בפואמה ארוכה, בת כאלף ושמונה מאות חרוזים, מן המאה ה־12 – אחת הראשונות בלשון האנגלית – בשם “הינשוף והזמיר”, משבחות שתי הציפורים כל אחת את עצמה ומגנות את זולתה. הזמיר מתפאר ביפי־קולו, בעליזותו, בכשרונו לשמח לב אנשים ולעורר בהם אהבה, הן למקום והן לבריות; ולועג לינשוף על מראהו המכוער, על היותו קודר, לילי, משמיע קינות ודברי חומרה מדכאים, ועל כך שעיוורונו ביום נובע משנאתו את האור. הינשוף – סמלה של פאלאס־אתנה, אלת החוכמה – מדבר בשבח הרצינות, האדיקות, האסקטיות, שמירת המצוות והמוסר, מתפאר על היותו נאמן, מועיל, בעל זכרון מופלג, ומגנה את הזמיר על היותו קל־דעת, פוקר, פטפטן, טרדן, בלתי־אחראי, ששירתו הפוחזת מרחיקה בני־אדם מן האמונה.
הזמיר אומר לינשוף: ״בחורף אתה שר בקול רוגז / בקיץ אתה אילם / אינך מסוגל לשמוח עם זולתך / כי הנך אחוז שנאה נרגנת. / כאשר חדווה וגיל פושטים בכל / הקנאה אותך אוכלת / דומה אתה לאדם בעל רוח סוררה / שכל מראה משובב־לב מעורר בו תיעוב".
ואילו הינשוף מתריס כלפי הזמיר: “אתה אומר שאני מחדיר שנאה ללב בני־אדם / וכי בהתרגזם הם מתנפלים עלי / במקלות ובאבנים / וחובטים בי ושוברים את עצמותי / ולאחר שאני מומת / הם תולים אותי על הגדר / להפחיד את העורבים…”.
אמנם נכון – אומר הינשוף – אבל אפילו במותו יש בו תועלת לבני־האדם, כי על־ידי כך הוא עוזר ליוגבים ולציידים, ואילו הזמיר, מה מועיל בו, בהיותו חי או מת?
ויכוח קנטרני זה, רב־ההומור, נמשך בשישה סיבובים, מלוּוה הערות אירוניות של המשורר בסופו של כל סיבוב, ומושמע באוזני שופט נעלם, שעליו לפסוק מי משני היריבים צודק. הוא מסתיים ללא הכרעה, כי המשורר מביא את הטיעונים בלבד ואת השופט הוא מסתיר מעינינו.
זוהי אליגוריה אקלסיאסטית על פולמוס בן־זמנו של המשורר בין הכנסייה ודרישותיה החמורות לבין קלות־הדעת החצרונית; והאם האמונה תובעת נזירות וצניעות בחיי אישוּת, או שיאוֹת לה החושניות ושמחת החיים. אך הקורא בן־זמננו מרחיב אותה, מדרך־הטבע, אל מעבר לגבולות הוויכוח הדתי, ורואה בה כעין אליגוריה על האתי והאסתטי, או, במושגים עבריים – על הלכה ואגדה.
להלכה, כדברי ביאליק, פנים זועפות (פני הינשוף); לאגדה – פנים שוחקות (פני הזמיר). ההלכה, בכל תחום שהוא, נכתבת על־ידי מלומדים, או “מומחים”; האגדה – על־ידי “חובבים”.
לעניין הספרות: הביקורת, המחקר, הם הלכה; השיר והסיפור – אגדה.
הסופרים הם “חובבים”. כדי לכתוב שיר או סיפור אין צורך להיות “מומחה” או מלומד. סופר צריך כמובן, לדעת הרבה על החיים, על האדם, רצוי גם שיֵדע על מה שנכתב לפני זמנו או בזמנו (דבר שהוא יכול להשיגו על־ידי קריאה בלבד, ככל אדם); אבל אין הוא חייב להיות בקי בספרות. להיות סופר – אין זה “מקצוע” נלמד; אין סמיכוּת או דיפלומה של סופר. רוב הסופרים, מקדמת דנא ועד המאה ה־20, כאשר בארצות המפותחות ההשכלה הגבוהה נעשתה נחלת חלקים גדולים של החברה – לא למדו באוניברסיטאות, ואם למדו, לא למדו ספרות. ובכל־זאת, זכה העולם לקבל מידי “חובבים” אלה יצירות טובות, מהן מה שאנו קוראים “יצירות מופת”.
