלובה במראה האדם ופונה אליו בקולה היבש והבלתי־נעים, שהרגשת כבוד עצמי ותקיפות משמשות בו בערבוביה עם הצער.


הזקנה

סלח לי, אבל אני כל־כך בודדה, והמקום הזה כל־כך איום…


דון ז’ואן

חדשה פה?


הזקנה

כן; אני משערת, שהבוקר מתּי. אמרתי ווידוי, נמשחתי בשמן הַטָהֳרָה; שכבתי במיטתי כל בני משפחתי סביב לי ועיני נעוצות בדמות הצלוּב. אחר־כך החשיך הכל. וכשנתחדש האור, היה הוא אור זה, שבו אני מהלכת עכשיו ואיני רואה כלום. שעות על שעות נדדתי בבדידות איומה.

דון ז’ואן

(נאנח.) אה! עדיין לא איבדת את חוש־הזמן. במלכות־הנצח מאבדים אותו חיש־מהר.

הזקנה

איפה אנחנו?

דון ז’ואן

בגיהינום.

הזקנה

(ביוהרה.) בגיהינום? אני – בגיהינום? איך אתה מעיז!

דון ז’ואן

(בשוויון־נפש.) ולמה לא, סניורה?

הזקנה

אינך יודע, עם מי אתה מדבר. הנני גברת ובת נאמנה לכנסיה.

דון ז’ואן

איני מטיל ספק בכך.

הזקנה

אם כך, איך אפשר שהנני בגיהינום? בכור־המצרף – אולי. לא הייתי בלי דופי. וכי מי אין בו דופי? אך בגיהינום?! הו, אתה משקר!

דון ז’ואן

גיהינום, סניורה, אני מבטיחך; גיהינום־שבגיהינום, כלומר: בדידות־שבבדידות, – אף־על־פי שאת, מן הסתם, היית מעדיפה חברה.

הזקנה

והרי חזרתי בתשובה בלבב שלם! התוודיתי על חטאי…

דון ז’ואן

על כמה?

הזקנה

על יותר מכפי שחטאתי. אהבתי להתוודות.

דון ז’ואן

הו, אפשר שרע הדבר, ממש כלהתוודות על פחות מכפי שחטאת. מכל מקום, סניורה, אם בכוונה ואם בשגגה, הרי את מנודה ממש כמוני, ושוב אין ברירה אלא להפיק מזה את הטוב האפשרי.

הזקנה

(בכעס.) הו, אם כן, הרי יכולתי לחטוא הרבה יותר! כל מעשי הטובים ברכה לבטלה הם! אין זה צודק!

דון ז’ואן

לא, הזהירוך הזהרה מפורשת ביותר. על מעשיך הרעים – במקום כפרה – מידת־הרחמים בלי מידת־הדין; ועל מעשיך הטובים – מידת־הדין בלי מידת־הרחמים. יש לנו כאן הרבה אנשים טובים.

הזקנה

ואתה, ההיית איש טוב?

דון ז’ואן

אני הייתי רוצח.

הזקנה

רוצח! איך הם מעיזים לשלחני למדור של רוצחים! לא הייתי רעה עד כדי כך. הייתי אשה הגונה. כאן נפלה איזו טעות. איפה אוּכל לתקן את הדבר?

דון ז’ואן

מסופקני, אם אפשר כאן לתקן טעויות. יש לשער, שהם לא יודו בטעותם, גם אם עשאוה.

הזקנה

אך את מי אוּכל לשאול?

דון ז’ואן

אני הייתי שואל את פי השטן, סניורה: הוא יודע ומבין בסדרי המקום, דבר שהוא נבצר מבינתי.

הזקנה

השטן! אני אדבר עם השטן?!

דון ז’ואן

בגיהינום, סניורה, השטן הוא מנהיגה של החברה הטובה ביותר.

הזקנה

ואני אומרת לך, עלוב שכמותך, כי אני יודעת, שאינני בגיהינום.

דון ז’ואן

זו מניין לך?

הזקנה

לפי שאיני חשה כל כאב.


דון ז’ואן

הו, אם כך, אין כאן שום טעות: את מנוּדה בכוונה תחילה.

הזקנה

על סמך מה אתה אומר זאת?

דון ז’ואן

לפי שהגיהינום, סניורה, נועד לרשעים, והרשעים מרגישים עצמם כאן בנוחיוּת מרובה: הרי בשבילם נוצר. את אומרת, שאינך חשה כל כאב? מכאן אני למד, שהנך אחת מאלה שבשבילם הגיהינום קיים.

הזקנה

גם אתה אינך חש כאב?

דון ז’ואן

אני אינני מן הרשעים, סניורה, ועל כן הוא משעמם אותי, משעמם עד אין לתאר, עד אין גבול!

הזקנה

אינך מן הרשעים? הלא אמרת, כי היית רוצח.

דון ז’ואן

רק דוּקרב. דקרתי בחרבי זקן פלוני, שניסה לדקור אותי בחרבו.

הזקנה

אם היית ג’נטלמן, לא היה זה רצח.

דון ז’ואן

הזקן כינה זאת בשם רצח, כיוון שהֵגֵן, כפי שאמר, על כבוד בתו. דהיינו, מפני שבגודל טפשותי נתאהבתי בה ואמרתי לה זאת; והיא הרימה קול צווחה; והוא ניסה לרצחני נפש, לאחר שביזני בכל לשון של בזיון.

הזקנה

היית ככל הגברים. הוללים ורוצחים, כולם, כולם, כולם!

דון ז’ואן

ואף־על־פי־כן, אנו נפגשים כאן, גבירתי היקרה.

הזקנה

שמע נא, אבי נרצח בידי נבל ממש כמוך, וממש בדוקרב כזה, וממש מאותה סיבה עצמה. הרימותי קול צווחה, – זו היתה חובתי. אבי הסתער על התוקף אותי, – רגש־הכבוד שלו תבע זאת ממנו. הוא נפל, – זה רגש־הכבוד וזה שכרו. אני כאן, בגיהינום, כפי שאמרת, – זו חובה וזה שכרה. היש צדק בגן־העדן?

דון ז’ואן

לא, אך בגיהינום יש צדק: גן־העדן נעלה מכל מושגי־אנוש בטלניים אלה. הגיהינום ישמח לקבלך, סניורה. הגיהינום הוא משכן הכבוד, החובה, הצדק וכל שאר מידות משבע מידות החסד הקטלניות, שכל פשעי האדמה נעשים בשמן: היכן, איפוא, אם לא בגיהינום, סופן לבוא על שכרן? וכי לא אמרתי לך, שהמנודים באמת הם המאושרים בגיהינום?

הזקנה

ואתה, ההנך מאושר כאן?

דון ז’ואן

(קופץ על רגליו.) לא. וזוהי התעלומה, שעליה אני תוהה ומגשש באפלה. מדוע אני כאן? אני, שזלזלתי בכל חובה, שדשתי את הכבוד בעקבי, שהלעגתי על הצדק!

הזקנה

אח, מה איכפת לי, מדוע אתה כאן! מדוע אני כאן? אני, שהבאתי את כל יְצָרי קרבן למוסר האשה ולצניעות!

דון ז’ואן

אורך־רוח, גבירתי! את תהיי כאן מאושרת בהחלט – כאדם בתוך שלו. כמאמר המשורר: “הגיהינום היא עיר־ואם, ממש כסיביליה”.

הזקנה

מאושרת! כאן! במקום שאינני ולא כלום! במקום שאין איש מכיר אותי!

דון ז’ואן

חלילה! את גברת, ובכל מקום שאתה מוצא גבירות, אתה מוצא גיהינום. אל תשתוממי ואל תיבּהלי: את תמצאי כאן כל מה שגברת עשויה להשתוקק לו, לרבּות בני־שטן, שישרתוּך מאהבת השירות־לשמו וינשאוּך וירוממוּך, כדי ששרוּתם יהיה נכבד יותר. מיטב המשרתים!

הזקנה

משרתי יהיו בני־שטן!

דון ז’ואן

וכי היו לך מעודך משרתים שאינם בני־שטן?

הזקנה

מעולם לא. הם היו בני־שטן, ממש בני־שטן, כולם כאחד. אך כל זה על דרך המליצה! חשבתי שכוונתך לומר, כי משרתי יהיו בני־שטן ממשיים.

דון ז’ואן

לא יותר ממשיים מאשר תהיי את גברת ממשית. אין כאן שום דבר ממשי. וזוהי כל אימתו של העונש.

הזקנה

הו, כל זה הוא שגעון. הרי זה רע מן האש ומן הרימה.

דון ז’ואן

בשבילך, אולי, יש כאן קצת נחמות. למשל, בת כמה היית, כשנתגלגלת ממלכות־הזמן אל מלכות־הנצח?

הזקנה

אל תשאלני בת כמה הייתי, כאילו הנני משהו שהיה ואיננוּ עוד, – הנני בת שבעים ושבע.

דון ז’ואן

גיל של בגרוּת, סניורה. אבל בגיהינום אין סובלים את הזיקנה. זה ממשי מדי. כאן סוגדים אנו לאהבה וליופי. כיוון שנשמותינו מקוללות לחלוטין, הרי אנו מטפחים את לבותינו. כגברת בת שבעים ושבע לא יהיה לך אפילו מכּר אחד בגיהינום.

הזקנה

בן־אדם, מה אוכל לעשות לגילי?

דון ז’ואן

שכחת, שהנחת את גילך מאחוריך, במלכות־הזמן. אינך בת שבעים ושבע, כשם שאינך בת שבע, או שבע־עשרה, או עשרים־ושבע.

הזקנה

הבלים!

דון ז’ואן

תני דעתך, סניורה: האם לא היתה זו אמת אפילו בעודך עלי אדמות? כשהיית בת שבעים, האם היית, באמת, בכל קמטיך ושיבתך, זקנה יותר מכפי שהיית בעודך בת שלושים?

הזקנה

לא, צעירה יותר. כשהייתי בת שלושים, הייתי טפשה. אך מה טעם להיות צעיר־ברגשות וזקן־למראה?

דון ז’ואן

הלא תביני, סניורה, המראה לא היה אלא אחיזת־עיניים. ‏קמטיך שיקרו, כשם שעורה הרך והענוג של נערה פתיה בת השבע־עשרה, שראשה כבד ומחשבותיה בּלות, משקר בעניין גילה. ובכן, כאן אין לנו גוף: אנו רואים זה את זה בדמות הגוף רק משום שכך הורגלנו לדמות בנפשנו איש את רעהו בעודו בחיים; ועדיין אנו חושבים בדרך זו, כי לא ידענו דרך אחרת. אלא שיכולים אנוּ להיראות איש בעיני רעהו בכל גיל שנבחר. עליך רק לרצות באחד ממראיך הישנים, ומיד הוא חוזר אליך.

הזקנה

זה לא ייתכן!


דון ז’ואן

נסי.

הזקנה

שבע־עשרה.

דון ז’ואן

רגע! בטרם תחליטי, מוּטב שאומר לך, כי עניין זה עניין של אופנה הוא. פעמים שאנו להוטים אחרי גיל השבע־עשרה, אך אין זה מאריך ימים. ברגע זה הגיל שבאופנה הוא גיל הארבעים, או, נאמר, שלושים־ושבע. אך יש כבר סימנים לשינוי. אם היית יפה בהיותך בת עשרים־ושבע, הייתי מייעץ לך לנסות גיל זה ולפתוח באופנה חדשה.

הזקנה

איני מאמינה למלה אחת מכל דבריך. מילא, יהיה עשרים־ושבע. (צליף! הזקנה נהפכת לצעירה, הלבושה הדר ויפה להפליא. – – –)

דון ז’ואן

דונה אננה דה אוּלוֹאַ!

אננה

מה? אתה מכיר אותי!

דון ז’ואן

ואת שכחת אותי!

אננה

איני רואה את פניך. (מרים את כובעו.) דון ז’וּאן טִנוֹריוֹ! מפלצת! אתה הוא שרצחת את אבי! אפילו כאן אתה רודף אחרי.

דון ז’ואן

אני מוחה. איני רודף אחריך. הרשיני ואלך לי.

(מתחיל ללכת.)


אננה

(תופסת בזרועו.) אתה לא תעזבני לבדי במקום הנורא הזה.

דון ז’ואן

בתנאי, שְהִשָאֲרוּתי עמך לא תתפרש כרדיפה אחריך.

אננה

(מרפה ממנו.) ודאי זכאי אתה להתפלא, שאני סובלת את נוכחותך. אבי, אבי, אבי היקר!

דון ז’ואן

היית רוצה לראותו?

אננה

אבי כאן!!!

דון ז’ואן

לא: הוא בגן־העדן.

אננה

ידעתי זאת. אבי האציל! עכשיו הוא משקיף עלינו ממרום. מה הוא עלול להרגיש למראה בתו – במקום הזה, ומנעימה שיח עם רוצחו!

דון ז’ואן

אגב, אם ניפגש עמו…

אננה

איך נוכל להיפגש עמו? הרי הוא בגן־העדן.

דון ז’ואן

פעם בפעם מואיל הוא ברוב חסדו לסוּר אלינו. גן־העדן משעמם אותו. ובכן, הרשיני להזהירך: אם תפגשיהו ותדברי עלי כעל רוצחו, הוא ייעלב עד מוות. הוא תקיף בדעתו שהיה סַיף משוּבח הרבה יותר ממני, ואילמלא רגלו שמעדה, היה הוא הורג אותי. אין ספק, שהצדק עמו. לא הייתי סייף משוּבח. אני נמנע מלהתווכח אתו בעניין זה. וכך הננו ידידים־בנפש.

אננה

אין זו פחיתות־כבוד לחייל להתגאות על כוחו בנשק.

דון ז’ואן

ודאי, היית מעדיפה שלא לפוגשו.

אננה

איך אתה מעיז לומר זאת?

דון ז’ואן

הו, זוהי הרגשה רגילה כאן. ודאי זוכרת את, שעלי אדמוֹת – אם כי מעולם לא הודינו בכך – צער פטירתו של מכּר, ואפילו חיבבנוהו ביותר, היה תמיד מעורב בלבנו בהרגשת סיפוק, כי סוף־סוף נפטרנו ממנו.

אננה

מפלצת! מעולם, מעולם לא!

דון ז’ואן

(בשוויון־רוח). אני רואה, שרגש זה לא זר לך. כן, הלווייה היתה תמיד מעין חג־בְּשָחוֹר; וביחוד לווייה של קרוב. על־כל־פנים, קשרי־משפחה אינם נמשכים כאן אלא לעתים רחוקות בלבד. אביך הורגל בכך למדי: הוא לא יצפה לשום מסירוּת מצדך.

אננה

עלוב!… עד מותי לבשתי שחורים לזכרו.

דון ז’ואן

כן, זה הלם אותך. אך להתאבל עד המוות הוא ענין אחד, ועד עולם זה עניין אחר לגמרי. ומלבד זאת, כאן את מתה ממש כמוהו, והיש לך דבר מגוחך יותר ממת אחד המתאבל על מותו של מת שני? אל תזדעזעי, אננה יקירתי, ואל תבהלי: הגיהינום מלא שקרים (למען האמת – רק בדוחק תמצא בו משהו אחר); אבל שקרי המוות, הפטירה, הגיל – נתבטלו כאן, לפי שכולנו כאן מתים, וכולנו בני־אלמוות. את תתפסי חיש־מהר את מנהגי המקום.

אננה

והאם כל הגברים יקראוני “אננה יקירתי”?

דון ז’ואן

לא, זו היתה פליטת־פה. אני מבקש סליחה.

אננה

(כמעט ברוך.) ז’ואן, הבאמת אהבת אותי, כשהתנהגת עמי באופן מחפיר כל־כך?

דון ז’ואן

(בקוצר־רוח). הו, אני מבקש ממך, אל נא תתחילי לדבר על אהבה. אין איש מדבר כאן אלא על אהבה, על יופיה, על קדושתה, על רוחניותה, על השד יודע מה! – סלחי לי, אך זה כל־כך משעמם אותי! אין הם יודעים מה שפיהם מדבר; אני יודע. סבורים הם, שהגיעו לתכלית האהבה, לפי שאין להם גוף. פשוט, נאפוּפי דמיון! פוי!

אננה

האומנם גם המוות לא הצליח. לזכך את נשמתך, ז’ואן? האומנם, אותו גזר־דין נורא, ששליחו היה פסל אבי, לא לימדך קצת דרך־ארץ?

