רקע
אהרן מגד
מה בדבר יומנים?

“מעולם לא ניהלתי יומן, או, נכון יותר, מעולם לא ידעתי אם צריך אני לנהל יומן” – כתב הסופר והמסאי הצרפתי רולנד בארת בהקדמה לפרקי ה״התבוננות" שלו – “לפעמים אני מתחיל, ומיד לכך אני מפסיק, ובכל־זאת, מאוחר יותר, שוב מתחיל. הדחף רפה, מופיע לסירוגין, חסר רצינות, וללא שום תוקף הלכתי. נדמה לי שאני יכול לאבחן את ׳מחלת היומן׳ הזאת: ספק בלתי־פתור בערך הדברים שאתה כותב בו”.

ובהמשך הוא מתאר את יחסו הדו־משמעי לגבי כתיבת יומן: מצד אחד – הרי זה כה קל ופשוט, אינך צריך לדאוג למציאת משהו שהכרח לומר אותו, כל החומר הגולמי מונח לפניך, ללא צורך לעבד אותו… ומצד שני – כשאתה קורא למחרת מה שכתבת, והנה זה לא זה, כמו מאכל מאמש שהתקלקל… ולא זו בלבד, אלא שנדמה לך שאינך אלא “פוזייר”…

אך את ה״התבוננות" כתב בארת כיומן, בשנים האחרונות לחייו (מת ב־1980) בהיותו בכפר ובפריס, והוא מכיל מחשבות המתעוררות בו למראה נוף, אנשים, שמיעת רדיו, קריאת ספרים, ענייני משפחה, שיחות וכדומה – ולקראת סופו, ב־1979, הוא דן שוב עם עצמו – מתוך ספקנות רבה – בערך היומן ובערך פרסומו ומשווה אותו ליומנים מפורסמים אחרים, בעיקר של קפקא.

קתרין מנספילד כתבה יומן מהיותה בת 19 ועד סמוך למותה ממחלת השחפת ב־1923, והיא בת 35. באוקטובר 1920, בהיותה במנטון שבדרום־צרפת, בודדה, סובלת יסורי גוף ונפש קשים, כתבה לבעלה, הסופר ג. מ. מארי, שישב בלונדון (אדם הפכפך, שלגבי התנהגותו כלפיה אפשר לומר שחולשת האופי מתאכזרת לאוהב יותר מכל קשיחות־לב): ״היומן – אני ויתרתי עליו לחלו­טין. אינני מעיזה לנהל יומן. יהיה עלי להשתדל תמיד לומר את האמת. בעצם, אינני מעיזה לומר את האמת. אני מרגישה שאסור לי. הדרך היחידה להתקיים היא להמשיך ולהתעלם מעצמך, להתרחק ככל האפשר מן הרגע הזה. אם אצליח לעשות זאת – הכל יהיה טוב. מה שנשאר לי, אם כן, הוא לכתוב סיפורים, או – לא־כלום".

אולם היא המשיכה בכתיבת היומן עד ימיה האחרונים, וזהו אחד היומנים ה״ספרותיים" ביותר וגם המקסימים ביותר, בהיותו קורן כולו התבוננות אוהבת בטבע והתלהבות יצירה, הבוקעות מתוך הסבל וידיעת המוות הקרב.


יומנים נכתבו על־ידי אנשי־מעשה ואנשי־הגות מקדמת דנא. מרקוס אורליוס, הקיסר הסטואיקני בן המאה השניה, “קיסר בעל־כורחו” אפשר לומר, כתב את ה״מדיטציות" שלו כיומן, “אל עצמו”. בשעות שהסתגר באוהלו הצבאי, בלילה, או בהפוגות שבין קרב לקרב בגרמניה ובגאליה, נענה לצו שהטיל על עצמו: ״הבט פנימה!״ ״כל שעה שתחפוץ״ – כתב – “יש בידך להתבודד עם עצמך, כי בשום מקום אין האדם יכול למצוא מקלט יותר שליו ונטול דאגה מאשר בנפשו שלו”. אוגוסטינוס, בן המאה ה־4, כתב את ה״ווידויים" שלו כיומן, בו הוא פונה אל אלוהים. “חנון אותי, אלוהי, בידיעה ובהבנה” – הוא כותב בפתח וידויו – “מה קודם למה – לקרוא אליך או להללך”. וכל היומן הגדול הזה הוא כעין “ממעמקים קראתיך, יה”.

שורה ארוכה של יומנים מתקופות שונות הפכו ליצירות מופת המשתוות ליצירות הספרות הגדולות. כזהו, למשל, יומנו של סמיואל פיפס, פקיד האדמירלות הבריטית, שעשר שנים, מ־1660 עד 1670, כתב יומן, בשגיאות כתיב ודקדוק רבות ללא שים לב לגינוני נוי ול״סגנון“, אך הנחשב ל״ספרות לא־מודעת” בפרשוֹ יריעה ססגונית של הווי תקופה וחיי אדם. קשה לעמוד בפני הפיתוי ולא לצטט כמה שורות מיומן זה. הרישום מ־13 באוקטובר 1660 פותח כך: “הלכתי לצ׳רינג־קרוֹס לראות איך רב־אלוף האריסון [מאנשי קרומוול, שהוציא להורג את צ׳רלס הראשון] נתלה, נגרר ובותר, שם, באותו מקום; הוא נראה עליז כפי שעשוי להיראות כל אדם במצב זה. מיד חתכו אותו, ראשו ולבו הוצגו לעיני הקהל, מה שעורר קריאות גיל רמות. לאחר זאת עשיתי דרכי על־פני המים הביתה, שם התרגזתי על אשתי בגלל אי־הסדר בבית, ובחמת־רוחי בעטתי בסל הקטן והנאה שקניתי בשבילה בהולנד, ושברתי אותו, מה שהטריד אותי מאוד לאחר מעשה…”