כפתיחה ל״אספקטים של הרומן" שֹם א״מ פורסטר בפי שלושה נשאלים שלוש תשובות לשאלה “מהו רומן?” נהג האוטובוס מגמגם: “שאלה משונה, לא?… רומן הוא רומן… אני מתאר לי שהוא מספר סיפור, אם אפשר לומר…”; שחקן־הגולף עונה בבטחון: “רומן יש בו סיפור, כמובן, והוא לא שווה כלום בשבילי אם אין בו סיפור”, וכולי; השלישי – והוא הסופר – עונה בקול מבויש, שיש בו נימה של צער: “כן, הו, אלי, כן… הרומן מספר סיפור…” תשובת הסופר היא מתוך אנחה. האם הוא איש הגדרות? יש לו משאלות בלבד. הלוואי, הוא אומר בלבו, שלא היה זה כך…
הסופר הוא “חובב” לא רק מבחינה זו שלא למד לכתוב מתוך “תורת הספרות”, אלא שאפילו מנסיונו הוא אינו לומד הרבה, ואם אין הוא בעל־מלאכה העובד בתעשיית הספרות – התעשייה של ספרי בלשים, ספרי מתח, רומנים “רומנטיים” וכיוצא באלה – הרי בכל יצירה חדשה שלו הוא מתחיל כאילו מבראשית.
המבקר, לעומתו, הוא “מומחה”. למד ושנה, אגר וצבר, בקי בסוגיות רבות מתורת הספרות, בקי במונחים, בהגדרות, בכללים, בנוסחאות; הוא בעל תואר ותעודה. מחקריו בלשון, בסמנטיקה, בפרוזודיה, בתולדות הספרות ובזרמיה – יש להם זכות וערך כמו למחקרים בכל תחום אחר.
השאלה הנשאלת היא – האם יש קשר בין “מומחיות” בספרות ובין שיפוט על טיבה של יצירה ספרותית. או: האם ה״מומחיות" מעניקה איזו סמכות שיפוטית לבעליה?
אפשר להמשיל את הספרות לגן גדול, שצומחים בו עצים, שיחים, פרחים ודשאים ממינים שונים. אין בכל אלה “תועלת” לאדם, כי הם צמחי נוי. והנה, מתהלכים בגן אנשים ממינים שונים, אחד מהם הוא בוטניקאי, אחד ביולוג, אחד היסטוריון של פלורה, וכיוצא באלה אנשים שכל אחד בקי במקצועו. כל אלה יש בהם כדי ללמד אותנו הרבה על הצמחים, וכדאי ללמוד מהם: הם מגדירים כל צמח, מסווגים ומשייכים אותו לגזע, למשפחה ולתת־משפחה, יודעים את מבנהו, את הרכבו ואת התהליכים הפועלים בו, את השפעות הסביבה עליו, את תולדותיו, את המוטציות והמטמורפוזות החלות בו, וכדומה. אם יש כימאי בין אלה, הוא גם ילמד אותנו שאפשר להפיק תרופות וסמים מצמח זה ואחר. מומחים אלה, יש לשער, גם “נהנים” ממראה עיניהם.
שאלה אל״ף: האם בגלל הידע שרכשו, והם עושים בו שימוש כיאות, הם מסוגלים ליהנות יותר מאשר ההדיוטות, מיפי הצמחים או מריחם? שאלה בי״ת: האם כאשר ההדיוט מתפעל ואומר “מה נאה אילן זה!” והמומחה מעקם את אפו ואומר “מה מכוער הוא!” – דעתו של האחרון עדיפה?