דון ז’ואן

אגב, מה שלום הפסל הצבוע הזה? העודו מוסיף לבוא לסעוד על שולחן המופקרים ולהורידם לשאול־תחתיות?

אננה

הוא עלה לי הון־תועפות! הנערים מבית־הספר לנזירים, פשוט, לא הרפו ממנו: הפרחחים היו משברים אותו, והשקדנים שבהם כתבו עליו את שמותיהם. שלושה אַפִּים חדשים במשך שנתיים, ואצבעות אין מספּר. בסוף, הוכרחתי להניחו לגורלו, ואני חוששת, שעכשיו ודאי השחיתו את מראהו לזעווה. אבי המסכן!

דון ז’ואן

שש!… הקשיבי! (פורצים שני אקורדים חזקים המגלגלים רעמיהם על גבי שני גלי־קוֹל סינקופיים: D מינור והדומינאנטה שלו. צליל של שמחת־אימים לכל המוסיקאים.) אהא! מנגינת הפסל של מוצארט. זה אביך! מוטב שתסתתרי, עד שאכין אותו. (נעלמת.)

(מתוך התוהו מופיע פסל חי של שיש לבן, בדמות זקן בעל הדר־רוממות. אך הוא ממעט את רוממותו בחן רב עד אין שיעור; מפסיע פסיעות קפיציות, וכל קמט בפניו למודי־הקרבות שופע שמחת־חג, גופו יפה־הקומה להפליא – בזכות הַפַסָל שצר את צורתו – זקוף ומתוח; קצות שפמו, המסולסלים כלפי מעלה, הגמישים כקפיצו של שעון, משווים לו מראה, שאפשר היה לכנותו בשם טרזני, אילמלא אצילותו הספרדית. יחסיו עם דון ז’ואן חביבים ביותר. – –)

דון ז’ואן

הו, אתה פה, ידידי! מדוע אינך לומד לשיר את המוסיקה המופלאה שכתב מוצארט בשבילך?

הפסל

לרוע מזלי, הוא כְתָבה בשביל באס, וקולי – טנור למחצה. ובכן, כבר חזרת בתשובה?

דון ז’ואן

מפני הכבוד אליך אינני חוזר בתשובה, דון גוֹנזאַלוֹ. אילו עשיתי כך, לא היתה לך אמתלא לצאת מגן־העדן כדי להתווכח עמי.

הפסל

צדקת. עמוד בעקשנותך, ידידי הצעיר. חבל שלא הרגתיך. ובוודאי הייתי עושה זאת, אילמלא רגלי שמעדה. אזי היו שולחים אותי לכאן, ולך היו מציבים אנדרטה ומוציאים שם־תהילה, שהיית אנוּס להצדיקו כל ימי חייך. יש חדשות?

דון ז’ואן

כן. בתך מתה.

הפסל

(נבוך.) בתי? (נזכר.) אח, כן! זו שנתעסקת עמה? רגע, מה היה שמה?

דון ז’ואן

אננה.


הפסל

נכון מאד, אננה. בחורה יפה, אם אין זכרוני מטעני. ההזהרת את – מה שמו? – את בעלה.

דון ז’ואן

את ידידי אוֹטאַביוֹ? לא, לא ראיתיו עוד לאחר שהגיעה לכאן אננה.


אננה

(מופיעה זועפת.) מה זה מתרחש כאן? אוטאביו פה – וידידך! ואתה, אבא, שכחת את שמי. באמת נהפכת לאבן.

הפסל

יקירתי, בדמות אבן־שיש הריני נערץ עכשיו לאין ערוך יותר מכפי שהייתי נערץ ביום מן הימים בדמותי שלי, וכל־כך עד שהשתדלתי לקיים את הצורה ששיווה לי הַפַסָל. והרי תודי, כי הוא היה מן המשובחים בימיו.

אננה

אבא! תאוות־כבוד כזאת – אצלך!

הפסל

אח, בתי! זקנתּ מלהבין את החולשות האלה. הרי את כבת שמונים עכשיו. ואני נקטפתי (בשל תאונה) בשנת הששים־וארבע לחיי, ומתוך כך הריני צעיר ממך במידה ניכרת. ומלבד זאת, ילדתי, במקום הזה בטלה ומבוטלת כל אותה פארסה של חכמת־אבות, ככינויו של ידידנו קל־הדעת. אבקשך להתיחס אלי כאילו הייתי יצור כּערכּך, ולא אביך.

אננה

אתה מדבר ממש כמו הנבל הזה.

הפסל

אננה, ז’ואן הוא הוגה־דעות מעמיק. הוא סייף רע, אך הוגה־דעות מעמיק.

אננה

(אחוזת־אימה.) אני מתחילה להבין: אלה הם שדים שמתעללים בי. מוטב שאתפלל.

הפסל

(מנחמה.) לא, לא, לא, בתי. אל תתפללי. שאם תתפללי, תוותרי על עיקר יתרונו של המקום הזה. מעל השער כתוב כאן הפסוק: “היוואשו מכל תקווה, אתם הבאים!” תני דעתך: איזו הקלה היא זאת! בי מהי תקווה? צורה אחת מצורות האחריות המוסרית. כאן אין שום תקווה, ממילא אין שום חובה, ולא שום עבודה, ולא שום שכר על התפילה, ולא שום עונש למי שעושה את הנעים לו בלבד. בקיצור: הגיהינום הוא מקום שבו אי אתה צריך לעשות דבר אלא להתענג בלבד. (דון ז’ואן נאנח מעומק לבו.) אתה נאנח, ידידי, ז’ואן? אך אילו שכנת בגן־העדן כמוני, היית מבין, כמה בר־מזל אתה.

דון ז’ואן

רוחך טובה עליך היום, הקומאנדור. אתה, ממש, מבריק. מה קרה?

הפסל

ידידי הצעיר, באתי לכלל החלטה חשובה ביותר. אך קודם כל, היכן הוא ידידנו השטן? עלי להיוועץ עמו בעניין זה. וגם אננה, בלי ספק, תשמח להכירו.

אננה

אתם מכינים לי איזה יסורים?

דון ז’ואן

כל אלה הן אמונות־הבל, אננה. הרגעי, זכרי: אין השד נורא ככל שמתארים אותו.

הפסל

הבה נקרא לו.

(ברמיזת ידו של הפסל חוזרים ומתגלגלים רעמי האקורדים; אלא שהמוסיקה של מוצארט מעורבת הפעם באורח גרוטסקי עם המוסיקה של גוּנוֹ. הילָה של ארגמן זוהרת והולכת, ומתוכה עולה השטן, והוא מפיסטופלי עד מאד… הוא הקריח קודם זמנו; עם כל שפע טוב־הלב והריעוּת שבו, הריהו נוֹח לרגוֹז ולרטון, כשאין משיבים לו חיבה. למראהו אין בטחון בלבך, כי הוא מסוגל לסבלנות ושקדנות, וכל עיקרו יצור מרוצה מעצמו עד אין לשאתו. אך פיקח ונראה כדובר־אמת, אם כי במידה ניכרת מטופח פחוֹת מז’ואן והקומאנדור, וחיוני פחות מאננה.)

השטן

(בלבביות.) היש לי שוב העונג להקביל בצל־קורתי את זיו פניו של הקומאנדור מקאַלאַטראַווה. (בקרירות.) דון ז’ואן, עבדך. (בנימוס.) וגם גברת אלמונית? אלמונית? ברכותי, סניורה!

אננה

אתה…

השטן

(מחווה קידה.) לוציפר לשירותך.

אננה

אני אצא מדעתי!

השטן

(בגינוני־חן.) אח, סניורה, הרגעי. באת אלינו מן הארץ, מלאה־כרימון דעות קדומות ופחדים של אותה מלכות ארוּרת הכמרים. שם שמעת עלי רק דברי דופי. ואף־על־פי־כן, האמיני לי, יש לי כאן ידידים רבים מאד.

אננה

כן, אתה מולך בלבבם.

השטן

(מנענע בראשו.) את מחניפה לי, סניורה, אך הנך טועה. אומנם, נכון הוא, שאין העולם יכול להתקיים בלעדי, אך לעולם לא יודה בכך. בעמקי לבו חושד בי העולם ושונא אותי. כל חיבתו נתונה לעוני, למצוקה, למיתת־הרעב של הגוף והנפש. וַאֲלו אני מעוררו לאהבת האהבה, השמחה, האושר והיופי…

דון ז’ואן

(בבחילה.) סלח לי, אני הולך. הלא ידעת, שאיני יכול לסבול זאת.

השטן

(ברוגזה.) כן, ידעתי, שאין אתה מידידי.

הפסל

וכי מה עוול עשה לך, ז’ואן? לדעתי, הפסקת אותו, בשעה שדיבר דברים של טעם רב.

השטן

(טופח בחמימות על ידו של הפסל.) חן־חן, ידידי, חן־חן. תמיד היית מבין לרוחי, וַאֲלו הוא תמיד השפילני והתחמק מפני.

דון ז’ואן

נהגתי עמך בתכלית הנימוס.

השטן

נימוס? מה זה נימוס? איני מחשיב סתם נימוס! את חום־הלב הבה לי, את מסירות־הנפש האמיתית, את החיבה השופעת אהבה וחדווה.

דון ז’ואן

אתה מדכא אותי.

השטן

הרי לכם! (פונה אל הפסל.) שמעת, אדוני? הו, איזה גורל קנטרני שלח אל מלכותי את האגואיסט הקר הזה, ואותך – אל זבוּל הקרח של גן־העדן.

הפסל

אין לי פתחון־פה להתאונן. הייתי צבוע, וראוי הייתי שישלחוני לגן־העדן.

השטן

מדוע, אדוני, לא תצטרף אלינו ולא תעזוב את הספירה שבשבילה מזגך חביב מדי, לבך חם מדי, וכוחך להתענג מופלג מדי?

הפסל

היום גמרתי בלבי לעשות זאת. מכאן ואילך, הילל בן שחר, הריני שלך, עזבתי את גן־העדן לצמיתות.

השטן

(נוגע שנית בידו של הפסל.) הו, איזה כבוד! איזה נצחון לתעודתנו! חן־חן לך, חן־חן! ועכשיו, ידידי, מוּתר לי, סוף־סוף, לכנותך כך, – אולי תשדלוֹ לתפוס את מקומך שיתפנה שם למעלה?

הפסל

(מנענע בראשו.) אין מצפוני מניח לי להמליץ לפני שום אדם שאני עומד עמו בקשרי־ידידות שיקבל עליו מרצון שעמום ואי־נחת.

השטן

כמובן, שלא. אך האומנם בטוח אתה, שלא תהא לו נחת שם? כמובן, לך המשפט. הלא אתה הוא ששלחתו לכאן, ותלינו בו את התקוות הגדולות ביותר. רגשותיו היו לפי מיטב טעמם של מיטב אנשי־שלומנו. הזוכר אתה, כיצד היה מזמר: (הוא מתחיל לזמר בנוסח צרפתי בבאריטון אופירטי מאנפף, הרועד מחמת נצח של אי־שמוש בו.)

Vivan le femmine!

Viva il buon vino!

הפסל

(ממשיך באוקטאווה יותר גבוהה בקולו הטנורי למחצה):

Sostegno e Gloria

D’umanita…

השטן

בדיוק כך. והנה עכשיו אינו מוסיף עוד לזמר לנו.

דון ז’ואן

ואתה מתאונן על כך? הגיהינום מלא מוסיקאים חובבים. המוסיקה היא האלכוהול של המנודים. האם לא ירשו אפילו לנפש אובדת אחת להתנזר כאן?

השטן

אתה מעיז לחלל את הנשגבה שבאמנויות?

דון ז’ואן

(בשאט־נפש של קרירות.) אתה מדבר כאשה היסטרית, המתרפסת לפני כּנר.

השטן

אינני כועס, אני רק מרחם עליך. אין לך נשמה, ואינך יודע כלל, מה אתה מפסיד. הנה אתה, סניור קומאנדור, הנך מוסיקאי מבטן. כמה מיטיב אתה לשיר! מוצארט היה נהנה, אילו היה עדיין כאן, אבל הוא נשתעמם כאן והלך לו לגן־העדן. מוזר הדבר, כיצד אנשים פקחים אלה, שלכאורה בטוח היית, כי נועדו להיות פופולאריים במקום הזה, נהפכים כאן למפח־נפש לחברה. כגון דון ז’ואן.

דון ז’ואן

באמת, צר לי מאד להיות למפח־נפש לחברה.

השטן

הלא ידעת, כי אין בכוונתי לומר, שאין אנו מוקירים את האינטלקט שלך. אדרבא. אלא שהנני משקיף על העניין מבחינתך שלך. אין אתה מצליח להסתגל אלינו. המקום אינו לרוחך. האמת היא, שאין לך… לא הייתי אומר, שאין לך לב, שהרי יודעים אנו, כי מאחורי כל הציניזם המתחפש שלך, פועם בך לב חם…

דון ז’ואן

(בסלידה.) אל־נא, בבקשה ממך, אל נא..

השטן

(מתקפד.) טוב, אין לך כשרון ליהנות. זה מניח את דעתך?

דון ז’ואן

נוסחא זו היא צביעות, שהדעת סובלתה קצת יותר מן הקודמת. אך אם תרשני, אבקש לי מפלט, כדרכי, בבדידות.

השטן

ומדוע לא תבקש לך מפלט בגן־העדן? זהו, בדיוק, המקום הראוי לך. (אל אננה.) אנא, סניורה, אולי תצליחי את לשדלו, לטובתו שלו, שינסה ויחליף את האוויר.

אננה

היכול הוא להיכנס לגן־העדן, לכשירצה בכך?

השטן

וכי מה יעכב בידו?

אננה

היכול כל אדם, היכולה אני להיכנס לגן־העדן, לכשארצה?

השטן

(במקצת בוז.) כמובן, אם זהו טעמך.

אננה

אם כן, מדוע לא כל בני־האדם הולכים לגן־עדן?

הפסל

(מגחך.) אני יכול לענות לך, יקירתי: משום שגן־העדן הוא בית משכנו של השעמום המלאכי ביותר בתבל כולה. זוהי הסיבה.

השטן

הוד־מעלתו הקומאנדור מגדיר את הדבר בתקיפות צבאית. אך כל מתח החיים בגן־העדן הוא קשה מנשוא. פשטה שמועה, שגרשוני משם, אך האמת היא, שלא היה כח שיכריחני להשאר שם. פשוט, נסתלקתי משם וסידרתי את המקום הזה.

הפסל

איני מתפלא על כך. איש לא יוכל לשאת נצח של גן־עדן.

השטן

הו, יש אחדים שהדבר יפה להם. הבה נודה, הקומאנדור. הן זוהי שאלה של טמפראמנט. אני אינני נלהב מן הטמפראמנט המלאכי. איני מבין אותו. ואיני בטוח, שאני משתוקק להבינו. יש צורך בריבוי טעמים כדי לברוא עולם ומלואו. על טעם וריח אין להתווכח. יש אנשים, שהדבר מוצא־חן בעיניהם. סבור אני, כי גם בעיני דון ז’ואן זה ימצא חן.

דון ז’ואן

אבל סלח לי על גילוי־הלב: הבאמת יכול היית לחזור לשם, אילו רצית בכך, – או שמא “הענבים באושים הם”?

השטן

לחזור לשם? לעתים קרובות אני חוזר לשם. המעולם לא קראת את ספר איוב? המצאת איזו אסמכתא, שתוכיח, כי ישנה מחיצה כלשהי בין חוגנו שלנו לבין החוג האחר?

אננה

אך, בוודאי, תהום רבה רובצת ביניהם.

