על אדות האיש הזה ותולדותיו לא נדע כל ידיעה ברורה. לפי השערת חוקרים אחדים חי בסוף האלף החמישי (קרוב לשנת 1240) בנגב צרפת. כנראה היה איש מסכן אשר מצא לחמו במלאכת העתקת ספרים (קאָפיסט), כאשר יעיד עליו שמו (הנקדן–סופר). הוא חבר ספר קטן “משלי שועלים”, המחזיק ק“ז משלי מוסר במליצה חרוזית, בסגנון החריזי. רוב המשלים האלה לקוחים ממשלי היהודים, היונים והערבים הקדמונים, וגם ממשלי התלמוד; ורק משלים אחדים המציא בעצמו. – המשלים ההם יקרים בגלל צחות שפתם, הדומה ללשון המקרא, ובגלל סגנונם המחודד; ועוד יותר בגלל רוח החיים והטבעיות אשר בהם, כי המקרים והיצורים אשר יעביר המחבר על פנינו, יתיצבו לפנינו כמו חיים, ובעונג גדול ילך לב הקורא אחריהם. הנקדן העני לא נהג מנהג פזרנות במליצותיו, במעשה החריזי וחבריו, כי דבריו קצרים וקצובים לפי מדת הרעיונות, ואעפ”י שגם הוא מתבל את דבריו בשברי פסוקים, בכ“ז לא נראה בהם עקבות חקוי והפרזה, כי לא ירבה להג הרבה ולא יכפול את הרעיון במליצות שונות. – הנקדן ידע מעט גם את דרכי הפילוסופיא, ויחבר ספר מזמר עפ”י הפילוסופיא. – ואנחנו נביא בזה לדוגמא משלים אחדים מס' “משלי שועלים” (הס' הזה תורגם גם ללשון לטינה ע"י אחד מבני הישועים, בשנת 1661).

העכבר, השמש, העננים, הרוח והחומה    🔗

רודף אחרי הכבוד ויקרה, ינוסו ממנו מהרה

עכבר אמר בלבו: זָכָר בלא אשה מה טיבו? וכל החי מכל בשר ראיתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. והנה נפשו נִכסָפה, לדרוש ולתור אשה יפה, וטובה ולבָנה אדמדמת, ואשר לא מאכל טועמת, ובעת¹ ללכת יַפנה שִכמו, ויצאה אשתו עמו. ולא מצא ברעיוניו אשה בלי דופי, רק השמש אשר לה יופי… וכאשר זרחה השמש לפניו, ותשא חן וחסד בעיניו. ויאמר לה: אהבת עולם אהבתיך, על כן חסד משכתיך, ומָהר אֶמְהָרך לי לאשה, ולי משפט הגאולה והירושה. ותען השמש במרמה: הזאת תחשוב לחכמה, לקחת אור אשר חָשַך אֶמֶש? וזרח השמש ובא השמש, הֲתָעיף בו עיניך ואיננו, תמיד הענן יכַסנו, והנני לענן שפחה נכבשת, כי ברצונו אני בִכסות חשך מלובשת; אך אם אל הענן תשא עיניך, ידעתי כי לא ישיב פניך. והעכבר בכליותיו ישתונן, ללכת בחפזה אל הענן, ויאמר לה: היום יגעתי ומצאתי. רעיתי יפתי תַמָתי, אשר בעצת השמש אקחך, ותהי לי ולא אזנחך. ויען הענן ויאמר: גבוה מעל גבוה שומר², ביד הרוח נתָנַני, כאשר יחפץ יַטֵנִי, צפון ודרום מזרח ומערב, בזרוע נטויה ובכח רב, ואם אשה כמוני תִרֶץ, והיית נע ונד בארץ; עזוב שפחה וקח גברת, כי אני ביד הרוח נמסרת, בוא אל הרוח ועִמו תשכן, תפַתה וגם תוכל וַעשֵׂה כן. וילך אל הרוח העכבר, וימצאהו בארץ מדבר, ויאמר אל הרוח: אל תיראי, אתי מלבנון תבואי; כי מכל הנשים אשר לי אֶחזה, אותך ראיתי לפָני בדור הזה, ואשה לא אקח עליך, וּתהי לי ואני אליך. ויען לו הרוח: באת לקחת אותי? לא ידעת את שִפלותי, כי אין בי כח ועָצמה, להפיל בגַערתי חומה, אם מאבן או מעפר; בריתך אִתי תוּפָר, באשר חומה ממני גברה; ואם היה בעיניך ישרה, ותוכל אותה לפתות, תהי לך למִשגב בעִתות. וילך אל החומה ויאמר: שִמעִי, בעצת השמש והענן והרוח דְעִי, כי באתי לפָקדך לִשלומים, ואֵרַשתיך לי בחסד וברחמים. ותען החומה בְחֵמָה: להוכיח לי חרפָתי וכלימה, שְלָחוך אלי להַבאישני, כי באת להזכיר עוני, באשר המה עולים ויורדים, ואבָנַי ועפָרי לא נָדים, ובי אין כח ולא גבורה, וכל עכבר ורמש מְקוֹרִי הֶעֱרָה, וגִלו יסודי לשים בו מסִלות… וּפָצוּני³ בפיהם וברגליהם, העכברים ומשפחותיהם, וישכנו בי אֵם על בנים, יותר משתי מאות קִנים, ולא יכלתי נגדם לעמוד; האשה כמוה תחמוד? – ובראות העכבר כי נכזבה תוחַלתו, ויקח לו אשה ממשפחתו, אשר נולדה בשכוּנָתו בצִדו, וימצא לו עזר כנגדו.