ההנאה מיצירות אמנות, כמו גם ממראות טבע, היא קודם כל חושנית. בספרות – מן הלשון וצליליה, מן הקצב, מן המתחים שבין מלים ומשפטים, מתנועת השיר או העלילה, מן ה״מימזיס״; ובסיפור וברומן – מן ההתוודעות אל המראות והקולות של עולם שנברא על־ידי היוצר ושיש בו אנשים, יחסים, אשר לא נודעו עד כה.
הרחבת הידע על יצירות ויוצרים עשויה להגדיל את ההנאה: פירוש אפשרי לסמלים ב״עידו ועינם״; ביאור הסתומות הלשוניות והאסוציאציות התרבותיות ב״יוליסס"; ניתוח התחביר של פוקנר; הצבעה על הקשרים בין “שמחת עניים” ובין שירה ליטורגית עברית; אפילו סיפור קורות חייהם של וירג׳יניה וולף, או דוד פוגל – כל אלה עשויים להעמיק את ההבנה ולפתוח את החושים ליתר הנאה.
אבל הפיטום בידע עשוי גם לסתום את החושים; לדחוס את העורקים בחומר עבה וסמיך המנתק את הקורא מן היצירה; לבטל לגמרי את ההנאה (וכך אנו עדים לתופעה שתלמידי ספרות כה רבים, בבתי־ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, עם שהם צוברים ידע וקונים, כביכול, “כלים” לניתוח יצירות – חדלים לחוש בהן טעם, כאילו חדלה הלשון לחוש).
במה דברים אמורים? כאשר ה״מומחה" בספרות, במקום להציע אפשרויות, מתוך פתיחות ומתן חירות לקורא, כשווה־ערך לו, מופיע כיודע־כל, פוסק הלכות ושופט.
ה״מומחה" נוטל לעצמו, במקרה זה, כתר שאינו מגיע לו: מכיוון שאין שום קנה־מידה אובייקטיבי, "מדעי“, לשפיטת יצירות אמנות – הידע והבקיאות וכשרון הניתוח אינם מקנים לו שום יתרון על ה״חובב”.
דוגמה מאמנות פופולרית יותר מן הספרות תבהיר את הדבר:
יוצא אדם מבית־קולנוע, והוא מלא התפעלות מסרט של פליני או של אנטוניוני שראה. כה עמוקות התרשם, ששעה ארוכה נעתקות מלים מפיו. למחרת הוא פותח את העיתון וקורא ביקורת על אותו סרט, שכולה קטרוּג ושלילה. מבקר הקולנוע הוא “מומחה” גדול. במאמרו הארוך והמפורט הוא מגלה ידיעות בשמות שחקנים ובמאים, בתולדות הקולנוע, בהשוואות לסרטים אחרים, בטכניקות של צילום ובימוי, אפילו ב״ניתוח ספרותי" של היצירה דנן. האם משום כך על “חובב” הסרטים לבטל דעתו מפני דעת ה״מומחה“? האם קריאת המאמר תמחק את התרשמותו העמוקה מן הסרט? אם לא נתקף אותו “חובב” חולשת־דעת, הוא יודע: דעתו של המבקר ראויה לתשומת־לב, כמובן, אך יתרונו היחיד עליו הוא בכשרונו (לא תמיד, לעתים קרובות גם זה חסר) לנסח את התרשמותו ולבארה באר היטב בכלי ה״מומחה” המוכנים ומזומנים בידו בכל עת; כלים שטובתם מפוקפקת, למען האמת, כשהם משמשים לשיפוט. כי כמה מרענן ומחיה נפשות הוא לקרוא ביקורות הנכתבות על־ידי סופרים ומשוררים, שהם “חובבים”, כידוע.
סופרים רבים כתבו וכותבים על ספרות מסות וביקורות: בודליר, שאו, אליוט, וירג׳יניה וולף, פריצ׳ט, נאבוקוב, אם להזכיר רק מעטים. ואצלנו: פרישמן, ברדיצ׳בסקי, ברנר, פיכמן, לאה גולדברג, אם לא להזכיר את החיים.