השטן

גבירתי היקרה, אין לגרוֹס מָשל כפשוטו. התהום היא ההבדל שבין הטמפראמנטים – המלאכי והשטני. התיתכן תהום בלתי־נגשרת יותר מזו? תני דעתך על מה שראית עלי אדמות. אין שום תהום של ממש בין חדר־לימודיו של הפילוסוף ובין האיצטדין של מלחמת־השוורים. ואף־על־פי־כן, אין הטוריאַדוֹר בא לחדרו של הפילוסוף. הנזדמן לך פעם להיות בארץ, שבה יש לי חסידים מרוּבּים ביותר? – באנגליה. יש להם שם שדות גדולים למירוצי־סוסים וגם אוּלמות לקונצרטים, שבהם מנגנים את יצירות־המופת, שכתב ידידו של הוד־מעלתו, מוצאַרט. הנוהגים ללכת למירוצי־הסוסים יכולים היו לחדול מזה וללכת לקונצרטים קלאסיים, אילו רצו בכך. אין חוק האוסר זאת, לפי שלעולם לא יהיו האנגלים לעבדים. בני־חורין הם לעשות כל מה שמרשה להם הממשלה, ודעת־הקהל. והרי מקובל הוא, שהקונצרט של המוסיקה הקלאסית הוא מקום נשגב יותר, תרבותי יותר, פיוטי יותר, אינטלקטואלי יותר ומעדן יותר משדה־המירוץ. אך האם יעזבו חובבי המירוצים את הספורט שלהם ויצטופפו באולם־הקונצרטים? לא הם! הם היו מתייסרים בקונצרט בכל היסורים שהקומאנדור עמד בהם בגן־העדן. הנה היא התהום הרבה, הרובצת בין שתי הרשויות, שעליה מדבר המשל. על פני תהום שאינה אלא ממשית אפשר לגשר. אני, על־כל־פנים, יכול הייתי לנטות עליה גשר בשבילם. (הארץ מלאה גשרי־שטן.) אך תהום זו של שנאת־דבר – נצחית היא, ואין לעברה. וזוהי התהום היחידה, המפרידה בין ידידי שבכאן לבין אלה שבלעג אכזרי מכנים אותם בשם המאושרים.

אננה

אני הולכת לגן־העדן תיכף ומיד.

הפסל

בתי, דיבור אחד של אזהרה. הרשיני להשלים את המשל, שהמשיל ידידי לוציפר בעניין הקונצרט של המוסיקה הקלאסית. בכל קונצרט באנגליה אתה מוצא כמה וכמה שורות של אנשים מיוגעים, המצויים שם לא מתוך שהם אוהבים באמת את המוסיקה הקלאסית, אלא מתוך שהם סבורים, כי חובתם היא לאהוב אותה. ממש כך בגן־העדן. יש אנשים, היושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, לא מתוך שהם מאושרים, אלא מתוך שהם סבורים, כי חובת מעמדם היא שיהיו בין שוכני גן־העדן. וכמעט כולם – אנגלים.

השטן

כן, אנשי־דרום מוותרים על כך ומצטרפים אלי, ממש כמוך. אך האנגלים, כפי הנראה, אינם יודעים באמת, מתי הם אומללים לגמרי. האנגלי סבור שהוא איש־המוסר, בשעה שאינו אלא איש שלא נוח לו.

הפסל

הקיצור, בתי, אם הולכת את לגן־העדן בלי שיהיו לך הסגולות הטבעיות לכך, לא תיהני שם.

אננה

ומי מעיז לומר, שאין בי הסגולות הטבעיות לכך? אלופי הכנסיה המובהקים ביותר לא הטילו מעולם ספק בכך. חובתי לעצמי היא לעזוב את המקום הזה מיד.

השטן

(נעלב.) כרצונך, סניורה. חשבתי, שאַת – טעמך משובח יותר.

אננה

אבא, אקווה, שגם אתה תלך אתי. הן לא תוכל להישאר כאן, וכי מה יאמרו־ הבריות?

הפסל

הבריות? הרי טובי הבריות יושבים כאן, לרבות אלופי־הכנסיה. מעטים מאד הולכים לגן־העדן, ורבים מאד – לכאן. מספר הצדיקים, שֶנִתְכַּנו לפנים בשם צבא־השמים, מתמעט והולך. אותם שהיו אבות קדושים ואנשי־סגולה מדורי דורות, מוחזקים היום תמהונים, משוגעים־לדבר־אחד ויוצאי־דופן.

השטן

זוהי האמת. למן תחילת הקאריירה שלי ידעתי, שסופי לנצח – ואפילו בזכות דעת־הקהל בלבד – על אף כל המערכה הממושכת של השמצות ועלילות הערוכה כנגדי. העולם ומלואו הוא מעיקרו מוסד קונסטיטוציוני, ולאחר שיש לי רוב מכריע כזה, אי־אפשר שיניחוני בלי תיק לאורך ימים.

דון ז’ואן

נדמה לי, אננה, כי מוטב שתשארי כאן.

אננה

(בקנאתנות.) אינך רוצה שאלך עמך?

דון ז’ואן

ודאי לא תרצי לבוא בשערי גן־העדן בחברת איש חוטא כמוני.

אננה

כל הנשמות יקרות במידה שווה. הלא חזרת בתשובה, לא כן?

דון ז’ואן

אח, אננה יקירתי, את פתיה. האומנם סבורה את, בי משולים השמיים לארץ, שבה האנשים מַשלים עצמם להאמין, כי החוזר בתשובה משיב את הנעשה, כי החוזר בו מדבריו מבטל את הדברים, כי עשויה האמת להיבטל ממציאותה על־ידי הסכמה כללית לחושבה לשקר? לא. גן־העדן הוא מִשכָּנָם של אדוני המציאות: לכן אני הולך לשם.

אננה

תודה רבה. אני הולכת לגן־העדן למען האושר. שבעתי מציאות עלי אדמות.

דון ז’ואן

אם כן, עליך להישאר כאן, לפי שהגיניהום הוא משכּנם של הבלתי־מציאותיים ושל מבקשי־האושר, הוא המיפלט היחידי מגן־העדן, שהנוֹ, כפי שאמרתי, מישכּנם של אדוני המציאות, ומן הארץ, שהיא מישכּנם של עבדי המציאות. הארץ – היא כאותו חדר־תינוקות, שבו גברים ונשים משחקים תפקידי גיבורים וגיבורות, קדושים ופושעים, אלא שגופם גוררם למטה מתוך גן־עדן זה של כסילים: הרעב, והקור, והצמאון, והתשישות, והמחלה, וכנגד כולם – המוות, עושים אותם לעבדי המציאות. שלוש פעמים

ביום צריך לאכול ולעכל; שלוש פעמים בכל מאה שנה צריך לקום דור חדש; דורות של אמונה, של שירה, של מדע, – וסופם שאין בפיהם אלא תפילה אחת: "עֲשֵנִי יצור חי ובריא. ואלו כאן אתה נמלט מעריצוּת הגוף, לפי שכאן אינך בגדר יצור כלל, אלא רוּח־רפאים, דמות ערטילאית, חזיון־שווא, מוסכמה, אַל־מוות, אַל־גיל, אַל־מציאות, – הקיצור: אַל־גוף. אין כאן לא בעיות סוציאליות, ולא בעיות פוליטיות, ולא בעיות דתיות, ואולי – וזהו החשוב מכל – אף לא בעיות סאניטאריות. כאן קורא אדם לדמותו יופי, להתרגשותו – אהבה, לרגשותיו – גבורה, לתשוקותיו – צדקה, ממש כמו עלי אדמות, – אלא שכאן אין לך עובדות של ממש, שיטפחו על פניך, אין ניגודים נלעגים בין צרכיך לבין העמדת־פניך, אין קומדיה אנושית, אין כלום, חוץ משירה נצחית, מילודראמה אוניברסאלית. כמאמר ידידנו הגרמני בפואימה שלו: “כֶּסֶל השיר הוא כאן שכל, והנשי הנצחי מוֹשכנוּ אֱלֵי על”, – אף־על־פי שאין הדבר מזיזנו אפילו פסיעה אחת קדימה. ובכל זאת רוצה את לעזוב מין גן־עדן שכזה!

אננה

אך אם הגיהינום יפה כל־כך, הרי שבעתיים נהדר גן־העדן?

(השטן, הפסל ודון ז’ואן מתחילים לדבר כולם בבת־אחת במחאה נמרצת, ומיד מפסיקים, נכלמים.)

דון ז’ואן

אני מבקש סליחה.

השטן

לא, לא, חלילה. אני הפסקתי אותך.

הפסל

רצית לומר משהו.

דון ז’ואן

דברו קודם אתם, רבותי.

השטן

(לדון ז’ואן.) כל־כך נמלצו דבריך בתיאור מעלותיהן של אחוזות־נחלתי, שאני מניח לך למדוד במידה זו עצמה את חסרונותיו של המוסד המתחרה.

דון ז’ואן

בגן־העדן, כפי שאני משער, גבירתי היקרה, אתה חי ועובד, במקום לשחק ולהתחפש. הדברים נראים לך כמוֹת שהם, ואין לך מנוס משום דבר, חוץ מקרני ההוד. אמונתך ואָבדנך הם כל תהילתך. אם עלי אדמות וכאן נמשך המחזה בלי הפסק, וכל העולם במה, הרי גן־העדן, הוא, לפחות, מאחוֹרי־הקלעים. אך אין לתאר את גן־העדן במשלים ובמליצות. וּלְשָם אשים פעמי מיד, לפי ששם מקווה אני להימלט, סוף־סוף, מן השקר ומן הרדיפה המשעממת והתפלה אחרי האוֹשר, שם אבלה את נצחי בהתבוננות.

הפסל

אח!

דון ז’ואן

סניור קומאנדור, איני דן אותך לכף חובה על סלידתך זו: תערוכת תמונות היא מקום של שעמום לעוור. אך כשם שאתה נהנה מהתבוננות בחזיוני־שוא רומאנטיים, כגון יופי ותענוגות, – כך איהנה אני מהתבוננות במה שמעניין אותי יותר מכל, – הלא הם החיים, זה הכוח השואף תמיד להתבוננות עצמית ביתר עוז. מה, לדעתך, יצר את מוחי זה? לאו דווקא ההכרח להניע את אברי. לפי שהעכבר, שמוחו קטן כפליים ממוחי, מיטיב להתנועע ממש כמוני; לאו דווקא הצורך לעשות, אלא הצורך לדעת מה אני עושה, לפי שמתוך מאמצים־ללא־דעת לחיות היו חיי מתקפחים.

הפסל

חייך היו מתקפחים, ידידי, מתוך מאמציך־ללא־דעת לצאת לדוקרב, אלמלא רגלי שמעדה.

דון ז’ואן

מצח נחושה: צהלתך סוֹפה שתסתאב בשעמום עוד לפני שיעלה השחר.

הפסל

חה־חה! הזוכר אתה, איך הבהלתיך, כשאמרתי לך משהו מעין זה, בעומדי על כּנִי בסיביליה? עכשיו, בלי קול החצוצרות שלי, הרי זה נשמע כצליל ריק למדי.

דון ז’ואן

יש אומרים, קומאנדור, כי זה נשמע כצליל ריק גם בליווי החצוצרות.

אננה

אח, אבא, אל תפסיקהו בדברי־הבל כאלה. ז’ואן, וכי אין בגן־העדן כלום חוץ מהתבוננות?

דון ז’ואן

בגן־העדן שאני מבקשו אין שום שמחה אחרת. אבל שם מסייעים לחיים במאבקם להתעלוֹת. תני דעתך, כמה החיים מבזבזים ומרוֹקנים את עצמם, מה מכשולים הם שמים לעצמם והורסים את עצמם בבוּרוּתם ועוורונם. כוח זה, שאין להתגבר עליו, זקוק למוֹחַ, כדי שלא יאבד מפני בורותו. “איזו מלאכת־מחשבת היא האדם!” – אומר המשורר. אומנם כן, ואף־על־פי־כן כמה שוטה הוא. הרי הוא – הנס העליון של הארגון מכל אשר עשו החיים, כוח־החִיוּת נמרץ בו יותר מבכל דבר אחר בעולם, הרי הוא בעל ההכרה יותר מכל היצורים החיים. ואף־על־פי־כן כמה עלוב הוא שכלו! הטפשות – נתגסתה ונתבזתה על־ידי המציאות שנתנסתה בעמל ועוני; וכוח־הדמיון מעדיף לגווע, ובלבד שלא יראה את המציאות פנים־אל־פנים, הוא מגבב תלי־תלים של השליות, כדי להסתתר מפניה, ומכנה זאת בשם פקחוּת וגאוֹנוּת! וכל אחד מהם פוסל את חברו במומו שלו: הטפשות מאשימה את הדמיון בסכלות, הדמיון מאשים את הטפשות בבערוּת, אם כי – אללי! – הטפשות מושלת בכל הידיעות, והדמיון – בכל התבונות.

השטן

ואיזו מרקחה הם רוקחים זה לזה בכל אלה. וכי לא אמרתי, בשעה שבאתי לישב את ענייניו של פאוסט, כי כל מה שפעלה התבונה לאדם הוא שעשאתו בהמי יותר מכל הבהמות. גוף נהדר אחד שקול כנגד מאה מוחות נפוחים וּקשי־עיכּול של פילוסופים.

דון ז’ואן

אתה שוכח, שכבר נתנסינו בהדר הגוף חסר־השכל. יצורים, הנעלים מן האדם מכל הבחינות, פרט לשכל, כבר היו בעולם, ולא נשאר מהם זכר. מיגאטרים ואיכטיאוזאברים צעדו על פני האדמה צעדי־ענק ובכנפיהם, כנפי אדירים, החשיכו כחשרת ענן את אור השמש. היכן הם עכשיו? שרידים במוזיאון. ‏וכל־כך מעטים, וכל־כך מפורקים, ששבר־עצם, או בדל־שן שלהם יקרים יותר מחייהם של אלף חיילים. היצורים הללו חיו ורצו לחיות; אך מחוסר שכל לא השכילו להשיג את חפצם, וכך איבדו עצמם בבלי־דעת.