ומאה שנה לאחר כך – יומן לונדון של ג’יימס בוסוול, כמובן, שהוא משנה אחת בלבד – 1763־1762 – ומדפיו קופצים לעין הקורא חייה השוקקים של הבירה, על בתי־הקפה שלה, המסבאות, התיאטרונים, השווקים, בתי־הזונות, התככים הפוליטיים והספרו­תיים. ב־16 ביולי 1763 כותב בוסוול שסמיואל ג׳ונסון – שלא ידע כי הוא כותב יומן מאז צאתו מסקוטלנד – הציע לו לכתוב יומן חיים “הוגן ובלתי־מוסווה”, שיגרום לו “סיפוק עצום”, ויעץ לו לשמור אותו לעצמו ולצוות על ידיד קרוב לו לשרוף אותו לאחר מותו. ״אני כשלעצמי״ – כותב בוסוול – “חיבה כה רבה אני חש ליומני, שחלחלה תוקפת אותי למחשבה שהוא יישרף. אמרתי למר ג׳ונסון שמעתה ארשום בו מקרים פעוטים ממינים שונים. ׳אדוני׳, אמר, ׳אין דבר שהוא פעוט מדי לגבי יצור פעוט כאדם. דווקא על־ידי לימוד הדברים הפעוטים אנו רוכשים את הידיעה הגדולה כיצד נהיה פחות אומללים ויותר מאושרים במידת האפשר׳”.


יומניהם של סופרים מלשונות שונות, ביחוד בשתי המאות האחרונות, הופיעו – מהם בעוד כותביהם בחיים, מהם לאחר מותם – במספר כה רב, שתקצר היריעה למנותם כאן. די אם נזכיר כמה מן המפורסמים ביותר, כמו אלה של האחים גונקוּר, בודליר, טולסטוי, אנדרה ז׳יד, קפקא, וירג׳יניה וולף, תומאס מאן, קאמי, יונסקו…

אך מה בדבר יומנים של סופרים עברים?

הרבה נכתב כבר על מיעוט ביוגרפיות של סופרים אצלנו ודווקא בתקופה שז׳אנר זה עולה כפורח בלשונות אחרות והפך לתעשייה משגשגת, נפוצה כל־כך, שרבים מאה מונים הם אלה הקוראים על סופרים מאשר אותם; אבל מפליא עוד יותר מספרם הדל של יומני סופרים עברים! והלא הם־הם (כמו גם המכתבים) החומר והלבֵנים שמהם נבנוֹת רוב הביוגרפיות!

נורית גוברין, העושה עבודה חלוצית ראויה לשבח במילוי החלל הריק הזה של “הסיפור שמאחורי הסיפור” ובכתיבת פרקי חייהם של סופרים השופכים אור על יצירתם – העבירה אלי רשימה של יומני סופרים, מראובן בריינין ועד פנחס שדה, שמתוכה כדאי לציין את יומניהם של יל״ג, ברדיצ׳בסקי, לאה גולדברג, ישראל זמורה, צמח, למדן, זרחי, ראב, שלונסקי, פוגל (המעניין מכולם), טנאי, עמיחי. אך גם רובם של אלה מקוטעים, אינם נושאים אופי אינטימי, מצומצמים לתחומים צרים וחופפים רק תקופות קצרות בחיי כותביהם.

האם נחבאים רוב היומנים במגרות, מסתתרים מחמת צניעות, מחמת עינא בישא, ומצפים לשעה שאיזה חוקר יגלה אותם אחר־מות ויוציאם לאור?

או אולי זו “תכונה לאומית” כזאת אצל אנשי־הרוח בני עמנו – לדבר אל זולתם יותר מאשר אל עצמם? (כן, אנשי המעשה דווקא הִרבּו לכתוב יומנים: מהרצל ואהרונסון ועד בן־ גוריון, שרת, דיין וכולי וכולי – אלא שיומנים אלה גם הם מכוונים אל הכלל, או אל ה״היסטוריה״!) שהרי הנביאים דיברו “אל בני ישראל וישמעו”, והתנאים והאמוראים התווכחו לא עם עצמם אלא זה עם זה עד בלי די, ובדורות מאוחרים יותר באו הדרשנים והמטיפים… האם עם של אקסטרווֶרטים אנחנו – שאפילו בבתי־התפילה אנו לא כורעים בדממה ומשפילים עינינו פנימה, אלא “צועקים אל אלוהים”? או אולי אין בנו מידת הענווה, המפנימה את הרגשות, המחשבות, חשבון־הנפש, וכתיבתנו היא שאפתנית, תכליתית, פונה כולה החוצה, לא להישאר בד׳ אמות של רשות היחיד אלא לצאת אל רשות הרבים? ויומנים הרי נכתבים בחשאי, באין שומע, באין רואה…

נכתוב אפוא “יומנים בדויים”, כמו אותו “יומנו של הדיוט” ויקטוריאני, של ג׳ורג׳ ווּידון גרוסמית, שבמקום לספק את יצר הסקרנות הרע, הם מהנים את יצר ההתבדחות הטוב.

1985

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!