התרנגול והאבן היקרה.    🔗

כסיל את עיניו מחכמה יגרע, מואס בטוב ובוחר ברע.

תרנגול על אשפה עלה, והדומֶן ברגליו פזר וגִלה, למצא תולעים למאכלו, מִשם חָפר אוכל ברגלו. וימצא יָשְפֵה אבן טובה, ולנַקר עוד באשפה לא אָבָה. ויאמר: חשבתי למצוא יִתרון טוב בעמָלי, תולע או זבוב אשר יִיטב לי, ועתה יָשְפֵה הנה מצאתיך; מה יתרון לי באשר ראיתיך? אמנם אַת נחמדת למראה, ואם ימצאך עשיר יתגאה, ותהי בידו נקפצת⁴, ובזהב טוב משובצת, ותָאיר על אורך שבעתים; אך עתה בין רגלים, תהי דרוכה ורמוסה, כי נפשי עליך לא חסה, באשר לא אמצא בך חפצי; טוב לי תולע שָלֵם או חצִי, להשיב נפשי הרעֵבה, ממציאת אבן טובה.

כַלְבָה הָרָה וכלבה    🔗

המעלה זולתו עליו, ירכיבהו עד יהיה בעליו.

כַלבה אחת בַית ללון חומדת, כי קרבו ימיה ללדת, והסתָו הולך וקָרֵב. ותבא אל רעותה לעת ערב, אשר בית וחדר בגבולה, ותבך ותתחנן לה, לשמוע את צעקתה, ולאסוף אותה הביתה, עד אשר תפולט מן התלָאה, ותַפליט בטן הַמְלֵאָה. ותחמול עליה ותאמר: ראִי ביתי לפניך, עשִי הטוב בעיניך, וצאצָאֵי מֵעַיִך בקַטנותם, שבִי עד "פצהגָמלך אותם. והכלבה שָם נחה ושקטה, עד אשר ילדה והִמליטה, כדמותה בצלמה כלבים: ובעיני גברת הבית לא טובים, כי גדלה צעקתם, ולא זרו מִתַּאוָתם, וירבו וַיַעצמו, בשר אכלו ועֶצם עִצְמוּ⁵, שָבעו וירם לבם, ובקרבם ישימו אָרבם, ולא ישאירו בבית מִחיה, ותאמר הגברת אל הנכרית: רַעְיָה, צאי מביתי ומֵעָלַי סורי, וגורי באשר תגורי, כי אין לי עם צאצאיך נופֶש, והכלבים עזי נפש, ותמיד מכעיסים אותי, ולזעקתם נגזלה שנתי; אויה לי כי גרו מֶשך עִמי, שותי מימי אוכלי לַחמי, ותקצר נפשי בעמלם, ואני מַחשה מעולם. ותען לה בשפת חלקות הנכריה: גבירתי הכבודה והנקִיָה, תִנָתן נפשי בשאלתי, וצאצאי בבקשתי, ואם קִרְבָתִי תשנאי אצלך, שַלח תשַלחי את האם והבנים תקחי לך; כי אמרו צאצאי וַהֲמונִי⁶, שובי אל גבִרתך והִתעַני, עוד לא יחרץ כלב באזניך לשון; ותֵיטִיבי לי חסדך האחרון מן הראשון, והניחי לי עד יעבור החורף והקור, ובעת הזמיר בית אחר נחקור, ואל תורידי שֵיבתי בדם שאולה, פן יאכלֵנו חורב ביום וקרח בלילה, אם בעת הזאת בָנַי בלי אוהל יִשָארו. וכַלְבַת הבית עליה רחמיה נכמרו, ותאמר: שֶלִי שֶלך וביתי ביתך, כשאֵלתך ובקשתך. – ובבוא עת הזמיר, את לִבם שָׂמוּ שָמיר, הנכריה ובניה; והגברת אומרת באזניה: הַיְמִיני או השמאילי, צאי אַת