השטן

והאדם כלום הוא מאבד עצמו לדעת פחות מהם, על אף שכלו המהולל? הנזדמן לך לשוטט בזמן האחרון על פני האדמה? אני שוטטתי. בחנתי את המצאותיו הנפלאות של האדם. ואני אומר לכם, – שבאמנות החיים לא המציא האדם ולא כלום, ואלו באמנות המוות הוא עלה על הטבע עצמו; ובעזרת הכימיה והמיכאניקה הוא מפיל חללים יותר מן הדבר, המגיפה והרעב. האכר, שאני מדיחו היום, אוכל ושותה מה שאכלו ושתו האכרים לפני עשרת אלפים שנה, והבית, שהוא דר בו, נשתנה, במשך אלף דורות. פחות משמשתנית אופנתה של מגבעוֹנת־נשים במשך כמה שבועות. ואולם כשאכר זה יוצא לרצוח, הרי הוא נושא עליו כלי־משחית מופלא, שבנקיפת אצבע קטנה הוא משחרר בו את כל האנרגיה המוליקוּלארית הגנוזה ומניח הרחק מאחוריו את הרומח ואת החץ ואת שופר־המלחמה של אבותיו הקדמונים. באמנות השלום האדם הוא דילטאנט גמור. ראיתי את בתי־החרושת שלו לכותנה וכיוצא בהם, על כל מכונותיהם, שכל כלב חמדן היה יכול להמציאן, אילו נצרך לכסף במקום אוכל. ‏ מכיר אני את מכונות־הדפוס המסורבלות, את הקטרים הגולמניים ואת האופניים המעוררים גועל; כל אלה צעצועי־תינוקות הם לעומת התותח, הצוללת ומטילת־המוקשים. במכונות־התעשייה של האדם אין כלום מלבד אהבת־בצע ועצלות; לבו מושקע כּולו בכלי־הנשק. אותו כוח־החיים המופלא, שאתה מפארו כל־כך, אינו אלא כוח של מוות. האדם מודד את כוחו במידת כשרונו להרוס. ודתו מהי? אמתלא להצדיק את שנאתו אותי. וחוקיו מהם? אמתלא לתלות אותך. ומוסרו מהו? גינוני נימוסין! אמתלא להצדיק את הצוֹרכים ואינם מייצרים. ואמנותו מהי? אמתלא להצדיק את החומדים תיאורי־רצח. והפוליטיקה שלו מהי? או הערצת העריץ, משום שהעריץ יש בכוחו להרוג, או קרב־תרנגולים פאַרלאַמנטאַרי. לפני זמן־מה ביליתי ערב אחד בבית־מחוקקים מהולל ושמעתי, איך סיר נפוח אומר דברי כיבושים לקדירה – על פניה שהשחירו, ואיך שׂרים עונים על שאילתּוֹת. כשהלכתי משם, רשמתי בגיר על גבי הדלת פתגם־ילדים עתיק: “אל תשאל שאלות, ולא יספרו לך שקרים”. קניתי שבועון מצוּיר בכמה פרוטות; הוא היה גדוש תמונות, המתארות, איך אנשים צעירים יורים זה בזה ודוקרים זה את זה. ראיתי אדם גוסס: היה זה בנאי לונדוני, אב לשבעה ילדים. הוא הניח אחריו חסכון בסך שבע־עשרה לירות. ואשתו בזבזה את כל הכסף הזה על לווייתו, ולמחר הלכה עם ילדיה לבית־מחסה־לעניים. היא לא היתה מוציאה שבעה פּני על חינוך ילדיה, החוק צריך היה לאונסה שתניח להם ללמוד בחינם; ואלו על המוות ביזבזה כל מה שהיה לה. בני־אדם אלה –דמיונם מתלקח ומרצם גובר ועולה לעצם המחשבה על המוות: הם אוהבים אותו; וככל שהמוות נורא יותר, הנאתם מרובה יותר… הגיהינום הוא מקום הנשגב מבינתם, את מושגיהם על הגיהינום רכשו להם משני האווילים הגדולים ביותר, שהיו בזמן מן הזמנים, – האחד איטאלקי, והאחד אנגלי. האיטלקי מתארו כמקום של זוהמה, של קרח ואש ונחשי־ארס. כולו עינויים. חמוֹר זה, בשעה שלא היה עוסק בעלילות עלי, היה מתחיל למלמל על איזו אשה, שנזדמנה לו ברחוב. האנגלי תיארני כמי שגורש מגן־העדן באש־תותחים ואבק־שריפה. ועד היום מאמין כל איש בריטי, שכל הסיפור האווילי הזה כתוב בכתבי־הקודש. מה עוד סיפר, אינני יודע. לפי שכל זה כתוב בפואימה ארוכה, אני ולא שום בריה בעולם לא הצליחו מעודם להגיע עד קצה. וכך בכל דבר. הנעלה שבצורות הספרות היא הטראגדיה, מחזה שבסופו הכל נרצחים. בספר הקורות של ימי־קדם אנו קוראים על רעידות־אדמה ומגיפות ואומרים לנו, כי זוהי עדות לכוחו והדר־עוזו של האלוהים ואפסוּתו של האדם. בימינו מתארות קורות־העתים מערכות מלחמה. בשעת קרב עומדים שני מחנות אדם ויורים זה אל זה כדורים ופגזים, עד שאחד המחנות בורח, והשני רודף אחר הבורחים ומרסק את אבריהם בשעת מנוסתם. ודבר זה, מסיקים כותבי העתים, הוא עדות לגדלוּתן והדר־עוּזן של האימפריות ואפסותם של המנוּצחים. ובשל קרבות כאלה נוהר העם בהמוניו אל חוצות העיר, צווח צווחת התלהבות ומאיץ בממשלתו להוציא מאות מיליונים על מעשי הרצח, בשעה שאפילו התקיפים שבשׂרי הממשלה אינם מעיזים להוציא פרוטה אחת נוספת למלחמה בעוני וברעב, שעל פניהם הם עוברים יום יום בצאתם לשׂוּח. יכול הייתי להביא לכם אלפי משלים. אך הנמשל – אחד לכולם: לא כוח־החיים, אלא כוח־המוות הוא המושל עלי אדמות. והדבר, שהמריץ את החיים לברוא את עצמם בצלם האדם, אינו הצורך בהווייה נעלה יותר, אלא הצורך בכלי־משחית יעיל יותר. הדבר, הרעב, רעידת־האדמה, זלעפות־הסוּפה, כל אלה בפעולתם היו יותר מדי כמין התקפות של עווית; הנמר והתנין מהירים לשבוע יותר מדי ואינם אכזרים במידה מספקת; והיה צורך במשהו יציב יותר, אכזרי יותר ותחבלני יותר במעשי־הרס, ומשהו זה היה האדם, שהמציא את הצינוק, את המוקד, את עמוד־התלייה ואת הכסא החשמלי; שהמציא את החרב והתותח ואת הגאז המרעיל, וכנגד כולם – את המשפט, החובה, הפאטריוטיזם ושאר כל ה“איזמים”, שבעזרתם אפילו אנשים, הפיקחים די צורכּם להיות אנושיים, מוכנים ליהפך לאלופי ההרס והחורבן.

דון ז’ואן

אה, כל זה ישן־נושן. חולשתך היא, ידידי השטני, שתמיד היית פתי המאמין לכל דבר. אתה מודד את האדם במידה שהוא מודד את עצמו. ואין לך דבר העשוי להחניף לו יותר מדעתך עליו. הוא אוהב להתיימר כעז־פנים ורע־לבב. אך אין הוא לא דא ולא הא: אין הוא אלא פחדן. אמור עליו, שהוא עריץ, רוצח, ליסטים, בריון, – והוא יעריצך ויתפאר, שבעורקיו נוזל דם מלכי־הים הקדמונים. אמור עליו, שהוא רמאי וגנב, – והוא רק יתבעך לדין על הוצאת־דיבה. אך נסה נא לומר עליו, שהוא פחדן – מיד ישתולל בחמת־זעם ויהא מוכן להתראות פנים עם מר־המוות, ובלבד שיכסה את פני האמת המרה. האדם יתרץ את מעשיו בכל מיני תירוצים, חוץ מן האחד, יצדק את פשעיו כל מיני צידוקים, חוץ מן האחד, יבקש כל מיני נימוקים לשמור את נפשו, חוץ מן האחד: והאחד הזה הוא– פחדנותו. והרי כל הציביליזציה שלו מיוסדת על פחדנותו, על צייתנותו העלובה, שהוא קורא לה בשם דרך־ארץ. גם לכח־הסבל של הפרד והחמור יש גבול. ואלו האדם מוכן שישפילוהו עד כדי כך שלסוף מתמאסת השפלתו על משפיליו, והם עצמם נאלצים לשוב ולהרימו משיפלוּתוֹ.

השטן

בדיוק כך. ואלה הם היצורים, שבהם מצאת את הקרוי בפיך בשם כח־החיים!

דון ז’ואן

כן. עכשיו בא עיקר ההפתעה.

הפסל

ומהו?

דון ז’ואן

העיקר הוא, שכל אחד מן הפחדנים הללו אתה יכול להפוך לגיבור. פשוט – על־ידי שתקבע בלבו איזו אידיאה.

הפסל

הבלים! כחייל וותיק מודה אני בקיומה של הפחדנות, היא אוניברסאלית כמחלת־הים, ושתיהן חסרות־ערך במידה שווה. אך עניין זה של קביעת אידיאה בלבו של האדם אינו אלא שטות והבל. כדי להילחם בשעת קרב אינך צריך אלא מעט מזג חם וידיעה, כי סכנת התבוסה גדולה מסכנת הנצחון.

דון ז’ואן

ייתכן, כי זוהי הסיבה, שהקרבות הנם חסרי־תועלת כל־כך. אך לעולם אין האדם כובש את פחדו באמת, עד שמדמה בנפשו, כי הוא נלחם לאיזו מטרה כללית יותר, נעלה יותר, – נלחם למען האידיאה, כמאמר הבריות. מדוע היה נושא־הצלב אמיץ־לב יותר מן הפיראט? משום שלא למען עצמו נלחם, אלא למען הנצרות. ואיזה כח, שעמד בקשרי־מלחמה עמו, היה אמיץ־לב כמוהו? כוחם של אנשים, שלחמו לא למען עצמם, אלא למען האיסלאם. הם כבשו מידינו את ספרד, אף־על־פי שלחמנו לבתינו שלנו. אך כשבא היום, וגם אנו לחמנו למען אידיאה נשגבה, למען הכנסייה הקאתולית, – קמנו וטלטלנו אותם בחזרה לאפריקה.

השטן

(בלעג.) מה! אתה קאתולי? סניור דון ז’ואן? ירא־שמיים? אני מברך אותך.

הפסל

(בכובד־ראש.) חדל, חדל, כאיש־צבא, איני יכול לשמוע שום דיבור נגד הכנסייה.

דון ז’ואן

אל תחשוש, קומאנדור: רעיון זה של הכנסייה הקאתולית סופו שיבלה את האיסלאם, את הנצרות, סופו שיבלה אפילו את הטקס הוולגארי של הלוּדרים מבית־הספר לדרדקים, שאתה מכנהו בשם צבא.

הפסל

ז’ואן, אתה תכריחני לתבוע את עלבוני על כך.

דון ז’ואן

תביעה לבטלה: אינני בקי במלאכת־הסַיִף. כל רעיון, שאדם מוכן למסור נפשו עליו, הוא רעיון קאתולי. כשהספרדי ישכיל, סוף־סוף, להבין, שאין הוא טוב מן הסאראציני, ואין נביאו טוב ממוחמד, אזי יקום, קאתולי שבעתיים מכפי שהיה מעודו, וימות על הבאריקאדה, שתחצה את רחוב־העוני אשר בו הוא גוֹוע ברעב, למען החירות והשוויון בעולם.

הפסל

פטפוט!

דון ז’ואן

מה שאתה מכנה בשם “פטפוט” הוא הדבר היחידי שלמענו מעיז האדם למוּת. במרוּצת־הזמן לא יהא גם החוֹפש קאתולי למדי, ואז ימות האדם על תכלית השלימות של המין האנושי, אשר למענה יקריבו האנשים את חירותם בשמחה.

השטן

הו, לעולם לא יהיו אובדי־עצות מלמצוא אמתלא לרצוח איש את רעהו.

דון ז’ואן

ומה בכך? לא המוות עיקר, אלא פחד המוות. לא הרצח והמוות משפילים אותנו. אלא חיי השיפלות ונכונותנו לקבל את השכר והריווח משיפלות זו. טובים עשרה אנשים מתים מעבד אחד חי. עוד עתידים בני־האדם לקום, אב על בנו ואח על אחיו, ולרצוח איש את רעהו על קידוש שמו של הרעיון הקאתולי הגדול – של ביטול העבדות.

השטן

כן, בשעה שהחירות והשוויון, שעליהם אתה מפטפט, יהפכו את הנוצרים הלבנים בני־החורין לזוֹלים בשוק העבודה יותר מן העבדים הכושים עובדי־האלילים, הנמכרים מכירה פומבית בסיטונות.

דון ז’ואן

אל פחד! גם יומו של העובד הלבן בוא יבוא. אבל ברגע זה איני מלמד זכות על הצורה המטעה שלובשים הרעיונות הגדולים. איני אלא מביא לך ראיות לעוּבדה, שיצוּר זה המכוּנה אדם, שבענייניו האישיים הוא פחדן עד מוֹח עצמותיו, עשוי להילחם כגבור למען רעיון. יכול הוא להיות נבל כאזרח, אך מסוכן כקנאי. אי אתה יכול להופכו לעבד אלא אם כן תהא רוחו חלשה מלציית לשכל הישר. אני אומר לכם, רבותי, הראו לו לאדם מעשה כלשהו, שעכשיו הוא מכנהו בשם מעשה אלוהים, ולאחר מכן יכנהו בכל שאר מיני שמות – ואתם הופכים אותו לעשוי־לבלי־חת ושאינו מבקש חשבונות על תוצאות הדבר לעצמו.

אננה

כן, והוא יפרוק מעליו כל עול של אחריות ויטילנו על אשתו, שתהא מתלבטת בתוצאות הדבר.

הפסל

יפה אמרת, בתי! אל תניחיהו שיבלבל את דעתך.

השטן

אללי, סניור קומאנדור, עתה, כיוון שהגענו לעניין האשה, עתיד הוא לדבר בלי סוף. אומנם, אני מודה: לדידי הרי זה נושא מעניין ביותר.

דון ז’ואן

בעיני האשה כל עיקר חובתו ואחריותו של הגבר הוא – פרנסה לביתה ולחם לילדיה. בעיניה אין הגבר אלא המטרה המקדשת את האמצעים להעמדת ולדות וגידוּלם.

אננה

הזוהי דעתך על נפש האשה? אני קוראה לזאת ציניזם ובהמיוּת מתועבת.

דון ז’ואן

סלחי לי, אננה, והרי לא אמרתי דבר על כל מהותה של האשה. דברתי רק על השקפתה על הגבר כמין בפני עצמו. ואין זה ציני יותר מהשקפתה היא על עצמה, ובראש וראשונה כאם. מן הבחינה המינית האשה היא אמצעי בידי הטבע להמשכת הישגו הנעלה ביותר. מן הבחינה המינית הגבר הוא אמצעי בידי האשה לקיים את מצוות הטבע בדרך החסכונית ביותר. היא יודעת בחוש, כי בעבר הרחוק של ראשית התהליך האיבולוציוני היא המציאתו, הבדילתו משאר היצורים ויצרתו על מנת ליצר משהו מעולה יותר ממה שיכול ליצר תהליך חד־מיני. כל זמן שהוא ממלא את התפקיד, שלמענו יצרתו, הריהי נוטה חסד להזיותיו, לשגיונותיו, לרעיונותיו, לגבורתו, אך בתנאי אחד, שהציר, שעליו סובבים כל אלה, יהיה – הערצת האשה, האמהוּת, המשפחה, הבית. אך כמה פזיז ומסוכן היה מעשה־בריאתו של יצור שתפקידו היחידי הוא הפריית האשה. כי תנו דעתכם, מה אירע כאן. ראשית, הגברים פרו ורבו על ידיה, עד שנשתוו במספרם לנשים, והאשה לא יכלה להשתמש לתכליתה אלא במקצת מן המרץ העצום שהניחה ברשותו, בפטרה אותו מיסורי ההריון. עודף־מרץ זה פילס לו דרך אל מוחו ושריריו. הוא נעשה חזק מכדי שתוכל האשה לשלוט בו בכח הגוף, וכוח־דמיונו ומחשבתו עָצמו מכדי שיוּכל הוא להסתפק בפריה־ורביה בלבד. הוא יצר את הציביליזציה בלי להימלך בה. ואת טרדות־הבית של האשה, שהגבר קבלן כדבר המובן מאליו, הניח כיסוד לציביליזציה זו.

אננה

זה, על־כל־פנים, נכון.

השטן

כן. אך ציביליזציה זו – מהי, בסופו של דבר?

דון ז’ואן

בסופו של דבר, הרי היא יתד מצוינת לתלות בה את כל הציניות הנדושה שלך. אך מעיקרו של דבר הרי היא נסיון מצד הגבר להפוך עצמו למשהו יותר מסתם כלי־שרת למטרתה של האשה. התוצאה היחידה ממאמציהם הבלתי־פוסקים של החיים לא רק לקיים את עצמם, אלא גם להשיג צורות־ארגון נעלות יותר ויותר והכרה עצמית שלימה יותר, היתה עד כה, על צד היותר טוב, מלחמה מפוקפקת בין כוחות החיים וכוחות המוות והניווּן. והקרבות במלחמה הזאת אינם אלא מהומה אחת גדולה, – הנצחון בהם, ממש כבקרב צבאי, בא למרות המפקדים.

הפסל

זהו רמז לי. אך אין דבר, המשך, המשך!

דון ז’ואן

זהו רמז לכוח נעלה הרבה יותר ממך, קומאנדור. אך וודאי שמת לב במקצועך, שאפילו גנראל טפש יכול לנצח בקרב, כשהגנראל של האויב הוא קצת יותר טפש ממנו.

הפסל

(בכובד־ראש.) נכון מאד, ז’ואן, נכון מאד. יש חמורים שהם בעלי מזל להפליא.

דון ז’ואן

ובכן, כוח־החיים הוא אווילי, אך לא כגודל אוולתם של כוחות המוות והניוון. אגב, הללו פרנסתם תמיד על כוח־החיים. וכך מנצחים החיים, פחות או יותר. יש בנו כל מה שגוֹדֶש הפריון עשוי לספק, והתשוקה עלולה לכבוש. קיומה של ציביליזציה בכל צורה שהיא מובטח הוא, אם יש בכוחה לייצר את הרובה המשובח ביותר ואת הרובאי שמזונותיו משובחים ביותר.

השטן

ממש כך! הקיום תלוי לא בכלי־החיים היעילים ביותר, אלא בכלי־המוות היעילים ביותר. אתה חוזר תמיד אל נקודת־השקפתי שלי, למרות כל פלפוליך, כל התחכמויותיך והתחמקויותיך, וכל זה מלבד אוֹרך נאומיך שאין לשאתם.

דון ז’ואן

חדל לך. וכי מי פתח בנאומים ארוכים? על־כל־פנים, אם הנני מעמיס על שכלך עוֹמס שהוא למעלה מכוחו, יכול אתה לעזבני ולבקש לך חברה שיש בה אהבה, יופי ושאר מיני שעמום החביבים עליך.