רבים מאלה הם בעלי ידיעות רחבות ועמוקות בספרות. ואף־על־פי־כן, בכָתבם על יצירה ספרותית, הם ניגשים אליה לא כ״מומחים“. כלומר, ללא כל אותו ציוד טכני כבד ומשקשק של טרמינולוגיה “מקצועית”, של נוסחאות וניסוחים, של דוקטרינות וקונצפציות מוכנות, של דפוסים ממסגרים ושל שיבוצים ומיוּנים. הם אינם מתיימרים להיות בעלנים על אמות־מידה “אובייקטיביות”, “מדעיות”. להיפך: יחסם האישי, הסובייקטיבי, הוא המכתיב להם את ביקורתם. וכך שוֹרה ה״אגדה” על דבריהם, שלכאורה הם דברי “הלכה”.
מהם אתה למד עד כמה ה״חובב" הוא גם המחבב יצירות על קוראיהן.
כך כותבת לאה גולדברג, למשל, על בדידותם של “אנשים אבודים, עניים, מרי־נפש” בכרך הגדול, ביצירות דוסטוייבסקי וקאמי (בספר ״פרקי דוסטוייבסקי״):
..ואיזה אור מוזר מאיר את חייהם – אורות רפאים, אורות ות, מלווים אותם. ב״החטא ועונשו" יש תיאור של ערב פטרבורגי, ואורות נסים הירקרקים, פניהם של העוברים־ושבים, ירוקים הם כפניהם של אנשים משו מן המים. אותו אור ירוק ובר־מינני של פנסי הגאז, שאנו מיטיבים כל־כך להכירו משירים של בודליר…
זוהי כתיבה שיש בה “נפש”, חותם אישי ואמפתיה עם היצירה שעליה מוסַבּים הדברים. ואין הם פחות “מלומדים” בשל כך…
או, כך פותח שלמה גרודזנסקי – גם הוא ״חובב״, לא ״מומחה״ – את רשימתו על שופמן (בספר ״אוטוביוגרפיה של קורא״):
כשבא סיפור חדש של שופמן לידיך – השתערת עליו וקראת בו שימה אחת, לפעמים בעמידה, בחנות־הספרים, ואף תוך כדי הליכה ברחוב, או כבת. אחר־כך לא יכולת שלא לקרוא אותו באוזני חבר, ותוך כדי קריאתך ברר לך, שאתה קורא קריאה ריתמית, קצובה, כקרוא שיר, שמישקל מיוחד לו, חד־פעמי.
כמה “חובבני”! כמה עני בניסוחים “מדעיים”, “מדויקים”! וכמה העדר “דיוק” זה מושך את הלב לקריאה!
ועוד “חובב” אחד: יעקב רבינוביץ. את מאמרו, בן שמונה־עשר העמודים, על מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, הוא מתחיל כך (בספר ״מסלולי ספרות״):
הנני כותב על־פי הזיכרון. שום ספר, שום חוברת ושום תון, שבו נדפסו דברי מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, אין לפני. מה שחשוב לי ברגע הוא לדלות את הדברים מנפשי, לדעת מה שהיה לי ברדיצ׳בסקי, מה שנקלט פש ומה נשתמר בה מאוצרו. – – – ומתוך שדברים אלה נכתבו כפי שיצאו תפרצו באופן בלתי־אמצעי, מעין בלי־יודעים, מן הנפש, לכן אין פה מקום יוק. מדוייק פה רק דבר אחר פחות או יותר, אופן התרשמות הדברים בנפש ערכתם הפנימית, וזה הכול. הדברים פה הם מעין היסטוריה של התרשמות סופר בלבו של קורא, כזה הם, ויותר מזה אינם צריכים להיות.
וזוהי, בעצם, כל תורת הביקורת הנכונה כולה: “אופן התרשמות הדברים בנפש והערכתם הפנימית”. הסברת התרשמות זאת וניתוחה, האסוציאציות וההשוואות שהיא מעוררת, אפשרויות הפירוש שהיא מעלה – אלה דברים שאין להם שיעור, איש־איש לפי השגתו ורוחב־אופקיו.
1984
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.