ובניך מאהלי, לא תקום פעמַיִם צרה; למה זה אַת מִתְנַכֵּרָה, לשלם רעה תחת טובה? – והנכריה בָזָה את ניבה, וַתִּוָעץ בלִבה ושִכלה, למען הַרחיקה מעל גבולה; ותאמר לה: הבית שֶלי, צאי את מִמִגְרָשִי ומגבולי, וְהַנִלְוִים עליך הוציאי מעִמי. ויבהילו להוציא אותה, ותלך נכאבת היא וביתה, ובני הנכרים יירשום, ויבאו הָרֵעים ויגרשום.

הארי, הזאב והבהמות.    🔗

זאב מגמת פניו שָׂם לשַחת כל בשר, גוזל וחומס טורף ועוקר, כל הנמצא יִדָקר. והחיה והעוף והבהמה, אשר שוּלַח במשפחתם מהומה, הלכו לאָרי, ויאמרו: אך רע ומרי! – ויאמר: אם כדבריכם שִנָיו גִלָה, הכצעקתכם הבאה אלי עשה כָלה, אשפטנו עד אשר מלהשחית יפנה עורף, ומִשִנָיו אשליך טרף. ויגד לזאב: בוא אלי כיום מחר, הקשיבה וַעשֵה ואל תאַחר! – ויבא אליו וידבר עִמו הארי עַזות, לאמר לו: למה עשית כזאת? אַל תוסיף עוד בבהמות לטרוף, ולא בחיות טרף לטרוף; ואשר לך לאכול המה, מן כל נבֵלה וטרֵפה מן העוף ומן הבהמה, אשר תמצא מת בשדה, – ולַחַי לא תהיה אורב וצודֶה; ואם לשמור דברי לא תוכל, הִשָבעה לי פן תאכל, בשר עד שנתים ימים, לכַפר פשעיך הכתובים וחתומים; וזה משפטך אשר לך אֶחזה. ויִשָבע לו על הדבר הזה, לבלתי אֱכָל בשר שתי שנים, מיום יטרוף כל אשר בו חיות חִיוּנִים. ויִפָרד הזאב משם לילך לדרכו, והארי נשאר בסֻבכו. ולא אכל הזאב מכל הולך על ארבע, מִשָמְרו השבועה אשר נשבע, אם לא מצא בשדה או במסִלה, טרפה או נבלה. ויהי היום וַיִרעב וַיִפן הֵנה והֵנה, וירא והנה רחל שְמֵנָה, נחמדה למראה וטובה למאכל. ויאמר: לשמור מצוה מי יוכל? וַיְרִיבון בו רעיוניו, אם ישים אֱלוֹהַ פניו. ויאמר בלבו: אם תנַצחני תַאוָתי, להכות עוד כל חי כאשר עשיתי, מן היום ההוא יהיה לי שתי שנים. לבלתי אכול בשר מיום אל יום נִמְנִים; זה הדבר אשר לארי נשבעתי; לקַיֵם השבועה בלבי תַרְתִּי; מִנְיַן יְמות השנה שלש מאות ששים וחמשה, פתיחת עינַי יהיה יום וְהָעֲצִימָה לילה חדשה. ויפתח עיניו אחר אשר עָצַם אותן יחד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן עשה לשתי השנים במספר, וסר עונו וחטאתו תכופָר. ועיניו פונות אל הרחל אשר בָחרו, והביטו אליו אשר דָקרו. ויאמר: הן קִדַמתי כַפָּרָתי לפני הטֶרף; ויאחז את הרחל בָעורֶף, ויְנַתחה ואֲכָלָה, כאשר היה מנהגו בַתְּחִלָה; ועוד ידו נטויה על החיות, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