השטן

(נעלב מאד.) אין זה הוגן, דון ז’ואַן, ולא מנומס. גם אני במשכילים. ואין כמוני מעריך את ההשכלה. אני מתנצח עמך בהגינות וסבור, כי אצליח לנצח אותך. מוכן אני, אם רצונך בכך, להמשיך עוד שעה תמימה.

דון ז’ואן

טוב: נמשיך.

הפסל

אומנם, אינני רואה, ז’ואן, כל סיכוי שתצליחו להגיע לאיזו מסקנה מסוימת, אך כיוון שכּאן במקום לקטול זמן עלינו לקטול נצח, המשיכו נא, המשיכו.

דון ז’ואן

(בקוצר־רוח מעט.) השקפתי שלי, שדוור בעל ראש־שיש שכמוך, פשוט, הקדימה כדי פסיעה אחת את השקפתך שלך, – הנסכים בינינו, כי החיים הם כוח שעשה נסיונות אין־ספור לארגן את עצמו; כי המַמוּתָה והאדם, העכבר והדינוֹזאַוור, קרני־הראמים וביצי־הכנים ואבות הכנסיה, – כל אלה אינם אלא נסיונות מוצלחים, פחות או יותר, למצוא לכוח גס זה ביטוי בצורות נעלות יותר, והצורה האידיאלית לכך היא הכל־יכול, הכל־יודע, הכל־צודק וכליל־השלימות של ההכרה העצמית, כללו של דבר – האלוהים?

השטן

אני מסכים, כדי להקל על הוויכוח.

הפסל

אני מסכים, כדי להיפטר מן הוויכוח.

אננה

אני מוחה בכל תוקף על הדברים בעניין אבות־הכנסיה. ועלי לבקשך שלא לגוררם לתוך הוויכוח.

דון ז’ואן

לא עשיתי זאת, אננה, אלא לתפארת־המשל, ולא אוסיף עוד לעשות בהם שימוש. ועכשיו, אם הסכמנו בכל הנ"ל, – פרט להסתייגות הזאת, – האם לא תסכימו גם לכך, שהחיים, בשאיפתם אל האלוהי, לא קבעו להם לאמת־מידה את יפי הגוף ושלימותו, שהרי משתי הבחינות הללו הצפרים, כפי שציין ידידנו אריסתופאנס משכבר הימים, נעלות עלינו עד אין שיעור – ביכולתן לעוף, בתפארת נוצתן, ואם יורשה לי להוסיף, גם בשירת־אהבתן הפיוטית, ובכשרונן לבנות להן קן; ואילו היתה מטרת־החיים היופי והאהבה, לא היה זה מתקבל על הדעת, שהחיים, לאחר שבראו צפרים, יבואו וימשיכו במעשה בריאתם זה ויבראו פיל מסורבל וקוף מכוער, שאנו צאצאיו.

אננה

אריסתופאנס היה עובד־אלילים. וחוששת אני, ז’ואן, שאינך טוב ממנו הרבה.

השטן

מסקנתך היא, אם כן, שהחיים נתכוונו לכיעור ולסירבול?

דון ז’ואן

לא, שטן משחית שכמוך, אלף פעמים לא! החיים שאפו לברוא את המוח ככלי־סגולה שלהם, – כלי שבכוחו יכולים הם להגיע לא רק לכלל הכרה עצמית, אלא גם לכלל הבנה עצמית.

הפסל

זאת היא מיתאפיזיקה, ז’ואן. למה זה, בשם השטן..

(לשטן.) במחילה מכבודך.

השטן

לא, אין בכך כלום. תמיד חשבתי את השימוש הזה בשמי המפורש לצורך הַדְגֵש בהטעמה כמין מחמאה נעימה בשבילי. שמי־המפורש, הקומאנדור, עומד תמיד לשירותך.

הפסל

אני מודה לך. זה יפה מאד מצדך. אפילו בשמיים לא הצלחתי להיפטר מהרגלי הצבאיים בדיבור. כוונתי היתה לשאול את ז’ואן, מה טעם צריכים החיים לייגע את מוחם כדי לברוא מוח. מה צורך יש להם להבין את עצמם? מדוע לא יסתפקו בכך, שהם נהנים מעצמם?

דון ז’ואן

בלי מוח, קומאנדור, היית נהנה מבלי לדעת זאת, ועל ידי כך היתה ניטלת ממך כל הנאה.

הפסל

נכון, נכון מאד, אך הנני מסתפק בהחלט במוח, המודיעני שאני נהנה. אין לי צורך לדעת, מדוע. בעצם, לא הייתי רוצה בכך. מנסיוני יודע אני, שהתענוגות אינם סובלים שמהרהרים בהם.

דון ז’ואן

זוהי הסיבה, שהשכל אינו פופולארי כל־כך. אך לַחיים, – זה הכוח שהוא משענתו של האדם, – השכל הוא הכרח, לפי שבלעדיו הוא תועה ונקלע לתוך המוות. כשם שהחיים, לאחר דורות של נפתולים, טיפחו את המכשיר הגופני הנפלא – העין, כדי שהגוף החי יוכל לראות, לאן רגליו מוליכות אותו, מהו שבא לעזרתו או להוותו, ועל ידי כך ימנע עצמו מאלפי סכנות, שאילמלא כן היו מקפחות אותו, – ממש כך הוא מטפח היום את עיני הרוח, שיהיו רואות לא את העולם המוחשי, אלא את תכלית החיים, ועל ידי כך יתנו לאדם את האפשרות לעמול למען המטרה הזאת, במקום לשבשה ולהפריעה על ידי מטרות פרטיות קצרות־ראות, כפי שהוא בימינו. אבל גם במצב זה לא נמצא אלא סוג אחד של בני־אדם, שזכה לאושר ולכבוד כללי בתוך כל ניגודי האינטרסים וכל האשליות.

הפסל

כוונתך לאיש־הצבא?

דון ז’ואן

לא, קומאנדור, לא לאיש־הצבא כוונתי. כשאיש־הצבא מתקרב ובא, ממהרים הבריות להטמין את כפות־הכסף ולסלק את הנשים. לא לכלי־הנשק ולגיבור־החיל אני קושר כתרים, – אלא לאיש הפילוסוף, זה השואף בכח ההתבוננות – להשיג את שורש רצונו של העולם, בכח ההמצאה – לגלות את האמצעים לקיומו של רצון זה, ובכח המעשה – להוציאו אל הפועל על ידי האמצעים שנתגלו. אני מכריז ומודיע, שכל שאר סוגי האדם היו לי לזרא. הם מפח־נפש שיש בו שעמום. בעודי עלי אדמות, נתלבטו על סביבותי כל מיני פרופיסורים ופשפשוני למצוא בי איזו נקודת־תורפה, שיוכלו להיאחז בה. הרופאים השתדלו להסב את תשומת־לבי אל המעשים שעלי לעשותם, כדי להציל את גופי, והציעו לי כל מיני תרופות־אליל למחלות שלא היו ולא נבראו. הייתי עונה להם, כי אינני היפוחונדר, – ואז היו מכנים אותי בשם בור ועם־הארץ ומסתלקים להם. חכמי־הדת השתדלו להסב את תשומת־לבי אל המעשים, שעלי לעשותם, כדי להציל את נשמתי; אך כשם שלא הייתי היפחונדר של הגוף, כך לא הייתי היפוחונדר של הנפש וסירבתי לשים לב גם לכך; ואז היו מכנים אותי בשם כופר – ומסתלקים ממני. אחריהם היה בא הפוליטיקאי ואומר, כי רק מטרה אחת יש לו לטבע – והיא: להכניסו לפארלאמנט. הייתי עונה לו שלא איכפת לי כלל־וכלל, אם ייכנס, או לא ייכנס לפארלאמנט. ואז היה מכנה אותי בשם בוגד – ומסתלק לו. אחר־כך בא הרומנטיקאי, האמן עם מזמורי־האהבה שלו, עם תמונותיו ופואימותיו. הלה הסב לי שנים רבות הנאה מרובה וגם מעט תועלת: כי בזכותו עידנתי את חושי, מזמוריו לימדוני להיטיב לשמוע, תמונותיו ‏ – להיטיב לראות, ופואימותיו – להעמיק רגש. אלא שבסופו של דבר דחפני להערצת האשה.

אננה

ז’ואן!

דון ז’ואן

כן. התחלתי להאמין, שבקולה גנוז מיטב המוסיקה של המזמור, שבקלסתר־פניה – מיטב היופי של התמונות, ובנפשה – מיטב הרגשות של הפואימה.

אננה

ומשערת אני, שיצאת בפחי־נפש. וכי היתה זו אשמתה, שייחסת לה את כל כליל־המעלות?

דון ז’ואן

כן, במקצת. משום שהיא, בערמומיות אינסטינקטיבית נפלאה, היתה מקבלת את כל אלה בשתיקה ומרשה לי לקלס ולפאר אותה, לשגוֹת באמוּנתי, כי דמיוני, הרהורי ורגשותי – שלה הם. ואלו ידידי הרומנטיקאי היה, על־פי־הרוב, קבצן, או בישן מכדי שיעיז להתקרב אל הנשים, הנפלאות והמעודנות, ולממש את משאת־נפשו. וכך ירד לבור־קבר תמים ומאמין בהזיותיו. אך בי נהגו הטבע ונסיבות־החיים במידת־החסד יותר מאשר בו,– הייתי אציל מבטן ועשיר מלידה, ואפילו כשאני גופי לא מצאתי חן, הרי שיחתי קסמה; אם כי בדרך כלל שיחק לי מזלי משתי הבחינות.

הפסל

“דון־ז’ואן”!

דון ז’ואן

כן, אבל גם הדון־ז’ואניות שלי מצאה תמיד חן. והנה ראיתי, שכל פעם שהצלחתי לעורר את דמיונה של האשה, הרשתה לי לנטוע בלבי אמונה, שהיא אוהבת אותי. אבל כשחיזוּרַי נתקבלו עליה, מעולם לא היתה אומרת: “אני מאושרת, אהבתי באה על סיפוקה”, אלא תמיד אמרה תחילה: “סוף־סוף, סולקו כל המחיצות”, – ואחר־כך: “מתי תבוא שנית?”

אננה

הרי זה בדיוק מה שהגברים אומרים.

דון ז’ואן

אני מוחה, מעולם לא אמרתי זאת. אך הנשים כולן אומרות זאת. ושני הפסוקים הללו היו תמיד ממלאים את לבי חרדה: הראשון פירושו היה, ששאיפתה היחידה של הגברת היתה לפרק מעלי את נשקי ולכבשני, והשני הכריז בגלוי, כי מכאן ואילך רואה בי אשה זו קניין פרטי שלה, וכל עתותי בידיה.

השטן

וכל זה מפני חוסר־הלב שלך.

הפסל

(מניע ראשו.) ז’ואן, לא היית צריך לחזור על דברי אשה.

אננה

(בקפדה.) דבריה צריכים היו להיות קדושים לך.

הפסל

ובכל זאת, הן בפירוש אומרות כך. מעולם לא היה איכפת לי הפסוק בעניין המחיצות, אך תמיד הייתי מתחלחל מעט לשמע הפסוק השני, אלא אם כן פגע בי החץ פגיעה של ממש.

דון ז’ואן

והגברת, שהיתה עד כה מאושרת ושלווה, נעשתה פתאום חרדה ודואגת לי, מסכסכת בלי הרף, בולשת, אורבת, עוקבת ושוקדת על טרפה, – והטרף, הלא תבינו, אני הוא. ובכן, לא לכך נתכוונתי. ייתכן מאוד, שזה היה מקובל וטבעי מאוד, אך שוב לא היתה זו מוסיקה, לא תמונה, ולא שירה, ולא שמחה, שנתגלמו באשה יפה. הייתי בורח מפני זה. בורח לעתים תכופות. ובעצם, בריחותי הן שעשאוני מהולל בעולם.

אננה

כוונתך לומר: מקולל בעולם.

דון ז’ואן

ממך לא ברחתי. התאשימיני על שברחתי מנשים אחרות?

אננה

שטויות, בן־אדם. אתה מדבר עכשיו אל אשה בת שבעים ושבע. לו נזדמנה לך האפשרות, היית בורח גם ממני, אילו הנחתי לך. היית נוכח לדעת, כי אצלי אין העניין פשוט כאצל שאר נשים. אם אין הגבר רוצה לשמור אמונים לביתו ולחובותיו, יש להכריחו לכך. אינני מפקפקת, שכולכם רוצים לשאת לכם התגלמויות מקסימות של מוסיקה, ציור ושירה. ובכן, לא תזכו להן, כי אין הן בנמצא, אם אין די לכם בבשר־ודם בלבד, – אל תשאו נשים. וזה הכל. על הנשים להסתפק בבעלים שהם בשר־ודם, ולעתים גם פחות מזה, וגם עליכם להסתפק בנשים שהן בשר־ודם. (השטן נראה כמפקפק, הפסל מחמיץ פנים.) רואה אני, שאין הדבר מוצא חן בעיני איש מכם. אף־על־פי־כן, זוהי האמת. ואם אין הדבר לטעמכם, תבלעוהו על

כּורחכם.

דון ז’ואן

גבירתי היקרה, את כל טענותי נגד הרומאנטיקה צמצמת במשפטים אחדים. ודווקא משום כך פניתי עורף לרומאנטיקאי בעל הטבע האמנותי, ככינוי שכינה את שגיונותיו. החזקתי לו טובה על שלמדני להשתמש בעיני ובאוזני, אך אמרתי לו, שפולחן־היופי שלו ולהיטותו אחר האושר והאלהת האשה, – כל זה, כפילוסופיה של חיים, אינו אלא כּקליפת השוּם בעיני. ואז כינני חסר־תרבות – ונסתלק לו.

אננה

מסתבר, שהאשה, על כל חסרונותיה, אף היא לימדתך משהו.

דון ז’ואן

היא עשתה יותר מזה. היא פירשה לי את כל אשר למדתי מפי האחרים. הה, ידידַי, כשהמחיצות נפלו בפעם הראשונה, איזו הארה עליונה היתה זו בשבילי! ציפיתי לדביקות, לשכרון, לכל האשליות אשר לחלום אהבת־הנעורים! – אך אללי! מעולם לא היתה מחשבתי מפוכחת כל־כך, מעולם לא היתה ביקורתי אכזרית כל־כך! שום יריבה מיריבותיה הקנאיות של אהובתי לא ראתה את כל מומיה בבהירות יותר ממני. השכרון לא הלמני. קבלתי אותה בפכחון גמור.

אננה

אבל קבלת אותה.

דון ז’ואן

וזו היתה לי ההתגלות. עד לאותה שעה לא ניטלה ממני מעולם הרגשתי, שהנני אדון לעצמי. מעולם לא נקפתי ביודעים אפילו אצבע קטנה, בטרם ישקול שכלי את הדבר ויאַשרנו. באתי לכלל אמונה, שהנני יצור שכלתני לחלוטין, הוגה־דעות. פסקתי את פסוקו של הפילוסוף האווילי: “אני חושב, משמע אני קיים.” האשה היא שלמדתני לומר: “אני קיים, משמע אני חושב”. ועוד: “יכולתי להיטיב לחשוב, משמע יכולתי להיטיב להתקיים”.

הפסל

ז’ואן, זה מופשט ומיתאפיזי מאין כמוהו. אילו נצטמצמת בדברים של ממש ומלביש את גילוייך בצורה משעשעת יותר של סיפורי־מהתלות על עסקי האהבים שלך, – היו דבריך מובנים הרבה יותר.

דון ז’ואן

אוף, מה עלי להוסיף עוד? האומנם אינך מבין, כי בעמדי פנים אל פנים מול האשה, היה כל נים מנימי מוחי הצלול והבקורתי מזהירני לחוס עליה ולהציל את עצמי. מוסרי אמר: “אל נא!” מצפוני אמר: “אל נא!” אבירותי ורחמי עליה אמרו: “אל נא!” יצר שמירת־הקיום שבי אמר: “אל נא!” אוזני, שנתרגלה באלפי זמירות וסימפוניות, עיני, שנתנסתה באלפי תמונות, פירקו באכזריות את קולה ואת מראיה לפרודות. הבחנתי את כל דמיונה הבוגדני לאביה ולאמה, והוא שניבא־לי מה יהא מראיה לאחר שלושים שנה. צחוקה חשף לעיני את זיו הזהב של שן־תותבת אחת שבפיה: בחנתי בחינה מדוקדקת את כל הריחות המוזרים, העולים מן התרכובת החימית של ישותה. ברגע גורלי זה נסתלקו ממני כל חזיונות־השווא של הזייתי הרומאנטית, שבה נצטייר לי גן־עדנים עם יצור בן־אלמוות ובן אל־גיל, שכולו אלמוג ושנהב. זכרתי את הזיותי ובמאמצים שלאחר יאוש השתדלתי למצוא את התגלמותן; אבל מעתה הן נראו לי כבדוּתה נבובה ביותר, אי אפשר היה לשחד את כוח שיפוטי, ומוחי לא פסק מלהזהירני: “אל נא” וכשכבר שקדתי לחפש איזו אמתלא להשתמט מאותה גברת, תפשוני החיים והשליכוני אל בין זרועותיה, כהשלך הימאי את שיירי הדג אל פי מקורו של עוף־הים.

הפסל

הרי יכולת, ז’ואן, ללכת לך ולא להרבות כל־כך בהרהורים. הנך ככל האנשים הפקחים. יש לך יותר מדי שכל לאסונך.

השטן

והנסיון הזה, סניור דון ז’ואן, לא עשאך מאושר יותר?

דון ז’ואן

מאושר יותר? – לא. חכם יותר? – כן. ברגע זה התוודעתי לראשונה אל עצמי, ועל ידי עצמי – אל העולם כולו. ראיתי, עד מה חסר־תכלית הוא הנסיון לכפות תנאים על כח־החיים שאין להכריעו, להטיף לשכל הישר, לבררנות הזהירה, למידות הטובות, לכבוד, לצניעות…

אננה

דון ז’ואן, כל דיבור נגד הצניעות הוא עלבון אישי לי.

דון ז’ואן

איני אומר דבר, סניורה, נגד צניעותך, לאחר שהיא נתגלמה בצורה של בעל ותריסר ילדים. וכי מה עוד יכולת לעשות, אפילו היית הוולדנית שבנשים?

אננה

הייתי יכולה להיות אשה לשנים־עשר בעלים ללא ילד אחד. הנה הדבר שיכולתי לעשותו, ז’ואן. והרשני לומר לך, – שהדבר היה משנה את פרצופה של הארץ הזאת, שאת אוכלוסיה הרביתי.

הפסל

בראוו, אננה! ז’ואן – אתה גמור, חסול ומחוסל!

דון ז’ואן

לא, כי אף־על־פי ששינוי־פרצוף זה היה שינוי מהותי, – דונה אננה, מודה אני, פגעה בנקודה העיקרית, – בכל זאת, לא היה משתנה דבר לא באהבה, לא בצניעות, ואף לא בנאמנות, שכּן תריסר ילדים מתריסר בעלים שונים היו מקיימים את מצוות הפריה־והרביה אולי ביתר יעילות. שערי בנפשך, שידידי אוקטאביו היה מת בהיותך בת שלושים, בשום פנים לא היית עומדת באלמנותך; היית יפה מדי; ושערי בנפשך, שיורשו של אוקטאביו היה מת בהיותך בת ארבעים, והרי גם אז עוד היית מצודדת לבבות. ואשה הנישאת

פעמיים יכולה להינשא גם שלוש פעמים, אם היא פנויה לכך. תריסר ילדים כשרים, שנולדו לגברת כשרה ביותר משלושה אבות כשרים – אין זה דבר הנמנע וגם לא יגונה בדעת הקהל. ואין שום ספק בכך, שגברת כזאת תהא שומרת־חוק הרבה יותר מאותה נערה עלובה, שאנו נוהגים להשליכה לאשפתות על שילדה ילד בלתי חוקי אחד. אך התעיזי לומר, שהיא פחות מסורה לעצמה?

אננה

היא יותר מתמסרת לאחרים. וזה מספיק בשבילי.

דון ז’ואן

אם כן, מהי ההתמסרות, אם לא מוסר האגודה המקצועית של הנשואים. הבה נראה את העובדות, אננה יקירתי, כמות שהן. כוח־החיים נוהג כבוד בנישואין רק משום שבתוקף מהותם הם משמשים ערובה לריבוי מאקסימאלי של ילדים ובטחון לדאגה מאקסימאלית להם. שהרי הכבוד, הצניעות וכל שאר הלהג המוסרי, אינם אלא כקליפת השום בעיני כח־החיים. הנישואין הוא המוסד המושחת מכל אשר יסד האדם..

אננה

ז’ואן!

הפסל

(במחאה.) נו, באמת..

דון ז’ואן

(בהחלטיות.) אני חוזר ואומר: המושחת מכל המוסדות אשר יסד האדם. וזהו סוד הפופולאריות שלו. והאשה, השוחרת לה בעל, היא חית־הטרף חסרת־המצפון ביותר. ערבּוב הנישואין והמוסר השחית את מוסרו של המין האנושי יותר מכל טעות אחרת. אל תהיי נדהמת כל־כך, אננה. את מיטיבה יותר מכולנו לדעת, כי הנישואין הם מלכודת לגברים, שהפתיוֹן שבה הוא סגולות מדומות ואידיאלים כוזבים. אמך הצדקנית אָנסה אותך, על־ידי גערות ועונשין, ללמוד לנגן על פסנתר חצי תריסר מנגינות, שהיו שנואות עליה ממש כעליך, – ההיתה לה כוונה אחרת מאשר להשלות את מחזריך באמונה, כי העתיד להיות בעלך יהא לו בצל־קורתו מלאך, שימלא את חלל ביתו מנגינות, או, לפחות, ינגן שיר־ערש להנעים לו לאחר פת־ערבית? את נישאת לידידי אוקטאביו, ובכן, הפתחת את הפסנתר לפחות פעם אחת, לאחר שהכנסיה זיווגה אתכם?

אננה

ז’ואן, אתה טפש. אשה בראשית נשואיה מטופלת בעניינים שהיא לבדה צריכה לעשותם, והם מרובים מכדי שתתפנה לנגינה על פסנתר. וכך היא נגמלת מן הנגינה.

דון ז’ואן

אך לא כך היא, אם היא אוהבת את המוסיקה. לא, האמיני לי, היא משליכה את הפתיון לאחר שהצפור כבר נלכדה בפח.

אננה

(במרירוּת.) והגברים, משערת אני, לעולם אינם מסירים מעל פניהם את המסווה, כשהצפור שלהם לכוּדה בפח. הבעל לעולם אינו נעשה זלזלן וגס ואגואיסט. הה, לעולם לא!

דון ז’ואן

אך מה מוכיחות האשמות־נגד אלו? רק זאת, שהגיבור הוא צבוע לא פחות מן הגיבורה.

אננה

כל אלה הן שטויות. רוב הנשואים נוח להם מאד.

דון ז’ואן

“מאד” – זהו ביטוי נמרץ מדי, אננה. כוונתך לומר, שבני־אדם נבונים משתדלים להפיק זה מזה את הטוב ביותר. שלחיני לאונית־עבדים וכבליני בשרשרת אחת עם איזה פושע, שמיספרו הסידורי סמוך במקרה למיספּרי של – אני אשלים עם ההכרח ואשתדל להפיק את הטוב האפשרי מזיקת שותפות זו. שמעתי אומרים, כי לפעמים שותפות כזאת היא אפילו נוגעת עד הלב, לרוב היא שותפות של שלום, לפחות, אך אין זה עושה את הכבלים לתכשיט נכסף, ואת אנית־העבדים למלכות האושר. המדברים גבוהה על אושר הנישואין ועל נצחיות נדרי־הכלולות הם־הם המכריזים, כי לו אך ניתקו הכבלים, והאסירים היו בני־חורין לעשות כרצונם, היה כל המנגנון החברתי מתפוצץ לרסיסים. אין לאחוז את החבל בשני ראשיו. אם האסיר מאושר – מה צורך יש לכבול אותו? ואם איננו מאושר – מה צורך יש להעמיד פנים של אושר?

אננה

על־כל פנים, הרשני ליהנות שוב מזכותה של אשה זקנה ולומר לך בפשטות, שהנישואין מאכלסים את העולם, והפריצות לא.

דון ז’ואן

ואם יבוא זמן, והדבר יחדל להיות אמת? האינך יודעת, כי אין דבר העומד בפני הרצון? ודבר שהאדם ירצה לעשותו באמת, סופו שימצא דרך לעשותו. ובכן, עשיתן כמיטב יכולתכן, אתן הנשים החסודות, וכל שאר הסבורות כמותכן, כדי לשעבד את רוחו של הגבר לאהבה הכשרה, כאילו היא סגולת כל הטוב שבעולם, כדי שיראה באהבה כשרה זו רומאנטיקה, יופי, אושר על־ידי בעלותו על אשה יפה, מעודנת ודקת־רגש. לימדתן את הנשים להוקיר יותר מכל את עלומיהן, בריאותן, יפי־תוארן ונועם־הליכותיהן. ובכן, מה מקומן של צריחת התינוקות וטרדות הבית בגן־העדן המקסים הזה של החושים והרגשות? האם לא הכרח הוא, שבסופו של דבר יאמר רצון האדם למוֹח האדם: מצא לי דרך להשיג אהבה, יופי, רומאנטיקה, רטט־חושים ולהט־יצרים בלי עונשם המר של בני־לוויתם: דאגות־הפרנסה, היסורים, הקטטות, המחלות, סכנות־המוות, בלא כל הפמליא הזאת של משרתים, אוֹמנוֹת, רופאים ומורים?

השטן

כל זה, סניור דון ז’ואן, נתגשם כאן בממלכתי.

דון ז’ואן

כן, במחיר המוות. אך האדם אינו מוכן לשלם מחיר זה: הוא תובע את התענוגות הרומאנטיים של הגיהינום שלך בעודו עלי אדמות. ובכן, הוא ימצא את הדרך לכך: המוח לא יכזיב, אם הרצון הוא נאמן. קרבים הימים, שאומות־העולם הגדולות תיווכחנה לדעת, שאוכלוסיהן מתמעטים והולכים ממפקד למפקד, שווילה בת ששה חדרים תהא חשובה לאדם יותר מבית־משפחה סתם; כשרק קבצן קל־דעת עד כדי פשע וגביר בעל־צדקות עד כדי אוולת יוסיפו לעכב את כליון המין האנושי ולא יהיו אלא מדלדלים אותו; ואלוּ אנשים בעלי השכל הנועז, החסכוניים, האגואיסטיים ורודפי־הכבוד, בעלי־החלומות והמשוררים, אוהבי הכסף והמותרות הממשיים, מעריצי ההצלחה, האמנות והאהבה, – כולם יעמידו כנגד כוח־החיים את תחבולת העקרות.

הפסל

כל זה, ידידי הצעיר, אָמוּר יפה מאד, אך אילו זכית לחיות עד גילה של אננה, או אפילו עד גילי שלי, היית מבין, כי האנשים המתפטרים מפחד העוני, הילדים ושאר צרות־המשפחה ומקדישים את זמנם רק להנאה מן החיים, אינם, בסופו של דבר, אלא מפנים דעתם לפחד הזיקנה, הכיעור, התשישות והמוות. פועל שאין לו ילדים מתייסר על ידי בטלת אשתו ותביעותיה הבלתי פוסקות לתענוגות ולבידורים – הרבה יותר מכפי שהיה מתייסר אילו היו לו עשרים ילד. ואשתו עלובה עוד יותר ממנו. נתנסיתי בחיי בחבלי עולם. כגבר צעיר העריצוני הנשים, כפסל הללוני מבקרי־האמנות. אך הנני מודה ומתוודה, כי לולא היה לי מה לעשות בעולם חוץ מן הטבילה בתענוגות האלה, הייתי שוחט את עצמי. כשנשאתי לי לאשה את אמה של אננה – ליתר דיוק הוצרכתי לומר: כשנכנעתי, סוף־סוף, והרשיתי לאמה של אננה לשאת אותי. – ידעתי, שאני נועץ חוחים בכר שלמראשותי, ושהנישואין בשבילי, – קצין צעיר ומתהדר, שעד אז היה בלתי מנוצח, – אינם אלא מפלה ושבי.

אננה

(מזועזעת.) אבא!

הפסל

צר לי לזעזע אותך, חביבתי, אך מאחר שז’ואן הפשיט את כל מחלצות הנימוסיות מעל השיחה הזאת, מותר גם לי לומר את האמת העירומה.

אננה

המ!… אני משערת, כי אחד החוֹחים הייתי אני.

הפסל

חלילה! לעתים קרובות היית את השושנה בין החוחים. את מבינה, את עיקר הצרות גרמת לאמך.

דון ז’ואן

אם כן, הרשני לשאול, הקומאנדור: מדוע עזבת את גן־העדן ובאת לכאן, לטבול, כפי שנתבטאת, ביפיפיות סנטימנטאלית, שבגללה, כפי שהודית, היית מוכן בשעתו לשחוט את עצמך.

הפסל

(נדהם.) לכל הרוחות, זה נכון!

השטן

(נחרד.) מה? אתה חוזר בך מדבריך? (לדון ז’ואן.) כל התפלספותך אינה אלא מסווה לעריקתך. (לפסל.) הכבר שכחת כל אותו שעמום איום, שהנני מציע לך כאן מפלט ממנו? (לדון ז’ואן.) וכל משָלֶיך בעניין הכליון והעקרות המתרגשים לבוא על המין האנושי – האין הם ממריצים דווקא להתמכר עד תום לתענוג האמנות והאהבה, שכפי שהודית בעצמך עידנו ורוממו וטיפחו אותך.

דון ז’ואן

מעודי לא המשלתי משלים בעניין כליונו של המין האנושי. אין החיים יכולים לרצות בכליונם, לא במצבם הגולמי, העוור, ולא בשום צורה אחרת, שבה ארגנו את עצמם. לא גמרתי את דברי, כשהוד מעלתו הפסיקני.

הפסל

אני מתחיל לפקפק, ידידי, אם אי־פעם תגמור. אתה נהנה הנאה מרובה משמיעת דברי עצמך.

דון ז’ואן

נכון, אך מאחר שסבלתם כל־כך הרבה, תוכלו לסבול ‏ עד הסוף. זמן רב לפני שאותה עקרות, שעליה דיברתי, תהא יותר מסתם אפשרות הנראית בעליל, תתחיל התגובה. התכלית המרכזית הגדולה של גידול הגזע, – כן, גידול עד כדי שׂיאים הנראים לפי שעה על־אנושיים, ‏ – תכלית זו, שעודה מחותלת בערפל מבאיש של אהבה, רומאנטיקה, התחסדות, איסטניסות, תבקיע ותצא לאור השמש הבהיר כתכלית ששוב אין לערבבה עם סיפוק התאוות האישיות, עם הזיות האושר של נערים ונערות שאין להן אחיזה, ולא עם הצטרכותם של זקנים לחברה ולכסף. הדברים, הנאמרים בתכלית הפשטות בשעת סדר־הקידושין בכנסייה שלנו, לא יוסיפו לצאת מידי פשוטם ולהיחשב לניבול־פה. הצניעות המפוכחה, כובד־הראש ותוקף ההצהרות על מטרתם האמיתית של הנישואין יכובדו ויתקבלו, ואלו הנדרים הרומאנטיים ושבועות “ברית־האמונים עד בור־קבר” וכל כיוצא בזה יגורשו ככזב שאין לשאתו. עשי, סניורה, חסד עם בני־מיני והודי, כי אנו, הגברים, לא ראינו מעולם ביחסי המין לא יחסים אישיים ולא יחסי ידידות.

אננה

לא יחסים אישיים ולא יחסי ידידות? וכי איזה יחסים הם יותר אישיים, יותר קדושים ויותר מקודשים?

דון ז’ואן

קדושים ומקודשים, אננה, – אם רצונך בכך, אך לא אישיים וידידותיים. יחסך אל האלוהים – קדוש ומקודש; התעיזי לכנותו אישי או ידידותי? האנרגיה היוצרת האוניברסאלית שביחסי המין, שבה שני הצדדים אינם אלא שליחים חסרי־ישע, שמה לאל כל התחשבות אישית, מסלקת אותה ומפירה את כל היחסים האישיים. בני־הזוג יכולים להיות זרים זה לזה לחלוטין, שונים בלשונם, שונים בגזעם, בצבע־עורם, בגילם, במעמדם החברתי, ללא שום קשר ביניהם, פרט ליכולת הפריה־ורביה, שלמענה הטילם כח־החיים איש אל בין זרועות רעהו מיד לאחר קריצת־עין ראשונה. האין אנו מודים בדבר זה, כשאנו מרשים להורים להשיא את בנותיהם, בלי לשאול את פיהן? האם לא קטרגת על חוסר־המוסר של האומה האנגלית, שבה גברים ונשים מבני האצילים מתוודעים זה אל זה ומחזרים ממש כאיכּרים? וכמה מכיר האיכר את כלתו, או הכפרית את חתנה, לפני ארוסיהם? הרי לא תשכּרו לכם עורך־דין, או רופא־משפחה פלוני־אלמוני שאינכם מכירים אותו, כמעשה שאתם עושים באהבה ובנישואין.