האריה והשועל.    🔗

נסתר בעת רעה, משמועה רעה לא יירא.

אריה חושב בתחבֻלות, באישון לילה ואֲפֵלות, ודבר בליעל יצוק בו. ויאמר הארי בלבו: כל איש יושב בביתו חפשי, ולמה זה אני עמל ומחַסֵר נפשי, להיות עמל אחר טַרפי, ולא יבא דבר תוך פי, כי אם במקרה ופגע; למה זה הבל אִיגע, לשבור גופי במרוצתי, ומנוחה לא מצאתי. ומי בכל עבָדי אשר עלי חָמל? טוב מלא כף נחת ממלא חָפְנַיִם עמל! – ויגד לַכל בערמתו, כי מאד עָצמה מחלתו, וַיַזְעִק בהמה וחיה, בחלקות שפת רמִיה: מהרו ובאו לראותי, כי לא ידעתי יום מותי, כי אין דן דיני למזור; רכוש ושלל לכם אֶפזור, וכל מחסורכם עלי, ואֶתנה כאשר תאמרו אלי, ואָשיב לאיש ואיש כצדקתו, לרַב ארבה נחלתו; אם לא עכשָו אֵימָתַי? הנני שוכב עם אבותי! – ויסעו ללכת כֻלם, מקטנם ועד גדולם. ויהי בעוד כִברת ארץ לבוא, ויוגד מטעם הארי ולִבו: הבָא לראותו יבא אחד אחד, ואל ילכו שנַים יחד, לראות חולה כמוהו, פן לקולם יבהילוהו. וילך האחד לבדו, וימצאהו שוכב על צדו, הארי בסובכו כמת; ויאמר לו: אדני באמת, לראות שלומך מִהרתי אשורַי, ויען הארי: מה לך ולשלום? סוב אל אחורי! הֶלְאִיתָני כמה פעמים, הלא תִכלם שבעה ימים, בשרך אוכַל ועצמיך אשבור, אל ינוס הקל ואל ימלט הגבור. ויעש לו כדברו, וישַסעהו ויאכל בשרו. עוד זה אוכל וזה בא ויאמר: אדני מֵחָלְיֶךָ בשָרי סָמַר, ויפתֵּהוּ בתוך סובכו בחלק לשון, ויעש לו כמשפט הראשון. וכן כולם עד תומם, לא נשאר רק השועל אשר בלבו זָמם, לדעת ולשמוע מה בלבו דָרש, מה יעשה כי לא פורש. ויפג לבו כי לא האמין אשר נָאמו נאומים, כי לכלם יתן (הארי) שדות וכרמים; ואם אמת אִתָּם למה הֵעיד בעבדיו, לבלתי לֶכֶת שנים יחד עָדָיו? לא אלך פן אפול בפח מרמה ורשת. וילך וישב מנגד הרחק כמטחוי קשת… ויאמר: הנה כֻלם הולכים בלי פחד, אך לא ישוב אף אחד, לא ידעתי מה הוא, והמנהג כמנהג יהוא… כי מתאַנה הוא להם, ולא ישובו לאהליהם. ועל כי לב השועל חכם יותר, ערום ראה רעה ונסתר. – ויהי כאשר כִלה הארי לטרוף כל הבא, ויתבונן כי השועל בערמתו נחבא, ויקרא: למה זה ועל מה זה אחרו פעמיך? הלא שלחת יד בשלומיך! ויען לו: דרך ההולכים ראיתי, ועִקבות השָבִים לא מצאתי.