אננה

כן, ז’ואן, מכירים אנו את הפילוסופיה של הפרוצים. אלא שהללו מתעלמים תמיד מן התוצאות המתחייבות ממנה לאשה.

דון ז’ואן

כן, התוצאות. והן המצדיקות את נעיצת הצפרניים בגבר. אך ודאי לא תאמרי, כי נעיצת־צפרניים כזאת היא בת הרגש. כשם שלא תאמרי, שאחיזתו של שוטר בעורפו של האסיר הם יחסי אהבה.

אננה

אם כן, על כורחך אתה מודה, שהנישואין הם הכרח, אף־על־פי שלדעתך האהבה היא הירוד מכל היחסים שבין אדם לחברו.

דון ז’ואן

וכי מניין לך, שאין זה הנעלה ביחסים שבין אדם לחברו? נעלה מכדי להיות עניין אישי? וכי יכול היה אביך לשרת את מולדתו, אילו סירב להרוג איש מאויבי ספרד, אלא אם כן הוא שונאו שנאה פרטית? היכולה אשה לשרת את מולדתה, אם תסרב להינשא לאיש, אלא אם כן היא אוהבת אותו אהבה פרטית? את יודעת, שאין הדבר כן. האשה מבנות האצילים נישאת לאיש ממש כּבן־אצילים הנלחם מתוך נימוקים שבענייני המדינה ויחוס־המשפחה, ולא מתוך נימוקים אישיים.

הפסל

(מתרשם מן הדברים.) רעיון נבון מאד, ז’ואן. עלי להרהר בדבר. אתה, באמת, מלא רעיונות. כיצד הגעת לרעיון הזה?

דון ז’ואן

מתוך הנסיון. כשהייתי עלי אדמות והייתי רומז לנשים על כוונותי, – שאף על פי שבדרך כלל נתגנו בפי הבריות, עשאוני גיבור מעניין של אגדה, – הייתי נתקל לעתים קרובות למדי במשהו מעין זה: הגברת היתה אומרת, כי היא מוכנה להיענות לרמיזותי, בתנאי שהן מהוגנות. וכשהייתי חוקר לדעת, מה פירושו של תנאי זה, הייתי נוכח שפירושו הוא כך: עלי להציע לה, שארכוש לעצמי את הונה, אם יש לה כזה, או אם אין לה, שאקבל על עצמי לפרנס אותה עד סוף ימיה; שעלי להשתוקק תמיד לחברתה, לעצותיה, לשיחותיה עד קץ ימי, ולהתחייב להיות תמיד מאושר מכל אלה, והעיקר, – להתעלם למענה התעלמות גמורה מכל שאר נשים שבעולם. הייתי מסרב לקבל עלי תנאים אלה, לא משום שהם מופרזים ובלתי־אנושיים, אלא משום שהם בגדר הנמנע מפני גודל אוולתם. תמיד הייתי עונה בגילוי־לב גמור, שאפילו בחלומי לא הייתי מקבל עלי גם אחד מכל אלה; שאם אין אופיה או שכלה של הגברת שווים לשלי, או אפילו עולים עליהם, הרי השיחה עמה עשויה להשפילני, עצותיה להכשילני; שחברתה ללא הרף, במידה שידוע לי, עלולה להיות לי לטורח ולזרא; שאיני יכול לתת שטר־התחייבות בעניין רגשותי אפילו לשבוע אחד, מכל שכן עד סוף ימי; ושהפרישות הגמורה ממחצית המין האנושי סופה לצמצמני ולכערני, אם אסכים לה, ואם לא אסכים, – תבוא עלי קללת הגנב במחתרת. ובסופו של דבר, שהרמיזה שרמזתי לא היה לה שום קשר לכל אלה, ולא באה אלא כסתם משיכה, שהגברי שבי נמשך אל הנשי שבה.

אננה

כוונתך לומר, כי היתה זו משיכה בלתי־מוסרית.

דון ז’ואן

הטבע, גבירתי היקרה, – אותו את מכנה בשם בלתי־מוסרי. יכול אני להסמיק מבושה, אך איני יכול להתגבר עליו. הטבע – מדיח, הזמן – מחריב, המוות – רוצח. העדפתי תמיד להודות בעובדות אלו, ועל פיהן לכוון את אורחות־חיי. את מעדיפה לפייס את שלושת בני־השטן הללו על־ידי הכרזה על טהרתם, על תועלתם ועל טוּבם וחסדם, ולכוון את אורחות חייך על־פי החנופה הזאת. ומה פלא, שאורחות־החיים משובשים כל־כך?


הפסל

ומה היו הנשים משיבות על כך, ז’ואן?

דון ז’ואן

טוב, כּנוּת תחת כּנוּת: תחילה אמור לי, מה היית אתה נוהג לומר לנשים?

הפסל

אני! הו, אני הייתי נשבע, שאשמור להן אמונים עד בור קבר, שאטרוף נפשי בכפי אם תשיבינה פני ריקם, וששום אשה בעולם לא תהיה בשבילי מה שהיתה היא…

אננה

היא! מי היא?

הפסל

זו שנזדמנה לי באותה שעה, יקירתי. היו דברים, שנהגתי לאומרם תמיד. למשל: שאפילו כשאהיה בן שמונים, תהא שערת־שיבה אחת של האשה שאהבתי ממלאה לבי רטט יותר מצמת־הזהב העבותה ביותר על ראשה של אשה צעירה יפה ביותר. ועוד אמרתי, שלא אוכל לשאת את המחשבה, שאיזו אשה אחרת תהיה אם לילדי.

אננה

(בשאט־נפש.) אשמאי זקן שכמותך!

הפסל

(באומץ.) בהחלט לא! כי באותו רגע האמנתי בכל לבי בדברים שאמרתי. הייתי בעל־לב. לא כמוך. והכּנוּת הזאת היא שהנחילה לי את ההצלחה.

דון ז’ואן

הכּנוּת! להיות שוטה כל־כך ולהאמין בשקר משומש, מטופש ומעופש – לזאת אתה קורא כנוּת! אדם מתאווה לאשה כל־כך, שמרוב תאווה לרמות אותה הוא מרמה גם את עצמו, – לזאת אתה קורא כנות!

הפסל

יימח שמם של פלפוליך! הייתי גבר מאוהב, ולא עורך־דין. והנשים אהבוני בשל כך, ותבוא עליהן ברכה!

דון ז’ואן

הן רק הכריחו אותך להאמין בכך. מה תאמר, אם אגלה לך, שאף־על־פי שנתחפשתי כעורך־דין אכזרי, הן הכריחו גם אותי להאמין בכך? גם לי היו רגעים של אבדן־עשתונות, שבהם השתפכתי בדברי־הבל והאמנתי בהם. לפעמים היתה תשוקתי להַנוֹתָן בדברי מליצה נאה נסחפת בגלי הרגש עד כדי כך שהייתי אומרם ללא מעצור. והיו רגעים שהייתי מגלה עצמי לפניהן בקור־שטנים כזה, שהיו ממררות בבכי… אך נוכחתי לדעת, שבין אם נתאכזרתי ובין אם נתרככתי, קשה היה להימלט מידיהן. כיוון שתקף יצרה של האשה וּמְשָכָה אלי, שוּב לא היתה לי אלא ברירה זו: עבדות־עולם, או מנוסה.

אננה

ואתה מעיז להתפאר לפני ולפני אבי, ששום אשה לא יכלה לעמוד בפניך.

דון ז’ואן

וכי מתפאר אני? נדמה לי, כי תיארתי את דמותי בצורה העלובה ביותר. מלבד זאת אמרתי: כיוון שתקף יצרה של האשה ומשכה אלי, – לא תמיד היה הדבר כך; ואז – אל אלוהים! – איזה מבול של זעם צדקני! איזה בוז מדכא למפתה־נשים מנוּול! אילו סצינות של קנאה!

אננה

לא עשיתי שום סצינות. פשוט, הזעקתי את אבי.

דון ז’ואן

והוא נזעק, והחרב בידו, לנקום ברציחתו אותי את נקמת המוסר והכבוד המחולל.

הפסל

רציחה? מה כוונתך לומר? אתה הרגת אותי, או אני הרגתי אותך?

דון ז’ואן

מי היה הסייף הטוב בינינו?

הפסל

אני.

דון ז’ואן

כמובן, אתה, ובכל זאת, אתה גבור השערוריות ההרפתקניות, שרק עכשיו סיפרת לנו עליהן, אתה היתה לך החוצפה להתחפש כנוקם נקמת המוסר המחולל ולדון אותי למיתה! והיית רוצח אותי, אילמלא המקרה.

הפסל

היה זה מן המוסכמות שאעשה כך, ז’ואן. זה היה מנהגו של עולם. לא הייתי ממתקני־החברה. כל ימי נהגתי כמקובל על כל אדם הגון.

דון ז’ואן

דבר זה עשוי, אולי, להצדיק את הזמנתך לדו־קרב, אך לא את הצביעות המאוסה שבהמשך התנהגותך בתורת פסל.

הפסל

כל זה בא מתוך שהלכתי לגן־עדן.

השטן

עדיין מתקשה אני לראות, סניור דון ז’ואן, במה עשויות אפיזודות אלו של הקאריירה הארצית שלך, או של הסניור הקומאנדור, לסתור סתירה כלשהי את השקפתי על החיים. כאן, חוזר אני ואומר, אתה מוצא כל מה שבקשת לרכוש לך, ולא כלום מכל מה שבקשת להפטר ממנו.

דון ז’ואן

להיפך, כאן אני מוצא כל מה שהכזיבני, ולא כלום מכל מה שכבר נתנסיתי בו ומצאתיו פגום. אני אומר לך, כל זמן שהנני מסוגל לשער משהו טוב ממני, לא אוכל להירגע, עד אם אוכל לממשו, או לפחות, לסוֹל את הדרך אליו. זהו חוק חיי. זה טיבה של משיכתי העזה אל צורות־החיים הנעלות יותר, אל הכרה עצמית רחבה, עמוקה, דרוכה יותר, אל הבנה עצמית בהירה יותר. ומטרה נשגבה זו היא שהשפילה בעיני את האהבה למדרגת תענוג רגעי בלבד, את האמנות – לשכלול השגותי בלבד, את הדת – לצידוק עצלותי בלבד, לאחר שיצרה אלוהים, אשר ראה את העולם כי טוב, לעומת חושי אשר ראו את העולם בעזרת עיני ומצאוהו צריך תיקון, – אני אומר לכם, כי ברדיפתי זו אחרי תענוגותי שלי, בריאותי שלי, רכושי שלי, לא ידעתי אושר מעודי. לא אהבת האשה היא שהטילתני אל בין זרועותיה, ‏– אלא העייפות, הרפיון. בילדותי, כשהיתה אבן חובלת בראשי, – הייתי רץ אל האשה הקרובה לי, כובש ראשי בסינרה ומשקיט את כאבי בבכי, כשגדלתי, והגסות והאיוולת שנתקלתי בהן היו חובלות בנפשי, – הייתי עושה ממש כבילדותי. אומנם, לאחר כל תקלה כזאת ידעתי את שמחת המנוחה, ההתאוששות וההרגעה, אך מוטב היה לי להיטלטל בכל מדורי הגיהינום של אותו איטאלקי ולא לשוט בתענוגותיה של אירופה. הנה משום־מה מקום זה של התענוגות הנצחיים מפיל עלי אימת־מוות. והעדרו של חוש זה בך הוא שעשאך מפלצת מוזרה זו המכוּנה שטן. הצלחה זו שהצלחת להסיח דעתם של הבריות ממטרתם האמיתית, שהיא פחות או יותר כמטרתי שלי, ולהטותם אל מטרתך שלך, – היא שזיכתה אותך בשם השטן המדיח. עובדה היא, שהם עושים את רצונך, או ביתר דיוק: מיטלטלים באפס כל רצון, במקום לעשות את רצונם שלהם, – וזהו שעושה אותם ליצורים לא־נעימים, ‏ כוזבים, מבוהלים, צבועים, קצרי־רוח ועלובים כל כך.

השטן

(נפגע מאד.) סניור דון ז’ואן, אתה נוהג בחוסר נימוס עם ידידי.

דון ז’ואן

הבלים! וכי למה אהיה נוהג נימוס עמהם או עמך? בהיכל זה של שקרים אמת אחת או שתיים לא יזיקו לך. ידידיך – כולם כלבים משעממים מכל אשר ידעתי מעודי. אין הם יפים, – הם רק מקושטים. אין הם נקיים, – הם רק מגולחים ומסולסלים. אין הם אצילים, – הם רק לובשים הדר. אין הם משכילים, – הם רק בעלי דיפלומות. אין הם יראי־שמים, – הם רק קונים מקום־ישיבה בכנסיה. אין הם בעלי־מוסר, – הם רק עבדי המוסכּמות. אין הם בעלי־חסדים – הם רק פחדנים. אין הם אפילו בעלי־עבירות – הם רק “חלשים”. אין הם בעלי נפש אמנותית, – הם רק בעלי־תאווה. אין הם יודעים רווחה – הם רק עשירים. אין הם נאמנים – הם רק עבדים. לא מקיימי מצוות – אלא צייתנים; לא בעלי חוש חברתי – אלא פאטריוטים; לא אמיצי־לב – אלא קנטרנים, לא יציבים – אלא עקשנים, לא שליטים – אלא שוררים, לא כובשי־היצר – אלא מטומטמים, לא בעלי־כבוד – אלא רודפי־כבוד, לא טוּבי־לב – אלא סנטימנטליים; לא חברתיים – אלא עדריים, לא מכבדי הזולת – אלא בעלי נימוסין, לא בעלי תבונה – אלא בעלי דעות מוסכּמות; לא פרוגרסיביים – אלא נרגנים; לא בעלי־דמיון – אלא מאמינים בהבל; לא צדק – אלא נקמנות, לא נדיבות־לב – אלא פייסנות; לא ממושמעים – אלא ממושטרים, ופחות מכל אמיתיים, – כלם כאחד שקרנים עד שורש נשמתם.

הפסל

שטף־הדיבור שלך ממש נפלא, ז’ואן. הלוואי ויכולתי לדבר כך אל חיילי.

השטן

אלוּ הן מלים ותו לא. כל זה נאמר משכבר הימים, אך האם זה שינה משהו? האם העולם שם לב לכך בזמן מן הזמנים?

דון ז’ואן

כן, מלים ותו לא. אך מדוע מלים ותו לא? משום שכל אלה, ידידי, – היופי, הטוהר, היושר, הדת, המוסר, האמנות, הפאטריוטיזם, הגבורה וכל כיוצא בהם – אינם אלא מלים, שאני וכל איש יכול להופכן פנים ואחור, ככסייה. אילו היו אלה מציאות, צריכים הייתם, לאחר שמיעת כתב־האשמה שלי, להודות: “אשמנו!”, אך למזלך, לטובת כבודך העצמי, ידידי השטן, אין הם מציאות, אלה הם, כדבריך, רק מלים, והן משמשות כדי להוליך שולל את הברברי, שיקבל את הציביליזציה, ולקבצנים שבאנשי הציביליזציה – שיניחו לחזקים מהם לשדוד אותם ולשעבדם. זהו הסוד המשפחתי של הכת השלטת. ואנו, השייכים לכת זו, אילו הרבינו לשאוף להאדרת החיים למען העולם ומיעטנו לשאוף לכח ולמותרות בשביל כבודנו ועצמנו העלובים, היינו מתעלים בכח הסוד הזה. ואני, כיוון שבן־אצילים אני וגם כן מבעלי הסוד הזה, הריני חושב עכשיו בלבי: כמה מאוסה עלי שפעת ההימנונים לכל הבדותות המוסריות הללו, ומה נורא הדבר, שהנני מקריב את חיי למענך! אילו, על־כל־פנים, האמנת במשחק המוסרי שלך, כדי לשחקו ביושר, כי עתה, אולי, היה עניין להסתכל בו; אלא שאין הדבר כך: אתה משתמש בכל תחבולות־המרמה, ואם יריבך חובל תחבולות יותר ממך, אתה הופך את השולחן ומוכן לרוצחו נפש.

השטן

עלי אדמות אפשר שיש בכך קורטוב של אמת, לפי שבני־האדם אינם משכילים ואינם מסוגלים להעריך את דת האהבה והיופי שלי; ואלו כאן…

דון ז’ואן

הו, כן, אני יודע. כאן אין כלום, חוץ מאהבה ויופי. אח… דומה הדבר למי שיושב נצח שלם וצופה במערכה ראשונה של מחזה מהוגן, בטרם תתפתח העלילה. מעולם, אף לא ברגעים הרעים ביותר של אימת אמונות־ההבל עלי אדמות, לא שיערתי בנפשי, שהגיהינום איום ונורא כל־כך. אני חי כְסַפר מתוך התבוננות בלתי־פוסקת ביופי ומשתעשע בשערות משי. אני שואף לקרבי אוויר של מתיקות, כשוּליא זה בחנות של ממתקים. הקומאנדור, היש נשים יפות בגן־עדן?

הפסל

אָין. אף לא אחת. וכולן מרושלות בלבושן. אף לא קישוט של מה בכך. כולן דומות לגברים בני חמישים.

דון ז’ואן

אני משתוקק להגיע לשם. המדברים שם על יופי? היש שם חובבי־אמנות?

הפסל

אני נשבע לך, שהם לא יתפעלו מפסל יפה, אפילו אם יעבור על פניהם.

דון ז’ואן

אני הולך.

השטן

דון ז’ואן, לומר לך בגילוי־לב?

דון ז’ואן

וכי עד עכשיו לא היית גלוי־לב?

השטן

כן, עד גבול מסויים. אבל עכשיו ארחיק לכת ואודה לפניך, שהכל נמאס על האדם, וגן־העדן נמאס עליו לא פחות מן הגיהינום. וכל תולדות האנושות אינן אלא עדות על טלטוליו של העולם בין שני הקצוות הללו. וכל תקופה אינה אלא טלטול אחד של המטוטלת, וכל דור סבור, שהעולם מתקדם, כיוון שהוא תמיד נע. ואולם לכשתזקין כמוני, כשגן־העדן יהיה לך לזרא בפעם האלף, כמו לי ולקומאנדור, ופי אלף יותר מן הגיהינום שהוא לזרא לך עכשיו, – תחדל לשער, שכל טלטול מגן־העדן אל הגיהינום הוא שחרור, וכל טלטול מן הגיהינום אל גן־העדן הוא התפתחות. במקום שאתה רואה עכשיו תיקון, קידמה, הגשמת השאיפות כלפי מעלה, עלייה בלתי פוסקת של האדם במדרגות־האבן אל צורות ההוויה הנעלות יותר – לא תראה אלא קומדיה נצחית של אשליות. עוד תזכה להבין את אמיתן העמוקה של הדברים, שאמר ידידי קהלת, כי אין חדש תחת השמש. הבל הבלים…

דון ז’ואן

(בקוצר־רוח.) חי נפשי, הרי זה גרוע אפילו מהימנוניך על אהבה ויופי. שוטה פיקח שכמוך, – וכי רע האדם מן התולעת, או מן הכלב, או מן הזאב, רק משום שהכל נמאס עליו? האם יחדל לאכול מפני שהאכילה מקלקלת את התיאבון? שמא עצלותו של השדה היא, כשבני־אדם מניחים אותו בוּר? היכול הקומאנדור לבזבז כאן את מרצו הגיהינומי, בלי שיאגור לו מרץ של גן־עדן, מלאי לימים שתתחדש עליו תקופת אושרו? נניח, שכח־החיים הגדול פועל כמנגנון של שעון, והאדמה היא ראש־המטוטלת; שתולדות כל טלטול הנראה לנו, לנפשות הפועלות בהן, כחידוש, אינן אלא חזרה מדויקת על תולדות הטלטול הקודם; ויתירה מזו – שבאין־סוף של הזמן, אשר אין אנו מסוגלים כלל לשערו, זורקת השמש אלפי פעמים את הארץ וחוזרת וקולטת אותה, כלהטוטן בקירקס המשחק בכדור, ושסכום כל התקופות אינו אלא הרף־עין שבין זריקה לקליטה. האומנם כל המנגנון הקולוסאלי הזה אין לו שום תכלית?

השטן

לחלוטין לא, ידידי. חושב אתה, כי מכיוון שלך ישנה תכלית, בדין הוא שתהא תכלית גם לטבע. אך בדרך הזה ממש יכול אתה לתבוע, שיהיו לו אצבעות ידיים ורגליים, מכיוון שהן ניתנו לך.

דון ז’ואן

אך הן לא היו ניתנות לי, אילמלא שמשו איזו תכלית. ואני, ידידי, הנני חלק מן הטבע, כשם שאצבעי היא חלק ממני. אם אצבעי היא אבר, שבה אני אוחז חרב, או מאנדולינה, – הרי מוחי הוא אבר, שבכוחו שואף הטבע להבין את עצמו. מוחו של כלבי משמש רק את המטרות הכלביות; וַאֲלוּ מוחי שלי שוקד להוסיף בינה ודעת, אשר לי, באורח פרטי, אינן מועילות ולא כלום ורק מוסיפות מכאוב לגופי ומגלות לי את אסון כליוני ומותי. אילמלא נשאתי בקרבי תכלית שהיא מעבר לישותי הפרטית, הייתי בוחר להיות עובד־אדמה ולא פילוסוף. משום שעובד־האדמה מאריך ימים ממש כמו הפילוסוף, אך אוכל יותר, מיטיב יותר לישון ובפחות היסוסים נהנה בחיק אשתו. וכל־כך, משום שהפילוסוף אחוז בצפרניו של כוח־החיים, וכוח־חיים זה אומר לו: “אני בראתי אלפי דברים מופלאים בלא יודעים, ורק בכוח חפץ־החיים ובקו ההתנגדות הקטנה ביותר; עכשיו רוצה אני להכיר את עצמי ואת תעודתי ולבחור את דרכי; על כן בראתי מוח מיוחד, מוח של פילוסוף, שיהא מכוון את הדעת, כדרך שהחורש מכוון את מחרשתו. ודבר זה – אומר כוח־החיים אל הפילוסוף – עליך לשקוד לעשותו בשבילי עד יום מותך, שאז אברא מוח אחר ופילוסוף אחר לאותה תכלית עצמה”.

השטן

מה בצע בדעת?

דון ז’ואן

היא תאפשר לבחור בקו התועלת הגדולה ביותר במקום להיסחף בקו ההתנגדות הקטנה ביותר. האין הספינה מיטיבה לשוט אל מחוז־חפצה יותר מבול העץ, המיטלטל על גבי הגלים? הפילוסוף הוא קברניטו של הטבע. וכאן ההבדל: להיות בגיהינום משמע להיסחף, להיות בגן־עדן משמע להנהיג את הספינה.

השטן

וקרוב לוודאי – לנפצה אל הסלע.

דון ז’ואן

אח! איזו ספינה מתנפצת אל הסלע, או יורדת במצולות, לעתים קרובות יותר – זו המיטלטלת אנה ואנה, או זו שליד ההגה שלה עומד קברניט?

השטן

טוב, טוב, לך בדרכך זו, סניור דון ז’ואן. אני מעדיף להיות אדון לעצמי, ולא כלי־שרת בידי איזה כוח אוניברסאלי עוור. אני יודע, כי היופי נעים לעיניים, והמוסיקה נעימה לאוזניים, והאהבה נעימה לחושים, וכולם כאחד נעימים להרהר בהם ולדבר בהם. יודע אני, כי צריך אדם להיות יצור מעוּדן ומשוּכלל, כדי שייהנה הנאה שלימה מכל הרגשות, החוויות והעיסוקים האלה. יאמרו עלי מה שיאמרו בכנסיות שעל פני האדמה, מכל מקום יודע אני, שבכל חברה הגונה מודים הבריות, כי שר־החושך הוא ג’נטלמן. ודי לי בכך. ואשר לכוח־החיים שלך, שלפי דעתך הוא אדיר מלהכניעו, – אין לך דבר נכנע יותר ממנו לפני אדם שהוא בעל אופי כלשהו. אך אם הדיוט אתה ומאמין־בהבלים, ככל מתקני־החברה, הוא יטילך, קודם כל, אל בין זרועות הדת, ואתה תזלף מים טהורים על תינוקות, כדי להציל את נשמתם ממני. אחר־כך ידחוף אותך מן הדת אל המדע, ואז, אומנם, תמשה את התינוקות ממי־הטבילה, אבל תרכיב להם כל מיני מחלות, כדי לשמרם מלהידבק בהן בדרך מקרה; אחר־כך תפנה אל הפוליטיקה ותיהפך לכלי־משחק בידי פקידים מושחתים ועבד־כנעני לנוכלים רודפי־כבוד; וסופך – פחי־נפש ואפיסת־כוחות, עצבים מרוטים ותקוות מנופצות, חרטת־שווא על קרבנות־הבל מבוזבזים, בזבוז והקרבה של כוח התענוגות, – הכלל: עונשו של שוטה, הרודף אחרי הטוב־מאד בטרם ישיג את הטוב.

דון ז’ואן

לפחות, לא אשתעמם. זהו, על־כל־פנים, יתרונו של מי שמשרת את כוח־החיים. ובכן, היה שלום, סניור שטן.

השטן

(בסבר־פנים.) היה שלום, דון ז’ואן. לעתים קרובות אהרהר בשיחותינו המעניינות על דא ועל הא. אני מאחל לך כל טוּב. גן־העדן, כפי שכבר אמרתי, יפה לאנשים מסויימים. אך אם תחזור בך, זכור, שהשערים כאן פתוחים תמיד לחוזרים בתשובה. אם ביום מן הימים תחוש את חמימות־הלב, את כנות החיבה שמרצון, את השמחה התמימה, את הממשות החמה, הנושמת, הרוטטת…

דון ז’ואן

מדוע לא תאמר פשוט: בשר־ודם, אף־על־פי שהנחנו מאחורינו את שני הדברים המגושמים הללו.

השטן

(בכעס.) ובכן, דון ז’ואן, אתה מואס בברכת־הדרך הידידותית שלי?

דון ז’ואן

בהחלט לא. אך אם משטן ציני אפשר, בכל זאת, ללמוד הרבה, הרי שטן סנטימנטלי, באמת, איני יכול לסבול. סניור קומאנדור, אתה יודע את הדרך אל הגבול שבין הגיהינום וגן־העדן, – הואילה נא בטובך ללוותני.

הפסל

הו, גבול זה אינו אלא הבדל שבין שתי השקפות. כל דרך תביאך לשם, אם אומנם רצונך ללכת שמה.

דון ז’ואן

טוב. (מחווה קידה לדונה אננה.) סניורה, עבדך הנאמן.

אננה

אך אני הולכת אתך.

דון ז’ואן

אני יכול למצוא את דרכי שלי אל גן־העדן, אננה. אך לא את דרכך שלך. (נעלם.).

אננה

מרגיז!

הפסל

(קורא אחריו.) בון ווּאיַג', ז’וּאן! (מנפנף בידו ומשלח אחריו את אחרון האקורדים שלו המתגלגל כרעם. שוב נשמע הד רפה ממנגינת־הרפאים הראשונה.) והנה הוא הולך! (נושף נשיפה ארוכה מבין שפתותיו.) אבל איך הוא מדבר! הם לעולם לא יוכלו לשאת זאת בגן־העדן.

השטן

(בעצבות.) הסתלקותו היא בשבילי כשלון פוליטי. איני מצליח להחזיק בהם, בחסידים אלה של פולחן־החיים. כולם מסתלקים. זוהי אבידתי הגדולה ביותר מיום שנסתלק מכאן אותו צייר הולאנדי, זה הבחור שהיה מסוגל לצייר מפלצת בת שבעים באותה הנאה עצמה שבה צייר וונוס בת עשרים.

הפסל

אני נזכר, – הוא בא לגן־העדן. רמבראנדט.

השטן

כן. רמבראנדט. יש משהו בלתי טבעי בבחורים הללו. אל תקשיב לתורתם, סניור קומאנדור, – זה מסוכן. היזהר לך מלשאוף אל העל־אנושי, – זה מביא לידי בזיונו של האנושי. בעיני האדם סוסים, כלבים וחתולים אינם אלא מיני יצורים, העומדים מחוץ לתחומו של עולם המוסר. ממש כך בעיני האדם העליון הגברים והנשים הם מיני יצורים העומדים גם הם מחוץ לתחומו של עולם המוסר. דון ז’ואן זה היה נוהג חביבות בנשים ונימוס בגברים, ממש כשם שבתך זאת היתה נוהגת חביבות בגורי־חתולים וכלבי־שעשועים; אך חביבות כזאת היא שלילה גמורה של יחוּד הנפש האנושית.

הפסל

ומי הוא, לכל השדים והרוחות, האדם העליון הזה?

השטן

הו, זהו גיבור־יומם של קנאי כוח־החיים. וכי לא נזדמן לך לפוגשו בגן־העדן, בין החדשים שבאו, אותו מטורף גרמני־פולני, זה, מה שמו, ניצ’שה?

הפסל

מעולם לא שמעתי עליו.

השטן

ובכן, תחילה בא לכאן, לפני שנצטללה עליו דעתו. תליתי בו תקוות מסויימות, אך הוא היה חסיד מושבע של פולחן כוח־החיים. זה הוא שחפר ממטמונים את האדם העליון, הזקן כפרומיתיאוס; והמאה העשרים תרוץ אחרי טירוף זה, החדש מכל הטירופים העתיקים ביותר, לאחר שתתעייף מן העולם, מן הבשר ומעבדך הנאמן.

הפסל

אדם עליון – זוהי סיסמה טובה; וסיסמה טובה היא חצי־נצחון בקרב. הייתי רוצה לראות את ניצ’שה זה.

השטן

לרוע המזל הוא פגש כאן את וואגנר ונתקוטט עמו.

הפסל

ובצדק. אני בעד מוצארט.

השטן

זו לא היתה קטטה מוסיקאלית. זמן־מה נטה גם וואגנר להערצת כוח־החיים וברא אדם עליון בשם זיגפריד. ‏ אבל אחר־כך החכים. והנה, כשנזדמנו כאן, כינה אותו ניצ’שה בשם מוּמר, וּואגנר כתב פאמפלט, שבו ביקש להוכיח, כי ניצ’שה היה יהודי. וסופו של דבר היה שניצ’שה קם ובחרון־אף ברח לגן־העדן. וטוב שנפטרנו ממנו. ועכשיו, ידידי, נמהר אל ארמוני ונחוג את בואך בחג מוסיקאלי גדול.

הפסל

בעונג רב. אתה חביב מאד.

השטן

לכאן, קומאנדור. נרד במבוא־הסתרים הישן. (עומד על מכסה פתח־השיקוע.)

הפסל

טוב. (מהורהר.) ואף־על־פי־כן, האדם העליון הוא רעיון יפה מאד. יש בו משהו מהוד הפסל. (עומד ליד השטן על גבי המיכסה – והמיכסה מתחיל לשקוע לאטו. זוהר אדום עולה מן השאול.) אח, זה מזכיר לי ימים טובים שעברו.

השטן

גם לי.

אננה

סטופ! (מכסה פתח־השיקוע נעצר.)

השטן

לך, סניורה, אסורה הכניסה מכאן. לך ייערך טקס־אלים. אבל את תגיעי אל הארמון לפנינו.

אננה

לא לשם כך עצרתי אתכם. אמור לי – היכן אוכל למצוא את האדם העליון?

השטן

הוא לא נברא עדיין, סניורה.

הפסל

וכנראה, לעולם לא ייברא. נמשיך במסענו, מפני האש האדומה תוקפני העיטוש. (שוקעים).

אננה

עדיין לא נברא! אם כן, עוד מלאכתי לא נסתיימה. (מצטלבת ביראת־שמיים.) אני מאמינה בחיים העתידים לבוא. (קוראה אל חלל העוֹלם:) הבו לי אב, אב לאדם העליון!

(נעלמת בתוך התוהו.)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48793 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!